חייבים ליצור הגנה
יום ששי, צום עשרה בטבת. משה ניגש לאביו ואמר: אבא, שוב צום, שוב תענית. כבר 1957 שנים חלפו מחורבן בית המקדש השני! מה יהיה? מתי נזכה כבר לגאולה?
אביו הסתכל עליו בעיניו הטובות, ואמר: מה נעשה? עם ישראל הפסידו במלחמה נגד כחות הטומאה, ואנחנו משלמים על כך.
משה הסתכל על אביו ונראה שהוא לא כל כך מבין.
ואביו פתח והסביר:
ביום הששי של הבריאה ברא הקב"ה את האדם, ואמר לו: דע לך, בראתי שתי מערכות מקבילות, אחת של קדושה ואחת של טומאה.
ואני מוסר בידך את כח הבחירה, ומבקש ממך תבחר בקדושה.
מעת בריאת האדם חלפו אלפי שנים, עד שלפני 3337 שנים, עמדו ישראל למרגלות הר סיני ושם הם זכו והקב"ה מסר לידם את כח הבחירה!
מעמד הר סיני הסתיים, והמלחמה נגד כחות הטומאה החלה… במשך אלפי שנים סערו המערכות, אש חיה נורתה מכל הכיוונים, ונהרות של דם ויזע נשפכו…
כחות הטומאה פרשׂו מצודות וחרמים סביב עם ישראל, ופתחו במבצע חיסול… עבודה זרה, שנאת חינם, שפיכות דמים, תאוות רעות, קנאה…
ההתמודדות נגדם היתה קשה מאוד, ועם ישראל יצאו למלחמה… אך למען האמת, כחות הטומאה הצליחו לנצח כמה וכמה פעמים, והתוצאות היו מרות: המשכן בשילה חרב, ובית המקדש הראשון, ובית המקדש השני… ומאות קהילות יהודיות מפוארות הושמדו בידי בני אדום וישמעאל…
וזו הסיבה גם – סיים האב את דבריו – שאנו עדיין בגלות, כי גם עתה, לצערנו, אנו מפסידים במלחמה נגד כחות הטומאה.
'אז מה נעשה?' – שאל משה.
צריכים ללמוד כיצד ליצור סביבנו הגנה מכחות הטומאה. ובהשגחה פרטית, השבת נקרא בתורה את פרשת ויחי, ובה מבואר אחת משיטות ההגנה. וכך נאמר בה: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָֽעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" (בראשית מט, כב).[1]
'איזו הגנה יש בפסוק הזה?'
כדי לבאר את דברינו נצטרך להתחיל מההתחלה…
עינים ומרה שחורה
כאמור, קודם שנברא האדם, ברא הקב"ה שתי מערכות מקבילות, אחת של קדושה ואחת של טומאה.[2]
ובראש מערכת הטומאה העמיד שני מנהיגים, והם (אסור להוציא את השמות הללו בפה): סמא"ל[3] (חשוב ראה הערה), לילי"ת.
ס"מ הוא הזכר, ולילי"ת היא הנקבה. ובנוסף נתן לס"מ עוזר אישי והוא ה'נחש'.
ואז, הקב"ה פנה אליהם, ואמר: התפקיד שלכם לנסות ולהכשיל את האדם![4] וכאשר האדם יתגבר עליכם הוא ישמח אותי ויזכה לכל טוב.
ואעניק לכם כלי מלחמה:
לס"מ אני אעניק את היכולת לחדור לתוך עולמו הפנימי של האדם דרך העינים, וכפי שאמרו חז"ל (סוטה ח.): 'גמירי, דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות'.
וכדי שתוכל לבצע את השליחות שלך כראוי אני אצרף לך 130 מחנות שיעזרו לך, ולכן 130 ועוד הס"מ בעצמו, עולה 131 בדיוק הגימטריא של ס"מ.
ול'לילי"ת' אעניק את היכולת לחדור לתוך עולמו הפנימי של האדם דרך המרה שחורה, וכדברי הזוהר הקדוש (רעיא מהימנא, פינחס דף רכז ע"ב): 'ובמרה שחורה לילי"ת שבתאי, שולטנותא בטחול, דאיהו עציבו שאול תחתית, עניותא וחשוכא בכיה והספידא ורעבון'.
וכדי שהיא תוכל לבצע את שליחותה כראוי העניקו לה 480 מחנות שיעזרו לה, והיא רוכבת על גביהם, ואם כן, 480 ועוד לילי"ת בעצמה, עולה 481.[5]
והמשיך הבורא ואמר:
כאשר תצליחו להחטיא את האדם, הוא יגרום על ידי החטא שלו שתתחברו יחד, ואזי הרוע יהפך להיות המציאות השולטת בעולם, רח"ל.
לאחר שנגמרה שיחת התדרוך, ברא הקב"ה את האדם…
ביום הששי של בריאת העולם נברא האדם, זך ונקי היה גופו של האדם, ומוכשר להשיג השגות אלקות גבוהות, לראות עין בעין רוחניות, נשמות, עולמות ומלאכים.
וכמו שנאמר: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִי"ם אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִי"ם עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה, א).
בעולמו הפנימי של האדם וחוה התגלתה המציאות האלקית עין בעין!
וכחות הטומאה לא אכזבו את הבורא, והם יצאו למלחמה…
הס"מ גייס את כל ה-130 מחנות שלו, ניגש לאשה והצליח לחדור לה דרך העינים, וכמו שנאמר: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַֽאֲכָל וְכִי תַֽאֲוָה הוּא לָעֵינַֽיִם" (בראשית ג, ו)…
ובחטא אדם גברו הקליפות של לילי"ת, בסוד: "וּמֵעֵץ הַדַּֽעַת… לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (שם ב, יז), ושם 'עץ הדעת' מוכיח עליה, כי 'הדע"ת' עולה עם הכולל ת"פ.[6]
בעקבות החטא התחברו יחד שני הכחות הללו, קל"א ועוד תפ"א (עולה 612), והמחיבור הזה נוצרה טומאה חדשה הנקראת 'ברי"ת' (612) קליפות.[7]
ומהברי"ת קליפות הללו, נוצר בגופו של אדם הראשון שינוי! צמחה לו ערלה!
וזה לשון הגמרא הקדושה (סנהדרין לח:): 'אדם הראשון מושך בערלתו היה'. והיינו שנברא מהול רק שאחר הקלקול נִתְהַוְּתָה לו ערלה. וכיון שהיה בתוך ו' ימי בראשית נעשה כטבע בבריאה שכל זרעו נולדים עם ערלה…
ומכיון שפגם בעין, הפסיד את הלבוש שהיה לו. ונבאר:
כתב בזוהר הקדוש (פקודי דף רכט ע"ב), שבשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון ורצה להכניסו לגן עדן, הלבישו בלבוש רוחני מאיר מאוד (שנעשה מחשמל דעולמות בי"ע), לבוש המתאים לשוהים בגן עדן.
ואחר שחטא הפשיטו הקב"ה מאותו לבוש, ועשה לו לבוש אחר גשמי, וזה שנאמר: "וַיַּֽעַשׂ ה' אֱלֹהִי"ם לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג, כא).
על ידי החטא בעינים, נתחלף כתנות או"ר שהיה באל"ף, ונתחלף בעי"ן כתנות עו"ר, משכא דְחִוְיָא (עור הנחש)…
והאורות העליונים שהיו מחוברים עם גוף האדם, הסתלקו וברחו למעלה.
בעקבות פגם הראיה הזה נענשו אדם וחוה, וכל אחד מהם קיבל עשרה עונשים. והנה, מתוך העשרה העונשים מצאנו עונש אחד משותף לשניהם, והוא: 'רגש העצבות'![8]
לאשה אמר: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ" (שם פסוק טז), ולאיש אמר: "בְּעִצָּבוֹן תֹּאֽכֲלֶנָּה" (שם פסוק יז)…
וכחות הטומאה שנצחו בסיבוב הראשון, קיבלו תיאבון…
עשרים דורות של חושך…
בעקבות החטא גורשו האדם ואשתו מגן עדן, והם התיישבו באיזה שהוא מקום. במשך השנים נולדו להם צאצאים והם הלכו והתרבו…
אך מכיון ש'ברי"ת' הקליפות שלטו בעולם, נוצר מצב שבו האלקות נעלמה, ובלבבות שרר חושך ואפלה. ומגלים לנו רבותינו הקדושים (אבות פ"ה מ"ב) שהחושך והאפלה הרוחנית נמשכו 1948 שנים ברציפות![9]
ומתוך כל אותם עשרים דורות, התפרסמו בעיקר שני דורות, והם: דור המבול ודור הפלגה.[10] שני דורות שהפליאו ברשעותם ובטומאתם עד שלא נותרה ברירה אלא לעקור את מציאותם מן השורש.
אך למרות המכנה המשותף, היה ביניהם שוני גדול.
דור המבול הלכו אחרי תאוות לבם – כל חשקם, רצונם וּמַֽאֲוַיֵּיהֶם היה לעוד קמצוץ של תאוה, לעוד בדיל של הנאה.
ואילו דור הפלגה חטאו בכפירה, חטא שהלך והתגבר עם לידתו של נמרוד הרשע. וכמו שנאמר: "וְכוּשׁ יָלַד אֶת־נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ" (בראשית י, ח), ופירש רש"י, וז"ל: 'לִהְיוֹת גִּבֹּר' – להמריד כל העולם על הקב"ה, בעצת דור הפלגה.
נמרוד החל לעבוד על כיבוש המוחות, והוא עשה זאת בכל דרך אפשרית: בדיבורים, בנאומים, בעצרות, ובעיקר בליצנות!
נמרוד ידע שעיקר כיבוש המוח נעשה על ידי ליצנות. שהרי לליצנות יש כח פלאי לשנות את המבט וההשקפה של השומע.
ליצנות פירושה, כאשר לוקחים ערכים נעלים, ערכים קדושים, ועושים מהם בדיחה. ולדוגמא: כאשר קוראים לאדם בעל חסד 'פרייאר' – המילה הזו 'פרייאר' היא ליצנות, והאומרה הרי הוא בכלל כת ליצים, שלא מקבלים פני שכינה.
ונמרוד הצליח מעל למשוער. הוא הצליח בליצנות שלו לכבוש את כל העולם ויושביו!…[11]
ומכיון שחיו בחושך, לכן הגם שבאותם עשרים דורות חיו בעולם מיליארדי בני אדם, לא נותר מהם מאומה!
