להאיר את החוץ…
שבת פרשת וישב. תפילת שחרית נסתיימה. מתתיהו פתח שולחן ערוך (אורח חיים) והחל ללמוד הלכות חנוכה (המתחילים בסימן תרע).
כשהגיע להלכה (סימן תרפב – סעיף א) האומרת: 'כל שמונת ימי חנוכה אומר על הנסים בברכת המזון בברכת הארץ,[1] ובתפילה בברכת מודים. ואם לא אמר, אין מחזירין אותו' –
הוא פתח את הסידור והתבונן בנוסח על הנסים.[2] וכשהגיע למילים: 'והדליקו נרות בחצרות קדשך', נחרש מצחו קמטים.
הרי מקומה של המנורה הוא בהיכל, וממילא גם ההדלקה היתה בהיכל. ואם כן, איך הם הגיעו למצב שהדליקו בחצר?
תוך כדי חיפוש נתקל בביאור הבא:[3]
ויש לפרש בדרך רמז, כי ידוע מפי ספרים וסופרים גודל קדושת ימי החנוכה שבהם אור הקדושה מאיר ומבהיק מלמעלה למטה, ובימים אלו בנקל להגיע למעלות הקדושה וקרבת אלקים.
וזהו הרמז: 'והדליקו נרות בחצרות קדשך', כי החשמונאים הקדושים פעלו ברוב קדושתם שתהא הארת הנרות והשפעת הקדושה בימי חנוכה אפילו בחצרות קדשך, והשם יתברך כביכול פונה בימים אלו מבית מלכותו ויוצא לחצרות החיצונות, וכל החפץ לגשת אל הקודש ולהתקרב אליו יתברך, תעלה לו בנקל לבוא אל המלך לידבק באהבתו ויראתו וליהנות מזיו אור קדושתו…
לכן הדגישו את המילה 'בחצרות' ללמדנו שאפילו אותם אלו הרחוקים מהיכל המלך יזכו בימי חנוכה לקבל הארה מן הקודש.[4]
דמעות עבות טשטשו את הראיה, ומתתיהו התאמץ למחות אותן…
מחשבות נוגות הציפו אותו: בימי חנוכה מתגלה אור הקדושה, ומאיר גם על הנפשות הנמוכות.
ואני?! כמה חנוכות עברו עלי ולא זכיתי להרגיש כלום! לא אור ולא ניצוץ, כלום, שום דבר!
יש בתוכי בכלל משהו?!
והוא קם והלך לרבו…
רבו הקשיב להמיית לבו הכואב, ושתק.
מספר דקות חלפו, ואז הוא פתח ואמר: מתתיהו! ההסתכלות שלך מוטעת![5] ואתה עובר על ציווי חז"ל (אבות פ"ד מ"כ): 'אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו'.
אך אני יכול לנחם אותך שאתה לא היחיד שעובר על הציווי הזה. ויותר מזה בגלל שעברו על הציווי הזה החלה הגלות.
והדבר הראשון שיתגלה בימות המשיח הוא 'פנימיות הקנקן'!
מתתיהו הביט ברבו בחוסר הבנה…
הבנתי שלא הבנת, אז נתחיל מההתחלה…
גם גשמיות וגם רוחניות
ששים ושלש שנה עמל יעקב אבינו בתורה. באותן שנים ארוכות זכה ולמד תורה מפי סבו אברהם, ומפי אביו יצחק.
ואז קראו לו הוריו, יצחק ורבקה, וציוו עליו ללכת לביתו של לבן, לשאת שם אשה.
יעקב יוצא מבאר שבע, הולך לבית מדרשם של שם ועבר, וטומן עצמו שם 41 שנה רצופות!
ארבע עשרה שנה נגנז יעקב אבינו בשפריר חביון, ועמל בתורה בסתר המדרגה,[6] ובעקבות כך זכה לגילוי חלק חדש בתורה…
בגיל 77 הוא מגיע ללבן ונושא את לאה ורחל לנשים…
כידוע זכה יעקב אבינו ונולדו לו 21 בנים ובת אחת, וזכה שכל אחד מהם היה בעל מיוחדוּת נוראה,[7] בעוצמה שאין אנו יכולים לתפוס כיום!
ויעקב אבינו שידע את גודל האחריות המוטלת עליו, מסר נפשו על חינוך ילדיו,[8] ולימד אותם את התורה הקדושה.
את כולם הוא לימד את התורה שלמד מאברהם ויצחק.
ורצה ללמד גם את התורה שהשיג באותן 41 שנה, אך לא מצא את אותה ההסתרה הנדרשת לכך. עד שנולד יוסף.
יוסף כל מהותו היתה הסתרה…
יוסף – צדיק נסתר
יעקב אבינו זכה לילדים קדושים. בניו הקדושים צעדו בדרכו הטהורה, ועבדו את בוראם בסדר ובהדרגה. עבודתם היתה בסדר מסודר, וצדקותם היתה ניכרת בכל מעשיהם – הפן הפנימי והפן החיצוני עלו בקנה אחד.
אולם, בן אחד היה ליעקב אבינו שצעד במסלול אחר, והיא הסתרת הצדקות מתחת למעטה חיצוני…
יוסף חי בשני ממדים שונים בו זמנית. המימד הפנימי, היה עולם מלא כיסופין וגעגועין, עמוס בקדושה נוראה ובטהרה עצומה. ואילו המימד החיצוני, היה נראה כההיפך מזה – יוסף עטה על גופו בגדים מפוארים, והיה מסתרק ומתייפה.[9]
יוסף הצדיק היה בעל כחות בלתי רגילים, ומגלה לנו התורה הקדושה שאחד מהכחות שהיו לו היה כח ההסתרה.[10] ולכן למרות שאחיו היו צדיקים גלויי עין, הצליח בכל זאת להסתתר מהם באופן כזה שהם לא יכירו בצדקותו ובקדושתו…
ומכיון שכך, לימד יעקב את יוסף את התורה שלמד באותן 41 שנה שהיה בבית מדרשם של שם ועבר…[11]
אך אחיו הקדושים, למרות מעלותיהם הקדושות לא היו יכולים לירד לסוף דעתו, לפעמים היו רואים אותו מהלך אפוף דביקות ופניו בוערות כלהבה, ולפעמים היו רואים אותו עומד מול המראה ומסדר את הגבות…
ולאחר התלבטות ארוכה הכריעו שהוא צבוע ואין תוכו כברו, וכל הצדקות שלו היא רק אחיזת עינים בעלמא…
והם פנו אליו ואמרו: אנחנו במדרגות שלנו, בכחות הרוחניים שחנן אותנו ה', רואים שאתה צריך לחזור בתשובה ולתקן את הפנימיות שלך…
יוסף שמע את דבריהם, הנהן בראשו, והמשיך בדרכו…
ומכיון שהם ראו שהוא מסרב להשתנות, נולדה שנאה בלבם – "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם!" (בראשית לז, ד)…[12]
וביאר רבי אברהם בן הרמב"ם (בפירושו שם): 'דַּבְּרוֹ' – היינו דיבורו של יוסף, שהיה אומר להם שלום, ולא היו משיבים לו שלום![13] (חשוב מאוד – ראה הערה)…
המצב הולך ומתדרדר…
המצב בין האחים לא היה מלבב כלל.
והנה לילה אחד יוסף חולם חלום, ובחלומו הוא רואה שהאלומות של האחים משתחוים לאלומתו.
ומכיון שהחלום הזה היה נבואה, יוסף היה חייב לספר זאת לאחיו![14]
יוסף מתעלם מכל החששות, מכל הפחדים… עולה ומתעלה מעל עצמו, ומקיים את רצון ה' כפשוטו!
הוא אוסף את אחיו ומבקש מהם:[15]
הקשיבו לחלומי, הלילה חלמתי חלום נפלא. והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, ופתאום קמה אלומתי וניצבה בקומה זקופה, והאלומות שלכם הקיפו אותה והשתחוו לפניה –
אלומות הן חיטה, וחיטה היא לחם, המסמל את פרנסתו של האדם. וכך אמר להם יוסף: דעו לכם, תיכף הקב"ה יעזור לי, וכל הפרנסה של העולם תהיה תלויה בידים שלי, וגם הפרנסה שלכם תהיה תלויה בי!
החלום הזה הוליד שנאה, וכמו שנאמר: "וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" (בראשית לז, ח).
לאחר מכן חלם יוסף חלום נוסף, והפעם לא באלומות השדה אלא בכוכבי השמים. בחלומו ראה יוסף את השמש ואת הירח ואת אחד עשר הכוכבים משתחוים לו –
דעו לכם, לא רק הפרנסה של העולם הולכת להיות בידי, אלא גם כל ההשגות הרוחניות!
והחלום הזה הוליד קנאה, וכמו שנאמר: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו" (שם פסוק יא)![16]
שני החלומות הללו גרמו ללבות את האש…
חלפו ימים והאחים הלכו לרעות את צאן אביהם בשכם והתעכבו מלשוב, ובינתים, יעקב מחכה לבניו שיחזרו, והם לא חזרו, והתמלא דאגה לבניו ולכן ביקש מיוסף, לך נא ראה את שלום אחיך.
