נסיון אחר נסיון…
'אבא' – יוסי התפרץ כרוח סערה – 'הרב'ה בתלמוד תורה לימד אותנו קבלה'.
'קבלה?! בכיתה ח'? מה הוא לימד?'
הוא לימד אותנו את דברי הגמרא הקדושה (חגיגה יד:), האומרת, שבדורו של רבי עקיבא התאחדו ארבעה תנאים קדושים ונוראים, והם: בן עזאי, בן זומא, אלישע בן אבויה, ורבי עקיבא. והחליטו שהגיע הזמן לתקן את חטאו של אדם הראשון.[1]
ולצורך כך הם נכנסו לפרד"ס, וניסו לתקן את החטא.[2]
אך שלשה מהם נכשלו (בנסיון התיקון) ולא הצליחו, ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.
יוסי תלה באביו עינים שואלות: 'נו, נכון שזה קבלה?'
אביו הרהר לרגע ואמר: 'אתה יודע שהרבה מאוד שנים לפני ארבעת החכמים הללו, היו כבר ארבעה צדיקים שניסו גם הם לתקן את חטא אדם הראשון –
וגם אצלם שלשה מהם נכשלו (בנסיון התיקון) ולא הצליחו, ורק הרביעי נכנס בשלום ויצא בשלום'.
'מי הם?' – שאל יוסי בעינים בורקות.
אדם הראשון,[3] נח, אברהם, ובני אהרן (נדב ואביהוא, והם נחשבים בנסיון התיקון כאחד).[4]
אבא, אתה יכול להסביר לי יותר, שאוכל להסביר לחברים?
בטח, ונתחיל מההתחלה…
עליה אחר עליה…
פרשת בראשית פותחת בתיאור מצב כדור הארץ בתחילת הבריאה, ואומרת שהארץ היתה במצב של 'תוהו ובוהו', כמו שנאמר: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב).
אך לא מתואר שם איך נברא הכדור עצמו.
ומצאנו בגמרא הקדושה (יומא נד:) שגילתה לנו את סדר הבריאה, וכך היא אמרה: בתחילה ברא את ירושלים עיר הקודש, ואחר כך הדביק סביבה גושי עפר ונתפשטה הארץ לכל צד, וכך נוצר כדור הארץ שאנו מכירים.
אחר שנגמרה בריאת העולם על כל מרכיביה, ברא את האדם עפר מן האדמה, וכמו שנאמר: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִי"ם אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז).
ואמרו בגמרא הקדושה (סנהדרין לח.), שבריאת גוף האדם היה מעפר כדור הארץ, בצורה כזו:
ראשו – נוצר מהעפר שבארץ ישראל, גופו (הכולל את הלב ושאר האברים החיוניים) – נוצר מהעפר שבבל, אחוריו – נוצרו ממקום הנקרא אקרא דאגמא, וידיו ורגליו – נוצרו משאר ארצות.
לאחר מכן הכניס בתוכו את המים והאש, שנאמר: "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ו). ואז נפח בתוכו 'נשמת חיים', שנאמר: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (שם פסוק ז).
האדם עמד על רגליו, ולנגד עיניו נתגלה יופי הבריאה, נוף בראשיתי עוצר נשימה, פירות ועצים, חיות ועופות, הכל ססגנוני, מרהיב עין ומפעים לב, ובשמים – רקיע צלול שקוף, משרה רוגע מוליד נעימות…
אדם הראשון היה יציר כפיו של הבורא יתברך, והיה במעלה עליונה ונשגבה מאוד. ולמרות זאת, הקב"ה לא הסכים שהוא יתקע במדרגה שלו, ורצה שהוא ימשיך ויתעלה, ולכן החליט להכניסו לגן עדן –
ושם, בגן עדן, הוא יתן לו נסיון, וכאשר הוא יעמוד בו, יזכה ויתעלה אל מדרגות לא נודעו.
לכן החל לשכנע אותו ולהסביר לו כמה טוב ונעים בגן עדן, וכמו שנאמר: "וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִי"ם אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (שם פסוק טו). ופירש רש"י (שם), וז"ל: 'וַיִּקַּח' – לקחו בדברים נאים ופיתהו ליכנס.
כעבור שעה מבריאתו, נכנס האדם לגן עדן.[5] ולאחר מכן ציוה עליו שלא יאכל מעץ הדעת…
החושך קודם לאור
כל המטרה שבשבילה הכניס הקב"ה את האדם לגן עדן, כדי שיזכה לאור תורה (זוהר חדש – איכה דף קיא ע"א), ומכיון שכך הוצרך האדם לעבור דרך הררי החושך.
ונבאר את דברינו:
במצב הראשוני של הבריאה, היה 'חושך', וכמו שנאמר: "וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב), ואז נבראה בריאה חדשה ושמה 'אור', וכמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (שם פסוק ג).
כך היה בבריאת העולם, וכך ממשיכה ההנהגה גם היום – לפני היווצרות האור חייב להיות חושך.
כל יהודי חייב לדעת, שלפני כל מדרגה חדשה – גילוי אור בנפש, הוא חייב לחזור למצב הראשוני של 'וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם', לחוש ברגשותיו חושך ומרירות, ריקנות ואפלה…[6]
וכאשר הוא יזכה ויתגבר על החושך, הוא יזכה שיתגלה בתוכו אור חדש.
ונרחיב עוד:
בספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן (קמא – תורה כה) מצאנו כמה שורות פלא, ואלו הן:
ובזה טועין החסידים הרבה, שפתאום נדמה להם שנפלו מעבודת ה', ובאמת אין זה נפילה כלל, רק מחמת שצריכין לעלות ממדרגה למדרגה, ואז מתעוררין ומתגברין מחדש הקליפות, שהם התאוות והבלבולים והדמיונות והמחשבות והמניעות, על כן צריכין להתגבר בכל פעם מחדש לחזור ולהכניע ולשבר הקליפות והמניעות וכו' שבכל מדרגה ומדרגה מחדש, אבל באמת אין זה נפילה כלל… (עכ"ל).
כך היא הדרך – בכל קומה שאדם עולה ומתעלה הוא צריך להתחיל הכל מחדש, בכל קומה יש את היצר הרע של אותה קומה, יש את הנסיונות של אותה קומה.
וזה סוד גדול – כאשר מגיע היצר הרע ומנסה להתגבר על האדם, זה לא בגלל שהוא נפל מהמדרגה שלו, אלא בגלל שהוא עלה למדרגה חדשה יותר גבוהה, ולפני שהוא נכנס למדרגה הרוחנית הבאה יש כמו חומה, זה היצר הרע, אותה הוא צריך לשבור ולהיכנס…
כל פעם שבא היצר הרע להתגבר על האדם, פעם בממון לא כשר, פעם בתפילה, פעם בעניינים של קדושה, פעם בטהרת המחשבה, פעם בינו לבינה, פעם בלשון הרע, פעם בשמירת הפה שלא לדבר שקרים, רכילות, כל מה שיבוא, כל פעם שבא נסיון כזה סימן שהאדם עלה קומה ועכשיו ההתגברות חדשה.[7]
וכן כתב הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי בספר התניא (חלק חינוך קטן), וז"ל:
אך הנה ידוע ליודעים טעמא דקרא, מאי דכתיב: "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד, טז), ובפרט שהאדם נקרא 'מהלך' ולא עומד, וצריך לילך ממדרגה למדרגה ולא לעמוד במדרגה אחת לעולם, ובין מדרגה למדרגה טרם שיגיע למדרגה עליונה ממנה הוא בבחינת נפילה ממדרגה הראשונה, אך "כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל" (תהלים לז, כד) כתיב, ואינה נקראת 'נפילה' אלא לגבי מדרגתו הראשונה ולא לגבי שאר כל אדם ח"ו. שאף על פי כן, הוא למעלה מכל האדם בעבודתו, כי נשאר בה בחינת רשימו ממדרגתו הראשונה וכו', (עכ"ל).
וביאר הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א בספרו שפת הנחל (על ליקוטי מוהר"ן – שם), וז"ל:
ולכן צריך כל בר ישראל להתחזק ביתר שאת וביתר עוז לא להישבר משום דבר שבעולם, ואפילו שכבר נדמה לו שהשיג השגת אלקות, ופתאום נחשך לו הכל, ונופל נפילה אחר נפילה, וירידה אחר ירידה, אסור לו להישבר, אלא הוא צריך לדעת, שעכשיו עליו לעלות למדרגה יותר עליונה, ולכן מתגברים עליו הקליפות בכח גדול, כי בכל דרגה ודרגה שהאדם צריך להשיג השגת אלקות, מתפשטת לפני זה קליפה עצומה, שהם הדמיונות, שמהם נמשכים כלל התאוות רעות והמדות רעות וההרהורים רעים. ולכן אסור להטעות את עצמו ולומר:
'הרי אני מתייגע ימים ושנים בעבודת השם יתברך, ולבסוף אני נופל בכל פעם לתאוות מגונות כאלו, ומתגברים ומתפשטים עלי קליפות עצומות, הרהורים רעים ומחשבות זרות, וכח הבהמיות מסבב אותי, ואולי זה סימן שלא רוצים אותי, ולא צריכים את העבודה שלי'…
אסור לחשוב כך, אלא לידע שאדרבה, עליו להתחזק ביתר שאת וביתר עוז, כי עכשיו הוא עולה מעלה מעלה, וככל שעולה יותר למעלה, כמו כן מתגברים ומתפשטים עליו כל הקליפות והדמיונות, כי כח המדמה זה כח הבהמיות, שמתפשט על כל מי שרוצה להיכנס בהשגות אלקות, וכשהאדם עקשן גדול מאוד, אז יכול לשבור את כל הדמיונות והקליפות שמסבבים אותו.
