פתח דבר
אלי שפשף את עיניו והבליע פיהוק. השעה 12 בלילה, שעה מאוחרת לכל הדעות. הוא ניגש לספריה, לקח קריאת שמע שעל המיטה והחל לקרוא בכוונה. וכשהגיע לוידוי, נדדו עיניו מאליהם אל הכתב הקטן, וכך היה כתוב שם:
'יאמר הוידוי בלב שלם, ויזהר להתוודות על אותם עוונות שעשה באותו יום (מה שהוא זוכר), ועל ידי הוידוי יתפרדו כחות הטומאה מנפשו, ואז תוכל נפשו לעלות לעולמות העליונים'.
אלי, שרצה לקיים את מה שנאמר, עצם את עיניו והחל לשחזר לעצמו את מאורעות היום החולף:
אחר תפילת שחרית הנחתי תפילין של רבינו תם, פתחתי איזה עלון, וקראתי:[1]
בעיר אניפולי של אותם הימים, התגורר הצדיק הנשגב רבי זושא. צדיק אשר נגזר עליו מן השמים שימיו יעברו עליו בעוני ובמחסור.
אך למרות הצער והיסורים, היו בוקעים מרבי זושא להבות בוערות של אש השמחה. להבות שרוממהו למדרגות עליונות מאוד. 'כי השמחה היא אש רוחנית המכלה ושורפת את כל הטומאות!' (המוהרא"ש זיע"א).
ולידו, בסמוך לו, התגורר יהודי נכבד, שחי לו בתנאים גשמיים נוחים המרחיבים את הדעת.
אך למרות הטוב הגשמי שהיה מנת חלקו, היו בוקעים מעיניו של אותו יהודי נכבד דמעות עצב ויגון. דבר שהחליש את נפשו מאוד, 'שהגם שאין העצבות חטא בעצם, הרי היא פתח לכל החטאים והעוונות והיא שורש לכל המגרעות!' (חלב הארץ, חלק ג – עמוד 83).
והיה אותו יהודי תוהה תדיר למקור שמחתו הנצחית של רבי זושא אשר מעולם לא הועם זהרה. ואז הוא החליט, אני חייב לברר זאת, אני מוכרח לדבר אתו.
וכך, בחצות ליל, בשעה שהוא היה בטוח שאיש לא יראה אותו, הוא יצא מביתו וניגש לביתו של רבי זושא. וכשהגיע, הסתכל אנה ואנה, וכשראה שאין שום אדם בסביבה הרואה אותו, נקש קלות על הדלת.
רבי זושא פתח את הדלת וקיבלו במאור פנים, ולאחר ששמע את שאלתו, פתח ואמר:
בוודאי זוכר אתה כי לפני שבועות אחדים ערך עשיר העיר חתונה לבנו והזמין את כל יושבי עירנו להשתתף בשמחה וליטול חלק בסעודת המצוה.
האמת אומר, כי כלל וכלל לא עלה על דעתי, כי גביר אדיר כמותו יזמין בריה עלובה כמותי אל החתונה. ואולם, למרבה הפלא, הופיע משרתו של הגביר במעוני ביום שלפני החתונה, והזמינני להשתתף בשמחתו.
ואני שאלתי בתמיהה: אתה בטוח שהוא הזמין אותי? מאיפה הוא מכיר אותי בכלל! והמשרת הראה לי את רשימת המזומנים, ואמר: הנה, הבט בעיניך, אתה מופיע!
יכול אתה איפוא לשער בדעתך – המשיך רבי זושא וסיפר – איזו הפתעה נעימה היתה זו בעבורי ואיזו שמחה גדולה נגרמה לי מכך.
בהגיע ליל החתונה, אמרתי לעצמי, הוא כיבד אותי, גם אני צריך לכבד אותו, ולפיכך הקדמתי איפוא והגעתי לאולם עוד לפני השעה היעודה, ואכן האולם היה עדיין ריק יחסית, ותשומת לבו של המחותן הגביר הוסבה כולה אלי. כטוב לבו, קבע לי מקום למושב באחד השולחנות הקדמיים, הרבה מעל ומעבר לצִפיותי, ובהכירו אותי כעני ואביון ומטופל במשפחה, העניק לי גם מתת יד הגונה, מן הצרור התפוח אשר מוכן היה עמו לחלוקה במשך הערב. במהלך הסעודה, זכיתי גם לקבל לצלחתי ממיטב המנות, בהתאם למקום המכובד שישבתי בו.
ובסופו של האירוע, כיבדו אותי בזימון ובשבע ברכות.
קיצורו של דבר: שבתי הביתה מאותה חתונה, שמח וטוב לב עד למעלה ראש. קודם כל, שמחתי על עצם ההזמנה, אשר זכיתי לה בהיסח הדעת. שוב שמחתי על כך שהגעתי בזמן מוצלח וזכיתי לתשומת לבו המיוחדת של המחותן. חזרתי ושמחתי, על המקום הטוב שהועיד לי, ועל כל הטובות האחרות…
אתה לעומת זאת – המשיך רבי זושא את תיאורו החי באזני בן שיחו – מאז ששמעת על האירוסין של בן הגביר כבר היית בטוח שהוא יזמין אותך לשמחתו. וכי איך יתכן אחרת?! לפיכך, כאשר שבוע ימים לפני החתונה עדיין לא קיבלת את ההזמנה המיוחלת, החלו בני מעיך מתהפכים בקרבך מרוב דאגה והיסוס, שנתך נדדה מעיניך בלילות ומחשבות קודרות העיבו על שמיך… 'איך זה יכול להיות שהוא שכח ממני???'
וכשבסופו של דבר נראה שלוחו של הגביר בסף ביתך ובידו ההזמנה, נשמת לרווחה. ואף על פי כן רצית לשמוע במפורש שהעשיר מזמין אותך. ולכן שאלת בענוה מעושה: אותי? הגביר מזמין אותי? אתה בטוח?
והשליח הראה לך את ההזמנה ואמר: ראה בעיניך אתה מוזמן.
ואתה הצצת, וראית, שאתה מופיע ברשימה במקום ה-39! ופניך חוורו! וחשבת לעצמך: איזה חוצפן! במקום לרשום אותי בעשיריה הפותחת, הוא שם אותי בעשיריה הסוגרת?
ואתה שנפגעת עד עומק נפשך, החלטת: הוא לא יודע לכבד אותי, גם אני לא אכבד אותו! אני לא אלך לחתונה הזו!
אך, כשהגיע ליל החתונה החלו בני מעיך להתהפך, כולם שמחים, אוכלים ושותים, ורק אני יושב כאן, בודד, רעב, צמא ומותש!
ובסוף, ב-11 בלילה הרגשת שאתה לא יכול יותר, ואמרת לעצמך: הרי אני בעל מדות טובות, ואם כן, זה מתאים לאישיותי להתנהג בענוה, וללכת להשתתף בחתונה!
הגעת, והתברר שלא נותרו מקומות ישיבה. ואתה נטלת איזה כסא וישבת בצד. אחרי כמה דקות שהיית 'צדיק נסתר', ראה אותך בעל השמחה, והוא ניגש אליך ואמר: או איזה יופי שבאת! בואי עמי לשולחן הכבוד.
אך שם לא היה מקום, ולכן הוא שם לך כסא מאחורי אחד היושבים.
בעל השמחה הלך להביא לך איזו מנה לאכול, אך כבר לא נותר, ולכן הוא 'ארגן' לך מנה מכמה צלחות, והגיש לך!
אתה התמלאת בכעס, 'איך הם לא מתביישים להביא לי אוכל שכזה?'
וכעבור כמה דקות כשהגיעו ה'שבע ברכות' היית בטוח שיכבדו אותך בזימון או לפחות באחד מהשבע ברכות, אך לא! לא כיבדו אותך בשום כיבוד!
ואתה הלכת הביתה, עצוב ומדוכא, ובדרך קללת את החתן והכלה, ואת ההורים שלהם ואת ההורים שלהם… עד אברהם אבינו ושרה אמנו.
סופו של דבר: מכל החתונה, לא נותר לך אלא מועקת לב קדורנית, רצופת מפח נפש, מרירות ואכזבה!…
וזה ההבדל ביני לבינך – סיים רבי זושא – אתה חושב שהכל מגיע לך ולכן תמיד אתה עצוב. ואילו אני חושב ששום דבר לא מגיע לי ולכן אני תמיד שמח!
סיימתי לקרוא את הסיפור – המשיך אלי בחשבון נפשו – ועיני מלאו דמעות: זה כל כך נכון, מעתה אני אשתדל להיות תמיד שמח בחלקי.
וכשישבתי בארוחת הבוקר ואכלתי ביצה עם זעתר ושמן זית, הרהרתי לעצמי: כמה אני צריך להודות לה' יתברך ולהיות שמח בחלקי! וכך המשכתי להודות לה' על כל דבר.
כעבור כמה שעות – המשיך אלי ונזכר – עברתי ליד כולל של פנסיונרים, והם ביקשו ממני להשלים להם מנין למנחה.
בסיום התפילה ראיתי את ספר 'ר' אשר' (של הגאון הרב יאיר וינשטוק שליט"א), פתחתי אותו (בעמוד 178) וקראתי:
הגה"ק רבי אשר פריינד זיע"א נלחם כל ימיו מלחמת חרמה בעצלות. 'די ביסט פויל' (אתה עצל) היה משפט ששמעו ממנו ללא הרף.
