על הצדיקים ועל הנסתרים…
סיפר הגאון הרב שלמה יוסף זווין זיע"א (סיפורי חסידים, תורה ב – עמוד 158), וז"ל:
איש אחד בא לפני הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי עם בנו – נער כבן אחת עשרה שנה – שניטל ממנו כח הדיבור, וכבר דרש ברופאים – וללא הועיל.
אמר לו הרבי:
סע לגרמניה, לעיר מץ, שם ליד ההר הסמוך לעיר, גר יהודי אחד סוחר בעצים – וכשתגיע לשם בקש ממנו להתארח בביתו…
שאל האיש:
ומה אעשה בביתו?
השיב הרבי:
כל יום צא מביתו עם בנך ולך לטייל ברחוב, ולאחר מכן חזור לבית המארח ושב שם עד שתיוושע!
האיש לא היה אמיד עד כדי להוציא הוצאות על נסיעה רחוקה כזו. אולם כשסיפר את דברי הרבי לחסידים, התארגנו ביניהם והעניקו לו את כל הסכום הדרוש לנסיעה…
אחרי טלטולים ארוכים הגיע האיש למץ. בבואו ראה, שאמנם יש בעיר סמוך לכניסתה הר, ועל ידו בית של יהודי הסוחר בעצים. נכנס אליו האיש, ושאל אם יוכל להתארח אצלו, והשיבו: כן.
והאיש יצא לטייל בכל יום עם בנו, הנער האילם, בשווקים וברחובות העיר, ואינו יודע מאין יבוא עזרו. עברו כבר כמה ימים, ואינו רואה שום תכלית לנסיעתו.
לימים שאלו בעל הבית, שנתארח אצלו:
הגד נא לי מה מעשיך פה? אתה כבר נמצא כאן כמה ימים, ואינני רואה שתתעסק בשום דבר.
סח לו האיש כל המאורע. נתפלא בעל הבית: מהיכן יודע הרבי במדינה רחוקה על מציאותי? ומה ענין רפואת הנער האילם אלי? אך פתאום נצנץ רעיון במוחו, ואמר:
שמע נא, ידידי, כמדומה אני שהרבי שלך נתכוין לחתני. הבה ואספר לך מה שאירע עמי.
בחור אחד היה יושב בבית הכנסת ועוסק בתורה. ריחמתי עליו, וביקשתיו שיאכל לחם על שולחני. הבחור נתרצה. עבר זמן מסויים, והבחור אמר לי:
בקשה אחת לי אל כבודו: אינני רוצה לאכול לחם חסד, והיות שכבודו יש לו עסק גדול של עצים בחצר, ומסתמא נצרך הוא לשומר, על כן יבנה נא לי חדר קטן בחצר, ואני אשב שם ואשמור על החצר והעצים.
הסכמתי לבקשתו, ועשיתי לו בית קטן בחצרי, והוא ישב שם בתור שומר.
פעם אחת הקיצותי בלילה, וראיתי מבעד לחלון, שאש גדולה בוערת בחצרי, במקום שהבית של השומר עומד שם. נבהלתי מאוד, שהרי החצר מלאה עצים, ובנקל תוכל השריפה להתפשט הרבה, וכעסתי בלבי על השומר, שישן לו שם במנוחה ואינו מרגיש בשריפה. רצתי בבהלה אל החצר כדי להעיר את השומר, ולכבות את האש. ומה נשתוממתי לראות, כשיצאתי אל החצר שאין שום אש ואין שום שריפה. חזרתי הביתה, וסיפרתי על החזיון המשונה הזה לאשתי, וצחקה לי: ודאי – אמרה – נדמה לך כך מתוך השינה.
עברו ימים אחדים, ובאחד הלילות ראיתי שוב באמצע הלילה אש גדולה בחצרי ושוב בסביבת בית השומר. הפעם כבר הערתי את אשתי, קודם שאצא לחצר, שתראה גם היא את האש, ניגשה אשתי אל החלון אף היא, והתחילה לצעוק אלי, שארוץ במהרה לכבות את השריפה. יצאתי מהבית – והנה שוב אין אש ואין שריפה.
חזרתי לביתי, וסיפרתי לאשתי על הפלא. נשתוממנו על הדבר. והבנו שהבחור השומר הוא איננו אדם פשוט, והסכמנו בינינו לבלי לדבר על זאת שום דבר, ולעשות עצמנו כלא יודעים וכלא רואים.
אחרי ימים אחדים הצעתי לבחור שישתדך עמי וישא את בתי לאשה. הבחור הסכים, אבל תנאי אחד התנה: שאבנה לו בית בקצה העיר, ושם ידורו הוא ואשתו, ולא תהיה לי רשות לבוא אליהם לביתם בשום אופן. אנחנו, אמר הבחור, נבוא אליכם לבקר אתכם לפרקים, אבל אתם אלינו אל תבואו. אתפרנס – המשיך ואמר – מאפיית לחם, כי מומחה אני במלאכה זו. אם כבודו מסכים – סיים הבחור – לתנאי הזה טוב, ואם לאו – איני מסכים לשידוך.
הסכמתי לתנאי, וקיימתי את הדבר. אחרי הנישואין העתיקו הזוג דירתם לבית שהכינותי להם בקצה העיר, ואני איני בא אליהם בשום פעם. הם באים אלי לפעמים, ובתי אומרת שהיא שבעת רצון מאוד מבעלה. ובכן – סיים בעל הבית – לדעתי ודאי נתכוין הרבי שחתני, שהוא צדיק נסתר, יושיע לך.
ישרו הדברים בעיני האיש, והחליט ללכת עם בנו לאותו אופה, חתנו של בעל הבית.
באו אליו, מצאוהו בביתו, והאיש פנה אליו:
הרבי מלאדי שלחני אל כבודו שירפא את בני הניצב בזה מאילמותו.
נזדעזע האופה, ואמר:
גם כאן מצא אותי?! תאמר לו, שעתה אלך למקום שלא ימצאני עוד. ובירך האופה את הנער שיתרפא. ברכתו נתקיימה תיכף, הנער התחיל לדבר, והם נסעו בחזרה לביתם לשלום…
ונביא סיפור נוסף:[1]
לפני 184 שנה (בשנת ת"ר) עלו לארץ ישראל שלשה אחים קדושים, והם: הגה"ק רבי אשר לעמיל לוי, והגה"ק רבי יעקב לייב לוי, והגה"ק רבי נחום לוי (הוא היה אבי משפחת בהר"ן המפורסמת).
לאחר שהתגוררו בירושלים מספר שנים, החליט רבי יעקב לייב ליסע חזרה לפולין, במטרה לאסוף כסף למען הישוב היהודי בירושלים שהיה (אז) במצוקה כספית גדולה.
טרם נסיעתו ניגש לאחיו רבי נחום ונפרד ממנו. רבי נחום בירך אותו, ולאחר מכן אמר לו: 'אחי! דע לך כי בעיירה קטנה על יד העיר וורשא (ואמר לו את שם העיירה), מתגורר זגג עושה זכוכיות, מציע אני לך בכל לב, שתשתדל לראותו'.
רבי יעקב הגיע לפולין, ובכל מקום אליו הגיע, אסף את אנשי העיר לבית הכנסת, והלהיב את לבותיהם למען החזקת הישוב היהודי בירושלים…
גם כאשר הגיע לעיר וורשא, המשיך בדרכו, וערך כמה וכמה אסיפות למען יהודי ירושלים. ולאחר מכן שׂם את צעדיו לאותה עיירה קטנה, וכאשר הגיע חקר איה גר הזגג עושה הזכוכיות?
ואנשי העיירה התפלאו מאוד ואמרו: רבינו! הזגג שלנו הוא איש כפרי פשוט מאוד, ואפילו לענות 'אמן יהא שמיה רבה' הוא לא יודע! למה הרב כל כך מתעניין בו?!
אך אם הרב רוצה – המשיכו את דבריהם – הזמן הכי טוב לרב לפגוש אותו, הוא במנין הראשון של תפילת שחרית.
ובאמת, באשמורת הבוקר בא הגאון רבי יעקב לייב לבית הכנסת, והחל לחפש אחר האיש לפי הסימנים שתיארו אותו.
והנה הוא נכנס… שמחה מילאה את לבו של רבי יעקב והוא החל לבחון אותו בעיניו… הזגג הרגיש כי הגאון הנ"ל מסתכל ועוקב בו, ולכן מיד קם ויצא מבית המדרש…
רבי יעקב קם ויצא אחריו… הזגג ראה שהוא רודף אחריו, והחל להאיץ צעדיו בחופזה. וישא גם הגאון את רגליו והלך במהירות, אזי החל הזגג לרוץ, ורבי יעקב אחריו…
לאחר כמה דקות של הליכה/ריצה הם יצאו מן העיירה, אז הסב הזגג את פניו נוכח הגאון, ואמר: 'מה אתם רוצים ממני? רצונכם לדעת אם נחום שלכם יודע? הוא יודע! ותאמרו לו כי בבית המדרש הישן של חורבת רבי יהודה החסיד בירושלים, עומד שם אחד בקרן זוית ומתפלל, וגם הוא מהחבריא שלנו'.
טרם פרידתו ממנו שאלו הגאון, איך הוא הדרך וכיצד זוכים להיות בחבריא זו?
ענה הזגג: הדבר תלוי רק בשמירת יסוד ברית קודש. ובירכו הזגג שיסע בחזרה לחיים ולשלום לעיר הקודש ירושלים…
רבי יעקב חזר לירושלים והחל לחפש בחורבת רבי יהודה החסיד את הצדיק הנסתר, אולם לא הצליח לגלותו…[2]
ובטח אתם שואלים: מה הקשר בין הסיפורים הללו לפרשת חוקת?…
ולפני שנסביר את הקשר, נקדים…
חיים שלוים ומאושרים!