כל יהודי עובד ה' צריך להכיר נקודה מהותית ועיקרית: לכל מדרגה ומדרגה שאדם עולה יש יצרים של אותה מדרגה, יש התגברות חדשה של היצר הרע.
וכדי להגיע למתיקות והעריבות של ה' יתברך צריך לדעת שזה לא דבר של רגע, זה מסע אלונקות ארוך, ובכל מדרגה שאדם יעלה יותר, כך יש יותר נסיונות בדרך…[8]
ונחזור לאדם הראשון…
נסיון – לזמן קצר
כאמור, הקב"ה לקח את האדם הראשון והכניסו לגן עדן, וציוה אותו, מכל העצים אתה יכול לאכול חוץ מעץ אחד, מעץ הדעת – שהוא עץ ענבים.
ישנן פעמים שלפתחו של יהודי מתגלגל נסיון קשה מאוד ואז הוא עומד בפני שתי דרכים, דרך הקדושה – דרך החיים, ודרך הטומאה – דרך האבדון, ואז הוא מרגיש היטב את כח הבחירה.
מצד אחד, הנשמה שלו צועקת – 'ובחרת בחיים'! ומצד שני היצר הרע מפעיל את כל כחותיו כדי להכשילו.
אין יהודי שלא עמד לפחות פעם בחיים בפני נסיון כזה…
כולנו מכירים את עוצמת המאבק. היצר הרע מבעיר בתוכנו אש פנימית, בעירה נוראה, להט ומשיכה – לחטא.
כולנו חשים כעין זרמי חשמל הזורמים בכל הגוף, נשימה לא סדירה, ובלבול הדעת… ובשעת הנסיון זה נראה שהתחושות הנוראות הללו לא יסתיימו לעולם!
ואף על פי כן מצווים אנו להתגבר על היצר הרע – ולבחור בחיים!
וכאשר שמעו כחות הרוע את ציוויו של הקב"ה: אל תאכל מעץ הדעת, עיניהם ברקו והם שפשפו ידים…
הם התחילו מהלך, ובסופו של דבר אדם הראשון מצא עצמו עומד מול עץ הענבים. אין אנו יודעים מה היה שם בדיוק, אבל מסתמא גם שם היתה בעירה נוראה, באש אוכלת שורפת ומכלה…
אדם הראשון הרגיש את עוצמת המאבק, חש על בשרו את כחו הכביר של הרוע… וערך לעצמו חשבון: אני הולך לגור כאן בגן עדן מיליארדי שנים, נצח נצחים, אני ועץ הדעת.
ואם כן, הנסיון הזה לא יגמר לעולם, בכל פעם שאני אפגש עם העץ, אחוש עוד הפעם את התחושות הנוראות הללו, אצטרך להתמודד עם הקושי הזה – ואדם הראשון נכשל ואכל מהעץ!…
אדם הראשון לא ידע את הסוד הגדול – הסוד שבו תלוי כל נצחון המלחמה. הקב"ה לעולם לא מביא נסיון לאדם לתקופה ארוכה. תמיד הנסיון הוא לכמה דקות או למספר שעות (ובמקרים חריגים לקצת יותר), וכאשר זוכים ועומדים בנסיון (בכל הזמן שנקצב לו) אזי מתרוממים למעלה, מתעלים בדרגה ומזדככים – וממילא המציאות הזאת לא מהוה יותר נסיון!
כאשר זוכים ועומדים בנסיון, אור רוחני טהור וקדוש יורד וחופף על הראש, ומשם הוא נכנס פנימה – וממלא את כל חדרי הלב בחדוה טהורה ונקיה…
וכך היה אצל אדם הראשון. הקב"ה הביא לו את הנסיון הזה רק לשלש שעות! ואם הוא היה סובל במשך שלש השעות את הקושי הזה הוא היה מתרומם למדרגות נוראות, והעץ לא היה מהוה לו יותר נסיון![9]
אך לבסוף אדם הראשון נכשל בנסיון, גורש מגן עדן, והעולם כוסה בענני הטומאה…
נסיון תיקון נוסף…
אחר שגורש האדם מגן עדן, נולדו לו בנים ובנות והעולם הלך והתיישב… דור הלך ודור בא, מיליארדי אנשים חיו באותן שנים, כל דור הצטיין ב'שגעון' המיוחד לו, כל דור ואליליו ואופנותיו, אך, המכנה המשותף לכולם, היה החושך הרוחני שאפף אותם, ללא שמץ הכרה בבורא עולם, הבורא והמהוה והמחדש בטובו בכל יום תמיד את עולמו, אלא בחרו להימשך אחרי תאוות העולם ומטעמיו – ובכך המשיכו על נפשם טומאה רבה…
אותם דורות קיבלו מהשמים כחות עצומים, ומדרגות נוראות, והיו רואים בעיניהם את הספירות העליונות, ועליית העולמות, ומכיון שכך ניתנו להם נסיונות כפי גודל מעלתם, אך הם לא עמדו בכך…
והנה הגיע דור המבול, דור שהתעלה ברשעותו על כל הדורות שקדמו לו. כל בני אותו הדור נמשכו אחר החומר, בתאות ממון, בתאות נשים, ובתאות אכילה. ובכך מנעו מאור הנשמה מלהאיר בגוף, וכך העולם הלך ונחשך והרוחניות נעלמה…
באותו דור חי איש צדיק תמים ושמו נח, אשר עמד כחומה בצורה כנגד כל הנסיונות, ובכל כחו טיהר לבו, קידש מוחו וזיכך גופו…
בסופו של דבר, הוגדשה הסאה והקב"ה החליט להשמיד את העולם! הוא התגלה לנח וציוה אותו: בנה תיבה והכנס לשם את כל סוגי הבעלי חיים שבעולם.
וכך היה. בשנה ה-6561 לבריאת העולם נחרב העולם – באותה שנה הוציא הקב"ה את גזר הדין (שנגזר על אנשי דור המבול) מן הכח אל הפועל – והמבול שטף את כל המציאות.
במשך שנה שלימה שהה נח בתיבה. ובאותה שנה לא ראה שינה בעיניו, בכל רגע ורגע הוא היה צריך לטפל בבעל חי אחר, להאכיל ולהשקות…
החסד התמידי הזה, העלה אותו למדרגות גבוהות ונשגבות. ולכן כאשר הוא יצא מן התיבה הוא חש שהוא יכול לתקן את החטא של אדם הראשון.
ומכיון שחטאו של אדם הראשון (בפן הגשמי) היה בעץ ענבים, לכן הוא השתדל שיהיה לו עץ ענבים. ולכן מיד כשיצא מן התיבה שתל עץ ענבים…
באותו יום בו יצאו מן התיבה (כ"ז בחשון, 7561 לבריאה) נטע נח עץ ענבים, ונעשה לו נס, ובאותו יום נקלט העץ באדמה והוציא פירות…
מכיון שרצה לתקן את המציאות הוכרח לעבור קודם דרך הררי החושך. נח מצא עצמו עומד מול עץ הענבים. אין אנו יודעים מה היה שם בדיוק, אבל מסתמא התגלתה שם בעירה נוראה, באש אוכלת שורפת ומכלה…
נח קטף מהעץ את הענבים, סחט אותם לתוך כלי, שתה והשתכר…[10] והפסיד במערכה!…
כחו של אברהם אבינו!
פרשת לך לך נפתחת בציווי של הקב"ה לאברהם אבינו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א).
אברהם יצא למסע, במהלך המסע נגמר להם המזון וגם הכסף. אך הקב"ה לא עזב את אברהם אבינו, ובכל פעם שאברהם היה צריך משהו, הקב"ה הזמין לו אדם שילוה לו כל צרכו…[11]
סוף סוף לאחר מסע נדודים ארוך, הגיעו לארץ שאליה התכוין הקב"ה – ארץ כנען, ושם ציפתה להם הפתעה – רעב!
אברהם אבינו הבין שאין אפשרות להשאר בארץ כנען, והתחיל לחשוב מה לעשות. ואז החליט שהגיע הזמן לנסות ולתקן את חטא אדם הראשון.
והתבונן וראה ש'ראש הנחש' שרוי במצרים,[12] ואם הוא יצליח לרדת לשם ולחבוט בו, יגרם תיקון מסויים לחטא אדם הראשון.
והוא החל ללכת לכיוון מצרים.
אך מכיון שרצה לתקן את המציאות הוכרח לעבור קודם דרך הררי החושך, וזה גרם לו לרדת קצת ממדרגתו!
וזה מה שנאמר: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" (שם פסוק יא) –
באותו זמן היתה שרה כבר בגיל ששים וחמש, ועברו עליהם כבר כמה עשורים של חיי נישואים, ובכל זאת עד אותה העת אברהם לא הביט בה, אף על פי שהיא אשתו ומותרת לו, ועתה שהתקרב לגבולות הררי החושך, הביט באשתו בפעם הראשונה (ולמדרגתו העצומה זה נחשב כירידה)[13]…
ואברהם הבין: המלחמה החלה!
