כדי לבנות צריך יסודות!
זכה הגה"ק רבי דוב בער, המגיד ממזריטש זיע"א, להיות החוליה המקשרת בין הבעל שם טוב זיע"א לבין הדור הבא.
הרב המגיד בחכמתו וקדושתו מילא את כל הארץ בתורת החסידות, והעמיד תלמידים רבים, קדושים ונוראים.[1]
המגיד נשא את תלמידיו על לבו ומוחו בכל עת, והיה מפלס למענם את הדרך בעולמות העליונים.
אחת מהדרכים שעמם פעל, היתה על ידי המצות שמורות של ליל הסדר. המגיד הקדוש נהג לשלוח מצות שמורות לכל תלמידיו הגדולים.
ובענין זה נספר:[2]
פעם אחת היה אצל המגיד אברך אחד מברדיטשוב, והמגיד שלח בידו שלש מצות שמורות עבור תלמידו הגה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב.
חשב לעצמו האברך: מדוע לא אזכה גם אנכי ליהנות ממצות שמורות של המגיד הקדוש, ואשיג גם אנכי השגת קדושה? ותקפה אותו תשוקה עזה לאכול מהמצות הללו בליל הסדר. לכן החליט לתת לרב רק שתי מצות, ולהגיד לו שהמגיד שלח עבורו שתי מצות, ואת המצה השלישית יקח לעצמו.
אמר ועשה.
לקח האברך לעצמו מצה אחת ולרב מברדיטשוב נתן שתי מצות. את הזמן שנותר לו עד ליל הסדר, החליט האברך להקדיש לחזרה בתשובה ולהגברת לימוד תורה וקיום מצוות, וזאת כדי שיהיה ראוי לאכול ממצת הרב המגיד.
ליל הסדר הגיע, והאברך הגביר את מאמציו לטהר את לבו ולקדש את מוחו, וכשהגיע זמן אכילת מצה השתהה האברך זמן רב וקידש מחשבתו מאוד, ובירך בכוונה גדולה על אכילת מצה…
וכשהתחיל ללעוס מהמצה התעלף…
אשתו נבהלה מאוד והקימה רעש גדול… מכל הבתים יצאו השכנים במהירות, וניסו להעירו מעלפונו, אך בכל פעם שהעירוהו, פקח עיניו, הביט באנשים העומדים סביבו והתעלף שוב…
אשתו השאירה את בעלה עם השכנים הסובבים אותו ורצה כל עוד רוחה בה אל רב העיר, הרבי מברדיטשוב.
היא נכנסה לביתו של הרב ופרצה בבכיה גדולה וסיפרה לו את הצרה הגדולה שבאה עליה.
אמר לה הרב: ספרי נא לי מה עשה, ומה אכל?
סיפרה לו האשה לפי תומה שבעלה הביא איזה מצה שחורה ומיד כשבירך ואכל ממנה כזית נתעלף.
כשמוע הרב זאת אמר: אם כך עשה, שאכל מהמצה, אינני יכול להושיע אותו, וזקוק הוא לרחמים גדולים.
צעקה האשה צעקה גדולה ומרה עד מאוד: הושיע אדוני הרב ורחם עלינו.
נכמרו רחמיו ולקח ושפך מעט יין מכוסו ונתן לה וציוה עליה להשקות את בעלה מעט מן היין והבטיח לה שהשם יתברך יעזור לו. מיהרה האשה לביתה ועשתה כן, ומיד כששתה מן היין הקיא את המצה והוטב לו.
ביום המחרת שלח הרב אחריו שיבוא אליו. כשבא אל הרב ביקשו: ספר נא לי מה ראית אמש כי התעלפת?
אמר האברך: אמנם חטאתי בזה שלקחתי לעצמי אחת מן המצות שהרב המגיד שלח אל הרב, כי תקפני חשק גדול לאכול ממצת הרב המגיד, אך מיד כשבירכתי על 'אכילת מצה' והתחלתי ללעוס כזית מן המצה, ראיתי עולמות אחרים. פתאום ראיתי שהנני בעולם המזלות, והנה מזל טלה עם משרתיו עפו ברעש גדול לא הרחק ממני, ונפל עלי פחד גדול עד שהתעלפתי.
אחר כך כשהתעוררתי ראיתי שהנני בעולם המלאכים, מלאכי מעלה ושרפי קודש בצורות מבהילות שלא ראיתי דוגמתם מעולם, הפילו עלי אימה ופחד והתעלפתי עוד יותר… עד ששתיתי מעט יין מה שהרב שלח לי והקאתי את הכזית מצה, ומיד סרו מעלי כל הדמיונות המבהילים ונעשיתי כאחד האדם.
עתה הנני מבין כי אין לו לאדם לשאוף לעלות במעלות, אם הוא אינו ראוי עדיין לזה…
ונספר סיפור נוסף:[3]
אחד מחסידיו של המגיד ממזריטש, אברך תמים ובעל מעשים, כלתה נפשו להיות במחיצת המגיד בליל הסדר ולוא פעם אחת.
אך מכיון שידע שלליל הסדר מוזמנים רק התלמידים הגדולים,[4] החליט להכריח את המגיד לארחו.
מה עשה?
התחבא באיזה שהוא מקום, ורק בליל החג, לאחר התפילה ניגש למגיד לברכו בברכת החג.
נו, את הנעשה אין להשיב – נענה לו המגיד והזמינו לשולחנו.
האברך לא ידע את נפשו מרוב שמחה. הוא, הצעיר שבחבורה, זכה למה שלא זכו גדולים ממנו! אולם, מה נצטער אותו אברך, כאשר מיד שפתח המגיד ואמר: 'הא לחמא', נפלה עליו תרדמה, ונתעורר רק משהגיעו לשולחן עורך…
בליל הסדר השני (כמו שנוהגים בחוץ לארץ), ניסה האברך להתגבר בכל כחו ולשלוט בעצמו. אך לצערו לא היה קץ כאשר שוב נרדם ליד השולחן מיד לאחר הקידוש, והתעורר כשנטלו ידים לסעודה…
במוצאי החג לאחר הבדלה, הניח המגיד ידו על כתיפו ואמר: דע לך אהובי שאם רצונך לראות ליל סדר כהלכתו סע אל תלמידי רבי יעקב יוסף אשר בעיר אוסטראה.
מששמע האברך את הדברים, לא המתין עוד עד לפסח הבא, אלא מיד קם ונסע לאוסטראה, שם שהה עד חג השבועות, ולמחרת החג צירפו רבי יעקב יוסף אל תלמידיו בלכתם לקצור את החיטה שמורה בחלקת השדה אשר רכש למטרה זו.
לאחר הקצירה הביאו את החיטים לחצר בית המדרש, שם ביררום אחת לאחת בהשגחתו ובעידודו של הרב, ולבסוף צררו את החיטים בסדין לבן ותלום על וו בחדר לימודו של הרב, כדי שישים עינו עליהם לבל יתלחלחו חלילה.
לאחר כמעט שנה, בראש חודש ניסן, טחן רבי יעקב יוסף את החיטים וניפם היטב. בין הערבים של ערב פסח יצא הוא וקבוצת תלמידיו אל הנהר בדליים חדשים, מכוסים בבדים לבנים, לשאוב ולסנן את ה'מים שלנו' לקראת אפיית המצות מצוה למחרת היום. ובחוזרם מן הנהר נשאו את המים על כתפיהם ופיהם מלא שירה וזמרה כבשמחה של מצוה…
בערב פסח לאחר חצות היום, הפשילו רבי יעקב יוסף וחסידיו שרווליהם ואפו את המצות מצוה בהתלהבות דקדושה כבעבודת הקרבת הפסח.
אותו אברך, השתתף אף הוא באפיית המצות מצוה, ועם תום האפיה והבאת המצות אל הבית הלכו לטבול עצמם לכבוד הרגל.
בערוב היום נכנסה אחת השכנות לביתו של רבי יעקב יוסף וְיִבְּבָה בפני אשתו הרבנית כי בביתה אין כל מצרכי החג, לא מצות ולא יין. בעלה סמך על הנס ולא פשט ידו לקבל מקמחא דפסחא, ועתה נשארו ללא כלום.
הרבנית נכמרו רחמיה על עניה אומללה זו, והושיטה לה חבילת המצות מצוה שבעלה הביא זה עתה, וכד יין. משיצאה העניה הבחינה הרבנית במעשיה והצטערה מאוד – 'כל אותו צער ומאמץ של בעלי הקדוש מסביב לחבילת מצות זו במשך כל השנה, לקחתי ממנו במחי יד אחת!' לבה נצבט בקרבה, ומרוב פחדה סידרה את המצות הפשוטות שבביתה על השולחן ולא גילתה סודה.
ליל הסדר, רבי יעקב יוסף, הסב ליד שולחנו וסידר שלש המצות בתוך המפה, משל, לא אירע ולא הרגיש כלום.