בשנת 2448 לבריאת העולם נגאלו עם ישראל מגלות מצרים, והחלו במסעם לארץ הקודש – ארצם של זרע ישראל… ארבעים שנה ארך להם המסע, עד שזכו וכעבור ארבעים שנה – בי' בניסן[3] שנת 2488 – נכנסו לארץ ישראל.
והנה, אותם יהודים שחיו באותם ארבעים השנים הללו, כולם היו בני אותו דור, והם הנקראים 'דור המדבר'.[4]
דור המדבר זכו, כל השנים הללו, לחיות תחת הנהגתו של משה רבינו, ולקבל ממנו אור חיות ואלקות במדרגות הנעלות ביותר! וכמו שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים שלו (פרק רביעי), 'שהקטנה שבנשיהם (פירוש: האשה עם המדרגה הכי נמוכה בדור המדבר) היתה כיחזקאל בן בוזי!'
ובשיחה שמסר הגה"ק רבי נתן צבי פינקל זיע"א, אמר כך:[5]
הנה דור המדבר הגיע למדרגות המופלאות ביותר. הוא הדור אשר ראה כל האותות והמופתים שעשה ה' במצרים ובקריעת ים סוף. הוא הדור אשר זכה לחזות בהופעתו של ה' בהר סיני, לשמוע את דברות קדשו ולקבל מידו את התורה. הוא אשר עמד על סודם של מלאכי עליון וקרא 'נעשה ונשמע', שהקב"ה תמה על כך ואמר: 'מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו', ועוד ועוד.
ולא עוד, אלא שהנבואה הכתירה אותם בשם 'דור דעה', כפי לשון הכתוב: 'דרדע' – שחז"ל פירשו ש'זה דור המדבר שהיו כולם מלאים דעה'. ומשמעותו של התואר 'דור דעה' היא שכל מהותם היתה דעה. בדומה לזה מצינו לגבי דוד המלך ע"ה שאמר על עצמו: "ואני תפילה" (תהלים קט, ד), שהכוונה היא שכל עצמיותו היתה תפילה, וכך גם משמעותו של דור דעה, שכל מציאותם ועצמיותם הִוְּתָה דעה.
דור המדבר היה מופשט לגמרי מהעולם הגשמי. הם חיו כאילו בשמים, בין עמוד הענן ועמוד האש, ומרוחקים מכל תנאים גשמיים, ואף לא היו להם מצרכי אכילה, וניזונו מהמן הנקרא "לחם אבירים" (שם עח, כה), כלומר: לחם מן השמים…
ובעצם אלו הם דברי הזוהר הקדוש שאמר כך:[6]
א. לא היה בעולם דור נעלה כדור המדבר, ולא יהיה עד שיבוא מלך המשיח.
ב. לא היה דור בעולם כמו דור המדבר, וסיבת הדבר שהיו חיים בו משה ואהרן ומרים.
ג. לא היה דור בעולם שהקב"ה שמע לקולם ועשה להם נסים כדורו של משה.
ד. לא יהיה דור ולא היה כבני דור המדבר, שראו זיו כבודו יתברך פנים בפנים. שנאמר: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ה, ד)….[7]
ובטח, כשאנו קוראים את כל הנאמר, אנו חושבים לעצמנו, אלו חיים טובים ומאושרים הם חיו! ללא קשיים, ללא התמודדויות, ללא מלחמות…
אך האם באמת המחשבה הזו נכונה?
ספר מלחמות ה'
בפרשה שלנו מופיעה השירה ששרו ישראל על הבאר, ובתוך השירה הזו נאמר: "עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְֽחֲמֹת ה' אֶת־וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת־הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במדבר כא, יד).
והיינו שגם הנסים שנעשו לעם ישראל בנחלי ארנון (ובהמשך השיחה נספר עליהם) מצטרפים לרשימה הארוכה של מלחמות ה'! ואם כן מובן שבמשך כל ה-40 שנה הללו עם ישראל נלחמו!
וברשותכם נסביר את דברינו:
אחד המדרשים המפורסמים בדורות האחרונים, הוא המדרש (בראשית רבה, פרשה ג – אות ז), האומר כך:
אמר רבי אבהו, מלמד ש(קודם בריאת העולמות שלנו) היה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את העולמות המוכרים לנו היום…
וגילה לנו רבינו האר"י ז"ל (ספר הליקוטים, וישלח – ד"ה 'ואלה המלכים'), שבריאת העולמות הללו והחרבתן כתובים בתורה הקדושה בסוף פרשת וישלח (בראשית לו, לא-לט).
בפסוקים הללו מונה התורה הקדושה את שמות שבעת המלכים שמלכו בארץ אדום, ולאחר מכן היא מדגישה את מיתתם. וכמו שנאמר (על כל אחד ואחד) – 'וַיָּמָת'!
ובאמת, לפי הרובד הפנימי שבתורה, השבעה מלכים הללו, הם לא דמויות של בשר ודם, אלא ישויות רוחניות טמירות ונעלמות. ונרחיב:
רצונו של הקב"ה היה לברוא עולם שבו יהיו שתי מערכות, אחת של קדושה ואחת של טומאה, והאדם יעמוד באמצע, בין שתי המערכות, ותפקידו ושליחותו יהיה לבחור במערכת הקדושה – ובכך הוא יגרום נחת רוח לפניו יתברך.
והנה, כאשר רצה הקב"ה לברוא את מערכת הטומאה – מציאות של סטרא אחרא המתנגדת לקדושה – ברא אותה על ידי בריאת עולמות והחרבתן, פעולה הנקראת בלשון הקבלה 'שבירת הכלים'.
ומהלך שבירת הכלים הוא הנקרא בלשונו של רבי אבהו: 'בורא עולמות ומחריבן', ובלשונה של התורה: 'המלכים אשר מלכו בארץ אדום'.
ונרחיב יותר:
השבעה מלכים הללו הם בעצם שבע ספירות עליונות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות) שהיו שייכות לעולם רוחני עליון ביותר הנקרא 'עולם התוהו', שעל זה נאמר: "וְהָאָרֶץ הָֽיְתָה תֹהוּ" (בראשית א, ב), והוא למעלה אף מעולם האצילות שהוא העולם הראשון והיותר גבוה שבסדר ההשתלשלות.
והשבע ספירות הללו עמדו זו תחת זו, כדמיון קו אחד ארוך, ובסדר שכזה כל ספירה עומדת לעצמה ואין לה יחס ושיתוף כלל עם זולתה.
ויותר מזה: כל ספירה וספירה עמדה בתוקף על מהותה העצמית וחיה את חיי עצמה בלבד בצורה בולטת מאוד, ולכן כאשר זיהתה מציאות השונה ממנה, יצאה למלחמה נגדה –
ספירת החסד נלחמה בגבורה, הנצח נלחמה בהוד, וכך בכל המהויות וההנהגות.
כתוצאה מכך, התחוללה שבירת הכלים והמהויות המנוגדות התנפצו והתפזרו לניצוצות רבים, כאשר הפיזור מערבב ובולל אותן זו בזו לחלוטין.
ועל ידי ה'שבירה' הזו 'נפלו' רפ"ח (288) ניצוצות קדושה (מהעולם הרוחני – 'עולם התוהו') והתפזרו בכל המציאות כולה.
והנפילה גרמה לשני עניינים כלליים:
א. שבכל הדברים הגשמיים שבעולם (כגון: אוכל, וחפצים) ישנם ניצוצות קדושה המחיים את המציאות.
ב. על ידי נפילת הניצוצות נוצרה האפשרות שהאור האלקי יתעלם לגמרי בתכלית ההעלם. עד שנתהוו קליפות וסטרא אחרא שאין בהם שום גילוי אור אלקי עד שהן נגד ה' ממש, לומר: 'אני ואפסי עוד'.
ולכן התהוותן היא רק על ידי 'שבירת הכלים' (דרך 'נפילה'), כי אין דרך אחרת אשר מעולם של קדושה 'ישתלשל' ענין של קליפה (שהוא נגד ה') אלא על ידי נפילה ו'שבירה'…
ולאחר שהוכנה התשתית ברא הקב"ה את האדם והטיל עליו את העבודה לאסוף את הניצוצות הללו ולהעלותן לקדושה…
וכל ניצוץ וניצוץ שמעלים מגלים בבריאה עוד חלק של אלקות… 'לתקן עולם במלכות שד"י'…[8]
תכלית גלות מצרים!
כאמור, בעת שבירת הכלים נפלו, מעולם התוהו, רפ"ח (288) ניצוצות קדושה לעולמנו זה, והם נתפזרו בכל העולם.
ומתוך הרפ"ח ניצוצות, נפלו ר"ב (202) ניצוצות בארץ מצרים.
וכדי לברר את אותם ר"ב ניצוצות הקדושה הוריד הקב"ה את נשמות ישראל למצרים, ושם על ידי השעבוד הקשה של בני ישראל, ולימוד התורה של בני שבט לוי, הם ביררו את כל ניצוצות הקדושה שהיו במצרים!
אותם נשמות שהשתעבדו במצרים היו נשמות כלליות, גבוהות ועצומות מאוד מאוד, בעוצמה שאין אנו מסוגלים אפילו להעלות על דעתנו, ולכן היה להם כח ב-300 השנים (בערך) ששהו במצרים לברר ר"ב (202) ניצוצין מתוך הרפ"ח.
וזה שנאמר ביציאת מצרים: "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם" (שמות יב, לח) – וביאר הרמ"ע מפאנו זיע"א (כנפי יונה, חלק שלישי – סימן נו) שהם הצליחו לגאול את ה'ר"ב' (202) ניצוצין שהיו מעורבים במצרים…
ומכיון שהצליחו לברר את כל הניצוצות שבמצרים, הסתיים תפקידם, וממילא הסתיימה להם 'אשרת השהייה' במצרים…
על גבול מצרים, פונה משה רבינו לעם ישראל ואומר להם: 'ברוך ה', גמרנו לאסוף את כל ניצוצות הקדושה שבמצרים, ועכשיו אנחנו ממשיכים לשלב הבא!'