על אותם דורות נאמר: "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (משלי י, ז). ופירש רש"י: רקבון עולה בשמם שאין אדם חפץ להזכיר שמו והוא משתכח מאליו!
כך חלפו להם עשרים דורות שבהם התהלך העולם באפלה, עד שבשנת 1948 לבריאת העולם נולד אברהם אבינו…
אברהם אבינו היה הראשון שהצליח לסלק את החושך מהלבבות, ולהדליק את הניצוץ הרוחני![12]
וכרות עמו הברית
בהיות אברהם אבינו בן תשעים ותשע שנה התגלה אליו הקב"ה וציוה אותו על 'המילה'. וכך נאמר: "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְֽעֲךָ אַֽחֲרֶיךָ – הִמּוֹל לָכֶם כָּל־זָכָר… וּבֶן־שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל־זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם" (בראשית יז, י-יב).
ומבארים חז"ל במדרש רבי תנחומא (לך־לך – אות יט), וזה לשון קדשם:
'אמר לו הקב"ה לאברהם, כשבראתי עולמי הייתי מגלגל בעשרים דור בשבילך עד שתבוא ותיטול את המילה. עכשיו אם אין אתה נוטל המילה, "אֲנִי אֵ"ל שַׁדַּ"י" (בראשית יז, א) – אני אומר לעולם די, עד כאן, ואני מחזירו לתוהו ובוהו'.
כלומר, לולא שהיה אברהם אבינו מסכים לקבל עליו את מצות המילה, היה הקב"ה מחריב את העולם כולו ומחזירו לתוהו ובוהו, כיון שקיום העולם כולו תלוי במצות המילה.
וכאשר שמע זאת אברהם אבינו, קיבל עליו למול את עצמו מתוך מסירות נפש של ממש, שהרי באותה העת היה הוא זקן מופלג בגיל תשעים ותשע שנים, ובוודאי שעשיית מילה בגיל מבוגר שכזה הינה בגדר של סכנת נפשות ממש, ובכל זאת אברהם אבינו לא חש לכך, שהרי כבר מורגל הוא לכך משחר נעוריו, כאשר השליכו נמרוד הרשע לכבשן האש, מסר את נפשו לכבוד הבורא, ועל כן גם כעת קיבל עליו את מצות המילה אף במחיר של מסירות נפש.
ב-י"ג ניסן שנת 2047 לבריאת העולם, מל אברהם אבינו את עצמו. ומבואר בפירוש רש"י (בראשית יז, כד) שבאותה שעה נטל אברהם סכין חדה ואחז בערלתו ורצה לחותכה, אלא שהיה מתיירא, ושלח הקב"ה את ידו ממרומים ואחז יחד עמו בסכין וסייע לו למול את עצמו. וזהו שנאמר: "אַתָּה הוּא ה' הָֽאֱלֹהִי"ם אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים, וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם. וּמָצָאתָ אֶת־לְבָבוֹ נֶֽאֱמָן לְפָנֶיךָ, וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית" (נחמיה ט, ז-ח), דהיינו שהקב"ה כרת ביחד עם אברהם ('עמו') את הערלה שבאבר הברית…
פירוד כחות הטומאה
כאמור, על ידי חטא אדם הראשון התחברו יחד שני ראשי כחות הטומאה, הס"מ (העולה בגימטריא 131), ולילי"ת (העולה בגימטריא 481, כמבואר לעיל), והחיבור שלהם יחד (העולה 612) יצר ברי"ת (612) קליפות.[13]
ועל ידי מעשה ברית המילה, הוא כרת את ברי"ת הקליפות והפריד את החיבור שהיה ביניהם.
וזה הסוד שהמילה נקראת 'ברי"ת' (שבת קלז:), כי בכריתת הערלה שהיא הקליפה נכרתו 'ברי"ת' קליפות…
וזה גם סוד מאמרם ז"ל (נדרים לב.): 'גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות', כי כל כוונת תרי"ג מצוות להתגבר על ברי"ת קליפות, וזה נעשה לבד על ידי ברי"ת מילה, ולכן היא שקולה כנגד כולן.[14]
ומכיון שהצליח להפריד את ברי"ת הקליפות, זכה סוף סוף לחבר בחזרה את האורות העליונים עם המדרגות התחתונים, והיינו שזכה להשרות קדושה על גוף האדם…
ורק אז נעשה ראוי להמשיך לעולם את הנשמה הקדושה והנוראה – את נשמתו של יצחק!
ברית המילה היתה ההפסד הראשון של כחות הטומאה, והם חיפשו נקמה!
עשיו חודר לזרע אברהם
שני יממות בלבד עברו מפעולת הכריתה, וביום השלישי הגיע מלאך לאברהם ובישר לו: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" (בראשית יח, י).
וכאן מצאו כחות הטומאה מקום לנקמה! הם התייצבו לפני כסא הכבוד והחלו להרעיש: אנחנו לא מסכימים לכך![15]
הקטרוג לא התקבל, ונשמתו של יצחק ירדה לעולם.
שלשים ושבע שנים לאחר מכן, התרחש נסיון העקידה. אברהם עקד את בנו על גבי המזבח, נטל את המאכלת והניף אותה על צוארו של יצחק…
באותו רגע המו בשמחה כל כחות הטומאה, 'יופי! הגיע הזמן! שישחט אותו כבר!'…
וכאשר הם שמעו שרוצים בשמים להורות לאברהם לא לשחוט, החלו לקטרג ולעורר רעש…
'לפי שיצחק 'פחד יצחק' ראש לכל הדינים וכולם נכנעים תחתיו, ולא רצה ס"מ וחילותיו להיותם נכנעים ומשועבדים תחתיו'…[16]
הדיונים בשמים היו סוערים, ובסוף הגיעו לפשרה: ליצחק יוולדו שני ילדים, עשיו ויעקב. עשיו יהיה שייך לס"מ חלק הטומאה, ויעקב יהיה שייך לקדושה.
והס"מ יצא מהדיון מאושר: יש! נקמתי באברהם!…
מהעקידה חלפו 23 שנים, ובהיות יצחק בן 60 שנה נולדו לו תאומים, ויקרא את הראשון עשיו ואת השני יעקב…
וכך מתוארת לידתם: "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּֽרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. וְאַֽחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶֽזֶת בַּֽעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַֽעֲקֹב" (בראשית כה, כה-כו)…
ומצאנו לאחד מרבותינו הראשונים הרב מנחם הציוני[17] שכתב, וזתו"ד: כאשר נולד עשיו ראו שעל ירכו חקוקה דמות נחש, וזה הוראה שהוא המשך נחש הקדמוני.
השנים חלפו במהירות וכח הנחש שהיה טמון בעשיו החל להתגלות… וכמו שנאמר: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַֽיִד אִישׁ שָׂדֶה" (שם פסוק כז)… ופירש התרגום יונתן: 'והוה עשיו גבר נחשירכן' ('נחשירכן' – נחש על ירכו)…
כחו של עשיו – 'עין הרע'
כאמור, לס"מ יש עוזר אישי והוא ה'נחש'. ועל ירכו של עשיו היתה חקוקה דמות נחש, ושרו של עשיו (המלאך הממונה עליו בשמים) היה הס"מ.
נמצא שעשיו עצמו כלל את שני הכחות: ס"מ ונחש.
והתבאר לעיל, שעיקר שליטתו של הס"מ היא דרך העין.[18] ומכיון שכך גם עיקר שליטתו של עשיו ובניו היא דרך העינים, וכמו שאמרו חז"ל[19] על צאצאי עשיו: "וַֽאֲלוּ עַיְנִין כְּעַיְנֵי אֲנָשָׁא בְּקַרְנָא דָא" (דניאל ז, ח) – זו מלכות (אדום) הרשעה שהיא מכנסת עין רעה בממונו של אדם!
ומכיון שעשיו קיבל את הכח של עין רעה הוא החליט להשתמש בו נגד הנציג של הקדושה, יעקב!
אך למרות רצונו של עשיו להשתמש בו, במשך 63 שנים רצופות הוא לא הצליח! כי יעקב היה צנוע, 'יֹשֵׁב אֹהָלִים', ועין הרע לא יכולה לשלוט באדם צנוע![20] (ראה הערה שהארכנו בזה).
אך בגיל 63 הזדמנה לעשיו האפשרות הראשונה, בגיל 63 קיבל יעקב את הברכות מאביו יצחק, וכאן מצא עשיו פתח להזיק ליעקב!
וכך נאמר: "וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת־יַֽעֲקֹב" (בראשית כח, ו), ופירש המקובל האלקי רבי מרדכי כהן זיע"א (שפתי כהן, פרשת ויחי – ד"ה 'בן פורת יוסף'), וז"ל:
כאשר ראה עשיו שיצחק בירך את יעקב, נתן עין הרע בברכה… שהיה עשיו נותן עינא דשמאלא ביעקב[21] (לא הוה מסתכל בעינא דימינא אלא בעינא דשמאלא ליה ליעקב).
ויעקב חשש ממנו ולכן ברח אל לבן…
ארבע עשרה שנות יראה
יעקב הגיע לביתו של לבן, וסיכם אתו שהוא מוכן לעבוד אותו 14 שנה. העבודה היתה קשה ומתישה, וכמו שאמר יעקב: "טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻֽבְתִי יוֹם וּגְנֻֽבְתִי לָֽיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַֽנִי חֹרֶב וְקֶֽרַח בַּלָּֽיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (בראשית לא, לט-מ).
ואף על פי שהשהיה בבית לבן היתה קשה, יעקב לא היה יכול לחזור לביתו כי הוא ידע ששם הוא יצטרך להתמודד עם העין הרע של עשיו, עין הרע היונקת את כחה ישירות מהס"מ והנחש…
ובשנה ה-14 נפתח לו פתח ישועה, ליעקב נולד בנו ה-11, יוסף הצדיק. ויעקב פונה ללבן ומבקש: 'אני רוצה לחזור לביתי!' –
"וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר יָֽלְדָה רָחֵל אֶת־יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל־לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל־מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" (שם ל, כה).
וביארו במדרש[22] שיוסף הוא שטנו של עשיו, ומכיון שיוסף נולד יעקב כבר לא חשש מֵעֵשָׁו!
