אין לי מה לכתוב…
העיפרון הלך והתקצר. חניכיו החזקות של יוסי לעסו אותו ללא הרף… תוך כדי לעיסה מתמדת החלו הזיכרונות לצוף…
היה זה לפני שנה (בערך), הגבאי בבית הכנסת השכונתי הודיע על שיעור שימסר מפי רב מפורסם.
ויוסי הסתקרן ובא לשמוע…
בשיעור, ביאר הרב את פירוש המילים של ברכות התורה שאנו מברכים בכל יום. ובתוך דבריו התמקד רבות במילים 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'.
באריכות נפלאה ובמתק שפתים, רומם את מעלתם של לומדי התורה הקדושה. וביאר שעל ידי לימוד תורה בכל יום, זוכה הלומד להתחבר ולהתקשר בהקב"ה – נותן התורה.
עלינו לדעת – המשיך הרב ואמר – שהקב"ה נתן לכל יהודי ויהודי חלק בתורתו הקדושה. חלק השייך רק לו, חלק שרק הוא יוכל להשיגו ולגלותו לעולם.
ולכן על כל יהודי מוטלת החובה לשאוף לגלות את חלקו השייך לו בתורה…
וההתחלה לכך היא להתרגל לכתוב בכל יום כמה שורות של דברי תורה. וכך על ידי התמדת הכתיבה תתחיל להתעורר בתוכו הנביעה הפנימית של הנשמה…
יוסי יצא מהשיעור הזה ב'אורות', וכמה ימים התהלך כסהרורי… עד שהחליט. 'כל לילה לפני השינה (חוץ מלילות האסורים בכתיבה) אני אכתוב (כתיבה ולא העתקה) לפחות 20 שורות של דברי תורה…
שנה שלימה הוא עמד בקבלה הזו, כל לילה הוא הצליח לכתוב, עד הלילה הזה.
כל היום הוא היה טרוד מאוד ולא הצליח ללמוד כלום… הוא ניסה לרכז את מחשבתו, אך ללא הצלחה… החלל הריק והפנימי שלט בכל ישותו…
'אין לי מה לכתוב' – סיכם ביאוש…
והמחשבות המשיכו להכות בדלתי מוחו… לפני כמה זמן קראתי בספר ומתוק האור, של הגה"צ רבי שלמה לוונשטייןשליט"א, על אבא שהתגלה לבנו ולימד אותו תורה.[1] אולי גם אני אזכה? אולי מישהו יתגלה אלי ויגיד לי מה לכתוב?…
ידיו נשלחו מאליהם לחומש העומד לידו ופתחו…
ויחי יעקב בארץ מצרים
החומש נפתח בפסוק הראשון של פרשת ויחי: "וַיְחִי יַֽעֲקֹב בְּאֶֽרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַֽעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶֽׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה (בראשית מז, כח).
וכתב רש"י (שם):
'וַיְחִי יַֽעֲקֹב' – למה פרשה זו סתומה? לפי שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו.
יוסי עצם את עיניו והפליג על כנפי הדמיון…
שבע עשרה שנה חי יעקב אבינו במצרים. והתורה הקדושה הגדירה את השנים הללו כך: 'וַיְחִי יַֽעֲקֹב בְּאֶֽרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה'…
באותן שנים נפלאות התעלה יעקב אבינו למקומות כמוסים ונעלים, למקומות שעליהם נאמר: "נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה" (איוב כח, ז)…
ואז, ביום בהיר אחד, הרגיש לפתע יעקב אבינו הרגשה חדשה, הרגשה שמעולם לא חש כמותה, מעולם לא שיער ששייך כמותה…
אור עליון, נשגב ונעלם, מתוק וערב, מילא את כל ישותו…
אורות והארות ומוחין דגדלות השתלשלו והאירו משמי שמי קדם… ונועם עליון ושלוה עילאה שלא מעלמא הדין השתוררו מסביב…
הלב התמלא ברגש שמחה, בעוצמה לא מוכרת, בעוצמה אדירה, והשמחה הזו גלשה מלבו וזרמה בחוזקה בכל העורקים הגידים והנימים – מנקה, מטהרת, מזככת ומקדשת כל קשר לגשמיות…
ויעקב אבינו, הבין שהגיע היום, הגיע אותו היום שכל חייו נכסף והתגעגע אליו – יום הפטירה!…[2]
ומכיון שהגיע היום רצה לצוות את בניו, ולכן שלח שליח שיאסוף את כל בניו אליו.
כל בניו הקדושים, י"ב שבטי־יה, עמדו סביב מטתו והמתינו.
יעקב סקר אותם בעיניו הקדושות, ופתח ואמר: בני הצדיקים, ברצוני לגלות לכם את הקץ, ולכן אני מבקש שתקשיבו טוב.
ולפתע כמו מסך שחור ירד מן השמים, והעלים ממנו את הקץ…
יעקב הזדעזע. למה העלימו ממני את הסוד? אולי זה בגלל שאתם לא צדיקים?
וזה לשון הגמרא הקדושה (פסחים נו.):
"וַיִּקְרָא יַֽעֲקֹב אֶל־בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָֽסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם" (בראשית מט, א), אמר רבי שמעון בן לקיש: ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה! אמר, שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם – שיצא ממנו ישמעאל! ואבי יצחק – שיצא ממנו עשיו!
אמרו לו בניו: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל (יעקב נקרא גם בשם ישראל) ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), אמרו, כשם שאין בלבך – אלא אחד! כך אין בלבנו – אלא אחד!
באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'.
סערה עזה החלה להתחולל במחשבותיו של יוסי: אני לא מבין כלום! איזו תועלת יש בגילוי הקץ? מה כל כך חשוב לגלות את הקץ?
ועוד: מדוע חשד יעקב בהם שהם רשעים כמו ישמעאל ועשיו? וכי אם אדם לא ראוי שיגלו לו את הקץ אז הוא נהפך להיות רשע?…
והמחשבות המשיכו לסעור כגלי הים…
שלב אחרי שלב…
ולפתע הוא נזכר שפעם הוא קרא חוברת מסילות אל הנפש (שנת תשע"ח – פרשת וארא) ושם נכתב כך:
כשעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם, בראו בששה ימים וזאת על ידי אמירת עשרה מאמרות. ביום הראשון אמר שני מאמרות, הראשון – "בְּרֵאשִׁית" (בראשית א, א), והשני – "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר" (שם פסוק ג).
ביום השני אמר: "יְהִי רָקִיעַ" (שם פסוק ו), ובו הבדיל בין השמים לארץ וגם ברא בו את המלאכים, וכך בשאר הימים של הבריאה ברא את כל המציאות שאנו מכירים צמחים חיות ואת האדם.
וכשברא את הברואים, בראם בקומתן המושלמת ובשיא כחם.[3]וגם את האדם הראשון ברא הקב"ה בשלימות,[4] טוב גמור ללא שום חלק רע, ולא עוד, אלא שנטע בתוכו נשמה אחת כללית – הכוללת בתוכה את כל נשמות ישראל. והראה לו[5] את כל הדורות שעתידים לצאת ממנו 'דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, דור דור ומנהיגיו'. ושׂם אותו בגן עדן לעובדה ולשומרה.
אמנם בעקבות חטא האכילה (מעץ הדעת טוב ורע) נפלו נפשות יקרות ערך לקליפה, וגם בכל הנפשות התערבבו הטוב והרע…
ומאז החלה עבודה חדשה בעולם, בירור הטוב מתוך הרע…
וכך כתב האור החיים הקדוש אור החיים (במדבר טז, א),[6]וזתו"ד:
בעקבות חטא עץ הדעת התערבו כל הנשמות זה בזה, ולא היתה הפרדה ביניהם. עד שכעבור 1948 שנה, הגיע אברהם אבינו ועמד בכל הנסיונות שנתן לו הקב"ה.
ומכח עבודתו הוא זכה להתחיל את הבירור.
חלק הרע יצא בישמעאל, ואילו חלק הטוב יצא ביצחק.
יצחק התחתן עם רבקה שהיתה בתו של הרשע בתואל, ואחותו של הרמאי לבן, וגם לו נולדו שני בנים – יעקב ועשיו.
חלק הטוב יצא ביעקב, ואילו חלק הרע יצא בעשיו. וזה לשון האור החיים (שהבאנו בהערה): 'ונתברר הפסולת בתגבורת האש הוא עשיו'…
ובינתים גם בחרן הרחוקה, החלה עבודת הבירורים, וללבן נולדו שתי בנות: לאה ורחל.
חלק הטוב יצא ברחל, ואילו חלק הרע יצא בלאה.
וכתב הגה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב,[7] שבאותם דורות לא נעלמה הידיעה מהם בנסתרות אפילו הרשעים הקליפות הטמאים. ומכיון שהם ידעו את החלוקה הזו, לכן הם קבעו ואמרו (בבא בתראקכג.):
שני בנים יש לה לרבקה (עשיו ויעקב), ושתי בנות יש לו ללבן (לאה ורחל), הגדולה לגדול והקטנה לקטן!
עשיו שמע על כך והחל לתכנן במחשבתו את טקס החתונה עם לאה…
והשמועה התגלגלה והגיעה עד לחרן הרחוקה. ולאה החלה לברר על החתן המיועד. ומה שהיא שמעה עליו הספיק לפורר לה את הלב לפירורי פירורים…
והיא קמה ממקומה יצאה לשדות והחלה לשפוך את נפשה להקב"ה. בתפילות אמיתיות מתוך עומק הלב. באמת. ארובות עיניה נפתחו, וגשם עז ושוטף של דמעות ירדו מעיניה וליחכו את האדמה שלמרגלותיה…
שנים ארוכות של בכי ודמע, של צעקה אנקה ושוועה…
וה' ממעון קדשו ספר את דמעותיה הקדושות והניחם בבית גנזיו…
ובסופו של דבר היא הצליחה לטהר את נפשה מכל חלק רע, ולרומם אותה למרומי עולם האצילות, עד שזכתה להתחתן עם יעקב לפני רחל!
אך עם כל בכייתה היא לא הצליחה לטהר את עצמה ממחשבתו של עשיו. המחשבה שעשיו חשב עליה הותיר בה רושם, והיא לא הצליחה להיטהר ממנו…
יוסי גמר לכתוב את מחשבותיו והביט במחברת. 'ברוך השם, איזו סייעתא דשמיא, כתבתי יותר מ-20 שורות, ונשארתי בשאלה – איזו תועלת יש בגילוי הקץ?'
