מראה הנבואה הראשון
התאריך ה' בתמוז יחול השנה ביום שבת. תאריך זה חשוב, כי ביום זה (ה' בתמוז) לפני כמה אלפי שנים (בשנת ג' אלפים של"א) זכה יחזקאל למראה הנבואה הראשון שלו, ובו הראו לו מעשה מרכבה.[1]
והתאריך והנבואה נכתבו בפרק א של ספר יחזקאל, ומכיון שכך מסוגל היום הזה להשגת השגה.
והנה למרות שאין נבואה שורה בחוץ לארץ, זכה יחזקאל לקבל נבואה, והטעם לכך כי הוא זיכך את גופו בתכלית ועשהו קדוש כקדושת המשכן.[2]
וכמו שהשכינה שרתה על המשכן בחוץ לארץ (מדבר סיני), כך גם שרתה השכינה על יחזקאל הנביא…
וביאר הגר"א[3] שעבודת הזיכוך שלו נרמזה בפסוקים הראשונים של הנבואה. וזה שנאמר:
"וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִי"ם" (יחזקאל א, א), 'נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם' – מרמז על ה' עורות הפנימיים שיש בגוף האדם,[4] ובזכות הזיכוך זכה ל'מַרְאוֹת אֱלֹהִי"ם'.
"וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן" (שם פסוק ד) – בזכות שזיכך את הבשר.
"וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל" (שם) – בזכות שזיכך את הגידים.
ואת פירוט שאר הזיכוכים לא פירט…
ומראה הנבואה משתרע על פני 82 פסוקים, ומסתיים בפסוק: "כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה' וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר" (שם פסוק כח).[5]
ועתה ברשותכם אנו רוצים להתבונן בפסוק אחד מתוך הנבואה, והוא: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק" (שם פסוק יד).
אך לפני זה נקדים…
שלש מתנות טובות
גלות מצרים היתה הגלות הקשה ביותר מבין כל הגלויות. וכשהגיע זמן הגאולה, שלח הקב"ה את עבדיו הנביאים, משה אהרן ומרים, לגאול את בניו. וכמו שנאמר: "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם" (מיכה ו, ד).
וביאר התרגום יונתן (שם), שהסיבה שעם ישראל היו צריכים את שלשתם, כי כל אחד מהם היה ממונה על משהו אחר –
משה רבינו היה הממונה ללמד תורה לעם ישראל.
אהרן הכהן היה אחראי לכפר על עם ישראל על ידי עבודתו בהקרבת הקרבנות, וכן על ידי תפילותיו הקדושות.[6]
ומרים הנביאה השפיעה קדושה וטהרה על נשות ישראל, והורתה להן את המעשה אשר תעשינה במצוות הנוגעות להן.[7]
וכן מצינו שלאחר ששרו משה ובני ישראל אחר קריעת ים סוף את שירת הים, נאמר: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות טו, כ). והיינו שמרים לקחה את הנשים למקום צנוע הרחק הרחק ממחנה הגברים, ושם הן שרו יחדיו שירה להקב"ה. וכך במשך כל הארבעים שנה שהלכו עם ישראל במדבר, מרים הנביאה היתה מדריכה את נשות ישראל בדרכי הקדושה והצניעות, ובזכותה שמרו על כך כל בנות ישראל בתכלית השלימות.
ושלשה הנביאים הללו לא היו ממונים רק על שפע רוחני, אלא גם על השפע הגשמי:
משה רבינו היה אחראי על המזון.
מרים הנביאה היתה אחראית על השתיה.
ואהרן הכהן היה אחראי על מקום המגורים.
וכך אמרו בגמרא הקדושה (תענית ט.): אמר רבי יוסי ברבי יהודה, שלשה פרנסים (פירוש: מנהיגים) טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם (כלומר, בזכותם), ואלו הן: באר וענן ומן.
באר בזכות מרים – כל הארבעים שנה שהיו בני ישראל הולכים במדבר היה סלע שהולך אתם והיו נובעים ממנו מים. והסלע הזה – הנקרא באר – היה בזכות מרים.
ענן בזכות אהרן – עמוד הענן שהלך לפני בני ישראל במדבר, והקיף את כל המחנה – היה בזכות אהרן.
מן בזכות משה – המן שהיה יורד להם לאכילה – היה בזכות משה…
במשך שנים ארוכות (כמעט 93 שנה) המשיכו המים – לנבוע, העננים – להקיף, והמן – להשביע…
עם ישראל עולים ומתעלים
שנות ההנהגה של משה אהרן ומרים, היו שנים מבורכות מאוד, מלאות אור חיוּת ושפע!
דור אחד יחיד ומיוחד, שלא יהיה כמותו עד ביאת המשיח!
וכך אמרו בזוהר הקדוש (בתרגום לעברית):[8]
לא היה בעולם דור נעלה כדור המדבר, ולא יהיה עד שיבוא מלך המשיח.
לא היה דור בעולם כמו דור המדבר, וסיבת הדבר שהיו חיים בו משה ואהרן ומרים.
לא היה דור בעולם שהקב"ה שמע לקולם ועשה להם נסים כדורו של משה.
לא יהיה דור ולא היה כבני דור המדבר, שראו זיו כבודו יתברך פנים בפנים. שנאמר: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ה, ד).
במשך 93 השנים שעברו עליהם מהיציאה ממצרים הם התעלו למדרגות גבוהות, ובכל אותן שנים הם לא חטאו אפילו בחטא אחד![9]
והנה הגיעה השנה הארבעים…
פרשת השבוע, פרשת חוקת, היא הפרשה המתחילה את שנת ה-04 לשהייתם של עם ישראל במדבר. שנה שהחלה ב-א' ניסן, 8842 לבריאה.
כעבור עשרה ימים, ב-י' ניסן, נפטרה מרים הנביאה, ובעקבות פטירתה הסתלקה הבאר. וכך נאמר: "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" (במדבר כ, א).
המחסור במים הכניס את עם ישראל ללחץ אטומי, והם החלו לריב עם משה, וכך נאמר: "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ… וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם" (שם פסוקים ג-ה)…
כל כך הרבה שנים היו עם ישראל במהלך התעלות, קומתם הרוחנית הלכה וגבהה מיום ליום, ופתאום כזאת נפילה: 'וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה'…
משה רבינו ראה את זה ולבו נכמר מרחמים, ולכן הוא ניגש אל פתח אוהל מועד, נשא עיניו לשמים והתפלל: 'יהי רצון מלפניך, בורא עולם! שתתן לי כח ויכולת להמשיך עליהם אור חדש, אור שירפא את נפשם מכל תחלואיה!'
הקב"ה הסכים לבקשתו, וציוה אותו: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם" (שם פסוק ח)…
וביאר הגה"ק רבי דוד מתתיהו רבינוביץ זיע"א, וזתו"ד:[10]
כבר דקדקו המפרשים, שהמילה 'לְעֵינֵיהֶם' היא לכאורה מיותרת. אלא כך אמר הקב"ה למשה –
אני מסכים לבקשתך, ולכן 'קַח אֶת הַמַּטֶּה' – אני נותן לך כח להטות את לבבם של ישראל לטובה, ומכיון שלצורך כך צריך את כל ישראל, אני משדד את כל מערכות הטבע, ומקהיל את כל ישראל אל מול הסלע…
וכמו שפירש רש"י (במדבר כ, י): 'זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה'…
והמשיך הקב"ה ואמר למשה, מכיון שהאור שאתה רוצה למשוך הוא אור גבוה מאוד, צריך להיזהר שהחיצונים לא יינקו ממנו, ולכן תמשוך אותו בהעלם –
'וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם' – בעת שתדבר אליהם יהיה בעיניהם כאילו אתה מדבר אל הסלע ואין כוונתך עליהם, וזהו: 'לְעֵינֵיהֶם', שרק לעיניהם יהיה נראה שהדברים לא להם נאמרו, אך באמת אתה תמשוך את האור לנשמתם…[11]
ומשה רבינו הכין עצמו למהלך…
סופו של לחץ חברתי
יצאו משה ואהרן מפתח אוהל מועד והלכו לסלע כדי לדבר עמו. אך מכיון שלאחר פטירתה של מרים הסתלק הסלע והלך וישב לו בין הסלעים, לא הכיר משה את הסלע.
והוא החל להסתובב בין הסלעים לחפש אותו…
קבוצה קטנה עמדה שם בצד, שהיתה פקעת עצבים, והם התחילו להתלוצץ: סתם משה מדבר! הקב"ה לא אמר לו כלום, והוא פשוט מנסה להרגיע אתכם…
אתם זוכרים – המשיכו ואמרו – שבתחילת ימיו היה משה רועה צאן במדברות, ומאז הוא רכש את המיומנות להכיר היכן מתחבאים המים… ועכשיו הוא פשוט מחפש מקור מים…
אם באמת ובתמים ציוהו הקב"ה להוציא מים מן הסלע, יכול הוא לצוות על כל אחד מסלעי המדבר ומים יגרו ממנו, שהרי כך היו דברי הקב"ה: 'השקה את עמי מים מכל סלע שיחפוץ לבם'…
מצאו דברי הליצנים הד בלבות ישראל ונתפלגו לכיתות כיתות. היתה כת האחת מבקשת: 'הוצא לנו מים מסלע זה'. והאחרת אומרת: 'אם אינך מגיר לנו מים מן הסלע שהורנו לך, אין אנו חפצים במים!'
ולא יכול עוד משה לשלוט ברוחו ויצעק עליהם:[12] "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (במדבר כ, י), הסכיתו אלי שוטים סרבנים המלמדים את מלמדיהם ויורים בהם חיצים. "הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם" (שם)?!
