כחו של היצר – ספיקות
ישנם אנשים מוזרים בעולם!
דרכו של הבורא יתברך לראות את הטוב שבכל יהודי, וכמו שנאמר: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַֽעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כג, כא).[1] ובדרכו זאת של הבורא הלכו וצעדו כל גדולי הדורות.
אחד מאותם גדולים היה הגה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א. רבי לוי יצחק אוהב ישראל בכל לבו היה, ומעולם לא הסכים עם הרע הנראה לעינים.[2]
בנוסף, כל ימי חייו התאמץ להמליץ עליהם טוב לפני הקב"ה, ולהראות שלמרות חטאם, עם כל זה המה חבוקים ודבוקים בשורש – אלופו של עולם, כאשר שביבי אור קדושתם המוּרשת להם מאבות הקדושים לא עממו, ואורם מבהיק ומאיר בסתר עליון…
היתה זו עבודת נפש מאומצת עד כדי חיפוש בחורים ובסדקים אחר כל נקודת זכות ומדה טובה הנמצאת בכל בן ובת ישראל באשר הם, ולאחר שמצא, רומם אותה, הבריק וצחצח, עד שהצליח לעשותה עוד אבן יקרה ויפה בכתרו של מלך מלכי המלכים הקב"ה.
ואחר הקדמה זו נספר:[3]
באחד הימים קרא רבי לוי יצחק לאחד מתלמידיו וביקש ממנו: לך בבקשה לעיר קארלין תיגש לצדיק רבי שלמה בן יוטא, ותמסור לו שאני רוצה לפגוש אותו.
התלמיד הגיע לעיר קארלין והחל לחפש את רבי שלמה בן יוטא, אך שום אדם לא הכירו!
התלמיד הסתובב והסתובב, עד שבסופו של דבר, אמר לו אחד מתושבי העיר: אני לא יודע למי אתה מתכוין, אך ישנו אברך בעיר שקוראים לו שלמה, אולי הכוונה אליו?
התלמיד ניגש לשלמה ושאל: האם שמך שלמה בן יוטא? ענהו: כן. אמר לו התלמיד הגה"ק רבי לוי יצחק מבקש שתבואו אליו.
כשהקיש על דלתו של רבי לוי יצחק, רץ מיד לקראתו חיבקו באהבה רבה, ואמר: ברוך הבא רבי שלמה! הם נכנסו לחדר התיישבו ושתקו…
השקט נמשך ונמשך… כשבכל אותו הזמן פניהם פני להבים ועיניהם מביטות בנקודה מסויימת בחלל…
ולפתע פרצו בצחוק מתגלגל, קמו ממקומם, ורבי שלמה חזר לביתו…
הדבר היה לפלא גדול בעיני תלמידיו של רבי לוי יצחק, והם שאלו אותו: 'רבינו! מה קרה פה?'
ורבי לוי יצחק סיפר: כבר תקופה ארוכה שהפריצים רוצים לגזור גזירת גירוש על היהודים המתגוררים בשטחיהם, והדבר לא עולה בידיהם. אתמול נמאס להם, והם החליטו להתאסף למחרת יחד ולחתום על הגזירה.
משמים גילו לי על המזימה, ואני ניסיתי בכל יכולתי לבטלה, ולא הצלחתי. אך לא הרפיתי, והמשכתי לבכות ולהתחנן, לבקש ולהפציר, עד שגילו לי מן השמים, כי לבטל את הגזירה הזאת יכול רק רבי שלמה בן יוטא מפני שאליהו הנביא רגיל אצלו, ולכן הזמנתיו לכאן.
כשישבנו יחד ראינו שכמעט כולם כבר חתמו על הגזירה! רעדה ופחד איום אחזו אותנו, ולכן שלחנו את אליהו הנביא ז"ל אל האסיפה ההיא. אליהו הלך לשם כשהוא מחופש בדמות פריץ זקן. הוא נכנס לאולם וביקש מהפריצים שהיו שם להראות לו את כתב הגזירה, הם מסרו לו את הכתב ולאחר שקראו התחיל לצעוק עליהם: 'טיפשים שכמותכם, מי נתן לכם רעיון כה אוילי?'…
הצעקות שלו התגברו, קצף רירי של עצבים התקבץ בקצות שפתיו, והוא תפס בעצבים את הכתב וקרעו לגזרים…
הפריצים שישבו שם הסתכלו אחד על השני, ואז קם אחד מהם ואמר: טוב התוכנית מבוטלת! כולם לחזור הביתה!
לכן צחקנו, הנה יושבים פריצים כאלה שרובם כבר חתמו על הגזירה, ופתאום מגיע איזה פריץ שאינו מוכר להם כלל, צועק עליהם וקורע את כתב הגזירה, וכולם מקבלים את דעתו ומבטלים את הגזירה. היש לכם שחוק יותר מזה!…[4]
ולפני שנבאר כיצד הסיפור הזה קשור לפרשת השבוע, נקדים…
אלה תולדות יעקב
יעקב אבינו חי 147 שנים, וכמו שנאמר: "וַיְהִי יְמֵי יַֽעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶֽׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (בראשית מז, כח).
יריעת חייו של יעקב מתפרשׂת על פני שבע פרשיות, והן: תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי.
פרשת תולדות כוללת בתוכה את ה-77 שנים הראשונות של יעקב.
פרשת ויצא כוללת בתוכה את ה-20 שנים הבאות.
בארבע הפרשיות שאחר כך אנו לומדים על ה-33 שנים הבאות.
ופרשת ויחי מדברת על ה-17 שנים האחרונות.
והנה כשמתבוננים בשמות של הפרשיות רואים דבר פלא, בארבע מהן מוזכר שמו של יעקב: 'ויצא יעקב', 'וישלח יעקב', 'וישב יעקב', 'ויחי יעקב'.
וצריך להתבונן מדוע הוזכר שמו של יעקב דוקא בארבע הפרשיות הללו, אך כעת אנו רוצים להתבונן רק בנקודה אחת, המתגלת מתוך דברי הגמרא הקדושה. ונבאר את דברינו:
כאשר יצא יעקב מבית אביו הוא הגיע לבית א"ל, ושם התגלה אליו הקב"ה והבטיחו: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַֽהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל־הָֽאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶֽעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (שם כח, טו).
עשרים שנה חלפו מקבלת ההבטחה, יעקב יוצא מבית לבן והחל לצעוד לכיוון בית אביו, ואז נודע לו שעשיו אחיו מתכונן להורגו. והידיעה הזו הולידה בלבו של יעקב פחד נורא, וכמו שנאמר: "וַיִּירָא יַֽעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (שם לב, ח).
והקשתה הגמרא הקדושה (ברכות ד.) למה יעקב פחד, הרי היתה לו הבטחה: 'כִּי לֹא אֶֽעֱזָבְךָ'?[5]
ומשיבה הגמרא ומגלה: יעקב התיירא שמא יגרום החטא, שהרי באותן 20 שנה, נוצרו אצלו שלשה כתמים, והם: נישואים עם שתי אחיות, אי קיום מצות כיבוד אב ואם, ואי קיום מצות ישיבת ארץ ישראל.[6]
ומכיון שיש לי את הכתמים הללו, שמא אני כבר לא צדיק, ואולי הברכה לא תתקיים. ובגלל שהתיירא התכונן…
מאותה עת חלפו 50 שנה, ובתאריך ט"ו תשרי הגיע יומו האחרון, הוא שולח לקרוא לבנו ליוסף ואומר לו: אני מבקש ממך שאחרי שאפטר מן העולם, תעלה אותי ממצרים ותקבור אותי במערת המכפלה. ואל תמתין עד שעם ישראל יצאו ממצרים, אלא עכשיו, תעלה אותי לארץ ישראל!
ואל תחשוב – המשיך יעקב ואמר – שאני רוצה להיקבר בארץ ישראל, כי אני צריך עזרה מקדושת הארץ (שכל הקבור בארץ ישראל הדינים מתמתקים מעליו), כי אני צדיק גמור![7] אלא יש לי ענין בזה!
וממשיך יעקב ואומר ליוסף, ואל תתרעם עלי שלא קברתי את רחל אמך במערת המכפלה, כי אני מתבייש בכך שנשאתי שתי אחיות![8]
ואנו עומדים ותמהים, לפני המפגש עם עשיו הוא התיירא שמא יש בו חטאים, ואילו עתה לפני מותו יודע בעצמו שהוא צדיק גמור. מה השתנה?
ולפני שנשיב נקדים…
תפילה, דורון, ומלחמה…
פרשתנו פותחת בנסיונו של יעקב לפייס את עשיו, וכך היא מתחילה: "וַיִּשְׁלַח יַֽעֲקֹב מַלְאָכִים[9] לְפָנָיו אֶל־עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַֽעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה" (בראשית לב, ד-ה).
יעקב שלח שליחים לעשיו, ושם בפיהם מסר:
עשיו, אתה כועס עלי שלקחתי לך את הברכות. אתה חושב שבגלל שלקחתי את הברכות קיבלתי שפע חדש, ברכות והשפעות שלא הייתי אמור לקבל.
אז דע לך, שהברכות הללו עדיין לא התקיימו בי, והן תתקיימנה רק לעתיד.
ומכיון שהן עדיין לא התקיימו בי, אין לך מה לכעוס עלי, שהרי אנו שוים, שגם אתה קיבלת ברכות שמתאימות לך, וגם הן תתקיימנה רק לעתיד…
אז נזק לא גרמתי לך, ואם בכל זאת נפגעת ממני, אני מבקש סליחה, אל תכעס…
השלוחים הגיעו למחנה, וניסו להיפגש עם עשיו, אך שומרי ראשו מנעו מהם אפשרות גישה אליו…[10]
והשלוחים חזרו למחנה וסיפרו: "בָּאנוּ אֶל־אָחִיךָ אֶל־עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" (שם פסוק ז)!
ופירש רבינו בחיי (שם): 'וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָָ', 'וגם' – לרבות שרו של עשיו (המלאך סמא"ל) שגם הוא הולך לקראתו להילחם בו.
וכאשר שמע יעקב על 'המשלחת' הצועדת לעברו, מיד: "וַיִּירָא יַֽעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (שם פסוק ח)!
