פרשת וישב

התקשרותו של הרב יורם בספר התניא

באחד משיעוריו הנפלאים של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, הוא סיפר כך:

'בשנת תשי"ג (1952 למניינם) עזבו אבי, רבי חנניה אברג'ל ואמי, רינה, את מדינת מרוקו והחלו במסעם לארץ ישראל… בסוף שנת תשי"ד התיישבו במושב ברוש שבנגב – ושם, בבית קטן, חיו עד סוף ימיהם.

אבי, רבי חנניה ע"ה, היה עובד ה' גדול ובעל מסירות נפש לכל דבר שבקדושה, וזכה מכח עבודתו למדרגות רוחניות יפות מאוד.

אבי קיבל, עוד בהיותו במרוקו, מזקני המקובלים שהתגוררו שם, את שיטת הקבלה (חכמת הצירוף) שהיתה מסורה בידם מרבי אברהם אבולעפיה ומרבי דוד הלוי ('הצדיק מול דרע') בעל ספר 'המלכות', והוא צעד במסלולה.^[1]

וכן אמי הרבנית רינה היתה אשה צדקנית ובעלת חסד. כל אשה במושב ידעה שאפשר תמיד לבוא לאמי ולהסתייע בה, הן באוזן קשבת והן בעזרה גשמית. וגם ידעו כולן שעם אמא אפשר לדבר על הכל, היתה לה חכמת חיים מיוחדת, אולם אם השיחה היתה גולשת לדיבורים אסורים, אמא היתה מוחה בכל תוקף.

זוכר אני תמונה אחת מימי ילדותי, שאחת השכנות שהיתה מחברותיה הטובות אמרה מילה לא במקום, ואמא ע"ה מחתה בה, והשכנה נפגעה ולא באה לבקר תקופה מסויימת, אולם אמא לא התרגשה, ואמרה: הקב"ה ציוה אותנו על קדושת הדיבור!

כאשר גדלתי הכניסו אותי הורי לתלמוד תורה חב"ד שהיה קיים בישוב, ושם בתלמוד תורה הונחה התשתית לעבודת ה' שלי, שם זכיתי להתוודע לתורת החסידות הנפלאה…

באותה תקופה המנהל (של התלמוד תורה) היה הרב יושבעם סגל, והוא היה מוסר שיעורים ב'שער היחוד והאמונה' שבספר התניא.

ילד בן תשע שנים הייתי כאשר הרב יושבעם סגל החל ללמד אותנו את שער היחוד והאמונה שבספר התניא, הוא לימד אותנו לאט, והשתדל שנבין נפנים ונתחבר! הוא לימד אותנו בעמקות ובבהירות, ומאז התחברתי לספר התניא, והלימוד שלימד אותנו נחקק בלבי, ועזר לי לעבור את נסיונות החיים…' (עכ"ל אבא מארי).

שנים עברו, אבא מארי הרב יורם מיכאל התבגר, ובגיל 28 הקים כולל, ו'כ"ח מעשיו הגיד (והמשיך) לעמו', ומאותה עת החל להעביר שיעורים יומיים בספר התניא, שיעורים שזיככו והאירו את עולמם הפנימי של השומעים…^[2]

תורת החסידות – התרופה לדור האחרון

השיעורים היומיים בספר התניא היוו מגדלור רוחני בתוך חשכת העולם הזה. אך בכל זאת היו אנשים שלא הצליחו להבין, למה צריך ללמוד חסידות? למה אי אפשר להסתפק בספרי מחשבה ומוסר?

כדי לבאר להם מדוע, סיפר להם משל (והובא בתחילת סדרת ספריו הנפלאים בצור ירום):

מעשה במלך אדיר שהיה לו בן יחיד. וכאשר חפץ המלך שבנו אהובו יתעלה במעלות החכמה והגבורה, שלח אותו למדינות רחוקות באיי הים כדי ללמוד שם על טבעיהם של צמחים ובעלי חיים שונים, וכן לצוד ציד חיה ועוף במקומות מסוכנים.

באחד הימים הגיעה שמועה למלך כי בנו אהובו, הנמצא בעת ההיא באחד מאיי הים הרחוקים, הינו חולה אנוש שהרופאים נלאו למצוא מזור למחלתו המסוכנת. מיד ציוה המלך להעביר קול בכל מדינות מלכותו שכל מי שיש לו יד ברפואה או יודע איזו סגולה למחלה הקשה שנחלה בה בנו מחמד עינו, יזדרז להגיע להיכל המלך.

כעבור מספר ימים הגיע להיכל המלך איש אחד וסיפר למלך אשר יודע הוא סגולה בדוקה ומנוסה לרפא את חוליו של בן המלך, אמנם סגולה זו נמצאת רק באבן אחת שהיא יקרת המציאות, ואם יצליחו משרתי המלך למצוא את אותה האבן הטובה וישחקוה ויכתתוה עד שתהיה כחול דק, יתנו זאת ביין טוב, וישתה ממנו בן המלך – כעבור זמן קצר בוודאי יתרפא.

תיכף ומיד ציוה המלך שיתקבצו כל החכמים המבינים בטיבן של אבנים טובות, ויחפשו בכל האבנים הטובות שנמצאות באוצרותיו, עד שימצאו את אותה האבן על פי הסימנים שמסר האיש שיודע את סגולתה של האבן הטובה.

ואכן החכמים שהתאספו בדקו ובחנו את כל האבנים הטובות שהיו באוצרותיו של המלך, ולשמחת לבבם נמצאה האבן הטובה בעלת סגולת הרפואה למחלתו האנושה של בן המלך, אך דא עקא, שהאבן הטובה הזאת היא היושבת ראשונה בעטרת תפארת כתר המלכות של המלך, ואם יטלו אותה מכתר המלכות, תוסר ממנו כל תפארתו. משום כך נתעצבו החכמים עד מאוד, אך בכל זאת הוכרחו לומר למלך שהאבן הטובה נמצאה במרכז כתרו.

ויהי כשמוע המלך שנמצאה האבן הטובה שתוכל להמציא מזור ורפואה לבנו יחידו, שמח שמחה גדולה, והעובדה שעל ידי כן יושחת כל יופיו והדרו של כתרו כלל לא עניינה אותו מרוב אהבתו לבנו יחידו, ויצו לקחת מכתרו את האבן הטובה ולמהר לכתתה ולעשות ממנה את הרפואה לבנו החולה.

אלא שבאותם רגעים ממש הגיעה שמועה לא טובה למלך שמצב בנו החולה הורע מאוד עד כדי כך שאין ביכולתו כלל לפתוח את שפתיו ולהכניס בהן שום דבר. אותם החכמים האומנים שלקחו את האבן הטובה מעטרת המלך היו בטוחים שבמצב שכזה בוודאי יצוה המלך שלא לכתת את האבן הטובה, כדי שלא לאבד את יופי העטרה, שהרי בלאו הכי לא תהיה שום אפשרות להשקות את בנו מהמשקה הרפואי שיכינו.

אך מה מאוד נדהמו לשמוע שבכל זאת המלך מצוה להזדרז ככל האפשר בכתיתת האבן הטובה ובהכנת הרפואה לתת לתוך פיו של בן המלך החולה, באומרו כי כדאי הדבר שתיכתת האבן הסגולית כולה ויאבד כתר המלכות, ויכינו ממנה את המשקה הרפואי, גם אם כולו ישפך לאיבוד, אולי תצליח לפחות טיפה אחת לחדור לתוך שפתיו של בנו יחידו החולה, ואולי מאותה טיפה יתרפא.

כל השרים היושבים ראשונה במלכות התפלאו על מצות המלך, ואמרו לו בתמיה גדולה: 'אמנם בתחילה כאשר שפתיו של בן המלך היו פתוחות ויכל לקבל אוכל ומשקה, אכן היה כדאי לאבד את האבן הטובה בשביל רפואתו – אבל עתה, כאשר המצב כה מסוכן, וספק בדבר אם בכלל יוכל לקבל בתוך שפתיו דבר מה, האם כדאי לאבד עטרת תפארת המלך אשר הוכתר בה ביום שבתו על כסא מלכותו?!'

וכך היתה תשובת המלך לשרים: 'אם חלילה בני לא יחיה, מה צורך יהיה לי בכתר המלכות המפואר, הלא כלל לא תהיה המשך למלכותי. אולם אם אאבד את כתר המלכות אך אצליח לרפא את בני אהובי, הלא זאת תהיה תפארתי, שיש לי בן שישב על כסאי וימשיך את מלכותי בעולם. על כן מוכן אני לעשות הכל כדי למצוא מזור למחלתו של בני מחמד עיני'.

והנמשל הוא: המלך האדיר זהו מלך מלכי המלכים הקב"ה. ובנו היחיד של המלך אלו הם עם ישראל בכלל, וכל יהודי ויהודי בפרט. ומחלתו האנושה של בן המלך מסמלת את תקופת הגלות הקשה שגרמה לנשמותיהם של עם ישראל לחלות במחלות רוחניות אנושות ביותר, עד שכל חלקי התורה שהתגלו בדורות הקודמים כבר לא הספיקו כדי לרפא אותן.

האבן הטובה המפארת את כתר המלכות של המלך האדיר, אשר לה, ורק לה, יש את הכח והסגוליות לרפא את חוליו הקשה של בן המלך זוהי תורת החסידות שהתגלתה דוקא בדורות האחרונים, אשר בה גנוזות דרכים נפלאות ועצות נשגבות כיצד לרפא כל חולי רוחני שרק לא יהיה.

כדי להמציא רפואה לנשמותיהם החולות של עם ישראל בגלות, הסכים הקב"ה לקחת את האבן היקרה ביותר שבכתר מלכותו ולאפשר לבעל שם טוב הקדוש, ותלמידיו הקדושים ממשיכי דרכו, לכתות אותה לפירורים דקים כדי שהיא תהיה ברת הבנה והשגה גם ליהודים הפשוטים ביותר.