ונשבע בפני העדה כולה שאינו מוציא מים אלא מאותו סלע שהוא מבקש. ומפני גודל כעסו בא לכלל טעות ולא דיבר אל הסלע כאשר נצטוה, אלא הרים משה את ידו "וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ (שם פסוק יא)…
כיון שלא דיבר, אף הסלע לא ציית לו מיד ולא זרמו ממנו נחלי מים לכל העדה אלא יצאו ממנו כמה טיפות עלובות…
והליצנים המשיכו בלעגם: 'בן עמרם, הללו מים ליונקי שדים או לגמולי חלב?'
שב משה והיכה את הסלע שנית, והחלו יוצאים ממנו זרמי מים אדירים… והם הטביעו את כל אותם ליצנים שגרמו חלישות דעת למשה…
ולא רק הליצנים טבעו במים, אלא גם כל המהלך שתכנן משה רבינו טבע במים הללו, ועם ישראל הפסידו את האור העצום שהיה צריך להימשך עליהם…
ולפני שנמשיך נעצור לרגע…
אסור לחיות בחלון רַאֲוָה
כדי להבין מדוע משה רבינו קיבל חלישות דעת מהליצנים הללו,[13] צריך שתהיה לנו תפיסה כל שהיא בעולמו הפנימי של משה, אך מכיון שאין לנו שום תפיסה, ואפילו לא אחוז אחד ממילירד, לכן אין ביכולתנו להבין…
אין ביכולתנו להבין מדוע משה התייחס בכלל לדבריהם, מדוע הוא לא המשיך קדימה במהלכו, בלי לחונן אותם במבט…
אך עם כל זאת, 'תורה' – היא לשון הוראה, ומכל דבר שלומדים צריך להוציא הוראה לחיים…
ומהסיפור הנורא הזה לומדים יסוד חשוב:
ישנם הרבה מאוד אנשים סקרנים או משועממים (או בעלי הפרעות נפשיות) המסתובבים בעולם, וכדי למצוא לעצמם דרך להעביר את הזמן, הם ניגשים לאדם ופותחים אתו בשיחה, עורכים לו חקירה סמויה על דמויות ואנשים, על אמונות ודעות…
והאדם מרגיש לא נעים, 'אם לא אענה לו הוא יפגע', והוא עונה…
ובדרך כלל, זאת אומרת תמיד, הוא נכשל בלשון הרע ורכילות, בגילוי סודות ודיבורי שנאה…
ואחר כך, אוי אחר כך… אחרי שהסקרן המשועמם הגיע לסיפוקו והלך, נשאר המדבר עם כאבי בטן וחששות…
ועל זה אמרו חכמינו הקדושים (מדרש רבי תנחומא, מצורע – אות א): 'כל שנעשה רחמן על האכזרי לסוף נעשה אכזר על הרחמנים'![14]
כל מי שמרחם על האכזרים, שמשתמשים באדם כמו נייר טואלט, רק כדי לספק את תאוותיהם השפלות (סקרנות זו גם תאוה), סופו להתאכזר על עצמו!
ולכן חייב האדם ללמוד את גדרי חלישות הדעת, ולא להגיד כל הזמן: 'אם לא אתייחס אליו הוא יפגע!'…
ישנם הרבה מצבים בחיים שמצוה לגרום חלישות דעת, וכגון שרוצים להתווכח עם האדם בענייני אמונה, צריך פשוט להתעלם ממנו. לגמרי…[15]
ונחזור למהלך…
נזקי ההכאה בסלע…
הקב"ה הקפיד על משה רבינו שהיכה את הסלע ולא דיבר אליו, ולכן גזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל! וכמו שנאמר: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ, יב).
בעקבות חטא הכאת הסלע נגזר על משה ואהרן שישארו במדבר ולא יזכו להיכנס לארץ.[16]
אך זה לא היה הנזק היחיד. בגלל הכאת הסלע הפסידו עם ישראל את האור שרצה משה רבינו להשפיע…
וחסרון האור הזה גרם נזק לכל הדורות, עד ביאת המשיח!
והנזק העיקרי שנגרם, שנעלמה הבהירות! לומדים ומסתבכים… קושיות תהיות וספיקות, וכדי להבין את התורה הקדושה צריכים לעמול, לטרוח ולהתייגע.
וזה לשון הזוהר הקדוש (בתרגום ללשון הקודש):[17]
והסלע הזה, נאמר בה שלא יצא אלא טיפות טיפות של מים של התורה בפסקות הללו, ובשביל: "וַיַּךְ [משה] אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם" (במדבר כ, יא), זה גרם שלא יוצא ממנו אלא טיפות טיפות, מעט שם מעט שם, וכמה מחלוקות על הטיפות הללו…
ומי גרם את זה? 'המורים', שנאמר בהם (ברכות לא:): כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, ומשום זה: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (במדבר כ, י), ובשבילם: 'וַיַּךְ [משה] אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם', שאם לא שהיכה בו, לא היו טורחים ישראל ותנאים ואמוראים בתורה שבעל פה, שהיא 'סלע', אלא נאמר בו: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע… וְנָתַן מֵימָיו" (שם פסוק ח) – בלא טורח, ויהיה מתקיים בהם: "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה'" (ירמיה לא, לג)…
והיה יוצא מים בלי קושיא ומחלוקת ופסק, משום שבשכינה נאמר: "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'" (שם כג, כט), היה שורה בפיהם של ישראל, שהיא תורה שבעל פה, שהיא 'סלע' – ע"ל ס', שהם ששים מסכתות, שכך הוא 'סל"ע' – ע"ל ס'… (ע"כ תרגום הזוהר).
חייבים ללמוד תורה!
מפגם הכאת הסלע נגזר על עם ישראל שיצטרכו לעמול ולהתייגע בתורה. וכל יהודי צריך לדעת זו.
וברשותכם נרחיב:
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, בחוקותי – מאמר ד) אמר, וז"ל:
פרשת בחוקתי פותחת בפסוק: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כו, ג), וביאר האור החיים הקדוש (בפירושו השביעי):
ירצה על דרך אומרם ז"ל (אבות פ"ד מי"ד): 'הוי גולה למקום תורה' – שצריך לכתת רגליו ממקום למקום ללמוד תורה. וצא ולמד דבריהם ז"ל בגמרא (חגיגה ה:) כי כולן היו גולין ללמוד, ויש שהיה הולך ששה חדשים וחוזר כמו כן לעסוק ביום אחד…
והוא אומרו: 'אִם בְּחֻקֹּתַי', שהיא עסק התורה, צריכים ש'תֵּלֵכוּ' ממקומכם אחריה. גם כדי שתהיו פנויים אין נכון ללמוד והוא בביתו, כי יטרדוהו בצרכי הבית. לכן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ויסע ממקומו ללכת אחריה.
כלומר: האור החיים הקדוש מפרש, שמה שנאמר בפתיחת הפרשה: 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ', בא לרמוז שאדם צריך ללכת וְלִגְלוֹת ממקומו כדי ללמוד את חוקי הבורא, דהיינו את תורתו הקדושה, כהוראת חז"ל: 'הוי גולה למקום תורה', ולא להמתין עד שהתורה תגיע אליו.
המשמעות הפשוטה ביותר של גלות זו היא, שאדם צריך לעזוב את עירו ולהרחיק נדוד לעיר אחרת שבה יושבים חכמים גדולים ומלמדים את התורה.
בזמן חז"ל היו התלמידים רגילים לעזוב את ביתם למשך כמה חדשים, ולפעמים אף למשך כמה שנים, ומרחיקים נדוד לעיר שבה נמצא בית מדרשו של גדול הדור, כדי ליצוק מים על ידיו וללמוד תורה מפיו. בגלות זו היו התלמידים מבטאים את גודל אהבתם ללימוד התורה הקדושה, אשר בעבורה מוכנים הם להיפרד מבני ביתם האהובים ומבית מנוחתם, ולנדוד הרחק רק בשביל ללמוד תורה. כאשר לומדים את התורה מתוך אהבה וחיבה לתורה, ממילא היא חודרת לעומק הלב ומשתמרת בתוכו לנצח נצחים.
כדי להדגיש את גודל חביבות לימוד התורה שהיתה לתלמידים, מספרים חז"ל (חגיגה ה:) על רב אידי אשר המרחק מעיר מגוריו לעיר שבו שכן בית המדרש של רבו, היה שלשה חדשי טלטול בדרכים. בכל שנה לאחר חג פסח היה רב אידי אורז את חפציו, עוזב את ביתו ויוצא לדרכו הארוכה. כעבור שלשה חדשים היה מגיע לבית המדרש, לומד שם תורה מפי רבו יום אחד בלבד, ושוב יוצא לדרכו בחזרה, כדי להספיק להגיע לביתו בחג סוכות.
על יום הלימוד של רב אידי, אמר רבי יוחנן: כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה, כי מחמת גודל חיבתו של רב אידי ללימוד התורה, היה מוסר את נפשו בעבור יום לימוד זה.
בימינו ברוך ה' ארץ ישראל כולה מלאה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ומה גם שהתחבורה מאוד משוכללת, כך שאין צורך לבלות מספר חדשים מחוץ לבית כדי ללמוד תורה. אך בכל זאת, גם לגבינו שייכת הוראת חז"ל: הוי גולה למקום תורה, כיון שפעמים רבות בשכונתו של האדם לא מצוי בית כנסת ראוי לשמו, שמתקיימים בו תפילות ושיעורי תורה תמידין כסדרן.
במקרה כזה, אדם צריך להטריח את עצמו ולגלות למקום תורה, דהיינו ללכת לשכונה אחרת בעירו, או אולי אפילו בעיר אחרת, שבה ישנו בית כנסת ראוי לשמו, שמתקיימים בו תפילות ושיעורי תורה דבר יום ביומו, כדי להראות את גודל חיבתו ללימוד התורה הקדושה.
