סוד מערת המכפילה
במערה תפילה
כל חייו משתוקק היה הגה"ק רבי צבי הירש מקאמינקא, לעלות לארץ הקודש, לרצות את אבניה ולחון את עפרה. ימים ולילות הוגה היה בתשוקתו הטהורה והנלהבת, והערגה והגעגועים מילאו את לבו הטהור.
אך דא עקא, כי עני ואביון היה רבי צבי הירש מעודו, ולא השיגה ידו אף די כלכלת משפחתו. קל וחומר, שלא היה ברשותו די ממון, כדי לכלכל מסע כה ארוך, כאשר עלה המסע לארץ ישראל בימים ההם.
למרות זאת, היתה נפשו של רבי צבי הירש, נשואה תדיר לאותה מטרה נכספת, ולא הסיח דעתו ממנה. אף הוא לא חדל מייחל ומצפות להשגתה, על אף, שברי היה לו, כי בדרך הטבע, רחוקה היא ממנו כרחוק מזרח ממערב, בצִפייתו זו, הזקין הצדיק וסב, ואף על פי שהתמהמהה התגשמות תקותו, המשיך והמתין לה בכל יום שתבוא…
למרות ששמו של רבי צבי הירש היה מפורסם בעירו, שמו של אשתו היה מפורסם פי כמה וכמה! –
צדקת נשגבה, היתה רבניתו של רבי צבי הירש, וידעה זאת כל קאמינקא כולה. כאשר חש היה רבי צבי הירש בקדשו, כי עת צרה נתרגשה ובאה, חלילה וחס, על בית מישראל בעיר, וכי יש שם צורך בפקידת ישועה ורחמים, מיד משגר היה את רבניתו שמה, למען ידרכו כפות רגליה בין כותלי הבית ההוא. והיה, אך נכנסה הרבנית בין הדלת והמזוזה, ומיד, עוד מבלי שיבחינו כלל בבואה, מתמלטת היתה קריאת רווחה מקצה אל קצה: הסכנה עברה. החולה, חילצתו חמה, וכיוצא בכך. ללמד, כי נפתחו שערי הרחמים על אתר והרווחה באה לעולם.
והיא, אשר כמדת צדקתה, כך היתה מדת ענוותנותה, מיד היתה משימה עצמה כמי שהגיעה הלום באקראי, ומבקשת לתת אמתלא לדבריה. משל, לשם בירור דבר מה הטריחה עצמה ובאה, ואך שלא במתכוין פגעה לאותה שעה. ואולם, משרבו ביקוריה ה'אקראיים', בדיוק בשעות פקידה של ישועה ורחמים, שוב לא נותר ספק בלב איש, כי רק היא, בכח צדקתה המופלגת, מביאה עמה את הישועה בכנפיה.
נעשה הדבר בקאמינקא לחוק, כי בכל עת צרה וצוקה, מזעיקים היו את הרבנית לכנוס בבית – ושוב אין צורך, לא ברופאים ולא ברפואות, לא בקמיעות ולא בסגולות, והכל על מקומו בא בשלום…
היה זה יום מימי הקיץ הראשונים, מועד היאסף איכרים וסוחרים מכל הסביבה ליום השוק בקאמינקא, כאשר התדפק איכר נכרי על דלת בקתתו הרעועה של רבי צבי הירש, וביקש מאת הרבנית, כי תואיל להרשות לו להניח בביתה למשמרת, זוג מגפים כבדים, שנשא עמו תחת זרועו.
'משא כבד הם עלי', התאונן בקול מתחנן, 'לא אוכל לצאת עמם בשוק. הבה, אניחם פה, עד אשר יתום השוק, ובאתי ונטלתי את פקדוני!'
עודו מדבר, פסע האיכר פנימה, והטיל את מגפיו אל מאחורי ארון העץ העתיק והכבד שניצב בחדר.
הרבנית משכה בכתפיה ולא אמרה דבר. מראה הבית, העני והעלוב, דמה ממילא למחסן יותר מאשר למעון – מה איכפת לה, איפוא, ממגפיו של הלזה? כלום מזון הם דורשים ממנה?! יהו מונחים!
שבה הרבנית לעיסוקיה, לא זכרה את האיכר ואת מגפיו, ותשכחם. גם משבושש הלה לשוב לקחתם, לא היה מי שיתהה על כך, ונותרו המגפים מוטלים להם כך, מאחורי הארון, ככלי אובד.
לשנה הבאה, באור לארבעה עשר בניסן, כאשר ניגש רבי צבי הירש לבדוק את החמץ מאחורי אותו ארון, הופתע למצוא שם זוג מגפים זרים, בלתי ידועים ובלתי מוכרים. למשמע תמיהתו, אימצה הרבנית את זכרונה, עד שנזכרה מאותו מעשה דאשתקד. עתה, תמהו שניהם, על ששכח האיכר את מגפיו ולא בא לדורשם.
תפס רבי צבי הירש במגפים, ביקש להגביהם כדי לבדוק סביבותיהם מפירורי חמץ, ונדהם לחוש בכובדם המוזר. כבדים היו כקורות בית הבד, עד בלתי יכולת כמעט, להזיזם ממקומם. האיר בנרו אל עברם, הטיל מבטו אל תוכם, וכאן נפערו עיניו בתמהון כביר:
שני המגפים, מלאים היו עד גדותיהם בדינרי זהב! לא חלום ולא דמיון, כי אם מציאות בת מימוש!
'מעות אלו, זומנו לנו משמים, לשם מימון נסיעתנו לארץ הקדושה!' – אמר ולא יסף.
מיד לאחר חג הפסח, ארזו רבי צבי הירש ורבניתו את מטלטליהם, נפרדו מצאצאיהם ומבני משפחתם, ויצאו לעלות ולהשתקע בארץ ישראל.
אותו היום, גדשו המונים את חוצות קאמינקא, בהולכם שחוח ללוות את עגלתם של רבי צבי הירש ורבניתו. זקנים עם נערים מחו דמעות, וכלל לא בחשאי, על כי איבדה עירם את כלי חמדתה. ברי היה לכל, כי לעומת תשוקתו העזה ורבת השנים של הצדיק, לעלות לארץ הקודש, לא יועילו עתה כל תחנונים והפצרות שבעולם, כדי להניאו מצעדו זה. לא נותר להם, איפוא, לבני העיר הדואבים, אלא ללוות את הצדיק בצאתו, לברכו ברכת הדיוטות לדרכו, ולהתברך ברכת פרידה מפי קדשו.
כאשר הגיעו רבי צבי הירש ורבניתו לארץ הקודש, כיהודים פשוטים הגיעו, קבעו את מושבם באחת מערי הקודש, ולא גילו לאיש שמץ מה מטיבם וממהותם, איש מיושבי הארץ לא העלה בדעתו, כי אנשי קודש הגיעו הלום, משכמם ומעלה גבוהים, אשר שמע צדקותם הלך לפניהם בכל ארץ מכורתם (מולדתם).
בינתים, החל רבי צבי הירש מתוודע, בחושיו הרוחניים, לצרות הפוקדות את בתי היהודים בעיר מושבו הנוכחית, כאשר למוד היה לחוש בעיר מגוריו מקדם. לא יכול היה הצדיק לכבוש את נבואתו, בפרט כאשר בכך תלויים היו שלומם ובריאותם של נפשות מישראל, והוא החל, על כן, לשגר, גם כאן, את רבניתו, להיכנס ולבוא באותם בתים, למען הצמח ישועה ליושביהם.
כמעשה בחוץ לארץ, כך היה מעשה בארץ. גם פה העמידה הרבנית פנים מיתממות, כמו לא ידעה דבר מכל הנעשה סביבה, וכאשר שמחו הכל על הישועה כי באה, שמחה אף היא עמם, התנצלה על שהגיעה הלום בשעה לא נוחה, ופנתה להסתלק כלעומת שבאה.
ברם, עד מהרה, עמדו גם יהודי ארץ ישראל על פשר דבר, והחלו מבינים, כי ידה של הצדקנית באמצע. נעשה, איפוא, הדבר גם פה לחוק, כי על כל צרה שלא תבוא, מזעיקים את הצדקנית מקאמינקא לבוא, ומיד – ישועת ה' כהרף עין.
הפחה הטורקי, אשר משל בארץ ישראל בעת ההיא, מחסידי אומות העולם היה. אוהב יהודים ומכבדם, חפץ בקרבתם ומרבה להימלך בהם בענייניו, הציבוריים כאשר הפרטיים.
לימים, פקדה צרה את בית הפחה. מחלה קשה תקפה על בתו, והפילתה אל ערש דְּוָי. נגע הדבר ללבו של האב, והביאו עד דכדוכה של נפש. לא חס הפחה על ממון, לא חסך במאמצים, שיגר שלוחים לכל קצות תבל, והבהיל אל מיטת החולה את טובי הרופאים וגדוליהם.
ואולם, תועלת מכל אלה – לא מצא. החולי הלך וגבר, החולה הלכה ונחלשה, עד כי הגיעה כבר עד שערי מוות.
בצר לו, פנה הפחה אל ידידיו היהודים, וביקש את עצתם.
'הן עם חכם ונבון אתם', אמר בכנות וללא חנופה, 'ויודעני, כי במקום בו תכלה רגל חכמת חכמינו, שם תחל לפעם החכמה את דרדקיכם! הבו, איפוא, עצה ותושיה, כיצד אמלט את נפש בתי מציפורני מלאך המוות!'
נתיישבו היועצים היהודים לדון בדבר בינם לבין עצמם, עד שעלתה הסכמה ביניהם, לגלות את אוזן הפחה מכחה של הצדקנית מקאמינקא.
'סוף – סוף', נמנו וגמרו, 'מושל רב חסד הוא, אוהב ישראל ומרבה להטיב עמם, ובא בשכרו לפתוח לו שערי ישועה בזכותה של הצדקנית!'
מיד, פתחו וגילו את אזנו של הפחה, כי צדקנית אחת יושבת בעיר הקודש, אשר אך תדרוך כף רגלה בבית, ונסו מתוכו יגון ואנחה.
לא התמהמה הפחה אפילו רגע, קרא חיש לשנים ממשרתיו, ציוה עליהם לחבוש סוסים לעגלת צב מלכותית ולצאת להביא את הצדקת אל ארמונו.
לא יכולה היתה הרבנית לסרב, עלתה על הכרכרה, ובעוד עיני יהודי העיר מלוים אותה בתמהון, יצאה לנסוע אל ארמון הפחה.
ואכן, התוחלת לא הכזיבה. אך דרכו כפות רגלי הצדקת על סף הארמון, פקחה החולה את עיניה, ויהי כי נכנסה הרבנית אל חדרה, אזרה אף כח להתיישב בעצמה.