אלא שככל שהתארכה הגלות כך גם הוחמר מצבם הרוחני של עם ישראל עד שאפילו את רפואתה של תורת החסידות בקושי הם מצליחים לקבל, והרבה ממנה הולך לאיבוד, ויש בכך משום איבוד תפארת כתרו של המלך ללא שום תכלית, אך בכל זאת חפץ המלך בכתיתת האבן הטובה דהיינו בפרסום רזיה וסודותיה של תורת החסידות לכל שכבות העם, שמא לפחות טיפה אחת קטנה ממנה תכנס בלבם, ומאותה טיפה יהיה מזור ורפואה למחלתם.

וזוהי תפארתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהרי לולא עם ישראל המפרסמים את מלכותו ואלהות"ו של הקב"ה בעולם כביכול אין כל ערך למלכותו, שהרי אין לה שום המשכיות בעולם. אבל אם בזכות תורת החסידות יתרפאו עם ישראל, הרי זו תהיה עיקר תפארתו של הקב"ה – שיש בעולם עם קדוש שממשיכים את מלכותו… (עכ"ל של אבא מארי).

וזוהי מעלת תורת החסידות בכלל…

התניא קדישא וכחו האלקי

שרשה של תורת החסידות הוא הבעל שם טוב זיע"א,^[3] וממנו היא הלכה והתפשטה למאות דרכים, שבילים ונתיבות.

אחד הדרכים העיקריים ביותר שלה, היא חסידות חב"ד. ונקודת התמצית של חסידות חב"ד היא ספר התניא!

ולכן יש לספר התניא כח ויכולת לרפאות את הנפש מכל מכאוביה ותחלואיה!

וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, י"ט כסליו – מאמר ב):

הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א חיבר ספרים רבים בימי חייו (כגון 'תורה אור' ו'ליקוטי תורה' על פרשיות השבוע, ו'שולחן ערוך הרב') אך גולת הכותרת שבין ספריו הוא ללא ספק ספר ה'תניא' שחיבר, אשר על שמו הוא התפרסם בהמשך הדורות בכינוי: 'בעל התניא'.

בעל התניא כתב את ספר התניא בקדושה עצומה, ובמשך עשרים שנה הוסיף וגרע ודייק בכל תיבה ותיבה, עד אשר צירפו וזיקקו בחסר ויתר. כפי שמספרים שפעם נכנס אחיו של בעל התניא אל חדרו ומצאו יושב ליד שולחן הכתיבה ושרוי בהתעמקות גדולה.

עברה כשעה ובעל התניא התעורר מהתעמקותו, וכשראה את אחיו עומד לידו, אמר לו: 'זה השבוע השלישי שהנני מתבונן בכתיבת תיבה זו אם לכותבה עם ו' החיבור או לא'.^[4] והוסיף ואמר: 'על ו' אחת בספר התניא ראוי להקדיש גם ששה שבועות אם צריך, ובשבוע השביעי תהיה הארה ממש באור עצמי. על כל אות החיבור שבספר התניא – עברתי במחשבתי על כל הספר'.

כשסיים בעל התניא לכתוב את ספרו הקדוש, שלח את גליונות הספר לשני ידידיו הקדושים הגה"ק רבי זושא זיע"א והגה"ק רבי יהודה לייב הכהן זיע"א שהתגוררו בעיר אניפולי.

השלוחים הגיעו אליהם בשעת לילה מאוחרת והשאירו בידם את גליונות הספר למשך הלילה כדי שיעיינו בהם.

בשעה שעיין רבי יהודה לייב בתניא באמצע הלילה נכנסה בלבו התלהבות והתרגשות עצומה מקדושת ומתיקות הדברים שבספר, וכיון שלא הצליח לעצור בתוכו את התרגשותו החליט ללכת מיד לביתו של רבי זושא…

אותו דבר ממש אירע גם לרבי זושא כשעיין בספר, וגם הוא החליט ללכת לביתו של רבי יהודה לייב. כך נפגשו שניהם ברחוב בהולכם אחד אל השני והחלו לרקוד יחדיו בשמחה עצומה, והעיר אניפולי צהלה ושמחה.

שני הצדיקים ביטאו את התפעלותם מספר התניא ואמרו:

'ספר התניא הוא קטורת לכל המגפות הרוחניות של עקבות משיחא'. כוונתם הקדושה היא, שהדרך היחידה להנצל מן התאוות והיצרים הקשים והמרים שעולמנו התמלא מהם עד אפס היא ללמוד כראוי את ספר התניא ולהפנים לעומק הלב את מסריו הקדושים.

ואם בדורות שעברו היה די בלימוד המשנה, הגמרא וההלכה כדי להנצל מרִשתו של היצר הרע, לא כן הדבר בדורנו אשר כחות הטומאה התגברו בו ביותר.^[5] כעת מוכרחים אנו ללמוד את תורת החסידות בכלל, ואת ספר התניא בפרט, כדי להצליח להתגבר על כל המגפות הרוחניות הללו…

מעלתו של ספר התניא שהוא כולל בתוכו את עיקרי תורת החסידות, ומשמש כאבן יסוד ומקור לכל הספרות החבדי"ת הענפה והמסועפת, ומצטיין במבנה מיוחד במינו, ובסגנון צח ומלוטש, שכל תיבותיו שקולות הן, וכל אות ואות חצובה בו בלי חסר ובלי יתר, ולכן יש לדייק בדבריו הדק היטב היטב הדק.

והנה, ספר התניא מתחלק לחמשה חלקים:

החלק הראשון נקרא 'ליקוטי אמרים' וכן 'ספר של בינונים', ובו ערך בעל התניא בסדר מופתי ובלשון צחה דרך סלולה בעבודת ה' לכל מי שחפץ בקרבת ה' באמת, וכולל בתוכו חמישים ושלשה פרקים, כנגד חמישים ושלש פרשיות השבוע שיש בספר תורה.

החלק השני נקרא 'שער היחוד והאמונה', ובו ביאר בעל התניא בעמקות נפלאה את ענין אחדותו של הבורא יתברך לפי שיטת מורינו הבעל שם טוב הקדוש, וכולל בתוכו שנים עשר פרקים.

החלק השלישי נקרא 'אגרת התשובה', ובו סלל בעל התניא את דרך עבודת התשובה לכל מי שחפץ לשוב בתשובה אמיתית ושלימה, וכולל בתוכו שנים עשר פרקים.

החלק הרביעי נקרא 'אגרת הקודש', ובו אוסף נפלא של אגרות קודש שכתב בעל התניא לקהל חסידיו בהזדמנויות שונות כדי לחזקם בתורה ובתפילה ובצדקה ועוד, וכולל בתוכו שלשים ושנים סימנים של אגרות קודש.

והחלק החמישי והאחרון נקרא 'קונטרס אחרון', ובו מפלפל בעל התניא בדרך הפנימיות והסוד בכמה וכמה מאמרי זוהר הקדוש ו'עץ חיים' ו'פרי עץ חיים' שהזכיר בספרו 'ליקוטי אמרים'… ועיין עוד באורך בדבריו הקדושים.

ועתה, ברצוננו להעמיק עוד בדבריו הקדושים של אבא מארי זיע"א, ולהתבונן, מה מיוחד כל כך בספר התניא, עד שיש בכחו לרפאות את הנפש…

וברשותכם נתחיל…

הויכוחים יורדים רמה…

האמונה היהודית היתה תמיד כקוץ בעיניהם של רבים מהנכרים, והנסיונות להתנכל לה – רבים מספור.

אחת השיטות שבה ניסו אויבי היהדות להילחם בה היתה באמצעות הויכוחים, שאליהם גררו את היהודים בעל כרחם.

שיטה זו לא הצליחה להוכיח את עצמה מעולם, מהסיבה הפשוטה, שהקב"ה כבר הבטיח לעבדיו הנאמנים: "כָּל־כְּלִי יוּצַר עָלַֽיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל־לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַֽחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם ה'" (ישעיה נד, יז)!

על אחד מאותם ויכוחים שנכשלו, סיפרה הגמרא הקדושה (חגיגה ה:), וזתו"ד:

זה מקרוב נחרב בית המקדש השני, מלכות רומי הרשעה הלכה והתחזקה, כשבראשה עומד הקיסר האכזרי אדריינוס, ישחקו עצמותיו.

יום אחד הגיע רבי יהושע בן חנניה לביתו של אדריינוס. וכשראה אותו הקיסר, אמר לו: טוב שבאת, יש כאן איזה חכם גוי אחד שרוצה להעביר לך מסר.

רבי יהושע הסתכל לכיוון החכם, והחכם הזה סיבב את הראש שלו אחורה. רבי יהושע בתגובה הרים את יד ימינו למעלה.

שאל הקיסר את רבי יהושע: 'אולי אתה יכול להסביר לי מה הלך כאן?'

ורבי יהושע הסביר: כשהחכם הזה סובב את הראש הוא התכוין לומר לי, אתם היהודים אבודים שהקב"ה החזיר פניו מכם. ואני הירמתי את ידי לומר לו: אתה טועה! עוד ידו נטויה עלינו.

שאל הקיסר את אותו חכם: כשסובבת את הראש איזה מסר התכוונת להעביר? והחכם השיב: התכוונתי להגיד שהקב"ה החזיר פניו מעם ישראל.

וכשרבי יהושע הרים את ידו מה הוא התכוין לומר לך?

החכם הֶֽחֱוִיר ואמר: אני לא הבנתי מה שהוא אמר.

הקיסר התעצבן ואמר (וזה לשון הגמרא): 'גברא דלא ידע מאי מחוו ליה במחוג יחוי קמי מלכא!' (תרגום: איש שאינו מבין מה מראים לו ברמז, יעז לעמוד ולדבר לפני המלך?!).

הקיסר סימן לעבדיו, והם הרגו את אותו חכם!^[6]

ממשיכה הגמרא ואומרת (בתרגום לעברית): כשהגיע זמנו של רבי יהושע בן חנניה להיפטר מן העולם, אמרו לו חכמים: מה יהיה עלינו? לאחר פטירתך, מי יעמוד כנגדם להתווכח עמם ולהשיב לטענותיהם?