ארבע עשרה שנות יראה מעינו הרע של עשיו הסתיימו, ויעקב רוצה לחזור לביתו. אך לבן מבקש ומתחנן: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָֽרְכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ" (שם פסוק כז) –
עכשיו אני מבקש שאמצא חן בעיניך ותשאר כאן (ולא בגלל העינים של עשיו). הם מסכמים על תשלום השכר, ויעקב נשאר בבית לבן לעוד שש שנים…
והטעם שיעקב הסכים להשאר, כי גילו לו מהשמים שהוא עוד לא גמר את התיקון בבית לבן.[23] וכך כתב הגה"ק רבי מאיר הורוויץ זיע"א בספרו אמרי נועם (פרשת ויצא – אות טו) שכשהיה יעקב בבאר שבע ראה שבצאן לבן נבלעים שש מאות אלף נשמות ישראל והלך להוציאם משם ולהכשירם לקבלת התורה.[24]
והגה"ק בעל דעת קדושים זיע"א אמר, שהוא זוכר עצמו בהיותו מגולגל אז בצאן יעקב, ואף זכור לו איך שקיבל הלקאה ממנו כשרצה לסטות מן העדר, והלא הרועה חייב באחריות צאנו…[25]
יוסף הצדיק – 'טוב עין'
כאמור יוסף הצדיק הוא שטנו של עשיו, והוא המבטל את עינו הרעה. ולפני שנבאר כיצד הוא מבטל, נבאר מדוע הוא מבטל.
וזה לשון הזוהר הקדוש (אידרא רבא, נשא דף קל ע"א):
'דתניא, מפני מה זכה יוסף דלא שלטא ביה עינא בישא, מפני שזכה לאשתגחא בעינא טבא עילאה, הדא הוא דכתיב: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" (בראשית מט, כב). אמאי הוא 'בֵּן פֹּרָת', 'עֲלֵי עָיִן'. כלומר, על סיבת עין דאשתגח ביה, וכתיב: "טוֹב עַֽיִן הוּא יְבֹרָךְ" (משלי כב, ט), מאי טעמא? "כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל" (שם).
ומבואר בדברי הזוהר שהטעם שלא שלטה ביוסף העין רעה, מכיון שיוסף הוא סוד ה'עין טובה'!
והנה ענין ה'עין טובה' נוהג בשלשה ממדים:
בין אדם למקום – והוא ענין שמירת העינים, לא להביט במראות אסורות.
בין אדם לעצמו – שיביט על עצמו בעין טובה, ולא ישנא את עצמו חלילה![26]
בין אדם לחברו – שיביט על חברו בעין טובה.
ויוסף הצדיק היה שלם בכולם! (וכבר הארכנו בזה במקומות אחרים), ולכן זכה מדה כנגד מדה, שהעין הטובה העליונה השגיחה עליו…
אך לפני שנמשיך ברצוננו לעצור לרגע…
עין טובה – פִרגון
בדרשה שנשא הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זיע"א (להגיד, במדבר – עמוד 224) ביאר את המושג 'עין טובה' (במימד שבין אדם לחברו), וכך אמר:
'עין טובה' פירושה 'פִרגון'. והיינו שכאשר אדם רואה את הצלחת חברו, הוא שמח בלבו על הצלחת חברו, וגם מפרגן לו בדיבורים משמחים.
וכך פירש רש"י (אבות פ"ה מי"ט), וז"ל: 'עין טובה' – אין לו קנאה על חברו וחביב עליו כבוד חברו ככבודו.
'שמעת? שמעת?' – אומר פלוני לאלמוני – זה יענק'ל בערל, אתה בטח מכיר אותו, הוא התמנה לדיין בבית דין של…
'מה?! הוא למד אתי בכולל, היו אברכים הרבה יותר מוצלחים ממנו, דיין?! הרי הוא לא היה 'שפיץ' (מתכוין שהוא עצמו היה יותר 'שפיץ')… עולם משונה', קשה לו לעכל…
מה אכפת לך, תשמח עם אותו חבר! עין טובה! תאמר להיפך: מה?! הוא נהיה דיין, ב"ה, איזו שמחה! תראו כיצד מסתובבים העניינים בעולמנו, הרי חז"ל אומרים (קהלת רבה, פרשה ז – אות מט): אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה, וממש הוא זה שיצא, כמה נפלא…
עוד דוגמא, ראובן אומר לשמעון: אתה שומע, פלוני החבר שלך נהיה מחותן עם המשפחה המפורסמת, עם הגאון והצדיק, שידוך כזה לא להאמין, לא מגיע לו, אנו חברים בעבודה עשרים שנה והוא…
נו, עין טובה היא לפרגן, לשמוח עמו – 'אני שמח, יופי, כמה טוב שעשה את השידוך הזה!'
ורש"י בפירושו הנפלא בא לגלות לנו סוד נפלא בכחות הנפש של האדם! על הצלחתו של האדם בענייני מסחר, והשגת העושר, עוד אפשר 'לפרגן'…
אבל כשהשני מקבל כבוד – קשה, קשה מאוד. הרי שנינו היינו שוים ולפתע… הוא הולך ברחוב ממש כמו רבי עם תלמידים הרצים אחריו לכל מקום…
הלב כבר לא יכול לשמוח עמו… ובא רש"י ומלמד אותנו: 'עין טובה'… חביב עליו כבוד חברו ככבודו![27]
עשרה כללים חיוניים!
לדרוש זה קל, לבצע זה לא תמיד פשוט. ומצאנו להגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ד – עמוד 244), שיסד עשרה כללים, שהמתרגל בהם יזכה לעלות ולהגיע למדרגה הנפלאה הזו – 'עין טובה'.
ואלו הם העשרה כללים:
א. לא יהיו עסקיך עם שאר בני אדם מודרכים רק לפי השכל הקר, אלא התחשב תמיד בהלך רוחם, דהיינו במדותיהם.
ב. כל אחד חושב שהוא מצויין באיזה דבר יותר ממך, ומן הסתם הוא צודק בזה. הסכם עמו ויאהבך. (זכור את דברי הרמב"ן באגרתו – אם אתה חכם ממנו, זכור שהוא צדיק יותר ממך, כי הוא שוגג ואתה מזיד וכו').
ג. כל אחד ואחד מתעניין בצרכי עצמו יותר מאשר בך, ועל כן תראה לו את הנקודה בה ענייניך הם גם ענייניו.
ד. אל תשתדל רק שיעשה, אלא שירצה לעשות, ויהיה מאושר בעשותה.
ה. היזהר מלהיכנס לויכוחים חריפים עם חבריך, כי הם ירחיקוך מהם ויפרידו ביניכם.
ו. אל תדבר כל כך הרבה על עצמך, דבר עם חברך על חברך עצמו, והוא יהיה מעוניין לשמוע (לרוב בני אדם אין מילה אהובה יותר מאשר 'אני', ואין דבר מפואר יותר מאשר שמו).
ז. הקשב לדברי אחרים, התאמץ לזכור שמותיהם ופרטיהם, ויאהבוך.
ח. אל תבקר את חברך באופן גלוי, כי רק יתעקש יותר. כל הפושעים, אפילו הרוצחים הגרועים ביותר, לא יודו על פשעם בלבבם.
ט. בדברך עם חברך הֱוֵה מודה על האמת, כי למה ישנאך – ובצדק.
י. זכור מה שאומרים חכמי הרופאים, כי יותר מאשר ראוי להבין את החולי ראוי להבין את החולה, כי חלק גדול בכל חולי, ולפעמים כל החולי בא מהלך רוחו של החולה, וכשתצליח לתקן את זה במה שאתה מרבה אתו אהבה ואחוה תעבור המחלה.
ומסיים המכתב מאליהו וכותב: המתנהג בדברים אלו יזכה למדרגה כזו שהוא יביט על כל דבר מנקודת ראותו של חברו, וממילא יזכה לעין טובה.
ונחזור ליוסף הצדיק…
סוד 'היכל קדשך'
לפני שנמשיך נרענן שוב את הזכרון: הקב"ה העניק לס"מ את היכולת לחדור לתוך עולמו הפנימי של האדם דרך העינים, וכפי שאמרו חז"ל (סוטה ח.): 'גמירי, דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות'.
וצירף לו 130 מחנות שיעזרו לו, ולכן 130 ועוד הס"מ בעצמו, עולה 131 בדיוק הגימטריא של סמא"ל.
והס"מ עם הנחש הם שני הראשים המטילים עין רעה באדם.
ועתה נמשיך:
כתב בספר קרניים (מאמר י) המיוחס לרבינו אהרן מקרדינא זיע"א, וז"ל:
שמעתי בשם הגאונים שיש בקדושה שני מלאכים הנקראים (לא להוציא בפה) ססזא"ל נמריא"ל, וכנגדו בטומאה נחש סמא"ל.[28]
והנה שני המלאכים ססזא"ל נמריא"ל הם הממונים על המקום הנקרא 'עין טובה'.
במקום הזה (של 'עין טובה') ישנם 1717 פתחים, ו-133 חלונות.[29] וממקום זה נשפעים 311 אורות קדושים – כמנין אי"ש (גימטריא 311) – לראויים להם.
והמקום הזה ('היכל קדשך' – גימטריא 489) הוא המבטל את שתי הקליפות 'סמא"ל נחש' (גימטריא 489).[30]
ולמקום הזה הנקרא 'עין טובה' קרא דוד המלך בתהלים 'היכל קדשך', והתחנן שתמיד יזכה לקבל הארה מהמקום הזה, וכך אמר: "אֶשְׁתַּֽחֲוֶה אֶל־הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ" (תהלים ה, ח). שתמיד אזכה שיושפעו עלי ה'אי"ש' אורות מהמקום הקדוש הזה.
וכל מי שמביט על הזולת בעינים טובות, זוכה ומקבל את ה'אי"ש' אורות מהמקום הקדוש הזה, ובכחם הוא מבטל את הקטרוג של הס"מ והנחש, ולכן אין לו מה להתיירא מהם.[31]
ומכיון שיוסף הצדיק זכה לעין טובה בשלימות (בכל השלשה רבדים) ממילא היה בכחו להשתמש בכל עת בשני המלאכים הקדושים הללו (ססזא"ל נמריא"ל), ולכן מובן מדוע הוא שטנו של עשיו.
וזה סוד הפסוק: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" (בראשית מט, כב), שהנה הגימטריא של הפסוק הזה הוא 1860.
