רגעים של איבוד עשתונות…
כל נדרי. משה עומד בבית הכנסת, ראשו מכוסה בטלית ועיניו תקועות במחזור, ומנסה להרגיע את רגשותיו המשתוללים בתוכו…
רק לפני כמה שעות הוא נתקל בספר הנושא את תמונתו של הרב יורם אברג'ל זיע"א, הסקרנות התעוררה בלבו, והוא פתחו והחל לקרוא:[1]
'יום הכיפורים הקדוש זהו עת רצון גדול לזכות למחילה לסליחה ולכפרה על כל העוונות. בכל זאת, כותב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"א ה"ג): 'ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים'. כלומר, סגולת הכפרה של יום הכיפורים היא דוקא לאלו ששבים אז בתשובה, אך לא לאלו שאינם שבים.
וכן כתב הרמב"ם בהמשך דבריו (שם פ"ב ה"ז): 'יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים'.
משל למה הדבר דומה? למכבסה שמביאים לשם בגדים מלוכלכים לצורך כיבוסם. אם אחד יביא את בגדיו עד המכבסה, אבל לא יכניס אותם לתוך מכונת הכביסה אלא ישאיר אותם ליד הפתח כמובן שהם ישארו מלוכלכים. ובכדי שהבגדים יתנקו ההכרח הוא להכניסם לתוך מכונת הכביסה.
וכך גם בנוגע ליום הכיפורים: אמנם עניינו של יום זה לכבס את נשמותיהם של עם ישראל מכתמי עוונותיהם, אולם לשם כך צריך האדם להיכנס לתוך תוכיותו של יום הכיפורים, דהיינו לבחינת התשובה שבו, ורק אז יזכה להתכבס, אך בלא זה לא שייך לזכות לכיבוס ונקיון הנשמה'…
ומאותם רגעים שבהם הוא קרא את המילים הנוראות הללו החלו מעיו מתהפכים בתוכו… תשובה? איך עושים תשובה?
בזמן הקצר שעוד נותר לרשותו הוא הרים טלפון לאליהו, וכשהוא ענה, החל משה לדבר מתוך פחד: אליהו! איך עושים תשובה?…
ואליהו אמר לו: בהשגחה פרטית, בדיוק עכשיו אני לומד את דברי הרמב"ם שהסביר שהבסיס של התשובה הוא ארבעה דברים, שהם:[2]
א. עזיבת החטא.
ב. חרטה על העבר.
ג. וידוי.
ד. קבלה לעתיד שלא ישוב עוד לכסלה.
אתה מבין, המשיך אליהו ואמר, תשובה מורכבת משלשה חלקים: רגש, דיבור, ושכל.
אחרי שהאדם נזכר בעבירות שעשה, מגיע חלק הרגש והוא רגש הבושה, 'איך העזתי למרוד בהקב"ה ולעבור על דבריו'.
ולאחר מכן חלק הדיבור, ועניינו שהאדם יפרט בפיו את כל העבירות שעשה, וכמו שנאמר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַֽעֲשׂוּ מִכָּל־חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָֽשְׁמָה הַנֶּֽפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ אֶת־חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" (במדבר ה, ו-ז)…
ואז יגמור בשכלו שלא ישוב עוד לכסלו…[3]
ועתה הוא עומד בבית הכנסת ראשו טמון עמוק עמוק בין דפי הסידור ומנסה לצמצם את מחשבותיו ולהיזכר בעבירות שעשה במשך השנה…
שביבי זכרון צפו במוחו, המריבה עם שלומי, הכשלון בשמירת העינים, והחשק הגדול לאכול כל הזמן…
המחשבה התרוצצה מצד לצד בנסיון לפלס דרך בתוך החלל הריק והשחור שמילא אותו… אך היא לא הצליחה! מלבד כמה סוגי עבירות בודדים הוא לא הצליח למצוא בעצמו כלום…
אך משה לא התייאש, והחליט להתוודות על מה שהוא זוכר. הוא קפץ את אגרופו והעמידו מול הלב…
ולחרדתו הוא גילה שאין לו מה לומר. נכון שהוא נכשל בשמירת העינים, אך הוא לא זוכר מתי זה היה וכמה פעמים הוא נכשל… ובכלל מה אומרים? מה הפירוש להתוודות?
דמעות של פחד ורחמים עצמיים זלגו שם בשפע…
ביום ההוא אבדו עשתנותיו…
כיפור הסתיים ומשה חש תחושה מסויימת של טהרה, אך בד בבד הוא חש שהוא הפסיד! הוא לא זכה לשוב בתשובה כראוי…
והוא קם והלך לרבו… במשך כל ההליכה הוא חזר במחשבתו שוב ושוב על המילים אותן רצה להשמיע: 'אני גרוע כל כך, אני אפס מאופס ואין לי שום סיכוי! אפילו את השלב הראשון של התשובה – להיזכר בעבירות שעשיתי – אני לא מצליח'…
אך כשהוא הגיע הוא חש בושה, ובמקום לומר את המילים שרצה, אמר: 'רבי! איך חוזרים בתשובה?'[4]
'משה, מה קרה, למה אתה שואל?'
'ביום כיפור הזה חשתי איבוד עשתנות, חשתי שאני נמצא ברגעים קריטיים מאוד, ברגעים ספורים ומדודים, ואין בידי לעשות עם הידיעה וההרגשה הזו מאומה!'
'למה?' – שאל הרב – 'למה אתה אומר שאין בידך לעשות מאומה, הרי אתה יכול לחזור בתשובה?'
'זו בדיוק הסיבה שבאתי לרב, כדי לחזור בתשובה צריך להיות מחובר לעצמי, לחיות את המחשבות, הדיבורים והמעשים שלי. וביום הכיפורים הזה התברר לי שאני לא מחובר לעצמי, אני לא מודע כלל למעשים שלי, ואם כן איך אתוודה עליהם???'
הרב הסתכל עליו וחייך: יש לך מזל שבאת עכשיו.
'מה הרב מתכוין?'
והרב פתח את ספר התהלים שהיה מונח לפניו וקרא: "תֵּצֵא רוּחוֹ יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ בַּיּוֹם הַהוּא אָֽבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו" (תהלים קמו, ד) – דוד המלך מתאר לנו מה קורה, בדרך כלל, בעת הפטירה:
'בַּיּוֹם הַהוּא אָֽבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו' – ביומו האחרון של האדם בעולם הזה נראים בו סימני גסיסה, ואם הוא זוכה והוא עדיין בהכרה, אומרים לו: לפני שאתה נפרד מהעולם הזה, התוודה לפניו יתברך…
והוא מנסה להתוודות, ומגלה שכל חייו הוא לא היה מחובר לעצמו… ולכן הוא לא מצליח להתוודות, ואז 'אָֽבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו' – כמין קטעי ברק חולפים לנגד עיניו, רסיסי מחשבות, קטעי כשלונות… והוא נפטר מתוך תחושת החמצה נוראה: לא זכיתי לשוב בתשובה!…[5]
אתה מבין משה, ריחמו עליך מן השמים ונתנו לך להרגיש מעט מתחושת החוסר אונים של היום האחרון, כדי שתעורר ותתחיל להתכונן (ליום שיבוא לאחר אריכות ימים ושנים טובות)… ודע לך שאתה צריך לנצל את המתנה הזו ומעתה להתחיל ולחזור בתשובה… ובכך תזכה שביום כיפור בכלל, וביום המיתה בפרט, תוכל להתוודות…
'אבל רבי' – זעק משה – 'איך חוזרים בתשובה?'
'הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא 'להחזיר בתשובה את החזרה בתשובה'!'
'אני לא מבין מה הכוונה בזה?'
והרב חייך ואמר: אם כך נצטרך להסביר…
להחזיר בתשובה את החזרה בתשובה
בשיחה שמסר הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א (עולמות – עמוד 188), אמר כך:
בראש השנה כתבו את הגורל של כל אחד מאתנו לשנה הקרובה, אך עד יום הכיפורים הספר עדיין אינו חתום: עוד לא סגרו ושלחו אותו להוצאה לאור…
משמעות הדבר היא, שכעת, בעשרת ימי תשובה, עוד אפשר להשחיל שינויים, ואפילו למחוק לגמרי את גזר הדין שלנו ולכתוב מחדש. הכל תלוי בנו – עד כמה נתאמץ כעת לשנות את דרכינו ולחזור בתשובה.
לכן הברכה המקובלת לימים אלו היא 'גמר חתימה טובה'.
אבל מה פירוש לעשות תשובה או לחזור בתשובה?
בפשטות, תשובה היא מלשון שִׁיבָה – חזרה למקום מקורי שהתרחקנו ממנו. לחזור בתשובה פירושו לעזוב את המקומות השליליים שהלכנו לאיבוד בהם ולשוב אל ה', שזה גם לשוב לעצמנו, לעצמי הפנימי והאמיתי ביותר שלנו…
והנה, למרבה הצער, בדורות האחרונים קרה משהו עצוב לביטוי 'חזרה בתשובה'. מביטוי רחב ועמוק כנהר, המכיל את מכלול התהליכים שאדם עובר במסע תיקונו העצמי ובחיפושיו אחר שרשיו הרוחניים, הוא הצטצמם לביטוי צר ושטחי שמשמעותו היא שמישהו התחיל לשמור מצוות בחיצוניות, הפך מ'חילוני' ל'דוס'…
מתמורה עמוקה בכל מישורי חייו של האדם הפכה התשובה לתופעה סוציולוגית גרידא, ומתהליך מתמשך ורב־פני לצעד פתאומי וחד־ממדי.
המעבר מאי שמירת מצוות לשמירתן הוא ודאי חלק משמעותי מחזרה בתשובה, ובאמת מוכרחה להיות בו ברגע מסויים הכרעה נקודתית ש'הולכים על זה', אך כל זה עדיין מהוה רק את הפן החיצוני והבסיסי ביותר של התשובה. לפניו, אחריו, בתוכו ומעליו זורמים זרמי העומק שלה, שהם מעיקרם פנימיים והדרגתיים – ושם עיקר התשובה.
אם לא די בכך, הרי שמגִרסה מסורסת זו של הביטוי 'חזרה בתשובה' נולד אף ילד הָעִוְעִים שנקרא 'חזרה בשאלה', או בגרסה אחרת 'יציאה בשאלה'. ביטויים אלו נועדו לתאר את התהליך ההפוך מה'חזרה בתשובה' במובנה הצר – תהליך עזיבת הדת ופריקת עול המצוות. אך הם כוזבים מיסודם, שכן משתמע מהם שמשמעותה העיקרית של המילה 'תשובה' אינה שִׁיבָה אלא מענה לשאלה, וממילא שבעל תשובה הוא מי שמצא תשובות סופיות לכל שאלותיו ונרדם בערסל הנוח של הוודאות, ולעומת זאת עוזב הדת הוא מי שעומד עמידה הירואית מול השאלות והספק הנוקבים…
ולאמיתו של דבר, כל תהליך אמיתי, בין הצעידה אל האלקות או הצעידה אל כחות הטומאה, מונע על ידי שאלות כל הזמן. ואדרבה: בעוד העמידה מול הָרִיק של אי הוודאות בולעת את כל השאלות מבלי להשיב עליהן, העמידה מול תורה המספקת תשובות – רק מעוררת עוד ועוד שאלות.
