פרשת וישלח – הארה והמשכה מן העליונים ע"י לימוד חסידות דוקא

האורות הולכים ונעלמים…

בתשעה באב שנת 8333 לבריאת העולם, נאחזו להבות האש בבית המקדש, והוא החל להעלות באש…

בית המקדש הראשון חרב, וזה גרם שהרבה אורות אלקיים שהאירו עד אז בעולם, נעלמו ונגנזו. לא נראו עוד!

וכך אמרו בגמרא הקדושה (יומא כא:): כשחרב בית המקדש הראשון, נעלמו חמישה אורות, והם: ארון, כפורת וכרובים (שלשה אלו נחשבים אחד, כמבואר ברש"י על אתר), אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים…

שבעים שנות הגלות נסתיימו, ובית המקדש השני נבנה.

ואז נתאספו אנשי כנסת הגדולה והחליטו שהגיע הזמן לבטל את היצר הרע של העבודה זרה.

החליטו ועשו!^[1] והיצר הרע הזה התבטל! לא התגלה עוד בלבבות ישראל!

בעקבות ביטול יצר העבודה זרה, נגנז ונעלם אור הנבואה. מאותה העת, אין נביאים!^[2]

כמה שנים חלפו מאז, ואצל חלק מהיהודים החלה הערצה לתרבות יון,^[3] ואחר נצחון החשמונאים, נעלמה ההערצה אליהם בקרב ישראל.

כל עם ישראל נתחזקו ביראת שמים, ועסקו בתורה ובמצוות וגמילות חסדים. אך למרות זאת החושך שנגרם מכל ההסתלקויות,^[4] גרם שבלבבות התגלה רגש של שנאת חינם!

וב-ט' באב שנת 8283 לבריאת העולם נחרב בית המקדש השני.

שום זכות רוחנית לא הצליחה להגין עליהם, והקב"ה החריב את בית המקדש ופיזר את עם ישראל בכל קצות העולם!^[5]

בעקבות חורבן בית המקדש השני, המשיכו האורות להיעלם ולהיגנז!

וזה לשון הגמרא הקדושה (סוטה מט.):

רבי פינחס בן יאיר אומר, משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם ונדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון ואין דורש ואין מבקש ואין שואל על מי לנו להשען על אבינו שבשמים… [והגמרא שם מאריכה עוד, ראה שם].

וביאר הרבי מליובאוויטש (תורת מנחם, חלק טז – עמוד 392):

דע כי בזמן שבית המקדש היה קיים, האירו כל העשר ספירות בגלוי, ומכח כך זכו עם ישראל לעבוד את השם יתברך בשלימות, ולכן לא היה שום חסרון בעבודתם, מלבד הענין של שנאת חינם.

אך אחר שחרב בית המקדש החלו העשר ספירות לכנוס את אורם, ולהיעלם, וזה אשר גרם (ברבות הדורות) שנעלמו מאתנו כל השבילים והפתחים המוליכים כלפי מעלה…

והשנים המשיכו לחלוף…

וביום רביעי, י"ג בכסליו שנת 9524 לבריאת העולם נפטר האמורא רבינא, ובפטירתו נעלמו עוד כמה אורות – אורות 'ההוראה'.^[6]

ואחר כך, בזמן תקופת הגאונים, החלה לנבוט בקרב חלק מהיהודים הערצה לחכמת הפילוסופיה בכלל, ולחכמת אריסטו בפרט.^[7] וזה הלך והתחזק בעיקר בקרב ארצות ספרד…

והעולם שקע באפלה רוחנית…

 

מעלת הבעל שם טוב

בשנת 8045 לבריאת העולם, הרים מנהיג הקוזאקים 'בוגדן חמלניצקי' ימ"ש את נס המרד באוקראינה נגד השלטון הפולני. המרד התפשט ברחבי אוקראינה, והתאפיין בפרעות איומות ביהודים. אלפי יהודים הומתו באכזריות נוראה, ונשחטו כבהמות…

לאחר פרעות חמלניצקי היה מצבם הרוחני והכלכלי של היהודים בפולין בשפל המדרגה, אבל ויאוש חפפו את המוני היהודים.

אחרי החורבן הנורא השתרר עוני גדול שבא בעקבותיו…

ומתוך כל האופל והחשיכה נולדה לה צרה חדשה ושמה 'שבתי צבי'. שבתי צבי יליד טורקיה התחזה להיות המשיח והחל מסעיר את העולם היהודי בתנועה המשיחית הגדולה ביותר שידע עם ישראל בתולדותיו… אך בסוף התאסלם. וכל אותם אלו שהאמינו בו נפלו ליאוש כבד…

עם ישראל מתוך צרותיהם הלכו ושקעו, כחותיהם נחלשו וגוועו, סימני עלפון כבד ניכרו בהם… וגם אותם שזכו ועבדו את הקב"ה, עבודתם היתה אפופה במרה שחורה, מלווה בתעניות וסיגופים, בפרישות, הסתגרות והתבדלות מכל האנשים שמסביב…^[8]

משמים הביט ה' וראה את בנו בכורו ישראל, שוכב מעולף חסר הכרה, חסר חיוּת… והקב"ה רצה לעורר את עם ישראל מהעלפון שלהם, ושלח לעולם את נשמתו של רבי ישראל, הבעל שם טוב הקדוש.^[9]

הבעש"ט הצליח בימי חייו לגלות את תורת החסידות, שהיא בעצם פנימיות התורה, נשמת התורה. ולהפיץ אותה בקרב ישראל.

כל מי שזכה וטעם מהתורה הזו, התקיים בו דברי המדרש (איכה רבה, פתיחתא – אות ב): 'המאור שבה מחזירן למוטב'!…

לאחר פטירת הבעש"ט, המשיך תלמידו הגה"ק רבי דוב בער – המגיד ממזריטש – להפיץ את תורת החסידות.^[10]

ובמקביל גם שלשת תלמידיו הגדולים של הבעש"ט: רבי יעקב יוסף מפולאנה, רבי פינחס מקוריץ,^[11] ורבי יחיאל מיכל מזלאטשוב – לימדו גם הם את תורת החסידות, בשיטתם הם, שלא תמיד עלתה בקנה אחד עם שיטת המגיד ממזריטש.

 

כח לימוד זכות

 

סיפר הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א:^[12]

כידוע המגיד ממזריטש היה מלמד חסידות לכל מי שרק היה מוכן לשמוע. דבר שלא מצא חן בעיני הגה"ק רבי פינחס מקוריץ, שטען שדברים רמים ונישאים כאלו צריכים זהירות.

והנה באחד הימים בעת ששהיתי לצידו של רבי פינחס, ראה רבי פינחס שני דפים מלאים בדברי חסידות מתגלגלים ברחוב לרוח היום…

רבי פינחס ראה והקפיד: מלמדים לכל מי שרוצים ובסוף גורמים בזיון לתורה הקדושה!

באותה שעה – המשיך רבי שניאור זלמן – נבהלתי, מי יודע מה עלולה לגרום ההקפדה של אותו קדוש. ולכן אמרתי לו: רבי, אני יכול לספר לך משל?

ורבי פינחס השיב: כן.

וסיפרתי:^[13]

מעשה במלך אדיר שהיה לו בן יחיד. וכאשר חפץ המלך שבנו אהובו יתעלה במעלות החכמה והגבורה, שלח אותו למדינות רחוקות באיי הים כדי ללמוד שם על טבעיהם של צמחים ובעלי חיים שונים, וכן לצוד ציד חיה ועוף במקומות מסוכנים.

באחד הימים הגיעה שמועה למלך כי בנו אהובו, הנמצא בעת ההיא באחד מאיי הים הרחוקים, הינו חולה אנוש שהרופאים נלאו למצוא מזור למחלתו המסוכנת. מיד ציוה המלך להעביר קול בכל מדינות מלכותו שכל מי שיש לו יד ברפואה או יודע איזו סגולה למחלה הקשה שנחלה בה בנו מחמד עינו, יזדרז להגיע להיכל המלך.

כעבור מספר ימים הגיע להיכל המלך איש אחד וסיפר למלך אשר יודע הוא סגולה בדוקה ומנוסה לרפא את חוליו של בן המלך, אמנם סגולה זו נמצאת רק באבן אחת שהיא יקרת המציאות, ואם יצליחו משרתי המלך למצוא את אותה האבן הטובה וישחקוה ויכתתוה עד שתהיה כחול דק, יתנו זאת ביין טוב, וישתה ממנו בן המלך – כעבור זמן קצר בוודאי יתרפא.

תיכף ומיד ציוה המלך שיתקבצו כל החכמים המבינים בטיבן של אבנים טובות, ויחפשו בכל האבנים הטובות שנמצאות באוצרותיו, עד שימצאו את אותה האבן על פי הסימנים שמסר האיש שיודע את סגולתה של האבן הטובה.

ואכן החכמים שנתאספו בדקו ובחנו את כל האבנים הטובות שהיו באוצרותיו של המלך, ולשמחת לבבם נמצאה האבן הטובה בעלת סגולת הרפואה למחלתו האנושה של בן המלך, אך דא עקא, שהאבן הטובה הזאת היא היושבת ראשונה בעטרת תפארת כתר המלכות של המלך, ואם יטלו אותה מכתר המלכות, תוסר ממנו כל תפארתו. משום כך נתעצבו החכמים עד מאוד, אך בכל זאת הוכרחו לומר למלך שהאבן הטובה נמצאה במרכז כתרו.