יוסי קרא קריאת שמע שעל המיטה. כיבה את אור החשמל והלך לישון…
יום חדש – שאלה חדשה
למחרת אחרי שהתפלל שחרית הניח תפילין של רבינו תם והתיישב ללמוד עמהם. בלי משים נשלחה ידו לספר שהיה לידו והחל לקרוא…[8]
הגלות נמשלה ללילה, והגאולה ליום ולאור גדול. והחפץ חיים סיפר על כך משל נוקב…
מעשה באיכר שהחליט לנסוע למטרופולין, לראות פעם בחייו את העיר הגדולה. נטל את צרורו ואת כספי חסכונותיו וכיתת את רגליו לתחנת הרכבת הסמוכה.
נרעש עלה לקרון והביט סביבו במבוכה. הקטר צפר, והרכבת המשיכה במסעה, והכפרי רואה כיצד השדות וְהָאֲפָרִים חולפים ונגוזים במהירות הבזק.
בקרון ישבה חבורת הוללים, שקרצו זה לזה ורמזו על הכפרי, שניכר בעליל שזו לו הפעם הראשונה שהוא נוסע ברכבת. החליטו להיטפל אליו ולעשותו ללעג ולקלס…
בשפתים נוטפות מור, ובחיוך מרוח מאוזן לאוזן, פנו אליו ושאלו: אח יקר! לאן אתה נוסע?
'אני' – השיב הכפרי בחשיבות – 'נוסע אל העיר הגדולה'.
באחת, הרצינו פניהם של השומעים, וארשת תמיהה רבתי עלתה על פניהם… 'לעיר הגדולה?! כך? בבגדים אלו, בבגדי איכר? הלא תהיה שם ממש ללעג ולקלס!'
נבוך ואמר: יש עמי בגדי חג, אבל הם ארוזים בצקלוני אשר למרגלותי! חשבתי להחליפם באכסניא'…
צחקו ואמרו: 'בבגדים אלו, איש לא יאות להשכיר לך חדר!'
מבוכתו גדלה. לאושרו, יש לו יועצים נאמנים בקרון. 'הבו עצה, מה לעשות?'
אמרו לו: 'אין כל בעיה. עוד רגע קט נכנסת הרכבת למנהרה חשוכה. על כן, פתח עתה את קישורי האמתחת והוצא את בגדי החג, וכשהרכבת תכנס למנהרה תפשוט חיש מהר את בגדיך ותלבש את בגדי החג בחסות החשיכה!'
שמע לדבריהם. התיר את קישורי הצרור, והוציא את הבגדים הנאים. ואכן, כאשר אמרו כן היה – לפתע נכנסה הרכבת למנהרה החשוכה והוא מיהר להחליף את בגדיו. אך, אבוי, בתוך רגע קט יצאה הרכבת מהמנהרה, והאיכר הנבוך עמד במרכז הקרון ערום כביום היוולדו, לקול צחוקם הרועם של ההוללים…
מבינים אתם, המשיך החפץ חיים ואמר:
העולם הזה דומה ללילה. עוד מעט קט יבוא המשיח, תפציע הגאולה הדומה לאור.[9] ואז, הן נקפא במצבנו – "וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ" (קהלת יב, א), אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה (שבת קנא:).
כסבורים אנו שמנהרה זו שאנו עוברים בה תתמיד לאורך זמן, ויש שהות בידינו להחליף את 'בגדי האיכרים' שלנו בבגדים צחורים, לשוב בתשובה שלימה ולסגל תורה ומצוות. אבל מה נעשה אם פתאום יאיר האור ונתפס במערומנו, בדלותנו ובשפלותנו?! הן כשחוק נהיה לכולם, כפתאים וכסילים, ככפריים נבערים!
על כן נראה לקיים את הפסוק: "בְּכָל־עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים" (שם ט, ח) – נעלה על הרכבת בבגדי חג!…
יוסי סגר את הספר, ובתוכו נשמעה נהמה: 'רבונו של עולם! איך עושים את זה? איך לובשים בגדי חג?'
'רבונו של עולם! זו כבר השאלה השניה שיש לי ואני לא יודע תשובה!'…
סופה של מלכות רומי הרשעה…
יוסי יצא מבית הכנסת והלך לרבו. כשהגיע ראה אותו גוחן על הספר ומצחו חרוש קמטים…
הרב שהרים את עיניו וראה את יוסי, אמר: 'טוב שבאת, עכשיו אני לומד את דברי אחד המדרשים,[10] ואני לא מצליח להבין אותו, אולי ביחד נבין'.
כידוע לך, בתחילת פרשת תולדות מובא שרק כעבור שנים ארוכות זכו יצחק ורבקה לבנים – לזוג תאומים.
הבן הראשון, נולד כשהוא שעיר ואדמוני ויקראו את שמו עשיו.
והבן השני, נולד כשהוא אוחז בעקב אחיו ולכן קראו לו יעקב – "וְאַֽחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶֽזֶת בַּֽעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַֽעֲקֹב" (בראשית כה, כו)…
התאומים הללו גדלו, וברבות השנים יצאו מהם שתי אומות גדולות, והן: ישראל – מיעקב. אדום – מעשיו.
ולמרות ששרשיה של אדום הם בעשיו (שחי בתחילת האלף השלישי לבריאה), השלטון שלה בעולם החל רק בסוף תקופת בית שני (באמצע האלף הרביעי לבריאה) והגיע לשיאו אחרי חורבן הבית.
בשנת 3828 לבריאת העולם נחרב בית המקדש השני, והרומאים החריבו כמעט את כל ארץ ישראל.
ולמרות זאת, למרות כל הצער והכאב, עם ישראל לא התייאש וציפה לגאולה… ומוחם של הרומאים לא הצליח לעכל עובדה זו.
וכתב הגאון הרב חיים פסחוביץ זיע"א (דברי חפץ – עמוד ער), וזתו"ד:
הצבא הרומאי שמע שבאיזה כפר קטן התאספו מספר יהודים שהחליטו להתחמק מתשלום המסים. ולכן הם יצאו לאותו כפר ושבו את יושביו.
בדרך חזור החליטו הרומאים להפגין כח.
מאות חיילים רומאים לבושי מגן ורומח נוצצים רכבו על סוסים אבירים ברחובות העיר. קרני השמש היכו על הברזל, וקרני האור שבקעו ממנו, הוסיפו פאר והדר לחיילים…
ובצידי הדרך נשרכו להם קבוצת היהודים כפופים ועלובים, כשלשלת ברזל עבה מוטלת על צוארם…
לתוך אותה תהלוכה איומה נקלע אברך צדיק, וכשראה את מראה הזוועה הזו ביקש להתחמק. אך, לצערו, לידו עמד אחד מהפילוסופים של רומי, וכשהוא ראה אותו משך לו בשרוול, ואמר בקול מלא לעג:
ראה! ראה בעיניך! איזו גדולה יש לנו, ואתם עדיין מצפים למשיח?
האברך שמע את דבריו ובקול פוקד אמר לו: אל תזוז! אני הולך להביא דף ומיד חוזר.
האברך בא עם הדף החלק וכתב לו: 'וְאַֽחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶֽזֶת בַּֽעֲקֵב'. וממשיך המדרש ואומר שאותו פילוסוף התפעל מאוד מהתשובה…
ואני לא מבין – המשיך הרב ואמר ליוסי – הרי הפסוק הוא 'וְאַֽחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶֽזֶת בַּֽעֲקֵב עֵשָׂו', ומדוע כשהוא כתב לו את התשובה הוא השמיט את המילה האחרונה 'עֵשָׂו'?
ויוסי הסתכל על הרב ואמר: רבי באתי לשאול שתי שאלות ועכשיו הוספת לי עוד שאלה?
והרב אמר בחיוך: אם כך אנו צריכים להשלים לארבע קושיות, ולכן נשאל עוד שאלה…
אין לי טוב…
בספר שמואל מובא ששאול ניסה להרוג את דוד כמה פעמים, אך לא הצליח.[11]
והפעם האחרונה שהוא ניסה, היה בעקבות הלשנתם של הַזִּפִים. וכך נאמר: "וַיָּבֹאוּ הַזִּפִיםאֶל־שָׁאוּלהַגִּבְעָתָהלֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר בְּגִבְעַת הַֽחֲכִילָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. וַיָּקָם שָׁאוּל וַיֵּרֶד אֶל־מִדְבַּר זִיף וְאִתּוֹ שְׁלשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת־דָּוִד בְּמִדְבַּר זִיף" (שמואל־אכו, א-ב)…
במהלך החיפושים, ירד הלילה, ושאול ואנשיו נרדמו…
דוד ניצל את ההזדמנות והתגנב בלאט אל שאול, "וַיִּקַּח דָּוִד אֶת־הַֽחֲנִיתוְאֶת־צַפַּחַת הַמַּֽיִם מֵרַֽאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל וַיֵּלְכוּ לָהֶם (דוד ואנשיו), וְאֵין רֹאֶה, וְאֵין יוֹדֵעַ, וְאֵין מֵקִיץ, כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים, כִּי תַּרְדֵּמַת ה' נָֽפְלָה עֲלֵיהֶם" (שם פסוק יב)…
ולאחר שהתרחק מן המקום, הרים את קולו ואמר לשאול: "לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַֽחֲרֵי עַבְדּוֹ כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה־בְּיָדִי רָעָה" (שם פסוק יח)…
ובאמת בעקבות אותו מקרה, הודיע שאול לדוד שהוא לא ירדוף אחריו יותר. וכמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל חָטָאתִי שׁוּב בְּנִי דָוִד כִּי לֹא אָרַע לְךָ עוֹד תַּחַת אֲשֶׁר יָֽקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד" (שם פסוק יח).
ולכאורה, אם הכל הסתדר, דוד היה צריך לחזור למקומו. והנה למרבה הפלא תגובתו של דוד היתה פלאית לגמרי, וכך אמר: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־לִבּוֹ עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל אֵין לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל־אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְנִמְלַטְתִּי מִיָּדוֹ" (שם כז, א)…
וצריך להבין מדוע דוד הגדיר את מצבו 'אֵין לִי טוֹב'?…
יוסי הסתכל על הרב ואמר: רבי! אין לי מה לומר, בחוברת הזאת ממש הגזמת! כמה שאלות. מתי נשמע כבר תשובות?…
והרב הגיב: מיד, מיד! אני כבר עונה… אך לפני כן עוד מספר מילים…
מישרים מגיד
כידוע למרן הבית יוסף היה 'מגיד' – מלאך מן השמים, שלימדו תורה. והבית יוסף זכה לכך בזכות לימוד המשניות.
