פרשת וירא – עיקר ההשגה הרוחנית הוא רק בכח החינוך היהודי הטהור

יופיה של נפש היהודי

מצות אהבת ישראל היא אחת מתרי"ג מצוות התורה,^[1] אך למרות זאת היא לא נכנסה כל כך לתודעה. עד שזרח אורו של הבעל שם טוב הקדוש.

הבעש"ט זכה לאהבת ישראל במדרגה הנעלית ביותר. הוא אהב כל יהודי ויהודי כמות שהוא, על מעלותיו וחסרונותיו. הוא לא היה צריך 'לטייח' את דמותו כדי לאהבו. הוא אהב את היהודי למרות הרע שבו…

הבעש"ט קיים את הפסוק: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) כפשוטו –

והיינו שכשם שהחסרונות הקיימים אצל האדם אינם פוגמים באהבתו את עצמו (אהבה עצמית) והוא ממשיך לאהוב את עצמו 'בכל לבו' למרות הרע שבו, כך יש לאהוב כל יהודי ויהודי למרות חסרונותיו – 'כָּמוֹךָ' (כמו שאתה מלא באין סוף חסרונות ולמרות זאת אתה אוהב את עצמך) ממש!

וזה היה חלק גדול מעבודתו של הבעש"ט בעולם, ללמד יהודים לאהוב יהודים.^[2]

כדי לאהוב יהודי אין צורך שהוא יהיה כליל המעלות, אפשר וצריך לאהוב אותו כפי שהוא, על חסרונותיו ולמרות חסרונותיו. בצורה זו מוכיח היהודי כי האהבת ישראל שלו אינה נובעת מהמעלות שהוא מוצא בכל יהודי, אלא זו אהבת ישראל – אהבת יהודי בגלל שהוא יהודי…^[3]

הבעש"ט, בשיעוריו, בשיחותיו ובהנהגותיו, העביר מסר: 'בכל יהודי ישנו חלק אלו"ה ממעל, ולכן חייבים לאהוב אותו ולהתאחד עמו'.^[4]

ולעתים, בעתות רצון, היה הבעש"ט מסיר את המסך מעיני תלמידיו, והיה מראה להם בעיני שכלם את יופיה ותפארתה של הנשמה היהודית.

ונספר על אחת מהפעמים הללו (הובא בספר חת"ת של חב"ד, אחרי התהלים):

הנוהג היה אצל רבי ישראל בעל שם טוב, שהאורחים הבאים אליו לשבת, היו סועדים על שולחנו רק את הסעודה הראשונה והשלישית, כי הסעודה השניה (של שבת בבוקר) היתה מיועדת רק לתלמידיו הקבועים.

היה זה באחת משבתות הקיץ בשנת תקי"ג (2571 למניינם) אל הבעש"ט הגיעו הרבה אורחים ובהם אנשים פשוטים: עובדי אדמה, בעלי מלאכה, סנדלרים, חייטים, נוטעי כרמים וגנות, מגדלי בהמות ועופות, סוחרי שוק וכדומה.

הבעש"ט הראה להם קירוב גדול בסעודת ליל שבת קודש, לאחד נתן בכוסו מעט מהיין שנשאר בכוסו מהקידוש, לשני נתן את כוסו המיוחד שיקדש עליו, לאחדים נתן פרוסת לחם מהחלות שבירך עליהן ברכת המוציא, ולאחדים נתן דגים ובשר מקערתו. ועוד קירובים שונים שהפליאו את תלמידיו הקרובים.

האורחים ביודעם שלסעודה השניה אין להם רשות להיכנס לשולחנו של הבעש"ט, משום שמיוחדת היא רק לתלמידיו הקבועים – התקבצו בבית הכנסת אחרי אוכלם סעודת שבת, ולהיותם אנשים פשוטים שלא ידעו מאומה רק לקרוא חומש ותהלים – התחיל כל אחד ואחד מהם לומר תהלים.

כשישב הבעש"ט לשולחנו בסעודה השניה, סידר את תלמידיו איש איש על מקומו והחל לומר תורה, אור אלקי התגלה והאיר… תלמידיו חשו נועם שלוה ותענוג…

פניו של הבעש"ט בהקו משמחה… בראות התלמידים הקדושים שרוחו של מורם ורבם טובה עליו, גברה שמחתם ועליצות נפשם, והם הרימו עיניהם לשמים והודו לה' יתברך על כל הטוב והחסד שעשה אתם בורא העולם, שזיכם להיות מתלמידיו של הבעל שם טוב.

ובעת יושבם כך מסביב לשולחנו של מורם ורבם, הרהרו אחדים מתלמידיו וביניהם גם המגיד ממזריטש (שגם הוא זכה להיות שם), שהמצב הזה בו הם נמצאים לבד עם רבם הוא המצב הראוי, לא כן כשמתקבצים האנשים הפשוטים שאינם מבינים כלל מה שרבם אומר…

ותמיהה החלה לנקר במוחם, מדוע מורם ורבם מקרב את האנשים הפשוטים האלה בקירובים נעלים ונשגבים כאלה, לתת להם מיינו בכוסותיהם, ומה גם לתת את כוסו המיוחד לאחד מהאנשים הפשוטים?!…

עודם טרודים במחשבותיהם, ראו שפני מורם ורבם נעשו רציניות והוא יושב בדביקות גדולה, ומתוך דביקותו אמר:

הנביא ישעיה התנבא: "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב" (ישעיה נז, יט), ודרשו חז"ל (ברכות לד:) שהטעם שהקדים 'רָחוֹק' 'לַקָּרוֹב', ללמדנו שמקום שבעלי תשובה עומדין שם, צדיקים גמורים אינן עומדין שם.^[5]

והענין שישנן שתי דרכים בעבודת ה': עבודת הצדיקים ועבודת בעלי תשובה. ועבודתם של האנשים הפשוטים היא בדרגה של בעלי תשובה, להיותם בהכנעה ושפלות בעצמם, כעין חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא.

בגומרו תורתו זו, התחילו לנגן שירים וניגונים שונים. אותם תלמידים שהרהרו קודם על הקירוב הגדול שמורם ורבם מראה לאורחיו, האנשים הפשוטים, הבינו שהבעש"ט הרגיש במחשבתם והרהורם ולכן אמר תורה זו, בה ביאר מעלת עבודתם של האנשים הפשוטים, שהיא במעלה נפלאה כעין מעלת עבודתם של בעלי תשובה, על מעלת עבודת הצדיקים.

הבעש"ט היה בדביקות עצומה וכאשר סיימו לנגן, פתח את עיניו הקדושות, הסתכל בפניהם של תלמידיו בהסתכלות מרובה, ואמר שכל אחד מהם יתן יד ימינו על כתף חברו היושב לידו באופן שכל התלמידים היושבים סביב השולחן יהיו משולבים אלו עם אלו.

הבעש"ט ישב בראש השולחן ואמר לתלמידיו לנגן איזה ניגונים כשהם יושבים משולבים, וככלותם לנגן ציוה להם שיעצמו את עיניהם ולא יפתחו אותם עד אשר יצוה להם. וישם את ידיו הקדושות, יד ימינו על כתף התלמיד שישב מימינו ויד שמאלו על כתף התלמיד שישב משמאלו.

לפתע, שמעו התלמידים שיר וזמרה נעימה ועריבה, בלולה בקול תחנונים המחריד את הנפש.

זה מזמר ואומר: רבונו של עולם! "אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם" (תהלים יב, ז).

וזה מזמר ואומר: איי רבונו של עולם! "בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי" (שם כו, ב).

זה שר ואומר: אבא רחימאי! "חָנֵּנִי אֱלֹהִי"ם חָנֵּנִי כִּי בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֶחְסֶה עַד יַעֲבֹר הַוּוֹת" (שם נז, ב).

וזה שר ואומר: איי געוואלד אבי שבשמים! "יָקוּם אֱלֹהִי"ם יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו" (שם סח, ב).

מכל עבר נשמעו קולות מופלאים, צלילים ענוגים ועריבים, של השתפכות הנפש, של כיסופי וגעגועי הנשמה לאלקיה…

התלמידים בשומעם קול השיר והזמרה של אמירת תהלים – זחלו ורעדו. אם כי עיניהם הקדושות עצומות, הנה דמעותיהם ניגרות מעצמן ולבם שבור ורצוץ מקול תחנוני בעלי השיר והזמרה, וכל אחד מהם מתברך בלבבו שיעזרהו ה' יתברך שיזכה גם הוא לעבוד את ה' בכעין זה.

הבעש"ט הסיר ידיו הקדושות מעל כתפי שני התלמידים אשר ישבו מימינו ומשמאלו ואטם אזניהם מלשמוע עוד את קול השירה והזמרה באמירת תהלים כבתחילה. ויצו לתלמידיו לפתוח עיניהם ולנגן ניגונים שונים.

כששמעתי את השיר והזמרה של אמירת מזמורי תהלים – סיפר לימים המגיד ממזריטש – היה לי כעין השתפכות הנפש וגעגועים גדולים באהבה בתענוגים אשר כמוהו לא זכיתי להרגיש עדיין עד אז. ואף נעלי רטובות היו מזיעה ודמעות של תשובה פנימית מעומקא דליבא…

כשפסק הבעש"ט לנגן, נשתתקו כל התלמידים, וכעבור משך זמן שהיה בו בדביקות עצומה – פתח עיני קדשו ואמר:

'השיר והזמרה אשר שמעתם, הוא השיר והזמרה של אנשים פשוטים האומרים תהלים בתמימות מקרב ולב עמוק באמונה פשוטה.

