פלפול לשבת הגדול…
משה ישב ליד הלוח שנה והתבונן: השנה חל י"ד באדר ביום ששי, ודבר זה גורם לכל העיירות המוקפות חומה שיחגגו את פורים שלשה ימים (כמבואר בהלכה). דבר הנקרא בהלכה: 'פורים משולש'.
ומחשבותיו של משה המו עליו: אני תושב ירושלים, וממילא גם אני אזכה לחוות שלשה ימים של הארת פורים! אני חייב לנצל את הזמן! מה אעשה?
והוא החליט. 'אני אלמד את כל מסכת מגילה בבלי וירושלמי, ובסעודת פורים (שתהיה ביום ראשון) אערוך סיום'.[1]
ובסייעתא דשמיא הוא הצליח!
באמצע משתה היין, כשדעת כל המסובים טובה עליהם, קם משה והודיע: ברשותכם אערוך סיום!
והוא קרא את השורה האחרונה במסכת מגילה: 'תנו רבנן, משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג'.
והיינו שמשה רבינו תיקן לישראל שקודם החגים יעסקו בהלכות השייכות לאותו החג. לפני פסח בהלכות פסח,[2] לפני שבועות בהלכות יום טוב וכו'…
ומכיון שאנו כבר בתוך ה-30 יום מפסח, לכן אני רוצה ברשותכם להסמיך את מה שלמדנו בסיום למעשה, ולקרוא את ההלכה הראשונה מהלכות פסח, וזו היא:
פסק השולחן ערוך (אורח חיים, סימן תכט – סעיף א): 'שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום: הג"ה (זה דברי הרמ"א) – ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח. וכל מי שדר בעיר י"ב חודש צריך ליתן לזה'.
ובענין זה נספר:[3]
דבר בואו של הצדיק הקדוש, הרבי רבי מרדכי מנדבורנא, לשבות שבת בעיר המחוז, עורר הד עצום בקרב האוכלוסיה היהודית סביב, אשר מורכבת היתה ברובה מיהודים יראים ושלמים, חדורי אמונת חכמים תמה מעבר אל עבר.
שמעו של הסבא קדישא מנדבורנא, נפוץ היה ביותר, סיפורי המופת הפלאיים, אשר התהלכו סביב דמותו הנשגבה של אותו צדיק, וגילויי רוח הקודש החותכים אשר נכרכו על עקביו, הוציאו את שמו הטהור לתהילה בכל קהילות ישראל הקדושות.
בואו של הצדיק לשבות שבת בעיר מערי המחוז, סוחף היה קהל גדול של יהודים מכל הסביבה, אשר נהרו לשבות את השבת במחיצתו, להתחמם כנגד אורו, לשתות בצמא את דבריו, להתברך מפיו ולהתבשם מהוד קדושתו.
אותה שבת, הגיע גם ר' יונה וייס, בעל בית חשוב ובר אוריין מבני ליסקא, להסתופף בצילו של הצדיק מנדבורנא, וליהנות מזיו השכינה השורה על סביבותיו. אחרי השבת, בהיכנסו להיפרד מלפני הצדיק, ולהתברך מפיו בטרם שובו לביתו, נכונה לו הפתעה:
ר' יונה – פנה הצדיק לעומתו בחיבה – שליחות נחוצה מבקש אני לשגר עמך, אל רבה של עירכם, הגאון הצדיק, רבי צבי הירש! סבור אני, למצוא בך שליח נאמן, אשר יֵדַע להעביר דברים לאשורם!
ובכן – החל הצדיק מציע את דבר השליחות – כה תאמר לרבכם לאמר:
'המחבר, בשולחן ערוך, אורח חיים (סימן תכט – סעיף א) כותב: 'שואלים בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום'. מוסיף על כך הרמ"א: 'ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח'. ויש לתמוה: מה ענין 'חיטים לעניים' אצל 'שואלים ודורשים'? והרי אין דרכו של הרמ"א לערב שני נושאים שונים זה בזה?! ולא עוד, אלא שהוא נותן וי"ו בראש התיבה – "ומנהג' וי"ו מוסיף על ענין ראשון' אתמהה!
'אלא כך תאמר לרבכם: כוונתו של הרמ"א היתה, לומר: מה אכפת לי אם כן תדרוש או לא תדרוש, העיקר שתדאג לקנות חיטים בעבור העניים ושיהיו להם צורכי הפסח בהרחבה!
'עד כאן דבר השליחות', סיים הצדיק את דבריו, 'ואתה ראה למסור דברים כנתינתם!'
נפלאים היו הדברים בעיניו של ר' יונה, אשר מלבד עצם האמרה הנאה הצרורה בכנפיו, לא ירד לעומקה של השליחות הטמונה בגווה. אולם, יודע היה בנפשו, כי קט הוא מכדי לבוא בסוד ה' אשר ביד עבדיו הצדיקים, וקיבל, איפוא, על עצמו, לקיים את המוטל עליו לפי תומו.
מיד עם שובו לעירו, היישיר ר' יונה צעדיו אל ביתו של הצדיק הקדוש, רבי צבי הירש מליסקא, כדי למסור לו את דבר השליחות. האזין הצדיק לדברים בקשב רב, ונתחייך.
ניכר בעליל – אמר – כי רוח הקודש שורה על הצדיק מנדבורנא: שכן זה שנים ארוכות, שקושיא זו טורדת את דעתי בכל שבת הגדול – עתה שלח לי הצדיק את התירוץ לקושיא! יישר כחו וחילו!'
אמנם, בכך עדיין לא תמה כוונתו של הצדיק מנדבורנא.
חג הפסח היה ממשמש ובא. ההכנות בכל בתי ישראל הגיעו לשיאן, ואלו שבליסקא לא יצאו מן הכלל. כבשאר מושבותיהם של עם הקודש, רוחצה העיר ומורקה היטב, כמוכנה ומזומנת לקבל את פני האורח הגדול של ימות השנה.[4]
ארגוני העזרה והסיוע השונים בעיר, פעלו במלוא עוזם. גבאי הצדקה התרוצצו בכל פינה בעיר, מרחוב לרחוב ומסימטה לסימטה, גבו אצל זה ומסרו לזה, קיבלו פה והעבירו לשם, והכל מתוך להט של קדושה שאיננו מצוי אלא בעושי מצוה לשמה. כמויות גדולות של מצרכי מזון לפסח חולקו בשכונות העוני, החל במצות וכלה בבשר, פירות וירקות. העניים יותר נהנו גם מתמיכות כספיות, אשר נועדו לסייע בידם לרכוש לבני ביתם ביגוד והנעלה חדשים לכבוד החג.
על כל מבצעי החסד הללו פיקח מקרוב המרא דאתרא, הצדיק מליסקא, אשר לא ביקש לפטור עצמו מעול קדוש זה, למרות העולים האחרים הכבדים, שרבצו על שכמו מכחה של הרבנות.
בערב שבת הגדול, הלכה הסערה הקדחתנית והתקרבה לדממה. רוב ההכנות לקראת החג הושלמו כבר. פחות או יותר, ברוב הבתים נסתיימה רכישת המצות, היין ושאר המצרכים, גם הגבאים השלימו את חוק מלאכתם, אופי המצות השביתו את המאפיות, אחרי שכל תצרוכת בני העיר סופקה עד תום – ולא נותר אלא להשלים את ביעור החמץ האחרון, כדי להיות מוכנים ומזומנים לקבלת פני החג.
בביתו נאוה קודש, ישב הרב הצדיק, והתעמק בספרים שלפניו. הטרדות המרובות והעול הכבד שליווהו במשך השבועות האחרונים, לא הניחו לו עד כה להתפנות כדי להכין את הדרשה המסורתית, דרשת שבת הגדול, אותה שׂוּמָה על כל רב בישראל להשמיע מחר לפני בני עדתו. הדממה ששררה במעון כבר מוזרה היתה לבני הבית, אשר לא הסכינו לה מזה כחודש ימים. גם דמותו של הרב היושב שליו ושאנן בחדר תלמודו, כמעט שכוחה היתה, אחרי ימי העמל והטרדה בהשבת תשובות לשואלים ובעסקי ציבור ומצוה, שלא פסקו כמעט, מאז הפורים ועד היום.
אך נתן הרב עיניו בספרים, מיד צצה לה אותה קושיא שנוהגת היתה לצוץ לפניו שנה שנה באותה העת: אותה קושיא על הרמ"א, שהסמיך מעות חיטים לשואלים ודורשים. אמנם, הפעם, שוב לא הציקה הקושיא כבשנים קודמות, שהרי הקדים כבר הצדיק הקדוש מנדבורנא, תירוץ לקושיא, ושלחה אליו בידי שליח לפני מספר שבועות.
אותו חיוך של הנאה והתפעלות, שנמתח על פניו של הרב שעה שקיבל את השליחות בזמנה, שב והופיע שוב על פניו הטהורות. רוח קדשו הגלויה של הרבי רבי מרדכיל'ה, שם דבר היתה בעולם, והנה זכה אף הוא ליהנות באמצעותה עצה ותושיה.
עודו יושב ומהרהר בדבר, ונקישה קלה נשמעה על הדלת.
'יבוא!' – השיב הרב.
בפתח הופיעה אשתו של אחד מבני העיר, כשכולה אומרת דכדוך ועצב.
'רבי קדוש', התייפחה בבכי מר, 'כשל כח הסבל!' 'מה קרה? מה אירע?' – נחרד הצדיק ממקום מושבו.
'זה תקופה ארוכה', פתחה היא לספר, 'שעסקיו של בעלי נקלעו למצוקה, ומצבו הכלכלי הלך וירד מדיוטא לדיוטא. אולם, הבושה הגדולה והצורבת שמה עד כה מחסום לפינו, ואיש מבני העיר, לרבות הקרובים אלינו ביותר, אינו מעלה על דעתו שמץ דבר ממצבנו. עד כה עמדתי לימין בעלי במאמציו להעלים את רוע המצב מעיני הבריות, ואכן, בסייעתא דשמיא, עלה בידינו להחריש, להבליג ולכסות הכל.
'ברם, היום, לראשונה, נתגלעה מחלוקת נוקבת בינינו. ניצבים אנחנו ימים אחדים בלבד לפני חג הפסח הקדוש, וביתנו ריק – אין בו מאומה: לא מצות, לא יין, לא בשר, ולא ביצים. אף לא קליפת בצל אחת לרפואה!
'טענתי, איפוא, אני: עד כאן מסכת שתיקה – מכאן ואילך, אין מנוס מלבקש את עזרת הבריות! שהרי לא יתכן, כי בגין הבושה, נגזור עלינו ועל ילדינו מיתה ברעב ובצמא, רחמנא ליצלן, מה גם ביום טוב של פסח! הן לא יעלה על הדעת, כי לא נערוך את ליל הסדר ולא נאכל כזית מצה כמצוה המצווה על כל יהודי ויהודי! אולם, הוא, רוח אחרת היתה עמו, וכסבור הוא, כי גם עתה, שׂוּמָה עלינו לשתוק ולהעלים את המצב מעיני כל חי.