יש סך הכל חמש מאות עשרים ושש פרקי משנה. והבית יוסף הגה בהן בתמידיות וברצף, בדיבור ובמחשבה, מתוך דביקות וטהרה, לשם שמים בלי סרך של פניה. ובזכות כך הוא זכה למלאך שהתגלה אליו, וחלק קטן ממה שהתגלה נכתב בספר מגיד מישרים.
והנה, גם בדור הקודם, זכה לכך הגה"ק רבי יצחק צבי בערנפלד זיע"א.
בגיל שבע הוא קיבל על עצמו ללמוד בכל יום ארבע משניות.
ובהיותו בגיל חמש עשרה קיבל על עצמו ללמוד בכל יום (לא לגרוס) ח"י פרקי משנה, וכן ללמוד בכל יום את כל מסכת מכות (הכוונה לגמרא) עם פירוש רש"י ותוספות (וזה בנוסף לשאר סדרי לימוד שהיו לו, וזכה בימי חייו לסיים את מסכת מכות יותר מחמש עשרה אלף פעם!).[12]
ואז, בהיותו בן 21 שנה, בז"ך באלול תרח"ץ (23.9.1938 למניינם), זכה בזכות לימוד המשניות לגילוי מלאך מהשמים (הנקרא 'מגיד').
וכך הוא כתב בספרו מישרים מגיד (פרשת נצבים):
אור לז"ך רחמים והסליחות אלול תרח"ץ, אור ליום הששי נצבים. בבית מדרשו של זְקֵנִי בעיר מולדתי טופולצי"ן, והיה כאשר למדתי יחד עם אלוף נעורי מרדכי ב"ר שלום הכהן צדק, משנה אחרי חצות, באמצע פרק שלישי של מסכת מנחות, איש זקן כעני נדמה לנו, ואמרנו לו שלום והחזיר לנו שלום, ותיכף חברי יצוא יצא ולא שב.
ואני נבהלתי ממראה פניו, המאירים כלפידי אש ממש, ושאלתיו אם אביא מה שהוא להחיות נפשו, כי חשבתי כי רעב הוא או אסדר מקום ללון, ועל זה ענה לי: דע לך כי באתי בזכות שהנך לומד משנה מדי יום ביומו ח"י פרקים, דבר שעשה רושם למעלה. ושלחו אותי לברכך ולאלפך, מדי פעם בפעם, רק חזק לגמור מדי יום ביומו המשנה כנזכר.
ואני נבהלתי מרוב קדושת קלסתר פניו, ולא ידעתי להוציא הגה מפי, רק בכיתי ובכיתי כתינוק על שדי אמו. דא לדא נקשו כל אברי במשך כל הזמן שהיה בבית המדרש, וכמעט שלא הוצאתי הגה מפי. עגמה נפשי כי חברי עזב אותי אז, ולא ידעתי הסיבה…
ואז אמר לו המגיד, תכין עצמך כי בקרוב תזכה לעלות לארץ ישראל…
ואחר שעלה לארץ פרצה השואה הנוראה בכל עוזה.
וכך אמר לו המגיד (שם פרשת חוקת): ודע לך, כי זכית מכל בני אבותיך לצאת מארץ מַאְפֵּלְיָה זו, בזכות מדת שלום שהתקשרת עליו זה שנים, ואשריך וכה תמשיך גם בארץ בימי שבתך שם, אם גם לא כולם שוים לטובה יהיה לך…
ו'המגיד' לימד אותו נסתרי נסתרות, וחלק זעיר מהלימודים הללו הוא העלה על גבי הכתב בספרו הנקרא מישרים מגיד (יש בו שני חלקים המודפסים בכרך אחד).
ובספר הזה (חלק ב – עמוד כד) כתב הרב יצחק צבי בערנפלד זיע"א ש'המגיד' השיב לו על השאלות.
וכך הוא השיב לו…
הטוב הגנוז בעשיו…
בעקבות חטא עץ הדעת התערבו כל הנשמות זה בזה, ולא היתה הפרדה ביניהם. עד שכעבור 1948 שנה, הגיע אברהם אבינו ועמד בכל הנסיונות שנתן לו הקב"ה.
ומכח עבודתו הוא זכה להתחיל את הבירור. חלק הרע יצא בישמעאל, ואילו חלק הטוב יצא ביצחק.
יצחק התחתן עם רבקה שהיתה בתו של הרשע בתואל, ואחותו של הרמאי לבן, וגם לו נולדו שני בנים – יעקב ועשיו.
חלק הטוב יצא ביעקב, ואילו חלק הרע יצא בעשיו.
אך למרות זאת, מכיון שיצחק היה עולה תמימה, זכה עשיו לקבל ממנו ק"צ (גימטריא 190) ניצוצות של קדושה.
וכמו שכתב השל"ה הקדוש[13] שהשם 'יצחק' מתחלק לשנים: ק"צ ח"י, עשיו קיבל ק"צ ניצוצות מיצחק, ויעקב קיבל את כל הטוב (המרומז בח"י).
והנה, כל מה שבא בירושה בשעת הלידה, מצד הקדושה, טו"ב יקרא, כמו שנאמר במשה רבינו עליו השלום: "כִּי טוֹב הוּא" (שמות ב, ב) – שנולד מהול, והיינו תוספת קדושה שנגזר עליו מששת ימי בראשית על נשמתו, והוא שם הבריאה, "אֵת הַשָּׁמַֽיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א) – ראשי תיבות, אהו"ה, העולה בגימטריאטו"ב.
ואם כך, כל ניצוץ (של קדושה) נקרא טו"ב, ונמצא שהיה בעשיו 190 פעם טו"ב.[14]
ויעקב אבינו ידע זאת. הוא ידע שאין (עשיו) כולו של לבן ובתואל, ועליו להוציא ממנו כל חלק טו"בשבשרשו מלידתו…
והוא החל בעבודה…
תיקון 64 ניצוצות
יעקב אבינו זכה בימי חייו להוציא מֵעֵשָׂיו 64 ניצוצות של קדושה, וזאת על ידי ארבע פעולות.
הפעולה הראשונה היתה במכירת הבכורה, ואז הוא תיקן 29 ניצוצות.
הפעולה השניההיתה בלקיחת הברכות, ואז הוא תיקן 5 ניצוצות.
ובפרשת וישלח, כשהתפלל: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" (בראשית לב, יב)… תיקן 16 ניצוצות.
וכשנולדו לו י"ד בנים, בסוד: "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן" (שם מח, ה), תיקן עוד 14 ניצוצות.
ונפרט יותר:
"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל־יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם" (שם כה, ל) – 'אֱדוֹם' עולה בגימטריא 51, כמנין 3 פעמים טו"ב.
'מִן הָאָדֹם הָאָדֹם', פירש רש"י: עדשים אדומות. ובכך תיקן כ"ב פעמים טו"ב העולה בגימטריא 'עד"ש', ולכן נתן לו לאכול עדשים.
"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" (שם פסוק לב) – יעקב הצליח לתקן עוד 4 פעמים טו"ב העולה בגימטריא 'חיים', ומכיון שיעקב תיקן חיים ממילא עשיו אמר: 'הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת'.
אחר כך בלקיחת הברכות נאמר: "הַקֹּל קוֹל יַֽעֲקֹב וְהַיָּדַֽיִם יְדֵי עֵשָׂו" (שם כז, כב) – ואז תיקן 5 פעמים טו"ב העולה בגימטריא פ"ה, וכמו שאמר: 'הַקֹּל קוֹל יַֽעֲקֹב'.
וכשהתפלל 'הַצִּילֵנִי נָא', תיקן 16 פעמים טו"ב העולה בגימטריא 'עֲרֹב', שעל זה מרמז דוד המלך: "עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב" (תהלים קיט, קכב). ועל זה התפלל.
אחר כך כאשר לקח גם את רחל והוליד 14 שבטים (עם אפרים ומנשה שהם כראובן ושמעון בסוד י"ד תפירות שבתפילין). תיקן 14 פעמים טו"ב העולה בגימטריארח"ל.
אך באמצע כל מהלך הבירורים הוצרך יעקב אבינו לצאת מבית אביו ולברוח לחרן…
ונרענן את הזכרון…
יעקב אבינו סולל דרך לבניו
יעקב ועשיו בני 63. יצחק אביהם מתקרב לשנתו ה-123, והוא קורא לעשיו ואומר לו: הלילה, בט"ו בניסן, אני נכנס לשנתי ה-123, וכידוע לך סבתא שרה עליה השלום נפטרה בגיל 127, ואני חושש שמא הגיע קיצי, שכן ראוי והגון לאדם בהגיעו לפרק שנות אבותיו שידאג חמש שנים לפניהן וחמש לאחריהן, ואני לא אדע אם יפקדהו המוות בהגיעו לגיל אמו, או שירבו שנותי כשנות חיי אבי…
לפיכך מבקש אני ממך: לך לשדה וצודה לי ציד, "וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּֽעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶֽרֶם אָמוּת" (בראשית כז, ד). ועשיו יצא לדרך…
באותה עת ישבה רבקה בביתה, "וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל־עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַֽיִד לְהָבִיא" (שם פסוק ה), מיד היא קוראת לבנה יעקב ואומרת לו: אני אכין את האוכל, אתה תגיש אותו לאביך, ותקבל את הברכות…
יעקב התחפש לעשיו, נכנס לאביו, קיבל את הברכות, ויצא!
ועשיו? עשיו הוציא עליו חוזה… "וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת־דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל" (שם פסוק מב) – ופירש רש"י: 'וַיֻּגַּד לרבקה' – ברוח הקודש הוגד לה מה שעשיו מהרהר בלבו.
רבקה קוראת ליעקב ומצוה אותו לברוח לבית אחיה – לבן. אך מכיון שצריך לעשות הכל בהסכמת הבעל ניגשת רבקה ליצחק ואומרת לו: "קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַֽעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים" (שם פסוק מו).
