פרשת ויצא – העמידה בנסיונות – הבסיס להשגה

לצום או לא?

תפילת שחרית הסתיימה. יוסי קיפל את התפילין ותוך כדי כך רפרפו עיניו בלוח השנה שהיה פתוח לפניו.

רגע, היום ד' בכסליו, התאריך הזה מזכיר לי משהו…

ולפתע נזכר. ביום הזה נאמרה נבואה לזכריה הנביא.

ומכיון שבגמרא הקדושה (סנהדרין קא.) אמרו: כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנאמר: "וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב" (משלי טו, כג), הוא החל ללמוד את נבואת זכריה בפרק ז^[1] (ראה הערה), וכך נאמר:

"וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו. וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה'. לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְבָאוֹ"ת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הַנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים" (שם פסוקים א-ג) –

בעקבות בניית בית מקדש השני, שלחו 'שַׂר אֶצֶר' וְ'רֶגֶם מֶלֶךְ' וַאֲנָשָׁיו מבני הגולה, שליח אל קרוביהם שגרו ב'בֵּית אֵל', ושאלה בפיו:

האם גם עתה, אחרי שנבנה שוב בית המקדש, צריך להתענות ב-ט' באב, או לא?

והקב"ה השיב (ביד זכריה הנביא) ואמר:

אתם חושבים שהצום שלכם מעניין אותי?^[2] מה שאני רוצה זה את הלב שלכם! ואם הייתם נותנים לי את הלב בתקופת בית המקדש הראשון, הוא לא היה נחרב!

אבל אותם יהודים שחיו בבית המקדש הראשון, לא נתנו לי את הלב –

"וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ. וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח ה' צְבָאוֹ"ת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת ה' צְבָאוֹ"ת" (שם פסוקים יא-יב)…

ומכיון שכך לא היתה ברירה, בית המקדש הראשון נחרב, והחל מסע הגלות, וכמו שנאמר: "וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה לְשַׁמָּה" (שם פסוק יד)…^[3]

עיניו של יוסי נתקעו מאליהן במילה 'וְאֵסָעֲרֵם', והן קראו אותה שוב ושוב. 'איזו הגדרה 'וְאֵסָעֲרֵם'! זו באמת סערה! כמה צער, כאב, יגון ואנחה, חוו ישראל בגלויות שעברו ועוברת עליהם'…

המחשבות רצו והשאלה נשאלה מאליה: לשם מה כל זה?…

 

מעלת הדורות האחרונים

ומצאנו לגה"ק רבי שלום נח ברזובסקי זיע"א, שביאר כך:^[4]

אין אנו מבינים כלל מהות הבריאה וסודותיה, לשם מה ברא הקב"ה את כל הבריאה. אך יש להתבונן במה שביארו קדמונינו בטעם הבריאה כי מדרך הטוב להטיב, והיה רצון העליון יתברך שמו בבריאת עולמו להטיב לבריותיו.

ובוודאי שאין הכוונה להטבה גשמית אלא לתכלית הטובה שאין למעלה הימנה, שבשר ודם יוכל לזכות לאור השכינה, לאור מופלא רום מעלה, שהם השגות כאלו שאין להם כל שייכות לקרוצי חומר.

ולכאורה נשאלת השאלה, הרי הקב"ה ברא את כל הבריאה בשביל ישראל, ולמעשה אנו רואים שרובא דרובא של העולם הם המון גויים לאין תכלית, ועם ישראל הוא מיעוט קטן מזעיר שאינו ניכר כלל בבריאה, וסובלים כל כך הרבה צרות, ואם כן, איך אנו אומרים שתכלית הבריאה היא בשביל ישראל?

אך באמת כל השקפה זו על מהות עם הנבחר בטעות יסודה, העם הנבחר לא נבחר בשביל להעניק לו טוב גשמי נפסד ופחות ערך, עם ישראל נבחר ליעוד גבוה מאוד, למלא את היעוד העליון של הבריאה, להיות כסא ומרכבה לגילוי אלקותו יתברך.

אך כדי להיות ראויים לכך צריכים להזדכך…

וכל הגלויות שישראל עוברים, עניינם בכדי לצרף ולזכך את ישראל שיהיו ראויים ליעודם הנשגב, לגלות אלקותו יתברך בעולם –

וכשיגמר הזיכוך יזכו ישראל לתכלית, לשבת במחיצתו של הקב"ה ולראות אותו עין בעין, וכמו שנאמר: "וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ" (ישעיה ל, כ)… (עכ"ל הנתיבות שלום).

ונרחיב עוד בענין הזיכוך:

לפני 051 שנה (בערך) כתב הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א (דברי סופרים – אות כג), כך:

חכמינו הקדושים (שבת קיב:) אמרו: אם ראשונים כמלאכים – אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם – אנו כחמורים!

ודוקא בגלל עוצם מעלתם של אותם צדיקים ראשונים, העמיד אותם הקב"ה בנסיונות קשים, והם… עמדו בהם בגבורה!

ועל ידי שעמדו בנסיון (בנושא מסויים), החלישו את כח היצר (באותו נושא),^[5] ובכך גרמו טהרה לכל ישראל עד סוף כל הדורות!

ונמצא שככל שהדורות מתקדמים, הנקודה הפנימית שבלב הולכת ומזדככת, ולכן נקודת הלב של הדורות האחרונים הרבה יותר זכה מהדורות הראשונים!^[6]

באותם דורות ראשונים התמודדו עם ישראל עם יצרא דעבודה זרה, ועם יצרא דעריות ושפיכות דמים, והמאבק לא היה קל –

אין סוף ואין מספר לכמות דמעות התשובה, והחרטה, הוידויים והתחינות שנשפכו מעיניהם של היהודים במהלך כל אותם דורות, והדמעות הללו נספגו באדמה וזיככו אותה, רוממו והעלו את העולם אל מרומי הקדושה העליונה…

הדמעות הללו, הבכי והאנחה, האנקה והשוועה, פעלו שינוי באויר העולם, והאויר נהיה צלול יותר, זך וקדוש.

וככל שהתקדמו הדורות, הלך העולם והזדכך, הנפשות התרוממו והתקדשו, ונקודת התמצית של נפש היהודי הפריחה ניצה, והכשירה כלים לקראת הגאולה!…

ועל פי זה נבין ענין פלא: איך יתכן שדוקא אנחנו דורות כאלו נמוכים נזכה לגאולה?

ובסגנון אחר: אם הצדיקים הקדמונים לא היו ראויים לגאולה, איך נהיה אנו ראויים?

והתשובה היא על פי מה שביארנו:^[7] כי למרות שבמעשים בפועל קיימת ירידה בימי הגלות, אבל בפנימיות הלב מתרחשת התעלות הדרגתית אשר היא תביא בסופו של דבר את הגאולה דוקא בדורות האחרונים!

בעקבתא דמשיחא אנו רואים רק ירידה וחולשה, ונראה לעין כאילו החטאים עוד גוברים ונעשים גרועים מדור לדור. אך האמת שבפנימיות נפשות ישראל חל בכל דור ודור של הגלות עילוי אחר עילוי! ומה שישנה ירידה במעשים הוא רק מחמת אורך הגלות, הסתר הפנים וטירוף הדעת, ומקושי צרות הגלות, ומחמת שמצויים בין האומות ולמדים ממעשיהם, אך אילו רק יעבירו מישראל את קושי השעבוד והלחץ ובלבולי הגלות, מיד בזמן קצר הם יהיו ראויים למעלות רמות, יותר מאשר לפני תקופת הגלות! כי בפנימיותם הוסיפה בהם הגלות זיכוך וטהרה…

 

קצה הגבול האנושי!

כאמור, מהלך הגלות מתנהל בשני ממדים: המימד הפנימי והמימד החיצוני.

במימד הפנימי, הולכת נקודת הלב ונטהרת.

אך במימד החיצוני, הולכים הכחות ונחלשים, כולם עומדים חסרי הדרכה, מבולבלים ואובדי דרך…

וזה גרם לכך שהרגשות קהו, המחשבות איבדו את יציבותם, והדיבורים והמעשים נתרחקו מה' יתברך…

מציאות העולם, בדורו של המשיח, הפך להיות מלכודת מוות לכל מציאות רוחנית!

עד שהגיע המצב לידי כך, שאין שום יהודי הראוי לגאולה… וכמו שנאמר: "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה. וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר, וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ,^[8] וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי" (ישעיה סג, ד-ה)…

ופירש ה'מצודות דוד' (שם), וז"ל:

'וְאַבִּיט' – הסתכלתי אם יש זכות בישראל שיהיה עוזר וסעד אל הגאולה ולא מצאתי בהם זכות!

'וְאֶשְׁתּוֹמֵם' – עמדתי בתמהון והתבוננתי אם אמצא בהם זכות להיות סומך את הגאולה ואין סומך, וכפל הדבר במילים שונות.

ודוקא במצב כזה, שאי אפשר יותר להתקדם, אז מתגלה האלקות: 'וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי'…

ונכתוב עוד…

עם ישראל נמשל לעץ, וכמו שנאמר: "כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי" (שם סה, כב). וכמו שהעץ בימי קיומו עובר מעברים רבים, מהם קשים ומהם קלים: שלכת ופריחה, התמודדות עם רוחות סערה ושמש קופחת, חולי ובריאות –

כך גם מעברי החיים של ישראל: גלות וגאולה, קשיים גשמיים ורווחה כלכלית, רוחות כפירה וגילוי אמונה…

וכך גם מעברי החיים של כל יהודי ויהודיה! לכל יהודי ויהודי ישנם את מעברי החיים המיוחדים לו! אתם הוא צריך להתמודד, ואותם עליו לצלוח!