ועל כל פסיעה ופסיעה שאדם הטריח את עצמו ללכת לבית כנסת מרוחק מביתו כדי להתפלל תפילה טובה, וכן כדי לשמוע שיעור תורה טוב, עתיד הוא לקבל שכר גדול בשמים, כפי שהגמרא (סוטה כב.) מספרת על אותה אשה אלמנה שאף על פי שהיה בית כנסת בשכונתה, בכל זאת היתה מטריחה את עצמה בכל יום ללכת דרך ארוכה עד לבית מדרשו של רבי יוחנן כדי להתפלל שם. ביום מן הימים שאל אותה רבי יוחנן מדוע היא כל כך מטריחה את עצמה להגיע עד לבית מדרשו, הלא יש לה בית כנסת בשכונתה? והשיבה לו האשה: רבי! ולא שכר פסיעות יש לי?!, כלומר: וכי טרחתי בחינם היא?! הלא הקב"ה עתיד לשלם לי 'שכר פסיעות' על כל פסיעה ופסיעה שפסעתי כדי לבוא להתפלל בבית כנסת שיש בו תפילה טובה יותר. ומוסיף הרב 'פלא יועץ' (ערך הליכה) ואומר: שמכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך אחד.
יתירה מזאת: פעמים רבות שנוח לו לאדם לשבת בביתו, כגון שחזר כעת מיום עבודה מפרך והוא מאוד עייף, וקשה לו במצב כזה לעזוב את ביתו וללכת לבית הכנסת הסמוך כדי לשמוע שיעור תורה.
במקרה כזה, עצם היציאה מהבית לבית הכנסת גם היא לְגָלוּת תחשב, ומי שמתגבר בכל כחו על עייפותו הרבה, מוותר על העונג והמנוחה שיש לו בבית, ורץ לשמוע את השיעור, מקיים בזה את הוראת חז"ל: 'הוי גולה למקום תורה' למהדרין מן המהדרין, ועתיד הוא לקבל על כך שכר גדול ועצום בשמים.
עלינו לזכור כי בדורות הללו אין לנו שיור אלא התורה הזאת. כלומר, הדבר היחיד שנשאר בעולם שיש לו כח להגין עלינו ועל ילדינו היקרים מפני כל המפגעים הרוחניים שעולמנו מלא מהם, זהו לימוד התורה הקדושה.
מי שלא קובע עתים ללימוד תורה באופן טבעי מצבו הרוחני מתדרדר, כיון שהדבר החזק ביותר שיש לו כח להכניע את היצר הרע זהו לימוד התורה, כפי שאמרו חז"ל (קידושין ל:):
הקב"ה אמר להם לישראל: בָּנַי, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו… בְּנִי, אם פגע בך מנוול זה (יצר הרע), מושכהו לבית המדרש, אם אבן הוא – נימוח, ואם ברזל הוא – מתפוצץ.
לכן אדם חייב לעשות כל מאמץ מצידו כדי ללכת ללמוד תורה, ולא להניח אפילו יום אחד בלבד ללא קביעת עת ללימוד תורה. כיון שכנגד כל יום שאדם נמנע מלקבוע בו עת ללימוד התורה, הקב"ה עוזב אותו לא רק יום אחד אלא שני ימים, כמובא בתלמוד ירושלמי (ברכות פ"ט ה"ה. הובא ברש"י – דברים יא, יג), במגילת חסידים מצאו כתוב: יום תעזבני – יומיים אעזבך.
חז"ל בכמה מקומות נקטו בענין לימוד התורה לשון קביעות, כמו שאמרו (אבות פ"א מט"ו): 'עשה תורתך קבע', וכן שואלים את האדם ביום הדין: 'קבעת עתים לתורה' (שבת לא.).
בנוסף להסבר הפשוט, שהכוונה בזה היא, שצריך שהזמנים של הלימוד יהיו קבועים ולא יתבטלו מפני שום סיבה שאינה מוצדקת באמת – מוסיף הגר"א ע"ה ומסביר (דברי אליהו – שבת לא.), ש'קביעה' – היא גם מלשון גזילה (על דרך שנאמר: "וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ" (משלי כב, כג), שהוא מלשון גזילה, כמבואר בפירוש רש"י – שם). והיינו שגם אם אין לאדם זמן פנוי, בכל זאת עליו לגזול מזמנו כדי ללמוד תורה.
על האדם לגזול מהזמן הרב שהוא יושב באולמות בכל מיני אירועים, וכן לגזול מהזמן הרב שהוא מקדיש לשיחות בטילות ולשאר הבלי העולם הזה, וכך יתפנה לו זמן יקר ללימוד תורה ביום ובלילה…
חשיבות ניצול הרגעים הקטנים…
ויותר מזה:
חיי האדם משתרעים על פני שנים רבות, ויהי רצון שנזכה כולנו יחד עם כל עם ישראל, לחיות 021 שנה.
והאדם חושב שה-021 שנה הם חטיבה אחת, מציאות אחת מתמשכת – הכוללת בתוכה אין סוף שניות.
והמחשבה הזו גורמת לאדם לזלזל בשניות הקטנות, שהרי מה הן אותן שניות קטנות, אחוז אפסי (שכמעט לא ניתן לתפיסה) מהחיים…
אך זו טעות גדולה מאוד!
החיים הם אין סוף רגעים, שבסופם של דבר מתאספים ונעשים מסכת.
כל רגע ורגע בחיי האדם הוא רגע של חיים, ובסופו של דבר, אותם רגעים הם יהוו את החיים![18]
ומכיון שכן על האדם להשתדל לנצל כל רגע ורגע…
כשישנה אפשרות בוודאי צריך להשתדל ללמוד בהבנה, כי לימוד בהבנה המביא לידי ידיעת התורה – היא עיקר המצוה.
אך גם מי שלא מסוגל ללמוד בהבנה, ישתדל לגרוס בתורה, משניות, תהלים, זוהר וכדומה…
וכאשר יהודי קושר את עצמו לתורה, ועוסק בה בעקביות הוא זוכה לקדושה! כי העקביות היא סוד הקדושה…
וכך אמר החזון איש זיע"א:[19] 'ההתמדה היא סוד הקדושה מי שמתמיד יזכה לקדושה, ומי שהוא קדוש תכונתו הבולטת היא ההתמדה, וסימנך: 'וקדושים בכל יום יהללוך סלה' – הקדושים יכולים להלל בהתמדה סלה'…[20]
סוד ההצלחה – 'רצוא ושוב'
והנה כידוע, להתמדה ולעקביות יש אויב מר ושמו 'שחיקה'. והאויב הזה כבר הכניע רבים וטובים…
הרבה יהודים יקרים החלו לעבוד את ה' יתברך בחשק ובהתלהבות, ואפילו הצליחו להתמיד בזה תקופה מסויימת…
אך אחרי שהם התרגלו לעבוד את ה', ההרגל הקהה את החשק וההתלהבות, והם נחלשו בעבודת ה'…[21]
והנה לא רק האדם מתמודד עם השחיקה הזו, אלא גם המלאכים בשמים מתמודדים עם זה.
אך להם, למלאכים, יש פתרון!
ויחזקאל הנביא גילה לנו את הפתרון שלהם, בפסוק: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק" (יחזקאל א, יד).
ופירש רש"י (חגיגה יג: ד"ה 'רצוא ושוב'), וז"ל: 'מוציאות ראשן מתחת הרקיע הנטוי למעלה מראשיהן, וחוזרות ומכניסות אותן ממורא השכינה במהירות, כריצה ושיבה של להב היוצא מפי הבזק'.
והיינו שאחרי כל השגה שהם משיגים הם משפילים את ראשם ממורא השכינה, וההשפלה הזו, גורמת להם להתגעגע ולכסוף שוב להתקרב לה'… וכך הם נמצאים כל הזמן במצב של חשק והתלהבות…
והבעל שם טוב ותלמידיו ביארו שכמו עבודת המלאכים כך גם עבודת האדם, וכך הם אמרו:[22] שמעתי ממורי ענין 'וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב', כי הנשמה אחר שחוצבה ממקום קדוש, ראוי שתתלהב תמיד אל מקום מחצבתה, ופן תתבטל ממציאות, לכך סיבבה בחומר שתעשה גם כן עניינים חומריים, כמו אכילה ושתיה ומשא ומתן וכיוצא, שלא תתלהב תמיד בעבודת ה' יתברך, בסוד תיקון וקיום הגוף עם הנשמה…
ופירוש דבריהם הקדושים: נשמתו של היהודי היא 'חֵלֶק אֱלוֹ"הַּ מִמָּעַל' – ממש, ומכיון שכן, היא תמיד כוספת ומשתוקקת לצאת מכל הגבלות העולם, לפרוץ ולהרוס את כל חוקי הטבע, ולהתכלל ביחודו יתברך – למיהוי אחד!
אך אם האדם יחיה כך, הוא לא יאריך ימים, נשמתו תתדבק למעלה בעולמות העליונים – וגופו ישאר מוטל למטה… וזה נקרא 'רָצוֹא'…
ולכן, הקב"ה הצריך כל אדם לאכול ולשתות, לישון ולהתפנות, ובאותו זמן שהוא מתעסק בדברים האלו – כפי גדרי ההלכה – אזי, נשמתו מתיישבת בו… וזה נקרא 'וָשׁוֹב'…
על ידי ה'שׁוֹב', מתעורר האדם בחזרה להתגעגע ולכסוף שוב להתקרב לה'… וכך הוא נמצא כל הזמן במצב של חשק והתלהבות…
ונרחיב יותר:[23]
מרוצת החיים והתמודדות היום יומית גורמים לשחיקה נפשית. והשחיקה הזו לא אמורה להתרפאות לבד, וככל שעובר הזמן, קהים החושים ונחלשים הרצונות…
והקב"ה, בורא האדם, ברא לו חמישה חושים, ואם האדם ישתמש בהם בהיתר ולפי השולחן ערוך, הוא יוכל לחדש על ידם את כחותיו.
כל אדם וצרכיו. יש אדם חלוש הנפש וכדי לחזק נפשו הוא צריך לאכול איזה מאכל ערב, או ללבוש בגד יפה. ואם הוא עושה את הפעולה הזו כדי שתתחזק נפשו ויהיה לו כח להמשיך בעבודת ה' – הרי הוא מקיים מצוה.