יצחק אבינו עקידא קדישא, שלימות הקדושה והטהרה, שלימות המדרגות, קורא לבנו יעקב ומצוה אותו שלא יקחאשה מבנות כנען, בשום אופן! ומבשר לו שהזיווג שלו נמצא דוקא בחרן…
ויעקב אבינו לא מתמהמה, ויוצא לדרך, ובדרך שקעה לו השמש והוא יצר חומה מאבנים והלך לישון…
וכך נאמר בתחילת פרשתנו: "וַיֵּצֵא יַֽעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּֽׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (שם כח, י-יא).
זה הוא פשט הפסוקים. אך בשעה שלמד הגה"ק הרב שלום מבעלז זיע"א את הפסוקים הללו גילו לו מן השמים כך:[15]
יעקב אבינו ידע שעם ישראל יצטרכו לעבור הרבה – תלאות ותלאי תלאות, עד שיגמר הבירור של הק"צ ניצוצות. עם ישראל יצטרכו לעבור גלויות קשות ומרות…
ולכן טיכס עצה בנפשו לסלול דרך לבניו.
ובאותה עת שהלך יעקב מהארץ לחוץ לארץ, עשה הכנה לבניו על כל הגלויות שילכו מהארץ לחוץ לארץ, להמשיך עליהם בכל מקום שיהיו אור פניו יתברך.
וזהו: 'וַיֵּצֵא יַֽעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע' – בעת שהלך מבאר שבע, שהוא מקום קדוש מקודש בכמה מיני קדושות כידוע הטעם למה שנקרא 'באר שבע'. 'וַיֵּלֶךְ חָרָנָה' – למקום הטומאה, שזה מרמז על גלויות ישראל.
'וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם' – 'יעקב' עם 'במקום' מספרו ש"ע (ש"ע נהורין כידוע), שהיה ממשיך לכל המקומות שילכו ישראל מאור פניו יתברך. 'וַיָּלֶן שָׁם' – שעשה שם קביעות לקדושה. 'כִּי בָא הַשֶּֽׁמֶשׁ' – שראה ביאת השמש של מלכות בית דוד… ועשה יעקב הכנה לבניו המשכת הקדושה מאור פניו יתברך בכל המקומות שיהיו מפוזרים עד ביאת משיחנו במהרה בימינו.
הדרך שסלל יעקב לבניו היה הקביעות. ונרחיב…
קביעות בכל תהלוכי החיים…
יעקב אבינו הבין שכדי שהאדם יצליח להחזיק מעמד נגד כל נסיונות היצר, עליו להיות קבוע בעבודת השם יתברך.
ולכן "וַיָּלֶן שָׁם" (בראשית כח, יא) – שעשה שם קביעות לקדושה.
ועל ידי כך, על ידי ההתמדה, יזכו עם ישראל לקדושה, כי ההתמדה והעקביות היא סוד הקדושה, שכל ההולך בעבודת ה' כסדר וללא כל שינוי זוכה שתחול עליו הקדושה העליונה.
והובא בשם החזון איש[16] – ההתמדה היא סוד הקדושה, מי שמתמיד יזכה לקדושה,[17] ומי שהוא קדוש תכונתו הבולטת היא ההתמדה, וסימנך: 'וקדושים בכל יום יהללוך סלה' – הקדושים יכולים להלל בהתמדה סלה.
והגם שהקביעות צריכה להיות בכל תהלוכי החיים. כל אדם צריך שיהיה לו סדר יום קבוע, ולידיעה ברורה מה הוא צריך לעשות בכל שעה.
זמן הקימה בבוקר, ההתארגנות, התפילה, פת שחרית, נשיאה בעול עם האשה היקרה, בארגון הילדים בבוקר. ואם הוא שכיר יום עליו לדעת כי יש זמן הגעה, מה שנקרא להחתים כרטיס. ברגע שמחתימים כרטיס צריכים לדעת כי משועבדים לבעל הבית.
שום דבר חיצוני לא אמור להפריע בשעת העבודה, וצריך לעבוד ביושר ובנאמנות כפי המבואר בהלכה. וכו' וכו'…
עם כל זה צריך לדעת שעיקר הקביעות צריכה להיות בתפילה ובתורה.
כל יהודי צריך שיהיה לו בית כנסת קבוע, שעה קבועה ומקום קבוע, שבו הוא מתפלל שחרית, מנחה וערבית.[18]
וצריך שיהיה לו מקום קבוע לתורתו, וכמו שכתבו רבותינו הראשונים (שאילתות דרבאחאי, פרשת תולדות – שאילתאיט, ורבינו הרי"ף ברכות ד.), שאדם צריך לקבוע מקום לתורתו, והיינו שיהיה לו מקום ישיבה קבוע ששם ילמד. ובזכות זה יזכה וכל אויביו יפלו תחתיו… עיי"ש.
ובזכות כך, בזכות ההתמדה והעקביות יזכה לעלות לרכבת בבגדי החג…
ולאחר כל ההקדמה הארוכה הזו נבין מדוע רצה יעקב אבינו לגלות לבניו את הקץ…
בואו והצטרפו למלחמה…
בגמרא הקדושה (פסחים נו.) אמרו: "וַיִּקְרָא יַֽעֲקֹב אֶל־בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָֽסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם" (בראשית מט, א), אמר רבי שמעון בן לקיש: ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה! אמר, שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם – שיצא ממנו ישמעאל! ואבי יצחק – שיצא ממנו עשיו!
אמרו לו בניו: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל (יעקב נקרא גם בשם ישראל) ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), אמרו: כשם שאין בלבך – אלא אחד! כך אין בלבנו – אלא אחד!…
באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'.
וכך פירוש הגמרא:
יעקב אבינו ידע שכל זמן שלא יגמרו להתברר ק"ץ ניצוצות הקדושה שבעשיו לא תגיע הגאולה.
והוא רצה ללמד את בניו כיצד מבררים את הק"ץ. אך נסתלקה ממנו השכינה.
ומכך הבין יעקב שעדיין יש חלק רע בבניו, ולכן הם לא ראויים להשתתף בעבודת הבירורים.
אך בניו הרגיעו אותו ואמרו לו, אבא! אין בנו שום חלק רע!
יעקב הבין שהם צודקים, הם באמת טובים, והסיבה שהוא לא הצליח ללמד אותם היא מנפלאות תמים דעים החפץ בעבודתנו. וזה שאמר 'ברוך שם כבוד מלכותו' – ברוך המנהיג עולמו כרצונו!
שנים ארוכות חלפו מאותה תקופה, ובמהלכם תיקנו ויתקנו עם ישראל עוד 65 ניצוצות מֵעֵשָׂו –
כ"ה פעמים טו"ב העולה בגימטריא תכ"ה שהוא השם הממית אויבי ה'. ו-40 פעמים טו"ב העולה בגימטריאפר"ת… [ובספר מישרים מגיד לא כל כך ברור כיצד תיקנו אותם].
ומאז נשארו בעשיו רק 61 פעמים טו"ב, העולים בגימטריא 1037…
וביום בהיר אחד פגש הפילוסוף הרומי איזה אברך צדיק, והחליט להיטפל אליו: ראה! ראה בעיניך! איזו גדולה יש לנו, ואתם עדיין מצפים למשיח?
האברך שמע את דבריו ובקול פוקד אמר לו: אל תזוז! אני הולך להביא דף ומיד חוזר.
האברך בא עם הדף החלק וכתב לו: "וְאַֽחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶֽזֶת בַּֽעֲקֵב" (בראשית כה, כו). וממשיך המדרש ואומר שאותו פילוסוף התפעל מאוד מהתשובה…
וזו היתה התשובה: דעו לכם שהגדולה שלכם היא זמנית ביותר, וברגע שיגמרו להתברר ה-61 ניצוצות, אתם תאבדו! ולכן כתב לו את המילים: 'וְאַֽחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶֽזֶת בַּֽעֲקֵב' – והמילים הללו בגימטריא 1037…
וזה שממשיך המדרש ואומר: 'ראו דברים ישנים מפי זקן חדש, להודיעך כמה צער נצטער אותו צדיק' – הבירור הזה כבר התחיל מיעקב אבינו, והוא השתדל מאוד בכל כחותיו לגמור את הבירור ולא הצליח!…
ונעבור לשאלה האחרונה…
אני חייב לברוח…
למרות ששאול הודיע לדוד שהוא לא ירדוף אחריו יותר, בכל זאת דוד החליט לברוח אל אָכִישׁ בֶּן־מָעוֹךְ מֶֽלֶךְ גַּת.
והסיבה לכך, כי שאול המלך היה משבט בנימין, שהיה (בנימין) בנה של רחל. ואילו דוד היה משבט יהודה, שהיה (יהודה) בנה של לאה.
והנה רחל היתה זכה ומזוככת בתכלית, מה שאין כן לאה שעדיין נשאר בה רושם מחשבתו של עשיו (שהרי עשיו חשב להתחתן אתה).
ונמצא שבשאול לא היה שיריים מֵעֵשָׂו, מה שאין כן בדוד. ולכן חשש דוד לנפשו ואמר: כל זמן שעשיו לא נגמר להתברר, יש לו השפעה, ומכח זה שאול יכול לשלוט עלי.
וזה שאמר דוד: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־לִבּוֹ עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל – אֵין לִי טוֹב" (שמואל־אכז, א). 'אֵין' בגימטריא 61, וזה שאמר: 'אֵין לִי טוֹ"ב', אלו ה-61 ניצוצות של טו"ב שעדיין נותר לברר מֵעֵשָׂו.
ולכן החליט לברוח אל 'אָכִישׁ בֶּן־מָעוֹךְ מֶֽלֶךְ גַּת' כי המילים הללו עם המילה 'דויד' עולים בדיוק 61 פעם טו"ב…
'ולכן ברח לפלשתים כי עתידה להיות בחלקו של יהודה מבני לאה, וגם שם היתה שולטת מדת הדין הגדולה של י' פעמים פ"ו (10 פעמים אלהי"ם (שעולה בגימטריא 86) עולה בגימטריאפלשתי"ם), וכולו חייב זכאי הוא'…
יוסי קם ממקומו ואמר: רבי! כל לילה לפני השינה אני משתדל לכתוב 20 שורות של דברי תורה, אתה מרשה לי לכתוב את מה שלמדנו?
