עיקר החינוך – שיתוף!
דיני בן סורר ומורה
פרשת כי תצא (שבחומש דברים) היא הפרשה הארוכה ביותר בכמות המצוות הכתובות בה והיא מכילה בתוכה שבעים וארבע מצוות (מתוך התרי"ג).
אחת המצוות שבה היא מצות 'בן סורר ומורה'.[1] וענין מצוה זו, בקיצור נמרץ, הוא כך:
חיי האדם מתחלקים לכמה חלקים. והנה החלוקה הכללית מובאת במשנה (אבות פ"ה מכ"א).[2] אך חוץ מזה ישנן עוד כמה חלוקות. ואחת מהן קשורה לדין בן סורר ומורה.
ביום הבר מצוה (13 שנה ויום אחד), מתחילה תקופה של 90 יום (ולא נבאר כעת מדוע דוקא 90 יום). ובאותם 90 יום, אם חוטא הילד הרי הוא נעשה בן סורר ומורה.
וזה הוא החטא:
גונב ממון אביו וקונה בזה בשר ויין בזול, ואוכל ושותה אותם מחוץ לרשות אביו בחבורה שכולה סריקין (ריקים ופחותים).
וצריך שיאכל (בסעודה אחת) חצי מָנֶה בשר (וחייב שחלק מהבשר יהיה בשר בהמה), ושהבשר לא יהיה מבושל לגמרי (שיהיה מבושל כדרך שהגנבים אוכלים), ושישתה (באותה סעודה) חצי לוג יין (ושיהיה מזוג כדרך שהגרגרנים שותים את היין).
אם מתנהג הבן כך, מביאים אותו אביו ואמו לבית דין (של שלשה דיינים) ואומרים להם: 'בננו זה סורר ומורה', ומביאים שני עדים שעשה ככל המעשים האמורים (כמובן לאחר שנעשה בו דין התראה), ובית דין מלקים אותו.
ואם חזר ועשה שוב מעשים אלו, מביאים אותו אביו ואמו לבית דין של עשרים ושלשה, וגומרים את דינו לסקילה…
ואינו נעשה בן סורר ומורה אלא ברצון אביו ואמו, שנאמר: "וְתָֽפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ" (דברים כא, יט). ואם מחלו לו אביו ואמו פטור.
ואמרו בתלמוד הירושלמי (סנהדרין פ"ח ה"ו), שאף לאחר שהביאוהו לבית הדין, ביד הוריו למחול לו, עד שיגמר דינו…
כך היא ההלכה שבידנו, אך בספר הזוהר הקדוש (בלק דף קצז ע"ב) גילו לנו מה קרה במקום ובזמן אחר… וכך הם גילו…
מי מסוגל לעשות זאת?
באותם ימים ששהה משה רבינו בשמים וכתב את התורה מפיו של הקב"ה, הגיע לפרשת בן סורר ומורה.
משה רבינו שמע את המצוה הזו, ופנה להקב"ה: רבונו של עולם! בבקשה ממך עזוב והנח מלכתוב פרשה זו, כי אין סיכוי בעולם שהיא תגיע אי פעם לידי מעשה! –
שהרי לא יהיה אב שימסור את בנו למיתה, כי מי יכול לעמוד בפני רחמי אב על בניו! וכן הָאֵם דרכה לתת כל טוב לבנהּ אף על פי שאינו הגון!
וממשיך הזוהר ומגלה: כך טען משה לבורא, אך באמת, עיקר הטעם שמשה לא רצה לכתוב פרשת בן סורר ומורה, כי משה בחכמתו ראה מרחוק שישראל עתידין לחטוא ולהיעשות 'בן סורר ומורה' –
וממילא אם פרשה זו תכתב, ידון הקב"ה את עם ישראל כך.
אמר הקב"ה למשה: משה, כתוֹב! אתה יודע, ואני יודע יותר, שאדרבה פרשה זו היא פינה ויתד לתקנתן של ישראל!
באותה שעה רמז הקב"ה לשר התורה[3] שיבאר למשה מצוה זו.
והמלאך פתח ודרש:
"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ" (דברים כא, יח) – זה הקב"ה, וכמו שנאמר: "ה' אִישׁ מִלְחָמָה" (שמות טו, ג).
"בֵּן" (דברים כא, יח) – זה ישראל, שנאמר: "בְּנִי בְכֹרי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב).
"סוֹרֵר וּמוֹרֶה" (דברים כא, יח) – שנאמר: "כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה סָרַר יִשְׂרָאֵל" (הושע ד, טז).
"אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ" (דברים כא, יח) – זה הקב"ה ('אביו') וכנסת ישראל ('אמו').
"וְיִסְּרוּ אֹתוֹ" (שם) – שנאמר: "וַיָּעַד ה' בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל־נְבִיאֵי כָל־חֹזֶה לֵאמֹר שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי כְּכָל־הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת־אֲבֹתֵיכֶם וַֽאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים" (מלכים־ב יז, יג).
"וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם" (דברים כא, יח) – וכמו שנאמר: "וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם אֲשֶׁר לֹא הֶֽאֱמִינוּ בַּה' אֱלֹהֵיהֶ"ם" (מלכים־ב יז, יד).
"וְתָֽפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל־זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל־שַֽׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָֽמְרוּ אֶל־זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא" (דברים כא, יט-כ) – ומכיון שחטאו לוקחים את עם ישראל ומעמידים אותם לפני מדרגה אלקית עליונה מאוד הנקראת 'עתיקא קדישא' (והיא המכונה בפסוק: 'זקני עירו').
ואומרים לזקני עירו: מי גרם לבננו זה שיהיה סורר ומורה? בגלל שהוא זולל וסובא בשאר האומות, וכמו שנאמר: "וַיִּתְעָֽרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַֽעֲשֵׂיהֶם" (תהלים קו, לה).
על ידי שהלכו בגלות בין העמים, ושם נתגברה תאותם לאכילה ושתיה עמהם, וזה גרם להם כל העוונות, בסוד עבירה גוררת עבירה, עד שנשתקעו בקליפות, וזה אשר גרם להם שיהיו כבן סורר ומורה![4]
"וּרְגָמֻהוּ כָּל־אַנְשֵׁי עִירוֹ בָֽאֲבָנִים וָמֵת" (דברים כא, כא) – כל אומות העולם יזרקו עליהם אבנים, ויסתרו את חומות בית המקדש, וינתצו את המגדלים… אך למרות כל זאת, עם ישראל ישארו קיימים לנצח!
המלאך סיים את הסברו, ומשה כתב את פרשת בן סורר ומורה… (עכ"ד הזוהר).
ואנו עומדים ותמהים, הרי בהתבוננות פשוטה המלאך לא חידש כלום למשה רבינו! שהרי כפי מה שהתבאר בתחילת דברי הזוהר משה ידע שעם ישראל יענשו, ולכן הוא לא רצה לכתוב את הפרשה הזו –
וגם אחרי הסברו של המלאך, מובן שעם ישראל יענשו, והאומות יזרקו עליהם אבנים, ויחריבו את בית המקדש.
ואם כן, כיצד הרגיע ההסבר של המלאך את משה רבינו?
ולפני שנשיב נקדים…
ברית בין הבתרים
בהיות אברהם אבינו בן 55 שנה, עזב את ארצו ועלה לארץ ישראל. אברהם התיישב בארץ ומיד החל בעבודתו הקדושה, 'לידע להודיע ולהוודע שהוא א"ל, הוא היוצר, הוא הבורא'.
וכעבור 15 שנה, בהיות אברהם בגיל שבעים, התרחש האירוע המופלא 'ברית בין הבתרים' –
השמש החלה לנטות לכיוון מערב, ואברהם אבינו האדם הגדול בענקים, זכה לחוש את 'תרדמת הנבואה', את אותה תחושה נכספת ומופלאה שבו הגוף הגשמי מפסיק לרגע להיות מסך מבדיל בין האדם למראות האלקות.
ואז באותו מחזה נורא הוד מראים לאברהם אבינו כל מה שיעברו עם ישראל עם אומות העולם, את כל אלפי השנים של הרדיפות, ההריגות, האכזריות, והרשעות. ומי יוכל לתאר בקולמוסו את עומס רגשות היהודים, איה הוא הסופר שיטול על עצמו לצמצם בתוך מילותיו – את ה"נתנני שוממה כל היום דוה" (איכה א, יג).
והתורה תיארה זאת במילים: "והנה אימה, חשכה, גדולה, נופלת עליו" (בראשית טו, יב), שבהן מרומזות כל הארבע גלויות, כמו שכתוב במדרש (בראשית רבה, פרשה מד – אות יז): 'אימה' – זו גלות בבל. 'חשכה' – זו גלות מדי. 'גדולה' – זו גלות יון. 'נופלת עליו' – זו גלות אדום.
כך לאחר שהראה לאברהם אבינו את הארבע גלויות, גילה לו הקב"ה: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו, יג-יד). דהיינו שאמר הקב"ה לאברהם: 'דע שבניך יהיו בארץ אחרת משוללים מכל זכויות, ללא כל מעמד, מבוזים בעיני הכל. ונוסף לאלו יהפכו אותם להיות עבדים, שבמהלך כל עבדותם ינסו לשבור את 'רוח החיים' שלהם על ידי עינויים ועבודת פרך'…
ברית בין הבתרים הסתיימה, ואברהם אבינו חוזר לחרן. אברהם אבינו בחרן אך נפשו ורוחו בארץ ישראל. בלבו בוערים כיסופים וגעגועים עזים לחזור ולשהות שוב בארץ ישראל, במקום שעליו נאמר: "עיני ה' אלהי"ך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב).
ומתוך געגועי נפשו הוא צועק לה': "מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה" (תהלים נה, ז).[5] ובהיותו בחרן מתחזק מעמדו ונהפך להיות מלך…
לתקן עולם במלכות שד"י
אברהם אבינו בגיל 75, והקב"ה מתגלה אליו ומצוה אותו: עזוב הכל ועלה לארץ ישראל!
עשרים וארבע שנים מלאות הרפתקאות עברו עליו, ואז, בהיותו בן 99, נגלה אליו הקב"ה וציוה אותו על המילה. וכך נאמר:
"וַיְהִי אַבְרָם בֶּן־תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל־אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ"ל שַׁדַּ"י[6] הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א).
ב-י"ג ניסן שנת 2047 לבריאת העולם התגלה הקב"ה לאברהם וציוה אותו על המילה,[7] ובאותו יום מל אברהם אבינו את עצמו.[8]
ולמחרת בי"ד ניסן הקריב אברהם אבינו פעם ראשונה קרבן פסח! שהרי עד עתה לא היה יכול להקריב שהרי היה ערל, ובקרבן פסח נאמר: "וְכָל־עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב, מח).