ובעקבות כך נעמד יעקב אבינו לפני הקב"ה והחל לשפוך את לבו:
"וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב: אֱלֹהֵ"י אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵ"י אָבִי יִצְחָק, ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַֽחֲסָדִים וּמִכָּל־הָֽאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַֽחֲנוֹת. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּֽנִי אֵם עַל בָּנִים" (שם פסוקים י-יב).
רבונו של עולם! אנו שני אחים שגדלנו בבית אחד. שנינו זכינו לטעום את הטעם המתוק והערב של העולם הפנימי…
שנינו לא בילינו את חיינו על ספסל המשחקים. כל ימי ילדותנו טיפסנו והתקדמנו יחד שלב אחרי שלב, בדרך הסלולה העולה בית א-ל…
חיינו הפכו לסיפור הצלחה מטורפת…
אך, בגיל 15, עשיו נלכד בהצלחה של עצמו, והגאוה שלו הפילה אותו מכל מדרגותיו…
ואילו אני, לעומתו – רבונו של עולם – ידעתי כיצד להתמודד עם ההצלחה. ידעתי שהאמת היא ש'קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַֽחֲסָדִים וּמִכָּל־הָֽאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־עַבְדֶּךָָ'…
ידעתי שכל מה שיש לי הוא רק ממך – 'אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־עַבְדֶּךָָ' – אתה הוא אשר נתת לי את כל ההצלחה ואת כל הגדולה… ואם כן, מה שייך להתגאות בזה?…
אך יעקב אבינו אינו מסתפק רק בתפילה…
לאחר שסיים להתפלל, החל להתכונן למלחמה. הוא אסף את כולם והודיע, עתה אנו מתחלקים לשני מחנות, בראש מחנה אחד יעמוד דמשק בן אליעזר עבד אברהם. ובראשות המחנה השני יעמוד אלינוס בן אליעזר (על פי ספר הישר).
והיה כאשר יתקיפו מחנה עשיו מחנה אחד, יוכל המחנה השני להתגנב אליהם מאחור, ולהכותם…
לאחר מכן החליט לנסות ולפתור את הבעיה בדרך נוספת: הוא קיבץ 580 בעלי חיים: עיזים ותיישים, רחלים ואילים, גמלים, פרים ופרות, עיירים ואתונות וחילקם לעדרים, ושלח את הכל לעשיו, ויצוה את עבדיו לאמר: 'לכו לעשיו, ותאמרו לו שיעקב אחיו שלח לו את כל זה מנחה'…
ולפני שנמשיך נעצור לרגע…
מעשה אבות סימן לבנים
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, וישלח – מאמר א) אמר, וז"ל:
פרשת וישלח הינה פרשה מיוחדת במינה. כל פרט ופרט בפרשה זו רומז על המאורעות שיעברו עם ישראל בהיותם בגלויות תחת ידם של בני עשיו וכן בני ישמעאל, ובכלל זאת אף הגלות האחרונה שבה אנו נמצאים. על כן נאה ויאה לקרוא לפרשתנו כפי שקרא לה השל"ה הקדוש בהקדמתו לפרשתנו 'עמוד הגולה', כיון שכל כולה לא באה כי אם ללמדנו כיצד לנהוג בזמן הגלות על מנת להחזיק בה מעמד ולצלוח אותה בשלום.
פתיחה זו מיוסדת על דבריו של קדוש ה' מכובד הרמב"ן זלה"ה בפתיחתו לפרשתנו (בראשית לב, ד), וזה לשון קדשו:
נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו… ויש בה עוד רמז לדורות, כי כל אשר אירע לאבינו עם עשיו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשיו, וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק.
נמצינו למדים מדבריו הקדושים של הרמב"ן, שכל המעשים שעשה יעקב אבינו לקראת פגישתו עם עשיו הרשע שרצה להורגו, וכן בפגישה עצמה, נועדו ללמדנו כיצד עלינו להתנהג עם אומות העולם בזמן היותנו נרדים תחת ידם – 'וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק'.
ומהי דרכו של אותו צדיק יעקב אבינו ע"ה? על כך נוכל ללמוד מדברי רש"י בפרשתנו (בראשית לב, ט) שמביא את דברי חז"ל במדרש (קהלת רבה, פרשה ט – אות כז) אשר בהליכתו של יעקב אבינו לקראת עשיו אחיו הכין את עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפילה, ולמלחמה.
כלומר: בראש ובראשונה בחר יעקב אבינו לנהוג בדרכי נועם ולנסות לפייס את עשיו הרשע על ידי מתנה גדולה ומכובדת. לשם כך הכין יעקב מנחה גדולה ביותר שכללה: "עִזִּים מָאתַֽיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַֽיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים. גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה" (בראשית לב, טו-טז).
יחד עם זאת, אחז יעקב אבינו בעבודת התפילה, והתפלל לה' מעומקא דליבא: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּֽנִי אֵם עַל בָּנִים" (שם פסוק יב). יעקב אבינו ידע ללא שמץ של ספק כי ללא תפילה אמיתית לה' יתברך אין שום מציאות בעולם שמשהו יצליח.
ורק אם לאחר כל זאת עדיין ירצה עשיו הרשע לפגוע בו ובבני משפחתו, התכונן יעקב אבינו גם לצאת למלחמה כנגדו. אולם את האפשרות הזאת דחה יעקב אבינו לתחתית רשימת האפשרויות, כיון שידע שממלחמה לא מרויחים כלום.[11] בסופה של כל מלחמה ישנן אבידות קשות לשני הצדדים הלוחמים גם יחד – אבידות של נפשות אשר לא ניתנות להישבון לעולם, על כן יש להשתדל בכל הכח להימנע מכך עד כמה שרק ניתן…
והנה נשמתו של יעקב אבינו שבה והתנוצצה בנשמתו של התנא הקדוש רבי יהודה הנשיא, ולכן קראו לו בתואר 'הנשיא', כיון שהוא ראשי תיבות: 'הוא ניצוץ של יעקב אבינו' (מגלה עמוקות, פרשת תולדות – ד"ה ענין). וכן נקרא 'רבינו הקדוש' (שבת קיח:) כנגד מה שיעקב אבינו תיקן את ברכת 'הא"ל הקדוש' (כמובא בבית יוסף – סימן קיב, בשם שיבולי הלקט הלכות תפילה – סימן קיב). ונשמתו של עשיו הרשע שבה והתגלגלה בנשמתו של אנטונינוס מלך רומי.
לכן נהג רבי יהודה הנשיא כלפי אנטונינוס מלך רומי בדיוק באותה הדרך שנהג בה יעקב אבינו בפגישתו עם עשיו, כפי שמבואר במדרש (בראשית רבה, פרשה עח – אות טו) שבכל פעם שרבי יהודה הנשיא היה צריך להגיע לארמונו של אנטונינוס המלך היה קודם לכן מעיין בפרשת 'וישלח', כדי להזכיר לעצמו להתנהג עמו בענוה ושפלות רוח והכנעה, כיעקב אבינו בשעתו.
וכן מסופר במדרש (שם, פרשה עה – אות ה) שפעם ביקש רבי יהודה הנשיא מתלמידו לכתוב אגרת בשמו למלך אנטונינוס. התלמיד כתב בראש האגרת: 'מיהודה הנשיא לכבוד המלך אנטונינוס'. כשראה זאת רבי יהודה הנשיא לקח את האגרת וקרע אותה, וביקש ממנו לכתוב אגרת חדשה שתפתח במילים: 'מעבדך יהודה לכבוד המלך אנטונינוס'. וכששאל התלמיד מדוע מבזה הוא את כבוד תורתו בפני המלך, השיב רבי יהודה: וכי טוב אני מזקני יעקב אבינו, ששלח לאמר לעשיו הרשע: "כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַֽעֲקֹב" (בראשית לב, ה).
התנהגות זו של רבי יהודה הנשיא כלפי אנטונינוס יצרה ביניהם מערכת יחסים ידידותית יוצאת דופן. אנטונינוס אהב את רבי יהודה הנשיא בכל לבו ונפשו, ורחש לו כבוד עצום, כפי שמספרים חז"ל (עבודה זרה י:) שבכל יום היה אנטונינוס משמש את רבי יהודה, מאכיל אותו ומשקה אותו. וכשהיה רבי יהודה הנשיא רוצה לעלות למטתו, היה אנטונינוס גוחן לפני המיטה ואומר לו: 'עלה על גבי למטתך', ומוסיף ואומר: 'מי ישימני מצע תחתיך לעולם הבא'…[12]
וכמו שנהגו יעקב אבינו, והמשכו רבי יהודה הנשיא, כך מוטל עלינו להתנהג. וכמו שכתב השל"ה הקדוש (פרשת וישלח, חלק תורה אור – אות ו), וז"ל:
'ודע שענין פרשה זו לא לבד על יעקב יצא, כי אם על יוצאי חלציו גם כן, כי מעשה אבות סימן לבנים… וכל מלחמות יעקב עם עשיו רומז על העתיד… וכמו שנהג הוא לדורון לתפילה ולמלחמה, כן נוהגין אנחנו בדורנו לבני עשיו'…
מבואר בדבריו, שלמעשה מהנהגתו של יעקב אבינו ע"ה עלינו ללמוד שכל זמן שמשיח בן דוד טרם נגלה[13] ועדיין נרדים אנו תחת יד האומות, עלינו להתנהג כדרכו של יעקב.
ואם כן, חובה עלינו להתבונן, הכיצד?…
תורה, תפילה, וצדקה
ומצאנו להגה"ק רבי צבי הירש קוידאנובר זיע"א (קב הישר – פרק סז), שגילה לנו את הסוד, כיצד נצעד בדרכו של יעקב אבינו. וזה לשון קדשו:
כמו שמצינו ביעקב אבינו שהיה מוכן לדורון, לפיוס ולמלחמה, כך גם אנו צריכים:
ל'דורון' – זה מתנות עניים דאיקרי דורון להקב"ה, כנזכר בזוהר בכמה מקומות.
