שם י"ה – סוד השלום
מפתח ושמו 'אשת חיל'
הגה"צ רבי אלעזר מביאליסטוק ישב בבית המדרש מול הגמרא הפתוחה ונפשו המתה עליו כיונה…
מערבולת עזה של רגשות וספיקות הציפה ומילאה את לבו. ומכיון שלא מצא לעצמו מנוחה, קם ממקומו ויצא אל השדה…
שם התיישב על איזו שהיא אבן, עצם עיניו והחל להתבודד: רבונו של עולם! שנים ארוכות הייתי קשור ודבוק במורי ורבי השרף מקוצק. ועתה הוא נפטר.
אני לא יודע את נפשי, אנה אפנה? האם להשאר אצל בנו (של השרף מקוצק) רבי דוד, או לנסוע אל רבי אחר?
והגם – המשיכו מחשבותיו לסעור בקרבו – הדבר הכי טבעי הוא להמשיך אצל בנו של הרבי, אך אני לא מצליח, כי רבי דוד מסתיר עצמו בשפריר חביון, כל דרכיו נעלמות ומכוסות, ואין לי בקרבי כח להכריע האם לקבל אותו בתור רבי או לא.
לבו צעק לעזרה, ודמעות חמות של רחמים עצמיים התגלגלו וירדו מעיניו…
לפתע נשמע בתוכו קול, קולו הפנימי. וכך הוא אמר: לך לאשתו של רבי דוד, ותנסה לדובב אותה שתספר על בעלה, ואולי דרכה (דרך הסיפורים שתשמע) תוכל להכריע האם לקבל עליך את רבי דוד לרבי או לא?
רבי אלעזר קם ממקומו, מחה את דמעותיו, והחל לצעוד לכיוון ביתו של רבי דוד…
הוא נקש קלות בדלת. הדלת נפתחה ובפתח עמד רבי דוד ופניו בוערות כגחלי אש… שתיקה קצרה, ורבי דוד פתח ואמר:
אלעזר יקירי בוא ושמע:
אברהם אבינו על ידי מעשיו הקדושים ומחשבותיו הטהורות היה גורם שפע גדול לכל העולמות העליונים, ורבבות מלאכי עליון קיבלו את חיותם ממעשיו…
ובשמים, שררה הערצה גדולה לאברהם אבינו: מה הוא עושה שם? איך הוא מצליח לגרום כאלו שעשועים לבורא עולם?
בטח אין לו בעולמו אלא ד' אמות של תורה ועבודת הבורא, רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בוערים באש קודש מעת לעת ללא הרף, יום ולילה לא ישבותו, וגופו הקדוש נהפך למאכולת אש בלהט עבודתו העל אנושית והבלתי פוסקת…
ואז, הקב"ה קרא לשלשה מלאכים: מיכאל גבריאל ורפאל, ואמר להם: יש לי שליחות בשבילכם, לכו לאברהם אבינו ובשרו לו: "כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" (בראשית יח, י).
המלאכים התרגשו! סוף סוף נפגוש את אברהם, את האיש האגדי הזה…
המלאכים עטו על עצמם 'צלם' אנושי, ונחתו למטה, ליד אהלו של אברהם אבינו.
והנה, להפתעתם הם רואים שאברהם רץ לקראתם, מתעסק עם שוורים ועם אפיה… נראה אדם רגיל לחלוטין, לא הצליחו להבחין אצלו שום מדרגה מיוחדת!
המלאכים שוחחו ביניהם: זה אברהם?! איפה הלהב וְכִידוֹדֵי האש המתמרים ועולים עד השמים?!… אולי אם נדבר עם אשתו שרה היא תגלה לנו מעט מעבודתו…
הם פונים לאברהם ושואלים אותו: "אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" (שם פסוק ט)?
ואברהם משיב להם: "הִנֵּה בָאֹהֶל" (שם) – צנועה היא ומצניעה עצמה ולא תצליחו להוציא ממנה כלום!