וכשמגיע השלב שאי אפשר יותר להתקדם,^[9] אז מתגלה האלקות…

ונרחיב בענין מעברי החיים…

 

האדם – עולם מלא!

בפרשת בראשית גבי יצירת האדם נאמר: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִי"ם אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִי"ם בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א, כז)…

והנה בפסוק זה טמונים סודות נשגבים ורזי דרזין, וטיפה מן הים מהסודות שבפסוק הזה מבוארים בספר הקדוש והנורא עץ חיים (שכידוע כולו פירוש על פסוק זה).^[10]

ונבאר את אחד מן הדברים הטמונים בפסוק הזה:^[11]

הקב"ה בורא העולם הוא 'יחיד ומיוחד', והוא 'אחד ואין יחיד כיחודו, נעלם וגם אין סוף לאחדותו'.^[12]

וכשאנו אומרים שהקב"ה ברא את האדם 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִי"ם' – אנו מתכוונים לומר שבכל איש ואיש הוא הטביע גם כן מעין יחודיות מופלאה שכזו.

כשם שאין פרצופיהם של בני האדם שוים, כך אין דעותיהם שוות. למרות שכל בני האדם דומים זה לזה במבנה, בכל זאת קיים בכל אחד ואחד מהם גם שוני ממשנהו, ושוני זה כשם שהוא מופיע בחיצוניות כך הוא קיים גם בפנימיות, בתכונות ובדעות.

כל אדם הינו אישיות מיוחדת בפני עצמה ולעולם אינו העתק של אחר.

'לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא', לאמר, יכול היה הקב"ה להתחיל את בריאת המין האנושי במספר רב של בני אדם, ואף על פי כן הוא העדיף לברוא את אדם הראשון יחידי, כדי להעמידנו על העקרון, שאכן כל בן אדם יחודי הוא בתבל.

יחודיות זו שבכל אדם מלאת תוכן ומשמעות היא, ועושה אותו בכך לעולם מלא, עולם שאין תחליף לו.

מה משמעותית היא העובדה שבלשון הקודש, שפת התורה, אין למילה 'אדם' נטיה ברבים, אין 'אדמים'. הרי זה בא ללמדנו כי אכן כל אדם עולם מלא בפני עצמו הוא, ושני לו – אין!…^[13]

ביודענו זאת, נבין טוב יותר את דברי הכתוב: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִי"ם עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (שם ט, ו) – הנוטל נפשו של האדם, לא 'מספר' בין אלפי מספרים הוא ביטל, אלא אחד שהוא יחיד ומיוחד ושהוא עולם מלא, ואין לך מעשה חמור מזה…

והמיוחדות שיש בכל אדם הוא דבר כל כך מיוחד שאדם לא צריך שום דבר זולתו!

 

די לך במה שיש לך…

וכתב הגה"צ הרב יעקב מאיר שכטר שליט"א (לקט אמרים, חלק א – עמוד טו), וז"ל: רגיל הוא האדם להגות ולהתבונן במעמדו של הזולת, החל במעלותיו הרוחניות, בכחות נפשו וכשרונותיו, וכלה בהצלחותיו הגשמיות, כמצב משפחתו, משרתו המכובדת וכיוצא באלו, ולמוד את עצמו על פיו, ולפעמים גם במחיר של יסורי קנאה, צרות עין ושאר מרעין בישין… כאביו מתגברים עליו ביתר שאת כל אימת שהוא משוה בדמיונו את מעמדו לעומת מעמד זולתו…

הקב"ה הדואג לכל פרט ופרט של יצוריו גם הזעירים ביותר, קבע לכל אחד ואחד מערכת של מעברים וגלים שונים ומשונים בימי חלדו, וזאת בהתאם לכושרו ויכולת עמידתו של כל אדם ואדם בתכלית הדיוק.

וכל זה בהשגחה פרטית מדוייקת נפלאה הנגלית רק ליודע תעלומות, הדורש מכל אחד ואחד המלכה מיוחדת מכל פרט ופרט שאירע לו ושעובר עליו, שרק לפי זה דייקא תאיר נשמתו ותתגלה הסגולה המיוחדת שלו, שבזה הוא חידוש בעולם, כמבואר בליקוטי מוהר"ן (קמא, תורה לד – אות ד) שכל אחד ואחד מישראל יש בו בחינת צדיק מושל וכו', כי יש בכל אחד מישראל דבר יקר שהוא בחינת נקודה מה שאין בחברו, כמעשה דאביי ואבא אומנא. (שלאביי נתנו שלום מן השמים בכל ערב שבת ואילו לאבא אומנא שהיה אמורא וגם רופא מקיז דם נתנו שלום בכל יום), ושם איתא שאמרו לאביי: 'לא מצית למיעבד כעובדא דאבא אומנא' (תענית כא:), כלומר שזו היתה הנקודה השייכת דוקא לאבא אומנא, ואם היה אביי רוצה לחקות אפילו מעשיו הטובים של אבא אומנא – לא היה לא אביי ולא אבא אומנא.

וכל זאת כדי להביאו בסופו של דבר לתכליתו הפרטי שעליו להגיע, כל אדם כפי המגיע לו בפרטות, לא פחות ולא יותר אפילו כמלוא נימא. ואם יזכה האדם להתנהג כיאות ולעבור את הדרך בשלום – אשרי לו וטוב לו לנצח.

ברם, במקום שיתבונן האדם וישגיח בדרכו שלו לבלי להיכשל, ולעבור אותה בשלום – תחת זאת שם הוא מעייניו והתבוננותו בחלקו של הזולת, מבלי לדעת שלעולם לא יגיע לחלק השייך לחברו, בו בזמן שאת חלקו שלו הוא ודאי מאבד…

 

מעברי החיים – שורש הגדילה

כל יהודי הוא יחיד ומיוחד, אוצר גנוז, מלא בקדושה, חכמה ויכולות. ובימי חייו עליו להוציא את כל המציאות הטמונה בו, מן הכח אל הפועל.

והדרך לכך היא רק על ידי שהוא עומד איתן בכל מעברי החיים העוברים עליו!

כל יהודי בימי חייו נדרש להגיע לאן שהוא צריך להגיע. כל יהודי צריך לזכות לשלימות נפשו.

והדרך לזה היא רק על ידי עמידה בנסיונות!

וברשותכם, נביא כמה דוגמאות מהחיים:

לפעמים, אחרי ציפיה של הרבה שנים, זוכים להתחתן, והנה אחר החתונה מתחילים הקשיים… אין תקשורת, לא מבינים אחד את השני, ויכוחים ללא הרף, חוסר שלום בית… הוא אומר: 'עשיתי טעות שהתחתנתי אתך'. היא אומרת: 'אני עשיתי את הטעות של החיים שלי, חשבתי שאתה אדם מיוחד והתברר לי שאתה סתם בול עץ לא מבין כלום, סתם בלוק!'

האשה מרגישה כמו מתה מהלכת. אך האמת שהיא צריכה להאמין, שאם ה' סלל לה את המסלול הזה, זה חלק מההכשרה המקצועית שלה לעתיד שלה, היא צריכה לעבור כמה חדשים של מירוק, מצד אחד זה יכפר על כל חטאות נעורים העומדים לרועץ בדרך עד אשר תעשה תשובה שלימה לפני ה' ויתכפר לה, מצד שני זה יתן לנפש שלה להבין אלפי דברים אחר כך, מחר היא תהיה אשה גדולה מאוד בעם ישראל, היא תהיה מדריכה גדולה, ועם כל מה שהיא חָוְתָה על הבשר, יהיה לה הרבה מאוד כלים לעזור לאלפי אנשים. וברגע שיווצרו הכלים בנפשה יגמר המסלול ופתאום היא תהיה האשה הכי מאושרת בעולם.

לפעמים אדם צריך להרגיש כמה חדשים שיש קצת צרות עין מסביב, קצת הצקות על הנפש, כדי שמחר כשהוא יגיע למקום מסויים הוא ידע לנהוג בעין טובה, לפעמים אדם צריך לעבור סדרה של בזיונות כדי שמחר כשהוא יגיע לגדולה או לתפארת, הוא יוכל להכיל ולהבין את מי שעובר מצוקה כזאת.

לפעמים ישנם קשיים עם הילדים, וההורים כדי לעזור לילדיהם צריכים לגלות בעצמם כחות של סבלנות וארך רוח, לחשוף רגשות של אהבה וסבלנות, ולהשתמש בחכמה, בינה ודעת…

ועליהם לדעת שכל הנסיון עם ילדיהם – הוא לטובתם – לְזַכּוֹתָם ל'דעת האמיתית'.

וכך הוא בכל מסלול ומסלול, וכאשר אדם זוכה לעבור את מסלולו המיוחד לו,^[14] זוכה בבחינה מסויימת ל'בְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים'.

וברשותכם, נכתוב את הדברים בסגנון אחר…

 

התכלית – בגרות נפשית

כל אדם באשר הוא, עובר בשנות חייו מעברים שונים. חלקם טבעיים עד כי הם בעצם חלק מחיי האדם בכלל, וחלקם אינם טבעיים [כלומר, אינם בהכרח שיהיו אצל כל אדם] אותם ניתן להגדיר כמזדמנים, שעלולים לעבור על חלק מבני האדם בנסיבות מסויימות, ועל חלק אחר מבני אדם לא יעברו.