'פיוס' – זו תפילה לרצות להקב"ה בתפילה ובתחנונים.
ל'מלחמה' – היינו מלחמת התורה.
וכתב הגה"ק רבי יצחק חי בוכובזא זיע"א (לחם לפי הטף, מערכת י – אות לט), וזתו"ד: ועל כן צריך בכל בוקר לתת צדקה קודם התפילה ('דורון'), ואחר כך להתפלל ('תפילה'), ואחר כך לקבוע עתים לתורה ('מלחמה'), ובזה יתיש את כחו של היצר הרע.
והסיבה שהלימוד שאחר התפילה נקרא 'מלחמה', כי כאשר האדם מתעכב מעט כדי ללמוד משהו אחר התפילה, על ידי זה הגוף והנפש הבהמית שלו מקבלים עול והכנעה, וכמו שכתב בעל התניא (ליקוטי אמרים – פרק כז)[14] שעל ידי שאדם זובח את יצרו, כגון שמאחר את סעודתו ובאותו הזמן עוסק בתורה, על ידי זה הוא כופה את הסטרא אחרא וכבודו של הקב"ה מתרומם ומתעלה בכל העולמות!
זו היתה דרכם של כל תלמידי החכמים מאז ומעולם…[15]
וכך גם נהגו עם ישראל בכל הדורות, עד שהגיע ובא דורנו – הדור האחרון…
הפתרון – המאי"ר לארץ!
דורנו זה משופע בנסיונות וקשיים, ואם לא די לו לאדם בהתמודדויות הפרטיות שלו המסובבות אותו מכל עבר, הנה מגיעה לה הטכנולוגיה ומשתפת אותו בהתמודדויותיהם של כל בני האדם בעולם.
כמות הצרות והצער שנחשף אליהם האדם המחובר לטכנולוגיה היא בלתי נתפסת, וזהו אחד הגורמים המרכזיים לכך שכחות הנפש שלו הולכים ונשחקים, מתפוררים ונעלמים…
והתוצאה הישירה לכך היא, שבשעת התפילה ובזמן לימוד התורה, לבו של האדם בל עמו, מה שמביא לכך שההרגש האלקי והחיבור אליו יתברך בזמנים אלו כבר לא קיימים, וממילא אין כח לתורה ולתפילה כאלה להגין על האדם בגלות בה אנו נמצאים – גלות עשיו־אדום.
לפי זה לכאורה יוצא שרוב ככל בני האדם בדור שלנו מרגישים 'אבודים', אין מה שייגן עליהם בזמנים מסוכנים אלה של חבלי משיח! אלא שלא באנו לייאש אנשים, השליחות שלנו ב'המאי"ר לארץ' היא להגיש לכל אדם באשר הוא 'קרש הצלה' רוחני במבול הגשמי הסוער שקודם גילוי פני משיח צדקנו.
אם כן, מה יעשה האדם בדור שלנו ויינצל מכל הצרות הקשיים היסורים החולי והמוות המשתוללים בזמנים קשים אלו? כיצד יקנה הגנה עליו ועל כל בני ביתו ממלאכי החבלה והמוות האימתניים המאיימים להשחית בבני האדם? יתחבר בכל לבו ונפשו למקום של תורה אמיתי וקדוש שפועל בשלושת שכבות ההגנה הרוחניים באופן מושלם, שכבת ההגנה של החסד שכבת ההגנה של התפילה ובפרט בשכבת ההגנה של התורה, ממילא ההגנה תהיה נסוכה עליו ועל בני משפחתו באופן טבעי.
ובדור שלנו זכינו שאין מושלם בשלשה הללו כמו המאי"ר לארץ, שהתורה שמפיץ פשוטו כמשמעו חובקת עולם ב-136 מדינות בחמש שפות בכל שבוע (שכבת הגנה של תורה).
כמו כן עמוד התפילה שהמוני בית ישראל נושעו וראו נסים גלויים בזכותו, בפרט בשנה הקשה והמורכבת שעברנו, 'עמוד' שעתיד להכפיל כח לאין ערוך בבנין העצום והנפלא של הבנין המרכזי בבית הרב יורם שיכיל בתוכו אולמות תפילה בתי מדרשות מקוואות טהרה ממוגני ירי (7 ק"מ מעזה), וזאת על מנת שלא יהיה זמן בשנה (אפילו לא בזמן מלחמה) שיפסק קול התורה ורינה של תפילה.
ולבסוף ישנה 'קופת החסד' של המאי"ר לארץ העוסקת בחסד ותומכת באופן שוטף ביתומים, באלמנות, בהכנסת כלה, בחולים, ובפדיון שבויים, וכהנה רבות (רק בשנה האחרונה הושקעו בכל אותם נצרכים מיליוני שקלים), והכל מתוך הצנעה ללא כל פרסום ולשם שמים אמיתי.
כלומר, כשאדם נעשה שותף ב'המאי"ר לארץ', רוצה או לא רוצה – הוא נעשה שותף בכל אותן פעולות קדושות וטהורות ש'המאי"ר לארץ' פועל בכל העולם (ובכל העולמות [למביני דבר]), וממילא זוכה גם בדור שלנו לכל אותן הגנות, מעלות, ועוצמות שהטכנולוגיה והנסיונות הסירו מעליו.
וברשותכם נרחיב…
התכלית – להיות איש כלל
'חודש אלול הגיע!' שלש מילים אלו הספיקו בשביל להסעיר את הלבבות, ולהקפיץ את השומעים לתוך 'קלחת יוקדת' של רגש לבבי…
כך זה היה בכל הדורות!
חודש אלול בישיבת נובהרדוק, בחורי הישיבה הקדושה יושבים איש איש במקומו ועסוקים בכל להט נשמתם בהיטהרות והתקדשות.
ראש הישיבה, הסבא מנובהרדוק, נכנס להיכל הישיבה, עולה לבימה ופותח בשיחה מוסרית.
הגם שכל שיחותיו היו אפופות באש יוקדת, שיחה זו יצאה מן הכלל, להב הגבורה התגלתה שם באותה השיחה, מוכיחה ומייסרת, תובעת ודורשת: 'מתי תשתנו כבר? מתי תזכו לתקן ולהאיר את עולמכם הפנימי?!'
והגבורה, הלכה והתלהטה: 'עוד כמה ימים ראש השנה, איך אתם חושבים שתצליחו לעבור את יום הדין?!'…
לבבות השומעים פעמו בחרדה, אימה נמסכה על פני כולם, ונהרות הדמעות זלגו מהעינים ללא הרף…
הסבא מנובהרדוק, סיים את דבריו, וסקר בעיניו יוקדות האש את כל השומעים. כחכח בגרונו ואמר:[16]
'ישנה רק עצה אחת: לעשות עבור הכלל – ויהיו רבים צריכים לו,[17] וכשצריכים לגנב – חותכים אותו מן התליה'…
והיסוד הזה חוזר ברבים מספרי החסידות והמוסר, ש'ביטוח החיים' הטוב ביותר הוא – להיות איש שרבים תלויים בו!
כאשר יהודי גורם במעשיו לסייע לרבים, ואפילו אם הוא רק חלק מהסיוע, הרי שנכנס בגדר הזה של 'רבים צריכים לו'.
ולענייננו, המוסד הקדוש הזה, המאי"ר לארץ, הוא מקום שהרבים צריכים לו, ונפרט מעט מדוע:
הפצת תורה חובקת עולם:
בכל שבוע מפיצים ב-136 מדינות, רבבות עותקים, מהחוברת הנפלאה 'מסילות אל הנפש'. חוברת המופיעה בחמש שפות, והן: עברית, אנגלית, ספרדית, רוסית, וצרפתית.
חוברת הגדושה בדברי תורה מכל חלקי התורה ובסיפורים משובבי לב, והמהוה כעין בית מדרש עולמי ללימוד תורה.
אך עם כל הזכויות, ההפצה הזו עולה הון תועפות: כתיבה, עריכה, הגהה לשונית, תרגום לשפות זרות (קבוצה של מתרגמים) מחלקת גרפיקה ועימוד, ומערך שלם של הפצה.
בנוסף, מורינו ורבינו הגאון הצדיק רבי ישראל אברג'ל שליט"א מכתת רגליו למסור שיעורים רבים ברחבי ישראל. עם אלפי משתתפים, ולא עוד, מספר זה מוכפל פי עשרה מכיון שהשיעורים מועברים בו זמנית גם ברשתות המדיה.
ל'המאי"ר לארץ' חטיבת מדיה מקצועית. אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בגרפיקה, צילום, וידאו, עריכת וידאו ועוד, מפיצים את תורתו של הגאון הצדיק רבי ישראל אברג'ל שליט"א בפורמטים דיגיטליים שונים ומנגישים את תורתו של הרב לכל – דבר הדורש תקציב גדול כידוע.
ובנוסף, המערכת מחזיקה כמה כוללים, כשהמטרה העיקרית שלה להעמיד רבני קהילות ומורי הוראה בישראל שיזכו את הרבים.
קופת החסד:
המאי"ר לארץ הקימה קופה מיוחדת, שכל מטרתה להחיות חיים! לסייע ולעזור, לתת אחרית ותקוה, לנצרכים ונזקקים. תמיכה הניתנת בדרך כבוד ומאור פנים.
וכשמגיעים החגים, התמיכה מוגדלת הן בכמות התמיכה והן בכמות הנתמכים.
וגדולה זכות הצדקה הזו, שמטהרת ומנקה את האדם מכל עוונותיו.[18]
ולפני שנעבור לנקודה הבאה, נקדים…
תכלית הכל – הרחבת גבולות הקדושה
אמר רבי סימון:[19] בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון, קרא למלאכי השרת ואמר להם: ברצוני להתייעץ עמכם, האם לברוא בני אדם או לא?[20]
ובתגובה נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות, מהם אומרים: אל יברא! ומהם אומרים: יברא!
וכך תיאר דוד המלך את הויכוח והסער שהתחולל בעולמות העליונים באותה שעה: "חֶֽסֶד וֶֽאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶֽדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. אֱמֶת מֵאֶֽרֶץ תִּצְמָח" (תהלים פה, יא-יב)…
'חסד ואמת נפגשו' – המלאכים שמצד החסד אמרו: יברא האדם – שהוא גומל חסדים! והמלאכים שמצד מדת האמת ענו לעומתם: אל יברא – שכולו שקרים!