חרה לה ובושה במעשיה אשר גרמה לבעלה לאכול מצות פשוטות, אולם, ביותר נצטערה לגלות כאילו אין בעלה מרגיש כלל ועיקר בקדושתן…
רבי יעקב יוסף קידש, וסיפר ביציאת מצרים מתוך ההגדה, ומשהגיע לבציעת המצה קרא באנחת רווחה וקורת רוח:
איי, איי, זה זמן אשר לא בא אל פי מצה טעימה כזו! היצר חשוֹב חשב כי אכעס על הרבנית, אך הכעס – חמץ הוא ולעבודה זרה נמשלה! ואם באותן המצות החיתה הרבנית כמה נפשות מישראל – הרי בוודאי ובוודאי שאין על מה לכעוס. ואדרבה אלו הן המצות מצוה האמיתיות!
עתה התברר לאותו אברך מדוע שלחו רבו המגיד אל רבי יעקב יוסף. ללמדו שאין לו לשאוף להשגות ולהעולמות העליונים של מזריטש קודם שיטעם טעמם של מצות מצוה באוסטראה…
חשיבות ההכנה קודם המצוה
אותם שני אברכים, למרות שלא זכו להשגות ולמדרגות שחלמו עליהן, זכו ללמוד דבר לא פחות חשוב, והוא: סוד ההכנה!
הם למדו שאי אפשר לזכות ולקבל השפעות קדושות מן השמים, ללא הכנה נפשית מוקדמת. כי זה הוא אחד מן הכללים היסודיים ביותר בתורת הקבלה: שאין האור נתפס בכלי בלתי מוכן אליו. וכפי עוצמת האור המצופה, כך צריך להיות תוקף וחוזק הכלי.
והכלי מתהוה ומתרקם מההכנה הנפשית שמכין האדם את נפשו. וכמו שאמרו במדרש (ילקוט שמעוני, בשלח – אות רמ):
'רבי נחמיה אומר… כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה, כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש'.
וביאר הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א, וז"ל:[5] 'המקבל עליו' – שאינו עושה מתוך הרגל, אלא ההכנה הרוחנית גורמת לעשיה. זו היא המדרגה הפנימית, ועשיה זו נקראת 'באמונה'.
כי ההכנה שאדם מכין את עצמו למצוה, היא מדת הערכה שהוא מייחס אל המצוה בפנים לבו!
לכן אדם שמכין את עצמו למצוה, מתוך פנימיות אמיתית טהורה, היא המדרגה של השראת רוח הקודש!
ועתה אחרי הדברים הללו, נלמד את דבריו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, יתרו – מאמר ה), וז"ל:
בפרשת יתרו למדנו על המעמד הנשגב ביותר שהיה אי פעם עלי אדמות – מעמד הר סיני.
במעמד זה עם ישראל אמנם טרם קיבלו את כל שש מאות ושלש עשרה (תרי"ג) מצוותיה של התורה, אלא שמעו רק את עשרת הדברות, אך מבואר בספרים הקדושים (תניא, ליקוטי אמרים – פרק כ) שבדיבר הראשון: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (שמות כ, ב), נכללו כל הרמ"ח מצוות עשה של התורה, ובדיבר השני: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שם פסוק ג), נכללו כל השס"ה מצוות לא תעשה של התורה. ולכן את שני הדברות הללו בלבד שמעו עם ישראל מפי הגבורה ממש (מכות כד.), מפני שהן כוללות את כל התורה כולה.
בנוסף לכך: ידוע מה שכתב השל"ה הקדוש (פרשת יתרו, תורה אור – אות ג) שבכל עשרת הדברות ישנן שש מאות עשרים אותיות – כמנין כת"ר, וסימנך: 'כתר תורה' – כנגד תרי"ג מצוות התורה, ושבע מצוות דרבנן שנוספו בהמשך הדורות. וכל זאת כדי להשמיענו שבעשרת הדברות כבר נכללה כל התורה כולה, וכל אחת ממצוות התורה יונקת את כחה מאות אחת מתוך עשרת הדברות, ובמסירת עשרת הדברות כבר נמסרה לעם ישראל – אם כי לא בפועל אלא רק בכח – כל התורה כולה.
לכן בפתיחת הדברות נאמר: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִי"ם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (שמות כ, א), ומבאר הזוהר הקדוש (יתרו דף צ ע"ב): כללא דא הוא כללא דכולא, כללא דלעילא ותתא. כלומר, עשרת הדברות הן כלל הכל, ובמסירתם, נמסרו בעצם 'כל הדברים' – דברי התורה – שעתידים להימסר מעתה ועד עולם.
אלא שהפלא הגדול הוא שעל אף גודל ערכו של המעמד וכל מה שהוא כולל בתוכו, מעמד הר סיני לכשעצמו לא ארך זמן רב, שהרי כדי לומר את עשרת הדברות לא צריך יותר מרבע שעה. וגם אם נוסיף את כל מה שהיה מסביב לעצם מסירת הדברות, נמצא שכל המעמד כולו היה לא יותר משעה. ובכל זאת, בזמן קצר זה הקב"ה מסר לעם ישראל את היסודות והשרשים של כל התורה כולה.
ודבר זה הוא פלא גדול, איך אפשר ברבע שעה להספיק כל כך הרבה?
והתשובה היא פשוטה:
הקב"ה גילה להם את הסוד, וכך הוא גילה: "וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי" (שמות יט, יא).
'וְהָיוּ נְכֹנִים' – הכינו עצמכם לקראת האור הגדול שיתגלה!
ועם ישראל התכוננו לכך! במהלך הימים שקדמו למעמד הר סיני הכינו עם ישראל את עצמם הכנה גדולה ועצומה.
עם ישראל קידשו וטיהרו את עצמם מבית ומחוץ. הם 'גיהצו' את לבם והסירו ממנו את כל המדות הרעות והתאוות המגונות והפכו אותו לכלי טהור ונקי. ומכיון שמצד עם ישראל היתה הכנה רבתי הם היו בבחינת כלי ראוי – ממילא בהגיע הזמן המיועד שהקב"ה חפץ למסור להם את תורתו, לא היה צריך לשם כך יותר מרבע שעה.
במילים אחרות: מצד הקב"ה לא צריך יותר מרבע שעה כדי למסור לאדם עולם ומלואו, אלא שהאדם צריך להיות כלי ראוי לכך, ויצירת הכלי תלויה בגודל ההכנה הנפשית של האדם. כל העיכובים בהשגת האדם באים כתוצאה מכך שהוא אינו כלי ראוי, וזאת משום שהוא לא עשה הכנה ראויה.
לכן נצטוינו לזכור בכל יום את מעמד הר סיני, כמו שנאמר: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶי"ךָ בְּחֹרֵב…" (דברים ד, ט-י).
והכוונה בזה היא, שתמיד נזכור שכמו שבמעמד הר סיני, מאחר שעם ישראל עשו מצידם הכנה ראויה, לכן בזמן קצר כל כך היה די להקב"ה להשפיע לתוך לבותיהם את היסודות של כל התורה כולה – כך הדבר גם בכל דור ודור ובכל יום ויום ובכל אדם ואדם, כגודל ההכנה שיעשה מצידו,[6] כך גודל השפעת התורה שישפיע לו הקב"ה.
חשיבות ההכנה לפסח
לא רק במעמד הר סיני, אלא גם בימינו. לפני שנגשים ללמוד תורה חייבים להכין את עצמנו ללמוד. וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (אבות פ"ב מי"ב): 'והתקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך'…
וביאר הגאון רבי חיים שאול קויפמאן:[7]
'התקן עצמך' – שהתורה אינה מתקבלת אצל האדם כמי שנפלה לו ירושה מאבותיו, אלא צריך שהאדם יתכונן אליה ויתקין עצמו ללמוד אותה ולקבלהּ.[8]
ומזה נקיש לכל דבר שבקדושה, שכל השפעה קדושה מלמעלה אינה נכנסת אל לב האדם מישראל כירושת אבות, אלא צריך מקודם להכין עצמו אליה, ורק לאחר הכנה ראויה יוכל לקבלה כהוגן.
כלל זה אמור לכל דבר שבקדושה ובמיוחד לגבי הזמנים המקודשים המגיעים אלינו מזמן לזמן כמו שבתות, חגים ומועדי השנה. שכך מובא בכל הספרים הקדושים, שעל כל יהודי לידע שכדי לקבל את הארות הימים הקדושים כתיקונם, וכדי לשאוב מלוא חפניו מהשפעות הקודש המושפעים בהם ולהאיר נפשו מהארות הזמן, מוטל עליו להכין נפשו מקודם הכנה גדולה, ורק לאחר שיעבוד על ההכנה כמו שצריך, אז יזכה שהארות הקדושים יאירו בו באופן שגם כשיעבור זמנם יזכה להרגישם ולהתעלות עמהם.
ומכיון שאנו עומדים בסמוך ללילה הקדוש והנורא, ליל הסדר, הלילה שבו אנו זוכים להיגאל מכל הצמצומים הנפשיים,[9] בוודאי שעלינו להתכונן אליו כראוי…
ותחילת הכל זה הנקיון…
הנקיון וההכנות לחג פסח
כתב רבינו הטור (או"ח – סימן תכט): 'שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם הפסח שלשים יום'.
הטעם הפשטי לכך הוא, משום שהלכות הפסח מרובות ביותר, ולכן צריך כבר שלשים יום קודם הפסח להתחיל לעסוק בהן כדי להספיק את כולן.