'מה השלב הבא?'
'לאסוף את כל ניצוצות הקדושה הפזורים במדבריות!'
ועם ישראל החלו במסע השליחות לאסוף את ניצוצות הקדושה…
והשליחות הזו לא היתה פשוטה כלל,[9] והיא גרמה לעם ישראל קשיים, התמודדויות ומלחמות…
וזה לשון הגה"ק רבי יוסף חיים, ה'בן איש חי' זיע"א (אדרת אליהו – פרשת מסעי):
'הנה יש לחקור איך דור המדבר שהיו דור דעה יעברו כמה פעמים על דבריו יתברך, והם לוקין על כל דבר וחוזרים ומקלקלים?
ואמנם הדבר ידוע לזה שהמקומות שהלכו בהם היו מסוכנים ועלולים לזה, כי שם משכן החיצונים, והם הלכו בהם כדי לשבר כח החיצונים ולהכרית החוחים והקוצים ולברר ניצוצי הקדושה מידם.
ואם כן העושה מלחמה עם הסטרא אחרא תמיד, ודאי מסוכן הוא לחטוא, כי הסטרא אחרא אז תהיה כל מגמתה להחטיאנו ולאבדנו, אם כן אין כל כך תימה אם חטאו ישראל במדבר כי מה יעשה הבן ולא יחטא מאחר שרבים לוחמים כנגדו להחטיאו'…[10]
וברשותכם נסכם: במהלך הילוכם במדבר התמודדו ישראל נגד כחות טומאה קשים ומרים, כשעיקר ההתמודדות היא שאיבת ניצוצות הקדושה מתוכם. ואותה התמודדות נקראת 'מלחמות ה"!…
שבעה סוגי מלחמות…
'טוב' – אתם בטח חושבים לעצמכם – 'חצי חוברת לקח לו לבאר את עבודתם של עם ישראל במדבר, מעניין מה הוא יכתוב בחצי השני'…
אז זהו שלא! לא גמרנו לבאר את מהלך עבודתם של עם ישראל במדבר! ונבאר את דברינו:
כך נכתב בספר יצירה (פ"ד מט"ו):
'שבע כפולות בג"ד כפר"ת[11] שבהן נחקקין – שבעה עולמות, שבעה רקיעין, שבע ארצות, שבעה יַמִּים, שבעה נהרות, שבעה מדברות, שבעה יָמִים, שבעה שבועות, שבע שנים, שבע שמיטות, שבעה יובלות'…
ומבואר שאחד מהדברים שנבראו באותיות בג"ד כפר"ת הם – שבעה מדברות.
וביאר הגר"א (בביאורו לספר יצירה, שם), ששבעה המדברות הללו הם השבעה מדברות המוזכרים בהליכתן של עם ישראל במדבר. ואלו הן: מדבר איתם – "וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּֽחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר" (שמות יג, כ).
מדבר שור – "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל־מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָֽצְאוּ מָיִם" (שם טו, כב).
מדבר סין – "וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּֽחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶֽרֶץ מִצְרָיִם" (שם טז, א).
מדבר סיני – "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶֽרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (שם יט, א).
מדבר פארן – "וְאַחַר נָֽסְעוּ הָעָם מֵֽחֲצֵרוֹת וַיַּֽחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן" (במדבר יב, טז).
מדבר צין – "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל־הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" (שם כ, א).
מדבר קדמות – "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל־סִיחוֹן מֶֽלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר" (דברים ב, כו).[12]
וממשיך הגר"א (שם) ומגלה לנו סוד גדול, וזהו:
שבעה המדברות הללו היו מכוונים כנגד שבעת הספירות:
'מדבר איתם' – חסד. 'מדבר שור' – גבורה. 'מדבר סין' – תפארת. 'מדבר סיני' – מלכות. 'מדבר פארן' – נצח. 'מדבר צין' – הוד. 'מדבר קדמות' – יסוד.
ואחר דבריו של רבינו הגר"א, נמשיך בדרכנו…
עיקר השבירה ברגשות!
ברשותכם נחזור שוב על הדברים שהבאנו לעיל:
אחד העולמות הראשונים שברא הקב"ה היה 'עולם התוהו'. עולם שכלל בתוכו את עשר הספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות.
והעשר ספירות הללו התחלקו לשתי קבוצות כלליות: מוחין ומדות.
בקבוצת המוחין היו שלש ספירות שהן: כתר, חכמה, ובינה.
ובקבוצת המדות היו שבע ספירות שהן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות.
ועשר הספירות הללו עמדו זה תחת זה, כדמיון קו אחד ארוך, ובסדר כזה שכל ספירה עומדת לעצמה ואין לה יחס ושיתוף כלל עם זולתה.
ולאחר שהן יצאו השפיע עליהן הקב"ה אור עצום, אך מכיון שכל ספירה עמדה בדד ולא התכללה עם חברתה, לא היה להן כח לעמוד ב'לחץ' של האור והן נשברו.
וליתר דיוק:
השבירה לא אירעה בכל הספירות. השבירה אירעה רק בקבוצת המדות, שהן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות. ואילו בקבוצת המוחין אירע רק פגם ולא שבירה.
ולענייננו:
כבר ביארנו כמה פעמים שהשבע מדות הן בעצם שבעה רגשות, שהם: אהבה (חסד), יראה (גבורה), רחמים (תפארת), עקשנות (נצח), תמימות (הוד), שייכות (יסוד), ושפלות (מלכות).
והשבירה אירעה רק ברגשות ולא במוחין!
ולאחר שנשברו קבוצת הרגשות, ברא הקב"ה את האדם והטיל עליו כמה עניינים, ואחד מהעניינים העיקריים המוטלים עליו, לתקן את הכלים שנשברו! – ומכיון שהשבירה היתה ברגש ממילא מובן שכל ענין התיקון הוא ברגש. ולכן חשיבות האדם בשמים נמדדת רק לפי הרגשות שלו!
יהודי שהרגש שלו (הפרטי, המיוחד לו) מתוקן – בשמים מתייחסים לדעה שלו. ואילו ליהודי שהרגש שלו לא מתוקן – אין התייחסות בשמים לדעה שלו!…
ולאחר ההקדמה הזו נחזור לענייננו:
הנה, כשעם ישראל היו בגלות מצרים, כל הרגשות שלהם לא היו מתוקנים, וזו היתה סיבת הגלות שלהם![13]
וכשיצאו ממצרים הוכרחו לתקן את כל הרגשות שלהם, ולכן הוצרכו לעבור בשבעה מדברות הללו (המכוונים כנגד הרגשות), כדי לתקן את שבעת הרגשות. באופן שבכל מדבר הם תיקנו רגש אחד.[14]
והנה יש להרחיב בזה, אך עתה אנו רוצים להתמקד בעליית ששי של פרשתנו…
הרגשת השייכות מתגלה
מתחילת מסעות עם ישראל במדבר ועד עתה, עם ישראל הסתובבו בששה מדברות. ובעליית ששי של פרשתנו, עם ישראל נכנסים, סוף סוף, למדבר השביעי – 'מדבר קדמות'!
וכמו שנאמר: "וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּֽחֲנוּ בְּעִיֵּי הָֽעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ" (במדבר כא, יא).
וכאמור המדבר הזה מכוון כנגד מדת היסוד, אשר ברגשות עניינו 'רגש שייכות'. ולכן, עתה אחר כניסתם למדבר התגלה בלבם רגש השייכות!
וכך כתב בעל הטורים (שם פסוק טו):
דע כי בכל התנ"ך כולו מופיעה המילה 'ונשען' פעמיים, אחת בפרשה שלנו (בעליית ששי): "וְאֶֽשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶֽׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב" (שם). והפעם השניה בספר ישעיה: "וְנִשְׁעַן עַל ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בֶּֽאֱמֶת" (ישעיה י, כ) – כיון שבאו לגבול מואב וראו הנסים שנעשה להם, 'ונשען על ה' קדוש ישראל באמת'!
ומכיון שזכו להרגשת שייכות עם הקב"ה, ממילא הצליחו להרגיש שייכות עם התורה, שהרי התורה והקב"ה מקושרים יחד. וכמאמר הידוע: 'קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד הוא'.
וכיון שהתגלה בלבם רגש השייכות פתחו ואמרו שירה…
שירת הבאר – שירת התורה
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, חוקת – מאמר ה) אמר כך:
בפרשתנו מספרת התורה על השירה ששרו בני ישראל על הבאר, כמו שנאמר: "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְֽׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַֽחֲלִיאֵל וּמִנַּֽחֲלִיאֵל בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן" (במדבר כא, יז-כ).
שירה זו על בארה של מרים לא באה כהודאה על עצם המים שהבאר סיפקה לעם ישראל במדבר במשך ארבעים שנה, כיון שאם כן היה ראוי לעם ישראל לשיר שירה זו כבר מתחילת הארבעים שנה, כאשר ניתנה להם הבאר, ולא להמתין ארבעים שנה. אלא ענין שירה זו על הבאר היא מפני הנס הגדול שעשה הקב"ה לעם ישראל באותו זמן והבאר היא זו שפִרסמה והודיעה לעם ישראל על הנס הגדול שנעשה להם. ומהו אותו נס?
מבאר רש"י בפרשתנו (שם פסוקים טו-טז) שעם ישראל היו אמורים ללכת באותה שעה בנחל שהיה עובר בין שני הרים גבוהים, וכששמעו על כך האמוריים התחבאו בנקיקים ובמערות שהיו באותם הרים מלמעלה, וזממו שכאשר יבואו עם ישראל ויעברו למטה בנחל בין שני ההרים יצאו אליהם ויהרגו אותם בחיצים ואבני בליסטראות.
אולם מה עשה הקב"ה? לפני שעם ישראל הגיעו לשם הקב"ה הזיז את שני ההרים והצמידם זה לזה וכל האמוריים שהיו נחבאים בתוכם נמחצו למוות, ועם ישראל עברו על ראש ההרים הצמודים ולא ידעו מאומה מן הנס הגדול שעשה להם ה'.