'צדק ושלום נשקו' – המלאכים שמצד מדת הצדק נאמו: יברא – שהוא עושה צדקות! והמלאכים שמצד מדת השלום צווחו: אל יברא – דכוליה קטטה!
מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ, שנאמר: "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה" (דניאל ח, יב)… אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס שלך?[21] תעלה אמת מן הארץ! וזה מה שנאמר: 'אמת מארץ תצמח'.
וביאר הגה"ק רבי משה שיק זיע"א את הדברים כך:[22] המלאכים שהתנגדו לבריאת האדם טענו: כפי מה שאנחנו מבינים אתה רוצה לברוא אדם העשוי מבשר ודם ולהעניק לו את תורתך הקדושה כדי שיעבוד אותך, ובעינינו זה נתפס כחילול הקודש והורדת הקדושה! לקחת את התורה הקדושה אשר קדמה לעולם ברזי עולם ונכתבה באש לבנה על גבי אש שחורה ולמסור אותה בידי בשר ודם העוסקים באכילה ושתיה ושאר דברים גשמיים?!
ולכן דעתנו היא: אל תתחלל הקדושה העליונה, השאר את התורה אצלנו, המלאכים, שכולנו קדושים וטהורים ואין לנו יצר הרע! וכך תשאר התורה בכבודה ובקדושתה!
והקב"ה גילה להם: כל מטרתי בבריאת העולם היתה כדי להרחיב את גבול הקדושה, שהחול יהפך לקודש, והקודש לקודש קדשים, וזה אי אפשר להיות על ידכם שהרי אין בכם חול! ולכן ברצוני לברוא עולם שהאור האלקי – יוסתר בו, והמציאות האפרורה – תשלוט בו, ואברא בני אדם בעלי יצר הרע, ואז אשליך את התורה לארץ ('ותשלך אמת ארצה') ועל ידה ובכחה יזכך האדם את העולם ויעלה אותה מהחול אל הקודש, ומהקודש לקודש הקדשים, ואז יתקיים: 'אֱמֶת מֵאֶֽרֶץ תִּצְמָח'… (עכ"ד רבי משה שיק).
למדנו, כי רצונו יתברך שנרחיב את גבולות הקדושה.[23] והנה אחד מן הדרכים להרחבת גבולות הקדושה, היא בהקמת בית המדרש הענק ב'בית הרב יורם' שהוא מקום תורה תפילה וטהרה המכיל בתוכו את כל הנצרך לקדושת היהודי: מקוה טהרה, מקום תפילה, חדרי לימוד, ספריה מלאה ספרי קודש.
בית, שבעזרת ה' יתברך יתקיימו בו שיעורי תורה מסביב לשעון, ויעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר של קדושה ונקיון.
וגם כאן לצורך השלמת הבנין צריכים לחומר מניע…
ולכן, כל השותף עם המאי"ר לארץ, זוכה להיות ממזכי הרבים, זוכה לכפרת עוונותיו, ונחתם בביטוח חיים…
ונחזור לפרשת השבוע…
המאבק עם שרו של עשיו
לאחר ששלח יעקב את המנחה להפיס את דעתו של עשיו, קם בלילה, נטל את נשיו ואת ילדיו והעבירם במעבר יבוק. גם את צאנו ואת בקרו וכל אשר לו העביר. כשהיו כולם על גדת הנחל השניה, נזכר יעקב כי כלים אחדים נותרו בעבר הנהר. אמר בלבו: 'אלך ואביאם, כי עייפו עבדי מעבודתם המאומצת שעבדו כל הלילה'.
ויעקב אבינו עבר שוב, לבדו, את הנחל לקחתם…[24]
בתוך המחנה של עשיו התהלך לו שרו של עשיו (המלאך סמא"ל),[25] וכאשר ראה שיעקב נותר לבדו, עזב את המחנה ובא להילחם עמו.
וגילה לנו הגה"ק רבי אברהם יעקב שפירא זיע"א (נתיבות שלום – ריש פרשת וישלח), שני דברים:
שהמאבק בין שרו של עשיו ויעקב, התחיל כבר מקודם.
שהמאבק היה במימד הלב.
וכך הוא כתב: כאשר החל עשיו לצעוד עם מחנהו לקראת יעקב, ירד מלאכו והצטרף אליו. ומאותו זמן הוא החל להילחם ביעקב, וזאת על ידי שהוליד בלבו ספיקות בקשר לאישיותו – 'יעקב, אתה לא ראוי שתתקיים בך ההבטחה של הקב"ה, כי אתה חטאת'…
הספיקות הללו הולידו מחשבות, והמחשבות הולידו מורא: "וַיִּירָא יַֽעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית לב, ח)… ולכן הוא החל להתכונן.
ומלאכו של עשיו החליט להגביר את הלחץ, וכשראה שיעקב נותר לבדו, יצא לקראת יעקב וניסה להגביר את הבלבולים…[26]
המאבק היה קשה ואכזרי, והצליח לגרום לו לספיקות 'אני ראוי או לא?' וזה שנאמר: "וַתֵּקַע כַּף יֶֽרֶךְ יַֽעֲקֹב בְּהֵאָֽבְקוֹ עִמּוֹ" (שם פסוק כו), כי הירך היא נקודת הבטחון העצמי.[27]
ולכן כשעלה השחר, פנה יעקב למלאך וביקש: 'ברכני' – תן לי אישור שאני ראוי! והמלאך אישר לו: 'כן אתה ראוי!'
ורק כשזרחה לו השמש, נעלמו הבלבולים, יעקב חש שוב בבהירות הלב. ומכיון שכך תכנן בלב שלם את מסע כיבושו של עשיו…
ועתה מובן למה כאן יעקב התיירא שמא הוא לא צדיק ולא ראוי, ואילו בסוף ימיו אדרבה הוא ידע בעצמו שהוא צדיק! כי המורא הזה נוצר מכח שרו של עשיו, ובסוף ימיו השר הזה לא היה בסביבה שיבלבל אותו…
מה הולך פה?!
יעקב ממשיך בדרכו ונפגש עם עשיו. ומפייס אותו: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי. קַח נָא אֶת־בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּֽנִי אֱלֹהִי"ם וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח" (בראשית לג, י-יא).
עשיו מתפייס!
ואנו עומדים ותמהים!
המריבה התפרצה בעקבות לקיחת הברכות. ברכות שהעניקו למקבלן עושר ושליטה אין סופיים.
עשיו חש מרומה: למה יעקב לקח לי אותן?!
ובסופו של דבר, יעקב מצליח לפייס אותו עם 580 בהמות!
הבהמות הללו היוו תחליף לברכות כה נשגבות! איזה איש מוזר!…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. ארבע גלויות גלו ישראל, והן: בבל, מדי, יון, ואדום. ובלי ספק הגלות הקשה והארוכה ביותר היא גלות אדום – הגלות תחת זרעו של עשיו הרשע.
ב. יעקב אבינו היה הראשון שהוצרך להתמודד עם עשיו, והוא עשה זאת, ובהצלחה, על ידי ג' דברים: תפילה, דורון, ומלחמה. ודרך זו היא המתכון הבטוח לעבור את ימי הגלות בבטחה.
ג. גם בימינו הדרך היחידה לנצח במלחמה מול עשיו הרשע וכחות הטומאה שלו, זה על ידי הג' דברים האמורים לעיל אך בשינוי קל: 'דורון' – זה צדקה. 'תפילה' – זו תפילה שמפייסת לרצות להקב"ה בתפילה ובתחנונים. ו'מלחמה' – זו מלחמתה של תורה.
ועל כן צריך האדם בכל בוקר לתת צדקה קודם התפילה ('דורון'), אחר כך להתפלל ('תפילה'), ואחר כך לקבוע עתים לתורה ('מלחמה'), ובזה יתיש את כחות הטומאה.
ד. דורנו זה משופע בנסיונות וקשיים, ואם לא די לו לאדם בהתמודדויות הפרטיות שלו המסובבות אותו מכל עבר, הנה מגיעה לה הטכנולוגיה ומשתפת אותו בהתמודדויותיהם של כל בני האדם בעולם.
כמות הצרות והצער שנחשף אליהם האדם המחובר לטכנולוגיה היא בלתי נתפסת, וזהו אחד הגורמים המרכזיים לכך שכֹחות הנפש שלו הולכים ונשחקים, מתפוררים ונעלמים…
והתוצאה הישירה לכך היא, שבשעת התפילה ובזמן לימוד התורה, לבו של האדם בל עמו, מה שמביא לכך שההרגש האלקי והחיבור אליו יתברך בזמנים אלו כבר לא קיימים, וממילא אין כח לתורה ולתפילה כאלה להגין על האדם בגלות בה אנו נמצאים – גלות עשיו־אדום.
לפי זה לכאורה יוצא שרוב ככל בני האדם בדור שלנו מרגישים 'אבודים', אין מה שיגן עליהם בזמנים מסוכנים אלה של חבלי משיח! אלא שלא באנו לייאש אנשים, השליחות שלנו ב'המאי"ר לארץ' היא להגיש לכל אדם באשר הוא 'קרש הצלה' רוחני במבול הגשמי הסוער שקודם גילוי פני משיח צדקנו.
אם כן, מה יעשה האדם בדור שלנו וינצל מכל הצרות הקשיים היסורים החולי והמוות המשתוללים בזמנים קשים אלו? כיצד יקנה הגנה עליו ועל כל בני ביתו ממלאכי החבלה והמוות האימתניים המאיימים להשחית בבני האדם? יתחבר בכל לבו ונפשו למקום של תורה אמיתי וקדוש שפועל בשלשת שכבות ההגנה הרוחניים באופן מושלם, שכבת ההגנה של החסד שכבת ההגנה של התפילה ובפרט בשכבת ההגנה של התורה, ממילא ההגנה תהיה נסוכה עליו ועל בני משפחתו באופן טבעי.