ולכן מיד הוסיף וגדר עצמו בגדרי קדושה וצניעות, ואסר את אשתו עליו כאחותו! וזה שנאמר: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ" (שם פסוק יג) – שאשאר בקדושה הנקרא 'טוב'.[14]
בסופו של דבר אברהם ניצח במלחמה!
וזה לשון הגה"ק רבי יחיאל מיכל מגלונא זיע"א (נזר הקודש, בראשית רבה, פרשה לו – אות ז):
'וגם אברהם אבינו נכנס בנסיון לעמוד במקום מדרגת הרע בכניסתו למצרים הנקרא 'ערות הארץ', אך הוא לא טעה בדמיונו ועיונו (כמו שטעו אדם ונח) וכוון כהלכה להבדיל בין קודש לחול, ונכנס ויצא בשלום, והוא תיקן קצת פגם החטא'…
בעקבות נסיון העקידה
שנים ארוכות ועתירות מעש עברו מאותה עת בה היה אברהם אבינו במצרים. ובהיות אברהם אבינו בן 731 שנה, נתגלה אליו הקב"ה ואמר לו: אברהם! "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק… וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים"… (בראשית כב, ב).
אברהם לא השתהה לרגע ובזריזות מדהימה לקח את בנו יצחק ויצא לדרך… אך הוא לא הלך לבד וצירף עמו את בנו ישמעאל, ואת עבדו אליעזר…
ויהי ביום השלישי ללכתם, נשא אברהם את עיניו והנה עמק רחב ידים נגלה לעיניו והרים נישאים מכתרים אותו סביב. בעודו עומד ומתבונן בהם, נעקרו ההרים ממקומם ונעו האחד לעבר משנהו, עד אשר הגיעו למקום אחד ונתחברו ונעשו להר אחד רם ונישא שראשו מגיע השמימה.
ולפתע ירד על ההר עמוד אש, וענן כיסהו, וכבוד ה' נגלה עליו. הביט אברהם במחזה הנורא, פנה אל ישמעאל ואליעזר שהלכו עמו ושאלם: מה אתם רואים? ענוהו: הרים אנו רואים…
ואברהם הגיב באכזבה: 'נו, מה אני יכול לעשות? כל כך הרבה שנים אתם אתי ולא התקדמתם כלל!… עתה אין כבר מה לעשות, "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה – בבקשה – עִם הַחֲמוֹר" (שם פסוק ה) עד שובי אליכם.
וזה לשון הבעלי התוספות (שם): 'לקח אברהם את יצחק ופנו ללכת אל אותו מקום עטור הוד, אל הר המוריה… ובצידי הדרך התיישבו אליעזר וישמעאל על אחת האבנים…
אין אנו יודעים מה עבר בלבו של אליעזר, אך אנו יכולים לתאר לעצמנו: 'כל כך הרבה שנים אני צמוד לצדיק האמת, אברהם אבינו. כל כך הרבה שנים אני עובד על קדושת העינים, קדושת הלשון וטהרת הלב, ובכל זאת עוד לא הצלחתי להתעלות מעל מדרגת החמור'…[15]
אחרי כמה שעות המתנה, ראו ישמעאל ואליעזר את אברהם ויצחק יורדים מן ההר ומתקדמים לכיוונם…
וגילו לנו חכמינו הקדושים (רש"י – שם פסוק כ) שבאותה כברת דרך הרהר אברהם אבינו לעצמו: אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא…
והקב"ה נגלה אליו ואמר לו: לא! אל תתחתן אתם! בשום פנים ואופן!…[16] ואל תדאג, כבר שלחתי לעולם נשמה קדושה ונוראה, את נשמתה של רבקה.
וזה שנאמר: "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר… וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה" (שם פסוקים כ-כג)… ופירש רש"י (שם):
'הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' – הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה.
שלש שנים חלפו מהעקידה, רבקה כבר בת שלש וראויה לנישואין. אברהם קורא לאליעזר ומבקש ממנו שילך לחרן ויביא את זיווגו של יצחק…
אליעזר הגיע, ואברהם הרהר: להקים בית יהודי פירושו להקים מקום לשכינה! ובוודאי שקודם שמצליחים להעמיד קדושה כזו, חייבים לעבור דרך הררי החושך!
ואם כן, אני חייב להעניק לאליעזר כחות רוחניים שיעזרו לו להבקיע את אותם הררים!
ולפני שנבאר אלו כחות העניק אברהם לאליעזר, נרחיב מעט במעלת הבית היהודי….
התכלית – חיבור עליונים ותחתונים
הקב"ה ברא עולם יפה, שמש מאירה, רקיע מחייך, ברואים מלאים חן וחכמה… וגילו לנו חז"ל שהסיבה שברא הקב"ה את העולם כדי שבני אדם יבנו לו דירה בתחתונים!
וזה לשון המדרש:[17] אמר רבי שמואל בר נחמן, 'בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים'.
והדרך לבניית הדירה היא על ידי חיבור העולם התחתון עם העולם העליון.
ונבאר את דברינו:
בגמרא הקדושה (מנחות כט:) אמרו, שבשעה שעלה ברצונו יתברך לברוא את עולמו, לקח שתי אותיות משמו הגדול והן: אות י' ואות ה', ובהן ברא את העולם.
וזה שנאמר: "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיה כו, ד), בשם י"ה ברא וצייר ה' יתברך את עולמו. באות י' (של שם י"ה) ברא את העולם הבא, ובאות ה' ברא את העולם הזה.
והנה ההבדל בין שני העולמות הללו ברור וניכר, שהרי העולם הבא הוא עולם זך ורוחני, ואילו העולם הזה הוא עולם גשמי ועכור.
ובדרך הטבע אין שום אפשרות לחבר ולאחד את העולמות להיות אחד. אך אף על פי כן, כך עלה ברצונו יתברך, להטיל על האדם את התפקיד לחבר את העולם הזה עם העולם הבא!
וכמו שכתב הגה"ק רבי יואל סירקיש (ב"ח, או"ח – סימן מז), וז"ל:
נראה דכוונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה… ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה, ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה, והארץ כולה היתה מאירה מכבודו, ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה והיה המשכן אחד… (עכ"ל הב"ח).
והיינו שתכלית הבריאה היא שיהיה קישור וחיבור בין הפמליא של מעלה (המכונה 'עולם הבא'), עם הפמליא של מטה (המכונה 'עולם הזה')…
חיבור בכח שם י"ה
והנה מכיון ששני העולמות הללו נבראו בשם 'י"ה', לכן גם החיבור שלהם נעשה על ידי שם 'י"ה'.
וכמו שכתב ה'עוללות אפרים' (מאמר שפב – פרשת פינחס), וז"ל:[18] שם י"ה הוא שם השלום, שהרי העולם הזה נברא ב-ה' והעולם הבא ב-י' (מנחות כט:), והם שני הפכים, ושם י"ה מחברם יחד, כי בכח שם י"ה לחבר שני הפכים… (עכ"ל).
ושם י"ה מתגלה על ידי חיבור איש ואשה. כאשר איש ואשה מתחתנים כדת משה וישראל, ומקיימים את התורה והמצוות, הרי הם נהפכים להיות נקודה של אור ובתוך ביתם מתגלה שם י"ה.
וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (סוטה יז.): דרש רבי עקיבא, איש ואשה זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן.
ופירש רש"י (שם), וז"ל: 'שכינה ביניהם' – שהרי חילק את שמו (שם י"ה) ושיכנו ביניהן, יו"ד באיש ו-ה"י באשה…
ונבאר עוד:
דע כי בתוך נפשו של האיש טמן הקב"ה את האות יו"ד משמו (שם י"ה), ובתוך נפשה של האשה טמן את האות ה"א.
וכאשר זוכים להתחתן, ולחיות באהבה ואחוה, לפי השולחן ערוך, אזי, האות יו"ד שבאיש מתחברת עם האות ה"א שבאשה, והשם הקדוש י"ה מתגלה ומאיר באותו בית. ועל ידי כך נוצר מקום להשראת השכינה.[19]
ואחר שנסללה הדרך לחיבור העולמות, ברא הקב"ה את האדם…
הריחוק כלי לקירוב
בכ"ה אלול החל הקב"ה בבריאת עולמו, וב-א' תשרי, היום הששי של הבריאה, ברא הקב"ה את הַזָּכָר. וכעבור כמה שעות הפיל עליו הקב"ה תרדמה, לקח עצם מבשרו וממנה ברא את הַנְּקֵבָה. ולאחר מכן התגוררו יחד בגן עדן.
בתחילת בריאתם הם חיו באחדות נפלאה, ולכן היה להם שם משותף, והוא: 'אָדָם'! וכך נאמר: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם" (בראשית ה, ב).
ואחר כך החלו מעט להיפרד ואז כל אחד קיבל שם בפני עצמו, הזכר נקרא 'איש' והנקבה נקראת 'אשה', שנאמר: "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (שם ב, כג). אך אף על פי שנפרדו, היה עדיין ביניהם אהבה ושלום.
ואדרבה, דוקא אחרי הפרידה התגברה האחדות ביניהם. דוקא הריחוק והפרידה גורמים להולדת רצון פנימי ואמיתי להתאחדות!