ואתם תלמידי קדושי עליון הביטו וראו, ומה אנחנו שאין אנו אלא שפת אמת, כי הגוף אינו אמת ורק הנשמה היא אמת, בכל זאת הנה גם אנחנו מכירים את האמת מרגישים אותה ומתרגשים ממנה בהתפעלות עצומה, כל שכן וקל וחומר השם יתברך ויתעלה שהוא אמת לאמיתו, מכיר את האמת של אמירת תהלים של אנשים פשוטים'…

חלפו שנים מאותו מאורע, והמגיד ממזריטש סיפר לתלמידו רבי שניאור זלמן מלאדי (בעל התניא) את מה שקרה אז, והמשיך ואמר:

זמן רב הייתי בצער גדול על אשר הרהרתי אז אחרי מורי ורבי הבעל שם טוב הקדוש, ועשיתי כמה תיקונים לתקן דבר זה ולא יכולתי להרגיע את עצמי מדוע הרהרתי אחרי רבי.

באחד הלילות, ראיתי מחזה נעלה ונשגב, בהולכי חזרה בהיכלות דגן עדן עברתי דרך היכל אחד אשר תינוקות של בית רבן יושבים ולומדים חומש, ומשה רבינו יושב בראש השולחן.

כל התינוקות אשר בהיכל ההוא למדו פרשת לך לך, ואחד מהם קרא בקול רם את הפסוק: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (בראשית יז, יז), ומשה רבינו מסביר לילדים שכל הפירושים אמת הם, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואם תאמרו איך אפשר שאברהם יהיה מסתפק במאמר ה', דעו אשר זה מצד הגוף ואשר גם גוף קדוש בשר הוא.

ורק אז כששמעתי שמצד הגוף יכולות להיות כמה מחשבות והרהורים הבאים בדרך ממילא ומאליו, אז נרגעתי…

 

ההבדל בין פרשת לך לך לפרשת וירא

בסוף הפרשה הקודמת, פרשת לך לך, מתגלה הקב"ה לאברהם אבינו ומבשר לו שאשתו שרה תוליד בן.

אברהם שומע את ההבטחה, ובתגובה – "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק, וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (בראשית יז, יז).

לאחר מכן הוא קם בזריזות ומקיים את ציווי ה' יתברך (שנאמר לו באותו מעמד): "הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר" (שם פסוק י).

באותו יום שנצטוה, באותו יום מל את עצמו ואת אנשי ביתו.^[6]

והנה מבואר במדרש,^[7] שב-י"ג ניסן שנת 7402 לבריאת העולם, נצטוה אברהם אבינו על המילה, וכאמור באותו יום הוא מל את עצמו…

וכאן מסתיימת פרשת לך לך.

ומיד מתחילה פרשת השבוע, פרשת וירא. וכך היא מתחילה:

ב-ט"ו ניסן, היום השלישי למילתו, גברו כאביו של אברהם אבינו. והקב"ה שראה בצערו לא רצה שיתאמץ, לפיכך נקב חור בגיהנם וממנו התפשט חום לוהט בעולם כולו.

החום הנורא גרם לכך ששום בריה לא העזה להוציא את אפה החוצה, ובכך נָשַׁמּוּ הדרכים מההולכים בה.

אך אברהם האחוז במדת החסד, לא השלים עם המצב, והוא יצא לפתח אהלו והחל לתור אחר אורחים…

כראות אברהם כי אין איש מגיע להתארח בביתו, קרא לאליעזר עבדו ואמר לו: צא נא לפרשת דרכים, והיה כי תראה עובר אורח קראהו לביתי כדי שיאכל וישתה ויפוש מעמל הדרך.

מיהר אליעזר למלא את רצון אדונו, יצא החוצה והתבונן סביבו, אולם לא ראה איש… כששב אליעזר בגפו, אמר אברהם בלבו: אין זאת כי לא חיפש אליעזר כראוי, מוטב אצא בעצמי ואתור אחר אורחים.

התחזק אברהם והלך לחפש עוברי אורח. ניצב אברהם בחום הכבד, השמש יקדה על ראשו והוא זקן וכואב מאוד, אך הוא לא שת לבו למכאוביו ויסוריו לא נחשבו בעיניו, אלא היה מיצר ודואב על חסרונם של האורחים…

ראה הקדוש ברוך הוא כי מתמוגג הוא ביגונו ושלח לו שלשה מלאכים – גבריאל, מיכאל, רפאל – בדמות אנשים… כדי שאברהם יקיים בהם מצות הכנסת אורחים…

והקשה הרבי מליובאוויטש, וזתו"ד:^[8]

במבט ראשון, פרשת וירא היא המשך ישיר לפרשה הקודמת, פרשת לך לך. בפרשה הקודמת למדנו על היום הראשון של המילה, ובפרשת וירא אנו לומדים על היום השלישי.

וצריך להבין מדוע חילק הבורא יתברך את זה לשתי פרשיות?

והתשובה היא, שלאחר שנימול אברהם אבינו הוא נהיה מהות שונה לגמרי, ואת זה רצה הקב"ה להדגיש לנו.

ולכן פרשת וירא פותחת בתיאור חייו של אברהם – לאחר שנימול.

המילה איננה רק מצוה ככל המצוות – אמצעי חיבור לה'. אלא מה שיותר חשוב, שהיא מהוה 'חותם' ('ברית'), חיבור לה' יתברך חתום בתוך הגוף!^[9]

ומכיון שכך, מסמלת המילה את המסר המרכזי של היהדות. המטרה אינה להביא את הרוחניות אל הרמות הגבוהות של האדם (הנפש האלקית שלו). אלא עקרונות התורה צריכים להיות מוחשיים בבשרו ובדמו של האדם.

המטרה שלשמה ברא הקב"ה את העולם היתה, כדי שנכשיר את העולם הגשמי הזה, להיות כלי לגילוי האלקות.

וכאמור דבר זה מתבטא בצורה הכי בולטת בברית המילה, כאשר החיבור הרוחני עם המצוה הופך להיות חתום וקבוע בבשר האדם.

וזו הכוונה בשם הפרשה 'וירא' – התגלות, ה' התגלה לאברהם.

בפרשה זו החלה תקופה חדשה של התגלות, כאשר הקב"ה מתגלה לאברהם בתוך חייו הגשמים, וזאת כתוצאה מכך שגופו הגשמי הפך להיות כלי לאלקות באמצעות ברית המילה….

ונמשיך עם שלשת המלאכים – גבריאל, מיכאל, רפאל…

 

צריך לקבל רשות להפוך את סדום!

שלשת המלאכים, גבריאל, מיכאל, רפאל – נכנסו לאוהל של אברהם אבינו. ולבו של אברהם התמלא בשמחה: ברוך ה' יש לי אורחים.

מיד הוא החל בהכנות: לחם משובח, בשר טרי, ויין ישן נושן…

לאחר שהסתיימה הסעודה, קמו שני המלאכים, מיכאל וגבריאל, סידרו את בגדיהם, והחלו ללכת לכיוון חמשת ערי סדום, כדי להשמיד אותם.^[10]

מלאכים זה מלאכים, ובתוך שניה אחת הם מגיעים מקצה העולם ועד קצהו. אך כאן, כדי להגיע לסדום לקח להם כמעט יום שלם!

והסיבה שהקב"ה מנע מהם להפוך את סדום, כי הוא רצה לקבל רשות מאברהם אבינו! –

נכון שהגיע הזמן להעניש את סדום, אבל איך אפשר להעניש את סדום בלי להודיע לאברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט)…

ופירש רש"י הקדוש: 'יְדַעְתִּיו' – אהבתיו! דהיינו שמכיון שגלוי לפני שאברהם אבינו ימסור נפשו וממונו על חינוך ילדיו לכן אני אוהב אותו!^[11]

וכתב בספר 'היום יום' (ח' תמוז), וז"ל: מצינו דעיקר חיבתו של הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה היה 'לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה' – שישתדל בכל כחותיו לחבר לה' את בניו ואת ביתו, היינו שלמרות גודל עבודתו את ה' ועמידתו בנסיונות עיקר אהבת ה' אליו היא בגלל שהצליח לחנך את בניו לעבודת ה'!

וכאן גילתה לנו התורה הקדושה, סוד גדול נשגב ונורא!