אמר להם, כתוב בנבואת ירמיה על אדום: "אָֽבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם" (ירמיה מט, ז), ופירוש הפסוק שכאשר יפטרו חכמי ישראל (וממילא 'אָֽבְדָה עֵצָה מִבָּנִים'), תסרח חכמתם של אדום, והם לא יצליחו לנגח…

סיים רבי יהושע בן חנניה את הסברו ואמר: ולכן, כשאפטר, תסרח חכמתם והם לא יצליחו להציק לכם…

וכך באמת היה, וכמו שמעידה הגמרא הקדושה (סוטה מט:) ואומרת: 'משמת רבי יהושע בטלה עצה ומחשבה'!…

והנה דברי הגמרא הללו הם פלאי פלאות:

א. הגמרא מלאה בסיפורי ויכוחים שהיו עם רבי יהושע והקיסר אדריינוס (תענית ז. סנהדרין צ: חולין נט:-ס. ועוד), ואם כן, צריך להבין למה הסמיכה הגמרא את שאלת חכמי ישראל דוקא לויכוח הזה?

ובסגנון אחר: מה כל כך מיוחד בויכוח הזה, שהוא מסמל יותר מכל, את הסכנה העלולה לעמוד בפני חכמי ישראל?

ב. למה הגמרא השתמשה במושג מחוגה ('גברא דלא ידע מאי מחוו ליה במחוג'), הרי היה אפשר לומר את אותן מילים בלי המילה 'במחוג'?^[7]

ולפני שנשיב נקדים…

מנזקי חורבן בית המקדש השני

בקטע הקודם הבאנו חלק מדברי הגמרא במסכת סוטה (מט:), ועתה נביא את דבריה בשלימות. וזה לשונה:

תנו רבנן, משמת רבי אליעזר – נגנז ספר תורה. משמת רבי יהושע – בטלה עצה ומחשבה. משמת רבי עקיבא – בטלו זרועי תורה ונסתתמו מעיינות החכמה. משמת רבי אלעזר בן עזריה – בטלו עטרות חכמה, שֶֽׁעֲטֶֽרֶת חכמים עושרם. משמת רבי חנינא בן דוסא – בטלו אנשי מעשה. משמת אבא יוסי בן קטונתא – בטלו חסידים. משמת בן עזאי – בטלו השקדנין. משמת בן זומא – בטלו הדרשנין. משמת רבן שמעון בן גמליאל – עלה גובאי ורבו צרות. משמת רבי – הוכפלו צרות ובטלה ענוה ויראת חטא.

ומצאנו לרבי מליובאוויטש (תורת מנחם, חלק טז – עמוד 293), שביאר כך:

דע כי בזמן שבית המקדש היה קיים, האירו כל העשר ספירות בגלוי, ומכח כך זכו עם ישראל לעבוד את השם יתברך בשלימות,^[8] ולכן לא היה שום חסרון בעבודתם, מלבד הענין של שנאת חינם.

אך אחר שחרב בית המקדש החלו העשר ספירות לכנוס את אורם, ולהיעלם, וזה אשר גרם (ברבות הדורות) שנעלמו מאתנו כל השבילים והפתחים המוליכים כלפי מעלה…^[9]

ובדברי הגמרא הללו מבואר מתי העלימה כל ספירה את אורה: ספירת החכמה העלימה אורה בפטירת רבי אליעזר בן הורקנוס.

בינה – בפטירת רבי יהושע. דעת – בפטירת רבי עקיבא. חסד – בפטירת רבי אלעזר בן עזריה… עד שבפטירתו של רבי העלימה הספירה האחרונה, ספירת המלכות, את אורה. ולכן משמת רבי הוכפלו צרות, שענין זה הוא מצד העלם ספירת המלכות, "הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי" (דברים לא, יח).

והנה מדברי הרבי מליובאוויטש למדנו שנקודתו של רבי יהושע בן חנניה היתה נקודת הבינה, ואם כן, נלמד שה'מחוגה' שייכת לספירת הבינה. ונבאר מדוע…

בינה – הנקודה האמצעית

הפעם הראשונה שאנו פוגשים במילה 'מחוגה' הוא בנביא ישעיה, וכמו שנאמר: "חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָֽאֲרֵהוּ בַשֶּֽׂרֶד יַֽעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָֽאֳרֵהוּ וַיַּֽעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶֽרֶת אָדָם לָשֶֽׁבֶת בָּיִת" (ישעיה מד, יג).

ופירש המצודת ציון (שם מ, כב) שהמחוגה הוא השם הכללי של הכלי, והוא מחולק לשנים: ל'חוג' ול'מעמד הרגל'.

מקום מעמד הרגל נקרא 'נקודה האמצעית', והסיבוב נקרא 'חוג'.

והקב"ה ברא את עולמו בסדרים ומערכות, חוקים והנהגות, ועוד. ובכל בריאה ובריאה יש את ענין המחוגה, והיינו שישנה נקודה אמצעית ומסביבה כל הסובב אותה.^[10]

ובמערכת כחות הנפש, הנקודה האמצעית, היא נקודת הלב, שהיא ספירת הבינה. וכמו שאנו אומרים ב'פתח אליהו': 'בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין'.^[11]

והבינה היא כנגד בית המקדש השני. ונרחיב…

מדרגת שלשת בתי המקדש

כתב הגה"ק רבי יוסף חיים זיע"א, וז"ל:^[12]

בפרשת במדבר מסודר סדר החניה (והנסיעה) של עם ישראל במדבר, ובתוך הפרשה נאמר כך: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַֽחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּֽגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַֽחֲנוּ" (במדבר ב, ב).

והביאור הוא כך:

כידוע האבות (אברהם, יצחק ויעקב) אחוזים בשלש ספירות, שהן: חסד גבורה תפארת, ויונקים מן חכמה בינה דעת.

אברהם אבינו ע"ה אחוז בחסד קו ימין ויונק מן החכמה שהיא למעלה מן החסד.

יצחק אבינו ע"ה יונק מן הבינה שהיא למעלה מן הגבורה.

יעקב אבינו ע"ה יונק מן הדעת שהיא למעלה מן התפארת בקו האמצעי.

וידוע בית ראשון נבנה כנגד אברהם אבינו ע"ה, ובית שני כנגד יצחק אבינו ע"ה, ובית שלישי כנגד יעקב אבינו ע"ה. וידוע כי שלש רגלים הן כנגד ג' אבות: סוכות – אברהם, יצחק – פסח, שבועות – יעקב.

ובית ראשון נבנה בזכות סוכות, ובית שני בזכות פסח, ובית שלישי שיבנה במהרה בימינו אמן בזכות שבועות.

וידוע כל רגל נקרא 'אות' ולכן אין לובשים בו תפילין. וזהו שנאמר: 'בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַֽחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' – הן שלש רגלים שהן כנגד ג' אבות, דכל רגל נקרא אות, 'מִנֶּגֶד' – רוצה לומר כנגדן של ג' אותות אלו, סביב לאוהל מועד יחנו, ראשון ושני ושלישי כאמור.

וזה שנאמר: "בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת" (משלי כד, ג) – הוא בית ראשון שהיה בזכות אברהם שיונק מן החכמה.

"וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן" (שם) – הוא בית שני שהיה בזכות יצחק שיונק מן הבינה.

"וּבְדַֽעַת חֲדָרִים יִמָּֽלְאוּ כָּל־הוֹן יָקָר וְנָעִים" (שם פסוק ד) – הוא בית שלישי שיבנה במהרה בימינו אמן, שהוא בזכות יעקב אבינו ע"ה שיונק מן הדעת, שאז באותו זמן: 'חֲדָרִים יִמָּֽלְאוּ כָּל־הוֹן יָקָר וְנָעִים', יראו עינינו וישמח לבנו, בביאת הגואל משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון…^[13] (עכ"ל רבי יוסף חיים זיע"א).

בינה – המפתח לעולם הפנימי

שני בתי מקדש נחרבו בעוונותינו הרבים, והגמרא הקדושה (יומא ט:) מגלה לנו מדוע. וזה לשונה:

'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם, ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות – עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים'.

בבית המקדש השני למדו תורה מתוך עמל ויגיעה, יגיעת נפש ויגיעת בשר^[14] (ראה הערה), ובאותה תקופה, היו הזוגות, והדורות הראשונים של התנאים הקדושים.

והטעם לכך, כי בזמן בית המקדש השני האירה ספירת הבינה, שהיא הנותנת כח להתחבר עם הלימוד, ולאחד את המוח והלב להיות אחד!^[15]

וכלשון בעל התניא (ליקוטי אמרים – פרק טז): 'כשמתבונן במוחו בגדולת אין סוף ב"ה להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו' – נמצאת למד שספירת הבינה היא המפתח לעולם הפנימי, כי רק על ידה ודרכה אפשר להיכנס לאותו מקום מופלא ונכסף.

וברשותכם נרחיב:

הקב"ה ברא את האדם והעניק לו בחירה: 'אדם! בחר אתה את דרכך!' וגם באיכות עולמו הפנימי יש בחירה!

וזה לשונו של הרבי מליובאוויטש:^[16]

הנה יש תולדות בקדושה ויש תולדות בלעומת זה (בצד הטומאה). תולדות בקדושה הם המדות (פירוש רגשות) הנמשכות מצד הבינה, כמו שנאמר בלאה: "כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים" (בראשית ל, כ), לאה (בעולמות העליונים) הוא ענין ההתבוננות, כמו שנאמר: "שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה" (שם כט, טז), 'הַגְּדֹלָה' – ה"א גדולה, בחינת בינה, שעל ידה נולדים המדות, שלכן נקראת הבינה: 'אם הבנים' –

והיינו דכאשר מתבונן בגדולת ה', בטוב ה' וחסדו עמנו אזי מתעורר באהבה לאלקות, וכאשר מתבונן בענין רוממותו יתברך אזי מתעורר ביראה שנופל עליו אימה ופחד, וכן הוא בשאר המדות שכללותם הם אהבה ויראה שנולדים מהבינה, שזהו התולדות דקדושה.