יוסף יצא למסע חיפושים, ואחר צעדה ארוכה הוא מצא אותם בְּדֹתָן. אחיו שראו אותו הולך ומתקרב, אמרו: "הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת", ואז נראה "מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (שם פסוק יט) –
נהרוג אותו, וממילא כל חלומתיו יהיו בטלים!…
בסופו של דבר כל החלומות נתקיימו. כל הפרנסה של העולם נִהְיְתָה בידים של יוסף, וכמו שנאמר: "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה" (שם מב, ו).
וגם הוא נהיה המקור לרוחניות, שכן בשעה שהרכיב פרעה את יוסף "בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ" (שם מא, מג), זכה יוסף גם לכח השפעה רוחנית על העולם![17]
השליטה של יוסף גרמה לו להציע לאביו יעקב: "כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִי"ם לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד… וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ" (שם מה, ט-י).
יעקב הסכים לההצעה, ירד למצרים הוא וכל בני ביתו, ולאחר שנפטר, החלה הגלות!
ונמצא שסיבת הגלות היא, שהסתכלו בקנקן ולא במה שבתוכו…[18]
ולפני שנמשיך אנו חייבים לעצור לרגע…
אי אפשר לצמצם אדם
כשמתבוננים קצת יותר בעומק, עומדים נדהמים. לא רק שהאחים לא הצליחו לבטל את החלומות של יוסף, אלא הם סייעו להם להתקיים!
שהרי בסופו של דבר האחים מכרו את יוסף, והוא הגיע מצרימה לביתו של פוטיפר.
בביתו של פוטיפר אירע ליוסף הנסיון עם אשת פוטיפר, אשר בעקבותיו הושלך לבית האסורים למשך 21 שנה. בבית האסורים פתר יוסף את חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים פתרון הגון ואמיתי, ובעקבות זאת, כאשר חלם פרעה מלך מצרים את חלומו ולא מצא לו פותר הגון, הוצא יוסף מבית האסורים כדי לפתור לפרעה את חלומו.
וכאשר פתר יוסף לפרעה את חלומו פתרון הגון ואמיתי, ונוכח פרעה לדעת כי אין חכם ונבון כיוסף בכל ארץ מצרים, החליט להפקיד בידו את כל הנהגת ארץ מצרים, ונעשה יוסף למלך על המעצמה הגדולה בעולם באותה תקופה. ולבסוף, בעקבות הרעב הכבד שהיה בארץ, הוצרכו אחיו של יוסף לרדת למצרים לקנות ממנו מזון, ובהיותו מלך מצרים הוכרחו גם להשתחוות לו, והתקיים בפועל ממש כל מה שחלם יוסף לפני עשרים ושתים שנה, בהיותו בבית יעקב אביו.
נמצא שכל חריצותם והשתדלותם של אחיו של יוסף לא רק שלא הועילו להם לבטל את גזירת ה' שיוסף יהיה מלך והם ישתחוו לו, אלא אדרבה, הן אלו שפעלו למימוש הגזירה בצורה המושלמת ביותר, שהרי אילו היה יוסף נשאר בבית אביו שבארץ כנען, ספק גדול אם אי פעם היה נעשה מלך, ודוקא על ידי חריצותם והשתדלותם של אחיו להיפטר ממנו ולמכור אותו, הורד למצרים ונעשה למלך על כל העולם.
הנסיון של האחים לצמצם את יוסף, הביא לפריחתו!
ולא רק אז, אלא כך זה כל הזמן![19]
כשמגיעה שעתו של אדם לעלות, איש אינו יכול לעצור בעדו!
הגמרא במסכת תענית (ד.) אומרת שתלמיד חכם הוא כמו שתיל: 'דכיון דנבט נבט' – עד שהוא לא בקע החוצה, אפשר להעלים אותו. אבל ברגע שבקע ויצא לעולם והגיעה שעתו לפרוח, אי אפשר לעצור אותו.
מי שהגיע זמנו להתעלות ומתחילים להיפתח לו שערי שמים, תפקידו הוא רק להיות כלי, לקבל אותם ולא לצמצם אותם. עליו להיות כלי להכיל את ברכת השם.
ולכן אסור לנו לצמצם אף אדם, וגם אסור לנו לאפשר לאף אחד לצמצם אותנו. מי שרוצה להצליח, אסור לו לאפשר לאף אחד לצמצם אותו. החיים מלאים נסיונות, והם מלאים נסיונות קשים. אבל מי שרוצה להצליח, לא יאפשר לאף אחד לצמצם אותו. אם אתה הולך בדרך ואתה יודע שהיא טובה, סע הלאה. תסתכל רק ישר…
ועתה נמשיך בדרכנו…
הסתכלות בקנקן – גלות יון!
האחים הסתכלו בקנקן ולא במה שבתוכו, ובעקבות כך מכרו האחים את יוסף, והמכירה גרמה במהלך הדורות לצרות בצרורות. ודפי ההיסטוריה מלאים בזה.[20]
ועתה נתמקד בצרה אחת מתוך אותו מכלול צרות, צרה ושמה 'מלך יון'!
כתב המקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא מקראקא זיע"א (מגלה עמוקות, פרשת מקץ – ד"ה 'ויהי מקץ' (הדיבור השני)), וז"ל: 'בימי מלך יון נפרע חטא של 'יוסף' (העולה) בגימטריא 'מלך יון', ובגימטריא 'אנטיוכס"…
בגלות יון נפרע החטא של מכירת יוסף. ואיך נפרע? עם אותו הפגם עצמו שגרם את המכירה –
על עיניהם של ישראל נפרש כמין עור רוחני, שהחשיך את עיניהם וגרם להם להסתכל על המציאות בצורה חיצונית – להתמקד רק בקנקן החיצוני…
ולפני שנמשיך, נקדים…
בשנת 8043 לבריאת העולם, נבנה בית המקדש השני.
למרות שעם ישראל ישבו על אדמתם, ובית המקדש עמד על מכונו, עדיין לא היתה להם עצמאות מדינית, וכורש מלך פרס שלט עליהם.
אותן שנים היו שנים מלאי אור ורוחניות… סוף סוף, לאחר שנים ארוכות של צער ותלאות, הם הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה…[21]
שלשים וארבע שנים בלבד עמד בית המקדש השני בְּשַׁלְוָתוֹ, וכבר החלו שוב הצרות…
בשנת ג' אלפים תמ"ב (2443) לבריאת העולם, החלה מלכות יון להשתלט על העולם!
צבא עז נפש היה הצבא היווני. הוא כבש מדינה אחר מדינה, ובכל מקום שאליו הגיע השליט את התרבות היוונית. האזרחים בארצות הכבושות חוייבו לקבל על עצמם את תרבות יון.
היתה זו דוקא תרבות קורצת. היוונים דגלו בפיתוח הגוף, ולשם כך הקימו אצטדיונים וגימנסיות, כדי שבני הנוער יתאמנו בתרגילים גופניים המחזקים את השרירים. בנוסף לכך, הם העריצו את השירה ואת המחקר העיוני…
בהשפעתה ערכו חקירות מדעיות, המציאו המצאות טכניות, פיתחו ענפי אומנות שונים, ועוד. אולם השפעות חיוביות אלו הועמדו בצל על ידי ההשפעות השליליות שלה:
על ידי התרבות היוונית התעורר ביתר שאת פולחן האלילים, הותר רסן התאוות, התגברה הסגידה לגוף, הפקירות ופריקת יצרים היו לדבר חיובי ורצוי, והמוסר האנושי הידרדר עד מאוד…
וכעבור 341 שנה, בשנת ג' אלפים תקפ"ה (571 לפה"ס), עלה לשלטון אנטיוכוס אפיפנס. אנטיוכוס אפיפנס ראה את עצמו כאפוטרופוס לתרבות היוונית הוא חילק ביד רחבה כספים להקמת מבנים ופסלים בערי יון. וכך הלכה ונתפשטה התרבות היוונית בין הארצות…
עד שהגיע לארץ ישראל.
שם הוא הוצרך להוריד הילוך… אך בסופו של דבר הוא הצליח –
לאט לאט, כארסו של נחש החודר לגוף, ומשתק אבר אחר אבר, החלה לחדור 'התרבות' הזו לתוך מציאותם של עַם ישראל… והם זנחו את התורה והמצוות.
בדברי הימים הם נקראו – 'מִתְיַוְּנִים'.
וכך הגדירה התורה הקדושה את אותה תקופה נוראה:
"וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו" (בראשית טו, יב), וביארו בפרקי דרבי אליעזר (פרק כח): 'חֲשֵׁכָה' – זו מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל מכל מצוות התורה!
והחושך הנורא הלך והתעצם, הלך והתעבה…
הַמִּתְיַוְּנִים (יהודים) בעצמם החלו להסתובב בין החרדים לדבר ה' ולהסביר להם על יופיו של הקנקן!
ראו איזה יופי יש לתרבות יון:
בתחומי האומנות, יון היא שם נרדף לקלסיקה: בפיסול, בציור. שירת הומרוס, מחזאות סופוקלס, נאומי דמוסטנס.
בתחומי המדע, המצאות ארכימדס, משפטי פיתגורס. ומעל לכל, בתחומי הרוח. הפילוסופיה היוונית: סוקרטס, אריסטו, אפלטון, דיוגנס. אנשים שחשבו על כל דבר, הגו דעות על כל דבר: מהו האדם, יעודו ואושרו. מהי הבריאה ותכליתה. מה מסלול הכוכבים במרום, מה הרכב המתכות. מדוע המים ניגרים והברזל מוצק, מדוע המים מתאדים והברזל ניתך…
ואם כן – סיימו הַמִּתְיַוְּנִים – מדוע אתם לא מצטרפים לתרבות הזו?!