ובדור שלנו זכינו שאין מושלם בשלש הללו כמו המאי"ר לארץ, שהתורה שמפיץ פשוטו כמשמעו חובקת עולם ב-136 מדינות בחמש שפות בכל שבוע (שכבת הגנה של תורה).
כמו כן עמוד התפילה שהמוני בית ישראל נושעו וראו נסים גלויים בזכותו, בפרט בשנה הקשה והמורכבת שעברנו, 'עמוד' שעתיד להכפיל כח לאין ערוך בבנין העצום והנפלא של הבנין המרכזי ב'בית הרב יורם' שיכיל בתוכו אולמות תפילה בתי מדרשות מקוואות טהרה ממוגני ירי (7 ק"מ מעזה), וזאת על מנת שלא יהיה זמן בשנה (אפילו לא בזמן מלחמה) שיפסק קול התורה ורינה של תפילה.
ולבסוף ישנה 'קופת החסד' של המאי"ר לארץ העוסקת בחסד ותומכת באופן שוטף ביתומים, באלמנות, בהכנסת כלה, בחולים, ובפדיון שבויים, וכהנה רבות (רק בשנה האחרונה הושקעו בכל אותם נצרכים מיליוני שקלים), והכל מתוך הצנעה ללא כל פרסום ולשם שמים אמיתי.
כלומר כשאדם נעשה שותף ב'המאי"ר לארץ' רוצה או לא רוצה, הוא נעשה שותף בכל אותן פעולות קדושות וטהורות ש'המאי"ר לארץ' פועל בכל העולם (ובכל העולמות [למביני דבר]), וממילא זוכה גם בדור שלנו לכל אותן הגנות, מעלות ועוצמות, עד אין קץ.
ואשרי הזוכה!
הערות שוליים:
[1] וזה לשון מדרש רבי תנחומא (בלק – אות יד): 'לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַֽעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל', אמר בלעם: אינו מסתכל בעבירות שבידם, אינו מסתכל אלא בזכות שלהם!
[2] במאמר שכתב הגאון רבי משה שמואל אוירכמן (הובאו דבריו בקובץ אהבת ישראל, גליון ק – עמוד 2), כתב כך: שלשה אוהבי ישראל גדולים היו בדורות האחרונים, ואלו הם: רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי זושא מאניפולי, והבעל שם טוב.
רבי לוי יצחק היה רואה את הרע הקיים אצל היהודי, אך היה מוצא תמיד צד חיובי ומצדד לזכות.
רבי זושא פשוט לא היה רואה את הרע, שכן התרומם לדרגה כזאת שפשוט לא היה רואה רע.
ואילו הבעש"ט היתה בו תכונה מעניינת במיוחד: הוא היה רואה את הרע, רואה אותו במלוא חריפותו – ולמרות זאת לא היה רע זה מפריע לו לאהוב את אותו יהודי בכל לבו, פשוט לא היה איכפת לו מכך.
רבי לוי יצחק מברדיטשוב, לא היה יכול לראות את הרע כמות שהוא, הוא היה מוכרח להפחית מחומרתו של החסרון ואף להפוך אותו למעלה, לא היתה זו פעולה מלאכותית, אלא זה היה טבעו – לראות תמיד את הטוב שבכל דבר. ולכן כשראה עגלון המושח את גלגלי עגלתו כשהוא באמצע התפילה, הפך את היוצרות ואמר: 'רבונו של עולם, כמה קדושים הם בניך, גם כשהם מושחים את גלגלי עגלתם הם מתפללים…'
יש אולי כאלה הסוברים ששיטה זו היא כעין הפיכת יוצרות אבסורדית הנעשית תוך כדי נימה מבודחת במקצת. ולא היא. זו דרך רצינית של ראיית עולם המבוססת על העובדה שהעולם, מטבעו, מורכב משני צדדים ובמהותו הוא מאפשר להתייחס לכל דבר מכל כיוון שרוצים. וכמבואר בתורת החסידות שאותו נימוק שהביא למבול – "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל־הַיּוֹם" (בראשית ו, ה), הוא עצמו זה שבעטיו נשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול. "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת־כָּל־חַי כַּֽאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (שם ח, כא)!
דרגה זו היא דרגה גבוהה באהבת – ישראל והיא מאפשרת להתייחס לכל יהודי כאל צדיק גמור, שכן העומד בדרגה זו אכן רואה בכל יהודי צדיק גמור. אך חסרונה של דרך זו הוא בכך, שסוף סוף יש כאן איזו שהיא בריחה מן המציאות, ולכן במקרה – מציאותי או תיאורטי – שבו אין שום אפשרות להפוך את היוצרות וללמד זכות. עם יהודי כזה יהיה לרבי לוי יצחק מברדיטשוב בעיה…
מבחינה זו נכללת דרגתו של רבי זושא מאניפולי בקטגוריה זו. היתה זו אמנם דרגה גבוהה ביותר – הוא פשוט לא ראה את הרע, כאילו לא היה קיים כלל. אך גם כאן קיימת אותה בריחה מן המציאות. גם רבי זושא לא יכול היה לעמוד מול היהודי הנגוע בחסרונות ולהביט עליו כמות שהוא.
ואילו הבעש"ט היה אוהב ישראל בדרגה הנעלית ביותר הוא אהב את היהודי כמות שהוא, על מעלותיו וחסרונותיו. הוא לא היה צריך 'לטייח' את דמותו כדי לאהבו. הוא אהב את היהודי למרות הרע שבו…
וזו אהבת – ישראל בדרגה הגבוהה ביותר, זהו קיום הפסוק: "וְאָהַבְתָּ לְרֵֽעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). כשם שהחסרונות הקיימים אצל האדם אינם פוגמים באהבתו את עצמו והוא ממשיך לאהוב את עצמו 'בכל לבו' למרות הרע שבו, כך יש לאהוב יהודי שני. אהבה – עצמית זו אין פירושה שהאדם אינו רואה את נגעי עצמו. הוא מכיר את חסרונותיו היטב, והוא אף יודע עליהם טוב יותר מכל אדם אחר עלי אדמות, ולמרות זאת אין ידיעה זו פוגמת כהוא זה באהבתו את עצמו, כאילו אין קשר בין הדברים.
וכך לימד הבעש"ט לאהוב יהודים. אין צורך להפוך אותם לכלילי המעלות כדי לאהבם. אפשר וצריך לאהוב אותם כפי שהם, על חסרונותיהם ולמרות חסרונותיהם. בצורה זו מוכיח היהודי כי האהבת ישראל שלו אינה נובעת מהמעלות שהוא מוצא בכל יהודי, אלא זו אהבת ישראל – אהבת יהודי בגלל שהוא יהודי.
[3] קובץ אליהו (עמוד נב) לגאון הרב חיים אליהו שטרנברג.
[4] לימים התפרסם שמו של רבי שלמה בן יוטא, כרבי שלמה מקארלין זיע"א. צדיק קדוש היה ומדרגותיו הרקיעו שחקים. ונביא גרגיר אחד.
סיפר הרב חיים אליהו שטרנברג (קובץ אליהו – עמוד נד), וזתו"ד:
באחת ממסעותיו עצר רבי שלמה מקארלין באכסניא אחת שהיתה שייכת לאחד מתלמידיו. התיישב ליד השולחן וביקש שיביאו לו לשתות משקה הנקרא 'מעד'. תוך כדי שהוא יושב וממתין (כי המשקה הזה היה צריך לעבור תהליך מסויים של בישול), הגיעו שני קצינים רוסיים בעלי דרגה גבוהה מאוד, וחיפשו מקום לשבת.
והנה השולחן שישב עליו רבי שלמה מצא חן בעיניהם, הם ניגשו אליו ואמרו: אנחנו רוצים לשבת כאן, זוז! ורבי שלמה לא נע ולא זע, רק שאל את בעל האכסניא אם הביא כבר את המעד.
ובער כאש חמתם על שלא קם ממקומו, והניחו חרב שלופה על צוארו זה מכאן וזה מכאן, ולא היה חסר רק התזת הראש, והוא לא נתפעל כלום. כשהם ראו זאת אמרו, שכנראה שהוא משוגע, כי רק משוגע לא מתרגש מחרב המונחת על הצואר. והם הלכו והתיישבו בשולחן אחר.
כששמע זאת הצדיק מנשכיז זיע"א, התפעל ואמר: עתה הבנתי את דברי הגמרא (ברכות י.), 'אפילו חרב חרה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים' – פירוש שלא יפרד מהדביקות!
ואמר רבי שלמה מקארלין זיע"א: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שאין אני מתיירא משום דבר בעולם! לא מפני חרב וחנית, ולא מפני חיות רעות ואנשים! רק מהיצר הרע אני מתיירא, מפני שאני בן אדם והוא מלאך. אני צריך לאכול והוא לא, לי כואב הראש ולו לא…
[5] והקושיא מתחזקת, שהרי כל מי שעוסק בתורה לשמה, זוכה ומתרומם על כל המעשים, גבוה גבוה מעל כל הברואים. ואימתו מוטלת על הבריות, וכמו שאמרו חז"ל הקדושים (אבות פ"ו מ"א): רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה… ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.
והרי יעקב אבינו זכה כל ימי חייו ללמוד תורה לשמה, וברמה הכי גבוהה שיכולה להיות! ואם כן, מדוע הוא פחד מֵעֵשָׁו?
ובענין זה נספר שני סיפורים:
רוסיה, ארץ רחבת ידים שבה התגוררו יהודים רבים, ובה חוו מדי פעם פחדים ולחצים מאת שכניהם הגויים. אולם, מעת שהחלה ההנהגה הקומוניסטית, הוחמר המצב, מאוד!
סטאלין הקים את ה'מחלקה היהודית' ('היבסקציה' הארורה), שמטרתה היתה להשמיד את כל היהדות, ולגרום לכך שכל היהודים ישכחו את יהדותם, ויתבוללו בין הגויים.
הגה"ק רבי שלומק'ה מזוועהיל, שימש באותה תקופה נוראה ברבנות העיר זוועהיל. במסירות נפש ניהל את כל צרכי העיר, בפעולות חסד וצדקה ובהפצת תורה.
ומכלל פעולותיו היה החזקת תלמוד תורה. למרתף ביתו היה אוסף ילדים ונערים ומלמדם תורה ויראת שמים.