והנה במקום ה'עין טובה' ישנם 1717 פתחים, ו-133 חלונות,[32] שזה כמנין הפסוק הזה, ומכיון שקיבל הארה מהמקום הזה לא יכלה לשלוט בו עין הרע.
וזה הוא סוד ההגנה הגדול ביותר! והזול ביותר!
בסך הכל נדרש מיהודי להסתכל על הזולת בעינים טובות ובזה הוא זוכה להנצל מכל הקטרוגים והנסיונות!…
וזוכה להיעשות מקור הברכות, שנאמר: "טוֹב עַֽיִן הוּא יְבֹרָךְ" (משלי כב, ט), ודרשו חז"ל (סוטה לח:): אל תיקרי 'יְבֹרָךְ', אלא יְבָרֵךְ!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. אחד הפתחים המרכזיים ביותר באדם, הוא 'פתח עינים'. דרך הפתח הזה שואב האדם מידע רב, מידע המשפיע ישירות על עולמו הפנימי. ולכן ציותה אותנו התורה: 'וְלֹא תָתוּרוּ אַֽחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַֽחֲרֵי עֵינֵיכֶם', כי אם תתורו זה ישפיע לכם על העולם הפנימי, ויתקיים חלילה ההמשך: 'אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַֽחֲרֵיהֶם'…
ב. הקב"ה דורש מהאדם שיהיה בעל עין טובה. והנה ענין ה'עין טובה' נוהג בשלשה ממדים:
בין אדם למקום – והוא ענין שמירת העינים, לא להביט במראות אסורות.
בין אדם לעצמו – שיביט על עצמו בעין טובה, ולא ישנא את עצמו חלילה!
בין אדם לחברו – שיביט על חברו בעין טובה.
ג. כל מי שמביט על הזולת בעינים טובות, זוכה ומקבל מן השמים אורות עליונים, ובכחם הוא מבטל את הקטרוג של הס"מ והנחש, ולכן אין לו מה להתיירא מהם.
וזה הוא סוד ההגנה הגדול ביותר! והזול ביותר!
בסך הכל נדרש מיהודי להסתכל על הזולת בעינים טובות ובזה הוא זוכה להנצל מכל הקטרוגים והנסיונות!…
וזוכה להיעשות מקור הברכות, שנאמר: 'טוֹב עַֽיִן הוּא יְבֹרָךְ', ודרשו חז"ל: אל תיקרי 'יְבֹרָךְ', אלא יְבָרֵךְ!
הערות שוליים:
[1] הפסוק הזה פותח את הברכות שקיבל יוסף מאביו יעקב לפני פטירתו, ברכות שהכילו המתקת דינים והמשכת ישועות. והנה אונקלוס פירש (כפי שהבין רש"י את דבריו) כך: 'פֹּרָת' – לשון פריה ורביה, בן שיזכה לפרות ולרבות.
כי על ידי שפרים ורבים ומולידים ילדים ממתיקים את כל הדינים ומושכים ישועות. ובענין זה נספר ('רבינו האור לציון', חלק ג – עמוד 377, לגאון רבי שלום מאיר ולך שליט"א):
הגה"ק רבי בן ציון אבא שאול זיע"א לימד בישיבת פורת יוסף במשך עשרות שנים, יום יום, בהתמדה, בעקביות וללא שינוי.
היה זה ביום מן הימים, הרב בן ציון הודיע לבני השיעור, שלמחרת יעדר. כמעט ולא אירע שהחסיר שיעור, פרט למקרים נדירים של חולי. גם כשהוזמן למול, עשה זאת לפני השיעור או אחריו.
ומה עתה? הזמינוהו לסנדקאות בעכו, אמר. תמהו, והסביר: 'אני חייב לנסוע, זה 'ילד שלי'!' תמהו שבעתים, וסיפר –
לפני כשנה הגיע ימאי, מה אֹמַר לכם? הר אדם! סיפר שהוא ימאי בצי הסוחר, ומאשימים אותו שאִרגן רשת הברחה מסועפת שהונתה את שלטונות המס במיליונים. אם יורשע, צפויים לו פיטורין מידיים וקנס עתק.
שאלתיו: מה קורה בבית. יש לך אשה, ילדים?!
'כן', ענה. 'יש לי אשה ושני בנים גדולים וכבר כמה שנים שאני לא מגיע לביתי… העבודה, הפרנסה'.
אמרתי לו: 'אם אתה מבטיח שתחזור הביתה, תנהל חיים תקינים ותביא עוד ילד לעולם, אני מבטיח לך שתצא זכאי במשפט! בסדר?!'
לחץ ידי.
עברה דקה, והאיש נזכר: 'אבל הרב, אשתי אינה מסוגלת להביא ילדים, כבר עשר שנים שהרופאים אסרו עליה את ההריון. אין סיכוי לילדים. אני נשאר בעבודה, בים. לא יכול להתחייב!'…
'זה לא עניינך', אמרתי לו. 'אני לא ביקשתי ממך לחולל נס. עכשיו, אתה מוכן להסכם?!'
'הנה אני חתמתי כאן, ואתה?'
הסכים, חתם. והפטיר: 'הרב, אם אצא זכאי במשפט אסדר לעצמי שירות בחוף ואחזור להתגורר בביתי!'
'אם כך, תצא זכאי במשפט!' בירכתיו.
יצא, והפתק בכיסו.
הגיע מועד המשפט. התביעה הציגה אותו כתמנון רב זרועות, שטווה רשת סבוכה של הברחות מתוחכמות ושלשל רווחיה לכיסו.
'מה יש לך לומר', שאל השופט.
עורך דינו קם לענות בשמו, אבל הר האדם הזה התרומם ממושבו ואותת לעורך הדין הנדהם לשתוק. 'אני לא אכפת לי מכלום, הרב הבטיח לי שאם אני חוזר הביתה, אז אני יוצא מפה זכאי. אז אין לשופט ברירה, אז מה אכפת לי אני, זה מה שיש לי לומר'.
הכל בהו בו, ניסו להבין מה אמר, ואף הוא התבלבלו לו המילים שהוציא מפיו.
לפתע נזכר בהסכם שעשיתי עמו. הוציא את הפתק, מסר לשופט. 'כבוד השופט. הרב שחתום כאן, הוא רב גדול מירושלים, והוא מוכן לזכות אותי במשפט. הוא מאמין לי'.
השופט קרא. צוחק וצוחק.
פנה השופט אל נציגי התביעה: 'אתם באמת סוברים שהאדם הזה הוא המוח שעומד מאחורי ההברחות המתוחכמות?'
לא, מוח לא ראו פה. 'לדעתי עליכם לחפש בכיוונים אחרים', המליץ השופט, וחתם את הדיון.
עוד באותו היום עלה ירושלימה, ניגש אלי חיבק אותי ונשען עלי חזק. שמר הבטחתו והחל לעבוד בחוף וללון בביתו. וכעת הזמין אותי לברית של בנו, אפשר לסרב?! –
זה 'ילד שלי'!…
ונספר סיפור דומה (מפי אחותו של הרב בן ציון אבא שאול):
פעם ביקר הרב בן ציון אצל גיסו, אמרה בעלת הבית: 'אני יודעת שהרב רוצה שעה של שקט, שלא יפריעו, אבל עשה למעני – יש כאן שכנה טובה, היא עוזרת לי תמיד ועכשיו היא זקוקה לישועה. אני מבקשת רשות להכניסה'.
הרשות ניתנה.
השכנה סיפרה שבנה עזב את הבית וחזר להוריו. אשתו אומללה, עגונה, מייחלת שיחזור, והוא מתעקש לפרק את הקשר, להתגרש. היא אשה טובה – המשיכה השכנה (שהיא בעצם חמותה) – אינני יודעת איזו רוח עברה על בנה. אבל ככלות הכל, אלו חייו. לא בשביל זה באה.
בנה הסתבך בפלילים, ומחר עליו להתייצב למשפט, ועורך הדין ריפה את ידיו. ההאשמה קשה וסיכוייו מעטים. ההרשעה ודאית, השאלה היא איזה עונש יוטל עליו. מאסר ממושך, קנס כבד, או שניהם גם יחד. באה לבקש עבורו ברכה.
'אמרי לו שיבוא' – אמר הרב.
הבן הגיע, פקעת עצבים. אין לקנא במצבו.
הרב בן ציון קם, והסתודד אתו בפינת החדר, ביקש לשמוע על מה המשפט. מה ההאשמה ומה ההוכחות. המצב עגום, רע. הרב שב לשולחן, הבן נסרך אחריו, וכל העינים נעוצות בהם.
השתיקה נעצרה בשאלת הרב: 'אתה מוכן לחתום לי פה על הנייר שאתה מביא ילד לעולם?'
הרב, אני באתי בשביל המשפט…
והרב אמר: 'אם תציית למה שאומר לך, אני מבטיח לך שתזכה במשפט'.
הלם.
'מה עלי לעשות', בירר.
'לחזור לאשתך'.
התלבט. קשה, אבל בית הכלא קודר יותר. אמר: 'בתנאי אחד. שאם יוולד לנו בן, הרב יהיה הסנדק'.
הרבנית התערבה: 'איך נוכל להבטיח. ואם הברית תהיה בשבת'…
חייכו, המתח נשבר. 'אם יתאפשר, כמובן'.
'ועכשיו, תשמע' – אמר הרב – 'לך למשפט, ועל כל שאלה תענה: הרב אמר'.
הרב אמר?!
'הרב אמר'.
'מה פירוש', תמה.
'אין זה עניינך. כך תאמר'.
למחרת התייצב, הקריאו את כתב האישום. השופט שאל: 'מה יש לך לומר?'
'הרב אמר'.
'מה?!'
'הרב אמר'.
'מה פירוש?'
'הרב אמר'.
'אני אצוה לאסור אותך בגין בזיון בית המשפט!'
אין זו שאלה, ולכן שתק.
ובכן, מה בפיך על ההאשמות נגדך?
זו כבר שאלה. 'הרב אמר'.
השופט חרץ גזר דינו: 'לא נראה לי שאדם זה מסוגל היה לעשות את הדברים המתוחכמים שיחוסו לו', ושילחו לחופשי.
חזר לאשתו, וההדורים יושבו. חיו בשלום ושלוה, ולתקופת השנה נולד בנם. לא התאפשר לרב בן ציון להיות בברית. כעבור חדשיים החל הילד לבכות תמרורים, בלא הפסקה. בכה יום ויומיים ובלילה שביניהם, לא נתן להוריו מנוחה. וכאן קרה דבר מופלא. ביום השני לפנות בוקר, פקעה סבלנותו של האב. קם בעינים טרוטות, גחן מעל למיטה ואמר לעולל: 'שמע, נולדת בציוויו של הרב, הרב אמר לנו! וכך אתה מעולל לנו?!'