וכמו שכתבנו בספרנו 'המאור שבבית היהודי' (מאמר א), בזה"ל:
הנה יש ליתן את הדעת, אם תכלית שני החלקים – הזכר והנקבה להתאחד ולשוב להיות אחד, מהי מטרת הפירוד שהיה בינתים, החל מעת השתלשלות הנשמה, וכולל את ירידתם בנפרד לעולם הזה, ועד ליום חופתם והתכללותם?
האמת היא, שאותו תהליך שמתרחש בגופים, מתרחש גם בנשמות (של כל יהודי). הנשמה ביסודה דבוקה וקשורה לקודשא בריך הוא, והיא יורדת לעולם הזה כדי לשכון בתוך הגוף, כמו שנאמר: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז), ובבוא העת לאחר מאה ועשרים שנה, עתידה לשוב לצור מחצבתה ולהידבק ביוצרה כבתחילה.
לכאורה אותה שאלה אפשר לשאול גם כאן, לשם מה נצרך הפירוד שבינתים?
מפני מה יורדת הנשמה למטה כשכל התכלית שלה לחזור חזרה למעלה?!
אלא שהקב"ה ברוב רחמיו, רצה שהנשמה הקדושה לא תהנה מלחם חסד, ולכן שלח אותה לעולם הזה כדי שבכח עבודתה תסגל לעצמה מצוות ומעשים טובים, ומכח זה יהיו לה כלים ויכולות ליהנות משל עצמה בעולם הבא.
ואותו עקרון קורה בתקופת פירוד הנשמות.
הקב"ה יצר תקופת פירוד בין בני הזוג, מעת שנולדו עד עת כניסתם לחופה, וזאת כדי שכל אחד מהם יכשיר כלים ראויים לימי הנישואין, שהם ימי השלימות האמיתית של בני הזוג, וכשהם יזכו ויתאחדו יהיו להם כלים איכותיים לחיות יחד חיים משותפים מלאי עונג ואהבה. ורק באופן זה, לאחר הכנה רבה ועצומה של כל אחד ואחת בימי הפירוד, נעשית התכללותם יחד 'דירה לה' יתברך בתחתונים'.
נמצאת למד, שגם אם יהיו לאדם ריעים ואוהבים רבים, תלמידים ומכרים אשר נפשם קשורה בנפשו, ונדמה בעיניו שהוא השיג שלימות. הרי לך לדעת, שללא החלק השני של נשמתו והיינו אשת בריתו, הרי הוא נשאר לבדו!!! הוא יחשב תמיד בודד, גם כאשר הוא מצוי בין אלפים ורבבות. הרי הוא לבדו, כי גופו חצוי, נפשו חצויה, רוחו חסר, ונשמתו חסרה.
לאור זאת נבין גם את הנאמר בתורה הקדושה: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (שם פסוק יח).
האדם אינו טוב כשהוא לבדו! דהיינו, כל זמן שאינו נשוי הוא אינו טוב, לפי שאינו משיג שלימות.
כי שלימות היא תוצאה של התכללות שני חלקים לאחד. כלשון הכתוב: 'זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם… וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם', קרא את שמם 'אָדָם' רק כאשר שניהם יחד. וכל עוד ששני החלקים לא התחברו להיות אחד, הרי שניהם חסרים, ובעודם חסרים אינם אדם.[20]
כאן המקום לחדד את המסר הבא – גם אדם נשוי, עדיין יכול לחיות לבדו, והיינו שאינו נוהג כלפי אשתו בהתכללות והתאחדות תמידית, ואם כן, הוא נקרא 'לֹא טוֹב', כיון שעדיין לא הוציא לפועל את הטוב הגנוז שבו, על ידי אהבת אמת לאשתו.
כי כל עוד שאין הוא מוציא לפועל את הכחות הטמונים בו, את האהבה שאינה תלויה בדבר לאשתו, את עשיית החסד ללא בקשת תמורה, ולא פעם אחת אלא בכל יום ויום, עדיין לא גילה ולא הוציא מהכח אל הפועל את הטוב הפנימי הצפון בקרבו, והרי הצלם האלקי שבקרבו מוסתר וכבוש תחת הנפש הבהמית, ולכן הוא מוגדר כ'לֹא טוֹב'.[21]
והיה אבא מארי הקדוש רבי יורם מיכאל זיע"א, רגיל לחזור על דברי הפסוק: "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, יב) – שהאדם נקרא 'עַיִר פֶּרֶא', ומ'עַיִר פֶּרֶא' צריך לעשות 'אָדָם'!
כלומר, אדם נולד במצב שהנפש הבהמית גלויה לכל, והנפש האלקית טמונה ומוסתרת, ותפקידנו בחיי חיותנו בעולם הזה לעמול עבור מטרה קדושה זו – לגלות את הנפש האלקית ולהשליט אותה על הנפש הבהמית.
האדם עם לידתו נולד אגוצנטרי. דהיינו, שהוא רואה את עצמו במרכז וכל סביבתו נועדה לשרתו ולספק את צרכיו. ברור שבתפיסה זו לא שייך לדבר על כח נתינה, מדובר רק על לקיחה ולקיחה.
אט אט הוא מגלה שיש עוד אנשים סביבו, תחילה הוא מגלה את אביו ואמו, ולאחר מכן הוא מגלה את משפחתו הקרובה, ובהדרגה מכיר בכך שיש עוד אנשים בעולם, וגם להם יש צרכים ודרישות, וכדי לחיות אתם יחדיו בהרמוניה הוא צריך לפתח יחסי גומלין של נתינה ולקיחה, וכך מתחיל ללמוד ולהכיר את המושג נתינה.
אך עדיין מדובר בנתינה מאוד מוגבלת, כי גם כשהוא כבר נותן לזולתו זה רק לאחר שווידא שבסופו של דבר הוא ירויח מכך… ואם כן, גם נתינה זו מתבררת כלקיחה.
ככל שהאדם מתבגר ומיתוֹספת בו דעת ויראת שמים, אזי הנפש האלקית הטמונה בקרבו מתגלת יותר ויותר, והוא מפנים שתכלית הנתינה היא לשם נתינה, אך עדיין זהו דבר קשה לביצוע.
רק כאשר האדם זוכה להקים בית ולשאת אשה, זוכה הוא להכיר מקרוב את מושג הנתינה בשלימות,[22] ונתינה זו מלוה את בני הזוג כל ימי חייהם…
ועתה אחרי הדברים הללו נשוב לההגנה שהעניק אברהם אבינו לעבדו אליעזר…
כח שמות הקודש
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – חיי שרה, מאמר ז), אמר כך:
כאשר רצה אברהם אבינו לשלוח שליח לביתו של לבן כדי למצוא כלה ליצחק, ידע היטב שעליו לשלוח מישהו שיוכל להתמודד ולהילחם עם כל כחות הטומאה –
משום כך בחר אברהם אבינו לשליחות זו דוקא את אליעזר עבדו, כי לאליעזר היתה מדת שמירת עינים מיוחדת במינה, ומעולם לא הביט בפני אשה זרה וכיוצא בזה, כפי שנרמז הדבר בשמו 'אליעזר' – שהוא ראשי התיבות של הפסוק: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִי"ם זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה…" (ישעיה סד, ג), שמשמעו שעינו הקדושה של אליעזר לא הביטה מעולם בשום דבר לא רצוי מלבד בדברים קדושים, ומי שיש בו מדה זו של שמירת עינים, אין עינה הרעה של הטומאה יכולה לשלוט בו.
וכן מצינו ביוסף הצדיק: יוסף שמר היטב על עיניו ולא הביט בשום אשה זרה. הוא לא הביט באשת פוטיפר על אף שהיתה משדלתו בכל יום ויום בדברים, והיתה מחלפת שלש חליפות בגדים בכל יום ויום, בגדים שלבשה בשחרית לא לבשה אותם בצהרים, ומה שלבשה בצהרים לא לבשה בין הערבים, ובכל פעם שהיתה באה לדבר עמו היה מרכין את פניו למטה כדי שלא להביט, עד שפעם הניחה לו סכין חדה מתחת לזקנו כדי שאם ירכין את פניו ידקר בה, ובכל זאת לא הביט בה.
וכן הוא לא הביט במצריות שסבבו אותו בזמן שנעשה מלך במצרים, כמובא במדרש (בראשית רבה, פרשה צח – אות יח) שבשעה שיצא יוסף למלוך על מצרים היו בנות מלכים מציצות עליו דרך החרכים והיו משליכות עליו שירין וקטלים ונזמים וטבעות כדי שיתלה עיניו ויביט בהן, ואף על פי כן לא היה מביט בהן. ומשום כך זכה שהעין הרעה לא תוכל לשלוט לא בו ולא בזרעו, כמו שנאמר: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" (בראשית מט, כב), ופירשו חז"ל (ברכות כ.) ש'עֲלֵי עָיִן' – הוא מלשון 'עולי עין', והיינו שיוסף וזרעו הם למעלה מן העין, ואין עין הרע שולטת בהם.
אך אברהם אבינו שידע את גודל ההתגרות, לא הסתפק בזה, והוא לימד את אליעזר שם קדוש המסוגל להציל מכל הנסיונות, והוא השם הא"א – שהוא אחד מע"ב שמות הקדושים – כנרמז בראשי תיבות בדברי אברהם לאליעזר בעת שמסר לו את השליחות: "ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר"… (בראשית כד, ז).