ואנטיוכוס אפיפנס? אנטיוכוס אפיפנס שמח בכל יהודי שהצליח 'לצוד'. הוא העלה את מעמדם של הַמִּתְיַוְּנִים, ומינה אותם למשרות חשובות, כמו: מושלים, שרים, שופטים ושוטרים…
וישב והמתין להשלמת מבצע 'כיבוש המוחות' של כל היהודים.
ונמצא שהצלחת גלות יון היתה בעקבות כך שעם ישראל הסתכלו בקנקן ולא במה שבתוכו…
החושך הולך ומתעבה…
החושך הַסָּמִיךְ שרר באותן שנים תחת גלות יון, הִוָּה מלכודת מוות לכל העתיד של עם ישראל!
בדרך הטבע לא היה שום אפשרות לבקוע את החושך הזה…
שהרי כך אמרו במשנה (אבות פ"ד מ"ב): 'מצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה'. וביאר הגר"א זיע"א:[22]
והטעם לכך, מפני שבכל דבר שאדם עושה נותנים לו רוח ממרום, והוא המסייע אותו לעשות עוד דברים כאלה.
וזה הרוח אינו נח ושוקט עד שעושה עוד דברים כאלה והוא נהנה מהם, ומזה יש לו נחת רוח, הן בדבר מצוה והן בדבר עבירה.
וזהו: 'מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה'.[23]
וכל דבר עבירה שהיא גדולה, גם הרוח הבאה ממנה היא גדולה ומתאוה עוד יותר לעבירה.
וכן בדבר מצוה גדולה, בא רוח ממקום קדוש מאוד ומתאוה מאוד למצוה ונהנה מחמת זה מהמצוה… (עכ"ל הגר"א).[24]
החושך ששרר בגלות יון גרם ליהודים לחטוא, והחטא הזה גרר עוד חטא ועוד חטא. ומעגל הטומאה סגר, הקיף וכלא את כל נשמות ישראל בתוכו…
ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים…
האפלה היתה מוחלטת. והקב"ה ראה שאין בכח עם ישראל להתגבר על החשיכה,[25] ולכן הוא מעצמו האיר אור חדש, וכמו שנאמר: "כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָּנַיִךְ יָוָן וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִּבּוֹר" (זכריה ט, יג).
ופירש רש"י (שם): 'וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן' – על חיל אנטיוכוס.
וזה שתיקנו לנו בנוסח 'על הנסים': 'בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם'.
וביאר הגאון הרב דוב כץ:[26]
כשמתבוננים בנוסח על הנסים, אין אנו מוצאים כלל התייחסות לגבורת החשמונאים.
נכון שאנו מזכירים את שמו של מתתיהו, אך זה רק כדי לציין את התקופה בה אירעו הנסים הללו. אך אין שום זכר למלחמות והמאבקים שלהם.
המילים היחידות המתארות את המלחמה, הם: 'ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם' –
האור שגילה הקב"ה, בקע את החושך הנורא, ובקע את הקנקן, ועם ישראל הצליחו לראות את מה שבתוכו!
ובכך הגיע זמן הגאולה!
ונרחיב יותר:
בנוסח השיר שנוהגין לשיר בימי חנוכה, נאמר: 'ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים' – והיינו שעם השמן שנותר בקנקן הדליקו את המנורה, ונעשה נס והיא דלקה שמונה ימים.
והקשה הגה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זיע"א:[27]
הנה יש לתמוה לא קנקן היה רק פך,[28] ואם היה רוצה מחבר השיר שיהיה לו חרוז היה יכול לכתוב 'ומנותר השמנים'. ואם כן, מדוע השתמש במילה 'קנקנים'?
ורבי צבי אלימלך כתב תשובה עמוקה על דרך הקבלה, ואנו נביא רק את הרעיון של התשובה, והרוצה יעיין שם:
במילים הללו 'ומנותר קנקנים', גילו לנו שבאותה עת בה התגברה גלות יון, היה הסתר פנים מחמת הגבורות והיתה הנהגה בסתר על ידי הקנקן, וזה גרם שראו רק את החיצוניות והטבע, ושכחו שיש אלקים בארץ המחכה למסירות נפש שלנו.
וכשהגיעה שעת הישועה הנה היתה ההארה להמתיק הגבורות על ידי שמות 'א"ל הוי"ה', וכשנכנסו שני השמות הללו למילה 'קנקן', נוצרו המילים: 'ונקה לא ינקה'… והיא המדה הי"ג (במדות הרחמים) שנתגלתה אז…
וזהו: 'ומנותר קנקנים' – מהאותיות המיותרות על המילה קנקן, א"ל הוי"ה, נעשה נס לשושנים…
החושך זז מהעינים והאור האלקי נתגלה…
פלא ושמו 'יהודי'
הרב נשם נשימה ארוכה ושתק.
הרב – אמר מתתיהו – אמרת שהדבר הראשון שיתגלה בימות המשיח יהיה פנימיות הקנקן. מה הכוונה?
והרב פתח ואמר:
בתקופת בית המקדש הראשון זכו עם ישראל לעשות רצון הבורא יתברך בתמימות ושלימות, ולכן זכו לשבת על אדמתם איש תחת גפנו ותחת תאנתו בהשקט ושלוה ובבטחה ובית המקדש היה עומד על תילו בנוי ומשוכלל, והשכינה הקדושה היתה שורה בין הכרובים שבקודש הקדשים, ובני ישראל היו מקבלים הארה נשגבה והשפעה עצומה דבר יום ביומו.
בכל אותה תקופה נמשך שפע עצום מן המקורות העליונים אל בית המקדש, ומבית המקדש היה נמשך שפע ועשירות עצומים וגדולים לחלקו של כל שבט ושבט מישראל, וכך היו כל בני ישראל חיים את חייהם בהשקט ושלוה ובבטחה גדולה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וכולם עושים רצונו של מקום באמונה ובשלימות.
באותן שנים היתה קרן ישראל מרוממת, וכל אומות העולם הביטו בהערצה על עם ישראל!
אך לאחר שחרב בית המקדש הראשון ולאחר מכן בית המקדש השני, ויצאו ישראל לגלות והתפזרו בכל ישובי עולם, השתנה המצב –
קרן ישראל הושפלה,[29] וכל החן והחשיבות ניתנה לאומות העולם.
'כי עכשיו בעוונותינו הרבים חן וחשיבות האמיתי של ישראל נפל, כי עכשיו עיקר החשיבות והחן הוא אצל אומות העולם!'[30]
וככל שחלפו השנים החלו עם ישראל שוב להתמקד בקנקן, ביופי החיצוני הנשקף מאומות העולם.
אט אט החלו עם ישראל לחוש ולהרגיש שהגויים הם אנשים נעלים וחשובים, שהגויים הם אנשים רמי המעלה, ומי שלא כמותם – הוא אינו!…
ובלבבות ישראל נולדה התשוקה 'להחליף', 'בואו נחליף את החיים שלנו בחיים שלהם!' והם החלו לחקות את אומות העולם…
כל הרגלי הצריכה נשתנו. תמונות חדשות החלו לצוץ על הקירות – תמונות של זמרים ושאר 'ידוענים', וההידרדרות לתהום היתה בלתי ניתנת לעצירה…
ואם כך היה בכל השנים,[31] בדור האחרון של עקבתא דמשיחא, התגבר החושך מאוד מאוד, ונעלם מהרבה יהודים טובים מהות הנשמה היהודית![32]
מסתכלים על יהודי וחושבים: 'נו! מי הוא?!'[33] וכשפוגשים גוי מעונב, מתמלאים ביראת כבוד!
והקב"ה יושב ובוכה על גאוותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם.
באומות העולם רואים חכמה ועוד, ופועל ה' לא יביטו, לא רואים את האור האלקי שבכל יהודי, שכל הטומאות שבעולם לא יטמאו אותה.[34]
ומזה שיהודים לא מאמינים בעצמם, נגרם שאבדה האמונה ונכרתה מפיהם ולא מאמינים בכחות הטמונים בנפשם, במטמון גנזי המלך ביהודים, וזו חשיכה גדולה…
אך בעת הגאולה, יואר האור בנפשם…
יִבָּקַע הקנקן ויתגלה 'אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', האש הפנימית שרשפיה רשפי אש…
אז יראו כל באי עולם את פנימיות הקנקן – את האור הבוקע,[35] וזה יגרום לכולם להתבטל לבני ישראל התבטלות מוחלטת…
אז יוודע – גם ליהודים עצמם – גדולתם ותפארתם של עם ישראל!
[1] באמצע הברכה השניה של ברכת המזון.
[2] הנוסח שמופיע בסידור שלנו הוא הנוסח המובא בסדר רב עמרם השלם (סדר חנוכה). אמנם במסכת סופרים (פ"כ מ"ח), מובא נוסח אחר, וזה הוא:
ואומרים בהודיה והודאת פלאות ותשועת כהנים אשר עשית בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול וחשמונאי ובניו וכן עשה עמנו ה' אלהינ"ו ואלה"י אבותינו נסים ונפלאות ונודה לשמך לנצח ברוך אתה ה' הטוב.