אמנם בכדי שיהיה ענין הבחירה כמו שכתוב: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַטּוֹב וְאֶת־הַמָּוֶת וְאֶת־הָרָע… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל, טו), לכן ישנם גם מדות (פירוש רגשות) בלעומת זה, וגם המדות דלעומת זה נולדים מההתבוננות דבינה, דכאשר מתבונן בענין תענוגי העולם כו', אזי מתעורר בתאוה ואהבה זרה, וכאשר מתבונן בעניינים המביאים את היראה, כמו פן יחסר לחמו וכדומה, אזי נתעורר ביראה זרה, וכמו כן בשאר המדות רעות (שכללותן הן אהבה ויראה זרות) שנולדים מהבינה, והם התולדות דלעומת זה…

התגלות הבינה באותם הדורות

כאמור, הבינה נקראת 'אם הבנים', שממנה נולדות כל המדות (פירוש רגשות), וכפי הבינה היא ההולדה, ולכן הבינה נקראת 'מחוג' שהיא הנקודה האמצעית שממנה משרטטים את העיגולים מסביב.

וכאמור, מכיון שרצונו יתברך היה שתהיה בחירה, והבחירה היא לעולם בין שני דברים דומים, לכן מדרגת הטומאה תמיד מקבילה למדרגת הקדושה.

ולכן כשספירת הבינה גילתה את אורה בעולם (בתקופת בית המקדש השני), היא התגלתה גם אצל אומות העולם.

מכח אותה בינה הם היו מקשים ושואלים, שאלות קשות ועמוקות, שחלקן נכתבו בש"ס ובמדרשים.

ועתה מובן מדוע הגמרא השתמשה במושג מחוגה ('גברא דלא ידע מאי מחוו ליה במחוג'), לציין שהויכוח הזה היה שייך לספירת הבינה שעדיין האירה באותה תקופה.

ספירת הבינה – שהיא סוד המחוגה (הנקודה האמצעית) – האירה ברבי יהושע בגלוי, והיא אשר העניקה לו את היכולת לנצח בכל הויכוחים.

ומכיון שכאן ציינה הגמרא את המושג 'מחוגה', לכן היא גם הסמיכה מיד את שאלתם של חכמי ישראל לרבי יהושע בן חנניה: מה יהיה עלינו? לאחר פטירתך, מי יעמוד כנגדם להתווכח עמם ולהשיב לטענותיהם?

הרי אצלנו לא מאירה ספירת הבינה כמו שהיא מאירה אצלך (ראה הערה).^[17]

ורבי יהושע השיב להם, כתוב בנבואת ירמיה על אדום: "אָֽבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם" (ירמיה מט, ז), ופירוש הפסוק שכאשר יפטרו חכמי ישראל (וממילא 'אָֽבְדָה עֵצָה מִבָּנִים'), תסרח חכמתם של אדום, והם לא יצליחו לנגח…

'עֵצָה' – שייכת לספירת הבינה, וכמו שאמרו (אבות פ"ב מ"ז): 'מרבה עצה מרבה תבונה', וכאשר תאבד עצה מבנים, ממילא תסרח חכמתם ('חכמה' – שם כללי לכל ההתקפות שלהם).

ובאמת כך היה, וכמו שמעידה הגמרא הקדושה (סוטה מט:) ואומרת: 'משמת רבי יהושע בטלה עצה ומחשבה'!…

ונמצא שהארת בית המקדש השני^[18] המשיכה עד שמת רבי יהושע בן חנניה!

החסידות פתחה שערי בינה

מעת החורבן העלימה ספירת הבינה את אורה, וזה גרם לכך, שנעלמה היכולת לבטא במילים את השגת הלב.

גם לבבות קדושים שהשיגו וראו מראות אלקים, לא מצאו את המילים לתאר, להסביר ולבאר, את השגתם.

ולכן, הגם שהקב"ה ברחמיו הרבים לא השבית לנו גואל, ובכל דור ודור שלח לנו נשמות קדושות ועצומות, מְאוֹרוֹת גנוזים וטמירים, שהאירו את העולם כל אחד בדרכו הוא. אך מכיון שספירת הבינה העלימה אורה, הם לא הצליחו למצוא את המילים שדרכם יבינו כיצד להוליד מבינתם רוח דעת ויראת ה' במוחם.

והדברים ידועים ופשוטים לכל מי שאי פעם פתח את ספרי קבלת הראשונים.

השאלות באותם דורות היו רבות, ולתשובות לא נמצאו המילים, וזה גרם שאצל חלק מהיהודים החלה לנבוט הערצה לחכמת הפילוסופיה בכלל, ולחכמת אריסטו בפרט.^[19] וזה הלך והתחזק בעיקר בקרב ארץ ספרד. ועם גירוש ספרד (בשנת ה'רנ"ב) נעלמה ההערצה לחכמת הפילוסופיה בקרב ישראל…

עד שזכינו, והקב"ה חשף את זרוע קדשו, ויאר לנו על ידי מורינו הבעל שם טוב הקדוש. הוא האיש שנפתחו לו שערי הבינה, והצליח לבטא במילים המובנות בשכל את המציאות האלקית.

הבעש"ט התחיל את הביאור, ותלמיד תלמידו, בעל התניא זיע"א שִׁכְלֵל את השיטה והעלה אותה לרמות גבוהות אין קץ –

חסידות חב"ד^[20] היא חקירה אלקית הפותחת שערי היכלי חכמה ובינה, לידע ולהכיר את מי שאמר והיה העולם, בהשגה שכלית, ומורה דרך, אשר כל אחד ואחד לפום שיעורא דיליה (לפי מבנה נפשו), יכול לגשת אל הקודש לעבוד את השם במוחו ולבו.

תורת חסידות חב"ד, עם היותה חקירה אלקית עיונית בעומק נפלא, הנה בכל זה מבארת כל השכלה עיונית בביאור רחב, בדוגמאות ומשלים קרובי ההשגה, ומסברת בעין יפה, עד אשר יהיה מובן ומושג גם לקטני ההשגה.

כְּאוֹרַח לימודי המושכלות מן הקל אל החמור, הנה כן הוא גם בלימוד תורת החסידות, אשר מוליך הוא משליבה לשליבה בסולם החכמה והמדע.

אמנם יתרון לתורת החסידות בזה, אשר מעוררת גם רגשי הלב להתפעל באותה המדה שבלב המחוייבת מידיעתה והשגתה של ההשכלה ההיא, אשר למד בתורת החסידות…

מעלת ה'בצור ירום' – דודי צח ואדום

שנים ארוכות חלפו מעת הודפס ספר התניא, הלבבות התקטנו, הצרות התרבו (ירחם המרחם), וזה גרם לנפשות להתעייף ולהתייגע.

הקב"ה ריחם על עמו ושלח להם מאוצרו הגנוז, את נשמתו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, נשמה קדושה ועצומה, בעלת כחות ויכולות נשגבים, וציוה אותה לכי והאירי את נשמות בני!

ואבא, הרב יורם, החל בעבודתו הקדושה, ומדי יום ביומו מסר מספר שיעורים נפלאים,^[21] שבראשם עמד השיעור היומי בספר התניא.

וכעבור שנים ארוכות החליט אבא לערוך את השיעורים הללו בסדרת ספרים, והוא קרא לה: 'בצור ירום', וביאר שהטעם לכך: שהמילה 'בצור' – היא ראשי תיבות: בינונים צדיקים ורחוקים, 'ירום' – שכל מי שיעסוק בספרים הללו תתרומם נפשו!

דבר שהוכח היטב במהלך השנים!

הלשון המובאת בספרים הללו, היא לשון המתאימה במיוחד ל'בינה' של אנשי דורנו. וכל מי שלומד בספרים הללו יזכה להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו.

והנה, מתוך זכות אבות וכמובן בסייעתא דשמיא מרובה שאינה יודעת גבול ומדה, על מנת שיהיה המשך לאורו ותורתו של מו"ר רבי יורם מיכאל אברג'ל זיע"א הן אצל תלמידיו ומקורביו, והן אצל אנשים נוספים שיכולים להיחשף לתורה נדירה ומעצימה שתשנה לטובה את חייהם והליכותיהם – הקמנו מכון הוצאה לאור בשם: 'המאי"ר לארץ', כראשי תיבות של שם אבא – הרב יורם מיכאל אברג'ל.

בשנות פעילות המכון עד כה נערכו מחדש ונוספו אלפי שיעוריו של אבא מספר התניא, וסודרו בסדרת הספרים הנפלאה – 'בצור ירום'.

סדרה זו היא קנקן חדש מלא ישן, בתוספות מרובות ומאירות, הוספה מרובה על העיקר, מהסדרה שיצאה בימי חיותו של אבא זיע"א.

סדרה זו (שכריכתה אדומה) שיצאה בהוצאתנו, מונה עשרים ואחד כרכים, ובאה בסימן: 'א"ך טוב לישראל', ועוד מספר כרכים חדשים שלא שזפתן עין הנמצאים כבר בשלבי עריכה מתקדמים, ובס"ד עוד היד נטויה.

ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה לברך על המוגמר, ולסיים לערוך את פירושו על כל חלקי ספר התניא.

העולה מן האמור להלכה ולמעשה

א. בזמן שבית המקדש השני היה קיים, הושפע אור רוחני עצום ורב על כל נפשות ישראל, אור שגרם להם להידבק בכל לבם בה' ובתורתו.

ב. אחד מנזקי חורבן בית המקדש היה, שאותו אור עצום ונשגב נעלם מאתנו, וזה גרם לכך שהצטמצמו אפשרות הביטוי, ומכיון שכך, לא הצליחו חכמי ישראל לבאר ולגלות לנשמות ישראל את גדולתו של מלך מלכי המלכים.