הנס הגלוי התרחש לעיני הפחה ולעיני כל הרופאים אשר אתו, ושם שמים נתקדש במדה רבה ועצומה, הרופאים הנוכחים במקום, כבשו פניהם בקרקע ונסתלקו. ערביים שונאי ישראל, אשר שמע הנס הגיע לאזניהם, חרקו שן ודממו. וקרן ישראל, נתרוממה בתפארה.
בעת ההיא, כרע הפחה על ברכיו, נשא אל שמים ידיו, והודה ובירך בפה מלא לאלקי העברים, אשר שם את שמו על בני ישראל, ובחר בהם מכל העמים, להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש.
כאשר חשה הצדקנית כי סיימה את שליחותה, סבה על עקבותיה וביקשה לצאת ולשוב לביתה. אלא שכאן הקדימתה קריאתו, החנוקה מהתרגשות, של הפחה הנסער:
'אנה תלכי, צדקת רבת פלאות? הגידי נא מה משכורתך! הרבי במחיר, ככל אשר יעלה על לבבך, אל תחשוכי!'
'חס ושלום!' – נרתעה הצדקנית לאחוריה – 'מעולם לא נטלתי פרוטה מאיש, וגם עתה לא אקח, אם מחוט ועד שרוך נעל!'
'מה זאת אומרת?' – נדהם הפחה – 'איזו שטות היא זו, במחילה מכבודך?! הן בזבזתי הון עתק בעבור רופאי האליל הללו, אשר מאומה לא הועילו – ואילו הובאו לי מהם עוד כהנה וכהנה, כלום לא הייתי משלם להם טבין ותקילין?! ואילו את, אשר זכית להיות השליחה מן השמים לרפואת בתי, ובזכותך עלתה ארוכה למחלתה – בדיוק את, חסה על ממוני ומבקשת לחסוך בהוצאותי – הלא לחוכא ואיטלולא יהיה הדבר, בעיני כל יושבי תבל אשר ישמעו את שמעו!'
משלא הועילו הטענות והמענות, והצדקנית בסירובה עומדת. הזעיק הפחה לעזרתו את יועציו היהודים, ודרש מהם במפגיע, לשכנע את הצדקנית ליטול שכר משלם בעד מפעלה.
'הלא לחרפה יחשב לי הדבר, אם תצא צדקת זו מכאן, ללא תשלום גמול הולם בעבור הנס שנתחולל בזכותה!' – טען הפחה בלהט – 'לא אסכים לכך, בשום פנים ואופן. חייבת היא לנקוב את שכרה!
נענתה היא והשיבה:
'הקדוש ברוך הוא יודע ועד, כי לא בזכותי ובזכות מעשי זכיתי לכח הזה. אין זאת אלא מכחו של אישי הקדוש, אשר בחפצו להסתיר את גדולתו, מטיל הוא את האדרת עלי, ומשגרני לפעול ישועות בזכות צדקתו וקדושתו. אף זאת, אך ורק למען חלץ יהודים מצרותיהם ולהרויח לבני אל חי מצרותיהם. חלילה לי, על כן, ליהנות מכח עליון זה, אפילו פחות משוה פרוטה!
'ואולם, מכיון שרואה אני כי נוגע הדבר עד נפש אדוני הפחה, וכי קשה הדבר בעיניו לבלתי פרוע גמול על רפואת בתו, הנה, נפשי בשאלתי – לא שאלת ממון ונכסים, אבל שאלה אחרת, יקרה לי מפז ופנינים – ואל נא ישיב פני ריקם!'
הרכין הפחה את ראשו, הצמיד כפות ידיו ללוח לבו, והבטיח בהן צדק, כי כל בקשה אשר תבקש – תמולא עם תום.
אמרה הצדקת:
'אדוני הפחה יודע, כי אין השלטון המוסלמי מרשה לנו, היהודים, לכנוס למערת המכפלה אשר בחברון, מקום קבורת אבותינו ואמותינו הקדושים, וכי נאלצים הננו, על כן, לשפוך את שיחנו אך מחוץ למערה. מבקשת אני, איפוא, כי יוציא הפחה צו מיוחד, אשר יתיר לי לכנוס פנימה אל מערת קבורת אבותינו, למען אוכל, ולוּא רק פעם אחת ויחידה בימי חיי, להשתטח ולהתפלל שם בעד כל קהל עדת ישראל!'
רגעים אחדים נותר הפחה כקפוא על עומדו. לבקשה כזו, לא פילל ולא מילל. אולם, להפר את דברו ואת הבטחתו לא יכול. בדלית ברירה, הזמין הפחה את מזכירו החדרה, והורה לו להכין צו כתוב וחתום, המורה לשומרים אשר בפתח מערת המכפלה, להתיר את כניסתה של הצדקנית היהודית פנימה.
חדשים אחדים, עסקה הרבנית הצדקנית מקאמינקא, בתעניות ובסיגופים, בהתקדשות ובהיטהרות בסילודין, בטרם יצאה חברונה, לממש את זכותה הנדירה, היחידה והמיוחדת במשך דורות רבים.
גם מזעם הקנאים המוסלמים יושבי חברון, אשר לא יכלו להבליג על הזכות אשר ניתנה ליהודיה, ניצלה הצדקת בדרך נס, ומזימתם האפלה, להגותה מן המסילה, נכשלה באורח פלא.
כך, זכתה הצדקנית למה שלא זכו רבים וטובים מאז דורות קדם, ונכנסה לפני ולפנים במערת המכפלה, לשפוך צקון לחש בעדה ובעד עמה.[1]
ששה קצות העולם
אכן זכתה אותה צדקנית להיכנס לתוך מערת המכפלה ולהתפלל שם. והנה אין אנו יודעים מה היא פעלה שם בתפילתה. אך מה שאנו כן יודעים, שמערת המכפלה הינה הנקודה האמצעית של ארץ ישראל, ובכך שנכנסה לשם, זכתה להצטרף לאותו מהלך שמימי רב השנים, של כיבוש ארץ ישראל מתחת יד הקליפות!
וברשותכם נבאר את דברינו:
בגמרא הקדושה (מנחות כט:) אמרו, שבשעה שעלה ברצונו יתברך לברוא את עולמו, לקח שתי אותיות משמו הגדול והן: אות י ואות ה, ובהן ברא את העולם.
וזה שנאמר: "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיה כו, ד), בשם י"ה ברא וצייר ה' יתברך את עולמו. באות י (של שם י"ה) ברא את העולם הבא, ובאות ה ברא את העולם הזה.
והנה בשם הוי"ה ישנן ארבע אותיות, והן: אות יו"ד אות ה"א אות וא"ו ואות ה"א. וכאן יש לעצור ולהתבונן מה נברא בשתי אותיות האחרונות.
ומצאנו לרבי אלעזר מגרמייזא, הרוקח זיע"א, שכתב כך:[2]
האות השלישית בשם יה"ו היא האות ו (בגימטריא 6), ומהאות הזאת נבראה הבריאה כשהיא כלולה מששה קצוות.
ומכיון שהיא האות השלישית לכן הששה קצוות מתחלקים לשלשה קבוצות.
והאות הרביעית של השם (שם הוי"ה), אות ה היא הנקודה האמצעית שבתוך הששה קצוות. והביא כמה דוגמאות לכך[3] (ראה הערה).
ובעומדנו בזה מצאנו להמקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא מקראקא זיע"א (מגלה עמוקות, פרשת ואתחנן – אופן רמט) שהוסיף וכתב כך:
דע, כי כדור הארץ מתחלק לשבעה אקלימים (שבעה איזורים),[4] וארץ ישראל היא באמצע ה-ז' אקלימים, ג' אקלימים מימין ו-ג' משמאל, וארץ ישראל באמצע, כמו שנאמר: "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל־הָאָרֶץ" (תהלים מח, ג), כדמיון השבת בשאר ימי השבוע…
הקב"ה ברא את כדור הארץ וחילקו לשבעה אקלימים, כדי שתתגלה בכל אקלים ואקלים אלקותו יתברך! ורצה שעיקר הגילוי יהיה באקלים האמצעי – ארץ ישראל!
ולאחר שסיים לברוא את העולם, ברא שבע קליפות שימסכו את אויר הכדור, ויסתירו ויעלימו את האלקות…
זה לעומת זה עשה האלהי"ם
שלמה המלך כתב בספרו כך: "גַּם אֶת־זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָֽאֱלֹהִי"ם" (קהלת ז, יד) – ופירוש הדבר, שכנגד כל מציאות של קדושה העמיד הקב"ה מציאות של טומאה, המקבילה לה, ובכך תנתן האפשרות לאדם (העומד בין שתי המציאויות הללו) לבחור ביניהן.
והנה ההקבלה הזו, בין הטומאה לקדושה, מקיפה וסובבת את כל המציאות כולה.[5] וגילו לנו רבותינו הקדושים, שגם כנגד השבעה אקלימים (הראויים מצד עצמם לגילוי אלקות) ישנם שבעה כחות טומאה העומדים כנגדם.
ושבעה כחות הטומאה כתובים בפסוק: "כִּי יְבִיֽאֲךָ ה' אֱלֹהֶי"ךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַֽחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָֽאֱמֹרִי וְהַכְּנַֽעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַֽחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַֽעֲצוּמִים מִמֶּךָּ" (דברים ז, א).
השבעה עממים הללו: 'הַֽחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָֽאֱמֹרִי וְהַכְּנַֽעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַֽחִוִּי וְהַיְבוּסִי', הם כנגד השבעה אקלימים, שלשה מצד ימין ושלשה מצד שמאל, וכנען באמצע.
ונמצא שכנען היא הנקודה המרכזית כנגד ארץ ישראל, ולכן לעולם ארץ ישראל נקראת 'ארץ כנען'![6]
ולאחר שחטא אדם הראשון, נאמר כך: "אֲרוּרָה הָֽאֲדָמָה בַּֽעֲבוּרֶךָ" (בראשית ג, יז), ומאז ירדה רוח טומאה על העולם, ובפרט על ארץ ישראל, שלה היתה שייכות מיוחדת לעונש הזה, שכן היא שייכת לכנען ה'ארור', וכמו שנאמר: "אָרוּר כְּנָעַן עֶֽבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (שם ט, כה).
וכך חלפו להן שנים ארוכות מאוד בהן היתה ארץ ישראל תחת שליטת הקליפה…
נקודת המלחמה – מערת המכפלה
על אברהם אבינו הוטלה העבודה להתחיל בכיבוש הארץ מידי הקליפה, וכמו שנאמר: "כִּי אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְֽעֲךָ עַד עוֹלָם" (בראשית יג, טו).