לא היה דבר מגונה אצלו יותר מעצלות.
הוא נלחם נגד העצלות בכל המישורים. נגד עצלות המעשה, נגד עצלות המחשבה ונגד עצלות הרצון!
הדוגמא האישית שנתן לכל החברים היתה בלתי מעורערת. כל מעשיו היו בזריזות עצומה.
ומדי פעם היה נגלה לסביבה גם הזריזות שלו במחשבה וברצון, וכמו במעשה הבא:
בעת בניית הצריפים במירון, כל תלמידיו היו עסוקים בבניה, ולא היה מי שיכין אוכל. רבי אשר עמד בטבעיות במטבח והכין סלט גדול עבור כולם. מורכב מחומרים בסיסיים בלבד, ירקות מעט שמן ומלח לתיבול. אבל הטעם היה גן עדן. טעם שלא רגילים להרגיש בסלט פשוט.
אחד האנשים שהיה שם, שאל את רבי אשר: רבי! איך עשית את זה? איך נכנס טעם גן עדן לתוך עגבניה ומלפפון.
רבי אשר השיב: פשוט מאוד, צריך לרצות. אם אתה רוצה באמת שהסלט יהיה טעים, אז הוא נהיה טעים.
השואל לא הסתפק בהסבר ושאל: איך הרצון מוציא יותר טעם מהמלפפון?
רבי אשר העמיק בביאורו:
בתוך הירקות טמונים ניצוצות קדושים שצריכים לבוא על תיקונם, כשאתה רוצה באמת שלחבר יהיה טעם טוב בפה ושהאוכל יערב לחיכו, אזי הניצוצות יוצאים החוצה ומכניסים טעם במאכל.
והשואל שאל: וכל אחד יכול לעשות כך, או שזה רק אתה?
'כל אחד!' השיב.
הלימוד מכך הוא, שאדם הרוצה שלחברו יהיה סיפוק מהאוכל, עליו להתגבר על עצלות הרצון, ולרצות באמת שלחבר יהיה טעים…
עיני – המשיך אלי ונזכר – התמלאו שוב דמעות. זה כל כך נכון! מעכשיו אני אתחיל להילחם, בכל הממדים, נגד העצלות!…
בסוף היום, נכנסתי לבית הכנסת להתפלל ערבית, ושם עמד הרב ודיבר בקול חוצב להבות על קדושת העינים! שכל יהודי מחוייב לקדש את הראיה ובזכות כך הוא יזכה לראות עין בעין גילוי אלקותו יתברך.
והוא המשיך לבאר את גודל הזכות שיש לנו, שאנו חיים בעולם של נסיונות, ובכך אנו זוכים לסגל לעצמנו מדרגות רוחניות נשגבות ונעלות.
והרב פתח את ספר חיים שיש בהם (עמוד 147, להגאון רבי ברוך לב), וקרא:
אחד מדמויות ההוד שהתהלכו בטבריה לפני כמה עשרות שנים, היה הצדיק הקדוש רבי מרדכי לידר (המכונה: רבי מאטקי).
באחד הימים חלה במחלה קשה, וכפשׂע היה בינו לבין המוות. והקב"ה ברחמיו ריפא אותו והחזירו לחיים.
כאשר התחזק חזר למקומו הקבוע בבית המדרש, חבריו באו והקיפוהו, ואז אמר להם: אמש כמעט ועשיתי את ה'קונץ', כשכוונתו ברורה ל'קונץ' ההסתלקות מן העולם.
באותו מעמד היה הצדיק הקדוש רבי אליעזר רוזובסקי (המכונה: רבי לייזשע), ומיד אמר בקול גדול ומזעזע: איי לך, רבי מרדכי. נניח שחלילה עושה היית את ה'קונץ' ונפטר היית ח"ו, אך 'ולא תתורו' מה יהא עליו? הרי בעולמות העליונים אין אפשרות לקיים את המצוה הזאת… היית מוכן להפסיד את כל השכר הנורא והעצום שמקבלים בזכות קדושת העינים???
אלי עצם את עיניו והחליט: מעתה אני שומר על העינים. וזהו! זה סופי…
תפילת ערבית הסתיימה ואלי נכנס לביתו. אשתו חיכתה לו שם, הגישה לו כוס פטל, והחלה לבכות: אתה לא מספיק עוזר לי, אתה לא מספיק מכבד אותי. אתה מתעלם מצרכי ורגשותי וכו' וכו'…
לבו של אלי התפורר לפירורים. ובתוכו נשמע צעקה: מעכשיו אני אשתדל בכל כחותי 'לעבוד' על שלום בית…
אלי התעורר מזכרונותיו, ומצא את עצמו עומד כאוב ומובס, מול הוידוי שבקריאת שמע שעל המיטה.
כמה שינויי רצון היו לי ביום אחד: שמח בחלקו – והרצון נכבה. זריזות – והרצון דעך. שמירת העינים – והרצון ברח. ועתה רצון לשלום בית שבטח יחזיק מעמד עד מחר בבוקר!
מה יהיה אִתי? איך אפשר לעשות משהו, כשהרצון שלי זז מהר יותר ממאוורר???
ושלולית דמעות נִקְוְתָה למרגלות השולחן…
ובעקבות הדמעות הללו נכתבה החוברת. והרי היא לפניכם…
מצוה ושמה פרה אדומה
בט"ו בניסן, שנת 2448 לבריאת העולם, נגאלו עם ישראל ממצרים. וכעבור ששה חדשים, בי"א תשרי נצטוו על בניית המשכן.
בזריזות החלו לאסוף את הדברים הנצרכים לבניית המשכן, ובתוך יומיים אספו את כל הדברים, והחלו לבנות את המשכן וכליו…
וכעבור ששה חדשים (בערך) בכ"ג אדר החלה חנוכת המשכן. במשך שבעה ימים עבד משה רבינו במשכן כשהוא לבוש בבגדי לבן.
ובא' ניסן (תחילת השנה השניה לצאתם ממצרים) נחנך המשכן. וכך נאמר בפרשת 'פקודי' (הפרשה האחרונה בחומש שמות): "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, יז).
ואמרו בגמרא הקדושה (גיטין ס.): אמר רבי לוי, ביום שהוקם המשכן, הוצרכו עם ישראל לשמונה הלכות (לצורך העבודה במשכן), ולכן הקב"ה אמר למשה רבינו – בו ביום – שמונה פרשיות, והוא כתב כל פרשה במגילה אחת (כל פרשה במגילה נפרדת).
ורבי לוי מפרט את השמונה פרשיות, ואחת מהן היא פרשת פרה אדומה.
וזה ביאור המצוה:
חלק גדול מדיני התורה עוסק בדיני טהרות. ואחד מהדינים הללו הם דיני טומאת מת.
כל אדם הנטמא במת אסור לו להיכנס לבית המקדש, וכן אסור לו לאכול קדשים,[2] ואם הוא כהן אסור לו לאכול גם תרומה ומעשרות וכו'.
וכדי להיטהר מטומאתו, עליו להיטהר, וזאת על ידי שיזו עליו מאפר הפרה.
וכך מלמדת אותנו התורה הקדושה: כדי לטהר אדם שנטמא מחמת שנגע במת, צריך לקחת פרה אדומה, לשרוף אותה, לערב בכלי את אפרה של הפרה עם מים חיים,[3] ולהזות אותם פעמיים על האדם הטמא, פעם אחת ביום השלישי ופעם שניה ביום השביעי לספירתו (כלומר מיום שנטמא).
והנה, מצות פרה אדומה, היא לא מצוה שכלית, אלא חוק (והיינו שאין לנו הסבר שכלי לקיומה), וכמו שנאמר: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר יט, ב).[4]
ואחד מהדברים המיוחדים שלא מובנים בה, הוא הענין המופלא של 'נשיאת ההפכים' – באותה פעולה עצמה היא עושה שתי פעולות הפוכות לגמרי! – מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים![5]
ומכיון שחלק מעם ישראל היו טמאי מתים, כדי שיכלו להקריב קרבן פסח, היו צריכים להיטהר באפר פרה אדומה.
ולמחרת הציווי, ביום ב' ניסן, נשרפה הפרה האדומה הראשונה, ובה טיהרו את הטמאים מטומאת מת – ובי"ד בניסן הקריבו עם ישראל את קרבן הפסח.
כמעט ולא נגלה סודהּ!
מאותה פרה נשרפו בסך הכל עוד שמונה פרות, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות פרה אדומה פ"ג ה"ד), וז"ל:
'ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה. ראשונה עשה משה רבינו, שניה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית, והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון'.
ומסתמא, במהלך השנים, היזו מאפר הפרה האדומה על מאות מיליוני יהודים.
ולמרות הלימוד התמידי בהלכותיה, והשימוש התמידי באפרה, לא נודע סודה וטעמה!
ובמאמר מוסגר:
למרות שמצות פרה אדומה היא חוקה, משה רבינו זכה להשיג את סוד המצוה הזו, וכמו שאמרו במדרש:[6]
אמר רבי יוסי ברבי חנינא, אמר לו הקב"ה למשה: לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר חוקה!
והנה, חלפה חצי שנה מאותה עת בה גילה הקב"ה למשה את סוד הפרה אדומה, והקב"ה גילה את סודה לאדם נוסף, והוא: קורח!
