כנס מחנכים
שוב, זו השנה הרביעית במספר, שביוזמת כמה ממנהלי התלמוד תורה באיזור הצפון, נפתחה ועדת מחנכים מכל האיזור.
הוועדה נפתחה בדבריו של המחנך הדגול הרב חנוך: ברוך השם שזכינו להתאסף שוב, והשנה בעזרת השם יתברך נעסוק בנושא הסבלנות.
כידוע לכם, שילד או ילדה נמשלו לנטיעות, וכמו שנאמר: "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ" (תהלים קכח, ג) – וכל חקלאי (ואפילו טירון) יודע שהתנאי הראשון להצלחה בעבודתו הוא הסבלנות.
בהמשך הוועדה ידרשו לפניכם בענין זה טובי הרבנים. ואני מתפלל ומאחל שכנס זה יביא תועלת וביחד נתחזק.
משתתפי הוועדה קמו ממקומם ויצאו להפסקת קפה ועוגה.
ליד המיחם הרותח עמדו כמה מלמדים, בידם קפה, ושוחחו: 'סבלנות' זו מילה שכל כך קרובה אל השכל, אך עם כך רחוקה כל כך מהמציאות.[1]
'נכון. הדור של היום מוציא את המיץ, וכדי לחנך צריכים המון סבלנות'.
'אתם יודעים' – התערב אחד מהמלמדים בשיחה – 'בכיתה שלי ישנו ילד אחד, שלא רק שמוציא לי את המיץ, אלא דואג לסחוט לי את כל הכחות עד שלא ישאר בי אפילו תמצית של מיץ.
הילד הזה הוא גאון וחריף שכל מאוד, שכבר בתחילת השיעור הוא קולט לאן רוח השיעור נושבת, ולכן כבר בתחילת השיעור הוא שואל אותי שאלות ששייכות לסוף השיעור. וכדי לא לבלבל את שאר התלמידים אני לא עונה לו, והוא מתעצבן…
ולפעמים הוא שואל אותי שאלות שאין לי עליהן תשובות, והוא מתעצבן… והדבר הזה יוצר לי בעיות בשיעור, ואני לא יודע איך להתמודד עם 'התופעה' הזו'…
'בואו' – המשיך המלמד ואמר – 'ואספר לכם על שאלה אחת שהוא שאל אותי, ועד עכשיו לא מצאתי עליה תשובה':
באותו שיעור למדנו את פרשת שלח לך (שבחומש במדבר), ולמדנו שכלב בן יפונה פחד על נפשו שמא הוא יתפתה לעצת המרגלים, ולכן הוא הלך לחברון להשתטח על קברי אבות…[2]
ואותו תלמיד בקושי הספיק לשמוע את המילים שאמרתי וכבר התפרץ כמו הר געש פעיל: 'אם כלב רצה להנצל למה הוא לא הלך להתפלל בהר המוריה? והרי אתמול לימדת אותנו בשיעור הלכה, שהר המוריה הוא השער והפתח לעליית התפילות לשמים?'[3]
ועד עתה – סיים המלמד את דבריו – אין לי תשובה להשיב לו…
מאדם ועד אברהם
בצד, עמד האחראי על הכנס – רבי חנוך והקשיב. וכאשר שמע את השאלה ששאל אותו תלמיד נהרו פניו משמחה…
הוא ניגש לקבוצת המלמדים ואמר: זה פשוט פלא פלאים, ממש השגחה פרטית! בכיתה שלי אנו לומדים כעת את פרשת חיי שרה, ובמהלך ההכנה של הפרשה למדתי את דברי רבינו האר"י ז"ל,[4] והוא השיב על השאלה הזו.
'מה באמת?' נשמעו בליל קולות, 'מה התשובה?'
'כדי לענות על כך נצטרך להתחיל מההתחלה'. המלמדים גררו כסאות מכל עבר והתיישבו להאזין לשיעור המאולתר. ורבי חנוך פתח ודרש:
בפרשת בראשית מובאת רשימה של עשרה דורות, כאשר הדור הראשון היה דורו של אדם הראשון (ב-130 שנה הראשונות שלו), והדור העשירי היה דורו של נח.
כידוע לכם, כל אותם האנשים שחיו בדורות אלו היו אנשים גדולים שזכו וטעמו מעין עולם הבא, דורות שזכו וראו את אדם הראשון (שחי תשע מאות ושלשים שנה) ואת מתושלח (שנפטר שבעה ימים לפני המבול).
ומכיון שהיו אנשים גדולים זכו להשיג את שרשי החכמה ולהשיג השגות גדולות ונשגבות.
אך עם כל זה לא הצליחו להשליט את המוח על הלב… ונפלו בידי לבם הרע ומכיון שכן החריב הקב"ה את העולם.
אך כל זה היה בכלליות הדורות, אך בוודאי שגם באותם דורות היו צדיקי עליון קדושים וטהורים, כדוגמת חנוך ומתושלח.
ולאחר שהחריב הקב"ה את העולם, יצאו נח ובניו מן התיבה והקימו את העולם מחדש. וגם הדורות הללו, העשרה דורות שהיו מנח ועד אברהם, היו דורות בעייתיים מאוד. אך כל זה היה בכלליות הדורות, אך בוודאי שגם באותם דורות היו צדיקי עליון קדושים וטהורים, כדוגמת שם ועבר.
ובשנת 1948 שנה לבריאה נולד אברהם אבינו, וממנו בסופו של דבר יצא כל עם ישראל.
וכאשר רצו חכמינו הקדושים להכריע היכן היא התחלתם של עם ישראל הכריעו ואמרו שההתחלה היא מאברהם אבינו![5]
כל אותם צדיקי עליון שחיו בדורות שקדמו, אשריהם ואשרי חלקם, אך אין להם שום קשר לעם ישראל!
וצריך להבין – המשיך רבי חנוך ושאל – מדוע הפסידו אותם צדיקים את הקשר לעם ישראל?…
אברהם – המחנך הראשון בעולם
'והאמת שזו שאלה גדולה' – המשיך הרב חנוך ואמר – 'והרבה שנים לא מצאתי לה תשובה, עד שלמדתי את ספר חומת הדת (פרק ג) להגה"ק רבי ישראל מאיר, 'החפץ חיים' זיע"א, ושם מצאתי את התשובה'.
'הסיבה שכל אותם צדיקים לא זכו לכך, להיות קשורים לעם ישראל, כי כל מטרת עבודתם היתה רק לזכות את עצמם לעולם הבא. הם לא דאגו כלל לזולת, וזו הסיבה שהם הפסידו לנצח נצחים'…
וכך הוא כתב שם:
'כי באמת היו בזמנו (של אברהם אבינו) כמה עובדי השם, שהיה בית מדרש גדול של שם ועבר שהיו במדרגת נביאים, והיו מתקבצים אליהם שם אנשים לעבוד לה', ואף על פי כן לא יצאה מהם אומה או אפילו משפחה שתזכה לעבוד לה'.
ולמה זה?
על כן גילתה לנו התורה טעמו של דבר, והוא מפני שאלו כולם היתה כל מגמתם רק שהם עצמם יעבדו לה', אבל אברהם אבינו שהיה אוהב נאמן לה' יותר מכולם, כמו שקראו הכתוב: "אַבְרָהָם אֹֽהֲבִי" (ישעיה מא, ח), התבונן בעצמו מה יהיה סוף הדבר, הלא האדם לא יחיה לנצח ומוכרח למות ואם כן ח"ו יתבטל כבוד ה' מן העולם, ועל כן עמל בכל כחו לפרסם אלקותו בעולם לעיני הכל, כמו שכתוב: "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (בראשית כא, לג)…
וציוה לכולם לילך בדרך ה', ואף למלכים הוכיח אשר אינם מוחים לעבדיהם שנכשלים באיסור גזל… שהוא נגד דרך ה', וכל שכן שהוכיח בזה לאחרים.[6]
ועל אשר התחזק בכל כחו לזרז לכל הנבראים שיכירו אלקותו וילכו בדרכיו, על כן זיכהו ה' ונתן לו את יצחק, וכן אחר כך את יעקב. וי"ב שבטים גם הם הלכו בדרך זו לזרז את האנשים לעבודת ה' כמו אברהם אבינו עד שיצאה ממנו אומה שלימה עובדי ה'…
וזהו שאמר הכתוב: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּהאֶת־בָּנָיווְאֶת־בֵּיתוֹ אַֽחֲרָיו וְשָֽׁמְרוּ דֶּֽרֶךְ ה' לַֽעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (שם יח, יט), והיינו אהבתיו – כפירוש רש"י, ומפני מה אני אוהב אותו יותר מכולם והלא יש כמה עובדי ה' בבית המדרש של שם ועבר? וזהו שמסיים: 'לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּהאֶת־בָּנָיווְאֶת־בֵּיתוֹ אַֽחֲרָיו' [היינו כל הנלוים אליו], 'וְשָֽׁמְרוּ דֶּֽרֶךְ ה", מה שאין כן האחרים, בהם לא היתה מדה זו.
ונמצא – סיים הרב חנוך את דבריו – שהמחנך הראשון בעולם היה אברהם אבינו. והתורה הקדושה בעצמה הכתירה אותו בתואר זה (כשיצא למלחמה נגד ארבעת המלכים), "וַיָּרֶק אֶת־חֲנִיכָיו" (שם יד, יד) – זירז את המחונכים שלו…
אחד מהם נותר…
וכך כתב הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פ"א ה"ג):
בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה. ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוקה העולם, ולו ראוי להשתחוות, ולהקריב, ולנסך…
וראוי לאבד ולשבר כל הצורות… כיון שגבר עליהם בראיותיו ביקש המלך (נמרוד) להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוקה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד.
והיה מהלך וקורא, ומקבץ העם מעיר לעיר, ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר: "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (בראשית כא, לג). וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו, עד שיחזירהו לדרך האמת.
עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה… (עכ"ל הרמב"ם).
אותם 'אלפים ורבבות של בית אברהם' היו חסידים נאמנים לאברהם אבינו, והלכו אחריו בנאמנות ובדביקות – כל זמן שאברהם אבינו היה חי הם עבדו את הקב"ה כפי כחם והשגת שכלם.
ומסתמא, היו אותם תלמידים מפורסמים בעולם, ובכל מקום שהלכו הותירו רושם…
עד שהגיע ובא היום.
בחודש טבת שנת 2123 לבריאת העולם,[7] נתעלה אברהם אבינו לישיבה של מעלה והוא בן 175 שנה.