סוף דבר, הגעתי עמו לעמק השוה, והוסכם בין שנינו, כי אלך ואגלה את אזנו של הרב בלבד מן המצב, והוא, ברוב חכמתו וצדקתו ידע את אשר לפניו.
'ובכן, עתה באתי!' – סיימה הדוברת את דבריה, ופרצה בבכי סוער קורע לבבות.
נרעש ונרגש נותר הרב על מקומו, ומוחו הטהור פעל בקדחתנות. עצם השמועה הרעה היה בה כדי להעציב את הלב ולהעכיר את הרוח, אלא שלא עת מחשבות עתה: הזמן קצר והמלאכה מרובה, וְשׂוּמָה לגייס מאי שם כל עזרה אפשרית, כדי להציל את המשפחה האומללה מחרפת רעב!
מן השולחן, כמו זעקו אליו הספרים, אשר אך זה עתה נפתחו: 'גיוואלד, והדרשה מה תהא עליה?!'
הצדיק נתחייך אל עצמו בעגמומיות:
'הנה! רוח קדשו של הצדיק מנדבורנא הולמת שוב: 'מה אכפת לי אם כן תדרוש או לא תדרוש, העיקר שתדאג להמציא לעניים את צורכי הפסח בהרחבה!'
מבלי להרבות בהיסוסים, קם הצדיק מהשולחן, לבש את אפודתו ועמד לצאת מן הבית. את העניה הסוערה שילח לביתה.
'הכל על מקומו יבוא בשלום', הרגיעה הצדיק, 'אל לכם לדאוג, איש לא יֵדַע דבר!'
תוך דקות ספורות, הוזעקו כל בני ביתו של הצדיק בדחיפות, החתן, הבת, הנכדים, הנכדות, וכל יתר בני המשפחה.
'להניח הכל! – פקד הצדיק בבהילות – 'לחדול עתה מכל מלאכה אחרת, יוצאים ביחד לאפות מצות!'
'מה?… מצות?… עכשיו מצות?… בשביל מי?… הן המאפיה כבר מושבתת!…'
הצדיק עמד על שלו:
'יוצאים לאפות מצות!' – אמר ולא יסף.
האופה הוזעק מביתו, התנור הוסק במהירות הבזק, וכל המשפחה, בראשותו של הצדיק בכבודו ובעצמו, התייצבה למלאכת אפיית המצות.
תוך דקות, פשטה השמועה בעיר:
'הרבי וכל בני ביתו אופים מצות במאפיה!'
מכל עבר החלו אנשים נוהרים בחופזה אל כיוון המאפיה. אצים רצים לחזות בפלא הגדול: הן אפילו את מצותיו שלו, לא אפה הצדיק בעצמו, כי אם נוכח בשעת אפייתם גרידא, ואילו עתה, אופים הוא ומשפחתו במו ידיהם?! – אתמהה!
המון הסקרנים הלך וגדל.
'מה לכם מביטים באפס מעשה?!' – האיץ בהם הצדיק ברוך – 'הפשילו שרוולים וגשו אל המלאכה!'
תוך שעה קצרה, ארוזה היתה כמות מספקת של מצות ניחוחיות במפה צחורה, אשר נישאה על כתף אל בית הצדיק, חבילת המצות, כמו יתר צורכי החג, הגיעו לתעודתם בחשאי.
מאז והלאה, בכל שנה ושנה, לא החסיר הצדיק מליסקא מלספר בערבי פסחים את 'מופתו' הגלוי של הצדיק מנדבורנא.
פלפול חריף ועמוק, גג על גג, לא השמיע הצדיק מליסקא אותה שנה בדרשתו. הזמן שעמד לרשותו כדי להתכונן לכך, יצא באפיית המצות ובגיוס צורכי החג למען המשפחה האומללה. הוא פתח, איפוא, ואמר:
'בנוהג שבעולם, טורחים רבני ישראל בדרשותיהם של שבת זו, ליישב איזו שהיא סתירה בדברי הרמב"ם או השולחן ערוך, ולהעמידם על מכונם. אף אני עשיתי כן:
'הנה, נפסק להלכה, ברמב"ם, בטור ובשולחן ערוך, הדין של 'בערב תאכלו מצות'. אך מאידך גיסא, פוסקים הם גם כולם, כי בעינו עומד האיסור ד'לא תגנוב', קורה לפעמים, אצל עניים מרודים, לא עלינו, ששתי הלכות אלו סותרות זו את זו סתירה מוחלטת, שכן ללא משלוח יד בגניבה, רחמנא ליצלן, לא יעלה בידם, בשום פנים ואופן, להשיג מצות לחג…
'בערב שבת זו, עלה בידי, בחסדיו של המקום ברוך הוא, ליישב את הסתירה הזאת, הלכה למעשה, וזהו 'הפלפול' שלי לשבת הגדול!'…
שני סוגי סיפורים…
משה סיים את סיפורו הארוך, ושתק שתיקה ארוכה. לאחר מכן, המשיך ואמר:
הצדיק מליסקא שימש עשרות שנים כרב העיר. ומתוקף תפקידו התאספו אצלו סיפורים למאות.
ואף על פי כן, לא שמענו על עוד סיפור שהוא היה מקפיד לחזור ולספר בכל שנה. והטעם לכך שהסיפורים שמתארים מציאות שהיתה, מתחלקים בכללותם לשני סוגים:
הסוג הראשון, סיפור שנוצר בעקבות מציאות סוערת, מלאת רגש, תחושה, פעימות לב, אימה וחרדה או שמחה וחדוה.
אך לאחר שהמציאות חלפה עברה, נותרו רק זכרונות, בלבד.
ואילו הסוג השני, הוא סיפור הנוצר גם הוא בעקבות מציאות סוערת, אך הסערה שנחוותה באותה שעה, נותרה חקוקה ורשומה בלב לעד.
וכנראה, שמכל אותם מאות סיפורים שהתאספו אצל הצדיק מליסקא, רק הסיפור הזה נותר חקוק ורשום בלבו לעד…
מסך החומר שהוסר, ומתוכו התגלתה האמת האלקית: 'מה אכפת לי אם כן תדרוש או לא תדרוש, העיקר שתדאג להמציא לעניים את צורכי הפסח בהרחבה!', המשיכה להאיר ולפעום בלבו גם שנים ארוכות אחר כך…[5]
דניאל קם ממקומו ואמר: אתה יודע! בזכות ההסבר שלך התיישבה לי קושיא שהיתה קשה לי כמה שנים.
כן?! – אמר משה – איזו קושיא?
ודניאל פתח וביאר…
זה מה שאומרים?
בפרשה הקודמת, פרשת כי תשא, למדנו על חטא העגל. וכך למדנו:
למחרת מעמד הר סיני שהיה בתאריך ו' בסיון, עלה משה רבינו להר סיני למשך ארבעים יום, כדי לקבל את לוחות הברית. לפני עלותו להר, הודיע משה רבינו לעם ישראל מפורשות שעתיד הוא לרדת מההר רק בעוד ארבעים יום, בחצות היום של יום הארבעים. עם ישראל ספרו ארבעים יום והמתינו למשה רבינו בסבלנות רבה, אלא שנפלה להם טעות בספירה.
כוונת משה רבינו היתה שיספרו ארבעים יום בנוסף לעצם יום עלייתו להר, ואילו עם ישראל החשיבו בספירה גם את יום העליה. וכשראו שהגיע חצות היום של יום הארבעים לפי חשבונם ומשה לא ירד מההר, היו בטוחים שמשה רבינו מת בראש ההר מאיזו סיבה שהיא.
משום כך החליטו לעשות את עגל הזהב כדי שישמש להם כאלהים אשר ילך לפניהם במקום משה רבינו, כפי שנאמר: "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א).
ובעוד שמשה רבינו עמד לפני הקב"ה בראש ההר, כבר הודיע לו הקב"ה שעם ישראל חוטאים כעת למטה במחנה חטא חמור מאוד, כמו שנאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם פסוקים ז-ח).
מלבד הפירוש הפשוט של מאמר ה' למשה רבינו: 'לֶךְ רֵד', דהיינו שירד מן ההר וימהר להגיע למחנה – רבותינו הקדושים מגלים לנו שכוונת הבורא היתה שמשה רבינו יאלץ לרדת במדה מסויימת מגדולתו והשגתו, כעונש על כך שעם ישראל חטאו בעגל. וזהו: 'לֶךְ רֵד' – כלומר, רד מגדולתך הרמה.
בנוסף לכך: כתוצאה מחטא העגל נשברו לוחות הברית הראשונים, ובכך חזר העולם לקלקולו הראשון!
חטא העגל 'זיהם' את העולם, וכל העולם נהיה מגושם, חיצוני וגס. מסך של חומר ירד וכיסה את האור האלקי המאיר מכל מציאות.
והקב"ה הודיע למשה רבינו: זהו! זה הסוף שלהם! "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים ט, יד)…
ומשה רבינו חגר את כלי מלחמתו, ויצא לקרב… 960 שעות רצופות של מלחמה עזה כנגד כל כחות הדין, המקטרגים והמשטינים…
ובסופו של דבר הוא הצליח לבטל את הגזירה, עם ישראל נשארו בחיים![6]
ולמחרת (ב-כ"ט אב) הוא עלה להר סיני, ושהה שם שוב 40 יממות. ובסופם, בעשרה בתשרי, הוריד את הלוחות השניות.
ולמחרת, ב-י"א תשרי, הקהיל משה רבינו את כל ישראל וציוה אותם על השבת, וכמו שנאמר: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה[7] אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת" (שמות לה, א-ב)…
והקושיא שהציקה לי – המשיך דניאל – היא זו[8] (ראה הערה):
פלאי פלאים.
זה עתה ירד משה רבינו מן השמים!
אתמול היה יום הכיפורים!
כולם עדיין שפופים וכאובים את חטא העגל.
הכל התחילו להתאושש מן ה"סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד, כ).
עדיין אין משתחררים מן ה"וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם" (שמות לב, לד)…
לא חזרו למצבם טרום חטא העגל, גם אחרי ה'סלחתי'. שוב מסתובבים חולים ובעלי מומין. שוב משועבדים למלאך המוות…
והנה רואים את משה רבינו. הנה כבר הקהיל את כל העם. הנה, אולי יספר להם מה התרחש בשמים. אולי יסביר מה טיב הסליחה, מה עליהם לעשות כדי להשתחרר משאריות התוגה, איך לחזור למצב של 'חירות ממלאך המוות'…
אך לא. משה רבינו מתחיל בנאומו, ומיד עובר לשמירת שבת. בלי להזכיר שום זכר מכל מה שעבר על כל כלל ישראל, על משה רבינו. מבלי להזכיר שמים, או עגל, או סליחה.
היתכן?! הכי זהו הדבר הראשון שיש לדבר עליו. כלום לא מן הראוי היה להקדים מילים…
ועתה – המשיך דניאל ואמר למשה – בזכות ההסבר שלך הבנתי תשובה.
מה? מה התשובה? – צעקו כולם.