כאשר שמע רבי אלעזר 'תורה' זו, והבחין שתפס רבי דוד מחשבתו, אמר: אם כן, אתם רבי! ונשאר בקוצק… (כך הובא בספר בישישים חכמה – עמוד קכד, לגאון רבי נח גד וויינטרויב).
שרה אמנו לא סיפרה כלום על בעלה אברהם, ודמותו של אברהם נשארה עד היום טמירה ונעלמה.[1]
המפתח שאולי היה באפשרותנו לקבל על גדולתו של אברהם, נעלם ונסתר מאתנו. אך למרות זאת כן קיבלנו מפתח כל שהוא לפתוח ולהציץ מבעד לחרכים על גדולתה של שרה אמנו.
והמפתח הזה רמוז בתחילת פרשת השבוע, וכך נאמר: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶֽׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶֽרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כג, א-ב).
ואמרו במדרש רבי תנחומא (חיי שרה – אות ד), שכאשר עמד אברהם אבינו ליד מטת אשתו התחיל לבכות עליה ולומר: "אשת חיל מי ימצא" (משלי לא, י-לא)… עד סוף כל הפרק.
ובהספדו פתח לנו אברהם אבינו פתח להציץ מבעד לחרכים בגדולתה ומעלתה של שרה אמנו.[2]
מפתח ושמו 'אשת חיל'.
והמדרש (שם) מאריך ומבאר את פסוקי 'אשת חיל', כיצד כל פסוק מאיר את דמותה של שרה אמנו בגוון אחר. אך עתה אנו רוצים להתמקד בנקודה אחרת, וזו היא…
עשרים דורות ראשונים…
בשנת 1948 לבריאת העולם נולד אברהם אבינו, האדם הגדול בענקים שממנו החלה להתייסד ולהיבנות כנסת ישראל.
אברהם אבינו היה הדור ה-20 לבריאה. והתורה הקדושה (בפרשיות בראשית ונח) כותבת את שמות כל ראשי הדורות שהיו לפניו.
ונבאר את דברינו:
בפרשת בראשית (בפרק ה) ישנם ל"ב פסוקים המכילים בתוכם את שמות ראשי העשרה דורות, ואלו הם: אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, מתושלח, למך, נח.
כל אחד מהעשרה דורות הללו נולד מהקודם לו, והיינו, שכל אחד מהם היה בנו של הקודם לו.
וכשמתבוננים בפסוקים רואים שלכל אחד מהם (חוץ מנח) יש שלשה פסוקים,[3] פסוק אחד של הלידה, פסוק אחד המספר שהוא הוליד את הדור הבא, ופסוק נוסף המסתיים במילה: 'וימות'.
ואחרי שהתורה מסיימת למנות את רשימת העשרה דורות הללו, מתחילה פרשת המבול, פרשה שבסופו של דבר, לא נותר מהבריאה מאומה (חוץ מאותם אלו ששהו בתיבה תחת כנפיו של נח)…
נח ובניו יצאו מהתיבה, בשנת 1657 לבריאה, וכעבור שנתים, בשנת 1659 לבריאה נולד ארפכשד, וכמו שנאמר: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם, שֵׁם בֶּן־מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַֽיִם אַחַר הַמַּבּוּל" (בראשית יא, י).
ובסוף פרשת נח (בראשית יא, י-כח) מביאה התורה את רשימת העשרה דורות מנח ועד אברהם, וזו היא הרשימה (וגם כאן היחס ביניהם היה של אב ובן): שם, ארפכשד, שלח, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח, אברהם.
וכשמתבוננים בפסוקים הללו רואים שלכל אחד מהם (חוץ מתרח) יש שני פסוקים, פסוק אחד של הלידה, פסוק אחד המספר שהוא הוליד את הדור הבא, ולא מוזכרת באף אחד מאותם הדורות המילה 'וימות'.
וצריך להבין מדוע?
ומצאנו להגה"ק רבי יצחק צבי ברנפלד זיע"א שביאר כך:[4]
אותם עשרה דורות ראשונים הפליאו להרשיע, וכל מעשיהם היו בבחינת 'מיתה', ולכן נאמר בהם: 'וימות'. ללמדנו שמכל אותם דורות לא נותר זכר!