והנה, למרות החסרון הנורא, זה לא כל כך השפיע על הדורות הקודמים, מכיון שהם היו נשמות גדולות, והיה די להם בלימוד המשנה, הגמרא וההלכה כדי להנצל מרִשתו של היצר הרע.

ג. אך כשהגיעו ובאו הדורות האחרונים, התגברו כחות הטומאה ביותר, עד אין שיעור ואין חקר. וכנגד הטומאה הנוראה הזו לא מספיקים הלימודים הללו, ולכן חשף הקב"ה את זרוע קדשו, ויאר לנו על ידי מורינו הבעל שם טוב הקדוש. הוא האיש שנפתחו לו שערי הבינה, והצליח לבטא במילים המובנות בשכל את המציאות האלקית.

תורתו זו של הבעש"ט זיע"א – מכונה 'תורת החסידות'.

ד. בתוך מכלל תורת החסידות, קמה וגם ניצבה חסידות חב"ד. שנקודת התמצית שלה היא ספר התניא!

ספר התניא הוא קטורת לכל המגפות הרוחניות של 'עקבתא דמשיחא'. אחת הדרכים הטובות ביותר להנצל מן התאוות והיצרים הקשים והמרים שעולמנו התמלא מהם עד אפס מקום, היא ללמוד כראוי את ספר התניא ולהפנים לעומק הלב את מסריו הקדושים.

ולכן יש לספר התניא כח ויכולת לרפאות את הנפש מכל מכאוביה ותחלואיה!

ה. שנים ארוכות חלפו מעת הודפס ספר התניא, הלבבות התקטנו, הצרות התרבו (ירחם המרחם), וזה גרם לנפשות להתעייף ולהתייגע.

ואבא, הרב יורם, החל בעבודתו הקדושה, ומדי יום ביומו מסר מספר שיעורים נפלאים, שבראשם עמד השיעור היומי בספר התניא.

דבר שהוכח היטב במהלך השנים!

הערות שוליים:
[1] 'חכמת הצירוף' – היא חכמה רמה ונישאה, והעוסק בה כראוי (ללא טעויות ודמיונות) זוכה ומוחו נהיה מרכבה למלאך מט"ט, ואזי הוא זוכה לבחינת: 'מטה האלהי"ם'…

ואבא שידע היטב את כל החמשה חומשי תורה בעל פה עם הניקוד וטעמי המקרא, היה לו סדר כל לילה לפני השינה לצרף את פרשת השבוע…

[2] שלשים שנה רצופות מסר אבא מארי את שיעוריו בספר התניא, עד שרצה הקב"ה וב-א' אלול שנת תשע"ה, חלה ומאז ועד פטירתו בכ"ו תשרי שנת תשע"ו לא מסר עוד שיעורים (למעט השיעור הידוע הנדפס ב'קונטרס ההסתלקות')…

[3] מספרים בשם הגה"ק רבי הלל מפאריטש זיע"א, שכאשר יצא בעל התניא מבית האסורים ונסע לביתו, עבר גם כן דרך העיר נעוויל, והיתה שמחה רבה לכל אנשי העיר.

שאל בעל התניא את אנשי העיר נעוויל: 'מה אתם רוצים, שאומר לכם חסידות או שאספר לכם סיפור?'

והבינו כולם שמן הסתם יספר להם בעל התניא סיפור מיוחד, מאחר שהוא בעצמו שואל אותם אם לספר להם סיפור, ולכן השיבו שהם בוחרים לשמוע סיפור. ואמר להם בעל התניא, בואו ואספר לכם איך נִתְהַוְּתָה החסידות בעולם:

פעם נודע למורינו הבעל שם טוב הקדוש שיש שֵׁם קדוש אחד בהיכל מסויים בשמים, אלא שהמפתח של אותו היכל נתון בידי הס"מ. וכיצד הגיע המפתח לידי הס"מ?

כשהיה צריך להיות חורבן בית המקדש השני עמד הס"מ ולא רצה להסכים על כך, כי הגלות שאחר חורבן בית המקדש הראשון לא היתה כי אם שבעים שנה בלבד, וחשש שכך גם תהיה הגלות שלאחר חורבן הבית השני. ואמרו לו שמפתח ההיכל שבו ימצא השם הקדוש שבו תלויה הגאולה יהיה תחת ידו, ורק אז הסכים לחורבן, ואותו מפתח (שהוא בעצם מפתח הגאולה) נמסר בידיו.

כששמע זאת הבעל שם טוב החליט להוריד את הס"מ למטה ולקחת ממנו את אותו מפתח. אלא שהזהירו את הבעל שם טוב משמים שזה דבר מאוד מסוכן להוריד את הס"מ, והשיב הבעל שם טוב: 'איני ירא ממנו כלל, שהרי כך ציוה לי אבי ז"ל לפני פטירתו שלא אירא משום בריה בעולם אלא רק מה' יתברך בלבד', והוריד את הס"מ למטה.

ויאמר לו הס"מ: 'בשר ודם, איך לא יראת להורידני?' אך הבעל שם טוב לא חש לדבריו, ומיד חטף מידו את חיצוניות אותו שם, וממנו באה כל תורת החסידות, וכן נשמתו הקדושה של בעל התניא. ופנימיות השם נשאר בינתים תחת יד הס"מ, עד כי יבוא שילה במהרה בימינו והוא יקחנו מתחת ידו. ונמצא אם כן שתורת החסידות היא מפתח הגאולה.

כמו כן מספרים שבראש השנה של שנת תק"ז הסתגר מורינו הבעל שם טוב הקדוש בחדרו במשך כמה שעות, כולו היה אש אוכלת, ולא ניתן היה להתקרב אליו כלל.

על ידי יחודים נוראים וכוונות עצומות עשה הבעל שם טוב הקדוש 'עליית נשמה' והגיע להיכלות נשגבים בשמים, ובין היתר הגיע גם להיכלו של משיח. הבעל שם טוב הקדוש ראה ברוח קדשו את כל מה שעומד לעבור על עם ישראל בגלות המרה, ולכן החליט לשאול את המשיח בעצמו מתי כבר יתגלה ויגאל את עם ישראל? והשיב לו המשיח: לכש'יפוצו מעיינותיך חוצה'.

לכן כל מי שחפץ לקרב את הגאולה ישתדל בלימוד תורת החסידות בכלל, ובלימוד ספר התניא בפרט, וגם יקרב אנשים נוספים ללימוד זה, ובזכות זה ינחל הצלחה מרובה גם בעבודתו ולימודו העצמיים… (אמרי נועם – מועדים, י"ט כסליו – מאמר ה).

[4] האות וא"ו שבה הסתפק בעל התניא, היא האות וא"ו המופיעה בקטע הבא (תניא, ליקוטי אמרים – פרק מב), וזה לשונו:

אלא הענין הוא, כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבינו ע"ה כי הוא משבעה רועים הממשיכים חיוּת ואלהו"ת לכללות נשמות ישראל שלכן נקראים בשם 'רועים'.

כאשר הגיע בעל התניא לשורות הללו, הסתפק האם לכתוב: 'חיוּת אלהו"ת' בלי ו' החיבור, שהרועים ממשיכים חיוּת של אלהות"ו יתברך, או 'חיוּת ואלהו"ת' עם ו' החיבור, שהרועים ממשיכים חיוּת ואלהו"ת…

וכעבור שלשה שבועות של העמקת הדעת, הוא הכריע: 'חיוּת ואלהו"ת'… (שיעורים בספר התניא – חלק ב עמוד 626, לגאון הרב יוסף וינברג).

[5] סיפר הגאון רבי יחיאל מיכל יעקבסון שליט"א (אל תחטאו בילד, חלק ב – עמוד 229), וז"ל: זכיתי פעם, בהזדמנות מאוד מיוחדת, לנסוע יחד עם אחד מזקני חכמי ירושלים זצ"ל. בשלב מסויים של הנסיעה, התכנס הגאון זצ"ל בעצמו ושקע בהרהוריו, והשיחה בינינו פסקה. זמן מה שרר שקט ברכב, אבל השקט הזה הופר כשלפתע הושמעה, במערכת השמע של הרכב, מהדורת חדשות.

ובחדשות – כמו בחדשות – דִּוַּח הקריין על מה שאמר ראש הממשלה, על תגובתו של יו"ר האופוזיציה, על התגובה לתגובה שהשמיע ח"כ אחר. על איזו תגלית של מדען ישראלי. על בנין חדש שנחנך אי שם למען מטרה כל שהיא. ועל נצחונהּ המרשים של קבוצת ספורט כל שהיא.

הנושא הזה, האחרון, זכה לדיווח נרחב וחגיגי. הקריין הרחיב לבאר – ברצינות תהומית – את חשיבותו של הנצחון הזה, וניתח – בכובד ראש מעמיק – את המשמעויות הרות הגורל הגלומות בו. בסיומו של הדיווח הנרחב הזה הוא הוסיף דיווח קצר מאוד על אדם שנהרג בתאונת דרכים, על שביתה צפויה ועל תחזית מזג האויר.

משנסתיימה מהדורת החדשות, והנהג הדמים את המכשיר, הבחנתי שהגאון זצ"ל מתנדנד על מקומו כאילו הוא מתפלל, מליט פניו בידו הימנית, ומתנשם מעט בכבידות. חששתי לשלומו, ולכן שאלתי אותו אם הוא אינו חש בטוב. הגאון זצ"ל גילה פניו, והביט בי במבט מופתע מעט: ואתה עצמך חש בטוב? אתה לא שמעת מה אמרו?

הייתי נבוך ומבולבל – מה אמרו??? – גמגמתי – 'אני לא מבין…'

'אמרו שיהודי נהרג בדמי ימיו' – השיב הגאון זצ"ל – 'אמרו ששני ילדים רכים נותרו עתה יתומים מאב. עוד אמרו כי בת ישראל נותרה אלמנה. וגם אמרו שזוג הורים שיכלו את בנם. כל כך הרבה אמרו – כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה צער – ואתה שואל אם אני חש בטוב?'