אולם מצאנו לאבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, פסח – מאמר ג) שכתב כך:
בהלכה זו נרמז שכדי לזכות לאור העצום שיורד לעולם בחג הפסח יש להתכונן הכנה רוחנית רבה שלשים יום קודם הפסח.
מנהג נשות ישראל הצדקניות לטרוח בימים אלו טרחה רבה בנקיון הבית וכליו כדי להכשירם לחג הפסח, ושכרן על כך בשמים הוא עצום. ויש כח בטרחה זאת לבטל גזירות קשות מעל כלל ישראל בכלל, ומעל בני ביתם בפרט.[10]
מספרים שכאשר היה הגה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א מרגיש שמדת הדין מתוחה ביותר ואין כח בתקיעת השופר בראש השנה לקרוע את גזרי הדין, היה מזכיר לפני הקב"ה את טרחתן המרובה של נשות ישראל בנקיון הבית לפסח, ובזה היה מצליח להמתיק את כל הדינים.[11]
נקיון גשמי זה, וכן בדיקת החמץ בליל י"ד וביעורו ביום י"ד, פועלים גם נקיון רוחני בבית, ומסלקים ממנו כל מיני רוחות רעות ושאר מרעין בישין שמסתתרים בו וגורמים לצרות רבות וחוסר שלום בית, ועל ידי סילוקם מתמלא הבית ברכה וישועה.
לכן לא טוב עושים אלו שאינם טורחים כלל בנקיון והכנת הבית לפסח, אלא סוגרים את ביתם כמות שהוא במשך כל שבעת ימי הפסח והולכים לבתי מלון וכו', כיון שבכך הם מפסידים לעצמם לא רק נקיון גשמי, כי אם גם, ובעיקר, נקיון רוחני, וסילוק כל הפגעים והנזקים ושאר רוחות רעות מן הבית.
והנה, עבודת נקיון זו מוטלת על כל בני הבית,[12] ואשריהם של בני ישראל המתאמצים בכל כחם בנקיון הבית ובהכשרתו לפסח.[13]
עלינו לדעת כי הגם שישנן דרכים רבות לנקיון, ישנם כאלו שמחבבים את המים, ובפסח זורמים מבתיהם נהרות של מים. וישנם כאלו שמעדיפים לנקות, בצורה יותר יבשה, עם תרסיסים ומגבונים וכדומה.
שהרי לא משנה איך, יהיה הנקיון איך שיהיה, העיקר שבסופו של דבר הבית יהיה ראוי לקבל בתוכו את האור הרוחני המתגלה בפסח.
אך בדבר אחד אסור לנקות, והוא: בדם! אסור להכשיר את הבית בדם של בני הבית. וכדי לבאר נצטרך לחזור בזמן אחורה, ולהתבונן בסיבת גלות מצרים…
ונתחיל מההתחלה…
ברית בין הבתרים
אברהם אבינו בן 55 שנה, מאחריו עבר עשיר של עבודת ה' ללא הרף, מתוך מסירת כל נפשו לעבודתו יתברך. ומובא במדרש (ספר הישר – פרשת נח) שבגיל זה הגיע לא"י ואף שם המשיך בעבודתו המסורה.
בהיות אברהם בגיל נ"ח (58) מת נח, והאבן עזרא[14] הביא לזה סימן: 'אברם בן נ"ח כשמת נח'. וכהגיע לגיל ששים מרדו המועצה איזורית סדום, בכדלעומר מלך עילם.
וכאשר הגיע אברהם לגיל שבעים[15] בשנה החמש עשרה לשהותו בארץ ישראל, התרחש האירוע המופלא 'ברית בין הבתרים'.[16]
השמש החלה לנטות לכיוון מערב, ואברהם אבינו האדם הגדול בענקים, זכה לחוש את 'תרדמת הנבואה', את אותה תחושה נכספת ומופלאה שבו הגוף הגשמי מפסיק לרגע להיות מסך מבדיל בין האדם למראות האלקות.
ואז באותו מחזה נורא הוד מראים לאברהם אבינו כל מה שיעברו עם ישראל עם אומות העולם, את כל אלפי השנים של הרדיפות, ההריגות, האכזריות, והרשעוּת.
התורה הקדושה תיארה זאת במילים: "וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו" (בראשית טו, יב), שבו מרומזים כל הארבע גלויות, כמו שכתוב במדרש (בראשית רבה, פרשה מד – אות יז): 'אֵימָה' – זו גלות בבל. 'חֲשֵׁכָה' – זו גלות מדי. 'גְדֹלָה' – זו גלות יון. 'נֹפֶלֶת עָלָיו' – זו גלות אדום.
כך לאחר שהראה לאברהם אבינו את הארבע גלויות, גילה לו הקב"ה: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יג-יד). דהיינו שאמר הקב"ה לאברהם: 'דע שבניך יהיו בארץ אחרת משוללים מכל זכויות, ללא כל מעמד, מבוזים בעיני הכל. ונוסף לאלו יהפכו אותם להיות עבדים, שבמהלך כל עבדותם ינסו לשבור את 'רוח החיים' שלהם על ידי עינויים ועבודת פרך…
והשנים המשיכו לחלוף…
הוו מתונין בדין
אברהם הוליד את יצחק, ויצחק את יעקב. וכשהיה יעקב אבינו בן 77 שנים, הגיע לחרן על מנת לשאת את רחל ולהביא לעולם את בנו בכורו יוסף.[17] בהסכם שערך עם לבן סוכם: 'מחיר הנדוניא – שבע שנות עבודה'.
אך בסיומם לבן בעל 'הלב השחור' השיא לו את לאה במקום רחל, וליעקב נולד בנו בכורו ראובן.
חלפו שנים בני יעקב הלכו וגדלו. יעקב אוהב את יוסף מכל בניו ותופר לו כתונת פסים, האחים קולטים את היחס העודף ומתקשים להכיל זאת, אם יוסף היה הבכור… מילא עוד אפשר להבין… אבל דוקא הבן האחד עשר… ולכן לא יכלו דברו לשלום, וכמו שמעיד הפסוק: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז, ד).
ומאז החלו הצרות, וכמו שאנו אומרים בהגדה של פסח: 'ארמי אובד אבי' – דהיינו שבגלל שלבן רימה את יעקב בהשיאו לו את לאה, והבן הבכור היה ראובן, נגרמו ובאו צרות בצרורות!…
ולפני שנבאר את הצרות, נקדים ונאמר: 'אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים' –
אנו חייבים לדעת כי אין לנו מספיק כלים בנפש לתפוס את עומק מחשבת האחים הקדושים ואת רצונם להיפטר מיוסף. אבל מכיון שגמרו בדעתם שכך צריך לנהוג, בטרם יחליטו להיות 'ברוך אומר ועושה' התכוננו לזאת הכנה רבה.
הכנה ראשונה – הלכו לדותן שם בין הרי שומרון המכוסים בירק והאויר זך וצלול כשהכל מסביב משדר רוגע ושלוה, השקיטו את המציאות הרועשת והצועקת שמסביב, ומתוך התבודדות נוראה החליטו… שצריך להיפטר מיוסף.
הכנה שניה – כאשר הגיע אליהם יוסף הפשיטו מעליו את הכותונת, והטעם לזה מכיון שהכותונת היתה אחת הסיבות לשנאה, ואם ידונוהו בשעה שהוא מעוטף בה שמא יטו את הדין. ופחדו שמא היא תטה את הכף.
הכנה שלישית – השליכו את יוסף לבור וישבו לאכול לחם, ומצאנו לרבי אהרן הכהן חתן החפץ חיים (פרחי אהרן – בראשית לז, כה) שכתב שהם ידעו את הסוד – אדם שהוא רעב הוא חסר דעת! ופחדו שמא חסרון המזון יגרום להם להטות את דינו של יוסף ולכן ישבו לאכול כדי לזכות לישוב הדעת בריכוז מלא!
אחר כל ההכנות צירפו אתם את השכינה, והכריעו למכור את יוסף![18] האחים הקדושים בצירוף השכינה הקדושה הכריעו שחייבים למכור את יוסף! ומהפסק דין עברו מיד למעשה, ומכרו את יוסף בעשרים שקל!
גלות מצרים
העונש על המכירה היה קשה ומר מאוד! וכך מגלה לנו הגמרא הקדושה (שבת י:), בעוון המכירה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים –
העונש על מכירת יוסף היה גלות מצרים! כל הצער, היסורים, הקושי והכאב, נגרם בגלל מכירת יוסף!
הקשו התוספות (שם – ד"ה ה"ג נתגלגל הדבר), איך הגמרא אומרת שהסיבה לגלות מצרים זה מכירת יוסף, והרי הגלות כבר נגזרה בברית בין הבתרים?
ותירצו: שבברית בין הבתרים נגזר שיעברו גלות ויחושו עינוי, אך עינוי לא כל כך גדול. מה שאין כן, אחרי המכירה נענשו שיחושו עינוי גדול!…
וכאן כל מי שיש לו מעט שכל בקדקודו צועק:
הרי כפי אשר ביארנו, האחים הקדושים התכוננו לדין כראוי, ודנו דין אמת לאמיתו, והראיה שבסופו של דבר כשנפגשו עִם יוסף במצרים, וערכו חשבון נפש עם עצמם, לא אמרו 'טעינו בדין', אלא אמרו: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מב, כא), ואם כן, מדוע החרון אף היה גדול כל כך?