וביתר ביאור:

עלינו לדעת שישנם שלשה שלבי בגרות במהלך חייו של היהודי, והם: בגרות גופנית, בגרות נפשית, ובגרות רוחנית.

ונבוא להסבירם:

'בגרות גופנית' – היא הגדילה הטבעית של ממדי הגוף, באורך, רוחב ועובי, ויש לה נקודת התחלה ונקודת סיום, ובדרך כלל אחרי שמגיעים לנקודת סיום, ישנה לגוף אפשרות לגדול רק לעובי…

והשכל האנושי – בדרך כלל – מתגלה כפי התפתחות הגוף.

'בגרות נפשית' – זה הבגרות של הרגשות והרצונות, והגדרת המציאות שסביבו.

וכתב הגאון רבי יצחק גינזבורג שליט"א (מבוא לקבלת האר"י – עמוד רצט), וז"ל: תינוק נולד, מזל טוב! מאותה עת בה הוא מבליח לאויר העולם, מתחיל תקופת ה'יניקה'.

בתקופת היניקה, מניקה האם את בנה, מגדלת ומחזקת אותו, בונה את אבריו. כעת הוא מתחיל להיות אדם בפני עצמו, משתחרר בשלבים שונים מן התלות באמו. מתגלים בו כחות חדשים, כחות המבטאים את היותו אדם עצמאי בעל רצונות משלו, והם המדות שבלב היוצאות מהעלמן ומתחילות להשמיע את קולן.

עם זאת, כל רגשותיו ורצונותיו של הילד 'יונקים' מהסביבה – אין לו דעה עצמאית המכוונת את מדותיו, ומדותיו מכוונות על ידי מוחין ודעות שהוא יונק מן החוץ….

והיינו, שעיקר הבגרות הנפשית מעוצבת בידי אחרים…^[15]

'בגרות רוחנית' – כאשר האדם זוכה ובכח עבודתו העצמית מתגלה בו גילוי אלקי המאפשר לו להתקשר עם בורא עולם.

ואז מתגלים בו 'מוחין חדשים'. המוחין הללו אינם כחות השכל גרידא, כי לחשוב ולהסיק מסקנות בכח השכל, מסוגל גם ילד קטן.

כשאנו אומרים שבשלב הבגרות הרוחנית מקבלים מוחין חדשים, הכוונה היא שנכנסים בו הכחות שהם מעבר למציאות הרגילה של בן אנוש, הכחות הנושאים בתוכם את הגילוי האלקי, את יכולתם הסגולית של בני ישראל להתקשר עם מה שלמעלה מהם.

והתכלית להגיע ל'בגרות נפשית'…

 

מסלול חייו של יעקב אבינו

בטח אתם קוראים את החוברת ושואלים את עצמכם: מה הקשר לפרשת השבוע?

אז דעו לכם שהתשובה פשוטה מאוד!

בפרשה הזו התחיל יעקב לחוות נסיונות קשים ומרים שהביאוהו בסופו של דבר לתכלית!

ונבאר את דברינו:^[16]

יעקב אבינו מילדות החל לעבוד את בוראו בלימוד תורה, אך מכיון שהיתה נשמתו גדולה ועצומה היה צריך לעבור הרבה עד שיזכה להגיע למה שצריך.

שהרי כך אמרו בגמרא הקדושה (כתובות סז.): 'לפום גמלא שיחנא', והיינו שלפי כח הגמל כך מעמיסים עליו משאות, וככל שהגמל בעל מימד וכח גדול יותר, כך דורשים ומבקשים ממנו יותר.

ומכיון שכך, המסלול שהוצרך לעבור היה ארוך ומפותל…

השלב הראשון במסלול לקח 26 שנה, ובהן עמל יעקב אבינו בתורה הקדושה בכל כחו.

ואז, בהיות יעקב בן 36 שנה, רבקה קוראת לו, מלבישה אותו את בגדי עשיו החמודות, נותנת בידו תבשיל של בשר עיזים, ושולחת אותו ליצחק אביו לקבל את הברכות. יעקב נכנס אל חדרו הקדוש של אביו יצחק, פנימה! ושם, זכה לקבל מיצחק את הברכות הקדושות!

באותה שעה שקיבל יעקב את הברכות מיצחק אביו, זכה יעקב לעלות לעולם הבינה, למקור השמחה והחדוה… לאחר 26 שנה רצופות של עמל ויגיעת התורה, זכה יעקב לעולם הבינה!^[17]

ואחר שזכה לעולם הבינה, הלך והטמין עצמו 41 שנה בבית המדרש של שם ועבר ולמד תורה באור חיוּת ודביקות עצומה, באש להבת שלהבת, בלב בוער באהבת תורה, ומגודל האור אתלהטו אנפוי כנורא (להטו פניו כאש בוערת), והשכינה שרתה עליו… ומגודל האור והקדושה והאש המלהטת סביבו, התפשט מכל גשמיות ובמשך 41 שנה רצופות (046,221 שעות!) לא עלה על מטתו לישון!

ארבע עשרה שנות לימוד בבית מדרשם של שם ועבר עברו בדביקות נוראה, ויעקב הבין שעכשיו רצונו של הקב"ה לצאת אל העולם הזה להקים בית ולהביא ילדים קדושים לעולם…

וכאן מתחילה פרשת השבוע, פרשת ויצא…

יעקב יוצא מהישיבה והולך לחרן. וכך מסופר בסדר הדורות (שנת ב' אלפים קפ"ה):

לעשיו שעקב אחרי יעקב ללא הרף, נודע, שיעקב בדרכו לחרן.^[18] מיד קרא עשיו לבנו אליפז ואמר לו: בני היקר, בבקשה ממך, קח את חרבך ותרדוף אחרי יעקב, תארוב לו בדרך, ותהרוג אותו באחד ההרים ותיקח את כל אשר לו. לקח אליפז עשרה אנשים. והמרדף התחיל…

יעקב בדרכו, ופתאום הוא רואה סוסים דוהרים במהירות לעברו, ענני אבק עולים מרגליהם… וכאשר ראו אותו מרחוק, החלו להשמיע קולות צהלה, הנה הוא, תפסו אותו, הגיע זמנו…

יעקב מריח את ריח המוות, את התחושה הנוראה הזו של הקץ… אליפז מגיע ושולף את חרבו… ויעקב שואל אותו: מדוע אתה רודף אחרי? ואליפז עונה: אבא שלי ציוה אותי להרוג אותך, דתי שכמותך לא יודע שאסור לעבור על מצות כיבוד אב ואם?! ולכן אין לי ברירה, אני חייב להרוג אותך!…

התחנן יעקב לאליפז ואמר לו שיקח ממנו את כל רכושו ובלבד שלא יהרגהו. ריחם אליפז על יעקב ולקח ממנו את כל רכושו וכספו, ואפילו את בגדיו והשאירו ערום ממש כצאתו מרחם אמו. ומחמת הבושה נכנס להתחבאות בנהר שהיה שם. ובעודו בנהר בא פרש אחד על סוס ופשט בגדיו וירד בנהר לקרר עצמו, ובעודו רוחץ טבע במים. יעקב הבחין בכך, לבש את בגדי הפרש והמשיך בדרכו ללא כל רכוש…

 

מרירות נסיון העוני

בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, ויצא – מאמר ב) אמר, וז"ל:

כאשר הגיע יעקב לבית אל התפלל לה': "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִי"ם עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (בראשית כח, כ), כי מצבו הכלכלי היה כה חמור עד כי אפילו 'לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ' לא היה לו.

בנוסף לכך: לא רק בעיית חסרון כיס ועוני היתה לו, כי אם גם תחושת בושה גדולה, כיון שהיה בדרכו לבית לבן אחי אמו לשאת אשה.

ובניגוד לנוהג שקיים בימינו שכאשר נישאים זה לזה, שני הצדדים (הן צד החתן והן צד הכלה) משתתפים בהוצאות החתונה ומגורי החתן והכלה וכו' – בדורות הקודמים (ובארצותיהם של בני עדות המזרח כן היה נהוג ממש עד הדור שקדם לנו) הנוהג היה שהחתן היה צריך להביא עמו את כל מה שנצרך לחיי נישואין ממש מאל"ף ועד תי"ו, ולאבי הכלה לא נותר אלא לתת לו את הדבר היקר מכל – את בתו, הכלה המהוללה. ממילא הליכתו של יעקב לבית לבן כדי למצוא לו כלה הגונה כאשר אין עליו וְלוּ פרוטה אחת שחוקה היתה דבר מבייש ביותר.

ברגעים הראשונים דעתו של יעקב אבינו נחלשה מן המצב ולבו נשבר בקרבו, אולם מיד לאחר מכן התחזק באמונתו ולא נתן לעצמו לשקוע בְּבִצַּת היאוש, ואמר בלבו: מה אני מאבד סברי ומייאש תקותי מבוראי. חס ושלום! אין אני מאבד סברי וסיכויי מבוראי, אלא 'עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ' (בראשית רבה, פרשה סח – אות ב).