ויהי כשמוע המלך שנמצאה האבן הטובה שתוכל להמציא מזור ורפואה לבנו יחידו, שמח שמחה גדולה, והעובדה שעל ידי כן יושחת כל יופיו והדרו של כתרו כלל לא עניינה אותו מרוב אהבתו לבנו יחידו, ויצו לקחת מכתרו את האבן הטובה ולמהר לכתתה ולעשות ממנה את הרפואה לבנו החולה.

אלא שבאותם רגעים ממש הגיעה שמועה לא טובה למלך שמצב בנו החולה הורע מאוד עד כדי כך שאין ביכולתו כלל לפתוח את שפתיו ולהכניס בהן שום דבר. אותם החכמים האומנים שלקחו את האבן הטובה מעטרת המלך היו בטוחים שבמצב שכזה בוודאי יצוה המלך שלא לכתת את האבן הטובה, כדי שלא לאבד את יופי העטרה, שהרי בלאו הכי לא תהיה שום אפשרות להשקות את בנו מהמשקה הרפואי שיכינו.

אך מה מאוד נדהמו לשמוע שבכל זאת המלך מצוה להזדרז ככל האפשר בכתיתת האבן הטובה ובהכנת הרפואה לתת לתוך פיו של בן המלך החולה, באומרו כי כדאי הדבר שתיכתת האבן הסגולית כולה ויאבד כתר המלכות, ויכינו ממנה את המשקה הרפואי, גם אם כולו ישפך לאיבוד, אולי תצליח לפחות טיפה אחת לחדור לתוך שפתיו של בנו יחידו החולה, ואולי מאותה טיפה יתרפא.

כל השרים היושבים ראשונה במלכות התפלאו על מצות המלך, ואמרו לו בתמיה גדולה: 'אמנם בתחילה כאשר שפתיו של בן המלך היו פתוחות והיה יכול לקבל אוכל ומשקה, אכן היה כדאי לאבד את האבן הטובה בשביל רפואתו – אבל עתה, כאשר המצב כה מסוכן, וספק בדבר אם בכלל יוכל לקבל בתוך שפתיו דבר מה, האם כדאי לאבד עטרת תפארת המלך אשר הוכתר בה ביום שבתו על כסא מלכותו?!'

וכך היתה תשובת המלך לשרים: 'אם חלילה בני לא יחיה, מה צורך יהיה לי בכתר המלכות המפואר, הלא כלל לא תהיה המשך למלכותי. אולם אם אאבד את כתר המלכות אך אצליח לרפא את בני אהובי, הלא זאת תהיה תפארתי, שיש לי בן שישב על כסאי וימשיך את מלכותי בעולם. על כן מוכן אני לעשות הכל כדי למצוא מזור למחלתו של בני מחמד עיני'.

והנמשל הוא: המלך האדיר זהו מלך מלכי המלכים הקב"ה. ובנו היחיד של המלך אלו הם עם ישראל בכלל, וכל יהודי ויהודי בפרט. ומחלתו האנושה של בן המלך מסמלת את תקופת הגלות הקשה שגרמה לנשמותיהם של עם ישראל לחלות במחלות רוחניות אנושות ביותר, עד שכל חלקי התורה שנתגלו בדורות הקודמים כבר לא הספיקו כדי לרפא אותן.

האבן הטובה המפארת את כתר המלכות של המלך האדיר, אשר לה, ורק לה, יש את הכח והסגוליות לרפא את חוליו הקשה של בן המלך זוהי תורת החסידות שנתגלתה דוקא בדורות האחרונים, אשר בה גנוזות דרכים נפלאות ועצות נשגבות כיצד לרפא כל חולי רוחני שרק לא יהיה.

כדי להמציא רפואה לנשמותיהם החולות של עם ישראל בגלות, הסכים הקב"ה לקחת את האבן היקרה ביותר שבכתר מלכותו ולאפשר לבעל שם טוב הקדוש, ותלמידיו הקדושים ממשיכי דרכו, לכתות אותה לפירורים דקים כדי שהיא תהיה ברת הבנה והשגה גם ליהודים הפשוטים ביותר.

אלא שככל שנתארכה הגלות כך גם הוחמר מצבם הרוחני של עם ישראל עד שאפילו את רפואתה של תורת החסידות בקושי הם מצליחים לקבל, והרבה ממנה הולך לאיבוד, ויש בכך משום איבוד תפארת כתרו של המלך ללא שום תכלית, אך בכל זאת חפץ המלך בכתיתת האבן הטובה דהיינו בפרסום רזיה וסודותיה של תורת החסידות לכל שכבות העם, שמא לפחות טיפה אחת קטנה ממנה תכנס בלבם, ומאותה טיפה יהיה מזור ורפואה למחלתם.

וזוהי תפארתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהרי לולא עם ישראל המפרסמים את מלכותו ואלהות"ו של הקב"ה בעולם כביכול אין כל ערך למלכותו, שהרי אין לה שום המשכיות בעולם. אבל אם בזכות תורת החסידות יתרפאו עם ישראל, הרי זו תהיה עיקר תפארתו של הקב"ה – שיש בעולם עם קדוש שממשיכים את מלכותו…

כשגמרתי המשל – המשיך וסיפר רבי שניאור זלמן – התחיל רבי פינחס לשחוק ויאמר: צדקת בדבריך והוא לימוד זכות על השיטה לומר דברי תורה ברבים, ואשרי הרב שיש לו תלמידים כאלה.

לאחר מכן כשהגעתי למורי המגיד ממזריטש שאל אותי מה קרה? וסיפרתי לפניו את כל האמור בקיצור נמרץ.

ויאמר מורי ורבי המגיד ממזריטש: היצלתני כי באמת היה קטרוג גדול עלי ועל כל תורת מורי הבעל שם טוב, ורק בזכות לימוד הזכות שאמרת, התבטל הקטרוג!

הטענה שטענת נתקבלה, ופה המקטרגים נחסם!…

 

בראש העדה

ב-י"ט כסליו שנת תקל"ג (2771 למניינם) לבריאת העולם, נפטר המגיד ממזריטש. תלמידיו נותרו כצאן בלי רועה. התברר כי יש צורך להקים הנהגה אשר בראשה יעמוד איש בעל שאר רוח אשר ידע כיצד לפעול ומה לעשות. לכן הוחלט לבחור בוועד הנהגה תחת חסותו של הצדיק רבי אברהם ה'מלאך' בן המגיד ממזריטש.^[14]

בין אותם תלמידים היו רבי שניאור זלמן (בעל התניא) וחבריו רבי זושא מאניפולי ורבי יהודה ליב כהן, שקיבלו עליהם את מרותו של רבי אברהם לאחר פטירת רבם ושלחו אליו כתב התקשרות.^[15]

באותן שנים היתה ההתנגדות לתורת החסידות בשיא תוקפה ובכדי להתגבר על המתנגדים היתה דרישה לאיש איתן ברוח שידע לעמוד מולם.

לצורך כך ערכו אסיפה בראשות רבי אברהם המלאך והוחלט למנות ועד הנהגה והיושב ראש שלו יהיה מוסמך לתת פקודות לכל מרכזי החסידות כפי שימצא לנכון לטובת התפשטות תנועת החסידות.

בני החבורה הקדושה בחרו ברבי שניאור זלמן לעמוד בראש הוועד. הם נתנו לו הרשאה לסדר את דרכי הפעולה והפצת החסידות בכל רחבי המדינות וכן לבקר את תלמידי המגיד בכל עריהם.

במשך כשלש שנים היה רבי שניאור זלמן עסוק בנסיעות למקומות השונים. כן ביקר בחשאי בווילנא והתפלפל עם כל גדולי התורה חוץ מן הגאון מווילנא. הוא רק שלח לשאול אותו כמה עניינים על ידי שנים ממקורביו.

'וידעתי' – אמר רבי שניאור זלמן – 'את אשר לפני, ונודעתי מדת גודלו בידיעת התורה'.

בעיקר התעניין רבי שניאור זלמן בנסיעותיו באברכים בני תורה שבמדינות ליטא. הוא היה מתפלפל עם המצויינים שבהם בדברי תורה עד שהיו מבקשים ממנו לתת להם סדר בלימוד. כך היו הופכים לתלמידיו וכעבור כמה שנים באו אליו לליאזני.

מכל עבר נקבצו אל ליאזני אברכים צעירים הסמוכים על שולחן אבותיהם או חותניהם וכך נוסד בשנת תקל"ו (6771 למניינם) בית המדרש הראשון שהיה מורכב כולו מחסידים של רבי שניאור זלמן מלאדי…

תורתו של רבי שניאור זלמן היתה בעלת גוון יחודי, אשר רוממה את השכלתנות ההעמקה וההבנה בגדולת ה'… ולימים נתפרסם שמה כ'חסידות חב"ד' (חב"ד – ראשי תיבות: חכמה בינה דעת).

עד מהרה הלכה ונתפשטה דרכו המיוחדת של רבי שניאור זלמן, והקיפה במשך הזמן שכבות רבות של הציבור היהודי. אלפי יהודים נמשכו אל דגלה של החסידות והחלו לנהוג לפי שיטתה.

התרחבות זו עוררה התנגדות מצד אלו שלא הבינו את מהותה וסברו כי החסידות נוגדת את דרך השם.^[16] אותם מתנגדים שלא נראתה בעיניהם דרך החסידות, נאבקו נגד נושאי דגלה…

למרות המאבק, תנועת החסידות הלכה ונתפשטה וההתנגדות נתמעטה במדה מסויימת. אולם בשנת תקנ"ח, אחרי פטירתו של הגאון מווילנא, התלקחה שוב אש המחלוקת.

עם פטירתו של הגאון ירד אבל כבד על כל תפוצות ישראל ורבים קיוו שהנה ישרור שלום בין המחנות, אבל אנשים רעים ומחרחרי ריב ניצלו את המצב כדי לחדש את המלחמה נגד החסידות.