והתשובה כתובה בדבריהם: 'אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל…', דהיינו, בשעת המכירה יוסף בכה – ולא התייחסנו אליו! יוסף התחנן – ואנחנו לא ספרנו אותו!
ובזה גרמנו ליוסף הצדיק חלישות דעת גדולה ונוראה מאוד. ומצד הדין היה ראוי שימכרו אותו אבל לא שיגרמו לו חלישות דעת כזאת, ועל החלישות דעת שגרמנו לו – אנחנו משלמים![19]
כי בשמים חלישות הדעת נחשבת כמו שפיכות דמים, והעונש על זה חמור,[20] רחמנא ליצלן…
חלישות דעת כשפיכת דם
שנים ארוכות ומרות של סבל עברו על ישראל במצרים, עד שסוף סוף הגיע זמן הגאולה. אך הקב"ה חשש שאולי הלקח לא נלמד כראוי, אולי הם עוד לא הפנימו שגרימת חלישות דעת לזולת היא כשפיכות דמים, ולכן ציוה הקב"ה על נתינת הדם על המשקופים.
וברשותכם נרחיב:
אחד מהציוויים שציוה הקב"ה את ישראל במצרים, היה לקחת שֶׂה בעשור לחודש ניסן ולשמור אותו בבית עד יום הארבעה עשר לחודש, ואז לשחוט אותו לקרבן פסח.
ופירש רש"י (שמות יב, ו):
ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, מה שלא ציוה כן בפסח דורות? היה רבי מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים" (יחזקאל טז, ח), הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו. ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר: "וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה" (שם פסוק ז), ונתן להם שתי מצוות, דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר: "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" (שם פסוק ו), בשני דמים, ואומר: "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ" (זכריה ט, יא).
לאחר שעם ישראל מלו את עצמן ושחטו את קרבן הפסח, בהגיע ליל פסח, שאז היו עם ישראל אמורים לשבת איש איש ומשפחתו ולערוך את ליל הסדר ולאכול מקרבן הפסח, עשה להם הקב"ה נס גדול ועצום, כמבואר בדברי התנא הקדוש רבי יונתן בן עוזיאל על מה שנאמר: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות יט, ד) – מלמד שהקב"ה שלח ענני כבוד והם נשאו את עם ישראל על גביהם (בדומה לנשר הנושא את גוזליו על כנפיו) ממצרים היישר לבית המקדש שבירושלים, ושם ערכו עם ישראל את ליל הסדר בשמחה ובשירים, ואכלו מקרבן הפסח כמצותו, ולאחר מכן, באמצע הלילה החזירום העננים בחזרה למצרים.
והנה, כחלק ממצות שחיטת הַשֶּׂה לקרבן פסח גם ציוה הקב"ה את עם ישראל לקבל בכלי את דם השה ולתת ממנו על גבי שתי המזוזות – דהיינו על גבי שני המשקופים שבשני צידי הפתח – ועל המשקוף העליון, כמו שנאמר: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (שם יב, כב).
ומבואר בפסוק שאת הדם צריך לקבל בסף,[21] ומשם צריך לקחת ולתת על שתי המשקופים. אך צריך להבין מדוע חזרה התורה והדגישה שוב שהדם היה בסף?
ומצאנו להגה"ק רבי פינחס הורביץ זיע"א (פנים יפות – שם) שביאר כך:
'הסף' – הוא מרמז על יוסף הצדיק[22], ובדרך רמז: 'אֵזוֹב' – בגימטריא י"ו, ואם נחבר אליה את האותיות 'סף', נקבל 'יוסף'.
ומכיון שהם גרמו ליוסף חלישות דעת הנחשבת כדם, כמו שנאמר: "וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ"! (בראשית מב, כב), הוצרכו עתה לקחת דם מהסף ולתת על המשקופים, כדי שיבינו ויפנימו!…
וברשותכם נרחיב…
היהודי – עולם קטן!
בשעה שעלה ברצונו יתברך לברוא את היהודי, בראו בדמות תבניתו. ולכן יהודי היודע סוד נשמתו ומתכונת גופו, יוכל להכיר ולדעת את כל סדרי בראשית ורזי המרכבה.
ולכן כמו שבכלליות ההנהגה, הקב"ה מנהיג את עולמו דרך עשר ספירות קדושות, כך גם נפש האדם מונהגת על ידי עשר ספירות קדושות.
והנה כמו שהספירות פועלות בכמה צורות. זרימה או קוין. כך גם בגוף האדם…
ולעניינו, הדבר שעלינו לדעת הוא, שקומת הנפש של היהודי מורכבת משלשה קוין.
בקו ימין נמצאות שלש ספירות, והן: חכמה, חסד, ונצח (ר"ת חח"ן). והן מתלבשות ב-ג' אברים, והם: מוח ימין, זרוע ימין, ורגל ימין.
בקו שמאל נמצאות שלש ספירות, והן: בינה, גבורה, והוד (ר"ת בג"ה). והן מתלבשות ב-ג' אברים, והם: מוח שמאל, זרוע שמאל, ורגל שמאל.
ובקו האמצעי נמצאות ארבע ספירות, והן: דעת, תפארת, יסוד, ומלכות (ר"ת דתי"ם). והן מתלבשות ב-ג' אברים, והם: מוח אחורי, בטן, והיסוד.
וכל קו הוא חטיבה אחת, וישנו קשר הדוק בין ספירה לספירה (שבאותו הקו)…
ומהשבע ספירות התחתונות מתגלים שבעה רגשות כלליים, והם: אהבה (חסד), פחד (גבורה), רחמים (תפארת), עקשנות (נצח), תמימות (הוד), שייכות (יסוד), שפלות (מלכות).
ובנוסף לכך יש את רגש החיים עצמם, והוא תלוי בספירת הדעת (הנמצא בקו האמצעי), והיינו שכפי הדעת כך הוא הרגשת החיים של האדם.[23]
ומכיון שהדעת היא האחראית על רגש החיים, כאשר גורמים לאדם חלישות דעת, הרי מכבים לו את רגש החיים…
כל אדם ודעתו
בגמרא הקדושה (ברכות נח.) הובאה ההלכה הבאה: הרואה שש מאות אלף מישראל במקום אחד, מברך: 'ברוך חכם הרזים'. שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה.
ופירש רש"י: 'חכם הרזים' – היודע מה שבלב כל אלו.
מבואר בדברי הגמרא שלכל אדם ואדם יש דעת המיוחדת לו, בלבד. וממילא גם החלישות דעת היא מיוחדת לו בלבד.
לכל אדם יש נקודה מסויימת המיוחדת לו, שיש בכחה להחליש את דעתו. ולכן, אי אפשר לטעון בי זה לא פוגע, אז למה הוא נפגע?
כי לכל אחד יש דעת המיוחדת לו, וחלישות המיוחדת לו, בלבד![24]
ועתה נחזור לבאר את המשפט שהזכרנו: לא משנה במה מנקים את הבית, אך בדבר אחד אסור לנקות, והוא: בדם! אסור להכשיר את הבית בדם של בני הבית.
וברשותכם נקדים…
שורש כשרון הלומדים
בכל הדורות מעת היות עם ישראל לגוי היו בעם ישראל לומדי תורה. יהודים יקרים שהכירו את תכליתם והקדישו זמן ללימוד תורה.
חכמינו הקדושים חילקו את לומדי התורה לארבע קבוצות, וכך הם אמרו (אבות פ"ה מי"ב): 'ארבע מדות בתלמידים:
מהר לשמוע ומהר לאבד – יצא שכרו בהפסדו.
קשה לשמוע וקשה לאבד – יצא הפסדו בשכרו.
מהר לשמוע וקשה לאבד – חכם.
קשה לשמוע ומהר לאבד – זה חלק רע'.[25]
ומצאנו לרבי שמעון בר צמח, התשב"ץ זיע"א, שכתב בספרו מגן אבות (שם), שארבע המדות שבתלמידים שרשן בארבע איכויות: חם, לח, קר, ויבש. כי לכל אחת מהאיכויות ישנה תכונה מיוחדת. ולכן:
בעל מזג חם – ממהר לשמוע.
ובעל מזג קר – קשה לשמוע.
בעל מזג יבש – קשה לאבד.
ובעל מזג לח – ממהר לאבד.
ולפי זה נוכל לקשר את ארבעת הקבוצות המובאים במשנה, לארבעה סוגי מרות:
שהרי מרה שחורה, תכונתה קרה ויבשה – ולכן בעל מרה שחורה הוא קשה לשמוע וקשה לאבד.
ובעל המרה ירוקה שתכונתו הוא חם ולח – הוא ממהר לשמוע וממהר לאבד.
מרה לבנה היא קרה ולחה, וזה חלק רע, שהרי הוא קשה לשמוע וממהר לאבד.
מרה אדומה היא חמה ויבשה. וממילא הוא ממהר לשמוע וקשה לאבד. ורוב החכמים הם האדומיים (בעלי מרה אדומה).
ונרחיב במקצת:
המרה האדומה היא חמה ויבשה, ואדם שמתגברת בו המרה האדומה עליו אמרו במשנה (שם): 'מהר לשמוע וקשה לאבד'.