[3] ברך משה (חנוכה, עמוד כו – אות ב) להגה"ק רבי משה טייטלבוים זיע"א.
[4] ולתוספת הסבר:
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, חנוכה – מאמר ג) אמר, וז"ל:
רבותינו הקדושים בגמרא (שבת כא:) אומרים, שזמן הדלקת נרות חנוכה הוא 'עד דכליא ריגלא דתרמודאי' – כלומר, עד שתכלה מן השוק רגלם של התרמודיים.
ומפרש רש"י (שם), שהתרמודיים הם בני אומה אחת ששמה 'תרמוד', ודרכם היתה ללקט עצים דקים ולמכור אותם לאנשים בשוק לצורך הבערת אש כדי שיהיה בבתיהם אור. ולכן הם היו מתעכבים בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשיכה ומבעירים בבתיהם אור, וכשצריכים לעצים יוצאים וקונים מהם. וזמן הדלקת נרות חנוכה הוא עד שתכלה מן השוק אף רגלם של אותם תרמודיים, שהם האחרונים שנותרים בשוק לאחר החשיכה, וכבר לא יהיה בפני מי לפרסם את הנס.
אולם בנוסף לדרך הפשט, מבאר הרבי מליובאוויטש זיע"א (תורת מנחם, תשמ"ח־ב – עמוד 011) על דרך הרמז, ש'תרמוד' – הוא מלשון מרד. ורצו רבותינו הקדושים לרמוז לנו שיש כח באור העצום שמאיר בנרות החנוכה להאיר אפילו את לבם של הרחוקים ביותר מדרך ה' – אלו שמורדים בבורא ועוברים על רצונו במזיד ובמרד – ולהכניס הרהור תשובה בלבם, עד שתכלה רגלם של המורדים מן השוק וישובו כולם בתשובה שלימה.
לכן מדליקים את נרות החנוכה בפתח הבית או בחלון הפונים לרשות הרבים, ולא בתוך הבית ברשות היחיד, כיון שכל עניינו של חנוכה הוא לקרב את האור של הקדושה גם אל הרחוקים ביותר, השקועים בצד הטומאה והקליפות שהן בבחינת 'רשות הרבים', על שם ריחוקם מבחינת הקדושה הנקראת 'רשות היחיד' כי היא שייכת ליחידו של עולם – הקב"ה.
וכיוצא בזה כתב הגה"ק רבי נחום מטשרנוביל זיע"א בספרו מאור עינים (פרשת מקץ, דרוש לחנוכה – ד"ה 'ויהי מקץ שנתים ימים'), וז"ל:
מתנה טובה שבבית גנזי ה' נתנה לנו את השבת לקרב האדם אל בוראו, כי שומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, כדכתיב: "שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ" (ישעיה נו, ב) – אל תקרי 'מֵחַלְּלוֹ' אלא 'מחול לו' (שבת קיח:). רק שקשה עליו על האדם ליכנוס בתוך קדושת שבת, כי רם ונישא הוא השבת, כי הוא שמו של הקב"ה, ואיך יכול לקרב אל מקום גבוה ורם כזה. אך בחנוכה כביכול ה' מוריד את עצמו למטה מעשרה אל האדם לקרבו.
כלומר: קדושת השבת היא גבוהה ונעלית במדה שלא ניתן לתאר, ולכן לא כל יהודי זוכה להשיג קדושה זו. האור של השבת אינו מצליח לחדור לתוך לבו של מי שרחוק מאוד מהקדושה ולהאירו ולעוררו להתקרב לה', כיון שאין האור הקדוש הזה מוכן לרדת כל כך למטה למקום הנמוך שבו נמצא אותו האדם.
המיוחד בקדושת חג חנוכה הוא, שקדושה זו יורדת למקומות הנמוכים ביותר ומסוגלת להאיר גם על אנשים רחוקים ביותר. גם באנשים כאלה מסוגל האור של חנוכה לפעול פעולה טובה ולהאיר את לבו, כיון שהאור של חנוכה יורד למטה למטה למקומות נמוכים ביותר, וזו הזדמנות נפלאה אף לרחוקים ביותר לאחוז בו ולהתקרב לה'.
לכן ימי החנוכה הם ימי חול לכל דבר ומותרים בעשיית מלאכה, שלא כשבת ויום טוב שאסורים במלאכה, כדי לרמוז שקדושתו של חג חנוכה מסוגלת לרדת גם אל האנשים הנמוכים ביותר השקועים כל ימיהם בענייני חולין, ההפוכים לגמרי מענייני קדושה.
רמז נוסף לכך שאורו של חג חנוכה יורד למקומות הנמוכים ביותר והרחוקים ביותר מצד הקדושה, נוכל למצוא בכך שלפי ההלכה (שו"ע, סימן תרעא – סעיפים ו-ז) יש מצוה להניח את נרות החנוכה בצד השמאלי של הפתח ובגובה שהוא מתחת לעשרה טפחים:
והיינו כי תמיד הצד השמאלי מסמל את הצד ההפוך מצד הקדושה. כמו כן לימדונו חז"ל (סוכה ה.) שמעולם לא ירדה השכינה למטה מעשרה טפחים. משמע מכך שמקום זה – הצד השמאלי ולמטה מעשרה טפחים – מסמל ריחוק גדול מאוד מצד הקדושה.
ובכל זאת, את נרות חנוכה יש להשתדל להדליק דוקא בצד השמאלי של הפתח ולמטה מעשרה טפחים כאמור – וזאת כדי לרמוז שאורו של חג חנוכה מסוגל לרדת ולהאיר גם למי שנפל למקומות חשוכים ורחוקים ביותר מצד הקדושה.
על פי האמור, מבארים רבותינו בעלי החסידות את מאמר חז"ל (שבת כא:): 'פתילות ושמנים שאין מדליקין בהן בשבת, מדליקין בהן בחנוכה' – והיינו כי האדם נמשל לנר, כי כמו שהנר מורכב מפתילה ושמן כך גם האדם מורכב מגוף ונשמה, ו'נפש' – ראשי תיבות: נר פתילה שמן.
ורומזים חז"ל שגם בני אדם ('פתילות ושמנים') שלא ניתן להדליק בהם את האור של שבת מחמת עוביותם וגסותם עד כדי כך שהאור של שבת אינו נאחז בהם כראוי – בחג חנוכה מדליקים בהם את אור החג, כי בחנוכה הקב"ה בעצמו כביכול מוריד את עצמו אל האדם, ומאחיז בו את האור של הקדושה ומסייע בידו – אם רק ירצה כמובן – לשוב ולחזור אליו ולעובדו באהבה ובשמחה.
לכן לפי דעת האר"י ז"ל גם אדם שלא זכה מכל סיבה שהיא לנצל את חודש אלול וראש השנה ויום הכיפורים כדי לעשות תשובה – יש לו הזדמנות נפלאה לעשות זאת בחג חנוכה, כיון שאז האור של ה' יורד גם למקומות הנמוכים ביותר להאירם ולעוררם, וימינו פשוטה לקבל בתשובה אף את הרחוקים והנידחים ביותר…
[5] בכפר קטן בסביבת העיירה קרינקי שבמחוז גרודנא שבבלארוס, התגורר איש חסיד ועובד ה' מופלא, מגדולי חסידיו של 'יסוד העבודה' מסלונים.
שמו של אותו חסיד – הגה"צ רבי יהודה לייב קסטלניץ זיע"א – התפרסם לשם ולתהילה כאחד שבקי בנגלה ובנסתר, וזכה לשמש כסופרו ואיש אמונו של רבו, בעל 'יסוד העבודה'…
ואחר ההקדמה, נספר:
עוד יום הסתיים, יום גדוש ומלא בעבודת ה' ביגיעה ובהתלהבות, בהבנה עמוקה ובאש קודש. ורבי יהודה לייב התחיל בעבודה הקדושה והנוראה: קריאת שמע שעל המיטה. וכשהגיע לאמירת הוידוי ערך חשבון נפש, ביקר כל מחשבה דיבור ומעשה, וחשכו עיניו:
חשב מה שלא צריך לחשוב, דיבר מה שלא הוצרך לדבר, לא עשה כל מה שצריך לעשות. זו לא נקראת תפילה, ואלו אינן ברכות, וכך לא לומדים. והחסד לא היה מושלם, והמצוות מלאות פגמים. בקצרה, יאוש מוחלט!
מה עושים? והוא קם והלך לבית רבו הקדוש, להסיח את הדעת, לבכות ולבקש תיקון. אמנם, השעה מאוחרת. ילך, ויראה. אם האור בוקע מחרכי התריס, אפשר להיכנס –
והאור בקע, והאיר את עיניו ולבו.
חשש, אולי בני הבית ישנים. להעיר לא רצה. בשקט בשקט הוריד את הידית ופתח את הדלת –
הרבי ישב בראש השולחן, לנוכח הכניסה. לא ראהו בבואו. ראשו היה נתון בכפות ידיו, אף הוא ערך חשבון נפש שלפני השינה –
התפילה לא תפילה, הלימוד לא לימוד, לא כך עובדים מלך עולם רם ונישא שכחו וגבורתו מלא עולם ומלאכים אראלים ושרפים חלים וזעים מפניו –
ואז זעק הרבי בנהמת לבו: רבונו של עולם, התרחקתי – אבל לא התנתקתי!