אברהם השית עצות בנפשו, כיצד הוא יצליח? האיך אפשר לצאת למלחמה גלויה פנים מול פנים עם כחות טומאה רבים ועצומים כאלו?
שנים רבות חלפו מעת הציווי, ובהיות אברהם אבינו בן 99 שנה, הוא מל את עצמו. וביום השלישי למילתו, ישב מותש וחלוש בפתח אהלו, וציפה לאורחים. הקב"ה לא רצה שאברהם יטרח בהכנסת אורחים, לכן הוציא חמה מנרתיקה, חום עצום ולחות רבה מילאו את החלל…
ואברהם אבינו… מחפש ותר אחר אורח, אך לשוא, שום אדם לא נראה באופק!… ואברהם מצטער על יום שעובר, ללא עשיית חסד…
הקב"ה רואה בצערו ושולח לו שלשה מלאכים – מיכא"ל, רפא"ל וגבריא"ל – בדמות ערבים כדי שיקיים בהם מצות הכנסת אורחים.
אברהם רץ לקראתם, ואומר להם: 'בבקשה, הכנסו אל ביתי ואעשה לכם סעודה קטנה עם מים ולחם, ואחר כך תמשיכו'. והערבים מסכימים.
אברהם רץ בשמחה לשרה ואומר לה: "מַֽהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶֽמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַֽעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל־הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן־בָּקָר רַךְ וָטוֹב…" (שם יח, ו-ז).
אולם, בהכנת הסעודה הזאת התרחשו עיכובים מופלאים. שרה בת השמונים ותשע לשה את הבצק, והתברר לה שחזר לה אורח כנשים, ומכיון שאברהם ושרה היו אוכלים חולין בטהרה, כל העיסה נטמאה, ואברהם לא יכול להגיש מן העוגות.
ובעוד שרה מתעסקת עם הבצק, אמר אברהם לישמעאל בנו: 'אני רוצה להכין לאורחים לשון בקר, בוא עמי לעדר וניקח שלשה פרים, כדי שיהיה לכל אורח לשון שלימה'.
אברהם הלך למרעה ובחר שני פרים, וכשבא לבחור את הפר השלישי, רפא"ל המלאך הפך את עצמו לפר חשוב ומשובח, וזה 'רפא"ל' – 'פר א"ל'. אברהם רואה אותו ובוחר בו בתור הפר ה-ג' לסעודה…
וכך כתב המקובל האלקי רבי אברהם אזולאי[7] זיע"א: וכשבא אברהם ליטלו היה הפר נשמט ובורח מעט מעט עד שהוליכו בפתח מערת המכפלה, ונפתח פתח המערה, וכל זה בשליחותו של מקום.
אברהם נכנס לתוך המערה וראה את האדם הראשון ואשתו חוה קבורים שם, והריח ריח גן עדן. שאל אברהם את האדם מה זה המקום הזה, והאדם השיב: דע שהקב"ה ברא את גן עדן התחתון… ומערת המכפלה היא הפתח של גן עדן התחתון.[8]
ממשיך אדם ואומר: אנו ידענו את הסוד הזה, ולכן השתדלנו להיקבר שם. ומיום שנקברנו נסתם פי המערה, ונעלם מעיני כל חי.
המלאך רפא"ל סיים את שליחותו לגלות לאברהם את סוד מערת המכפלה, וחזר להיות בדמות האורח הערבי, ומכיון שכך חסר לאברהם פר לאורחים, ומכיון שראה שאם ילך שוב למרעה להביא פר, יעבור זמן הסעודה, לכן עצם עיניו נכנס לדביקות עצומה – וברא פר[9] בספר יצירה.[10] וזה סוד הפסוק: "וּבֶן־הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה" (שם פסוק ח), 'עשה' – ממש!
ואז התגלה לו, שהנקודה האמצעית שבארץ ישראל, היא מערת המכפלה![11] והשולט עליה יש בכחו לזכות ולשלוט על כל ארץ ישראל!
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (והובאו דבריו באמרי נועם, פרשת חיי שרה – מאמר ה), וז"ל: בפרשת חיי שרה מסופר שלאחר פטירתה של שרה אמנו, השתדל אברהם אבינו עד מאוד לרכוש מיד עפרון החתי את מערת המכפלה שהיתה ברשותו, כדי לקבור את שרה אמנו דוקא שם ולא בשום מקום אחר.
התוודעותו של אברהם למקום מקודש זה החלה כבר כמה עשרות שנים קודם פטירתה של שרה, כאשר באו שלשת המלאכים לבקרו, ובכדי לכבדם בסעודה הגונה החליט אברהם לשחוט להם עגלים ולהאכילם בשר משובח, וכשבא אברהם לשחוט את אחד העגלים פתאום הוא ברח, ואברהם אבינו רץ אחריו מרחק רב עד שנכנס לתוך מערה גדולה אשר למרבית הפלא האירה באור עצום.
באותה מערה ראה אברהם את אדם הראשון וחוה אשתו שוכבים על מטות וישנים, ונרות דולקים לצד ראשם, ועלה מהם ריח טוב ונעים כריח ניחוח, ומאותה העת חמד אברהם לזכות להיקבר במקום קדוש ונורא זה (פרקי דרבי אליעזר – פרק לו).
וכשסיפר אברהם לשרה על מה שראה באותה מערה קדושה, גם שרה חשקה בכל לבה להיקבר שם, וביקשה מבעלה אברהם שלאחר פטירתה יקבור אותה שם, וזה לשון המדרש:[12] "זָֽמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ" (משלי לא, טז) – שעד שהיא בחיים, זממה ליטול את מערת המכפלה, 'ותקחהו' – שהרי נקברה בה. על כן עשה אברהם כל השתדלות אפשרית כדי לקיים את רצונה של שרה ולקוברה דוקא שם…
מאבקי השליטה הראשונים
אך, אף על פי שהתגלה לו הסוד הנורא הזה, הוא חש שאין ביכולתו עדיין להשיג אפילו מדרך כף רגל במערה, ולכן הוא חיכה לרגע המתאים!
עד שהגיע הנסיון האחרון – נסיון העקידה. ורק אחרי שהוא הצליח לעמוד בו, הוא קיבל את הכח להתחיל בכיבוש המערה!
והטעם שבעקידת יצחק, קיבל אברהם אבינו חלק מבנו יצחק,[13] ומכח כך יכול היה להיכנס למערת המכפלה!
וזה לשון הגה"ק רבי יעקב צבי יולס זיע"א (קהלת יעקב – ערך אמורי): 'ועל כן לא ביקש אברהם אבינו ע"ה המערה מאת בני חת רק לאחר עקידת יצחק שאז נכלל בגבורות יצחק, כנודע'.
לאחר שאברהם נכלל בגבורות יצחק, הוא ניגש לעפרון ומבקש ממנו למכור לו את המערה.
אך מכיון שראה אברהם אבינו שהמערה אחוזה מאוד בידי הקליפה, הבין שאין יכולת בידו לסלקה אלא על ידי כסף.[14]
ואברהם שילם לעפרון 400 שקל כסף, ובגמרא הקדושה (בבא מציעא פז.) ביארו שה'שקל' המדובר הוא מטבע הנקרא 'קנטרי', והיינו שאברהם שילם לעפרון 400 קנטרי.
ובגמרא הקדושה (שם כפי שביאר רש"י ד"ה קנטרי) אמרו שקנטרי אחד הוא מאה מנה. ואם כן, יוצא שבסך הכל שילם אברהם 40,000 מנה.
והנה מנה אחד הוא 480 גרם (ויש אומרים 425 גרם), ואם כן, אברהם אבינו שילם עבור המערה 19,200,000 גרם כסף טהור!
הקניה הסתיימה וניצוצי קדושה התגלו בארץ ישראל! וכמו שנאמר: "וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל־הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל־גְּבֻלוֹ סָבִיב. לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה" (בראשית כג, יז-יח)…
ופירש רש"י (שם): 'וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן' – תקומה היתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך…
אברהם אבינו קבר את שרה וחזר לביתו. שם הוא התיישב וחשב: כל כך הרבה מאמצים עשיתי עד שהצלחתי להוציא אותה מתחת יד הקליפה. והנה, אחר פטירתי היא תיפול לירושה בין שני בני: יצחק וישמעאל.
ומכיון שישמעאל הוא קליפה נוראה, אני מוכרח לסלק אותו מהירושה.
וממחשבה למעשה: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל־אֶֽרֶץ קֶֽדֶם" (שם כה, ה-ו).
ושוב הוכיח הממון את עצמו, וגם ישמעאל נכנע לתאות הממון, ובכך הועף מקבלת נחלה בארץ ישראל בכלל ובמערת המכפלה בפרט![15]
לאחר שסולקו ישמעאל ובני הפילגשים, נפטר אברהם והמערה נפלה בחלקו של יצחק. ומכיון שליצחק היו שני בנים: יעקב ועשיו, שוב חודש המאבק בין הקדושה לטומאה…
ולפני שנמשיך במהלך המאבק, נעצור לרגע…
כסף וזהב מאירין ונוצצין…
כאמור, הקליפה שחפפה על עפרון, נכנעה בפני כסף. הקליפה שחפפה על ישמעאל נכנעה בפני כסף.
והסיבה שאברהם הצליח להכניע את אותן קליפות, כי כל ימי חייו הוא זכה לעסוק בצדקה וחסד, ובכך הוא זכה שכספו וזהבו הבהיק והאיר, ולכן הקליפה הִתְאַוְּתָה לה.
וברשותכם נרחיב:
בספר הזוהר (עם פירוש הסולם, השמטות – בראשית דף רסז ע"א) ישנו מאמר הנקרא מאמר 'לי הכסף ולי הזהב', ובו מבוארים סודות ורזין הטמונים בפסוק: "לִי הַכֶּֽסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב, ח). ושם מבואר שמספירת הגבורה משתלשל העושר לעולם.
ולתוספת ביאור:
בספרי הקבלה מצאנו שישנה הקבלה בין הספירות לגווני הצבעים, לכל ספירה יש גוון משלה.[16]
והנה גוון ספירת החסד הוא צבע הכסף, וגוון ספירת הגבורה הוא צבע הזהב.
הכסף והזהב בשרשם העליון הם גוונין עילאין, ובהם מלובש אורו יתברך, בבחינת: 'לִי הַכֶּֽסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת'.