כי ה'חם' מקבל מהרה,[26] וה'יבש' מאבד בקושי…[27] ורוב החכמים הם האדומיים בעלי מרה אדומה.
והמרה הירוקה היא 'לחה', ומכיון שכך, כל מה שנכנס לתוכה הרי הוא טובע ונעלם! ועליו אמרו במשנה: 'ממהר לאבד'.
ולתוספת ידיעה: המרה הירוקה מתגברת בדרך כלל כאשר האדם עובר לחץ, פחד או בזיונות.
לדוגמא: ילד ישן צהרים, אמא שלו ראתה שהוא ישן חזק, נעלה את הדלת של הבית ויצאה החוצה… לסידורים.
הילד התעורר, והחל לקרוא: אמא, אמא, אמא… ואין קול ואין עונה, היא ברחה מהקן.
הבית נעול, הילד מוגן… אך, הילד חווה מציאות של בדידות! ובלבו נוצרת פחד נטישה או חרדה…
האמא הזאת על ידי המעשה הטיפשי הזה הגבירה לו את המרה הירוקה וגרמה לכיווץ כל מערכות החשיבה שלו. יכול להיות שהילד הזה יסבול שלשים שנה מבעיות קשב וריכוז, והכל בגלל אמו האוהבת!
וכן, על ידי אלימות מילולית, וחוסר אמון, השפלות ובזיונות, מגבירים את המרה הירוקה, ונועלים את המוח במנעול ובריח! אין יוצא ואין בא!
ולעומת זאת, על ידי הענקת חום ואהבה, דברי עידוד ושבח ונתינת אמון, מגבירים את המרה האדומה, ואזי ה'שכל' וה'לב' פתוחים לקבל את ה'חכמה' כפתחו של אולם, והכל סלול לפניו. ולכן, כל אדם שרוצה להעמיד ילדים טובים, ותלמידים מוכשרים, עליו ללמוד להעניק כבוד…
סכנה ושמה 'לחץ'!
במיוחד הדברים נוגעים לימים הסמוכים לפסח. ימים אלו מטבעם הם ימים לחוצים, והעבודה בהם רבה מאוד.
והנה הילדים מטבעם לא חשים בלחץ הזה, כי כך טבע הבריאה, שהאחריות יוצרת לחץ, ולילדים עדיין אין רגש אחריות.
וכשההורים, הלחוצים, מתנגשים עם הילדים, הלא לחוצים, נוצר לעתים קצר, השורף את כל הפיוזים וגורם להפסקת חשמל.
והבעיה שההפסקת חשמל הזאת קורית רק במוח של הילדים ובנפשם.
לעתים, הימים שבהם הילדים חווים אלימות מילולית ונפשית, הם הימים הסמוכים לפסח!
ונמצא שמכשירים את הבית בדם של הילדים!
ולכן –
את המילים הבאות חייבים לחקוק בעט ברזל בתוך הלב.
אסור, באיסור מוחלט, לנקות את הבית כשהלב מלא בלחץ, כעס או עצבות.
צריך לשמח את עצמו, לשיר ולרקוד, ורק אחר כך שהלב מלא שמחה ורוגע, להתחיל ולנקות.[28]
וגם אם הילדים לא משתפים פעולה, אסור לאבד את רף השמחה ואת סף הרוגע!
כי הנזק שיכול להיווצר בלב הילדים הוא נזק בלתי הפיך!
ואשרי אדם שהוא חכם, ורואה את הנולד (תרתי משמע)!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. אחד הסודות הגדולים שגילה לנו הקב"ה במעמד הר סיני, היה סוד ההכנה! וכמו שנאמר: 'וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי'.
באותו מעמד גילה הקב"ה לישראל שאי אפשר לזכות ולקבל השפעות קדושות מן השמים, ללא הכנה נפשית מוקדמת. כי זה הוא אחד מן הכללים היסודיים ביותר בתורת הקבלה: שאין האור נתפס בכלי בלתי מוכן אליו. וכפי עוצמת האור המצופה, כך צריך להיות תוקף וחוזק הכלי.
והכלי מתהוה ומתרקם מההכנה הנפשית שמכין האדם את נפשו.
ב. אדם הרוצה לזהות את מדרגתו הרוחנית, יתבונן בהכנה הנפשית שהוא מכין עצמו למצוה, שהרי כפי ההכנה כך היא מדת ההערכה שהוא מייחס אל המצוה בפנים לבו!
ג. מכיון שאנו עומדים בסמוך ללילה הקדוש והנורא, ליל הסדר, הלילה שבו אנו זוכים להיגאל מכל הצמצומים הנפשיים, בוודאי שעלינו להתכונן אליו כראוי, שהרי ללא הכנה ותחילת הההכנה הגשמית והנפשית זה הנקיון.
כי בכח הנקיון הגשמי, וכן מכח בדיקת החמץ בליל י"ד וביעורו ביום י"ד, פועלים גם נקיון רוחני בבית, ומסלקים ממנו כל מיני רוחות רעות ושאר מרעין בישין שמסתתרים בו וגורמים לצרות רבות וחוסר שלום בית, ועל ידי סילוקם מתמלא הבית ברכה וישועה.
ד. לכן לא טוב עושים אלו שאינם טורחים כלל בנקיון והכנת הבית לפסח, אלא סוגרים את ביתם כמות שהוא במשך כל שבעת ימי הפסח והולכים לבתי מלון וכו', כיון שבכך הם מפסידים לעצמם לא רק נקיון גשמי, כי אם גם, ובעיקר, נקיון רוחני, וסילוק כל הפגעים והנזקים ושאר רוחות רעות מן הבית.
ה. אך צריך להיזהר מאוד בזמן הנקיונות לא לבזות את בני הבית או להחליש דעתם. ולכן, אסור, באיסור מוחלט, לנקות את הבית כשהלב מלא בלחץ, כעס או עצבות.
צריך לשמח את עצמו, לשיר ולרקוד, ורק אחר כך שהלב מלא שמחה ורוגע, להתחיל ולנקות.
וגם אם הילדים לא משתפים פעולה, אסור לאבד את רף השמחה ואת סף הרוגע!
כי הנזק שיכול להיווצר בלב הילדים הוא נזק בלתי הפיך!
ואשרי אדם שהוא חכם, ורואה את הנולד!
[1] כתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקמארנא זיע"א (נתיב מצותיך, נתיב היחוד – שביל ד אות ד), וז"ל:
ואחריו (אחרי הבעל שם טוב) קם רבינו הקדוש, קודש קדשים, רבינו דוב בער (המגיד ממזריטש), המאיר לארץ, והיו לו שלש מאות תלמידים, כולם בעלי רוח הקודש אמיתי, ועליו עמדו נחשים ועקרבים בלי שיעור עד שהסיתו גם לגדולי ישראל, והיה ריב ומחלוקת, מה שלא היה בזמן קורח.
וכל זה הסיבה הוא שעל ידי שהצדיק הולך בכל יום ממדרגה למדרגה, עומדים עליו נחשים, ועל ידם נקרעו כל הדינים ממנו, עד שנתגלה לו אור עליון, מעין עולם הבא, לילך מעולם ועד עולם מדרגות גדולות, כי בוודאי מי שהולך עם זבל וקש ותבן, לא יעמדו עליו ליסטים, והולך בשלום עם זבל שלו המסריח, אבל ההולך באבנים יקרות, כמה רוצחים וליסטים עומדים עליו.
ועדיין השטן מרקד בינינו, לעשות פירוד לבבות ושנאת חינם, ולדבר סרה על צדיקי אמת, להאריך עלינו הגלות המר! והמקבלו והשומעו והשמח והיושב במסיבתם, לא יהיה לו חלק באלקי ישראל בוודאי, ואני ערב לו שלא יראה בנחמת ציון וירושלים!!!…
[2] המגיד ממזריטש (עמוד רי), לגאון רבי יעקב ישראל קלפהולץ זיע"א.
[3] ספורי החג – פסח (עמוד נה).
[4] אחד הסיפורים שנשתמרו בידינו מאותם לילי הסדר, הוא הסיפור הבא (נהר יוצא מעדן – עמוד רטו, לגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א):
אחד מתלמידי המגיד, היה הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא זיע"א.
והנה, בשנים הראשונות לבואו מזריטשה, היה רבי שניאור זלמן, עני מרוד, אשר אך בקושי הספיקה ידו לכלכל את עצמו בלחם צר ובמים לחץ. גם במזריטש עצמה, לא היתה ההרווחה שרויה עדיין, ומי שביקש להסתופף שם בצילא דמהימנותא ידע, כי בכל הקשור לגשמיות, אין הרבה על מה לסמוך.
התלמידים, באותן שנים, נדרשו למנה גדושה של מסירות נפש, כדי לגלות לאותו מקום תורה קדוש ונעלה.
באחת השנים, בהתקרב חג הפסח, נקלע בעל התניא להתלבטות קשה. בליל הסדר, אמור היה להיות סמוך על שולחן רבו הקדוש, ביחד עם עוד אי אלו מגדולי התלמידים. מצות ויין אמורים היו לקבל, אולם, את הכוסות לשתיית הארבע כוסות היו צריכים התלמידים להביא בעצמם.