ודניאל חייך. רגע לפני שנשיב נצטרך להקדים…
מעלת הנשמה היהודית
אחד מהפסוקים המעודדים ביותר, הוא הפסוק: "חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ" (איכה ג, כד).
וכך ביארו אותו במדרש:[9]
גם זקני העיירה לא זכרו תכונה שכזו. משאיות מכבי אש הסתובבו ברחובות והתיזו סילוני מים חזקים לכל עבר…
שכבות אבק, חול ולכלוך, נשטפו בזרם החזק…
פרחים צבעוניים, מדיפי ריח, נשטחו במקומות מרכזיים…
במות מוגבהות הוקמו, מקהלות נערים ערכו חזרות אחרונות…
ראש העיירה הסתובב בין רחובות העיר ודרבן: פחות מעשרים וארבע שעות לבוא המלך – אלינו! כל אחד יתרום את כל כשרונותיו ויכולתו להצלחת 'קבלת הפנים'.
תרועות חצוצרה נשמעו… פמליא מכובדת מאוד התגלגלה לתוך רחובות העיירה. שרים ונסיכים, אנשי צבא ויועצי המלך… ובמרכז ישב המלך במרכבתו ההדורה…
היופי, הפאר, ההדר, המעמד המלכותי, כבשו כל לב…
המעמד הסתיים, והמלך המשיך בדרכו ליעד הבא…
אנשי העיירה נותרו תחת השפעת האירוע… ואז, זרק מישהו לחלל: הלואי והיה לי קשר עם שר הצבא – כי אז הייתי מסודר לכל החיים…
חברו ששמע זאת, ננער ואמר: מה פתאום, הכי טוב לתפוס קשר עם המשנה למלך…
בְּלִיל קולות נשמעו, כל אחד ורעיונותיו, כל אחד ותשוקותיו…
רק אדם אחד עמד בשילוב ידים, חייך ולא אמר כלום.
נו, למה אתה לא מתערב?! מה דעתך?!
דעתי השיב האיש – שהדבר החשוב ביותר הוא לתפוס קשר עם המלך! לשום שר ויועץ, גנרל ואלוף, אין ביטוח. היחיד שהוא בטוח הוא המלך!
שכולן מתחלפין והמלך אין מתחלף!
כך כשירד הקב"ה לסיני ירדו עמו חבורות חבורות של מלאכים, מיכאל וחבורתו, גבריאל וחבורתו…
יש מאומות העולם שביררו להן מיכאל, ויש מהן שביררו להן גבריאל…
אבל ישראל ביררו להן הקב"ה, אמרו: 'חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי', הרי, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינ"וּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד)…[10]
וביאר הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א (תניא, אגרת הקודש – סימן ז), וזתו"ד: ממעמד הר סיני נבחרנו להיות חלקו של הקב"ה.
האלקות המאירה בנשמתו של כל יהודי – ויהיה איזה יהודי שיהיה – נקראת 'חלק'. כי לכל יהודי מתגלה אלקות המאירה ומחיה אותו.
משמעותו של 'חלק' (בענייננו) היא חלק שוה בין השוים – והוא האור האלקי המתגלה בלבו של כל יהודי ויהודי מעם ישראל…
ועל זה תיקנו לנו חז"ל (בתפילת שחרית) להודות ולהלל: 'אשרינו! מה טוב חלקנו!'[11]
וברשותכם נרחיב עוד…
המובחר מכל הבריאה
כידוע ומפורסם בספרי הפנימיות: בתחילת הכל היה אורו יתברך ממלא את כל המציאות, וכאשר עלה ברצונו לברוא נבראים שירגישו את עצמם בתור אישיות עצמית, הוצרך להעלים ולהסתיר את אורו יתברך, שהרי כאשר אורו יתברך מאיר בגילוי – אין מציאות לשום הרגשת ישות.
והנה, השם הוי"ה הוא הנקרא 'שם העצם', כי מורה על אור אין סוף ב"ה עצמו, וזהו בחינת אור ה'סובב כל עלמין' ('הוי"ה דלעילא') דאור הסובב כל עלמין הוא הגילוי ממנו יתברך בבחינת בלי גבול, ומחמת גודל מעלתו אינו יכול להתגלות ולהתלבש באופן פנימי בעולמות ובנבראים… ולכן הגם שהוא עיקר חיוּת העולמות,[12] אינו נרגש ונתפס בהם בגילוי, כי הוא למעלה מעלה מבחינת וגדר גילוי…
ולכן עם היות שההתהוות היא משם הוי"ה, הנה ההתהוות בפועל הוא על ידי שם אלקים, המורה על אור אלקי מצומצם ומוסתר בגדרי הבריאה, ולכן 'אלהי"ם' בגימטריא 'הטבע'…
וחכמינו הקדמונים חילקו את כל הברואים שבעולמנו השפל, לארבע מדרגות, והן (ממטה למעלה): דומם, צומח, חי, ומדבר.
וכאמור כל הארבע מדרגות הללו נתהוו בפועל על ידי שם אלקים, שהוא 'השם' הנותן אפשרות להרגשת ישות…
ומעל לכל הארבע מדרגות הללו ישנה מציאות חמישית והיא: היהודי.
יהודי, לא שייך לגדרי הבריאה ולכן לא שייך לסווג אותו בארבע מדרגות הללו!
בכל יהודי ויהודיה ישנן שתי נפשות: נפש הראשונה הנקראת נפש החיונית (כעין הנפש הנמצאת אצל 'המדבר'), ונפש שניה שהיא חלק אלו"ה ממעל ממש!
נפש שהתהוותה בפועל הוא על ידי שם הוי"ה, ופסוק מפורש הוא: "כִּי חֵלֶק הוי"ה עַמּוֹ" (דברים לב, ט)!…
ונרחיב עוד…
איבוד הכח בעקבות החטא
מכיון שכל נשמה של יהודי או של יהודיה היא חלק אלו"ה ממעל, הרי היא אוצרת בְּחֻבָּהּ, במדה מסויימת, כחות איתניים ואין סופיים. וכשהיא נמצאת בשמים, הרי הכחות הללו כמוסים ונעלמים בתוכה, ואין היא מודעת להן כלל. ולכן הקב"ה שולח את הנשמה לארץ, כדי שהנשמה תצליח לגלות את הכחות הכמוסים והנעלמים שבה, וכאשר היא תגלה אותם, ותוציא את כחותיה מהכח אל הפועל, היא תתעלה…
כשהנשמה נמצאת בשמים, חייה זורמים על מי מנוחות, ללא המולה ורעש, כ"מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט" (ישעיה ח, ו), אך, כשהיא מגיעה לארץ, היא מגלה מולה סלעים ומחסומים, אבני בזלת וקירות בטון… וכדי לעבור ולהבקיע היא צריכה לגלות מתוכה כחות נעלמים – כחות שהיא לא היתה מודעת להם כלל, ואז יש בכחה לעבור ולהבקיע את הכל…[13]
והנשמות יורדות למטה, מתלבשות בתוך גוף עב וגשמי, הנוטה (כל אחד כפי שליחותו) לגשמיות והמיאוס.
והקוטביות הנוראה הזו, בין שיא הטוהר לשיא המיאוס, גורם לנפש לחוות תנודות עזות.
ולעתים, מרוב הטלטלה והקושי, יהודי שוכח את מעלתו. הוא שוכח שהוא 'חלק' אלו"ה ממעל ממש! חלק שוה בין השוים!
והוא מתחיל לחשוב שבמהותו העצמית הוא רשע ופושע. ומכיון שזה מהותו, אזי בוודאי שהקב"ה שונא אותו…
ואם הקב"ה שונא אותו, אזי הוא אבוד מהעולם הזה והעולם הבא!
וזה גורם לו שהוא נשבר ומתייאש, ומנסה לברוח מהיאוש על ידי עזיבת הדת רח"ל.[14] וגם אם הוא לא עוזב את הדת, הוא לא משתמש ביכולת האין סופית שיש לכל יהודי. כיון שיהודי מתייאש מעצמו, אינו משתדל להתעלות ולהוציא אל הפועל את כחותיו הרוחניים…
ונרחיב עוד…
מלחמה לה' בעמלק!
בגליון 'עלה לתרופה' (גליון 295) נכתב כך:
מלחמות הן ענין מתיש, למי יש כח וסבלנות להימצא תמיד באיזור מלחמה? עמים מוכנים להילחם למען חירותם רק מפני שבאופק מצפה רגיעה, נחלה בלי מְצָרִים. מאבקים אינם מזג אויר הגון לכינון חיים. מי שמצוי במלחמה מתמדת – נשחק. כאשר החושים דרוכים ללא הרף, העצבים מתרופפים. המוח נחלש. יכולת ההישרדות נפגעת ועוד הרבה קודם לכן נמוגה לה שמחת החיים. מי מוכן להקים את ביתו בשטח אש, מי מסוגל? בסופו של מאבק כל בני אנוש מייחלים לשלוה, אף כי מלחמות מלוות את כל גלגולי ההיסטוריה, אין אדם שמוצא בהן את תכלית קיומו…
לאור הדברים האמורים מתעצמת השאלה הבאה: איזו מין מלחמה היא מלחמת עמלק. בתורתנו הקדושה נאמר כי השם יתברך בכבודו ובעצמו הכריז עליו מלחמה מדור דור. כלומר תמיד. כל הנכנס בשערי עבודת השם מבין את תרגום המונח 'עמלק' כשלל המעיקים על הנפש היהודית. כולם יודעים מתי מלחמה זו החלה – בגיל שלש עשרה – עת נכנס בגוף יצר לב האדם הרע מנעוריו, אך אין איש יודע אימתי תסתיים, והאם יש לה, למלחמת עמלק זו תאריך סיום באופק כל שהוא. כעת אמרו נא: היתכן לנהל כך חיים?!
במלחמתו עם עמלק נאמר על יהושע: "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק" (שמות יז, יג), ופירש רש"י שחתך ראשי גבוריו. כלומר, מלחמה זו לא הוכרעה. את עמלק לא כילו ולא השמידו, רק החלישו. המשמעות מבוארת בדברי מוהרנ"ת (מברסלב) פעמים אין מספר, ומשם עולה שאכן את עמלק אי אפשר להשמיד – זו מלחמה להשם. עלינו מוטלת חובת המלחמה. לאחוז בחרב ולחתוך שוב ושוב את ראשי גבוריו. להחליש את האויב המר. להכות בו.
השאלה עמה פתחנו, שאלת תכלית המלחמה, נשאלת שוב ושוב. הנה חלף עבר הפורים (בעיירות הפרזים). משמעותו מפורסמת: ביום זה לחמנו בעמלק ומיגרנוהו. לכאורה אין אנו צפויים לראותו יותר עד עולם, שהלא מחינו את זכרו. אבל אין זה כך. המלחמה עודנה בעיצומה. אם כן, למה זה אנחנו? הבה נבין יסוד נפלא:
מה כל כך בלתי אפשרי במלחמה תמידית? החולשה מן הסתם. אין כח, כמה אפשר. זו בדיוק הנקודה. האם יודעים אנו מאין נובעת תשות הכח, החולשה, השחיקה? העייפות הזו נובעת ממקום אחד – חוסר טהרה. היכן שיש טהרה, יש כח, הטומאה מחלישה. טומאה זה קושיות, שאלות, תמיהות. הקושיות מתישות.