ולמחרת, בט"ו בניסן, ביום השלישי למילתו של אברהם, התגברו כאבי המילה מאוד, ואברהם החליט שהגיע הזמן להביא את הגאולה!
שהרי כך אמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר – פרק כט):
"וָאֶֽעֱבֹר עָלַֽיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶֽסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַֽיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַֽיִךְ חֲיִי" (יחזקאל טז, ו) – אמר רבי אליעזר, וכי מה ראה הכתוב לומר שתי פעמים: 'בדמיך חיי'? אלא אמר הקב"ה, בזכות דם ברית מילה ובזכות דם פסח נגאלו ממצרים, ובזכות דם ברית מילה ובזכות דם פסח אתם עתידים להיגאל בסוף מלכות רביעית, לכך נאמר שתי פעמים: 'בדמיך חיי'.
'ואם כן' – הרהר אברהם – 'עתה שיש לי גם דם פסח וגם דם מילה, ובנוסף היום זה ט"ו בניסן, יום המסוגל לגאולה, ננסה לפעול ולמתק את כל ארבע הגלויות שהראה לי הקב"ה בברית בין הבתרים. ולהביא את הגאולה השלימה!'
ואברהם החל בעבודה! וזה שנאמר: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּֽתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א).
וכך ביאר המקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא מקראקא זיע"א:[9]
'וירא' – הקב"ה הראה לאברהם.
'אליו ה' באלוני ממרא' – ראשי תיבות איב"מ, שהם ארבע גלויות: אדום, יון, בבל, מדי. וכאשר הראשי תיבות הללו יהיו מהסוף להתחלה, יהיה 'מביא', בסוד: 'ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה'.
ואברהם כאשר התבונן וראה את עוצמת הגלות האחרונה (גלות אדום) נכמר לבו בקרבו, והוא התחיל לפעול ולהביא את הגאולה השלימה.
וזה שנאמר: "וְהוּא יֹשֵׁב פֶּֽתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א), 'חום היום' – זה תוקף הדין המתגלה בזמן הגלות.
ומעוצמת עבודתו הצליח להמשיך אליו שלשה גואלים, שהם: שריה,[10] אליהו, נחמיה (שהוא משיח בן יוסף), וזה שנאמר: "שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים" (שם פסוק ב), ראשי תיבות: שריה, אליהו, נחמיה.
אותם גואלים פנו לאברהם ואמרו לו: אברהם הלואי ותצליח, "כֵּן תַּֽעֲשֶׂה כַּֽאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" (שם פסוק ה) – ראשי תיבות: 'תעשה כאשר דיברת', כד"ת (בגימטריא 424), משיח בן דוד (בגימטריא 424).
ואברהם פונה אליהם ומבקש: אם אתם מסכימים בואו תצטרפו אלי לעבודה! "וְרַֽחֲצוּ רַגְלֵיכֶם… וְאֶקְחָה פַת לֶֽחֶם וְסַֽעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּֽעֲבֹרוּ" (שם).
'ורחצו רגליכם' – התקופה האחרונה של הגלות נקראת 'בעקבות משיחא' (סוטה מט:), ובה תתקיים הנבואה: "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם" (דברים לב, לה), ובבקשה מכם תטפלו בזה[11] (ראה הערה).
'וסעדו' – השורש של המילה 'סעד', ראשי תיבות: "סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ" (תהלים קמח, ח), ואיזה 'דברו'? "עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ… שָׁלַח מֶֽלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ" (שם קה, כ).
'וסעדו לבכם' – עולה בגימטריא 238, כמנין 'רחל', שעליה נאמר: "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵֽאֲנָה לְהִנָּחֵם" (ירמיה לא, יד).
'אחר תעבורו' – אחר שתתבטל המיתה מן העולם, תעברו ותחזרו למקומכם (ראה שם במגלה עמוקות כיצד רמז זאת).
ואחרי שהשלשה גואלים הסכימו עמו, החל אברהם בעבודה: "וְאֶל־הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן־בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל־הַנַּֽעַר וַיְמַהֵר לַֽעֲשׂוֹת אֹתוֹ" (בראשית יח, ז). ופירש רש"י: 'בן בקר רך וטוב' – ג' פרים היו, כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל.
'רץ אברהם' – אברהם רץ אל אותו גואל הרמוז בדניאל: "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶֽלֶף מָאתַֽיִם וְתִשְׁעִים" (דניאל יב, יא), 'מאתים ותשעים' – בגימטריא 'רץ'.
'ויקח בן בקר רך וטוב' – זה מרמז על המשיח, וכמו שדרשו חז"ל[12] את הפסוק: "מַשָּׂא דְבַר ה' בְּאֶֽרֶץ חַדְרָךְ" (זכריה ט, א), מהו 'חדרך'? רבי נחמיה אומר, זה מלך המשיח, שהוא חד ורך, חד לאומות ורך לישראל.
'רך וטוב' – לישראל, ו'חרדל' – לאומות העולם.
'ויתן אל הנער' – זה משיח בן יוסף. והוא סוד: 'שלש סאים' – בגימטריא 741, משיח בן אפרים בגימטריא 741.
ומשיח בן אפרים יבוא עם שלשה גואלין, הם סוד: 'שלש סאים'. ואז תתחיל המלחמה המרומזת במילה 'סאים', כך:
'סאי"ם', ראשי תיבות: סמא"ל אדום מצד אחד, ומהצד השני ישראל מיכא"ל… ועיין עוד במגלה עמוקות שמאריך בביאור הפסוקים.
אך מכיון שאברהם השיג גילוי משם 'א"ל שד"י', ולא משם הוי"ה, לא הצליח להביא את הגאולה –
וזה שאמר הקב"ה למשה רבינו: "וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם אֶל־יִצְחָק וְאֶל־יַעֲקֹב בְּאֵ"ל שַׁדָּ"י וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג). ופירשו בילקוט:[13] 'ושמי ה' לא נודעתי להם' – לא פירשתי להם… ולך גיליתי אותו שאתה הולך לגאול את ישראל, כדי שתצליח!
כל יהודי כלול בנשמתו של אברהם אבינו
אברהם אבינו לא הצליח בסופו של דבר לתקן עולם במלכות שד"י, אך למרות זאת הוא לא התייאש, והחליט: אם כך, אני לפחות אדאג שהנשמות שיוולדו ממני יהיו נשמות המכילות בתוכם את אור הגאולה!
אני אוליד נשמות שיוקד בתוכם אור הוי"ה, אור הגאולה. נשמות שיהיה להם כח לעמוד איתן כנגד כל תאוות העולם הזה והבליו.
והקב"ה גילה בתורתו הקדושה את החלטתו של אברהם, בפסוק: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַֽעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַֽחֲרָיו וְשָֽׁמְרוּ דֶּֽרֶךְ ה' לַֽעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט)…
וביאר האוהב ישראל מאפטא (פרשת וירא – ד"ה 'וה' אמר המכסה אני מאברהם'), וזתו"ד:
דע כי הפסוק הזה מדבר בשבחו וצדקתו של אברהם אבינו עליו השלום. דשורש הדבר הוא, שלמרות שאברהם אבינו עבד את בוראו בשכל זך וטהור ובמסירות נפש, וקיים את כל מצוותיו בשמחה ובאהבה רבה, בכל זאת כל עבודתו (את בוראו) היתה נראית בעיניו למעט ולא היתה נחשבת בעיניו לכלום!
אברהם הרגיש (ברגש אמיתי) את שפעת רחמיו יתברך הנשפעת עליו בכל עת ורגע – שפע טובה וברכה, שפע חיים וחסדים!
ואם כן – חש אברהם – כל מה שאעשה לא אוכל 'להחזיר' לו אפילו על אחת מאלף אלפי אלפים.
ולכן חיפש עצה בנפשו, כיצד הוא יוכל לגרום להקב"ה נחת רוח. ובסופו של דבר מצא עצה:
הוא החליט שאת כל מעשיו הוא יעשה בשם כל ישראל.
דהנה כל זרע ישראל היו אז כלולין במוחו ומחשבתו של אברהם אבינו עליו השלום, כי הבן הוא כנוס במוח האב, נמצא שהמוח של אברהם אבינו עליו השלום היה השורש של כל נשמות ישראל וזרע אברהם הבאים אחריו עד סוף כל הדורות.
ואם כן, כשעשה איזו מצוה, עשה בשביל כל ישראל, היינו עם כל הכחות שלו ועם כל הענפים העתידים להתפשט ממנו, והרי הוא נחשב כאילו עשה המצוה עמהם ממש.
ומזה הגיעה לזרעו של אברהם אבינו תועלת גדולה ונצחית!
שמכיון שבשעת עשייתו את המצוות כלל עצמו עם כל נשמות ישראל, כולם! נמצא שכל נשמה ונשמה של יהודי, עשתה כבר (בהיותה כלולה בנשמתו של אברהם) את כל המצוות, ומכיון שכך היא יכולה לקבל על עצמה (בקלות וכהרף עין) עול מלכות שמים!
ומכאן נלמד לחיינו, שכאשר אנו לומדים תורה ומקיימים מצוות, עלינו לכלול במעשינו את כל צאצאינו וצאצאי צאצאינו העתידים לצאת מאתנו עד עולם!
ואברהם אבינו לא הסתפק רק בצירוף המחשבה (שצירף אליו, במחשבתו, את צאצאיו), אלא צירף אותם גם במעשה…
עבודתו הקדושה של אברהם אבינו
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, פרשת וירא – מאמר ג), וז"ל:
בפרשתנו נאמר על אברהם אבינו: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט). ומפרש רש"י (שם):
'כי ידעתיו' – לשון חיבה… ולמה 'ידעתיו'? 'למען אשר יצוה' – לפי שהוא מצוה את בניו עלי לשמור דְּרָכָי.
כלומר: הסיבה העיקרית שהקב"ה כל כך חיבב את אברהם אבינו ע"ה וקירבו אליו ברוב אהבה וחיבה היא, משום שאברהם אבינו עמל מאוד לחנך את בניו ובני ביתו בדרך ה', וציוה אותם באופן תמידי לשמור את דרכיו של ה'.
לפי פירוש רש"י, תיבת 'יצוה' שבפסוק: 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו', מתפרשת במשמעותה הפשוטה ביותר – מלשון ציווי. דהיינו שאברהם אבינו תמיד היה מצוה את בניו ובני ביתו לשמור את דרכיו של הקב"ה. אך בתוספת עומק ניתן גם לפרש שתיבת 'יצוה' שבפסוק פירושה 'יחבר' ('יצוה' – מלשון צוותא וחיבור). והיינו שאברהם אבינו תמיד היה מקפיד לחבר אליו את בניו ובני ביתו. ודבר זה התבטא באופן מעשי בשני מישורים.