ומכיון שראו שדרך החרמות והנידויים לא זו בלבד שלא הצליחו, אלא אדרבה זה הביא לתוצאות הפוכות. וראו שגם דרך הויכוח האידיאולוגי היתה יד החסידים על העליונה, החליטו הקיצוניים שבהם להשתמש באלימות.

והם הלשינו!

ההלשנה נרקמה סביב העובדה האמיתית, שרבי שניאור זלמן עסק בהתרמת סכומי עתק עבור עניי ארץ ישראל – והמלשינים^[17] נשתמשו בטיעון הזה כדי להעליל על הרבי שיש לו כוונות למרוד במלכות רוסיה, ולכן הוא מעביר סכומי כסף עצומים לשׂולטן הטורקי ששלט אז בארץ ישראל, והיה במצב מלחמה עם רוסיה…

כמו כן ציטטו קטעים מתורת החסידות שהוצאו מהקשרם וממשמעותם, שמתוכם משתמע שהרבי מטיף כאילו לזלזול במלכות…

הדברים הגיעו לאזניו של הקיסר הרוסי, והוא פקד להביא את רבי שניאור זלמן כשהוא אזוק לחקירה בפטרבורג…

המלשינות הצליחה לדאבון לב, ובחול המועד סוכות שנת תקנ"ט, בא פתאום לליאזני (מקום מגורו של הרב אז) שר צבא בְּלִוְיַת קבוצת שוטרים מזויינים לאסור את הרב ולהובילו לפטרבורג.^[18]

שר הצבא לא רצה להפריע לרבי בשמחת החג, לכן השאיר אחדים מאנשיו במקום והוא בעצמו נסע מהעיר…

 

מדוע חזר הקטרוג?!

כעבור כמה ימים חזר שר הצבא, ורבי שניאור זלמן הובל לפטרבורג שם 'נזרק' למאסר קשה וממושך…

שלשת השבועות הראשונים של המאסר, ישב במשטר חמור מאוד ובחדרים המיוחדים למורדים במלכות, שכן אחד מעיקרי המלשינות היה שהוא מקבץ כספים רבים ושולח לשׂולטן הטורקי…

לאחר מכן העבירוהו למקום נוח יותר בכלא זה עצמו.

בסך הכל ישב רבי שניאור זלמן במאסר 35 יום,^[19] לאחר שהשתחרר סיפר:

באחד הימים שבהם שהיתי לבדי בתא, באו לבקרני מעולם העליון המגיד ממעזריטש והבעל שם טוב הקדוש.

שאלתי אותם: 'מה פשעי ומה חטאתי שנגזר עלי מאסר זה?'

'מדוע נתחזק עליך הקטרוג בשמים?' – ענו לי – 'מפני שאומר אתה דברי חסידות הרבה ובגילוי'.

'אם כך, כשאצא מהמאסר אפסיק ללמד חסידות?' – שאל רבי שניאור זלמן.

'חלילה וחס להפסיק' – השיבו – 'אדרבה, מעתה תפיץ את החסידות יותר ויותר, כי במאסרך הצלחת לבטל ולהסיר את כל קטרוגי הס"מ וחילותיו'.

ואכן כך היה, שמעת שהשתחרר רבי שניאור זלמן ממאסרו, הוסיף ללמד ולהפיץ את תורת החסידות ודרכי החסידות ביתר שאת ויתר עוז, ואף החל לומר את מאמריו באריכות ובביאור והסבר נרחב כדי שהדברים יהיו מובנים גם לאנשים פשוטים.

כעבור שנים רבות, סיפר הרבי מליובאוויטש לתלמידיו את הסיפור הזה, והקשה:^[20]

ולכאורה הסיפור הזה דורש ביאור:

קטרוג מסוג זה כבר היה בזמן הרב המגיד, וכידוע הסיפור אודות הקטרוג אז וסיבתו, שפעם 'מצאו כתב של חסידות שהתגלגל במקום בלתי ראוי כו', ונעשה קטרוג למעלה על המגיד שמפרסם ענייני רזין דרזין באופן ד'תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת'.

ורבי שניאור זלמן ביטל את הקטרוג על ידי שהביא משל מבן מלך שנחלה במחלה מסוכנת, שלא מצאו לה אלא תרופה אחת: לקחת את האבן היקרה הקבועה בכתר מלכותו של המלך, שבה תלוי כל היוקר דכתר המלך, לשוחקה ולערבה במים, ולשפוך מתערובת זו לבין שפתיו של בן המלך, בתקוה שכולי האי ואולי תיכנס טיפה אחת לתוך פיו וכו' ותציל את חייו…

ולכן צודק המגיד ממזריטש בכך שמפרסם רזי תורה בגלוי (האבן היקרה שבכתר המלך) שבזכות כך יצילו את חיי בן המלך (עם ישראל).

ועל פי זה – אם כבר בימי המגיד ביטל רבי שניאור זלמן את הקטרוג על גילוי דברי חסידות, על ידי ההסברה שפרסום והפצת החסידות הוא דבר מוכרח ביותר, ענין של פיקוח נפש, הנוגע להצלת חייו של בן המלך –

על אחת כמה וכמה כשעבר עוד שלב בירידת הדורות, ומן הסתם ירד מצבו הרוחני של בן המלך, הרי בוודאי ובוודאי שהפצת דברי חסידות (שחיקת האבן היקרה שבכתר המלך) הוא הכי הכרחי להצלת חיי נפשו לבן המלך!

ואם כן, מדוע שוב התעורר הקטרוג?

 

כחה של הבנה והשגה

וזו היא התשובה:

תורת החסידות כפי שנתגלתה על ידי הבעש"ט והמגיד ממזריטש, הִוְּתָה תרופה לנשמות בני המלך.

וזה ענין אחד.

אך כדי שעם ישראל יהיו מוכנים לגילוי האור שיתגלה בימות המשיח, צריך ללמוד חסידות באופן של השגה והבנה –

בימות המשיח תתגלה האלקות בעולם, וכדי שהעולם יהיה ראוי לקבל את הגילוי הזה, צריך הכנה לכך, הכנה שנעשית על ידי טעימה מפנימיות התורה.

ומכיון שרבי שניאור זלמן גילה את החסידות באופן של הבנה והשגה, עמד המקטרג לפני כסא הכבוד וטען:

רבונו של עולם! המשל עם בן המלך יכול להסביר מדוע צריך לגלות את החסידות. אך מדוע צריך לגלות אותה באופן שהיא תיתפס בשכל האנושי?!^[21]

אני לא מסכים – טען המקטרג – שהעולם יטעם מפנימיות התורה! ובכך יוכשר העולם לגאולה!

חמישים ושלשה ימים התנהל המאבק בשמים: האם להתקדם עוד שלב בבירור העולם לגאולה או לא?

וב-י"ט כסליו שנת תקנ"ט, נמתקו הדינים, נכנעו המקטרגים, ובשמים הסכימו שמעתה תורת החסידות תשלח קרני אורה בכל רחבי הארץ…

 

מעלת י"ט כסליו

ב-י"ט כסליו תקנ"ט הכריעו בשמים, שתורת החסידות תתגלה באופן של השגה והבנה. ומאז נעשה י"ט כסליו ליום שבו נידונים בשמים על השגת פנימיות התורה.

וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א:^[22] יום י"ט בכסליו נחשב בשמים כראש השנה של תורת החסידות, וכמו שבראש השנה נכתב לאדם כל מה שיהיה עמו במשך כל השנה, כך גם ביום י"ט בכסליו נכתב לאדם מה תהיה דרגתו בלימוד תורת החסידות וקיום דרכיה.

כל מי שמשתדל להתקדש ביום זה, ומוסיף עוד ועוד בלימוד החסידות ובדרכי החסידות, במדות טובות, באהבת ישראל – יראה הצלחה מרובה במשך כל השנה בעבודת ה', בלימוד התורה, בחינוך הילדים, ובכל שאר התחומים.

וראוי להרבות בשמחה, ולאכול בשר ולשתות יין ביום זה ממש כמו ביום טוב.

ועוד שביום זה יצא בעל התניא ממאסרו, כידוע, והיתה לו אותו היום שמחה גדולה. והבטיח: 'מי שישמח בשמחתי, אוציאנו מן המיצר אל המרחב, מן הגשם אל הרוח ומאפלה לאורה'.

ובזכות לימוד פנימיות התורה נצא מן המיצר אל המרחב האמיתי בגאולה השלימה במהרה בימינו,^[23] ונזכה ל'תורה חדשה מאתי תצא' (ויקרא רבה, פרשה יג – אות ג) – גילוי סודותיה ומסתר צפונותיה של התורה הקדושה, מאת משיח צדקנו, אמן. וה' יזכנו לאורו.

 

[1] וכמו שנאמר: "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם… וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַֽעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם… וַיָּקָם עַל מַעֲלֵה הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וּבָנִי קַדְמִיאֵל שְׁבַנְיָה בֻּנִּי שֵׁרֵבְיָה בָּנִי כְנָנִי וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה' אֱלֹהֵיהֶ"ם" (נחמיה ט, א-ד).

[2] כתב הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א (רסיסי לילה – אות יג), וז"ל:

ולכן אמרו ביומא (סט:) דכשביטלוהו אנשי כנסת הגדולה אמרו: 'לא איהו בעינן ולא אגריה'. פירוש, 'אגריה' – השלימות הנמשך ממנו. כי מעת שנעקר יצרא דעבודה זרה נסתלקה נבואה מישראל… עיי"ש.