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. כדי שהאדם יצליח להחזיק מעמד נגד כל נסיונות היצר, עליו להיות קבוע בעבודת ה' יתברך. ועל ידי ההתמדה, יזכה היהודי לקדושה. כי ההתמדה והעקביות היא סוד הקדושה, שכל ההולך בעבודת ה' כסדר וללא כל שינוי זוכה שתחול עליו הקדושה העליונה.
ב. ההתמדה היא סוד הקדושה, מי שמתמיד יזכה לקדושה, ומי שהוא קדוש תכונתו הבולטת היא ההתמדה, וסימנך: 'וקדושים בכל יום יהללוך סלה' – הקדושים יכולים להלל בהתמדה סלה.
ג. הקביעות צריכה להיות בכל תהלוכי החיים. כל אדם צריך שיהיה לו סדר יום קבוע, וידיעה ברורה מה הוא צריך לעשות בכל שעה. כגון: זמן הקימה בבוקר, ההתארגנות, התפילה, פת שחרית, נשיאה בעול עם האשה היקרה, בארגון הילדים בבוקר.
ואםהוא שכיר יום עליו לדעת כי יש זמן הגעה, מה שנקרא להחתים כרטיס. ברגע שמחתימים כרטיס צריכים לדעת כי משועבדים לבעל הבית. שום דבר חיצוני לא אמור להפריע בשעת העבודה, וצריך לעבוד ביושר ובנאמנות כפי המבואר בהלכה.
ד. עם כל זה יהודי צריך לדעת שעיקר הקביעות צריכה להיות בתפילה ובתורה. בתפילה – צריך שיהיה לו בית כנסת קבוע, שעה קבועה ומקום קבוע, שבו הוא מתפלל שחרית, מנחה וערבית. כאשר אדם זוכה להתמיד בקביעויות אלו, זוכה שהקב"ה מגלה בקרבו כחות מיוחדים לעמוד תקיף ואיתן נגד כל תלאות העולם!
ה. בתורה – צריך שיהיה לו מקום קבוע לתורתו, שיקבע בית מדרש או מקום אחר ללימוד, ובזכות זה יזכה וכל אויביו יפלו תחתיו.
ו. בחינת התורה שבעל פה לא נטהרה כהוגן מחמת הרע שנותר טמון בעשיו (שהרי התורה שבעל פה יצאה מֵעֵשָׂו), ועל כן דוקא לאלו שזוכים לידע רחב בתורה שבעל פה, ובקיאים בש"ס ופוסקים וכו', יש נטיה גדולה להתגאות ולהתרברב, ופעמים רבות אף לפתוח את פיהם לדבר דברים אשר לא כדת על צדיקי אמת, ובזה נהפכת תורתם מ'סם חיים' ל'סם המוות', רח"ל.
ז. על כן, צריך כל אדם שזכה להסתופף בבית המדרש וללמוד את התורה שבעל פה להיזהר ביותר בכך. וישתדל בכל כחו לעסוק בתורה בקדושה גדולה, וילמד רק כדי לעשות נחת רוח ליוצרו ולא כדי להיקרא רבי וכו', ויסתופף תמיד בצילם של החכמים והצדיקים האמיתיים אשר מדת הענוה היא נר לרגלם, והם מכבדים ומוקירים את כל צדיקי הדורות, ובזה ינחל רק טוב גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, ויהיה להקב"ה נחת רוח מלימודו.
ח. וכן יש ללמוד מן האמור עד כמה מחוייבים אנו לבטל את דעתנו בפני דעתם של צדיקי האמת, וזאת גם אם נדמה לנו שהם טועים ח"ו, שהרי בוודאי שלא כן הדבר, כי שכינת אל מלוה את כל דרכיהם של הצדיקים ומשגיחה שלא תצא תקלה ושגגה מתחת ידם לעולמים ח"ו. ובפרט כשבא האדם ליטול עצה מצדיק, עליו להרגיש בבירור שהוא בפני הצדיק ממש כסומא בפני הרואה, ויעשה כעצת הצדיק בתמימות ופשיטות וללא כל התחכמויות, ואז מובטח לו שיצליח בכל אשר יעשה.
הערות שוליים
[1]וזה הוא הסיפור (ומתוק האור – רבי חיים קניבסקי, עמוד תרז):
מעשה ביהודי מקרית אונו, רועי גורי שמו, שחזר בתשובה לפני עשרות שנים. הוא היה רווק והתגורר אצל הוריו. הוריו באו מרקע דתי, אך לא שמרו מצוות, אלא היו מסורתיים – כשרות, קידוש בשבתות וחגים…
אביו הזקין, וכבר התקרב לגיל שמונים וחמש. בחודש תשרי תש"פ הוא לא חש בטוב ואושפז בבית החולים תל השומר. מיד אחרי ראש השנה, פנה רועי לאביו ואמר לו: 'אבא יקר! אולי נעשה צעד קטן להתחזק בשמירת שבת?'
האב השיב לבנו בחיוב, ואמר לו: 'החל משבת הבאה אני מעוניין לשמור שבת כהלכתה'.
רועי ניסה להסביר לאביו שלשמור שבת כהלכתה זה ענין מורכב ורציני, ולכן המליץ לעשות זאת בהדרגה: תחילה לא לחלל שבת בפרהסיא, ולאט לאט, צעד אחר צעד, לשמור שבת גם בתוך הבית.
ב'שבת שובה' האב השתחרר מבית חולים לביתו, ובמשך כל השבת הוא ביקש מבנו להיות צמוד אליו ולהורות לו מה מותר ומה אסור. במוצאי שבת ביקש מבנו לקבוע חברותא וללמוד אתו הלכות שבת.
כך, מתוך שמירת שבת וחג, עברו יום הכיפורים, חג הסוכות, שבת חול המועד ושמחת תורה. בכ"ד תשרי, מוצאי אסרו חג, הלך האיש לעולם שכולו טוב.
ואז התעוררה שאלה, היכן קוברים יהודי ששמר שלש שבתות אחרונות של חייו? האם ראוי לקבור אותו בחלקת שומרי שבת?
הבן רועי נכנס אל הגה"ק רבי חיים קניבסקי והציג בפניו את המקרה. הרב התרגש מאוד מהסיפור והורה מיד: 'יש קונה עולמו בשעה אחת, יש לקבור אותו בחלקת שומרי שבת'.
כאמור, היה זה בכ"ד תשרי.
בכ"ג חשון, יום לפני סיום ה'שלשים', האב נגלה לבנו בחלום וביקש ממנו: 'רועי! בוא נצא למסעדה'. רועי ניסה לסרב: 'אני שבע', אך האב הפציר בו: 'אני מבקש ממך', והשנים יצאו לאכול במסעדה.
הם התיישבו ליד שולחן ריק, והאבא מבקש: 'רועי! תעשה ברכה ותאכל'.
'אבא! אין מה לאכול'.
'עוד רגע יהיה', השיב האב בחיוך, והוציא מתחת השולחן שתי גמרות גדולות – מסכת נדה, אותה למדו אז ב'דף היומי'. רועי היה לומד את הדף היומי בחברותא עם אברך, והתקשה להבין את כל החשבונות המסובכים שהיו בסוגיא שלמדו. והאבא, לא פחות ולא יותר, מסביר לרועי בשפה ברורה את כל החשבונות, ממש מתוק מדבש.
'בבקשה תחזור על מה שלמדנו', ביקש האב מבנו.
לאחר שחזר על הדברים, הבן לא התאפק ושאל את אביו: 'אבא יקר, הרי לא פתחת גמרא מימיך. איך אתה יודע להסביר לי את כל החשבונות המורכבים והמסובכים הללו?'
'בני יקירי!' השיב לו האב, 'כל יום שאתה למדת למטה – התעליתי יחד אתך למעלה! לימדו אותי למעלה מה שלמדת למטה!'
לא יאומן כי יסופר!
לפתע, באמצע השיעור במסעדה, ניגש מלצר ומגיש לרועי כוס קפה. רועי בירך ולגם מהקפה.
אביו המתין עד שסיים את הברכה ואמר לו: 'לא הגית את שם השם כהלכתו. כתוב במשנה ברורה שיש להגות אותו בצורה אחרת. ואם אתה רוצה להעמיק בכוונות ולכבד את שם השם, עיין בספר זה וזה'.
האבא, שכל ימיו לא למד תורה ולא שמר מצוות, ובסך הכל הספיק לשמור את שלש השבתות האחרונות לחייו, זוכה למסור לבנו בחלום שיעור בגמרא ובהלכה… הפלא ופלא!
עד כאן פרק א. וכעת מגיע פרק ב של הסיפור:
זמן מה לאחר מכן, פגש הרב שלזינגר מקרית אונו, את הרב שוורץ, רבה של קרית הרצוג, בניחום אבלים, סיפר לו את הסיפור המופלא על רועי ואביו, ושאל אותו:
'איך כבוד הרב מסביר את הסיפור הזה? יהודי בן שמונים וחמש שכל חייו לא שמר תורה ומצוות, סך הכל שמר שלש שבתות סמוך לפטירתו, יושב בגן עדן ומלמד את בנו את אחת הסוגיות המורכבות ביותר בש"ס, ולא זו בלבד אלא מלמדו איך צריך לכוין בשם השם! מה פשר הדבר?'
שאל הרב שוורץ: 'האם לאבא של רועי קוראים ששון גורי?'
'כן', השיב הרב שלזינגר.
'אם כך הכל מובן'… אמר הרב שוורץ. 'הסכת ושמע!'
'לפני כמה עשרות שנים התעוררה בעיה קשה בכשרות העירוב בכל הארץ. על קצה המזלג: כאשר במקום מתגורר דייר גוי, או יהודי שאינו שומר שבת, העירוב נפסל. זו אינה חומרא בעלמא, אלא הלכה פסוקה.
יש פתרון שכבר מופיע בגמרא. בעבר, למושל העיר היתה הרשות והסמכות להיכנס לכל בית שיחפוץ, ואם כן ניתן לשכור את המקום מהמושל, ועל ידי כך אפשר לצרף את המקום לעירוב. אולם פתרון זה אינו תקף בימינו, כי כיום אין לשלטון סמכות להיכנס לכל מקום שיחפצו'.
'היה יהודי מבני ברק' – המשיך הרב שוורץ וסיפר – 'שהגה רעיון גאוני: על פי חוקי המדינה, שעוני החשמל הממוקמים בארונות החשמל בכל חדרי המדרגות, שייכים לחברת החשמל. ניתן איפוא לשכור מחברת החשמל אחוזים בשעונים הללו, וכך לפתור את בעיית העירוב'.