בתוספת עומק: מיום שנולד יעקב אבינו ועד לאותו מפגש מצער עם אליפז הרשע לא ידע יעקב עוני ומחסור, כיון שגדל בביתם של האבות הקדושים אברהם ויצחק שה' בירך אותם בעושר רב. ובאותו רגע שאליפז לקח ממנו את כל רכושו, טעם יעקב אבינו לראשונה בחייו את טעם העוני. וכאשר התבונן בדעתו במה שגלגלה עליו ההשגחה העליונה הבין שכעת הקב"ה חפץ לנסות אותו בנסיון העוני ולבדוק אם יקבל אותו בסבר פנים יפות ובאהבה מתוך אמונה שלימה, או שמא חלילה יתרעם ויתלונן על מצבו העגום.

באותו רגע התנער יעקב אבינו מאותה הרגשת צער שלפתה אותו בכל כחה והתחזק באמונתו שכל מה שה' עושה – בוודאי רק לטובה הוא עושה. וכשם שברגע אחד עשה אותו הקב"ה עני שאין כדוגמתו, כך גם יש ביכולתו להפוך אותו ברגע אחד לעשיר שאין כדוגמתו.

והקב"ה שמח שיעקב אבינו הצליח לעמוד תקיף באמונתו, ולדעת שכל מה שה' עושה – לטובה הוא עושה, ולכן הראה לו בחלומו: "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כח, יב):

בחלום הזה רמז לו הקב"ה שבזכות זה שהוא קיבל עליו את נסיון העוני באהבה ובשמחה, עוד יבוא יום שיזכה להיות עשיר מופלג. והיינו כי אותו סולם שראה יעקב בחלום רומז למצבו הכלכלי, כיון ש'סולם' עולה בגימטריא 'ממון', והיה הסולם 'מֻצָּב אַרְצָה' – כיון שבאותה שעה היה מצבו הכלכלי של יעקב בשפל המדרגה, אולם ראשו של הסולם היה 'מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה' – לרמוז לו שבעתיד יזכה לעושר רב.

לכן כאשר הקיץ יעקב מִשְּׁנָתוֹ וזכר את את דבר החלום שבעתיד יזכה לעושר מופלג, מיד נדר ואמר: "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (שם פסוק כב), והיינו שלא יהיה חלילה כאותם עשירים ה'מרויחים ומסריחים', שוכחים מאחיהם העניים ומעלימים עיניהם מן הצדקה, אלא תמיד יזכור להפריש מעושרו סכומים מכובדים לצדקה.

אותו חלום קדוש שחלם יעקב אבינו – שבו נרמז לו שגם לנסיון העוני שהוא עובר יהיה קץ, ועל ידי שיקבלו באהבה עוד יבואו ימים טובים ומבורכים – חיזק את רוחו ואימץ את לבבו להתגבר על כל הקשיים ולהיות תמיד בשמחה. ולכן מיד באותו בוקר קם והמשיך את דרכו לחרן בשמחה גדולה, כמו שנאמר: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ" (שם כט, א), ומפרש רש"י (שם): 'משנתבשר בשורה טובה… נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת'…

 

יעקב אבינו ומעללי חמיו

יעקב מגיע לחרן, וניגש לביתו של לבן. שם בבית לבן עוברים עליו שנים מלאות נסיונות והתמודדויות.

יעקב אבינו נאלץ לעבוד עבור אשתו ולהתעסק עם צאן לבן, ולא זו בלבד עוד הוזקק להתמודד עם כל רמאותיו של לבן שרימהו ברחל ובלאה, והוצרך לעבוד ארבע עשרה שנה בעבודה קשה – "בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה" (בראשית לא, מ).

וגם אחרי כן שהחל לעבוד לפרנסתו ברעיית צאנו של לבן נזקק להיאבק בכל דבר עם לבן אשר התל בו והחליף את משכורתו עשרת מונים…^[19]

בינתים, בני לבן, הגיסים של יעקב, מתחילים לדבר על יעקב דיבורי השמצה ושנאה, ולטעון שיעקב לוקח מהם את כל כספי הירושה…

הסבל של יעקב הולך וגובר, ואחרי 02 שנה שהיה בבית לבן, קם יעקב אבינו ובורח מבית חמיו, ולבן אוסף את חבריו ויוצאים למלחמה נגד יעקב כדי להשמיד להרוג ולאבד… הקב"ה מתגלה ללבן בלילה, ומזהיר אותו: 'אל תתעסק עם יעקב'!

המפגש עם לבן הסתיים, ויעקב ממשיך בדרכו לארץ ישראל…

 

הצרות ממשיכות בצרורות…

עשיו נכנס לביתו, זורק את נעליו, ומתיישב לשמוע את מהדורת החדשות המרכזית ברשת השידור 'הד משעיר', ומה ששמע עורר את זעמו!

וכך הוא שמע: 'ידיעה שהגיעה זה עתה, יעקב, בדרכו לארץ ישראל!

עשיו קם בזעם, קופץ את אגרופו, ומכריז: הגיעה עת הנקמה!

הוא יוצא במהירות למחנה הצבאי של שעיר, אוסף 004 אנשי קומנדו ויוצא להילחם עם יעקב.

יעקב שומע על המחנה ההולך ומתקרב ומכין את עצמו לקראת המלחמה… הוא קם בלילה, נוטל את נשיו ואת ילדיו ומעבירם במעבר יבוק. וכמו שנאמר: "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק" (בראשית לב, כג).

וגילה לנו הגה"ק רבי משה דוד וואלי זיע"א,^[20] שבאותה שעה הגיע יעקב לנקודה נפשית בה לא היה יכול כבר יותר להתקדם…

ואז נתגלתה האלקות!

וזה לשון קדשו: 'ולא לחינם הזכיר הכתוב זאת העברה של הנחל הנקרא 'יַבֹּק', אלא לרמוז שאז זכה יעקב אל יחוד ברכה קדושה שהם ראשי תיבות יב"ק הבאים לסייעו ולהיות עמו בתוקף צרתו. וגם אל שם אהי"ה הוי"ה ואדנ"י שעולים כמנין יב"ק והם הכללות של האורות הקדושים המתעוררים להאיר את חשכתו ולהחזיק את כחותיו המרופרפים… (עכ"ל).

יעקב עוד לא גמר לעבור את מעבר יבוק, והס"מ (שרו של עשיו הרשע) ירד מהשמים והחל להילחם ביעקב…

דל שכלנו, וירודים מושגינו, ולכן אין ביכולתנו להבין כיצד התנהלה המלחמה. כיצד בשר ודם בעל גבול ומדה קטנים ומצומצים, נלחם במציאות רוחנית המופשטת מכל גבול ומדה…

המאבק היה ארוך ומתיש מאוד, ובמהלכו נפצע יעקב אבינו, וכמו שנאמר: "וַיַּרְא (הס"מ) כִּי לֹא יָכֹל לוֹ (ליעקב, ולכן) וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (שם פסוק כו).

אך בסופו של דבר, יעקב ניצח את המלאך, והמלאך החל לבכות, וכמו שנאמר: "וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ" (הושע יב, ה), ויעקב אמר לו: 'אם אתה רוצה שאשחרר אותך, ברכני!'

וכך היה. המלאך בירך את יעקב: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט) –

יעקב זכה ונקרא 'יִשְׂרָאֵל' – שעניינו 'לי ראש', במוחין גדולים חכמות עליונות, על דרך שאנו עתידין לקיים המצוות לעתיד…

ואז, זכה יעקב ועלה מהבינה לבחינת החכמה.

 

יעקב אבינו זוכה – לְאָיִן

הפגישה עם עשיו הסתיימה, משם נסע יעקב והגיע לסוכות, שלם בגופו – שנתרפא מצליעתו, שלם בממונו – שלא חסר לו מאומה למרות שנתן דורון לעשיו כדי לפייסו, ושלם בתורתו – שלא נשתכחה הימנו כל שנות שבתו בבית לבן הארמי.

ויעקב שהה בסוכות 81 חדשים, במשך כל ימות הקיץ, החורף שאחריו, ושוב בימות הקיץ.

לאחר מכן עבר לגור בשכם, וקנה שם חלקת שדה במאה קשיטה^[21] ובנה מזבח, וכך נאמר: "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵ"ל אֱלֹהֵ"י יִשְׂרָאֵל" (בראשית לג, כ).

ואמר רבי אחא אמר רבי אלעזר (מגילה יח.): מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב 'אֵ"ל'?

שנאמר ביעקב: 'וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵ"ל אֱלֹהֵ"י יִשְׂרָאֵל'. ואם כוונת הפסוק שלמזבח קרא יעקב 'אֵ"ל', אם כן, בפסוק היו צריכים להיות רק המילים: 'וַיִּקְרָא לוֹ [יעקב] אֵ"ל'. ולמה נוספו המילים: 'אֱלֹהֵ"י יִשְׂרָאֵל'.

אלא, על כרחך שזה כוונת הפסוק: 'וַיִּקְרָא לוֹ [ליעקב] אֵ"ל'. ומי קראו ליעקב 'אֵ"ל'? 'אֱלֹהֵ"י יִשְׂרָאֵל'!

עתה, לאחר כל המסלול הארוך שעבר, זכה יעקב והקב"ה קראו 'אֵ"ל', שזכה לבחינת אַיִן עליון, להיות ממש מרכבה לאין סוף!

 

[1] כדי להבין את הנבואה נצטרך לחזור קצת על ההיסטוריה:

יעקב ובניו ירדו למצרים בשנת 8322 לבריאת העולם. וכעבור שנים ספורות התחילה הגלות – גלות מצרים – בשעבוד קשה ואכזר.