וכדי להודיעם על אותו נס, לאחר שהם עברו חזרו ההרים למקומם והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם את דמם ואבריהם של ההרוגים והוליכה אותם סביב המחנה וכשראו זאת עם ישראל הבינו למפרע איזה נס עצום עשה להם הקב"ה. ומכיון שעל ידי הבאר נודע ונתפרסם נס זה לכן אמרו בני ישראל שירה על הבאר.
והנה בנוסף לעניינה הפשטי של שירה זו כאמור, מצינו למאורם של ישראל האור החיים הקדוש (שם פסוק יז) שפירש זאת על דרך הדרוש:
'כי שירה זו על התורה אמרוה. ובזה גם כן לא נקרא תגר על הדור ההוא למה לא שוררו שירה חדשה כשניתנה להם תורה מורשה אשר לה נאוה תהילה, כי ודאי היא זאת שירת התורה שנקראת 'באר מים' – נקראת 'באר' על שם המקור שהיא שכינה עליונה שנקראת באר, גם 'מים' לפי שהתורה נמשלה למים'.
ועל פי זה מפרש האור החיים הקדוש שמה שנאמר בהמשך השירה: 'וממדבר מתנה', בא ללמדנו שאין שום מציאות בעולם שאדם יזכה לתורה הקדושה אלא אם כן יחשיב את עצמו לאין ואפס, כמדבר הזה שהוא הפקר לכל.
וכן דרשו חז"ל (עירובין נד.) על פסוק זה עצמו: אמר רב מתנה, מאי דכתיב: 'וממדבר מתנה'? אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו.
וכיוצא בזה פירשו חז"ל (עירובין שם) את מה שנאמר: "לְחָיָו כַּֽעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם" (שיר השירים ה, יג) – אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה וכבושם זה שהכל מתבשמין בה תלמודו מתקיים, ואם לאו – אין תלמודו מתקיים.
וכוונתם הקדושה היא, כי מצד טבע הבריאה אין שום מציאות שאדם יזכה לזכור את התורה שהוא לומד, לפי שכך גזרה חכמתו יתברך שיהיה האדם לומד תורה ושוכח את מה שלמד. והאופן היחיד שאדם יזכה לזכור את התורה שהוא לומד זה רק כאשר הקב"ה יסייע לו משמים ויתן לו את התורה במתנה. וכן אמרו חז"ל (מגילה ו:): לאוקמי גירסא (לזכור את הלימוד) סייעתא מן שמיא היא.
ומשמיעים לנו רבותינו הקדושים שהתנאי הראשוני וההכרחי ביותר שבעבורו יחפוץ הבורא לתת לאדם את תורתו במתנה, ועל ידי כן יזכה לזכור את מה שהוא לומד בתורה, זהו שיהיה האדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשים בו, ונפשו כעפר לכל תהיה בענוה גדולה ושפלות רוח.
ומי לנו גדול כמשה רבינו ע"ה בחכמה ובמעשים טובים, ובכל זאת אומרים חז"ל (מדרש רבי תנחומא, פרשת כי תשא – אות טז) שבמשך כל ארבעים יום ששהה משה רבינו למעלה בהר סיני, היה לומד תורה ושוכח, עד שלבסוף אמר לקב"ה: 'רבונו של עולם, הרי באו (הסתיימו) ארבעים יום ואיני יודע דבר'. מה עשה הקב"ה, משהשלים ארבעים יום נתן לו את התורה במתנה, שנאמר: "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו" (שמות לא, יח). ולזה זכה משה רבינו בזכות שהיה "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג).
והנה, לפי דברי האור החיים הקדוש ששירת הבאר שבפרשתנו היא בעצם שירת התורה הקדושה – ניתן לבאר את מה שנמשלה התורה ל'באר מים', כי אף על פי שבדרך כלל מימיה של הבאר נמצאים בעומק הבאר ויש צורך לשאוב אותם על ידי הורדת דלי לעומק הבאר, בכל זאת, מצינו בכמה מקומות בתורה שיש לבאר תכונה מופלאה להכיר בצדיקים ולהעלות להם את מימיה.
דוגמא ראשונה לכך: בפרשת 'וירא' התורה מספרת שאברהם אבינו הוכיח את אבימלך "על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך" (בראשית כא, כה). ומבאר המדרש (ילקוט שמעוני, פרשת וירא – רמז צה) שרועי הצאן של אבימלך היו מתדיינים עם רועי הצאן של אברהם: אלו אומרים שלנו הבאר, ואלו אומרים שלנו הבאר. ואמרו רועי אברהם: 'כל מי שהמים רואים את צאנו ועולים לקראתן, שלו היא'. וכאשר ראו המים את צאנו של אברהם מיד עלו לקראתן.
דוגמא נוספת לכך: בפרשת 'חיי שרה' התורה מספרת על אליעזר עבד אברהם שהלך בשליחותו של אברהם לחפש אשה ליצחק בבית משפחתו של אברהם בחרן. וכשהגיע אליעזר לשם עשה סימן כיצד ידע מי היא הראויה ליצחק ואמר: "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני" (בראשית כד, יד).
ובעוד אליעזר מדבר, הגיעה לשם רבקה וכדה על שכמה, "ותרד העיינה ותמלא כדה ותעל" (שם פסוק טז), וכשראה זאת אליעזר מיד רץ לקראתה. ומפרש רש"י (שם): 'לפי שראה שעלו המים לקראתה'. ומבאר בפירוש 'שי למורא' (שם), שרש"י למד זאת מכך שלא נאמר בפסוק 'ותשאב ותמלא כדה' אלא 'ותמלא כדה' – משמע שלא הוצרכה לשאוב את המים מעומק הבאר אלא מיד מילאה את כדה מהמים, כיון שהמים עלו לקראתה וכבר עמדו בפי הבאר.
ולכן נמשלה התורה לבאר מים, כדי ללמדנו שכמו שלבאר המים יש את התכונה המופלאה להכיר בצדיקים ולהעלות את מימיה לפניהם כדי שלא יצטרכו לטרוח לשאוב אותם ממעמקיה – כך גם לתורה הקדושה יש את התכונה להכיר את האדם שבא ללמוד אותה אם יש בו מדות טובות, וענוה בראש כולן, וכאשר היא מזהה אדם כזה מיד היא מעלה את מימיה הזכים לקראתו ומגלה לפניו את מסתריה וסודותיה, וכן מסייעת בידו לזכור את כל אשר הוא לומד… (ועיי"ש באמרי נועם בהמשך דבריו).
ועתה נשוב לשני הסיפורים אתם פתחנו את השיחה:
המכנה המשותף לשני הסיפורים שהבאנו, שצדיק מפורסם ידע והכיר על קיומו של צדיק נסתר ששהה אי שם בעולם.
ועתה לפי מה שלמדנו שלתורה הקדושה יש תכונה להכיר את לומדיה, נבין שמוכרח שגם ללומדי התורה כראוי (שכאמור מתאחדים בקב"ה ובאורייתא) יש את הכח להכיר את לומדיה ולא משנה איפה הם יתחבאו בעולם!…
שכרו של העניו!…
ברשותכם נכתוב כמה מילים נוספות על הפסוקים: "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַֽחֲלִיאֵל וּמִנַּֽחֲלִיאֵל בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא" (במדבר כא, יח-כ)…
וכך דרשו בגמרא הקדושה (עירובין נד.):
'וממדבר מתנה' – אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה.
'וממתנה נחליאל' – וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל.
'ומנחליאל במות' – וכיון שנחלו אל עולה לגדולה.
'ומבמות הגיא' – ואם מגיס לבו, הקדוש ברוך הוא משפילו… ואם חוזר בו, הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר: "כָּל־גֶּיא יִנָּשֵׂא" (ישעיה מ, ד).
ומבואר בדברי הגמרא הקדושה, ששכרו של אדם שעוסק בתורה בענוה ושפלות הרוח, הוא גְדֻלָּה.
וצריך להבין, הרי אדם שזכה ורגש הענוה ושפלות הרוח מאיר בלבו, הוא חי בתוך עולם פנימי מאיר ושמח, והוא לא חפץ כלל לצאת מעולמו הפנימי.
ואם כן, איזה מן שכר הוא זה? שהרי אם הוא יעלה לגדולה, ויצטרך להנהיג אנשים, אין לך עונש גדול מזה?
ויותר מזה:
אדם שמתגלה בתוכו רגש של ענוה ושפלות הרוח, חש שכולם טובים ממנו, וכלשונו המפורסמת של הרמב"ן באגרתו:
'וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, ואם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא, ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד'…
ואם כן, איך אדם שהוא עניו יכול להנהיג מי שהוא טוב ממנו?
והתשובה לזה היא כך:
כל יהודי שזוכה ומתגלה בקרבו רגש (ולא דמיון) של ענוה (ספירת המלכות – המכוונת כנגד הר סיני) זוכה שהקב"ה משרה עליו את שכינתו![15]
ומכיון שהוא זוכה להשראת השכינה, כלי נפשו מתרחבים וגדלים, והוא מסוגל כבר להכיל את כל סוגי המציאות – להכיר במעלתו ויחודיותו של כל נברא ונברא – ולאהוב אותו באמת[16] (שזה האור הכלול בשם הוי"ה).