ואחר פטירתו של אברהם כל אותם 'אלפים ורבבות' 'נעלמו' מן השטח ולא 'נותר' מהם זכר…
חוץ מאחד. יחיד ומיוחד… כן, אתם צודקים, אנחנו מתכוונים לאליעזר עבד אברהם…
ולפני שנספר עליו, נקדים…
קליפה ושמה כנען…
ביום הששי של בריאת העולם נברא אדם הראשון. והתורה הקדושה כתבה באריכות את תהליך בריאתו.
וגילו לנו חז"ל הקדושים[8] שהקב"ה נתן באדם הראשון נשמה אחת, נשמה עצומה וענקית שכללה בתוכה את כל נשמות ישראל…
אך לאחר שאדם הראשון חטא ואכל מעץ הדעת, הסתלקה ממנו נשמה זו.
וביתר דיוק:
בעקבות החטא, נשמתו העצומה התפרקה לשלשה חלקים, חלק ממנה הסתלק למעלה, חלק ממנה נשאר בתוכו (שהרי בסופו של דבר הוא נשאר חי), והחלק השלישי נפל לתוך עמקי הקליפות…
ומאז, מוטל על הצדיקים לחלץ את הנשמות הללו מעמקי הקליפות…
הרבה מאוד שנים חלפו מאותה עת בה אכל אדם הראשון מעץ הדעת, ובשנה ה-1656 לבריאת העולם נחרב העולם – באותה שנה הוציא הקב"ה את גזר הדין (שנגזר על אנשי דור המבול) מן הכח אל הפועל[9] – והמבול שטף את כל המציאות.
המבול הסתיים, נח ובניו יצאו מן התיבה, ועמדו כהלומי רעם. מהעולם המוכר והאהוב כל כך לא נותר זכר, כאילו מעולם לא היה מקום יפה ופורח שנקרא 'כדור הארץ'.
ונח ושלשת בניו, שם, חם ויפת, קיפלו שרוולים והחלו בעבודת השיקום… קרקעות הוכשרו, בתים נבנו, ונח ובניו התיישבו בארץ והעמידו משפחות… והתורה הקדישה פרק שלם (בראשית פרק י) למנות את שמות עיקרי הצאצאים של בני נח.[10] ואחד הפסוקים הכתובים שם הוא הפסוק: "וּבְנֵי חָם – כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן" (שם פסוק ו).
אך הקדמנו את המאוחר:
באותו יום בו יצאו מן התיבה(כ"ז בחשון 1657 לבריאה) נטע נח עץ ענבים, ונעשה לו נס, ובאותו יום נקלט העץ באדמה והוציא פירות – ונח קטף מהעץ את הענבים, סחט אותם לתוך כלי, שתה והשתכר… שנאמר: "וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר" (בראשית ט, כ-כא)…[11]
והשכרות הזו הסתיימה באסון…
וכך נאמר: "וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ" (שם פסוק כב)…
חָם חטא בחטא חמור מאוד (כמבואר בדברי רש"י) ועשה נזק נורא לנח, וכאשר נח הקיץ מיינו, וראה מה שעשה לו בנו חָם, במקום לקלל את חָם, קילל את הנכד שלו את בנו של חָם: "וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶֽבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (שם פסוק כה) – ארור כְּנָעַן (הבן הרביעי של חָם), ואני גוזר עליו שכל אומות העולם יהפכו אותו (ואת צאצאיו) לעבד…
והקשה הגאון הרב יעקב חיים אמסעל שתי קושיות:[12]
א. למה הוא קילל את הנכד – את כנען. ולא קילל את עובר העבירה בעצמו, את חָם?
ב.הרי לְחָם היו ארבעה בנים (כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן), ואם כן מדוע הפסוק מזכיר רק את כנען, 'וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן'?
והשיב כך:
כידוע ליודעים, "זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָֽאֱלֹהִי"ם" (קהלת ז, יד), וכמו שבצד הקדושה ישנם מדרגות על גבי מדרגות, ולכל מדרגה ומדרגה ישנו שם וכינוי בפני עצמו. וכן מלאכים והיכלות השייכים לאותה מדרגה.
כך גם בצד הטומאה, ישנם כמה וכמה מדרגות וסוגים, ולכל מדרגה וסוג יש שם וכינוי בפני עצמו.
ואחד מהכחות שישנם בצד הטומאה הוא הכח הנקרא 'קליפת כנען' – והקליפה הזאת היתה טמונה בתוך חם, והתגלתה בפועל בתוך כנען.
וכשהלך חם לעשות את מעשה הנבלה הזה, נאמר: 'וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן', שכן זה החלק של כנען (הטמון בתוך חם) פיתה אותו לעשות זה המעשה, ונח הבין זאת על כן קילל דוקא את כנען 'בעל' הקליפה הזו…
תחילת מהלך הגאולה…
אחרי שהבננו את ההקדמה הזו, נוסיף עוד פרט:
כאשר (בעקבות חטא עץ הדעת) נפלו הנשמות לתוך עמקי הקליפות, לא נפלו כולם לאותו מקום, אלא כל קבוצת נשמות נפלה לאיזור אחר. וממילא כשרוצים לעלות איזו נשמה צריך לדעת לאיזה איזור היא נפלה, וצריך להכיר את דרכי ההתמודדות עם אותה קליפה (השולטת באיזור ההוא). כידוע ליודעים.
ועתה נתמקד בנשמה אחת שנפלה לתוך 'האיזור' הנקרא 'קליפת כנען'. ולנשמה הזו קראו: אליעזר עבד אברהם.
וזה לשון האר"י ז"ל:[13]
'אמרו רבותינו ז"ל, כי אליעזר עבד אברהם היה עבד כנעני…[14] וכבר הודעתיך בפרשת בראשית, בענין חטאו של אדם הראשון, כי אז נתערבו נשמות הטובות של הקדושה בקליפות, ונפלו שם, והם מתבררות בכל יום ויום.
והנה אליעזר עבד אברהם, היתה נשמה קדושה, שנתערבה בקליפה של כנען הארור, וניתנה לאליעזר הנזכר'…
אין בידנו פרטים כיצד ומתי נעשה אליעזר עבדו של אברהם, אך איך שיהיה, אין ספק שהוא היה עבד נאמן.
ובנוסף לנאמנות שלו בעניינים הגשמיים, הוא היה נאמן גם לדרך הרוחנית של רבו. והוא צעד בדרכיו, בכל כחו, ולשם שמים.
עד שזכה וקידש את עצמו בתכלית,[15] ובפרט בקדושת עיניו,[16] וזכה וקיבל את תורתו של אברהם אבינו בשלימות!
וכך העידו עליו חז"ל (יומא כח:): אליעזר עבד אברהם, זקן ויושב בישיבה היה… והיה דולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים…
אך למרות זאת, למרות כל העבודה והמאמץ הוא עדיין לא הצליח לצאת מהקליפה הנוראה – קליפת כנען. שעליה נאמר: 'אָרוּר כְּנָעַן'.
והזמן כידוע לא מחכה לאף אחד… ואברהם אבינו מגיע לשנתו ה-137, ומצטוה על העקידה…
נו, מה יהיה?…
בשבוע שעבר קראנו את נסיון העקידה. וכך קראנו:
בהיות אברהם אבינו בן 137 שנה התגלה אליו הקב"ה ואמר לו: אברהם! "קַח נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק… וְהַֽעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים"… (בראשית כב, ב).
אברהם לא השתהה לרגע ובזריזות מדהימה לקח את בנו יצחק ויצא לדרך… אך הוא לא הלך לבד וצירף עמו את בנו ישמעאל,[17] ואת עבדו אליעזר…
ויהי ביום השלישי ללכתם, נשא אברהם את עיניו והנה עמק רחב ידים נגלה לעיניו והרים נישאים מכתרים אותו סביב. בעודו עומד ומתבונן בהם, נעקרו ההרים ממקומם ונעו האחד לעבר משנהו, עד אשר הגיעו למקום אחד ונתחברו ונעשו להר אחד רם ונישא שראשו מגיע השמימה.
ופתע ירד על ההר עמוד אש, וענן כיסהו, וכבוד ה' נגלה עליו. הביט אברהם במחזה הנורא, פנה אל ישמעאל ואליעזר שהלכו עמו ושאלם: מה אתם רואים? ענוהו: הרים אנו רואים…
ואברהם הגיב באכזבה: 'נו, מה אני יכול לעשות? כל כך הרבה שנים אתם אתי ולא התקדמתם כלל!… עתה אין כבר מה לעשות, "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה – בבקשה – עִם הַֽחֲמוֹר" (שם פסוק ה) עד שובי אליכם.
וזה לשון הבעלי התוספות (שם): 'מפני מה דימה אותם לחמור? לפי שראה ענן קשור על ההר, ושאל ליצחק אם רואה אותו, אמר לו, הן. שאל לישמעאל ולאליעזר אמרו לו, לא! אמר להם, אינכם רואים שום דבר כחמור הזה'…
לקח אברהם את יצחק ופנו ללכת אל אותו מקום עטור הוד, אל הר המוריה… ובצידי הדרך התיישבו אליעזר וישמעאל על אחת האבנים…
אין אנו יודעים מה עבר בלבו של אליעזר, אך אנו יכולים לתאר לעצמנו: 'כל כך הרבה שנים אני צמוד לצדיק האמת, אברהם אבינו. כל כך הרבה שנים אני עובד על קדושת העינים, קדושת הלשון וטהרת הלב, ובכל זאת עוד לא הצלחתי להתעלות מעל מדרגת החמור'…[18]
אחרי כמה שעות המתנה, ראו ישמעאל ואליעזר את אברהם ויצחק יורדים מן ההר ומתקדמים לכיוונם…
וגילו לנו חכמינו הקדושים (רש"י בראשית כב, כ) שבאותה כברת דרך הרהר אברהם אבינו לעצמו: אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא…
והקב"ה נגלה אליו ואמר לו: לא! אל תתחתן אתם! בשום פנים ואופן!…[19] ואל תדאג, כבר שלחתי לעולם נשמה קדושה ונוראה, את נשמתה של רִבְקָה.
וזה שנאמר: "וַיְהִי אַֽחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר… וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת־רִבְקָה" (שם פסוקים כ-כג)… ופירש רש"י:
'הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' – הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה.
כי שיבר דלתות נחושת…
שלש שנים חלפו מהעקידה, רבקה כבר בת שלש וראויה לנישואין. אברהם קורא לאליעזר ומבקש ממנו שילך לחרן ויביא את זיווגו של יצחק…
יד הורמה, ורבי חנוך פנה בחיוך: כן, מה אתה אומר?