מצד עצמו מסוגל יהודי לאחוז בחרב המלחמה לאורך כל ימיו עלי אדמות. אדרבה, המלחמה היא תוחלת החיים האמיתיים. יהודי אמיתי מצוי תמיד בבירור, ליבון, חיפוש וערגה, לדבר הזה קוראים 'מלחמה'. התשישות תופסת אותו בשעות חולשה, לפתע מתנחלת אל הלב קושיא: מדוע עובר עלי? מפני מה אינני מצליח? מי אמר שאי פעם אשתנה לטובה? הספיקות הללו מכרסמות תחת יסודות הנפש והחולשה ניכרת מיד. תחת עובד השם נלהב הינך מגלה לפתע איש מסוכסך בתוך תוכו, אכול חששות, מיואש מרוב התקוות. מסכים עם חולשותיו. כנוע. מניף דגל לבן…
אז מה עושים? מאיפה מוצאים כח לאסוף את השברים?…
הכר את עצמך!
היסוד הראשון שחייבים לחקוק עמוק עמוק בתוך מוֹרָשֵׁי הלב, היא הידיעה שכתבנו למעלה.
כל יהודי הוא חלק אלו"ה ממעל ממש, יהלום נוצץ, מרגלית שאין לה מחיר. וזו היא מהותו האמיתית!
מהותו של יהודי לא ניתנת לשינוי. הוא טוב מוחלט, ולעולם ישאר טוב![15]
אך כנגדו עומדים כחות הטומאה, כחות שהם מציאות ממשית,[16] ומנסים לטשטש לו את ההכרה, ולהוכיח לו שהוא אבוד!
כי הם יודעים שברגע שהיהודי יתחיל להאמין לשקר שלהם, שהוא אבוד! ממילא הוא ירד ממדרגתו ויפול לכל החטאים, העוונות והפשעים!
ולכן יהודי חייב להזכיר לעצמו בכל עת: 'אני חלק אלו"ה ממעל ממש! ושום חטא, עוון ופשע, לא יכול לנתק אותי משרשי!'
אך למרות שזו האמת, קשה מאוד ליהודי להסכים עם זה. כחות הטומאה המסובבים אותו, מסובבים את מוחו ולבו, והוא בטוח שאין לו סיכוי ותקוה!
ומכיון שכך, תחילת העבודה היא פשוט להשמיד את כחות הטומאה הסובבים אותו!
רגע! לא להיבהל! זה ממש פשוט להשמיד אותם! ובסך הכל צריך קצת רצון!
וברשותכם נחזור שוב על הדברים:
עד עתה נתבאר שיהודי מעצם בריאתו הוא טוב, אך כאשר הוא לא נזהר מהטומאה – הרי היא שורה עליו.[17]
ועוד התבאר שהטומאה לא חודרת לפנימיותו של היהודי, והיא רק חופפת עליו מלמעלה, ולכן כאשר הוא נטהר, הרי הוא חוזר להיות טהור ונקי כבתחילתו.
ואת הסוד הזה גילו לנו חז"ל הקדושים (יומא פה:) ואמרו: מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל.
וביאר הגה"ק רבי שמואל מסוכטשוב זיע"א,[18] וזתו"ד: כתיב "מקוה ישראל ה'" (ירמיה יז, יג), ואמרו חז"ל (יומא פה:): מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל.
והנה חז"ל הקדושים מצאו דמיון בין טהרת המקוה לטהרת התשובה (שזה כוונתם במאמר: 'הקב"ה מטהר את ישראל'), ועלינו להבין מה נקודת הדמיון.
ולפי מה שלמדנו עד עתה שכל יהודי מצד עצמו הוא קדוש וטהור, וגם אם חלילה הוא נטמא, הטומאה הזו היא דבר חיצוני בלבד (שלא חודר לפנימיותו), נבין את נקודת הדמיון.
למקוה יש את הכח להפריח ולסלק מהאדם את הטומאה שנדבקה בו. וכמו שאמרו חז"ל הקדושים (סנהדרין סז:): כי כשפים נימוחין בנהר.
והטעם לכך (שהכשפים נימוחין בנהר) כי המים הם פשוטים ואין להם גוון כלל רק כגוון הכלי הניתנים בו, ועל כן טומאה וכשפים שמקורם הוא שְׁנִיּוּת ודמיון ותמורה היפוך הפשיטות, על כן אין להם מציאות במים שהוא מקום הפשיטות. ובכן בבוא הטמא למים בהכרח פורחת הטומאה ממנו, כמו שהכשפים נמחים במים.
וכן הוא על ידי טהרת התשובה. כי אדם השב אל ה' יתברך, וכתיב: "לֹא יְגֻרְךָ רָע" (תהלים ה, ה), ועוונותיו בהכרח פורחים ממנו, ומצינו גם כן לשון פריחה בעוונות במדרש (בראשית רבה, פרשה לט – אות ח): 'מה טל זה פורח אף עוונותיך פורחים', כי זה גם כן ענין חיצוני שנדבק באדם על ידי עוונותיו, ועל ידי תשובה נדבק האדם בה' יתברך ממילא פורח ממנו, כי שם אין לו שום מציאות…[19]
כחה של תשובה
וזה לשון המסילת ישרים (פרק ד):
היכולת לחזור בתשובה היא חסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא, ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר, ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב: "וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר" (ישעיה ו, ז), שהעוון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע…
כאשר קרא הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי זיע"א את המילים הנוראות הללו, אחז בגופו רתת של התרגשות. וכך הוא אמר:[20]
בתוך המסגרת של העולם הארעי והבן חלוף שאנו חיים בתוכו, קיימות שתי מציאויות:
מציאות ראשונה – מציאות סוערת, מלאת רגש, תחושה, פעימות לב, אימה וחרדה או שמחה וחדוה.
וגם לאחר שהמציאות חלפה עברה, היא לא נגוזה, וממנה נותרו רשמים מציאותיים.
ומציאות שניה – שהגם שחווים סערה, לאחר שהמציאות עברה, היא נגוזה, ולא נותר ממנה שום רושם.
מציאות זו היא כעין החלום. בחלום, הכל מציאותי, חי, אף מדבר, שומע ומבין. הקיץ האדם משנתו, נגוז החלום! התברר, כי מעולם לא היה…
וזהו ביאור הפסוק: "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכו, א) –
כי אז יתברר, שכל מה שראינו, כל מה ששמענו, כל הגלויות, היסורים, האינקוויזיציות והרדיפות – הכל חלום! אשליה! נגוז החלום.
יתברר, איפוא, כי גם בשעה שראינו, הרגשנו, חשנו, סבלנו, אבל לעומת מה שנראה בשוב ה' את שיבת ציון, היינו בכל הזמנים כחולמים…
תכונה זאת של חלום, קיימת בחסד השם יתברך, במתנת ה'תשובה'.
כי עומד האדם תוהה: היתכן, כפי ששם בפינו בעל 'מסילת ישרים', היתכן כי בעשות תשובה, הכל נגוז חלף? הלא לפנינו מתהלכות העבירות במלא עוצמתן. היתכן לומר, כי הכל נמחק? הלא עינינו הרואות…
התירוץ הוא: יסוד החלום, הוא זה הנותן לנו להבין את מה שקורה עם הבעל תשובה.
לעומת מצבו היום, נהפך הכל, למציאות של חלום. כי המשפט 'מציאות של חלום', טומן בחובו את הפרדוקס הגדול ביותר. להזכיר בנשימה אחת, מציאות של חלום… שני דברים, שאין לך סתירה גדולה מזו! ואף על פי כן, 'מציאות' היא…
כחה של כפרה
דניאל (זוכרים?) עצר לרגע משטף דיבורו. ושתק. ולאחר מכן המשיך:[21]
ב-י"ז בתמוז חטאו ישראל בחטא החמור – חטא העגל, ומאז עברו עליהם שמונים יממות (1920 שעות) שבהן נתהפכה להם הבטן. יסורי חרטה ניקרו את כל נימי הנפש הדקים ביותר!
מחשבות של בהלה ופחד. הקב"ה התייאש מאתנו, הוא מאס בנו. וכמו שנאמר: "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים ט, יד)…
הלבבות סערו: בתקופת עשרת המכות, הקב"ה אמר לפרעה: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב),[22] ולכן: "שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" (שם פסוק כג).
ועתה הקב"ה רוצה להשמיד.
הקיטוב הקיצוני שהתגלה, גרם להם להבין שפתח התשובה ננעל בפניהם!
ומשה רבינו הבין שהם לא יצליחו להבין את פלא התשובה.
ולכן, כדי לבאר מה קרה בשמים, וכיצד, בסופו של דבר התבטלה הגזירה, הוא היה חייב להקדים ולבאר את ענין השבת![23]
דעו לכם, "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה" (שם לה, כב),[24] [ראה הערה], בשבת משיגים שכל המציאות שחווינו בימות החול היא לא המציאות האמיתית!
שבת היא אי הנצח בתוך תוכו של העולם החולף. שבת הופכת את כל האדם לנפש – "וַיִּנָּפַשׁ" (שם לא, יז), [ראה אור החיים הקדוש – בראשית ב, א-ג].
היתכן כי כל עולם המעשה והבן חלוף, יהפוך לנפש? היאומן כי מסוגל הוא האדם להתרומם ולשכוח את כל החומר והחומריות? היתכן כי כל זה יהפך להיות נשמה?!
זוהי השבת במלוא יפעתה. את זאת הנחיל לנו הבורא. מתוך כל הימים, נטל הבורא את חמדת הימים, ונתנו לאדם ל'מנוחה שלימה שאתה רוצה בה'.
ששה ימים יעמול האדם, יביא טרף לעצמו ולביתו. יגיע אל השיא. ומהו השיא – דוקא מנוחה. ובלבד שתהא כזאת 'שאתה רוצה בה'.
ומן השבת הזאת, בא במעגל חוזר, כל השפע וההשפעה, אל כל המעשים כולם.
היכן תמצא דוגמא מאלפת יותר למציאות מתחדשת וצלולה, מאור השבת?!
לא תמצא.
ועתה – סיים דניאל ואמר – כאשר רצה משה רבינו לספר לעם ישראל, את מה שקרה בשמים, ידע שאם הוא לא יקדים לבאר לישראל את התהליך הקורה בשבת, הם לא יצליחו להפנים באמת את כחה של התשובה.
אך אחרי שביאר להם את התהליך הקורה בשבת, תהליך שמסוגלים להרגיש ולהשיג, ידע שיפנימו מה קורה בשמים, על ידי תשובה…
התועלת מקריאת פרשת פרה
ואם זו התועלת המשיגים בכל שבת, קל וחומר בשבת זו – שבת פרה.