ובאופן כללי, לכל העם, העניק הקב"ה את יום השבת, וציוה עלינו לכבדו במאכל ומשתה ובכסות נקיה.
וצריך שלא תהיה הכוונה במאכל ובמשתה להנאה לבד עד שיבחר מן המזון והמשתה לכוונת הֶעָרֵב לבד, וללבוש בגדים נאים רק להתכבד, אלא יכוין להרחיב בהם את הנפש להבריא את גופו ולהמשיך מציאותו אל השלימות, כדי שישארו כלי כחות נפשו שהם אברי הגוף שלמים, ותהיה היכולת בנפשו להתעסק מבלי מונע במעלת המדות השכליות המביאים אל עבודת הקודש…
וכן בבגדים הנאים יכוין להרחיב נפשו שתהיה בהירה וזכה לקבל חכמת התורה, כי הנפש תלאה ותעכור המחשבה בהתמדת ענין הדברים הכעורים, כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבידות עד שינוח וינפש ואז ישוב למזגו השוה, כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים בעיון עניינים הנאים עד שתסור ממנו הַלֵּאוּת…[24]
ורק כשאדם זוכה לחיות כך, יכול הוא לזכות לתורה, וסימנך: 'תורה' – גימטריא 'רָצוֹא וָשׁוֹב'!
[1] כתב הגה"ק רבי מאיר ליבוש (הקדמת המלבי"ם לספר יחזקאל), וז"ל:
זכה יחזקאל הנביא, ואליו בארץ עֵיפָתָה נפתחו השמים, בעת שמי ה' במרום קדשו – קדרות ואופל לבשו, בעת חושך כיסה ארץ וערפל נחלת צבי, מתוך הסער והענן ראה מראות אלהי"ם, ואת החשמל חזה מתוך האש…
בחסד ה' ורחמיו נפתחו לו השמים, חלונות ושערים, וירא את החיות ואת האופנים, להביט בְּמַשְׂכִּיּוֹת לב אל תוך החדרים, קרנים ולפידים זוהר וברקים מן האור הגנוז אור בהיר הוא בשחקים…
ומאז החל רוח ה' לפעמו וידבר ה' עמו בכל שנה ושנה נבואה מיוחדת אשר כתבהּ על ספר עם זכרון היום והשנה…
[2] כתב הגה"ק רבי יחזקאל סרנא בספרו דליות יחזקאל (חלק א – עמוד פח), וזתו"ד: סוד היהודי, הוא סוד גדול ונורא, וכאשר הוא זוכה אזי הוא בכללו ובכל פרט מפרטיו ובכל חלק מחלקיו מרכבה לשכינה. מוחו – ארון ה'. לבו – מזבח הפנימי. כְּבֵדוֹ – מזבח החיצון.
וזה לשונו: על דרך האמת, אין משכן האדם דוגמת משכן העולם ומשכן המקדש, אלא אדרבה העולם והמשכן הוא דוגמת האדם. וזהו מאמר הגר"א: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (שמות כה, ח) – סוד האדם… עיי"ש.
וכאשר האדם זוכה לקדש ולטהר עצמו, באמת! אזי כאשר הוא לומד תורה הוא משפיע שפע עצום על כל העולמות, וכל הטבע מסור בידו!
בספר הגאון החסיד מווילנא (עמוד רנט) לגאון רבי בצלאל לנדוי הובא הסיפור הבא: זקני וילנא סיפרו על אחד מתלמידי הגר"א שנתעוור בימי נעוריו, אולם לא פרש מאהלה של תורה וכל הימים היה שקוד על משנתו, עד שהגיע למעלות רמות בתורה.
הגר"א נטל על עצמו להשיאו אשה, ואמנם נמצאה אחת מבנות וילנא, שהסכימה לבנות את ביתה עם הצעיר הַעִוֵּר, ואביה התחייב להחזיק את הזוג ובניהם על שולחנו, ובלבד שיוסיף לעמול בתורה.
שמחתו של הגר"א ביום הכנסת תלמידו לחופה היתה מרובה, והיא הגיעה לשיאה לפני העמדת החופה כאשר השושבינין הובילו את החתן לכסות את הכלה בהינומא, כמנהג ישראל. באותה שעה פנה אליו הגר"א, חז"ל אמרו (קידושין מא.): אסור לקדש אשה עד שיראנה. ומשהשלים את דבריו פקח החתן הַעִוֵּר את עיניו… כל העומדים שם נוכחו לדעת כחו האלקי, ובני הזוג ראו עולמם בחייהם, בנים ובני בנים…
כיצד הגיע הגר"א למעלה רמה זו? – שאל רבי חיים מוולאז'ין, והשיב: כי בא בשכרו, זו תורה וזו שכרה, משמיא קא זכו ליה בחלקו מכל עמלו, הלא מסורת בידינו מהתנא רבי מאיר שזוכה לדברים הרבה… ועינינו ראו שכל המעלות בקודש המנויים שם כולם נתקיימו ברבינו הגדול נ"ע, וכל סדר קדושות שמונה התנא רבי פינחס בן יאיר, כולהון היו ביה… והם הביאוהו לידי רוח הקודש, ולא עוד אלא שדברים המכוסין מבני אדם מגולין לו, וכל השערים העליונים פתוחים לפניו.
[3] אדרת אליהו (פרשת תרומה – ד"ה סוד האדם).
[4] כתב הגר"א (שם) שהעור של האדם מחולק לשני חלקים כללים:
החלק הראשון – חיצוניות העור, ויש בו שני חלקים: קרום הדקיק שעל העור, ועיקר העור החיצון.
החלק השני – פנימיות העור והוא מתחלק לחמישה חלקים (והגר"א לא פירטם)…
[5] יחזקאל הנביא זכה לראות מראות אלקים וזה העלה את מדרגתו הרוחנית לאין ערוך. אך לפעמים גם מראות זוועה מעלים את האדם, ובענין זה נספר:
בעיירה הפולנית 'זאוויכוואסט' התגורר יהודי ושמו אביגדור, שעסק לפרנסתו בבזויה שבמלאכות – 'מלשינות'!
אביגדור היה אדם אכזר, מלשין שפל ואטום לב, שלא היסס להשליך את אחיו, בני עמו, לשיני הכלבים בעד קמצוצי כבוד וכסף. הוא לא ריחם על איש, לא על בעלי משפחות שהתחננו לפניו בדמעות, לא על אלמנות שבקושי השיגו כמה פרוסות להביא אוכל לפי הטף…
ובכך הפך אביגדור להיות הסיוט של כל יהודי העיירה…
אך למרות שהיה אטום לב לאחיו, הוא לא היה אטום לב לעצמו, והעבודה שהוא היה חשוך בנים גרמה לו צער רב…
והוא החל לערוך מסעות אל צדיקי הדור שיברכו אותו.
אך שום צדיק לא היה מוכן! 'אביגדור' – אמרו כולם – 'אם תחזור בך מדרכיך הרעים ותפסיק להלשין על אחיך, נברך אותך בבנים'…
אבל אביגדור אטם את אזניו. המלשינות הפכה עבורו להרגל ממכר, הוא התקשה לעזוב את מלאכתו ויהודי זאוויכוואסט המשיכו לשבוע מרורות…
וביום אחד נפוצה השמועה, הגה"ק רבי נחמיה מביחוב (בן היהודי הקדוש מפרשיסחא) מגיע לביקור בעיירה 'זאוויכוואסט'.
הרבי מביחוב, רבי נחמיה, נודע כאיש פלא וצדיק נשגב, הבשורה על ביקורו הצפוי מילאה את כולם בהתרגשות עצומה. ביום המתוכנן נראתה דמותו הקדושה של הצדיק מביחוב בפאתי העיירה, ויהודי העיירה קיבלו את פני האורח בהמוניהם וליוו את כרכרתו לעבר בית האכסניא.
תור ארוך של יהודים השתרך ליד חדרו של הצדיק, רבים ביקשו להיכנס ולקבל את ברכתו. לפתע נזרקה בהלה בקרב ההמונים, התור הארוך התפזר באחת. 'אביגדור' נלחשה השמועה מפה לאוזן וגרמה לכולם לנוס לכל עבר. דמותו של אביגדור המוסר נראתה הולכת ומתקרבת אל בית האכסניא.
כמה מטובי פרנסי העיר נכנסו מבוהלים לחדרו של הרבי, סיפרו לו במילים חפוזות על ה'מוסר' האיום המתקרב ברגעים אלו לחדרו, ונמלטו…
אביגדור נכנס לקודש פנימה, והניח על השולחן פדיון נפש, מוכן ומזומן לשמוע את דברי התוכחה שהורגל לשמוע בכל מקום.
'אם תתן לי ארבע מאות אדומי זהב אברך אותך בבנים' – הפתיע אותו הצדיק מביחוב בתשובתו.
הסכום בו נקב הצדיק היה סכום אדיר, אבל אביגדור כלל לא התייחס לכך. לבו דפק במהירות, זו הפעם הראשונה שאחד הצדיקים מוכן להתייחס אליו, לקבל מידיו פדיון נפש.
'בסדר רבי' – הפטיר אביגדור בהתלהבות ופנה לעבד הדלת – 'מיד אלך הביתה ואביא את הסכום המבוקש'…
שעה קלה לאחר מכן שוב נצפתה דמותו של אביגדור בדרכו לבית האכסניא. הוא נכנס מתנשף לחדרו של הצדיק והניח את הסכום במלואו על השולחן.
'כיוונת את השעה' – אמר לו הצדיק כשנהרה שפוכה על פניו – 'הגעת לכאן בשעת רצון. כעת שוב לביתך והתייצב כאן שנית מחר'…
הלילה ההוא לא הטיב עם שנתו של אביגדור. באישון ליל נגלה פתאום לעיניו חזיון אימים מצמרר שהוא טרם ראה כמותו, בחלומו הוא ניצב בשמים בפני דייני ישיבה של מעלה, לתת דין וחשבון על מעשיו בעולם הזה.