והמלמד השיב: כשלימדתי בכיתה את הפסוקים הללו, למדנו את דברי רש"י: 'שבשעה שיצא אליעזר להביא את רבקה קפצה לו הארץ,[20] ובאותו רגע הוא הגיע לחרן'.
ואחד התלמידים שאל אותי: למה הארץ היתה צריכה לקפוץ לאליעזר. האם אי אפשר לחיות חיים טבעים בלי כל כך הרבה רעש והמולה?
מדוע אליעזר לא הלך לחרן בצורה טבעית, בהליכה רגילה כדרך כל הארץ?
והאמת, המשיך המלמד ואמר, לא היה לי מה להשיב לו.
רבי חנוך חייך ואמר: בדיוק על הנקודה הזו רציתי לדבר. וברשותכם נמשיך…
אם נתבונן נראה שפרשת חיי שרה כוללת בתוכה חמשה נושאים[21] המתפרשׂים על גבי 105 פסוקים, והנה 67 פסוקים מתוכם! עוסקים בשידוכו של יצחק.
ובפסוקים אלו, בנוסף לסודות הגנוזים בהם, טמנה התורה הקדושה גם את כל רזי וסודות השידוכין, ואת סוד הקמת הבית היהודי. ולכן נהגו עם ישראל לקרוא את הפרשה הזו ביום החתונה.
וזה לשונו של רבינו בחיי (בראשית כד, ג): 'הוקבע בישראל מנהג לקרוא פרשה זו (פרשת שידוכי יצחק ורבקה) לחתן ביום חתונתו'…
ואליעזר שומע את הדרכתו של אברהם ויוצא מפתח הבית. שם הוא עמד וחיכך בדעתו: הרי כאשר איש ואשה מתחתנים כדת משה וישראל ומקימים את ביתם, הרי הם נהפכים להיות מדור לגילוי הקדושה ולהשראת השכינה.[22]ומכיון שכך כחות הטומאה מנסים בכל כחם להפריע ולחבל…
כחות הטומאה מנסים בכל כחם ללפף את הבחור וכן את הבחורה בכבלי ברזל, "עִנּוּ בַכֶּֽבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּֽאָה נַפְשׁוֹ" (תהלים קה, יח)…
והאמת שזו לא מלאכה קלה כלל להתיר אותם.
הטומאה מקטרגת ומזכירה את העוונות והחטאים… ובכך היא יוצרת מניעות והפרעות עד אין קץ'…
ולכן – המשיך אליעזר והרהר – בשעה שההשגחה הפרטית שולחת מחשבה לשידוך, סימן שעתה היא עת רצון 'לשחרר' אותם 'מעונש' הרווקות…[23]
'וזו הסיבה שקוראים למשדך שידוכין – 'שדכן'. כי במילה הזו טמון הסוד הזה. כי 'שדכן' ראשי תיבות: "כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת" (שם קז, טז)…
'ואם כן' – המשיך אליעזר והרהר – 'מסתמא שעל השידוך הזה שבו תלוי כל המשכו של אברהם אבינו יהיו בלי סוף מניעות, ולכן אסור לי להתעכב אפילו רגע'… הוא עצם את עיניו, ריכז את כל כחותיו. פניו נעשו להבים, אור זך ונורא האיר והתגלה. אליעזר הזכיר שם קדוש ונורא. ובתוך שניה הגיע לחרן…
רישומים משדה הקרב…
אליעזר עמד שם בחרן, ליד הבאר, וביקש: רבונו של עולם, אתה כבר גִלֵּיתָ לאדוני אברהם שרבקה היא זיווגו של יצחק,[24] אך אני לא מכיר מי היא רבקה, לכן מבקש אני שלח לי אותה, עכשיו, אלי.
"ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם" (בראשית כד, יב)! – רבונו של עולם! אתה יודע שאני שמרתי על עיני בתכלית, ולעולם לא התחברתי אפילו לרגע להיכלות הטומאה, ולכן אני מבקש בזכות שמירת העינים – אבא רחמן, אני רוצה שעכשיו, ברגע זה, תגיע רבקה, השידוך של יצחק!…
"וַיְהִי הוּא טֶֽרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת" (שם פסוק טו)…
לכאורה, הכל פועל לפי התוכנית: אברהם הודיע לו שלבחורה קוראים רבקה, והיא עמדה במבחן. ואם כן אליעזר צריך לרקוד מאושר. 'ברוך השם שהצלחתי בשליחות'.
אך לא. תגובתו של אליעזר מוזרה ביותר! וכך נאמר: "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ" (שם פסוק כא)! ופירש רש"י (שם): 'מִשְׁתָּאֵה' – לשון שאיה, כמו: "שָׁאוּ עָרִים… תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה" (ישעיה ו, יא). ורש"י לא הסתפק בכך וחזר וביאר: 'מִשְׁתָּאֵה' – משתומם ומתבהל.
וצריך להבין מדוע התחלפה השמחה בבהלה?
ומצאנו לגאון הרב יוסף רצון (מי מנחות – עמוד פ) שביאר כך:
בשעה שהגיע אליעזר לחרן כדי להציע לרבקה שידוך, התעורר בשמים קטרוג נורא על רבקה. 'וכי רבקה ראויה להתחתן? והרי עתיד לצאת ממנה עשיו הרשע, שהוא יהיה המדור והכסאלכחות הטומאה בעולם'.
והקטרוג הלך והתגבר מרגע לרגע, וכל הקליפות המו ורעשו וביקשו טרף…
וכאשר ראה אליעזר את רבקה, קלט בעיניו הזכות את כל הקטרוגים, וכמו שנאמר: "וַיְהִי הוּא טֶֽרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן־מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ" (בראשית כד, טו).
'וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ' – ראשי תיבות עֵשָׁ"ו.
וכן מוזכרת בפרשה חמש פעמים המילה 'כַדָּהּ', ואם ניקח את המילה בלי אות הכינוי, שהיא 'כד' ונכפיל אותה בחמש (שהרי היא מוזכרת חמש פעמים) יצא לנו בגימטריא 120, שזה כל אפשרות הצירוף של השם של מדת הדין, שם אלהי"ם.[25]
אליעזר ראה כיצד כל הדינים והקטרוגים שורים עליה (הרי היא עתידה להיות אמו של עשיו הרשע, שעתיד להיות מרכבה לס"מ הרשע).
ואליעזר השדכ"ן ('כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת') חגר כגבר חלציו, והחל במלחמה להכניע ולשבר את כל כחות הדין…[26]
ואחרי שהוכנעו הקטרוגים ניגש אליעזר עם רבקה לבית הוריה…
סוף טוב הכל טוב…
אליעזר נפגש עם משפחתה של רבקה, וראו שהם מתאימים זה לזה, ולאחר מכן הם נתנו מתנות אחד לשני.
ובמאמר מוסגר: מכאן נלמד שלא טוב לשלוח את הילדים מהבית בידים ריקות, אך גם אסור לדרוש. וההנהגה הנכונה ששתי המשפחות תשבנה ביחד וכל אחת תגיד בכנות כמה היא מסוגל לתת.
ה'וורט' הסתיים. והמשפחה של הכלה ביקשה לקבוע חתונה לעוד שנה. אליעזר התנגד: לא טוב להשהות חתונה, זה יכול לגרום הרבה נזקים!
ההנהגה הנכונה היא להתחתן בתוך חדשיים מעת ה'וורט'!
אליעזר מגיע ליצחק ומביא לו את רבקה. והם התחתנו. וזו היתה החתונה היהודית הראשונה בעולם. וכמו שכתוב: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹֽהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּחאֶת־רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה[27] וַיֶּֽאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַֽחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית פרק כד, סז).
ומהחתונה הזאת הגיע לה' יתברך נחת רוח גדולה מאוד שהרי נולד יעקב אבינו וממנו כל עם ישראל. ודוקא יצחק ורבקה זכו לזה בגלל שהיסודות שלהם היו טובים וגם כל תהליך הנישואין היה קדוש.
ותורתנו הקדושה לא מספרת לנו סיפורי מעשיות, היא נקראת 'תורת חיים', וכאן היא מלמדת אותנו שכדי לדאוג לדורות ההמשך שכל הצאצאים יצאו יהודים כשרים עם מזל בחיים, מוטל עלינו ההורים וגם הסבים להקדיש תפילות וגם דמעות בתחינה להשם יתברך שאף בן או בת לא יגיעו פגומים ללילה הגדול הקדוש והנורא הזה של ליל הכלולות, כי הלילה הזה הוא הזמן הגורלי ביותר לבני הזוג.
בליל החתונה הנשמות מתאחדות ונהיות אחת, ואם החתן והכלה נקיים וטהורים החיבור שלהם יהיה אמיתי ושלום בית ישרור ביניהם כל ימי חייהם.[28]
ליד החופה עמד אליעזר וניצוצי שמחה בעיניו, 'אשרי שזכיתי להיות שותף בתהליך יצירתו של עם ישראל'…
ולפני שנמשיך נעצור לרגע…
מה' אשה לאיש…
בשיחה שמסר הגאון רבי משה טולידאנושליט"א אמר (האמנתי ואדברה, חלק א – עמוד 161), וז"ל:
בפרשיות חיי שרה – ויצא התורה מספרת לנו על השידוכים של יצחק ויעקב אבותינו, בעוד שהשידוך של יצחק נעשה בקלות ובתוך זמן מועט של כשעה – שעתים, מהרגע שהגיע אליעזר לחרן לעת ערב, וראה את רבקה ודיבר עם בתואל ולבן. וסיפר להם את סיפור ההשגחה שה' עשה עמו למצוא את בת אחי אדונו המתאימה ליצחק, אמרו לו לבן ובתואל: 'מה' יצא הדבר לא נוכל לדבר אליך מטוב ועד רע', מיד שברו צלחת ואמרו 'מזל טוב' ונגמר הענין.
למחרת בבוקר לקח אליעזר את רבקה וכבר באותו היום הכניסהּ לאוהל אמו – "ותהי לו לאשה" (בראשית כד, סז). הפלא ופלא!
לעומת זאת, השידוך של יעקב נמתח לאורך שבע שנים, כבר בתחילת דרכו כשיצא מבאר שבע רדף אחריו אליפז בן עשיו ורצה להורגו, ויעקב נתן לו את כל רכושו, הזהב והיהלומים שבזה רצה להיכנס לבית לבן ולקנות את לבו, ואחרי שאליפז לקח לו את כל רכושו, נשא עיניו השמימה ואמר: 'וכי אאבד תקותי ובטחוני מבוראי', אלא "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ" (תהלים קכא, ב).