וכתב בספר הזוהר (שם) ולמה נקרא שמו 'זהב'? כי הוא כולל בתוכו את כל הספירות. אות ז של זה"ב – היא כנגד ז' הספירות התחתונות (חג"ת נה"י ועטרת היסוד), אות ה של זה"ב – כנגד המלכות (שהיא סוד הָֽאֲחָדוֹת), ואות ב של זה"ב – כנגד חכמה ובינה.
הכסף והזהב הם צירופים של אורות עליונים, וכאשר הם משתלשלים לעולם שלנו, הם משתלשלים מספירת הגבורה.
ובמאמר מוסגר:
זו הסיבה שאנו רואים שבני אדם מתאוים לכסף וזהב, ומוכנים למסור חייהם כדי להשיגם, שמכיון שהכסף והזהב משתלשלים מהגוונין עילאין, מאורו יתברך המתוק, אז הם חפצים להשיגם…
אמנם אי אפשר ליהנות מהגוונין אלא רק על ידי צדקה שנותנין לעני הגון, כי ההנאה מהגוונין עילאין זה רק כאשר הוא זוכה להתחבר אל רוחניות חיות אלקות המלובשת בכסף ובזהב, וזה אפשרי רק על ידי נתינת הצדקה.
ומכיון שכל כך גדלה מעלת הצדקה, בוודאי שיש מעלה לכסף. וזה בוודאי דורש ביאור…
מעלת עשירות דקדושה
עלינו לדעת שתאות הממון היא הפסולה, ולא הממון עצמו. אדרבה, כמעט ואי אפשר לעבוד את ה' יתברך ללא ממון, שהרי בלי ממון אי אפשר לקנות ציצית, תפילין, מזוזות, ארבעת המינים… ואי אפשר לשלם שכר לימוד עבור חינוך הילדים לתורה. וכן הוצאות שבת ויום טוב וכו'… ולכן באמת ראוי שלכל יהודי יהיה ממון.
ומצד שני כל יהודי צריך לעשות את כל המאמצים וההשתדלויות לברוח מ'תאות הממון', כי טומאת 'תאות הממון' היא בדיוק כמו טומאת עבודה זרה!
ונקודת ההבדל ביניהן היא כך:
בעל תאות הממון הוא אדם שמפריד בין הכסף לבין בורא עולם – נותן הכסף. הוא חושב שהכסף מגיע אליו בזכות יגיעתו וטרחתו… והוא שוכח שהקב"ה הוא זה שנתן לו את העושר, וכמו שאנו אומרים בכל יום (ב'ויברך דויד'): "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָֽדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָֽדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל" (דברי הימים־א כט, יב)…
וממילא הוא מתנפח כמו בלון הליום, והוא חושב שהוא יותר חכם ויותר מוכשר מכולם… והוא הולך ושוקע בתוך היכלי הטומאה מיום ליום, עד שכל מחשבתו הוא רק כיצד להשיג עוד כסף ועוד…
וכל כך מתעכר שכלו ומשתבשת דעתו עד שהוא לא רואה שום בעיה להרוג את הזולת בשביל להשיג ממון. ואדרבה, ככל שהאדם הוא יותר עשיר הוא קרוב יותר לעבור על רצח, גניבה וגזל…[17]
וכל זה נקרא 'תאות ממון'.
ולעומתו, מי שברוך ה' נקי מכך, הוא יודע שהקב"ה הוא הנותן לו ממון, ולכן הוא עושה השתדלות סבירה ודואג לפרנסתו שעות ספורות, ואת כל שאר שעותיו הוא מקדיש לעבודת ה', לתורה, תפילה, השקעה באשה ובילדים, ובעשיית צדקה וחסד עם הזולת…
ואחר שהבננו את ההבדל, נשוב למאבק בין יעקב לעשיו…
מרירות נסיון העוני
וגם המאבק הזה (בין יעקב לעשיו) יוכרע בסופו של דבר על ידי כסף. אך מכיון שיעקב אבינו במשך 77 שנותיו הראשונות היה עשיר, ומעולם לא התמודד עם נסיון העוני, הוצרך להתמודד עמו.
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (הובאו דבריו באמרי נועם, ויצא – מאמר ב), וז"ל:
לאחר שיצא יעקב לחרן קרא עשיו לבנו אליפז ואמר לו: בני היקר, בבקשה ממך, קח את חרבך ותרדוף אחרי יעקב, תארוב לו בדרך, ותהרוג אותו באחד ההרים, ותיקח את כל אשר לו. לקח אליפז עשרה אנשים ממשפחתו (אחי אמו), רדף אחריו עד גבול ארץ כנען מול עיר שכם.
יעקב בדרכו, ופתאום הוא רואה סוסים דוהרים במהירות לעברו, ענני אבק עולים מרגליהם… וכאשר ראו אותו מרחוק, החלו להשמיע קולות צהלה, הנה הוא, תפסו אותו, הגיע זמנו…
יעקב מרגיש את ריח המוות, את התחושה הנוראה הזו של הקץ… אליפז מגיע ושולף את חרבו… ויעקב שואל אותו: מדוע אתה רודף אחרי? ואליפז עונה: אבא שלי ציוה אותי להרוג אותך, ואסור לעבור על מצות כיבוד אב ואם, ולכן אני חייב להורגך. התחנן יעקב לאליפז ואמר לו שיקח ממנו את כל רכושו ובלבד שלא יהרגהו. ריחם אליפז על יעקב ולקח ממנו את כל רכושו וכספו, ואפילו את בגדיו והשאירו ערום ממש כצאתו מרחם אמו. ומחמת הבושה נכנס להתחבאות בנהר שהיה שם. ובעודו בנהר בא פרש אחד על סוס ופשט בגדיו וירד בנהר לקרר עצמו, ובעודו רוחץ טבע במים. ואז יעקב אבינו עליו השלום עלה ולבש את בגדי הפרש, ורכב על הסוס שלו, והמשיך בדרכו ללא כל רכוש ורק עם בגדיו על גופו.
יעקב המשיך בדרכו והגיע לבית א"ל ושם התפלל לה': "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִי"ם עִמָּדִי וּשְׁמָרַֽנִי בַּדֶּֽרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָֽתַן לִי לֶֽחֶם לֶֽאֱכֹל וּבֶֽגֶד לִלְבֹּשׁ" (בראשית כח, כ), כי מצבו הכלכלי היה כה חמור עד כי אפילו 'לֶֽחֶם לֶֽאֱכֹל וּבֶֽגֶד לִלְבֹּשׁ' לא היה לו.
בנוסף לכך: לא רק בעיית חסרון כיס ועוני היתה לו, כי אם גם תחושת בושה גדולה, כיון שהיה בדרכו לבית לבן אחי אמו לשאת אשה.
ובניגוד לנוהג שקיים בימינו שכאשר נישאים זה לזה, שני הצדדים (הן צד החתן והן צד הכלה) משתתפים בהוצאות החתונה ומגורי החתן והכלה וכו' – בדורות הקודמים (ובארצותיהם של בני עדות המזרח כן היה נהוג ממש עד הדור שקדם לנו) הנוהג היה שהחתן היה צריך להביא עמו את כל מה שנצרך לחיי נישואין ממש מאל"ף ועד ת"ו, ולאבי הכלה לא נותר אלא לתת לו את הדבר היקר מכל – את בתו, הכלה המהוללה. ממילא הליכתו של יעקב לבית לבן כדי למצוא לו כלה הגונה כאשר אין עליו ולוּ פרוטה אחת שחוקה היתה דבר מבייש ביותר.
ברגעים הראשונים דעתו של יעקב אבינו נחלשה מן המצב ולבו נשבר בקרבו, אולם מיד לאחר מכן התחזק באמונתו ולא נתן לעצמו לשקוע בְּבִּצַּת היאוש, ואמר בלבו: מה אני מאבד סברי ומייאש תקותי מבוראי. חס ושלום! אין אני מאבד סברי וסיכויִי מבוראי, אלא 'עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ' (בראשית רבה, פרשה סח – אות ב).
בתוספת עומק: מיום שנולד יעקב אבינו ועד לאותו מפגש מצער עם אליפז הרשע לא ידע יעקב עוני ומחסור, כיון שגדל בביתם של האבות הקדושים אברהם ויצחק שה' בירך אותם בעושר רב. ובאותו רגע שאליפז לקח ממנו את כל רכושו, טעם יעקב אבינו לראשונה בחייו את טעם העוני. וכאשר התבונן בדעתו במה שגלגלה עליו ההשגחה העליונה הבין שכעת הקב"ה חפץ לנסות אותו בנסיון העוני ולבדוק אם יקבל אותו בסבר פנים יפות ובאהבה מתוך אמונה שלימה, או שמא חלילה יתרעם ויתלונן על מצבו העגום.
באותו רגע התנער יעקב אבינו מאותה הרגשת צער שלפתה אותו בכל כחה והתחזק באמונתו שכל מה שה' עושה – בוודאי רק לטובה הוא עושה. וכשם שברגע אחד עשה אותו הקב"ה עני שאין כדוגמתו, כך גם יש ביכולתו להפוך אותו ברגע אחד לעשיר שאין כדוגמתו.
והקב"ה שמח שיעקב אבינו הצליח לעמוד תקיף באמונתו, ולדעת שכל מה שה' עושה – לטובה הוא עושה, ולכן הראה לו בחלומו: "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָֽיְמָה" (בראשית כח, יב) –
בחלום זה רמז לו הקב"ה שבזכות זאת שהוא מקבל עליו את נסיון העוני באהבה ובשמחה, עוד יבוא יום שיזכה להיות עשיר מופלג. והיינו כי אותו סולם שראה יעקב בחלום רומז למצבו הכלכלי, כיון ש'סולם' עולה בגימטריא 'ממון', והיה הסולם 'מוצב ארצה' – כיון שבאותה שעה היה מצבו הכלכלי של יעקב בשפל המדרגה, אולם ראשו של הסולם היה 'מגיע השמימה' – לרמוז לו שבעתיד יזכה לעושר רב.
לכן כאשר הקיץ יעקב משנתו וזכר את את דבר החלום הקדוש שבעתיד יזכה לעושר מופלג, מיד נדר ואמר: "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָֽךְ" (שם פסוק כב), והיינו שלא יהיה חלילה כאותם עשירים ה'מרויחים ומסריחים', שוכחים מאחיהם העניים ומעלימים עיניהם מן הצדקה, אלא תמיד יזכור להפריש מעושרו סכומים מכובדים לצדקה.