[3] והם נקראו 'מִתְיַוְּנִים'. הַמִּתְיַוְּנִים היו יהודים שהתחברו לתרבות יון וכפרו באלקי ישראל. כשהגיעו היוונים לארץ ישראל והחלו להפיץ את תרבותם, הם בנו אצטדיונים בירושלים. הם ערכו תחרויות ויצרו הֲוַי סביב תחרויות אלו, כפי שקיים כיום סביב הספורט. הדבר הלהיב את הַמִּתְיַוְּנִים, קלי הדעת, והם נטו אחריהם וקיבלו את דרכם…

[4] כתב הרש"ב מליובאוויטש זיע"א (ספר המאמרים תרנ"ט – עמוד סז), וזתו"ד:

הרבה ברואים נבראו בעולם, שונים ונפרדים זה מזה, ועיקר היחוד דשם י-ה-ו-ה (אסור להוציא בפה) הוא בחינת היחוד והתכללות, שמכיל את כולם – גם את הזר והשונה. ורק מכחו כולם – כל גווני הקשת – חיים ומתקיימים.

ואם היה מאיר בעולם רק אורו יתברך – שם הוי"ה – היתה רק מציאות של אהבה, התאחדות והתכללות…

[5] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, ימי בין המצרים וחודש מנחם אב – מאמר ד) אמר, וז"ל:

מפורש בדברי חז"ל הללו שבזמן בית המקדש השני היו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים. בתקופה זו חיו התנאים הקדושים אשר בימיהם נתייסדה כל התורה שבעל פה. ובכל זאת לא הועילו להם כל הזכויות הללו להגין על הבית שלא יחרב, משום שהיתה ביניהם שנאת חינם, והיו רגילים לזלזל זה בזה ולבטל זה את זה, וכשחסרים לאדם אהבת ישראל וכבוד הזולת, כל הזכויות שיש בידו הולכות לאיבוד, כפי שאמר אדמו"ר הזקן (היום יום – כ' באייר): 'בביטול הזולת והגבהת עצמו מפסידים חלילה הכל!'

מנהגנו ללמוד בכל יום בספר היום יום שחיבר הרבי מליובאוויטש זיע"א, הכולל בתוכו אוסף פתגמים חסידיים יקרים מזהב ומפז, ומחולק לימות השנה – פתגם אחד לכל יום.

בתאריך ח' באב, ערב צום תשעה באב, בחר הרבי לשבץ את פתגמו הקדוש של הרבי המהר"ש, שאמר: 'מה שוה פעולת חסידות ויראת שמים, אם חסר בה העיקר – אהבת ישראל, ועוד גורם ח"ו צער לזולת'…

[6] וזה לשון אגרת רב שרירא גאון (אות קה):

'ובארבע בשבא דהוא י"ג בכסליו דשנת תתי"א (לשטרות) שכיב רבנא אבינא בריה דרב הונא דהוא רבינא והוא סוף הוראה'.

ובגמרא הקדושה (בבא מציעא פו.) אמרו:

רב אשי ורבינא סוף הוראה, וסימנך: "עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם" (תהלים עג, יז) –

ופירש רש"י: 'מִקְדְּשֵׁי' – סימנא דרב אשי, 'אָבִינָה' – סימנא דרבינא, 'לְאַחֲרִיתָם' – סימן סוף הוראה.

[7] בשו"ת הרשב"א (חלק א – סימן תיד) הובא מכתבו של רבי אבא מרי מלוניל (והרשב"א מכנה אותו החכם שבמונטפשליר) הקובל מרה על לימודי הפילוסופיה בקרב ישראל, וז"ל:

מקצת אנשי הארץ הלזו מתמידים ושוקדים על ספרי היוונים ומחברים ספרים בתורה ודורשים בהם הגדות של דופי וכתב כתב ארוך במליצות…

דוד מלך ישראל נעים זמירות הוצרך להרבות תפילות ארוכות וקצרות להיות מדברותיו בבתי כנסיות נזכרות, ובלא תפילות ותחינה זכו אריסטו ואפלטון למלא מספריהם כל חדר וקיטון וסומכין על דבריהם כסומך על הפלטר ולוקח מן הסיטון… ראה שם באורך.

הפילוסופיה בראייתה העקומה של המציאות הפרידה בין הבורא לעולם. ובמקום לנסות ולהחכים המשיכו להתחפר בשטויות שלהם. וזה מזכיר לנו סיפור (ומתוק האור, יוסף הצדיק – עמוד רי):

באחד מהספרים הערביים נמצא כתוב כך:

חסאן בן מוחמד היה מלך חזק ועשיר ששלט ביד רמה על מיליוני תושבים. אך למרות זאת הוא לא היה מאושר כלל.

למלך הזה היה בן, שוטה גמור, שעשה לו בושות בכל מקום. והמלך הזה שהיה עורף ראשים כלאחר יד, עמד באזלת יד ולא ידע מה לעשות.

באחד הימים יעץ אחד השרים למלך לשלוח את הבן לבית ספר במדינה מרוחקת, שבו מתמחים בלימוד חכמה לילדים. המלך התלהב מן ההצעה – ראשית ירויח שהבן יורחק מן הארמון ויפסיק לעשות בושות, ושנית התעוררה בלבו תקוה שאולי שם יצליחו במקום שכל השאר נכשלו ויאלפו את הבן בינה ודעת.

כעבור חמש שנים חזר הבן לארמון המלוכה. נערכה לו קבלת פנים מלכותית. הכל ביקשו לחזות בחכמתו, ולראות מה למד במהלך השנים האחרונות, והבן הציע להם: 'אני אצא מן החדר, אחד מכם יכניס משהו לתוך כף ידו ויחביא אותו, ובבואי – אומר לו מה יש לו בתוך כף היד'.

השרים הביטו בו בהשתוממות: אתה מסוגל לדבר כזה? אולם הבן היה בטוח בעצמו, ויצא משם.

הביטו השרים כה וכה וחשבו מה יוכלו לקחת, לבסוף הוריד אחד השרים את טבעתו, הכניסה לתוך ידו וקמץ עליה את אגרופו.

בן המלך נקרא חזרה לאולם והתבקש לומר מה יש לשר בתוך ידו.

הציץ הבן על היד, נטל דף והחל לחשב חשבונות ארוכים, ולבסוף אמר:

'יש לך בידך משהו עגול'.

מחיאות כפים הרעידו את האולם. יפה מאוד! הילד קיבל שכל! הוא ממש יודע!

לבסוף אמר מישהו: 'נכון, צדקת, זה באמת חפץ עגול, אבל אולי תנסה להתמקד יותר'.

נטל הבן עוד גליונות, רשם לעצמו רשימות על גבי רשימות, ולבסוף אמר: 'זהו דבר עגול, וגם חלול!'

שוב רעד האולם ממחיאות כפים. כל הכבוד!

'עכשיו' – אמר אחד השרים – 'תנסה לקרוא לחפץ בשם'.

משך בן המלך בכתיפיו. את זה מעולם לא לימדוהו בבית הספר…

הפצירו בו השרים: 'תנסה בכחות עצמך, עגול, חלול, תחשוב מה זה יכול להיות?'

'אה, לחשוב?' – אמר בן המלך – 'אני חושב שאני יודע. בתוך היד יש גלגל אחורי של טרקטור'…

זה כחה של ראיה מעוותת של המציאות, לראות את החפץ העגול והחלול כגלגל של טרקטור!

[8] פעם התוועדו חסידים הראשונים, ביניהם מבחירי האברכים, ותוכן שיחתם היה:

מה חידשה החסידות ביחס לאדם עצמו? – הרי גם לפני גילוי תורת החסידות, למדו הרבה תורה וביסודיות. לגבי עבודה שבלב, לא הרגישו בחסרונה ולא ידעו בצורך בה. גשמיות לא היתה במדה יתירה וגם לא נזקקו לה, וגם עתה אין היא בשפע ואין צורך בה.

ואם כן מה חידשה החסידות (ביחס לאדם עצמו)?

והשיבו: החסידות חידשה שהאדם אינו בודד. מלפנים היה הרבי מבודד, והתלמידים גם הם היו מבודדים. דרך החסידות היא החידוש האלקי הגדול, שהרבי אינו מבודד והחסידים אינם מבודדים… (ספר התולדות, חלק ד – עמוד 9901).

[9] אמרי פינחס השלם (חלק ב, עמוד ס – אות טז) להגה"ק רבי פינחס מקוריץ זיע"א.

[10] כתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א (נתיב מצותיך, נתיב היחוד – שביל ד אות ד), וז"ל:

ואחריו קם רבינו הקדוש, קודש קדשים, רבינו דוב בער (המגיד ממזריטש), 'המאיר לארץ', והיו לו שלש מאות תלמידים, כולם בעלי רוח הקודש אמיתי, ועליו עמדו נחשים ועקרבים בלי שיעור עד שהסיתו גם לגדולי ישראל, והיה ריב ומחלוקת, מה שלא היה בזמן קורח.

וכל זה הסיבה הוא שעל ידי שהצדיק הולך בכל יום ממדרגה למדרגה, עומדים עליו נחשים, ועל ידם נקרעו כל הדינים ממנו, עד שנתגלה לו אור עליון, מעין עולם הבא, לילך מעולם ועד עולם מדרגות גדולות, כי בוודאי מי שהולך עם זבל וקש ותבן, לא יעמדו עליו ליסטים, והולך בשלום עם זבל שלו המסריח, אבל ההולך באבנים יקרות, כמה רוצחים וליסטים עומדים עליו.