ורבי יהודה לייב כבר קיבל תשובה. בשקט בשקט נסוג לאחוריו, יצא וסגר את הדלת בלאט. צעדו קל, ושפתיו מרחשות:
רבונו של עולם, גם אם התרחקתי – אבל לא התנתקתי!… (מעיין האמונה, חלק ד – עמוד שסז, לגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א).
[6] כתב הגה"ק הרב אריה צבי פרומר הי"ד (ארץ צבי, פרשת ויצא ד"ה 'ויפגע במקום' – שנת תרפ"ד), וז"ל:
כאמור, בגיל 36 שנה קיבל יעקב אבינו את ההוראה ללכת לחרן. אך במקום ללכת לחרן הוא הלך לבית מדרשו של עבר ונטמן שם במשך 41 שנה.
והנה, בתורה הקדושה אין שום רמז לכך. וצריך להבין למה?
ונראה שבא לרמז שתורתו של יעקב היתה כל כך בהסתר והצנע לכת, עד ששום נברא בעולם לא ידע מזה, רק ה' יתברך לבדו!
כעין ששמעתי מהגה"ק הרב חנוך העניך מאלכסנדר זיע"א שאיש ישראל צריך ללמוד כל כך בהצנע שאפילו מלאכים ושרפים לא ידעו מזה!
ולכן נטמן לגמרי, ואין שום רמז בתורה לאותן י"ד שנה שהיה בבית עבר, לרמז שהיה טמון ונחבא בשפריר חביון ונעלם מעין כל, ולא נתגלה זה אפילו בתורה (ומה שנתגלה בתורה שבעל פה, כי תכלית התורה להורות לנו הדרך, וכדי ללמדנו היה צריך לגלות את זה)…
באותן שנים הוא השיג מה שהשיג, ואשריו ואשרי חלקו!
[7] כתב הגה"ק רבי גרשון אשכנזי זיע"א (עבודת הגרשוני, פרשת שמות – ד"ה 'שמות בני ישראל'), וזתו"ד: כל בניו של יעקב היו בעלי שלימות עצומה, אך עם כל זאת לכל אחד היתה עבודה פרטית, כפי שרשו של מעלה.
כחו של ראובן היה כח הראיה. שמעון – כח השמיעה. לוי – טהרת המחשבה והמוח, שתמיד יהיה נקשר מחשבתו בגדולת ורוממות הא"ל. (סוד הלויה – החיבור התמידי). יהודה – קדושת הדיבור. יששכר – כח ההתמדה.
זבולון – אהבת התורה. בנימין – נתינת הלב להקב"ה. דן – תמימות, נפתלי – בטחון, והקיווי לה'. גד – הרחמנות על הזולת (גד – ראשי תיבות: גומל דלים), ויוסף – מדתו קדושת היסוד בתכלית.
[8] וזה לשון המדרש (שמות רבה, פרשה א – אות א): 'ואף יעקב אבינו יִסֵּר את בניו ורידה אותם ולימדם דרכיו'…
[9] יוסף הצדיק דרכו בעבודת ה' היתה לא לגלות את גדלותו ואת דרגותיו, ומשום כך כתיב: "וְהוּא נַעַר" (בראשית לז, ב), שהיה עושה מעשה נערות מסלסל בשערו וממשמש בעיניו, דהיינו שאפילו שכתוב: "כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" (שם פסוק ג) – שיש בו דעת זקנים, לא רצה להראות את זה, ולכן היה מייפה עצמו כדי להראות שהוא מתעסק רק בחיצוניות, ובאמת עבד בכל כחו על פנימיותו, אלא שכלפי חוץ לא היתה ניכרת כלל פנימיותו… (שיח ישראל – עמוד קסז, לגאון רבי נסים ישראל נחמני שליט"א).
[10] כתב ה'שפת אמת' מגור (ויגש – שנת תרל"ד), וז"ל: כי זה בחינת יוסף שיכול להצניע עצמו, שלא יהיה ניכר על פניו מהותו.
[11] וזה שנאמר: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית לז, ג). ותרגם אונקלוס (שם): 'כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ' – 'ארי בר חכים הוא ליה'.
[12] עיין בספר דבר חיים (חלק א – עמוד קב) להגה"ק רבי חיים מרדכי מנדבורנא זיע"א.
[13] בסייעתא דשמיא, אנו בעיצומה של השנה התשיעית להוצאת החוברת השבועית 'מסילות אל הנפש'. ומי שקורא את החוברת הזאת בקביעות, סביר להניח שכבר התברר לו המושג 'ירידת הדורות'.
ההבדל בין דור לדור הוא הבדל עצום, וכל שכן בין דורנו לדורות הראשונים. העולם הפנימי שהם חיו בו, היה עולם אחר – עולם של אמונה חושית, גילוי רגשות דקדושה, שמחה, דביקות וחיוּת.
וככל שחוזרים אחורה במהלך השנים, המילים הללו מאבדות את משמעותן! אין לנו שום מילים, לא רק בדיבור ובכתיבה, אלא אפילו באותיות המחשבה – להגדיר את השוני בין עולמם הפנימי של הראשונים, לעולמנו החלול והריק (יחסית אליהם).
ובוודאי אין בכחנו להבין את מעשיהם של שבטי י"ה, שרשי כל נשמות ישראל בכל הדורות!
אולם, בכל זאת, תורתנו היא תורת חיים, ועלינו לנסות וללמוד ממנה לעולמנו הפנימי, עולמנו שלנו…
[14] וזה לשון הרא"ש עה"פ "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ" (בראשית לז, ה):
ואם תאמר, איש כמוהו כיוסף נבון וחכם איך היה מספר חלומותיו לעיני אחיו אחר שהיה יודע שהיו שונאין אותו על חלומותיו ועל דבריו ובכל יום היה מוסיף קנאה בינו וביניהם?
ויש לומר דיוסף היה בר חכים ורואה באספקלריא המאירה, ואמרינן הכובש נבואתו במיתה, פירוש המעלים ומכסה את הנבואה שהראו לו מן השמים חייב מיתה בידי שמים, אמר מוטב שאפול בידי אדם ומספק אנצל בידי שמים, משאפול בידי שמים חלילה…
[15] מכאן ועד סוף הקטע הם דבריו של הגה"ק רבי יוסף דוב סולובייצ'יק זיע"א (בית הלוי, פרשת וישב – ד"ה 'ויקנאו בו אחיו').
[16] בחלום הראשון לא נאמר בו קנאה כלל, כי הם לא רצו למלוך אחד על חברו, וצדיקים כמותם לא יקנאו בעושר ובהצלחת העולם הזה. רק שנאו אותו על שחושב שהם יצטרכו למזון והוא ימשול בהם.
אבל בחלום השני שמורה על יתרונו ברוחניות לא נאמר בו שנאה כי לא שייך בזה שנאה רק קנאה על יתרונו עליהם, דהיא קנאה המותרת, וכמו שנאמר: "אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם" (משלי כג, יז).
[17] ראה ב'אור החמה' (בראשית – עמוד קצח, ד"ה והרא"ג ז"ל), להגה"ק רבי אברהם אזולאי זיע"א.
[18] סיפר הגאון רבי ישראל יעקב קלפהולץ זיע"א (אדמורי טשרנוביל – עמוד קכ), וז"ל:
אל הצדיק רבי לייב, הידוע בשם הסבא משיפולי, בא פעם חסיד לבקש את ברכתו, על שההצלחה לא האירה לו פנים.
'אין ביכולתי לעזור לך', השיב הרבי לחסיד, אך ישנו חייט אחד בשם זלמן, שהוא יכול לעזור לך. סע לברדיטשוב, ושם תמצאהו, והשתדל מאוד לקבל את ברכתו.
זלמן החייט ידחה אותך בשתי ידיו – הוסיף הסבא משיפולי – הוא יאמר לך שאני לגלגתי עליו וכי הוא איש פשוט, בור ועם הארץ, שאינו יודע דבר, מלבד לתפור חליפות, אך אתה אל תניחנו, ועמוד על רצונך לקבל את ברכתו. עצתי שתבקש ממנו לתפור לך חליפה חדשה. אם בשעת המדידה יאמר לך שהחליפה מונחת יפה עליך, יהא לך בזאת סימן, ששעת רחמים היא לך, ובקשתך תתמלא, אך אם חלילה יאמר לך שהחליפה אינה מונחת טוב עליך, דע שאין ברצונו לעזור לך, אך אתה אל תאמר נואש.
נסע החסיד לברדיטשוב כשכתובת החייט בידו. זלמן החייט התגורר בסימטה עזובה, בתוך מרתף אפלולי, שם עסק במלאכתו. נמוך קומה היה וצנום. פניו הביעו רכות, ונשקפה מעיניו אהבה לזולת.
באתי לקבל את ברכתך – אמר החסיד – אנא עזור לי והיה שליחו של הקב"ה.
תחילה פרץ החייט בצחוק, כמי שנגרמה לו הנאה גדולה. אחר כך לבשו פניו רוגז בדומה לאחד שהענין חורה לו מאוד.