וכשהגיע לבית לבן עבד חודש אחד בחינם ורק אחרי שלבן הציע לו משכורת אמר לו יעקב שיעבוד שבע שנים בעבור שיתן לו את רחל, ואחרי שבע שנים של עבודה רימה אותו לבן והכניס לו את לאה במקום רחל…
ורק אחרי שהבטיח שיעבוד שבע שנים נוספות! אז יקבל את רחל.
והנה אנו רואים שהשידוך של יצחק הלך בקלות והשידוך של יעקב היה עם קשיים, ומדוע התורה מספרת לנו זאת?
אלא השם יתברך רוצה ללמד אותנו שהוא המנהיג והמשגיח בעולם, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ולפעמים מצליח לו לאדם בשידוכים ולאדם אחר לא הולך, או אפילו באותה משפחה לבן אחד הולך מהר ולאחר מתעכב השידוך, ללמדנו שהכל תלוי ברצונו יתברך.[29]
וזה שכתוב בפרשתנו: "וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב" (בראשית כד, נ).
ופירש הרשב"ם:
'לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב' – לא הסתירה ולא הבנין תלוי ברצוננו, כי על כרחנו רוצים ולא רוצים כי הקב"ה עשה שהיכולת בידו'.
על האדם לדעת שהוא מונהג ומושגח מלמעלה, והרי הוא כעט ביד הסופר, כחומר ביד היוצר, כגרזן ביד החוצב – ויחיה באמונה שהכלהכל תלוי ברצונו יתברך.
ונמשיך עם אליעזר…
אליעזר מקבל שכר
אברהם אבינו ניגש לאליעזר ואומר לו: אליעזר פעלת דבר גדול מאוד! מעתה יש גם לך חלק בבניית עם ישראל. ומכיון שמגיע לך שכר שדכנות, נתנו לי רשות מן השמים לפעול עבורך ולהוציאך מכלל ארור ולהכניסך לכלל ברוך!
וכך אמר ה'אמרי אמת' מגור בשם אביו ה'שפת אמת',[30] שהשכר שדכנות של אליעזר היה שיצא מכלל ארור ונכנס לכלל לברוך'.
'אך למרות כל זאת' – המשיך רבי חנוך ואמר – 'מבואר בדברי רבינו האר"י שהבאנו לעיל, שעדיין, עם כל זאת, הוא לא יצא לגמרי ועדיין נשאר בו שריד ורושם מן הקליפה הנוראה הזו, ולכן הוצרך להתגלגל בכלב בן יפונה, 'להשלים מה שהתחיל אליעזר לתקן'.[31]
וזה סוד מה שאמרו חז"ל (סוטה יב.) כי כלב, נקרא בדברי הימים "אַשְׁחוּר" (דברי הימים־א ד, ה) על שם שהשחירו פניו, על ידי תעניותיו. וסיבת תעניותיו היתה, לתקן עצמו, לצאת מכלל הקליפה שהיתה בו, הנקראת ארור כנזכר…
וממשיך האר"י ז"ל ואומר: ולכן הלך כלב דוקא לחברון (ולא להר המוריה), כי הלך להתפלל על קבר אברהם, שיעזרהו לצאת מכלל ארור, ולא יטעה אחר המרגלים, כמו שעזרו בתחילה בחייו, כנז"ל, שעל ידו נכנס לכלל ברוך, כשהיה עבד שלו, בגלגול אליעזר.
המלמדים קמו ממקומם ואמרו: למדנו שכאשר תלמיד שואל שאלה כדאי להתאמץ ולחפש תשובה.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. כך עלה ברצונו יתברך, שבתוך האיש תאיר האות יו"ד משמו יתברך (שם י"ה), ובתוך האשה תאיר האות ה"א משמו יתברך (שם י"ה). וכאשר הם זוכים להתחתן, ולחיות באהבה ואחוה, לפי השולחן ערוך, אזי, האות יו"ד שבאיש מתחברת עם האות ה"א שבאשה, והשם הקדוש י"ה מתגלה ומאיר באותו בית. ועל ידי כך נוצר מקום להשראת השכינה.
לכן כל יהודי ויהודיה שזוכים להתחתן ולחיות יחד לפי השולחן ערוך, הרי הם מקימים מקום להשראת השכינה, ומרחיבים את גבולות הקדושה.
ב. תורתנו הקדושה נקראת 'תורת חיים', וכאן, בפרשתנו, היא מלמדת אותנו שכדי לדאוג לדורות ההמשך שכל הצאצאים יצאו יהודים כשרים עם מזל בחיים, מוטל עלינו ההורים וגם הסבים להקדיש תפילות וגם דמעות בתחינה לה' יתברך שאף בן או בת לא יגיעו פגומים ללילה הגדול הקדוש והנורא הזה של ליל הכלולות, כי הלילה הזה הוא הזמן הגורלי ביותר לבני הזוג. בליל החתונה הנשמות מתאחדות ונהיות אחת, ואם החתן והכלה נקיים וטהורים החיבור שלהם יהיה אמיתי ושלום בית ישרור ביניהם כל ימי חייהם.
ג. עלינו לדעת שה' מתאים את נשמות הבעל והאשה – כדי שכל אחד יוכל להכיל את בן זוגו. לכן, כדי שזוג יחזיק מעמד צריך האחד להכיל את האישיות של השני, ולקבל אותו כמו שהוא.
וצריך לדעת שהקב"ה מחבר זוגות עם מדות הפוכות בדוקא, כדי שהבית יוכל לעמוד. ולדוגמא: אם הבעל הוא עם מדת החסד אזי אשתו תהיה עם מדת הגבורה. כי אם שני בני הזוג יהיו חסד ונתינה וכל הזמן ירגישו שצריכים לחלק כסף, בסוף לא ישאר להם כסף לצרכיהם, וגם אם רמאים וסחטנים ירצו לקחת מהם כסף הם לא ידעו לעמוד על שלהם.
ואם שני בני הזוג יהיו גבורה וינהיגו את ביתם בהנהגה של יראה ופחד, אז ילדיהם יכולים לצאת לא בריאים בנפשם חלילה. ולכן עשה ה' שבני הזוג יהיו בעלי תכונות הפוכות, שכל אחד יעזור לשני בתכונה החסרה לו.
ד. צריך לדעת שה' יתברך הוא המנהיג והמשגיח בעולם, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ולפעמים מצליח לו לאדם בשידוכים ולאדם אחר לא הולך, או אפילו באותה משפחה לבן אחד הולך מהר ולאחר מתעכב השידוך, ללמדנו שהכל תלוי ברצונו יתברך.
ה. הדבר העיקרי שאדם צריך לבדוק לפני שנפגשים (בין ההורים ובין בני הזוג) כיצד ההתנהגות, האם הם בעלי מדות טובות. ושני דברים חשובים שחייבים לבדוק (שהלוקה בהם הרי הוא אומלל ומאמלל): א. שהוא לא קמצן. ב. שהוא לא כעסן.
ו. ובמאמר מוסגר: שלפני שסוגרים שידוך לא טוב לשלוח את הילדים מהבית בידים ריקות, אך גם אסור לדרוש. וההנהגה הנכונה ששתי המשפחות תשבנה ביחד וכל אחת תגיד בכנות כמה היא מסוגלת לתת. וההנהגה הנכונה היא להתחתן בתוך חדשיים מעת ה'וורט'!
הערות שוליים:
[1] סיפר הגאון הרב צבי נקר שליט"א (אמונה שלמה, שמות – עמוד קג), וז"ל:
שמעתי מהגאון הרב יעקב שייששליט"א סיפור מדהים שהגאון רבי דב לנדאשליט"א אמר שמצוה לפרסם זאת.
הוא הורה לבעל המעשה לספר את זה.
בשעת צהרים פרצה קטטה בין תלמידי המוסד 'בית אבות' לתלמידי אחת הישיבות הסמוכות. המדריך (של בית אבות) שעורב בתקרית, גילה לתדהמתו עשרים תלמידים אוחזים בכורסה אחת, התלמידים התווכחו למי שייכת הכורסה. ר' אשר, המדריך דאז ומנהל תלמוד תורה כיום, ניגש אליהם ודרש מהם לעזוב את הכורסה. כולם עזבו מלבד תלמיד אחד שהעז פניו ואמר למדריך: 'תאמר לתלמידים שלך מה לעשות, לא לי'.
קרא ר' אשר למשגיח של הישיבה, והוא דרש מהבחור, מוישי, לעזוב את הכורסה.
לקראת ערב, קרא המדריך ר' אשר למוישי, לחדר האוכל של בית אבות. מוישי לקח עמו תגבור, החברותא שלו, יוסי. שניהם הגיעו בהססנות, כל תלמידי בית אבות היו נוכחים בחדר האוכל. מוישי ויוסי נכנסו, ר' אשר מבקש מהם לשבת, פתח ואמר:
'הכורסה שייכת למוישי. התברר לאחר חקירה שלפנות בוקר הוא הביא את הכורסה לאיזור, והחביא אותה במכולה סמוכה כיון שלא היה לו נעים לעלות את זה כשכולם רואים. הוא רצה לעלות את זה לחדר שלו בין סדר א' לסדר ב'. בינתים, אתם הגעתם בצהרים וחשבתם שאתם כאוכלי המן שהקב"ה זימן לכם כורסה חדשה – טעיתם! זו הכורסה שייכת לו ולא לכם.
אבל לא בשביל זה קראתי לו. הסיבה שקראתי לו היא כי בעקבות כל המהומה שהיתה התפרצתי עליו, פגעתי בו ברבים, ואני מבקש ממנו מחילה ברבים. כי כשפוגעים צריכים להתנצל, למרות אי הנעימות. באותו מעמד פגעתי בו מול עיניהם של עשרים תלמידים, ולכן אני מתנצל בנוכחות מאה תלמידים'.
מוישי ויוסי יצאו מהאולם, ואז יוסי פנה למוישי ואמר לו: 'מוישי, תראה: עומד יהודי שיכול להיות בגיל של אבא שלך, מתנצל בפני בחור בן חמש עשרה שהוא פגע בו, ואתה יצאת נקי וישר. אבל, דע לך, שאני יודע את האמת. אני היחיד שיודע עליה. אתה הרי פושע, הכורסה הזו גנובה, אתה גנבת אותה לפנות בוקר מאחת החצרות פה באיזור. ועכשיו אתה מרגיש טוב עם עצמך, מה קורה לך?'