ונמצא שהגדולה והמלוכה לא 'מתנגשים' אצלו ברגש הענוה, שהרי כלי נפשו התרחבו וגדלו מאוד, עד שיש בכחו לחיות בשני ממדים בו זמנית, ענוה ומלוכה…
המסע אל הגדולה…
וכאמור, השכר של העניו זה הגדולה. אך עלינו לדעת שגם המסע עצמו אל גילוי רגש הענוה, כולל בתוכו מתנות רבות. ונביא אחת מהן:
דוד המלך בתהילותיו אמר כך: "וְהָיָה (הצדיק) כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם… לֹא כֵן הָֽרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אְַשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ" (תהלים א, ג-ד) –
הצדיק הוא 'כעץ שתול על פלגי מים' – אשר כל הרוחות שבעולם אינן יכולות להניע את שרשיו ממקומם. ואילו הרשע נמשל ל'כמוץ אשר תדפנו רוח'. אף על פי שלפעמים המוץ מתרומם לגובה – אין לו שום ערך, כי הרוח תדפנו ואין לו שום קביעות בחיים. אותה רוח שמרוממתו – היא שעוקרתו והופכתו על פניו.[17]
וכתב הגה"צ רבי צבי שרגא גרוסברד,[18] וז"ל:
ענין זה של יציבות וקביעות הוא כתר שאיפותיו של האדם מישראל. אנו מתפללים בתפילת שחרית: 'ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה', והבקשות הם בסדר עולה כאשר השלב העליון בסולם – שיא ההתעלות – הוא 'לקיים'!
והיציבות הנפשית היא המטרה של עבודת החינוך.
וכמו שפירש הגה"צ רבי יצחק מלצאן זצ"ל בפירושו שיח יצחק (שבסידור הגר"א): 'לקיים' – היינו שתהא שמירת וקיום המצוות אצלו כעמוד ברזל! רק ערך רוחני שהוא מושרש עמוק בנפש האדם שקבוע וקיים בתוכו עולה בקנה אחד עם השלמת יעודו כעבד ה'.
חינוך תורתי ראוי לשמו מעצב את נפש התלמיד עיצוב יסודי, בלתי מתחלף, עד שכל רוחות שבעולם לא יזיזוהו מתורתו. חובת המחנך היא לדאוג לכך בכל הדרכים המתאימות, שכל הערכים, ערכי תורה ויראת שמים שמקנים לילד הרך ומשרישים בתודעתו, ישתרשו בנפשו דרך קבע באמצעות יתדות בל תימוטנה, כדברי המלך החכם: "גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו).
אם כן, איפוא, משימת החינוך ותפקידו העליון הם, לבנות בן אדם במובן הרוחני ולבססו, בצורה כזאת ששום שינויים לא יחולו בו, ושום רוחות שבעולם לא יעקרו אותו ולא יזיזוהו ממקומו.
מבהיל הדבר, כשנתבונן במצבם של אנשים, נראה שהם מתחלפים מבחינה רוחנית כל כך, עד שביום אחד משתנים פעמים אין ספור, ואין הסיבה כלל מחמת השינוי שחל בהבנתם, שמקודם הבינו כך ואחר כך השכילו או סברו והבינו אחרת, אלא יש בזה בחינה גדולה, כי הם עיסה שלא נגמרה, ולכל צד שתרצה תלוש אותה. מתפעלים הם מכל רוח, וזה ודאי הסימן הכי גדול, כי אינם בגדר יצירה ומציאות כלל, ומה תקות אנוש אם לא תהיה למציאות.
ליצור בן אדם מציאותי, פירושו של דבר ליצור בו חוט שדרה, קומה זקופה ומוצקה שלא תתכופף ולא תשתנה על ידי כל רוח קלה, כפי שגילה לנו נעים זמירות ישראל, שהצדיק הוא כעץ שתול על פלגי מים, מושרש עמוק, ואין יכולים להזיז את שרשיו כחוט השערה.
'לא כן הרשעים' – הם בכלל לא מושרשים, לא שתולים, רק בבחינת מוץ, דבר קל ביותר, שכל רוח מעיפה ומנידה אותו ממקומו. הצדיקים לעומת זה, הם יציבים, עומדים בצורה איתנה בכל הנסיבות והמצבים…
וה' יזכנו להתאחד בקב"ה אורייתא וישראל.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. כדי להשיג את התורה הקדושה צריך שיתגלה בלב האדם רגש אמיתי של ענוה ושפלות. אין שום מציאות בעולם שהאדם יזכה לחכמה אמיתית, רק כאשר יבטל את ישותו, וכמו שנאמר: 'והחכמה מֵאַֽיִן תִּמָּצֵא'.
כלומר: החכמה נמצאת דוקא במי שהוא בבחינת אַֽיִן ואפס, ולא מחזיק את עצמו למאומה. ולכן 'חכמה' אותיות: כח – מה, כלומר, כח שמאיר דוקא בנפשו של אדם שיש בו את בחינת 'מה', דהיינו ענוה וביטול.
ב. כאשר מאיר באדם רגש ענוה, הוא זוכה לגדולה. ו'גדולה' – פירושה הגדלת ההכרה באלקות. ומכיון שמאיר בתוכו רגש הענוה, ההכרה באלקות גורמת לו להרגיש יותר ויותר את עוצם ריחוקו מהבורא, וזה מעצים בתוכו את רגש הענוה.
ג. ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם, הוא רגש הענוה! עם ישראל אפילו כשהקב"ה משפיע להם גדולה הם תמיד ממעטים את עצמם לפניו! והענוה הזו היא אשר גורמת לכך שהקב"ה יחשוק בעם ישראל!
מה שאין כן אומות העולם, אצלם שורה בקביעות רגש הגאוה. וזו הסיבה העיקרית שהקב"ה מואס בהם! אומות העולם בטוחים שהם כל יכול, וכל מה שיש להם, הוא פרי חכמתם, כשרונותיהם וחריצותם. וממילא הם כופרים במציאותו של הבורא עולם!
אך, לעומתם, עם ישראל, ככל שמקבלים גדולה ומלוכה, הם מרגישים קטנים וזעירים יותר. הם מרגישים את אפסיותם וקטנותם מול הבורא עולם!
ד. מי שזוכה להשיג את גדולת הקב"ה בדרך הקדושה, הרי יראה בזה גם קטנות עצמו – ואז השגתו תהיה בכפליים. אבל אם ישיג זאת על דרך הטומאה, ובראותו גדולתו יתברך הוא רואה גם הגדלת עצמו – שהרי הוא הגיע להשגה כל כך גבוהה – אז הוא יקלקל בכפליים. כי היחס בינו לבוראו לא השתנה בנפשו, וגם הוא יעשה מהקדושה – טומאה.
ה. צדיק ככל שהוא מקבל גדולה נוספת, ומשיג יותר מהות הגדולה, כן השגתו בהקב"ה גְּדֵלָה, הואיל ועל ידי הגדולה שמקבל מתגברת הכרתו בשלימות, ועל כן הוא משפיל ומבטל את עצמו כלפי הקב"ה, ועל ידי כך הרי הוא מתקרב אליו.
ולעומתו, הרשע כאשר מקבל גדולה הוא מתגאה, ולכן הגדולה מרחקת אותו מהקב"ה.
ו. האדם, הוא בעצמו לבדו, יוצר את הכלים להתבטלות בעולם הזה. בעולם הבא אין אפשרות לאדם לקבל מדות חדשות, אלא באותם כלי התבטלות שקנה לעצמו בעולם הזה ילך אתם לעולם הבא. ודרכם גם יזכה לעלות עוד ועוד בהתבטלותם כלפי הקב"ה.
ז. בזכות הענוה האדם זוכה שהשכינה תשרה עליו. ומכח השראת השכינה הוא זוכה ששורה עליו שם ה' ומכח זה הוא זוכה למלכות!
העניו זוכה להתדבק בה', ומכח זה כלי נפשו מתרחבים וגדלים, והוא מסוגל כבר להכיל את מציאות הזולת, להכיר במעלתו ויחודיותו, ואז הוא זוכה ששורה עליו שם ה'.
הערות שוליים:
[1] הובא בספר 'אוצרות – אוצר ר' צבי' (עמוד קצח).
[2] אמנם לאחר שנים, בערך בשנת תרס"ב־תרס"ג, נפטר בירושלים יהודי בשם ר' איצל'ע קולנער… ובשעת הַהַלְוָיָה, עמד הגה"ק רבי זלמן שהיה בנו של רבי נחום לוי, ואמר: ששמע מאביו (רבי נחום) כי ר' איצל'ע קולנער היה צדיק נסתר, ועליו כִּוֵּן הזגג באומרו שבקרן זוית של חורבת ר"י החסיד נמצא אחד מהחבריא.
ואז התברר שרבי נחום הכיר גם אותו…
[3] וזה לשון רש"י (יהושע ב, א): 'שעלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון'…
[4] כתב הגה"ק רבי יחזקאל סרנא זיע"א (דליות יחזקאל – תורה, חלק א – עמוד קט), וז"ל:
באומות העולם אין המושג 'דור' מושג אמיתי, כי 'דור' – פירושו 'גוף אחד' המתגלה בתוך גופים רבים (ראה בדבריו שהרחיב בהסבר). וכידוע, באומות העולם אין שום קשר בין אדם לאדם, אלא הם, בסך הכל, יחידים המתגוררים באותו מקום.
והדור הראשון, שהעולם זכה לו אחרי יותר מאלפיים שנה, היה דור יוצאי מצרים, והוא הנקרא גם 'דור המדבר', שקראוהו חז"ל 'דור דעה'. וכאומרם ז"ל (ויקרא רבה, פרשה ט – אות א): "ודרדע" (מלכים־א ה, יא), זה דור המדבר. ולמה היו קורין אותו 'דרדע'? דור שהיו כולם מלאים דעה….
[5] אור הצפון – שמות (חלק ב – עמוד קלב).
[6] דברי הזוהר הקדוש כתובים בכמה מקומות, וכדי שלא להלאות את הקורא, לא נפרטם. והרוצה לראות את מקורם בפנים יעיין ב'אוצר הזוהר' (חלק ב, דף תיא ע"א – ד"ה 'דור המדבר') לגאון המקובל רבי דניאל פריש זיע"א.