הדבר העצוב ביותר הוא שכולם קצת איבדו את הביטוי 'לחזור בתשובה':
אנשים שאינם מזדהים כרגע עם התורה והמצוות, אף שהם בהחלט מעוניינים לתקן תמיד את דרכם לפי הבנתם, לא ישתמשו בו כדי לא להצטייר כמי ש'הופכים לדתיים'.
ואנשים שכן שומרים קצת תורה ומצוות, אך חושבים ומדברים בשפה העכשוית, לא ישתמשו בו כי הם מדמים לחשוב שהם 'כבר דתיים'!
הפסד כפול זה הוא למעשה אסון לכולנו.
חזרה בתשובה, במובנה המקורי והאמיתי, היא דבר נפלא ומתוק שכל איש אמת ואשת אמת משתוקקים אליו יותר מכל. אין דבר מסעיר, מרגש וכיפי יותר מאשר לשוב אל עצמנו ואל בוראנו. התפתחות, צמיחה, הארה, תיקון עצמי – ביטויים אלו הם כולם גישושים סביב, ופנים של, וחלקים מתוך מה שהיהדות מכנה 'תשובה'…
לאן צריך לחזור?
דברים נפלאים – אמר משה – אך כל זה מחזיר אותנו לשאלה שעמה פתחנו: מה זה אומר לחזור בתשובה? איך עושים את זה?
פניו של הרב התרצנו, והוא פתח את הספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן (קמא, תורה לה – אות א), וקרא: 'דע, כי תשובה היא לשוב את הדבר למקום שניטל משם. והוא בחינת זרקא – 'דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן. ומאן ההוא אתר, הוא חכמה"…[6]
והיינו שעצם פירוש המילה תשובה הוא – להחזיר את הדבר למקום שניטל משם (שפת הנחל שם).
למילה 'תשובה' ישנה משמעות של השבה, וכמו שמצאנו שהתורה הקדושה השתמשה בביטוי הזה לגבי הגזלן – "וְהָיָה כִּי יֶֽחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" (ויקרא ה, כג)…
כאשר הגזלן רוצה לתקן את הגזילה הוא צריך להשיב את מה שגזל, כך כאשר רוצה החוטא לשוב הוא צריך 'להשיב' את מה שהוא 'גזל' למקומו המקורי…[7]
ולפני שנמשיך בהסברו הנפלא של הליקוטי מוהר"ן נלמד קטע מהגמרא הקדושה…
סכנה! רוח שטות!
בפרשת נשא מלמדת אותנו התורה הקדושה על דינהּ של האשה הסוטה – זו שנטתה מדרכי הצניעות ומעלה בבעלה. בנוגע לכך אומרת התורה: "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָֽעֲלָה בוֹ מָעַל…" (במדבר ה, יב). וישנה מסכת שלימה העוסקת בכך והיא מסכת סוטה.
ואחד מהדינים העיקריים המבוארים בה הוא דין 'ספק סוטה' – והיינו במקרה שהבעל קינא לאשתו והזהיר אותה שלא תתייחד עם איש מסויים,[8] והיא בכל זאת התייחדה עמו, אזי הבעל צריך להביא אותה לבית המקדש, ושם היה הכהן משקה אותה מים מאררים…
אם היא חטאה – המים גורמים לה מיתה, ואם היא לא חטאה – אזי היא זוכה לבנים טובים… וכאמור הגמרא הקדושה מרחיבה בזה…
והנה בשעה שלמד ריש לקיש את המילים הללו: 'אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ', התקשה למה התורה השתמשה במילה הזו, לכאורה די שתשמש במילה 'תטה' או תסטה?
והשיב, שהתורה הקדושה רצתה ללמדנו יסוד נפלא: 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות!'[9]
ולפני שנמשיך נקדים…
ג' כחות מנהיגים את האדם
בספר הזוהר הקדוש (מדרש הנעלם, וירא דף קט ע"א) ישנו מאמר הנקרא 'ויעל לוט מצוער'. והמאמר הזה נצרך מאוד להכרת נפש האדם.
וכך מובא שם: אמר רבי יהודה, שלש הנהגות יש באדם:
א. הנהגת השׂכל והחכמה, וזו היא כח הנשמה הקדושה.
ב. ההנהגה המנהגת לבני אדם ומחזקת הגוף והיא נקראת נפש הגוף…
ג. הנהגת התאוה שהיא מתאוה בכל תאוות רעות, וזהו כח התאוה.
ונרחיב ונבאר:
ההנהגה העליונה שמנהיגה את האדם היא נפש השכלית המשמשת כסא ומרכבה אל הנפש האלקית, והיא כח הנהגת השכל, וממנה באות ההשגות האלקיות.
והשפע האלקי יורד רק לאחר שמזככים את הנפש כראוי וכהוגן, ואז הנהגת השכל נעשית צינור זך לגילוי האור האלקי. דאם לא כן, והיינו שלא עובדים על זיכוך הנפש, אזי הנפש השכלית נעשית מרכבה לנפש הבהמית, ושכל זה גורם לאדם להתרחק מן האמונה…
ההנהגה האמצעית שמנהיגה את האדם היא ההנהגה הנובעת מארבעה הממדים המרכיבים את הנפש, והם: נפש הדוממת, נפש הצומחת, נפש החיה ונפש המדברת. (עיין שערי קדושה, חלק ג – פרק ג).
וההנהגה התחתונה היא הנהגת הנפש המתאוה, ובנפש הזו מתרחשת המלחמה הקשה בין היצרים.
וזה לשון הזוהר (שם): כשאדם שוכב על מטתו בלילה, נפש המתאוה היא המעוררת ליצר הרע ומהרהרת בו, והוא דבק בכל הרהור רע… וההרהור חודר ללב ודבק בו…
ונפש המתאוה ממשיכה לפעול עד שהיא מעוררת את כח הגוף, והגוף קם וחוטא…
ואחר ההקדמה הזו נשוב לדברי ריש לקיש…
שורש הרע – רוח שטות!
מן השמים גילו לריש לקיש שהמקור לכל העבירות זהו הרוח שטות! – 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות!'
והקשה הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א שתי קושיות:[10]
א. הרי לכל אדם יש בתוך לבו כח תאוה (ההנהגה התחתונה), והיא גורמת לו לעבור עבירות, ואם כך צריך להבין, מדוע ריש לקיש מתעלם ממנה, מכח התאוה ותולה את כל החטאים ברוח שטות?
ב. הפסוק שממנו למד ריש לקיש את היסוד שלו נאמר לגבי אשה, "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ" (במדבר ה, יב), ואם כן, לכאורה, אפשר ללמוד את הענין של רוח שטות רק לגבי נשים ולא לגבי גברים, שהרי נשים דעתן קלה. ומדוע ריש לקיש אמר את זה גם לגבי גברים?
ולפני שנשיב נקדים…
משל מהבעש"ט על ההסתרה שבגלות…
רבינו הקדוש והטהור רבי ישראל בעל שם טוב זיע"א סיפר משל, וברצוננו להביא אותו, ולמרות שהלשון קצת כבדה לא נשנה מאומה ונביא אותו כלשונו.
וכך הוא סיפר:
משל לסוחר אחד שהיה בים, והיה הים סוער והולך למאוד עד סכנת מיתה, ועמד הסוחר בתפילה שינצל בזכות אשתו הצנועה.
והיה שם גוי עובד עבודה זרה, ותמה על הסוחר שהתפלל עבור זכות אשתו, והשיבו שבאמת ראוי להפליג בשבחה. ואמר זה הגוי, אני אלך ואפתנה, ואיזה אות אתה מבקש ממני?
והשיב שיש לה על ידה טבעת אחת חשובה, ואם יביאנו, אז ידע כו', והסכימו שיתן כל אחד סחורתו לזה שינצח, והלך אצלה לפתותה, ולא יוכל להתקרב אצלה כלל, וחזר ובא אליה כמה פעמים ולא השגיחה עליו…
עד ששכר את שפחתה לגנוב ממנה את הטבעת, ועלתה בידו בכמה תחבולות שעשתה השפחה, ובא עם הטבעת ולקח הסחורה ממנו, ובא בספינה ריקנית אל ביתו, וכשמוע האשה מביאת בעלה, קישטה את עצמה ויצאה לקראתו בדברי ריצוי ואהבה, כמו שהיה ביניהם מקדם, ולבו בל עמו, ולא פנה אליה, ושילחה מעל פניו בספינה על הים בלי מנהיג, רק הבעל כסות ולשון שינה, והנהיג את הספינה כאילו הוא מַלָּח ממנהיגי הספינה, והלכה בספינה כמה ימים בלי מאכל ומשתה, והתחננה לזה הַמַּלָּח, שיתן לה מעט אוכל להשיב נפשה, ואמר אם תנשק אותי אתן לך…
ויהי היום נזרקה מהספינה ליבשה, והלכה וביקשה אוכל, ומצאה שני אילנות אחד שהאוכל ממנו נעשה מצורע, וב' האוכל ממנו נתרפא מצרעתו, ולקחה זה בתרמילה עד שבאתה לבית המלך בדמות איש, והוצרך שם לרפואה זאת, והיא עשתה את הרפואה, ונתן לה הון רב, וחזרה לבית בעלה, והתרעמה עליו, עד שחקר הדבר, ונמצא ששקר ענה בה הנכרי, ועשה בו שפטים…
והמשל הזה נוקב ויורד, וכל אחד משיג בו כפי שכלו וטוהר נשמתו, ואנו נבארו כפי אשר ביארו הגה"ק רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א בספרו נתיב מצותיך (נתיב אמונה, שביל ששי – אותיות א, ב, ח, י)….[11]
ראשית הכל – שבירת הכלים
בשיחה שמסר הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א, אמר כך:[12]
בספרי הקבלה מבואר שהעולם נברא בשני שלבים כוללים, המכונים 'עולם התוהו' ו'עולם התיקון'. עולם התוהו הקדמון היה צורת קיום רבת עוצמה, שנועדה לקריסה בהיותה בלתי יציבה.