וכך כתב הגה"ק רבי משה טייטלבוים זיע"א (ישמח משה – פרשת קורח):
'והנה קורח השיג מעלה גדולה, שהבין והשיג הענין של פרה אדומה, על כן ביקש להיות כמשה… שמכח שהשיג טעמו של פרה, הרהיב בנפשו עוז לחלוק על משה, וזה הוא מוסר גדול שאדם כזה בשביל גאותו נפל ונשבר'.
ושוב, חלפו כמעט אלפיים שנה, והקב"ה גילה את סוד פרה אדומה לשני צדיקים נוספים, והם: רבי אליעזר הגדול, ולתלמידו – רבי עקיבא.[7]
אך כאמור באופן כללי לא נגלה סודה של הפרה האדומה.
ולמרות זאת מצאנו במדרש שלדור האחרון – הדור שיזכה להיגאל – יגלה הקב"ה את סוד הפרה![8]
וצריך להבין מה ישתנה הדור האחרון מכל הדורות? מדוע דוקא הוא יזכה לקלוט ולהכיל בתוכו את ההארה העצומה הזו את סוד פרה אדומה?
ולפני שנשיב נקדים…
קדושת עץ החיים
בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, לקחו והכניסו לתוך גן עדן, וטייל עמו בכל הגן, ובמהלך הטיול הראה לו את העץ הנקרא 'עץ החיים'.
אין אנו יכולים לתאר בדעתנו איך נראה אותו העץ, אבל עלינו לדעת כי הוא היה דבר רוחני ונשגב מאוד, והוא היה צינור שדרכו הושפעו אור וחיות נשגבים לעולם.
וכך תיארו את עץ החיים אנשי כנסת הגדולה:[9] "רְבָה אִילָנָא וּתְקִף וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא וַֽחֲזוֹתֵהּ לְסוֹף כָּל־אַרְעָא. עֳפְיֵהּ שַׁפִּיר וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵהּ תְּחֹתוֹהִי תַּטְלֵל חֵיוַת בָּרָא וּבְעַנְפוֹהִי יְדֻרָן צִֽפֲּרֵי שְׁמַיָּא וּמִנֵּהּ יִתְּזִין כָּל־בִּשְׂרָא" (דניאל ד, ח-ט).[10]
ואמרו בזוהר (תיקוני הזוהר, תיקון סט – דף קיא ע"ב) שבעץ החיים יש את סוד שם הוי"ה, המורכב מארבע אותיות: י', ה' עילאה, ו', ה' תתאה.
אות ו' – כנגד גוף העץ.
אות י' – כנגד הפירות שלו.
ה' תתאה – כנגד שורש האילן.
ה' עילאה – כנגד הענפים.
הטיול בגן עדן הסתיים, ואדם וחוה התיישבו בגן עדן, במקום ששם נשבה רוח מסוג אחר, והאויר היה אור אלקי זך ומרומם. ואדם וחוה שנשמו אותו התמלאו ברגשות קודש נעלים…
נשמתו של אדם הראשון היתה משהו כביר ועצום, שאין לנו אפילו אפשרות לדבר אודותיה.
וגם גופו היה זך ונקי בתכלית, נקי – מכל תאוה אסורה, וזך – מכל מדה רעה. לאדם הראשון לא היה יצר הרע כלל! ולכן, מתוקף מעלתו הוא זכה להשיג את סוד הפרה אדומה![11]
וכנגדו, מחוץ לגופו, עמד הנחש בגן עדן והתמלא חלחלה: איזה אויר נורא!… והוא יצא לפעולה… אדם וחוה אכלו מעץ הדעת – ועל ידי כך נגרם פגם עצום ונורא בעץ החיים!
והגם שבתורה הקדושה לא נתגלה הפגם, אנשי כנסת הגדולה גילו, וכך נאמר: "עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת. קָרֵא בְחַֽיִל וְכֵן אָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְקַצִּצוּ עַנְפוֹהִי אַתַּרוּ עֳפְיֵהּ וּבַדַּרוּ אִנְבֵּהּ תְּנֻד חֵיוְתָא מִן תַּחְתּוֹהִי וְצִֽפֲּרַיָּא מִן עַנְפוֹהִי. בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ" (דניאל ד, י-יב)…[12]
על ידי החטא נפגם גוף העץ ('גֹּדּוּ אִילָנָא') – המכוון כנגד אות ו'.
התפזרו הפירות ('וּבַדַּרוּ אִנְבֵּהּ') – המכוון כנגד אות י'.
נקצצו העלים ('וְקַצִּצוּ עַנְפוֹהִי') – המכוון כנגד אות ה' עילאה.
ורק השרשים המכוונים כנגד אות ה' תתאה – נשארו בארץ ('בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ').
על ידי חטא עץ הדעת נוצרו שני נזקים:
א. נפגמו כל ארבע אותיות שם הוי"ה.
ב. נוצר פירוד בין הג' אותיות יה"ו לאות ה' אחרונה.
אחר שהתגלה לאדם וחוה גודל הפגם – התביישו מאוד, והתחבאו בין עצי הגן…
רוח החלה לנשוב והקב"ה התגלה לאדם: "וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהי"ם אֶל־הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ – אַיֶּכָּה" (בראשית ג, ט). המילה 'אַיֶּכָּה' מורכבת משני חלקים: 'איך ה" – כלומר, מדוע הפרדת את האות ה' מג' אותיות יה"ו.
לאחר שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת, חשש הקב"ה שמא יאכל אדם הראשון גם מעץ החיים, ולכן גירש אותו מגן עדן. וחסם את פתח הכניסה לגן עדן ב'לַהַט הַחֶֽרֶב הַמִּתְהַפֶּֽכֶת', וכך נאמר: "וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּֽדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶֽרֶב הַמִּתְהַפֶּֽכֶת לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (שם פסוק כד)…
האדם וחוה עמדו מחוץ לגן עדן והשתוקקו להיכנס חזרה, אך הקב"ה שׂם שומר בפתח גן עדן והוא: 'לַהַט הַחֶֽרֶב הַמִּתְהַפֶּֽכֶת', שהיא מתהפכת מבחינה לבחינה, מטוב לרע, מרחמים לדין, משלום למלחמה.
ומאז, נעלם מאתנו הדרך כיצד ניתן להתגבר על לַהַט הַחֶֽרֶב הַמִּתְהַפֶּֽכֶת…
אך הובטחנו שהדור האחרון, הדור שיזכה להיגאל, יזכה להתגבר על החרב הזו, ולאכול מעץ החיים…[13]
וצריך להבין מה ישתנה הדור האחרון מכל הדורות? מדוע דוקא הוא יזכה לקלוט ולהכיל בתוכו את הארת עץ החיים?
ולפני שנשיב נקדים…
כך הוא מסלול העליה
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר כך (מלוקט מספריו 'בצור יורם'):
כבר נודעו והתפרסמו דברי רבותינו הקדושים (מדרש רבי תנחומא, נשא – אות טז) שהסיבה שבגללה ברא הקב"ה את העולם מחמת שהתאוה שעם ישראל יעשו לו דירה בתחתונים.
התאוה של הקב"ה היא, שעם ישראל יקדשו דוקא את העולם הזה, החשוך והמגושם, ויכשירו אותו לשמש כדירה להשם יתברך.
ואף על פי שבוודאי לא חסרים להשם יתברך בעולמות העליונים גדודים גדודים של רבבות מלאכים ושרפים ואופנים, בכל זאת התאוה של הקב"ה היא לדור דוקא בעולם הזה התחתון יחד עם הנבראים התחתונים והמגושמים שבו, וכבר אמר האדמו"ר הזקן (עיין בספר אור התורה, במדבר חלק ג – עמוד תתקצז) ששרשה של התאוה היא בשורש ומקור השכל…
למשל, אדם שמאוד מתאוה לעשות משהו, כמה שינסו להסביר לו שלא כדאי לו לעשות זאת – הדבר לא יועיל, כי תאוה היא למעלה מהכחות של האדם, ולפעמים אפילו הוא בעצמו לא מבין מדוע הוא מתאוה, אבל זו עובדה שכך היא תאותו, ולכן הדרך היחידה להתמודד נגד תאוה היא בהתבוננות עמוקה מאוד, שעל ידי כך הוא יזכה להגיע אל שורש ומקור השכל, ושם, בשורש הוא יכול לשנות את עצמו…
ולענייננו, כך להבדיל אלף אלפי הבדלות לאין קץ אצל הקב"ה, תאותו של הקב"ה היא שתהיה לו דירה בתחתונים, וגם אם לא נצליח להבין למה ומדוע הוא מתאוה לכך (שהרי אין בידינו, כביכול, להגיע אל שורש חכמתו יתברך), זה לא אמור לשנות אצלנו מאומה, כי על תאוה לא מקשים קושיות, וכל שעלינו לעשות הוא להשתדל להוציא את תאותו של הקב"ה מהכח אל הפועל ולממש אותה.
יש להשם יתברך עונג מיוחד דוקא כשהנבראים התחתונים והפשוטים יודעים להשכין את השכינה בעולם, ומעלים שפע מלמטה למעלה לעולמות העליונים, ומורידים שפע מלמעלה למטה לעולמות התחתונים.