הדברים שהוא אמר חדרו פנימה לתוך נימי לבו, והוא עשה חשבון נפש עם עצמו. הוא חיכה שיגמר סדר שלישי, וכשאחרון הבחורים עזב את הישיבה הקטנה, השעה היתה תשע בלילה. הוא החליט שהוא הולך לקיים עכשיו מצות עשה דאורייתא – "וְהֵשִׁיב אֶת־הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" (ויקרא ה, כג). הוא גרר את הכורסה החדשה, הגיע לחצר החשוכה, העלה את הכורסה על גדר האבנים שסביב הבנין. קפץ לתוך החצר, וניסה למשוך את הכורסה שהיתה מונחת על הגדר…
באותו רגע ראש ישיבה שגר בבנין שהוא היה בעל הכורסה, שמע את הרעשים שבחצר שלו, הציץ בחלון בבהלה וראה את המחזה: הכורסה שלו עומדת על גדר האבן, ובחור ישיבה גונב אותה. הוא צעק: גנב! גנב! תעזוב את הכורסה'. הוא יצא החוצה, לקהל האנשים שהספיק להתאסף סביב הגדר.
מוישי עמד בהלם: הוא ראה יהודי עם פראק צועק עליו, וסביבו אנשים רבים. הוא רצה שהאדמה תבלע אותו. הראש ישיבה צעק עליו: 'אתה לא מתבייש, זה חילול השם! בחור בעל ציצית גונב? תתבייש לך!'…
הוא תפס את הרגלים וברח, והכורסה עדיין תלויה על בלימה, אך הוא – ברח…
בדרך, נעצר וחשב לעצמו: רבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני? בבוקר אני גונב כורסאות, בצהרים אני מתקוטט ומתחצף, בערב אומר לי החברותא שלי שאני פושע וגנב, לאחר מכן הלכתי לקיים מצוה ולהחזיר את הגזילה. חזרתי בתשובה, ואז מגיע ראש ישיבה וצועק עלי לפני כולם: 'גנב, גנב!' מה קורה כאן?
החלו לעבור בו מחשבות לעזוב את עולם התורה. הוא הרגיש שהוא לא שוה כלום, ויצא לרחוב.
הוא ישב שם בחושך, ואז אמר לעצמו: 'רגע, אני אומר שאני לא שוה כלום. אך מדוע אני חושב כך? הרי יש יהודי אחד שלא אמר כך! הרי ר' אשר המדריך אמר לי בפני מאה תלמידי 'בית אבות' שהוא מבקש ממני סליחה, והתנצל בפני. אני סך הכל ילד בן חמש עשרה, והוא אדם מבוגר, ואני חשוב בעיניו, הוא נתן לי כבוד. הוא היה מוכן להשפיל את עצמו בשבילי, אז למה אני חושב שאני לא שוה כלום?
הקדוש ברוך הוא מנסה אותי, אני יכול להתרסק בעקבות הנסיון הזה, אך לעומת זאת הנסיון הזה יכול לגרום לי לנסוק אל־על.
כך הוא דיבר לעצמו, והכריח את עצמו לחזור לישיבה ולהמשיך לשבת וללמוד. מוישל'ה הרגיש שהוא נמצא בתוך מלחמת איתנים, בין שני יצריו. החליט להיכנס לבית המדרש, ונזכר במשפט אחד ששמע מפי 'המשגיח': נסיון אינו תאונה. לשם כך אנו נמצאים פה בעולם, להתגבר על בלבולי היצר. ועלינו לעמוד בנסיון להתרומם ולתפוס את עצמנו…
מוישי ישב ולמד כל הלילה, ומני אז החלה עלייתו בלימוד. השמועות על רצינותו של מויש'לה הגיעו לראש ישיבה, והוא הפך להיות אחד הבחורים הטובים בשיעור. הוא התקבל לישיבה גדולה, בין הטובות והמפורסמות ביותר, ישב למד והתעלה.
עברו להן מספר שנים, והוא הפך למתמיד גדול, תלמיד חכם, בעל שיעור קומה. באחד הימים ראה את ראש הישיבה שצעק עליו באותו הלילה. מוישי עשה את עצמו כאילו הוא לא רואה, ועיניו שקועות בגמרא. הוא הסתכל לכיוון הנגדי, ושוב ראה אותו. הוא חשב לעצמו: רק חסר לי שהוא ילך ויספר לראש הישיבה שלי, על הבחור החשוב הגנב…
בסוף הסדר ניגש אליו אחד הבחורים בישיבה ואמר לו: 'מוישי, הראש ישיבה קורא לך'…
הדם אזל מפניו של מוישי, 'אשר יגורתי בא לי'… הוא הגיע מפוחד ונכנס אל הקודש פנימה. ראש הישיבה אמר לו: 'יש הצעת שידוך שמסתובבת חודש ימים, וההורים שלך כבר מעורבים בזה. בת תלמיד חכם מיוחדת במינה'. הוא המשיך ותיאר את מעלותיה התרומיות, ומוישי הסכים ונפגש עם הבחורה. לפני אחת הפגישות ביקש להיפגש עם אביה.
אמרה הבחורה שהיא חושבת שאביה לא ירגיש בנוח שהמשודך שלה רוצה לפגוש אותו, אך למרות זאת ביקשה מאביה שיבוא.
אביה הגיע ומוישי שאל אותו, אם הוא מוכר לו. אמר לו ראש הישיבה: 'לא, אינני מכיר אותך, אך שמעתי עליך דברים נפלאים'.
'אני רוצה להזכיר לך משהו. פעם נפגשנו באיזו שהיא סיטואציה. לפני מספר שנים, בתשע בערב, אתה צעקת על בחור בחצר שחשבת אותו לגנב'.
אמר לו ראש הישיבה: 'כן, הסיפור רודף אותי כבר זמן רב, והוא מתעורר במלוא עוצמתו בכל שנה ביום כיפור'…
'אני זוכר' – המשיך ראש הישיבה ואמר – 'את המקרה הנורא הזה בבהירות. באותו שבוע בניתי את הסוכה, והוצאתי את הכורסה מהבית כדי להכניסה לסוכה. וכשבאתי לביתי גִליתי שהכורסה נעלמה. בלילה שמעתי רעשים וראיתי בחור מחזיק בכורסה… ואז נכסתי לביתי ואמרתי לאשתי: 'ברוך השם, תפסתי את הבחור הזה גונב את הכורסה. בחור עם ציצית ולא מתבייש'…
הדם אזל מפניה של אשתי והיא אמרה לי כשדמעות לחות זולגות מעיניה: 'אוי ואבוי, מה עשית??? הרי השכנה אמרה לי עוד בבוקר שלפנות בוקר גנבו את הכורסה. כנראה, שאותו בחור עשה תשובה ובא בלילה להשיב את הגזילה אשר גזל. השכנה ראתה לפנות בוקר מישהו שלקח את הכורסה, זאת אומרת שהוא בא להחזיר, ואתה הלכת ופגעת בו ברבים. אתה רוצח, אתה שפכת את דמו'…
'מאותו רגע נכבה לי משהו בתוך הלב… ומאז אני מחפש את הבחור הזה כדי להתנצל בפניו… כל שנה ביום כיפור אני שופך דמעות כמים: רבונו של עולם! שפכתי דמו של נער יהודי, ואני רוצה לבקש ממנו סליחה, אנא מלך רחמן זכה אותי למצוא את הבחור הזה'…
האם אתה היית שם? האם אתה יודע מי הבחור הזה? – סיים ראש הישיבה את דבריו בתחינה.
והבחור השיב בשפה רפה: כן, אני מכיר אותו באופן אישי. זה היה אני – הבחור העומד לפניך'…
ראש הישיבה חיבק את מוישי, פרץ בבכי ואמר לו: 'אני מתנצל על מה שעשיתי לך'. אמר לו מוישי: 'אתה מתנצל בפני? בזכות הצעקות שלך נהייתי לבן תורה, בחור ישיבה. כמעט שהייתי ברחוב, הכל בזכותך. בגללך בכיתי לרבונו של עולם, התחננתי וביקשתי שיתן לי את היכולת לשבת וללמוד. הנסיון הזה הציל לי את החיים, ואתה מתנצל?'
באותו ערב שברו צלחת (מנהג האשכנזים לשבור כלי של חרס בסגירת 'וורט' (ובחתונה כלי זכוכית) זכר לחורבן ירושלים (עיין בספר שערי נישואין – עמוד ט, לגאון רבי יהודה טשזנרשליט"א)).
[2]וזה לשון רש"י על הפסוק: "וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" (במדבר יג, כב) – כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם…
[3]וזה לשון השולחן ערוך (אורח חיים, סימן צד – סעיף א): 'בקומו להתפלל, אם היה עומד בחוץ לארץ, יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים.
היה עומד בארץ ישראל, יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוין גם למקדש ולבית קדשי הקדשים.
היה עומד בירושלים, יחזיר פניו למקדש ויכוין גם כן לבית קדשי הקדשים.
היה עומד אחורי הכפורת, מחזיר פניו לכפורת.
וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ד), וז"ל: 'כנגד ירושלים' – שנאמר: "וְהִתְפַּלְלוּ אֶל־ה' דֶּֽרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ" (מלכים־א ח, מד).
[4]שער הפסוקים (פרשת חיי שרה, על הפסוק: 'ויאמר בוא ברוך ה').
[5]וזה לשון הגמרא הקדושה (ברכות טז:): 'תנו רבנן, אין קורין אבות אלא לשלשה (והם: אברהם, יצחק ויעקב), ואין קורין אמהות אלא לארבע (והן: שרה, רבקה, רחל ולאה).
וכתב הגה"ק רבי חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א (אוצר פירושי הגדה של פסח, פירוש פה אחד – ד"ה מתחילה), וז"ל: אמנם קושטא דמילתא, דמאי דאמרו: 'אין קורין אבות אלא לשלשה', הוא מילתא פסיקתא בין למעלה בין למטה, שאין קורין אבות לא לאדם ולא לנח ולא לשם וכיוצא, וכן אין קורין לשבטים.
[6]וכאן נכתוב פנינה:
אחד מהתפקידים המוטלים על המחנך הוא לְיַשֵּׁר לחניך את המבט על העולם. לזכך לו את 'העדשות' שיראה את העולם באופן הנכון.