[7] כתב הגה"ק רבי יצחק אייזק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א (נתיב מצותיך, נתיב האמונה – שביל ג אות יא): "וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, יב), שהעלה את ישראל מעלמא דנוקבא (שזה ענין ההרגשה) להתגלות אלקות דעת דדכורא (שזה ענין הראיה החושיית), כמו שיתגלה לעתיד בימי המשיח במהרה בימינו וכו'.
והיינו, שבעת מתן תורה העלה משה את בני ישראל למדרגות התגלות דדכורא, והיינו: "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת־מוֹרֶיךָ" (ישעיה ל, כ), "וְכָל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת… וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּֽעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ, טו), שראו שכל אותיות התורה והתפילה שהם לומדים ומתפללים הם עולמות מצוחצחות וגוונים של אש לוהט, וראו היכלות ועולמות של מעלה, וזהו דעת דדכורא ראיה ממש ולא הרגשה בלבד, וזהו: 'המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל', שהראה להם כל העולמות והאורות והמלאכים והצחצחות של מעלה מתגלים 'לעיני כל ישראל', והוא דעת דדכורא…
[8] בזמן בריאת העולם התפזרו ניצוצות קדושה בכל העולם, ואחת מהעבודות העיקריות המוטלות על בני האדם במהלך הששת אלפים שנה היא לברר את אותם ניצוצות הקדושה שהתפזרו בעולם. ולכל ניצוץ יש זמן מסויים שהוא מסוגל להתברר, וכן לכל אדם יש את הניצוצות השייכים לו, לכן כל אדם חי בדיוק באותן שנים שהניצוצות השייכים לו יכולים להתברר, וכשיגמרו הניצוצות שלו הוא יפטר מהעולם, ואז יוולדו אנשים אחרים שהניצוצות ששייכים להם באים באותו זמן להתברר.
[9] וזה לשון אור החיים הקדוש (במדבר לג, א):
אכן יתבאר על פי דברי אנשי אמת שאמרו שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה, שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם, ששם קנה מקומו, נחש שרף ועקרב, ודרכו שם עדת ה' להוציא בלעו מפיו, והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה, ובמקום אחר י"ב שעות, שהוא כפי מה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא.
ובירור זה אין כח בעולם שיכול עשותו, זולת קדושה השלימה, ובסוד שלימות מחברת הכללות ומחברת הפרטות.
קדושה השלימה היא – השכינה וישראל והתורה.
ומחברת הפרטות הם – ששים ריבוא נשמות קדושות.
מחברת הכללות הוא – משה רבינו, בסוד: "מֹשֶׁה עַמּוֹ" (ישעיה סג, יא) – כי הוא אילן שממנו נוצצו נשמות ששים ריבוא שהיו שם, ונסתייעו בעזר אלקי בשכונת שוכן הבירה, ושיברו מלתעות עַוָּל וביררו בירור עצום…
[10] סיפר הגאון הרב זלמן רודרמן שליט"א (בין הדגים לזמירות, חלק ג – עמוד 36), וז"ל:
הוא ניהל עסקים מסועפים ומצליחים וזכה למעמד נכבד בין חבריו החסידים. בן היה לו, כבן חמש עשרה, פיקח וממולח, אך למרבה הצער נטול חשק להגות בתורה.
בשלב מסויים הבין כי עדיף למצוא לבנו תעסוקה כל שהיא, ובלבד שלא ילך בטל שהלוא כבר נאמר כי הבטלה היא אם כל חטאת. 'תלמיד חכם גדול לא יֵצֵא ממנו' – אמר האב בלבו. ובעצב רב החליט להכניסו לעסקיו.
הבן שמח לשמע ההצעה ואט אט החל להשתלב בעסקי אביו. כאן באו לידי ביטוי מלוא כשרונותיו ופִקחותו. תקופת ההכשרה שלו היתה קצרה מאוד. בחריפותו הרבה קלט במהירות הבזק את ענייני העסק ואף את רזי מלאכת המשא ומתן. בתוך חדשים אחדים נעשה יד ימינו של אביו, בכל עסקיו המסועפים.
אלא דדא עקא, במקביל לנסיקתו המטאורית בשמי העולם העסקי, התדרדר והלך במישור הרוחני…
תקותו של האב כי העסק ישאב אליו את בנו ולא יותיר בידיו פנאי לבטלה ולפריקת עול – התאמתה במדה חלקית בלבד. הוא אמנם היה עסוק מאוד, אבל הנסיעות הרבות מעיר לעיר והתחככויותיו התכופות עם אנשי הון ושררה, עוררו בלבו רצון עז להשיל מעליו כל מאפיין יהודי ולהיות ככל הגויים…
האב המסכן הפך בעל כרחו עד לתהליך ההתדרדרות של בנו. הוא ניסה לדבר על לב הבן בנועם וּבְרַכּוּת. 'ראה כמה טובה הרעפתי עליך' – אמר לו – 'הכנסתי אותך לעסקַי, נתתי בך אמון מלא, והינך שותפי הבכיר. האם זאת הטובה שגומל הינך לי על כל זאת?'…
בהתחלה עוד ניסה הבן לרצות את אביו, אולם בחלוף הזמן נעשה לבו גס ורגשותיו כלפי הוריו ומשפחתו קהו. מיום ליום התרחק עוד ועוד מדרך הישר.
או אז נאלץ האב לשנות גישה. הוא איים על בנו כי ינשל אותו מעסקיו ומכל מגע עם רכושו הרב. הבן לא התרשם יתר על המדה מאיומי אביו. ביודעו עד כמה חיוני הוא לעסקי אביו, נטה להאמין כי אלה הם איומי סרק בלבד.
משקלט האב כי כל דיבוריו נופלים על אזנים ערלות, ויתר והבליג.
בלב מתפלץ הביט בבנו יקירו אשר במו ידיו גידלו והעלהו על דרך ההצלחה – רומס את כל הקדוש והיקר…
התנהגות הבן החמירה והעמידה במבחן יום יומי את הסיבולת של אביו. וכאשר הגיע שלב שבו מעשי הבן עברו כל גבול אפשרי, הבין האב האומלל כי הטיפול בבנו הינו למעלה מכחותיו והוא דורש מעורבות של כחות חזקים יותר.
קם ונסע אל רבו הצדיק רבי דובער, הלוא הוא 'האדמו"ר האמצעי' מליובאוויטש. בדמעות שליש תינה לפני הצדיק את צרתו הגדולה והתחנן לישועה. הקשיב הרבי לדברים ושקע במחשבותיו שעה ארוכה, ארוכה מאוד. לרגעים נשא הרבי את עיניו למרחוק עד כי נראה היה כמפליג ומביט אל שורש נשמתו של הבן הסורר.
כעבור שעה ארוכה מיקד הרבי את מבטו באב השבור ואמר:
'קליפה קשה מאוד אופפת את נשמת בנך. שקוע הוא בִּיוֵן מצולות ואין מדרכי לרדת לשפל תחתיות כזה. תפקידי הוא לומר דברי חסידות ולהחיות נשמות, אך לא להתעסק עם 'קליפות' קשות מהסוג הזה'.
האב האומלל הביט ברבו בְּיֵאוּשׁ וזרם מחודש של דמעות פרץ מעיניו. 'האומנם אפסה כל תקוה?!' יִבֵּב במר לבו.
הרבי חשב עוד מעט. 'תקוה אסור לאבד', אמר. 'לעולם לא!… עצתי לך כי אתה ובנך תסעו יחדיו לחצר הצדיק רבי ישראל מרוז'ין. אמור לו כי אני שלחתיך אליו. ומובטחני כי הוא, בשיטותיו היחודיות, יצליח להציל את בנך'.
'אולי לא הסברתי את עצמי כראוי' – הוסיף האב להתייפח – 'אבל אין שום סיכוי בעולם שאצליח למשוך את בני עמי לחצר הצדיק מרוז'ין. גם לכאן – שרגיל היה לבוא עמי מעת לעת – ביקשתי ואף התחננתי כי יבוא, והוא… צחק לי בפנים. 'מה לי ולצדיקים שלך!' התריס כְּלַפַּי בעזות מצח. איך אם כן אקחהו לרוז'ין?!'
נתן רבי דובער מבט רחום באב האומלל ואמר: 'הסכת ושמע לעצתי… הרי ידוע לך שאצל הרוז'ינר כל ההנהגה היא בדרך של 'מלכות'. מתגורר הוא בארמון פאר, נוסע הוא בכרכרה הדורה וכן הלאה. אמור איפוא לבנך כי פניכם מועדות לעשיר גדול, לאיש עסקים רציני, שאתה מבקש לסחור עמו. הוא, כמובן, יתפתה ויצטרף אליך. וכשתגיעו לרוז'ין, הנח לצדיק לעשות את שלו'.
הרעיון שקיבל מרבו הוכיח את עצמו. הבן הסורר ניאות להצטרף אליו לנסיעה רוז'ינה, לפגישה עם אותו 'איש עסקים גדול ומצליח'.
בהגיעם לרוז'ין הביע הבן התפעלות רבה מהפאר שניבט מבית הצדיק. הוא, כמובן, היה משוכנע שהגיע לביתו של אחד מעשירי הארץ.
'אני אכנס ראשון, כדי לסכם תחילה עם האיש את העסקה בְּקַוִּים כלליים ולאחר מכן תצטרף אלינו גם אתה, כדי שנשב יחדיו ונסגור את הפרטים הקטנים', אמר האב לבן.
הדברים התקבלו על דעתו של הבן, והאב נכנס לבדו אל הצדיק. הוא גולל לפניו את סיפורו העגום על בנו שסר מדרך הישר. כששמע הצדיק את דברי האב ואת חומרת המצב של בנו, נאנח מקירות לבו. לרגע התעורר בלב האב חשש כי גם הצדיק מרוז'ין ימשוך את ידיו מהענין.
אולם כאשר הוסיף האב ואמר כי נשלח אליו על ידי הצדיק רבי דובער מליובאוויטש, ניכרו על פני הצדיק מרוז'ין אותות התרצות והסכמה. 'לכל יהודי יש אחיזה בתשובה' – אמר – 'צריך רק להבעיר את הניצוץ שבקרבו'.