עברה עוד שניה עד שקלטתי על מה הרב מדבר, וכשקלטתי – הוכיתי בהלם. איך זה שמכל גודש המלל של מהדורת החדשות, ומתוך עומס גיבובי הדברים שנשפכו ממנה – הבחין הרב דוקא בדיווח על תאונת הדרכים, ואילו אני דוקא לדיווח הזה לא שמתי לבי? איך זה שנהייתי כה אדיש לסבל, לכאב, לאבדן חיים?

זמן רב חשבתי על הענין, עד שמצאתי את התשובה – פשוטה ומזעזעת כאחת: כשהקריין מְדַוֵּחַ ברצינות תהומית על תחרות ספורט, עוסק בנושא הָֽאֱוִילִי הזה בהרחבה ודן אודותיו בכובד ראש – הוא מייצר שטיפת מוח. שטיפת מוח ארסית, שמחדירה גם בי את התחושה, שנצחון במשחק אֱוִילִי זה הדבר החשוב באמת בחיים – הרבה יותר חשוב מהתאונה, שעליה הוא מדבר בקצרה ובטון אדיש. כלומר, כל מהדורת חדשות היא שטיפת מוח הרסנית, משום שהיא קובעת לנו את סדר היום: היא קובעת מהם הנושאים החשובים שאותם אנו חייבים לדעת. היא זו שקובעת גם את דירוג החשיבות בין המאורעות שעליהם היא מדווחת. היא מלמדת אותנו גם מהם המאורעות שמעצבים את חיינו, ולמעשה – היא בונה לנו השקפת עולם…

[6] וזה מזכיר לנו סיפור, וזה הוא:

רוסיה של אותם הימים (וגם כיום) היתה ארץ שריפדה את מציאותה בשנאת יהודים, ארץ שדפי ההיסטוריה שלה כתובים בדם יהודי.

הסיפור שלנו הפעם, עוסק בפריץ אחד שונא ישראל שתחת שלטונו היו כמה עיירות גדולות. השנאה לא נתנה לו מנוח, ויום אחד הוא החליט, לערוך ויכוח בין הרב לכומר, והיה אם הרב ינצח – אזרוק את הכומר לאש, אך אם הכומר ינצח – אשרוף את הרב ואגרש את כל היהודים משטחי! כולם, אנשים, נשים וטף!

היהודים שמעו על כך ונחרדו. אותו כומר היה ידוע כאיש חכם ומלומד, שהשקיע שנים הרבה בלימוד פילוסופיה… והסיכון הוא כה גדול…

הם קבעו שלשה ימים של תפילות וצום, מהבוקר ועד ליל. ביום השני הגיע לעיירה יהודי אחד לרגל מסחרו, ולהפתעתו הוא ראה שכל החנויות סגורות.

לשאלתו סיפרו לו מה שאירע.

היהודי כלל לא התרגש, וביקש: אני רוצה ללכת. בהתחלה הם מאוד היססו, שכן הוא היה אדם פשוט ותמים מאוד, אך מכיון שלא נמצא פתרון אחר, אפשרו לו ללכת.

היהודי עמד מול הכומר, והפריץ הקריא את כללי הויכוח – הראשון שיאמר את המילים: 'אני לא יודע', הוא המפסיד.

זכות השאלה הראשונה ניתנה ליהודי, הוא פנה לכומר ושאל, מה פירוש המילים: "וְאָנֹכִי לֹא יָדָֽעְתִּי" (בראשית כח, טז), והכומר השיב: אני לא יודע.

מיד לקחו את הכומר וזרקו אותו לאש.

רב העיירה התפלא כל כך ושאל: מאיפה הרעיון הזה?

הא, פשוט מאוד – הסביר היהודי – כשלמדתי את המילים הללו לא הבנתי אותם, ולכן הלכתי לשאול את החזן, והוא אמר לי: אני לא יודע.

אז הלכתי לשאול את הרב, וגם הוא אמר לי: אני לא יודע. ואז חשבתי לעצמי: אם החזן לא יודע, והרב לא יודע, מאיפה שהכומר הזה ידע?!…

[7] מיתור המילה 'במחוג' משמע שרבי יהושע השתמש בכח המחוגה (וכמו שיתבאר בהמשך). ובענין זה סיפר הגה"ק רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א (מגילת סתרים – דף טז ע"א):

בזמן הבעל שם טוב, התגורר בכפר אחד כומר שהיה מכשף גדול, שבכח כשפיו היה ממית ילדי ישראל בלילה שקודם ברית המילה.

בכח כשפיו הרג הרשע הזה כמה וכמה תינוקות.

יום אחד גילו מהשמים לבעל שם טוב שהכומר מתכנן להרוג את התינוק של בעל הפונדק שבכפרו. מכיון שהפונדק היה רחוק לא היה לבעל שם טוב ברירה והוא הזכיר את השם של קפיצת הדרך והגיע לפונדק הזה עם תלמידיו.

בעל הפונדק שהכיר את הבעש"ט כיבדו מאוד, והבעש"ט אמר לו: תאטום בבקשה את כל החלונות והחורים שבבית, אל תשאיר אפילו חור אחד קטן פתוח, ובנוסף אל תפתח הלילה את הדלת לאף אחד!

לאחר שבעל הפונדק סתם את הכל, אמר לו הבעש"ט: עכשיו תכין מקלות גדולים ועבים וכשאומר לך 'הכה', תכה בכל הכח!

באמצע הלילה נשמעו דפיקות על הדלת, אך בעל הפונדק לא פתח! הלך הכומר בכשפים והחליף צורתו לתמונת חתול וחיות טמאות, והתחיל לחפור תחת קרקע הבית, כיון שתחב את ראשו לתוך הבית, אז הרים הבעש"ט את קולו ואמר: הכה! הכה בכל הכח!

ובעל האכסניא קיים את זה כפשוטו ממש, והיכה אותו מכות אכזריות, הכה וּפָצוֹעַ, עד שנשברו לו יד ורגל. והלך הכומר לביתו.

בבוקר התמלאה האכסניא שמחה, וסעודת הברית נחוגה בשמחה.

בהיוודע לכומר שכל זה עשה לו הבעש"ט, התעצבן מאוד והלך לשלטון לבקש מהם שיכריחו את הבעש"ט שיתווכח עמו.

הבעש"ט קיבל מהשלטון הזמנה, ביום פלוני אתה צריך לבוא ולהיאבק עם הכומר הזה, אחד מול אחד!

ביום המיועד התאספו עם רב, הבעש"ט פנה לכומר ואמר לו: אתה ראשון.

הכומר החל ללחוש לחשים, ולפתע הופיעו כל מיני חיות רעות נחשים ועקרבים והחלו לרוץ לקראת הבעש"ט, כשראה זאת הבעש"ט לקח מהר את מטהו וחג חוגה סביבו והוא עמד באמצע.

החיות הגיעו עד החוגה ולא יכלו לעבור.

המכשף המשיך בלחשיו, ולפתע הופיעו עדר של חזירי בר. וכשראה זאת הבעש"ט אמר: 'זה הוא עז פנים גדול'. ומיהר ועשה מחוגה בתוך העיגול הראשון ועבר החזיר בעזותו את העיגול הראשון, אך לא הצליח לעבור את העיגול השני, ולכן חזר וברח.

וכשראה המכשף, שכל מיני כישוף לא הועילו לו, שיעברו את המחוגה ויזיקו, אמר לבעש"ט: עכשיו תורך!

והבעש"ט אמר לו: אני לא אעשה שום דבר, רק אקרא לילדים שהרגת ויעשו בך נקמה. מיד באו ונאספו עליו ילדים קטנים הרבה מאוד, ונפלו עליו ולא השאירו ממנו אפילו חתיכת עצם קטנה! כן יאבדו כל אויביך ה', אמן!

[8] הקב"ה, בראשית הבריאה האציל עשר ספירות שהן: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות.

[לעתים במקום ספירת הכתר, אנו מונים את ספירת הדעת, ואז עשר הספירות הן: חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות].

עשר הספירות הן גנוזות, טמירות ונעלמות, ואין לנו השגה בהן כלל, אך עם כל זה עלינו לדעת כי הקב"ה מתלבש בתוך עשר הספירות והן השרשים לכל פרטי המציאות שבעולמות התחתונים.

וזו ידיעה בסיסית בתורת הקבלה שלכל הנבראים שבעולם הזה (וכן בעולמות בריאה, יצירה, ועשיה הרוחנית), יש שורש בעולמות העליונים הרוחניים. וכמאמר חז"ל (בראשית רבה, פרשה י – אות ו): 'אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע', ועל דרך זה בכל שאר הברואים שיש להם שורש רוחני.

ומהעשר ספירות יורד שפע המחיה את המציאות ולשפע הזה אנו קוראים 'אור'.

ולברואים הנמצאים בעולמות התחתונים, בריאה ויצירה (ששם נמצאים המלאכים), והעשיה (שזה העולם שלנו), אנו קוראים 'כלים' (שלתוכם נכנס האור), והאור יורד ומחיה את הכלי.

[9] הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א השאיר אחריו שובל של גילויים, אורות והארות, שהחיו נפשות בימיו, ומחיים עוד עד ימינו אנו.

ואחד מאותם גילויים נשגבים שגילה הוא המעשה הי"ב מסיפורי מעשיות… ושם בתוך דבריו תיאר את התורה הקדושה כך:

אצל המלך היה תמונת יד עם חמש אצבעות (רמז לחמשה חומשי תורה) ועם כל השרטוטין שיש על היד, וזאת היד היתה ה'לאנד קארט' (היינו מפת העולם) של כל העולמות, וכל מה שהיה מן בריאת שמים וארץ עד הסוף, ומה שיהיה אחר כך, הכל היה מצוייר על אותו היד, כי היה מצוייר בשרטוטי היד ציור עמידת כל עולם ועולם עם כל פרטיו כמו שמצוייר על ה'לאנד קארט' (כידוע לבקיאים בענין ציור מפת העולם, שקורין לאנד קארט).