וכך אמר הגה"ק רבי יהודה ליב איגר זיע"א:[25] חכמינו הקדושים תיקנו לנו לקרוא פרשת פרה. ונחלקו הפוסקים אם חיוב קריאתה הוא מהתורה או רק מדרבנן.[26]
והנה לסוברים שחיוב קריאתה מן התורה, נראה שאפשר למצוא רמז לכך בתורה מהפסוק: "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ט).
וזה פירוש הפסוק – בדרך רמז: 'לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָָ' – יש לקרוא בפינו בתורה את פרשת 'זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה', שזוהי פרשת פרה, ועל ידי קריאתה אנו זוכים להמשך הפסוק: 'כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָָ ה' מִמִּצְרָיִם' – שבחינת יציאת מצרים תתחדש עלינו בכל שנה ושנה.
כלומר, כשם שלפני שנים רבות ב-ט"ו בניסן הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם – ממ"ט שערי טומאה, והכניסנו לתוך מ"ט שערי קדושה, כך ממש חוזר וקורה בכל שנה ושנה, שאנו יוצאים מהטומאה ונכנסים לטהרה.
ויש בזה שני שלבים: השלב הראשון – היציאה מהטומאה, נעשה על ידי שמיעת פרשת פרה. ואז אנו מוכנים לשלב השני – הכניסה לקדושה, נעשה על ידי קיום המצוות של ליל הסדר.
ויותר מזה, גם יהודי הרחוק לעת עתה מהקדושה, ונפשו חלשה ורצונו מפוזר, ואין בכחו לבוא בעצמו לרופא כדי להתרפאות, אם הוא יבוא וישמע את פרשת פרה, יזכה גם הוא להתחדשות…
ואת הסוד הזה גילה לנו יחזקאל הנביא, וכך התנבא: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו, כה).
יחזקאל לא התנבא בלשון ורחצתי אתכם או ונתתי עליכם, אלא בלשון: 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם'. ללמדנו שהקב"ה מעצמו זורק עלינו את רוח הטהרה…[27]
וכל זה מכח שמיעת פרשת פרה!…[28]
השמש השוקעת, הזכירה למסובים, שהם צריכים להזדרז ולהתפלל מנחה…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. ממעמד הר סיני נבחרו עם ישראל להיות חלקו של הקב"ה. ועל זה אנו מהללים את ה' יתברך בכל בוקר: 'אשרינו! מה טוב חלקנו!'
ואותו 'חלק' המתגלה בתוך נשמתו של כל יהודי ויהודי – ויהיה איזה יהודי שיהיה – זה האלקות המאירה בנשמתו.
ב. ומכיון שכך, הרי הנשמה אוצרת בְּחֻבָּהּ, במדה מסויימת, כחות איתניים ואין סופיים. והקב"ה שולח את הנשמה לארץ, להתלבש בתוך גוף עב וגשמי, כדי שהנשמה תצליח לגלות את הכחות הכמוסים והנעלמים האלה.
וכאשר היא תגלה אותם, ותוציא את כחותיה מהכח אל הפועל, היא תתעלה…
ג. לעתים, מרוב הטלטלה והקושי שבהבדל בין קודש (הנשמה) לחול (הגוף), היהודי שוכח את מעלתו. הוא שוכח שהוא 'חלק' אלו"ה ממעל ממש! והוא מתחיל לחשוב שבמהותו העצמית הוא רשע ופושע. ושח"ו הקב"ה לא אוהב אותו ואזי אבוד הוא מהעולם הזה והעולם הבא! חלילה!
לכן על האדם לדעת שגם במצבים האלה עליו להשתמש ביכולת האין סופית שיש לכל יהודי. ולהשתדל להתעלות ולהוציא אל הפועל את כחותיו הרוחניים.
ד. אחת הסיבות שאדם מגיע למצב בו הוא שוכח מכל הטוב שבו ומכל הכחות הכמוסים בו, זה משום שהוא לא נזהר מטומאה. וכאשר היא שורה על האדם היא מסתירה את הנשמה שלו.
ה. אך על האדם לדעת שהטומאה לעולם לא חודרת לפנימיותו של היהודי, והיא רק חופפת עליו מלמעלה, ולכן כאשר הוא נטהר, הרי הוא חוזר להיות טהור ונקי כבתחילתו.
ולכן אם האדם יחדיר לעצמו בכל זמן, כי הוא חלק אלו"ה ממעל ממש, יהלום נוצץ, מרגלית שאין לה מחיר. וזו היא מהותו האמיתית! ומהות זו לא ניתנת לשינוי.
וגם כאשר עומדים כנגדו כל כחות הטומאה, ומנסים לטשטש לו את ההכרה, ולהוכיח לו שהוא אבוד! חייב להזכיר לעצמו בכל עת: 'אני חלק אלו"ה ממעל ממש! ושום חטא, עוון ופשע, לא יכול לנתק אותי משרשי!'
ו. למקוה יש את הכח להפריח ולסלק מהאדם את הטומאה שנדבקה בו. וכן הוא על ידי טהרת התשובה. כי אדם השב אל ה' יתברך, עוונותיו בהכרח פורחים ממנו. ועל ידי תשובה שנדבק האדם בה' יתברך ממילא פורחים ממנו עוונותיו, כי שם, במקום התשובה, אין להם שום מציאות.
ז. ואת זה אדם יכול להשיג בפרט בשבת, קל וחומר בשבת זו – שבת פרה.
גם יהודי הרחוק לעת עתה מהקדושה, ונפשו חלשה ורצונו מפוזר, ואין בכחו לבוא בעצמו לרופא כדי להתרפאות, אם הוא יבוא וישמע את פרשת פרה, יזכה גם הוא להתחדשות.
וכל זה מכח שמיעת פרשת פרה!…
[1] שזה כמה עשרות דפי גמרא! ובענין זה סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א (קול חוצב – עמוד 151), וז"ל:
בחורף תרצ"א (1931 למניינם) נכנסה קבוצת תלמידים לביתו של המשגיח רבי מאיר חדש ל'וועד' והבחור שלום שבדרון בתוכם. ר' שלום אהב לחזור ולספר על אותו ועד. כי לגביו – היה זה סיפור חיים…
רבי מאיר ביקש שכל אחד מהם יחשוב לעצמו כמה זמן לוקח לו לימוד דף גמרא אחד. שעה, שעתים, או אולי רק חצי שעה. על פי נתוניו האישיים יחליט כל בחור לעצמו את פרק הזמן הדרוש לו ללימוד דף גמרא.
הבחורים חשבו, חישבו, הכריעו, איש איש לעצמו.
רבי מאיר חדש נתן להם שהות מספקת לכך, כשסיימו, פתח בדבריו. הוא זצ"ל דיבר בקול נמוך ובגאונות פשטנית:
בבוקר, יש לנו סדר א' בן ארבע שעות, אנו לומדים בישיבה את המסכת בעיון. אחר כך נותרו עוד שמונה שעות יומיות ללימוד תורה. אם כך, הבה נחשב יחד: מי שסבור שהוא יכול ללמוד דף גמרא בחצי שעה, הרי שיש לו לפניו שש עשרה דף ביום, שני דפים לשעה כפול שמונה – הרי לנו ששה עשר דפים. חשבון פשוט.
מי שלומד דף אחד בשעה, יש לו שמונה דפים ביום מלבד סדר עיון. והפחות מזה – כלומר הלומד דף בשעתים צובר ארבעה דפי גמרא ביום.
'אם כך, סכום הדפים הנמוך ביותר הוא עשרים ושמונה דף לשבוע, כמובן, למי שלומד…' סיכם ר' מאיר והמשיך את ה'וועד' עד גמירא [לא ידוע מה בדיוק נאמר שם בהמשך].
בקבוצה שנכנסה אז לביתו היו כמה בחורים. שלהם 'אוזן שומעת' שהזדעזעה מעוצמת התוכחה שירדה לחדרי בטן. אחד מהם היה ר' שלום שבדרון הצעיר, שידע לספר לבניו את מה שהתרחש בעולמו הרוחני מאותו ערב ואילך:
'מחצי שבט, התיישבתי ללמוד עם החברותא רבי עזרא ברזל זצ"ל, למדנו את מסכת בבא בתרא בהתמדה. בערב יו"ט ראשון של פסח, שעה קלה לפני הדלקת נרות של פסח. סיימנו ללמוד ולחזור את המסכת הזו בפעם הרביעית! חורף תרצ"א.
לא זכור אם ר' שלום אמר שהתחיל באמצע חודש שבט או באמצע חודש טבת, אבל נניח שהתחיל אפילו מאמצע טבת, הרי, שבשלשה חדשים למדו הַשְּׁנַיִם 704 דפי גמרא (שהרי ב'בבא בתרא' יש קע"ו דפים).
מכאן ואילך הוסיף ר' שלום עוד חיל בשקידת התורה, וגמע לקרבו מאות דפי גמרא. הוא למד וחזר על מה שלמד. ורכש ידיעה מקיפה בש"ס.
מתקופה זו נמצאו פנקסים מרתקים בתוכנם. ר' שלום היה צועק לנכדיו: הסתכלו בפנקסים וראו כמה הספקנו! כמה למדנו! כמה אפשר להספיק. ללמוד ולחזור על מה שלומדים. עשרות דפים בשבוע, מאות דפים עד סוף ה'זמן'.
לדוגמא מפנקסיו האישיים: חורף תרצ"ב: פרשת בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה – 150 דפים. ויקהל, פקודי – 50 דפים. תזריע – 35 דפים. סך הכל למדתי בחורף (שהתחיל בפרשת נח) 700 דפים.
חורף תרצ"ג – סה"כ – 450 דפים.
קיץ תרצ"ג – סה"כ – 575 דפים.
חורף תרצ"ד – סה"כ – 533 דפים.
ובהזדמנות אחרת סיפר כך:
היה לנו 'ועד' עם רבי מאיר חדש זצ"ל סיפר ר' שלום בשיחת מוסר לפני בחורי ישיבה, ולפתע הרעים בקולו וסלסל: רבי מאיר הוכיח לנו על הנייר שכל אחד מאתנו יכול ללמוד אפילו שלשים דף לשבוע [כארבעה דפים ביממה]. הוא אמר בפירוש: 'אני לא מדבר על סדר א', אבל אחה"צ ובלילה – איך אפשר שלא להספיק שלשים דף בשבוע, בהבנה מלאה – גמרא רש"י ותוספות?'
לא מדובר כאן על 'להגיד יוצרות', לא! ללמוד ולהבין. אפשר…
היינו אז קבוצת בחורים, התחלנו ללמוד כהצעתו, וראינו שאפשר גם ללמוד שבעים דף כל שבוע. כך למדנו מדי שבוע! שבעים דף בס"ד!