כעבור זמן מה נקרא גם הבן להיכנס פנימה. בראותו את פניו המאירות של הצדיק, הבין הבן כי נפל ל'מלכודת' שנפרשׂה לרגליו. בחושיו המחודדים קלט מיד כי לא בעסקי ממונות מדובר אלא… בעסקי נפשות.
לרגע ביקש לסוב על עקביו ולצאת מהבית כלעומת שבא, אך הצדיק נעץ בו מבט חודר שכמו הצמיתו למקומו. הצדיק לא הוציא הגה מפיו, רק סימן לו לבוא אחריו. האב נותר בטרקלין הבית ואילו הצדיק והבן נכנסו פנימה אל תוך החדרים הפנימיים.
יחדיו פסעו הַשְּׁנַֽיִם על שטיחים רכים ויקרים, עוברים מחדר לחדר, עד אשר הגיעו לחדר שעל קירותיו תלויות היו כמה מראות. רמז הצדיק לבן להביט במראה הראשונה.
הבן הביט במראה… ולנגד עיניו צפה ועלתה כמתהום הַנְּשִׁיָּה דמותו שלו עצמו בעת שהיה נער צעיר, מעוטר בפאות ושתי עיניו מפיקות תום וטוהר…
מכאן לקחו הצדיק אל מראה נוספת. כעת ראה הבן את עצמו בשלב התהייה והחיפוש בשדות זרים. הדמות שניבטה אליו שידרה בלבול ואבדן דרך…
במראה הבאה ראה הבן את עצמו עובר את אחת מהעבירות הראשונות והחמורות שלו…
במראה הרביעית הוא ראה אדם (את עצמו) המסתער על תאוות העולם מתוך בולמוס ואיבוד דעת…
ובהגיעם למראה החמישית, נשקפה אליו דמותו הנוכחית, כמות שהיא. לפתע ראה עצמו באחד מרגעיו המתריסים והמכוערים במיוחד…
זעזוע עמוק אחז בו לפתע. ההזדמנות שניתנה לו לראות ברצף אחד את כל המסע כולו, מאז ימיו ב'חדר' (בתלמוד תורה) ועד עתה – האירה את עיניו ושברה את לבו. הוא פרץ בבכי מר והשתטח על הרצפה לרגלי הצדיק.
'הבה לי דרך תשובה!' – התחנן בזעקות שבר.
הצדיק לא מיהר לענות לו. תחת זאת הניח לו לזעוק מקירות לבו ולבוסס בדמעותיו עוד שעה ארוכה. רק אז, משהשתכנע כי זעקותיו אמיתיות והן בוקעות ועולות ממעמקי נפשו, נעתר לתחנוני הבן החוטא והורה לו לקום ולעמוד על רגליו.
במשך זמן רב הסתגר הצדיק מרוז'ין עם הבן והורה לו דרך מפורטת לתיקון חטאיו החמורים. לאחר מכן נפרד בחביבות ממנו ומאביו.
בימים ובשבועות הבאים שינה הבן את כל אורחותיו. חזרתו למוטב התבטאה גם בחזותו החיצונית שהשתנתה לבלי הֶכֵּר. וכאשר התמיד בכך לאורך זמן, ידעו הכל כי תשובתו שלימה…
[11] פירוש, בשבע אותיות בג"ד כפר"ת – הנקראות אותיות כפולות, כי יש בהן שני אופני קריאה דגש ורפה – חקק הקב"ה את כל השביעיות המבוארות.
[12] וכתב הגר"א זיע"א (שם): ולמרות שבפרשת חוקת הוזכר עוד מדבר, וכמו שנאמר: "וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּֽחֲנוּ בְּעִיֵּי הָֽעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ" (במדבר כא, יא), הוא לא מדבר נוסף, אלא הוא המדבר השביעי – 'מדבר קדמות'… עיין שם בדבריו.
[13] וראה מה שהרחבנו בזה במסילות אל הנפש (פרשת אמור – שנת תשפ"ד).
[14] במשך 40 שנות הליכה במדבר, הם עברו בשבעה מדברות, כאשר בששה מדברות הם שוהים בסך הכל שנתים. ואילו במדבר צין הם שוהים 38 שנה!
וזה לשון רש"י (דברים א, מו): 'ותשבו בקדש ימים רבים' – י"ט שנה. שנאמר: 'כימים אשר ישבתם' – בשאר המסעות, והם היו ל"ח שנה, י"ט מהם עשו בקדש וי"ט שנה הולכים ומטורפים וחזרו לקדש, כמו שנאמר "ויניעם במדבר" (במדבר לב, יג)…
וקדש היה במדבר צין, וכמו שנאמר: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל־הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" (שם כ, א).
ולפי מה שהתבאר בדברי הגר"א זיע"א, 'מדבר צין' – מכוון כנגד ספירת ההוד. ובענין הרגשות הוא כנגד רגש התמימות.
והנה, ששת אלפי שנות עולם מכוונים כנגד ששת הספירות, והאלף החמישי מכוון כנגד ספירת ההוד… ובספר הזוהר הקדוש (רעיא מהימנא – פינחס דף רמג ע"א) אמרו:
'הוד, בו נאמר: "נתנני שממה כל היום דוה" (איכה א, יג) – הוד, מצד ההוד, אלף חמישי, נשאר בית המקדש חרב ויבש'…
[15] בפרשת ואתחנן נאמר כך: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶי"ךָ, בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶי"ךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה" (דברים ז, ו).
וממשיכה התורה ואומרת: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל־הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל־הָעַמִּים" (שם פסוק ז).
וביארה הגמרא הקדושה (חולין פט.) כך:
אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גְּדֻלָּה אתם ממעטין עצמכם לפני.
נתתי גדולה לאברהם – אמר לְפָנָי: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז). למשה ואהרן – אמרו: "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ז). לדוד – אמר: "וְאָנֹכִי תוֹלַֽעַת וְלֹא אִישׁ" (תהלים כב, ז).
אבל עובדי כוכבים אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד – אמר: "הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר" (בראשית יא, ד). לפרעה – אמר: "מִי ה'" (שמות ה, ב). לסנחריב – אמר: "מִי בְּכָל־אֱלֹהֵי הָֽאֲרָצוֹת וגו'" (מלכים־ב יח, לה). לנבוכדנצר – אמר: "אֶֽעֱלֶה עַל בָּֽמֳתֵי עָב" (ישעיה יד, יד). לחירם מלך צור – אמר: "מוֹשַׁב אֱלֹהִי"ם יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים'" (יחזקאל כח, ב).
ונסכם:
מגלה לנו הגמרא, שמה שנאמר על עם ישראל: 'כי אתם המעט מכל העמים' – אין הכוונה שעם ישראל מועטים בכמותם (יותר מכל האומות), אלא הכוונה היא שיש בהם מדת ענוה, ולכן, אפילו כשהקב"ה משפיע להם גדולה הם תמיד ממעטים את עצמם לפניו! והענוה הזו היא אשר גורמת לכך שהקב"ה יחשוק בעם ישראל!
מה שאין כן אומות העולם, אצלם שורה בקביעות רגש הגאוה. וזו הסיבה העיקרית שהקב"ה מואס בהם!
ונמשיך להתבונן בדברי הגמרא:
כדי להמחיש לנו את נקודת ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם, מביאה הגמרא דוגמאות ממלכים שמלכו בעולם, שלשה מלכים מישראל, והם: אברהם, משה, ודוד. וחמשה מלכים מאומות העולם, והם: נמרוד, פרעה, סנחריב, נבוכדנצר, וחירם מלך צור.
וכשמתבוננים בהם רואים את נקודת ההבדל.
מלכי אומות העולם קיבלו גדולה וממשלה עוצמתית, שלטון, כח, כסף וכבוד, כמעט ללא הגבלה.
והעוצמה הזו גרמה להם לסחרור חושים!
הם 'נלכדו' ברשת של 'הסחרור', והיו בטוחים שהם כל יכול, וכל מה שיש להם, הוא פרי חכמתם, כשרונותיהם וחריצותם.
וממילא הם כפרו במציאותו של הבורא עולם!
אך, לעומתם, מלכי ישראל, ככל שקיבלו גדולה ומלוכה, הם הרגישו קטנים וזעירים יותר. הם הרגישו את אפסיותם וקטנותם מול הבורא עולם!
[16] סיפר הגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א (בסוד עבדיך, חלק ח – עמוד רסא), וז"ל: בראשית שבתו על כסא ממלכתו בניקלשפורג העיר, זכה הגאון, הצדיק והקדוש, הרבי רבי שמעלקא, גם למנה של יסורי הצדיקים, אשר הנחילוהו אנשי ריבות בעלי חיצים מיושביה. כל כך, עד ששמע תלמידו וחברו, הצדיק הקדוש, הרבי רבי אלימלך מליז'נסק, בת קול מלעילא שיוצאת ומכרזת: 'כל שיניח לרבי רבי שמעלקא מניקלשפורג מאויביו שבעירו, הריהו בן העולם הבא!'
מיד ארז רבי אלימלך חפציו, אזר כגבר חלציו, נטל עמו קשתו וחיציו, ויצא להציל צדיק מיד לוחציו.
כיון שהגיע לניקלשפורג, בא עליהם בתכסיסי חכמה, עמד ודרש בפניהם מספר שבתות בפלפול ובסברא, תוך שהוא מצניע להם דברי כיבושין בין השיטין, עד שהחזירם בתשובה שלימה ונשקטה המריבה. מני אז, נהפכו כולם מאויבים לאוהבים, העומדים לימין הרב דמתא באהבה ובחיבה, בכבוד ובמורא.