הקריסה הזו מכונה בקבלה 'שבירת הכלים', שכן מציאותו וקיומו של עולם בנויה על יכולתו להכיל בתוך כליו את הארת אורו של הבורא, וְשֶֽׁבֶר במציאותו של עולם משמעותו שֶֽׁבֶר ביכולת להכיל, הגורמת להעלמת אור מציאות הבורא יתברך מבריאתו.
עם קריסתו ו'שבירת כליו' של עולם התוהו הקדמון החל תהליך של תיקון, בו נבנו כלים חדשים והסדר הטוב והנכון החל להיווצר מחדש. תהליך זה יוצר את עולם התיקון.
בריאת עולם התוהו, שנידון מראש לקריסה, לא היתה ח"ו לריק. השלכותיה משפיעות עלינו בתחומים שהם מעיקרי חיינו בעולם הזה.
ראשית – חֲוָיַת השבירה, בה נתעלמה מציאות הבורא יתברך מבריאתו, היא חֲוָיָה מכוננת (טראומתית) בדרך להתהוות עולם התיקון, והיא גורמת למציאותה של אפשרות הבחירה החופשית. אותה תופעה שהיא לכאורה כשלון ונפילה, היא הכרחית לקיום רצונו של הקב"ה למלוך על עם שיכיר בו מרצונו.
ושנית – כל אותם אורות אדירים ונפלאים שהאירו בעולם התוהו, לא אבדו מן המציאות. בשבירת הכלים התפזרו ניצוצות מן האורות הללו בתוך המציאות, וכעת הם מצויים בתוכנו, במעמקים, וממתינים לחשיפתם ולתיקונם…
הקב"ה לא 'ויתר' על כחות החיים האדירים של התוהו, ולא שלל אותם מן הבריאה לגמרי. מאגר הכח הזה עומד לרשותנו, וממנו אפשר לשאוב ישועה לכל משברינו וחולשותינו, אם רק נדע כיצד להשתמש בו.
אין הדבר פשוט. העולם שאנו חיים בו הוא מתוקן יותר, יציב יותר. כדי לאפשר את היציבות הזו, נחבאים כחות התוהו ואינם מופיעים בגלוי. כוונת ההסתתרות הזו היא לאפשר למציאות המודעת לבנות את עצמה בשלוה, ללא מתחים גבוהים, ולהכין כלים רחבים וחזקים די הצורך כדי שיוכלו להכיל את אורות התוהו המרובים והתקיפים.
מובן, אם כן, ששני העולמות הללו, תוהו ותיקון, צריכים לשוב ולהתחבר. החיבור הזה הוא תיקון העולם במובן הפשוט ביותר – לתקן מה שנשבר, להחזיר את האורות דתוהו לתוך כלי המציאות, והפעם בצורה שתוכל להתקיים…
ולצורך התיקון ברא הקב"ה את נשמות עם ישראל.
ונרחיב יותר…
עבודתם של עם ישראל
כך עלה ברצונו יתברך, לברוא בעולם האצילות מציאות שתיקרא ז"א (זעיר אנפין), וכנגדה הוא ברא למטה, בעולם הזה, מציאות הנקראת 'כנסת ישראל', והיא הכוללת בתוכה את כל נשמות עם ישראל.[13]
ועליהם (על ז"א ועל 'כנסת ישראל') הוא הטיל את העבודה לברר את בירורי עולם התוהו ולהעלותן לשרשן…
וכך ביאר האדמו"ר מקאמרנא (שם):
והענין, כי סוחר זה ז"א. והים זה העולמות שנבראו משבירת הכלים, ובתוכם מעורבים ניצוצי קדושה.
וז"א יורד לים, לברר הבירורין – כי תחילת הכל ושורש הכל, הם זי"ן מלכים שמתו, ולפי שמתו צריך אנו להעלותן ולהחיותן.
וז"א מקבל את הכח לברר בירורין רק מכח עם ישראל, כי כך עלה ברצונו יתברך ש'המנוע' של כל העולמות יהיו עם ישראל! וכאשר הם מתנהגים כפי שהקב"ה רוצה הרי הם נותנים כח לז"א לברר את כל הבירורין.
ואילו, כאשר הם חוטאים חלילה, אזי וכו'…
והנה, כחות הטומאה מנסים בכל כחם למנוע את עם ישראל מעבודתם! וזה סוד 'סערת הים'…
'והים סוער מאוד, שהקליפות הומין ומרעישין לטרוף טרף, והתגברות הדינים עד סכנת מוות, ירידת המדרגות והשפע, למקום הקליפה הנקרא מוות'…
ועמד הסוחר להתפלל: יהי רצון שיכבשו רחמי (דעתיק) את הכעס… ויגולו (רחמי דעתיק) על מדותי… וזהו בזכות אשתו הצנועה – כנסת ישראל – ששרשה מדעת דרדל"א, מרחמי דעתיק…
והיה שם גוי, זהו הס"מ ימ"ש, "גוֹי אֹבַד עֵצוֹת" (דברים לב, כח). ותמה על הסוחר שהתפלל עבור זכות אשתו, והשיבו שבאמת ראוי להפליג בשבחה. ואמר הגוי: אני אלך ואפתנה לישראל! ואיזה אות אתה מבקש ממני?
ואמר לו הקב"ה: צִויתי אותם על תרי"ג מצוות, לך תמנע אותם מלקיים את המצוות…
והס"מ ניגש למלחמה…
כשלון אחר כשלון…
הס"מ ניסה בכמה וכמה דרכים לפתות את עם ישראל… ולא הצליח! להפתעתו הוא גילה שמלאכת 'הציד' היא מלאכה לא פשוטה כלל!…
בתוך כל יהודי שוכנת נשמה אלקית, חלק אלוקה ממעל ממש! נשמה שמופשטת לגמרי מכל תאוה ומדה רעה. נשמה בהירה, זכה ונקיה, שבעיניה כל ענייני העולם הזה – כלא ממש!
ומכיון שכך, אין לס"מ שום דבר להציע!
וכך כתב הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א:[14] עינינו רואות כמה קלי עולם שמסרו נפשם על קידוש השם יתברך ולא המירו דתם כדי להחיות נפשם.
והוא משום שדרך הטבע שהטביע השם יתברך בנו, כי אנחנו עמו וחלק נחלתו, כדכתיב: "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז), פירוש, שכמו שזה מדרך הטבע שאור הנר מושך למעלה לשרשו כך גם זה מדרך הטבע שנשמת אדם מישראל, בעבור היותה חצובה מתחת כסא הכבוד, מושכת אליו יתברך וחושקת וחפצה באהבתו ודבוקה בו יתברך באחדותו ומי ישיבנה להפריד מעליו, ועל כן ישים נפשו בכפו למסור את עצמו על קדושת שמו יתברך.[15]
כאשר נשמתו של היהודי מאירה אזי כל התאוות מאפס ותוהו נחשבים לו ומתגבר מאוד בנפשו עד שאין ביכולת נפש הבהמית לעכבו…
וכן כתב בספר ליקוטי מוהר"ן (קמא תורה עב):
כי יש כמה בחינות ביצר הרע. כי יש בני אדם נמוכים מגושמים, שהיצר הרע שלהם הוא גם כן יצר הרע נמוך ומגושם. והרוב, היצר הרע שלהם הם הדמים בעצמם, היינו הדם שבחלל השמאלי, שהוא בתוקפו. ועיקר בלבולים שלהם, מעכירת ומבלבול הדמים.
ובאמת מי שיש לו דעת צח כל שהוא, היצר הרע הזה, הוא אצלו שטות גדול ושגעון, ואין צריך שום התגברות לנצח אותו. ואפילו מה שנחשב בעיני ההמון לנסיון גדול, כגון הנסיון של תאות ניאוף, הוא אצלו שטות, ולא נחשב לו לשום נסיון כלל. כי מי שיש לו שום דעת, ויודע מעט מגדולת אדונינו הבורא יתברך שמו, כמה שכתוב: "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' וַֽאֲדֹנֵינוּ מִכָּל־אֱלֹהִים" (תהלים קלה, ה).
ואי אפשר להסביר זה, לא בכתב ולא בעל פה. כי גדולת השם יתברך הוא רק לכל חד לפום מה דמשער בליביה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (וירא דף קג ע"ב): "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ" (משלי לא, כג) – 'לכל חד לפום מה דמשער בליביה'. ומי שזוכה לשער בלבו את גדולת השם יתברך, בוודאי אצל זה אינו נחשב שום דבר לנסיון, ואין צריך שום התגברות על זה… (עכ"ל).
בתוך כל יהודי בוערת אש נוראה, אש להבת שלהבת, ומכח האש הזו יש בכחו להתגבר על הנפש המתאוה ועל כל התאוות כולן!
לבו של כל יהודי מאיר באור זך וצח, ולכן כל חמודות העולם הזה בעיניו כהבל ותוהו! ולנפש המתאוה אין שום זכות דיבור!…
והס"מ נכשל בהתערבות שלו פעם אחר פעם…
ובמאמר מוסגר: בזוהר חדש (אחרי מות דף נט ע"ב) מבואר סוד ה'עיזקא' – 'הטבעת'. וכתב האדמו"ר מקאמרנא: שורש כל הבירורין הוא על ידי מחשבות קדושות, וזה סוד 'הטבעת' – סוד המחשבות הקדושות.
והס"מ ניסה לכבוש את המחשבה, אך לא הצליח!…
גייס חמישי!…
ומכיון שלא נותרה לו ברירה הוא ניגש ל'שפחה' שהוא היצר הרע שבאדם וביקש ממנה סיוע.
'בבקשה, עזרי לי! אם אני אפסיד בהתערבות כולנו נאבד!'
ו'השפחה' שאלה: איך אני יכולה לעזור לך? אם אתה 'המומחה' רב־הפנים לא הצלחת, אני אצליח???'
והס"מ רכן אליה ולחש באזנה: 'לך יש כלי נשק שאין לי ולכן את מסוגלת!'
'אתה מדבר אתי? לי יש כלי נשק? איזה?'
הס"מ הבליע חיוך, ופלט: 'קוראים לנשק הזה – רוח שטות!'
ו'השפחה' ביקשה: פרט נא בבקשה!
והס"מ העביר שיעור קצר על מבנה היהודי:
נפש היהודי כוללת בתוכה שלש קומות, והן: קומת המושכל (חכמה, בינה, דעת), קומת המורגש (חסד, גבורה, תפארת), וקומת המוטבע (נצח, הוד, יסוד, מלכות).
המושכל – הוא המוחין. המורגש – הוא הרגשות. והמוטבע – הוא כל הטבעים שבגוף.
וכנגד שלשה החלקים הללו יש באדם: נשמה, רוח ונפש, וכל אחד מאוחד עם המקביל לו, הנשמה מאוחדת עם המושכל, הרוח עם הרגש, וכן המוטבע עם הנפש.