הראשון: אברהם אבינו הרעיף על בניו ובני ביתו שפע של אהבה וחיבה וקירוב הדעת, ועל ידי זה 'חיבר' אותם אליו נפשית. חיבור נפשי עמוק זה יצר בלבם כלי רחב לקבל ברצון ובחפץ לב כל מה שאברהם אבינו ביקש ודרש מהם בעניינים רוחניים.
השני: אברהם אבינו הקפיד מאוד לחבר אליו את בניו ובני ביתו ולשתף אותם בכל דבר מצוה וקדושה שהיה עוסק בו, כדי לחנכם במצוות. בכל פסיעה והתקדמות שהיתה לאברהם אבינו ברוחניות, תמיד דאג לכך שגם בניו ובני ביתו 'יהיו בסביבה', ולא התקדם לו לבדו והותיר אותם נידחים אי שם מאחור.
שתי דוגמאות להנהגה נפלאה זו של אברהם אבינו אנו מוצאים בפרשתנו, אחת בתחילת הפרשה ואחת בסופה:
בתחילת פרשתנו התורה מספרת על שלשת האורחים (המלאכים) שבאו בצל קורתו של אברהם אבינו. מגודל נדיבות לבו של אברהם,[14] החליט לכבד את אורחיו בסעודה בשרית ברמה הגבוהה ביותר שיכולה להיות. לכן מיהר אל עדרו – "ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו" (שם פסוק ז). מיהו אותו נער שאברהם אבינו נתן לו את בן הבקר כדי להכין אותו לאורחים? על כך משיב רש"י בפירושו לפסוק זה ואומר: 'זה ישמעאל (כדי) לחנכו במצוות'. נמצא שאברהם אבינו חיבר אליו את ישמעאל בנו ושיתף אותו במצות הכנסת אורחים שהזדמנה לו, ולא קיים אותה לבדו, כדי לחנך ולהרגיל אותו במצוות.
ובסוף פרשתנו מספרת התורה שציוה הקב"ה את אברהם אבינו: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" (שם כב, ב). ואף על פי שבציווי היה מפורש שעל אברהם אבינו להקריב רק את יצחק בנו, בכל זאת, כשהלך אברהם אבינו לעקידה, לקח עמו גם את שני נעריו, את ישמעאל ואת אליעזר.
יתירה מזאת, בבוקר הוא העיר את ישמעאל ואליעזר עוד לפני שהעיר את יצחק, כמו שנאמר: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו[15] ואת יצחק בנו" (שם פסוק ג) – קודם 'את שני נעריו' ורק אחר כך 'ואת יצחק בנו' – משום שרצה לשתף גם את ישמעאל ואליעזר בכל דבר מצוה שהוא עוסק בו.[16] הנהגה זו של אברהם אבינו לצוות ולחבר אליו את בניו ובני ביתו בשני המישורים הנזכרים, גרמה לכך שהקב"ה חיבב אותו וקירב אותו אליו בעוצמה חסרת תקדים.
למעשה למדים אנו מכל האמור, אשר כל הורה שחפץ שהקב"ה יחבב אותו ויקרב אותו אליו, יעסוק במשנה מרץ ובלהט גדול בענין חינוך ילדיו היקרים על טהרת הקודש, ויצוה אותם בכל עת ובכל שעה לשמור את דרך ה', ממש כאברהם אבינו בשעתו.[17]
בענין חינוך הילדים אסור להתפשר. מי שבאמת אוהב את ילדיו, ידרוש בעבורם את החינוך הטוב ביותר ללא שום פשרות והקלות. כשמגיע זמן רישום הילדים לגנים ובתי ספר, צריך להתגבר על כל המונעים והמפריעים מבית ומחוץ ולרשום את הילדים למוסדות חינוך שמעניקים לילדים את דרך התורה הקדושה כפי שהיא בשלימותה ללא 'קיצוצים'.
החינוך המסורתי אמנם טוב יותר מאשר מה שפחות ממנו, אך לא הטוב ביותר. 'מסורת' – מלשון מסוֹר. כמו שהמסור מנסר מהעץ הגדול עוד ועוד ענפים מלבלבים, כך גם החינוך המסורתי מנסר מ'עץ החיים' של תורתנו הקדושה עוד ועוד עיקרים ויסודות – לוקח מהתורה רק מה שנראה לו טוב בעבורו לפי עניות דעתו, ומה שלא נראה לו טוב – משליך אחרי גוו, ה' יצילנו.
במקום להיות מסוֹרים, מוטל עלינו כהורים להיות מסוּרים, ולהתמסר בכל כחנו לחנך את ילדינו היקרים אך ורק בדרך החינוך שכוללת בתוכה בחפץ לב את כל עיקרי ויסודות התורה הקדושה כ'עסקת חבילה' ללא שום שיור חלילה, ובזכות התמסרות זו נזכה בעזרת ה' לראותם בעתיד שלמים ביראתם וקדושתם, ונרוה מהם רוב נחת.
האמת היא שלא רק כשהילדים גדלים ומגיע הזמן לרשום אותם למוסדות חינוך, יש להתגבר על כל מונע ולרשום אותם למוסדות חינוך על טהרת הקודש – אלא כבר מהרגע שהם נולדים יש להקדיש אותם לתורה הקדושה, ועל כך נאמר: "טוב אחרית דבר מראשיתו" (קהלת ז, ח) – כלומר, שהאחרית של הילד היא טובה ומוצלחת כאשר כבר מראשיתו מקדישים אותו לתורה, כי להתחלה יש כח גדול להשפיע על כל ההמשך, כי הכל נמשך אחר הראש והראשית…
והנה, מן האמור לעיל על דרכו של אברהם אבינו בחינוך בניו ובני ביתו, למדים אנו גם שכדי שנצליח לשתול בלבם של ילדינו היקרים את דרך החינוך הנאותה, עלינו לחבר ולקשור אותם אלינו על ידי שנרעיף עליהם בכל עת אהבה וחיבה מעומק הלב, וזאת גם אם לעת עתה התנהגותם לא כל כך רצויה. בדרך זו נקשור אותם אלינו נפשית, וממילא כשנבקש מהם דבר מה, לבם יהיה יותר פתוח לקבל ולמלא את בקשתנו בשמחה.
כמו כן, עלינו לחבר אלינו את ילדינו היקרים, ולשתף אותם בכל דבר של מצוה וקדושה שאנו עוסקים בו, כדי להרגיל אותם במצוות.[18] עלינו לזכור שכל המשכיות הקדושה של הבית תלויה בילדים הטהורים הללו, ואם עתה בהיותם קטנים לא נרגיל אותם בדרכי הקדושה, מאין ירכשו זאת בהמשך חייהם?! לכן אסור שאבא ילך לתפילה או לשיעור, ואת ילדיו 'ישכח' בבית.
וכן במקרה שכבר זכה האב והביא את ילדיו עמו לבית הכנסת – אסור שישב הוא ויתפלל או יקשיב לשיעור ואילו ילדיו יסתובבו בחוץ, אלא מוטלת עליו החובה לחבר אליו את ילדיו היקרים, להושיב אותם צמוד אליו, לפתוח לפניהם את הסידור וכו', ולעודד אותם בנחת ובסבלנות ובנועם להתפלל בשמחה ולהקשיב לשיעור. בזה גם הם יינקו את דרך הקדושה מעת היותם קטנים ויתרגלו אליה, ועל ידי כך היא תיקבע בעומק לבם ולא יניחו אותה לעולמי עד, כמו שנאמר: "חנוך לנער על פי דרכו – גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו)…
העבודה עדיין ארוכה!
עבודתו הקדושה של אברהם אבינו בסלילת הדרך לעם ישראל היתה תחילת התיקון, ולאחריו בא בנו, יצחק אבינו והמשיך. ויעקב אבינו שהיה השלישי זכה לתיקון המכריע.
יעקב אבינו זכה מכח עבודתו הנוראה, שממנו יעמוד הבנין המפואר – כנסת ישראל![19]
שלשת האבות זכו לזכך את הזרע, וי"ב השבטים היו השרשים של כנסת ישראל, ומהם השתלשלו וירדו לעולם כל נשמות ישראל מזמן יעקב אבינו ועד היום האחרון.
אך למרות שהזרע והשרשים היו זכים וטהורים בתכלית, עדיין הוצרכו להיתקן ולהזדכך הגזע, הענפים, העלים והפירות.
והזיכוך הזה נעשה במהלך הדורות. וברשותכם נסקור אותם בקצרה:
בשנת 2488 לבריאת העולם החלה הנהגתו הקדושה של יהושע בן נון. הנהגה שהמשיכה בעשרים ושמונה השנים הבאות.
לאחר פטירתו בגיל 110 עברה ההנהגה ל'זקנים' של אותו הדור, אך מכיון שהם התעצלו בהספדו של יהושע, נענשו וכולם נפטרו במהלך אותה השנה.[20]
ואחר פטירת הזקנים החלה הנהגת השופטים. בזמן הנהגתם החלו עם ישראל לעבוד עבודה זרה. ובמשך הזמן החלו לעבוד יותר, עד שהגיעו למצב שעבדו את כל סוגי העבודה זרה,[21] וכמו שנאמר (לאחר פטירת השופט השמיני – יאיר הגלעדי):
"וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַֽעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּֽעַבְדוּ אֶת־הַבְּעָלִים וְאֶת־הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת־אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת־אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּֽעַזְבוּ אֶת־ה' וְלֹא עֲבָדוּהוּ" (שופטים י, ו).[22]
ותקופת השופטים נמשכה עד הכתרתו של שאול למלך ישראל, ואז החלה תקופה חדשה – תקופת המלכים…
ונדלג ישר לדור הרביעי של המלכים –
שלמה המלך (שהיה המלך השלישי שקם לעם ישראל) נפטר, וממלכת ישראל התחלקה לשתים: למלכות יהודה ולמלכות ישראל.
במשך 380 שנה (בערך) התקיימו שתי הממלכות הללו. והנה בעוד שכל מלכי יהודה היו שייכים לאותה משפחה (צאצאי דוד המלך), מלכי ישראל היו ממשפחות שונות.
ובכלליות, מלכי ישראל, היו משבע משפחות, ואלו ראשיהם: ירבעם בן נבט, ובעשא בן אחיה, ואחאב בן עמרי, ויהוא בן נמשי, וּפֶֽקַח בן רמליהו, ומנחם בן גדי, והושע בן אֵלָה. ועליהם אמר הנביא: "אֻמְלְלָה יֹלֶֽדֶת הַשִּׁבְעָה" (ירמיה טו, ט).