ועדיין השטן מרקד בינינו, לעשות פירוד לבבות ושנאת חינם, ולדבר סרה על צדיקי אמת, להאריך עלינו הגלות המר! והמקבלו והשומעו והשמח והיושב במסיבתם, לא יהיה לו חלק באלקי ישראל בוודאי, ואני ערב לו שלא יראה בנחמת ציון וירושלים!…

[11] כתב הגאון רבי מרדכי גרליץ שליט"א (בסוד עבדיך, חלק י – עמוד סא), וז"ל:

שלשים ושש שנים בלבד, מלאו לו להגה"ק רבי פינחס מקוריץ, בעת ראשית הנהגתו, כימי שנותיו של רבו, הבעל שם טוב הקדוש, בעת התגלותו הוא. אמנם, לא היה ב'רכותו' בשנים, כדי להאפיל בכהוא זה על 'אבהותו' בחכמה האלקית, ושוחרי דעת ומבקשי נתיב לעבודת בוראם, החלו נוהים אחרי האור, שהגיח מבין מפלשי עבי ההסתר.

אל בית המדרש החדש שנפתח בקוריץ, החלו נמשכים, בעבותות של ערגה ובלהט של קדושה, אברכי משי מצויינים, מן העיר ומסביבותיה, אשר ראו את כל יעוד עולמם בהתקדשות ובהיטהרות, בלימוד התורה ובעבודת הבורא. שמעו של בית היוצר, המחשל לבבות על סדנתו, וצורפם כצרוף כסף לאהבת אל חי ויראתו, נפוץ במהרה במרחבי הגליל, וכל אוזן כמהה לניצוץ עילאי מכבשן של מעלה, גמעה אותו בשקיקה. כך, תוך זמן לא רב, החלה נהירה המונית של בני עליה, קוריצה.

ה'יוצר', הנערץ למרות גילו הצעיר, ניצב על סדנו כזקן ורגיל, וחונן במבטים של רוך ואהבה, את כל ה'סולתה ושמנה' הבאים בשערי סדנתו. ברם, בו בזמן, לא נמנע מלהצביע אל עבר הכור הלוהט והמפוח הלוהב, אשר בעדם מתכוין הוא לצרף את המבקשים לצעוד עמו בנתיבי ההעפלה, אל שיאי העל הבלתי נודעים.

הטבילה בנהר די נור, היתה מחוייבת המציאות, לבאים בשערי בית המדרש החדש שבקוריץ, וכתנאי בל יעבור לכניסה אל הקודש פנימה.

היה זה באותה העת, בה הושתתו יסודותיו של בית המדרש הגדול שבמזריטש, בו המשיך ה'מגיד' הגדול, הרבי רבי בער, את דרכו, שיטתו והנהגתו של מרן, אור ישראל, הבעל שם טוב הקדוש.

ממדיו של בית המדרש הקוריצאי, אמנם זעירים היו, לעומת ממדיו של זה שבמזריטש, אשר בו נתלקטו רובם ככולם של האריות שבחבורה הקדושה של מז'יבוז', וכפפו את ראשם לפני ה'מגיד', ממלא מקומו של הבעל שם טוב בהנהגה. אולם, גם בקוריץ, הלכה ונתגבשה חבורה נכבדה מאוד, אשר אם כי טרם נודעה לאריות הוותיקים, הרי שנתוודעו אליה גורי אריות חדשים, ואלו, יצרו בינתים, חבורה חדשה ואריות חדשים, אשר צעדו אף הם, ללא סיט וללא זיע, במסילתו הכבושה של הבעל שם טוב הקדוש.

על אותם אריות, תלמידי קוריץ המובהקים, אשר היו ראשונים להתחמם לאור שמשהּ הזורחת, נמנו, מי שנתפרסמו לימים, כצדיקים וקדושים בעדת א"ל: רבי אריה לייב, ה'סבא' משיפולי – אשר עם היותו בן גילו של רבי פינחס, הסתופף בצילו ונחשב לתלמידו, אף עוד בטרם פתיחתו של בית המדרש בקוריץ. אף הוא עוד הצטרף אל אחת מנסיעותיו של רבי פינחס מז'יבוז'ה, והכיר אז לראשונה את הבעל שם טוב הקדוש, רבי רפאל מברשד, רבי מרדכי שרה'ס אחיו של הצדיק הקדוש הנודע, רבי לייב שרה'ס, רבי בנימין זאב הלוי מבאלטא, רבי שמריהו שמרל מווירחובקה, רבי יום טוב מקוריץ ועוד. אף הגאון הקדוש, רבי יעקב שמשון משפיטובקה, אשר הסתופף גם בצל קדשם של ה'מגיד' ממזריטש ושל רבי יעקב יוסף הכהן, בעל ה'תולדות', מצא מסילות לקוריץ, עוד בימי בראשיתה. אלו וכאלו, היו אבני היסוד, אשר עמם ועליהם נבנתה חבורתה הקדושה של קוריץ.

אמנם, בימים הבאים, נתרחב מעגל החוסים בצילה של קוריץ עד מאוד, וגם רבים מתלמידי מזריטש, על הגדולים והמפורסמים שבהם, מצאו את דרכם – בד בבד עם הסתופפם בצל רבם, ה'מגיד' הקדוש – לשבור מים גם מבורו של רבי פינחס.

למרות היות שני הנהרות יוצאים מעדן, ומבוע אחד להם – שיטת הבעל שם טוב הקדוש – ניתן היה ללא כל קושי, לזהות את ההבדל ואת השוני שבין מזריטש לקוריץ. בעוד בראשונה, היתה עיקרה של עבודת הקודש, להתבונן בעליונים, בבחינת: 'דע מה למעלה ממך', ולכוין הליכות עולם של מטה על פי אמות המדה העליונות, המבוארות בעיקרי הקבלה והחסידות, ואמרות קדשו ושיחותיו של ה'מגיד', רצופות היו ברעיונות אלו – הרי בקוריץ, למדו דוקא להתבונן בעולם הזה, בכל הקיים ובכל הסובב על פני האדמה, ולהגיע מתוך כך לחקר הנקודה האלקית העליונה, הטמונה בכל גרגיר עפר, בכל מעוף ציפור ובכל משב רוח.

לא בכדי, הוכתר, כנזכר, רבי פינחס, בתואר: 'פילוסוף אלקי', שכן כל שיטתו הקדושה, על אדני החקירה וההתעמקות הפילוסופית היתה מושתתת, מתוך שאיפה וחתירה, להבנה חודרת של כל הקיים והנראה. אמנם, להבדיל מן הפילוסופיה, אשר מצאה את מסקנותיה במונחים ובהסברים שכליים, הרי מסקנותיו של הפילוסוף האלקי, מצטיינות בדעת האלקים המפעמת בקרבן. דוקא המונחים והמושגים העליונים, שלמעלה מן השכל, הם המה המפענחים את רזי העולם, במתן הסברים אלקיים, קולעים השערה, לכל פרט, קטן כגדול, משגרת העולם והוויותיו.

כאברהם אבינו, עליו השלום, בשעתו, אשר מתוך התבוננות וחקר בבריאה, הגיע להכיר את בעל הבירה, כך, עמל הצדיק הקדוש מקוריץ כל ימיו ללא הרף, ואף חינך, הדריך והנהיג את תלמידיו עמו, לעלות מעלה מעלה בהשגת האלקות, מתוך התבוננות חודרת ומעמיקה בעולם ומאורעותיו, האגודה באמונה תמה ואיתנה, שאין למעלה הימנה, בבורא עולם ומנהיגו.

לשם השלמת הכרת האלקות, הטמונה כדברי הבעל שם טוב הקדוש, בכל חלק ממרכיבי הבריאה: ב'מדבר', ב'חי', ב'צומח' ואף ב'דומם', העמיק רבי פינחס במדעיו הנשגבים, לדעת ולהכיר את הבריאה כולה כפשוטה. הוא השתלם, על כן, בחכמת התכונה, בהנדסה, ובשאר המדעים המסייעים לידיעת היקום והכרתו, ובאמצעותם הגיע אל הבנת רזי הבריאה על פי האמת האלקית.

עם זאת, לא גרס רבי פינחס את הרחבת היריעה בנושאים עילאיים אלו, והסתפק בהשמעת מסקנות גרידא. השקלא וטריא והרחבת הדיבור בנושאי קבלה כמו חסידות – כדרך שנקוטה היתה במזריטש – אינן מצויות באף אחד מספרי תורותיו, ואף בבית מדרשו לא דגל בכך. אין ספק, כי לתלמידיו הדגולים, מסר גם מסר, את רזי התורה, ואף גילה בפניהם את מכמניה, אולם, רק בחדרי חדרים ובהצנע לכת, ולא כתורה גלויה הנדרשת ברוב עם…

כך, למשל, מוצאים אנו בספר הקדוש 'מדרש פינחס':

'הקפיד מאוד על אותם אנשים, שהם ילדים בשנים כלומר צעירים ומרכינים את אזנם לשמוע את תורתו. ופעם אחת אמר בפירוש, על איש שהוא ילד בשנים, אינו טוב בעבורו כי אם ללמוד גמרא ותוספות'.

רבי פינחס, הִרְבָּה להרביץ בתלמידיו אורחות חיים הלכה למעשה, בכל צעד מצעדי האדם עלי חלדו. מתוך ההד שנשתמר בספרים משמו, מוצאנו אותו, מדריך ומכוין בכל שטח משטחי החיים, הרוחניים והגשמיים כאחד, עד כי לא הניח, כמעט, דבר קטן וגדול שלא הורה בו הלכה למעשה, מבוארת או סתומה.