'מה פתאום אלי? כיצד איש עני, חייט בלתי ידוע, יכול לעזור לך?' שאל זלמן בתקיפות. הבין כבר החסיד שהדבר לא יצליח לו בנקל, ולכן פנה מיד אל החייט בבקשה שיתפור לו בגד חדש. זלמן רשם לפניו את מדותיו של החסיד, והודיע לו לבוא כעבור מספר ימים.
ביום הרביעי בא החסיד לביתו של זלמן, שם פגש יהודי פולני לבוש קפוטה מבריקה, חבוש שטריימל, ועשה רושם כיהודי נכבד, לקוח של זלמן, אשר נוהג למסור לו לתפירה בגדים חדשים. זלמן החייט קיבל את החסיד והביא לו את הבגד המוכן למדידה, והיהודי הפולני ישב והמתין.
משלבש החסיד את החליפה, עמד עצור נשימה, וחיכה בקוצר רוח לשמוע מה שיאמר לו החייט. לבו הלם בחוזקה, עד שנדמה היה לו, שהחייט שומע את הלמות לבו.
'החליפה אינה מונחת טוב', קרא לפתע החייט. באותו רגע חלפה צמרמורת בגופו של החסיד, הוא ניסה להתאזר רגע נוסף בסבלנות, אך משפקעה סבלנותו, קרא: 'חייב אתה לעזור לי, לא אזוז מכאן, עד שתבטיחני שבקשתי תתמלא'.
זלמן התלהט והשיב בקול: 'הנשמע דבר כזה? יהודי נטפל אלי שאעזור לו, הכיצד אוכל, בשעה שאיני יכול לעזור לעצמי? מי אני ומה כחי? הנה יושב כאן יהודי, שאל אותו!' בהצביעו על היהודי חבוש השטריימל, שישב והמתין. חייך אותו יהודי הדור ואמר: 'אם יהודי מתחנן לקבל ברכה, מברכים אותו, למה לא?'
'אך מדוע דוקא אלי הוא פונה?' התעקש זלמן וכעס. השיב לו היהודי בעל השטריימל: 'כתוב, אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך', ושוב העלה חיוך קל על שפתיו.
עמד החייט כמהסס ואמר: 'עוד נראה, סע לביתך, עוד אהרהר בדבר'.
נסע החסיד לביתו, וכעבור חדשים מספר הגיע לעיירתו של החסיד רבי מוטל'ה מטשרנוביל. מאות יהודים נתאספו למקום אכסנייתו של הרבי, כדי לקבל את ברכתו. גם אותו חסיד היה בין הנאספים לקבל את ברכת הצדיק. לאחר מאמצים גדולים הצליח החסיד לעמוד בפני הרבי, ומה גדולה היתה השתוממותו, כשראה שהצדיק הינו אותו יהודי חבוש השטריימל שפגש בבית זלמן החייט.
'אנו נפגשנו כבר פעם אחת', אמר הרבי לחסיד, עוד בטרם הספיק החסיד לפתוח את פיו. 'לא היית צריך להתאמץ כדי להגיע אלי, ר' זלמן כבר מילא את משאלתך' הוסיף הרבי. 'ברצוני להודות לך בזה, רבי', אמר החסיד.
'לא לי עליך להודות, כי אם לר' זלמן. אני רק זירזתי אותו לברכך, אבל ישועתך באה לך בגללו. בגלל אותה נשמה עצומה ונוראה העטופה בבגדי חייט פשוט…
[19] בפירוש הרמב"ן לפרשתנו (בראשית לז, טו), אנו מוצאים משפט בעל עוצמה מאוד גדולה. הרמב"ן אומר בלשון קדשו: 'ולהודיענו עוד, כי הגזירה אמת והחריצות שקר'.
פירושו של הרמב"ן על התורה אופייני מאוד בקיצור לשון. כל מילותיו בפירוש זה הינן ספורות ומדודות ויקרות מפנינים, וטומנות בחובן רזין עילאין קדישין, על כן יש לדקדק בהן 'הדק היטב, היטב הדק'.
כוונת הרמב"ן באומרו: 'הגזירה אמת והחריצות שקר', היא: לפי שישנם הרבה אנשים שחושבים אשר על ידי רוב חריצותם והשתדלותם יוכלו לבטל או לשנות בכהוא זה את מה שגזר מלך מלכי המלכים הקב"ה. אולם לבסוף מתברר להם שכל חריצותם היתה לשוא ולשקר, וגזירת ה' אמת, ולא רק שלא הצליחו לבטל את הגזירה על ידי חריצותם והשתדלותם, כי אם אדרבה, עשו במו ידם את כל מה שנדרש כדי לממש את הגזירה בצורה המושלמת ביותר. הוי אומר: 'הגזירה אמת והחריצות שקר'.
וברשותכם נביא את דברי חובות הלבבות (שער הבטחון – פרק ג, ד"ה והחמישי):
שאין ביד אחד מהברואים להועיל את נפשו ולא להזיקה, ולא לזולתו, כי אם ברשות הבורא, יתברך…
וכן כשירגיש האדם, שלא יועילנו ולא יזיקנו אחד מהנבראים אלא ברשות הבורא, יתברך, ישוב לבו מיראתם ותקותם, ויבטח על הבורא לבדו, כמו שנאמר: "אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה" (תהלים קמו, ג)…
[20] באחת משנותיו האחרונות של אבא מארי עט"ר בעולם הזה, נסע לציון של יוסף הצדיק בשכם, וכשחזר סיפר לי: 'נסעתי לציון של יוסף הצדיק לבקש ממנו שיפעל בכחו השמימי שיתוקן פגם המכירה לגמרי… ואזי נזכה לגאולה האמיתית והשלימה ובקרוב ממש, אמן'.
[21] וזה לשון הגאון רבי שלמה רוטנברג זיע"א (תולדות עם עולם, חלק ב – עמוד לה): וישב ישראל על אדמתו, והבית השני על תילו. ויחזור הכבוד לירושלים. ותורה זו שהיתה משתכחת והולכת, כבר עלה עזרא הסופר מבבל וחזר ויסדהּ. ויעמדו אנשי כנסת הגדולה על משמרתם, ויחזירו העטרה (של הקב"ה) ליושנה. כי גדולים ועצומים היו עזרא וסיעתו שעלו מבבל, ומהם חכמים ומהם נביאים ומהם בעלי רוח הקודש! והיתה כנסת הגדולה זו עומדת לישראל בשובם מן הגולה.
[אנשי כנסת הגדולה היו הנביאים והחכמים שחיו בסביבות תחילת תקופת בית שני, והם תיקנו תקנות רבות וסייגים רבים לשמירת התורה].
ויחזור נחמיה בן חכליה הפחה (המושל) בבלה, וַיָּמָת שָׁם. ובשנה ה-04 לבנין בית המקדש השני מת עזרא הסופר הישיש אשר בירושלים (ג' אלפים תמ"ח), ופסקה נבואה מישראל. גם רובם של אנשי כנסת הגדולה כבר נפטרו לבית עולמם. וכיון שהושלמה עבודתה של כנסיה גדולה זו אשר לדורות עולם – ויטו בני ישראל אוזן לשמוע דברי חכמינו בעלי המשנה…
[22] ביאור הגר"א – משלי (א, כג), הוצאת מוסד הרב קוק.
[23] בשיחה שמסר הגה"צ הרב ברוך מרדכי אזרחי זיע"א (ברכת מרדכי – במדבר, עמוד מח), אמר כך:
מספרים על אחד האדמורי"ם הגדולים והמפורסמים, שנאם בחנוכת הבית של ישיבת חכמי לובלין [שהקים הגה"ק הרב מאיר שפירא מלובלין זיע"א], וזה היה הנאום:
רבותי, מעשיו של הגר"מ שפירא, מעוררי קנאה. רבים המה המעשים, כולם חתומה עליהם חותמת הגאונות, הַפִּקְחוּת, המנהיגות, היראת שמים, ועוד ועוד ועוד. אין ספק, כי גולת הכותרת היא, הבנין הזה שאנו חונכים אותו עתה, לתפארת בית ישראל ולשגב תורת ישראל.
אך אני, רבותי, מקנא בעיקר בדבר אחר. לא בכל אלו הנפלאות, מעשה ידיו של הגאון המופלא הזה.
אני מקנא באותה מצוה שגררה אחריה את (הבנין הקדוש הזה) המבהיק מול עינינו.
איזו היא המצוה, אשר מסוגלת היא להביא בעקבותיה, את הפלאים העצומים המזדקרים מול פנינו?!
באותה מצוה אני מקנא…
[24] וכתב הגה"ק רבי חיים מוולאזי'ן זיע"א (נפש החיים, שער א – פרק ו):
וזה שתיקנו נוסח ברכות המצוות: 'אשר קידשנו במצוותיו', וכן: 'וקידשתנו במצוותיך', כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה, תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שרשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו… גם מושכת וגוררת את לבו מזה לסגל עוד כמה מצוות, אחר שהוא יושב עתה בגן עדן ממש חוסה בצל כנפי הקדושה בסתר עליון, אין מקום להיצר הרע לשלוט בו ולהסיתו ולהדיחו מעסק המצוות, זה שאמרו שמצוה גוררת מצוה…
וכן להיפך ח"ו בעת עוברו על אחת ממצוות ה', אמרו גם כן במאמרם ז"ל (יומא לט.): 'כל המטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה', פירוש גם כן כנ"ל שמשורש אותו העוון למעלה בכחות הטומאה הוא ממשיך רחמנא ליצלן רוח הטומאה על עצמו וחופפת עליו וסובבתו… ועל זה אמר הכתוב: "וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא יא, מג) – היינו בתוכם ממש ח"ו, שהוא קשור ומסובב אז ברוח טומאה ואוירא דגיהנם מלפפו ומקיפו גם בעודנו חי בעולם…
[25] שכל של יהודי הוא אור גדול, וכאשר הוא מאיר כל האפלה מסתלקת. ובענין זה נספר:
סיפר יהודי אחד:
לפני ארבעים שנה גרתי בישוב קטן אי שם ברחבי הארץ, ולפרנסתי עבדתי כמורה בכיתה ח'.