בחורים וגם אברכים לומדים ולומדים, ומעיק עליהם משהו… הם לא שבעי רצון… איך אפשר להיות שבע, אם בחמש שנים לומדין כמה תחילות מסכתות בשעות הבוקר, וכמה עשרות דפים אחה"צ?! ואת הש"ס ילמדו בגלגול הבא… נשארים עמי ארצות עד זקנה ושיבה, זקני עמי ארצות… על זה נאמר: "רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ" (משלי ז, כו), לא לומדים! זה שמעיק על כולם: הנשמה תובעת – 'מתי תלמד?!' לכן אין הרגשת סיפוק…
[2] בשנים עברו נהגו ללמוד גם את מסכת פסחים קודם חג הפסח, ולסיים אותה בערב פסח. וכמו שכתב בקובץ האשל (גליון 57 – עמוד 52), וז"ל:
המעיין בסוף מסכת פסחים יראה דבר מעניין שלא מקובל בשאר מסכתות, ובו ניתן סימן לראשי הפרקים של המסכת בזה הלשון: 'סליקא מסכתא ברחמי שמיא, וסימנהא: נהור"א דכ"ל שעת"א, עב"ר לאת"ר תדיר"א אילי"ן, איכדי"ן איתת"א דאיסתאב"ת ברמש"א'.
ונראה שהסימן היה בגלל שהיה מקובל לעשות סיומים על מסכת פסחים בציבור, כיון שהיו עושים סיום לסעודת בכורות שלא יצטרכו להתענות בערב פסח, ובחרו הרבה פעמים ללמוד לפני פסח מסכת פסחים, כדין שדורשים בהלכות הפסח שלשים יום קודם הפסח. רצו לעשות רמז לראשי הפרקים במצות ביעור חמץ שהתחילו בה אמש באור לארבעה עשר… (עיי"ש באורך).
[3] בסוד עבדיך (חלק ו – עמוד קצט) לגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א.
[4] בדרשה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, חג הפסח – מאמר ג) אמר, וז"ל:
הטעם הפשטי לכך שצריך להתחיל ללמוד הלכות פסח מפורים – משום שהלכות הפסח מרובות ביותר, ולכן צריך כבר שלשים יום קודם הפסח להתחיל לעסוק בהן כדי להספיק את כולן. אולם בנוסף לפשט גם נרמז בזה שכדי לזכות לאור העצום שיורד לעולם בחג הפסח יש להתכונן הכנה רוחנית רבה שלשים יום קודם הפסח.
מנהג נשות ישראל הצדקניות לטרוח בימים אלו טרחה רבה בנקיון הבית וכליו כדי להכשירם לחג הפסח, ושכרן על כך בשמים הוא עצום. ויש כח בטרחה זאת לבטל גזירות קשות מעל כלל ישראל בכלל, ומעל בני ביתם בפרט.
מספרים שכאשר היה הגה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א מרגיש שמדת הדין מתוחה ביותר ואין כח בתקיעת השופר בראש השנה לקרוע את גזרי הדין, היה מזכיר לפני הקב"ה את טרחתן המרובה של נשות ישראל בנקיון הבית לפסח, ובזה היה מצליח להמתיק את כל הדינים.
נקיון גשמי זה, וכן בדיקת החמץ בליל י"ד וביעורו ביום י"ד, פועלים גם נקיון רוחני בבית, ומסלקים ממנו כל מיני רוחות רעות ושאר מרעין בישין שמסתתרים בו וגורמים לצרות רבות וחוסר שלום בית, ועל ידי סילוקם מתמלא הבית ברכה וישועה.
לכן לא טוב עושים אלו שאינם טורחים כלל בנקיון והכנת הבית לפסח, אלא סוגרים את ביתם כמות שהוא במשך כל שבעת ימי הפסח והולכים לבתי מלון וכו', כיון שבכך הם מפסידים לעצמם לא רק נקיון גשמי, כי אם גם, ובעיקר, נקיון רוחני, וסילוק כל הפגעים והנזקים ושאר רוחות רעות מן הבית.
בנוסף לכל זאת: נקיון זה בא לרמוז לכולנו על הצורך הגדול לנקות ולטהר את הנשמה מכל הלכלוך הרוחני שדבק בה במשך השנה על ידי מעשינו, וכן לנקות אותה מהמדות הרעות המקננות בה, כגון קנאה, שנאה, תחרות וצרות עין, כדי שתהיה ראויה לקבל את קדושתו של חג פסח.
אכן מבואר בספרים הקדושים ('חסד לאברהם', מעיין השני – נהר נז) שכדי שיוכל כל אחד מישראל לזכות לאור העצום שיורד לעולם בליל פסח ולא יהיה עיכוב לכך מצד עוונותיו, עושה עמנו הקב"ה חסד גדול ושלשים יום קודם הפסח הוא מתחיל להוציא כל יהודי מהיכלות הטומאה שנפל אליהם על ידי מעשיו הרעים, ומנקה אותו בכל יום מימים אלו מחלק אחד משלשים מהעוונות שעשה, עד שבליל פסח נמצא כל אחד מישראל נקי וטהור מכל חטא כמלאך ממש, והוא בבחינת בן חורין מיצרו הרע, וראוי לקבל את קדושת חג הפסח.
בחג פסח יכול כל יהודי לזכות לעשות תשובה שלימה בנקל, כיון שבאותו לילה שהקב"ה בא להכות את בכורי מצרים נאמר: "וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח" (שמות יב, כג)… עיי"ש מה שהרחיב עוד.
[5] ובענין זה סיפר הגאון רבי זאב רוט שליט"א (צדקה וחסד בהלכה ובאגדה – עמוד 10), וז"ל:
ידוע שכאשר הגיע רבן של ישראל הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל ללודז', לקבל את הסכמתו של הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל לספרו 'אחיעזר', כשעיין בחיבור השתאה ואמר שלא פילל שיצמח בדורו גאון כבדורות הראשונים והעניק לו הסכמה נלהבת.
אזר רבי חיים עוזר עוז ושאל: 'ומתי נזכה לספרו של מר?'
ענהו: 'אני בעיצומה של כתיבתו!' הכניסו לחדרו והראהו מחברת עבה. נטלה רבי חיים עוזר בחרדת קודש ופתחה, והיו רשומות בה המוני התמיכות שהעניק כסדר לצדקה לעניי עירו, יתומים ואלמנות.
בערוב ימיו אמר רבי חיים עוזר: בשעתו לא הבנתי. הרי צדקה היא בגדר חיי שעה, וחיבור ספר הוא חיי עולם. אך עכשיו אני יודע. שעזרה לאלמנה. גדולה יותר משלשת כרכי 'אחיעזר' שחיברתי!…
[6] אמנם, חטא העגל יצר חוב כל כך גדול, עד שאין אפשרות לסיים את החוב עד ביאת המשיח! ולכן הקב"ה חילק את החוב הזה בין כל נשמות ישראל עד ביאת המשיח!
כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין קב.) שאין פורענות שבאה לעולם שאין בה חלק מסויים של 'תשלום' על חטא העגל. יש לאדם קשיים עם האשה, קשיים עם הילדים, קשיים בפרנסה – חלק מזה נובע מחטא העגל.
ולכן תיבת 'העגל' עולה בגימטריא מאה ושמונה כמספר 'גיהנם', לרמוז שהחוב של חטא העגל הוא הסיבה לכל מיני יסורי גיהנם שעוברים על האדם בעולם הזה.
[7] ופירש רש"י (שם): 'וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה' – למחרת יום הכיפורים כשירד מן ההר'…
[8] קושיא זו היא של הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי זיע"א (ברכת מרדכי, ויקהל – מאמר א).
[9] דברים רבה (פרשה ב – אות לד).
[10] וכך נאמר בפסוק: "חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ" (איוב ג, כד) – מכיון שהקב"ה הוא חלקי, אבי ומלכי, על כן 'אוֹחִיל לוֹ' – אצעק אליו, אקוה ואצפה לישועתו…
בדרשה שמסר הגה"צ רבי שלמה לווינשטיין שליט"א (ומתוק האור, מגילת איכה – עמוד רעא) אמר, וז"ל: הגה"ק רבי אליהו לופיאן היה אומר: כשאריה רודף אחרי כבש, הכבש בורח. כשהאריה מצליח לתפוס את הכבש, ואוחז ברגלו, הכבש זועק ופועה בקול מר: 'מֶה… מֶה…' מתי הוא מפסיק לפעות? כשהאריה תופס אותו בגרון.
בדורות הקודמים – אומר רבי אליהו לופיאן – היו ישראל צועקים, מכיון שהיצר הרע תפס אותם ברגל. אנחנו כבר לא צועקים, סימן שהוא תפס אותנו בגרון…
ליהודי אחד היה בן שאושפז בטיפול נמרץ בתל השומר, ל"ע. המצב היה קשה מאוד. מכונות ומכשירים רבים היו מחוברים לגופו של הבן, ונעשו לו טיפולים קשים. לכאורה, היה הבן צריך לצעוק עד השמים, אבל הוא היה, למרבה הצער, רגוע מאוד. הוא היה בלי הכרה.
יום אחד היה שם רופא דתי, והוא אמר לאב: אתה יודע, לנו כבר אין מה לעשות, אין בידינו אפשרות לעזור לבנך. אבל אתה – סע לנתיבות, לבבא סאלי. הוא יוכל להתפלל על בנך.
אמר לו האב: איך אשאיר את הבן שלי לבד, במצב כזה?
הרגיע אותו הרופא: מהבחינה הזאת, אין לך מה לדאוג. אני נמצא פה עד השעה אחת עשרה בלילה, ואני אשמור עליו עד שתגיע.
באחת עשרה עשה הרופא עוד סיבוב אחד אחרון בין החולים, וירד לחניון. הוא פגש שם את האב שחזר מנתיבות. אמר הרופא: נכון שבחמש אחר הצהרים כבר היית אצל הבבא סאלי?
נכון, השיב האב בפליאה, מאין אתה יודע?
הסביר לו הרופא: כי בחמש אחר הצהרים הבן שלך כבר התחיל לעשות 'קְרֶעכְצְן', התחיל לגנוח ולאנח – 'אַיי… כואב לי!' אמרתי לעצמי: אם הוא מסוגל, פתאום, להגיד שכואב לו, סימן שהיית אצל הבבא סאלי…
כשלא צועקים, סימן שאין הכרה.
אם אנחנו לא צועקים, סימן שהננו מחוסרי הכרה, ומה איפוא יהיה אתנו?…
[11] ונחדד את הדברים יותר:
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, פרשת האזינו – מאמר ב) אמר, וז"ל:
בפרשת האזינו נאמר: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט).
פסוק זה מדבר על סוד נשמתו הקדושה של כל אחד ואחד מישראל אשר מורכבת משתי בחינות: חיצוניות ופנימיות, וכנגד חיצוניות הנשמה נאמר: 'יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ', וכנגד פנימיות הנשמה נאמר: 'כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ'.
וביאור הדבר: כי נשמתו הקדושה של כל יהודי היא חלק משם הוי"ה ברוך הוא, בבחינת: "חֵלֶק אֱלוֹ"הַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב), ועיקרה ופנימיותה של הנשמה נמצא למעלה בעולמות העליונים סמוך לכסא כבודו יתברך, ורק חלקה הקטן והחיצוני של הנשמה נמצא למטה בעולם הזה בתוך גופו של האדם.