אותו חלום קדוש שחלם יעקב אבינו – שבו נרמז לו שגם לנסיון העוני שהוא עובר יהיה קץ, ועל ידי שיקבלו באהבה עוד יבואו ימים טובים ומבורכים – חיזק את רוחו ואימץ את לבבו להתגבר על כל הקשיים ולהיות תמיד בשמחה. ולכן מיד באותו בוקר קם והמשיך את דרכו לחרן בשמחה גדולה, כמו שנאמר: "וַיִּשָּׂא יַֽעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ" (שם כט, א), ומפרש רש"י (שם): 'משנתבשר בשורה טובה… נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת'…
יעקב אבינו ומעללי חמיו
יעקב מגיע לחרן ונפגש עם חמיו לעתיד, לבן הארמי. ושם מתברר לו שה'לבן' הזה הוא צרה צרורה, צרה יותר נוראה מישמעאל ועשיו.
וכמו שכתב בעל ההגדה: 'צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכל. שנאמר: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַֽיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָֽב" (דברים כב, ה)'.
וכך גילה הגה"ק רבי נתן נטע שפירא זיע"א (טוב הארץ – מעלות קצת מקומות של ארץ ישראל):
שלש פעמים נכתבה בתורה המילה 'תקע', פעמיים בפסוק: "וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת־יַֽעֲקֹב וְיַֽעֲקֹב תָּקַע אֶת־אָֽהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת־אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד" (בראשית לא, כה).
ופעם אחת בפסוק המביא את תיאור המלחמה בין יעקב לשרו של עשיו, וזה הוא: "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶֽרֶךְ יַֽעֲקֹב בְּהֵאָֽבְקוֹ עִמּוֹ" (שם לב, כו).
והנה מילת 'תקע' (בגימטריא 570) היא בדיוק הגימטריא של שתי המילים המוזכרות בפרשת חיי שרה בקניית מערת המכפלה: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל־עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת־הַכֶּֽסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶֽׁקֶל כֶּֽסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר" (שם כג, טז) – 'עֹבֵר לַסֹּחֵר',[18] בגימטריא 570.
וגילה לנו הפסוק: 'וְלָבָן תָּקַע אֶת־אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד' – לבן כוון בחכמת כשפים להעתיק את יעקב שלא יזכה להיקבר במערת המכפלה אלא רצה להרוג אותו שם, ולתקוע 'אֶת־אֶחָיו' – והיינו עשיו וישמעאל שיזכו לעבור דרך מערת המכפלה לגן עדן, שהם נאחזים באברהם ויצחק, כנודע.
ואם חס ושלום לא היה נקבר יעקב במערת המכפלה שום אחד מישראל לא היה עובר דרך שם, וכל האומות הנלוים עם עשיו וישמעאל היו נכנסים ועוברים דרך שם, על ידי אחיזת עשיו וישמעאל באברהם ויצחק הנקברים במערת המכפלה. וזהו מאמר חז"ל: 'ולבן ביקש לעקור את הכל'.
וכנגדו עמד יעקב ונלחם: 'וְיַֽעֲקֹב תָּקַע אֶת־אָֽהֳלוֹ בָּהָר', יעקב 'תָּקַע' – רוצה לומר כוון לתקוע, אֶת־אָֽהֳלוֹ, 'אהלו' – זה אשתו, 'את' – לרבות את עצמו. 'בהר' – רוצה לומר במערת המכפלה (עיי"ש מה שביאר), וכוון להתפלל לה' בכוונת לבו שיזכה להיקבר במערת המכפלה הוא ואשתו.
המלחמה בין יעקב ללבן היתה מלחמה קשה וסוערת, ובסופו של דבר עם התערבות שמימית הסתיימה בנצחונו של יעקב אבינו…
התכתשות ומאבק עד לב השמים
יעקב אבינו ממשיך בדרכו, ושומע שעשיו אחיו מתכנן לצאת למלחמה נגדו. יעקב שומע על כך ומתארגן גם הוא למלחמה.
לילה לפני הפגישה/מלחמה מחליט יעקב לעבור עם משפחתו את נחל יבוק. הם מגיעים למקום והנה אין שום אפשרות לעבור, ויעקב הוצרך להעבירם בעצמו, מעברו האחד של הנחל אל עברו השני. וכך העביר את שתי נשותיו, את שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו, ואחר כך העביר את בהמותיו ומטלטליו.
כד קטן של שמן העשוי מחרס נשאר מעבר לנחל. יעקב אבינו עבר שוב את הנחל לקחתם… מעבר לנהר עמד יעקב אבינו לבד ובידו הכד הקטן…
וכך דרשו חז"ל הקדושים:[19] "וַיִּוָּתֵר יַֽעֲקֹב לְבַדּוֹ" (בראשית לב, כה) – אל תקרא 'לְבַדּוֹ' אלא לְכַדּוֹ…
בשמים שט לו שרו של עשיו, וכאשר ראה שיעקב נותר לבדו מיד נחת והחל להיאבק עמו…
המשיך וגילה לנו הגה"ק רבי נתן נטע שפירא זיע"א (טוב הארץ – מעלות קצת מקומות של ארץ ישראל), שגם המאבק עם שרו של עשיו היה על מערת המכפלה. וזה שנאמר: "וַתֵּקַע כַּף יֶֽרֶךְ יַֽעֲקֹב בְּהֵאָֽבְקוֹ עִמּוֹ" (בראשית לב, כו).
והענין דע, שכוונתו היתה לעשות יעקב בעל מום, כדי שלא יקבר במערת המכפלה עם האבות,[20] כדי לקבור שם עשיו ובת זוגו, ולא עלה בידו שמיד ריפא אותו האל יתברך, באומרו: "וַיָּבֹא יַֽעֲקֹב שָׁלֵם" (שם לג, יח), ואמרו רז"ל (שבת לג:): שלם בגופו, כי האל יתברך ברוב חסדיו הפך כוונת שרו של עשיו (ס"מ), ותקעו ליעקב ביתד תקועה במקום נאמן להיקבר במערה כנזכר, כדי לעבור זרעו דרך שם לגן עדן.
המאבק עם שרו של עשיו הסתיים, יעקב המשיך בדרכו ונפגש עם עשיו. בחסדי השם יתברך נמנעה מלחמה, והם יושבים ומסכמים ביניהם את סעיפי השלום.
אחד מהסעיפים שנידונו שם היה, מערת המכפלה. נשארו במערה שני מקומות קבורה, אחד שייך ליעקב ואחד שייך לעשיו. ויעקב הציע לעשיו לקנות ממנו את חלקו במערה לפי אותו מחיר שאברהם קנה, ומכיון שאברהם קנה ב-19,200,000 גרם כסף טהור, אם כן חצי מערה שוויה 9,600,000. ואני מוכן לתת לך את הסכום הזה.
וכמו שיעקב אבינו אמר ליוסף בנו: "בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶֽרֶץ כְּנַֽעַן" (בראשית נ, ה), ופירש רש"י (שם): 'נטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן, ועשה אותו כרי, ואמר לעשיו: טול זה בשביל חלקך במערה'.[21]
ועשיו מסכים! והם יושבים ועורכים שטר מכירה.
השנים חולפות במהירות, ובשנת 2255 לבריאת העולם נפטר יעקב אבינו עליו השלום… ויצאו בני יעקב ועמם המון רב ממצרים וילוו את המיטה למערת המכפלה.
כאשר הגיעו לקרית ארבע ורצו לקבור את יעקב במערת המכפלה, הגיח לפתע עשיו והחל לצעוק: בשום אופן לא! יעקב לא יקבר כאן! כי אחר שנקברו בה יצחק ורבקה נשארו במערה שני קברים, קבר אחד ירש יעקב, וקבר אחד ירשתי אני, ומכיון שיעקב כבר לקח את חלקו שהרי קבר בה את לאה אשתו, הקבר השני שייך לי!
ויחר אף יוסף ואחיו ויאמרו: הלא קנה אותה יעקב אבינו ממך בכסף רב!
ויען עשיו: שקר וכזב תדברו, כי לא מכרתי ולא קנה יעקב אחי ממני מאומה!
ויאמר יוסף: 'הלא שטר המכירה נמצא אצלי בארץ מצרים'. ויען עשיו: 'אין דבר כזה, אבל אם אתה מתעקש בבקשה לכו והביאו לי את השטר'.
ויקרא יוסף לנפתלי אחיו ויאמר לו: נפתלי אחי אתה מהיר ברגליך, רוץ למצרים והבא את שטר המכירה.
בצד עמד חושים בן דן שהיה חֵרֵשׁ, ולא הבין מה מתרחש. הוא ניגש לשאול והסבירו לו בשפת סימנים שצריכים לחכות עד שנפתלי יחזור עם השטר ממצרים.
וחושים הזדעדע: מה?! עד שיחזור נפתלי יהיה סבא מוטל בבזיון?!
תפס בידו מקל והנחית אותו על ראשו של עשיו, שכמובן נהרג במקום, ושתי עיניו (של עשיו) עפו מהגולגולת ונפלו על ברכיו של יעקב, פתח יעקב את עיניו וחייך. באותה שעה התקיים הפסוק: "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע" (תהלים נח, י)…[22]
וכך הסתיים המאבק על מערת המכפלה…
תאות הממון – נקודת הכשלון!
כחות הטומאה ניסו בכל יכולתם לכבוש חלק במערת המכפלה, ותמיד נכשלו. וכמעט כולם בגלל התאוה המסוכנת והאכזרית – 'תאות ממון'!
ובספרנו חלב הארץ (חלק ו – עמוד רמט, מהדורת תשפ"ג) הארכנו בגנות תאות הממון. ונעתיק חלק קטן מדברינו שם:
הנה נודע כי הממון הינו אמצעי נפלא לקיים בו את מצוות התורה הקדושה, ואינו מטרת החיים חלילה. שכאשר הוא משמש אמצעי, בפרט להחזקת ידיהם של עמלי תורה לשמה, שעליהם עומד העולם, ושאר צדקות ומעשים טובים בסתר, בזה זוכה בעל הממון שכולל את עצמו בבחינת זבולון בן יעקב אבינו עליו השלום, וברכת השם משתלחת בכל מעשי ידיו, ומתקיים בו כאשר התקיים ביעקב אבינו עליו השלום: "וַיִּפְרֹץ לָרֹב" (בראשית ל, ל), "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד" (שם פסוק מג), "וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (שם לט, ג), ועולה ומתעלה עד רום דרום המעלות, עד היותו מרכבה למדת החסד.