ולך יש כח לחולל בתוך הרגש סערה איומה, ולהשליט שם חושך ואפילה, עצבות ומרירות, דכאונות ויסורי מצפון…
'רגע! אני לא מבינה! מאיפה יש לי כח לזה?'
'פשוט! הקב"ה נתן לך כח ליצור באדם 'רוח שטות' – להפוך את הרגש (שמכוון כנגד חלק הרוח) לשטות!'…
והשפחה יצאה לדרך…
ולפני שנמשיך אנחנו חייבים לעצור רגע ולכתוב: השיטה הזו הצליחה הרבה מעל למצופה! הרוח שטות שהתגלתה בלבבות הפילה את האנשים עמוק עמוק לתוך מציאות אפילה, ריקנית וחשוכה, לחלל איום בלי שם…
ויש הרבה מה להרחיב בזה, אבל מחוסר מקום וזמן נעתיק קטע ממסע חיים של מאן דהו…
כילוי עצמי…
ישבתי בבית המדרש עם החברותא ולמדתי מסכת בבא בתרא, וכשהגענו לסוגיא העוסקת באיסור לשון הרע, נכשלתי ודיברתי לשון הרע.
דוקא שם! בסוגיא העוסקת באיסור הדיבור נכשלתי ודיברתי לשון הרע!
באותו רגע שנאתי כל כך את עצמי! הרגשתי שאני אפס מאופס חסר תקוה.
ה'סדר' הסתיים, ואנו קמנו והלכנו לחדר האוכל לארוחת צהרים. כרגיל, תור גדול השתרך ליד ברזי נטילת הידים… לידי עמד יוסי, שכרגיל גם באותו יום היה לו מצב רוח טוב, והוא פנה אלי ושאל: מה קרה? למה אתה עם פנים של מלפפון חמוץ?…
תחושה נוראה של כעס התפשטה בתוכי: איזה חוצפן? איך הוא מעז?… והכעס הזה הסעיר וטלטל אותי, המחשבות בעבעו, הנחירים התנפחו, ורגש של שנאה התגלה…
ליד הצלחת ישבתי… ופתאום קלטתי: אוי ווי, נכשלתי בעוון הנורא והחמור, עוון הכעס…
לבי מת בקרבי, ודמעות רחמים עצמיים נזלו… 'אני אבוד, אין לי סיכוי'…
וזה היה תחילת התהליך הארוך של הכילוי עצמי שלי…
אני בעצמי, נלחמתי בעצמי, כמו גדול השונאים! – בכל הזדמנות השמצתי את עצמי, והוכחתי לעצמי שוב ושוב שאני אבוד, חסר חן וחשיבות, חסר חיות וחשק… סתם כלומניק שמהלך…
ואז הגיע היום השחור… קמתי בבוקר עם תחושה נוראה של אבוד… התיישבתי על המיטה פתחתי חפיסות שוקולד והתחלתי לאכול אחת אחר אחת…
אני לא זוכר כמה אכלתי, אך אני כן זוכר שהיה להם טעם מריר מאוד! שוקלד מעורבב עם אכזבה מעצמי, שנאה אל עצמי… שוקלד עם רצון להיעלם מהמציאות, להיבלע אי שם באיזה חור קטן…
לתפילה לא הלכתי, וגם לאוכל לא…
ורק בסוף היום, אחרי שנעדרתי כמעט יממה, הגיע 'המשגיח' לראות מה קרה… וכשראה את מצבי אמר לי: דע לך, יש כאן איזה שהוא 'מחבל' רוחני שהסעיר לך את הרגשות – וחז"ל כינו אותו 'רוח שטות' – ואם תפסיק להתייחס אליו, תחזור לעצמך…
'איך אפשר לא להתייחס אליו?'
'צריך להכניס למודעות שלחזור בתשובה אין הכוונה להוליד רגש של שנאה כלפי עצמך! לחזור בתשובה פירושו להתחרט, להתוודות, ולהתפלל לה' שיציל אותו מלהיכשל בזה פעם נוספת'.
וזה לשונו של האדמו"ר מקאמרנא זיע"א (שם):
והרשע גנב הטבעת על ידי שפחה, שהוא היצר הרע שבאדם, הנקרא שפחה כנודע, שרודף אחר ישראל, בכמה רדיפות וצרות ודחקות וגזירות רעות, עד שלא נתנה השב רוחו עליהם, ומגודל הצער והעצבות גובר עליהם תאות עולם הזה, ואינם יכולים לשבר התאוות לגמרי, כי זה אי אפשר כל כך אלא על כל פנים במעט לב שמח, והוא רודף אותם בתחבולות וביסורים, עד שהשפחה היצר הרע גובר, וגונב הטבע שהם תאוות וענייני עולם הזה, ומוסרם ליד הרשע, ואדם הולך אחר יצרו, ואינו מניחו לקדש עצמו בקדושה ובטהרה, ועלתה בידו, ובא עם הטבעת ולקח כל הסחורה…
אין רשעים בישראל!
ממשיך האדמו"ר מקאמרנא וכותב (שם):
והתחננה לזה הַמַּלָּח שיתן לה מעט אוכל, שמגודל הסתרה נופלין משורש אמונה ובטחון, ושמים בטחונם בסיבה ובהנהגות עולם הזה, במשא ובמתן ובשאר דברים, ומחמת גודל צערם, נשכח מהם לרגע שסיבת כל הסיבות ומנהיג הכל הוא הבורא, ולפעמים מחמת רוב צער ובלבול הדעת, עושה איזה חנופה ושקר ומנשק, וכנ"ל, אף על פי כן אין שום מציאות בלתי השם יתברך, שהרי בכל רגע, מוכן כל איש ישראלי למסור גופו ונפשו והונו ורכושו להשם יתברך, אלא שמרוב צרות וחשכות הגלות, סובר על הרע שהוא טוב, ושגם זה הוא רצון הבורא, ועושה איזה דבר מכוער, אבל הוא על ידי בלבול הדעת, שִכּוֹרֶת מרוב צרות…
וכל זה על ידי התגברות הרשע – הס"מ, שמגביר הרע להחטיא ולמרוד בו יתברך, כי הוא מצד הרע חוטא ומורד, ומלאך אחד הולך אחריו, ואומר לו: עבד מוסרח אל תמרוד במארך, 'זכור את בוראך', אבל לפעמים מטעה את עצמו, ומטעה כל הרשעים.
ומבואר בשער הגלגולים (הקדמה לח) למרן הרח"ו: שאלתי למורי ז"ל, איך היה אומר לי, שנפשי יש לה מעלה כל כך, והרי קטן שבדורות הראשונים, היה צדיק וחסיד שאין אני מגיע לעקבו.
ויאמר אלי, דע כי גדלות הנפש אינה תלויה כפי מעשה האדם הנראה לעינים, כי בוחן לבות וכליות השם יתברך, וכפי הזמן והדור ההוא, מעשה קטן מאוד בדור הזה, שקול ככמה מצוות בדורות ראשונים, כי בדורות האלו הקליפה והרע גובר מאוד ומאוד עד אין קץ ועד אין שיעור, מה שאין כן בדורות הראשונים, ואילו הייתי אני חיי"ם באותן הדורות, היה מעשי וחכמתי נפלאים ונעלים מכמה צדיקים הראשונים, תנאים ואמוראים, אשר על כן לא אצטער…
ומעתה בִּין אחי, אם בימי מרן האר"י היה התגברות הקליפות כל כך, מה נאמר ומה נדבר בזמן הזה המר, בוודאי יש לנשק לכל מי שבשם ישראל יכונה, ולעורר עליו אהבה וזכות, כי כל מה שגנב העבד המוסרח הכל שקר, כי נפשות ישראל מוסרים נפשם בכל רגע על קדושת שמו יתברך, וכל הרע עושה הרשע, שכל כך גובר ברשעות שלו, ובצרות וביסורים, עד שנסתלק דעת כל אחד מהם, וכל הרשעים שבמדינה הזאת, וכפרט במדינת אשכנז, נשבע אני בחיי עולם, שכולם אנוסים, כתינוק שנשבה לבין הנכרים, ובלי דעת ידברו.
וכולם מוכנים ברגע אחת, לשפוך דמם כמים, על קדושת שם הגדול באהבה ובשמחה, ובלב שמח במחולות וריקודין, והרשע הזה שקר ענה, גנב, גזלן, רוצח, מאנס בתוקף רשעו ומטעה בשפתי חלקות, ומתגבר ברשעו בכל כחו, לצודד נפשות ישראל בהכרח ובתוקף, ומי יעמוד נגד רשעו, כי אם במסירות נפש, השם ירחם עלינו במהרה…
העולה מן האמור…
ועתה נשוב לדבריו הקדושים של רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, קמא תורה לה – אות א): 'דע, כי תשובה היא לשוב את הדבר למקום שניטל משם'…
כאשר היהודי זוכה ודעתו מיושבת עליו אזי החלק האלקי שבתוכו מאיר, וממילא יש לו כח לעמוד איתן כנגד כל נסיונות העולם.[16]
ואילו כאשר נכנס בו רוח שטות, והרגשות שלו הומים וסוערים, אזי הוא מאבד את ישוב הדעת וזה מפיל אותו לכל החטאים, העוונות והפשעים…
ולכן 'תשובה' פירושה לשוב לישוב הדעת.
אדם צריך לעשות הכל כדי לזכות לשלוה וישוב הדעת שיאפשרו לו לערוך חשבון נפש ולהרהר בימים שחלפו. אדם שאינו שוקל את מעשיו, אינו יכול לשוב כראוי. חסר לו ישוב הדעת הנחוץ כדי לזכות ולהכיר בכך שימיו כלים והולכים בהבל ובתוהו, וששכלו גדוש בחכמות חיצוניות ומשווע לחכמת אמת.
ישוב הדעת הזה מודגש מאוד בתורת רבי נחמן מברסלב, ולשם השגתו הוא ממליץ לערוך התבודדות – תפילה אישית הנאמרת במקום מבודד, שבמהלכה אדם מספר לה' על מעשיו וצרכיו ומבקש עצה וסיוע כדי שיזכה ליישב את דעתו ולדעת את אשר לפניו. ההתבודדות מאפשרת לאדם להתבונן בתוכו פנימה (מנוחת השכל) ואזי לשוב ולהסתכל החוצה כדי לבקש את ה'…[17]
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. יום הכיפורים היום הקדוש בשנה, הוא זמן של עת רצון גדול לזכות בו למחילה, לסליחה ולכפרה על כל העוונות. ביום הזה מכבס הקב"ה את נשמותיהם של עם ישראל מכתמי עוונותיהם, אך כל סגולת הכפרה של יום הכיפורים היא דוקא לאלו ששבים אז בתשובה, אך לא לאלו שאינם שבים.