וכאן נתחבט רבי שניאור זלמן בהתלבטות עצומה:
ברשותו, לא היתה אלא כוס זכוכית אחת בלבד, אשר שימשה אותו במשך כל ימות השנה. עמדו, איפוא, בפניו, שתי אפשרויות: האחת, להכשיר את הכוס לפסח באופן המבואר בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן תנא – סעיף כו). אלא שכאן ניצבה לנגדו הגהת הרמ"א (שם) המצדד להחמיר ולאסור הכשרת כלי זכוכית לפסח.
האפשרות השניה היתה, ליהנות מן הצדקה ולרכוש כוס חדשה.
לאחר ששקל את הדבר רבות בדעתו, בא לכלל מסקנא, כי עדיף לו להקל ולהכשיר את הכוס, מאשר להצטרך לבריות, וכך אכן עשה.
בליל הסדר, לפני תחילת עריכת השולחן, נענה המגיד וקרא:
משהו 'מריח' עם חמץ!
הוא פנה אל רבי מנחם מנדל מוויטבסק אשר ישב סמוך אליו, וביקש ממנו כי יואיל לבדוק סביב סביב, אם הכל כשורה.
הפעיל רבי מנדל את חושיו הגשמיים והרוחניים כאחד, בדק ועיין הדק היטב, ולא מצא מאומה. לאחר בדיקות חוזרות ונשנות שלא העלו מאומה, נענה המגיד ואמר:
מה אעשה, והרמ"א עומד לנגדי בפנים זועפות!…
הואיל ושמע בעל התניא, כי ידו של הרמ"א באמצע, נענה מיד והודה, כי לרגל הדחקות נאלץ היה לוותר על חומרא של הרמ"א, וסח למגיד במה דברים אמורים.
שים את כוסך בצד – הורה לו המגיד – ואת ארבע הכוסות תשתה מגביעי שלי!
לאחר מכן, הוסיף המגיד ואמר לו:
כמה גדול כחך, שיכולת להביא את הרמ"א!…
[5] הגדה של פסח במשנתו של הרב דסלר (עמוד יד).
[6] ובענין זה אמרו במדרש (ילקוט שמעוני, שמואל־א – רמז קכט):
"וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל" (שמואל־א, יט, יח), רבי הונא ברבי יוסי אמר: אותו הלילה שברח דוד מלפני שאול למד משמואל הנביא מה שאין תלמיד ותיק לומד במאה שנה.
באותו הלילה הם מצאו את המקום המדוייק שבו אפשר לבנות את בית המקדש!
ומבואר במדרש, שדוד ושמואל הספיקו ללמוד בלילה אחד חכמה כה רבה, עד שלאדם בעל שכל גדול ('תלמיד ותיק') היה נצרך מאה שנה להשיג את אותה החכמה!
והנה במאה שנה ישנן 876,000 שעות ודוד המלך למד את כל אותה החכמה ב-12 שעות, והיינו שבשעה אחת הספיק ללמוד חכמה הנצרכות לה 73,000 שעות!
וכתב החיד"א (שם הגדולים, חלק גדולים – מערכת י אות שלב): ואין לתמוה על זה. כי כל המעכב הוא החומר העכור, ודוד המלך עליו השלום בכח שמואל הנביא הפשיט החומר ורוחו הוא קיבצן. והדברים מובנים ופשוטים ואין להאריך.
[7] משחת שמן – שמות (עמוד רד).
[8] מכלל ההכנה ללימוד הוא החזרה בתשובה, ולכן צריך להרהר בתשובה קודם הלימוד, ועל ידי הרהור התשובה הוא זוכה ולבו נשבר לשברי שברים, ובכך הוא נעשה ראוי לקבל את אור התורה…
וזה לשון קדשו של הגה"ק רבי קלונימוס קלמן אפשטיין זיע"א בספרו מאור ושמש (פרשת דברים – ד"ה והנראה לי):
כי הנה מצאנו בספרי קודש וכן שמעתי מרבותי הקדושים נשמתם עדן, שהעיקר מעיקרי העבודה הוא להרהר בתשובה קודם ישיבתו ללמוד תורה או קודם עשייתו מעשה המצוות, ואדמו"ר הרב בוצינא קדישא רבן של כל בני הגולה ה'חוזה' מלובלין זיע"א אמר, שאם האדם אינו עושה תשובה קודם לימוד התורה, עליו נאמר: "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִי"ם מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ" (תהלים נ, טז).
מה שאין כן באם מהרהר בתשובה קודם הלימוד, אזי נקרא 'צדיק'. כמו שאמרו חז"ל בקידושין (מט:): המקדש את האשה על מנת שאני צדיק אף על פי שהוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר בתשובה. ועל כן רשאי אחר כך ללמוד התורה הקדושה…
ובהקשר לדבריו של ה'חוזה' מלובלין מצאנו את הסיפור הבא (מאורות בשמי היהדות – עמוד 206, לגאון הרב שרגא וויס):
הגה"ק רבי ישראל העליר היה מחסידי החוזה מלובלין, ולפרנסתו עסק במסחר של אבנים טובות ומרגליות. רבי ישראל היה יפה תואר וחכם גדול, ונשא חן בעיני כל רואיו. גויה אחת עשירה, מלקוחותיו, נתנה בו עיניה, וכדי לפתותו הזמינה אצלו מערכת תכשיטים יקרת ערך, שהיתה אמורה להביא לו ריוח גדול. רבי ישראל השקיע את כל הונו בעסק זה, וליום המיועד הביא לביתה את התכשיטים. לאחר שהניח אצלה את הסחורה, החלה הגויה בשידוליה לפתותו לדבר עבירה, ואיימה עליו, שאם לא יענה לה לא תשלם לו עבור התכשיטים.
רבי ישראל עמד בנסיון, השאיר אצלה את כל רכושו, וברח לנפשו.
כאשר בא רבי ישראל אחר אותו המעשה לרבו, החוזה מלובלין, קידמו החוזה בפנים מאירות ושוחקות ואמר לו כי רואה עליו אור גדול. לאחר שסיפר רבי ישראל את כל המעשה שעבר עליו, נישקו החוזה על ראשו, והבטיח לו שיפקד בבן זכר שיאיר בתורתו ובמעשים טובים.
ברכת הצדיק נתקיימה, ולתקופת השנה נולד לו בנו בכורו, ויקרא שמו בישראל 'שמואל'.
בילדותו ניכר היה כי רבי שמואל העליר לגדולות נוצר. הוא למד בשקידה עצומה כאביו. כן הוא הסתופף בצל החוזה מלובלין שחיבבו ביותר אף כי היה נער.
דרכו של החוזה היתה, להתבודד בכל ערב שבת קודש שעה ארוכה בבית מדרשו, כאשר שום אדם אינו מורשה לשהות בו באותה שעה. שמואל הצעיר, שחשקה נפשו לדעת מעשי הצדיק, החליט להתחבא בבית המדרש ולעקוב אחרי רבו. והנה ראה ממקום מחבואו, שרבו החוזה מלובלין נכנס, סגר את הדלת, פתח את ארון הקודש, הוציא ממנו ספר תורה והניחו על בימת הקריאה.
אימה גדולה נפלה על הנער שמואל, ובכחות נפשיים עזים התאמץ ונשאר על מקומו. 'החוזה' הקדוש השמיע את הפסוק: 'וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִי"ם מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ', הפשיל ראשו לאחור ושקע בהרהורי תשובה. כך עשה שלש פעמים. אחר כך פתח את ספר התורה וקרא בו את פרשת השבוע.
הפחד שאחז בנער הלך וגבר, ובקושי החזיק מעמד עד גמר אותו מחזה נפלא.
החוזה שהרגיש בנוכחותו של הנער, סיפר על כך לאביו, בהוסיפו שבנו היה בסכנה גדולה, והוא חס עליו והצילו…
[9] שהרי כך אמרו בגמרא הקדושה (פסחים קטז:): 'בכל דור ודור חייב אדם לראות (ולהראות) את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'…
והנה מכיון שנצטוינו על זה, מובן שכן היא האמת, שגם הוא היה משועבד במצרים ועתה הוא יוצא ממצרים.
ולפי פשוטו קשה להבין, מהו הפירוש שהאדם צריך לדמות במחשבתו 'כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית' (כלשון הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ו) – בה בשעה שמעולם לא היה עבד במצרים.
והתשובה לכך:
למרות שנגאלנו ממצרים – מהשעבוד הגשמי, מהשעבוד הרוחני לא נגאלנו לגמרי, ובכל פעם ופעם שיהודי חוטא הרי הוא מחשיך את נפשו, ומוליד בקרבו תחושה של 'שנאה עצמית'.
החטא והעוון גורמים לנפש לרדת ממדרגתה מטה מטה, וככל שהחטא גדול יותר ובתדירות רבה יותר, כך הולכת הנפש ומצטמצמת עד שהיא נכנסת לתוך מימד רוחני קטן, צר ואפל.