על הכל יורה דעה, ועל הכל יבין שמועה: האיך ללמוד, מה ללמוד, ומתי ללמוד. האיך להתפלל, מה להתפלל, ומתי להתפלל, האיך לאכול, מה לאכול, ומתי לאכול, עם מי להתחבר, מתי לצאת לדרך, אילו בגדים לובשים, האיך יושבים אצל השולחן, כיצד מהלכין, כיצד מרקדין, כיצד שמחים, וכל כי האי. על כל פרט ופרט, שמורה הוראה בתרמילו של רבי פינחס, ועל הכל צפונה הדרכה במכמניו ספק אם היה מי שקדם לו בכגון דא – מלבד רבי יהודה החסיד, ב'ספר חסידים' שלו – ואם הניח אחריו כמותו.

לא היה כמעט סעיף בחיי היומיום, במעגל השנה, במאורעות העולם, ואפילו בהתרחשויות המדיניות בנות זמנו, אשר לא פירשם רבי פינחס לפני תלמידיו בדרכו שלו, העילאית, וביארם לפניהם באר היטב, על פי תפיסות העולם השמימיות, אשר אין קץ לחכמת האלקים האצורה בקרבן.

היבול העשיר והמופלג אשר נותר אחריו בספרי תורותיו, מועט, אולי, בכמותו, אך רב מאוד באיכותו ובהיקפו. בפרט לאור העובדה, כי אין בספריו אריכות מילין ושפת יתר, וכל דבר מבואר לגופו בחדות נמרצת.

כך, נמצא הוא, למשל, מסביר עד להפליא, את פשר התהוות העננים והתפזרותם, על פי דברי תיקוני הזוהר. מבאר על פי הסוד, את מהלכם של מחולות מסויימים, אשר נהוג היה, בימים ההם, לרקד בהם בחתונות. מפרש על פי דברי ספר הקבלה, 'משנת חסידים', את הסיבה להיותה של שנת השחר נעימה יותר משנת הלילה, נותן טעם על פי הסוד, לסיבת התלבשם של החיילים בחזית, במדים אדומים. ומבאר, על פי מושגים עילאיים, כדרכו, מדוע מופשט האדם החולה ממלבושיו…

כל רעיוניו הטהורים של אותו צדיק, נתונים נתונים היו לתפיסות עליונות אלו, וכל חושיו אחוזים בספירות העליונות ובמושגים השמימיים, אשר בבואות מהם, פגש ומצא בכל צעד ושעל עלי אדמות.

כאשר הבחין פעם, מדי הילוכו בחולו של מועד, בנערים המשחקים באגוזים, עמד והתבונן, ביקש לדעת את כללי המשחק, ומשעמד על אלו – פתח ושיבר את אזני אנשי סגולתו, ברזים העליונים הטמונים בעצם המשחק באגוזים במועד, כמו בכללי הריוח וההפסד שבו. ללמד, כי אין לך דבר המתרחש למטה במקרה, אלא הכל, עד לפרט הקטן, השולי והטפל ביותר – מעין דוגמה של מעלה הם.

תחת לחוש את האלקות ולהגות בה, מתוך צפירה וצפיה אל שמי השמים העליונים ומתוך התחקות על שרשי הנהגת העולמות העליונים – כאשר במזריטש – הונחתה החבורה הקדושה שבקוריץ, לחוש את האלקות עלי אדמות, על כל מדרך כף רגל… (עיי"ש בדבריו הנפלאים באורך).

[12] אוצר סיפורי חב"ד (חלק ב – עמוד 173).

[13] אנו הבאנו את המשל כפי שסיפרו אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום, חלק א – עמוד 1).

[14] המגיד ממזריטש זיע"א מלבד גאונותו העצומה בידיעת התורה היה גם אחד מגדולי המקובלים אשר ידעו לייחד יחודים ובכך להמשיך אור קדושה של מעלה לקשר ולייחד את העולמות זה בזה עד האין סוף.

והנה פעם יִחֵד יחוד גדול שטרם היה מאז בריאת העולם ועד זמנו. על ידי כך גרם לנחת רוח במרומים. וכאשר שאלוהו מן השמים איזה שכר הוא רוצה בעד זה? השיב שלא יִחֵד על מנת לקבל פרס.

הפצירו בו בכל זאת לאמר, וענה שהוא מבקש שלשלת זהב – כלומר שזרע זרעו והבאים אחריהם עד המשיח יהיו צדיקים. הבטיחו לו בקשתו. כעבור זמן עשה גם הבעש"ט יחוד נורא וגדול בעולם. וכששאלוהו לשכרו, השיב אף הוא שרצונו בשלשלת זהב עד ביאת הגואל. השיבו לו שכבר קדמו המגיד ממזריטש (כל סיפורי הבעל שם טוב, חלק ד – עמוד קטו).

למגיד ממזריטש נולד בנו יחידו רבי אברהם אשר קדושתו ועבודתו היו למעלה מגדר אנוש ולכן כינוהו בשם רבי אברהם המלאך.

רבי אברהם המלאך התחתן עם הרבנית גיטל וזכו להקים בית קדוש ונאמן. והנה אחר החתונה חלמה הרבנית גיטל והיא נמצאת באולם גדול מלא אנשים ומולה שולחן ובו יושבים אנשים של צורה פניהם מבהיקים ומאירים כשמש, והבינה שהיא נמצאת בבית דין של מעלה.

הרבנית הביטה ועיניה לא שבעו מלראות, ולפתע היא שומעת את החברי בית דין האומרים זה לזה: 'הגיע זמנו של רבי אברהם להיפטר מהעולם'.

הרבנית שמעה והחלה ללמד סניגוריא על בעלה, ותוך כדי התעוררה בבהלה. חלף היום והגיע הלילה ושוב חזר המחזה על עצמו.

כאשר הגיע הלילה השלישי כבר פחדה ללכת לישון אך העייפות הכריעה אותה ונרדמה… ובחלומה הנה היא ניצבת מול בית דין של מעלה ושוב היא שומעת שרוצים לקחת את בעלה.

אספה את כל כחותיה והחלה למנות ולספר לפני בית הדין את כל מעלותיו של בעלה, בדיבורים מלאים חן ויופי שיבחה ופיארה את טוב לבו את צדקתו וקדושתו, מילותיה החמות על בעלה נשמעו כשירה ענוגה בעלת צלילים ערבים אשר הלכו והתפשטו בכל האולם, אף אחד לא היה יכול לעמוד מולם, הלבבות נמסו ונכבשו…

ראש אב בית הדין פנה אליה ואמר: 'האשה היא המכירה את בעלה הכי טוב בעולם… ומכיון שאת מעידה עליו כך, אנו ניתן לך אותו לעוד שתים עשרה שנה נוספות'.

למחרת, כאשר נכנסה לחדרו של חמיה (המגיד ממזריטש) שמח לקראתה ואמר לה, עליך נאמר: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" (משלי יד, א).

[15] כתב ההתקשרות הודפס באגרות קודש – אדמו"ר הזקן (סימן קיא), וסיימו במילים: 'מגישים אנחנו פדיון נפש לכ"ק י"נ הדס כסף טהור'.

[16] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א במגילת שיר השירים (בשיר ירום, חלק ד – עמוד שכא) אמר, וז"ל:

'בעל התניא', רבי שניאור זלמן מלאדי, היה האדמו"ר הראשון והמייסד של חסידות חב"ד.

הוא כתב גם שולחן ערוך, המוכר בפי כל כ'שולחן ערוך הרב', שם הוא מבאר את כל ההלכות על דיוקן, מפורשות בטעמיהן ובנויות בסברות נכוחות וישרות. את ספרו זה כתב על פי פקודתו של מורו ורבו 'המגיד הגדול ממזריטש'.

ספר זה התקבל באהבה רבה ובאהדה גדולה בכל תפוצות ישראל, החל בחסידים וכלה בליטאים והפרושים, הכל שיבחו את הספר ואת מחברו הדגול, שהשכיל לפרש את פסקי השולחן ערוך בדרך מופלאה שכזו, 'עין לא ראתה'!

לאחר מכן החל בכתיבת ספרו 'התניא – ספרן של בינונים', אשר זו היתה מלאכת חייו.

עד מהרה הפך חיבור זה לגולת הכותרת של כל ספרי החסידות, ושולחן ערוך ומוכן לכל מי אשר דרך על מפתן החסידות והדביקות בה' היא נר לרגליו. בספר, הרב מדריך את האדם היאך עליו להתנהל במלחמת היצר ועבודת ה', בכל צעד ושעל בחיים.

אבל בשלב הזה התחילה ההתנגדות הגדולה.

הרב בתניא התנגד לכמה דברים שהיו מקובלים באותה תקופה. למשל, בגדר של לימוד תורה לשמה הוא מסביר (ליקוטי אמרים – פרק מ) שהכוונה היא ללמוד רק בשביל להידבק בבורא יתברך, אבל מי שלומד בשביל אינטרס אישי, אין זו תורה לשמה, וכאן הוסיף הרב וחידש, שאפילו מי שלומד כדי להיות תלמיד חכם – אין זו 'תורה לשמה' בתכלית השלימות, שהרי סוף סוף בשביל עצמו הוא לומד!

כאן התחיל ה'פיצוץ', וקמו עליו מתנגדים נוראים.

החסידים רצו להחזיר מלחמה שערה, אך הוא אסר עליהם לעשות זאת. המתנגדים היו באים לביתו וצועקים, וכשהחסידים רצו לגרשם, בעל התניא מנע מהם באומרו: 'מובטחני מרבותי, שכל מי שיגע בדלת שלי – סופו להיות חסיד!'

מאז המתנגדים הפסיקו לבוא אליו הביתה, חששו שהברכה תתקיים… ובאמת, מי שרק נגע בדלת, לא עבר זמן קצר ונהיה חסיד!