ולכן צריך האדם להשתדל להיכנס לתוך תוכיותו של יום הכיפורים, דהיינו לבחינת התשובה שבו, ורק אז יזכה להתכבס, אך בלא זה לא שייך לזכות לכיבוס ונקיון הנשמה.
ב. ביום הכיפורים ניתנת האפשרות לכל אחד מבני ישראל לתקן נשמתו לטהרה ולזככה לקדשה ולהאירה ולהשיבה אל המקום והשורש במחצב הנשמות אשר חוצבה משם בראשית בריאת העולם. וזאת על ידי שישוב אל ה' יתברך בכל לבו ויתחרט על העבר, ויגמור אומר בלבו ובדעתו שלא ישוב עוד לכסלה.
ג. ומטעם זה ראוי ונכון לכל איש ישראל לפנות בערב יום הכיפורים, פרק זמן נכבד לשם מטרה נעלית זו של תיקון נפשו ורוחו, ובזה הזמן יפנה עצמו מכל דבר המטרידו מענייני והבלי העולם הזה על כל רבדיו. ומהראוי אף להתרחק מחברת בני אדם, ומכל דבר שעלול להסיח דעתו, ולנצל זמן יקר זה להתבודד עם קונו שעה – שעתים ושלש, ולערוך בזמן זה חשבון נפש על כל השנה החולפת, במה נהג כרצון ה', ובמה מעד, ואת אשר חטא לקונו יתברך ישוב אל ה' ויתקנהו.
שכן דבר מנוי וגמור הוא ביד חכמינו הקדושים שהעוון מהוה חציצה ומחיצת המפרידה בין האדם לשכינה הקדושה. אולם על ידי ששב אל השם יתברך בכל לבו זוכה שמתבטלות אותן מחיצות.
ד. ענין חשבון נפש הוא: ראשית, שיכיר האדם במציאות החטא, וידע נאמנה כי בעת שחטא הכעיס ומרד באל עליון ברוך הוא במעשיו, דיבוריו, הרהוריו והגיגיו, גם בלא מתכוין. ובנוסף על זאת, שגרם פגם עצום ונורא בנשמתו.
וקשה מן הכל שבכח החטא גרם לעקור נשמתו ונפשו האלקית מחיי החיים ברוך הוא, והורידה למקום הטומאה והמוות, הן היכלות הסטרא אחרא, עד אשר נהיתה נשמתו מרכבה אל הסטרא אחרא, וכמו שהמרכבה בטילה אל הרוכב ואל מנהיגה, כן בטילה נשמתו של החוטא אל הטומאה והסטרא אחרא, שכל חיות נשמתו באה משם, וממילא מקבל חיות ושפע מהם, עד אשר כל מעשיו שעושה ואפילו מצוות ומעשים טובים נמשכים משם.
אולם בשובו אל ה' יתברך בכל לבו, אזי נעשה טהור וזך והיוצא מן הטהור טהור.
ה. עיקר התשובה הוא ארבעה דברים, שהם: 1. עזיבת החטא. 2. חרטה על העבר. 3. וידוי. 4. קבלה לעתיד שלא ישוב עוד לכסלה. וכן תשובה מורכבת משלשה חלקים: רגש, דיבור, ושכל. אחרי שהאדם נזכר בעבירות שעשה, מגיע חלק הרגש והוא רגש הבושה, 'איך העזתי למרוד בהקב"ה ולעבור על דבריו'. ולאחר מכן חלק הדיבור, ועניינו שהאדם יפרט בפיו את כל העבירות שעשה, ואז יגמור בשכלו שלא ישוב עוד לכסלו.
ו. בתוך כל יהודי שוכנת נשמה אלקית, חלק אלוקה ממעל ממש! נשמה שמופשטת לגמרי מכל תאוה ומדה רעה. נשמה בהירה, זכה ונקיה, שבעיניה כל ענייני העולם הזה – כלא ממש! כאשר נשמתו של היהודי מאירה אזי כל התאוות נחשבים לפניו כאפס ותוהו. לכן, הדרך היחידה שיצר הרע יכול להכשיל בה את האדם זה על ידי רוח שטות. כאשר נכנס באדם רוח שטות, והרגשות שלו הומים וסוערים, אזי הוא מאבד את ישוב הדעת וזה מפיל אותו לכל החטאים, העוונות והפשעים.
ולכן 'תשובה' פירושה לשוב לישוב הדעת. אדם צריך לעשות הכל כדי לזכות לשלוה וישוב הדעת שיאפשרו לו לערוך חשבון נפש ולהרהר בימים שחלפו. אדם שאינו שוקל את מעשיו, אינו יכול לשוב כראוי. חסר לו ישוב הדעת הנחוץ כדי לזכות ולהכיר בכך שימיו כלים והולכים בהבל ובתוהו, וששכלו גדוש בחכמות חיצוניות ומשווע לחכמת אמת.
והקב"ה יזכנו לישוב הדעת ולתשובה באמת.
הערות שוליים:
[1] אמרי נועם (יום הכיפורים – מאמר ג).
[2] וכפי שפסק הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב הלכות ב-ג).
[3] הקב"ה זיכה אותנו לכתוב סדרת ספרים אשר בשם חלב הארץ תכונה, ושם (בחלק ט הלכה מג), כתבנו כך:
יום הכיפורים יום אדיר בימי השנה, אשר כל העולמות מאירים הארה נשגבה ואצילות העליון הקדוש של מחצב הנשמות חוזר לכמות שהיה בתחילת בריאת העולם.
וכן בחינת תפארת ומלכות אשר במחצב הנשמות עומדים ודבקים זה בזה כאשר היו יוצאים ודבקים בתחילת בריאת העולם.
ובזמן זה ניתנת האפשרות לכל אחד מבני ישראל לתקן נשמתו לטהרה ולזככה לקדשה ולהאירה ולהשיבה אל המקום והשורש במחצב הנשמות אשר חוצבה משם בראשית בריאת העולם. וזאת על ידי שישוב אל ה' יתברך בכל לבו ויתנחם (יתחרט) על העבר, ויגמור אומר בלבו ובדעתו שלא ישוב עוד לכסלה.
מטעם זה ראוי ונכון לכל איש ישראל לפנות בערב יום הכיפורים, פרק זמן נכבד לשם מטרה נעלית זו של תיקון נפשו ורוחו, ובזה הזמן יפנה עצמו מכל דבר המטרידו מענייני והבלי העולם הזה על כל רבדיו.
ומהראוי אף להתרחק מחברת בני אדם, ומכל דבר שעלול להסיח דעתו, ולנצל זמן יקר זה להתבודד עם קונו שעה – שעתים ושלש, ולערוך בזמן זה חשבון נפש על כל השנה החולפת, במה נהג כרצון ה', ובמה מעד, ואת אשר חטא לקונו יתברך ישוב אל ה' ויתקנהו.
שכן דבר מנוי וגמור הוא ביד חכמינו הקדושים שהעוון מהוה חציצה ומחיצת המפרידה בין האדם לשכינה הקדושה, כמאמר נביא הנחמות ישעיה: "עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם" (ישעיה נט, ב), אולם על ידי ששב אל השם יתברך בכל לבו זוכה שמתבטלות אותן מחיצות.
וענין חשבון נפש הוא: ראשית, שיכיר האדם במציאות החטא, וידע נאמנה כי בעת שחטא הכעיס ומרד באל עליון ברוך הוא במעשיו, דיבוריו, הרהוריו והגיגיו, גם בלא מתכוין.
ובנוסף על זאת, שגרם פגם עצום ונורא בנשמתו.
וקשה מן הכל שבכח החטא גרם לעקור נשמתו ונפשו האלקית מחיי החיים ברוך הוא, והורידה למקום הטומאה והמוות, הן היכלות הסטרא אחרא, עד אשר נהיתה נשמתו מרכבה אל הסטרא אחרא, וכמו שהמרכבה בטילה אל הרוכב ואל מנהיגה, כן בטילה נשמתו של החוטא אל הטומאה והסטרא אחרא, שכל חיות נשמתו באה משם, וממילא מקבל חיות ושפע מהם, עד אשר כל מעשיו שעושה ואפילו מצוות ומעשים טובים נמשכים משם, בסוד: היוצא מן הטמא טמא.
דרך משל, אדם שאוכל דברים אסורים, או שאוכל מבלי לברך, או שאוכל גזל, או ללא נטילת ידים, הוא נהנה מהסטרא אחרא, ואזי גופו נהיה עב ומגושם ויונק חיותו מהיכלות הסטרא אחרא, וכן כל עבודת ה' שהוא יעבוד מכאן ולהבא ולימוד התורה שילמד והתפילות שיתפלל והמצוות שיקיים גם כן נמשכת מן הסטרא אחרא רח"ל, והיוצא מן הטמא טמא (עד שישוב אל השם).
אולם בשובו אל ה' יתברך בכל לבו, אזי נעשה טהור וזך והיוצא מן הטהור טהור.
והוסיף בזה עטרת ראשנו מרן אאמו"ר הגה"ק רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, שזהו סוד: 'עברה' עבר – ה', והיינו שנסתלקה השכינה הנרמזת באות ה' מהחוטא, מאידך שהחוטא עושה תשובה אזי תשוב – ה' למקומה וזהו 'תשובה'… עיי"ש במה שהארכנו בחלב הארץ.
[4] ומצאנו לגה"צ רבי שלמה וולבה זיע"א ששאל כך (עלי שור, חלק ב – עמוד תלה):
כאשר אומרים על מישהו שהוא 'חוזר', יכולים לשאול מאיפה הוא חוזר ולאן הוא חוזר. החוזר בעצמו בוודאי צריך לדעת בעיקר לאן לחזור, כי אם לא ידע זאת אינו נקרא 'חוזר' כלל.
כך הוא בענין התשובה.
אמנם אנו עושים תשובה על חטאים. אך אין להתעלם מהמשמעות הפשוטה של מילת 'תשובה' שאדם 'שב' למקום שיצא ממנו. ואם כן יש לנו להתבונן לאן אנו שבים?…
[5] בוודאי שגם בזה יש מעלה, גם בהרהור תשובה אחד מתנקה האדם וסולל לעצמו דרך לתיקון.
ולצערנו ישנם אנשים שרחוקים אפילו מהרהור תשובה.