הדבר היה כרוך במסירות נפש ממש, כי כל מי שנמצא על ידי היבסקציה מלמד תורה ואמונה היה נשלח לסיביר, נידון לעינויים קשים. להחזיק תלמוד תורה היה זה נורא שבפשעים, ברדיפת הדת של הבולשביקים האכזריים.
אולם רבי שלומק'ה מזוועהיל, לא שת לבו לכל זאת, העמיד מלמדים על חשבונו לשמור על גחלת היהדות. שנים רבות המשיך רבי שלומק'ה בפעולותיו אלו.
והנה, יום אחד, נכנס קצין רוסי לבית רבינו, ושאל אם זוהי כתובתו של רבי שלומק'ה. בנו רבי גדליה משה, קידם את פניו ושאל למבוקשו. החל הקצין למלמל, שנודע להם שכאן בבית מתקיים תלמוד תורה ובא לחקור הדבר…
הדברים נפלו כרעם ביום בהיר. הרב גדליה משה עמד מַֽחֲוִיר, ביודעו איזו סכנה יש בדברים הללו, נראה כאילו הקיץ הקץ חלילה על הכל…
רבי שלומק'ה שישב שקוע בתוך עצמו, הבחין בְּחִוְרוֹן פניו של בנו, שעמד ניצב נוכח הקצין הרוסי.
קם ושאל את רבי גדליה משה, לפשר הדבר ומה מטרת בואו של הקצין…
בקשר לתלמוד תורה… מלמל רבי גדליה משה מרתית בקולו.
מה…? נזדעק רבינו, מה…? הם רוצים לפגוע בתלמוד תורה… ותוך כדי דבריו ניגש אל הקצין הרוסי תפס בו, כרך ידיו סביב צוארו והחל לחונקו…
רעדה אחזה בכל בני הבית. לפגוע בקצין רוסי…?! זה היה מעבר לכל דמיון בימים ההם. רבי גדליה משה התערב, מתחנן בפני אביו להניח לו, לקצין.
לאחר שרבינו שמטו מידו, יצא הקצין את הבית, כשהכל מצפים בחרדה לבאות, חוששים לאנשי הבולשת שעלולים להופיע בכל רגע, בִּלְוִיַּת הקצין הנפגע. אולם רבי שלומק'ה שמר על קור רוחו, המשיך כדרכו בעבודת ה' ללא שיור.
והנה, למרבית הפלא, עברו, נקפו הימים ואיש מאותה בולשת לא הגיע. הקצין בעצמו נעלם, כאילו בלעתו האדמה, לא הופיע עוד כלל.
רבי שלומק'ה לא שוחח על כך, כדרכו, והדבר נשאר כאחד הפלאים המכוסים בפעולות חייו של רבי שלומק'ה. התלמוד תורה המשיך להתקיים עד אשר עזב רבי שלומק'ה את זוועהיל ועלה לארץ ישראל, בשנת תרפ"ה… (צדיק יסוד עולם – עמוד 220).
הסיפור השני:
רבה של מיר היה רגיל לספר אודות הגאון מווילנא זיע"א, שפעם נאסר על ידי השלטונות, ולא ידעו מה יהיה באחריתו, בעוון מה חשדוהו, ואיך ישפטוהו.
והנה מני קדם, היה דרכו של תלמידו הגדול מרן הגר"ח מוולאז'ין זצ"ל, כשהיה נזקק להכרעותיו של הגר"א, היה מעלה על הכתב את שאלותיו החמורות. והיה הגר"א ז"ל מעיף עיניו בכתב, וכהרף עין היה משיב בקצרה על כל השאלות לאיסור ולהיתר וכדו'.
בשעה שהיה הגר"א בבית האסורים, הגיע הגר"ח לבקרו, ושאל אותו הגר"א: היכן דף השאלות, ענהו הגר"ח שהפעם בא לצורך אחר – לדון עמו על דרכי ההשתדלות לשחרורו. שלא בא על ענין שאלותיו, רק ליעץ עמו על מצבו מה לעשות לשחרורו. אך הגר"א סירב לכך, ואמר שהוא מעוניין לעמוד אצלם לדין, ואדרבה משתוקק הוא לקדש שם שמים, ואף ליהרג על קדושת שמו כעשרה הרוגי מלכות.
לאחר משא ומתן שהיה ביניהם נמנו וגמרו שבמצב זה לא יגרם קידוש ה' ממיתתו – אך עם כל זאת, סירב הגר"א שישתדלו עבורו.
והיו כולם בצער ובדאגה גדולה, כי משפטי הממשלה היו אכזריים מאוד, וחששו לגורלו של הגר"א.
והנה הגיעה השעה, והגר"א הובל לאולם המשפט, כשהוא מלובש בטלית ומעוטר בתפילין, כפי שהיתה דרכו ללכת כך במשך כל היום – והנה אך נכנס הגר"א, פחד ואימה נפלו על השופטים, שערותיהם סמרו וזיעה קרה כיסתה את מצחם – ובטרם פצה מאן דהו את פיו, הורו מיד לשחררו.
וכשדיברו בפני הגר"א אודות נס גלוי זה, הפטיר שלא עשה מאומה, רק גילה את התפילין של ראש, והלא מקרא מלא הוא: "וְרָאוּ כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ – וְיָֽרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י), ואמרו חז"ל (מנחות לה:): אלו תפילין שבראש. (אהל משה, דברים חלק א – עמוד תתקנג, לגאון רבי משה יוסף שיינערמאן).
[6] וזה לשון הזוהר (וישלח דף קסח ע"א): ועוד, דהא כתיב: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וגו'" (בראשית כח, טו), אמאי הוה דחיל?… בגין דחשיב דלאו איהו כדאי דקודשא בריך הוא יעביד ליה ניסא, מאי טעמא? בגין דלא פלח לאבוי ולאימיה כדקא יאות, ולא אשתדל באורייתא, ונטל תרי אחיות.
ובמדרש (בראשית רבה, פרשה עו – אות ב): "וַיִּירָא יַֽעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית לב, ח) – אמר, כל השנים הללו יושב בארץ ישראל, תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל.
[7] וזה לשון הגמרא הקדושה (כתובות קיא.): אמר קרנא, דברים בגו, יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוצה לארץ חיים למה הטריח את בניו? שמא לא יזכה למחילות.
ופירש רש"י (שם): 'שצדיק גמור היה' – ולא היה צריך לזכות ארץ ישראל (פירוש שתגן עליו).
[8] וזה לשון הרמב"ן (בראשית מח, ז): ואני סבור, שהיו אלו דברי התנצלות, וגם יוסף יודע שמתה בדרך ונקברה בארץ, וכבוד עשה לה במותה, אבל הכוונה ליעקב שלא הוליך אותה למערה כדי שלא יקבור שם שתי אחיות, כי יבוש מאבותיו, ולאה היא הנישאת לו ראשונה בהיתר, ורחל באהבתו אותה בנדר אשר נדר לה לקחהּ.
[9] כתב המקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי זיע"א (ניצוצי שמשון – תחילת פרשת וישלח), וזתו"ד:
על המילים: "וַיִּשְׁלַח יַֽעֲקֹב מַלְאָכִים" (בראשית לב, ד), פירש רש"י (שם): 'מלאכים' – ממש. וכתבו המקובלים שלשה מלאכים עזרו ליעקב (אסור להוציא את שמותם בפה), והם: 'מיכא"ל מלכיא"ל שננדיא"ל', ושלשת המלאכים הללו בגימטריא 677 כמנין המילה 'עזרת'.
ולכן כשאנו אומרים בתפילת שחרית, את המילים 'עזרת אבותינו', אנו צריכים לכוין במילת 'עזרת' – ששלשת המלאכים הללו 'מיכא"ל מלכיא"ל שננדיא"ל' הם עזרו לאבותינו בכח רצון העליון.
ובספר עטרת ישועה להגה"ק רבי יהושע מדזיקוב זיע"א (פרשת וירא, ד"ה 'וירא אליו' – אופן ה) כתב, ששלשת האבות הם בסוד: 'בֵּרַךְ', 'בְּרָכָה', 'בָּרוּךְ'.
כי באברהם נאמר: "וַה' בֵּרַךְ אֶת־אַבְרָהָם" (בראשית כד, א), וביצחק נאמר: "הַֽבֲרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי" (שם כז, לח), וביעקב נאמר: "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" (שם פסוק לג).
[10] וזה לשון הרמב"ן (בראשית לב, ח): והנראה בעיני בענין הזה, כי עשיו לא קיבל השלוחים כהוגן ולא השגיח עליהם, ואולי לא היו לפניו כי לא נתן רשות שיבואו לפניו וידברו עמו כלל…
[11] מלחמות זה אחד מפלאי תמים דעות. ובענין זה סיפר מרן רבי אהרן ליב שטינמן זיע"א (חכימא דיהודאי – עמוד 335), וז"ל:
במלחמת נפוליון עם הרוסים, נפוליון כבש עוד ועוד שטחים עד שנפל. אחרי המלחמה נותרו ברוסיה חיילים יהודים רבים פליטים מצבא צרפת שנישאו לבנות ישראל מרוסיה. הגאון רבי חיים מוולאזין התבטא אז: מי יודע שמא כל מלחמה זו לא באה אלא להביא לרוסיה את אותם חיילים יהודים פליטים ותתקיים מה שהקבה קבע קודם יצירת הוולד 'בת פלוני לפלוני'.
וכן לפעמים מציעים לבחור עני בת שיש לה כסף, הוא חושב שבלי זה הוא לא היה לוקח את הבת הזו (התפשר בגלל הכסף) זה לא נכון, אלא, שהקב"ה תכנן את זה כך, שלו לא יהיה כסף ולה כן יהיה, כי נגזר ונקבע 'בת פלוני לפלוני', הרבונו של עולם תכנן את הכל מהשמים ולא שהוא התפשר.