במשך 99 שנים הקיז אברהם אבינו את דמו למען הבורא יתברך. מה לא עבר עליו באותן 99 שנים: רדיפות, איומים, שנאה וגידופים…

כשהיו רואים את אברהם אבינו הולך ברחוב, היו מסובבים את פניהם ויורקים בתיעוב…

מאסרים אכזריים בבתי כלא שונים ומשונים, ולאחר מכן פסקו לו גזר דין מוות – שריפה באש חיה!…

עוני, גלות, לקחו לו אשתו וכו' וכו'…

ולמרות כל זאת, לבו של אברהם בער באהבת ה'. אש האהבה בקעה מלבו וליהטה עולם על יושביו…

אברהם אבינו האיר את העולם באור האמונה, באור האלקות…

אך למרות כל זאת, לא נכתבו ימי חייו ברצף. ופרשת לך לך מסתיימת בקיום מצות מילה. ומיד לאחר מכן מתחילה פרשת וירא, שבה נעשה גופו כלי לאלקות…

גופו של אברהם נעשה כלי ראוי לקבל את עוצמתו של האור האלקי! וכך אמרו במדרש (פרקי דרבי אליעזר – פרק כט):

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א) – אמר הבורא ברוך הוא למלאכי השרת: בואו וראו כחה של מילה. עד שלא מל אברהם היה נופל על פניו ואחר כך הייתי מדבר עמו, שנאמר: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו" (שם יז, יז),^[12] ועכשיו שנימול, הוא יושב ואני עומד! ומנין שהיה אברהם יושב? שנאמר: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו" (שם יח, ב)… (עכ"ל המדרש).

שעות ספורות חולפות מהשיעור שמסר הקב"ה למלאכי השרת, והוא רוצה לשתף את אברהם בגזר דין שהוא רוצה להטיל על סדום ושותפיה –

והוא לא נתלה בשום זכות, בשום עבודה. אלא רק בכך שהוא 'יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה"!

הזכות הגדולה מכל הזכויות, הוא חינוך הילדים לעבודת ה' יתברך!

ונרחיב עוד…

 

למען אשר יצוה את בניו…

בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, פרשת וירא – מאמר ג) אמר, וז"ל:

בפרשתנו נאמר על אברהם אבינו: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'" (בראשית יח, יט), ומפרש רש"י (שם):

'כִּי יְדַעְתִּיו' – לשון חיבה… ולמה 'יְדַעְתִּיו'? 'לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה' – לפי שהוא מצוה את בניו עלי לשמור דְּרָכָי.

כלומר: הסיבה העיקרית שהקב"ה כל כך חיבב את אברהם אבינו ע"ה וקירבו אליו ברוב אהבה וחיבה, היא משום שאברהם אבינו עמל מאוד לחנך את בניו ובני ביתו בדרך ה', וציוה אותם באופן תמידי לשמור את דרכיו של ה'.

לפי פירוש רש"י, תיבת 'יְצַוֶּה' שבפסוק: 'לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו', מתפרשת במשמעותה הפשוטה ביותר – מלשון ציווי. דהיינו שאברהם אבינו תמיד היה מצוה את בניו ובני ביתו לשמור את דרכיו של הקב"ה.

אך בתוספת עומק ניתן גם לפרש שתיבת 'יְצַוֶּה' שבפסוק פירושה 'יחבר' ('יְצַוֶּה' – מלשון צוותא וחיבור). והיינו שאברהם אבינו תמיד היה מקפיד לחבר אליו את בניו ובני ביתו. ודבר זה התבטא באופן מעשי בשני מישורים.

ראשית: אברהם אבינו הרעיף על בניו ובני ביתו שפע של אהבה וחיבה וקירוב הדעת, ועל ידי זה 'חיבר' אותם אליו נפשית. חיבור נפשי עמוק זה יצר בלבם כלי רחב לקבל ברצון ובחפץ לב כל מה שאברהם אבינו ביקש ודרש מהם בעניינים רוחניים.

שנית: אברהם אבינו הקפיד מאוד לחבר אליו את בניו ובני ביתו ולשתף אותם בכל דבר מצוה וקדושה שהיה עוסק בו, כדי לחנכם במצוות. בכל פסיעה והתקדמות שהיתה לאברהם אבינו ברוחניות, תמיד דאג לכך שגם בניו ובני ביתו 'יהיו בסביבה', ולא התקדם לו לבדו והותיר אותם נידחים אי שם מאחור.

ועבודת החיבור הזו, היא עבודה רמה ונישאה, ובסיבתה בלבד יזכה האדם שהקב"ה יאהב אותו…

אך השאלה הגדולה היא, איך אפשר לחבר את הילדים אלינו…

 

עיקר הצלחת החינוך על ידי חום ואהבה

'להיות הורה' – משאת נפשו של כל יהודי ויהודיה. הרבה ספרים נכתבו בנושא זה, סדנאות בענין זה מתפרסמים חדשים לבקרים.^[13]

אך צריך לדעת שהבסיס הראשוני ל'הורות' היא 'האהבה', ולא מספיק רק רגש אהבה שבלב אלא צריך לגלות את זה ביחס לילד. להעניק לו מאור פנים, פרגונים ומילים טובות ואף אלו לא יבטלו מגע פיזי, חיבוק ונשיקה.^[14]

וכך אפשר לקשר ולחבר את לבות הילדים אלינו, ולהצליח בתפקיד להעמיד את הילדים איתנים בחיים ללא קרע בנפש וללא מלחמות וסיבוכים פנימיים.^[15]

אולם כאשר זה לא כך (חלילה) וההורים חושבים שכל תפקידם הוא רק להוליד ילדים ומאז… שיסתדרו לבד, שיגדלו איך שרוצים, שיעשו ככל העולה על רוחם והעיקר שלא יפריעו להורים…

הסתכלות זו על החיים גורמת לכך שכאשר ההורים מרגישים שילדיהם מפריעים להם, הם מתחילים לצעוק עליהם לבזותם ואפילו להכותם…

הורים כאלו גורמים לנפש ילדיהם נזק עצום, הם מכווצים את הנפש של הילדים, מעלימים את כחותיהם ומכסים את כשרונותיהם…

ועד שהם מואילים בטובם להתייחס לילד זה רק בנתינת פקודות: תעשה כך, תביא לי…

היכרתי כמה וכמה בני זוג שאחרי החתונה, נתגלו אצלם הרבה משקעים אפלים… חוסר תקשורת, אי אמון וחששות, ועוד בעיות רבות, ואחרי הבירור נודע שבהכל אשמים ההורים.

כאשר ההורים לא יודעים לשים מחסום לפיהם, מדברים לילדיהם ככל העולה על רוחם ללא גבולות, ללא התחשבות… גורמים לקחת פרח הכי יפה בעולם ולהופכו לעלה נידף, לצל עובר!

לכן ההורים הרוצים שילדיהם יהיו ראויים לתואר: 'זרע בֵּרֵךְ ה", עליהם לקחת אחריות, לקבוע לעצמם זמן מסודר, בו הם ידברו עם כל ילד וילד ויתעניינו בו באמת!

 

מה לנו בחיפוש אחר אשמים

טבע האדם להיות צדיק בעיני עצמו^[16] וכאשר הוא חווה כשלון בחינוך ילדיו במקום לערוך חשבון נפש עם עצמו, הוא מאשים את מערכת החינוך ואת המחנך.

וזו טעות גדולה, כי ישנן שתי סיבות עיקריות שבגללן הילדים נפלטים ממערכות הלימודים.

הראשונה – נובעת מחוסרים של חום ואהבה מצד ההורים. כל הורה צריך להסתכל על עצמו, לעמוד מול המראה, ולחשוב: מתי בפעם האחרונה ישבתי עם הבן או הבת, רק אתם – לבד, ושוחחתי אתם בהתעניינות ובהשתתפות אמיתית, ונתתי להם תחושה שאני אהיה הגב שלהם תמיד.

הרי רוב הדיבורים שלי אתם הוא רק נתינת הוראות: תן, קח, תביא, פקודות כמו בצבא, או אמירת מוסר המכה על ראש הילד! כך לא מתבטא קשר אמיתי ובונה אישיות – כך נבנית תקשורת טכנית בלבד.

הורים צריכים ליצור תקשורת רגשית עם ילדיהם, להגיע למצב שהבן או הבת יאמרו: יש לי קשר טוב ונפלא עם ההורים שלי ואפשר לשוחח אתם על כל נושא בעולם, להביע ולבטא רגשות.

אל לנו לפשוע ולמעול בנפשות בנינו ובנותינו, אלא אדרבה נְפַתֵּחַ קשר נפשי בינינו לבין ילדינו. וככל שילד גדל כך צריך הוא לחוש בטחון, יציבות, שמחה ונעימות בחברת הוריו.

והסיבה השניה כרוכה בדוגמא האישית. ונבאר: טבעם של הילדים לחקות את ההורים שלהם, את ההתנהגות אשר הם רואים בעיניהם הן המעשים והן הדיבורים. אף מזהים הם היטב את ערוצי השדר, קולטים גם את המחשבות והגיגי הלב הסמויים.

וזה יחקק בלבנו: כאשר המחשבות של ההורה הם נקיות וקדושות זה משפיע חיוּת ואור על הילדים, וכאשר המחשבות שליליות הן משפיעות ההיפך…

הכח שלנו כהורים זה לְנַוֵּט את הילדים, ואבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר: 'חינוך' – אינו אילוף. 'חינוך' – הוא הולדת רצון.

אילוף עושים לכלבים, ישנו סיפור שאילפו חתול להיות מלצר, מצאנו גם קופים פילים ואריות מאולפים לעשות מופעים כאלו ואחרים, אבל 'חינוך' – אינו אילוף, צריך לחנך את הילדים והכוונה היא להוליד בהם רצון, וזה נעשה בעיקר על ידי דוגמא אישית.

ילד שקם באמצע הלילה ורואה את אביו לומד תורה בדביקות, דבר זה מוליד בנפשו אהבת תורה.