וכנגד חלק הנשמה שנמצא בעולמות העליונים נאמר: 'כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ', כי חלק זה עודנו מחובר ממש למקור שלו למעלה בשמים. וכנגד חלק הנשמה שנמצא למטה בעולם הזה בתוך גוף האדם נאמר: 'יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ', כי חלק זה רחוק מעט ממקורו ושרשו, והוא מחובר אליו על ידי חבל רוחני הנקרא: "חֶבֶל הַכֶּסֶף" (קהלת יב, ו).
ודרך חבל זה, המחבר בין חלק הנשמה שבגוף לבין שרשו בעולמות העליונים, יורדים כל שפעו וחיותו של האדם, וכן דרכו עולות כל תפילותיו של האדם לשמים, בבחינת: "וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִי"ם" (שמות ב, כג), ודרכו יורדת אליו התורה הקדושה…
[12] ולכן נקרא בשם הוי"ה, שאותיות הו"ה מורות על כך שהוא מהוה הכל מאין ליש, והאות י' מורה על הפעולה התמידית (הֹוֶה מתמשך), כמו: "כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים" (איוב א, ה).
[13] התכלית והמטרה של ירידה זו, היא העליה הבאה לאחר הירידה והנובעת ממנה. רק על ידי שהנשמה יורדת לתוך הגוף, ומוציאה לפועל כאן, למטה, את שליחות הקודש שלה – למרות גסות ועביות העולם והמאבק התמידי עם היצר הרע – על ידי כך באה עליה בנשמה. היא מתעלה לדרגה כה נעלית, שלא היתה מסוגלת, ולא היה ביכולתה, להגיע לשם לפני ירידה זו.
בשעה שהיתה הנשמה בגן עדן, היא עמדה במקום, כבולה וסגורה בתוך מרחב המחיה שלה, ורק לאחר שהיא ירדה לארץ, יש באפשרותה לצאת מ'הריבוע' שלה ולהתקדם הלאה…
וכתב 'באור החסידות' (שנה ב, גליון יג – עמוד 7), וז"ל: כתוצאה מהירידה תתעלה הנשמה לדרגה עליונה הרבה יותר מזו שבה עמדה קודם ירידתה לעולם. העליה הזאת מתבטאת בכך, שעל ידי ירידה זו תתעלה הנשמה מדרגת עומד לדרגת מהלך. ודאי שגם לנשמה כמו שהיא בגן עדן יש עליות, ואף עליות רבות, אולם כל העליות הללו הן כביכול במישור אחד, הן עליות יחסיות בלבד, מה שנקרא בתורת החסידות 'עליה בערך זו לזו'. ולכן באופן כללי נקראת הנשמה כמו שהיא קודם ירידתה בשם 'עומד', וכלשון הפסוק: "חַי ה' אֱלֹהֵ"י יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו" (מלכים־א יז, א) – 'עמדתי' דייקא.
אולם בעקבות הירידה לעולם הזה הגשמי ולגוף הגשמי מתעלה הנשמה באופן שאין שום ערך בין המדרגה הקודמת שלה לזו של עכשיו, וכדי להשיג את המעלה הזאת היה כדאי לרדת לגוף הגשמי ולעולם הזה הגשמי.
[14] וכמו שקרה לאלישע בן אבויה:
אלישע כבר מעריסתו נשלח ללמוד תורה בצילם של התנאים הקדושים, והוא זכה ושיקע את כל כולו, את כל מהותו וכל ישותו, בתוך דברי התורה הקדושה.
אך, אל לנו לחשוב שהיה לו קל.
אביו (אבויה) היה אחד מהעשירים הגדולים שבירושלים, ומטבע הדברים, הסתובבו בביתו סוחרים גדולים ועשירים מופלגים שבאו להיפגש עמו לצורך עסקים. וחוץ מהרעש וההמולה התמידית שהיו שם (דבר שגורם להיסח דעת), בית אביו היה אחד מהבתים המפוארים ביותר שהיו בירושלים וכל מעדני תבל היו מצויים בו כעפר.
אך אלישע מאס בהכל, והתיישב ללמוד.
והיצר הרע לא התכוין לוותר… הוא גִּלְגֵּל נסיונות רבים לפתחו (של אלישע) השכם והערב, ו'דאג' שיהיו לו אין ספור התמודדויות בלב וברגש…
ואלישע, בכח גדול ובחוזק יד – ניצח את כל המלחמות!
שנים ארוכות חלפו עליו כך, בלימוד תורה בעיון ועומק גדול, בהתמודדות נגד היצר, ובהתגברות על כל התלאות… עד שזכה וברבות הימים נהפך להיות קדוש כספר תורה – גופו היה קדוש כמו הנרתיק של הספר, ונפשו כמו הספר תורה עצמו.
ואחרי שנים ארוכות מאוד הוא הרגיש שהוא מוכן.
לחכמים שבאותו הדור היתה הידיעה כיצד ניתן לעלות לרקיע על ידי הזכרת 'שם', ללמוד שם תורה, ואחר כך לחזור לכאן ולהמשיך את החיים.
ואלישע הזכיר את ה'שם' ועלה לרקיע!
בין גדודי המלאכים והשרפים התהלך אלישע והשביע עיניו מהמראות אלקים הללו, ולפתע נעמד תחתיו בהלם…
למול עיניו ראה מלאך יושב על כסא וכותב את זכויותיהם של ישראל. והתמיהה בלבו הלכה והתחזקה: למדתי, שבשמים, רק הקב"ה יושב ואילו כל המלאכים עומדים, וכאן אני רואה מלאך יושב, אז אולי יש שני אלהות? והמחשבה הזו הלכה והתחזקה, ואלישע כפר באחדותו של הבורא…
הכפירה שלו זעזעה את כל המציאות, ובשמים מחקו את כל המצוות שעשה אי פעם!
ובנוסף יצאה 'בת קול' והכריזה: שובו בנים שובבים חוץ מאלישע בן אבויה!
מרום המעלות לשאול תחתיות בפעם אחת!…
כל אותן שנים ארוכות של עמל ויגיעה, של מסירות ונידוד שינה. כל אותם ימים ארוכים של יסורי נפש והתלבטויות, של התמודדות בלתי פוסקת נגד היצר הרע – הכל ירד בפעם אחת לטמיון!
לבו של אלישע לא הכיל את זה: הפסדתי הכל! והקב"ה שונא אותי! אני אבוד מכל העולמות, העולם הזה והעולם הבא!
תחושה עזה של אכזבה מילאה את לבו, הריקנות הפנימית איימה לבולעו…
ואלישע החליט: אם בין כך וכך אני אבוד, לפחות אהנה מהעולם הזה, ירד מהשמים והלך למועדון…
[15] כתב הרבי מליובאוויטש (הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים – מנהגים והנהגות, עמוד קלט). וזתו"ד:
בזמן של יציאת מצרים היתה עת רצון והתעוררות עליונה, שהביאה לגאולתם של כל בני ישראל, ללא יוצא מן הכלל.
אך כדי להיגאל נדרש מבני ישראל, דבר אחד. בלבד! והוא הרצון להיגאל!
כל אותם שלא הביעו התנגדות להתעוררות הזו, זכו ונגאלו. ואותם רשעים שהתנגדו להתעוררות ודחו בשתי ידים את ההתגלות הנעלית עצמה, לא הועילה להם העת רצון ונשארו במצרים.
והנה בהגדה שוב אנו נפגשים עם הבן הרשע, ואנו מבשרים אותו: במהרה יבוא המשיח וגם אתה תיגאל! ולא יקרה לך כמו שקרה בגלות מצרים!
ולתוספת הסבר: מבין ארבעת סוגי הבנים שכנגדם דיברה תורה, הרשע הוא, כמובן, בעל הדרגה הנמוכה ביותר. אם כן, נשאלת השאלה: מדוע הרשע מופיע כאן במקום השני, מיד לאחר החכם?
ועוד: מבואר בקבלה שארבע הכוסות הן כנגד ארבעת הבנים (פרי עץ חיים, שער חג המצות – פרק ז), ולפי זה יוצא שדוקא הכוס השניה שעליה אומרים את עיקר ההגדה היא כנגד הרשע, היתכן?
השאלה האמורה מתחזקת יותר נוכח התשובה לרשע – 'אילו היה שם לא היה נגאל'. מהתשובה הזו עולה שהרשע אינו שייך כלל ליציאת מצרים, שהרי לא היה זוכה להיגאל, ואם כן, מדוע בכלל באים אתו בדברים ואף אומרים עבורו את עיקר ההגדה?
ההסבר לכך טמון בדברי חז"ל (סנהדרין מד.): ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא! בכל יהודי, יהיה מי שיהיה, גם אם הוא בן רשע, קיימת בו נקודת היהדות, שהיא עצם הנשמה, חלק אלו"ה ממעל ממש, המאוחדת עם הקב"ה.
רמז לכך ניתן במילים: 'אחד חכם' ו'אחד רשע'. כלומר: גם בבן רשע קיימת נקודת ה'אחד' – הקב"ה, אלא שהיא נסתרת בהעלם עצום, ודרוש עמל רב כדי לחשוף אותה. לכן קבעו את מקומו של הרשע ליד החכם, כדי שהחכם יסייע לו לגלות את ה'אחד' שבקרבו, וזו גם הסיבה לכך שאכן עיקר ההגדה נאמרת על הכוס השניה שהיא כנגד הרשע.
וכך, בסמיכותו של החכם לרשע, יש משום הוראה לשניהם: הרשע מתעודד שלא להתייאש ממצבו, שהרי הקב"ה שלח אליו את החכם לסייע לו, וההוראה לחכם היא שלא יסתגר ב-ד' אמותיו, משום שלצידו יושב הבן הרשע ועליו לחלצו ממצבו ולקרב אותו לתורה.
גם התשובה שמשיבים לרשע, 'אילו היה שם לא היה נגאל', אין בה משום הקנטה, אלא יש בה עידוד עצום. הכוונה היא לומר לו שרק 'שם', במצרים, לא זכו הרשעים להיגאל, אך עתה בגאולה השלימה, יגאל גם הוא, כי אף יהודי לא ישאר בגלות…
[16] כתב בספר שערי ישר (שער הספקות, פרק יג – ד"ה עוד נלענ"ד לבאר) להגה"ק רבי שמעון שקופ זיע"א, וז"ל:
הנה לפי משמעות פשטות סוגיות הש"ס, ענין טומאה הוא מציאות ממש, שלא כענין דין חָלוּת איסור וקדושה… ולפי זה באדם שנטמא, יש מקום לומר דמלבד הדין שמתחדש על ידי הטומאה באדם הנטמא, הוא נושא את הטומאה עצמה…
[17] בכתבי רבותינו מצאנו (עיין של"ה הקדוש, שער האותיות – אות ט-טהרה אותיות א-י) שישנם ה' סוגי טומאה המעכבים את השראת השכינה על האדם, ויש לאדם לשמור עצמו ולהימנע מהם כמה שאפשר, ואלו הם:
א. טומאה רוחנית – רוח הטומאה השורה על הידים ואינה סרה אלא בנטילה.