הרבה רגש ודעת נצרכים כדי לבצע את 'המלאכה' העדינה הזו. ואחת מהדרכים הללו הם באמצעות סיפור החודר לעצמות.
ונביא לכך דוגמא:
בספר ומתוק האור – אברהם אבינו (עמוד פב) להגה"צ רבי שלמה לוונשטיין שליט"א נכתב כך (בשם הרב נחמן פוקס ברומר שליט"א):
אדם אחד נכנס למושב זקנים כדי לערוך סקר אודות הרגלי החיים של מאריכי הימים. פגש שם באחת הפינות שלשה זקנים מופלגים, איש משענתו בידו מרוב ימים.
פנה אל הראשון ושאל: 'במה הארכת ימים?'
השיב: 'כל ימי חיי שמרתי על דרכי הבריאות, אכלתי רק מזון בריא ושתיתי הרבה מים זכים. התעמלתי, טיפחתי את גופי ודאגתי לו'.
'בן כמה אתה?' – התעניין.
'תשעים ושש' – ענה הזקן.
ניגש אל השני והתעניין: 'במה הארכת ימים?'
בקול צרוד אך עליז ענה: 'שמרתי לא ליפול לשום עצבות. תמיד שמחתי ושימחתי, והתבוננתי רק בחצי הכוס המלאה של חיי'.
'ובן כמה אתה?'
'בן מאה ושתים'.
ניגש אל השלישי הזקן והשברירי שבכולם ושאל: 'ומה אתכם?'
בין שיעול לשיעול הצליח הקשיש לספר, שהוא מעולם לא שמר על בריאות גופו ולא על שמחת הנפש. 'אכלתי מכל הבא ליד, שתיתי מכל הבא לכוס, ואף עישנתי כל ימי חיי', התוודה הזקן, 'מלבד זאת סבלתי מהבנים שגידלתי ורוממתי ואף השלום לא שרר בביתי'…
האיש הופתע: 'ובן כמה אתה?'
'חמישים ושלש', הגיעה התשובה…
[7]כתב המקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי זיע"א בספרו דן ידין (פירוש על ספר קרניים – מאמר ו), וז"ל: אברהם אבינו נפטר בטבת כנודע מספרי המקובלים, בסוד: 'תקבר בשיבה טובה' – ראשי תיבות למפרע 'טבת' וכו', עיי"ש.
והקשו עליו מהא דאמרינן בגמרא הקדושה (ראש השנה יא.) שלדעת רבי אליעזר נפטרו האבות (אברהם, יצחק ויעקב) בתשרי, ולדעת רבי יהושע נפטרו בניסן, ובספרים הביאו כמה דרכים ליישב דבריו ואכמ"ל.
[8]שער הפסוקים (פרשת בראשית, דרוש ג – ד"ה ונבאר ענין הנשמות).
[9]שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (בראשית ו, ג) – ופירש רש"י, וז"ל: עד מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אאריך להם אפי, ואם לא ישובו אביא עליהם מבול.
[10]אותם אלו שהיו השרשים לשבעים אומות.
[11]כתב המקובל האלקי רבי מנחם עזריה מפאנו זיע"א (גלגולי נשמות, הוספות – עמוד פ), וז"ל:
נח נשתכר ונתגלה בתוך אהלֹה, נתקן ביוסף שלא שתה יין עד שראה את אחיו ושתו ושכרו עמו…
[12]נחלת יעקב (סוכות, חלק א – עמוד רנד).
[13]שער הפסוקים (פרשת חיי שרה – ד"ה: 'ויאמר בוא ברוך ה").
[14]וכתב הגה"ק רבי חיים קניבסקי זיע"א (למכסה עתיק – בראשית טו, ב):
"הוּא דַּמֶּֽשֶׂק אֱלִיעֶזֶר" (בראשית טו, ב). הוא כנען (בראשית רבה, פרשה ס – אות ז). וכן אמרו במדרש בן סירא (אוצר מדרשים – מדרש אלפא ביתא דבןסירא): בנו של חם היה (והתוספות השלם בראשית כד, לט הביאו את דברי המדרש).
אמנם בתוספות השלם (בראשית כד, לא) גריס בלשון המדרש (בראשית רבה, שם): בן כנען היה.
ויש אומרים מבני כנען היה (זוהר, שלח לך – דף קנח ע"א).
ויש אומרים שהוא בן נמרוד (תרגום יונתן- בראשית יד, יד, וילקוט שמעוני – בראשית רמז קט).
ובמדרש תלפיות (ערך אליעזר) הגירסא: בן בנו של נמרוד… עיי"ש עוד.
[15]וזה לשון המדרש (בראשית רבה, פרשה נט – אות ח): "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו" (בראשית כד, ב) – שהיה זיו איקונין שלו דומה לו, "המושל בכל אשר לו" (שם) – שהיה שליט ביצרו כמותו!
[16]בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, חיי שרה – מאמר ז), וז"ל:
בפרשת חיי שרה, מספרת התורה על השליחות החשובה שהטיל אברהם אבינו ע"ה על עבדו אליעזר להביא אשה לבנו יצחק. וצריך להבין מדוע בחר אברהם דוקא באליעזר, ולא במישהו אחר?
וכדי להשיב נצטרך להקדים:
בפרשת בלק מספרת לנו התורה שבלק בן ציפור שלח מלאכים אל בלעם: 'בוא בבקשה לקלל את העם של ה'.
וכתב התרגום יונתן (במדבר כב, ה): ודע כי בלעם הנזכר הוא לבן אחיה של רבקה.
ומכיון שבפרשת בלק מציינת התורה שבלעם היה יודע להזיק בשני מישורים, והם: פה ועין [וכמבואר בזוהר הקדוש (בלק דף ריא ע"ב) על הפסוק: "וישא בלעם את עיניו" (במדבר כד, ב)], אזי ממילא מובן שגם ללבן (שזה בלעם בעצמו) היה כח להזיק בשני מישורים אלו.
נמצא שהיה ללבן הארמי כח נורא ואיום של הטלת עין רעה באחרים עד כדי סכנת מוות של ממש רח"ל. ולכן כשרצה אברהם אבינו לשלוח שליח לביתו של לבן כדי למצוא כלה ליצחק, ידע היטב שעליו לשלוח מישהו שיוכל להתגבר על עינו הרעה של לבן ולא להינזק ממנה.
משום כך בחר אברהם אבינו לשליחות זו דוקא את אליעזר עבדו, כי לאליעזר היתה מדת שמירת עינים מיוחדת במינה, ומעולם לא הביט בפני אשה זרה וכיוצא בזה, כפי שנרמז הדבר בשמו 'אליעזר' שהוא ראשי התיבות של הפסוק: "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה…" (ישעיה סד, ג), שמשמעו שעינו הקדושה של אליעזר לא הביטה מעולם בשום דבר לא רצוי מלבד בדברים קדושים, ומי שיש בו מדה זו של שמירת העינים, אין העין הרעה יכולה לשלוט בו… עיי"ש באורך דברים נפלאים ומתוקים.
[17]בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, וירא – מאמר ג), וז"ל:
בפרשת וירא נאמר על אברהם אבינו: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּהאֶת־בָּנָיווְאֶת־בֵּיתוֹ אַֽחֲרָיו וְשָֽׁמְרוּ דֶּֽרֶךְ ה' לַֽעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).
כלומר: הסיבה העיקרית שהקב"ה כל כך חיבב את אברהם אבינו ע"ה וקירבו אליו ברוב אהבה וחיבה היא, משום שאברהם אבינו עמל מאוד לחנך את בניו ובני ביתו בדרך ה', וציוה אותם באופן תמידי לשמור את דרכיו של ה'.
לפי פירוש רש"י, תיבת 'יְצַוֶּה' שבפסוק 'לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּהאֶת־בָּנָיווְאֶת־בֵּיתוֹ אַֽחֲרָיו' מתפרשת במשמעות הפשוטה ביותר שלה – מלשון ציווי. דהיינו שאברהם אבינו תמיד היה מצוה את בניו ובני ביתו לשמור את דרכיו של הקב"ה.
אך בתוספת עומק ניתן גם לפרש שתיבת 'יְצַוֶּה' שבפסוק פירושה 'יחבר' ('יְצַוֶּה' – מלשון צוותא וחיבור). והיינו שאברהם אבינו תמיד היה מקפיד לחבר אליו את בניו ובני ביתו. ודבר זה התבטא באופן מעשי בשני מישורים:
ראשית: אברהם אבינו הרעיף על בניו ובני ביתו שפע של אהבה וחיבה וקירוב הדעת, ועל ידי זה 'חיבר' אותם אליו נפשית. חיבור נפשי עמוק זה יצר בלבם כלי רחב לקבל ברצון ובחפץ לב כל מה שאברהם אבינו ביקש ודרש מהם בעניינים רוחניים.
שנית: אברהם אבינו הקפיד מאוד לחבר אליו את בניו ובני ביתו ולשתף אותם בכל דבר מצוה וקדושה שהיה עוסק בו, כדי לחנכם במצוות. בכל פסיעה והתקדמות שהיתה לאברהם אבינו ברוחניות, תמיד דאג לכך שגם בניו ובני ביתו 'יהיו בסביבה', ולא התקדם לו לבדו והותיר אותם נידחים אֵי־שָׁם מאחור.
שתי דוגמאות להנהגה נפלאה זו של אברהם אבינו אנו מוצאים בפרשתנו, אחת בתחילת פרשת וירא ואחת בסופה:
בתחילת פרשתנו התורה מספרת על שלשת האורחים (המלאכים) שבאו בצל קורתו של אברהם אבינו. מגודל נדיבות לבו של אברהם, החליט לכבד את אורחיו בסעודה בשרית ברמה הגבוהה ביותר שיכולה להיות. לכן מיהר אל עדרו – "וַיִּקַּחבֶּן־בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּןאֶל־הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַֽעֲשׂוֹת אֹתוֹ" (שם פסוק ז). מיהו אותו נער שאברהם אבינו נתן לו את בן הבקר כדי להכין אותו לאורחים? על כך משיב רש"י בפירושו לפסוק זה ואומר: 'זה ישמעאל (כדי) לחנכו במצוות'. נמצא שאברהם אבינו חיבר אליו את ישמעאל בנו ושיתף אותו במצות הכנסת האורחים שהזדמנה לו, ולא קיים אותה לבדו, כדי לחנך ולהרגיל אותו במצוות.