מה שאין כן בעשרה דורות השניים, שלהם יש בחינת תיקון, ולכן בהם לא נאמר: 'וימות'.
ולמרות זאת, אף על פי שחכמתם של הדורות הראשונים אבדה, בכל זאת הצליח אברהם אבינו לפעול בעבורם תיקון.[5]
ואת התיקון הוא פעל בשעה שהספיד את שרה אמנו ואמר 'אשת חיל'.
וברשותכם נרחיב:
פרשת השבוע פותחת בפסוקים: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶֽׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶֽרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כג, א-ב).
ואמרו במדרש רבי תנחומא (חיי שרה – אות ד), שכאשר עמד אברהם אבינו ליד מטת אשתו התחיל לבכות עליה ולומר: "אשת חיל מי ימצא" (משלי לא, י-לא)… עד סוף כל הפרק.
ובאמירת הפרק הזה הוא הצליח לתקן את הדורות הראשונים –
שהרי כאמור ארפכשד נולד בשנת 1659 לבריאה, ומאז יש תיקון. ואברהם שרצה לתקן את אותם הדורות צירף את השם המפורש (שם הוי"ה) העולה כ"ו לכל שנה ושנה, ואם כן 1659 כפול כ"ו עולה 43,134.
והנה חשבון כל פסוקי 'אשת חיל' (על פי הקרי ולא הכתיב) הוא בדיוק 43,134! ולכן על ידי אמירת פסוקי 'אשת חיל' הוא הצליח לפעול תיקון עבור הדורות הראשונים.
וכאן צצה ועולה התמיהה הפשוטה, אם כל ענין התיקון זה גימטריא, אז למה דוקא באמירת 'אשת חיל' ולא באמירת פסוקים אחרים? ולמה דוקא בשעת פטירתה של שרה ולא קודם לכן?
ולפני שנשיב נקדים…
התכלית – חיבור עליונים ותחתונים
הקב"ה ברא עולם יפה, שמש מאירה, רקיע מחייך, ברואים מלאים חן וחכמה… וגילו לנו חז"ל שהסיבה שברא הקב"ה את העולם כדי שבני אדם יבנו לו דירה בתחתונים!
וזה לשון המדרש:[6] אמר רבי שמואל בר נחמן, 'בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים'.
והדרך לבניית הדירה היא על ידי חיבור העולם התחתון עם העולם העליון.
ונבאר את דברינו:
בגמרא הקדושה (מנחות כט:) אמרו, שבשעה שעלה ברצונו יתברך לברוא את עולמו, לקח שתי אותיות משמו הגדול והן: אות י' ואות ה', ובהם ברא את העולם.
וזה שנאמר: "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיה כו, ד), בשם י"ה ברא וצייר ה' יתברך את עולמו. באות י' (של שם י"ה) ברא את העולם הבא, ובאות ה' ברא את העולם הזה.
והנה ההבדל בין שני העולמות הללו ברור וניכר, שהרי העולם הבא הוא עולם זך ורוחני, ואילו העולם הזה הוא עולם גשמי ועכור.
ובדרך הטבע אין שום אפשרות לחבר ולאחד את העולמות להיות אחד. אך אף על פי כן, כך עלה ברצונו יתברך, להטיל על האדם את התפקיד לחבר את העולם הזה עם העולם הבא!
וכמו שכתב הגה"ק רבי יואל סירקיש (ב"ח, או"ח – סימן מז), וז"ל:
נראה דכוונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה… ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה, ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה, והארץ כולה היתה מאירה מכבודו, ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה והיה המשכן אחד… (עכ"ל הב"ח).
והיינו שתכלית הבריאה היא שיהיה קישור וחיבור בין הפמליא של מעלה (המכונה 'עולם הבא'), עם הפמליא של מטה (המכונה 'עולם הזה')…
חיבור בכח שם י"ה
והנה מכיון ששני העולמות הללו נבראו בשם 'י"ה', לכן גם החיבור שלהם נעשה על ידי שם 'י"ה'.