המסר בשבילנו הוא: כשאתה מתחבר למקום טהור, אתה נטהר! אם מתנגדים שבאו כדי לצעוק, נהפכו לחסידים, כל שכן הבא אל הקודש על מנת להיטהר, יטהר ויתקדש!

אפילו התחברות קטנה, כבר פועלת גדולות. כמו שאם תפסת רק מקצתו של חפץ – הרי זה כמו שתפסת את כולו, כך אם התקרבת רק מעט אל הקודש ואחזת בקצהו – הרי זה כאילו אחזת בכולו!

לכן תדבק בחכמים, בספרי הקודש, תלמד תניא.

עד היום כל בית ישראל לומדים תניא ומקבלים כיוון והדרכה נכוחה בחיים. כך האדם לא ילך לעולמו ריק חס ושלום.

צריך האדם להכין את עצמו בעולם הזה אל העולם הבא, להביא אתו ציוד מלא, להביא אתו ברכה לשמים!

[17] וכאן אנו חייבים לעצור, ולכתוב:

בשיחה שמסר הגה"ק הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, ה'שפע חיים' זיע"א (שפע חיים – דרשות חומש רש"י, עמוד תיג), אמר כך:

כשאומרים בתפילת שמונה עשרה, את ברכת 'ולמלשינים ולמשומדים אל תהי תקוה', אסור לכוין על אנשים מסויימים, שהם מינים ואפיקורסים. על האדם להתפלל על כלליות המינים והאפיקורסים, בלי שום כוונה על אדם מישראל, והשם יתברך כבר יודע מי בכללם.

אסור לאדם להרהר ולחשוב מחשבות רעות על אנשים מישראל, גם אם הרבו לפשוע, ואם הוא יכוין בעצמו מי מין ומי אפיקורס, הוא בכלל המעכבים את הגאולה ונחשב כמקלל את הרבים.

אם אדם מישראל מדבר ומהרהר דברים רעים על יהודים אחרים שחטאו, עולה השטן לקטרג בשמים ממעל על אותו יהודי חוטא, וטענתו בפיו שיש לו עדים נאמנים מתוך בני ישראל שגם סוברים כמוהו. וכשמבקשים בשמים לראות את העדים, מביא השטן את נשמת אותו יהודי שדיבר לשון הרע, שיעיד יחד עמו!

ואוי לאותה בושה וכלימה שיש לנשמה שמעידה יחד עם השטן על בני ישראל וגורמת קטרוג.

והתורה הקדושה צווחת: "אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס" (שמות כג, א), תיבת 'חָמָס' – נוטריקון: חבר ס"מ! עלינו לדעת שיהודי שמקטרג ומספר בגנותו של אדם אחר, נהיה חבר עם הס"מ!

בשעה שהס"מ מקטרג בשמים על בני ישראל, ושומע שיש יהודי בעולם שגם סובר כמוהו, הוא טוען שיש לו עד נוסף שמסייע בעדו…

על הזמן של עקבתא דמשיחא כתב הנביא: "וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא" (דניאל יב, א)…

ופירש רש"י (שם), שיהיה אז קטרוג גדול כל כך, עד שגם מלאך מיכאל, סניגורן של ישראל, ישתתק ולא יהיה בפיו מענה לשון.

ואמרו במדרש (ילקוט שמעוני, ישעיה – רמז תקז), שהקב"ה יאמר למיכאל, נשתתקת? ואין אתה מלמד סניגוריא על בָּנַי?! חייך שאני מלמד ומדבר עליהם בצדקה ומושיען! שנאמר: "אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ" (ישעיה סג, א)… בזכות מצות הצדקה, שעם ישראל עושים זה עם זה – אגאל אותם!

ומעודי תמהתי, אם יהיה לבני ישראל זכות נתינת צדקה, למה לא יאמר זאת מיכאל בעצמו, עד שהשם יתברך יהיה מוכרח לגלותו?

ועוד קשה, שכמתבוננים בלשון הפסוק – 'וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא' – רואים שהקטרוג שיהיה אז, יהיה חמור יותר מכל הקטרוגים שהיו מימות עולם! יותר מהקטרוג שהיה בחורבן בית ראשון ובית שני, ויותר חמור מהקטרוגים שהביאו את מסעי הצלב ואת השואה! וצריך להבין מה יהיה אז הפגם הגדול שיגרום קטרוג נורא כזה?

והאמת, שהפגם המיוחד בדור עקבתא דמשיחא, שיגרום לקטרוג הגדול – יגרם מהקטרוגים שהיהודים בעצמם יקטרגו אחד על השני!

בימים מקדם, בכל הדורות ובכל המצבים, לא היו יהודים שהצדיקו את אומות העולם והרשיעו את אחיהם בני ישראל. בכל הדורות עשו הצדיקים ככל יכולתם להצדיק את בני ישראל, שיצאו זכאים בדין. לשם כך סיגפו עצמם, ערכו גלגולי שלג ושרפו ידיהם באש, במטרה להמתיק הדינים מעל בני ישראל.

הצדיקים עמדו לפני הקב"ה וטענו: גם אם עמך, בני ישראל, לקויים בכמה עניינים, הרי לעומת אומות העולם הם צדיקים גמורים! שהרי אומות העולם הם 'חתיכת' רוע, אכזריות ורשעות 'מהלכת'!… ואילו עמך ישראל, עם קדושך, מלאים טוב, מלאים קדושה וטהרה, ובלבם בוערת אש אהבתך…

בעקבתא דמשיחא יהיה קלקול גדול, שיהיו יהודים שיראו על כלל ישראל כל דבר רע.

והמלאך מיכאל? המלאך מיכאל ישתתק בלי מענה לשון ויעמוד דום, כשיראה את השטן ושרי האומות מביאים עמם את רשעי בני ישראל שיעידו יחד עמם על שפלותם וחטאיהם של כלל ישראל וימצאו בהם כל מום וכל פגם. אמנם, אז יאמר השם יתברך למיכאל, חייך שאני מלמד ומדבר עליהם בצדקה ומושיען, כי גם במצב כזה, יש בהם את המעלה של היותם נותני צדקה! גם כשבני ישראל שרויים בדחקות, מפרישים מממונם לצורכי עניים ודלים, בלי לחפש תירוצים ואמתלאות להיפטר מסיוע לנשברי לב… ולכן הם ראויים לגאולה!

[18] רבי שניאור זלמן מלאדי נולד ב-ח"י אלול תק"ה, ונעצר בחול המועד סוכות תקנ"ט, ואם כן, היה בן 35 בזמן המעצר.

[19] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, שמיני – מאמר ב) אמר, וז"ל:

בהיות בעל התניא במאסר בעקבות עלילות השוא שהעלילו עליו המתנגדים, נזהר מאוד שלא להכניס לפיו שום מאכל מפני שלא היה שם אוכל כשר אלא רק בשר נבילות וטריפות, וכך עברו עליו שבעה ימים ללא אכילה, עד שביום השמיני מצבו כבר התחיל להידרדר ונגמרו לו הכחות.

משהבחין שר בית הסוהר שבעל התניא לא אוכל כלום ומצבו הגופני חמור ביותר, חשב שהוא לא אוכל משום שהוא מפחד מהמשפט שיהיה לו, ולכן הוא מנסה להמית את עצמו. משום כך החל שר בית הסוהר לדחוק בבעל התניא לאכול, ומשלא הסכים לכך בעל התניא בשום אופן, ציוה השר למשרתיו לקחת בשר ולהכניס לפיו של בעל התניא בחוזקה כדי שלא ימות.

תפסו המשרתים את בעל התניא בכל כחם וניסו להכניס לפיו את האוכל, אך הוא סגר את פיו בכל כחו ולא יכלו המשרתים לפתוח אותו בשום אופן, ונאבקו עמו עד שנעשה שם רעש גדול, ומאת ה' הזדמן למקום שר גדול ומכובד, וציוה את המשרתים להניח לו, כי אין זה ראוי להכריח אדם מכובד שכזה לאכול, אלא צריך לדבר עמו בדברי ריצוי עד שיסכים מעצמו לאכול.

בינתים נכנס אותו שר גדול לתאו של בעל התניא ושאל אותו בלשון רכה: 'מדוע כבוד הרב אינו אוכל מאומה, הרי בכך כבודו גורם לעצמו לסכן את חייו, וכתוב בתורתכם שמי שגורם לאבד את חייו אין לו חלק לעולם הבא?'. והשיב לו בעל התניא: 'איני אוכל משום שאין כאן מאכל כשר, ונבילות וטריפות איני מוכן לאכול בשום אופן גם אם אמות משום כך ואאבד את כל העולם הבא, כי מוטב לי לאבד את כל העולם הבא שלי ובלבד שלא אטמא את נשמתי באכילת מאכל אסור וטמא!'

כששמע השר את דבריו האמיתיים של בעל התניא הזדעזע עד עומק נשמתו, ולכן החליט לעזור לו, ושאל אותו בכנות: 'אם אשיג לך מאכל כשר, האם תאמין לי ותאכל אותו?', והשיב לו בעל התניא: 'לעת עתה הקיבה שלי מאוד חלשה ולא אוכל להכניס אוכל לפי, אך אם תשיג לי מעט ריבה מאיש יהודי אסכים לאכול'. 'אך זאת בתנאי – הוסיף בעל התניא – שכבוד השר בעצמו יקח את הריבה מיד היהודי, ושום אדם בעולם לא יגע בה עד שהיא תגיע לידי, רק אז אוכל'.