ילד שרואה שמבזים את אביו, ואביו מוריד את הראש לא מגיב, והילד שואל בתמימות: אבא למה אתה לא מגיב? ואביו עונה לו: כאשר אדם מקבל בזיונות ולא מגיב זה משמח את הקב"ה.

באותו רגע האבא מכניס כמות של אור עצומה לנפש של הילד, הופך את הילד הזה להיות איש אלקים קדוש, ומוליד הערצה בלב הילד להורים שלו…

ולעומת זאת, ילד שרואה את אביו שקוע עד הצואר בַּבִּצָּה העכורה של העולם הזה, הוא באופן אוטמטי יחקה אותו!

ילד שרואה את אביו 'מתאבד' על כל פרוטה שחוקה, הוא מבין שהתכלית של החיים זה לרדוף אחרי הכסף.

מסופר על פרופסור, שבילדותו גדל בארץ אך לאחר מכן עבר להתגורר בארצות הברית. כשסיפרו לו על פטירתו של אביו, ועיכבו את ההלויה עד שיבוא, הוא לא הבין למה מחכים לו, בשביל מה צריכים אותי? תחפרו בור, שימו אותו שם, ובזה יסתיים הסיפור…

לאחר שכנועים והפצרות הסכים לבוא, ראש החברא קדישא אמר לו: 'צריך עכשיו להגיד קדיש'.

והפרופסור ענה: אם זה היה חשוב לאבא שלי הוא היה מלמדני… ואם לא לימדני לא צריך.

הקבורה הסתיימה, ומהבית קברות נסע הפרופסור לשדה התעופה עלה על מטוס והמריא…

לכן כל הורה צריך לצאת מהשטחיות ולראות את החיים בעומק, וה' יזכנו לכך.

ונמשיך הלאה…

 

בקשתה של 'כנסת ישראל'

בפרשת משפטים נצטוינו על מצות עבד עברי: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לּוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ" (שמות כא, ב-ד).

בשעה שלמד הגה"ק רבי יעקב אביחצירא זיע"א את הפסוקים הללו, זכה והתגלה לו שורש המצוה ומקורה בעולמות של מעלה. וכך הוא פירש את הפסוקים (פיתוחי חותם שם):

נשמות ישראל שרשם מכנסת ישראל ושייכים לה. ולכן כל נשמה היורדת לעולם משועבדת לעבודת ה'.

וזה: 'כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי' – ראשי התיבות של המילה 'כִּי' הם 'כנסת ישראל', והיא הקונית 'עֶבֶד עִבְרִי' (נשמתו של היהודי).

ולכן כל יהודי ויהודיה צריכים לעבוד את ה' יתברך בתמימות ובפשטות, מתוך שמחה וקבלת עול.

וממשיכה התורה ואומרת: אבל על כל יהודי ויהודיה לדעת שהדבר החשוב ביותר הוא חינוך הילדים.

וזה שנאמר: 'אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לּוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת'… אם הקב"ה זיכה את הנשמה ונתן לו בנים או תלמידים, עליו לדעת שמוטל עליו להדריך אותם ולחנכם.

וממשיכה התורה ומסבירה לנו דרך בחינוך: דעו לכם שיש שתי דרכים כיצד לחנך את הילדים:

דרך א: 'הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ'.

דרך ב: "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי" (שם פסוק ה).

ואני מבקש מכם שתבחרו בדרך השניה, בדרך של 'אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי'…^[17]

ונרחיב יותר…

 

צמיחה ובנין

כתב הגה"צ רבי שלמה וולבה זיע"א:^[18] בתפילת עמידה אנו מברכים שתי ברכות בענין ירושלים: בונה ירושלים, ומצמיח קרן ישועה. האחת שה' בונה ירושלים, והשניה שה' מצמיח את המשיח.

צמיחה ובנין אלו שתי פעולות שונות.

צמיחה היא תהליך טבעי בעולם הזה: מה שנזרע באדמה צומח מעצמו. עץ צומח מאליו. פרח צומח מאליו.

בנין הוא דבר שאדם עושה. מניח יסוד, ואחר כך מניח נדבך על גבי נדבך עד שהבית מוכן.

בורא העולם מנהיג את העולם בשתי הנהגות אלו גם יחד, בצירוף של שתיהן הוא מביא את העולם לידי התכלית האחרונה. מצד אחד הוא בונה, עם השגחה מיוחדת, ומצד שני הוא דואג לכך שיצמח המשיח צמיחה אורגנית. מתוך גזע ישי יצמח מלך המשיח. אנחנו מוצאים שבכל המקומות בהם מדובר על הגאולה – מדברים על צמיחה. 'מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה'. משיח נקרא 'צמח' – "הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח" (זכריה ג, ח).^[19]

כך זה בתהליך הכללי של כל ימות עולם עד שנזכה לתכלית: 'יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון. לפניך ה' אלקינו יכרעו ויפולו, ולכבוד שמך יקר יתנו, ויקבלו כולם את עול מלכותך'.

וכך זה גם בעבודתו הפרטית של כל אדם: ישנה גישה של בנין, האדם בונה את עצמו, וישנה גישה של צמיחה, מה שהאדם זורע בקרבו, צומח במשך ימי חייו.

וכך זה גם בחינוך הילדים: אם רוצים שהילד יצמח ליהודי הלומד תורה ומקיים מצוות, צריכים לזרוע בו את הזרע של תורה. הוא אשר אמרו חז"ל (סוכה מב.):

קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? אמר רב המנונא: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד).

דברים אלו הם הם הדברים שבהם יהיה שורש דיבורו.

זוהי הזריעה. הילד שומע לראשונה בחייו שיש לנו תורה, והיה לנו נביא גדול, משה רבינו עליו השלום, והוא ציוה לנו לקבל אותה עם מצוותיה.

כמובן, לאחר שהתבואה נזרעה, והיא מתחילה לצמוח, היא זקוקה לגשם. כך גם ילד, אחרי זריעה ראשונה זו, הוא זקוק ל'גשם' הַמַּרְוֶה ומצמיח אותו.

אצל הילד זוהי הָאֲוִירָה החמה של הבית והיחס החם אליו מצד אביו ואמו, ויחד עם זה – הדוגמא החיה של ההורים, בקיום מצוות בשמחה ואמירת ברכות בכוונה.

על הבנין שבחינוך אנו מוצאים במשנה (אבות פ"ה מכ"א): הוא (יהודה בן תימא) היה אומר, בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לגמרא…

כאן לימדונו חז"ל שיש מדרגות בתהליך בנין האדם לתלמיד חכם, והחינוך למדרגות אלו צריך להיות מותאם להתפתחות הטבעית של הילד. זהו כלל גדול בחינוך. אסור לדרוש מהילד דברים שמצד גילו והתפתחותו עדיין אינו מסוגל להבינם ולקיימם, הוא ימאס בהם ויתחמק מהם עד כמה שיוכל, וזה גורם נזק רב להתפתחות הרוחנית שלו.^[20]

ילד הוא יצור חי. הוא גדל, וכמו שהוא גדל בגופו כך הוא גדל גם בנפשו, ברוחניותו. גידול של ילד צריך טיפוח, כמו גידול של עץ או של תבואה. דגש מיוחד צריך לשים כאשר מדובר בתהליך של זריעה. אם רוצים שיצמח משהו מסויים – צריך לדייק ולזרוע בדיוק את הדבר שאותו רוצים, ואחר כך הזרע יצמח מעצמו בתהליך הטבעי.

מצד שני יש בנין. צריכים לבנות אדם. אי אפשר לסמוך על הצמיחה העצמית לבדה.

אם אני בונה ילד ומקנה לו מעלות, ואיני מתייחס לכח הצמיחה שלו – אזי כח הצמיחה הולך וּמִתְנַוֵּן, והילד נהיה רובוט. מסתמא הוא עושה מה שאמרו לו, אבל אין בו חיות פנימית. כשהילד הזה יגדל – גם אז יעשה מה שצריך, אבל יוזמה עצמית לא תהיה לו. מפני שיוזמה עצמית באה מכח הצמיחה, וכח הצמיחה כבר מזמן הִתְנַוֵּן ונרקב. נשאר 'אדם – רובוט'.

אם נותנים לילד לצמוח ולגדול מבלי לבנות אותו – יוצא פרא אדם.

אם בונים את הילד מבלי להתייחס אל כח הצמיחה שבו – עושים ממנו רובוט.

הצירוף של שני הדברים יחד, של כח הצמיחה ומעשה הבנין, זהו החינוך!

זאת אומרת: צריכים לבנות ילד בהתייחסות אל צמיחתו.

ועדיין צריך להבין את המושג 'חינוך'…

 

'חינוך' – התחלה של תהליך

כתב הגאון רבי יחיאל מיכל יעקבסון שליט"א:^[21] בשפה המדוברת כיום, המושג חינוך כולל את כל מה שנעשה ביחס לילדים – הבעת חיבה וגם הטחת ביקורת. הקניית ידע וגם הטפת מוסר. הטלת עונש וגם מתן פרס. הפעלת משמעת וגם הענקת עידוד – הכל נכלל כיום תחת הכותרת חינוך.

אך, בהגדרה מצומצמת יותר ומדוייקת יותר: חינוך הוא התחלה – התחלה של תהליך.

וכמו שפירש רש"י את הפסוק: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (בראשית יד, יד).