ובו ברגע השתתק…
[2] ראה כל זה בספר מגלה עמוקות (פרשת ואתחנן – אופן קצא) בדברי בן המחבר, הגה"ק רבי שלמה זיע"א.
[3] חשוב לדעת 'סמא"ל' בגימטריא 131, והידיעה הזו חשובה להמשך. ואנו לא נשתמש יותר בשמו המלא, אלא רק בקיצור ס"מ.
[4] כל כוונתם של הקליפות במלחמה זו היא לטובת האדם, שיתגבר עליה וינצחנה – שזהו רצונו של הקב"ה שיצר את הקליפות לשם כך, כמשל הזונה שבזוהר הקדוש (תרומה דף קסג ע"א), וזתו"ד:
משל למלך שהיה לו בן יחיד, ומאהבתו אליו ציוה אותו שיתרחק מנשים רעות. לימים רצה המלך לראות את נאמנותו של הבן אליו, ולכן העמיד אותו בנסיון, הוא שכר אשה שתנסה לפתות אותו לדבר עבירה. אם אותו הבן הוא הגון, הוא לא ישמע לה, ואז המלך ישמח בבנו ויתן לו מתנות רבות וכבוד גדול.
הרי לנו שכוונתו של המלך היא, שבנו יעמוד בנסיון ולא יתפתה, וזה גם רצונה של אותה אשה, שהרי לשם כך שכר אותה המלך, אלא מאחר שתפקידה לפתות את בן המלך, היא עושה את מלאכתה בנאמנות.
כך זה גם בנמשל, הקב"ה יצר את הקליפות כדי שהם יעמידו את האדם בנסיון, והוא יתגבר עליהם ולא יתן להם למשול בו, וכל זה כאמור רק לטובתו.
[5] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, שמיני – מאמר ו) אמר, וז"ל:
בפרשת שמיני כתוב: "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא, מד). ומפרש רש"י: כשם שאני 'קָדוֹשׁ', ש'אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם', כך 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם' – קדשו את עצמכם למטה, לפי שאני אקדש אתכם למעלה ולעולם הבא.
וכדי לזכות לקדושה צריך שמירה מעולה מן הקליפה הידועה הנקראת 'לילי"ת' כנודע, בחינת ה'נוקבא דקליפה', האורבת לכל אדם שרוצה לדבוק באלקיו, להחטיאו ולהפילו מקדושתו.
וזאת יש לדעת, כי בצד הקליפה גדול כחה של הנקבה (לילי"ת) יותר מכחו של הזכר (סמא"ל), כמבואר בזוהר הקדוש (פינחס דף רלא ע"ב) ובכתבי האר"י ז"ל (עץ חיים, שער מח פרק ג – ד"ה אמנם בענין האורות).
וכן מספר האור החיים הקדוש (בראשית מט, יא ד"ה או יאמר): וכדבר הזה ובחזיון הראוני בחלום, שנאבקתי במלחמה עם הזכר, ויהי נקל בעיני להכניעו והפלתי אותו בכחי, ולנקבה נתאמצתי בכל כחי כמה פעמים, ואחר כמה טרחות יכולתי להשליכה כמה מעלות למטה לארץ, אך לא כבעלה הזכר.
ואין לך דבר בעולם שכל כך גדול כחו להכניע ולהתיש את כחה של הקליפה הנזכרת כמו העמל והיגיעה בלימוד גמרא. וכפי שמביא הגה"ק רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה ריד) רמז לכך, שהרי שמה של אותה קליפה (לילי"ת) עולה בגימטריא כמספר 'תלמוד', דהיינו גמרא.
ומחמת חשיבותו של הדבר, העמידו חז"ל (אבות פ"ו מ"ה) את לימוד התלמוד (גמרא) כקנין הראשון מבין כל מ"ח הקניינים שבהם התורה נקנית, כיון שזהו המפתח לכל שאר הקניינים.
ויש לומר שהטעם לכך שלימוד הגמרא מציל מהקליפה הנזכרת רמוז בתיבת 'גמר"א' עצמה, שהיא ראשי תיבות: גבריאל, מיכאל, רפאל, אוריאל – ארבעת המלאכים הקדושים הנושאים את מרכבת השכינה – לרמוז שעל ידי לימוד הגמרא בעמל ובקדושה, זוכה האדם להיות מוקף מכל צדדיו במלאכים קדושים אלו: מימינו מיכאל, משמאלו גבריאל, מלפניו אוריאל, ומאחוריו רפאל, וממילא גם על ראשו שכינת א"ל. ומכיון שכולו מסובב במרכבה קדושה זו, אין אותה קליפה יכולה להתקרב אליו כלל לפגום בקדושתו מחמת גודל האור העצום המקיף אותו.
ובזה יתבאר מה שנאמר בשיר השירים: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם אֲחֻֽזֵי חֶֽרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּֽחַד בַּלֵּילוֹת" (שיר השירים ג, ז-ח). והיינו שעל ידי לימוד הששים מסכתות שבש"ס (שיר השירים רבה פרשה ו – אות יד ובפירוש מהרז"ו שם), מסכתות אלו ניצבות סביב האדם כששים גבורים אחוזי חרב מלומדי מלחמה ושומרים מהקליפה הנזכרת, שהיא בחינת: 'פחד בלילות', כנרמז בשמה (לילי"ת) שהוא מלשון לילה, על שם שרצונה להחשיך את אור נשמתו של האדם כמו לילה.
ולכן מצוי בגמרא המונח 'תא שמע' (שפירושו – בוא ושמע), בשונה מהזוהר הקדוש שבו מצוי המונח 'תא חזי' (שפירושו – בוא וראה), ומונח זה נזכר בגמרא בדרך כלל בראשי תיבות: ת"ש – כדי לרמוז שעל ידי שאדם זוכה לבוא ולשמוע את דברי הגמרא, הוא מקבל כח ועוז להתיש את כח הקליפה הנזכרת לבל תפגע בקדושתו. ולכן גם נקראת התורה 'תּוּשִׁיָּה', כמו שכתוב: "הִפְלִיא עֵצָה הִגְדִּיל תּוּשִׁיָּה" (ישעיה כח, כט), על שם שיש בכחה להתיש את כח הקליפה… (עיי"ש עוד בדבריו).
[6] ולכן כשיצאו ממצרים, ותוקן (בחלקו) פגם עץ הדעת, נאמר: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַֽהֲרֹן אֶת־הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל־הַנָּשִׁים אַֽחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות טו, כ) –
מרים לקחה את ת"ף מחנות היללה, והעלתה אותם לשמחה, לְ'תֻפִּים וּמְחֹלֹת'!
[7] הבועל ארמית מושך ערלתו (עירובין יט.) – מושך קליפות 'ברי"ת' עליו, לכן קנאין פוגעין בו (סנהדרין פא:).
[8] רגש העצבות הזה היה הנקודה המרכזית בעונש, שממנה נבעו כל שאר העונשים. ונבאר את דברינו:
בספר קהלת נאמר: "כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל־בֵּית עוֹלָמוֹ" (קהלת יב, ה), וביאורו הוא כך:
חיי האדם הם לא בעולם החיצוני הנראה לעינינו, אלא אך ורק בעולמו הפנימי. האדם שוהה כל כולו בתוך עולמו הפנימי, שם הוא נמצא, שם הוא חי.
עולמו הפנימי הוא עולם שלם. עולם עם אטמוספירה משלו, עם נופים ומקומות, ועם דמויות ואנשים.
האויר שהוא נושם הוא האויר שנמצא בתוך חלל עולמו, הנופים שהוא רואה הם נופי עולמו, ויחסו לדמויות והאנשים שסביבו, הם כפי מה שמצוייר בתפיסת עולמו…
ולדוגמא: אדם שהמדה השולטת בו היא מדת הכעס, ותפיסת שכלו היא חשדנות, נוצר סביבו עולם תחום וסגור שבתוכו שולטים הכעס והחשדנות!
האויר שהוא נושם הוא אויר של כעס וחשדנות. והנופים שהוא רואה הם נופים הצבועים בכעס וחשדנות, והוא חושד בכל האנשים שסביבו…
ומכיון שהוא כל הזמן חי שם, בתוך עולמו הפנימי, הוא כבר התרגל, ולא שם לב למצבו. ויום אחד הוא לא מרגיש טוב וניגש לרופא, והרופא אומר לו: הלחץ דם גבוה, אסור לך להיות לחוץ וחשדן!
והוא מגיב: אני?! אני לחוץ וחשדן?! אני אדם סבלן ומאמין בכולם! ומתוך אינסטינקט הוא מסתובב אחורה ומחפש את האדם שהרופא דיבר עליו…
נו. באמת…
ומדבריו של שלמה המלך למדנו חידוש עצום: לעולם אין שני אנשים המתגוררים באותו עולם! אנשים עומדים אחד צמוד לשני, והם נמצאים בשני מקומות שונים, לגמרי!
ואפילו אם שניהם ישבו ביחד בגן עדן, אחד ליד השני, יכול להיות שאחד יהיה בגן עדן (כי גם בעולמו הפנימי הוא בגן עדן) ואחד יהיה בגיהנם (כי בעולמו הפנימי הוא שוהה בגיהנם)…
וזה לשונו של הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה קצא): דע שאפשר שישב אחד אצל חברו במקום אחד בגן עדן, ולזה יהיו כל התענוגים והשעשועים וכל הש"י עולמות, וחברו לא ירגיש כלום ולא יהיה לו שום תענוג…
ונחדד את הדברים:
ישנם אנשים שמשום מה יש להם בעיות בשלום בית. הם כל הזמן ממורמרים על בן הזוג: הוא לא מחמיא, הוא לא דואג, הוא לא מסודר…
המרמור הזה מוליד חלום, 'אני אתגרש. וזהו! שלום על ישראל!'
והטיפשים הללו לא מבינים, שהמרמור הזה הוא בעצם עולם הפנימי שלהם! ואין ביכולתם לברוח ממנו!
לאן שהם יברחו, להיכן שהם ימלטו, תמיד העולם הפנימי יבוא אתם!