בשנת 8442 יצאו ישראל ממצרים וצעדו לכיוון ארץ ישראל. בארץ הם ישבו 058 שנה, ובשנת 8333 לבריאת העולם, נחרב בית המקדש הראשון, וישראל יצאו לגלות.

במשך 15 שנים הם שהו בגלות בבל, תחת ידם של שלשה מלכים אכזריים: נבוכדנצר, אויל מרודך, ובלאשצר.

בלאשצר נהרג על ידי חיילי מדי ופרס, וכמו שנאמר: "בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא כַשְׂדָּאָה" (דניאל ה, ל) – והחלה גלות מדי.

גלות שנמשכה 91 שנים, ובמהלכה זמם המן הרשע "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג, יג).

המן נהרג וקיבלנו את פורים.

ונמצא שבשבעים השנים שהיו בין בית המקדש הראשון לבית המקדש השני, עברו עם ישראל שתי גלויות: גלות בבל וגלות מדי.

ולמרות שמלכות מדי (שהיתה מחוברת עם מלכות פרס) המשיכה להתקיים עוד 43 שנים (לאחר ה-07 שנה הללו), בכל זאת מבחינה מסויימת כבר ניתנה עצמאות לישראל, ולכן בשנת 8043 לבריאה, החלו לבנות את בית המקדש השני.

שלשים וארבע שנים חלפו תחת גלות מדי, ובשנת 2443 שנה כבשו היוונים בראשות אלכסנדר מוקדון את ארץ ישראל, וגלות יון החלה…

מאה שמונים שנה חלפו, החשמונאים שחררו את ארץ ישראל מידם, וחכמינו הקדושים תיקנו לנו את חנוכה.

מלכות חשמונאי שלטה 301 שנים, ואז הורדוס שהיה אחד מעבדי בית חשמונאי, מרד בהם, הרג את כל משפחת המלכות, והשתלט על הארץ.

מלכות בית הורדוס התקיימה גם היא 301 שנים, ואז, בשנה ה-024 לבנין בית המקדש השני, החריב אותו טיטוס, ועם ישראל יצאו לגלות החמישית, הגלות שלנו, גלות אדום…

ועתה לאחר שסיכמנו בקיצור את ההיסטוריה, ברצוננו להתמקד בשאלה שנשאלה שנתים אחרי בנין בית המקדש השני…

השאלה והתשובה הובאו בזכריה (פרק ז) והבאנו את הדברים למעלה…

[2] ולכן אין אתם צריכים לצום.

[3] לכן עתה אני מבקש: תנהגו כראוי, בדרך התורה והמצוות.

[4] נתיבות שלום (קונטרס ההרוגה עליך – עמוד מט).

[5] וזה לשון הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (שיחות הר"ן – אות קיד):

עכשיו בנקל יותר לעמוד בנסיון, כי הראשונים שעמדו בנסיון כבר שברו כל כך קליפה הזאת של תאוה זו. עד שעכשיו בקל יכולים לעמוד בנסיון, ואפילו איש פשוט לגמרי יכול עכשיו לעמוד בנסיון.

ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין יט:): 'תוקפו של יוסף ענוותנותו של בועז ותוקפו של בועז ענוותנותו של פלטי בן ליש' –

כי תוקף הנסיון של יוסף הצדיק, היה דבר קל ופשוט אצל בועז שהיה אחריו. וכן תוקף הנסיון של בועז היה קל ופשוט אצל פלטי. כי כל מי שהיה אחרון יותר הנסיון קל אצלו יותר כנ"ל. ועל כן עכשיו בנקל לעמוד בנסיון אפילו איש פשוט לגמרי…

[6] וזה לשון קדשו:

וזה טעם שקיבלתי, דאף על פי שהדורות הולכים ומתקטנים ולא אכשור דרי, מכל מקום הנקודה שבלב איש הישראלי הולכת ומשתלמת יותר, ומאירה יותר בכל דור עד עת קץ שתשתלם לגמרי…

[7] כן ביאר הגה"צ רבי נתן יהודה לייב מינצברג (בן מלך – שמות ג, עמוד רסח).

[8] יונתן תרגם כך: וגלי קדמי ולית גבר דליה עובדין טבין, וידיע קדמי ולית אינש דיקום ויבעי עליהון…

[9] ובענין זה נספר (תפארת ישראל רוזי'ן, חלק לז – עמוד 04):

השעה היא שעת צהרים, החמה עומדת ברומה של רקיע ומשלחת קרניה הלוהטים על רחובותיה של ירושלים, קירות האבן עומדים דוממים ומכונסים בתוך עצמם, האילנות העוטרים את הרחוב מתנועעים בקצב איטי, וברחוב שוררת דממה, הבריות שמזג האויר הלוהט מפיל עליהם מין תרדמה, מחפשים לעצמם מעט צל להתגונן מפני החמה.

אי שם בקצה הרחוב הירושלמי בשכונת ימין משה, מטלטל לו הלך יהודי כפוף קומה מתנשם בכבידות, פלגי זיעה נוטפים מפניו המיוסרים החרושים קמטים שאותות הזמן ניכר עליהם, אט אט מתקדם ההלך במורד הרחוב לעבר מבנה חד קומתי בקצה הרחוב הטובל בעצי נוי, עיניו שקועות בתוך עצמן, אנחה קלה פורצת מפיו, מדי כמה צעדים זוקף מעט קומתו וסוקר את מספר הבית – האם זה הבית שאליו מיועדות פניו? וכשמגיע למטרתו, נעצר קימעא שואף אויר תוך נשימה עמוקה, ובזהירות נוקש על הדלת כמה נקישות הססניות.

בית זה בשכונת ימין משה, אִוָּה לו למשכן הרה"ק רבי ישראל מהוסיאטין זי"ע שעלה מדי קיץ לירושלים לפוש מעט בחודשי הקיץ הלוהטים. מאחורי הבית היתה גינה קטנה ששכנה בינות אילנות עבותים, שם על כורסה ישב אותה שעה הצדיק ועיין בספר. בקרבת מקום לידו עמד משמשו הנאמן ר' ישראל שרייבר ז"ל ששמע את הנקישות ומיד ניגש אל הדלת כדי לפותחה.

אחר נתינת 'שלום עליכם' שאל אותו לחפצו.

ברצוני לשאול את הרבי שאלה דחופה, ענה היהודי.

והלא עתה היא שעת מנוחה לרבי, ואין הרבי רגיל לקבל אנשים בשעה זו, תמתין לשעת קבלת הקהל בין מנחה למעריב ואז תוכל להיכנס, הסביר לו ר' ישראל.

מגיע אני כעת ישירות מתל אביב, כי יש לי ענין דחוף וצורך מיוחד לשאול את הרבי שאלה, אנא – פנה היהודי בקול חנון וחרישי, ועיניו מלוחלחות קימעא – עשה לי טובה ואפשר לי להיכנס אל הרבי עתה.

ר' ישראל לא יכול היה לעמוד בהפצרות האלמוני, ועוד יותר לא יכול היה לעמוד מול עיניו המפיקים כאב עלום. ונענה לו: המתן רגע קט ואשאל את הרבי אם יוכל לקבל אותך.

ר' ישראל נכנס לגינה ולחש לרבי אודות יהודי אחד המגיע זה עתה מתל אביב ובפיו שאלה דחופה, ומתעקש הוא להתקבל דוקא עתה.

'אם הוא אכן הגיע במיוחד מתל אביב לשאול שאלה, הכנס אותו!' פסק הרבי. בצעדים איטיים ומדודים התקרב האלמוני לעבר הגינה בה ישב הרבי על כסאו. התכופף ופשט ידו לשלום.

ממקום מעמדו רואה ר' ישראל איך נותן הרבי מבט ממושך וחודר בעיני היהודי, אחרי שתיקה ממושכת פונה אליו הרבי בשאלה קצרה, והלה מנענע ראשו בחיוב, הרבי שואל עוד שאלה, והלה מניע ראשו בשלילה. הרבי שוב מושיט ידו לשלום ומעקימת פיו הבין שהוא מברך אותו בברכת פרידה.

היהודי מתרחק כפוף מעט כשפניו כלפי הרבי, כשהגיע לפתח הבית, הסתובב כשפניו מפיקים התרגשות, בברכת שלום נפרד קצרות מר' ישראל ופנה לעבר הדלת ועזב במהירות את הבית.

ר' ישראל עומד ומשתומם על המראה שזה עתה ראו עיניו, בא לו יהודי ומתחנן שדבר דחוף לו אל הרבי, ולבסוף אף מילה כמעט אינו מדבר… לרגע התיישב כי היה צריך לכל הפחות לשאול את היהודי על פשר ביקורו המוזר, אבל הלז שאינו מוכר לו כלל הרי כבר נעלם.

הרבה פעמים במשך ימי חייו נזכר היה ר' ישראל באותו מאורע קצר, אך לפשר התעלומה לא הגיע.

חדשים ספורים קודם לכן…

על מעקה הספינה הרעועה נשען לו יעקב מביט נכחו במי הים הרגועים עכשיו כפני שמן, משב רוח קליל עובר על פניו המיוסרים, רק טרטור המנוע הגונח גניחות ממושכות מפר את הדממה השוררת על פני הסיפון, הספינה שהיא ספינת מעפילים החותרת דרכה לאיטה לעבר ארץ ישראל, מלאה היא מפה לפה אנשים במעמדו – שרידי חרב, כל אחד מהם אוד מוצל מאש, שריד מעיר, ונצר למשפחה שנאבדה. כל אחד עם הכאב אשר עדיין לא העלה ארוכה, עם הזכרונות האיומים המטריפים דעתו של אדם.