לפי כל האמור יובן הפסוק: "אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה" (שם פסוק ס). והיינו כי הרגיש אליעזר שיש בכוונתו של לבן הארמי להטיל עין רעה בזרע הקדוש שיצא בעתיד מרבקה אחותו, זרע ישראל הקדושים, ולכן השתמש בשם הקדוש שמסר אברהם בידו וכיון אותו כלפי לבן הארמי, ומחמת כוונתו הקדושה של אליעזר השתבשה עינו הרעה של לבן, וכן סיבבה ההשגחה העליונה שבתוך דברי לבן עצמו ירמז אותו השם הקדוש המסוגל להציל מעין הרע: 'אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי' (ראשי תיבות הא"א למפרע), ובזכות זה לא שלטה עינו הרעה באותם 'אַלְפֵי רְבָבָה' מעם ישראל שיצאו מזרעה של רבקה אמנו…
ובזכות שמירת עיניו והשימוש בשמות הקודש, זכה אליעזר לצלוח בשלום את המלחמה…
'אבא' – אמר יוסי – 'אמרת לי שהיו ארבעה שניסו לתקן את חטא אדם הראשון: אדם, נח, אברהם ובני אהרן, ורק אברהם הצליח, ולא הסברת לי מדוע נכשלו בני אהרן?'
'אוי יוסל'ה שלי, כבר מאוחר, בעזרת ה' נבאר זאת בהזדמנות אחרת'…
[1] וזה לשון רבינו האר"י ז"ל (ליקוטי תורה, פרשת בראשית – ד"ה הנה אחר שחטא):
הנה אחר שחטא אדם הראשון חטא זה, אשר עדיין אנו אוכלין פירותיו בעולם הזה, ולא יתוקן עד ביאת המשיח.
הנה ד' חכמים אלו גדולים היו בדורם כנודע, ועלו בדעתם לתקן מַה שֶּׁעִוֵּת אדם הראשון. ואפשר שבדעתם היה לתקן כל החטא ההוא, או לפחות כל החלקים של שרשי נשמתן באדם הראשון…
[2] כל מי שלומד את דברי הגמרא הללו, בתחילה מתמלא בחשק ובכיסופין: 'רבונו של עולם! זַכֶּה גם אותי להיות מ'יודעי שמך' ו'דורשי יחודך'! אבל לאחר כמה דקות, כשהחשק כבר דעך, הוא חושב לעצמו: איזה דמיונות יש לי! הרי אין לי שום סיכוי לכך! אין לי שום סיכוי להתרומם טפח מעל הקרקע!
אך כשלומדים את דברי המדרש, מבינים שאם רוצים באמת – אפשר!
וזה לשון המדרש (אוצר מדרשים – מדרש הלל):
(בתחילת לימודם היו) רבי עקיבא ובן עזאי טרשים כצור הזה, ועל ידי שציערו עצמם על תלמוד תורה, פתח להם הקב"ה פתח לתורה!
ודברים שבית שמאי ובית הלל לא היו יכולים לעמוד בהם לאיסור ולהיתר, עמד בן עזאי ופירשם, שנאמר: "בַּחַלָּמִישׁ שָׁלַח יָדוֹ" (איוב כח, ט).
ודברים שהיו סתומים בעולם עד היום, עמד ר' עקיבא ופירשם, שנאמר: "מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר" (שם פסוק יא) – מלמד שראתה עינו של ר' עקיבא במרכבה כדרך שראתה עינו של יחזקאל הנביא.
ועליהם נאמר: "הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם" (תהלים קיד, ח) – היינו לב אבן שהיה לר' עקיבא ובן עזאי, נהפך ל'אגם מים' של תורה, שאין 'מים' אלא תורה.
ומדברי המדרש מתברר לנו ששנים מאותם אלו שנכנסו לפרדס, היו בתחילתן קשיי קליטה כצור, ובכל זאת, בגלל שרצו – זכו!
[3] אדם הראשון ניסה בתחילה לתקן את כלליות הבריאה, ולאחר מכן את חטאו.
[4] כך כתב הגה"ק רבי יחיאל מיכל מגלונא זיע"א (נזר הקודש, בראשית רבה, פרשה לו – אות ז), וגם חלק גדול מהמשך השיחה, הם מדבריו הקדושים.
[5] זה לשון המדרש (ויקרא רבה, פרשה כט – אות א):
ביום ראש השנה, בשעה הראשונה של היום – עלה במחשבה לברוא את האדם. בשעה השניה נתייעץ הקב"ה עם מלאכי השרת. בשלישית – כנס עפרו. ברביעית – גיבלו. בחמישית – רקמו. בששית – עשאו גולם. בשביעית – נפח בו נשמה. בשמינית – הכניסו לגן עדן.
בשעה התשיעית – נצטוה לא לאכול מעץ הדעת. בשעה העשירית – נכשל ואכל. בשעה האחת עשרה – עמד בדין. בשעה השתים עשרה – יצא בדימוס (ברחמים).
[6] כידוע, ביהודי ישנם חמישה חלקים כלליים, והם: חכמה, רגש, מחשבה, דיבור, ומעשה.
והנה, המושגים 'אור' ו'חושך', שייכים לחלק ה'רגש'.
כאשר ה'רגש' מתוקן, כאשר ה'רגש' הוא כרצונו יתברך, הרי האדם חש ב'אור'.
אך, חלילה, כאשר ה'רגש' הוא לא כרצונו יתברך, הרי האדם נמצא ב'חושך'.
ומכיון שכך, כל פעם שמתעורר באדם רגש ורצון לאיזו תאוה, כגון: תאוה לאוכל, לממון, לאשה, הרי הוא נכנס לתוך גבולות החושך.
וכמו כן, בכל פעם שמתעוררת באדם איזו מדה רעה, כעס, גאוה, יאוש, דכאון וכו', והתעוררות הזו מורגשת בו, הרי הוא נשאב לתוך גבולות החושך.
ולעתים, הרגשות השליליים הללו, הם בעוצמה כל כך חזקה, עד שכל כולו, כל מציאות רגשותיו, שבים אל המצב הראשוני: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב)…
ושם, באותו מצב ראשוני, האלקות היתה נסתרת, לא חשים ולא רואים אלקות, והחיים מרים כלענה, בלי חיוּת, בלי תקוה…
[7] זה סוד נפלא, והמפתח להביט בעין טובה על כל יהודי!
כאשר מבינים את הנאמר בקטע הזה, מבינים שכך היא דרך הגדילה – חושך אור חושך… והחושך הוא שלב הכרחי, ובלעדיו אין שום סיכוי לגילוי אור!…
וממילא גם כאשר רואים יהודי שעושה עוול, מבינים שיכול להיות שזה לא עוול, אלא דרך הגדילה. היהודי בדרך להשיג אור חדש, ולכן עתה הוא מתמודד עם החושך… יכול להיות שעתה הוא נכשל, אבל בוודאי שהוא יחזור בתשובה…
[8] ובענין זה נספר:
פעם ראו את הגה"ק רבי שלמה זלמן אויערבאך זיע"א, כשהוא שמח שמחה יתירה. שאלוהו מה פשר אותה שמחה מיוחדת. והוא סיפר להם שביקר אותו אברך בן עליה מתמיד, הוא ואשתו עם ילד החמד שלו. והביקור שימח אותו שמחה מיוחדת.
תמהו השומעים ושאלו: 'הרי לכבוד הרב יש אלפי תלמידים, ומה מיוחד דוקא באברך זה?'.
אמר להם: 'אספר לכם את סיפורו של האברך, ותבינו', ואז פתח וסיפר את המעשה הבא:
בישיבת 'קול תורה' למד בחור, שהיה מוקף בבעיות קשות. אביו היה רחוק מתורה ומצוות, ואילו אמו היתה בעלת תשובה, והיא התעקשה שהבן ילך ללמוד בישיבה. הויכוח בין ההורים נמשך זמן ארוך, עד שהם החליטו לפרק את החבילה.
הבחור, שכאמור למד בישיבה, חש נקיפות מצפון נוראות על שבעטיו התגרשו הוריו. הוא היה שבור והתקשה ללמוד אט אט החל להידרדר בלימודים, החברותות שלו עזבו אותו, הוא נותר לבד, ניסה ללמוד, ישן שעות רבות, איחר לתפילה ולסדרים, וקיבל נזיפות פעם אחר פעם, עד שהגיע לכלל יאוש מוחלט. הרי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, והוא עשה מעשה שלא יעשה. בעיצומה של שבת קודש, יצא מהישיבה אל הרחוב הסמוך, עצר טרמפ ועלה על הרכב, רחמנא ליצלן!
כאמור, הוא עשה את זה סמוך לישיבה, והיו בחורים שראו את המעשה הנורא. הם סיפרו לרבנים בישיבה, וביום ראשון מיד כאשר חזר לישיבה, ניגש אליו אחד הרבנים, אמר לו לקחת את החפצים ולעזוב לאלתר את הישיבה. אין בישיבה הקדושה מקום למחללי שבת.
הבחור ארז את חפציו ויצא מחוץ לישיבה. והנה עוצרת מונית וממנה יורד ראש הישיבה, רבי שלמה זלמן, ורואה את הבחור עומד ולידו המזוודות.
ניגש אליו רבי שלמה זלמן ושאל אותו לפשר עזיבתו, והבחור פרץ בבכי. ביקש רבי שלמה זלמן מאחד הבחורים שיודיע כי הוא יאחר לשיעור, והוא הזמין את הבחור לחדרו.