ובמשך כל אותן השנים עבדו עם ישראל עבודה זרה. בחשק ובהתלהבות, ברצון ובהשתוקקות.
ובגלל האדיקות הנוראה הזו בעבודה זרה, נחרבה ארץ ישראל, ועם ישראל התפזרו לארבע רוחות העולם! וזה לשון הגמרא הקדושה (גיטין פח.): 'אמר רבי יהושע בן לוי, לא חרבה ארץ ישראל עד שעבדו בה ז' בתי דינים עבודה זרה'. ובתי דינים הם ה-ז' משפחות הללו…
בסופו של דבר, בית המקדש נחרב! ועם ישראל גלו לבבל. וכעבור שבעים שנות גלות (גלות ביד שושלת נבוכדנצר, וביד מלכי פרס ומדי), זכו ועלו חזרה לארץ הקדושה.
ובשנים מספרי התנ"ך, עזרא ונחמיה, מובא מה שקרה בתקופה הראשונה לישיבתם בארץ.
ובספר נחמיה (פרק ט) מובא שאנשי כנסת הגדולה ביטלו את היצר של העבודה זרה. וכך נאמר:
"וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַֽאֲדָמָה עֲלֵיהֶם… וַיַּֽעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַֽעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם… וַיָּקָם עַל מַֽעֲלֵה הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וּבָנִי קַדְמִיאֵל שְׁבַנְיָה בֻּנִּי שֵׁרֵבְיָה בָּנִי כְנָנִי וַיִּזְֽעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה' אֱלֹהֵיהֶ"ם" (שם פסוקים א-ד) – ועל ידי הצעקה הנוראה שלהם הצליחו להרוג את היצר הרע של העבודה זרה! –
לאחר 920 שנה שהיצר הרע של העבודה זרה 'חגג' והחטיא את עם ישראל (מעת כניסתם לארץ ישראל) הוא התבטל! נעלם!…
אך, אל תדאגו, במקום הערצה ליצר הרע הזה, התעוררה הערצה לדברים אחרים…
בתחילת בית המקדש השני החלה אצל חלק מהיהודים הערצה לתרבות יון, ואחר נצחון החשמונאים, נעלמה ההערצה אליהם בקרב ישראל.
ואחר כך, בתקופה מאוחרת הרבה יותר, בזמן תקופת הגאונים, החלה לנבוט בקרב חלק מהיהודים הערצה לחכמת הפילוסופיה בכלל, ולחכמת אריסטו בפרט. וזה הלך והתחזק בעיקר בקרב ארץ ספרד. ועם גירוש ספרד (בשנת ה'רנ"ב) נעלמה ההערצה לחכמת הפילוסופיה בקרב ישראל.
ובתקופה מאוחרת יותר החלה תנועת ההשכלה בברלין…
מעלת הדורות האחרונים
לפני 150 שנה (בערך) כתב הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א (דברי סופרים – אות כג), כך:
חכמינו הקדושים (שבת קיב:) אמרו: אם ראשונים כמלאכים – אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם – אנו כחמורים!
ודוקא בגלל עוצם מעלתם של אותם צדיקים ראשונים, העמיד אותם הקב"ה בנסיונות קשים, והם… עמדו בהם בגבורה!
ועל ידי שעמדו בנסיון (בנושא מסויים), החלישו את כח היצר (באותו נושא),[23] ובכך גרמו טהרה לכל ישראל עד סוף כל הדורות!
ונמצא שככל שהדורות מתקדמים, הנקודה הפנימית שבלב הולכת ומזדככת, ולכן נקודת הלב של הדורות האחרונים הרבה יותר זכה מהדורות הראשונים![24]
באותם דורות ראשונים התמודדו עם ישראל עם יצרא דעבודה זרה, ועם יצרא דעריות ושפיכות דמים, והמאבק לא היה קל –
אין סוף ואין מספר לכמות דמעות התשובה, והחרטה, הוידויים והתחינות שנשפכו מעיניהם של היהודים במהלך כל אותם דורות, והדמעות הללו נספגו באדמה וזיככו אותה, רוממו והעלו אותו אל מרומי הקדושה העליונה…
הדמעות הללו, הבכי והאנחה, האנקה והשוועה, פעלו שינוי באויר העולם, והאויר נהיה צלול יותר, זך וקדוש.
וככל שהתקדמו הדורות העולם הלך והזדכך, הנפשות התרוממו והתקדשו, ונקודת התמצית של נפש היהודי הפריחה ניצה, והכשירה כלים לקראת הגאולה!…
ועל פי זה נבין ענין פלא: איך יתכן שדוקא אנחנו דורות כאלו נמוכים נזכה לגאולה?
ובסגנון אחר: אם הצדיקים הקדמונים לא היו ראויים לגאולה, איך נהיה אנו ראויים?
והתשובה היא על פי מה שביארנו:[25] כי למרות שבמעשים בפועל קיימת ירידה בימי הגלות, אבל בפנימיות הלב מתרחשת התעלות הדרגתית אשר היא תביא בסופו של דבר את הגאולה דוקא בדורות האחרונים!
בעקבתא דמשיחא אנו רואים רק ירידה וחולשה, ונראה לעין כאילו החטאים עוד גוברים ונעשים גרועים מדור לדור. אך האמת שבפנימיות נפשות ישראל חל בכל דור ודור של הגלות עילוי אחר עילוי! ומה שישנה ירידה במעשים הוא רק מחמת אורך הגלות, הסתר הפנים וטירוף הדעת, ומקושי צרות הגלות, ומחמת שמצויים בין האומות ולמדים ממעשיהם, אך אילו רק יעבירו מישראל את קושי השעבוד והלחץ ובלבולי הגלות, מיד בזמן קצר הם יהיו ראויים למעלות רמות, יותר מאשר לפני תקופת הגלות! כי בפנימיותם הוסיפה בהם הגלות זיכוך וטהרה…
ועתה נשוב לשאלה ששאלנו בתחילת השיחה…
הדין לפי הפנימיות
וכך שאלנו: כפי מה שהתבאר בזוהר, משה רבינו לא רצה לכתוב את פרשת בן סורר ומורה, כדי שהקב"ה לא ידון את ישראל כך. והקב"ה ביקש משר התורה שיבאר לו את הפרשה. וכשמתבוננים רואים שלכאורה המלאך לא חידש כלום למשה רבינו?
ולפני שנשיב נביא שאלה נוספת, שאלה שהזוהר הקדוש בעצמו שואל:
כפי מה שהתבאר, עיקר חטאו של הבן סורר ומורה הוא הזלילה והסביאה. והנה כשמתבוננים בפרשה מגלים דבר פלא, בכל פירוט חטאי הבן סורר ומורה לא מצויינת העובדה שהוא 'זולל וסובא'! שהרי כך נאמר: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ" (דברים כא, יח), וזהו!
ורק אחרי שההורים מביאים אותו אל הדיינים, הם מספרים להם: "בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא" (שם פסוק כ)!
וצריך להבין – שואל הזוהר הקדוש – מדוע לא הוזכר בפירוט החטאים, עיקר החטא?
וישנה תשובה אחת לשתי השאלות[26] (ראה הערה):
בהתחלה משה רבינו חשב שהקב"ה ידון את ישראל לפי שטחיות מעשיהם, ולכן הוא נבהל.
ושר התורה הסביר לו, שהקב"ה דן את ישראל לפי נקודת לבבם. והרי נקודת לבבם של ישראל היא קדושה וטהורה, עליונה ונשגבה, שראשיתה מראש המאמינים והעומדים בנסיון – אברהם אבינו! ולכן אין החטא שייך להם כלל!
ומה שאנו רואים שהם חוטאים, זה בגלל שהם נזרקו מארצם ונכנסו לתוך מציאות של 'זולל וסובא' – נזרקו לבין האומות שכל המהות שלהם היא רק ללחוך וללחך את הנאות העולם הזה.
ולכן עם ישראל הם לא אשמים, הם זכים וטהורים!
ונמצא שהמילים 'זולל וסובא' לא יכלו להיכתב בהתחלה בפירוט החטא, כי המציאות הזו לא שייכת לישראל. ואדרבה, זה לימוד זכות: 'כל מה שחטאו ישראל היה רק בגלל שהתערבו בין האומות הזוללים והסובאים!'
ונמצא שהמילים הללו הם פינה ויתד לתקנתן של ישראל!
וכששמע משה את הסבר המלאך התרצה וכתב!…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. הקב"ה גילה לנו בתורתו הקדושה, שהאנשים שהוא מחבב, הם האנשים העמלים בכל כחם לחנך את צאצאיהם בדרך ה', ולשם כך הם מוכנים להשקיע: זמן, מחשבה וכסף.
ב. עיקר החינוך נעשה על ידי שני דברים: א. על ידי שמרעיפים על ילדינו בכל עת אהבה וחיבה מעומק הלב, וזאת גם אם לעת עתה התנהגותם לא כל כך רצויה. ב. על ידי שמשתפים אותם בכל דבר של מצוה וקדושה שאנו עוסקים בו, כדי להרגיל אותם במצוות.
ג. על האדם לזכור בכל עת שכל המשכיות הקדושה של הבית תלויה בילדים הטהורים הללו, ולכן מוטלת עליו אחריות גדולה, הואיל וכך, אסור לאבא ללכת לתפילה או לשיעור, ואת ילדיו לשכוח בבית.
וכן במקרה שכבר זכה האב והביא את ילדיו עמו לבית הכנסת – אסור שישב הוא ויתפלל או יקשיב לשיעור ואילו ילדיו יסתובבו בחוץ, אלא מוטלת עליו החובה לחבר אליו את ילדיו היקרים, להושיב אותם צמוד אליו, לפתוח לפניהם את הסידור וכו', ולעודד אותם בנחת ובסבלנות ובנועם להתפלל בשמחה ולהקשיב לשיעור. בזה גם הם יינקו את דרך הקדושה מעת היותם קטנים ויתרגלו אליה, ועל ידי כך היא תיקבע בעומק לבם ולא יניחו אותה לעולמי עד, כמו שנאמר: 'חנוך לנער על פי דרכו – גם כי יזקין לא יסור ממנה'…
ד. ובנוסף צריך לשתף את צאצאינו עמנו גם במחשבתנו, כאשר אנו לומדים תורה ומקיימים מצוות, עלינו לכלול במעשינו את כל צאצאינו וצאצאי צאצאינו העתידים לצאת מאתנו עד עולם!
ה. בענין חינוך הילדים אסור להתפשר. מי שבאמת אוהב את ילדיו, ידרוש מעצמו להתמסר עבור ילדיו, ובזכות התמסרות זו נזכה בעזרת ה' לראותם בעתיד שלמים ביראתם וקדושתם, ונרוה מהם רוב נחת.