גם אם הם יגורו בגן עדן, הם יהו מלאים במרמור!
ולכן חייבים לדעת את האמת: הבן זוג לא אשם כלל!
אדם ששרוי במצב מעורר רחמים כזה, עליו לִבְכּוֹת וּלְבַכּוֹת עמו שמים וארץ: אבא רחמן! זכה אותי לתקן ולהאיר את עולמי הפנימי!
וזה שאמרנו שהנקודה המרכזית של העונש היתה רגש העצבות, כי לולא זאת (והיינו אם הם היו בשמחה), לא היתה משמעות לשום קושי חיצוני!…
[9] וזה לשון המשנה: 'עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם'.
והנה אברהם אבינו נולד בשנת 1948 לבריאה, ואם כן, נמצא שבממוצע כל דור נמשך על פני 97 שנים.
[10] כשהיה אברהם אבינו בן 48 שנה, נענשו אנשי דור הפלגה.
[11] כפירה מראה על כך שהאדם לא רואה את המציאות! שהרי כל המציאות זועקת את מציאות הבורא!
והסיבה האמיתית לכך שהאדם לא רואה את מציאות הבורא היא, מכיון שלבו שקוע בעומק החומריות. וזה לשון הגמרא הקדושה (עבודה זרה כח:): 'שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו' – המציאות שאדם רואה היא כפי ראיית הלב שלו. בלבד!
וזה מזכיר לנו סיפור (ומתוק האור, יוסף הצדיק – עמוד רי):
באחד מהספרים הערביים נמצא כתוב כך:
חסאן בן מוחמד היה מלך חזק ועשיר ששלט ביד רמה על מיליוני תושבים. אך למרות זאת הוא לא היה מאושר כלל.
למלך הזה היה בן, שוטה גמור, שעשה לו בושות בכל מקום. והמלך הזה שהיה עורף ראשים כלאחר יד, עמד באזלת יד ולא ידע מה לעשות.
באחד הימים יעץ אחד השרים למלך לשלוח את הבן לבית ספר במדינה מרוחקת, שבו מתמחים בלימוד חכמה לילדים. המלך התלהב מן ההצעה – ראשית ירויח שהבן יורחק מן הארמון ויפסיק לעשות בושות, ושנית התעוררה בלבו תקוה שאולי שם יצליחו במקום שכל השאר נכשלו ויאלפו את הבן בינה ודעת.
כעבור חמש שנים חזר הבן לארמון המלוכה. נערכה לו קבלת פנים מלכותית. הכל ביקשו לחזות בחכמתו, ולראות מה למד במהלך השנים האחרונות, והבן הציע להם: 'אני אצא מן החדר, אחד מכם יכניס משהו לתוך כף ידו ויחביא אותו, ובבואי – אומר לו מה יש לו בתוך כף היד'.
השרים הביטו בו בהשתוממות: אתה מסוגל לדבר כזה? אולם הבן היה בטוח בעצמו, ויצא משם.
הביטו השרים כה וכה וחשבו מה יוכלו לקחת, לבסוף הוריד אחד השרים את טבעתו, הכניסה לתוך ידו וקמץ עליה את אגרופו.
בן המלך נקרא חזרה לאולם והתבקש לומר מה יש לשר בתוך ידו.
הציץ הבן על היד, נטל דף והחל לחשב חשבונות ארוכים, ולבסוף אמר:
'יש לך בידך משהו עגול'.
מחיאות כפים הרעידו את האולם. יפה מאוד! הילד קיבל שכל! הוא ממש יודע!
לבסוף אמר מישהו: 'נכון, צדקת, זה באמת חפץ עגול, אבל אולי תנסה להתמקד יותר'.
נטל הבן עוד גליונות, רשם לעצמו רשימות על גבי רשימות, ולבסוף אמר: 'זהו דבר עגול, וגם חלול!'
שוב רעד האולם ממחיאות כפים. כל הכבוד!
'עכשיו' – אמר אחד השרים – 'תנסה לקרוא לחפץ בשם'.
משך בן המלך בכתיפיו. את זה מעולם לא לימדוהו בבית הספר…
הפצירו בו השרים: 'תנסה בכחות עצמך, עגול, חלול, תחשוב מה זה יכול להיות?'
'אה, לחשוב?' – אמר בן המלך – 'אני חושב שאני יודע. בתוך היד יש גלגל אחורי של טרקטור'…
זה כחה של ראיה מעוותת של המציאות, לראות את החפץ העגול והחלול כגלגל של טרקטור!
[12] וזה לשון המדרש (בראשית רבה, פרשה ב – אות ג): 'אמר הקדוש ברוך הוא, עד מתי יהא העולם מתנהג באפלה, תבוא האורה! "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם יְהִי אוֹר" (בראשית א, ג) – זה אברהם!'
[13] ראה כל זה בספר מגלה עמוקות (פרשת ואתחנן – אופן קצא) בדברי בן המחבר, הגה"ק רבי שלמה זיע"א.
וכתב שם, וז"ל: כששני הכחות האלו מתחברים יחד אז אנדרלמוסי"א בא לעולם שהוא דכר ונוקבא יחד ס"מ ליל"ת, אנד"ר זכר, למוסי"א נוקבא… ואז הורגת טובים ורעים (בראשית רבה, פרשה כו – אות ה), בסוד: "חֶֽרֶב נֹקֶֽמֶת נְקַם בְּרִי"ת" (ויקרא כו, כה), וכדאיתא בזוהר בכמה דוכתין: 'כד מזדווגין כחדא לא יכלי עלמא למיקם'…
[14] ובשעת החורבן נאמר: "חָֽלְפוּ חֹק הֵפֵרוּ בְּרִי"ת" (ישעיה כד, ה)…
[15] כך הובא בספר סמוכים לעד (פרשת תולדות – ד"ה אי נמי סמך) להגה"ק רבי אליהו הכהן זיע"א (בעל שבט מוסר), בשם 'גליא רזיא'.
[16] ובתוספת עומק:
כתב הגה"ק רבינו יצחק אייזיק יהודה יחיאל סאפרין (בהקדמתו לפירושו היכל הברכה), שכאשר הקב"ה רוצה לשלוח לעולם הזה נשמה של צדיק שיאיר את העולם ויקרב לבבות ישראל לאביהם שבשמים, מיד בא השטן ומקטרג: 'אם תשלח את זה הצדיק לעולם הזה, מרוב אורו שישפיע בעולם תתבטל הבחירה, ולכן אני לא מסכים!'
ומכיון שהטענה הזאת היא טענה אמיתית לכן כדי שישאר כח הבחירה הקב"ה שולח לעולם הזה רשע מרושע שיחלוק על הצדיק וכך ימנע מיהודים להתקרב אליו, והבחירה תשאר!
וזה לשון קדשו: ואמר מרן הקדוש אור עינינו הרב ישראל בעל שם טוב, על הפסוק: "עַל מַה־שָּֽׁוְא בָּרָאתָ" (תהלים פט, מח) – שזה טענת היצר ס"מ כשיורדת נשמה גבוהה לעולם הזה, טוען הרי זה הצדיק ימלא כל העולם יראה ואהבה וחכמה ותורה וישפיע מאורו ומזיו הדרו לכל אחד, עד שכל אחד יטעום לפי השגתו בעבודת ה' יתברך, ומי פתי ישמע לו ותתבטל הבחירה.
על זה באה התשובה – "כָל־בְּנֵי אָדָם" (שם) כמבואר בזוהר (רעיא מהימנא – כי תצא דף רעז ע"ב): 'וכד אית בעלמא רישי ערב רב נחתין לאתגשמא בהון'. וזו היא התשובה – שהבחירה לא תתבטל, כמו שיש יצר טוב בגוף שיאיר באורו על הדבקים בו, כן יהיה נגדו דומה אליו, והבחירה תהיה חופשית וצדיקיא אתכפיא קמייהו –
פירוש – 'כל בני אדם' שיש דוגמת הצדיקים, אנשים חכמים להרע, הבאים ומבטלים את דברי הצדיקים, ובזה מרחיקים את העולם מהצדיקים, והס"מ הרשע מקבל נחת – 'השם יתברך לא ברא אותי לבטלה. יש לי עדיין אפשרות להחטיא מכח אותם רשעים'.
ואחת הדוגמאות לכך, מה שעשו להקדוש מופת הדור מוהר"ר לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל… שהיו מחלישין דעתו מאוד אין שיעור, ובשנת תקנ"ג מרוב חלישות דעת הרבה נפל ממדרגתו מענין מרה שחורה, והיה מתפלל בתוך סידור קטן במהירות וניתק מעט דעתו, כידוע כל זה.
ואילולי המגיד הקדוש מקאזניץ תלמידו שעזרוֹ הרבה (לא היתה לו תקומה, חלילה), ובוודאי לא היו מניחין את אותו צדיק מן השמים ליפול ממדרגתו חלילה, אלא שגם בשמים ממעל בשנה הזאת היה עליו קטרוג, שהתגרה עצמו עם שרי מעלה בשנה הזאת, על כן לא היתה אפשרות (מהשמים) לעזור לו.
ושנה לאחר מכן, בשנת תקנ"ד, כבר חזר למדרגתו הגבוהה באור מופלא, ובמדרגות גדולות, אש שורף להבת שלהבת…
וכן כמה ראינו בזמננו שעל ידי חלישות הדעת הרבה נפלו וירדו, שלא היה כח נשמתם לסבול. כמו שהיה ברב סמוך לעיר הגדולה, והיה תלמיד מרן רבינו אלימלך ועוד גדולי ישראל.
וגם אצל מרן איש אלקי הקדוש מורינו ורבינו חיוּת נפשנו משיח ה' הרב ישראל בעל שם טוב, היה מעשה על ידי חלישות דעת שהחלישו דעתו מאוד וכו', עד שנזדמן ברגע אחד מגדולי תלמידיו ועמד לפניו באימה כדרכם, ואמר לו רבי ומורי והחזיר לו וכו'…
והנה אחיי אהובי עליון, אדבר התנצלות העני הזה המדוכא, בריה שפלה ואפלה, נידוש בעקב, אלף טעם מיתה טעמתי בעולם הזה, וצרות רבות ועניות ודחקות ודלות ובזיונות רבות, וטלטול וצער וגלות, עד שנעשיתי כעפר ממש לדוש, עד שנפתחו לי מן השמים השגה עצומה ביחודים הקדושים וברזי התורה, לבאר רזי התורה ומצוותיה על פי דרך אמת… עיי"ש דברים מתוקים.