ובסוף פרשתנו מספרת התורה שציוה הקב"ה את אברהם אבינו: "קַח נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָקוְלֶךְ־לְךָ אֶל־אֶרֶץהַמֹּרִיָּה וְהַֽעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (שם כב, ב). ואף על פי שבציווי היה מפורש שעל אברהם אבינו להקריב רק את יצחק בנו, בכל זאת, כשהלך אברהם אבינו לעקידה, לקח עמו גם את ישמעאל.
יתירה מזאת, בבוקר הוא העיר את ישמעאל עוד לפני שהעיר את יצחק, כמו שנאמר: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּֽחֲבשׁ אֶת־חֲמֹרוֹ וַיִּקַּחאֶת־שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ" (שם פסוק ג) – קודם 'את שני נעריו' ורק אחר כך 'ואת יצחק' – משום שרצה לשתף גם את ישמעאל בכל דבר מצוה שהוא עוסק בו. הנהגה זו של אברהם אבינו לצוות ולחבר אליו את בניו ובני ביתו בשני המישורים הנזכרים, גרמה לכך שהקב"ה חיבב אותו וקירב אותו אליו בעוצמה חסרת תקדים.
למעשה למדים אנו מכל האמור, אשר כל הורה שחפץ שהקב"ה יחבב אותו ויקרב אותו אליו, יעסוק במשנה מרץ ובלהט גדול בענין חינוך ילדיו היקרים על טהרת הקודש, ויצוה אותם בכל עת ובכל שעה לשמור את דרך ה', ממש כאברהם אבינו בשעתו.
בענין חינוך הילדים אסור להתפשר. מי שבאמת אוהב את ילדיו, ידרוש בעבורם את החינוך הטוב ביותר ללא שום פשרות והקלות. כשמגיע זמן רישום הילדים לגנים ובתי ספר, צריך להתגבר על כל המונעים והמפריעים מבית ומחוץ ולרשום את הילדים למוסדות חינוך שמעניקים לילדים את דרך התורה הקדושה כפי שהיא בשלימותה ללא 'קיצוצים'….
מן האמור לעיל על דרכו של אברהם אבינו בחינוך בניו ובני ביתו, למדים אנו גם שכדי שנצליח לשתול בלבם של ילדינו היקרים את דרך החינוך הנאותה, עלינו לחבר ולקשור אותם אלינו על ידי שנרעיף עליהם בכל עת אהבה וחיבה מעומק הלב, וזאת גם אם לעת עתה התנהגותם לא כל כך רצויה. בדרך זו נקשור אותם אלינו נפשית, וממילא כשנבקש מהם דבר מה, לבם יהיה יותר פתוח לקבל ולמלא את בקשתנו בשמחה.
כמו כן עלינו לחבר אלינו את ילדינו היקרים, ולשתף אותם בכל דבר של מצוה וקדושה שאנו עוסקים בו, כדי להרגיל אותם במצוות. עלינו לזכור שכל המשכיות הקדושה של הבית תלויה בילדים הטהורים הללו, ואם עתה בהיותם קטנים לא נרגיל אותם בדרכי הקדושה, מאין ירכשו זאת בהמשך חייהם?! אסור שאבא ילך לתפילה או לשיעור, ואת ילדיו 'ישכח' בבית.
וכן במקרה שכבר זכה האב והביא את ילדיו עמו לבית הכנסת – אסור שישב הוא ויתפלל או יקשיב לשיעור ואילו ילדיו יסתובבו בחוץ, אלא מוטלת עליו החובה לחבר אליו את ילדיו היקרים, להושיב אותם צמוד אליו, לפתוח לפניהם את הסידור וכו', ולעודד אותם בנחת ובסבלנות ובנועם להתפלל בשמחה ולהקשיב לשיעור. בזה גם הם יינקו את דרך הקדושה מעת היותם קטנים ויתרגלו אליה, ועל ידי כך היא תיקבע בעומק לבם ולא יניחו אותה לעולמי עד, כמו שנאמר: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ – גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו).
[18]כתב הגאון המקובל רבי יצחק גינזבורגשליט"א (מלכות ישראל, חלק ז – עמוד קה): שהגם שלפרד והחמור ישנה תקיפות (וזה לכאורה מעלה), אך חמור נשאר חמור! ולכן 'חמֹר' – ראשי תיבות: חלישות הדעת, מורך לבב, ורפיון ידים.
ודוד המלך עליו השלום התפלל וזעק להקב"ה: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש" (תהלים כז, ד), 'אחת' – ראשי תיבות: אומץ לב, חוזק יד, תקיפות דעת!
[19]הטעם שבנות ענר אשכול וממרא לא היו ראויות ליצחק, כי לא היו להן מדות טובות! וכאשר אין לאשה מדות טובות, הרי היא (עם כל שאר מעלותיה) כלום! – "נֶֽזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם" (משלי יא, כב).
ופירש הרלב"ג, וזתו"ד: 'נֶֽזֶם זָהָב' – הנה האשה היפה שהיא נעדרת מדות טובות, היא דומה לנזם זהב שיושם במקום הנבאש בתכלית, והוא אף החזיר אשר הוא באשפתות נמצא, וכבר היישיר (לימד דרך ישרה) בזה להתרחק מן האשה הרעה (והיינו שיש לה מדות רעות) אפילו אם היא יפה, כי בלא ספק שהיא 'סָרַת טָעַם'….
ולכן, לפני שבני זוג נפגשים צריך שההורים יתעניינו (קודם הפגישה) כיצד היא ההתנהגות, האם הוא בעל מדות טובות.
ושני דברים חשובים שחייבים לבדוק (שהלוקה בהם הרי הוא אומלל ומאמלל): א. שהוא לא קמצן. ב. שהוא לא כעסן.
ובמאמר מוסגר:
סיפר הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק, המוהרא"ש זיע"א (אשר בנחל, כרך מח – עמוד מח), וז"ל:
מספרים על אחד מגדולי ישראל בדורות שעברו, אשתו נקראה בשם גִינֶנְדְל, והיתה מרבה לבזותו ולצעוק עליו…
פעם אחת אחר שביזתה אותו הלך לבית הכנסת ובכה: רבונו של עולם, חטאתי, ומגיעים לי כל העלבונות, ותוך כדי בכיה נרדם, ובתוך שנתו פתחו לו את כל שערי הגיהנם, והוא נכנס לתוכם וראה מה שקורה שם רחמנא ליצלן, לזה שחטא, וראה שמביאים נשמות כתרנגולים לשחיטה לפני בית דין של מעלה, אבל לפני כל אחד ואחד מביאים שקים של עוונות מחד, ומאידך – שקים של צרות ויסורים ועגמת נפש, חלישות הדעת, עניות ודחקות, וזה הכריע את כל הכף…
והנה אותו צדיק נעשה לו חושך, בראותו את מדורי הגיהנם, אבל משראה את שקי הבזיונות שמכפרים, קם בשמחה לביתו, ואשתו פתחה עליו פיה לבזותו, אזי צעק: גִינֶנְדְל עוד בזיונות, חטאתי, ואיני רוצה להיות בשבעה מדורי גיהנם… עכ"ל.
ובאמת, כאשר הקב"ה חפץ באדם, הוא מוציא מבית גנזיו את האוצר הגדול ביותר שיש לו בעולמו, ונותן אותו לאדם – והאוצר הזה נקרא 'בזיונות'!
ונסביר יותר:
האדם הוא 'גוש' של גאוה! ולכן בכל אבר ואבר מרמ"ח אבריו, ובכל גיד וגיד משס"ה גידיו, מתגלה רגש של ישות, גאוה וגסות הרוח!
הגאוה של האדם לא נמצאת באיזו שהיא נקודה בלב, אלא הגאוה אופפת את כל עצמיותו ואת כל אישיותו.
רגש הגאוה והישות מתגלה בכל אבר ואבר שבראש, ובכל אבר ואבר שבגוף.
רגש הגאוה והישות מתגלה בכל פעולה ופעולה שעושה האדם.
והאדם צריך להפיל תחינתו לפני בורא כל, אב הרחמים: רבונו של עולם! זכה אותי להיות מודע לכל רגש של ישות וגסות רוח המתגלה בתוכי.
רבונו של עולם, מעשה ידיך אני, זכה אותי לשמוע את מחשבות הגאוה והישות העולים במחשבתי…
אך, גם אחרי שהאדם זוכה ונעשה מודע לרגשות ולמחשבות, 'פעולת הטיהור' היא קשה ומתישה…
ולכן, כאשר הקב"ה חפץ באדם הוא שולח לו 'בזיונות' והם משלימים את המהלך…
ופשוט שכדי לקבל את המתנה הזו צריך להיות ראוי ובעל מדרגה גדולה…
[20]האוהב ישראל (ליקוטים חדשים – ד"ה: 'ואבוא היום') כותב, שיש שני סוגים של קפיצת הדרך. אחת שהאדם עומד והארץ קופצת, והשניה שהארץ עומדת והאדם קופץ.
והנה, השם של קפיצת הדרך הוא השם אהו"ה, ואם הוא כסדרו (כך: אהו"ה) אז הארץ עומדת והאדם קופץ. אך אם הוא לא כסדרו (והא"ה) אז האדם עומד והארץ קופצת.
ומכיון שאצל אליעזר כתוב: "וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל־הָעָיִן" (בראשית כד, מב), והראשי תיבות זה השם, והא"ה, לכן פירש רש"י: 'מכאן שקפצה לו הארץ'… עיי"ש.
[21]והם: חיי שרה, קניית מערת המכפלה, שידוכו של יצחק, פטירתו של אברהם ותולדות ישמעאל.
[22]כל יהודי ויהודיה שזוכים להתחתן ולחיות יחד לפי השולחן ערוך, הרי הם מקימים מקום להשראת השכינה, ומרחיבים את גבולות הקדושה…
ונרחיב יותר:
בתחילת הבריאה נאמר: "וְהָאָרֶץ הָֽיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶֽפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב)…
'רוּחַ אֱלֹקִים' – השכינה, ריחפה על פני המים כי לא מצאה מקום להיאחז בו…
ואז, ביום הששי של הבריאה, ברא הקב"ה את אדם וחוה, ורק אז נוצר מקום להשראת השכינה.
כי כך עלה ברצונו יתברך, שבתוך האיש תאיר האות יו"ד משמו יתברך (שם י"ה), ובתוך האשה תאיר האות ה"א משמו יתברך (שם י"ה).
וכאשר הם זוכים להתחתן, ולחיות באהבה ואחוה, לפי השולחן ערוך, אזי, האות יו"ד שבאיש מתחברת עם האות ה"א שבאשה, והשם הקדוש י"ה מתגלה ומאיר באותו בית. ועל ידי כך נוצר מקום להשראת השכינה.