'בשנה פלונית בתאריך פלוני הלכת והלשנת על ראובן חיים, החלבן של העיירה, כי אינו פורע מסים כראוי' – החלו הדיינים להקריא את כתב התביעה – 'בעקבות ההלשנה לקה החלבן בלבו ונפטר בקיצור ימים ושנים, כשהוא מותיר אחריו משפחה יתומה שצעקתה עולה עד לב השמים'…
שאגת פרא הקפיצה את אביגדור ממקומו. להקה ענקית של מלאכי תבלה, חיות פרא טורפות, חורצות שינים ומלתעות חדות, מלאכים שחורים מטילי אימה, הגיחה פתאום והקיפה אותו כטבעת. 'אלו הם המזיקים שנבראו מהמעשה הנורא הזה' – אמרו לו הדיינים והמשיכו לתאר את כל מעשיו הנוראיים.
עם כל אשמה היתוֹסף מחנה נוסף של מזיקים עזי פנים, כעבור שעה לא ארוכה מצא אביגדור את עצמו עומד בלב לבו של מחנה חבלה גועש ורועש. מיליוני מלאכים שחורים מגודלי צורה, מתגודדים סביבו רצוא ושוב וכל מבוקשם להתנפל עליו ולקורעו לגזרים בשיניהם.
שלשת הדיינים סיכמו את גזר הדין, מפי שלשתם יחדיו יצאה המילה הנוראה 'חייב'. זה היה האות להמוני מלאכי החבלה להתנפל על הנאשם. אביגדור החל לרעוד ולשקשק בכל גופו כעלה נידף. הוא הביט אנה ואנה, לא היה לו סיכוי להימלט, לא היתה כל פינה להסתתר בה.
ואז, ברגע האחרון לפני שזה קרה, נשמע לפתע קול קורא בשמים: 'פנו דרך, אחד מצדיקי הדור הולך ומתקרב!'
מחנה החבלה התפזר לכל עבר כבמטה קסמים, אביגדור לא התקשה לזהות את פניו של הצדיק, זה היה לא אחר מהרבי ר' נחמיה מביחוב אותו פגש לפני כמה שעות.
'רבי הצילני נא' – התנפל אביגדור בבכי תמרורים לרגליו של הצדיק ואחז בכנף מעילו בפחד.
ניגש הצדיק מביחוב אל שלשת הדיינים ואמר: 'אמת, צודקים אתם, היהודי הזה עשה את הדברים הנוראים ביותר בחייו. אבל 'גדול כח התשובה', הקב"ה חפץ בתשובתם של הרשעים, כמו שנאמר: "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיה ג, יד), "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת" (יחזקאל יח, לב), "כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה" (שם לג, יא). אני מבקש מכם איפוא להעניק לו הזדמנות נוספת לחזור בתשובה.
בית הדין קיבל את דבריו של הצדיק מביחוב. אביגדור הורשה להתלוות אל הצדיק, במשך שעה ארוכה צעדו שניהם בין הרים ומדבריות, בשלב מסויים פנה אליו הצדיק ואמר לו: 'עד כאן, כעת רד בחזרה לעולם המעשה', מעוצמת הנפילה התעורר אביגדור משנתו כשכולו רועד ומצומרר.
למחרת עם בוקר הגיע אביגדור הנסער לאכסנייתו של הצדיק כדי לספר על החלום הנורא, אלא שלא היה צורך בכך. 'נו אביגדור' – פנה אליו רבי נחמיה מיד בכניסתו, עוד לפני שהוציא מילה מפיו – 'האם מוכן אתה לקבל על עצמך תשובה ולא לבייש אותי בפני ישיבה של מעלה?!'…
אביגדור נותר פעור פה, דבריו של הצדיק הוכיחו לו כי החלום שהוא ראה היה מחזה אמיתי. בו במקום קיבל על עצמו לעזוב את מעשיו הרעים, שעה ארוכה ישב עם הצדיק וקיבל ממנו דרך תשובה ותיקון על חטאיו. בטרם נפרדו בירך אותו הרבי בבנים זכרים, והברכה אכן התקיימה לתקופת השנה.
מאותו יום השתנה אביגדור מן הקצה אל הקצה. ה'מוסר' לשעבר הפך לאדם מן השורה, ההלשנות חדלו ויהודי 'זאוויכוואסט' נשמו לרווחה.
מפעם לפעם היה נוסע אביגדור לחצר הצדיק בעיירה ביחוב, כשהוא נושא עמו מתנות יקרות לרבו.
אך למרות התחזקותו, הרבי עצמו לא היה רגוע לחלוטין ממצבו של אביגדור.
'כל עוד אני בחיים נושא אני על כְּתֵפַי את אביגדור' – סח פעם הצדיק באזני מקורביו – 'הוא לא ישוב לעסוק במלשינות בחיי. אבל לאחר שאסתלק מן העולם לא מן הנמנע שהוא יתפתה לשוב למקצועו הישן, ככלות הכל הוא היה שקוע בו עד ראשו, משכתי אותו בשלשלאות של ברזל מידי הסטרא אחרא, אבל הם עדיין ממשיכים למשוך אותו אליהם'…
שנים חלפו.
הצדיק מביחוב זיע"א התבקש מכבר לישיבה של מעלה. ביום מן הימים פרץ ויכוח כספי בינו לבין סוחר יהודי. החליטו שניהם לנסוע אל הרבי הקדוש רבי נתן דוד משידלובצה זיע"א, בן אחיו של הרבי מביחוב זיע"א. הרבי רבי נתן דוד האזין לטענות שני הצדדים ולבסוף הטיל עליהם פשרה. הכרעתו של הרבי לא נשאה חן בעיני אביגדור, לדעתו הגיע לו סכום גדול יותר ממה שקיבל. הוא ניסה להתווכח עם הרבי על הכרעתו, ברם הרבי היה איתן בדעתו ולא קיבל את ערעורו.
הכעס הכבוש הקים לתחיה את ה'אביגדור' הישן… פניו האדימו כסלק ולבשו פתאום ארשת מאיימת. 'דודך, הרבי מביחוב הצליח להוריד ממני את הכובע האדום – כובע המלשינות' – פנה בחוצפה אל הצדיק משידלובצה – 'אתה רוצה להיות זה שילביש לי אותו בחזרה, אתה רוצה להחזיר אותי בחזרה למקצועי הישן?!'…
'לא' – נענע הרבי משידלובצה בראשו לשלילה – 'אם דודי הצדיק מביחוב הסיר ממך את הכובע האדום, הרי שאתה כבד לא תלבש בחיים שוב את הכובע האדום!… ודבריו של הצדיק משידלובצה אף הם לא שבו ריקם.
אביגדור יצא מחדרו של הרבי סר וזעף. עלה על הרכבת לוורשא הבירה והחל לנסח כתב מלשינות חמור נגד יריבו הסוחר היהודי. בדרכו למשרד הממשלתי למסור את ההלשנה נכנס למסעדה מקומית לטעום משהו. חתיכת הלחם הראשונה שנכנסה לפיו נתקעה בגרונו וחנקה אותו, הוא נפח את נשמתו במקום. והיתה מיתתו כפרתו… (מעשה נחמיה – עמוד צב).
[6] וכדברי התרגום יונתן (במדבר כ, כט) שאהרן נקרא 'עמוד צלותהון דישראל'.
[7] וזה לשון התרגום יונתן (מיכה ו, ד): 'ארי אסיקתך מארעא דמצרים ומבית עבדותא פרקתך, ושלחית קדמך תלתא נביין, משה – לאלפא מסירת דינין. אהרן – לכפרא על עמא. ומרים – לאוראה לנשיא'.
[8] דברי הזוהר הקדוש כתובים בכמה מקומות, וכדי שלא להלאות את הקורא, לא נפרטם. והרוצה לראות את מקורם בפנים יעיין ב'אוצר הזוהר' (חלק ב, עמוד תיא – ד"ה דור המדבר) לגאון המקובל רבי דניאל פריש זיע"א.
[9] החטא האחרון היה מחלוקת קורח שהיה בתחילת השנה השניה לצאתם ממצרים.
[10] להבת דוד (חלק ב – עמוד תמז).
[11] ונחזור על הדברים: הקב"ה הרשה למשה רבינו למשוך את האור, אך הזהיר אותו שמכיון שהאור שהוא רוצה למשוך הוא אור גבוה מאוד, לכן חייבים למשוך אותו בהעלם (שלא יינקו ממנו כחות הטומאה).
והדרך למשוך אותו בהעלם, הוא על ידי שֶׁיֵּרָאֶה כאילו הוא עוסק בדיבור אל הסלע, אך באמת במחשבתו הוא יהיה בשמי מרום.
[12] במדבר רבה (פרשה יט – אות ט).
[13] חלישות הדעת היא האויב הגדול ביותר של האדם! ונכתוב כמה מילים:
שנה שלימה של נסיונות עברו על יוסף הצדיק, ושיא הנסיון היה ביום האחרון של השנה.
באותו יום היה אירוע חגיגי לאומה המצרית, וכל הנפשות המתגוררות באחוזתו של פוטיפר – הלכו להשתתף במסיבה.
יוסף ביקש רשות להשאר בבית, 'אני מעדיף לעבוד'.
אשתו של פוטיפר ששמעה את תוכניתו של יוסף הודיעה: אני לא יכולה להגיע, כואב לי הראש.
ובכל השטח הגדול והרחב של האחוזה נשארו רק שנים: יוסף הצדיק ואשתו של פוטיפר.
יוסף גמר בזריזות את המוטל עליו, והתיישב לעבוד את בוראו. ומכיון שקודם שמתחילים לעבוד את הבורא צריך לחזור בתשובה, החל יוסף להרהר בתשובה.