[17] בספרו ציוני (פרשת תולדות – ד"ה 'ויצא הראשון אדמוני').
[18] וזה סוד: 'גירא בעינ"י דשטנא' (קידושין פא.), ולכן סנהדרין שנקראו 'עינ"י העדה', ניקרו לעיני"ו (יומא סט:)… וראה במגלה עמוקות (פרשת ואתחנן – אופן קצא) שהאריך בזה.
[19] בראשית רבה (פרשה עו – אות ו).
[20] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, ויחי – מאמר ט) אמר, וז"ל:
דע כי ישנן שתי מדרגות כלליות בעין הרע. הראשונה עין הרע הנובעת מהתפעלות, והשניה עין הרע הנובעת מקנאה וצרות עין של אנשים בעלי לב רע בהצלחתו וטובתו של הזולת.
ונרחיב בביאור המדרגה הראשונה:
הנה, עין הרע הנובעת מהתפעלות, יכולה לבוא על האדם אפילו מאנשים כשרים וטובים, ואף מאוהביו הקרובים אליו ביותר. כי זוהי כחה של התפעלות מהאדם לעורר עליו עין רעה.
סימוכין לכך מוצאים אנו במעשה המובא בגמרא (בבא בתרא יד.) על רב אחא בר יעקב שהצליח לכתוב ספר תורה במדות ונוי מיוחדים מאוד ובלתי שכיחים. כששמעו זאת החכמים התפעלו מכך עד מאוד ונתנו בו עיניהם, וגרם הדבר שזמן קצר לאחר מכן הוא נפטר לבית עולמו.
דוגמא נוספת לכך מתקופה מוקדמת יותר מוצאים אנו גם בנוגע לחנניה מישאל ועזריה שהושלכו לכבשן האש על ידי נבוכדנצר הרשע משום שסירבו להשתחוות לַצֶּֽלֶם, ונעשה להם נס עצום שלא נשרפו כלל, ואף ריח של אש לא שלט בבגדיהם (דניאל – פרק ג).
המעניין הוא, שממעשה זה ואילך לא הוזכרו יותר קדושים אלו בכתובים כלל, ולפי דעה אחת בגמרא (סנהדרין צג.) זה משום שמרוב ההתפעלות שהיתה בקרב הציבור מהנס הגדול שאירע להם, ניתנה בהם עין הרע ותוך זמן קצר הם נפטרו מן העולם.
ולמעלה מכך, יש ללמוד זאת מענין לוחות הברית הראשונות שהיו מעשה אלקים, ונחצבו מתחת כסא כבודו יתברך, והיה יופיים מבהיק להפליא ומרהיב כל עין. גם המעמד בו הם ניתנו היה מלא בסממנים מושכי עין, כמו שכתוב: "וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד… וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ" (שמות יט, טז-יח), וסופן שנשברו, וכפי שמפרש רש"י (שם לד, ג) – על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהילות – שלטה בהן עין רעה. ולכן הלוחות השניות ניתנו בצנעה גדולה כדי להסתירם מן העין, ובזכות זה התקיימו.
והעצה להנצל מסוג זה של עין הרע הנובע מהתפעלות היא – להצניע עד כמה שניתן את הכשרונות המיוחדים שנתן לו הא"ל, וכן את ההצלחות המופלאות שפוקדות אותו, ולא לגרום לעורר סביבו התפעלות יתירה, וכך תמיד תמשיך ההצלחה להאיר לו פנים.
כמו כן, הורים שזכו משמים לילד בעל כשרונות מיוחדים או מדות אציליות וכדומה, ישתדלו עד כמה שניתן להצניע זאת, ולא לגרום לעורר סביבו התפעלות יתירה, כיון שהתפעלות זו עלולה לגרום לו נזק רב. לפעמים קורה שבצעירותו של ילד הוא מוצלח ומיוחד, וכאשר הוא גודל פתאום הוא נסוג לאחור ויורד מטה מטה. כנראה שלא הצניעו את כשרונותיו די הצורך, וההתפעלות שהיתה סביבו הזיקה לו.
מאידך, אם לא נחל האדם הצלחה גדולה בענין מסויים, והבריות מדברים על חוסר הצלחתו, ישמח מכך עד מאוד, כיון ששיחה זו שבפי הבריות מגינה עליו מפני עין הרע, ומסלקת מעליו נזקים רבים. ובכלל, יש לדעת שלא צריך להיות מושלם בכל, וגם בחסרונות יש פעמים רבות ברכה גדולה.
ונשים צריכות להיזהר זהירות יתירה מפני סוג זה של עין הרע, מפני שבטבע העולם – לצערנו – הן מושכות את העין להביט בהן. על כן אשה שיוצאת לרחוב מקושטת במדה המושכת ביותר את העין, גורמת לעצמה בכך נזקים חמורים ביותר, וכל הסתכלות שמסתכלים בה וחומדים אותה, מושכת עליה עין רעה וקשה.
כמו כן אסור לאשה בשום אופן שבעולם לפרסם את תמונתה ברחוב (גם אם זה כדי לפרסם את העסק שלה וכו'), כי כל הסתכלות שיסתכלו בתמונתה ויחמדו אותה תגרום לה נזקים חמורים ביותר, ותנעול בפניה ובפני ילדיה היקרים את כל שערי ההצלחה הן בגשמיות והן ברוחניות ח"ו…
וראה באמרי נועם (שם) מה שהאריך לבאר את הסוג השני של עין הרע, וכיצד ניצלים ממנה, והנה יעקב היה שלם גם בזה, ולכן עשיו לא יכל בשום צורה להטיל עין הרע ביעקב.
[21] כתב החיד"א זיע"א (כף אחת – אות לא) שישנם 30 סוגי עין הרע, ואלו הם:
עינא אוכמא, עינא צרובא, עינא תכלתא, עינא ירוקא, עינא ארוכה, עינא קצרה, עינא רחבה, עינא צרה, עינא ישרה, עינא עקומה, עינא עגולה, עינא שוקעת, עינא בולטת, עינא רואה, עינא מבטת, עינא בוקעת, עינא שואבת, עינא דדכורא, עינא דנוקבא, עינא דאיש ואשתו, עין דאשה ובתה, עין דאשה וקרובתה, עין דבחור, עין דזקן, עין דזקנה, עין דבתולה, עין דבעולה, עין דאלמנה, עין דנשואה, עין דגרושה… עיי"ש עוד בדבריו.
[22] בראשית רבה (פרשה עג – אות ז).
[23] שאילולי שהיו מורים לו מן השמים להשאר הוא לא היה נשאר! לא כמו אותם אלו שמשלימים עם המצב הגרוע שלהם ומסרבים להשתנות!
וזה מזכיר לנו סיפור (דורש טוב בראשית, חלק ב – עמוד סג):
סיפר הגאון רבי ירחמיאל קראם שליט"א, וז"ל:
יום אחד לקחתי ילד למבחן בישיבה לצעירים. רגע אחרי שנכנסנו לישיבה, התקרב אלי אדם אחד, הציג את עצמו כמנהל המשק, ואמר לי בהתלהבות: 'כבוד הרב, שלום, מה נשמע? אתה זוכר אותי?'
אמרתי: 'לא, איפה נפגשנו?'
הוא היה קצת מאוכזב. 'אתה לא זוכר אותי, מכלא באר שבע? אני אברהם בן שמעון'.
'לא', אמרתי, 'אני לא הייתי בכלא'.
'כן, כן', הוא מכריז בקול רם וצלול, 'היית בכלא באר שבע כשהייתי שם'.
חשבתי שאני מתעלף. בינתים התאספו הרבה פרצופים סקרנים, וצחוק רב פרץ מסביב. איזו בושה, אני רב, ופתאום מתברר שהייתי בכלא, ומי יודע אלו פשעים עשיתי, שבגללם שמו אותי מאחור סורג ובריח…
'תשמע', אני מנסה לשכנע אותו, 'אף פעם לא הייתי בכלא'.
'בטח שהיית, אני זוכר אותך טוב מאוד, אני אפילו זוכר מה שברת'.
אה, נפל האסימון. הוא לא טוען שהייתי אסיר. נכון, הגעתי לכלא באר שבע על תקן של רב, להביא אל האסירים קצת יהדות. לעודד, לחזק ברוחניות ובמוסר של התורה.
הוא שמח מאוד לפגוש אותי, וסיפר לי: 'שמע, כבוד הרב, אני הייתי גר בבאר שבע. לא היכרתי דתיים, ומה שידעתי עליהם שהם לא נורמליים, שחורים ומוזרים. השכונה שבה גרתי היתה שכונה לא טובה. היו לי הרבה חברים שנסחפו לפשע. גם אני גנבתי, המשטרה תפסה אותי והכניסה אותי לכלא לחמש שנים. שם פגשתי אותך, שמעתי הרצאות ושיעורים, וחזרתי בתשובה. אני מודה לאלקים, שהכניס אותי לכלא. רק חבל שנכנסתי בתור גנב ולא בתור רב'.
עכשיו אני עושה הפסקה קצרה מהסיפור שלו, כדי לתת לכם קצת רקע:
יום אחד, לפני כמה שנים, באנו לשב"ס ואמרנו להם כך: 'לפי הסטטיסטיקה, שמונים אחוז מאלה שיוצאים מהכלא, חוזרים אל הכלא. לא מחזיקים מעמד. החבר'ה שבאים לשם, מתקלקלים עוד יותר. מגיעים פושעים קטנים, יוצאים פושעים גדולים. אנחנו רוצים לתת הרצאות בכלא, בין כה וכה אין מה להפסיד. ככה אולי לא יחזרו לפשע'.
אומר לי המפקד הטיפש הזה: 'ומה יהיה אם הם יחזרו בתשובה?'
אמרתי: 'אם הם יחזרו בתשובה, הם לא יחזרו לכלא. אתה רוצה להחזיק בית הבראה לגנבים?'
הוא התלבט. לא היה ברור לו, כנראה, אם חוזר בתשובה עדיף על פורץ ורוצח.
אחרי שבוע הגיעה תשובה, בסדר.
אבל הוא אומר לנו כך: 'אנחנו מסכימים בתנאי אחד – אסור לדבר שיחה פרטנית עם אסירים. אתם, יכולים להגיד דרשה, ולצחוק עם אסירים, וגם להתפלל, מה שרוצים, אבל אם תופסים מרצה אחד שמדבר עם אסיר באופן פרטי או נותן לו טלפון, מפסיקים את הפרוייקט ומעמידים אותו למשפט'.