והמקום הזה נקרא 'מְצָרִים' שהוא לשון מיצר וגבול…
וכאשר זוכים להגיע ליל הסדר מוכנים נפשית, ועורכים אותו כפי ההלכה, אזי מאיר אור על הנפש האלקית והיא יוצאת ממאסרה. וזה לשון התניא (ליקוטי אמרים – פרק מז): 'והיא יציאת נפש האלקית ממאסר הגוף משכא דְחִוְיָא ליכלל ביחוד אור אין סוף ב"ה'…
[10] בשיחה שמסר הגה"ק רבי אהרן יהודה לייב שטינמן זיע"א, אמר כך:
'יש מי שמלגלג על כך שנשות ישראל הכשרות מתאמצות כל כך בנקיונות החג, הרבה יותר מאשר הדין מצווה. מוכר הוא הפתגם בו משתמשים לעומת הנשים המקרצפות: 'אבק אינו חמץ'! מתוך זלזול בהשקעה המטפסת ועולה מעל כל גדרי ההלכה.
אמנם זאת עלינו לדעת, שקורות ימי הדורות הוכיחו שבכל המשפחות בהן היו הָאִמָּהוֹת מקדשות את נקיונות הפסח, מתאמצות עד קצה גבול היכולת, לוחמות נגד כל פירור אבק מָשָׁל היה חמץ גמור ועושות עסק גדול מהנקיונות – באותן משפחות נשמרה המסורת היהודית מדור לדור.
אבל בכל המקומות שהיו מלגלגים על מי שמתאמצת יתר על המדה, והיו מנקים לפסח רק על פי עיקר הדין ותו לא – אצל כל אלה, לא עברו דור וּשְׁנַיִם והנה צאצאי צאצאיהם כבר אוכלים חמץ גמור בפסח, רחמנא ליצלן'.
[11] פעם אחת יצא הגה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב החוצה קודם פסח, וראה איך הנשים עומדות ומנקות את הכלים להגעלה ברוב עמל וטורח, ובחומרות יתירות וזהירות. אמר בדרך צחות: שזה כוונת ה'יהי רצון' שאומרים בתקיעת שופר: המלאכים היוצאים מקשר"ק וכו'. קשר"ק – ראשי תיבות: קראַצין, שאָבין, ראַבין, קאַשערן [מקרצפים ומשפשפים, מגרדים ומכשירים]… (עשר אורות – רבי לוי יצחק מברדיטשוב, אות מה).
[12] ובענין זה סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א (טיב המועדים – פסח, עמוד שצו), וז"ל:
בשיחה שמסר הגה"ק רבי אהרן ראטה זיע"א, בעל ה'שומר אמונים', סיפר כך:
באחת השנים החלטתי: השנה, בחודש ניסן, אני אתמקד אך ורק בעבודה הרוחנית בלבד.
הוא ניגש לבני ביתו וביקש: מכיון שאני רוצה להתכונן לחג הפסח, אבקש שלא תטרידו אותי עם הנקיונות.
ובאמת, באותה שנה, הוא לא נטל שום חלק בהכנות הבית לקראת החג והתרכז כל כולו אך ורק בעבודת הקודש…
והנה הגיע היום הנכסף, ליל הסדר… הוא התיישב ליד השולחן… אך במקום לחוש בהארה ואורות, הוא חש כמו שהוא חש בלילה רגיל!…
וסיים ה'שומר אמונים' את סיפורו ואמר: ואז הבנתי, שבהעדר טיב ההכנות הגדולות שבעבודה המעשית והגשמית שלקראת חג הפסח, אי אפשר לזכות לאור הגדול הזורח ומאיר בזה הלילה…
[13] כאן ברצוננו לכתוב מספר מילים:
תופעה החוזרת על עצמה מדי שנה בערבי פסחים, היא התופעה של מזוזות הנפסלות כתוצאה משפיכת מים על המשקוף.
המים שנשפכים על המשקוף מחלחלים וחודרים אל תוך בתי המזוזה, ומוחקים או מטשטשים את אותיותיהן.
מומחים העוסקים בסת"ם אומרים כי בכל שנה, במיוחד בתקופה של ערב פסח ולאחריה, מגיעות מזוזות רבות שנפגעו לאין תקנה מפגיעתם הרעה של מים שחדרו אל תוך בית המזוזה.
והבעיה אינה כמובן רק בנזק הכספי של פסילת המזוזה, אלא בהישארות הבית ללא מזוזה כשרה ובאיסור החמור של מחיקת השם.
ולכן כדאי לשים לב לכך.
[14] כך מובא בספר יוחסין (דף ז ע"ב ד"ה 'ונח').
[15] כן כתבו התוספות (ברכות ז: ד"ה לא היה) וכן כתבו התוספות במסכת שבת (י: ד"ה ושל סדום). והוסיפו שם שאחר ברית בין הבתרים חזר לחרן, והיה שם חמש שנים, ובגיל שבעים וחמש יצא שוב מחרן לארץ ישראל, ועיי"ש שיטה נוספת.
[16] כך משמע מדברי התוספות (שם) שברית בין הבתרים היתה בארץ ישראל. אמנם מברייתא דל"ב מדות (מדה לב) משמע שברית בין הבתרים התרחשה בחרן, וז"ל: ואמר רבי יוסי, גזירת ענין בין הבתרים היה חמש שנים קודם יציאת אברהם מחרן ונכתבה מאוחרת.
[17] כך איתא בגמרא הקדושה בבא בתרא (קכג.): ר' יונתן אמר, ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף" (בראשית לז, ב).
[18] כתב הרבי מליובאוויטש – מכירת יוסף נגרמה בגלל היעדרותו של ראובן. והיכן היה? 'עסוק היה בשקו ובתעניתו', כדברי רש"י (בראשית לז, כט). דבר זה אִפְשֵׁר את מכירת יוסף וגרם לגלות מצרים, שהיא שורש כל הגלויות.
לפנינו לקח חשוב: אל לו לאדם לחשוב רק על שלימות עצמו עד כדי שכחת הזולת. מחובתו לחשוב גם על הזולת, מתוך אהבת ישראל, ואם לאו, עלול להיות שבשעה שהוא עסוק ב'שקו ובתעניתו' 'ימכר' יהודי ויאבד בין הגויים… (ממעייני החסידות, בראשית – עמוד רנ).
[19] לאחר שנה מן המכירה חזרה שוב חלישות הדעת של יוסף, ורצתה לבלוע אותו חי! ונבאר:
יוסף נמכר לפוטיפר ושם עברה עליו שנה שלימה של נסיונות, ושיא הנסיון היה ביום האחרון של השנה.
באותו יום היה אירוע חגיגי לאומה המצרית, וכל הנפשות המתגוררות באחוזתו של פוטיפר – הלכו להשתתף במסיבה.
יוסף ביקש רשות להשאר בבית, 'אני מעדיף לעבוד'.
אשתו של פוטיפר ששמעה את תוכניתו של יוסף הודיעה: אני לא יכולה להגיע, כואב לי הראש.
בכל השטח הגדול והרחב של האחוזה נשארו רק שנים: יוסף הצדיק ואשתו של פוטיפר.
יוסף גמר בזריזות את המוטל עליו, והתיישב לעבוד את בוראו. ומכיון שקודם שמתחילים לעבוד את הבורא צריך לחזור בתשובה, החל יוסף להרהר בתשובה.
וכך הובא בתרגום אונקלוס (בראשית לט, יא): 'והוה ביומא הדין ועל לביתא למבדק בכתבי חושבניה' (ופירושו שבאותו יום ערך חשבון נפש)… ואז, כשעשה עם עצמו חשבון נפש, מצא לפי מדרגתו האלקית, איזה שהוא חסרון, וזה גרם לו קצת עצבות ומרה שחורה…
כאשר היצר הרע ראה את חלישות הדעת והמרה שחורה שנפלה על יוסף, ניגש אליו והחל ללחוש לו באוזן: יוסף, הקב"ה לא ימחול לך שציערת אותו שבגדת בו – אין לך שום סיכוי! וזה שנאמר: "וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר" (בראשית לט, יב).
והיינו שהסטרא אחרא תפסה אותו בבגדו ובחטאו (לשון בגידה), ועל ידי כך ניסתה להכניס בו מחשבות של יאוש ומרה שחורה, ותכלית הכוונה במחשבות אלו הם ח"ו – "לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי" (שם), רח"ל…
ויוסף הצדיק קלט מיד את תוכניתה של הסטרא אחרא, ואמר לה (לסטרא אחרא): תפסת אותי שבגדתי בבוראי? תחנקי עם המציאה הזו! ומיד: "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (שם)…
הובא בספר טעמי המנהגים (דף פד ע"א בהג"ה): בראש השנה קודם תקיעות שופר, הגה"ק הרב שר שלום מבעלז עומד על התיבה ומכין עצמו לתקיעת שופר. והנה, קודם שבירך על התקיעה, קִנַּח את פיו הקדוש בידו, ואז לחרדתו הבחין בשערה שנתלשה מזקנו – בראש השנה!…
הרב שר שלום התמוטט על כסאו ופניו הֶחֱוִירוּ…
תלמידו הרב רבי אייזיק ניגש אליו בבהלה ושאל: רבי קדוש, מה קרה?
והרב שר שלום סיפר לו…
ותלמידו רבי אייזיק אמר, רבי אספר לכם סיפור: פעם אחת בא הגה"ק רבי נתן אדלער להגה"ק רבי שמעלקא מניקלשפורג. וראה שהרב שמעלקא הולך בבית אנה ואנה נבוך מאוד, וצועק ואומר: טעיתי! טעיתי!