כאמור הישוב היה קטן וכולם הכירו את כולם, וזה השפיע גם על האוירה בכיתה, ושרר בה רוח טובה מאוד, רוח של אחוה וריעות וחברות טובה.
פעם אחת התחילו גניבות. לא האמננו. היתכן? בתוככי הכיתה – גניבות?! ואולי קרתה כאן טעות? ראשית – נעלם סכום כסף. כעבור שבוע – חיפש אחד עט נובע ולא נמצא. לא עברו ימים רבים ולאחד התלמידים נגנב שעון יקר. אין ספק עוד. איום ונורא, יש בינינו גנב. כל אחד ידע מה נגנב, מאיפה ולמי נגנב, ואיש לא ידע מי הגנב.
מה לעשות? אחר התייעצות בין המורים פנינו אל המשטרה. אין ברירה.
ערב שבת, בשעות הצהרים, בא שוטר, איש מבוגר ורציני. אותה שעה לימדתי את השיעור האחרון, ובסוף השיעור נכנס השוטר לכיתה יחד עם המנהל.
הושלך הס. המנהל קרא את רשימת כל התלמידים, חמישים במספר – והנה לא נעדר איש. כולם יושבים בכיתה.
שאלתי את השוטר שמא אני צריך לצאת. אמר השוטר: לא, אין זה נחוץ. וכי למה? הכל גלוי וידוע.
פתח ואמר: אני שוטר ותיק במשטרה. מאות מקרים כאלה כבר חקרתי או ראיתי או שמעתי. והנה חקרתי היטב את המקרה אצלכם. הגענו למסקנא ברורה אחת. אין כל טעם לחשוב שהחפצים נגנבו על ידי מישהו מן החוץ. בכל מאת האחוזים: הגנב יושב עמנו בכיתה, כאן, בחדר הזה.
ועכשיו אדבר אל הגנב היושב בתוכנו. רק אתה בלבד יודע מי הוא הגנב – והקב"ה כמובן. אתה גנבת שלש פעמים והצלחת. אולי אין זאת הפעם הראשונה אצלך. אולי כבר קרה ונכשלת בגניבה. אבל העיקר – דע לך, זאת גם לא תהיה הפעם האחרונה. אין מסתפקים בזה. אחרי שראית כי אפשר – תמשיך ותגנוב פעם רביעית ועוד, בלי סוף. שרשרת ארוכה של מעשי גניבה.
ויהיו לך בעולמך כל מיני דברים יפים: כסף, תכשיטים ושעונים. הרבה דברים יפים, שאחרים שעמלים קשות לא יוכלו לרכוש להם. ולא יתפסו אותך כי יש לנו נסיון במשטרה, שרוב הגנבים אין תופשים, ואתה תהיה אדם מכובד ועשיר. אולי…
אבל אתה תהיה גנב! כל ימי חייך תהיה גנב! ולא תוכל להשתחרר מן החטא, לעולם.
ועתה אייעץ לך עצה. השעה היא שתים עשרה וחצי, כולנו נלך הביתה, איש למקומו, כי עוד מעט שבת קודש. ואין לנו פנאי הרבה. בין השעות אחת ועד השעה שתים לכל המאוחר תשים את החפצים במקום גלוי לעין, כדי שיוכלו למצוא אותם. ואתה לא תהיה עוד גנב.
לקח השוטר את התיק, לבש מעילו, חבש כובעו, איחל לכולנו שבת שלום, ויצא.
הושלך הס בחדר. אין מדבר. גם אני, גם המנהל, יצאנו בלי אומר ובלי דברים.
ליד התחנה עוד מצאתי את השוטר עומד ומחכה בסבלנות לבוא האוטובוס. שאלתי אותו: 'מנין לך שהעצה תפעל, ומה יהיה אם הגנב לא יחזיר? מה יהיה אז?'
אמר השוטר בקפידא: 'אדוני! כמה שנים שירתת במשטרה?' באותו רגע בא האוטובוס ונסענו.
כעבור שעה – ואני בתוך ביתי – מצלצל הטלפון: מנהל בית הספר מודיע לי בהתרגשות, שהאבידה נמצאה על השולחן בפרוזדור, גלוי לעין כל…
[26] דברי הגות וראות (חלק א – עמוד 713).
[27] בני יששכר (מאמרי חודש כסליו טבת, מאמר ד – אות קמג).
[28] וזה לשון הגמרא הקדושה (שבת כא:):
מאי 'חנוכה'?… שכשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה…
[29] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, בין המצרים – מאמר ב) אמר, וז"ל:
במגילת איכה נאמר: "גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל" (איכה ב, ג), ומבאר המדרש (איכה רבה, פרשה ב – אות ו) שמצינו בתנ"ך עשר קרנות המורות על כבודם ותפארתם של עם ישראל:
קרנו של אברהם, שנאמר: "כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן" (ישעיה ה, א). קרנו של יצחק, שנאמר: "נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו" (בראשית כב, יג). קרנו של יוסף, שנאמר: "וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו" (דברים לג, יז). קרנו של משה, שנאמר: "כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו" (שמות לד, כט). קרנה של תורה, שנאמר: "קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ" (חבקוק ג, ד). קרנה של כהונה, שנאמר: "קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד" (תהלים קיב, ט). קרנה של לויה, שנאמר: "כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן חֹזֵה הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי הָאֱלֹהִי"ם לְהָרִים קָרֶן" (דברי הימים־א כה, ה). קרנה של נבואה, שנאמר: "רָמָה קַרְנִי בַּה'" (שמואל־א ב, א). קרנו של בית המקדש, שנאמר: "וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי" (תהלים כב, כב). קרנם של ישראל, שנאמר: "וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ" (שם קמח, יד). ויש אומרים קרנו של משיח, שנאמר: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל־א ב, י).
ואומר המדרש: לפני שחטאו עם ישראל והיה בית המקדש עומד על תילו בכבודו ובתפארתו, כל עשרת הקרנות הללו היו נתונות בראשן של עם ישראל, אך משחטאו – ניטלו מהן כל הקרנות הללו. וזהו שנאמר במגילת איכה: 'גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל' – כלומר, מחמת שחטאו ישראל ונחרב בית המקדש, גדע הקב"ה בחרון אפו את כל עשרת הקרנות שהיו לישראל.
ומשנלקחו הקרנות הללו מעם ישראל – ניתנו לאומות העולם, כמו שמסופר בספר דניאל (פרק ז) שבשנה הראשונה למלכותו של בלשאצר מלך בבל ראה דניאל בחלום הלילה ארבע חיות גדולות, משונות במראיהן זו מזו, והחיה הרביעית היתה משונה יותר מכולן, ובעלת חוזק רב ואימה יתירה, ולה עשר קרנים.
בהמשך החלום הסביר המלאך לדניאל שאותן עשר קרנות רומזות לעשרה מלכים שיעמדו מן הגויים בסוף הגלות, ולבסוף תהיה להם מפלה ותשוב המלכות לישראל. ועשר הקרנות הללו שראה דניאל בראש החיה הן בעצם עשר הקרנות שניטלו מישראל וניתנו לאומות העולם…
[30] לשון ליקוטי מוהר"ן (קמא – תורה א).
[31] בהעלות הנרות – חנוכה (עמוד רפה) לגאון רבי חיים שלמה ורנר.
[32] בספר אוצר הדרשות הקצרות (בראשית – עמוד קיז) הובא הסיפור הבא:
גוי אחד שאל את הבעל שם טוב: 'מאיפה היה ליוסף הצדיק את הכחות לעמוד מול הנסיון של אשת פוטיפר?'
הבעל שם טוב שתק והגוי יצא.
אחרי שהגוי יצא, ניגש אל הבעש"ט הנכד שלו רבי ברוך ואמר: 'סבא, לא ענית לו תשובה'.
הבעש"ט הביט בנכדו בעיניו הקדושות ואמר: 'ברוך יקירי, גוי לא יכול להבין מה זה יהודי!' גוי לא יכול להבין את הכחות שיש ליהודי, אין לו מושגים בזה!
לימים התבטא רבי ברוך ואמר: שכללתי את המשפט של סבא, לא רק גוי לא מבין מה זה יהודי, אלא גם יהודי לא מסוגל להבין יהודי אחר! יהודי עומד ברחוב ורואה יהודי פשוט מחכה בתחנת האוטובוס… הוא נראה לו פשוט, והאמת שאין לו מושג אלו כחות היהודי הזה צופן בתוכו!