וכך הובא בתרגום אונקלוס (בראשית לט, יא): 'והוה ביומא הדין ועל לביתא למבדק בכתבי חושבניה' (ופירושו שבאותו יום ערך חשבון נפש)… ואז, כשעשה עם עצמו חשבון נפש, מצא לפי מדרגתו האלקית, איזה שהוא חסרון, וזה גרם לו קצת עצבות ומרה שחורה…
וכאשר היצר הרע ראה את חלישות הדעת והמרה שחורה שנפלה על יוסף, ניגש אליו והחל ללחוש לו באוזן: יוסף, הקב"ה לא ימחול לך שציערת אותו שבגדת בו – אין לך שום סיכוי! וזה שנאמר: "וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר" (שם פסוק יב).
והיינו שהסטרא אחרא תפסה אותו בבגדו ובחטאו (לשון בגידה), ועל ידי כך ניסתה להכניס בו מחשבות של יאוש ומרה שחורה, ותכלית הכוונה במחשבות אלו הם ח"ו "לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי" (שם) רח"ל…
ויוסף הצדיק קלט מיד את תוכניתה של הסטרא אחרא, ואמר לה (לסטרא אחרא): תפסת אותי שבגדתי בבוראי? תחנקי עם המציאה הזו! ומיד "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (שם)…
והובא בספר טעמי המנהגים (דף פד ע"א בהג"ה): ראש השנה קודם תקיעות שופר, הגה"ק הרב שר שלום מבעלז עומד על התיבה ומכין עצמו לתקיעת שופר. והנה, קודם שבירך על התקיעה, קינח את פיו הקדוש בידו, ואז לחרדתו הבחין בשערה שנתלשה מזקנו – בראש השנה!…
הרב שר שלום התמוטט על כסאו ופניו הֶחֱוִירוּ…
תלמידו הרב רבי אייזיק ניגש אליו בבהלה ושאל: רבי קדוש, מה קרה?
והרב שר שלום סיפר לו…
ותלמידו רבי אייזיק אמר, רבי אספר לכם סיפור: פעם אחת בא הגה"ק רבי נתן אדלער להגה"ק רבי שמעלקא מניקלשפורג. וראה שהרב שמעלקא הולך בבית הנה והנה נבוך מאוד, וצועק ואומר: טעיתי! טעיתי!
ושאל אותו רבי נתן אדלער: מה קרה?
ורבי שמעלקא השיב: אני כותב ספר תורה, וטעיתי באחד משמות הקודש.
ואמר לו רבי נתן אדלער: למה אתה כל כך צועק?! החלישות דעת היא מעשה הסטרא אחרא, ובמצב כזה צריך להגיד לה (לסטרא אחרא): תחנקי עם המציאה שלך!… ולהמשיך הלאה!
ואמר לו רבי שמעלקא: החייתני!
רבי אייזיק סיים את סיפורו, והשר שלום פנה אליו ואמר לו: החייתני!… (אמת מארץ תצמח – עמוד רכו).
[14] ובענין זה נספר (מופת לשבת, במדבר – עמוד 491):
הנציב העליון של תימן התגורר בתעיז הבירה ושמו היה אל־סייד מוחמד אל־עמאל. מדי שנה בקיץ, נהג לעבור עם בני משפחתו לארמון הקיט שלו שהיה בעיר אל־חמיאר.
והנה שנה אחת הצטרף אליו אחיו הצעיר, עבדול אל־עזיז שמו. עבדול אל־עזיז היה קל דעת ורודף בצע, ובבואו לאל־חמיאר החל מחפש עלילות ותואנות נגד היהודים כדי לסחוט מהם כספים. לאחר דרישה וחקירה, החליט לטפול עלילה על היהודים תושבי הכפר צ'ויחה (שבמחוז תעיז – דרום תימן), מקום מושבו של הרב מרדכי שרעבי לאחר נישואיו. שלח הגוי את חיילי הנציב העליון לכפר צ'ויחה, כדי להביא את היהודים משם ולהעמידם לדין על כך שהם מוכרים ערק למוסלמים – דבר האסור להם על פי חוקי דת האיסלם.
כשהגיעו היהודים, ובתוכם הרב מרדכי שרעבי, לאל־חמיאר, דיבר אתם עבדול אל־עזיז קשות ונזף בהם על מעשיהם. בין היהודים היה מי שהכיר אישית את עבדול אל־עזיז – היה זה רבי דוד יעקב, שאזר עוז והחל לפייס את הגוי העריץ ולשדלו ש'יסלח' ליהודים על מה שעשו. הגוי הקשה את עורפו, אך לאחר דברי פיוס שהעתירו עליו, הסכים להסתפק בקנס ליהודים בסך חמישה ריאלים לכל נפש, ורק את רבי מרדכי שרעבי חייב לשלם עשרים ריאל, היות שנחשב לאיש חשוב ומורם מעם, ובעבר שימש כמלמד בעדן, ומסתמא יש לו כסף רב…
שוב נכנס רבי דוד בעובי הקורה, ואחר רוב עמל בדברי פיתוי וכבוד לגוי העריץ, סוכם שכל היהודים ישלמו ביחד רק עשרים ריאל, ומיד במקום הוציא את הסכום מכיסו ומסרו לעבדול אל־עזיז.
כל אותה עת עמד רבי מרדכי שרעבי בין היהודים והביט בזעם רב בגוי הערבי, שניסה לסחוט כסף מהיהודים. מששוחררו כולם לבתיהם, פנה רבי דוד להרב שרעבי ושאלו בשקט: 'מדוע היבטת כך בעבדול אל־עזיז?' השיב לו הרב שרעבי, אף הוא בלחישה: 'את התשובה לכך תדע בעוד חודש, רשום לפניך את התאריך של היום'.
חלפו ימים והענין נשכח מלב. באחד הימים נסע רבי דוד יעקב לתעיז, כדי להיפגש עם מוחמד אל־עמאל הנציב העליון, לרגל מסחרו. בבואו הסבירו לו, כי הנציב שרוי באבל עקב פטירתו הפתאומית של אחיו עבדול אל־עזיז. רבי יעקב הסתיר את שמחתו ועטה על פניו ארשת של מצטער.
כעת הבין כי זוהי תשובת הרב שרעבי למעשה שאירע לפני חודש. מיד כיון את מרכבתו לעבר הכפר צ'ויחה, ובבואו מצא שם את הרב שרעבי עוסק בתורה עם חבריו. בהיכנסו, שאל לשלומם ואחר ביקש הרב שרעבי תשובה לשאלתו: 'יהודי שקבר גוי, האם חייב בנטילה ורחיצה?' השיבו רבינו שאין צורך, היות שגוי מת אינו מטמא. אז בישר רבי דוד יעקב להרב שרעבי, כי עבדול אל־עזיז מת היום. מיד נענה הרב שרעבי וקרא את הפסוק: "כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה'" (שופטים ה, לא). ואמר: 'דעו לכם כי זוהי התשובה שקבעתי לסוף החודש, ואני דחיתי את הפורענות שהיתה עתידה לבוא על הצר הצורר בחודש, כדי שלא יאמר שהיהודים גרמו למותו'….
[15] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, תולדות – מאמר ג) אמר, וז"ל:
בספרי הקודש האריכו לבאר את מעלתו של מי שעוסק בקירוב לבותיהם של עם ישראל לאביהם שבשמים שהיא גדולה ועצומה עד מאוד, ובוודאי שהוא גורם לה' נחת רוח עצום ביותר…
אולם יחד עם זאת צריך גם לדעת שעיסוק זה בעבודת קירוב רחוקים לה' הינו מסוכן עד מאוד, ולאו כל אדם שייך בו.
אם חלילה מעשיו של האדם המקרב אינם שלמים בתכלית השלימות, ועדיין יש בנפשו אי אלו נגיעות מבחינת הרע והקליפה, ישנו סיכוי גדול ביותר שבחינת הרע, הנמצאת בשפע גדול באנשים שרצונו לקרב, תדבק בנפשו ותפגע ברוחניותו, ואף ברוחניותם של בניו ובנותיו, כיון שיש לו איזה שייכות עם הרע שבהם, שהרי גם בו עדיין נמצאות אי אלו בחינות, וְלוּ הקטנות ביותר, מאותו רע שבהם, והרי זה בבחינת: 'מצא מין את מינו וניעור'.
זו גם הסיבה לכך שהרבה פעמים דוקא ילדיהם של אלו שעוסקים בעבודת הקירוב נוטשים את דרך ה' ועוזבים את הדת, משום שהוריהם היו בעלי תשובה, וטרם שהספיקו לתקן את כל מעשיהם ולזכך את נפשם כראוי כבר הזדרזו לצאת לעולם ולמסור הרצאות ולעסוק בעבודת הקירוב וכו', ומכיון שבחינת הרע עדיין שכנה בתוך נפשם ממילא כשבאו במגע עם האנשים הרחוקים על מנת לקרבם, דבקה בהם בחינת הרע שבאותם אנשים כיון ש'מצא מין את מינו וניעור' כנ"ל, ואותה טומאה ורוח רעה שדבקה בהם, דבקה גם בילדיהם, וגרמה להם לצאת מדרך ה'.
רק אדם שזכה לזכך את נפשו היטב, ולהתרחק מכל התאוות הזרות שבעולמנו, ולתקן את כל מעשיו ומדותיו בשלימות, רק הוא יכול לעסוק במלאכה קדושה זו ללא כל חשש, שכן אין מקום לרע שבאנשים להיאחז בו, כיון שאין לו שום שייכות עמו ואין הוא ממינו.