כאשר התיישבו, שאל אותו ראש הישיבה לפשר עזיבתו, והבחור מספר כי הוא נזרק מהישיבה.
אמר לו רבי שלמה זלמן: 'כיצד זרקו אותך אותך מהישיבה בלי לשאול אותי, והרי אני ראש הישיבה?'
אמר לו הבחור: 'עשיתי מעשה שלא צריך אפילו לשאול את ראש הישיבה אם לזרוק אותי'. בתחילה הוא התבייש לספר את אשר עשה, אבל לאחר שרבי שלמה זלמן התעקש שיספר, החל הבחור לבכות, וסיפר את סיפורו, כיצד התגרשו הוריו, איך הוא החל להידרדר בלימודים, עד שהגיע למעשה הנורא של חילול שבת.
שאל אותו רבי שלמה זלמן: 'אמור לי, כאשר נסעת ברכב, מה חשבת?
אמר לו הבחור: 'כבוד הרב, הלב שלי נשרף מבפנים, אחרי שתי דקות ביקשתי מהנהג שיעצור את הרכב ויוריד אותי, לא יכולתי להמשיך ולנסוע'.
'האם תחזור שוב אל המעשה הזה?'
'לא ולא', אמר הבחור בנחרצות. 'לבי נשרף בקרבי ואין כל חשש שאשוב ואעשה מעשה נורא כזה'.
'אם כך', אמר לו ראש הישיבה, 'תחזיר את המזוודה לחדרך ושוב ללימודים בישיבה'.
אך הבחור עדיין לא היה רגוע. 'כבוד הרב, לאחר שיצא לי שם כזה רע בישיבה, אין סיכוי שמישהו ירצה ללמוד אתי'.
אמר לו רבי שלמה זלמן: 'הסר דאגה זו מלבך אני כבר אדאג לך'.
נכנס רבי שלמה זלמן להיכל הישיבה, ניגש לבחור המצויין בישיבה וביקש ממנו ללמוד עם אותו בחור.
'אני חושש שהוא יקלקל אותי', השיב הלה, ורבי שלמה זלמן אמר לו: 'כתוב בגמרא (שבת מא.) ש'הבלא מפיק הבלא', חום מוציא חום, אם תכניס בלבו חום של של גמרא, חום של לימוד, הרי הריתחא דאורייתא תוציא ממנו את כל העבירות שלו וכל התאוות הבוערות בו'.
לאחר מכן ניגש לבחור שני ושלישי, וסידר לו חברותות למשך כל היום.
הלה חזר ללמוד, ותוך זמן לא רב הפך לאחד ממצוייני הישיבה, 'וזה האברך בן העליה שהגיע היום לבקר אותי עם כל משפחתו', סיים רבי שלמה זלמן את סיפורו, 'וכיצד לא אתמלא שמחה על כך?'… (דורש טוב, סוכות – עמוד צו)
עוד מעשה נפלא, שמלמד אותנו איזה כח גדול יש למעשה קטן:
אברך ירושלמי, אב לתשעה ילדים, נקלע שלא באשמתו לפרשה משפטית מסובכת. הוא נאלץ לעמוד מול התביעה בבית המשפט, שדרשה להשית עליו עונש מאסר כבד.
בבוקר שבו היה אמור להינתן גזר הדין, נכנס האברך אל רבי ישראל יעקב פישר, ראב"ד העדה החרדית ורבה של זכרון משה, מגאוני ירושלים. הוא סיפר לו בבכי על מצוקתו הקשה, ועל המתח הרב שהוא שרוי בו, בבוקר זה שבו עומד בית המשפט להכריע בדינו.
רבי ישראל יעקב פישר פתח את המגירה, הוציא משם סוכריה והגיש לו… האברך היה נבוך. אחז רבי ישראל יעקב בידו של האברך ואמר לו: 'קח את הסוכריה וטמון אותה בכיסך. כשיכנס השופט לאולם בית המשפט, התעלם לגמרי מכל מה שמתרחש שם, אחוז בידך את הסוכריה הזו, ותברך עם כל הכוונה: ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו'. כשתאמר 'שהכל', תכוין כפשוטו, שהכל, הכל הכל, בלא יוצא מן הכלל – נהיה בדברו! מה יפסוק השופט, איך תתמודד עם הפסק וכל כיוצא הזה – הכל נהיה בדברו! בזכות האמונה שלך, הקב"ה ישפיע עליך ברכה והצלחה'.
ידידיו של האברך יעצו לו כל מיני עצות, אך הוא התמקד רק בדבר אחד – בסוכריה שנתן לו הרב פישר… יותר נכון: בברכה שעל הסוכריה.
השופט נכנס לאולם. האברך הוציא את הסוכריה, עצם את עיניו, כל כולו מרוכז בברכה: ברוך, אתה, ה', הוא אומר את שם ה' עם כל הכוונה: אדון הכל, היה הווה ויהיה. 'אלקינו' – תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כולם. שהכל נהיה בדברו'… ומכניס את הסוכריה לפיו.
הפרקליטות תבעה שתים עשרה שנות מאסר. עורכי הדין שלו ביקשו להפחית לשלש – ארבע שנים. על פחות מזה לא דיברו.
ואז קרה משהו משונה. השופט הראשי הסתודד עם שני השופטים האחרים. אחרי כמה דקות הם הכריזו על הפסקה לצורך התייעצות… האם משהו 'דרמתי' עומד להתחולל?
האברך נשאר על מקומו, מרוכז בעצמו, כל העת הוא מכוין עם כל העוצמה – 'שהכל נהיה בדברו'.
חלפו עשרים דקות, חצי שעה, שעה. לבסוף נכנס השופט לאולם. הוא פתח את דבריו ואמר: 'המעשים בכתב האישום חמורים, אבל בעדות של העד המרכזי נתגלעה סתירה מהותית. ברוב דעות – שנים מול אחד – החלטנו לזכות את הנאשם מחמת הספק'.
נס! פשוט נס משמים! אין הגדרה אחרת.
האברך נכנס לביתו של רבי ישראל יעקב פישר, כדי לספר לו על הנס הגדול ולהודות לו על עצתו. אמר לו רבי ישראל יעקב: 'ראית מה כחה של ברכה אחת של 'שהכל'! אם כן, תשתדל שזה לא יהיה חד פעמי ולא רק על ברכה אחת, עליך לברך את כל הברכות בכוונה'… (שם עמוד תקנו).
שני הסיפורים הללו ממחישים את הרעיון שביארנו למעלה, שכדי לזכות ולקלוט את האור חייבים לעבור דרך הררי החושך –
בסיפור הראשון, פגשנו בבחור שהיה באפשרותו ללכת אחרי אביו ולחיות חיי הפקירות. והוא התגבר על יצרו הרע, ונכנס לישיבה. והקב"ה רצה לעלות אותו למדרגה חדשה, והעביר אותו ימים של חושך, ובסופו של דבר הם הביאו אותו לגילוי האור.
ובסיפור השני, רצה הקב"ה לגלות לאותו אברך, מה כחה של ברכת 'שהכל נהיה בדברו', לכן העבירו אותו במסלול של חושך, ואז גילו לו אור עליון…
[9] וזה לשון הגה"ק רבי משה חיים לוצאטו זיע"א בספרו דעת תבונות (פרק ב – עמוד לח, הוצאת מכון רמח"ל): ואמנם, אדם הראשון באמת חכם גדול היה, והיה לו לחקור בחכמתו על זה כראוי, וגם כבר היה יודע אמיתתו של דבר מצד חכמתו, שכל מה שרואה מנגד (שהוא היפך) מה שהודיע לו ה' יתברך מן אמיתת התיקון – אינו אלא שקר מדומה, מכלל הרע שברא הוא יתברך שמו, להודיע אמיתת יחודו ולנסות בו את האדם עצמו לתת לו זכות.
ואם היה עומד באמונתו, ולא היה מתפתה אחר היצר הרע, אלא אדרבה, היתה מתחזקת בלבו האמונה הזאת, אז היה נקרא שהשיג היחוד העליון – שהרי כבר ראה, וציירה מחשבתו מה הוא הרע, וגם השיג בחכמתו שכל מה שהוא רע אינו אלא נברא ממנו יתברך לכבוד עצמו.
והנה, היה די שיתחזק באמונה זו שלא לעבור את פי ה', וזה עד ליל שבת קודש – כאשר חכמים יגידו – שאז היה הקב"ה עושה ביום אחד מה שהוא עושה עתה בשיתא אלפי שנין. והיינו, שהיה סוף סוף מראה לו בפועל, שמה שהאמין מיחודו יתברך הוא אמת, וזה כי היה מבטל ברגע אחד כל הרע מן העולם…
[10] זה לשון הגמרא הקדושה (סנהדרין ע.):
"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם" (בראשית ט, כ). אמר רב חסדא אמר רב עוקבא, ואמרי לה מר עוקבא אמר רבי זכאי, אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח: נח, לא היה לך ללמוד מאדם הראשון שלא גרם לו אלא יין, כמאן דאמר: אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה…
[11] וכשאברהם חזר ממצרים עם רכוש גדול ורב, הוא פרע את הלוואותיו (רש"י – בראשית יג, ג).