הערות שוליים:
[1] ראה מה שכתב בזה ספר החינוך (מצוה רמח).
[2] וזה לשונה (שם): הוא (יהודה בן תימא) היה אומר, בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד (גמרא), בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה, בן ששים לַזִּקְנָה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
[3] כתב התרגום יונתן (דברים לד, ו) שישנם ארבעה מלאכים בשמים הנקראים 'שרי תורה', והם: מטטרו"ן (ויש גורסים: מיטטרו"ן) ויופיא"ל ואוריא"ל ויפיפי"ה.
וכאן המלאך יופיא"ל ביאר למשה את המצוה הזו.
ובענין 'שר התורה' הובא בספר כל סיפורי בעל שם טוב (חלק א – עמוד קל, לגאון רבי יעקב ישראל קלפהולץ זיע"א) כך:
פעם אחת חלה הצדיק רבי אדם בעל שם במחלה מדבקת והרופאים הזהירו אותו שלא יהיה בישוב של בני אדם, כדי שלא יסכן את האנשים שיגע בהם. לכן יצא למקום אשר מחוץ לישוב וישב שם. כשרצה לאכול, נכנס לאיזו עיר, לקח דבר מאכל ושב במהרה למקומו כדי שלא יסכן אנשים.
פעם אחת פגע באדם אחד שהיה גבוה מאוד. שאל אותו האיש: מה מעשיך פה? סיפר לו רבי אדם את גודל מכאובו, שאינו יכול להיות בישוב של אנשים כדי שלא יסכן אותם ח"ו. אמר לו האיש: 'שמע את אשר אני אומר לך, הנה במערה הזאת נמצא ספר אחד בכתב יד, ואם תרד לתוך המערה ותביא לי את הספר, אז ארפא אותך מחולייך זה. נשבע לו שיביא ומיד העביר האיש את ידו על כל גופו ונרפא. ירד לתוך המערה ומצא שם את הספר.
אמר רבי אדם בלבו, אראה מה שכתוב בספר הזה. הפך דף ועוד דף, ומצא כתוב כי לא יתן בשום אופן את הספר הזה לאיש הזה, כי הוא מסטרא אחרא רח"ל, והשבועה שנשבע לו היתה בשוגג ואונס ואינה חלה כלל, ואם ירצה להזיקך תזכיר עליו אלה השמות הקדושים ויברח מפניך.
רבי אדם נתן תודה לה' שנתן בלבו להביט בספר. כשעלה מן המערה לא רצה למסור לו הספר, וטען כי השבועה היתה באונס. אמר לו האיש: אם לא תתן לי הספר אבלע אותך. האריך האיש הנ"ל את עצמו ונעשה גבוה עד לרקיע. מיד הזכיר רבי אדם את השמות הקדושים והאיש ברח ונעלם מעיניו, ורבי אדם שב לביתו בריא ושלם בכל גופו. הוא למד בספר ההוא ויחכם מאוד, עשה נפלאות גדולות, כי הספר הנ"ל היה ספר קבלה מעשית וכתובות בו פעולות גדולות ונוראות…
לפני פטירתו קרא רבי אדם לבנו יחידו וגילה לו שתחת ידו נמצאים כתבים קדושים ועשה שאלת חלום למי למסור את הכתבים, והשיבו לו שעליו למסור אותם לר' ישראל בן אליעזר מעיר אקוף (שלימים יתפרסם בכינוי 'הבעל שם טוב'). 'על כן' – המשיך וציוה רבי אדם את בנו – 'לך לחפש את העיר הזאת ולמצוא אותו, והוא כבן ארבע עשרה, ותמסור לו את הכתבים, כי הם שייכים לו לפי שורש נשמתו, ואם תזכה שילמד אתך, הרי טוב'.
בנו של רבי אדם שהיה צדיק מופלג, גדול בתורה ומושלם בכל המעלות, השתדל לקיים מצות אביו. שכר עגלה עם סוסים, ונסע מעיר לעיר, בחפשו אחרי העיר אקוף, עד שהגיע למחוז חפצו לשלום.
כשראו אנשי העיר אורח חשוב ונשוא פנים, אירחו אותו אצל פרנס העיר שקיבלו בסבר פנים יפות, והיות שהבין שקשה יהיה לגלות את הנער שאליו התכוין אביו, ובוודאי מסתיר הוא את עצמו מעיני אנשים, החליט להשתקע בעיירה זו כדי לתור אחריו ולגלותו. הבחין פרנס העיר כי האורח שלו אינו יהודי פשוט שבא לקבץ נדבות, לכן פנה אליו בשאלה מאין הוא ולשם איזו מטרה הוא בא לבקר את העיר אקוף.
הסביר לו האורח: 'אבי המנוח ז"ל היה צדיק מפורסם וציוה עלי לקחת אשה מעיר אקוף, וברצוני לקיים את דבריו'.
הצעיר, בנו של רבי אדם, מצא חן בעיני אנשי המקום והיות ששמעו מהפרנס מטרת בואו, החלו לדבר בו נכבדות, ובסופו של דבר זכה ונשא בת תלמיד חכם…
אחרי נישואיו התחיל לחפש אחרי הצעיר הנ"ל בשם ישראל בן אליעזר, אך בין כל יהודי אקוף לא נמצא אחד בשם זה, מלבד השמש שבבית המדרש. התנהגותו של הנער השמש ישראל לא עשתה כל רושם של איש צדיק על בנו של רבי אדם, ולא תיאר לעצמו כי רבי אדם אביו התכוין לאותו שמש, אך החליט בכל זאת לעקוב אחרי מעשיו ואחר שהבחין כי אין תוכו כברו, התחיל להרהר שמא בכל זאת הוא האיש שעליו התכוין אביו.
הוא פנה לחותנו שיסדר עבורו מחיצה קטנה בבית המדרש, היות שבביתו מפריעים לו ולא יוכל ללמוד בהתמדה ושם ילמד באין מפריע. כוונתו בכך היתה שעל ידי הימצאו תמיד בבית המדרש, יוכל להתחקות יותר אחר מעשיו של השמש ויוכל לברר אם אמנם עליו התכוין אביו הצדיק. מיד מילא חותנו את רצונו ואף פנה אל השמש שישרת את חתנו וישלם לו שכרו והנער ישראל קיבל על עצמו לשרת את האברך התלמיד חכם שלמד בשקידה רבה.
פעם אחת כשכל הלומדים בבית המדרש הלכו לישון, שכב גם בנו של רבי אדם על אחד הספסלים בבית המדרש ועשה עצמו כאילו הוא ישֵׁן, אבל באמת היה ער ובלש אחרי תנועותיו של השמש. והנה ראה אותו כשהוא קם ממשכבו ועוסק בתורה ועבודה במשך כל הלילה. הוא המשיך לעקוב אחריו גם בלילה השני ובשלישי עד שהחל להבין כי עליו התכוין אביו.
באחד הלילות לקח בנו של רבי אדם קונטרס אחד מהכתבים שמסר לו אביו והניח אותו לפני הנער ישראל הישֵׁן, וחזר למקומו והמשיך לעשות עצמו כאילו הוא ישֵׁן.
באמצע הלילה בשעה שקם השמש ישראל משנתו וראה את הקונטרס, נזדעזע מאוד ולמד מתוכו. כשגמר ללמוד הצניעו בחיקו. כן עשה האברך גם למחרת בלילה, הניח לפני השמש קונטרס נוסף ושוב חזר אותו הדבר מהלילה הקודם, עד שלא היה יותר כל ספק בלבו שזהו הצדיק ר' ישראל שצריך למסור לו את כתבי אביו.
הוא לקח בידו את כל הכתבים שמסר לו אביו, ניגש אל השמש, מסרם לו ואמר: 'אדוני, אבי ז"ל הורה לי למסור לידך הכתבים הללו, כי הם שייכים לשורש נשמתך, אך אבקשך שתלמד עמי סודות התורה'.
הסכים ר' ישראל השמש לדבריו, אבל התנה עמו שלא יוודע לאיש מזה ולא יהא ניכר בשום תנועה ממנו, ויוסיף לשמש אותו כמקודם, בכדי שאף אחד לא יבחין בשינוי כל שהוא.
בנו של רבי אדם פנה לחותנו העשיר וביקש ממנו שיבנה עבורו חדר מיוחד מחוץ לעיר, בכדי שיוכל להתבודד שם וללמוד ביתר פרישות וטהרה, וכן ביקשוֹ שישכור את השמש ישראל עבורו שישב עמו ושיוכל לשרתו בכל עת הצורך. חותנו מילא את בקשתו, ושניהם – האברך והשמש הצעיר, החלו ללמוד בצוותא את תורת הנגלה והנסתר, ש"ס ופוסקים וגם את הכתבים.
כאשר ראו אנשי העיר שישראל לומד עם האברך, אמרו שזכות אביו הצדיק גרמה לו שיבוא לכאן האברך הלמדן, כדי שילמד עם בנו תורה ודרך ארץ. הנער ישראל גילה באזני האברך את סודות הקבלה וגם קבלה מעשית.
פעם אחת ביקש האברך מר' ישראל שיוריד את שר התורה מן השמים בכדי שיסביר להם איזה דבר שהתקשו בהבנתו, אך רבי ישראל דחה בקשתו בהזהירו כי אם חס וחלילה נטעה בכוונה, אז יכול להיות סכנה בגלל העדר אפר פרה, אולם האברך הפציר בו מאוד, עד שר' ישראל נעתר לבקשתו.
הם קיבלו עליהם תענית עם הפסקה משבת לשבת וטבלו עצמם ובמוצאי שבת קודש עשו פעולות בכוונות הידועות להם, על ידי קבלה מעשית.
מיד צעק ר' ישראל: אוי לנו כי טעינו, ובמקום שר התורה יורד שר האש ובוודאי ישרוף את כל העיר, לכן היות שמכירים אותך בתור צדיק, מהר לחותנך ולכל אנשי העיר להזהיר אותם על סכנת השריפה המאיימת על העיר ויצילו את נפשם. תיכף ומיד הזדרז האברך ורץ להזהירם ואנשי העיר האמינו לדבריו וניצלו ומאז נתעלה כבודו של האברך בעיני אנשי העיר ונתפרסם אצלם כאיש מופת.
הַשְּׁנַֽיִם המשיכו ללמוד בצוותא, והאברך, בנו של רבי אדם הפציר שנית בנער ר' ישראל להוריד את שר התורה. ר' ישראל סירב בתחילה להיענות לו, אולם הלה הפציר בו כמה ימים עד שהוכרח לעשות רצונו. שוב התענו הפסקה משבת לשבת ובמוצאי שבת קודש עשו הפעולות בכוונה.