והיה בהשרטוטין כמו אותיות כמו שב'לאנד קארט' כתובים אותיות אצל כל דבר ודבר כדי לידע מה הוא הדבר הזה, דהיינו לידע, שכאן הוא עיר פלוני, וכאן נהר פלוני וכיוצא. כמו כן ממש היה נרשם בשרטוטי היד הנ"ל כמו אותיות, שהיו האותיות נרשמים אצל כל דבר ודבר, שהיה נרשם על היד, כדי לידע מהות הדבר.

וגם פרטי כל המדינות ועיירות ונהרות וגשרים והרים ושאר דברים פרטיים הכל היה נרשם על היד בשרטוטין הנ"ל, ואצל כל דבר היו כתובים אותיות, שזהו דבר פלוני, וזה דבר פלוני. וגם כל בני אדם שהולכים בתוך המדינה וכל המאורעות שלהם הכל היה נרשם שם. והיה כתוב שם גם כל הדרכים ממדינה למדינה וממקום למקום…

וכן היה נרשם בה הדרך מעולם לעולם, כי יש דרך ונתיב, שעל ידו יכולין לעלות מארץ לשמים (כי אי אפשר לעלות לשמים, מחמת שאין יודעין הדרך, ושם היה נרשם הדרך לעלות לשמים), והיה נרשם שם כל הדרכים שיש מעולם לעולם, כי אליהו עלה לשמים בדרך פלוני, והיה כתוב שם אותו הדרך, ומשה רבינו עלה לשמים בדרך אחר, והיה כתוב שם אותו הדרך גם כן, וכן חנוך עלה לשמים בדרך אחר, והיה כתוב שם גם אותו הדרך. וכן מעולם לעולם הכל היה נרשם בשרטוטי היד הנ"ל.

גם היה נרשם על היד כל דבר ודבר כפי מה שהיה בעת בריאת העולם, וכפי ההווה שלו, וכפי מה שיהיה אחר כך, כגון סדום היה נרשם שם כפי מה שהיתה בעת ישובה, קודם שנהפכה, גם היה מצוייר שם הפיכת סדום, כמו שהעיר נהפכת, וגם היה מצוייר שם ציור של סדום, שיש לה אחר ההפיכה, כי היה נרשם על היד מה שהיה ומה שהווה ומה שיהיה… עיי"ש, ותעמוד מרעיד אם עיני שכל לך.

ופירשו בזה כי, אליהו עלה לשמים על ידי עבודת התפילה. ומשה רבינו עלה על ידי עמל התורה.

וחנוך (שחי עוד לפני נח) עלה לשמים על ידי ה'דרך ארץ' – שזכה לשלימות בעניינים שבין אדם לחברו, כי זאת היתה העבודה בימים ההם.

[10] רבי יהודה מוסקאטו זיע"א חיבר ספר בשם נפוצות יהודה, ובתוכו ישנו פרק ארוך מאוד הנקרא 'מחוגה אלהי"ת', ובו הוא מבאר כיצד החיות האלקית שבכל מציאות היא הנקודה האמצעית, המכונה 'חוג', וכל המציאות מתנהלת בכחה.

והגה"ק רבי יוסף טיטאצק זיע"א זכה שהתגלה לו מגיד מן השמים שלימדו תורה, ואת דברי המגיד (חלק קטן מהם) הוא העלה על ספר וקרא לו: 'מלאך המשיב'. ובספר הזה הוא מבאר באריכות ובעומק עצום את סוד המחוגה האלקית.

[11] כחות נפש האדם מתחלקים בכלליות לשנים: כחות פנימיים וכחות מקיפים.

והנה הכחות המקיפים הם שלשה: רצון, תענוג, ועצם הנפש.

הרצון קשור ומשכנו בלב.

התענוג בפנימיות המוח.

ועצם הנפש, יחידה שבנפש, בנקודה הפנימית שבלב.

[12] אוצרות חיים – בית המקדש (עמוד עא).

[13] שלשת בתי המקדש נבנו רק מכח השכל (חכמה, בינה, דעת), ואילו את הבית היהודי, את המקום שבו תשרור אהבה ואחוה בין בני הזוג, אפשר לבנות רק על ידי לב רגיש!

ובענין זה נספר:

פעם אחת באו איש ואשה לפני הגה"ק רבי ישראל (המגיד מקוזניץ) זיע"א בכדי להתגרש. לאחר ששמע הרב לאיזה מטרה באו, התחיל לשדלם בדברים שיתפייסו ויעשו שלום ביניהם. אולם הבעל שהיה איש תמים ופשוט מאוד עמד בשלו: אי אפשר לדור עם אשה זו שאינני יכול ליהנות הנאה מרובה מהפשטידה שלה ולקיים מצות עונג שבת כהלכתה. כל ימי החול – טען הבעל – הריני עובד קשה כדי להרויח פרנסתי, ובאכילתי אני מסתפק בפת יבשה בלבד. אני מקמץ ומצמצם בימות השבוע כדי שאוכל לענג את השבת כהלכתה. והנה אשתי זאת מונעת ממני את העונג הזה. כשאני בא בשחרית של שבת מבית הכנסת, הריני מקדש על הכוס, נוטל את ידי ומיסב לסעודה. והיא, האשה הזאת, מגישה לי דגים ממולאים, כבד מרוסק עם בצל, טשולנט, ואחרי כן מנה הגונה של בשר עוף או עגל, חתיכה הראויה להתכבד בה, אבל הצרה היא שכאשר אשתי מגישה לי אחרי כן את הפשטידה, שוב אין לי כל תיאבון, וכמעט שאין לי הנאה מהפשטידה. ועתה סיים הבעל את דבריו – יאמר נא רבינו הקדוש בכבודו ובעצמו, האם יכולים ורשאים לדור עם אשה שכזו, שמשביתה את עונג השבת שלי? לאו! לא אוכל להמשיך עמה את חיי ואני רוצה לגרשה.

חיוך קל עבר על שפתי הצדיק והוא פנה לשמוע את תשובתה. רבינו הקדוש! – השיבה האשה – בעלי זה, מיד לאחר שהוא מקדש על היין קידושא רבא, הוא דורש ממני להעלות מיד על השולחן את הפשטידה, ואילו אני, שאשה פשוטה אני, מנהג אבותי בידי: מתחילה אוכלים דגים ממולאים, כבד מרוסק עם בצל, טשולנט, ואחרי כן בשר מבושל או צלי, ואת הסעודה מסיימים בפשטידה. פנה אליהם הצדיק ואמר – מצאתי עצה טובה להשלים ביניכם. מעתה תכין האשה מערב שבת שתי פשטידות: אחת לאוכלה אחרי הקידוש, והשניה בסיום הסעודה. מצא הפתרון חן בעיני הזוג ונתפייסו. מאז הנהיגו בבית הצדיק וכן זרעו אחריו, להכין שתי פשטידות לשבת קודש, ואת הפשטידה שנועדה לאוכלה לאחר קידוש היו מכנים בשם 'פשטידה של שלום בית'… (אוצרות ההלכה – השבת והלכותיה עמוד 431, לגאון רבי אהרן זכאי שליט"א).

[14] ונבאר את דברינו:

בגמרא הקדושה (בבא מציעא פה:) ביארו שהטעם שנחרב בית המקדש הראשון, כי היה חסר להם יגיעת נפש בלימוד התורה (וכמו שביאר הב"ח, או"ח – סימן מז).

אך לעומתם, בבית שני, הם למדו ביגיעת נפש, ולכן הם זכו לשלימות בלימוד התורה. ולמרות זאת, מכיון שהיתה להם שנאת חינם, לימוד התורה לא הגין!

ובענין זה סיפר הגה"צ רבי משה מרדכי שולזינגר זיע"א (דרשות משמר הלוי, חלק א – עמוד ערב), וז"ל:

פעם נכנס לגה"צ רבי נחום פרצוביץ זיע"א אברך אחד והתלונן לפניו שיש לו בעיות והמצב רוח שלו לא כל כך מרומם (דכאון, עצבות בלע"ז)…

אמר לו רבי נחום: איך זה יכול להיות, הרי אתה שקדן כזה גדול, והתורה היא משמחת, כמו שנאמר: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהלים יט, ט), ואם אתה לומד כל כך הרבה איך יתכן שאתה בעצבות?

ורבי נחום התחיל להסתובב בחדר הלוך וחזור – איך יתכן איך יתכן? בסופו של דבר הוא בירך אותו, ויעץ לו מה שיעץ. האברך הלך, אך רבי נחום המשיך להסתובב…

רבי נחום הסתובב והעמיק בזה כמו בסוגיות חמורות ביבמות, בזיקה, ובפיגול בזבחים. ופתאום הוא נעמד, הוא מצא את התירוץ. כתוב, 'פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב' – מתי הפיקודי ה' משמחים, כשהם ישרים, כשזה בישרות!

[15] ובכל זאת היתה ביניהם שנאת חינם, ואת הסיבה לכך ביאר הגה"ק הנצי"ב מוולאז'ין זיע"א בספרו מרומי השדה (יומא ט:), וז"ל:

בתוספתא שלהי מנחות (פי"ג ה"ד) איתא, שהיו (בזמן בית המקדש השני) אוהבין את הממון יותר מדאי. ובגמרא כייל גם זה בשנאת חינם, מפני שדבר זה גרם להיות ביניהם שנאת חינם.