יום אחד באתי לכלא, ומסרתי לאסירים שיחת חיזוק ועידוד. לפני התפילה אסיר נעמד לידי, רוצה להגיד לי משהו. אני שכחתי את האיסור לשניה אחת.
הוא אמר לי: 'כבוד הרב, אני בעוד חודש יוצא מהכלא, ויש לי בקשה'.
אמרתי, 'עוד חודש אתה יוצא ניפגש במסעדה'.
'כבוד הרב', הוא מתעקש, 'אתה חייב לשמוע אותי. אני עוד חודש יוצא מהכלא, תעשה לי טובה תיגש למפקד ו…'
'עוד חודש אתה יוצא, אז מה הבעיה שלך? אתה רוצה לקצר?'
'תיגש למפקד, תגיד לו: 'אברהם בן שמעון יוצא עוד חודש מהכלא. הוא מבקש, אם אפשר, להשאר עוד שנה בכלא'.
מה??? מה קורה לבן אדם הזה, יצא מדעתו?
הסתכלתי עליו. הוא נראה רציני שפוי לגמרי. אמרתי: 'מה הבעיה, לך תגנוב, ויכניסו אותך לעוד חמש שנים לא לשנה אחת'.
טוב, מובן שלא התכוונתי באמת שיגנוב. זה היה רק סוג של משל כזה, להסביר את הרעיון.
הוא אמר: 'אני פשוט מפחד לצאת מהכלא. אני גר בשכונה מלאה פשע, אם אני יוצא לחבר'ה שם אני גמור'.
כמובן, לא עשיתי את שליחותו, ונשכח ממני הסיפור.
עכשיו, בישיבה, הוא עומד מולי ומספר לי: 'כבוד הרב, יצאתי מהכלא אחרי חודש. לקחתי את התרמיל עם כל הסמרטוטים שהיו לי, ונסעת ישר לכותל המערבי. נעמדתי בכותל המערבי, והתחלתי להגיד בניגון עשרה פרקי תהלים, ואמרתי: 'אלקים, בזכות עשרה פרקי תהלים, תכניס את אברהם בן שמעון לעוד שנה בכלא'. אמרתי עוד עשרה פרקי תהלים, ועוד פעם ביקשתי, 'אלקים, בזכות עשרה פרקי תהלים תכניס את אברהם בן שמעון לעוד שנה בכלא'.
'עמד מאחור רב אחד, והוא אמר לעצמו: 'מה זה המשוגע הזה', אומר תהלים שיכניסו מישהו לכלא?' דפק לי על הכתף ושאל: 'מי זה אברהם בן שמעון?'
'אמרתי: 'זה אני".
'אז מה אתה מתפלל, שתכנס לכלא?'
'אמרתי לו: 'כן".
'למה, מה הרעיון?'
'אמרתי לו: עכשיו יצאתי מהכלא'. הראתי לו מכתב שחרור, והראתי לו את התיק עם הסמרטוטים. 'אני מפחד לנסוע הביתה, מפחד שאני אתקלקל'.
הרב הזה בכה כמו ילד. יהודי קיבל שחרור אחרי חמש שנים. ומפחד לנסוע הביתה! הוא אמר: 'בוא תהיה אצלי מנהל משק, מעכשיו אתה פה אתנו'. ומאז אני פה…
[24] וכתב שם, דהנה לתרי"ג מצוות יש שני כינויים 'חי' ו'טוב', ורמוזים בפסוק: "לְטוֹב לָנוּ כָּל־הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ו, כד). והנה 'חי' פעמים 'חי' עולה 'שכ"ד', 'טוב' פעמים 'טוב' עולה 'רפ"ט', וביחד גימטריא 'תרי"ג'. והנה: "וַיֵּצֵא יַֽעֲקֹב" (בראשית כח, י) – בגימטריא 'רפ"ט'. "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (שם) – בלי האות ה' שבסוף התיבה שמשמשת במקום האות למ"ד בתחילתה – עולה 'שכ"ד', גימטריא תרי"ג. שעיקר יציאתו והליכתו לחרן הוא להכשיר נשמות ישראל שיהיו ראויים לקבל תרי"ג מצוות, ועיי"ש בהמשך דבריו.
[25] כך כתב הגה"ק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם בספרו שפע חיים (חלק יג – עמוד שלה).
[26] ועל זה צעק הגה"ק רבי נחמן מברסלב בקול גדול (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה רפב): 'דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות…
וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו, כי זה ידוע שצריך האדם ליזהר מאוד להיות בשמחה תמיד, ולהרחיק העצבות מאוד מאוד (כמבואר אצלנו כמה פעמים). ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה, חס ושלום, אף על פי כן אסור לו ליפול מזה, רק צריך לחפש ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב, ואף שכשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא גם כן מלא פצעים ואין בו מתום, היינו שרואה שגם המצוה והדבר שבקדושה שזכה לעשות, הוא גם כן מלא פניות ומחשבות זרות ופגמים הרבה, עם כל זה איך אפשר שלא יהיה באותה המצוה והדבר שבקדושה איזה מעט טוב, כי על כל פנים איך שהוא, על כל פנים היה איזה נקודה טובה בהמצוה והדבר טוב שעשה, כי צריך האדם לחפש ולבקש למצוא בעצמו איזה מעט טוב, כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה…
[27] וישנה דרגה גבוהה יותר, שלבו של האדם משתוקק ומתגעגע שליהודים יהיה טוב!… (ראה אבות פ"ב מ"ט).
וכך מסופר בספר בחוזק יד (עמוד 185): הצדיק רבי דוד לייב שווארץ היה בעל חסד גדול, והיה אוסף צדקה ומחלק אותם לנצרכים… ואת הנותנים הוא היה מברך…
פעם כשאסף צדקה 'באיצקוביץ' הגיע למקומו של יהודי אחד, ואותו יהודי אמר לו בתקיפות: לא רוצה לתת לך כסף! הברכות שלך אינן מתקיימות! כמה פעמים בירכת אותי, ונו?!… לכן לא אתן לך יותר!
רבי דוד לייב הרצין פנים. החיוך נשאר תלוי בזוית פיו. הוא לקח ללבו את ה'טענה' הקשה, כמי שנתפס בקלקלתו. ובעיקר חש את כאבו, ואת צערו העמוק.
לרגע הרהר ומיהר להשיב ליהודי בחטף: טוב, אני מבטיח!
איך אתה עושה זאת? מנין לך העוז? הטיח בו שוב אותו יהודי. חיוכו שב אליו. הוא אמר ברורות: כיון שכוונתי רק לדבר אחד – שליהודים יהיה טוב. אמר ולא יסף ומיהר להיעלם בתוך הבלגן מאיש לאיש…
שליהודים יהיה טוב.
[28] 'ססזא"ל נמריא"ל' – עולים בגימטריא 489, וכן 'סמא"ל נחש' – עולים בגימטריא 489. ועוד הקבלה: הראשי תיבות שלהם הוא: ס"נ.
[29] כשעם ישראל חטאו בעגל, הם יצרו קליפה נוראה הנקראת קליפת 'עגל', וה-133 חלונות הללו מבטלים את הקליפה הזו.
וזה לשון דן ידין (ספר קרניים – שם): והסוד 'עגל' שפגמו ישראל, בסוד:
כ' מן 'כתר' – דכתרא קדישא. ואין כאן מקומו לבאר סודו.
ובסוד י' דאבא קדישא (שזו ספירת החכמה).
ובסוד (חגיגה טו: ורש"י שם בד"ה מגדל): 'מגדל הפורח באויר' (סוד הבינה החופפת על התפארת הנקרא 'אויר'), סוד ל (גובהו של למ"ד), בסוד: 'עגל ל' – גימטריא 133. ויש בזה עניינים נפלאים ונוראים, אסור לגלותם כלל.
[30] ממשיך בעל ספר קרניים וכותב (על פי פירוש דן ידין): יש לנו בקבלה שאדם החושש שמטילים בו עין הרע, יצמיד את גודל ימין לנחיר ימין, וכן יצמיד את גודל שמאל לנחיר שמאל, ובזה ינצל.
והטעם לכך, כי מהמקום הזה מושפעים אי"ש אורות, והאורות הללו הם המבטלים את העין הרע. והנה 'נחיר' – גימטריא 268, ו'גודל' – בגימטריא 43, וביחד הם 311.
ופעמיים 311 (שהרי מצמידים את הגודל לשני הנחירים) הם 622, העולה בגימטריא: 'תרכ"ב'. והוא סוד הפסוק: "כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה" (חבקוק ג, ח) –
כשאדם בדרך אינו צריך להתיירא מעין הרע, מכח 'תִרְכַּ"ב'…
והנה פעמיים 'גודל' הוא 86, כמנין שם אלהי"ם (שהוא שם הפחד) וכו' וכו', ועל ידי כך מי שיביט בו בעין הרע, הפחד לנגד עיניהם ואינם יכולים להזיקו כלל.
ובספר קרניים ממשיך להאריך שם, ואנו הבאנו כאן רק כדי טעימה.
[31] ובזה ביאר הבן איש חי (אדרת אליהו, ריש פרשת במדבר) את הפסוקים: "מִבֶּן־עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַֽהֲרֹן. וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא" (במדבר א, ג-ד).
כאשר ציוה הקב"ה את משה רבינו לספור את עם ישראל, התיירא משה וחשש שאולי על ידי הספירה תוטל עין הרע בישראל.
והקב"ה הרגיע אותו ואמר לו:
דע, שמכיון שהבטתם (משה ואהרן) כל ימי חייכם על הבריות ב'טוב עין', זכיתם להגיע ולהתדבק במקום הקדוש הזה הנקרא 'עין טובה', וממילא מאירים עליכם בתמידיות ה'אי"ש' אורות הקדושים המאירים שם, המגינים מהנזק של ה'רע עין', ולכן אין לכם מה לפחד מעין הרע.
וזה שנאמר: 'תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַֽהֲרֹן. וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִי"שׁ (אורות של משה) אִי"שׁ (אורות של אהרן)'…
[32] וכתב בספר רגל ישרה (מערכת עי"ן – אות לו): 'צריך עיון, שזה בגימטריא 1850, וחסר 10'. וכתב שתי דרכים לישוב, עיין שם.