ובענין זה סיפר הגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א (כהן גדול משרת עמוד רלט), וז"ל:
לפני הגבאי במעון הגה"ק רבי צבי הירש מרימנוב זיע"א, אשר כתב את הפתקאות להמון המתדפקים על השערים, התייצבה יום אחד יהודיה כפרית, ובקשה מוזרה בפיה:
אביה הקשיש, יהודי אשר עבר את גיל המאה, מתגורר בביתה אשר באחד מכפרי הסביבה, וכבר קץ בחייו מרוב זקנה. זה שנים, ששואל הוא את נפשו למות, אך לשוא… בקשתה, איפוא, לכתוב לה פיתקא אל הצדיק, כי יתפלל על מותו של האב הזקן…
למשמע הדברים, נחרד הגבאי עד עמקי נשמתו וגער בכפרית בקול גדול:
'אוי לאזנים שכך שומעות! אילו הבלים הינך מדברת?! האם דברים כאלו באים לבקש מלפני הצדיק?!'
למשמע קול הגערה של הגבאי, אשר הגיע עד לאזני הרב החדרה, הזמין הרב את הגבאי פנימה וביקש לדעת, מה זה ועל מה זה. פתח הגבאי וסח לרבינו דברים כהווייתם.
'הנח לה להיכנס!' – הורה לו הרב.
שמע הרב את הדברים מפי הכפרית, והחל חוקר אותה, אולי עומדת לו, לאביה, איזו מצוה מיוחדת שקיים בימי חלדו, אשר בגינה זוכה הוא לאריכות ימים שכזו. אך היא לא ידעה להשיב על כך. כל מה שידעה לספר היה, כי מדובר בעם הארץ גמור, גס רוח ואלים, אשר כל תכליתו בעולם הזה, אינה אלא על עסקי אכילה ושתיה…
'פלא נדיר שכזה, חפץ אני לראותו במו עיני' – השיב רבי צבי הירש – 'בימים הקרובים, אבוא, בלי נדר, לבקר את אביך בכפרכם!'
כיון שהגיע אל הכפר, פגש הרב באדם בריא ומגודל, אשר זִקנתו המופלגת לא נתנה בו כלל את אותותיה. אמנם, בורותו ניבטה היטב מבין ריסי עיניו, עד כי גם ביקורו של איש קדוש כרבי צבי הירש במחיצתו, לא הסבה לו קורת רוח.
'האם ביקרת אצל צדיק כל שהוא מימיך?' – שאל הרב את האיש.
'עם העם הזה, אין לי עסק!' – התריס הזקן בחוצפה – 'מעולם לא אהבתי אותם ולא תאב הייתי לראותם!'…
'אף על פי כן' – השיב לו רבי צבי הירש בניחותא – 'לא הכל מתנהל תמיד כפי שרוצים. יתכן, על כן, כי נפגשת, או ראית, צדיק כל שהוא, למרות שלא חפצת בכך!'
'אכן, הצדק אתכם!' – אישר לפתע הזקן – 'הדבר היה לפני שנים רבות מאוד, כאשר נזדמן לי לראות צדיק – כזה, כמותכם! – קראו לו 'רבי אלימלך' והוא התגורר בליז'נסק!'…
'הייתי אז עגלון' – המשיך הזקן לדלות את הפרטים מתוך זכרונו – 'וקבוצה של חסיד'אקס (כינוי זלזול לחסידים בפי ההמון הנבער) הזמינה אצלי נסיעה לליז'נסק, הלוך וחזור. נסענו לקראת שבת, וחזרנו לאחריה. בהגיענו לליז'נסק, הלכו הם אל רבי אלימלך, ואילו אני בחרתי לי אכסניא טובה, לפוש בה.
ביום השבת, לאחר שכבר שסיימתי לאכול סעודה דשנה בבית מלוני בליז'נסק, ולקנח בכמה כוסות של יין שרוף, יצאתי לטייל קמעה בחוצות העיירה. כך, הגעתי עד סמוך לבית מדרשם של החסיד'אקס, ולאזני הגיעו קולות אדירים שבקעו מתוכו. סקרנותי ניצתה בקרבי, והחלטתי לראות פעם במו עיני, מה החסיד'אקס הללו עושים במחיצתו של הצדיק שלהם.
ובכן, מה אומר ומה אספר לכם – פרץ עתה הזקן בצחוק מתגלגל – היה שם, אכן, מה לראות! חברי סיפרו לי תמיד, כי כל עיסוקם של החסיד'אקס הוא בשתיית יין שרוף. ואכן, שם ראיתי את הדברים לאשורם! פניהם של החסיד'אקס היו סמוקים ולוהטים – מרוב שתיה, כמובן… – צעקותיהם הרקיעו שחקים, הם קיפצו ודילגו ונופפו בידיהם, עד כי ניכר היה, ללא כל ספק, כי לגימה טובה והגונה באה אל קרבם!
אל תחשבו! גם אני שתיתי באותו הבוקר כמות הגונה של משקה. אך היה זה רק כאין וכאפס לעומת מה שהספיקו הללו לשתות!
'ואת פניו של הצדיק, הרבי רבי אלימלך בעצמו, גם כן ראית?' – המשיך הרב לחקור.
'מה השאלה?' – הדהד קולו של הזקן – 'ראיתי אותו גם ראיתי, ופניו שלו, סמוקות היו ולוהטות פי כמה וכמה משל שאר החסיד'אקס, נראים הדברים, כי הוא שתה כנגד כולם'…
כאשר כילה הבור הזקן להשמיע את להגיו האויליים, פתח רבי צבי הירש, והחל משמיע באזניו בלשון רכה לאמר:
דע לך, אחי, כי כאשר זכית לראות את הרבי רבי אלימלך מליז'נסק, הרי שמלאך ה' צבקות ראו עיניך! לא אכילה ולא שתיה עניינו אותו, כי אם עבודת בוראו בכל הכחות ובמסירות הנפש. כך נהג הוא, וכך נהגו חסידיו, אשר נסעו להסתופף בצילו.
ולפי שזכית וראית את פניו של אותו צדיק, אינך יכול למות ולהיפטר מן העולם הזה, בטרם תשוב בתשובה שלימה על כל עוונותיך!'
'ומה זאת אומרת: לשוב בתשובה?' – התעורר הזקן בהתעניינות מרובה.
פתח רבי צבי הירש, והחל מתנה בפניו את סדר התהוותו של העם היהודי, החל מבריאת העולם ועד קבלת התורה, ומנה בפניו את עיקרי התורה והמצוה, החלים על כל יהודי באשר הוא.
רבי צבי הירש דיבר בארוכה, תוך שהזקן מקשיב ברתק רב לכל מילה היוצאת מפי קדשו. לפתע, נתעוות פיו של הזקן מחמת בכי, ועיניו החלו זולגות דמעות.
'יותר ממאה שנה חלפו, מאז נתייתמתי מהורי!' – סיפר, תוך יבוב חרישי – 'זאטוט הייתי, וכבר נאלצתי לדאוג למחייתי בעצמי, ולפרנס את עצמי בעשר אצבעותי. לא זכיתי לשבת ב'חדר' אפילו חודש אחד, ומכל אשר סיפרתם לי זה עתה, לא ידעתי עד כה מאומה! האמינו לי, כי מימי לא ידעתי, וגם לא חקרתי לדעת, את ההבדל בין יהודי לבין גוי. עתה, בגילי זה, כאשר שתי רגלי ניצבות כבר בקבר, לא אוכל עוד להשיב את גלגל חיי אחורנית! אויה לי, כי כגוי חייתי – וכגוי אמות!'…
'דע לך!' – דיבר הרב על לבו – 'כי שערי תשובה אינם ננעלים, וכי לעולם אין מאוחר מכדי לשוב בתשובה שלימה לפני אבינו הרחום שבשמים, אשר ידו פשוטה לקבל שבים!'…
בכיו של הזקן הלך וגבר מרגע לרגע, ופיו לא חדל למלמל מילות וידוי וחרטה על עוונותיו. הואיל וראה רבינו כי הגיע הזקן עד שערי תשובה, קם ממקומו בחופזה והחל רץ אל עבר הדלת, כשהוא קורא:
'רגע, רגע! הנני כהן!'…
אך הספיק רבינו לצאת מן הבית החוצה – לבלתי היטמא באוהל המת – והזקן השיב את נשמתו ליוצרה.
'כל עוד לא חזר בתשובה' – הסביר רבי צבי הירש למלוַיו – 'מנוע היה מלמות, שהרי זכה לשהות שעה קלה בצל קורתו של הרבי רבי אלימלך הקדוש, שהבטיח שכל מי שראהו לא ימות בלי תשובה! דמעותיו האחרונות, נבעו, כפי הנראה, מעומק הלב, וניצוץ אמיתי של תשובה נתעורר בקרבו!'…
[6] כתב בספר נעימות נצח (חלק ד – עמוד שיב) לגאון רבי חיים מנחם קרמר, וז"ל: דברי הזוהר המובאים כאן הם חלק מדיון ארוך בטעמי המקרא ובמשמעותם הרוחנית.
אחד הטעמים הללו הוא זרקא, שנגינתו 'נזרקת' הרחק במורד סולם הצלילים וגם שמו בא מן השורש זרק.
הדברים עוסקים בספירת המלכות, הניצבת בסוף השתלשלות הספירות ממקורן העליון ולפיכך עלולה תמיד להיות 'נגזלת' ומופרדת ממקומה המקורי.
'זרקא' מבטא את האופן שבו המלכות נזרקה למקום שניטלה ממנו, ומהו אותו מקום – ספירת 'החכמה'…
[7] וכאמור השלב הראשון של התשובה – הוא להכיר בעבירה שעשה, ורק אז הוא יכול להתקדם לשלב הבא – 'להשיב' את מה שהוא 'גזל' למקומו המקורי.
ובענין זה סיפר הגאון רבי שלום מאיר ולך שליט"א (אבותינו ספרו לנו – סליחות, עמוד 344), וז"ל:
מעשה בעבריין אלים שבא לפני הרב ואמר: רבי! תן לי תיקון תשובה על חטא אחד שחטאתי…
שאל הרב: מהו חטא זה?
אמר: שלא נטלתי ידי למים אחרונים לפני ברכת המזון.
תמה הרב: מה מנע ממך ליטול ידים למים אחרונים?
ענה: חשבתי לנפשי, הרי אינני מברך ברכת המזון – מים אחרונים למה לי?!
נחרד הרב: חמור חטא זה מן הראשון, בני! מה גרם לך שלא לברך ברכת המזון, ולבטל מצות עשה מן התורה?
ענה: בדין היה שלא אברך לאחר האוכל, שהרי לא נטלתי ידי לפניו, ולא בירכתי לפני האכילה!
נרעש הרב: אם כן, הן חטאתך משולשת, שאכלת בלא נטילת ידים, ואכלת בלא ברכה – והרי אלו חטאים כבדים עשרת מונים מחטא זה שעליו באת לבקש תשובה, שלא נטלת ידיך למים אחרונים!