באמצע צעק ר' ישראל: אוי כי נגזר מיתה על שנינו בלילה הזה, אולם אם נתחזק ולא נישן כל הלילה, רק נכוין כוונות, אז יבוטל גזר הדין, ואם לא נתחזק, כי השינה היא מסטרא דמותא, יהיה ח"ו אחיזה לדינים לשלוט. השנים היו ערים כל הלילה, אולם לפנות בוקר נפלה תנומה על האברך ולא יכל להתחזק ונתנמנם.
כשראה ר' ישראל כן רץ אליו מהר להעיר אותו, אך זה לא הועיל, ורץ ר' ישראל לעיר וצעק שהאברך התעלף. ובאו אנשים ועשו תחבולות שונות להעירו ולא הועילו ומת ויקברוהו בכבוד גדול.
כשגמר רבי ישראל ללמוד באותן הכתבים, השביע אבן אחת אשר נמצאה בהר, מקום שהתבודד שם ונפתחה והניח הכתבים בתוכה ושוב נסגרה.
תלמידו הצדיק ר' יעקב יוסף מפולנאה, מחבר ספר תולדות יעקב יוסף, אמר לעת זקנתו שיודע הוא את מקומה של האבן ההיא ובכחו להוציא ממנה את הכתבים שהבעל שם טוב סגרם, אך מפני שרבו סגרם, אינו רוצה לגעת בהם… (עכ"ל ספר כל סיפורי בעש"ט).
הגה"ק רבי חיים פאלאג'י זיע"א הביא את הסיפור הזה בספרו תורה וחיים (מערכת השי"ן – אות רעג), ובסיומו כתב כך:
ואין ספק כי על אדם גדול כזה הוא מה שאמרו חז"ל (ברכות סג:): 'אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה', כדכתיב: "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד), וחלילה לומר דגרם מיתה לעצמו בסוג מאבד עצמו, כי כוונתו לחיים להבין ולהשכיל סודות התורה, וקנה לו חיי העולם הבא חיים נצחיים.
[4] בחוברת מסילות אל הנפש של שבוע שעבר (פרשת לך־לך – שנת תשפ"ה), ביארנו שישנן בקליפה שתי מדרגות: אחת, קליפות שאין בהן טוב כלל. והשניה, קליפה שיש בה גם טוב.
וביארנו שנפשות אומות העולם יונקות את חיותן מאותן קליפות שאין בהן טוב כלל. וממילא יהודי שמתקרב אליהם נתדבק באותן טומאות נוראות השורפות לו את הנפש. לחלוטין.
אך לעתים מסך הָעִוָּרוֹן (הרוחני) מכסה את העינים, ולא תמיד רואים את הטומאה השורה על האומות. ואז הסכנה קשה שבעתים.
וכדי לקרב זאת אל השכל נספר סיפור (מעיין השבוע – במדבר עמוד תנא, לגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א):
בכפר נידח התגורר יהודי ולו שדות תבואה ומחסני דגן, רפתות ודירי עיזים. בימים היו משרתיו מוציאים את הפרות והעיזים לאפרי המרעה, ובלילות שמר עליהם כלב ענק ואימתני שהפיל חיתתו על גנבים ועל זאבים. ביום היה הכפרי קושרו בשלשלת ברזל, שלא יזיק לבריות.
ברבות הימים גדלו בניו של הכפרי. ביקש להקנות להם חינוך יהודי, שידעו להתפלל כהלכה, ללמוד פרק משניות ודף גמרא. נסע העירה ופנה לאחד מחובשי בית המדרש, שאל האם יאות להתגורר בכפר וללמד את בניו. מוכן הוא לשלם משכורת נחמדה, ולהקצות לו ביתן מלא ספרים בהם יהגה יומם ולילה. רק כמה שעות ליום יבוא לביתו ללמוד עם בניו ככל אשר יוכלון שאת.
הסכים האיש, והגיע לכפר. כשעשה דרכו לבית הכפרי, נבעת. בסמוך לבית הזדקרה חיה עצומה לקראתו, מותחת שלשלת ברזל כבדה, מלתעותיה הפעורות מגלות ניבים חדים וגרונה נוהם בחרחור מצמית. המלמד, שכל חייו פסע בסִמטה מביתו לבית המדרש וחזרה, לא ראה מעודו כלב נושך. עתה עמד מול המפלצת ולבו התפלץ: צער בעלי חיים! מסכן היצור הכבול. השרשרת חותכת בגרונו, אין פלא שהוא מגרגר כך בחוסר אונים. פשפש בכיסו, ומצא קוביית סוכר. השליך לכלב שבלעה בחטף והִמהם בשביעות רצון. בהיכנסו לבית, מיהר לקיים מצות תוכחה. אמר לכפרי: 'רחמנות על הכלב האומלל, מדוע תכבול אותו כאסיר בנחושתים?'
השיב הכפרי: 'יצור מסוכן הוא ומזיק!'
והמלמד התם טען: 'מר נפש הוא על מאסרו השרירותי. מצווים אנו לחמול על בעלי החיים, ככתוב: "ורחמיו על כל מעשיו"! (תהלים קמה, ט).
צחק הכפרי בלבו לתמימותו של המלמד, ולא אמר מאומה. יצא לעסקיו, ולפנות ערב שב לביתו. המלמד לימד עדיין את בניו. בלאט אמר לבני ביתו שלא יצאו החוצה בשעה הקרובה. התיר את הכלב ממאסרו, ואמר למלמד: 'די להיום. רשאי אתה לשוב למעונך'.
נפרד המלמד לשלום ויצא מן הבית, וכעבור רגע נשמעו זעקותיו. מיהר הכפרי החוצה ומצאו מוטל לארץ קרוע בגדים וזב דם, הכלב גוהר מעליו בניבים נוטפים ריר. 'הצילו', זעק המלמד בגרון ניחר, 'כיצד מרשים אתם למפלצת כזו להסתובב חופשי', נאק…
והנמשל מובן.
[5] כתב השל"ה הקדוש (שער האותיות – ערך ק קדושה אות כג, הוצאת עוז והדר), וז"ל: ומצינו במדרש (בראשית רבה, פרשה לט – אות ח) שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אבינו פעם ראשונה שילך לארץ ישראל ויראנה ויחזור, ואחר שחזר לא נתן לו רשות לחזור לארץ ישראל עד חמש שנים. ואותן חמש שנים היה משתוקק לחזור ללכת, והוא אמר זה הפסוק: "מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה" (תהלים נה, ז), מוטב ללין במדבריות של ארץ ישראל ולא ללון בפלטריות של חוצה לארץ, והיה תאב. ומשהורשה, כתיב: "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'" (בראשית יב, ד). וקודם בואו אל הארץ לא היה משתוקק, אבל אחר שבא שמה פעם ראשונה וראה במראה הנבואה יקר תפארת קדושת הארץ, אז נכסוף נכסף. וממנו נלמוד לדורות אנחנו יוצאי חלציו, להיות נכספים כמוהו, אף על פי שיושביה בצער, על מנת כך נהיה שמחים ביסורין.
[6] ואמרו במדרש רבי תנחומא (לך־לך – אות יט), וז"ל: 'אמר לו הקב"ה לאברהם, כשבראתי עולמי הייתי מגלגל בעשרים דור בשבילך עד שתבוא ותיטול את המילה. עכשיו אם אין אתה נוטל המילה, 'אני א"ל שד"י' – אני אומר לעולם די עד כאן, ואני מחזירו לתוהו ובוהו'.
כלומר, לולא שהיה אברהם אבינו מסכים לקבל עליו את מצות המילה, היה הקב"ה מחריב את העולם כולו ומחזירו לתוהו ובוהו, כיון שקיום העולם כולו תלוי במצות המילה, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג, כה).
[7] ראה בסדר הדורות (ב' אלפים מז) להגה"ק רבי יחיאל היילפרין זיע"א, שהאריך לבאר כיצד הגענו לחשבון הזה.
[8] וכתב רש"י זיע"א (בראשית יז, כד) שבאותה שעה נטל אברהם סכין חדה ואחז בערלתו ורצה לחותכה, אלא שהיה מתיירא, ושלח הקב"ה את ידו ממרומים ואחז יחד עמו בסכין וסייע לו למול את עצמו. וזהו שנאמר: "אתה הוא ה' האלהי"ם אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים, ושמת שמו אברהם. ומצאת את לבבו נאמן לפניך, וכרוֹת עמו הברית" (נחמיה ט, ז-ח), דהיינו שהקב"ה כרת ביחד עם אברהם ('עמו') את הערלה שבאבר הברית.
[9] מגלה עמוקות (פרשת וירא – ד"ה 'וירא אליו ה' באלוני ממרא').
[10] ביומו האחרון בירך יעקב אבינו כל אחד ואחד מבניו – השבטים הקדושים – בברכות נשגבות. ונוסף לברכה והשפע העצום שהשפיע יעקב לבניו בברכותיו, בכל ברכה וברכה שברך יעקב אבינו את בניו גנוזים רמזים עצומים על כל אשר יארע עם כל שבט ושבט לדורי דורות עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן.
וכאשר הגיע יעקב אבינו לבנו דן, בירך אותו: "יהי דן, נחש – עלי דרך, שפיפון – עלי אורח, הנושך – עקבי סוס, ויפול רוכבו אחור" (בראשית מט, יז).
יעקב אבינו גילה לבנו דן שזרעו יהיה מעורב בכמה וכמה מלחמות מכריעות במהלך ההיסטוריה… ומעתה הוא מתפלל עליהם שיצליחו במלחמתם.
וכך גילו לנו בספר הזוהר הקדוש (בלק דף קצד ע"ב):
'נחש עלי דרך' – זו התפילה שהתפלל יעקב אבינו על שמשון הגבור.
'שפיפון עלי אורח' – זו התפילה שהתפלל על צליה.
'הנושך עקבי סוס' – זו התפילה שהתפלל על עירא חברו של דוד המלך.
'ויפול רוכבו אחור' – זו התפילה שהתפלל על שְׂרָיָה שעתיד לבוא עם משיח בן יוסף…
[11] ברשותכם, נבאר את דברינו יותר: כתב אור החיים הקדוש (בראשית מט, ט), וזתו"ד:
דע כי במשך כל ימות עולם אנו מבררים את ניצוצות הקדושה שנפלו לקליפה, ובסוף הימים כשיגמרו להתברר רוב הניצוצות, וישארו ניצוצות רק בבחינת העקב, תתחיל התקופה הנקראת 'בעקבות משיחא'.
וכשתגמר להתברר גם הבחינה הזו, תבוא הגאולה! וזה מה שאמרו בזוהר הקדוש (פקודי דף רנח ע"א): עד דנגעו רגלין ברגלין… (עכ"ד אור החיים).