רעיון גאוני, אך איך מיישמים אותו בפועל?
הרב שוורץ המשיך וסיפר:
'הלכנו, קבוצת רבנים, לראשי חברת החשמל והעלינו בפניהם את הבקשה – אך אין עם מי לדבר… היינו ממש לפני יאוש. כצעד אחרון, הגענו לאדם בקרית אונו, שהיה מנהל המחוז של איזור המרכז של חברת החשמל. הסברנו לו שמה שאנחנו מבקשים יכול למנוע חילולי שבת רבים'.
כשסיימנו את דברינו, אמר לנו האיש: 'האמת היא שלא הבנתי מילה ממה שדיברתם, אבל הבנתי שהדבר בנפשכם ממש. יש לי בן, רועי, שבימים אלו חזר בתשובה. לכבודו ולכבודכם אני נותן לכם את האישור ברגע זה, ואני גם אדאג באופן אישי שתקבלו אישור מכל שמונה עשר מנהלי המחוז וראשי חברת החשמל בארץ'.
'שמו של אותו מנהל מחוז בחברת החשמל היה ששון גורי', סיים הרב שוורץ את סיפורו.
שבת קודש – שעשרים וחמש שנה קודם לכן ששון גורי פעל שהיא תישמר כהלכתה – גמלה לו את גמולו וגרמה לו שיצא מן העולם הזה כשהוא שומר שבת כהלכתה. הוא זכה להיקבר בחלקת שומרי שבת! ופחות משלשים יום לפטירתו זכה להופיע בחלום לבנו וללמדו גמרא והלכה!…
'יש קונה עולמו בשעה אחת!'
[2]ראה באריכות בזוהר הקדוש (ויחי דף ריח ע"ב).
[3]וזה לשון הגמרא (ראש השנה יא.): אמר רבי יהושע בן לוי, כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו…
[4]וכשבראם, בראם עם גוף של בני עשרים שנה. וזה לשון המדרש (בראשית רבה, פרשה יד – אות ז): אמר רבי יוחנן, אדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו.
[5]בראשית רבה (פרשה כד – אות ב).
[6]וזה לשונו הקדושה: 'דע כי כשברא ה' את האדם, ברא נטע אחד שבו כלולים כל ענפי הקדושה, וכשחטא ונפגם נפגמו כל הנשמות שהיו תלויים בו, וכל שיצאו ממנו פגומים היו.
עד שיצתה נפש אברהם אבינו ונתלבנה, באמצעות עשר נסיונות, ונתברר הפסולת בישמעאל.
ויצתה נשמת יצחק ונתלבנה בעקידה, ונתברר הפסולת בתגבורת האש הוא עשיו, ויצתה נשמת יעקב בלא שום דופי. והוא מה שהעירונו רבותינו ז"ל במאמרם (בבא מציעא פד.): שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדםקדמאה, עד כאן. פירוש, שלא היה בו פסולת כאדם קודם שחטא'…
[7]אגרא דכלה (פרשת ויצא, ד"ה: 'אך עצמי ובשרי אתה').
[8]הגדה של פסח – החפץ חיים (עמוד 370), לגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א.
[9]ובעוד אנו עסוקים בצִפיה למשיח, נעתיק מספר 'מהר"ל מפראג' (עמוד 7), לגאון הרב בן ציון גרשוני:
הגלות בעיצומה. רב הוא האופל מסביב. היהדות בתפוצות הגולה מתבוססת בדמיה, שוקעת במצולות צרותיה: שנאה, רדיפה, עלילות דם, גירושים, ואינקויזיציה… וזה רק חלק קטן מהרשימה.
ובמרום נוטל אלקים מתוך גנזי הנשמות נשמה צחורה וזכה כעצם השמים לטוהר, ומורידה למטה בתבל, להאיר לעולם החשוך באור פלאים לדור ולדורות…
לילה. פוזנא רבתי בפולין רוגעת עתה בחוצותיה האפלים תוך מעטה שלוה. ערפל אביבי, ריחני פורש כנפיו על פני העיר. ואילו במעונותיה פנימה עוטה חג המצות את לבוש החירות, מתרונן בְּחֶדְוַת קודש. רוגשים לבבות ומשכחים את רישם שמעבר לכתלים בתקוה לעתיד לבוא. 'השתא הכא, לשנה הבאה בארעאדישראל. השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין'…
מדשדש לו בבוץ בחשאי ובזהירות הגוי – שליחה של שנאת ישראל העתיקה – דרך מבואות חשוכים. תועבה בלבו, ועל גבו שק עבה, הטומן בחובו קרבן, ילד נוצרי הרוג… עלילת דם אכזרית ומתועבת נרקמה במסתרים, עתה מגיחה היא ממאורתה כְּחַיַּת פרא צמאת דם השואפת לטרף.
הנה יפסע בלאט ברחובות היהודים, עד שיגיע לביתו של הגאון רבי בצלאל, ושם, בתוך מרתף ביתו, יניח את גְּוִיַּת הילד…
ואז… אז יהיה 'חג שמח' ליהודים. תוזעק המשטרה לערוך חיפושים אחרי הילד שנעלם, עד אשר 'תימצא' גְּוִיַּת הנרצח, שהיהודים סחטו את דמה ללישת המצות…
קולות זמרה ערבים, נלהבים, בוקעים מתוך ביתו של רבי בצאלאל… ברם, אף הגוי, שלגם כוס גדולה של וודקה לאמץ את נפשו, לבבו מפזם בקרבו בעונג: תשירו. תשירו. כל עוד אתם יכולים…
פתע נחרד ביתו של רבי בצלאל, צירי לידה מוקדמים תקפו קשות את אשתו תוך עריכת 'סדר הפסח'. האשה החלה להתפתל מכאבים עזים וקולות בכי נוראות בקעו מגרונה… הושבתה שמחת החג, רעש בבית. נבהלים ונרגשים הסתערו אנשים להזעיק מיילדת. הרחוב רוגש בקריאות ובצעקות…
הגוי – עיניו רואות: אבוי! פוענח סודו, אליו רצים הם לתופסו, והרי כמה שהוזהר על ידי שולחיו: אתה כלכל מעשיך בתבונה ובדעת פן תמיט צרה על ראשך ועל ראשנו. והוא נזהר גם נזהר, והנה הללו היהודונים בכורי שטן הם, מי גילה רז זה להם? אוי ואבוי!
הפנה עורף ופתח במנוסה. הוא רץ. השק מטולטל על שכמו, הולם על גבו, נושף הינהו בכבידות, ואילו מאחריו ממשיכים לרוץ. דומה עומדים להדביקו, עוממות העינים והרגלים כושלות. כבר יצא את המרכז היהודי, נכנס לשטח הגינות וחלקות השדה הנרחבות של העיר, אולם שעלי המרדפים מהדהדים באזניו ומדרבנים את מרוצתו.
נזעקו שומרי העיר: גנב! תפסוהו בגניבתו! ונתפס.
ידים גרומות, כבידות, הוטלו על השק. הוא נאבק, משתולל, סופג מכות ומרביץ בחזרה, עד כי הוכרע. קרס תחתיו והועבר למשטרה. שם פער פיו באלה ובקללה על 'הנבלים אשר שכרוהו, פיתוהו להציק ליהודים שנואי נפשם', אבל הוא – ידיו טהורות ונקיות, אצבע לא נקף בכל המזימה הזאת…
ולמחרת פשטה הבשורה בעיר על התשועה הגדולה – הגדיל אלקים עשות לעמו על ידי שליחו הקט, הרך הנולד לאשת רבי בצלאל, שנחפז לצאת לתשועת ישראל בחודש השביעי להריון אמו.
רחב לבבו של האב בחרדת שמחה על נס ההצלה שהפליא הקדוש ברוך הוא בלילה ואמר:
זה הקטן – גדול יהיה, והוא ינחמנו מעצבוננו. ויקרא שמו יהודה ליווא (אריה) – הוא אשר התפרסם לדורו ולדורות עולם כמהר"ל מפראג זיע"א.
השנה שנת חמשת אלפים רע"ב, לאחר מכן מציינים דורשי רשומות: 'בְּרָעָ"בזַנְתָּנוּ'…
אומרים: שנים טובות חולפות בִּיעָף – אורך זמנם של שנים רעות. שבע שנות השובע במצרים חלפו חיש, הן תופסות מקומן במקרא במספר פסוקים בלבד, ואילו שנתים הרעב מהוות פרשיות ארוכות בתורה, גדושות סבל ויסורים.
מצב האימים של עם ישראל בתפוצות גלותו מלוה את מהר"ל החל מצאתו לאויר העולם, הוא נושם אותו בילדותו, שבע ממרוריו בנערותו, והוא מסעיר את לבו ומוחו עד זקנה ושיבה.
לילה. ליווא הקטן שוכב במיטה עם אחיו שמשון. תריסי הברזל סוגרים על החלונות בבריחיהם המוצקים. עלטה בחדר.
מעבר לכותל בוקעת אנחתה העמוקה של אמא השוברת לב. וכהד עונה לעומתה האב רבי בצלאל:
'וכי מה את נאנחת? בידוע שעשיו שונא ליעקב, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, אלא שהקדוש ברוך הוא מצילנו מידם ברוב חסדו'.
והאם לעומתו משיבה:
'ועל שום מה נמלטנו מאשכנז (גרמניה), מן הפחת אל הפח? עניים היינו שם ואף כאן לא התעשרנו. ואשר לשונאי ישראל – כמוהם פה כמו שם. צרות וגזירות והתנכלויות של עלילות דם'.
'אתה יודע' – המשיכה וסיפרה – 'אתמול יִדָּה 'שקץ אחד' (שם חיבה לגוי) אבן ביצחק, ילדו של שכננו, ופצע את ראשו. ליווא ראה ונזעק להגנתו. והחל זורק על השקץ אבנים גדולות… נס שהבחנתי בכך והכנסתיו הביתה בכח, רק צרה זו חסרה לנו…
וליווא לא הבין למה אני מכניסה אותו: הגוי הזה כל הזמן מתגרה בנו, לועג על עם ישראל וזורק עלינו אבנים, צריך ללמדו לקח…
לא ידעתי מה לומר לו. איך אצליח להסביר לו כי בעיני השלטונות דמם של היהודים הפקר הוא, ואילו טיפת דם של שקץ קטן אין ערוך לה'…
'הנה בוונציה שבאיטליה' – המשיכה ואמרה – 'הוכנסו כל היהודים לגיטו ונאסר עליהם לגור מחוצה לו. אף פה רבה הסתת ההמון… ברחוב חוששים, כי גם כאן ירוכזו היהודים לרובע מיוחד'…
'נניח את עריכת החשבונות בשביל השם יתברך, לא לנו להיכנס בכבשונו של עולם' – נענה רבי בצלאל – 'השם ינהיג את עולמו כרצונו, ועלינו מוטל רק לצפות לישועה. כמו שנאמר: "לִישׁוּעָֽתְךָ קִוִּיתִי ה'" (בראשית מט, יח).