וכשרבי ברוך הזדקן עוד יותר, הוא אמר: שכללתי את המשפט של עצמי, לא 'מה מבין יהודי ביהודי אחר', אלא 'מה מבין יהודי בעצמו!' אין ליהודי מושג אלו כחות יש בו, בתוכו!
[33] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, וישב – מאמר ז) אמר, וז"ל:
בפרשת וישב, מובא מעשה תמר ויהודה. כששמע יהודה שתמר כלתו הרה הבין שהינה הרה לזנונים, ולכן פסק בבית דינו להוציאה לשריפה יחד עם העוברים שבבטנה.
אמנם תמר ידעה את האמת שהיא מעוברת מיהודה בעצמו, ויכלה להוכיח לו זאת על ידי שתראה לכולם את הערבון שנתן לה – חותמתו, מטהו ופתיליו – אך לא עשתה זאת כדי שלא לבייש את יהודה ברבים, אלא רק הניחה אותם לפני הדיינים ואמרה שלמי ששייכים חפצים אלו – לו היא הרה, ואמרה בלבה שאם יהודה יודה מעצמו – מה טוב, אך אם לא יודה, היא לא תגלה זאת בשום אופן, אלא תצא לשריפה יחד עם עובריה.
ממעשה זה של תמר לומדים חז"ל (בבא מציעא נט.) שמוטב לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין את פני חברו ברבים. כלומר, מוטב לו לאדם למות ובלבד שלא יבייש את הזולת. ואם למיתה נתחייבנו למסור עצמנו בעבור כבוד הזולת, כל שכן שמחוייבים אנו להפסיד את כל שאר הדברים הגשמיים שיש לנו – ממון, כבוד, תפקיד וכו' – ובלבד שלא לפגוע באדם כל שהוא ח"ו, כי כשמביישים יהודי נגרם צער גדול ביותר לה' יתברך, ולכן נענשים על כך בחומרא רבה.
לעולם אין לבייש אדם. ואפילו אם רוצים להפריש אותו מאיסור, יש לשקול כמה וכמה פעמים כיצד לומר לו את הדברים באופן שלא יִפָּגַע, כפי שמצוה התורה: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז), ומפרש רש"י (שם): 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' – לא תלבין את פניו ברבים. וכיו"ב כתב רבינו יונה בפירושו למשלי (י, יח), פירוש: 'לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' – בהוכיחך אותו להוכיחו ברבים ולהלבין פניו, אך בינך ובינו תוכיחנו.
יתירה מזאת: מדברי הרמב"ם (הלכות דעות פ"ו הלכות ז-ח) משמע שגם כשמוכיח את חברו בינו לבין עצמו, ולא ברבים, אסור לו לומר לחברו דברים שיגרמו לו צער ובושה…
ישנם לצערנו אנשים שאינם רגישים לכבוד הבריות, ולכן מסתלקת מהם הסייעתא דשמיא. אם תראה אדם שאין לו סייעתא דשמיא בשום דבר – דע לך שזה בגלל שהוא פוגע באנשים. לעומת זאת, אם תראה אדם שמצליח בכל מה שהוא עושה ובכל מקום שהוא שם את ידו מיד באה הברכה, סימן שלעולם הוא אינו פוגע באנשים.
ולזה צריך לשאוף כל החיים, לא לפגוע בשום אדם בעולם – לא בהורים, לא באשה, לא בילדים, לא באחים ולא בשכנים. לעולם אל תשמש כסיבה לפגיעה בזולת כי זה יסלק לך את הסייעתא דשמיא מכל דבר שאתה עושה.
ויותר מזה:
לפעמים מתלבש היצר הרע בלבוש של מצוה ומייעץ לאדם ללכת ולבייש יהודי מסויים כיון שנראה לו שיהודי זה לא הולך בדרך התורה וכו', ועל כן מצוה גדולה לפרסם גנותו ברבים ולהחרים אותו כדי שכולם יזהרו מפניו ויתרחקו ממנו וכו', בבחינת מה שציותה התורה: "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים יג, ו) – אולם לאמיתו של דבר אין זו כי אם עצת היצר הרע הרוצה לאבד לאדם את כל חלקו בעולם הבא ברגע אחד, וכן לגרום שנאה ומחלוקת בעם ישראל, ולחלל את שמו יתברך ואת תורתו הקדושה…
ובפרט היום בדור הוואצפ ואמצעי הטכנלוגיה הקיימים –
שהאפשרות לבייש אדם קלה כל כך, וכל אחד מפרסם את גנותו של הזולת במודעות רחוב, בתקשורת, בעיתונות וכו'. ישנן כמה ערים בארץ, בעיקר חרדיות, שכאשר מישהו שם לא נוהג כשורה לפי דעתם, מיד הם יוצאים נגדו בנידויים וחרמות וכו' ואוסרים על הציבור להתעסק אתו וכו'. מנהג זה הוא מנהג רע שאין כדוגמתו וצריך להתרחק ממנו כמטחוי קשת.
ישנם הרבה תלמידי חכמים שלאחר אריכות ימים יגיעו למעלה לשמים והקב"ה לא יאיר להם פנים כלל וכלל, אלא אדרבה, יחמיץ להם פנים. הם ישאלו בפליאה: 'למה מתייחסים אלינו כך, הרי אנו תלמידי חכמים שאין כדוגמתנו בכל העולם וכו", והקב"ה ישיב להם שאף על פי שכן אכן הם תלמידי חכמים מופלגים, בכל זאת אין רצונו להאיר להם פנים, וזאת משום שהם הרחיקו הרבה אנשים, נידו והחרימו אותם, וגרמו להם צער עצום ועגמת נפש מרובה. הם יצטרכו לחזור בגלגול כדי לפצות את כל אלו שניזוקו בגלל ההרחקות שלהם, פרנסתם נפלה, כבודם נרמס, ונגרם להם צער רב.
התנהגות שכזו נובעת רק מסיבה אחת: מפני שלא לומדים חסידות. רק תורת החסידות מחנכת את האדם ומסלקת ממנו את הישות והגסות והופכת אותו לאפס אפסים. תורתו של בעל התניא ור' נחמן מברסלב ושאר גדולי החסידות זיע"א יכולה לקחת גאון שבגאונים ולהראות לו במוחש עד כמה שהוא פשוט שבפשוטים ואין לו כלל במה להתגאות על זולתו.
מי שלומד חסידות ומפנים את ערכי החסידות בלבו, תמיד מרגיש את עצמו לשפל שבשפלים ואת זולתו ליקר שביקרים, ומאחר שכך הוא מרגיש כלפי הזולת, בוודאי שלא יעלה על דעתו לפגוע בו ולהזיק לו ח"ו. על ידי לימוד חסידות האדם ניצל מהעזות ומהחוצפה, ובכך הוא זוכה להיות מאוד קרוב לה'. לכן חייב כל אדם לקבוע לו עתים מיוחדות בכל יום ללמוד חסידות כפי הזמן שעומד לרשותו.
עלינו לחקוק בלבנו את דברי התנא באבות (אבות פ"ד מ"ג) שאמר: 'אל תהי בז לכל אדם', וכן: 'והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' (שם פ"א מט"ו). אסור לך לזלזל בשום יהודי כיון שאינך יודע מה הוא מכיל בתוכו. יתכן שאדם מסויים כלפי חוץ נראה מאוד בזוי אך בתוכו גנוזים אוצרות נפלאים של חכמה, אמונה, טהרה, מדות טובות וכו', בבחינת מה שאמרו חז"ל (שם פ"ד מ"כ): 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו', לכן הוי זהיר בגחלתו של כל יהודי ויהודי כדי שלא תבוא תקלה על ידך…
ומאחר שפתחנו במעשה הנשגב של תמר, שהיתה מוכנה להישרף עם שני עובריה ובלבד שלא לבייש את יהודה ברבים, אף נסיים את הענין במה שיצא ממעשה נשגב זה:
מהריון זה של תמר מיהודה נולדו פרץ וזרח. ומזרעו של פרץ יצא בסופו של דבר מלך המשיח, שהרי דוד המלך הוא מזרעו של פרץ, כפי שמסודר יחוסו במגילת רות: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" (רות ד, יח-כב), ומזרעו של דוד יצא מלך המשיח, כמו שנאמר: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָ"י אֱלֹהִי"ם הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם וגו' וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וגו' וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם" (יחזקאל לז, כא-כה).
ודבר זה בא לרמוז לנו אשר דוקא על ידי שכל אחד מישראל יהיה זהיר ביותר, ועד כדי מסירות נפש ממש, שלא לפגוע בכבוד זולתו – נזכה להתגלות אורו של משיח בעולם ולגאולה השלימה, במהרה בימינו, אמן.
[34] וזה שנאמר: "אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" (שיר השירים ה, ח), שנפש הישראלית איפה שנמצאת, גם בכל מקום מוחבא ורחוק, היא זועקת: 'אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי', תגידו לו: 'שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי'…
בוערת בי הנקודה של 'אֲשֶׁר הֶעֱרוּ לַמָּוֶת נַפְשָׁם' (עפ"י ישעיה נג, יב), בשביל כבוד שמך הגדול.
נפש היהודי מוכנה ברגע אחד לשפוך דמה כמים, על קדושת השם הגדול באהבה ובשמחה, ובלב שמח במחולות וריקודין…
[35] כמו שנאמר: "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ" (ישעיה ס, ג).