וכמו שכתב ה'עוללות אפרים' (מאמר שפב – פרשת פינחס), וז"ל:[7] שם י"ה הוא שם השלום, שהרי העולם הזה נברא ב-ה' והעולם הבא ב-י' (מנחות כט:), והם שני הפכים, ושם י"ה מחברם יחד, כי בכח שם י"ה לחבר שני הפכים… (עכ"ל).
ושם י"ה מתגלה על ידי חיבור איש ואשה. כאשר איש ואשה מתחתנים כדת משה וישראל, ומקיימים את התורה והמצוות, הרי הם נהפכים להיות נקודה של אור ובתוך ביתם מתגלה שם י"ה.
וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (סוטה יז.): דרש רבי עקיבא, איש ואשה זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן.
ופירש רש"י (שם), וז"ל: 'שכינה ביניהם' – שהרי חלק את שמו (שם י"ה) ושיכנו ביניהן, יו"ד באיש וה"י באשה…
ונבאר עוד:
דע כי בתוך נפשו של האיש טמן הקב"ה את האות יו"ד משמו (שם י"ה), ובתוך נפשה של האשה טמן את האות ה"א.
וכאשר זוכים להתחתן, ולחיות באהבה ואחוה, לפי השולחן ערוך, אזי, האות יו"ד שבאיש מתחברת עם האות ה"א שבאשה, והשם הקדוש י"ה מתגלה ומאיר באותו בית. ועל ידי כך נוצר מקום להשראת השכינה.[8]
ואחר שנסללה הדרך לחיבור העולמות, ברא הקב"ה את האדם…
הריחוק כלי לקירוב
בכ"ה אלול החל הקב"ה בבריאת עולמו, וב-א' תשרי, היום הששי של הבריאה, ברא הקב"ה את הַזָּכָר. וכעבור כמה שעות הפיל עליו הקב"ה תרדמה, לקח עצם מבשרו וממנה ברא נְקֵבָה. ולאחר מכן התגוררו יחד בגן עדן.
בתחילת בריאתם הם חיו באחדות נפלאה, ולכן היה להם שם משותף, והוא: 'אדם'! וכך נאמר: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּֽרְאָם" (בראשית ה, ב).
ואחר כך החלו מעט להיפרד ואז כל אחד קיבל שם בפני עצמו, לזכר קראו 'איש' ולנקבה קראו 'אשה', שנאמר: "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻֽקֳחָה־זֹּאת" (שם ב, כג). אך אף על פי שנפרדו, היה עדיין ביניהם אהבה ושלום.
ואדרבה, דוקא אחרי הפרידה התגברה האחדות ביניהם. דוקא הריחוק והפרידה גורמים להולדת רצון פנימי ואמיתי להתאחדות!
וכמו שכתבנו בספרנו 'המאיר לישראל – זוגיות בריאה כהלכה' (כתבי יד), בזה"ל:
הנה יש ליתן את הדעת, אם תכלית שני החלקים – הזכר והנקבה להתאחד ולשוב להיות אחד, מהי מטרת הפירוד שהיה בינתים, החל מעת השתלשלות הנשמה, וכולל את ירידתם בנפרד לעולם הזה, ועד ליום חופתם והתכללותם?
האמת היא, שאותו תהליך שמתרחש בגופים, מתרחש גם בנשמות. הנשמה ביסודה דבוקה וקשורה לקודשא בריך הוא, והיא יורדת לעולם הזה כדי לשכון בתוך הגוף, כמו שנאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז), ובבוא העת לאחר מאה ועשרים שנה, עתידה לשוב לצור מחצבתה ולהידבק ביוצרה כבתחילה.
לכאורה אותה שאלה אפשר לשאול גם כאן, לשם מה נצרך הפירוד שבינתים?
מפני מה יורדת הנשמה למטה כשכל התכלית שלה לחזור חזרה למעלה?!
אלא שהקב"ה ברוב רחמיו, רצה שהנשמה הקדושה לא תהנה מלחם חסד, ולכן שלח אותה לעולם הזה כדי שבכח עבודתה תסגל לעצמה מצוות ומעשים טובים, ומכח זה יהיו לה כלים ויכולות ליהנות משל עצמה בעולם הבא.