[12] כך אמרו בזוהר הקדוש (חיי שרה דף קכב ע"ב), שבאותו הדור היה פרעה הרשע מרכבה לנחש הקדמוני, וכל אותה עוצמת ויכוח שהיתה לנחש הקדמוני, היה לפרעה הרשע!
[13] בעל שם טוב על התורה (לך לך – אות יא).
[14] אוסרי לגפן (חלק יז – עמוד טו) לגאון הרב יהודה שינפלד שליט"א.
[15] כתב הגאון המקובל רבי יצחק גינזבורג שליט"א (מלכות ישראל, חלק ז – עמוד קה): שהגם שלפרד והחמור ישנה תקיפות (וזה לכאורה מעלה), אך חמור נשאר חמור! ולכן 'חֲמֹר' – ראשי תיבות: חלישות הדעת, מורך לבב, ורפיון ידים.
ודוד המלך עליו השלום התפלל וזעק להקב"ה: "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ" (תהלים כז, ד), 'אַחַת' – ראשי תיבות: אומץ לב, חוזק יד, תקיפות הדעת!
[16] הטעם שבנות ענר אשכול וממרא לא היו ראויות ליצחק, כי לא היו להן מדות טובות! וכאשר אין לאשה מדות טובות, הרי היא (עם כל שאר מעלותיה) כלום! – "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם" (משלי יא, כב).
ופירש הרלב"ג (שם) וזתו"ד: 'נֶזֶם זָהָב' – הנה האשה היפה שהיא נעדרת מדות טובות, היא דומה לנזם זהב שיושם במקום הנבאש בתכלית, והוא אף החזיר אשר הוא באשפתות נמצא, וכבר היישיר (לימד דרך ישרה) בזה להתרחק מן האשה הרעה (והיינו שיש לה מדות רעות) אפילו אם היא יפה, כי בלא ספק שהיא 'סָרַת טָעַם'….
ולכן, לפני שבני זוג נפגשים צריך שההורים יתעניינו (קודם הפגישה) כיצד היא ההתנהגות, האם הוא בעל מדות טובות.
ושני דברים חשובים שחייבים לבדוק (שהלוקה בהם הרי הוא אומלל ומאמלל): א. שהוא לא קמצן. ב. שהוא לא כעסן.
ובמאמר מוסגר:
סיפר הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק, המוהרא"ש זיע"א (אשר בנחל, כרך מח – עמוד מח), וז"ל:
מספרים על אחד מגדולי ישראל בדורות שעברו, אשתו נקראה בשם גִּינֶנְדְל, והיתה מרבה לבזותו ולצעוק עליו…
פעם אחת אחר שביזתה אותו הלך לבית הכנסת ובכה: רבונו של עולם, חטאתי, ומגיעים לי כל העלבונות, ותוך כדי בכיה נרדם, ובתוך שנתו פתחו לו את כל שערי הגיהנם, והוא נכנס לתוכם וראה מה שקורה שם רחמנא ליצלן, לזה שחטא, וראה שמביאים נשמות כתרנגולים לשחיטה לפני בית דין של מעלה, אבל לפני כל אחד ואחד מביאים שקים של עוונות מחד, ומאידך – שקים של צרות ויסורים ועגמת נפש, חלישות הדעת, עניות ודחקות, וזה הכריע את כל הכף…
והנה אותו צדיק נעשה לו חושך, בראותו את מדורי הגיהנם, אבל משראה את שקי הבזיונות שמכפרים, קם בשמחה לביתו, ואשתו פתחה עליו פיה לבזותו, אזי צעק: גִּינֶנְדְל עוד בזיונות, חטאתי, ואיני רוצה להיות בשבעה מדורי גיהנם… (עכ"ל).
ובאמת, כאשר הקב"ה חפץ באדם, הוא מוציא מבית גנזיו את האוצר הגדול ביותר שיש לו בעולמו, ונותן אותו לאדם – והאוצר הזה נקרא 'בזיונות'!
ונסביר יותר:
האדם הוא 'גוש' של גאוה! ולכן בכל אבר ואבר מרמ"ח אבריו, ובכל גיד וגיד משס"ה גידיו, מתגלה רגש של ישות, גאוה וגסות הרוח!
הגאוה של האדם לא נמצאת באיזו שהיא נקודה בלב, אלא הגאוה אופפת את כל עצמיותו ואת כל אישיותו.
רגש הגאוה והישות מתגלה בכל אבר ואבר שבראש, ובכל אבר ואבר שבגוף.
רגש הגאוה והישות מתגלה בכל פעולה ופעולה שעושה האדם.
והאדם צריך להפיל תחינתו לפני בורא כל, אב הרחמים: רבונו של עולם! זכה אותי להיות מודע לכל רגש של ישות וגסות הרוח המתגלה בתוכי.
רבונו של עולם, מעשה ידיך אני, זכה אותי לשמוע את מחשבות הגאוה והישות העולים במחשבתי…
אך, גם אחרי שהאדם זוכה ונעשה מודע לרגשות ולמחשבות, 'פעולת הטיהור' היא קשה ומתישה…
ולכן, כאשר הקב"ה חפץ באדם הוא שולח לו 'בזיונות' והם עושים את התכלית ומשלימים את המהלך…
ופשוט שכדי לקבל את המתנה הזו צריך להיות ראוי ובעל מדרגה גדולה…
[17] מדרש רבי תנחומא (פרשת נשא – אות טז).
[18] וכן כתב גם בספרו שפתי דעת (הוצאה חדשה, חלק ב – עמוד תקל).
[19] כתב בספר ישראל בחירי (חלק א – עמוד רכא) לגאון הרב אברהם צבי קלוגר שליט"א, וז"ל: ומכיון שכח זה טמון בכל יהודי ויהודיה, מרגישים הם את זה, והנפשות האלקיות נכספות להיות משכן להשראת שכינתו יתברך.
משתוקקות הן אל סודות הבית היהודי, רזי קדושתו העליונה, סוד השראת השכינה ביניהם. שהרי (על ידי נישואיהן) הם ממשיכי נשמות חלקי אלו"ה ממעל, ממחצב נשמות ישראל – ושניהם (האיש והאשה) הינם נשמה אחת ממש, שלעולם לא תיכון בה שלימות כאשר יהא חצי ללא החצי המשלימו.
אור נשגב זה, יסוד הדת והדורות, נוגע ביחודי העולמות העליונים – ולזאת השתוקקות נשמות ישראל, על כך כאבם ומכאן נחמתם…
[20] כתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א (נוצר חסד – פ"ג מ"ד), וז"ל:
דהא כל בר נש בעי לאשתכחא דכר ונוקבא בגין לאתקפא מהימנותא, וכדין שכינתא לא אתפרשא מיניה לעלמין (תרגום: כל אדם צריך להיות נשוי כדי להחזיק באמונה, ובזכות כך השכינה הקדושה לא תעזוב אותו לעולמים).
ומי שיושב בלא אשה יהיה מי שיהיה אין בו אמת, ואינו יודע עבודה תמימה. וראיתי לרבותי הקדושים רבינו יעקב יצחק (החוזה מלובלין), ורבינו נפתלי (מרופשיץ), ומרן הרב ישראל מגיד (המגיד מקוז'ניץ), ודודי הצדיק מוהר"ר משה (מסאמבור), וכן כמה צדיקים, שהקפידו מאוד שחסידיהם ישאו אשה.
וכשהיה המגיד מקוז'ניץ בן שבעים שנה (בערך) מתה עליו אשתו, ולא רצה לישא עוד אשה כי כבר נתבטל ממנו הכח לגמרי, ושלח אליו רבינו יעקב יצחק מלובלין שליח ואמר לו: אמור לו משמי כי באלו הימים הנוראים, וכן בכל יום, תפילות שלו לא עלו כהוגן לא נהירין ולא בהירין, ואמור לו משמי שישא אשה.
ותיכף קיים דבריו ונשא אשה.
כי מאן דלא אתנסיב יהיה מי שיהיה הוא פגום…
בהקשר לזה, נספר על מו"ר סבא הרב חנניה וסבתא רינה עליהם השלום, סבתא היתה אשה רבת פעלים, היתה ראש חברא קדישא לנשים, אחות בהתנדבות, ומוכרת פירות וירקות בשוק בבאר שבע, גידלה במסירות שנים עשר ילדים (אבא הקדוש הרב יורם זצ"ל היה הילד השביעי, ושהוא נולד היא אמרה: הילד הזה יוציא אותי מהגיהנם), נזהרה מכל חשש איסור, לא נתנה שידברו בבית שום אבק לשון הרע ושום דיבור רע על יהודי, אין שבת שלא היו אורחים, אשה גבורה ואשת חיל. ל"ע חלתה במחלה, הצליחה להתגבר על המחלה, אך אחרי שנתים זה חזר שוב, ונפטרה לבית עולמה בגיל חמישים וארבע, קבורתה ומנוחתה כבוד בהר הזיתים.
בשנים ההם סבא הרב חנניה היה משמש לפני עטרת ראשנו הבבא סאלי הקדוש זיע"א, ביום השביעי כאשר חזרו מבית העלמין הלך אצל רבו הבבא סאלי הקדוש, והנה דבר פלא, תיכף כשנכנס פנה בבא סאלי לסבא ושאלו בטון ברור ותקיף: 'נו, התחתנת כבר?'