יש להשם יתברך שמחה גדולה ועצומה דוקא מכך שכאן בעולם הזה, 'עולם העשיה' הגשמי והחשוך, שכל כולו מלא בבעיות והתמודדויות רוחניות, תהיה לו דירה נאה.
כמה שהמלאכים העליונים הם קדושים וטהורים בכל זאת העבודה הרוחנית שלהם אינה שוה מאומה ביחס לעבודתם הרוחנית של עם ישראל כאן בעולם הזה, כיון שלמלאכים אין יצר הרע והם לא צריכים להתאמץ כלל כדי לעבוד את ה', וממילא אין שום מעלה מיוחדת במה שהם עושים.
אבל לעם ישראל שנמצאים בעולם הזה יש יצר הרע גדול והרבה קשיים והפרעות בעבודת ה', ובכל זאת הם מתגברים על הכל ומוסרים את נפשם לקיים את רצון ה', ולכן יש לה' נחת רוח גדול מאוד מהעבודה שלהם דוקא…
וברשותכם, נרחיב עוד:
כך עלה ברצונו יתברך לברוא עַם שיהיו קשורים בו יתברך, קשר אמיתי ונצחי, ומכל האומות הוא בחר דוקא בעם ישראל.
והבחירה שלו יתברך לא היתה רק בכלליות האומה, אלא גם בכל יהודי ויהודי! לכל יהודי יש קשר עצום עם הקב"ה, מה שנקרא בלשון העולם 'קשורים בדם'. כל יהודי חביב אצל ה' ממש, כמו שבן יחיד חביב על אביו ואמו, כמו שנאמר: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶ"ם" (דברים יד, א).
ומתוקף אהבתו יתברך לבניו אהוביו, רצה לתת להם את הטוב המושלם, את העונג האמיתי, ולכן העניק להם במתנה התמודדות. ועל ידי העמידה בהתמודדויות הם יפתחו ויכשירו את כלי נפשם לקבל את אורו יתברך, בדין ולא בחסד חינם.
וזו היא ההתמודדות:
בכל יהודי ישנה בחינת טוב שגנוז בעומק לבבו, אלא שהיא מכוסה ב'חושך ענן וערפל'. אדם צריך לדעת שבתחילת התקרבותו לה' עליו לעבור שלבים של 'חושך ענן וערפל' (עצבויות למיניהן, בלבולים שונים בעבודת ה', וכל מיני יסורים), ורק לאחר שיתגבר על כל אלו יזכה שיתגלה לו האור הגדול של הבורא יתברך ותורתו הקדושה.
אבל יש כאלה שכשהם רואים את החושך מיד הם בורחים. ויש שמצליחים להתגבר על החושך אך כשנתקלים ב'ענן' מיד הם בורחים וכו', אך מי שרוצה באמת להתקרב לה' לא בורח אף פעם אלא מתמודד עם הכל, עד שמצליח להגיע אל האור הגנוז. כי האור הגנוז נגנז בפינות מאוד מאוד נסתרות בנפש, והוא מתגלה לאדם עקב עמידתו האיתנה מול כל הנסיונות והקשיים המכונים 'חושך ענן וערפל'.
בעולם הזה צריך להתמודד עם הרבה סבל ויסורים, ונשמה שלא עברה את מסלול הסבל של העולם הזה לא תוכל לקבל שום אור אלקי.
רק מי שזוכה להתמודד בסבלנות רבה עם כל הקשיים והמניעות והעיכובים של העולם הזה, הקב"ה פותח לפניו את כל השערים ומורה לו את הדרך העולה בית אל.
אפילו נשמה קדושה כמו של תנא, אם היא לא תהיה בעולם הזה כמה שנים ותעבור בזיונות והשפלות ו'ריסוק' של ממש היא לא תזכה בהארה של ה'.
ונחזור שוב על הדברים:
כל הארה והשגה רוחנית שאדם רוצה להשיג בעולם הזה, מלווה בהרבה קשיים ומניעות, משום שהאור האלקי מלובש ומכוסה בהרבה כיסויים. וכן כשאדם לומד את התורה הקדושה, קשה לו מאוד להבין את הדברים שהוא לומד ולרדת לעומקם, משום שהם מכוסים ומוסתרים.
ובכל פעם שאדם מזכך את עצמו ומסיר מעליו עוד מדה רעה ומסלק ממנו עוד תאוה של העולם הזה – פעם תאות הדיבור, פעם תאות האכילה, פעם תאות האשה, פעם תאות הממון וכדומה – הקב"ה מסיר מעל התורה שהוא לומד עוד כיסוי ועוד כיסוי, עד שלבסוף הוא זוכה שהתורה תתגלה ותאיר לפניו כפי שהיא בשמים ללא שום כיסוי.[14]
משל למה הדבר דומה – לאדם שרוצה להכין לחמניה משובחת. מתחילה כשהוא לוקח את החיטה, היא מלובשת ומכוסה בהרבה כיסויים של מוץ ותבן, ועליו להסיר מעליה את כל הכיסויים, ורק לאחר מכן לטחון אותה היטב עד שהיא נעשית קמח, ואחר כך לעשות ממנה עיסה של בצק ולאפות אותה עד שיוצאת ממנה לחמניה משובחת.
וכמו כן ברוחניות – כדי להגיע ליופי של התורה מוכרחים להסיר מעל הנפש עוד ועוד כיסויים ולברור ממנה את הפסולת, ורק אחר כך ניתן לזכות לגלות את אורה של התורה…
אך עדיין צריך להוסיף עוד נקודה…
מעלת הטבילה במקוה
וכך כתבנו בספרנו חלב הארץ (חלק ה – עמוד 3):
הנה נודע שכל דבר שואף אל שרשו, וכמו שהמשילו זאת חז"ל בדבריהם הקדושים (בראשית רבה, פרשה נג – אות טו): 'זרוק חוטרא לאוירא – ועל עיקריה הוא קאים' (זרוק מקל לאויר והוא יחזור לשרשו).
ולכן גם הנשמה הקדושה שואפת בתמידיות לחזור לשרשה ולהתדבק בו יתברך בדביקות נשגבה ועליונה כאשר היתה באמנה אתו קודם שירדה אל העולם הזה השפל.
והאמת, שה' יתברך נתן לה את האפשרות הזו, גם בעודה אסורה וכבולה בתוך הגוף הנגוף (ובלשון החסידות: כמי שדר בבית ועליה).
אולם בסיבת עוונותיו של אדם נתהוה חציצה ומחיצה המפרידה בין האדם ובין השכינה הקדושה, כמאמר נביא הנחמות: "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכ"ם" (ישעיה נט, ב), וממילא נלקחה מהנשמה האפשרות הזו, והרי היא כמי שכבולה בכבלי ברזל בתוך הגוף.
ויותר מזה: באותה עת בה האדם חוטא, הרי הוא מתחבר עם הקליפות וכחות החיצונים, והם נאחזים בה ונוטלים את כחה ומונעים בעדה מלהאיר באור יקרות במתיקות, עריבות, השתוקקות, ודביקות בנועם אור העליון ברוך הוא.
ולכן צריך כל יהודי, בסוף היום, קודם השינה להתוודות על אותם עוונות שעשה באותו יום, ועל ידי הוידוי יתפרדו כחות הטומאה מנפשו, ויקבל כחות חדשים.
אך לא רק וידוי ותשובה, יהודי צריך להשתדל בכל יכולתו להיות טהור מכל הטומאות. ונרחיב:
בכתבי רבותינו ביארו שישנם ה' סוגי טומאה המעכבים את השראת השכינה על האדם, ויש לאדם לשמור עצמו ולהימנע מהם כמה שאפשר, ואלו הם:
א. טומאה רוחנית – רוח הטומאה השורה על הידים ואינה סרה אלא בנטילה.
ב. טומאה ממשית – היא טומאה היוצאת מגופו, כגון: זיבה וקרי וצרעת רח"ל.
ג. טומאה ממוצעת – כגון: מגע נבילות והיסטן, ומגע שרצים, וטומאת מת, שנעשה טמא מאחר שנוגע בממשות, אבל בו לא נדבק ממשות, מפני זה הוא ממוצע.
ד. נוסף על שלשת מיני טומאה הנזכרים לעיל, ישנו מין שהוא רגל רביעית במרכבה הטמאה, שראוי האדם ליטהר ממנו, והוא דבר שאינו מטמא, רק הוא מלוכלך ומטונף, והתורה אמרה: "והיה מחניך קדוש" (דברים כג, טו), כגון צואה ומי רגלים וכו' הדבוקים בבשרו, ואשר אין בגדיו נקיים בעומדו לפני השם.
ה. עוד יש טומאה רוחנית, והיא קשה מכל שהיו לפניה וזוהי טומאת העבירות, שכן דבר מנוי וגמור הוא ביד חכמינו הקדושים שהעוון מהוה חציצה ומחיצה המפרידה בין האדם לקונו, כמאמר נביא הנחמות ישעיה: 'עוונתיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכ"ם', ובהיות העוון מצוי בנפש האדם הרי זה נקרא 'טמא', וכמו שכתוב בעריות ובמאכלות אסורות לשון 'טומאה', וכיוצא בזה הוא הדין בכל עבירה שעושה האדם נטמאת נפשו.