דממה עמוקה רבת משמעות שוררת על הסיפון וכל אחד מתייחד לו עם מחשבותיו בקשר לעתיד ועם זכרונותיו האישיים, מתייחד לו כל אחד עם הדמויות האהובות מהמשפחה מהעיירה, שנגדעו באכזריות חייתית על ידי המפלצות הנאציות. כל אחד נושא בחובו את אותו מטען כבד עד לאימה המאיים לשבור את גיוו המיוסר של כל אחד מהם.

כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, יש מהאנשים הממלאים את ספינת המעפילים שעם כל הכאב והסבל, מבטיהם נשואות קדימה, לעלות לארץ לתת מנוח לכף רגליהם שהתרגלה אחרי המלחמה להיטלטל ממחנה למחנה, ולנסות להקים מחדש את ביתם ולשקם הריסות לבם הדווה, מתוך בטחון ואמונה והכורח להמשיך את זרימת החיים שניתנו להם במתנה. ויש מהם שמחמת נסיבות התקופה שעבר עליהם אינם מסוגלים להאמין כי יש המשך ותקוה אחרי השנים האיומות שעברו, אבן כבדה מונחת על מפתחי לבם, אבן אשר מאיימת בנקיפה עזה על הראש אשר יעז להתרומם ולהסתכל קדימה.

אנשים אלו שבויים הם בזכרונות העבר, התמונות האיומות והמזעזעות פרושות עדיין נגד עיניהם באותה חדות כמו בעת האירוע, והפצע שלא הגליד עדיין מפיס מורסה ללא הרף.

יעקב הכפוף על מעקה הספינה אינו חש בגלי הים הקטנים המפזזים סביבות דפנות הספינה, גם המראה התכול העמוק המשתקף מהרקיע מעל ועל פני הים מתחת, אינו מביא רגיעה לנפשו הפצועה והדואבת, הוא נשען על המעקה וכל כולו נמצא הוא בעיירה ובמחנות ההשמדה, ונתון הוא עדיין עמוק בזוועות שעברו עליו ואשר חזו עיניו.

ברצון היה פורק עכשיו את כל המטען המעיק עליו אל תוך גלי הים, ומנסה להכין את לבו מחדש לכניסה לארץ אבות, במטרה להשתקם ולהיבנות, אך מחשבותיו הקודרות וזכרונות הַפַּלָּצוּת רודפות אחריו ואינן עוזבות אותו לרגע, גם בעת שמנסה קצת לחלץ עצמותיו על יצועו החורק בפינת אחת התאים בספינה הרעועה, מיד מקיצים אותו חלומות זוועה, והוא קם בדפיקות לב מואצות שטוף כולו בזיעה קרה כשכאב חד פולח את לבו מעבר לעבר.

אנא ה' חזקני ואמצני כדי שאוכל לעבור את התקופה הקשה, ואמלא את רצונך להמשיך לחיות כיהודי נאמן לתורתך ולכופף דעתי הדלה מפני רצונך הלא מושג… בוקעת מתוך קירות לבו מפעם לפעם התפילה. אך דומה כי תפילתו עדיין לא התקבלה, הרהורים מהרהורים שונים ממלאים את לבו התוהה, הוא מזדעזע כל פעם מחדש בעת שהרהורים אלו עולים על סף מחשבותיו וכיהודי ירא שמים מנסה בכל תוקף לגרשם, אך הוא מרגיש שכחותיו דלים הם מלעוקרם.

ליד חדרו של הגה"ק רבי אהרן מבעלז ברחוב אחד העם בת"א ממתינים כמה אנשים מתוך ציפיה והתרגשות קודש להיכנס לחדר הרבי, מי לבקש עצה מי לבקש ברכה והתעוררות רחמים, עיניהם צופיות במתיחות לפתיחת הדלת סימן שהרבי נכון לקבל את פני משחרי פניו.

בין הממתינים עומד מיודענו יעקב, פניו דרוכות במיוחד תָּוֵי פניו מסגירים כי סערה מתחוללת בלבו. זה לו כבר כמה חדשים בארץ ישראל, תקותו כי ברגע שיבוא לארץ ימצא מעט מרגוע לנפשו, והכאב החד מכל הרפתקאות והמאורעות הקשים שעברו עליו יכהה מעט, וְלוּ כדי שמחשבותיו יהיו סדורות – הכזיבו. השאלות הקשות ב'בהדי כבשי דרחמנא' עלו על לבו בכל פעם ביותר חריפות ונחישות, הוא הסתובב סהרורי, חלומות בהלה וחזיונות סיוט הקיצוהו כל לילה משנתו הטרופה.

כחסיד בעלז התקרב מיד עם בואו לארץ לרבי מבעלז ששהה כבר אז בארץ אחר שניצל בנסי נסים מהתופת הנאצית, והרבי שזכר אותו מנסיעותיו לבעלז שמח לקראת בואו והעניק לו מלוא חפנים טללי נוחם ועידוד, אולם כשהגיע יעקב לדבר בענין השואה, אז התעטף הרבי בשתיקה ולא הגיב לשפיכת שיח לבו.

כמה פעמים ניסה להשיח לבו לפני הרבי על עומק משמעות השואה שעברה עליו בקרב כלל ישראל, אך תמיד בנקודה זו התעטף הצדיק מבעלז בשתיקה.

כידוע נספתה כל משפחתו העניפה של הרבי מבעלז בשנות השואה, והרה"ק רבי אהרן שהגיע לא"י בְּלִוְיַת אחיו זצ"ל בלבד, הבליג על אסונו בגבורת נפש על טבעית, וקיים את הפסוק: 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן' בכל פרטיה, את האמרה החסידית: 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן', שאהרן הכהן ע"ה העלה אותה שעה את עצמו לדרגת דומם שאינו בר תגובה, קיים הרבי מבלז בכל דקדוקיה, שום מילה שום אנחה לא נשמעה מפיו במשך כל השנים ששהה בארץ הקודש. וכשהגיעו לדבר בקרבתו בענין השואה היסה את המדברים שאסור לעסוק בענין זה.

אותו בוקר שהמתין יעקב בפתח הרבי מבלז, עברה עליו רוח קשה, הוא הרגיש שמוכרח הוא לפרוק כל צפונות לבו בפני הרבי ויעבור עליו מה, עליו לשמוע תשובה ברורה לכל לבטי נפשו המפרפרת ביסוריה יסורי הדעת שהם קשים מיסורי הגוף.

את הכל איבד בשואה האיומה, ורק נפשו נשארה לו בחסד ממעל לשלל, אולם מה חפץ ימצא בנפש שסועה ומתלבטת בעיקרי ויסודי האמונה. האם גם זה נגזל ממנו – אמונתו היהודית שבלעדה חייו אינם חיים.

סוף סוף נפתחה הדלת, ויעקב נכנס בצעדים כושלים אל הרבי, ומיד הבחין הרבי בסערת רוחו הקשה, ומיד כשאך רצה לפתוח את פיו ולגולל את אשר עט לבו, אמר לו הרבי:

את כל השאלות שאתה רוצה לשאול אותי, כדאי לך לשאול את הרבי מהוסיאטין, אצלו תמצא תשובה ומרגוע לנפשך הסוערת.

יצא יעקב מהחדר, ותיכף ומיד התעניין למקום דירתו של הרבי מהוסיאטין שעדיין לא זכה לראותו עד אז, ושם בחוץ הפנו אותו לרח' ביאליק מקום מגוריו של הרבי בתל אביב.

כמו ציפור כלואה המבחינה בכלובה סדק של היחלצות ממאסרה, רץ יעקב לעבר ביתו של הרה"ק מהוסיאטין כל כולו נושף ומתנשף מהתאמצות, אך כשהגיע לשם נודע לו לתדהמתו שהרבי לא נמצא עתה כלל בתל אביב ועלה לירושלים.

יעקב לא חשב הרבה פשפש בכיסו וכשמצא כמה מטבעות, רץ מיד לתחנה המרכזית בת"א ועלה על האוטובוס הראשון שעלה לירושלים.

האוטובוס מתנשף ומקרטע במעלה הדרך המפותלת לירושלים. והלמות לבו של יעקב הישוב על כסאו מצונף ומכווץ, דומים לקרטועיו של המנוע המתנשף. האם אכן תביא לו נסיעתו זאת מזור ומרגוע לנפשו הסוערת ומתפתפלת ביסוריה?!

כשהודיע לי הבחור המשמש אצל הרבי מהוסיאטין שהרבי הסכים לקבלני, והפנה אותי לדלת האחורית הפונה לגינה – סח לימים יעקב לרבי אברהם לודמיר – התקרבתי לדלת וראיתי את הרבי ישוב על כסאו, הרבי הרים עיניו והביט אלי, חשתי בפיק ברכים, נפל עלי פחד שכפי שהבנתי – על פי מה שעיינתי בספרי חסידות – הוא מסוג יראה עילאה, כל פסיעה שפסעתי ואשר קירבה אותי אל מקום מושב הצדיק, דמתה בעיני כאילו אני צריך לדלג על הר נישא, ככל שקרבתי לצדיק גבר פחדי יותר ויותר, עד שכשעמדתי לידו ממש, ניטל ממני כח הדיבור, ולשוני כאילו השתתקה.