בנוסף לכל האמור יש לדעת, שאסור בתכלית האיסור לנסות לקרב אנשים רחוקים על ידי עריכת חוגי בית, ושיחות נפש עמהם בביתם הפרטי. לא פעם ולא פעמיים פעילות מסוג זה גרמה למקרב להיתקל במראות אסורות, ולהתמודד עם יצרים שונים ומשונים, ולצערנו בהרבה מקרים גם להיכשל בפועל ממש בעוונות חמורים, ובמקום לקרב את הרחוקים, התרחק הוא עמהם, ובמקום להעלותם לגן עדן, ירד עמהם לשאול תחתיות…
[16] ובאמת, כעבור 011 ימים (בערך) מהכאת הסלע, הודיע הקב"ה למשה: הגיע הזמן להתחיל ולשלם על חטא ההכאה. צא ולוה את אהרן למקום מנוחתו (בְּהֹר הָהָר), ומנה במקומו את בנו אלעזר, וכמו שנאמר: "קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר. וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם" (במדבר כ, כה-כו)…
וכעבור שבעה חדשים (מפטירתו של אהרן), נפטר משה רבינו (ב-ז' אדר)…
[17] תיקוני הזוהר (תיקון כא – דף מד ע"א).
[18] בספר דברי מאיר (תחילת פרשת מקץ) הובא: סיפר הגה"ק רבי ארון לייב מפרמישלאן, באחת מעליות הנשמה שהיו לי, ראיתי שהביאו לעולם העליון איש אחד צעיר לימים ואחריו איש זקן ושבע ימים.
ושמעתי, כי קוראים להצעיר בשם זקן וישיש, ולאיש הזקן מכנים אותו בשם ילד קטן. ושאלתי, הן בכאן עולם האמת ולמה תתלוצצו? והשיבו לי: זו האמת! האיש הצעיר פעל בשנותיו המועטין הרבה מאוד, ויום לשנה נחשב לו! אבל הזקן בכל שמונים שנה שלו לא פעל כלום! ואם כן, ילד מסכן הוא!
וזה פירוש הפסוק: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים" (בראשית מא, א), המילה 'וַיְהִי' – פירושה צרה, והאדם הוא בצרה גדולה אם הוא חי שמונים שנה וכשמגיע לבית דין של מעלה התברר שהוא חי רק 'שְׁנָתַיִם יָמִים'!
וזה שורש ההבדל בין עולם הזה לעולם הבא, שבעולם הזה מדברים בשנים, כגון: פלוני חי מאה שנים וכו'. אולם שם, בעולם האמת, מדברים בימים, פלוני חי ארבעים אלף יום ומאה חמישים ושש וכו', וכפי מספר הימים שהיו לו שלמים כך נחשב גילו! וזה סוד: "אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" (שמות כג, כו), שתזכה שכל ימיך יהיו שלמים.
ומצאנו שהתורה שיבחה את אברהם אבינו שכל ימיו היו מלאים בתוכן, בחסד ובעבודת הבורא, וזה שנאמר: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א), שהביא את כל ימיו אתו, ללא שום חסרון.
[19] אגרות חזון איש (חלק א – אגרת ג).
[20] בין תלמידיו של הגה"ק רבי פינחס מקוריץ, נמנה אברך אחד בעל נפש, רבי דוב, אשר מן היום בו דבק בכל נימי נפשו ברבו זה, זנח את כל ענייני העולם הזה, השליכם אחרי גוו, וישב בבית מדרשו יומם ולילה, על התורה ועל העבודה.
כשהוא מעודד ומדורבן מדברי רבו הקדושים, אשר לא חדל מדבר בשבחה של השקידה בלימוד התורה, הלכה התמדתו של האברך ונתעצמה מיום ליום, עד כי הרקיעה שחקים.
לפרנסת הבית, ניהלה אשתו הצדקנית, חנות קטנה בעיר, ממנה שאבה בקושי ובדוחק רב, לחם לפי הטף. משחלפו ימים, והמשפחה הלכה וגדלה, שוב לא יכולה היתה אותה צדקת לעמוד בעול ולשאתו לבדה. מחד גיסא, נעשתה הפרנסה מעוטה מכדי הפיות שדרשו לחם, ואילו מאידך גיסא, נעשתה היא רתוקה יותר ויותר בביתה, לרגלי הצאן ולרגל המלאכה, ושעות פתיחת החנות הלכו, עקב כך, ופחתו.
ידעה הצדקנית בערך בעלה, הוקירה את תלמודו ואת עבודת קדשו לבוראו, אולם, לא ידעה לשית עצות בנפשה, כנגד העוני והמחסור שהשתררו בבית עד לאימה. בצר לה, קמה ועלתה למעונו של הצדיק, לדרוש כדת מה לעשות, אל מול הצוקה והמצוקה אליהן נקלעה.
לאחר שהאזין הצדיק לדבריה, ושקלם היטב בדעתו הקדושה, שיגר את שליחו לבית המדרש, וציוהו להזמין משם לפניו את רבי דוב.
הואיל ובא רבי דוב לפני רבו, נתבקש, תחילה, לחוות דעתו הוא, בנידון פרנסת ביתו. אולם, משנאלם דום ולא השיב דבר וחצי דבר, נענה הצדיק והשמיע את חוות דעתו שלו.
'דעתי היא' – אמר – כי מאחר וחובת פרנסת בני ביתך מוטלת עליך מצד הדין, ואי אתה יכול לפטור את עצמך מן הריחיים שבצוארך – אין לך בית מנוס, וחייב אתה להטות שכם ולסייע בנשיאת עולה של החנות. הילכך, מכאן ואילך, תפריש מזמנך שעתים בכל יום, בהן תעמוד אתה בחנות, כדי שתוכל היא, באותו הזמן, לדאוג לצרכי הבית פנימה!
כפף רבי דוב קומתו כאגמון, הרכין ראש וקיבל עליו את הדין. וכי יטען כלום נגד דעת רבו, או כי ינסה, חס ושלום, להרהר אחריה?! אם גזירה היא – יקבל!
מאותו היום ואילך, נעשה רבי דוב חנווני לשתי שעות, ובכל יום ויום, בשעה קבועה, מגיע היה לחנותו, ובשעה קבועה – מסתלק הימנה, ושב לתורתו ולעבודתו. כזה היה סדר יומו, חוק ולא יעבור.
יום אחד, באחת משיחות קדשו של הצדיק לפני שומעי לקחו, אשר בהן אילפם בינה והדריכם בנתיבות יושר, נזרקו מפיו, תשבחות וקילוסים על חשבון התמדתו ושקידתו של תלמידו חביבו, רבי דוב הלזה, שלא בנוכחותו.
צאו וראו, קרא הצדיק, עד היכן מגעת התמדתו של רבי דוב דנן בלימוד התורה! שהרי למרות שהוצא, בנסיבות הזמן ובכורח המציאות, אל עולם המסחר, לא יתאחר לעולם בחנותו, אפילו רגע אחד יתיר על המצווה עליו. ומיד עם כלות חוק עמידתו שם, יאוץ וישוב אל תלמודו בצמאון ובערגה, כיונה הזו השבה אל קינה!…
דבריו של הצדיק, עוררו רושם רב בשמים ממעל, וכבר היו מן המקטרגים, אשר התייצבו לסתור את דברי השבח והקילוס. הואיל וכך, נרמז לו לצדיק מלעילא לאמר: האם תתן ערבון על דבריך? נענה רבי פינחס והשיב: את כל חלקי בעולם הבא, נותן אני בערבון, על אמיתות דברי השבח שאמרתי!
מיד, נמנו וגמרו בבית דין של מעלה, להעמיד את התלמיד בנסיון, ולהביא את הערבון בחשבון…
לא יצאו ימים מרובים, ואל חנותו של רבי דוב נכנס ובא גרף נכבד אחד, מפורסם וידוע, אשר חלש בנחלאותיו על מרבית העיר קוריץ וסביבותיה. היה זה בדיוק באותן שתי שעות, בהן נוהג היה האברך עצמו לעמוד בחנותו. להפתעתו של רבי דוב לא היה גבול. כולו, אחוז היה בחבלי התרגשות, לנוכח הזדמנות בלתי שכיחה זו, בה יפקוד האדון הרם הלזה את השוק, בכבודו ובעצמו, ולא עוד, אלא יכנס בדיוק לחנות כה זעירה, ומה גם הנמצאת בבעלות יהודית…
עם חלוף רגעי התדהמה הראשונים, ריכז רבי דוב את חושיו, והאזין רב קשב לדברי הגרף. הלה, מבקש היה לרכוש כמות גדולה של בד מסויים, ונכון היה לשלם בעדה ביד רחבה. לצערי הרב, נם האברך ביראת כבוד, אין ברשותי אפילו אמה אחת מן הבד המבוקש! כלום איננו בר השגה, הבד הזה? – תהה הגרף.
לאו דוקא! – השיב רבי דוב – אלא שמחנותי נעדר הוא! הסכת ושמע! – נענה האדון כממתיק סוד – כפי שאמרתי, זקוק אני לכמות גדולה מאוד מאותו הבד. ובכן, הואיל ומצאת חן בעיני, והכרת פניך ענתה בך כי ישר ונאמן אתה, הואל נא, במטותא ממך, לצאת השוקה, לחזר בחנויות, ולרכוש בעבורי את כמות הבד הדרושה לי. אתן לך להרויח כהנה וכהנה, ועוד אפצה אותך על הטרחה והזמן שתקדיש לצורך הענין!
לאחר שיקול דעת קצר, הואיל וממילא חושש היה לסרב לגרף גדול ונכבד כמותו, ניאות רבי דוב להצעה, ובעוד הגרף נותר להמתין בחנות – יצא הוא לגייס את הבד בחנויות הפזורות בשוק.
כפעם בפעם, שב היה רבי דוב החנותה, מניח בה את שלל הבד אשר השיג בינתים, ושב לחיזורו בין החנויות כדי להשיג עוד. כך, הולך היה ובא, הולך ושב, עד אשר הבחין לפתע, כי שתי השעות הקצובות לו לשהות בחנות, קרבות לקיצן.
בנשימה טרופה, מיהר לשוב אל החנות, ובמילים קצרות הודיע לגרף, כי זוהי כל הכמות אותה מסוגל הוא להשיג כיום הזה. זמנו תם, ושוב אינו רשאי ואינו יכול להתמהמה בחנות אפילו רגע אחד נוסף.