ואותו עקרון קורה בתקופת פירוד הנשמות.
הקב"ה יצר תקופת פירוד בין בני הזוג, מעת שנולדו עד עת כניסתם לחופה, וזאת כדי שכל אחד מהם יכשיר כלים ראויים לימי הנישואין, שהם ימי השלימות האמיתית של בני הזוג, וכשהם יזכו ויתאחדו יהיו להם כלים איכותיים לחיות יחד חיים משותפים מלאי עונג ואהבה. ורק באופן זה, לאחר הכנה רבה ועצומה של כל אחד ואחת בימי הפירוד, נעשית התכללותם יחד 'דירה לה' יתברך בתחתונים'.
נמצאת למד, שגם אם יהיו לאדם ריעים ואוהבים רבים, תלמידים ומכרים אשר נפשם קשורה בנפשו, ונדמה בעיניו שהוא השיג שלימות. הרי לך לדעת, שללא החלק השני של נשמתו והיינו אשת בריתו, הרי הוא נשאר לבדו!!! הוא יחשב תמיד בודד, גם כאשר הוא מצוי בין אלפים ורבבות. הרי הוא לבדו, כי גופו חצוי, נפשו חצויה, רוחו חצויה, ונשמתו חסרה.
לאור זאת נבין גם את הנאמר בתורה הקדושה: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (שם פסוק יח).
האדם אינו טוב כשהוא לבדו! דהיינו, כל זמן שאינו נשוי הוא אינו טוב, לפי שאינו משיג שלימות.
כי שלימות היא תוצאה של התכללות שני חלקים לאחד. כלשון הכתוב: 'זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם' , קרא את שמם 'אדם' רק כאשר שניהם יחד. וכל עוד ששני החלקים לא התחברו להיות אחד, הרי שניהם חסרים, ובעודם חסרים אינם אדם.[9]
כאן המקום לחדד את המסר הבא – גם אדם נשוי, עדיין יכול לחיות לבדו, והיינו שאינו נוהג כלפי אשתו בהתכללות והתאחדות תמידית, ואם כן, הוא נקרא 'לא טוב', כיון שעדיין לא הוציא לפועל את הטוב הגנוז שבו, על ידי אהבת אמת לאשתו.
כי כל עוד שאין הוא מוציא לפועל את הכחות הטמונים בו, את האהבה שאינה תלויה בדבר לאשתו, את עשיית החסד ללא בקשת תמורה, ולא פעם אחת אלא בכל יום ויום, עדיין לא גילה ולא הוציא מהכח אל הפועל את הטוב הפנימי הצפון בקרבו, והרי הצלם האלקי שבקרבו מוסתר וכבוש תחת הנפש הבהמית, ולכן הוא מוגדר כלא טוב.[10]
והיה אבא מארי הקדוש רבי יורם מיכאל זיע"א, רגיל לחזור על דברי הפסוק: "וְעַֽיִר פֶּֽרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, יב) – שהאדם נקרא עַֽיִר ופרא, וּמֵעַֽיִר ופרא צריך לעשות 'אדם'!
כלומר, אדם נולד במצב שהנפש הבהמית גלויה לכל, והנפש האלקית טמונה ומוסתרת, ותפקידנו בחיי חיותנו בעולם הזה לעמול עבור מטרה קדושה זו – לגלות את הנפש האלקית ולהשליט אותה על הנפש הבהמית.
האדם עם לידתו נולד אגוצנטרי. דהיינו, שהוא רואה את עצמו במרכז וכל סביבתו נועדה לשרתו ולספק את צרכיו. ברור שבתפיסה זו לא שייך לדבר על כח נתינה, מדובר רק על לקיחה ולקיחה.
אט אט הוא מגלה שיש עוד אנשים סביבו, תחילה הוא מגלה את אביו ואמו, ולאחר מכן הוא מגלה את משפחתו הקרובה, ובהדרגה מכיר בכך שיש עוד אנשים בעולם, וגם להם יש צרכים ודרישות, וכדי לחיות אתם יחדיו בהרמוניה הוא צריך לפתח יחסי גומלין של נתינה ולקיחה, וכך מתחיל ללמוד ולהכיר את המושג נתינה.