הרבי הושיט ידו, ובקושי קירבתי ידי לידו.

אתה יהודי מתל אביב? – שאל אותי הרבי תוך שהוא מסתכל ממושכות אלי, וחשתי אז כאילו מעי מתהפכים בקרבי מרוב פחד, לא הייתי מסוגל לענות בפי, ונענעתי לו בראשי לחיוב.

האם יש לך מה לשאול? – המשיך הרבי ושאל.

מה אומר ומה אדבר – המשיך יעקב בתיאורו – עמדתי וכל גופי רועד מעיניו החודרות של הרבי שכאילו אוכלות ושורפות כל מחשבותי והרהורי, פתאום הרגשתי כאילו כל המאורעות כל הסבל שעברו עלי ואשר ראו עיני, אירועים קשים להחריד אשר ניצבו נגד עיני כהרי הרים גבוהים בלתי עבירים, מתמוגגים ונמסים מול האור שנגה עלי, אור שאי אפשר להסבירו ולהעביר תחושתו, אור שהשפיע עלי הצדיק בדיבורו ובמבטו.

לשוני השתתקה באותו רגע, ולא יכולתי לענות, אך גם מה לשאול לא היה לי, כל קושיותי ותהיותי יחדיו נעלמו, פשוט לא! אין לי מה לשאול… ולכן נענעתי ראשי בשלילה.

שלום, סע בשלום לביתך! – אני שומע לפתע את קולו של הצדיק כשהוא נפרד ממני, תוך שהוא תופס שוב בידי שעדיין עומדת מושטת.

הרבי שוב פנה לעיין בספרו המונח לפניו, ואני יצאתי ממנו בהכנעה וכאילו נולדתי מחדש…

המשיך יעקב וסיפר (לרבי אברהם לודמיר):

אילולא כמה רגעים נעלים אלו במחיצת הצדיק, מי יודע איך הייתי יכול בכלל להמשיך את חיי, ועוד לאגור כחות ותעצומות נפשיים לשקם את עצמי…

חלפה תקופה, ורבי אברהם לודמיר נפגש עם ר' ישראל שרייבר, וסיפר לו את הסיפור הזה, וסיים בשאלה: אתה מכיר את הסיפור?

פניו של ר' ישראל נהרו – בוודאי! והלא אני הייתי ה'בחור המשמש' אצל הרבי, ובעיני ראיתי את המחזה אשר עדיין עומד כנגד עיני כאילו אירע היום, ומאז הרבה פעמים נזכרתי בהופעתו של האלמוני, ולא ידעתי את פשר הדברים עד היום, עד שֶׁגָּלִיתָ את אזני את תחילתו וסופו של הסיפור, אמר הר"ר ישראל כשכולו אחוז התרגשות מ'המעגל שנסגר'.

ומה דומה עובדא מופלאה זו למה שכתב בספר 'קדושת לוי':

"וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם" (בראשית מה, יב), דהנה מורי ורבי הצדיק רבי דוב בער אמר: שכמו שיש אור וחושך בעולם כך יש בשכל האדם אור וחושך.

אך כששומעים דיבורים יוצא מפי צדיק, נזדכך השכל ויאירו, וזהו: 'וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין', שעיניכם מאירות ונזדכך השכל שלכם מחמת 'כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם', שמדיבורו של הצדיק נזדכך שכל השומעין.

[10] ולכן הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א היה קורא לספר עץ החיים – ספר מוסר. וכך הוא היה אומר: 'איזה ספר מוסר יקר הוא'… (שיח שרפי קודש, חלק א – אות תלו).

[11] כך כתב הגאון הרב משה רייס (אל המקורות, חלק ב – עמוד 342).

[12] מתוך הפיוט 'יגדל אלהי"ם חי'.

[13] בשיחה שמסר הגאון הרב יוחנן דוד סלומון זיע"א (בעין יהודית, חלק ב – עמוד 23) אמר, וז"ל:

ישובים היינו באוטובוס הנוסע באיזור המסחרי של העיר כשאנו סוקרים את שלטי החנויות שבצידי הדרך, מסתכלים ומחייכים.

על דוכן ברוחב חצי כניסה לחדר מדרגות מוצב שלט ענק: 'מלך הפלאפל'! בהמשך, במרחק כמטחוי הושטת שרביט, מעיד על חנות ירקות שלט באותיות קידוש לבנה: 'מקור הפירות והירקות'! לא פחות…

אנו ממשיכים, וממולנו שוב צץ שלט יומרני: 'מרכז האביזרים לתופרת'!… מתקדמים עוד קצת ומגלים את: 'הסוכנות המרכזית למזגנים'!

תארים כמו 'ספק ראשי' או 'סוכן בלעדי' נפוצים ביותר בכל תחום, ורבים מצמידים לפרסומתם ה"א הידיעה, 'המומחה להעברת פסנתרים' או 'החברה לכח אדם', גם כאשר הם מוקפים בעשרות מודעותיהם הדומות של המתחרים באותו ענף…

האדם העומד מאחורי השם המסחרי בעל האופי היחודי, אפשר בהחלט שאינו סתם נוכל המשתמש בשם ובתואר הזה אך ורק כדי למשוך תשומת לב או להונות את הלקוח. יומרה נפוחה ונועזת זו בתחום הפרסומת המסחרית יונקת את חוצפתה מתוך מקור פנימי ותחושה אמיתית השוכנים בלבו של כל אדם, ומקנים לו הרגשה של יחוד, של מיוחדות, של מישהו שאינו סתם אחד חלקי חמישה מיליארד של יצורי האנוש המתהלכים על פני כדור הארץ.

כולנו למדנו אמנם על אנשים מיוחדים אשר העולם כולו נשען עליהם:

'כל העולם כולו' – אומר הקב"ה – 'ניזון בזכות חנינא בני' (ברכות יז:).

'אילמלא יהושע בן גמלא נשתכחה תורה מישראל' (בבא בתרא כא.), וכדומה לגבי אישים בודדים ומיוחדים בעלי יחוד של מעשים ושל תכונות.

אבל גדולי רוח אלה מועטים הם ביותר, ומה על כל המיליונים האפורים שאינם מתבלטים ואינם משאירים את רישומם בהיסטוריה הנודעת לכל?

לאמיתו של דבר כל אדם אכן הוא יחיד ומיוחד. העובדה שכל אדם יש לו היחוד שלו בפרצופו ובאבריו הגופניים, וכן במערך תכונותיו, רגשותיו, נטיותיו וטעמו האישי, בכל תחומי פעילות אנוש, כל זה אומר דורשני.

כאשר רואים אנו בחלון רַאֲוָה של חנות לכלי חיתוך, סכינים מסכינים שונים שאינם דומים זה לזה באורכם ובעוביים, בצורתם ובהשחזתם, מניחים אנו כפשוט מאליו שכל סכין נועד למטרה אחרת, וזו הסיבה לשוני ביצירתם ובצורתם.

אם כל כך פשוט הדבר לגבי אדם המייצר סכינים, על אחת כמה וכמה מקובלת ופשוטה הנחה זו לגבי הקב"ה. הוא ברא אותנו שונים זה מזה משום שתפקידים שונים מוטלים עלינו. יש התאמה בין האדם ו'הכלים' שניתנו לו – לבין התפקיד שעליו למלא.

כל אדם נברא לתפקידו המיוחד השונה מזה של חברו, ועל כן לא יתכן שיהיה דומה לחברו. האדם נברא יחידי בתחילת בריאתו כדי להזכיר ולהמחיש עובדה זו.

אם נשתמש בהמחשה פיוטית, נאמר שתפקידנו, כולנו יחד, הוא ליצור את הכתר של המלך, מלכו של עולם. הכתר של מעלה מורכב ביותר, ומכיל חלקים רבים מאוד השונים זה מזה. כל אדם אחראי לחלק אחד כזה אשר אין שני לו בכתר כולו. במכלול מעשיו בכל ימי חייו בונה האדם, מעצב ויוצר את חלקו המיוחד בכתר, אשר יצטרף אל חלקיהם של האחרים, וְיִצּוֹר את השלימות הראויה לכתר מלכות.

יחודיותו של אדם, של כל אדם, באה לידי ביטוי בכך שהוא, ורק הוא, יכול וחייב ליצור את החלק שלו בכתר, ושום אדם אחר אינו רשאי ואינו יכול לתרום דבר לבניית אותו חלק שלא נועד לו.

נכונה ואמיתית היא אם כן הרגשתו הפנימית העמוקה של כל אדם שהוא יחיד ומיוחד, ושאין הוא כפיל של שום אדם אחר בעולם. לוּ היו שְׁנַיִם זהים כאלה, כי אז היה אחד מהם מיותר. ה' אינו זקוק לכמויות. גם בכתרו של המלך אין חלקים זהים החוזרים על עצמם. איכויותיהם השונות של החלקים מהוות מזיגה מתואמת, אשר כשיושלמו החלקים ויורכבו יהוו כתר עליון, ובו יֵרָאֶה חלקו של כל אחד ואחד פרי עבודת חייו.

מעציב, אם כן, לראות אדם ההופך את תחושת יחוד תפקידו בעולם לגאוה פשוטה שאין שני לו בטיגון פלאפל כה טעים…

[14] כמו בכל מדרגה רוחנית המורכבת משלבים שלבים, כך גם כאן. בהתחלה יהודי הוא נשמה פרטית וחש ומרגיש רק את עצמו, ועל ידי עבודה וזיכוך הוא עולה ומתעלה, וככל שהוא מתעלה יותר הוא מצליח לחוש את הזולת, באמת.