[12] המשיך אבא מארי ואמר: בזכות אותה ידידות היתה הרווחה לעם ישראל באותו דור. אנטונינוס רצה בכל מאודו להחזיר לעם ישראל את כל הכסף שאבותיו עשקו מהם במשך כל השנים שעברו, לכן היה מעביר לרבי יהודה הנשיא בצנעה סכומי עתק, ורבי יהודה הנשיא היה מפרנס באותו כסף תלמידי חכמים ועניים. באותם ימים לא היה אדם מישראל שהיה בעל חוב.
בזכות אותה ידידות גם התאפשר לרבי יהודה הנשיא להשלים את מפעלו העולמי – חיבור ששת סדרי המשנה. לשם עריכת חיבור מקיף זה הוצרך רבי לקבץ את כל התלמידים שבארץ ישראל כדי שכל אחד יאמר לפניו את המשניות ששמע מרבותיו ולמדם בעל פה, וכך אסף רבי מכולם את כל המשניות, תיקנם וביררם, וכתבם באופן מדוייק, וערכם בסדר מופתי, עד שמכך יצאו ששת סדרי המשנה (רש"י – בבא מציעא לג: ד"ה בימי רבי). אולם לתלמידים אלו בוודאי שהיה צריך לשלם שכר גדול על עמלם וטרחתם כדי שיהיה להם ממה להתפרנס. ומי שנתן לרבי את סכומי העתק הדרושים למימון ההוצאות האדירות הללו זהו אנטונינוס מלך רומי.
ומכיון שפרשת 'וישלח' היתה כל כך חביבה על רבי יהודה הנשיא, ועל פיה נהג בכל דרכיו ובזכות זה הצליח להקים את מפעל חייו (חיבור ששת סדרי המשנה) כנ"ל, לכן סיבבה ההשגחה העליונה שיום הילולתו תמיד יחול בסמיכות לפרשה זו – על פי המסורת שפטירתו היתה בתאריך י"ד בכסליו.
[13] ובדרך אגב נעתיק מספר עבודת עבודה (עמוד פט), וז"ל:
סיפר הגה"ק מטאהש זיע"א: פעם הגיע צדיק אחד לבית מדרשו של המגיד מטריסק, בנו של הגה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל זיע"א.
אותו צדיק התבונן בעבודתו הזכה של המגיד מטריסק והתמלא בהתפעלות…
כמה ימים שהה אותו צדיק במחיצת המגיד, ובמהלך אותם ימים הוא הבחין שהמגיד כמעט ולא אוכל כלום.
ולפני שיצא אותו צדיק לדרכו, ניגש להיפרד מהמגיד, ובתוך כדי הדברים שאל: מדוע אתה אוכל כל כך מעט?
השיב המגיד: באמת אני רוצה לאכול, רק שאיני יכול.
התפלא הצדיק ושאל: למה?
השיב המגיד: כי אני לא יכול לישון.
ולמה אתה לא יכול לישון?
והמגיד מטריסק פתח וסיפר: פעם נסע אבי, רבי מרדכי, לאיזה מקום, ואני התלויתי אליו. בדרך עמדנו לפוש מעט באיזו אכסניא, וכאשר שהינו שם, הגיעה אל האכסניא עגלה אחת, ועליה ישב איש זקן שהיה מדוכא מאוד ביסורין, מלא מכאובים מכף רגל ועד ראש, וביקש ליכנס אל אבי.
כאשר אבי ראהו, רץ לקראתו וקיבלו בשמחה רבה, נכנס עמו לתוך חדרו ונעל את הדלת…
אחר שגמרו שיחתם, ביקש ממני אבי הקדוש שאלווהו החוצה ואסייע לו לעלות לעגלה. והזקן ההוא כמעט שלא היה בכחו לזוז באבריו, ובכל פסיעה ופסיעה צעק וגנח מאוד מרוב היסורים והעינויים… ובקושי רב הצלחתי להעלותו לעגלה, ואז התאנח וצעק ביותר מחמת יסוריו הקשים.
כאשר נסע משם לדרכו, שאלתי את אבי, מי היה אותו זקן? והשיב: 'הזקן הזה הוא משיח צדקנו, אשר נאנח וצווח מפני היסורים הנוראים שסובל מעוונות בני ישראל'.
וסיים המגיד מטריסק, מאותו יום, קשה לי מאוד ליתן לעפעפי תנומה מגודל צערו של משיח צדקנו, ומתוך שאיני יכול לישון איני יכול גם לאכול.
[14] ז"ל בעל התניא (שם): 'ולא עוד, אלא אפילו בדברים המותרים לגמרי, כל מה שהאדם זובח יצרו אפילו שעה קלה ומתכוין לאכפיא לסטרא אחרא שבחלל השמאלי – כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות ועוסק בתורה באותה שעה, כדאיתא בגמרא (שבת י.): שעה רביעית מאכל כל אדם, שעה ששית מאכל תלמידי חכמים, והיו מרעיבים עצמם שתי שעות לכוונה זו אף שגם אחר הסעודה היו לומדים כל היום וכו' – [על ידי זה] אסתלק יקרא דקוב"ה וקדושתו לעילא הרבה' [מתעלה כבודו של הקב"ה וקדושתו למעלה הרבה].
[15] 'קצות החושן', 'אבני מילואים', ו'שב שמעתתא' – הינם שלשה שמות הקרובים מאוד ללבו של כל לומד תורה. אלו הם אחדים ממפתחות הזהב, הפותחים את השער להגיון התלמוד ולהבנתו.
שאלותיו של ה'קצות' – כפי שנקרא בקיצור בפי בני הישיבות – הגדרותיו וניסוחיו, בנו דרכי חשיבה בלימוד הגמרא, בלב דורות שלמים של עוסקים בתורה.
עד כמה היה נפוץ העיון בספריו תעיד האמרה הבאה, שהילכה בין תלמידי ישיבת טלז המעטירה. הללו אמרו, שכאשר אך מתקרבים לעיירה טלז כבר מריחים בשדות את ריח ה'קצות'…
מדוע זכה ה'קצות' למה שזכה?
דוגמאות מעמל תורתו יעניקו לנו אולי את התשובה.
את כל תורתו למד מתוך דחקות עצומה. בביתו בעיירה הקטנה בה גר לא עמד אפילו שולחן. את חידושיו הגאוניים כתב על קרש שהיה מונח על שתי חביות. דלותו לא אפשרה לו לרכוש עצים להסקה, וכך נאלץ בימות החורף הקשים ללמוד במטתו מתחת לשמיכה, ושם גם לכתוב את חידושי תורתו. גם את קסת הדיו טמן מתחת לכר, כדי שהדיו לא יקפא בקור הנורא ששרר בבית.
אולם כל אלו לא הפריעו לו בלימודו, היה מתגבר כל יום כארי ללמוד מתוך חשק והתלהבות, בלי לשים לב למצוקות חייו החומריים.
כידוע שררו יחסי ידידות בינו לבין רבי יעקב מליסא בעל 'נתיבות המשפט'. כדרך תלמידי חכמים התנצחו ביניהם בהלכה. בעל ה'נתיבות' הזכיר בספרו מחידושיו של ה'קצות' ולא פעם דחה את סברותיו. ה'קצות' ענה להשגות אלו בתוספת לחיבורו הקרוי בשם 'משובב נתיבות', ואף ה'נתיבות' ענה להשגות על ההשגות. וכך היתה נטושה בין הַשְנַֽיִם ה'מלחמה' – מלחמת התורה.
באחת מפגישותיהם שאל בעל ה'נתיבות' את ה'קצות': מדוע ספרו של מר יותר מקובל בהיכלי הישיבות מאשר ספרי, וחידושיו מפורסמים יותר מחידושי?
השיב ה'קצות': יספר נא לי כבודו מהו הדבר הראשון בו הוא עוסק אחרי תפילת שחרית?
השיבו בעל ה'נתיבות': הנני יושב תיכף ומיד ללמוד במקום בו הפסקתי אמש.
זהו ההבדל – השיבו על אתר בעל ה'קצות' – כי אני הדבר הראשון בו אני עוסק אחרי התפילה הוא לעבור על מה שכתבתי אמש, ולהעבירו פעם נוספת תחת שבט הביקורת כדי לבדוק מתוך שיקול דעת מחודש אם ראויים הדברים להציעם בפני תלמידי חכמים, רק לאחר מכן אני מכין את חידושי לדפוס… (מורשת אבות – חלק ב עמוד 153, לגאון רבי זאב גרינוולד).
[16] לב אליהו (חלק ג – עמוד שכב), להגה"צ רבי אליהו לופיאן זיע"א.
[17] סיפר הגאון רבי אליהו ארלנגר שליט"א (הגדתי היום – אלול ותשרי, עמוד פח), וז"ל:
בא בחור אחד למשגיח רבינו יחזקאל לווינשטיין זצ"ל ואמר שאביו חולה מסוכן. אמר לו המשגיח, ישנה עצה אחת, שאביו יקבל על עצמו לזכות את הרבים, והיינו שיקבל על עצמו שכשיבריא למסור שיעור בבית הכנסת בין מנחה למעריב בספר 'קיצור שולחן ערוך', וחומש עם פירוש רש"י.
אמר הבן שאביו אינו בדרגה כזו. שאלו המשגיח: ולסדר את הספסלים בבית הכנסת הוא יכול? שיקבל על עצמו להיות שמש בבית הכנסת, לבוא מוקדם לסדר את הספסלים ולטאטא את בית המדרש שיהיה נעים לאנשים כשיבואו לתפילה ובזה יהיו רבים צריכים לו. הוא קיבל זאת על עצמו והבריא.
סיפור שני (שם עמוד פט):
בזקנותו של מרן הסטייפלר כשכבר לא היה הולך לבית הכנסת, אמר, שביקשו ממנו שיבוא בראש השנה לבית הכנסת על כסא גלגלים. ואמר שבתחילה הוא סירב, ואחר כך נזכר שרבי ישראל סלנטר אמר שבשביל לזכות בדין צריך להיות מזכה הרבים. והוא חושב שעל ידי שיבוא לבית הכנסת הוא יהיה מזכה הרבים.
ומהו הזיכוי הרבים? שעל ידי שיבוא אדם זקן לבית הכנסת על כסא גלגלים יהיה בכך חיזוק לציבור שיראו מה נהיה מבן אדם (והיינו שיכירו שהעולם הזה הוא לא תכלית), וזו התעוררות גדולה, ולכן הסכים לבוא כי יש בזה זיכוי הרבים.