'חֲנִיכָיו' – חניכו כתיב, זה אליעזר שחנכו למצוות. והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה…

לשם הבהרה ניקח כמשל אדם, שחוגג חנוכת בית חדש. אדם זה איננו חוגג את העובדה שהיום הוא משתמש בבית, אלא את תחילת השימוש בבית. כלומר, החגיגה היא על כך, שהוא אמור להשתמש בבית גם בעתיד – גם לאחר סיום חנוכת הבית.

לכן אנו אומרים שחינוך הוא התחלת תהליך. כי לחנוך בית משמעו: להתחיל תהליך (של שימוש בבית), שאמור להימשך גם בעתיד – גם לאחר שהסתיימה פעולת החינוך.

מכאן עולה, שגם לחנך ילד משמעו להתחיל תהליך (של התנהגות נכונה), שאמור להימשך גם בעתיד – לאחר שהסתיימה פעולת החינוך (והילד יעמוד ברשות עצמו).

ונסכם: חינוך הוא מבט לעתיד – השתדלות להשפיע היום על התנהגות הילד [גם] בעתיד.

ומכל מה שאמרנו עד עתה נבין, שחינוך אין הכוונה להשפיע על התנהגותו של הילד בהווה באמצעות עונשים, משמעת או פרסים. שכן אלה הם האמצעים המייצרים השפעה מידית בהווה, אבל אינם משפיעים על העתיד. כי בעתיד – כשהחניך יעמוד ברשות עצמו – הוא כבר לא יירא מהעונש, לא יהא כפוף למשמעת וגם לא יצפה לפרס. לכן לא תהא לו סיבה להמשיך בעצמו את ההתנהגות שנכפתה עליו או שנסחטה ממנו.

ואחר שהגענו עד כה, נותר לנו לברר, אם כן, כיצד נוכל לגרום לילד שישאף מעצמו לעשות טוב…

 

מעלת השפה האנושית

במעמד הר סיני זכינו וקיבלנו את התורה הקדושה, שהיא האור המאיר. וכמו שנאמר: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג).

והנה הטעם שהתורה נקראת 'אור', כי היא מושגת בשכל, וכל עניינה הוא באופן של גילוי והשגה. וכאשר השכל מבין הרי הוא מאיר.

אך מכיון שהיהודי הוא בעל שלשה ממדים, והם: גוף, נפש בהמית, ונפש אלקית. אי אפשר לומר עליו שהשיג את 'אור התורה' אלא רק בשעה שהאור מאיר בו בכל שלשת ממדיו.

והנה להאיר את השכל של הנפש האלקית הוא הדבר הפשוט ביותר! שהרי הנפש האלקית מסוגלת להבין הכל! –

'מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים, וגזירות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים. דבר גדול ודבר קטן: 'דבר גדול' – מעשה מרכבה, 'דבר קטן' – הויות דאביי ורבא'.

אך הבעיה המרכזית היא, איך להאיר את השכל של הנפש הבהמית? הרי כשמה כן היא – 'בהמית', ואין לה שום הבנה ותפיסה במושגים רוחניים ומופשטים!

הנפש הבהמית מבינה רק את השפה של ה'עולם הזה'. היא מבינה מושגים המוכרים לה מתחומי ההויה העולמית.

ולכן הרוצה להאיר את נפשו הבהמית, חייב לדבר עמה בשפה אנושית, ברורה ומושכת! בשפה הברורה לנפש הבהמית!

על ידי הדיבורים שמדברים עם הנפש הבהמית (דיבורים שהיא מבינה) מזככים אותה ומאירים בה אור תורה.

ובדיוק באותה הדרך בה מזכך האדם את נפש הבהמית שלו, כך הוא צריך לזכך את הנפש הבהמית של הילדים שלו!

כשרוצים לזכך אותה, צריך לעשות זאת על ידי דיבורי אמונה, שיחות קודש וסיפורי צדיקים.

וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום – ליקוטי אמרים, חלק ג עמוד 682), וז"ל:

תגדל מעלתם של ההורים המספרים סיפורי צדיקים ומדרשי תורה, ומשיחים עם ילדיהם על גדולת השם יתברך בעולם, שעל ידי כך מחזקים בלבם את האמונה. אפשר לשים לב ולראות שבבתים בעלי אמונת חכמים יצוקה, וסיפורי צדיקים ומעשיות חכמים מושמעים שם תדיר – הרי שהילדים האלו נשארים בעלי יראת שמים גדולה, ובעז"ה לא יצאו מהדרך.^[22] לעומת זאת נמצא בתים שעמל התורה שם מבורך, אף העיון והפלפול עמוקים ועצומים. אך למרבה הצער הילדים הללו בגיל מסויים פורשים, וסוטים מהדרך. וכל השואל כיצד? יחכים מתשובתנו, כי מפלפול ועיון אמנם אפשר להגיע לחריפות ולבקיאות עצומה, ואף כמעט לרוח הקודש, אבל אי אפשר להגיע לאמונה.

ועיקר היהדות זה האמונה! עיקר הכח להילחם עם עמלק זה רק בזכות האמונה. עמלק היה סמל הכפירה וכשבא להילחם עם ישראל, מה עשה משה רבינו – "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ" (שמות יז, יב), ומה זה 'אֱמוּנָה'? 'אֱמוּנָה'- זה תפילה. אומר התרגום אונקלוס (שם): 'והוה ידוהי פריסן בצלו', משה רבינו היה שיא האמונה, ובזכות האמונה, משה רבינו הגיע למדרגה שאי אפשר להגיע אליה.

אומרת הגמרא (מכות כד.): בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד). אי אפשר בבית יהודי, בדור הזה בפרט, להחזיק מעמד ברוחניות מול נסיונות האימה שמהלכים מבית ומחוץ, מבלי לספר סיפורי אמונה רבים, מדברי חז"ל במדרשים, מסיפורי צדיקים, מסיפורי הבעל שם טוב וכדו'. ואם אדם ילעג לזה, יום אחד בניו ילעגו לו, הם פשוט יעזבו את הדת, בגלל שסיפורי צדיקים מחדירים אמונה חזקה, וכשיש אמונה חזקה אי אפשר אפילו להעלות על הדעת לזוז מהדרך הזאת.

בית שיש בו אמונה אין צורך כל כך להשקיע בהם בתורה, הם כבר מעצמם יגיעו לכל שאר הדברים. ואם אין אמונה, גם מה שאתה בונה, בסופו של דבר הכל יתמוטט, כדבריהם ז"ל (שבת לב.): 'שבקיה לרויא דמנפשיה נפיל', אם אתה רואה איזה שיכור ששתה כמה בקבוקים, והוא בא ועושה קצת רעש, אל תתעסק אתו, כי מסתמא הוא יפול מעצמו כשירד במדרגות.

כל מה שאדם סובל זה בגלל שאין לו אמונה, מהרגע שאבדה לאדם האמונה, הוא נחשב עם הרשימה השניה, לכן משה רבינו נענש כשאמר על בני ישראל: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי" (שמות ד, א), הוא מיד קיבל צרעת בידו. ואומר רש"י שזה עונשו של לשון הרע. ומבואר בגמרא (שבת צז.), שאמר לו הקב"ה: הם מאמינים בני מאמינים, 'הם מאמינים', דכתיב: "וַיַּאֲמֵן הָעָם" (שמות ד, לא). 'בני מאמינים', דכתיב: "וְהֶאֱמִן בַּה'" (בראשית טו, ו). בני הם מאמינים בני מאמינים, איך אתה אומר עליהם שהם לא מאמינים?! נכון שהם שקועים במ"ט שערי טומאה, אבל אמונה יש להם! ולכן אפילו שאתה רואה יהודי רחוק אל תרחיק אותו, מכיון שכל יהודי בשרשו הוא מאמין…

 

[1] ספר החינוך (מצוה רמג).

[2] באחת משיחותיו סיפר הבעל שם טוב כך (דרכי החסידות, חלק א – עמוד ט):

הנני מעיד עלי שמים וארץ, שבמשפט הקשה שהיה על איש אחד בבית דין של מעלה, והוא איש פשוט שלא ידע כי אם להתפלל ולומר תהלים.

אך היה מופלא באהבת ישראל בכל כחות נפשו, במחשבה – שחשב תמיד באהבת ישראל. בדיבור – שהיה מדבר באהבת ישראל. במעשה – שהיה מהנה לכל אחד מישראל כפי כחו, והיה מצטער בצערו של כל אחד מישראל בין איש ובין אשה ושמח בשמחתו.

ופסקו בבית דין של מעלה: שיקבל מקום בגן עדן, בין הצדיקים הגאונים שהם אוהבי ישראל!

וכשסיפר זאת הרבי הריי"צ מליובאוויטש, הוסיף: האנחה שיהודי נאנח על צערו ח"ו של יהודי שני – שוברת כל מחיצות הברזל של המקטרגים!

והשמחה והברכה שיהודי שמח בשמחתו של יהודי שני ומברכו – מקובלת אצל השם יתברך כתפילתו של רבי ישמעאל כהן גדול בקודש הקדשים.

[3] ונרחיב יותר:

במאמר שכתב הגאון רבי משה ש. אוירכמן (הובאו דבריו בקובץ אהבת ישראל, גליון ק – עמוד 2) כתב כך: שלשה אוהבי ישראל גדולים היו בדורות האחרונים: רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי זושא מאניפולי והבעש"ט.