ב. טומאה ממשית – היא טומאה היוצאת מגופו, כגון: זיבה וקרי וצרעת רח"ל.
ג. טומאה ממוצעת – כגון: מגע נבילות והיסטן, ומגע שרצים, וטומאת מת, שנעשה טמא מאחר שנוגע בממשות, אבל בו לא נדבק ממשות, מפני זה היא ממוצעת.
ד. נוסף על שלשת מיני טומאה הנזכרים לעיל, יש רגל רביעית במרכבה הטמאה, שראוי האדם ליטהר ממנו, והוא דבר שאינו מטמא, רק הוא מלוכלך ומטונף, והתורה אמרה: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (דברים כג, טו), כגון צואה ומי רגלים וכו' הדבוקים בבשרו, ואשר אין בגדיו נקיים בעומדו לפני השם.
ה. עוד יש טומאה רוחנית, והיא קשה מכל שהיו לפניה וזוהי טומאת העבירות, שכן דבר מנוי וגמור הוא ביד חכמינו הקדושים שהעוון מהוה חציצה ומחיצה המפרידה בין האדם לקונו, כמאמר נביא הנחמות ישעיה: "עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶ"ם" (ישעיה נט, ב), ובהיות העוון מצוי בנפש האדם הרי זה נקרא 'טמא', וכמו שכתוב בעריות ובמאכלות אסורות לשון 'טומאה', וכיוצא בזה הוא הדין בכל עבירה שעושה האדם נטמאת נפשו, אולם על ידי ששב אל השם יתברך בכל לבו, זוכה שנפרדות מנפשו אותן הטומאות, ומתבטלות אותן מחיצות המפרידות בינו ובין קונו יתברך, ומאז נקרא 'טהור', וכן אמר הנביא: "וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (יחזקאל לו, כה), וכן דוד המלך אומר: "וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי" (תהלים נא, ד), נמצאת למד שבהיות האדם נטהר מחטאיו הרי זה נקרא 'טהור'.
[18] שם משמואל (מועדים, שבת תשובה – שנת תרע"ב).
[19] אשר על כן כיון שעיקר הטבילה הוא לטהר עצמו מעוונותיו ולהחזיר לו את חלק הנשמה שנסתלקה, על כן צריך להקדים תשובה שלימה מעוונותיו מכל וכל קודם כניסתו למקוה, ולא יהא טובל ועדיין עוונותיו מקצתם בידו, כי אז הוא כטובל ושרץ בידו ולא תועיל לו הטבילה לטהרת עוונותיו, עד שיעזוב אותם עזיבה גמורה מכל וכל.
מטעם זה נכון לכל אשר נגעה יראת ה' אל לבו וחושק בתיקון נפשו באמת לערוך מדי פעם בפעם חשבון נפש מפורט על כל מעשיו וענייניו, שכן דבר מנוי וגמור הוא ביד חכמינו הקדושים שהעוון מהוה חציצה ומחיצה המפרידה בין האדם לקונו, כמאמר נביא הנחמות ישעיה: "עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶ"ם" (ישעיה נט, ב), אולם על ידי ששב אל השם יתברך בכל לבו זוכה שמתבטלות אותן מחיצות.
[20] ברכת מרדכי (ויקהל – מאמר א).
[21] כך ביאר הרב ברוך מרדכי אזרחי (ברכת מרדכי – שם).
[22] הגאון רבי מסעוד בן שמעון סיפר על מעשה שהיה בחדרו של הצדיק הבבא סאלי זצ"ל בנתיבות.
היה זה בסעודת ראש חודש שנערכה אצל הצדיק, והוא – רבי מסעוד – היה אחד האנשים שזכו להסב באותו מעשה עם החבריא קדישא בחדרו של הבבא סאלי, ולאכול יחד עמו בסעודת ראש חודש.
באותה סעודה ישב יהודי אחד שלא פסק מלבכות ולהתייפח. הוא סיפר לבבא סאלי שבביתו יושבות לא פחות משבע בנות שעליו להשיא, ובכיסו אין פרוטה לפורטה.
בנוסף לעוניו הרב, פקדו את היהודי ההוא ואת אשתו מחלות ממחלות שונות, שהוסיפו צער על צערו. היהודי בכה והתחנן לפני הבבא סאלי שיברכו בברכת ישועה ורחמים. כל מי שנכח באותו מעמד ראה כיצד צערו של יהודי זה חודר ללבו של הצדיק, שהתמלא רחמים על בנו של הקב"ה הסובל כל כך.
לפתע נפתחה הדלת, ולחדר נכנס חתנו של הבבא סאלי, רבי דוד יהודיוף, הבבא סאלי הרים את עיניו ומשראה את חתנו, הרים את קולו וצעק לתדהמת כל הנוכחים: 'מדוע נכנסת? מי קרא לך לבוא לכאן?' פניו של רבי יהודיוף חוורו כסיד, וגם על פניהם של הנוכחים התפשטה אימה של ממש.
הכל הכירו את האהבה ששררה בלבו של צדיק זה לכל מי שבשם ישראל יכונה. מה מצא איפוא לצעוק כך על חתנו, שחיבב והעריך מאוד?!
והצדיק אינו מתרשם מתדהמת הנוכחים, וחוזר שוב ושוב על הגערה הנוראה שלו, 'מי קרא לך לכאן?'
בשלב מסויים פנה הבבא סאלי אל חתנו ההמום, ואמר לו: 'אני דורש ממך לחזור על המילים שאומר לך עתה, 'חתן הוא כמו בן, ובן יכול להיכנס אל אביו בכל עת שירצה' [דהיינו זו התשובה שהיית צריך לענות על שאלתי]'.
הרב יהודיוף, שהיה נתון עדיין תחת ההלם הכבד של הצעקה שיצאה מפי חמיו, הרגיש כמו שהמילים נעתקו ממנו, אבל הצדיק האיץ בו שיחזור על המשפט הנ"ל.
לאחר שהחתן עשה כך, ואמר את הדברים בקול רם, נעמד הבבא סאלי ליד הקיר, פרץ בבכי, ואמר: 'אתה שומע, אבא שבשמים, מה שחתני אומר? בן יכול להיכנס אל אבא שלו בכל עת שירצה. אז אני רוצה עכשיו להיכנס אליך, ולבקש ממך שתעזור ליהודי העומד כאן'…
שעה ארוכה עמד הבבא סאלי ליד הקיר והתפלל, ולבסוף חזר לשולחן, פנה אל אבי הבנות ואמר: 'התפללתי ונעניתי'.
ללמדנו, שכאשר פונים אל ה' יתברך בשפתינו שלנו, ומבקשים ממנו מכל הלב – הוא שומע ונענה לתפילה!… (אוחילה לא"ל – עמוד 554, לגאון רבי יעקב ישראל פוזן שליט"א).
[23] הפרשה שלנו היא אחת משבע הפרשיות המובאות בה ענין השבת. וכפי שכתב ערוך השולחן (או"ח, סימן רמב – סעיף ב), וז"ל:
קדושת שבת למעלה מכל הקדושות, וברכתה למעלה מכל הברכות, ולכן נתקדשה ונתברכה מראשית הבריאה, כדכתיב, "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִי"ם אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב, ג). והיא מקור הברכה לכל ימות החול. ולכן נצטוו ישראל על השבת בשבע פרשיות שבתורה, ב'בשלח' ו'יתרו' ו'משפטים' ו'כי תשא' וב'ויקהל' ו'אמור' וב'ואתחנן', להורות שכל שבעה ימי השבוע – בשבת תלויים. ולכן אנו מזכירים בכל יום את השבת, שאומרים בשיר של יום, 'ראשון בשבת' ו'שני בשבת', וכן כולם.
[24] וזה לשון הגאון רבי בן ציון פרץ זצ"ל (בני ציון – עמוד רכו): בשבת משיגים ורואים שכל העולם הזה הוא בעצם חלום בלבד, וכמו שכתב הרב מנחת כהן (דף קיד ע"א ד"ה אי נמי):
"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" (שמות לה, ב) – רמז לסברת רשב"י במסכת ברכות (לה:) דכשישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים, וזהו 'תֵּעָשֶׂה' מעצמה.
[25] תורת אמת (דרוש לפרשת פרה – שנת תרל"ד).
[26] כתב השולחן ערוך (או"ח, סימן תרפה – סעיף ז), וז"ל: יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקוראם מדאורייתא…
ואילו המשנה ברורה כתב (שם ס"ק טו), וז"ל: והרבה אחרונים כתבו שפרשה זו אינה מדאורייתא.
[27] סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א (להגיד, דברים – עמוד 299, לגאון רבי יעקב אריה אריאל שליט"א), וז"ל: לפני עשרות שנים (בהיותי בחו"ל) שמעתי מתלמיד חכם שאמר בשם רבי יהודה ליב איגר זצ"ל שאמר כך: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו, כה). משל למה הדבר דומה, לבחור שעתיד היה לצאת לדרך רחוקה. הוא ארז את מטלטליו וסידר את כל צרכיו לפני היציאה לדרך.
ביום האחרון כאשר כרטיס הנסיעה כבר בכיסו ערך את הסידורים האחרונים, התכופף למזוודות פתח, הכניס חפצים קטנים וסגר וכו', והנה כיון שחשש כי הכרטיס יפול מכיסו ויאבד, הניחו בינתים על השולחן.
הגיע זמן היציאה לדרך, הוא הגביה את המזוודות, הניח על הכתף את התיק, ומיהר החוצה, חטף את המזוודה ורץ. אך אבא צועק אחריו:
'את העיקר שכחת, ללא הכרטיס לא תוכל לנסוע, יענקל שלי, שכחת את הכרטיס על השולחן!'
אך מה לעשות – הוא כבר רץ ואינו שומע, לאבא אין ברירה הוא מדלג אחריו מתקרב לעברו וקורא אחריו שוב, ובד בבד זורק אליו את הכרטיס – 'קח, תיסע!'
'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם' – אנו יוצאים לדרך, לפעמים, ללא העיקר, אורזים את החפצים, מתנועעים בתפילה, מדברים להקב"ה, נותנים צדקה ואולי גם מתענים, אבל שוכחים את העיקר: להניח את העבירה בצד, לשכוח מהעבירה במאת אחוזים להיפרד ממנה עולמית. וכיון שה' רואה שבצורה כזו לא נגיע לעולם לתשובה, אז הוא זורק עלינו מים טהורים וטהרתם, הוא מעורר אותנו במים טהורים להשליך את החטאים. קחו ותטהרו! כי בלי זה לא תגיעו לעולם…
[28] ובמאמר מוסגר: קודם שמתחיל הקורא בתורה לקרוא את פרשת פרה, צריכים לכוין לקיים מצות שמיעת פרשת פרה, ושבזכות כך נזכה להעביר את הטומאה מעלינו ונכשיר את נפשנו לקבלת הטהרה.