והנה, מהטומאה האחרונה האדם נטהר על ידי ששב אל השם יתברך בכל לבו, ועל ידי כך זוכה שנפרדים מנפשו אותן הטומאות, ומתבטלות אותן מחיצות המפרידות בינו ובין קונו יתברך, ומאז נקרא 'טהור', וכן אמר הנביא: "וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם" (יחזקאל לו, כה), וכן דוד המלך אומר: "ומחטאתי טהרני" (תהלים נא, ד), נמצאת למד שבהיות האדם נטהר מחטאיו הרי זה נקרא 'טהור'.
אולם בנוסף לכך, הרוצה לטהר עצמו מכל הטומאות ישתדל לטבול במקוה בכל יום.[15] כי על ידי הטבילה שיטבול עצמו במקוה טהרה יגרום לטהרת הגוף. וכתב רבינו תם ע"ה בספר הישר (שער יג) כי 'טהרת הגוף יחדש טהרה בנפש', ובהיות גוף האדם טהור יורה על טהרת הנפש, וטהרת הנפש תסלול את הדרך להשיג שלימות הנשמה…
ואנו זכינו בסייעתא דשמיא, בספרנו חלב הארץ (חלקים ה-ו), להרחיב מאוד במעלת הטבילה במקוה ובכוונות הטבילה, עיין שם ותרוה נחת.
ונמשיך בדרכנו…
מעלת הדור תהפוכות!
משה רבינו זכה וחי 120 שנה, שנים מלאות מעש וקדושה. וביומו האחרון (שהיה בז' אדר שנת 2488) עמד ולימד את ישראל ארבע פרשיות, והן: נצבים, וילך, האזינו וזאת הברכה.
ובפרשת האזינו הוא אמר כך:
"וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּֽעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו. וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַֽחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" (דברים לב, יט-כ) – פשט הפסוקים הוא כך:
עַם ישראל חטאו והכעיסו את הקב"ה פעם אחר פעם, ולכן הקב"ה החליט להסתיר את פניו מהם, שיסתדרו לבד… רחמנא ליצלן.
אך מצאנו להגה"ק רבי קלונימוס קלמן זיע"א שביאר בספרו מאור ושמש (האזינו ד"ה וזה רומז הכתוב), כך (עם מעט עריכה):
עַם ישראל חטאו והכעיסו את הקב"ה פעם אחר פעם, והקב"ה אמר: 'וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם'. מילת 'וַיֹּאמֶר', כמו: "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי" (קהלת ב, א), ופירושו: הגם שיעלה על לבי להסתיר פני מהם, איני יכול! ולמה? לפי ש'אֶרְאֶה מָה אַֽחֲרִיתָם', אני אראה את האחרית, את הדור האחרון.
הדור האחרון יהיה 'דוֹר תַּהְפֻּכֹת', דור שכל המציאות המוכרת תתהפך, וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (סוטה מט:):
בעקבות משיחא, חוצפא יסגא![16] ויוקר יאמיר. הגפן תתן פריה והיין ביוקר. ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת. בית וועד יהיה לזנות. והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו. וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמהּ. כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו…
ולמרות כל התהפוכות הנוראות הללו, עם ישראל ימשיכו לעבוד את הבורא בכל כחותיהם, ובכל יכולתם.[17]
ובגלל מעלת הדור האחרון אני לא יכול להסתיר פני מעַם ישראל! כל הדורות כולם ינצלו בזכות הדור האחרון!
ונרחיב בדור התהפוכות…
ברוכים הבאים לשער החמישים!
בשנת 2238 לבריאת העולם עזבו יעקב ובניו את ארץ ישראל וירדו למצרים. ומאותה עת החלה גלות מצרים.
במאה ושתים השנים הראשונות לשהות עם ישראל בארץ מצרים, הם נהנו מעצמאות ושויון זכויות.
ואז, לאחר 102 שנה מת פרעה מלך מצרים ואת כס השלטון תפס מלול בנו… ומאותה עת החלה ההתעללות.
מאותו יום החלו המצרים למרר את חיי בני ישראל, ולענותם לשם עינוי. ההתעללות של המצרים עברה מזמן את כח הדמיון האנושי…
המצרים נטלו מהם כל זיק של חירות מינימלית, ובני ישראל השתעבדו טוטלית – במאה אחוז – לפרעה.
בעקבות השעבוד נשחקה נפשם של עם ישראל. אט אט החלה היא לאבד מאורה וחיותה הפנימית, ותחושות מרירות של אבדן ושנאה עצמית תפסו את מקומה…
והשנים המשיכו לחלוף…
אבדן הזהות הלך והעמיק, ובני ישראל המשיכו להידרדר במהירות שיא, התהום הנורא, שער החמישים של הקליפה נצפה כבר בקרבת מקום…
רעד חלף בכל המציאות, אם הם ילכדו במלתעות שער החמישים, הם אבודים! אין להם תקוה!…
והקב"ה התגלה למשה רבינו וציוה אותו: צא לדרך, עכשיו! אין זמן! אם הם יכנסו לשער החמישים של הטומאה, ימחה זכרו של עם ישראל ח"ו!
הקב"ה לקח את כל מציאות העולם, את דפוסי הטבע, את ההנהגה ואת המציאות, ונתן אותם בידי משה. 'משה! המציאות בידך, החל להכות!'…
ומשה החל בעבודה: 'קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָֽדְךָ' (מכת דם), 'נְטֵה אֶת־יָֽדְךָ' (מכת צפרדע), 'נְטֵה אֶת־מַטְּךָ' (מכת כינים), 'וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָֽיְמָה' (מכת שחין), 'נְטֵה אֶת־יָֽדְךָ עַל הַשָּׁמַֽיִם' (מכת ברד), 'וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּהוּ עַל אֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם' (מכת ארבה), 'וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם' (מכת חושך)…
טומאת מצרים נכנעה, ועם ישראל יצאו ממצרים! וכעבור 50 יום זכו לעמוד במעמד הר סיני. ושם, זכו ונטהרו, וכל הזוהמא שנדבקה בהם מימות עולם סרה מהם והשכינה העליונה שרתה עליהם בשלימות.
וגם אחרי שהסתיים מעמד הר סיני, לא פסקה גדולתם, שהרי משה רבינו היה רבם, ומכחו זכו הם להעפיל למדרגות לא נודעו…
וכמו שמעיד הפסוק: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶֽלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, ה):
'מֶֽלֶךְ' – הוא משה רבינו, ומעידה התורה שמשה רבינו זכה להעלות את כל אנשי דורו למדרגת 'ראש'! שכל אותו דור היו במדרגה עליונה כעליונות הראש לגבי הגוף.
ומאותה עת החלה ירידת הדורות.
ולכן אנו קוראים לכל קבוצה של זמן בשם 'דור'. כי משמעות התיבה 'דור' הוא מלשון מתדרדר, פירוש מתגלגל, היינו שמדורו של משה רבינו והלאה מתדרדרים הנשמות כלפי מטה ומתרחקים יותר מהראש.[18]
אך למרות כל ההידרדרות הרוחנית, כללי המלחמה הרוחנית מעולם לא השתנו! ותמיד, בכל הדורות, היתה המלחמה נגד ה-49 שערי הטומאה!
ואז, הגיע הדור שלנו, הדור תהפוכות, וגילה להפתעתו שכללי המלחמה השתנו.
מעתה המלחמה היא נגד שער ה-50 של הטומאה![19] ולכן המלחמה קשה כל כך!
וכך כתב הגה"ק הרב אברהם יצחק קאהן שליט"א (דברי אמונה – ימים נוראים ב, עמוד קצב):
הנה בזמנינו החשכות והנסיונות גדולים ועצומים, ואין לנו מהיכן לקבל התעוררות וקדושה, וכחות הרע מתגברים מיום ליום, וכבר כשל כח הסבל… ואי אפשר לנו להתחזק מעצמנו, מריבוי וקושי הנסיונות העצומים…
דהנה בדורות הקודמים היה עוד כח הצדיקים אשר הזריחו בבני ישראל התעוררות קדושה וטהרה, והיו יכולים להתחזק בעבודת השם יתברך, אבל כהיום ניטל מאתנו כח הצדיקים… ואין לנו עוזר וסומך…
וזהו: "וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּֽעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו" (דברים לב, יט) – שהשם יתברך רואה איך שהנסיונות וכחות הרע מתגברים מיום ליום, והצרות והחשכות מתרבה, ואנו נמצאים בשפל המצב ובחשכות נורא ואיום, ונופלים על ידי זה בנסיונות…
אנשים הולכים ברחוב עגמומיים ומכונסים. כבויים ודועכים. כאילו כבתה בהם נורה!
אנשים הולכים ברחוב ותנועותיהם כבדות, איטיות. עיניהם כבויות, תגובותיהם כפויות! נכון הם עדיין חיים, אך אוי ואבוי לחיים שכאלו![20]
וזהו: 'וַיַּרְא ה', שהשם יתברך רואה מה שגרמו כחות הרע, 'וַיִּנְאָץ' עליהם! ואיך נתעורר זאת? 'מִכַּֽעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו'! דהנה כלל ישראל הם חלק אלקי ממעל, ורוצים בפנימיותם להיות טוב, ולפעמים נזכרים באיזה מצב עומדים וכואב להם לבם על זה, וכועסים על עצמם איך היינו יכולים ליפול כל כך בעבירות ובשפלות, וזהו 'מִכַּֽעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו' – מכעס שכועסים על עצמם, על ידי זה נעשה התעוררות בשמים, 'וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ' – דהיינו שהשם יתברך ינאץ על הסטרא אחרא וכחות הרע שגרמו לכל אלו הנפילות והירידות!
"וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם" (שם) – זהו ההסתר פנים שנתקיים בזמננו, שאין רואים ואין שומעים כלום, ואין לנו מהיכן לקבל התעוררות והתחזקות!
"אֶרְאֶה מָה אַֽחֲרִיתָם" (שם) – וכל זה ההסתרה כי הקב"ה רוצה לראות אם יתחזקו בעבודתם גם בתוקף וקושי הצרות והחשכות והנסיונות!
וזהו התיקון של ישראל בדור האחרון, שאף בגודל ההסתר פנים והחשכות לא נעזוב ח"ו עבודתו יתברך. "כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה" (שם) – דור הפוך! שמהפכין את מדת הדין לרחמים! שלא היה יכול להיות כן בדורות הקודמים! כי דוקא בדור הזה, כאשר ההסתר פנים גדול מאוד ואנחנו בשפל המצב, ועם כל זה מתחזקים בעבודת השם יתברך, על ידי זה מהפכין את מדת הדין לרחמים ובזה יקרבו את הגאולה השלימה וכו'…
ועתה נשוב לשאלות ששאלנו…
סוד פרה אדומה
בפרשת השבוע, פרשת חוקת, נצטוינו על מצות פרה אדומה. וכך נאמר: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר יט, ב).
ומצאנו במדרש (ילקוט שמעוני, חוקת – רמז תשנט) שקישר את הפרה אדומה לכל ימות הגלות. וכך היא הדרשה:
'פָרָה אֲדֻמָּה' – זו מלכות בבל…
'תְּמִימָה' – זו מלכות מדי…
'אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם' – זו מלכות יון…
'אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל' – זו מלכות אדום, כי מעולם לא עלה עליה עול המקום, ועשתה רעות גדולות לישראל…
והנה, לכל מצוה ומצוה יש טעם, ומבואר בדברי המדרש שהטעם של הפרה אדומה תלוי דוקא בארבע הגלויות. רק לאחר שעם ישראל יעברו את כל הגלויות יוכלו להשיג את טעמה של הפרה האדומה!
כי בפרה ישנו אור כל כך עצום ונשגב, שכדי שנוכל להכיל אותו בנפש, צריכים להכין כלים במשך כל ימות הגלות.
וכך הוא גם הטעם לענין 'עץ החיים', שכדי שנוכל להכיל אותו בנפש, צריכים להכין כלים במשך כל ימות הגלות.
ונרחיב יותר…
הגלויות – בנין הנפש
בשיחה שמסר הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א, אמר כך:[21]
סודן של גלויות ישראל הוא האור החדש שמבקש ה' יתברך להאיר בעולם.
מי שיתחקה אחר מהלכן, יוכל להיות עד לחילופי המשמרות הללו – לראות כיצד הקב"ה גולל אור מפני חושך, "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים" (שיר השירים ב, יז), ויאיר עלינו אותו אור שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא.
בכלליות ישנם שלשה שלבים, מראשית הבריאה ועד ימינו:
סבלו של העולם ההפכפך משך עשרים דור מאדם ועד אברהם, נחשב לנו מעין גלות ראשונה. תכלית היסורים הללו, 'שכל הדורות מכעיסין ובאין' בהם, היא עבודתם של האבות הקדושים.
אמנם על העבודה הזו אמרו חז"ל שכל מעשיהם של האבות ריחות היו[22] – הארות רוחניות שנעדרו כלים גשמיים. קדושה שלא תפסה בעצם מציאות החומר, אלא רק במימד הרוחני של מציאות העולם.
בחסידות מבואר שהטעם לכך, כי לא נתגלה לאבות אלא האור האלקי שבסוד שורש הנבראים, 'שם שד"י', שגילויו אינו מערער את מציאות ההעלם וההסתר שבעולם, אלא מעלה על נס את האלקות המשוקעת בטבע ומהוה אותו בתוך העלמו.
החוליה הבאה נקשרה בשלשלת כבר מראשיתה, שהרי אברהם אבינו עצמו מתבשר בבשורת: "וַֽעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג).
בשבעים נפש יורדת תמציתו של עם ישראל למצרים, ושם היא נצרפת ומזדככת עד שהיא זוכה לגילוי 'שם הוי"ה' – השם המיוחד, בו נודע ה' יתברך כפי שהוא למעלה מסוד שורש הנבראים.
אם בזמן האבות לא מצאה הקדושה מנוח לכף רגלה על פני האדמה, ונאלצה לרחף ממעל, הרי כעת מתבצר לה מקום משלה. ארבע אמות של הלכה הן היכלו של ה' יתברך עלי אדמות, בתחומן המוגדר והמדוקדק הוא שורה, וכל מבקש ה' יצא ויבדל ממציאות העולם הסובב אותו ויבוא אל אותו "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ" (שמות טו, יז).
אמנם, גם אם התהדק הקשר שבין ה' יתברך לבין הנבראים, עוד אין היחוד שלם.
בתחום התורה שורה ומתגלה אורו יתברך, אך מה בדבר המציאות הסובבת – דברי הרשות, כל ה'מותר לך'?
כל עוד אנו משלימים עם תיחומה של הקדושה בגבולות התורה, משמע שאין אנו מזדהים עמה לגמרי. בטלים אנו לה' יתברך בביטול היש, יודעים אנו את רבוננו, אך 'אין ה' בקרבנו' באמת לאמיתו.
מן השבר הפנימי הזה, נולדה גלותנו האחרונה.
גלות זו היא הארוכה והעמוקה שבכל הגלויות, כיון שהאור הצפון במחשכיה הוא העליון מכל.
'קדש עצמך במותר לך' – לגלות איך שורה אורו יתברך בכל מעשה, בכל דיבור ובכל מחשבה. אין חלוקה, אין תחום כזה או אחר, בסיס קיומה של הסטרא אחרא נשמט מתחתיה – 'וכל הרשעה בעשן תכלה'…
ונסכם: כך הוא סדר הנהגת העולמות, כשרוצה ה' יתברך לגלות לעולם אור חדש שלא היה כמותו מעולם, מוכרח לבוא שלב מקדים של חושך וצמצום. קשיי הגלות הם ביטוי לכך שה' מסלק מן העולם את כל מה שהיה רגיל בו וממשיך אליו אור חדש משמי קדם…
אור זה כשיתגלה נזכה לטעום מעץ החיים, ולידע את סודהּ של הפרה האדומה.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. כך עלה ברצונו יתברך לברוא עַם שיהיו קשורים בו יתברך, קשר אמיתי ונצחי, ומכל האומות הוא בחר דוקא בעם ישראל.
והבחירה שלו יתברך לא היתה רק בכלליות האומה, אלא גם בכל יהודי ויהודי! לכל יהודי יש קשר עצום עם הקב"ה, מה שנקרא בלשון העולם 'קשורים בדם'. כל יהודי חביב אצל ה' ממש, כמו שבן יחיד חביב על אביו ואמו, כמו שנאמר: 'בנים אתם לה' אלהיכם'.
ומתוקף אהבתו יתברך לבניו אהוביו, רצה לתת להם את הטוב המושלם, את העונג האמיתי, ולכן העניק להם במתנה התמודדות. ועל ידי העמידה בהתמודדויות הם יפתחו ויכשירו את כלי נפשם לקבל את אורו יתברך, בדין ולא בחסד חינם.
ב. בכל יהודי ישנה בחינת טוב שגנוז בעומק לבבו, אלא שהיא מכוסה ב'חושך ענן וערפל'. אדם צריך לדעת שבתחילת התקרבותו לה' עליו לעבור שלבים של 'חושך ענן וערפל' (עצבויות למיניהן, בלבולים שונים בעבודת ה', וכל מיני יסורים), ורק לאחר שיתגבר על כל אלו יזכה שיתגלה לו האור הגדול של הבורא יתברך ותורתו הקדושה.
ג. כל הארה והשגה רוחנית שאדם רוצה להשיג בעולם הזה, מלווה בהרבה קשיים ומניעות, משום שהאור האלקי מלובש ומכוסה בהרבה כיסויים. וכן כשאדם לומד את התורה הקדושה, קשה לו מאוד להבין את הדברים שהוא לומד ולרדת לעומקם, משום שהם מכוסים ומוסתרים.
ובכל פעם שאדם מזכך את עצמו ומסיר מעליו עוד מדה רעה ומסלק ממנו עוד תאוה של העולם הזה – פעם תאות הדיבור, פעם תאות האכילה, פעם תאות האשה, פעם תאות הממון וכדומה – הקב"ה מסיר מעל התורה שהוא לומד עוד כיסוי ועוד כיסוי, עד שלבסוף הוא זוכה שהתורה תתגלה ותאיר לפניו כפי שהיא בשמים ללא שום כיסוי.
ד. הנשמה הקדושה שואפת בתמידיות לחזור לשרשה ולהתדבק בו יתברך בדביקות נשגבה ועליונה כאשר היתה באמנה אתו קודם שירדה אל העולם הזה השפל.