לא אוכל, חביבי, להמתין עד מחר! – השיב הגרף בשפה נעימה – שכן זקוק אני למלוא כמות הבד דוקא היום, ועדיין לא השלמת לי את הכמות הדרושה!
שוב ניסה רבי דוב להסביר לגרף, כי אנוס הוא לעזוב את החנות זה עתה, וכי בשום פנים ואופן לא יוכל להתעכב עוד מאומה. אולם, הלה, כלל לא היטה אוזן לדבריו, כי אם שב ודרש ממנו בתוקף להשלים את מכסת הבד הדרושה.
משראה רבי דוב, כי אין לוויכוח סוף, שם נפשו בכפו, עזב את הגרף לנפשו בחנות, הניח את החנות ואת הסחורה אשר בה הפקר, ונשא את רגליו ונס, היישר לבית המדרש…
על סף בית המדרש, פגש רבי דוב ברבו הקדוש, כשהוא עומד וממתין. כיון שנראו פניו של רבי דוב, נתפשטה נהרה רבתי על פניו של הצדיק, והוא קיבל את פני הבא בזרועות פתוחות.
ברוך השם! – קרא רבי פינחס באנקת רווחה – יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא, שנתן לך את הכח לעמוד בנסיון! אלמלא התמהמהת עוד רגעים אחדים, כי אז עלול הייתי להפסיד את כל חלקי בעולם הבא, אשר נתתי ערבון בעד התמדתך!…
אדהכי והכי, הגיעה נוות ביתו של האברך החנותה, למלא את מקום בעלה ששב לתלמודו, והנה, להפתעתה – החנות פתוחה, ואיש אין בה. משנכנסה פנימה, השתוממה שבעתים, למצוא על השולחן ערימה גבוהה של בד, אשר לא ידעה מה טיבו ומנין הגיע.
לעת ערב, לאחר חקירה ודרישה, הצילה מפי בעלה את כל אשר קרהו, ואת פרשת הבד אשר אמר הגרף לרכוש אצלו ולא רכש. חגרה, איפוא, היא, בעוז מתניה, ושיגרה אצל הגרף דברי ריצוי ופיוסין, על דבר התקלה שיצאה מתחת ידי בעלה, תוך שהיא מבקשת להשלים ולסיים את העסקה אשר הוחל בה.
למרבה הפלא, לא הבין הגרף כלל במה המדובר: את החנות לא ידע, את האברך לא הכיר, ואף העיד על עצמו עדים נאמנים, כי במשך כל אותו היום, לא יצא מפתח טירתו…
מעתה תדע, הפטיר הצדיק באזני תלמידו, כי לא היה זה אחר מאשר השטן בעצמו, אשר בא להעמידך באותו הנסיון!… (בסוד עבדיך – חלק י עמוד עב, לגאון רבי מרדכי גרליץ שליט"א).
[21] בשיחה שמסר הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ד – עמוד 933), וז"ל:
דבר גדול מאוד למדנו בזה, הנה ההרגל שאנו מתרגלים בדבר טוב הוא נכבד מאוד. ואיך היה אפשר לאדם ללמוד המדות הטובות אם לא שיתרגל בהם.
אכן יש גם הפסד גדול בהרגל. כל מה שמורגל האדם בו לא יעשה עוד רושם בלבו. למשל, אילו ראינו רק פעם אחת כדבר משונה ולא היה זה ככה תמיד, והיינו רואים כי לוקחים גרעין של חיטה ושמים אותה בקרקע רכה ושמים עליה מים הרבה עד שירקב הגרעין לגמרי ואז מהגרעין המת והנרקב מתחיל לצאת לאט לאט חיים חדשים שיבולת שלימה של כמה וכמה גרעינים, האם לא היינו תמהים על זה כמו על תחיית המתים ממש, והיינו רואים בזה מעשה נסים משונים…
ואם כן, מה הטעם שאין אנו רואים בזה את הנס עכשיו, למה קוראים אנו לזה 'טבע' ואין אנו מתפעלים ומתעוררים מזה ממש לראות מעשי השם יתברך ונפלאותיו ונסיו – 'על נסיך שבכל יום עמנו' – למה לא נבחין אנו בנסים ההם ולמה אין פועלים ומשפיעים הם עלינו להתחזק באמונתו ולראות גדולתו וגבורתו? למה?
רק בגלל ההרגל!
באמת אין הפרש בין נס וטבע, כי גם הטבע נס הוא, אלא שאין הטבע עושה רושם עלינו בשביל שהורגלנו בה. כללו של דבר, הטבע – הוא נס מורגל…
[22] בעל שם טוב על התורה (פרשת נח – אות יא).
[23] ראה בספר הכתב והקבלה (ויקרא כג, ב), להגה"ק רבי יעקב צבי מקלנבורג זיע"א.
[24] ונרחיב עוד:
חכמינו הקדושים אשר כל רז לא היה מכוסה מהם, גילו לנו שסיבת בריאת העולם היתה, כדי שנעשה לו יתברך דירה בתחתונים.
ואם כן מובן, שהעיקר הוא בחינת ה'שׁוֹב', והיינו שנזכה לקדש את הגוף וחפצי העולם, שהרי על ידי כך זוכים להפוך את העולם למקום ראוי להתגלות השכינה.
וזו התכלית! אך, כל אדם חייב להכיר את מדרגתו! ואסור לו בשום אופן 'לדלג' שלבים ומדרגות!
וכבר בספר מסילת ישרים (פרק יג) הקשה שלכאורה מצאנו סתירה בדברי חז"ל:
שפעם אחת אמרו (ירושלמי – קידושין פ"ד הי"ב): 'עתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול, ואסמכוה אקרא: "וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם"' (קהלת ב, י).
ופעם אחת אמרו (ספרא, פרשת קדושים – פרשתא א): "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב) – פרושים תהיו. ועוד אמרו (תענית יא.): 'כל היושב בתענית נקרא 'קָדוֹשׁ' קל וחומר מנזיר'.
וצריך להבין: צריכים לפרוש או לא?
והתשובה פשוטה: תלוי במדרגה של האדם!
וכך כתב הגאון המקובל הרב איתמר שוורץ שליט"א (בלבבי משכן אבנה, מסילת ישרים – חלק ב עמוד תקיח):
ברור שזו אינה מחלוקת כפשוטו, אלא 'אלו ואלו דברי אלקים חיים'. זה ודאי שנזירות מדרגה עליונה היא. כדברי הפסוק: "נֵזֶר אֱלֹהָי"ו עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו, ז), אלא שתלוי במי מדובר:
אדם שמקושר לחומר ומקבל על עצמו מדרגת נזירות שהיא למעלה ממדרגתו – הרי שהוא נקרא 'חוטא'!
אם הדבר למטה ממדרגתו כיון שהוא נמצא במדרגת הקדושה – הוא גם כן נקרא 'חוטא'.
ואם זו מדרגתו – זה מה שמוטל עליו לעשות!
מי שמחובר לחומר, אינו יכול לקפוץ פתאום להיות נזיר. זה למעלה ממדרגתו. גם מי שכבר התנתק לגמרי מן החומר ועבודתו עכשיו היא קדושה – המתקה, עבודתו אינה להתנהג בנזירות. מי שכעת נמצא במדרגת הפרישות – הוא זה שאולי צריך לנהוג בנזירות.
הרי ששתי הדעות שהובאו בחז"ל האם ראוי לו לאדם להיות נזיר והוא נקרא 'קדוש', או שהוא נקרא 'חוטא', ואדרבה ראוי לו לשתות מן היין ולא להינזר מכך, וכן על זה הדרך בשאר מיני הפרישויות – בעצם אין ביניהן מחלוקת, וכל אחת עוסקת במדרגה שונה בעבודת האדם.
נמצא לפי דברינו, שישנן שלש הבחנות בענין: אדם שרגיל לאכול כדרך אנשי העולם, ובבת אחת יתחיל לנהוג כדברי התנא באבות (פ"ו מ"ד): 'פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה' – בדרך כלל הוא טועה ואסור לו לעשות זאת.
ואף שהרי כתוב כך במשנה? נכון, אבל במשנה לא כתוב שאדם יעשה זאת מהיום למחר בבת אחת. התנא מלמדנו מהי 'דרכה של התורה', אך לא זו ההתחלה. אדם מתחיל למעט ולמעט, עד שיגיע לאותו מצב של 'פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה'. אבל אם האדם יעשה זאת באופן קיצוני, הרי שהוא קופץ למעלה ממדרגתו ונקרא 'חוטא'.
לעומת זאת אדם שעבר את מדרגת פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן, אם ינהג כך – יחשב אף הוא לחוטא!
מספרים על רבי פינחס מקוריץ, שהקפיד לא לישון על מיטה שאיננה גבוהה שלשה טפחים. שאל אותו אחד התלמידים: הרי זה נגד המשנה, שהרי במשנה כתוב: 'ועל הארץ תישן'? אמר לו רבי פינחס, עליך לדייק בלשון המשנה: 'כך היא דרכה של תורה', זו הדרך להגיע לתורה, אבל מי שכבר הגיע לתורה – אין לו לישון על הארץ, ואם ישן על הארץ – נקרא 'חוטא'.
הפרישות היא אמצע. אדם אינו מתחיל בפרישות, הוא מתחיל ב'תורה מביאה לידי זהירות', ואם הוא מדלג על הזהירות על הזריזות ועל הנקיות וקופץ ישר לפרישות – נקרא 'חוטא'. אדם שגמר את המסילת ישרים (כמובן לא בלימוד בלבד, אלא בעבודת נפש) והוא נמצא בקדושה, אם יחזור ויתנהג כדרגת הפרישות – עליו נאמרו דברי הירושלמי שהוא חוטא.
הרי שכל מאמרי חז"ל אלו ששללו את הפרישות, או שהם נאמרו למי שנמצא לפני הפרישות, או שהם נאמרו למי שכבר הגיע לקדושה. ומאמרי חז"ל על הפרישות, נאמרו על מדרגת הפרישות למי שנמצא בה.