[23]מרן החזון איש זצ"ל אמר שכאשר נופל למישהו רעיון של הצעת שידוך, וזה נראה דבר טוב, יש להציע את הדבר מיד ולא לדחותו.
וסיפרה הרבנית גריינמן, שפעם אחת עלה לחזון איש רעיון להצעת שידוך בשעה מאוחרת בלילה, והמדובר כבר ישן (והמדוברת טרם ישנה), והעיר החזון איש את הבחור, בכדי להציע לו את השידוך ולקדם את הענין תיכף ומיד, והוציאו לפגישה עם המדוברת (והחזון איש הלך מאחוריהם שלא יהיה חשש יחוד).
ואולי הטעם בזה שהחזון איש לא רצה לדחות הענין למחרת, שכיון שעלה הרעיון אז בראשו, זה שעת הכושר שיבוא לידי מעשה.
ומטעם זה אין לשדכן להתייאש מלהציע שידוך אף אם כבר הוצעה מקודם, כי אולי מתחילה לא היה הזמן מסוגל שיתקיים, כי "לַכֹּל זְמָן וְעֵת" (קהלת ג, א), והזמן ששידוך בא לידי גמר צריך להיות בשעה טובה ומוצלחת… (שדה צופים, שבת א – עמוד שטו, לגאון הרב שמואל דוד פרידמן שליט"א).
[24]וזה לשון רש"י (בראשית כב, כ): 'בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר, אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בישרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו…
[25]מבואר בספר יצירה (פ"ד מט"ז) שממילה בת חמש אותיות (ללא אותיות כפולות, כמו: 'נכונה') אפשר ליצור 120 מילים חדשות. לדוגמא: מהמילה 'אליהו' אפשר ליצור את המילה 'יוהאל'.
[26]וביאר הגאון הרב יוסף רצון (מי מנחות – עמוד פ) את מהלך 'ההכנעה וההמתקה':
"וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶֽזֶם זָהָב בֶּֽקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (בראשית כד, כב) – נתחכם אליעזר להמתיק אלו הדינים אשר שרשם מה-120 צירופי אלקים.
וכידוע שהחמשה הצירופים הראשונים (מה-120) הם היותר קשים, והם עולים בגימטריא 'שקל' (5 כפול 86 (גימטריאאלהי"ם) שוהשק"ל),ונתכוין למתק דינים אלו לרחמים, ועל כן: 'וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶֽזֶ"ם זָהָ"ב' גימטריא (עם הכולל) יב"ק (גימטריא 112) והוא מספר שלשה שמות של רחמים, אהי"ה (גימטריא 21), הוי"ה (גימטריא 26), אדנ"י (גימטריא 65).
'בֶּֽקַע מִשְׁקָלוֹ' – פירוש, ביקע משק"ל שנים. רוצה לומר חיסר מ'שקל' (שקל בגימטריא 430) שנים (430 פחות שנים עולה 428), ונשאר תכ"ח, שהוא השם הקדוש חת"ך.
'בֶּֽקַע מִשְׁקָלוֹ' – 'בֶּֽקַע' גימטריא 172, וזה הגימטריא של ב' פעמים אלהי"ם.
'בֶּֽקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם' – 'עֲשָׂרָה', רוצה לומר שלקח את האות יו"ד (שהיא בגימטריא עשרה) והכניס אותה בתוך המילה בֶּֽקַע (כדי למתקה), ועל ידי שהכניס את האות יו"ד לתוכה נעשה יעקב, שהוא מדת הרחמים, ובכך הוא הצליח להכניע את הקטרוגים.
[27]במאמר מוסגר:
בגמרא הקדושה (סוטה ב.) אמרו: 'ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני' – והיינו שזיווגו של אדם נקבע ארבעים יום לפני שנולד.
מגלה לנו הגמרא שלמרות שנראה לנו בעיני בשר שאת אשתו האדם מוצא על ידי שחוקר ומברר ואחר כך מתלבט ובסוף מחליט, אין האמת כן אלא משמים כבר קבעו לו מי תהיה אשתו והאדם רק ממלא את שליחותו.
וכן מבואר במדרש (ילקוט שמעוני – בראשית רמז קט) על הפסוק: "ויען לבן ובתואל" (בראשית כד, נ), מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, שאין זיווגו של אדם אלא מאת הקב"ה. מן התורה, שנאמר: "ויאמרו מה' יצא הדבר" (שם). מן הנביאים, שנאמר: "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא" (שופטים יד, ד). ומן הכתובים, שנאמר: "בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת" (משלי יט, יד).
עלינו לדעת שה' מתאים את נשמות הבעל והאשה – והכוונה ב'התאמה' היא, שכל אחד יוכל להכיל את בן זוגו. כדי שזוג יחזיק מעמד צריך האחד להכיל את האישיות של השני, ולקבל אותו כמו שהוא.
ואבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א היה אומר שצריך לדעת שהקב"ה מחבר זוגות עם מדות הפוכות בדוקא, כדי שהבית יוכל לעמוד. ולדוגמא: אם הבעל הוא עם מדת החסד אזי אשתו תהיה עם מדת הגבורה. כי אם שני בני הזוג יהיו חסד ונתינה וכל הזמן ירגישו שצריכים לחלק כסף, בסוף לא ישאר להם כסף לצרכיהם, וגם אם רמאים וסחטנים ירצו לקחת מהם כסף הם לא ידעו לעמוד על שלהם.
ואם שני בני הזוג יהיו גבורה וינהיגו את ביתם בהנהגה של יראה ופחד, אז ילדיהם יכולים לצאת לא בריאים בנפשם חלילה. ולכן עשה ה' שבני הזוג יהיו בעלי תכונות הפוכות, שכל אחד יעזור לשני בתכונה החסרה לו.
וכן מצאנו אצל אבות העולם: אברהם היה כולו חסד ונתינה, ושרה אמנו היתה חזקה מאוד יותר מפלדה. יצחק היה כולו גבורה דקדושה, ואשתו רבקה היתה כולה חסד.
[כתב בספר היכל הברכה (אוצר החיים, שמות כג – מצוה עז), וזתו"ד: עיין בזוהר (פקודי דף רנז ע"א וע"ב) שרה ורבקה כחדאדא דינא ודא זכותא (תרגום: שרה ורבקה מרמזים על ענין הדין, שרה דין ורבקה זכות), ומרומז 'שרה' גימטריא 505 כמנין 'דין אמת', ו'רבקה' גימטריא 307 כמנין 'גמר דין'. (עיין שם שביאר באורך)].
יעקב שהיה תפארת – עמוד האמצע, קיבל את רחל ולאה. רחל כולה גבורות, לאה כולה חסדים, וכל זאת על מנת לשמור על מיזוג נכון.
[28]ואבא מארי הקדוש הגרי"מאברג'ל זיע"א היה מרמז את זה בפסוק: "אין שלום בעצמי" (תהלים לח, ד) – 'עצמי', זה כינוי לאשתו של אדם, שנאמר: "זאת הפעם עצם מעצמי" (בראשית ב, כג). ולמה אין שלום? התשובה: 'מפני חטאתי', שהרביתי לפשוע ובפרט בחטאות נעורים.
[29]בספר מופת לשבת (בראשית – עמוד 145) לגאון הרב שמואל שרגא שליט"א נכתב כך:
פעם השתתף הצדיק הרב אשר סאסי זיע"א בחתונה באור יהודה. בהיכנסו לאולם השמחות, נחפזו אליו אנשים וביקשוהו שיברכם. ביניהם היתהאשה שהציגה עצמה כמנהלת מקום האירוע, והיא אמרה:
'חכם סאסי, שלום, אתה זוכר אותי? הייתי אצלך לפני שש שנים לברכה'. ועתה שיתפה אותו במצוקתה על עיכוב בשידוך, והרב הורה לה להדליק נר לכבוד נשמת התנא האלקי רבי יונתן בן עוזיאל.
ולפתע הכריז הצדיק בבטחון רב: 'היום הזה תמצאי את בן זוגך!' היא ענתה 'אמן' בלהט, אך מיד הקשתה: היתכןשדוקא היום תמצא את בן זוגה, והרי היא בדרכה לטיסה לחוץ לארץ?
ואילו חכם סאסי, איתן בדעתו, חזר על דבריו: 'זה היום בו תפגשי את בעלך לעתיד. הנה אתאר לך את מראהו: בחור רזה, גבה קומה, בעל שיער שחור וכו'. היא יצאה מהרב ברגשות מעורבים…
בהגיעה לשדה התעופה בלוד, החלו עיניה משוטטות אנה ואנה, אולי תפגוש את הבחור המתואר… אך לשוא. בינתים עברה את הבדיקות המקובלות, סידרה למשלוח את המזוודות, התרוצצה בין הדלפקים ההומים המון אדם, ולא מצאה בין ההמונים שגדשו את בית הנתיבות מישהו שעונה על התיאור של חכם סאסי. כבר היתה בדרכה לשער ההמראה, קרוב מאוד למטוס, המזוודה האישית נגררת אחריה, ופתאום… מעדה וכמעט נפלה.
ניסתה להתיישר ולהתייצב, כשפתאום, מאיזה שהוא מקום, מגיח מאן דהוא ושואל בדאגה: 'האם את זקוקה לעזרה?' 'תודה, אני בדרך למטוס'.
והלה באדיבות מציע שוב את עזרתו, נוטל את המזוודה שלה בקלילות ומתקדם לעבר המטוס. היא התבוננה בו וראתה לפניה בחור חינני רזה, גבה קומה, בעל שיער שחור וכו' – בדיוק כמו מילות התיאור של חכם סאסי. מחשבה חלפה בראשה – היתכן?…
הבחור סיפר לה שהוא הגיע ארצה במיוחד כדי לחפש זיווג.
ובסופו של דבר הם התחתנו. ברכת הצדיק המשיכה לשרות במעונם והם זכו לראות זרע בירך השם.
[30]הובא בספר ליקוטי יהודה (חיי שרה, ד"ה: 'ויאמר אברהם אל עבדו').
[31]וכתב המהרח"ו (שער הפסוקים, פרשת חיי שרה – ד"ה: 'ויאמר בוא ברוך'): ונלע"ד חיים כי זה סוד "וְעַבְדִּי כָלֵב" (במדבר יד, כד), כי תחילה היה עבד כנעני ארור, ועתה הוא עבדי ברוך.