אמנם כאשר הממון נהפך למטרת החיים רח"ל, וכל ימי חייו היא הרדיפה אחר הממון, לכנוס לצבור ולאסוף רח"ל, וממילא מסכן את נפשו וגופו בשביל תאוה נוראה זו כנראה בחוש, ממון זה נהפך לרועץ בר מינן, ומארה (קללה ח"ו) משתלחת בו, ועוד שכל ימי חיי הרודף אחר תאות הממון, גדושים בכעס, מכאובים, דאגה, וטרדה, לשון הרע, מריבה, קנאה, ושנאה, תחרות, יגון, אנחה, לחץ, גאוה, שררה, ורדיפה נוראה אחר מרוץ החיים, וחייו חסרי שלוה, מנוחה, ורגיעה, לפי שחייו כמרקחה, מחמת שמשוקע ראשו ורובו בתאות הממון.
ובנוסף לכל ה'חסרונות' הנזכרים, בדרך כלל בעלי הממון הינם בעלי חובות תמיד, הן לאחרים, והן לתאות נפשם הבהמית, 'ואין אדם מת וחצי תאותו בידו' (קהלת רבה, פרשה א – אות לד), והקשה מכל שאין הממון עומד לאדם לעולם, הן כי לא ידע האדם מה ילד יום וגלגל חוזר בעולם רח"ל, והן כי לא ידע האדם את עתו, ו"פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ" (משלי ו, טו), "וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם" (יונה א, ה), ולקברו אפילו פרוטה אחת לא יקח עמו, וכבר אמרו רבותינו הקדושים זלה"ה דאחר פטירתו שורפין לו כל ממונו בפניו, ונמצא יגע כל ימיו לריק ולבהלה, ויוצא מהעולם הזה בפחי נפש כפול ומכופל, 'כפול' – מצד הסבל הרב שסבל בשבילו בעולם הזה, 'ומכופל' – 'כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו'.
ושמא יטעה בעל הממון לחשוב, כי אחר שכל ימיו יגע לריק ולבהלה, ומאומה לא נשא עמו לקברו, לכל הפחות יתנחם בחלקו הזעום בעולם הבא, לזה הורונו חכמי האמת הקדושים זלה"ה כי שם – בעולם הבא, הממון שלא הלך בעולם הזה למטרת החזקת תורה לשמה, ולקיום המצוות בהידור רב כאשר תשיג ידו, אלא הלך לחסכונות ולתאוות הגשמיים, הרי הוא נחשב שם (בעולם הבא) לסרחון גדול כצואה ממש, והוא הבושה הגדולה יותר מכל הבושות, ומי שיש לו יותר ממון מתבייש שם ביותר, עד כדי שכאשר רוצים להכלים ולבזות שם מישהו ביותר אומרים לו שיש לו ממון.
אמנם התכלית האמיתית היא לברוח אל ה' יתברך תמיד, שכן דבר ברור הוא שמי שרוצה שיהיה לו טוב בעולם הזה ויחיה את חייו בנחת ובלי צער, צריך ללמד את עצמו להביט ולראות רק את האמת הישרה נוכח עיניו, שהיא לברוח אל השם יתברך ואל התורה הקדושה בכל עת וזמן, ולא לפזול ימינה ושמאלה אל תאוות העולם הזה וגשמיותו וחומריותו כלל, כאמור שבעולם הזה: "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה" (משלי כא, ל) לחיות בנחת, כי אם כשמתרצה באמת להסתפק בכל ענייני העולם הזה בתכלית המיעוט, ואפילו אם יהיה הדבר כרוך בלִחיות חיי צער, (כאמור במשנה (אבות פ"ו מ"ד): 'פת במלח תאכל וכו"), אזי כשזוכה לעסוק בתורה בהתמדה, כאמור (שם): 'ובתורה אתה עמל', אזי זוכה שיש לו חיות אמיתית גם בעולם הזה…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. בכל הספרים הקדושים האריכו לדבר בגנות התאוה הנוראה והאכזרית – 'תאות הממון'. אך כאן חובה עלינו לעצור ולכתוב כמה מילים, ואלו הן:
עלינו לדעת שתאות הממון היא הפסולה, ולא הממון עצמו. אדרבה, כמעט ואי אפשר לעבוד את ה' יתברך ללא ממון, שהרי בלי ממון אי אפשר לקנות: ציצית, תפילין, מזוזות, ארבעת המינים… ואי אפשר לשלם שכר לימוד עבור חינוך הילדים לתורה. וכן הוצאות שבת ויום טוב וכו'… ולכן באמת ראוי שלכל יהודי יהיה ממון.
ב. הנקודה המבדילה בין צורך לתאוה היא כזו:
בעל תאות הממון הוא אדם שמפריד בין הכסף לבין בורא עולם – נותן הכסף. הוא חושב שהכסף מגיע אליו בזכות יגיעתו וטרחתו… והוא שוכח שהקב"ה הוא זה שנתן לו את העושר.
וממילא הוא מתנפח כמו בלון הליום, והוא חושב שהוא יותר חכם ויותר מוכשר מכולם… והוא הולך ושוקע בתוך היכלי הטומאה מיום ליום, עד שכל מחשבתו היא רק כיצד להשיג עוד כסף ועוד…
וכל כך מתעכר שכלו ומשתבשת דעתו עד שהוא לא רואה שום בעיה להרוג את הזולת בשביל להשיג ממון. ואדרבה, ככל שהאדם הוא יותר עשיר הוא קרוב יותר לעבור על רצח, גניבה וגזל… וכל זה נקרא 'תאות הממון'.
ולעומתו, מי שברוך ה' נקי מכך, הוא יודע שהקב"ה הוא הנותן לו ממון, ולכן הוא עושה השתדלות סבירה ודואג לפרנסתו שעות ספורות, ואת כל שאר שעותיו הוא מקדיש לעבודת ה', לתורה, תפילה, השקעה באשה ובילדים, ובעשיית צדקה וחסד עם הזולת… וזה בעל ממון כשר.
ג. השורש של התאות ממון הוא חוסר אמונה! שהרי אדם שיש לו אמונה בה' יתברך, ומאמין אשר אין בלעדיו יתברך כלל, ודבר גדול ודבר קטן אינו נעשה מעצמו אלא בהשגחת המאציל העליון, הוא תמיד שמח, ואינו דואג דאגת מחר.
לא כן מי שנפגמה אצלו האמונה, הוא דואג במה יתפרנס למחר, ומסתובב במרה שחורה, שכל זה הוא עבודה זרה ממש!
כי כשהאדם נעקר ממנו יתברך, רחמנא ליצלן, מתכנס בתוך עצמו ושורה בעצבות, שהיא מרה שחורה…
והחוסר אמונה הזה מוליד בלבו אימה ופחד, מה נאכל למחר? איך נחיה?… והרגשות מתחילות לסעור, והדמיונות ציירו להם ציורי אימה…
בעקבות כך הוא מֵחֵל לשעבד את לבו ומחשבתו איך להרבות נכסים, לשמור למחר, שיהיה…
ופשוט וברור שלא שייך שהוא יתן צדקה…
ד. התכלית האמיתית היא לברוח אל ה' יתברך תמיד, שכן דבר ברור הוא שמי שרוצה שיהיה לו טוב בעולם הזה ויחיה את חייו בנחת ובלי צער, צריך ללמד את עצמו להביט ולראות רק את האמת הישרה נוכח עיניו, שהיא לברוח אל השם יתברך ואל התורה הקדושה בכל עת וזמן, ולא לפזול ימינה ושמאלה אל תאוות העולם הזה וגשמיותו וחומריותו כלל, ואזי כשיזכה לעסוק בתורה בהתמדה יזכה לחוש חיות אמיתית גם בעולם הזה…
הערות שוליים:
[1] בסוד עבדיך (חלק ט – עמוד קפה) לגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א.
[2] 'ספרי ר"א מגרמייזא בעל הרוקח' (חלק א, 'ספר השם' – עמוד פט).
[3] דוגמא ראשונה: העולם נברא בששה ימים, והם מתחלקים לשלש קבוצות: א"ד, ב"ה, ג"ו.
ביום הראשון נברא אור, וביום הרביעי מאורות (השמש הירח והכוכבים).
ביום השני נברא "רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם" (בראשית א, ו), וביום החמישי: "יִשְׁרְצוּ הַמַּֽיִם שֶֽׁרֶץ נֶֽפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם" (שם פסוק כ).
ביום השלישי נבראה היבשה, וביום הששי: "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶֽפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ" (שם פסוק כד).
והנקודה האמצעית היא יום השבת. ולכן כל מי ששובת בשבת מודה שהקב"ה ברא בששה ימים את העולם.
דוגמא שניה: כל נברא מוקף מששה רוחות, שהם: מעלה ומטה, מזרח מערב, דרום צפון.
מעלה מטה אחד, מזרח מערב אחד, צפון דרום אחד. והנברא עצמו הוא נקודת האמצע.
דוגמא שלישית: אחר המבול נאמר: "עֹד כָּל־יְמֵי הָאָרֶץ זֶֽרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַֽיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (שם ח, כב).
הרי ששה: זרע, קציר, קור, חום, קיץ, וחורף.
זרע כנגדו קציר, קור כנגדו חום, קיץ כנגדו חורף. (והנה, לא מבואר בדבריו מה היא נקודת האמצע שבהם).
וכתב המגלה עמוקות (פרשת ואתחנן – אופן רמט), שזה נרמז בפסוק: "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא" (תהלים פא, ה), חֹק הוא זמן נתן לעולם, והנה מילת 'חֹק' – ראשי תיבות: חריש קציר, חום קור, חורף קיץ.
דוגמא רביעית: בגמרא הקדושה (גיטין עז.) הובא כך: 'יתיב רבי זירא קמיה דרבי אסי, ואמרי לה רבי אסי קמיה דרבי יוחנן, וקאמר: חד בשבא ותרי ותלתא – בתר שבתא, ארבעה וחמשא ומעלי שבתא – קמי שבתא'.
פירוש: ישב רבי זירא לפני רבי אסי, ויש מחליפים את השמות ואומרים, שרבי אסי ישב לפני רבי יוחנן, ואמר:
אדם שנתן גט לאשתו ואמר לה: אני יוצא למקום מסוכן, ולכן מעתה אני נותן לך גט, ואם לא אחזור עד שבת יחול הגט.
במקרה כזה, גם אם עברה השבת ממתינים עוד שלשה ימים, כי השלשה ימים שאחר השבת (ראשון, שני, שלישי) הם שייכים לשבת הקודמת.
וכתב המגלה עמוקות (שם) שבדברי הגמרא הללו נרמז עוד סוד, וזהו:
בשבת זוכה האדם לנפש רוח ונשמה, והנה ביום ראשון מסתלקת הארת הנשמה, ביום שני מסתלקת הארת הרוח, וביום שלישי מסתלקת הארת הנפש.