[18] בשיחה שמסר מורינו ורבינו עט"ר רבי יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, ויקרא – מאמר ו), וז"ל:
בספר דניאל (פרק ד) מסופר על מלך בבל, נבוכדנצר הרשע, שחלם חלום רע מאוד. בחלומו ראה אילן גדול וחזק הניצב על הארץ וראשו מגיע השמימה. ענפי האילן היו נאים ויפים. פרותיו היו מרובים והיה די בהם כדי לזון ולכלכל כל בריה. תחת צילו חסו כל חיות השדה ובין ענפיו קיננו כל עופות השמים. לפתע ראה נבוכדנצר מלאך קדוש היורד מן השמים ומכריז בקול גדול: 'כירתו את האילן, קצצו את ענפיו, הפילו את עליו ופזרו את פירותיו'. נבוכדנצר קם מהחלום בבהלה גדולה. אף על פי שנבוכדנצר היה איש קשה ואכזר וכל העולם חרדו מפניו, חלום זה ריסק אותו. הוא הבין היטב שיש לו קשר אישי לאותו חלום.
בהמשך לכך קרא נבוכדנצר לדניאל איש חמודות, שנודע כחכם גדול וצדיק וקדוש וגם יודע לפתור חלומות ברוח הקודש, וביקש ממנו לפתור לו את חלומו. וכך הסביר לו דניאל: 'האילן הגדול והיפה שראית אינו אלא אתה בעצמך, כיון שמלכותך פרושה על כל קצוות תבל וכולם נתונים תחת מרותך. אך מכיון שהתגאת על ה' והחרבת את בית מקדשו לכן נגזר בשמים לגדוע את מלכותך'.
לאחר שדניאל פתר למלך את החלום, הוסיף ונתן לו עצה טובה, והיא הנוגעת לנו: "וַֽחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק וַֽעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן הֵן תֶּֽהֱוֵה אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ" (שם פסוק כד). כלומר: אם רצונך להעביר מעליך את הגזרה הקשה ולהאריך את ימי שלוותך – פדה את חטאך ועוונך על ידי נתינת צדקה וחנינת עניים. ואכן, כל זמן שנבוכדנצר הרשע אחז במדת נתינת צדקה לא באה עליו הגזירה הקשה.
ממעשה זה למדו חז"ל, שהעצה היחידה שנותרה לנו בזמן הזה לכפר על כל עוונותינו ולעשותנו רצויים וחביבים לפני ה' יתברך כאילו לא חטאנו מעולם, היא: להרבות עוד ועוד בנתינת צדקה, כיון שהצדקה מועילה במקום תענית!… (עיין שם עוד באריכות).
[19] כך איתא במדרש (בראשית רבה, פרשה ח – אות ה).
[20] וכך נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם נַֽעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו)… ופירש רש"י (שם), וז"ל: 'נעשה אדם' – אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו, ויש מקום לכופרים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן, ואם כתב 'אעשה אדם' לא למדנו שהיה מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו…
[21] 'תכסיס' – פירושו, חותם וסמל.
[22] כך הובא בדרשות מהר"ם שיק (חלק א – דרוש עה).
[23] ומכאן נלמד: הגעת לשכונה חדשה שאין בה בית כנסת, אל תגיד: 'מה אני מה חיי' – תקים בית כנסת! גם אם יגידו לך שאין אישורים מהעיריה לבנות בנין חדש, אל תילחם נגדם, צריך לכבד מאוד את ה'רשות', אבל תתאמץ, תנשום עמוק, תגיד: 'רבותי! בואו נפתח בית כנסת', תאסוף כסף לשם כך, תשכור דירה, ועדיף דירת קרקע (תנסה לכתחילה כזאת שלא גרים מעליה, אבל גם אם גרים יש דרכים לפתור) – תוריד כמה קירות, והנה לך בית כנסת!
וכך עשה מורינו ורבינו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א. בשנת תשנ"ט נבנתה שכונה חדשה בנתיבות, קראו לה אז 'משכנות ישראל', לא היה שם כלום.
ורבינו יורם שכר דירת גן, ביקש רשות מהמשכיר, הוריד את הקירות, והקים בית הכנסת. בית כנסת שהיה, במשך כמה שנים, היחיד באיזור…
[24] כשעלה הגה"ק רבי צבי אורנשטיין על כס הרבנות בבריסק, אחר ששימש קודם לכן כרבה של לבוב, ערך בשבת הראשונה לבואו קידוש, והזמין את כל בעלי הבתים שבעיר.
אחד הקרואים, יהודי מחוצף, ראה את הרבנית מגישה לשולחן כוסיות קטנות למזיגת יי"ש, והדבר לא מצא חן בעיניו, כוסיות כאלו קטנות?
פנה אליה ואמר בקול רם, שכוסיות אלה היה לה להשאיר בגאליציה ולא להביאן עמה לבריסק.
השיבה לו הרבנית: על הפסוק "ויותר יעקב לבדו" (בראשית לב, כה) אומרים חז"ל (חולין צא.): 'שכח פכים קטנים', והרי מוקשה הדבר האם היה כדאי לו בשל דבר פעוט כגון זה להטריח את עצמו ולעבור שנית את הנהר?
אלא התשובה היא: יעקב שמע שעשו בא לבקרו לא לבדו, אלא עם חבורה שלמה של 'ארבע מאות איש' וכמקובל יהיה צריך לכבדם בשתיה וידע יעקב כי משיתחילו אלה ללגום יש בכחם לרוקן ים ומלואו, לפיכך החליט להביא מביתו 'פכים קטנים' כוסיות קטנות… (אמרות חכמה – בראשית עמוד רסח, לגאון רבי נתנאל אבני שליט"א).
[25] "בָּאנוּ אֶל־אָחִיךָ אֶל־עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית לב, ז)! – ופירש רבינו בחיי (שם): 'וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָָ', 'וגם' – לרבות שרו של עשיו (המלאך סמא"ל) שגם הוא הולך לקראתו להילחם בו.
[26] בדרשה שדרש הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זיע"א אמר (והגדת בראשית – עמוד 462), וזתו"ד: יעקב אבינו נותר לבדו, והנה בא הס"מ ראש כל השטנים (דברים רבה פרשה יא אות י), ונאבק עמו עד עלות השחר. ונשאלת השאלה, מדוע לא נלחמה הסטרא אחרא באברהם אבינו, ששיבר הפסלים וקרא בשם ה' ואיחה את העולם כולו, חיברו לבוראו. מדוע לא נלחמה ביצחק אבינו ששב וחפר את הבארות של אביו, וגילה שוב את אור האמונה שסתמו הפלשתים. מדוע נטפלה רק ליעקב אבינו?
והתשובה: אברהם אבינו היה עמוד החסד, "חֶֽסֶד לְאַבְרָהָם" (מיכה ז, כ) ויצחק אבינו עמוד היראה, 'פחד יצחק', אבל הפחד הגדול של הסטרא אחרא הוא ממדת 'אמת ליעקב', אין אמת אלא תורה. יעקב אבינו יושב אוהלים – אהלי תורה, ואין לך דבר ששובר את היצר הרע אלא תורה, משום כך התנכל לו, אולי בכך יחליש את התורה חלילה.
ולכן הסטרא אחרא מתגברת ביותר למנוע מן התורה, והיצר הרע מתגרה בתלמידי חכמים ביותר לנתקם ממנה.
ואספר: בחור ישיבה בא לפני רבו, הסבא מסלבודקה זצ"ל, והראו מכתב שהגיע מהבית. אביו כותב לו שהגיע לזקנה ותש כחו, ומבקשהו לחזור לעיירה ולעזור לו בהחזקת החנות. יכול להקדיש לתורה את רוב היום, ולעזור כמה שעות. עזרתו לא תסולא בפז.
אמר לו: שב ולמד, אטפל בכך.
כתב להורי הנער שאלו שנות העליה והגיבוש, שנים בהם מתעצבת דמותו של בנם, שיהיה לגאון ולתפארת. ככל שקשה הדבר, כדאי לשאת בנטל ולהניח לו לפרוח ולשגשג. הסכימו.
כעבור זמן הגיע, שבור ורצוץ. האם כתבה שהאב נפטר לבית עולמו, וכל עול הפרנסה נפל עליה, עם נטל הבית. אנא, ישוב וישא עמה בעול.
שב ולמד, אמר הסבא, אטפל בכך.
כתב לאם שחבל יהיה לקטוע התעלות הבן בתקופה גורלית זו. מודע הוא לקשיים, ולפום צערא אגרא, יגדל בתורה וביראה ויסב לה נחת מלא חופנים.
נהג הבן אבלות כדין, והתעלה בתורה. לא ארכו הימים, והגיע להציג מכתב שלישי: שריפה השתוללה בעיירה וכילתה בקתות העץ. ביתם הפך לאפר, החנות עלתה באש על תכולתה. יש לשקם מן היסוד. הוא חייב לבוא…
אין ברירה, אמר לו הסבא, חייב אתה למהר ולנסוע, ולעזור ככל יכולתך!
אבל התבונן נא וראה –
כדאי היה לשטן להבעיר עיירה שלימה באש, כדי לנתק בן תורה אחד מלימודו!…
[27] וזה לשון הגאון רבי יהודה שינפלד שליט"א (אוסרי לגפן, חלק יב-א עמוד קיח): וזה פירוש דברי הזוהר הקדוש (זוהר חדש – נח דף ל ע"א) דבפגיעת המלאך בכף הירך הורה שיש מקום מכשול ביוצאי יריכו. והמכשול יהיה בחוסר יציבות ובטחון, כענין צליעת יעקב, ומכשול זה קרה בבני אהרן, אבל לא בצורה של כניעה כלפי האומות אלא בצורה של פזיזות, שהרי חוסר בטחון עצמי מושלם, כמו שמביא להימנעות ממעשים גדולים, כך מביא לפעמים לעשיית מעשים חפוזים טרם עתם, והדוגמא העיקרית לזה היא נדב ואביהוא…