התנצל האיש: רבי, אל ידינני לכף חובה! הכיצד יכול הייתי ליטול ידים ולברך ברכה ראשונה, אם היה זה כריך של חזיר?!
רעד קולו של הרב בקוראו: צא מעלי, רשע, אל תוסף ראות פני! פיך ענה בך, שאכלת בשר פיגולים!
פרשׂ הלה ידיו וחינן קולו: וכי מה יכול הייתי לעשות, אנוס הייתי באמת, לא רציתי להתגאל בבשר החזיר! אך איזו ברירה היתה לי? הדבר היה ביום הכיפורים, והייתי רעב, כי קשתה עלי התענית, ובבתי ישראל לא היו נותנים לי מאכל, וחנויות ישראל נעולות על מסגר! מה יכול הייתי לעשות, הלכתי לחנותו של נכרי, וקניתי כריך של בשר חזיר!…
גער בו הרב: צא, צא מביתי! בחטאה קלה פתחת, ובכל התנצלות שהתנצלת, הרבית עליך אשמה והסתבכת יותר ויותר ברשעה…
[8] בשיחה שמסר הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א אמר (שיחות מוהרא"ש, חלק יב – עמוד קלז), וז"ל:
חכמינו הקדושים הזהירו מאוד על עוון של יחוד (עבודה זרה לו:). היינו אסור לאדם להתייחד עם אשה לבד, ולאשה אסור להתייחד עם גבר לבד, ועל זה צריכים להיזהר ולהישמר עד מאוד, כי עוון זה חמור מאוד, לא להשאר בבית לבד עם גבר או גבר שלא ישאר לבד עם אשה, ואל לבני אדם לזלזל בזה ולהקל בו, כי גדולה מאוד חומרת האיסור בעיני הקדוש ברוך הוא.
ובמיוחד צריך לשים לב לילדות והנערות שלא יסתובבו לבד ללא פיקוח, כי זה יכול חלילה להביא אותן למצב של יחוד עם גבר. וכן להיפך, אסור לבנים להתייחד ולהיות לבד עם בנות, כי גודל חומרת העוון אין לתאר, ולא יאבה הקדוש ברוך הוא סלוח על זאת. וזה צריכים לחנך הן את הבנים והן את הבנות, לבל יוותרו לבד באופן של יחוד.
ואספר לכם סיפור:
הגה"ק רבי יעקב מליסא זיע"א זכה כל ימי חייו ללמוד תורה לשמה, וזכה וחיבר את ספר נתיבות המשפט, ספר שנהפך להיות אחד מאבני היסוד בעולם הישיבות.
ולאחר פטירתו, הגיע זמן נישואי נכדתו. ובתו (של רבי יעקב) שהיתה אלמנה הוצרכה ל'ארגן' את כל הנדוניא לבד.
פעם אחת נסעה עם בתה לעיר לקנות בגדים ותכשיטים בעבור החתונה, ונסעו לבד עם גוי, שהיה הבעל עגלה… באמצע הדרך, נטה הגוי ונכנס בעמק היער, והביאן לאיזה בית מוזנח ועזוב, ושם ישבו גויים שיכורים, והגוי אמר לחבריו: 'הנה, הבאתי לכם שתי נשים עשירות', ושמחו השיכורים, ונטלו את כספן ושמוהו על השולחן, וקשרו את האם ובתה בידיהן וברגליהן, ורצו לשוחטן…
אבל בין כך היה ריב בין הגויים, מחמת שלא ידעו כיצד להתחלק בכסף והתווכחו ביניהם, כי כל אחד רצה חלק גדול יותר, ושתי הנשים היו מונחות על הרצפה קשורות, ורעדו מרוב פחד ובכו והתחננו שיניחו להן, והגויים לא שתו לבם אליהן, ואמרו להן, שתיכף ומיד יהרגום והמשיכו במריבתם.
בפתע פתאום נעצרה עגלה עם סוסים בסמוך לשם, ויצא ממנה קצין עם נשק, ותיכף כשראו הגויים את הקצין ברחו ונסו על נפשם והותירו את הכסף על השולחן, והלך הקצין והתיר את קשרי העבותות של הנשים והשיב להן את כספן, ואמר להן: 'בואנה לעגלתי, ואחזירכן לבתיכן'. וכן היה – שהחזירן לביתן, והיו בהלם ממה שעבר עליהם. אבל הודו לה' שניצלו וכספן הוחזר להן.
בלילה ראתה האלמנה בחלום את אביה 'בעל הנתיבות' ואמר לה: 'היתה לי עבודה קשה להצילכם, מדוע? כי עברתן על איסור יחוד, נסעתן לבד עם גוי. עליתי בשמים וראיתי שנגזרה עליכן מיתה, וביקשתי והתחננתי ולא רצו לוותר, עליתי למדרגה עליונה יותר ושם בכיתי, וגם לא רצו למחול לכן, אזי עליתי להיכל גבוה יותר, ושם התחננתי שאני נותן במתנה את כל החידושים שלי שחידשתי בתורה, העיקר שיצילו את בתי ונכדתי, וזה הקצין היה אליהו הנביא ששלחוהו מהשמים כדי להצילכן'…
הסיפור הזה ממחיש היטב עד כמה חמור הענין של יחוד. אסור לאף אשה לנסוע לבד עם גבר! אסור לאף בת להסתובב לבד בלי פיקוח! וצריכים להישמר בזה מכל משמר.
[וכעין הסיפור הזה מובא גם בספר הקדוש – סיפורי מעשיות (מעשה י). ששם מובא שהגזלן תפס את הבת קיסר ונעל את הדלת, ונטל שק והכניסה לתוך השק וברח עמה, ועבר עליה מה שעבר…
והנה מבואר בסיפור שהגזלן הוא הס"מ הרשע. בת הקיסר היא נשמתו של היהודי. ועל ידי שהיא התייחדה עמו בחדר לבד הוא כבר הצליח לקחתה ולברוח עמה…
ועל כן על כל יהודי לדעת שהס"מ הרשע מחכה שיעבור על איסור יחוד, ואחר כך יתפשנו בשקו ויברח אתו…].
על כן צרכים להיזהר מאוד מאוד בעוון זה, גבר זר אסור לו להיות בבית עם אשה זרה וכן להיפך, הן בנים והן בנות צריכים להישמר בזה מאוד מאוד, ולא יתלוו עם אנשים שאינם מכירים, כי זו סכנת נפשות ופיקוח נפש של ממש, ואסור להקל ראש בדבר הזה, כי היום יש כל מיני מסוממים ומושחתים, הממתינים לתפוס בשק איזו בת ההולכת לבדה, או איזה בן ההולך לבדו.
ויש להזהיר את הבנים והבנות שאף פעם לא תסענה בטרמפ עם מאן דהו, אסור היום לסמוך על אף אחד. וגדול העוון מנשוא והביא לקלקולים רבים. ובזכות זו שהן הבנים והן הבנות, הן האנשים והן הנשים ישמרו עצמם מאיסור יחוד על ידי זה יצילם הקדוש ברוך הוא מכל רע…
[9] וזה לשון הגמרא הקדושה (סוטה ג.): ריש לקיש אמר, אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שנאמר: "איש איש כי תשׂטה אשתו" (במדבר ה, יב) – תשטה כתיב.
ופירש המהרש"א (ד"ה אלא אם כן): דאי מלשון 'נטיה' הוי ליה למכתב 'כי תטה', ואי מלשון 'סוטה' כמו "עֲשֹׂה סטים שנאתי" (תהלים קא, ג), הוי ליה למכתב ב'ס" 'כי תסטה', ועל כן דרשוהו מלשון שטות.
[10] אגרות בעל התניא ובני דורו (עמוד פח).
[11] והגה"ק רבי יעקב יוסף מפולאנה זיע"א פירשו כך (תולדות יעקב יוסף פרשת דברים ד"ה והנמשל מובן):
והנמשל מובן בכל ענייני עולם הזה מימות החורבן עד ביאת משיחנו במהרה בימינו אמן סלה, כי מורי (הבעש"ט הקדוש) עשה עליית נשמה וראה איך מיכאל אפוטרופוסא רבא דישראל המליץ עבור ישראל שכל חוב שלהם הוא הכל זכות, כי כל מה שעושין פסלנות ושאר דברי חוב, הכל הוא כדי שיוכל לעשות שידוך עם תלמיד חכם, או לעשות צדקה וכיוצא בזה, הכל מוכרחים וכו'.
ואשה צנועה היא השכינה, בסוד: "אשת חיל עטרת בעלה" (משלי יב, ד), ונתקנא הס"מ ואמר: עכשיו שיש להם בית המקדש וקרבנות, אבל אם תרצה לנסותן תחריב בית המקדש ואני אפתנו כביכול וכו'.
ועל ידי השפחה גנב הטבעת, והוא סוד גורל שני השעירים 'אחד לה' ואחד לעזאזל', ועל ידי החטא עלה בשמאל וכו', ונחרב הבית, וכמו שכתב הרמב"ן וכו'.
ושילחה בספינה וכביכול השם יתברך שינה את עצמו בתוך שם קדוש סא"ל וכו', וזהו סוד הוידוי תרעומות השכינה אליו יתברך שמו איך שהוכרחה וכו'
ואחר כך הוברר הדבר ששקר ענה בה ואז "זֶֽבַח לַה' בְּבָצְרָה וְטֶֽבַח גָּדוֹל בְּאֶֽרֶץ אֱדוֹם" (ישעיה לד, ו)… והמשל הזה נוקב ויורד, והבן.
[12] תיקון המדינה (עמוד כב).
[13] עם ישראל הוא מציאות אחת! אחדות אחת! וכאשר יהודי מוציא את עצמו מהכלל – בשמים מואסים בו! ובענין זה סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א (הובא בספר שאל אביך ויגדך להגאון רבי ישראל שפיגל, חלק א – עמוד מה), וז"ל:
הרבי רבי יהונתן אייבשיץ נשא בת של גביר, שהעניק לו נדוניא של שלשת אלפי זהובים. לאחר חתונתו, כמו קודם לכן, הקדיש רבי יהונתן את עצמו יומם ולילה על התורה ועל העבודה. הוא למד בבית המדרש עם חברותא, ונקל לתאר איזה לימוד היה זה, לימודו של רבי יהונתן עם החברותא שלו, וכמה קדושה היתה באותו בית מדרש, עם רבי יהונתן ושאר כל היהודים התמימים והישרים שלמדו ועסקו בו בעבודת הבורא!
הטומאה, כידוע, מרגישה קדושה וקמה להיאבק כנגדה, והדבר בא לידי ביטוי בכך שהגויים הרשעים שהיו במקום, הלכו ובנו כנסיה דוקא מול בית המדרש הזה.