אך עדיין מדובר בנתינה מאוד מוגבלת, כי גם כשהוא כבר נותן לזולתו זה רק לאחר שווידא שבסופו של דבר הוא ירויח מכך… ואם כן, גם נתינה זו מתבררת כלקיחה.
ככל שהאדם מתבגר ומיתוֹספת בו דעת ויראת שמים, אזי הנפש האלקית הטמונה בקרבו מתגלת יותר ויותר, והוא מפנים שתכלית הנתינה היא לשם נתינה, אך עדיין זהו דבר קשה לביצוע.
רק כאשר האדם זוכה להקים בית ולשאת אשה, זוכה הוא להכיר מקרוב את מושג הנתינה בשלימות,[11] ונתינה זו מלוה את בני הזוג כל ימי חייהם…
ועתה אחרי הדברים הללו נשוב לאדם הראשון ואשתו…
שלום בית כבגן עדן
הקב"ה התגלה לאדם הראשון וציוה אותו: "מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אֲכָלְךָ ממנו מות תמות" (בראשית ב, טז-יז).
אדם ניגש לאשתו ואמר לה: 'מכל העצים מותר לנו לאכול, אך ישנו עץ אחד שאסור שיהיה לנו שום קשר עמו לא באכילה ואפילו לא בנגיעה, ולכן אני מבקש ממך היזהרי אפילו לא לגעת בו'.[12]
וכך החלו לחיות את חייהם המשותפים בטוב ובנעימים, באחדות אמיתית ובכבוד. מלאכי השרת היו צולין להם בשר ומסננין להם יין.
ואותה שעה מופלאה בה חיו האדם ואשתו בשלום בית מופלא ונכסף כל כך, נשאר לנו כמקור לגעגועים עזים, לזכות ולהגיע לכך.
וכך תיקנו לנו חז"ל הקדושים (כתובות ח.) – בשעה שמתחתנים בני הזוג צריך לברך אותם שיזכו לכך. וזה הברכה: 'שמח תשמח ריעים האהובים. כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. ברוך אתה ה', משמח החתן וכלה'.
וכאן חייבים לעצור רגע ולהתבונן:
כידוע, הקב"ה ציוה אותנו בתרי"ג מצוות וחז"ל הקדושים גילו עוד כמה מצוות אשר המקיימן יש בכחו להגיע עד האלקות ממש, אך באף אחת מהן לא מצאנו שמוזכר המושג 'גן עדן'. אבל במצות שלום בית מצאנו את המושג גן עדן, וכמו שהטביעו חז"ל בברכה: כשמחך יצירך בגן עדן, ופירושה:
'יהי רצון שיהיה לכם שלום בית כמו ששרר בגן עדן, ללמדנו שכאשר יש שלום בבית זהו בחינת גן עדן עלי אדמות!'
והנה הגיע הקנאי הראשון בעולם 'מר נחש' ראה את שלום הבית השורר ביניהם והתקנא בם. ניגש לאשה והחל להרבות עמה שיחה… ובסופו של דבר הצליח לגרום לה לאכול מהעץ, וגם להאכיל את בעלה.
בעקבות החטא, גירש הקב"ה את האדם ואשתו מגן עדן. ובעקבות הגירוש התפרק שלום הבית שהיה ביניהם! וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (עירובין יח:), וז"ל:
'רבי מאיר אומר, אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה'.
במשך מאה ושלשים שנה רצופות אדם וחוה לא נפגשו כלל!
וכחו הקדוש של השם י"ה הפסיק להאיר, והחוט המקשר והמחבר בין שני העולמות, נקרע וניתק…
והעולם שקע באפלה…
מדה כנגד מדה
בחטא אדם הראשון נפגם השם י"ה, ומאותה עת המשיך העולם להמשיך ולהתדרדר אחורה בצעדי ענק.