וביום רביעי מקבלים הארת נפש משבת הבאה, וביום חמישי מקבלים הארת רוח משבת הבאה, וביום ששי מקבלים הארת נשמה משבת הבאה.
ונמצא שיום ראשון וששי שייכים זה לזה בבחינת הנשמה (מחשבה).
יום שני וחמישי שייכים זה לזה בבחינת הרוח, ולכן קוראים בהם בתורה ('רוח ממללא' – דיבור).
ויום שלישי ורביעי שייכים זה לזה בבחינת הנפש (מעשה).
והנקודה האמצעית היא שבת.
דוגמא חמישית: כידוע ישנם שבעה כוכבי לכת, שבתאי צדק מאדים מצד אחד, נוגה כוכב לבנה מהצד השני, וחמה באמצע.
[4] כתב הרמב"ן זיע"א (כתבי הרמב"ן, חלק א – דרשה לחתונה), וז"ל: 'חלק הישוב מתחלק ל-ז' אקלימים', והיינו שכדור הארץ מתחלק לשבעה איזורים.
וכתב רבינו בחיי (שמות ה, ב), שכאשר באו משה ואהרן לפרעה, התחצף פרעה והתריס: 'מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ'. ואמרו במדרש (שמות רבה, פרשה ה – אות יד): באותה שעה הוציא פרעה דפתרא (פנקס שמות) של אלהות, התחיל קורא אלהי אדום אלהי מואב אלהי צידון, אמר להם: הרי קראתי ואין כתוב בדפתרא שלי שמו של אלהיכם.
וביאור הענין, כי פרעה בחכמתו הגדולה היה יודע גבולי הארצות ותחומי הישוב, ושכל העולם נחלק לשבעה אקלימים, והיה יודע כחות הכוכבים השולטים בכל אקלים ואקלים ועל איזה אומה מן האומות שולטים, וכן בשבעה אקלימים, וכן בשבעים אומות, וכיון שלא מצא לשם הזה שום שָׁלְטָנוּת וממשלה בארץ בכלל שאר הכחות הידועים אצלו, תמה ואמר: 'מי ה' אשר אשמע בקולו'? כי אין שום כח מושל בארץ שלא יהא כתוב אצלי בדפתרא שלי, והוא לא היה יודע שהשם הזה עליון על כולם, וכל שאר הכחות המושלים בארץ אין להם ממשלה וכח כי אם מכחו…
ומשה ואהרן השיבו לו: אלהות אלו שאתה אומר מתים הם, אבל אלהינ"ו – "הֽוּא אֱלֹהִי"ם חַיִּים וּמֶֽלֶךְ עוֹלָם" (ירמיה י, י)!
אמר להם: ומה מעשיו?
אמרו לו: "נוֹטֶה שָׁמַֽיִם וְיֹסֵד אָרֶץ" (ישעיה נא, יג), "מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים" (מלכים־א יט, יא), 'מוריד גשמים ומפריח דשאים', "מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקֵים מַלְכִין" (דניאל ב, כא).
אמר להם: אני הוא אדון העולם, ואני בראתי את עצמי ואת נילוס נהרי, שנאמר: "לִי יְאֹרִי וַֽאֲנִי עֲשִׂיתִֽנִי" (יחזקאל כט, ג)! 'מי ה' אשר אשמע בקולו'!
אמר לו הקב"ה: רשע! ממים אתה לוקה, נהפך לו מים לדם…
[5] ובוודאי שחייבים לנוס בכל הכחות מכל מיני כחות טומאה, מכשפים, קוסמים, מגידי עתידות, וכל מיני שאר ירקות… ונספר:
בספר אוצרות (אוצר ר' צבי ואוצר ר' יקותיאל זלמן – עמוד קיג), הובא הסיפור הבא:
סיפר הגה"ק רבי משה טייטלבוים שבתקופה הראשונה לרבנותו בעיר אוהעל, ראה שהרבה אנשים ונשים מתדפקים על דלתותיו ודמעתם על לחיים. כל אחד וסיפורו, כל אחד וצרתו.
ומכיון שגילו לו מהשמים את הסוד של כתיבת הקמיעות, התלבט מאוד אם להשתמש עם הידע שלו, כי ירא היה לנפשו לבל יעורר עליו חמת החיצונים. אך בסופו של דבר החליט לכתוב קמיעות לחולים ועקרות וכדומה. והחלטתו נבעה מכך שקיבל שתי פעמים אישור מן השמים לכך:
הראשון היה בשנתו, בחלום הלילה. ובחלומו נושאים אותו באויר ומטבילים אותו בנהר ואומרים טהור טהור, וכאשר הקיץ משנתו ראה והנה מתחת מראשותיו מונחת פיתקא, וכתוב בה: 'שני מלאכים נשאוך, ובים טבלוך, וטהור טהור קראוך' (וסיפר הרב מראזיוודאו כי בעצמו ראה את הפיתקא והיה כמו חתיכת גליון שנקרע מן ספר תורה).
והאות השני היה בהקיץ, פעם בהיותו מתבודד בחדרו המיוחד לו, וישמע את הקול קורא אליו: 'אל תירא בני כי אתך אני להושיעך נאום ה".
ומאותו העת התחיל לכתוב קמיעות, וכאשר אתמחי גברא ואתמחי קמיע ונתפרסמו הקמיעות שלו בכל הארץ אשר נהרו לעיר אוהעל לקבל קמיעות לחולים ולעקרות.
ואחר ההקדמה סיפור:
סמוך לעיר אוהעל היה יהודי אחד בעל משפחה ברוכת ילדים, ויהי היהודי הזה איש עני ואביון וחסר כל…
יום אחד כשל כח הסבל, והוא נלאה נשוא ולסבול הלחץ והדחקות, רחמנא ליצלן, ונודע לו כי ישנו מקום מסויים שקבעו החיצונים מקום לשבתם ולבית משכנם, וילך לשם ויעמוד במקום ההוא ויאמר כי הוא מוכן לעבוד אצלם בשכר הכסף שיתנו לו לצרכו ולצורך אנשי ביתו…
וישמע את הקול קורא אליו כי כן יקום דבר, ומאז התעשר האיש מאוד ועשה שידוכים עם בניו כדרך הנגידים, ובכל יום ויום בא אליו שליח מהם (מהחיצונים) ויקחהו אליהם לכמה שעות ואחר כך שב לביתו, ככה התנהג האיש כמה שנים, וכאשר הגיע לימי הזקנה ויתעצב האיש אל לבו מה זאת עשה ומה תהיה אחריתו אחרי מותו, ויקם וילך אל המקום שלהם ויאמר כי כאשר הוא כעת בימי זקנותו ואין עוד בכחו לעבוד אצלם ולכן מבקש שיפטרו אותו מההתקשרות שעשה עמהם, וישמע את הקול המשיב לו שיכולים לפטרו מעבודתו רק באופן שיחזיר להם כל הכסף שנתנו לו, ויען כי הכסף שקיבל מהם תמיד פיזר על הוצאות פרנסתו וחתונת בניו ומאין יוכל להשיב להם כספם אשר עלה לסך גדול.
ונתיישב האיש בדעתו וילך אל הגה"ק מאוהעל הגאון רבי משה טייטלבוים זי"ע ויספר לו את אשר עשה, וכי כעת הוא מתחרט מאוד על מה שעשה והאביד את נפשו, ויבך האיש מאוד, ויאמר לו הגה"ק מאוהעל אל תירא אנכי אהיה לך למגין ולמחסה, רק שב בביתי ולא תראה החוצה עד יקום דבר, ויקרא הגה"ק מאוהעל להגבאי שלו ויאמר לו קח המטה שלי ולך אל מקום פלוני ותעמוד ותאמר כי הרב מאוהעל מזמין אותם לדין לפניו.
הדין התחיל והרב ושני דיינים עמו ישבו למשפט, והאיש עמד כבעל דין ולאחר שהגה"ק מאוהעל אמר כי גם הטוענים הגיעו, החל המשפט. החיצונים טענו ושום אדם לא שמע את טענותיהם רק הרב לבדו, ולאחריהם דיבר האיש.
כאשר כילו שני הצדדים לטעון, ציוה הרב אשר בעלי הדינים יצאו לחדר השני והוא עם הדיינים יעיינו בפסק דין, ואחר כך נתן הרב הגה"ק מאוהעל פקודה לבעלי הדינים שיבואו לשמוע הפסק דין, והתחיל הגה"ק מאוהעל וקרא את דברי המשנה (אבות פ"א מ"א):
'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע עד מסרוה לאנשי כנסת הגדולה', ועתה התורה אצלנו, לכן אנחנו גוזרים אשר האיש ימכור כל אשר לו מחוט ועד שרוך נעל וישיב כל אשר תשיג ידו אל המקום שלקח משם, ועל השאר אשר אין ידו משגת אין להם עליו טענה לא בחייו ולא לאחר מותו, וכתבו וחתמו הפסק דין ומסרו להאיש הזה, והרה"ק מאוהעל רבי משה זצוק"ל אשר רק אל אזניו הקדושים הגיעו דברי החיצונים, שמע שאמרו: אמת כי פה בביתך ועל כסאך אתה אדון לנו, (והיתר מה שאמרו החיצונים לא ניתן לגלות רק מפה לאוזן)…
[6] וזה לשון הרמ"ע מפאנו זיע"א (מאמר יונת אלם – פרק טו): וידוע כי ארץ ישראל נקראת תמיד 'ארץ כנען' אפילו בשעת כיבוש וחילוק. ובפרשת מסעי כתיב: "כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל־הָאָרֶץ כְּנָעַן" (במדבר לד, ב), בה"א הידיעה כאילו יאמר אל הארץ שהיא כנען…
[7] ספר חסד לאברהם (מעין החמישי – נהר נא).
[8] וזה סוד הפסוק: "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת־הַכֶּֽסֶף… עֹבֵר לַסֹּחֵר" (בראשית כג, טז), 'לַסֹּחֵר' – בגימטריא אור"ח לג"ן, 'לַסֹּחֵר' – בגימטריא חצ"ר, כי המערה כחצר לגן עדן.
[9] הגה"צ רבי יעקב עדס שליט"א כתב בספרו (קבלת הגר"א, כרך ב – עמוד תשצג), וז"ל: השמועה האחרונה בזמן על אדם שברא דבר על פי ספר יצירה הוא כמדומה מה שיש מספרים על הגאון רבי שמעון זליחובער שלימד כמה שנים בישיבת יח"ל (ר"ת ישיבת חכמי לובלין) שעשה אווז על פי ספר יצירה.