סבא היה אחוז תדהמה ושוק מעצם השאלה, אך הבבא סאלי עמד על שלו, ופנה מיד באותו מעמד למו"ר אבא הקדוש רבי יורם מיכאל אברג'ל שהיה גם עמו שם בסמוך וציוה אותו למצוא זיווג לסבא.
גם לאבא היה ציווי זה קשה מנשוא, אך הרב לא ויתר ועמד על שלו, ובדיוק חצי שנה לאחר המשבר נשא לאשה שניה את הצדקת שרה, וחי עמה עוד חצי יובל שנים (עשרים וחמש שנים).
[21] בספר ומתוק האור (נישואין – עמוד תרא) להגה"צ רבי שלמה לווינשטיין שליט"א, הובא:
מעשה ביער עבות אחד, שכל החיות שבו, חיו בשלום ובשלוה.
יום אחד תלה הכבש על לוח המודעות הזמנה, ובה כתב: מחר אני מתחתן. כולם מוזמנים.
ואכן, למחרת באו כל החיות לחתונה, רקדו, שמחו ושימחו.
הגדיל לעשות האריה – מלך החיות. הוא היה הרקדן הבולט מכולם. לא פחות משעתים הוא רקד בהתלהבות, בעוז ובחדוה, לפני הכבש – החתן…
קרא לו הכבש לצד, ואמר לו: אדוני המלך! לא נעים לי שאתה – המלך, רוקד לפני כל כך הרבה זמן, ואנכי בסך הכל כבש קטן ופשוט…
נענה האריה ואמר לו: דע לך, גם אני, לפני שהתחתנתי, הייתי כבש קטן ופשוט. רק לאחר נישואי – הפכתי לאריה…
בחז"ל מוצאים על המעלה היתירה והמיוחדת, שיש ללימוד התורה שאחרי הנישואין… ועבודת ה' של האדם אחרי הנישואין – עושה 'רושם' גדול בעולמות העליונים… לא הרי 'האדם' שקודם הנישואין, כ'אדם' שאחרי הנישואין.
לאחר הנישואין גם הכבש הופך לאריה…
[22] כתב הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א (שכינה ביניהם, עמוד לב – הערה יא), וזתו"ד:
רבי שמעון בר יוחאי חיבר ספר הנקרא 'ספרא דצניעותא' ('ספר הצניעות'). הספר עצמו הוא ספר קצר מאוד, בן חמישה פרקים בלבד. אך, למרות קוטנו הגשמי, אין סוף לאוצרות החכמה שהוא מכיל בתוכו.
וגילו לנו רבותינו הקדושים שלכל מילה ומילה (שבספר הזה) יש המון פירושים, והספר הזה כולל בתוכו את כל חכמת הקבלה.
והנה, כידוע, אחד השלבים המכריעים בעיצוב העולם כפי שהוא מוכר לנו כיום, היה השלב הנקרא 'שבירת הכלים'. הקב"ה הוציא בתחילה עשר נקודות (עשר ספירות) שמהן נתהוה עולם התוהו… והנקודות הללו לא הצליחו להסתדר ביניהן, והן נשברו…
והנה, בכתבי האר"י ז"ל ישנה אריכות גדולה מאוד בענין 'שבירת הכלים'. אך, לעומתו, בספרא דצניעותא, כל השבירה נכתבה במשפט אחד!
ואלו הן המילים (של הספרא דצניעותא – תחילת פרק א): 'תאנא, דעד דלא הוה מתקלא, לא הוו משגיחין אפין באפין, ומלכין קדמאין מיתו, וזיוניהון לא אשתכחו, וארעא אתבטלת'.
ומבואר בדברי רשב"י שאפשר להסביר את 'השבירה' על ידי חמש מילים בלבד, ואלו הן: 'לא הוו משגיחין אפין באפין!', ופירושן: התעלמות פנימית מהמציאות של הזולת! חוסר ענין במציאות הזולת! חוסר השגה ותפיסה ברגשות הזולת!
הנקודות לא השגיחו – לא עניין אותן כלל – מציאות הזולת, ולכן הם נשברו לרסיסים והתפזרו לכל עבר…
והנה, בוודאי, שהנקודות היו בבחינת צדיקים, אך הן היו צדיקים של עולם התוהו, בלי התכללות מכל הקצוות, וממילא בלי יכולת להמתיק את הדינים…
והקב"ה הזהיר אותנו: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" (קהלת ז, טז) – 'צַדִּיק הַרְבֵּה', היינו צדיק דתוהו…
ואם זה כך ביחסי אדם לחברו, כל שכן שכך הוא ביחסים הנעלים והגבוהים ביותר, ביחס שבין איש לאשתו, שהרי רק על היחס הזה נאמר (סוטה יז.): 'זכו – שכינה ביניהם'.
והנה, אמרו בגמרא הקדושה (ברכות ח.):
במערבא, כי נסיב אינש אתתא, אמרי ליה הכי: מצא או מוצא? 'מצא', דכתיב: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'" (משלי יח, כב). 'מוצא', דכתיב: "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה" (קהלת ז, כו).
ופירוש דברי הגמרא: בארץ ישראל כאשר היה זוג מתחתן היו שואלים את החתן איזו אשה מצאת? אשה טובה או אשה רעה? אתה הולך ליהנות אתה בחיים או למות בידיה מוות איטי… ביסורים נוראים?
וצריך להבין: מה פשר השאלה? הרי הוא התחתן רק הרגע, ובוודאי שאם הוא התחתן אתה הוא בטוח שהיא אשה טובה?
והתשובה לכך היא פשוטה, אף אחד לא התכוין לשאול אותו שאלה, אלא הם פשוט רצו להדריך אותו:
שמע חביבי, חתן יקר, עכשיו אתה מתחיל את החיים באמת, ואנו רוצים לתת לך במתנה 'מפתח' לחיים. דע לך שישנן שתי אפשרות לחיות:
אפשרות אחת – חיים של תוהו.
ואפשרות שניה – חיים של תיקון.
וההבדל ביניהן מתחיל כבר עכשיו בחתונה!
חתן מעולם התוהו, לא מתחתן באמת עם אישיות החיצונה לו הנקראת 'אִשָּׁה', כי מכיון שהוא עדיין במצב של 'לא הוו משגיחין אפין באפין', הוא לא מסוגל, כלל, לחוש את המציאות שמחוצה לו. והנישואים הללו הם באמת נישואים לעצמו! בסוד: "מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי" (מלכים־א א, ה) – נישואיו לעצמו כביכול.
כל הסיבה שחתן מעולם התוהו מתחתן זה רק כדי לספק את תאוותיו הגשמיות, ולא איכפת לו כלל מהאישיות של אשתו. כל מה שמעניין אותו זה רק למצוא את ה'אֲנִי' שלו ('הנאה' – בגימטריא 'אֲנִי'), את הסיפוק האישי של עצמו – ומזה עלול למצוא בסוף: 'מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה'.
אבל כאשר החתן מעולם התיקון, במדרגת 'הסתכלות פנים בפנים' – אזי כשהוא מתחתן ונושא אשה, הוא מתאחד עם מציאותה של אשתו. ועליו אפשר לומר באמת שהוא נשא אשה. כי 'נושא' – פירושו 'מרים', והוא באמת רוצה להרים – לרומם את האשה… וכך שניהם מתנשאים – מתרוממים ביחד – עליו נאמר: 'מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב'.
וזה פירוש הפסוקים: 'מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב' – כל עיקר המציאה הוא האשה עצמה. מה שאין כן 'וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה' – ה'אֲנִי' מפסיק ומפריד בין ה'מוֹצֶא' לבין 'הָאִשָּׁה', כלומר שאינו מוצא את האשה באמת רק את עצמו הוא, ומ'אֲנִי' זה נעשה 'מַר מִמָּוֶת'.
והיינו שכאשר האדם שקוע בתוך עצמו, כל הרגשותיו והבנתו סובבים סביב עצמו, אזי גם כאשר הוא מתחתן הוא מוצא רק את עצמו. ומכיון ש'וּמוֹצֶא אֲנִי' – שמצא רק את עצמו, לכן אין לו שלום בית ואזי 'מַר מִמָּוֶת'.
(ואפילו שהוא צדיק בשאר העניינים, הצדקות הזו שייכת לעולם התוהו, בסוד: 'וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה', 'וּמוֹצֶא אֲנִי' – גימטריא 402, ו'צַדִּיק' – גימטריא 402. מי שמוצא רק את עצמו הוא צדיק של תוהו).
אך כאשר האדם זיכך את עצמו וכבר מסוגל הוא לחוש את הזולת אזי כאשר הוא מתחתן, זוכה הוא למצוא את אשתו באמת, ומכיון ש'מָצָא אִשָּׁה', נוצרת אהבה אמיתית ביניהם ואזי 'מָצָא טוֹב'.
ולמרות שכך היו שואלים בארץ ישראל על כל חתן שהתחתן, ישנה דרגה גבוהה יותר והיא "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא" (משלי לא, י). כי 'מָצָא' – לשון עבר. 'מוֹצֶא' – לשון הווה. 'יִמְצָא' – לשון עתיד.
והיינו שכאשר אדם זוכה, ובכל יום ויום הוא מגלה את אשתו מחדש, בכל מעשה טוב שהיא עושה, או בכל טובה שמטיבה אתו, הוא רואה ומוצא את הטוב שבה, ובכל יום ויום הם מתחברים ומתקשרים יחד יותר, עליו נאמר: 'אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא'!