ומשמים מסייעים בידו ו'מעבירים' אותו בכאלו שבילים ומעברים (והכל בתוך הנפש פנימה, בתעלומות הרגש והלב), ועל ידם הוא זוכה לחוש ולהרגיש את כל סוגי הרגשות והתחושות הקיימות בבני אדם – ולכן יש בידו יכולת לסייע ולעזור לבני אדם.

[15] ובענין זה נספר (בנועם שיח – במדבר עמוד תקה, לגאון רבי אליאב אדרי שליט"א):

המיתון במשק יצר מחסור חמור במקומות עבודה. גם עזרא איש דינמי ותוסס, מצא עצמו נספר מדי חודש ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בין אחוזי המובטלים הרבים. אך הוא לעולם לא התייאש. שאל מכרים, קרא מודעות דרושים… בתקוה להשגת עבודה. כעבור שלש שנות אבטלה וחיפוש יום יומי, סוף סוף יצא עזרא מרוצה מחדרו של המנהל האיזורי, ברוך ה', סוף סוף סידרו לו עבודה כלבבו: חטיבת עצים! נעמו לו התנאים, קסמהּ של עבודה בריח המשכר של הטבע, וערבה לו האוירה במקום. במיוחד מצא חן בעיניו סעיף התגמול.

התשלום, כך מקובל, משולם בסוף כל יום ובהתאם לכמות העצים שכל אחד חוטב. עזרא נהנה מהמחשבה שגם לזריזותו תהיה ביטוי במשכורת היומית.

עצים לכל רוחב העין, עזרא עומד שם ומתרכז במבנה העץ, מכנס משופשף, חולצה ישנה וגרזן גדול מאוד מאוד. עץ ועוד עץ, הגב משתופף, המצח מספר ביזע על החום והפה מְדַוֵּחַ ביובש על הצמא. לא קל לחטוב עצים, עמלן הוא עזרא וגם שקדן, לא מבזבז זמן על מנוחה 'אני כאן כדי לחטוב ולא כדי לנוח' הוא משנן במקצת מרץ שעוד נשאר לו, ומניף את הגרזן למסע נוסף בין טבעות העץ. עוד סנטימטר, ועוד אחד, לשאוף אויר להתמתח ו… להמשיך.

פתאום, שם עזרא לב לקבוצת חוטבים גדולה שצועדת יחדיו בזריזות להפסקת צהרים. בשחרור הם משוחחים על הא ועל דא, צוחקים צחוק בריא ומשחרר ומתרחקים מן המקום. 'הם לא מבינים שהמנוחה על חשבונם?' הוא חושב בפליאה בזמן שהם נחים אפשר לכרות עוד גזע שלם ואולי אפילו שנים. וכל גזע נוסף הוא כסף, אמר בלי קול ודמיין את השטרות שישולמו לו בסוף היום.

עוד כמה שעות שהה עזרא בחברת העצים, מניף, מתאמץ מתקדם, כורת וכמובן לא שוכח לספור: ארבעים, ארבעים ושבע, ששים. מעודד ממשיך במאמציו לקראת העץ הבא ו… שוב הוא קולט בזוית עינו את קבוצת החוטבים הגדולה שהיא פורשת ומתרחקת. 'מנוחת בין ערבים', זלזל בשקט לעצמו והמשיך לעבוד בלי לשכוח להעניק לעצמו את פרס הביצוע המושלם.

סוף יום. הרגע המיוחל הגיע, בין כל החוטבים משתחל עזרא בולט בזקיפותו. עיניו מאושרות, אישוניו מתרחבים ועל פניו שפוך חיוך השמור למנצחים. ששים ושלשה גזעים הוא מחמיא לעצמו בשקט, ששים ושלשה.

התור מתקדם. עזרא מחדד שמיעתו סקרן לשמוע כמה חטבו שאר העובדים. עשרים? אולי עשרים וחמש? בכל זאת הם פרשו למנוחה, להפסקה ולהפוגה.

שבעים – שומע פתאום את החוטב שלפניו מְדַוֵּחַ בחיוך, שבעים ושמונה – מסכם באושר חוטב לצידו, שבעים ושנים מספר בהנאה זה שאחריו. ששים ושלשה – הוא מסכם בשפל קול.

בעליבות ובכבידות צועד החוטב לקבל השכר, הוא מקבל לידו את השטרות מחזיק אותם קצת ברפיון סופר אותם במהירות ומכניס אותם עמוק עמוק אל הכיס.

קצת מאוכזב ומאוד מתפלא פונה עזרא בשאלה אלא אחד החוטבים: 'עבדתי היום קשה, קשה מאוד. התאמצתי התייגעתי ואפילו לא העזתי לפרוש למנוחה קצרה, ובכל זאת חטבתי רק ששים ושלשה. מה הסוד? מה הקסם?'.

'ידידי היקר' – ענה החוטב לעזרא, כשהוא מיישר זוג עיני תכלת שלוות וטובות – 'אכן התאמצת והתייגעת, חטבת עץ ועוד אחד. אין כאן קסם או סוד, אך את הזמן בו חטבת עוד עץ אחד – אנחנו הקדשנו להפסקה קצרה במהלכה השחזנו את הגרזנים…

[16] מכאן ועד סוף השיחה הם (בעיקר) דבריו של הגה"ק רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א בספרו נתיב מצותיך (נתיב אמונה, שביל ג – אות כט).

ולא נחזור על הדברים…

[17] באותה שעה זכה יעקב לנועם חירות של הבינה… והברכות של יצחק היו מסוד הבינה, מאה ברכות, שמבינה כל שורש הברכות… וזכה לקבל הברכות, לטעום מזיו וזוהר השכינה נועם עליון חמידו דאורייתא, אש להבת שלהבת…

[18] הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זיע"א (והגדת, בראשית – עמוד 832) אמר, וז"ל: לעשיו היה 'מודיעין' מעולה, אך יצא יעקב מבית עבר ללכת חרנה, וכבר רודף אחריו אליפז להורגו! וכאשר ברח יעקב מבית לבן ושב לארץ ישראל, יצא לקראתו בראש ארבע מאות איש!

ונשאלת השאלה: מדוע לא נכנס לבית מדרשו של עבר כדי להרוג את יעקב, איך הניח לו שם ארבע עשרה שנה? והתשובה, שעשיו פחד! כן, כן, הוא פחד להיכנס לבית המדרש. שמא יושפע לטובה. עוד עלול יהיה לחזור בתשובה!

[19] ונרחיב מעט:

באותן 41 שנה שעבד יעקב תמורת שתי נשיו, רחל ולאה, נולדו לו עשרה בנים קדושים וטהורים, ובסיומם נולד לו בנו יוסף.

כאשר נולד יוסף, פנה יעקב אל לבן ואמר לו: נגמרו ה-41 שנה שדרשת כשכר נדוניא, עתה אני רוצה לחזור לביתי.

לבן מתחנן: השאר אתי.

יעקב מסכים תמורת תשלום!

והם התיישבו וכתבו חוזה, וכך נכתב: לבן יסיר מצאנו את כל הכבשים והעיזים אשר יש בהם חברבורות דקות בדמות נקודות לבנות ('נקודים'), או חברבורות רחבות בדמות טלאים ('טלואים'), וכן את הכבשים החומים.

ומעתה כל אשר יוולד מכאן ואילך, כל כבש או עז אשר יהיה נקוד או טלוא וכן כל הכבשים החומים יהיו שייכים ליעקב, ואילו שאר הצאן יהיו שייכים ללבן.

באותו יום הסיר לבן מצאנו את כל התיישים העקודים והטלואים ואת כל העיזים הנקודות והטלואות והוסיף לקחת (נגד התנאי) את אשר היה בו שמץ של לבנוניות וכמו כן את הכבשים החומים. ובזה שהוסיף ולקח את כל הכבשים שיש בהם גוון לבן או חום, מנע כל אפשרות שיוולדו ליעקב כבשים הראויים לחלקו.

ולמרות זאת נעשה ליעקב נס, ונולדו בעדרו כבשים עם סימנים השייכים לו.

ולבן… לא נח, וכל פעם שהוא 'הריח' שמתקרבת איזה שהיא הצלחה לחתנו יעקב, נכנס ללחץ, וניסה בכל כחו להחליף את תנאי השכר, והכל כדי שיעקב יפסיד…

בתוך 6 שנים שינה לבן את 'החוזה', מאה פעמים! (71 פעם בשנה!).

[20] אור עולם (בראשית ב – עמוד קסד, מהדורא חדשה).

[21] אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום, ליקוטי אמרים – חלק א עמוד 672) אמר, וז"ל: ישנם עשר ספירות – חב"ד חג"ת נהי"ם – חכמה בינה דעת, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד מלכות. וכל אחת כלולה מעשר, ובזה אנחנו מגיעים לסוד המאה – כל יהודי הבחינה שלו זה מאה.

אברהם – "וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה" (בראשית כא, ה), יצחק – "וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ ה'" (שם כו, יב), יעקב – "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה… בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (שם לג, יט), דוד – תיקן מאה ברכות. אדם הראשון – לאחר שחטא הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו והעמידו על מאה אמה… עיי"ש דברים נפלאים.