וזה מה שביקש אברהם מהשלשה הגואלים הללו, 'רחצו רגליכם', עזרו לי לברר את כל הניצוצות שנפלו בקליפה.
[12] מדרש רבה (שיר השירים, פרשה ז – אות י).
[13] ילקוט שמעוני (פרשת וארא – רמז קעו).
[14] העיקר הוא נדיבות הלב. ובענין זה סיפר הגה"צ רבי ראובן אליצור קרלנשטיין זיע"א (יחי ראובן, בראשית – עמוד קעט), וז"ל:
פעם אחת נכנס אל הרבי מסאטמר זיע"א אדם אחד שלא היה מבין חסידיו, וסיפר לו שהוא גר בדירה שכורה שבעל הבית שלה הוא גוי, ומזה שלשה חדשים שלא היה לו מהיכן לשלם את דמי השכירות.
בעל הבית הודיע לו כי אם עד מחר הוא לא ישלם – הוא 'יזרוק' אותו מן הדירה, וינקוט נגדו בצעדים משפטיים…
'באיזה סכום מדובר?' – שאל האדמו"ר.
והאיש השיב: אלפיים דולר! (סכום גדול מאוד באותם הימים).
האדמו"ר פנה לשמשו ר' יוסל אשכנזי ואמר: תן לאיש הזה 1950 דולר!
לאחר שיצא האיש, פנה השמש בתמיהה לרבי ושאל: 'רבי! אני לא מבין, למה לא נתת לו את כל הסכום?'
והרבי השיב: אני מכיר את טבעי בני האדם. אם הייתי נותן לו 2000 דולר, הוא היה מצטער, באיזה קלות הרבי הביא לי – חבל שלא ביקשתי יותר. אבל עכשיו שלא נתתי לו הכל – המשיך הרבי והסביר – הוא רגוע, מרגיש הוא שקיבל ממני את כל מה שהייתי מסוגל לתת…
'רציתי שהוא ילך לביתו שמח ורגוע' – סיים האדמו"ר את הסברו…
[15] אגב: מבואר בספר מגלה עמוקות (פרשת וירא – ד"ה 'וישכם אברהם בבוקר') שראשי התיבות של "את שני נעריו אתו" (בראשית כב, ג), הנאמר אצל אברהם אבינו, הם: 'אדם, שור, נשר, אריה' – ארבע חיות הקודש שבמרכבה של הקב"ה. לרמוז שבלכתו של אברהם אבינו לעקוד את יצחק בנו, הצטרפה אליו כל המרכבה העליונה של הקב"ה. לעומת זאת, אצל בלעם הרשע נאמר: "ושני נעריו עמו" (במדבר כב, כב), ראשי תיבות: 'שרף, עקרב, נחש' – מרכבת הקליפות הטמאה. לרמוז שבלכתו של בלעם הרשע לקלל את עם ישראל, הצטרפו אליו הקליפות הטמאות הללו.
[16] וגם כדי שלא ליצור אפליה בין יצחק לבין ישמעאל, על דרך שמובא בגמרא (שבת י:): לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים – שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. העובדה שאברהם אבינו העיר את ישמעאל בנו לפני כולם, עוררה בלבו של ישמעאל הרגשה שאביו אוהב אותו יותר מכולם – דבר שגרם לו להוסיף אהבה על אהבתו כלפי אביו. אב חכם יודע להעניק אהבה גדולה לכל ילד מילדיו באשר הוא ללא שום חילוק, כדי שלא יווצר מצב שילד אחד ירגיש בלבו שאביו אוהב אותו פחות משאר אחיו חלילה וחס.
[17] חינוך דורש המון חכמה וסבלנות, ובענין זה סיפר ראש ישיבת אש התורה, הגאון הרב נח וינברג זיע"א (הובאו דבריו בספר ומתוק האור, דברים ג – עמוד שיג), וז"ל:
ישבתי ליד השולחן עסוק בענייני, כשלפתע שמעתי נקישות על דלת חדרי. נראה שהמזכיר יצא לרגע – הרהרתי וניגשתי לדלת בעצמי.
לחדר נכנס צעיר שנשא תרמיל גדול על כתיפו.
'האם אתה ראש הישיבה כאן?', שאל אותי.
'יש אנשים המכנים אותי בתואר זה', עניתי והזמנתי אותו להיכנס לחדרי.
ישבנו ליד השולחן, הוא הציג את עצמו בשם 'אייב' ושאל גלויות: 'מהי מטרתה של הישיבה?'
'מהיכן הוא מגיע?' – חשבתי לעצמי, 'מה הוא רוצה לשמוע?'… הבנתי כי אם הקב"ה זימן אותו אלי, משמע שיש סיבה לדבר, ובכל זאת רציתי להכיר אותו מעט יותר, לכן השבתי: 'אמור נא לי אתה, מה לדעתך מטרתה של הישיבה?'.
אייב נִפַּח את חזהו בתחושת חשיבות, והסביר בנימה שלא נעלמה ממנה התנשאות: 'מטרתה של הישיבה היא להעניק אפשרות לאדם להתקרב לאלקים, נכון, כבוד הרב?'.
'כן, כן, אפשר לומר שזה נכון'.
'ובכן, אם זו מטרתה של הישיבה, רק רציתי שתדע שאני אינני זקוק לישיבה. אתה מבין, השם מחולל לי נסים. אני והשם אנחנו ככה', הוא הניף את ידו וכרך את האמה סביב האצבע כדי לרמוז על מדת הקִרבה שלו אל בורא העולם.
'אני נרגש להיות במחיצתו של אדם כה קרוב להשם', אמרתי מיד. השתררה שתיקה קצרה ואז שאלתי: 'כיצד בדיוק, אם תרשה לי, אתה יודע שאתה כל כך קרוב אליו?'.
'קל מאוד להסביר זאת', התלהב אייב, 'כפי שאמרתי – השם מחולל לי נסים. הנה, אתן לך דוגמא – התחביב האהוב עלי ביותר הוא רכיבה על אופני הרים ברחבי ארצות הברית.
יום אחד אני רוכב על האופניים שלי במורד כביש צר בהרים, לפתע פתאום מגיחה לה מכונית שנוסעת במעלה ההר במהירות רבה, מסתובבת בסיבוב וממשיכה היישר אלי. נשימתי נעתקת. לשמאלי – צלע הר, לימיני – צוק תלול מגודר במעקה בטיחות נמוך, ומולי גוש אפור שטס במהירות אדירה. אין לי הרבה מה להפסיד. אני משנה כיוון וחותך ימינה. מהירות הנסיעה גבוהה מדאי. האופניים מתעופפים מעל מעקה הבטיחות, כמו להטוט של גלשן שלג. למשך כמה שברירי שניה אני 'שט' מעל הצוק, ואז צונח לעומק של חמשה עשר מטרים. 'אלקים' אני שומע צווחה איומה, ומכיון שרק אני שם, אני מבין שאני הוא שהיפקתי אותה. האופניים נוחתים בין שני סלעים ענקיים, ומתקפלים כמו בייגל קלוע, ואני קם ומתרחק מן המקום, עם מעט שריטות פה ושם'.
אייב השתתק לרגע, ומיד המשיך: 'כעת אני שואל את כבוד הרב, לא היית מכנה זאת בשם 'נס'? האם אין הדבר מוכיח לך שהשם ואני קרובים ככה', הוא שוב השתמש בידיו על מנת להסביר לי.
'אתה צודק לגמרי', השבתי, 'אין כאן מקום לויכוח. זה נס שאין כמותו, ואם השם הציל אותך, בוודאי שהוא אוהב אותך'.
חיוך של הנאה נשפך על פניו. הוא לחץ את ידי והתקדם לכיוון הדלת במטרה לעזוב. המתנתי עד שיגיע קרוב לדלת, לפני שקראתי לו לחזור.
'אייב', אמרתי, 'אני מקבל בהחלט שהיה זה השם שהציל את חייך באותו יום בהרים. אבל הייתי רוצה לשאול אותך משהו אחר'.
'כמובן', בטחונו העצמי היה ניכר, 'מה היתה רוצה לדעת?'.
'מי לדעתך, השליך אותך מן הצוק מלכתחילה?'
הוא ניצב על מקומו בפה פעור.
בדקות הבאות העליתי לפניו הצעה, לפיה יתכן שבדיוק אותו אלקים שהציל אותו מן הנפילה, הוא זה שגרם למכונית המהירה להגיח מעבר לעיקול… 'מדוע אתה חושב שאלקים יעשה לך דבר כזה?', שאלתי, 'מדוע יסכן את חייך, רק על מנת להצילך לבסוף?'
חוסר הבנה התפשט על פניו.
'יתכן שהשם ניסה לעורר את תשומת לבך', עניתי לבסוף על שאלתי שלי, 'אולי היתה זו קריאה ליקיצה, שנועדה להעיר אותך?'
שתקתי לרגע, ואז אמרתי: 'האם היית רוצה שהשם ינסה שוב לעורר את תשומת לבך?'…
בסופו של דבר נשאר אייב ללמוד בישיבה…
ונוסיף עוד כמה מילים:
הגאון הרב נח וינברג זיע"א היה תלמיד חכם גדול, ומחנך עצום. הוא ידע כיצד למצוא את נקודת הלב של כל אדם ולעורר אותו. ובענין זה מסופר (שיח דבר – חלק ב עמוד קצד, לגאון הרב דוד הלל שליט"א):
באחת הפעמים שנסע הרב נח וינברג באוטובוס בנסיעה בין עירונית, ישב ליד בחור שבמקום לפתוח ספר וללמוד, התעסק בדברים בטלים.
פתח רבי נח את חלון האוטובוס וזרק חמשה שקלים מהחלון, הבחור הרגיש בכך ושתק. כעבור כמה רגעים לקח עוד חמשה שקלים ושוב זרק מהחלון… שאלו הבחור: 'איך הרב מסוגל לזרוק חמשה שקלים מהחלון?'
השיב לו רבי נח: 'על חמשה שקלים כואב לך, ועל הזמן היקר שלך לא?! הרי הזמן הרבה יותר יקר'…
[18] בספר אל תחטאו בילד (חלק ב – עמוד 275) לגאון רבי יחיאל מיכל יעקבסון שליט"א, הובא הסיפור הבא:
אבא שלי היה איש פשוט, סייד.
אבא שלי לא הבין בגידול ילדים, ולא ידע כיצד לחנך. הוא גם לא ידע לקרוא עברית כראוי, ובקושי הצליח להתפלל. הוא מעולם לא לימד אותי תורה, לא חינך אותי לערכים ולא הדריך אותי איך להתמודד עם אתגרי החיים.
כי אבא שלי היה בוגר שואה.
אבל אני –
אני רב קהילה, איש חינוך, ר"מ בישיבה.