רבי לוי יצחק היה רואה את הרע הקיים אצל היהודי, אך היה מוצא תמיד צד חיובי ומצדד לזכות.

רבי זושא פשוט לא היה רואה את הרע, שכן התרומם לדרגה כזאת שפשוט לא היה רואה רע.

ואילו הבעש"ט היתה בו תכונה מעניינת במיוחד: הוא היה רואה את הרע, רואה אותו במלוא חריפותו – ולמרות זאת לא היה רע זה מפריע לו לאהוב את אותו יהודי בכל לבו, פשוט לא היה איכפת לו מכך.

רבי לוי יצחק מברדיטשוב, לא היה יכול לראות את הרע כמות שהוא, הוא היה מוכרח להפחית מחומרתו של החסרון ואף להפוך אותו למעלה, לא היתה זו פעולה מלאכותית, אלא זה היה טבעו – לראות תמיד את הטוב שבכל דבר. ולכן כשראה עגלון המושח את גלגלי עגלתו כשהוא באמצע התפילה, הפך את היוצרות ואמר: 'רבונו של עולם, כמה קדושים הם בניך, גם כשהם מושחים את גלגלי עגלתם הם מתפללים…'

יש אולי כאלה הסוברים ששיטה זו היא כעין הפיכת יוצרות אבסורדית הנעשית תוך כדי נימה מבודחת במקצת. ולא היא. זו דרך רצינית של ראיית עולם המבוססת על העובדה שהעולם, מטבעו, מורכב משני צדדים ובמהותו הוא מאפשר להתייחס לכל דבר מכל כיוון שרוצים. וכמבואר בתורת החסידות שאותו נימוק שהביא למבול – "כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (בראשית ו, ה), הוא עצמו זה שבעטיו נשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול. "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (שם ח, יא)!

דרגה זו היא דרגה גבוהה באהבת ישראל והיא מאפשרת להתייחס לכל יהודי כאל צדיק גמור, שכן העומד בדרגה זו אכן רואה בכל יהודי צדיק גמור. אך חסרונה של דרך זו הוא בכך, שסוף סוף יש כאן איזו שהיא בריחה מן המציאות, ולכן במקרה – מציאותי או תיאורטי – שבו אין שום אפשרות להפוך את היוצרות וללמד זכות. עם יהודי כזה יהיה לרבי לוי יצחק מברדיטשוב בעיה…

מבחינה זו נכללת דרגתו של רבי זושא מאניפולי בקטגוריה זו. היתה זו אמנם דרגה גבוהה ביותר – הוא פשוט לא ראה את הרע, כאילו לא היה קיים כלל. אך גם כאן קיימת אותה בריחה מן המציאות. גם רבי זושא לא יכול היה לעמוד מול היהודי הנגוע בחסרונות ולהביט עליו כמות שהוא.

ואילו הבעש"ט היה אוהב ישראל בדרגה הנעלית ביותר, הוא אהב את היהודי כמות שהוא, על מעלותיו וחסרונותיו. הוא לא היה צריך 'לטייח' את דמותו כדי לאהבו. הוא אהב את היהודי למרות הרע שבו…

וזו אהבת ישראל בדרגה הגבוהה ביותר, זהו קיום הפסוק: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). כשם שהחסרונות הקיימים אצל האדם אינם פוגמים באהבתו את עצמו והוא ממשיך לאהוב את עצמו 'בכל לבו' למרות הרע שבו, כך יש לאהוב יהודי שני. אהבה עצמית זו אין פירושה שהאדם אינו רואה את נגעי עצמו. הוא מכיר את חסרונותיו היטב, והוא אף יודע עליהם טוב יותר מכל אדם אחר עלי אדמות, ולמרות זאת אין ידיעה זו פוגמת כהוא – זה באהבתו את עצמו, כאילו אין קשר בין הדברים.

וכך לימד הבעש"ט לאהוב יהודים. אין צורך להפוך אותם לכלילי המעלות כדי לאהבם. אפשר וצריך לאהוב אותם כפי שהם, על חסרונותיהם ולמרות חסרונותיהם. בצורה זו מוכיח היהודי כי האהבת ישראל שלו אינה נובעת מהמעלות שהוא מוצא בכל יהודי, אלא זו אהבת ישראל – אהבת יהודי בגלל שהוא יהודי.

[4] וזה לשון הגה"ק רבי נחום מטשרנוביל זיע"א בספרו מאור עינים (פרשת חוקת – ד"ה זאת התורה):

ולכך אומרים קודם כל תפילה הריני מקבל עלי מצות עשה של 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', כי הכל הוא אחדות גמור כמו התורה שנקראת תורה בהצטרף כל האותיות כולן, ואף אם רואה בחברו שום דבר רע, ישנא הרע שבו, אך החלק הקדוש יאהבנו מאוד כנפשו, כי הבעש"ט אמר: שהצדיק הגמור שאין רע בקרבו אין רואה שום רע על שום אדם, אך מי שרואה שום רע בחברו, הענין הוא כמו שמסתכל במראה, אם פניו מטונפין רואה גם כן במראה כך, ואם פניו נקיים אינו רואה במראה שום דופי, כמו שהוא כך רואה.

וזהו: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', פירוש 'כָּמוֹךָ' – כמו שאם יודע האדם בעצמו שום רע בקרבו משום הא אינו שונא את עצמו אף ששונא הרע שבקרבו, כך גם כן על חברו, כי באמת הכל אחד, כי הלא גם לחברו יש גם כן חלק אלו"ה כמוהו ויש לו אות בתורה…

[5] הפסוק הקדים שלום 'לָרָחוֹק', ורק אחר כך נתן שלום 'לַקָּרוֹב'. ו'רָחוֹק' – הוא בעל תשובה שהיה בהתחלה רחוק מה', ו'קָרוֹב' – הוא הצדיק הקרוב לה'.

[6] "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ" (בראשית יז, כו) –

וביאר הרמב"ן (שם): 'בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה' שנצטוה במצוה הזאת, נימול הוא וילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות וכל מקנת כספו. סיפר הכתוב מעלתו ביראת ה', ומעלת כל בני ביתו, שכולם זריזים מקדימין למצוות…

[7] בראשית רבה (פרשה נ – אות יב), כפי שביאר בסדר הדורות (ב' אלפים מ"ז).

[8] חמישה חומשי תורה עם תורת מנחם (ריש פרשת וירא), בעריכת הגאון רבי חיים מילר.

[9] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, לך לך – מאמר ו) אמר, וז"ל:

בהיות אברהם אבינו בן תשעים ותשע שנים, נגלה אליו הקב"ה ואמר לו: "אֲנִי אֵ"ל שַׁדַּ"י הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א), ומפרש רש"י: 'התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני'.

דבריו הקדושים של רש"י מיוסדים על דברי חז"ל (נדרים לא:) שלמדו מהפסוק הנזכר ש'גדולה מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל את עצמו'.

אלא שצריך להבין, מדוע התורה מזכירה בענין מצות המילה דוקא את השם שד"י (כמו שנאמר: 'אֲנִי אֵ"ל שַׁדַּ"י'), ולא שם קדוש אחר?

הדבר יבואר על פי דברי האר"י ז"ל (טעמי המצוות – סוף פרשת לך לך) שבגופו של האדם חתום השם שד"י, כי כשהאדם זוקף את זרועותיו ומעמידם בשני צידי ראשו נעשית שם כעין צורת האות ש, וכשהוא פושט את זרועו לצד, הרי שביחד עם כתפו וצלע גופו נעשית כעין צורת האות ד, ובשעה שהאדם נימול ומסירים מבשרו את הערלה ומתגלה העטרה, היא כעין צורת האות י, ובזה נשלם השם שד"י. ומכיון שדוקא על ידי מצות המילה נשלמת באדם צורת השם הקדוש שד"י, לכן דוקא שם זה נזכר בענין מצות המילה.

ויש להוסיף על כך, כי מצינו לחז"ל (חגיגה יב.) שאמרו שבשעה שברא הקב"ה את העולם – 'היה העולם מרחיב והולך עד שגער בו הקב"ה והעמידו… והיינו דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב: "אֲנִי אֵ"ל שַׁדַּ"י" (בראשית לה, יא), אני הוא שאמרתי לעולם די'.

נמצא לפי דבריהם הקדושים שהשם שד"י מורה על מדת ההסתפקות, כלומר, די במה שנברא עד כה ואין צורך ביותר מזה.

והרי מקור כל היצרים והתאוות, כתאות העריות וכן תאות הממון וכו', הוא רצון ורדיפת האדם להשיג עוד ועוד תאוות ולא להסתפק במה שנתן לו ה', וכאשר האדם נימול ונחקק בו השם שד"י, נכנסת בו מדת ההסתפקות, והוא מקבל כח להתגבר על יצרו ולומר לתאוותיו די. ורמז נאה לכך, שהרי סופי התיבות של מילוי תיבת 'יצר' (יו"ד צד"י רי"ש) הם שד"י, כי בכח שם קדוש זה לומר לכל תאוותיו ויצריו של האדם 'די'.