ויש לדעת דבאמת היה שפיכת דמים לרוב בבית שני (כמו שכתוב ביוסיפון, ובגיטין נז:, ובעבודה זרה ח:), אלא שלא היה שפיכת דמים אלו במחשבת איסור, אלא במחשבת מצוה, והיינו שחשבו זה את זה לצדוקי ואפיקורס ומסור שעל פי דין מורידין אותם, ומה גרם לחשוב הכי רק מסיבת השנאת חינם. ומשום הכי כשראה את חברו עובר עבירה לא שפט אותו שהוא עשה רק משום תאוה וכדומה, אלא משום שהוא אפיקורס, ורשאי ומצוה להורגו.

מה שאין כן במקדש ראשון היה השפיכת דמים פשוטו כמשמעו לעשות רציחה… עיי"ש עוד בדבריו.

[16] תורת מנחם – ספר המאמרים (שנת תשי"ח – עמוד ס).

[17] טעם נוסף לכך שהסמיכה הגמרא את שאלתם של חכמי ישראל דוקא לסיפור הזה, מכיון שטענת אותו גוי היתה שהקב"ה הסתיר פניו מעם ישראל, דבר שקרה בזעיר אנפין בפטירתו של רבי יהושע, שאז העלימה ספירת הבינה את אורה.

[18] סיפר הגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א (מעיין המועד – בין המצרים, עמוד רפה), וז"ל:

שופן, המלחין הפולני הגדול, היה פטריוט פולני גדול לא פחות. בזמנו כבשו הרוסים את ארץ מולדתו. הוא לא יכל לשאת זאת. לא יכול היה לסבול את הכיבוש, לראות את הדגל הרוסי המתנוסס מעל ארמון המושל, את החיילים הרוסים הגודשים את הרחובות, את הטפסים הרשמיים בשפה הרוסית, ומעל לכל – את אדישות התושבים לכל ענין הכיבוש, את השאננות וההשלמה…

קם והצטרף אל הגולים מארצו – האצילים וראשי הצבא, שחלמו על זמנים טובים יותר, כאשר העצמאות תושב.

עד מהרה הוברר לו שנותר החולם היחידי… הוא ראה את הגולים חיים חיי ההווה, מתענגים על מנעמיו. העובדה שהזכיר תמיד את המולדת, היתה להם לזרא…

'אבדה תקותך, פולין', אמר בכאב.

ערב אחד פסע ברחוב, עבר ליד בנין בית הכנסת היהודי ששרוי היה באפלה, והנה שמע קולות בכי בוקעים ממנו. לבו ניתר בבהלה. מי זה בוכה בבנין החשוך? ניגש אל החלונות וראה שהעלטה אינה מושלמת…

זיק חִוֵּר של אור הבליח, ולאורו נראו צלליותיהם של המוני אנשים, כולם יושבים שפופים לארץ. נר יחיד דלק, נלחם לבדו בחשיכה. נתון בידיו של איש שיבה, שישב לארץ כעמיתיו. בידיו אחז מגילה וקרא בה בניגון עצוב, בקול רוטט, רווי יגון. ניגון שנקטע באנחות ואנקות שבקעו מן הקהל…

שופן לא הבין את הנאמר, אבל המחזה הפעים אותו. מראה בני הקהילה היהודית היושבים לארץ בחשיכה והניגון הנוגה ריגשוהו עד דמעות. לא ידע כמה זמן עבר עליו בהתבוננות זו…

הקשיש סיים את קריאתו, והקהל פרץ בקינה קולנית, נרגשת. לאחר דקות ארוכות הסתיים המעמד. הקהל קם על רגליו והחל נוהר החוצה. שופן שם לב לכך, שהאנשים יחפים. רק גרבים לרגליהם… פנה אל אחד מהם, ושאלו: 'מה זה היה, מה ההתכנסות הזו בחושך?'

הלה הביט לעברו בעינים עצובות, אדומות מדמעות: 'בית המקדש שלנו חרב, גלינו מארצנו', ענה בכאב.

שופן תמה. לא ידע שנותרה ליהודים כברת ארץ משלהם, לא שמע שלחמו נגדה. 'איפה, מתי זה אירע?' שאל.

'בארץ הקודש. לפני כאלף ושבע מאות שנה', נענה, 'ביום זה – יום תשעה באב!'

פיו של שופן נפער בתדהמה. כשהדיבור שב אליו, אמר: 'מובטחני בעם זה, שישוב לארצו! עם, שלא שכח את חורבן ביתו במשך 1700 שנה, מובטח לו שישוב אליו! יש לפולנים ממי ללמוד, כיצד להתאבל על מולדת שאבדה!'

זה הסיפור. זהו תשעה באב בעיניו של פטריוט פולני.

ולא היה לו מושג, כמה טעה בהבנתו!…

כי עם ישראל לא מתאבל כל השנים הללו על אבדן העצמאות בלבד. שכן, העצמאות המדינית אבדה לעם ישראל מאות שנים לפני חורבן הבית. נציב רומאי ישב בקיסריה ופקד על חיל המצב שהתפרשׂ בכל רחבי הארץ. היה לו מעוז בירושלים, במבצר אנטיוכיה הסמוך לבית המקדש והשולט על כל הנעשה בו…

המרד נגד הכיבוש דוכא ביד ברזל, ובעשרה לחודש טבת שבו הרומאים ושלטו בכל רחבי ארץ ישראל, למעט ירושלים. המורדים התבצרו מאחורי החומות החזקות, שלש במספר, והרומאים הטילו עליהם מצור ממושך, שנמשך שנתים וחצי!…

המערכה הוכרעה, למעשה, בשבעה עשר בתמוז. אז הובקעה חומת העיר, והשונא חדר פנימה להרוג ולהשמיד. המרד נחל כשלון חרוץ…

כל אלו תאריכים עצובים בדברי ימי העם, ימי צום בלוח השנה.

אבל האבל הגדול, יום הצום המרכזי, היום שצמים בו מערב עד ערב, קוראים את מגילות הקינות, יושבים לארץ, אין נועלים נעלי עור – האבל הגדול חל שלשה שבועות לאחר מכן, כאשר בית המקדש, הבית המקודש, עלה בלהבות!…

בית המקדש הוא נשמת העם. הדעת אינה מוסחת מהעדרו, מחורבנו. בכל תפילה מבקשים על בניינו מחדש בעת הגאולה: 'והשב את העבודה לדביר ביתך'. אף בכל ברכת המזון מפצירים, שיבנה מחדש בעת הגאולה: 'רחם נא… על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו'.

מהו בית המקדש?

האמת, כמה שננסה להסביר מהו בית המקדש, כל ההסברים יהיו בגבולות השכל האנושי, וכידוע, שהשכל האנושי מוגבל וחלש, ואילו בית המקדש זו מציאות רוחנית נעלה ונשגבה מאוד, ולכן אין בכחו לתפוס ולהשיג…

[19] בשו"ת הרשב"א (חלק א – סימן תיד) הובא מכתבו של רבי אבא מרי מלוניל (והרשב"א מכנה אותו החכם שבמונטפשליר) הקובל מרה על לימודי הפילוסופיה בקרב ישראל, וז"ל:

מקצת אנשי הארץ הלזו מתמידים ושוקדים על ספרי היוונים ומחברים ספרים בתורה ודורשים בהם הגדות של דופי וכתב כתב ארוך במליצות…

דוד מלך ישראל נעים זמירות הוצרך להרבות תפילות ארוכות וקצרות להיות מדברותיו בבתי כנסיות נזכרות, ובלא תפילות ותחינה זכו אריסטו ואפלטון למלא מספריהם כל חדר וקיטון וסומכין על דבריהם כסומך על הפלטר ולוקח מן הסיטון… ראה שם באורך.

[20] קטע זה הוא לשון הריי"צ מליובאוויטש זיע"א (קונטרס תורת החסידות – אות א).

[21] במהלך שלשים שנות הנהגתו של אבא הוא מסר עשרות אלפי שיעורים, מהם במקומות קבועים (כגון: בישיבתו הקדושה, ובערים קבועות בארץ) ומהם במקומות מזדמנים (אזכרות וכדומה).

מכח השיעורים הוא נפגש כל יום עם בני אדם, מהם אנשים שנפגש עמהם בקביעות בכל יום, ומהם אנשים שהוא נפגש אתם רק לעתים רחוקות, וזה לא שינה לו – כל אדם שנפגש עמו, הוא נתן לו אפשרות לגשת אליו ולשוחח עמו, והוא זיע"א הקשיב לו באמת – ובעת ההקשבה הרגיש המשוחח בנהרות של אהבה אמיתית הזורמים מלבו של הרב לתוך לבו – ואחר כך היה הרב משיב לו במאור פנים, תשובה שירדה והשתלשלה מלמעלה – מהיכלות ועולמות שלמעלה…

כל אדם שזכה ונפגש עם הרב, לעולם לא שכח את הַֽחֲוָיָה הזו, את נעימות ההרגשה שישנו יהודי צדיק בעל מדרגה שאוהב אותי כמו שאני, ואני חשוב בעיניו!

ויהודים מכל צבעי הקשת, מהעולמות האפורים ביותר המסתובבים עם דם על הידים ועד יהודים מהעולמות השקופים והבהירים ביותר, עולמות של יחודים וכוונות, של המתקת דינים והמשכת ישועות – חיפשו את קרבתו, והשתוקקו להיות במחיצתו.

מעולם, מעולם, לא התעייפו האנשים להיות במחיצתו, והגם שבכל שבת הוא היה מוסר במשך השבת ארבעה שיעורים (ערב, בוקר, צהרים, ובמוצאי שבת) שבסיכומם הכללי היו מתפרשׂים על כשבע שעות! היו האנשים מופיעים בכל השיעורים, שבת אחר שבת!…

כל אחד שבא עמו במגע הרגיש כמה הוא יקר ואהוב על הרב, כל אחד היה בטוח שהוא בין האנשים הכי קרובים וקשורים לרב.

לא היתה זו אהבה ערטילאית, היתה זו אהבה שהביאה לתוצאות. הוא חפץ והשתוקק באמת! שלכל יהודי יהיה טוב. באמת. ולא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות…

פרשת וישב – תניא – מקור לריפוי תחלואי הנפש