באותם דורות לא היה שייך כלל המושג 'שלום בית', ולכן בכל אותם דורות לא מוזכרת כלל המילה 'אשתו', וגם לא מוזכר כלל שם של אשה.
באותם דורות הערך המקודש הנקרא 'בית', נהפך להיות דבר זול. וכמו שנאמר: "וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ" (בראשית ו, ב).
ומכיון שפגמו בשם י"ה, לכן עונשם נמשך להם משם י"ה.
וכך כתב הכלי יקר (שם פסוק טו):
דע כי עיקר התחלת מי המבול היה בעבור הזנות, כמו שנאמר: 'ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו'… וטעמו של דבר, לפי שעל ידי הזנות חיללו קדושת שם של י"ה המתווך בין איש לאשה, ובהתחלק מהם יו"ד ה"א נשאר אש ואש (סוטה יז. ורש"י שם – ד"ה לא זכו), כמו שנאמר: "כִּי אֵשׁ הִיא עַד אֲבַדּוֹן תֹּאכֵל" (איוב לא, יב)…
וזה שאמרו רז"ל (סנהדרין קח:): 'ברותחין קלקלו וברותחין נידונו' – כי הם הציתו את האש בעצמם.
ולכן מצינו בעונש המבול את המספר 15 (י"ה עולה בגימטריא 15) באחדות, עשרות, אלפים, ועשרות אלפים, וזה הוא זה:
א. 'אחדות' – "חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּֽבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים" (בראשית ז, כ).
ב. 'עשרות' – "וַיִּגְבְּרוּ הַמַּֽיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם"(שם פסוק יח), [150 זה 15 עשרות].
ג. 'אלפים' – "וְזֶה אֲשֶׁר תַּֽעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ" (שם ו, טו) –
אם נכפיל 300 אמה (אורך התיבה) ב-50 אמה (רוחב התיבה), נקבל 15000 אמה מרובעות (שזה בעצם 15 אלפים).
ד. 'עשרות אלפים' – גובה התיבה היה 30 אמות, והיא היתה מחולקת לשלשה מדורים, כאשר גובה כל מדור 10 אמות.
ואם נכפיל את השטח בגובה, יצא שנפח כל מדור הוא 150 אלף אמה מעוקבות (שזה 15 פעם עשרת אלפים).
וכל מספר ט"ו זה מורה, שאף על פי שנחתם דינם על הגזל, מכל מקום עיקר ההתחלה היתה בעבור הזנות וחילול השם של י"ה העולה ט"ו![13]
העונש הסתיים, נח ובניו יצאו מן התיבה, ורוח חדשה החלה לנשוב בעולם…
אברהם ושרה – שלימות התיקון
אין אנו יודעים כיצד היו מעצבים באותה תקופה את ההזמנות לחתונה, אך מה שכן אנו יודעים שאברהם אבינו התחתן בהיותו בן עשרים וחמש עם שרה בת החמש עשרה.
ומאז הם זכו כל ימיהם לחיות בשלום בית אמיתי, באחדות אחת אמיתית, ומכח זה להאיר חזרה את העולם בשם י"ה.
ולכן הם הזוג היחיד בכל התורה כולה, שהמילים 'אשתו' ו'אשת' מופיעות אצלם 15 פעם! והיינו י"ה פעמים! ואלו הן:
- "שֵׁם אֵשֶׁת־אַבְרָם שָׂרָי" (בראשית יא, כט), 2. "וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ" (שם פסוק לא), 3. "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ" (שם יב, ה), 4. "וַיֹּאמֶר אֶל־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ" (שם פסוק יא), 5. "עַל־דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם" (שם פסוק יז), 6. "וַיַּֽעַל אַבְרָם מִמִּצְרַֽיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ" (שם יג, א), 7. "וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָֽלְדָה לוֹ" (שם טז, א), 8. "וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת־אַבְרָם אֶת־הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ" (שם פסוק ג).
- "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא" (שם כ, ב), 10. "וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ" (שם פסוק יד), 11. "עַל־דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם" (שם פסוק יח), 12. "וְאַֽחֲרֵי־כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת־שָׂרָה אִשְׁתּוֹ" (שם כג, יט), 13. "וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַֽחֲרֵי זִקְנָתָהּ" (שם כד, לו), 14. "שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ" (שם כה, י), 15. "שָׁמָּה קָֽבְרוּ אֶת־אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ" (שם מט, לא).