וכמו שבפתח הבית יש מזוזה שכתוב עליה השם שד"י, וסגולתה להבריח מן הבית את כל המזיקים למיניהם, ולהגין על הבית מכל פגע, וכשהאדם מנשק את המזוזה קודם יציאתו מהבית בכוונה גדולה השם שד"י שבמזוזה מאיר עליו ואומר די ליצרו הרע – כעין זה ממש יש גם בגוף האדם את האות ברית קודש המשלימה את השם שד"י שבגופו כנ"ל, וכל זמן שאות זו קדושה וטהורה ושמורה מכל פגם, מגינה היא על האדם מכל פגע, ושום מזיק שבעולם, בין גשמי ובין רוחני, לא יכול להתקרב אליו להזיקו.

ועל השומר בריתו נאמר: "וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל, אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ, קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה. כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ, כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה, וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ" (ישעיה מג, א-ב).

אך אם ח"ו האדם פוגם באות הקדוש ולא שומר על קדושתו כראוי, מסתלקת ממנו האות י' שבגופו, והוא נותר רק עם האותיות ש"ד, וממילא חשוף הוא לכל מיני סכנות ופגעים, בבחינת: "אֲהָהּ לַיּוֹם כִּי קָרוֹב יוֹם ה' וּכְשֹׁד מִשַּׁדַּי יָבוֹא" (יואל א, טו), ה' ישמרנו ויצילנו.

וזהו שכתב הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א (צדקת הצדיק – אות צו) שהטעם שניצל עוג מלך הבשן מהמבול בלא תיבה כלל, הוא משום שעוג לא פגם בבריתו כשאר בני דור המבול, ולכן היה ראוי לנס גדול שכזה.

ומבואר בזוהר הקדוש (חוקת דף קפד ע"א) שכשבא משה רבינו להילחם בעוג מלך הבשן, משה פחד ממנו מאוד, כיון שעוג היה מבני ביתו של אברהם אבינו ע"ה, וכשמל אברהם את כל אנשי ביתו (כמסופר בסיום פרשתנו) מל גם את עוג, וחשש משה רבינו שמכיון שקדושת הברית של עוג גדולה עד מאוד בוודאי לא יוכל לו, עד שאמר הקב"ה למשה: "אַל תִּירָא אֹתוֹ" (במדבר כא, לד), והיינו שלא יירא מאות הברית שלו ('אֹתוֹ' – מלשון אות שלו) כיון שמאז שמל אותו אברהם כבר הספיק לפגום באות הקדוש, וממילא הוסרה ממנו השמירה וראוי הוא להיעקר מן העולם.

על כן מחוייב כל אדם להרבות בתפילות ותחינות לה' שיזכו כל יוצאי חלציו לשמור על קדושתם כראוי, ולא יבואו לידי פגם ח"ו. וכן מחוייב כל הורה להשגיח על ילדיו בעינא פקיחא, ולבדוק היטב שהם נוהגים בקדושה גדולה ובצניעות רבה בכל דרכיהם, ובזה יזכה שיהיו כל יוצאי חלציו בבחינת: "יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם, וְטוֹבֵי מַרְאֶה, וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה, וְיֹדְעֵי דַעַת, וּמְבִינֵי מַדָּע, וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ" (דניאל א, ד) – מלכו של עולם – וירוה מהם רוב נחת.

[10] הקב"ה שלח לאברהם שלשה מלאכים, והטיל על כל מלאך שליחות:

רפאל – לרפאות את אברהם. מיכאל – לבשר על הולדת יצחק. גבריאל – להפוך את סדום…

ולאחר שמיכאל בישר על הולדת יצחק, הוא הצטרף לגבריאל. וזה שנאמר: "וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב" (בראשית יט, א)…

[11] וכן כתוב בזוהר פרשת וישב (דף קפח ע"א), וכן פירשו האונקלוס ותרגום יונתן.

[12] הפסוק הזה הובא בתחילת השיחה, ואם צריך לרענן את הזכרון, ראה שם.

[13] וצריך לדעת שלהיות הורה, פירושו להכיר ולדעת שהקב"ה בחר בי להיות אחראי על מספר נשמות (וככל שיש לאדם יותר ילדים – גדולה מעלתו מאוד!), לפרנסם בגשמיות וברוחניות, ולהוליכם ולהצעידם במסילה העולה בית אל…

ולדעת, שהקב"ה מאמין בי, ואני ראוי להיות הורה, ולכן צריך לבצע את התפקיד הזה באהבה, בשמחה ובבטחון עצמי.

ונוסיף פנינה:

על האב לדעת שכל ילד הוא פקדון שהקב"ה נתן בידו, ואחרי מאה ועשרים, עליו לחזור לשמים עם תשובות ברורות מה עשה עם פקדונו.

ובספר רבינו האור לציון (חלק ג – עמוד 661) הובא, וז"ל: פעם פגש הגה"ק הרב בן ציון אבא שאול אברך ממקורביו, המטופל בילדים רכים. שאלו: מה עושה כבודו בשבת קודש?

ענה: כל ימות השבוע שוקד אני על סוגיות הגמרא, ואת השבת מקדיש אני לעיון בפרשת השבוע עם מפרשיה.

והרב בן ציון שאלו: ומה עם לימוד הבנים? ענה: ודאי, אני לומד אתם לפי דף הקשר שהם מביאים מהתלמוד תורה. זה לא אורך זמן רב.

כבודו מתעתד להתמודד על משרת הראשון לציון? התעניין הרב בן ציון.

לא הבין את השאלה.

הסביר הרב בן ציון באורך רוח: הראשון לציון חייב לשלוט בסוגיות הגמרא עד להלכה הפסוקה, כי מופנות אליו שאלות חמורות בהלכה, וזאת עושה מעלתו בימות החול. וחייב גם לשאת דרשות באגדה ובפרשת השבוע, ולכך מכין מעלתו עצמו ביום השבת!

חייך: לא ולא! אין לי יומרה כזו, ואיני מכין עצמי ברמה כזו!

אם כך – אמר הרב בן ציון – מוטב למעלתו לעיין פחות בפרשת השבוע, ויקדיש יותר זמן לילדיו! כסבור הוא שרפרוף בדף הקשר מספיק כדי לחזור אתם על לימוד שבוע שלם? והרי זה ממצוות האב על הבן: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז) – לראות שיהיה תלמודם משונן בפיהם!…

הוסיף הרב בן ציון ואמר: בהיוולד האדם מתלוה אליו היצר הרע (סנהדרין צא: זוהר וישלח דף קסה ע"ב), והאב פוטר עצמו מלעסוק בפקדונו… והמפתח ללב, הוא מפתח האהבה. ויש כה הרבה הורים ומורים, שאינם מעניקים את האהבה הנחוצה והחיבה הראויה לילדיהם, ומאבדים אותם בידים!

פרח זקוק למים, ולשמש. הורים ומורים חושבים, כי די במים, אין 'מים' אלא תורה (בבא קמא פב.). ודאי, 'מים חיים לעולם', אבל לא פחות חשובים האור והחום. לא פחות חשובה האהבה!

והוסיף עוד ואמר: הורים, התייחסו לילדכם בסבלנות, הקשיבו להם בתשומת לב. כה רבים ההורים והמורים ששומעים אל ילדיהם 'באוזן אחת', תוך עיסוקים שונים ופיזור הדעת. זו אינה הקשבה. הקשבה פירושה להמתין ולהתעכב (רש"י – ברכות ו.), להפסיק כל עיסוק ולהתמקד בדובר ובדבריו!

[14] אמנם צריך לדעת את גבולות הטעם הטוב ואת הזמן שבו זה יועיל לילד, וכאשר מעניקים את החיבוק והנשיקה בזמן הנכון התועלת הנולדת מכך היא עצומה.

וזה לשון השולחן ערוך (אבן העזר, סימן כא – סעיף ז): המחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם, כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם, אף על פי שאין לו שום הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טיפשים, שאין קרבים לערוה כלל, בין גדולה בין קטנה, חוץ מהאב לבתו ומהאם לבנהּ. כיצד, מותר האב לחבק בתו ולנשקה… וכן האם עם בנה… עיי"ש.

[15] לשון הרבי מליובאוויטש בספר אגרות קודש (קובץ ב, ענייני חינוך – עמוד 92): והרי מתפקידם של הורים בהנוגע לבניהם, תפקידם הראשון – הוא להעמיד את בניהם איתן בחיים ללא קרע בנפשם וללא מלחמות וסיבוכים פנימיים… עיי"ש.

[16] וכמעשה המפורסם: מעשה במורה שהניח את כוס השתיה שלו – לאחר שגמר לשתות – בקצה השולחן. עבר תלמיד והפיל את הכוס ונשברה לרסיסים. צעק המורה: 'למה שברת את הכוס?' השיב התלמיד: הכוס היתה בקצה השולחן, וכשעברתי שם נשברה. אמר לו המורה: 'וכי אין לך עינים? וגם אם זה בקצה השולחן עליך להשתמש בעיניך! כעבור זמן הניח התלמיד כוס בקצה השולחן שלו, ועבר שם המורה והפילה, צעק המורה: למה שמת את הכוס בקצה השולחן? וכי לא ידעת שעוברים שם אנשים!

הלך התלמיד להוריו ושאל אותם: איזו תגובה של המורה מוצדקת. השיבו לו הוריו: 'בננו היקר המורה תמיד צודק'….

[17] אבא שלי היה איש פשוט, סייד.