והגאון רבי שמואל וואזנר היה מתלמידיו, ושמעתי בשמו שאמר שלא נתברר לו אם שמועה זו נכונה, אבל כפי שהכיר את דרגתו נראה לו שיתכן הדבר שיכול היה לעשות…
[10] אברהם אבינו זכה להשיג את סוד כ"ב האותיות, וסוד הרל"א שערים, וכך כתוב בספר יצירה (פ"ו מ"ד), וז"ל:
וכיון שצפה אברהם אבינו ע"ה, והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף וצר ועלתה בידו, אז נגלה עליו אדון הכל ברוך הוא והושיבהו בחיקו ונשקו על ראשו וקראו "אֹֽהֲבִי" (ישעיה מא, ח), וכרת לו ברית ולזרעו, "וְהֶֽאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶֽהָ לּוֹ צְדָקָֽה" (בראשית טו, ו), וכרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והיא ברית המילה, ועשר אצבעות ידיו והוא הלשון. וקשר לו עשרים ושתים אותיות בלשונו וגילה לו את יסודן. משכן במים, דלקן באש, רעשן ברוח, בערן בשבעה, נהגן בשנים עשר מזלות…
[11] וזה לשון הגה"ק רבי שלום בוזאגלו זיע"א (מקדש מלך, חיי שרה – דף קכח ע"ב): 'טעם למה נקראת המערה 'מכפלה' – שירושלים וכל ארעא דישראל אתכפל תחותה – תחת מערת המכפלה, שהיא פתח גן עדן וכל השפע בא משם לארץ ישראל.
ואיהי קיימא לעילא ותתא – פירוש, שמערת המכפלה מקבלת שפע מלמעלה ומשפעת אותו לארץ ישראל שהיא תתא'.
[12] ילקוט שמעוני (משלי – רמז תתקסד).
[13] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, ויקרא – מאמר ה), אמר כך:
מבואר בזוהר הקדוש (וירא דף קיט ע"ב) שבעצם מעשה העקידה נכללו ונתמזגו אברהם אבינו ויצחק אבינו במדותיהם. כי בכך שנעשה אברהם אבינו אכזרי על בנו ובא לשחוט אותו כדי לקיים את מצות הבורא, הכניס לתוך לבו חלק מסויים ממדת הגבורה של יצחק בנו, שהרי שחיטת אדם יכולה לנבוע רק ממדת הגבורה ולא ממדת החסד. ועל ידי כך שיצחק אבינו הכניע את עצמו לפני אביו והניח לו לשוחטו, ולא קם כנגדו בגבורה ועוז, על ידי כן הכניס בתוך לבו חלק מסויים ממדת החסד של אברהם אביו, ובזה התיישבה המחלוקת שהיתה ביניהם כראוי ועשו שלום ביניהם ונכללו זה בזה, ורק אז זכו להגיע לשלימות האמיתית.
ומכח אותה התאחדות והתמזגות המדות שהיתה בין אברהם אבינו ליצחק אבינו בנסיון העקידה נוצרה בעולמות העליונים נשמתו של יעקב אבינו, אשר כבר בהיותו ברחם אמו היתה טבועה בו המדה הממוצעת שבין מדותיהם הטבעיות של אבותיו הקדושים אברהם ויצחק – מדת התפארת.
ורמז לכך שאז נוצרה נשמת יעקב אבינו נמצא במה שנאמר בפרשת העקידה: "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־הַמָּקוֹם מֵרָחֹֽק" (בראשית כב, ד), 'יום השלישי' – רומז ליעקב אבינו שהוא השלישי שבאבות האחוז במדה השלישית – תפארת… ועיין שם עוד באורך.
[14] במדרש (בראשית רבה, פרשה עט – אות ז) אמרו, שזה אחד מהשלשה מקומות שנקנו בכסף. וזה לשון המדרש:
"וַיִּֽקֶן אֶת־חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָֽהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (בראשית לג, יט) – אמר רבי יודן בר סימון, זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם. ואלו הן: מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף.
מערת המכפלה, דכתיב: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל־עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן" (שם כג, טז). בית המקדש, דכתיב: "וַיֹּאמֶר הַמֶּֽלֶךְ אֶל־אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר… וַיִּֽקֶן דָּוִד אֶת־הַגֹּרֶן וְאֶת־הַבָּקָר בְּכֶֽסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים" (שמואל־ב כד, כד). וקבורתו של יוסף, דכתיב: 'וַיִּֽקֶן אֶת־חֶלְקַת הַשָּׂדֶה'… (עכ"ל המדרש).
מערת המכפלה נקנתה מידי עפרון, קבורתו של יוסף נקנתה מבני חמור, ובית המקדש נקנה מידי ארונה היבוסי.
והגה"ק רבי יוסף מאיר ווייס זיע"א (אמרי יוסף, וישלח – ד"ה 'ויקן את חלקת השדה'), האריך לבאר את פנימיות דברי המדרש הללו (על פי הסוד), ובתוך דבריו כתב כך:
'וזה סוד ג' מקומות שקנו הצדיקים הנ"ל, שקנו אותם מן החיצונים ותיקנו אותם בסוד הקדושה'… (עיי"ש בדבריו).
וכתב הגה"ק רבי משה דוד וואלי זיע"א (נר ישראל – דברי הימים־א כא, כב-כג), וז"ל:
'ואמנם ידע דוד ברוח הקודש השורה עליו, שהמקום הזה הוא שהיה עתיד להיבנות בו בית המקדש, לפיכך רצה לקנותו בכל שוויו, כדי להשבית כל הטענות של הסטרא אחרא, וישאר המקום קנין גמור בידם של ישראל, וזהו שאמר: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־אָרְנָן תְּנָה־לִּי מְקוֹם הַגֹּרֶן וְאֶבְנֶה־בּוֹ מִזְבֵּחַ לַה' בְּכֶֽסֶף מָלֵא תְּנֵהוּ לִי" (דברי הימים־א כא, כב). כי מזקנים התבונן, שכך אמר אברהם אבינו לעפרון כשקנה ממנו מערת המכפלה.
ולבי אומר לי שארנן זה, היה גלגולו של עפרון, שזיכהו השם יתברך לעשות ב' מכירות יקרות אל הקדושה'…
[15] וזה לשון המהר"ל זיע"א (גור אריה – ריש פרשת וישב): 'ואף בני ישמעאל היו יורשים אם לא שנתן להם אברהם מתנות ושילחם ממנו בעודנו חי, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (פרשה סא – אות ז) ובפרק 'חלק' (סנהדרין צא.)'.
[16] וכך הובא בספר נעימות נצח (חלק ג – עמוד תמז) לגאון הרב חיים מנחם קרמר:
כתר – לבן מְסַנְוֵר ובלתי נראה. חכמה – צבע הכולל את כל הצבעים. בינה – צהוב וירוק. חסד – לבן וכסף. גבורה – אדום וזהב. תפארת – צהוב וארגמן. נצח – ורוד בהיר. הוד – ורוד כהה. יסוד – כתום. מלכות – כחול.
[17] ועליהם התנבא הנביא ישעיה ואמר: "וּמִצְרַֽיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ, וַה' יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן" (ישעיה לא, ג).
והגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א גילה בפסוק הזה נפלאות (סיפורי מעשיות, וכפי שביארם הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק – המוהרא"ש זיע"א בספרו נהרי אפרסמון מעשה יב), וכך אמר:
במצרים התרכזו כל האנשים שהיו שקועים בתאות ממון. במצרים היו אנשים שהעריכו בני אדם לפי הכסף שיש להם.
ובכלליות המעמדות במצרים התחלקו לשלש קבוצות:
לאנשים שהיה להם ממון רב, היו מתייחסים כ'אֵל', ובלשון עממי זה נקרא 'אֵיל הַהוֹן', ועליו התנבא ישעיה ואמר: 'וּמִצְרַֽיִם אָדָם וְלֹא אֵל' – תירדו כבר מה'סוס', אתם בסך הכל חתיכת בשר סרוח…
לאנשים שהיו במעמד הבינוני היו מתייחסים כבני אדם.
ואילו לדלים והעניים היו מתייחסים כבהמות!…
ואם זה היה נעצר כאן, נו, מילא, אך הם המשיכו לשקוע במצולות עד שנהפכו למשוגעים! וכמו שאנו רואים בחוש: שכל הנגידים הגדולים, כמעט כולם, הם משוגעים ממש ואדרבה ככל שהאדם עשיר יותר, יש לו שגעון גדול יותר. והאשם בכך הוא הממון! – כי הממון הוא ההופך אותו למשוגע (ליקוטי מוהר"ן – תניינא, תורה סד).
[18] ועוד כתב שם, וזה לשונו: ומערת המכפלה אשר בחברון, שם קבורת האבות, וידוע כי הוא מעבר לגן עדן התחתון. כי 'עֹבֵר לַסֹּחֵר' – בגימטריא 'אור"ח לג"ן'.
'לַסֹּחֵר' – בגימטריא 'חצ"ר', לרמוז כי המערה חצר לגן עדן.
וכן: 'עֹבֵר לַסֹּחֵר' – גימטריא 'תק"ע', לרמוז שכל הדר בחברון הוא בטוח, וכל הנפטרים בה והנקברים בה זוכים לעלות נפשותיהם, כי הוא יתד תקוע לעבור לגן עדן תחתון בלא עיכוב ובלא מי שימחה בידם, כדי ללכת לגן עדן 'תחתון' בלא צער…
[19] דעת זקנים מבעלי התוספות (בראשית לב, כה).
[20] כתב הגה"ק רבי אליעזר פישל זיע"א (עולם הגדול – מדרש לפירושים, דף סה ע"ב – ד"ה ולדעתי הדבר), וז"ל:
ולדעתי הדבר צריך תלמוד, מה שכתב שכוונת ס"מ לעשות ליעקב בעל מום כדי שלא יקבר במערה. ואלך רכיל ואגלה סוד ה' ליראיו, שהוא הדבר אשר הודעתיך בדרוש שלפני זה, בסוד: 'ויגע בכ"ף' – שהוא חושבן ק"ב חרובין שמשם החיצונים נאחזים והם שני אותיות האחרונים של יעק"ב.
ושני אותיות ראשונים י"ע הם חושבן יסו"ד, והוא סוד יחו"ד יו"ד מן יב"ק. ועיי"ש בדבריו באורך.
[21] כך כתב הגה"ק רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא זיע"א (אור תורה השלם, ויחי – אות ו), ושם הוא מוכיח שזה סכום הכסף שהביא עמו יעקב מבית לבן (והיינו רק מה שהרויח מלבן עצמו).
[22] ילקוט שמעוני (פרשת ויחי – רמז קסב).