עתה, שׂוּמָה עלינו לפתוח במעשה אחד מני רבים – שהיה עוד קודם שנשקטה המריבה. ומעשה שהיה כך היה:
בעל בית עשיר היה בעיר, אשר הראה לרב פנים שוחקות מיד עם בואו העירה. ונחשב למראה עינים, כאחד מאוהביו. ואולם, פיו ולבו לא שוים היו, ובקרבו פנימה שייך היה למחנה האויבים. פשיטא, ואין צריך לומר, כי שונא אחד כזה, המעמיד פנים, מסוכן וגרוע פי כמה מעשרה שונאים גלויים וידועים, שהרי ביותר יש להיזהר מן הצבועים. ואכן, שפל ובזוי היה מעשהו, בשעה שהזהירות מפניו היתה נעדרת.
אותו היום, ערב יום הכיפורים היה, לא פחות ולא יותר, מן המנחה ולמעלה. ודייקא אז, מצא לו אותו בר נש בקעה להתגדר בה בשנאתו. באותה שעה. היסב הרב הצדיק בביתו לסעודת היום, שהרי מצות היום באכילה ובשתיה, כאשר נכנס לו הלה אל הבית בהרחבה, כולו שופע ידידות מעושה, ותחת בית שחיו בקבוק יין אדמוני.
יין ישן נושן, יחיד במינו, היה זה, מעשה ידי אָמָּן משכבר הימים, אשר כמוס היה וחתום באוצרותיו של העשיר מזה עידן ועידנים. סגולה יתירה נתייחדה בו, בחמר עתיק זה, שהיה בכחה של כוס אחת ממנו בלבד, להפיל על האדם תרדמה בת כ"ד שעות תמימות. והיתה הסגולה בדוקה ומנוסה מזה פעמים רבות. ואפילו פעם אחת לא הכזיבה.
עתה, סמוך ונראה ל'כל נדרי', מצא לו אותו רשע ערום עצה ותושיה, להשקות את גאון ישראל, פאר מקדושים, מאותו יין קשה שבקשים, בכדי להפילו, חלילה, בפח יוקשים, ולהפיל עליו חבלי שינה נחושים (חזקים וקשים כנחושת), למשך כל היום הקדוש כולו. כך, סבור היה, יתבזה הרב לעין כל, וכאשר ייקץ מיינו, יחפז להימלט מן העיר ברוב חרפה, ולא ישוב אליה עוד לעולם ועד.
ברם, הן שומר ה' את כל אוהביו, ואם "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר" (שמואל־א ב, ט), ראשיהם לא כל שכן?! וכיון שהגיעה העת ללכת לבית הכנסת לתפילת היום, עמד הרבי רבי שמעלקא על רגליו, בראש צלול וברוח רעננה, והלך לבית התפילה כלא היה דבר…
דרכו של הצדיק היתה, לשהות ביום הכיפורים בבית הכנסת מעת לעת, למכניסתו ועד צאתו. בליל יום הכיפורים, לאחר תפילה, נוהג היה לומר מזמורי תהלים עם הציבור. פסוק בפסוק. באותה שנה, כיון שהגיע לפסוק: "בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי חָפַצְתָּ בִּי, כִּי לֹא יָרִיעַ אֹיְבִי עָלָי" (תהלים מא, יב), החל נושא את נפשו בשוועות ובתחנונים, יוצאים מגדר הרגיל, והאריך באמירתו שעה ארוכה, תוך שהוא חוזר וקורא את הפסוק פעמים רבות ובהטעמה יתירה.
דממה עמוקה נשתררה בבית הכנסת. כל הנוכחים ניצבו כמו נד והאזינו בחרדת קודש להשתפכות נפשו של רבם הקדוש. בינתים, החל הצדיק לפרש שיחו ביתר שאת, תוך שהוא מתרגם לעצמו את הפסוק בלשון המדוברת ובקול רם:
'בזאת אדע, אב רחום שבשמים, 'כי חפצת בי – כי לא יריע אויבי עלי' – בכך שלא 'יורע' לאויבי בגללי, ולא יענש, חס ושלום, בסיבתי!'
פעמים אין ספור חזר הצדיק על הפסוק ועל 'תרגומו' המיוחד, בקול שוועה קורעת לב, כשמעיניו מפכים נחלי דמע מאין הפוגות.
לא הרחק, על מקומו אצל כותל המזרח, ניצב אותו עשיר בעל היין, כשכל אבריו מרחפים (רועדים ורוטטים) מאימה. היה הוא היחיד בכל בית הכנסת כולו, אשר פשר התחנונים הללו נהירים (ברורים) היו לו. בנפשו יודע היה היטב בשל מי כל הסער הזה. לבו הלם בפראות וכל קרביו קראו קיש קיש.
לאחר האימה והפחד שירדו עליו, חלף עליו גם גל של חרטה. כל חושיו נתמלאו בצער עמוק, על המעשה הנואל (האוילי וטיפשי) אשר עשה במחשבת זדון, ומ"ט שערי חרטה לא הספיקו להמיית נפשו הסוערת.
צא ולמד – הטיח בעצמו – עד היכן מדת טובו וצדקותו של הצדיק הזה מגעת! לא די שכוונתי המרושעת גלויה וידועה לפניו, לא די שאינו מבקש לנקום ממני על כך, אלא שעוד ניצב הוא ושופך את נפשו בתפילות ובתחנונים לפני המקום, ברוך הוא, שלא יענישו אותי משמים, חלילה. על אותו מעשה שפל שעשיתי!…
הוא לא יכול עוד לעמוד בפני התוכחה הפנימית שכִרסמה בלבבו ללא רחם, עקר עצמו ממקומו אל עבר הרב, ופרץ ביללות מקוטעות, לבקש מחילה קֳבָל עַם ועדה, תוך וידוי פומבי על המעשה ועל המחשבה כאחת.
חס לי! – קרא הצדיק כשהוא נרתע לאחור – ממני אינך צריך לבקש מחילה! כלום סבור אתה, יקירי, כי למען כבוד וגדולה עליתי על כס רבנותה של ניקלשפורג, עד כי אקפיד על פגיעה בכבודי?! הס כי לא להזכיר! אינך יכול כלל לתאר לעצמך, איזו טובה עצומה היית גורם לי, אילו יצאה מחשבתך אל הפועל, והייתי, אכן, מתבזה לעיני כל העם. אינך מעלה אפילו על דעתך, כמה חטאים עוונות ופשעים יכולים היו להתכפר לי בבזיון הכביר הזה, של שכרות ביום הכיפורים!…
חס ושלום! אינך צריך לפייסני כל עיקר. טובה גדולה ורבה נתכוונת לעשות לי, אלא שלא זכיתי, לא הייתי ראוי לה, לפיכך נתעכב הדבר משמים!…
העשיר דנן לא ידע את נפשו מרוב צער ומבוכה, מול אצילות נפשו ושגב גדולתו של הרב, אשר נתגלו עתה לפניו בשיא יפעתם (יופיים והדרם). מני אז, הפך אכן באמת לאוהב, בלא לב ולב, ולא זז השכם והערב, מלעזור ולסייע להוקיר ולחבב, ונמנה על אנשי שלומו הנאמנים של הרב כל ימי שבתו בעיר… עיי"ש בהמשך הסיפור.
[17] ובכלליות עם ישראל נקראו 'צדיקים', ולכן הם 'כעץ שתול' לעד ולעולמי עולמים!
ובענין זה סיפר הגאון הרב מנחם שטין שליט"א (הובאו דבריו בספר דורש טוב, שבועות – עמוד שעג), וז"ל:
אבי ז"ל היה ניצול שואה, בן למשפחת תלמידי ה'כתב סופר' זצ"ל. לפני השואה הוא היה נשוי לאחותה הגדולה של אמי. היה להם בן קטן בן ארבע. אשתו ובנו הקטן הועלו על המוקד. לאחר המלחמה הוא נשא את אמי, אחות אשתו.
כשהשאתי את בני, בעיצומה של השמחה, כאשר מאות בחורים רוקדים ריקוד של מצוה עד לב השמים, ובעזרת הנשים בנות ישראל משמחות את הכלה, לפתע ראיתי את אבי פורץ בבכי.
שאלתי אותו: אבא, מה קרה? והוא משיב לי: אני רואה מראות אלקים!…
לא הורגלתי לסגנון הזה. שאלתי אותו מה כוונתו. בעודו מתייפח בבכי, הוא אומר לי: חז"ל (מדרש רבי תנחומא – נח אות ה) אומרים על נח שהוא ראה שלשה עולמות – עולם שלפני המבול, עולם בחורבנו, ועולם שלאחר המבול. גם אני ראיתי שלשה עולמות: ראיתי את העולם שלפני השואה – עם ישראל בתפארתו, קהילות וישיבות, רבנים וגדולי תורה אנשי שם.
אחר כך – ממשיך אבי – ראיתי עולם בחורבנו: שואה איומה, הכל חרב. קהילות ישראל חרבו עד היסוד, רבנים ואדמורי"ם עלו על המוקד, מיליוני יהודים קדושים וטהורים נשחטו ונטבחו על קידוש ה'.
הייתי בטוח – אומר אבי – שעם ישראל נגמר, נגמרה היהדות. ראשי השלטון במדינה הצהירו שתוך כמה שנים לא ישאר אף יהודי דתי.
והנה כעת, אני עומד כאן בחתונה של הנכד שלי, בן תורה. אני רואה מאות בחורים בני תורה, שנולדו 'אחרי המבול', רוקדים לכבוד החתן בכזאת גאוה יהודית. בעזרת הנשים בנות ישראל צנועות משמחות את הכלה.
אני רואה עולם בהיבנותו. עם ישראל קם מעפרו, אודים מוצלים מאש הקימו בתים חדשים, נוסדו ישיבות וקהילות קודש, בני תורה מסולאים מפז עוסקים בתורה ובעבודת ה'. כשהסתתרתי מאימת הנאצים, לא חלמתי שאזכה לראות את המחזה הזה. ועכשיו שאני רואה זאת לנגד עיני, איך אוכל לכלוא את רגשותי?!
[18] בספרו דעת שרגא (חינוך – עמוד צג).