אולם בסיבת עוונותיו של אדם נתהוה חציצה ומחיצה המפרידה בין האדם ובין השכינה הקדושה, כמאמר נביא הנחמות: 'עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם', וממילא נלקחה מהנשמה האפשרות הזו, והרי היא כמי שכבולה בכבלי ברזל בתוך הגוף.
ויותר מזה: באותה עת בה האדם חוטא, הרי הוא מתחבר עם הקליפות וכחות החיצונים, והם נאחזים בה ונוטלים את כחה ומונעים בעדה מלהאיר באור יקרות במתיקות, עריבות, השתוקקות, ודביקות בנועם אור העליון ברוך הוא.
ולכן צריך כל יהודי, בסוף היום, קודם השינה להתוודות על אותם עוונות שעשה באותו יום, ועל ידי הוידוי יתפרדו כחות הטומאה מנפשו, ויקבל כחות חדשים.
ה. אך לא רק וידוי ותשובה, יהודי צריך להשתדל בכל יכולתו להיות טהור מכל הטומאות. ונרחיב:
בכתבי רבותינו ביארו שישנם ה' סוגי טומאה המעכבים את השראת השכינה על האדם, ויש לאדם לשמור עצמו ולהימנע מהם כמה שאפשר, ואלו הם:
טומאה רוחנית, טומאה ממשית, טומאה ממוצעת, והרגל הרביעית הוא דבר שאינו מטמא, רק הוא מלוכלך ומטונף, והחמישית היא טומאת העבירות.
ולכן הרוצה לטהר עצמו מכל הטומאות ישתדל לטבול במקוה בכל יום. כי על ידי הטבילה שיטבול עצמו במקוה טהרה יגרום לטהרת הגוף. וכתב רבינו תם ע"ה בספר הישר: כי 'טהרת הגוף יחדש טהרה בנפש', ובהיות גוף האדם טהור יורה על טהרת הנפש, וטהרת הנפש תסלול את הדרך להשיג שלימות הנשמה…
הערות שוליים:
[1] וכעין זה הובא בספר צנתרות הזהב (חלק ב – עמוד רכא) לגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א.
[2] שהרי ישנם קדשים הנאכלים גם לישראל.
[3] 'מים חיים' הוא כינוי למי מעין, שהרי מי מעין נובעים מן הארץ ומתנענעים ומתפשטים תמיד, ולכן נקראו 'חיים', אבל מי בור ומקוה עומדים כמתים בלי תנועה.
[4] וכאן נכתוב פנינה:
על הפסוק: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר יט, ב), פירש רש"י: לפי שהשטן ואומות העולם מונין (מקניטים ומקנטרים) את ישראל לומר מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה 'חוקה', גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה!
וצריך להבין מדוע דוקא במצוה זו 'השטן ואומות העולם מונין את ישראל'?
ומצאנו להגה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א שביאר כך (קדושת לוי – פרשת פרה, בשם הגה"ק הרב אברהם חיים מזלאטשוב זיע"א):
כידוע, פרה אדומה היא תיקון לחטא העגל, וכמו שכתב רש"י (במדבר יט, כב), וז"ל: 'פרה אדומה' – משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבוא אמו ותקנח הצואה, כך תבוא פרה ותכפר על העגל'.
ומכיון שפרה אדומה היא התיקון על חטא העגל, ממילא כשעוסקים בה, בתיקון, נזכר גם הקלקול – חטא העגל! וזו כוונתם של השטן ואומות העולם, לעורר את קטרוג העגל על עם ישראל!
ומצאנו עדות לדבר. ונביא אותה:
כידוע, בניו של הגה"ק רבי יצחק צבי ברענפלד זיע"א, כתבו ספר על אביהם, ספר הנקרא 'ימי סופר המלך', ושם בעמוד 115, הם כתבו כך:
בתקופה ההיא הכיר אבינו בעיר יפו ערבי זקן, אשר בנו עשה מסחר עם זְקֵנֵנוּ בנמל יפו. אבינו רצה לקבל ידיעות בענייני הדת המוסלמית, וכמה מיסודות שלה, כדי לדעת לפעמים מה להשיב.
הערבי היה מלומד הרבה, אבל כאשר שאל אבינו, על מה המה מזכירים באישון לילה את חטא העגל, לא ידע הרבה לספר, למרות שהודה ולא בוש, שבצעירתו שמע ענין זה.
ועוד הוסיף ושאל אותו, הרי יש בידכם קבלה שכמו שבסוף ימיו כיבד ישמעאל את יצחק, כך יהיה לפני סוף ימי עולם, לפני ימות המשיח שישמעאל יכבד את יצחק… ולכן עתה על ישמעאל לכבד את יצחק.
הודה שזקניהם יודעים מזה ומאמינים בזה, אבל קשה לו לדבר בדבר, כי סוף כל סוף, הרי הוא חי חיים עם הערבים של היום, ואין הדור הצעיר מאמין בזה, כי רק חמשה או ששה מיסודות דתם המה שומרים…
[5] הנושא אפר פרה כשיעור הראוי להזאה, נטמא טומאת ערב. ולכן בשעה שהכהן מזה על הטמא מהאפר, הוא עצמו נטמא.
[6] במדבר רבה (פרשה יט – אות ו).
[7] כך כתב הגה"ק רבי דוד לוריא, הרד"ל זיע"א, בקונטרס 'שם האחד אליעזר' (אות א) הנדפס בתחילת 'פרקי דרבי אליעזר'.
[8] וזה לשון המדרש (במדבר רבה, פרשה יט – אות ו):
"ויקחו אליך פרה אדומה" (במדבר יט, ב) – אמר רבי יוסי ברבי חנינא, אמר לו הקב"ה למשה: לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חוקה… וכתיב: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן" (זכריה יד, ו), דברים המכוסין מכם בעולם הזה עתידים להיות צופים לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי, דכתיב: "וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶֽרֶךְ לֹא יָדָעוּ" (ישעיה מב, טז)…
[9] וזה לשון הגמרא הקדושה (בבא בתרא טו.), אנשי כנסת הגדולה כתבו: יחזקאל, ושנים עשר, דניאל ומגילת אסתר.
[10] ובתרגום ללשון הקודש: גדל העץ וחזק, וגובהו יגיע לשמים, ומראהו לקצה כל הארץ. ענפיו נאים ופריו רב, ומזון לכל בו. תחתיו תחסה חַיַּת השדה, ובענפיו ישכנו ציפורי השמים, וממנו יזון כל בשר.
[11] וזה לשון הגה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זיע"א (זרע קודש – פרשת חוקת):
"זאת חוקת התורה וגו' ויקחו אליך פרה אדומה וגו'" (במדבר יט, ב) – הנה דרשו חז"ל במדרש רבה (פרשה יט – אות ג) שעל פרה אדומה אמר שלמה: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה" (קהלת ז, כג), כי מה שנעלם מאתנו טעם פרה אדומה, הוא על ידי שנגנז אור שברא ביום ראשון, כאומרם ז"ל (חגיגה יב.) שהביט בו אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו, ובזה האור הנעלם יכולין להשיג סוד פרה אדומה…
[12] ובתרגום ללשון הקודש: והנה מלאך קדוש יורד מן השמים, קורא בכח, וכן אמר: כִרתו העץ וקצצו עליו, הפילו ענפיו ופזרו פריו, תנוד החיה מתחתיו והציפורים מענפיו. אך עיקר שרשיו עִזבו בארץ…
[13] כתב הגה"ק רבי שלום משאץ זיע"א (דעת שלום, חלק ב – עמוד ריג), וזתו"ד:
אחר שחטא אדם הראשון, נחסמה הגישה לעץ החיים.
אדם הראשון פנה לקב"ה ושאל אותו: רבונו של עולם! עד מתי תימנע מהעולם הארת 'עץ החיים'?
והקב"ה השיב: כשיבנה בית המקדש, העולם יוכשר שוב, ויזכה לקבל הארה 'מעץ החיים'.
וזה פירוש הפסוק: "וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּֽדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶֽרֶב הַמִּתְהַפֶּֽכֶת לִשְׁמֹר אֶת־דֶּֽרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג, כד):
'וַיַּשְׁכֵּן' – רמז הקב"ה שיבוא זמן שתשוב הארת 'עץ החיים' לשכון בעולם. 'מִקֶּֽדֶם' – כמו קודם החטא. 'לְגַן עֵדֶן' – וזה יהיה בתוך בית המקדש בבית קודש הקדשים, הנקרא 'גן עדן'. 'אֶת־הַכְּרֻבִים' – ואז יוכלו עם ישראל להתעלות ולהגיע לצורת אדם וחוה כמו קודם החטא. 'וְאֵת לַהַט הַחֶֽרֶב הַמִּתְהַפֶּֽכֶת' – וזה מכיון שבכח בית המקדש להפוך 'את להט החרב המתהפכת', המרמז לעולם הזה, לטוב מוחלט.
ובגלל שקדושת בית המקדש כל כך עצומה, מצוה אני אתכם 'לִשְׁמֹר' על קדושתו, ולא תפגמו בו כמו שפגם אדם הראשון בעץ החיים שבגן עדן.
וזה סיום הפסוק: 'לִשְׁמֹר אֶת־דֶּֽרֶךְ עֵץ הַחַיִּים' – לשמור על בית המקדש (דרך עץ החיים) ששם יהיה שורר אור הגנוז ועץ החיים (לא עץ הדעת טוב ורע).