שאל אותו רבי נתן אדלער: מה קרה?
ורבי שמעלקא השיב: אני כותב ספר תורה, וטעיתי באחד משמות הקודש.
אמר לו רבי נתן אדלער: למה אתה כל כך צועק?! החלישות דעת היא מעשה הסטרא אחרא, ובמצב כזה צריך להגיד לה (לסטרא אחרא): תחנקי עם המציאה שלך!… ולהמשיך הלאה!
ואמר לו רבי שמעלקא: החייתני!
רבי אייזיק סיים את סיפורו, והשר שלום פנה אליו ואמר לו: החייתני!… (אמת מארץ תצמח – עמוד רכו).
[20] וזה לשון הגמרא הקדושה (תענית ט.): רב הונא בר מנוח ורב שמואל בר אידי ורב חייא מווסתניא (שם מקום), הוו שכיחי קמיה דרבא – היו רגילים להיות לפני רבא וללמוד ממנו תורה.
כי נח נפשיה דרבא, אתו לקמיה דרב פפא – לאחר שנפטר רבא, באו לפני רב פפא ללמוד ממנו תורה. כל אימת דהוה אמר להו שמעתא ולא הוה מסתברא להו, הוו מרמזי אהדדי – כל פעם שהיה רב פפא אומר שמועת הלכה שלא כפי דרך החשיבה של רבם הראשון רבא, היו מסמנים זה לזה בעיניהם, שאין הדברים הללו נכונים (שהרי בוודאי שרבא צודק ולא הוא).
חלש דעתיה – נעלב רב פפא מדבר זה, אַקְרְיוּהּ בחלמיה – בחלומו של רב פפא הקריאו לו מן השמים את הפסוק: "וָאַכְחִד אֶת שְׁלשֶׁת הָרֹעִים" (זכריה יא, ח) – לרמוז לו שרוצים להמית את שלשתם כעונש על שגרמו לו חלישות דעת…
רב פפא נחרד, הם ימותו בגללי? והחל בהמתקת הדינים… למחר כי הוו מיפטרי מיניה, אמר להו: ליזלו רבנן לשלמא – ביום המחרת, כשבאו השלשה להיפרד מרב פפא בסוף הלימוד, המשיך רב פפא בעבודת ההמתקה, ולכן בירכם: 'ילכו הרבנים לשלום'…
[21] וזה לשון המדרש (ילקוט שמעוני, פרשת בא – רמז קצז): "אֲשֶׁר בַּסָּף" (שמות יב, כב) – מגיד הכתוב שעוקה (גומה) חוקק בצד האסקופה (מפתן הדלת) ושוחט בתוכה. ואין 'סף' אלא 'אסקופה'…
[22] שכן 'הסף' הוא יסוד הבית, כנגד יוסף האחוז במדת היסוד.
[23] וזה לשון ספר התניא (אגרת הקודש – סימן טו):
ומקור ושורש מדות אלו הפנימיות והחיצוניות הוא מחב"ד (חכמה בינה דעת) שבנפשו, כי לפי שכל האדם כך הן מדותיו. כנראה בחוש שהקטן שהחב"ד שלו הן בבחינת קטנות, כך כל מדותיו הן בדברים קטני הערך.
וגם ב(אנשים) גדולים: "לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל אִישׁ" (משלי יב, ח), כי לפי רוב חכמתו כך הוא רוב אהבתו וחסדו, וכן שאר כל מדותיו פנימיות וחיצוניות מקורן הוא מחב"ד שבו.
והעיקר הוא הדעת שבו הנמשך מבחינת החכמה ובינה שבו כנראה בחוש, כי לפי שינוי דעות בני אדם זה מזה כך הוא שינוי מדותיהם.
[24] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, ראש השנה – מאמר ב) אמר, וז"ל:
עלינו לדעת שֶׁגִּדְרָהּ של תשובה אמיתית ושלימה היא כפי שכותב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב ה"ב): 'שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד… ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם'. כלומר, תשובה אמיתית היא רק כאשר האדם גומר בלבו שלא לשוב עוד לכסלה ברמה כזאת שאפילו הקב"ה יוכל להעיד עליו שבוודאי לא ישוב לחטאים אלו לעולם ועד.
ולא די שישוב האדם רק על עבירות שבינו לבין הקב"ה (כגון חילול שבת, אכילת מאכלות אסורות, אי שמירת טהרת המשפחה, וכל כיו"ב), אלא צריך הוא לשוב בתשובה שלימה גם, ובעיקר, על עבירות שבינו לבין חברו. מי שיודע בעצמו שפגע באדם כל שהוא או גרם לו עגמת נפש וחלישות הדעת, ומכל שכן אם הזיק אותו ממש בממונו או בגופו, עליו לעשות הכל לפייס ולרצות אותו עוד לפני ראש השנה (או לפחות לפני יום הכיפורים), וכן לקבל על עצמו להשתדל בכל יכולתו מכאן ולהבא שלא לצער שום אדם מישראל.
ואין לאדם לדחות זאת בשום אופן לזמן אחר, כי הצער שיש בלבו של אותו אדם שנפגע ממנו עשוי לעלות ולקטרג עליו… לכן יזדרז כבר מבעוד מועד ויעשה את כל אשר ביכולתו לפייס את כל מי שנגרם לו צער על ידו… (עיין שם בדבריו הקדושים באריכות).
[25] כשחיפשנו סיפור על אדם שקשה לשמוע ומהר לאבד, לא מצאנו סיפור טוב יותר מסיפורו של הגאון רבי שלום מאיר ולך שליט"א (מעיין השבוע, ויקרא – עמוד שו), וכך הוא סיפר:
ג'רבא, קהילה של חכמים מחוכמים היתה. אבל בכל כלל יש היוצא מן הכלל. וגם הוא לא טיפש מופלג היה, אלא ששגעון לדבר אחד דבק בו.
כח דמיונו התגבר עליו והוא החליט, שנושא הוא כד חרס על ראשו. היה הולך בטפיפה, שומר על שיווי משקל, שלא יפול הכד וישבר. מתיישב בעדינות ובזהירות. אוכל כשהוא זקוף, מגיש את הכף לפיו באיטיות. קשים חייו של נושא כד. לא נמסר לנו כיצד ישן. היה זה מקור ללעג ולשנינה, לקלס ולתמיהה, ובעיקר לרחמים, כי היה זה שגעון בעליל.
יום אחד אמר אחד הַפִּקְחִים: 'הניחוני ואגמלהו משגעונו'. מה עשה, בכל בוקר היה עובר בעל הכד הדמיוני מתחת לביתו, בדרכו לבית הכנסת. עמד אותו חכם בהיכון, וברגע שחלף על יד חלונו הפיל מאחריו כד חרס ענק.
התנפץ הכד ברעש גדול והלה נבעת וניתר.
קראו כולם: נשבר הכד!
הסתובב המשוגע וְהֶחֱוִיר, אמר: אבוי, אכן נשבר!
הניד בראשו בצער, והיתה זו הפעם הראשונה שהניד ראשו…
אכן נגמל. סוף סוף הלך כבן אדם, התיישב כבן אדם, גחן אל האוכל, יצא ממסגר שגעונו…
עד שבא ילד קטן וקלקל הכל. 'חח… חח… איך הערימו עליך' – לעג לו – 'שברו מאחריך כד ונגמלת'…
הֶחֱוִיר בשנית, ניכרים היו דברי אמת. נשא ידיו למעלה מראשו, והצהיר: 'חזר הכד'! וחזר הכל לקדמותו…
[26] שהרי הדברים החמים הם ממהרים לפתח עליהם הצורות יותר מהקרים.
[27] כמו האבנים המפותחות שקשה לאבד הצורה המפותחת בהן.
[28] איש חסיד היה בירושלים ושמו רבי נטע ציינוירט, איש ירא אלקים ותלמיד חכם עצום אשר עבד את ה' אלקיו בשמחה.
וכך מסופר עליו בספר 'חיים שיש בהם' (עמוד 106) לגאון רבי ברוך לב: בערב פסח, בעיצומו של הבלגן, נראה היה לרבי נטע שקצרה רוח סובביו מן העבודה הקשה של נקיון החמץ. הבחין שטורח החג מכביד על הנפשות. נענה ואמר בעדינות פקחותו:
למה נפלו פנינו? מה העבודה הקשה הזאת לנו? שמא גזירה קשה גזר הקב"ה עלינו – לנקות החמץ? אם כן, הבה ננהג כפי שנהגו יהודים בכל הדורות לעת גזירה. נפנה אל בית הכנסת, נקרע שערי שמים בתחינה להעביר את רוע הגזירה…
מה זאת עולה על דעתנו? וכי נקיון החמץ 'גזירה' קשה היא? הלא מתנה היא, זכות היקרה מפז ופנינים. 'קיבלנו מתנה 'פסח' שמה', ברקו עיניו, מתנה לנקות עוד כיס, ועוד כיס, ועוד…
עלצה נפשו עליו והעליצה נפשות בני ביתו, לקרצף עוד קימעא. אשרינו, זכינו גם לְמָרֵק. לא זו בלבד, שפר חלקנו עלינו בעוד ניקוי, ועוד ניקוי…