ואני – כל כולי – אין אני אלא בן של אבא שלי.
קופת צדקה היתה לנו בביתנו. קופסת פח ישנה, עלובה וכעורה, והיתה הקופסא הזו תלויה על הקיר, במרכז הבית, מול דלת הכניסה, ואל הקופסא הזו היה ניגש אבא מדי ערב, כשחזר הביתה מותש מעמל יומו המפרך, היה נעמד מול הקופסא ומתבונן בה.
בריכוז היה מתבונן, ברצינות עמוקה, בשתיקה.
אחרי כן היה אבא מכניס את ידו הכבדה אל כיסו, ושולף ממנו שלש מטבעות – שלש מטבעות קטנות, שהיו טובעות בכף ידו הגדולה. אבא היה בורר מטבע אחת מבין השלש, מביט בה רגע בעיון עמוק, ורק לאחר מכן היה משלשל אותה אל קופת הצדקה.
או אז היה אבא שלי עוצם עיניו, ובקולו הסדוק היה לוחש: תודה לך, תודה לך, שנתת לי בן!
אבא היה מדבר עם ה' באידיש, במילים שלו, את זה הבנתי כבר מגיל רך. כבר מגיל רך הבנתי, שאבא שלי יכול לדבר עם ה' מתי שהוא רוצה, ואיך שהוא רוצה, אפילו באידיש. כי ידעתי, כבר מגיל רך ידעתי, שה' מאוד אוהב את אבא שלי.
שוב היה אבא לוקח מטבע. באותן תנועות איטיות, באותה רצינות עמוקה, באותו ריכוז. ואחרי שגם מטבע זו נחה במקומה, היה אבא מוסיף:
תודה לך על שנתת לי בן, שמברך ומתפלל!
לפעמים היה אבא מתנשם עמוקות, לעתים היה קולו רועד, אבל תמיד, תמיד אמר את אותן מילים באותה כוונה עמוקה.
ואחר כך היה אבא משלשל מטבע שלישית, ואומר:
רק בקשה אחת יש לי: שהבן שלי ימשיך לברך ולהתפלל, יותר אני לא צריך כלום.
השנים נקפו, וזכיתי להקים בית. מאז שהקמתי את ביתי עברו עלי עוד שמונה שנים – שנים קשות של בכי ותפילה והשתדלויות רפואיות לאין ספור – עד שזכיתי וגם לי נולד בן.
וברגע שנתבשרתי על לידת בני – קפצתי ממקומי. לא על מנת לבשר לאיש, ולא כדי לדבר עם איש – כי כלל לא ראיתי איש. רק קפצתי ממקומי – שטוף דמע והלום שמחה והתחלתי לרוץ. כמטורף רצתי, כאחוז אמוק, כמי שאין דעתו נתונה אלא לדבר אחד – לרוץ.
לרוץ אל בית אבא. אל הקופה.
רק כשהגעתי אל בית אבא ונעמדתי מול הקופה, הצלחתי לעצור את עצמי – לעצור, להירגע, להתרכז. ואז, כשהדמעות עדיין על לחיי, פתחתי את אגרופי הקמוץ והוצאתי פרוטה ראשונה מבין השלש – מבין שלש הפרוטות שהיו קמוצות בידי כבר שעות.
הוצאתי פרוטה ושלשלתי אותה אל הקופה: תודה לך, שנתת לי בן.
לפתע הרמתי ראשי. מישהו עמד לידי.
אבא שלי.
אבא עומד לידי, וגם הוא מחזיק בידו שלש פרוטות.
מבטינו נפגשו.
ובכינו שנינו – אבא שלי ואני, זה על כתפי זה – מול קופסת הפח.
זו קופסת הפח שהעניק לי אבא. זו הירושה היחידה שנותרה לי ממנו. הקופה שליותה אותי אז ומלוה אותי גם היום. זו היא שתמכה בי בעתות משבר וליותה אותי בסערות חיי. זו היא שהבאתני למה שאני היום. כי למרות העובדה שהיו לי ליקויי למידה וקשיים חברתיים. על אף שהייתי העלוב מבין חברי, הדחוי והבלתי מוצלח שבכולם. והגם שהרפתקאות רבות עברו עלי – למרות הכל הגעתי עד הלום.
כי תמיד, תמיד היתה הקופה לצידי.
כי אבא שלי חינך אותי, ואהב אותי, ועודד אותי – באמצעות קופסת פח…
[19] וזה לשון רבינו חיים בן עטר, אור החיים הקדוש, זיע"א (דברים לב, ח): יש לך לדעת כי כל מעשה ה' עשה זה לעומת זה, טוב ורע, וכל נפשות שבנבראים נטעם ה' מב' אילנות, אילן אחד טוב ואחד רע, אילן הטוב הוא אדם הראשון, אילן הרע הוא ס"מ אדם בליעל.
וכשחטא אדם הראשון ונתערב רע בטוב, חזרו להיות יוצאים מהולדת אדם הראשון גם נפשות רעות, עד שיצאה נפש אחת טהורה שבה כלולות כל הנשמות הקדושות, ונתברר האילן הטוב מחדש, וזה הוא יעקב אבינו ע"ה…
[20] "וַיְהִי אַֽחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶֽבֶד ה' בֶּן־מֵאָה וָעֶֽשֶׂר שָׁנִים. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַֽחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶֽרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ. וַיַּֽעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת־ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶֽאֱרִיכוּ יָמִים אַֽחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַֽאֲשֶׁר יָֽדְעוּ אֵת כָּל־מַֽעֲשֵׂה ה' אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל" (יהושע כד, כט-לא).
ופירש רש"י (שם), וז"ל: 'להר געש' – מלמד שרעש עליהם ההר להורגם לפי שלא הספידוהו כראוי (את יהושע, ולמרות שבסוף ניצלו, בכל זאת) 'וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים' – ימים האריכו, שנים לא האריכו, שנענשו.
[21] בתחילה עבדו עם ישראל את ה' על ידי שיתוף, ובזה עזבו את ה' אלקי אבותם, שהוא משגיח על אומתו השגחה פרטית… שבשעה שעבדו את ה' על ידי שיתוף הגם שלא עזבוהו מצד עצמו יתברך עזבוהו מצד שהוא אלקי אבותם, ואחר כך וילכו אחרי אלהים אחרים שאפילו על ידי שיתוף לא עבדוהו שהתמוטטו וירדו פלאים… (ילקוט מעם לועז – שופטים ב, יא-יג).
[22] כתב הגה"ק רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ה – עמוד 143 ועמוד 412), וזתו"ד: בגמרא הקדושה (סוכה נב.) אמרו, 'כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו'.
הרי זה כמטוטלת (פנדולום) שכמדה שמגביהים אותה לצד אחד כך תעלה לצד שכנגד בטלטולה. ואילמלא כן היתה הבחירה בטוב קלה יותר לצדיקים מאשר לאנשים פשוטים ויקטן ערך מעשי הצדיקים.
ישנם שני סוגי יצר הרע. הראשון, יצר הרע הטבעי, הפועל על ידי המדות הרעות של האדם. והשני, יצר רע רוחני, שמכין נסיונות לאדם שלא על ידי המדות.
האיש קטן הערך מניחים אותו ביד מדותיו הרעות, ודי בזה, כי המדות מטעות אותו לחשוב על רע שהוא טוב ועל עבירה שהיא מצוה.
אבל אנשים רמי מעלה שיודעים ברור את האמת, היצר מעורר בהם רצון חזק אשר ידחה בו את ראיית האמת. וכן אנו רואים למשל במחלת האקזמה, שאף שיודע ברור שלא יתרפא כלל אם יתחכך, ובכל לבו רוצה להתרפאות, מכל מקום כשגובר הרצון לחכך הוא דוחה את כל שאר העניינים מלבו.
והנה הנשמות בדורות ההם (דורות השופטים והמלכים) היו נשמות עצומות ונוראות, והכירו את האמת בתכלית. ומלחמתם היתה רק נגד היצר הרע הרוחני.
ומכיון שמעשיהם הקדושים פעלו נוראות בגבהי מרומים לכן כנגד זה התעוררה הסתת היצר בחוזק.
מחמת טלטול המטולטלת בחוזק מאוד כלפי מעלה מצד זה, באה להם בחזרה התנועה, הסתה תקיפה מאוד מצד שכנגד, כנ"ל.
ומכיון שהיו גדולים בקדושה עד כדי רוח הקודש ונבואה עמדה כנגם המרכבה הטמאה עם כל כחותיה, והסיתה אותם לעבודה זרה…
ונסכם: צדיק גדול מרגיש טלטול גדול של המטולטלת. ומאידך לאדם הפשוט מורגשת תנועה קטנה יותר.
ויש אדם במדרגה פחותה מאוד שאינו מרגיש כלל תנועת המטולטלת שלו. זה גרוע מאוד, כי אין זה אלא שהוא לגמרי ביד מדותיו הפחותות והשטן אומר עליו 'שלי הוא'. כיון שאין הוא נלחם ביצרו אין יצרו רואה צורך להילחם בו.
מכאן שמי שאינו מרגיש במלחמת היצר אין ממש בתשובתו. אפילו בעשרת ימי תשובה…
[23] וזה לשון הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (שיחות הר"ן – אות קיד):
עכשיו בנקל יותר לעמוד בנסיון, כי הראשונים שעמדו בנסיון כבר שברו כל כך קליפה הזאת של תאוה זו. עד שעכשיו בקל יכולים לעמוד בנסיון, ואפילו איש פשוט לגמרי יכול עכשיו לעמוד בנסיון.
ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין יט:): 'תוקפו של יוסף ענוותנותו של בועז ותוקפו של בועז ענוותנותו של פלטי בן ליש' –
כי תוקף הנסיון של יוסף הצדיק, היה דבר קל ופשוט אצל בועז שהיה אחריו. וכן תוקף הנסיון של בועז היה קל ופשוט אצל פלטי. כי כל מי שהיה אחרון יותר הנסיון קל אצלו יותר כנ"ל. ועל כן עכשיו בנקל לעמוד בנסיון אפילו איש פשוט לגמרי…
[24] וזה לשון קדשו:
וזה טעם שקיבלתי, דאף על פי שהדורות הולכים ומתקטנים ולא אכשור דרי, מכל מקום הנקודה שבלב איש הישראלי הולכת ומשתלמת יותר, ומאירה יותר בכל דור עד עת קץ שתשתלם לגמרי…
[25] כן ביאר הגה"צ רבי נתן יהודה לייב מינצברג (בן מלך – שמות ג, עמוד רסח).
[26] כך ביאר הגה"ק רבי שמואל בורנשטיין זיע"א את דברי הזוהר הקדוש (שם משמואל, פרשת כי תצא – שנת תרע"ז).