כמובן שהדבר הציק לכל באי בית המדרש, ובפרט לשני הצדיקים שהיו לומדים שם כל היום והלילה. והנה, החברותא של הרבי רבי יהונתן היה בעל טבע תוסס וחם מזג, ולא יכול היה להירגע על גסותם ורשעותם של הגויים הללו שהעזו להקים מקום טומאה בדיוק מול בית המדרש, ומתוך חומו וכעסו הלך ועשה מעשה…
בחצות הלילה, כשהכל היה עטוף חשיכה, טיפס ועלה לגג הכנסיה ושבר את הצלם שהתנוסס מעליו! אבל מעשה שטן הצליח והוא נתגלה בשעת מעשה ונתפס בידי הגויים.
ברם, אף אחד מן הקהילה היהודית לא ידע מכל הענין, רק ידעו שהאיש נעלם, ולכן יצאו לחפש אותו בכל מקום שעלה על דעתם, שמא נמצא שם, אבל לא מצאו. והנה בתוך כל התכונה המדהימה הזו של החיפושים אחר היהודי, בא הגוי שומר הכנסיה בחשאי לאחד מפרנסי הקהילה וסיפר שהיהודי שנעלם שבר את הצלב שעל גג הכנסיה, תפסו אותו בשעת מעשה והביאו אותו למשפט הכמרים שדנו אותו לשריפה.
אבל הוא יודע שיש פתח אחורי בבנין הכנסיה שממנו אפשר להבריח אותו, והוא מכיר את המקום, אלא שבשביל מלאכה זו הוא מבקש סכום של שלשת אלפי זהובים. זה אמנם סכום עתק – אמר השומר – אבל מכיון שהסיכון הוא גדול מאוד, לכן דורש אני סכום זה.
אנשי הקהילה שמעו והבינו שאין ברירה והתארגנו זוגות של אנשים שיצאו לפקוד את בתי בני הקהילה כדי להתרימם למצוה הגדולה. כשהגיעה השמועה לרבי יהונתן, אמר מיד לעצמו בלבו כי הדבר דחוף ביותר, ואסור לחכות אפילו רגע, כי מי יודע מה עוד עלול לקרות, עד שהזוגות יספיקו לפקוד את כל אנשי הקהילה ולצבור את הסכום – עוד עלולים הרשעים הללו לבצע את זממם ולהוציא את חברו ללימוד, לשריפה.
רבי יהונתן רץ לביתו, לקח את כל סכום הנדוניא שקיבל – שלשת אלפי זהובים, רץ לשומר ומסר הכל בידיו.
השומר אכן נשאר נאמן להבטחתו, הוא הבריח את היהודי מהדלת האחורית ומשם הוברח על ידי היהודים לעיר אחרת, בסודי סודיות כמובן, והיהודי ניצל.
רבי יהונתן חזר לביתו ולבית המדרש, אבל בינתים המשיכו זוגות המתרימים במלאכתם, וכאשר הגיעו לרבי יהונתן לגבות ממנו כסף, אמר להם שכבר אין צורך, הוא נתן את כל הכסף, והשבוי נפדה ושוחרר.
גבאי הצדקה פנו אליו וביקשו שיקח את הסכום שאספו עד עתה, אמנם לא הגענו לכל הסכום הענקי של שלשת אלפים זהובים, אבל גם לנו מגיע חלק במצוה, הרי התנדבנו ואספנו, וכל בני הקהילה תרמו. קח מה שאספנו, ובזה נקנה גם אנו את חלקנו במצוה, והשאר יהיה לך. ורבי יהונתן סירב: אני כבר נתתי הכל…
עבר זמן מה, ורבי יהונתן מתחיל להתיישב בדעתו: מה יקרה כאשר אשתו תגלה ותיוודע שהוא הלך ונתן את כל הנדוניא? הרי היא תרעיש עולמות, הרי מדובר בסכום עתק, עשירות ממש!
חשב רבי יהונתן והחליט, שהוא יסע לכמה ימים מהבית עד שה' יחונן אותו בעצה מה לעשות.
ובכנסיה… רעש והמולה, הכמרים רצים אנה ואנה בסערת רוחות – הנידון למוות נמלט!
לאחר חקירה ודרישה גילו כי יד השומר במעל, והוא שהבריח אותו…
השומר התחיל להריח שהטבעת הולכת ומתהדקת סביב צוארו, ועל כן החליט כי עליו למהר ולברוח משם. אך מכיון שהיה שומר ותיק גם בכנסיה הישנה במשך ארבעים שנה, הוא הספיק במרוצת הזמן לגנוב הרבה כסף ויהלומים שהנוצרים תרמו לכנסיה, והוא עמד והתלבט – מה יעשה בכל הרכוש הזה? כיצד יוכל לסחוב את הכל עמו? מה עשה? הלך ולקח את כל החבית שאותה מילא במשך השנים בכסף וזהב ויהלומים, ביחד עם שלשת אלפי הזהובים, והלך לביתו של רבי יהונתן.
נכנס ושאל את אשתו: איפה בעלך? והאשה ענתה: הוא לא בבית. ומכיון שהקרקע בערה מתחת לרגליו, הוא פחד להשתהות אף לרגע, עמד וסיפר לה כל מה שקרה ושעליו למהר עתה ולהימלט, והוא לא מוכן להשאיר את כל הרכוש הזה לכמרים. הם עומדים להרוג אותי – ואני אשאיר להם רכוש כזה, לנוכלים הללו?! לא, לא אשאיר להם את כל זה!…
ומכיון שגיליתי שבעלך רבי יהונתן הוא יהודי אצילי שמוכן לתת מכספו שלשת אלפי זהובים בשביל להציל את חברו, לכן אני סומך עליו שאם אחזור בשלום יחזיר לי את רכושי ואם אמות, הכסף יהיה שלכם.
והשומר פתח במנוסה… וכאשר הגיע לפונדק השיגוהו שליחי הכמרים, תפסוהו והטביעוהו בנהר…
עתה כבר ידעה אשתו של רבי יהונתן מכל הסיפור, היא יודעת שהקב"ה כבר שילם להם על כל המעשה הטוב והנאצל שעשו, ולא רק שכספם הושב להם, אלא זכו לעושר שהוא פי עשרים ואף יותר מכל מה שהיה להם. והיא כמובן התמלאה ששון ושמחה.
רבי יהונתן צועד בחזרה לביתו ומייגע את מוחו, מה יאמר לאשתו, כיצד יגלה ויספר לה מה קרה עם שלשת אלפי הזהובים…
והנה הוא מגיע לביתו ואשתו יוצאת לקראתו שמחה וצוהלת: אני כבר יודעת הכל, הקב"ה כבר גמל לנו בכפל כפליים! וכך עמדה וסיפרה לו את כל הסיפור, כשהיא בטוחה שבוודאי ישמח מאוד גם הוא על הטוב שבא להם מן השמים…
כשסיימה, פרץ רבי יהונתן בבכי עז, בוכה ומיילל כמו ילד קטן, נחלי דמעות זלגו מעיניו… ואשתו שואלת בתמהון: למה אתה בוכה, הלא הרבונו של עולם שילם לנו שכר גדול עבור המצוה! ורבי יהונתן ענה: בגלל זה אני בוכה, בגלל ששילמו לי מיד עבור המצוה, זה סימן שהשליכו לי את המצוה בפנים!… כי אם היו מרוצים ממני במצוה זו, היו מניחים לי אותה לעולם הבא, שכן ידוע שאין מתן שכרם של מצוות אלא לעולם הבא, רק מצוה של אדם שאינה נרצית – נותנים לו את שכרה כאן, כלומר: קח ולך!
והמחזה הוא נורא ואיום. הוא, רבי יהונתן, בוכה ובוכה ללא הפוגה ואיננו מסוגל להירגע, עד שהחליט לצום שלשה יממות. וכך אמנם עשה. שלשה ימים צם, ואחרי זה הוא עשה שאלת חלום: מדוע דחו אותי?
וכך ענו לו מן השמים: אמנם כן, צדקת בבכייתך, והכל מפני שעינך היתה צרה בחבריך ולא נתת שגם להם יהיה חלק במצוה הזו. רצית את כל המצוה לעצמך, בבקשה, קח ולך!…
[14] אגרות בעל התניא ובני דורו (עמוד פט).
[15] בעיר מז'יבוז' התגורר איש ושמו 'פייבוש', קל שבקלים. עד שנטה מדרך הישר, ולא הניח אף עבירה אחת שלא עבר עליה.
פעם ביצע פייבוש גניבה, ותפשו אותו ואסרוהו בבית האסורים, ודנו אותו למיתה. ורק עצה אחת נתנו לו, שבאם ימיר דתו רח"ל אז יצא זכאי בדין.
ויהי בשמוע פייבוש את זאת, וזיק היהדות נתנוצץ בקרבו, לא הסכים לזה בשום אופן שיהיה, והשופטים איימו עליו להורגו. והוא בשלו ענה להם: פייבוש לעולם לא ימיר אלקי עולם, בעץ ואבן! והשופטים הרגוהו במיתה משונה, באכזריות נוראה רח"ל.
וציוה הבעל שם טוב הקדוש לקוברו, ולחרוט על מצבתו: פה נטמן פייבוש איש קל מקדש ה' יתברך ברבים.
כאשר שמעה אדל בתו של הבעש"ט, את הסיפור התרגשה מאוד, ואמרה: יפה עשינו שבחרנו לנו את אלקינו, אבל גם ה' יתברך יפה עשה שבחר בישראל, שהרי פייבוש איש קל ומסר נפשו על קדושת ה'… (קובץ נחלת צבי, חלק טו – עמוד רמב).
[16] וזה לשונו של הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – תניינא תורה י):
מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת, ואינם מיישבין עצמן. והעיקר להשתדל ליישב עצמו היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף, כגון כבוד, ואז בוודאי ישוב אל ה'.
אך דע, שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו ליישב דעתו. רק על ידי השמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו, ויוכל ליישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החירות, בבחינת: "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב), שעל ידי שמחה נעשין בן חורין ויוצאין מן הגלות. ועל כן כשמקשר שמחה אל המוח, אזי מוחו ודעתו בן חורין, ואינו בבחינת גלות, ואזי יוכל להנהיג את מוחו כרצונו וליישב דעתו, מאחר שמוחו בחירות ואינו בגלות. כי על ידי גלות אין הדעת מיושב, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה יב:) על בני עמון ומואב, דמייתבא דעתייהו מחמת שלא הלכו בגלות, שנאמר: "שאנן מואב מנעוריו וכו', ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו" (ירמיה מח, יא) וכו'…
[17] ראה באורך בספר נעימות נצח (חלק ד – עמוד שכט) לגאון הרב חיים מנחם קרמר.