מיד ציוה השר על אחד היהודים שהכיר היטב להכין במהירות ריבה משובחת ולמסור לו אותה, וכן עשה אותו יהודי. והשר, שהיה אדם ישר ונאמן, קיים את הבטחתו, ולא הרשה לשום אדם בעולם לגעת בריבה עד שמסר אותה לידיו של בעל התניא, ובעל התניא אכל ממנה והחיה את נפשו.

כך במשך תקופת מאסרו של בעל התניא, שנמשכה 35 ימים, דאג אותו שר מכובד להעביר לו את האוכל מאותו יהודי.

לאלו דרגות נשגבות זכה בעל התניא. ספריו הקדושים נפוצים בכל העולם. שמו הקדוש נישא בחרדת קודש בפיהם של רבבות מעם ישראל. התנועה הקדושה שֶׁיִּסֵּד, תנועת חב"ד המעטירה, חובקת עולם בפעולותיה העצומות – ולכל זאת זכה הודות למסירות נפשו על קדושת המאכלות.

[20] ליקוטי שיחות (חלק ל – עמוד 071).

[21] וזה לשון הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות, חלק ל – עמוד 471):

על פי כל הנ"ל יתבאר היטב הסיפור הנ"ל אודות הקטרוג על זה שרבי שניאור זלמן (בעל התניא) אמר דברי חסידות בריבוי כו':

החידוש באופן גילוי החסידות על ידי בעל התניא לגבי הבעש"ט והמגיד ותלמידיהם – יש לראות בפשטות כשלומדים תורת החסידות שנתגלתה לנו, שענייני חסידות שנתגלו ע"י הבעש"ט והמגיד ותלמידיהם הם באופן של 'נקודות' ובקיצור, על דרך לשון המשנה שהיא דבר קצר, מה שאין כן ביאור העניינים שבתורת חסידות חב"ד שנתגלה על ידי רבי שניאור זלמן מלאדי הוא באופן של הרחבה ושקלא וטריא שבמאמרי ותורת חסידות שלו (החל מספר התניא) ביאר ענייני תורת החסידות באופן של הבנה והשגה, וכשמה חסידות חב"ד.

ושינוי זה באופן גילוי תורת החסידות, הוא שגרם לקטרוג החדש על רבי שניאור זלמן, גם לאחרי שנתבטל הקטרוג על המגיד על ידי הסברת המשל משחיקת אבן יקרה שבכתר המלך בשביל הצלת חיי בן המלך.

ובתוספת ביאור:

במשל, על הצלת חייו של בן המלך על ידי שחיקת האבן הטובה שבכתר המלך – מודגש הצורך שתכנס לכל הפחות 'טיפה אחת' לפיו של בן המלך, אשר טיפה זו תציל את חייו של בן המלך.

ודוגמתו בנמשל – גילוי החסידות (פנימיות התורה, האבן הכי יקרה שבכתר המלך) על כל פנים באופן של נקודה (טיפה אחת) וכנ"ל, שגם נקודה אחת של פנימיות התורה יש בכחה להחיות את בן המלך.

וראיה לדבר – גילוי החסידות באופן של נקודה, על ידי הבעש"ט והמגיד ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם לדורותם – הועיל ופעל להחיות את בן המלך, והעמיד יראים ושלמים לאלפים ולרבבות כו'.

אבל כאשר בעל התניא התחיל לגלות את תורת החסידות (לא רק באופן של נקודה, 'טיפה אחת', אלא) באופן של הרחבה, על ידי תורת חב"ד – אזי נתחדש הקטרוג למעלה, שהרי גילוי החסידות באופן של הרחבה בהבנה והשגה דתורת חב"ד אינו (לכאורה) דבר המוכרח להצלת חייו של בן המלך.

ומזה הטעם התעורר ספק אצל בעל התניא שאולי צריך להפסיק מגילוי דברי חסידות באופן כזה, ועל זה הורו לו רבותיו שעל ידי מסירת נפשו וישיבתו במאסר פעל למעלה שיוכל להמשיך לגלות דברי חסידות באופן של הרחבה, 'ואדרבה, לכשתצא תאמר יותר' – כדי 'ליישר ישראל ולהכין לבם' (רמב"ם – הלכות מלכים פי"ב ה"ב), לגילוי סוד טעמיה ומסתר צפונותיה (רש"י – שיר השירים א, ב) של תורה שיתגלו בביאת המשיח ועד 'כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים'… (עיי"ש בהמשך דבריו באורך).

[22] אמרי נועם (מועדים, י"ט כסליו – מאמר א).

[23] במאמר שמסר הרבי מליובאוויטש (תורת מנחם ספר המאמרים מלוקט, חלק ג – עמוד לז) אמר:

כל ישראל הם מאמינים באלקות באמונה פשוטה ואין הם צריכים ראיות על כך. כי האמונה שבהם נובעת מעצם נשמתם הקשורה באלקות בהתקשרות עצמית.

והנה, האמונה הזו, היא באה מעצם הנשמה, והנשמה עצמה היא למעלה מהתלבשות בתוך הגוף, ולכן היא מאירה על הגוף רק מבחינה חיצונית. וכשהאדם מגיע לנסיון של מסירות נפש, אזי עצם הנשמה מתגלית אצל האדם ונותנת לו את הכח לעמוד חזק באמונתו כנגד כל הנסיונות ולמסור את נפשו על קידוש ה'.

והנה, ברוב שנות הגלות הארוכה שעברו על ישראל, קמו עליהם מונעים ואויבים מכל צד, שמנעו מהם לקיים תורה ומצוות, עד האחרון הגדיל, רדיפת הקומוניסטים.

ועם ישראל למרות תוקף רדיפות הדת ועוצם צרות הנפש, השתדלו לקיים תורה ומצוות, ומכח עבודתם זכו והאירה אצלם האמונה הקדושה הבאה מעצם הנשמה.

ופשוט שבתקופה שכזו, היה קשה ליצר הרע להילחם בהם.

אך לא רק אז, אלא גם בתקופות שבהם לא היתה רדיפת דת, ועם ישראל התנהלו על מי מנוחות, היה קשה ליצר הרע להילחם בהם, וזה מחוסר 'סחורה'.

ליצר הרע היה בקושי מה להציע. יהודים היו מרוכזים בתוך שכונותיהם, בכל הסביבה הקרובה והרחוקה היתה חנות מכולת אחת או שתים, והשיא היה בית מרזח שמוכר בירה.

כולם היו עטורים זקן ופאות, כולם היו מתפללים שלש פעמים ביום, שומרים שבת ומדקדקים במצוות קלות כבחמורות.

נו, עם תנאים כאלו, מה כבר יש להציע…

אך, הנה בא והגיע, הדור האחרון, דור העקבתא דמשיחא, דור שבו אין רדיפות דת, דור שבו אין ליצר הרע מנוחה רגע אחד! בכל רגע נתון, בכל שניה מהיממה, יש לו סחורה להציע…

ומכיון שכעת אין כמעט מצב שבו יהודי נדרש למסור את נפשו בפועל, אלא יש חופש בחירה והכל מתוך שפע והרחבה, על כן עצם הנפש לא מתגלית אצל האדם, וכפי שאמרנו שגילוי עצם הנפש הוא דוקא בזמן שהיהודי נדרש למסור את נפשו.

כך נוצר המצב שמצד אחד אין לנו את תוספת הכח של עצם הנשמה, ומצד שני הנסיונות הרוחניים הולכים וגוברים מיום ליום, ויהודים בכחות הרגילים שלהם מתקשים להתמודד נגד הנסיונות.

וחגורת היצר הלכה והתהדקה…

והקב"ה בורא כל המציאות רצה שיגיע העולם לתיקונו, ובניית הדירה תושלם, אולם ראה כי בעקבתא דמשיחא, בעקבות אפילת ליל הגלות תתגבר העלטה הרוחנית, והפריצות, החציפות, העזות, ההפקירות, המינות והאפיקורסות אשר משחית כל חלק טוב בכרם בית ישראל תתגבר.

וראה שבאותו זמן רבים מעם ישראל יקלעו למצב של 'קטנות המוחין', ונפשם תישחק ותתפורר לפירורים…

ראה שרבים מבני ישראל יתקשו להתמודד מול הצייד הערמומי.

ולכן הקדים תרופה למכה, ושלח לעולם את נשמתו הקדושה והנוראה של הבעל שם טוב זיע"א.

הוא האיש אשר זכה והעמיד תלמידים קדושים אשר האירו פני תבל, ואור תורתם וצדקתם מופיע עוד עד היום הזה, גם בחשכת הגלות ילמדו דעת ובינה להבין ולהשכיל איך תהיה יראת ה' על פנינו לבלתי נחטא, ואיך לעבוד את ה' יתברך בתורה ותפילה, ולקיים: 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ'.

תורת הבעש"ט ותלמידיו הם מעיין הנובע מקור מים חיים, להשקות הצמאים לדבר ה', ולהחיותם בטל של תחיה, להורות לנו הדרך העולה בית אל, כי יש דרך ארוכה וקצרה ואורח צדיקים כאור נוגה, ועץ חיים היא למחזיקים בה, ולומדים תורתם להצילנו ממים המאררים, ומים הזדונים השוטפים בכל פינה וצעד, להרוס ולאבד עד היסוד…

וזאת חיוּת איש הישראלי בלומדו בספרי חסידות מרבותינו הקדושים, כי יתן רוחו על דבריהם הקדושים והטהורים, יפיחו בקרבו רגשי קודש ורוח טהרה להסבירו את תכלית בואו לעולם הזה, לקיים: 'התקן עצמך בפרוזדור', ולקבל על עצמו עול תורה ומצוות, וגם להורות לנו דרכי חינוך הבנים לגדלם ולחנכם ביראת ה' טהורה…