ליווא הרך שוכב ער במיטה בחדר האפל וקולט ככל האפשר מן השיחה. הוא נלחץ אל אחיו שמשון הישן. לבו הקט מתכויץ בו מפחד ומחרון גם יחד. מוחו אינו יכול לתרץ את כל הקושיות, אשר לבו תוהה עליהן:
'למה עושים הגויים צרות ליהודים? משום מה אין ה' מתנקם בגויים הרשעים? ומדוע משיח אינו בא עדיין?'
שואל הוא כל זה אצל אמא, אבל היא משגרת אותו לאבא לקבל תשובה, ואילו אבא אומר, כי ילד קטן אינו יכול עדיין להבין את כל זה. הכל מוסבר בתורה. היינו, בספרים הגדולים שבארונות העתיקים.
מה גדולה ונרחבה היא התורה! מי יכול ללמוד את כל התורה הזאת?
דומה, כי אבא מתחמק מתשובה, מדוע אין הוא רוצה לומר לו? על שום מה לא יוכל להבין כל אלה? הרי הוא עצמו שמע שהרבי אמר לאבא: 'ראש טוב יש לו לקטן זה, בלי עין רעה! מבין הינהו כל מה שאומרים לו, וקושיותיו ותירוציו – חריפות מפליאה'.
והרבי סיפר לאביו את השאלה, שהוא ליווא שאל אותו על פירושו של רש"י בפרשת תולדות על הפסוק: "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (שם כה, כב), שכשהיתה רבקה עוברת על פתחי בתי מדרש יעקב רץ לצאת וכשהיתה עוברת על פתחי עבודה זרה עשיו רץ לצאת. 'אפשר להבין שיעקב לא יצא מפני שעשיו, שמונח היה בבטן לפני יעקב מנע בעדו לצאת, אבל עשיו מדוע באמת לא יצא? מי עיכב בעדו?'
הרבי צחק ואמר תוך צביטה בלחיו, 'באמת קושיא גדולה שאלת בני, ומה תירוץ חושב אתה אפשר לענות על כך?'
'אני חושב' – ענה, 'שעשיו לא רצה לצאת לבדו בלי יעקב, את מי יכה כשיעקב לא יהיה אתו? במי ירביץ ויידה אבנים? כאן בבטן הוא יכול לפחות לבעוט כהוגן ביעקב'…
הרבי הסתכל בו בתמיהה רבה מבלי שפתח פיו.
'אבל, רבי' – שאל ליווא – 'למה באמת שונאים תמיד הגויים את היהודים? וכי מה עשו להם היהודים? ומדוע אין המשיח בא לנקום בגויים ולהחזיר לנו את ארץ ישראל?'
ואף הרבי ענה בדומה לאביו: 'כשתהיה גדול ותלמד הרבה תבין את כל זאת'.
ואכן, מבקש הוא להיות גדול, ללמוד את כל הספרים הגדולים ולהבין את הכל… אמא סחה לו על אנשים חשובים, שביקשו להביא את המשיח והדבר לא עלה בידם, אולם, הוא ילמד הרבה מאוד וידע מה עליו לעשות כדי שהמשיח יבוא, הוא יעשה את כל זה, והמשיח באמת יבוא!…
[10]וזה לשון המדרש (בראשית רבה, פרשה סג – אות ט):
'וְאַֽחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו' – הגמון אחד שאל לחד מן איליןדבית סלוני, אמר לו: מי תופס המלכות אחרינו?! (והיינו: וכי מישהו יכול לתפוס את המלוכה אחרינו?!), הביא נייר חלק, ונטל קולמוס, וכתב עליו: "וְאַֽחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶֽזֶת בַּֽעֲקֵב" (בראשית כה, כו), אמרו: 'ראו דברים ישנים מפי זקן חדש, להודיעך כמה צער נצטער אותו צדיק'.
[11]כך התנבא מיכה: "וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם אַשּׁוּר כִּי יָבוֹא בְאַרְצֵנוּ וְכִי יִדְרֹךְ בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ וַֽהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם" (מיכה ה, ד).
ובגמרא הקדושה (סוכה נב:) פירטו את שמותם:
'שִׁבְעָה רֹעִים' – דוד באמצע, אדם, שת ומתושלח מימינו, אברהם, יעקב ומשה בשמאלו. (והקשה רש"י (שם ד"ה 'שבעה רועים') ויצחק להיכן אזל (למה יצחק לא מופיע ברשימה?), והשיב: יצחק הלך להציל בניו מדינה של גיהנם, כדכתיב: "כִּי אַתָּה אָבִינוּ" (ישעיה סג, טז)).
'שְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם' – ישי, ושאול, ושמואל, עמוס, וצפניה, צדקיה, ומשיח ואליהו.
ונמצא שדוד המלך הוא אחד מהשבעה רועים, ושאול המלך הוא אחד מהשמונה נסיכי אדם.
[12]רבי יצחק צבי ברנפלד זיע"א נולד בי"ד אלול תרע"ז. וכבן שבע היה כאשר גמר מסכת ביצה עם המלמד הפרטי, ומאז למד מדי יום ביומו, ד' משניות ולא פחות, וכבר העיד על עצמו שמשנת ט"ו לחייו, למד מדי יום ביומו, לרבות ט' באב, ח"י פרקים משניות בעל פה, ואם חיסר השלים עד חצות יום המחרת.
וכמו כן מאותו יום, כאשר נהיה בן ט"ו, ולמד אצל דודו הגה"ק רבי מאיר ליב פרייא (בעל 'שבט מישור') הי"ד בשוראן, וגמר ללמוד מסכת מכות בעל פה עם התוספות, למדהּ מדי יום ביומו המסכת בעל פה, ואם הוציא הגה מפיו היה זה לו כחמישים רגעים, ובלי הגה כחצי שעה.
וכך הובא בספר מישרים מגיד (ח"ב עמוד קמו):
תלתא לירח תשרי תשל"ד, שבת קודש לסדר האזינו, כאן בזכרון מאיר (שכונה בבני ברק), אחרי צהרים שדרוש דרשתי בשבת דרגלא, והיה התעוררות, כי דרוש דרשתי להם בפרשת איוב, ובספר דניאל בסופו, ועוררתי על שאינן מעורין מספיק בענין הקודש והמקדש, ואחרי שגמרתי המסכת שנשאר לי מאשמורת הבוקר, ובכיתי בכי רב, למרות ששבת היום לה', על שם שזכיתי היום לגמור מסכת מכות עוד אחת מני אלף, והיינו האלף החמש עשרה של המסכתא, שהתחלתי ללמוד בישיבתו ובהוראתו של דודי מורי זצ"ל, בימי נעורי.
נרדמתי וראיתי את דודי מורי, בחלמא בשינת היום…
ואחר כך שאלתי סוד שלשת הריעים של איוב… ועל זה בא המענה…
וכה אמר, והיות והיום הזה זכית לגמור המסכת זה חמש עשרה אלף פעם… אשריך וטוב לך בזה ובבא, ואין לך מי שלמד המסכת הזו כל כך פעמים, כי על כן אגלה… עיין שם באורך.
והנה, רבי יצחק צבי נפטר כעבור 25 שנה מאותו גילוי – בי"ז תמוז תשנ"ח – ונמצא שהוא למד את מסכת מכות עוד 9097 פעם (בערך)!
ובסך הכל, למד אותה 24097 פעם!
[13]וזה לשון השל"ה הקדוש (פרשת תולדות, תורה אור – אות ג): והם נרמזים בשם קצח"י שהוא 'קץ' 'חי', כי קץ הוא סטרא דשמאלא… ויעקב הוא איש 'חי' רב פעלים…
[14]בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, תולדות – מאמר א), וז"ל:
בפרשת תולדות אומרת התורה שהריונה של רבקה היה מוזר ביותר. כשהיתה עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות היה התינוק מפרכס לצאת, וכשהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים התינוק היה רץ ומפרכס לצאת…
רבקה סברה שיש בבטנה עובר אחד שהינו הפכפך, פעם חפץ בקדושה ופעם חפץ בהפכה, וחששה מכך עד מאוד, ולכן הלכה לברר את פשר הדבר אצל חכמי הדור, והם הרגיעו אותה:
אל תדאגי רבקה, זה לא תינוק הפכפך, אלא שני תינוקות – אחד רשע גדול. והשני צדיק גמור…
ורבקה נרגעה!
ונשאלת שאלה פשוטה: הרי גם לפי דבריהם, עדיין יש בבטנה בן אחד רשע, ואם כן איזו נחמה מצאה רבקה בתשובתם?
אולם התשובה היתה עמוקה יותר, הם הודיעו לרבקה שלא רק מהעובר הצדיק יש לה לשמוח, אלא גם מהעובר השני, כיון שאף הוא טוב ביסודו ויש בו ניצוץ קדוש, שהרי נולד ליצחק אבינו שהוא קדוש מרחם, אלא שניצוץ קדוש זה מחופה בקליפה קשה, שמקורה הוא מחלק הרע ששכן ברבקה מחמת שנולדה להורים רשעים, ועל ידי עבודה נכונה יתעצם החלק הטוב והניצוץ הקדוש שבקרבו, ויוכל להתעלות.
לכן מצינו שיצחק אבינו אהב את עשיו אהבה גדולה, ואף רצה לברכו כמסופר בהמשך הפרשה, אף שברור ופשוט שלא נעלמו מעיני קדשו של יצחק מעשיו הרעים של עשיו, וזאת משום שידע יצחק בבירור שאף בעשיו שוכן חלק טוב ויש בו ניצוץ קדוש, וחשב שעל ידי שיקרב אותו ויאציל עליו ברכה, יוכל להשיבו למוטב…
ובאמת מהניצוצות הקדושים שהיו טמונים בעשיו יצאו כמה וכמה מאורות גדולים ונוראים, שהיוו חלק מרכזי בהפצת התורה שבעל פה.