[14] בספר אוצר הדרשות הקצרות (בראשית – עמוד קיז) הובא הסיפור הבא:
גוי אחד שאל את הבעל שם טוב: 'מאיפה היה ליוסף הצדיק את הכחות לעמוד מול הנסיון של אשת פוטיפר?'
הבעל שם טוב שתק והגוי יצא.
אחרי שהגוי יצא, ניגש אל הבעש"ט הנכד שלו רבי ברוך ואמר: 'סבא, לא ענית לו תשובה'.
הבעש"ט הביט בנכדו בעיניו הקדושות ואמר: 'ברוך יקירי, גוי לא יכול להבין מה זה יהודי!' גוי לא יכול להבין את הכחות שיש ליהודי, אין לו מושגים בזה!
לימים התבטא רבי ברוך ואמר: שכללתי את המשפט של סבא, לא רק גוי לא מבין מה זה יהודי, אלא גם יהודי לא מסוגל להבין יהודי אחר! יהודי עומד ברחוב ורואה יהודי פשוט מחכה בתחנת האוטובוס… הוא נראה לו פשוט, והאמת שאין לו מושג אלו כחות היהודי הזה צופן בתוכו!
וכשרבי ברוך הזדקן עוד יותר, הוא אמר: שכללתי את המשפט של עצמי, לא 'מה מבין יהודי ביהודי אחר', אלא 'מה מבין יהודי בעצמו!' אין ליהודי מושג אלו כחות יש בו, בתוכו!
ונרחיב יותר:
כולנו מכירים את המשנה המפורסמת (אבות פ"ה מ"כ): יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר וקל כנשר וכו'…
וצריך להבין, והרי נשר שוקל 9 קילו, ולעומתו סנונית שוקלת 12 גרם, וצופית שוקלת 8 גרם… ואם כן למה לא כתוב במשנה: 'וקל כמו צופית'?
והתשובה פשוטה:
הצופית, עם ה-8 גרם הזה יכולה להתרומם מקסימום לגובה 6 מטר… לעומת זאת הנשר, אף על פי שהוא שוקל כל כך הרבה, יכול להתרומם לגובה של עד ק"מ וחצי!
וזה פלא גדול, דוקא הנשר הכבד יכול להתרומם כל כך גבוה?
זו המסקנא של רבי ברוך ממעז'יבוז'… אם קיבלת כובד, אם קיבלת קשיים… לא קיבלת כנפים של צופית… כנראה יש לך כנפים של נשר! דוקא מפני שהנשר כל כך כבד הוא קיבל כנפים של 3 מטר…
אם יהודי היה יודע לנצל את הכחות הטמונים בו בעצמו, הוא לא יתרומם לגובה של 6 מטר, הוא יעוף קילומטרים לשמים!
כל יהודי שמקבל נסיונות מקבל כחות להתמודד עם הנסיונות הללו.
[15] באחת מנסיעותיו של הגה"ק רבי משה לייב מסאסוב זיע"א, הגיע בערב שבת לעיר בוטשאטש אשר בגאליציה המזרחית. אנשי העיר היו מהמתנגדים לדרך החסידות וחשש רבי משה לייב פן יפריעוהו מעבודתו עבודת הקודש כדרך תלמידי הבעל שם טוב. הן מעבודת התפילה – אשר היה דרכו להתפלל בקול ובהתלהבות גדולה, וכן – וכפי הנראה זה היה עיקר הסיבה – היה חושש שמא לא יוכל לטבול ביום השבת בבוקר קודם התפילה, כי אצל המתנגדים היה נחשב דבר זה לחילול שבת…
אך מפני השבת הממשמשת ובאה הוכרח להשאר ולשבות שם.
בלכתו ברחוב בערב שבת שמע קול יללה גדולה היוצאת מבית אחד. נכנס רבי משה לייב לבית וראה אדם שוכב חולה במטתו כשהוא גוסס רח"ל, ובני הבית עומדים סביב למטתו כשהם בוכים וצועקים מרוב צער.
שאל אותם רבי משה לייב: מאיזה מחלה סובל החולה? ענו לו בני הבית: וכי אינכם רואים שהוא כבר גוסס? מה זה משנה מהי מחלתו? אמר להם רבי משה לייב: אף על פי כן הגידו לי, אולי אוכל להושיעו.
צחקו עליו בני הבית ולא רצו לשמוע, אך הוא הפציר בהם מאוד עד שנענו לו ואמרו לו את מהות המחלה. מששמע דבריהם, ציוה להם שיתנו לו כף עם מעט דבש, שפך את הדבש אל תוך פיו של הגוסס, ומיד כאשר עשה כן נשתנתה צורת החולה והוא פקח את עיניו…
השקהו רבי משה לייב כף דבש נוספת והחולה התחזק וישב על המיטה… רבי משה לייב פנה לבני המשפחה ואמר להם: המשיכו להשקותו דבש עד שיתרפא לגמרי. וכך עשו עד שנתרפא החולה לגמרי.
הקול נשמע בעיר שהרבי משה לייב הֶחֱיָה אדם מת, ותהום כל העיר. הכל קיבלוהו בכבוד גדול והניחוהו להתנהג כדרכו בקודש בעבודת התפילה, וגם הלך לטבול במקוה בשבת בבוקר כמנהג החסידים.
לאחר מכן אמר רבי משה לייב שהוצרך לעשות נס נפלא של תחיית המתים, כדי שיניחוהו אנשי העיר ללכת לטבול במקוה ביום שבת!… (באוצר חיים – צאנז, שנת תשע"ד גליון רמט עמוד ג).
[16] כך כתב הגה"ק רבי פינחס מקוריץ זיע"א (אמרי פינחס השלם, חלק א – עמוד שסג, בשם הגה"ק רבי דוד מיקאלאייו זיע"א):
בדורות הללו מתגברת מאוד הקליפה של גבהות, כמו שאמרו בגמרא הקדושה (סוטה מט:): 'בעקבות משיחא חוצפא יסגא'.
והטעם, מחמת שהם דורות שפלים, והם רחוקים מן השורש כמו עקביים שהם רחוקים מן הראש, לזאת מתגבר עליהם הגבהות מאוד…
כי הגבהות בא מהעדר הבנה ובושה לפני השם יתברך שממלא כל עלמין, וכל מי שמרוחק ממנו יותר על ידי עבירות ופשעים, הוא עז פנים יותר וגבה לב יותר…
[17] ביומו האחרון בעולם הזה סיפר משה רבינו לעם ישראל על הדור התהפוכות, אך הוא עצמו זכה להתוודע אליהם עשרות שנים לפני כן! ובזכות ההתוודעות הזו – זכה למדת הענוה הנפלאה שלו!
וכך כתב הרבי הריי"צ (ליקוטי דיבורים – חלקים א-ב, עמוד 144):
"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה" (במדבר יב, ג) – כי משה ראה ספרו של אדם הראשון וראה שיהיה דור בעקבות משיחא שלא יהיה בהם השגה אלקית, והיינו שההשגה שלהם אינה נחשבת להשגה כלל, ובפרט לגבי השגת משה שאינה נחשבת למאומה, וגם שלא תהיה להם עבודה אמיתית במוח ולב רק יהיה קיום המצוות בפועל ממש.
וגם עבודתם תהיה במסירות נפש שיהיו להם כמה מניעות ועיכובים בגוף ונפש בריבוי העלמות והסתרים, ובכל זאת הם יעמדו נגד כל מונע ויקיימו המצוות במסירות נפש ובדרך נסיון.
וראה את נעיצת ההתחלה שבזה דוקא, מבחינת פנימיות ועצמות אין סוף, וזה הביא אותו לשפלות: הרי הם גדולים בהרבה ממני!…
ובזכותם, בזכות הדור האחרון, הוא זכה לשלימות הענוה!
[18] כך ביאר הגאון רבי משה וואלפסון (ליקוטי אורות – סוף עמוד קלג).
[19] כך מקובל בפי העולם, וכך ביארו בכמה ספרים את דברי האור החיים הקדוש (שמות ג, ח), עיי"ש.
[20] ויש לזה גם סמך הלכתי, ונרחיב:
כידוע, אדם שגמר בדעתו לסיים אכילתו או שתייתו, ואחר כך נמלך ורוצה לשוב ולאכול או לשתות, עליו לחזור ולברך שוב ברכה ראשונה, כי בכח הדעת לנתק את עצמו מהברכה הראשונה שבירך (אמנם, לגבי ברכת המוציא הגדרים שונים וכמבואר בסימן קעט).
אך, בדורנו זה, שהדעת והרצון נחלשו כל כך, השתנה הדין הזה!
וכך כתב בפסקי תשובות (חלק ב – עמוד תקנט): בספר וזאת הברכה (פרק כ – אות ו) כתב בשם הרב אלישיב, שבימינו שנחלש צלילות הדעת מחמת טרדות בגוף ונפש, אין לנו גמירות דעת מוחלטת שיחשב להיסח דעת, ואף אם החליט לא לאכול אלא כמות מסויימת או נראה לו שגמר אכילתו או שתייתו והסיח דעת מלאכול ולשתות עוד, לא יברך שוב כשמשנה דעתו ומחליט להמשיך סעודתו!
[21] לחיות עם הזמן (ויקרא – עמוד קלא).
[22] שיר השירים רבה (פרשה א – אות ג).