אבא שלי לא הבין בגידול ילדים, ולא ידע כיצד לחנך. הוא גם לא ידע לקרוא עברית כראוי, ובקושי הצליח להתפלל. הוא מעולם לא לימד אותי תורה, לא חינך אותי לערכים ולא הדריך אותי איך להתמודד עם אתגרי החיים.

כי אבא שלי היה בוגר שואה.

אבל אני –

אני רב קהילה, איש חינוך, ר"מ בישיבה.

ואני – כל כולי – אין אני אלא בן של אבא שלי.

קופת צדקה היתה לנו בביתנו. קופסת פח ישנה, עלובה וכעורה, והיתה הקופסא הזו תלויה על הקיר, במרכז הבית, מול דלת הכניסה, ואל הקופסא הזו היה ניגש אבא מדי ערב, כשחזר הביתה מותש מעמל יומו המפרך, היה נעמד מול הקופסא ומתבונן בה.

בריכוז היה מתבונן, ברצינות עמוקה, בשתיקה.

אחרי כן היה אבא מכניס את ידו הכבידה אל כיסו, ושולף ממנו שלש מטבעות – שלש מטבעות קטנות, שהיו טובעות בכף ידו הגדולה. אבא היה בורר מטבע אחת מבין השלש, מביט בה רגע בעיון עמוק, ורק לאחר מכן היה משלשל אותה אל קופת הצדקה.

או אז היה אבא שלי עוצם עיניו, ובקולו הסדוק היה לוחש: תודה לך, תודה לך, שנתת לי בן!

אבא היה מדבר עם ה' באידיש, במילים שלו, את זה הבנתי כבר מגיל רך. כבר מגיל רך הבנתי, שאבא שלי יכול לדבר עם ה' מתי שהוא רוצה, ואיך שהוא רוצה, אפילו באידיש. כי ידעתי, כבר מגיל רך ידעתי, שה' מאוד אוהב את אבא שלי.

שוב היה אבא לוקח מטבע. באותן תנועות איטיות, באותה רצינות עמוקה, באותו ריכוז. ואחרי שגם מטבע זו נחה במקומה, היה אבא מוסיף:

תודה לך על שנתת לי בן, שמברך ומתפלל!

לפעמים היה אבא מתנשם עמוקות, לעתים היה קולו רועד, אבל תמיד, תמיד אמר את אותן מילים באותה כוונה עמוקה.

ואחר כך היה אבא משלשל מטבע שלישית, ואומר:

רק בקשה אחת יש לי: שהבן שלי ימשיך לברך ולהתפלל, יותר אני לא צריך כלום.

השנים נקפו, וזכיתי להקים בית. מאז שהקמתי את ביתי עברו עלי עוד שמונה שנים – שנים קשות של בכי ותפילה והשתדלויות רפואיות לאין ספור – עד שזכיתי וגם לי נולד בן.

וברגע שנתבשרתי על לידת בני – קפצתי ממקומי. לא על מנת לבשר לאיש, ולא כדי לדבר עם איש – כי כלל לא ראיתי איש. רק קפצתי ממקומי – שטוף דמע והלום שמחה והתחלתי לרוץ. כמטורף רצתי, כאחוז אמוק, כמי שאין דעתו נתונה אלא לדבר אחד – לרוץ.

לרוץ אל בית אבא. אל הקופה.

רק כשהגעתי אל בית אבא ונעמדתי מול הקופה, הצלחתי לעצור את עצמי – לעצור, להירגע, להתרכז. ואז, כשהדמעות עדיין על לחיי, פתחתי את אגרופי הקמוץ והוצאתי פרוטה ראשונה מבין השלש – מבין שלש הפרוטות שהיו קמוצות בידי כבר שעות.

הוצאתי פרוטה ושלשלתי אותה אל הקופה: תודה לך, שנתת לי בן.

לפתע הירמתי ראשי. מישהו עמד לידי.

אבא שלי.

אבא עומד לידי, וגם הוא מחזיק בידו שלש פרוטות.

מבטינו נפגשו.

ובכינו שנינו – אבא שלי ואני, זה על כתפי זה – מול קופסת הפח.

זו קופסת הפח שהעניק לי אבא. זו הירושה היחידה שנותרה לי ממנו. הקופה שליותה אותי אז ומלוה אותי גם היום. זו היא שתמכה בי בעתות משבר וליותה אותי בסערות חיי. זו היא שהבאתני למה שאני היום. כי למרות העובדה שהיו לי ליקויי למידה וקשיים חברתיים. על אף שהייתי העלוב מבין חברי, הדחוי והבלתי מוצלח שבכולם. והגם שהרפתקאות רבות עברו עלי – למרות הכל הגעתי עד הלום.

כי תמיד, תמיד היתה הקופה לצידי.

כי אבא שלי חינך אותי, ואהב אותי, ועודד אותי – באמצעות קופסת פח… (אל תחטאו בילד, חלק ב – עמוד 572, למחנך הגדול רבי יחיאל מיכל יעקבסון שליט"א – הועתק ברשות המחבר).

[18] זריעה ובנין בחינוך (עמוד ט).

[19] האמונה בביאת המשיח היא מיסודי האמונה. וכל יהודי או יהודיה בשעה שהם מגיעים בתפילת העמידה לברכת 'את צמח דוד עבדך' צריכים לבכות ולהתחנן לה' יתברך שיזכו לתקן את מעשיהם לפני שיתגלה המשיח. כדי שהם לא יתביישו ממנו כאשר הוא יתגלה.

והגם שמסתמא לכל אחד ואחת ישנה חולשה המיוחדת לו, אך כמעט לכולם ישנה חולשה כללית, והיא צועקת לשיפור!

חייבים לבכות ולהתחנן לה' יתברך שיגלה בקרבנו את רגש אהבת ישראל. שנזכה לחוש אהבה אמיתית לכל יהודי, ובפרט שנזכה לחוש רגש אהבה לבחורי ישיבה ולומדי תורה.

ומה עושה היצר הרע השונא אותנו?

הוא יודע שהמשיח ממש קרוב להתגלות – "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב, ט), והוא רוצה לגרום לנו שגם כאשר יתגלה המשיח נתבייש להתקרב אליו ולעמוד במחיצתו. ולכן הוא הקים מערך שלם של כלי תקשורת המטפטפים שנאה ללומדי תורה…

ויהודים יקרים, בני אל חי, שומעים את דבריהם בתמידיות, והלב שלהם הולך ומתלכלך… והלכלוך עולה מהלב אל הפה, וגם הם צוחקים על העינים של הקב"ה – על לומדי התורה.

אוי, וי, מה הם יעשו עם עצמם כשיתגלה המשיח?…

[20] סיפר תלמיד חכם אחד: ילדים קטנים היינו, וביום השבת לקח אבינו אותנו עמו לתפילת שחרית. לאחר התפילה ניגש אבינו להגה"ק רבי אליהו לופיאן והחל לשוחח עמו באריכות.

היות שלא היתה לנו תעסוקה שיחקנו באבנים על הרצפה, אבא העיר לנו שהיום הוא שבת ואבנים הן מוקצה… עזבנו את האבנים, ואחר כך כשאבא לא ראה, שוב התחלנו לשחק באבנים… שוב העיר לנו אבא שהיום שבת… כך היה מספר פעמים.

לפתע שמענו איך שרבי אליהו אומר לאבא: זה חינוך?… הרי הם קטנים ואינם מבינים כלל מהו מוקצה, דבר אחד הם לומדים מהמוסר שלך, כשאבא לא רואה – לא שומעים בקולו…

חינוך אמיתי הוא רק על דבר שהילד יכול להבין, ועל דברים שאינו מבין – החינוך הוא כשרואה את דוגמת אביו והתנהגותו, זה משריש בלבו חינוך אמיתי ויסודי, הכלל הוא דוגמא אישית… (אוצר הסיפורים למחנכים ולמרצים, חלק א – עמוד 392, לגאון רבי ישעיה הורוויץ שליט"א).

[21] אל תחטאו בילד (חלק א – עמוד 12).

[22] אבא מארי האהוב רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א היה אומר: אף אחד לא בוחר את הילדים שלו. כל ההורים מקבלים כלים בהתאם לילדים שה' שולח להם.

והקב"ה הפקיד בידם דוקא את הנשמות הללו כי רק הם יכולים לעזור להם לבצע את שליחותם בזה העולם. כדרך משל המנוף, כמו שהמנוף יורד לסחורה, קושרים אותה טוב והמנוף מעלה אותה, זו העבודה שלנו – לרדת אליהם, להתחבר ולהרים אותם אלינו. לא להיתקע במקום הירידה, להעלות אותם אלינו.

מטרות אלו ניישם בשבתות וזמנים מיוחדים במעגל השנה. אך גם ערב שגרתי יש בכחו למנף את בני הבית וזאת כאשר האבא חוזר אחרי יום עבודה, מתארגן, אוכל ארוחת ערב בנעימות עם הילדים, מברך אתם בכוונה, משקיע בהם מהזמן שלו ומדבר אתם על היום שעבר, חֲוָיוֹת טובות וגם כאלו שקצת פחות, מקשיב ומעודד… הטלפון יוצא מהתמונה לכמה רגעים, וכל כולו שקוע רק בילדים. וכשמגיעה שעת השינה, משכיבים אותם עם סיפור של צדיקים, קריאת שמע שעל המיטה, מתוך מתיקות עריבות ויראת שמים, אין תחליף לדברים האלו…