הראשונים היו שמעיה ואבטליון שהיו גרי צדק (מזרעו של עשיו), ומהם יצאה כל תורתם הענפה של שמאי והלל ותלמידיהם הרבים (הנקראים 'בית שמאי' ו'בית הלל').
וכן רבי עקיבא שהיה בן גרים מזרע עשיו, וממנו קיבלו כל גדולי התנאים מוסרי התורה שבעל פה את עיקר חכמתם…
וכן אנטונינוס מלך רומי (שגם הוא התגייר) שרק בזכות העזרה שעזר לחכמי ישראל נכתבו המשניות.
ואם כן יוצא שרוב התורה שבעל פה היתה גנוזה בנשמתו של עשיו, ולפי זה יובן בתוספת עומק מה שנאמר בפרשת תולדות: "וַיֶּֽאֱהַב יִצְחָק אֶת־עֵשָׂו כִּי צַֽיִד בְּפִיו" (בראשית כה, כח) – והיינו שידע יצחק שבפיו של עשיו גנוזה עיקר התורה שבעל פה, ועל ידי זרעו היא עתידה להתגלות, ולכן אהב אותו מאוד.
ובזה נפתח לנו פתח רחב להבין בעומק גם את מה שמסופר בהמשך הפרשה (פרק כז) על רצונו העז של יצחק לברך את עשיו דוקא ולא את יעקב:
והיינו משום שידע יצחק שעיקר התורה שבעל פה גנוזה בפיו של עשיו כנ"ל, וחשש יצחק שמכיון שיש בעשיו חלק רע מבחינת הרע של נחש הקדמוני, אם תצא ממנו התורה שבעל פה במצב זה, היא תהיה מלאה פסולת וסיגים, ויוכלו הלומדים אותה לבוא לידי מדות רעות וגאוה וגסות רוח וכו'. ולכן החליט יצחק לברך את עשיו בעשרת הברכות של 'ויתן לך', ובכך לבטל מעליו את עשר הקללות שהתקלל בהם הנחש, ולהעביר ממנו את כל הרע שבו, ואז תוכל לצאת ממנו התורה שבעל פה כשהיא זכה וברה. אלא שכנראה רבקה לא ירדה לסוף דעתו של יצחק, ולכן שכנעה את בנה יעקב שיכנס אל אביו במרמה ויטול את הברכות פן יקדמנו עשיו הרשע ויטלם.
ומכיון שידעה רבקה היטב שמדתו של יעקב היא מדת האמת, כמו שכתוב: "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז, כ), ומצד מדתו הוא לא יוכל לרמות את אביו בשום אופן, לכן "ותקח רבקה את בגדי עשיו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית, ותלבש את יעקב בנה הקטן" (בראשית כז, טו). והיינו כי כמו שלבישת בגדים של צדיק מסוגלת להשפיע על האדם שפע של קדושה, כך גם לבישת בגדי אדם רשע מסוגלת להשפיע על האדם ממדותיו הרעות של אותו רשע, ולכן הלבישה רבקה את יעקב בבגדי עשיו כדי שיקבל מעט מן הרמאות שהיתה בעשיו, ויסכים להיכנס ליטול את הברכות במרמה.
ואכן בסופו של דבר הקשיב יעקב לאמו ונטל את הברכות מיד אביו במרמה, אולם לא הרויח מכך מאומה, ולא די בכך שלא נתקיימו בו הברכות, אלא גם נגרם לו מכך צער רב בהמשך חייו.
וכנגד ארבע הפעולות שעשה יעקב כדי ליטול את הברכות – "וילך ויקח ויבא לאמו…" (שם פסוק יד), "ויבוא אל אביו וגו'" (שם פסוק יח) – נגזרו עליו ארבע צרות, כמו שכתוב: "לא שָׁלַוְתִּי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז" (איוב ג, כו), ופירשו חז"ל במדרש (בראשית רבה, פרשה פד – אות ג): 'לא שָׁלַוְתִּי' מֵעֵשָׂו, 'ולא שקטתי' מלבן, 'ולא נחתי' מדינה, 'ויבוא רוגז' בא עלי רוגזו של יוסף. וכן כל שנאת הגויים כלפינו במשך כל הדורות היא מחמת מה שנטל יעקב את הברכות מֵעֵשָׁו, כמו שכתוב: "וישטום עשיו את יעקב על הברכה אשר בירכו אביו" (בראשית כז, מא).
וכן בחינת התורה שבעל פה לא נטהרה כהוגן מחמת הרע שנותר טמון בעשיו, ועל כן דוקא לאלו שזוכים לידע רחב בתורה שבעל פה, ובקיאים בש"ס ופוסקים וכו', יש נטיה גדולה להתגאות ולהתרברב, ופעמים רבות אף לפתוח את פיהם לדבר דברים אשר לא כדת על צדיקי אמת, ובזה נהפכת תורתם מ'סם חיים' ל'סם המוות' (ראה יומא עב:).
על כן, צריך כל אדם שזכה להסתופף בבית המדרש וללמוד את התורה שבעל פה להיזהר ביותר בכך. וישתדל בכל כחו לעסוק בתורה בקדושה גדולה, וילמד רק כדי לעשות נחת רוח ליוצרו ולא כדי להיקרא רבי וכו', ויסתופף תמיד בצילם של החכמים והצדיקים האמיתיים אשר מדת הענוה היא נר לרגלם, והם מכבדים ומוקירים את כל צדיקי הדורות, ובזה ינחל רק טוב גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, ויהיה להקב"ה נחת רוח מלימודו.
וכן יש ללמוד מן האמור עד כמה מחוייבים אנו לבטל את דעתנו בפני דעתם של צדיקי האמת, וזאת גם אם נדמה לנו שהם טועים ח"ו, שהרי בוודאי שלא כן הדבר, כי שכינת אל מלוה את כל דרכיהם של הצדיקים ומשגיחה שלא תצא תקלה ושגגה מתחת ידם לעולמים ח"ו. ובפרט כשבא האדם ליטול עצה מצדיק, עליו להרגיש בבירור שהוא בפני הצדיק ממש כסומא בפני הרואה, ויעשה כעצת הצדיק בתמימות ופשיטות וללא כל התחכמויות, ואז מובטח לו שיצליח בכל אשר יעשה.
[15]מהר"שמבעלז על התורה (ריש פרשת ויצא).
[16]אגרות חזו"א (חלק א – אגרת ג), והובאו דבריו בספר פניני קודש (עמוד 273).
[17]כתב הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורגשליט"א (שיעורים והתוועדויות, שנת תשע"ג – חלק ב עמוד תכז),וזתו"ד:
יעקב אבינו לפני פטירתו בירך את בניו – "וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (בראשית מט, כח). והנה בברכת יעקב לבניו מצאנו שהמשיל שלשה מבניו לחיות. יהודה – לאריה. דן – לנחש. בנימין – לזאב.
וכך אמר לדן: "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶֽרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר" (שם פסוק יז) – דן הוא בעל חשבון נפש, תמיד הוא דן את עצמו אם הוא נוהג כראוי או לא. ואחר חשבון הנפש מתברר לו שכל הסיבה שאדם רחוק מהאלקות היא מחוסר עקביות, והגורם לחוסר עקביות זה הסוס! ולכן הוא 'נֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס' ומנסה להפיל את 'רֹכְבוֹ אָחוֹר'.
ולתוספת ביאור: דן בגלל חכמתו הרבה מבין שכל הסיבה לריחוקו הגדול הוא החוסר עקביות, והגורם לזה הוא הסוס. מי הוא הסוס? הסוס רץ אחרי תאוות, רץ אחרי פרנסה, כל מה שאדם רץ אחרי משהו בעולם הזה, עלמא דשקרא, הוא סוס של הלעומת זה (היינו הצד המנגד לקדושה).
דן מספיק חכם לדעת שהסוסים האלה, כל הריצות והדחפים אחרי העולם הזה, הם שמרחיקים אותו ריחוק תהומי מאיפה שהוא רוצה להיות, צריך להיות. לכן הוא משתדל להיזהר כמה שיותר להיות עקבי בעבודת ה', ובכך הוא נושך עִקְּבֵי סוס 'וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר' – הס"מ בכבודו ובעצמו.
וכך דן המשיך בעבודתו בעקביות ובעקשנות נוראה, עד שזכה בימי משה רבינו להגיע לדרגת אריה, וכמו שבירך משה רבינו את דן: "וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן" (דברים לג, כב).
[18]פסק מרן רבי יוסף קארו בשולחנו הטהור (או"ח, סימן צ – סעיף יט), וז"ל: יקבע מקום לתפילתו, שלא ישנהו אם לא לצורך. ואין די במה שיקבע לו בית הכנסת להתפלל, אלא גם בבית הכנסת שקבוע בה צריך שיהיה לו מקום קבוע.
וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק נט), וז"ל: 'יקבע מקום' – שכן מצינו באברהם אבינו שקבע מקום לתפילתו, כדכתיב: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' וגו'" (בראשית יט, כז)… עיי"ש.
ובתוספת ביאור: בגמרא ברכות (ו:) הובא: אמר רבי חלבו אמר רב הונא, כל הקובע מקום לתפילתו אלקי אברהם בעזרו.
ומפרש רש"י, וזתו"ד: אברהם אבינו בימי חייו עבר הרבה. מאוד. כל צעד ושעל שעבר בימי חייו היה מלווה בנסיונות והתמודדויות, שנאה מהסובבים, רדיפות ומלחמות… כאב העקרות, ונסיון העוני…
חיים מלאים באירועים ומקרים, כגלי הים המתגברים ומסתערים…
ולמרות כל זאת, תמיד היה ה' בעזרו, ועזר לו לעמוד איתן, לא להישבר ולא לסגת אחור! ומגלה לנו הגמרא הקדושה שאברהם זכה לכך מכיון שהיה לו מקום קבוע לתפילתו, ובכל עת שהיה הולך להתפלל היה מתייצב באותו מקום!
וגילו לנו חז"ל שכשם שהקב"ה עזר לאברהם אבינו בזכות 'הקביעות' מקום שהיתה לו בתפילתו, כך גם כל יהודי ויהודיה שיזכו לקבוע מקום לתפילתם – יזכו שהקב"ה יגלה בקרבם כחות מיוחדים לעמוד תקיפים נגד כל תלאות העולם!