ומכיון שהצליחו לגלות את הארת שם י"ה, האירו בחזרה את האפלה! וכמו שאמרו במדרש (בראשית רבה, פרשה ב – אות ג):
'אמר הקדוש ברוך הוא, עד מתי יהא העולם מתנהג באפלה תבוא האורה! "ויאמר אלהים יהי אור" (בראשית א, ג) – זה אברהם, הדא הוא דכתיב: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶֽדֶק…" (ישעיה מא, ב), אל תקרא 'העיר' אלא האיר'…
וכאמור שרה התחתנה בגיל 15 ונפטרה בגיל 127, ואם כן, הם היו נשואים יחד 112 שנים, שזה יחוד הוי"ה (גימטריא 26) אלהי"ם (גימטריא 86), ושילוב שני השמות הללו, כך: יאהלוההי"ם (העולה בגימטריא 112, עולה עם הכולל) בגימטריא 'סליחה'. והוא המעביר פגמים, והוא אשר יתגלה לעתיד, ומכחו יתקיים הפסוק: "וּמַשְׁתִּי אֶת־עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד" (זכריה ג, ט)…[14]
המעשים נאספים ומתקבצים
כתב בספר שלשלת הקבלה (עמוד ר – מהדורת שנת תשכ"ב), וז"ל: 'כשאדם יוצא לקבר, קודם קבורה כל מעשה אדם שעשה בחייו נאספים יחד ומעידים לפניו'…
ובשעה שעמד אברהם אבינו ליד מטת שרה, ראה בעיני רוחו את שם י"ה מתגלה בשלימות, התגלות שנוצרה בעקבות 112 שנים רצופות (40,880 ימים) של שלימות בשלום הבית!
ומכיון שהתגלה האור בשלימות ובעוצמה כזו, רצה להמשיך אותו, ולכן הוציא בשפתיו את פסוקי 'אשת חיל', ועל ידי כך, הצליח בסופו של דבר לתקן את הפגם בשם י"ה שפגמו אותם עשרה דורות ראשונים.[15]
ובזה מבואר מדוע הספיד אברהם את שרה דוקא באמירת פסוקי 'אשת חיל'. וכאן ברצוננו לכתוב כמה מילים…
איש ואשה מאוחדים הם אדם שלם, וראויים לברכה
השם יתברך זיכה אותנו ברוב רחמיו לכתוב סדרת ספרים הנקראת 'המאיר לישראל – זוגיות בריאה כהלכה', סדרה שעדיין נמצאת בכתבי יד, וברשותכם נערוך לפני הקורא מעט גרגירים (משער א – פרק ב), ואלו הם:
עד כה נתבאר בסייעתא דשמיא שהאיש והאשה הם שני עולמות שונים ומובדלים לגמרי זה מזה, ודוקא בשל כך כשהם יחד הם משלימים למציאות אחת שלימה.
כל אחד מהם כשלעצמו, ללא חיבור עם חלק השני, הרי הוא חסר מן השלימות, ורק כאשר מתחבר עמו, נעשה מציאות שלימה.
אשר על כן, רק כאשר האיש והאשה חיים באחדות, הם זוכים לתואר 'אדם', כלשון הכתוב: "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה, ב), שמם ביחד – 'אדם', ורק אז הם ראויים לברכה ולהשראת השכינה ביניהם. וממילא נבין שכאשר אינם יחד, אינם נקראים אדם, ואינם ראויים לברכה ולא להשראת השכינה.
ואלו ממש דברי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א בזוהר הקדוש (בראשית דף נה ע"ב), וזה לשונו: תא חזי, בכל אתר דלא אשתכחו דכר ונוקבא כחדא, קודשא בריך הוא לא שוי מדוריה בההוא אתר. וברכאן לא אשתכחו, אלא באתר דאשתכח דכר ונוקבא, דכתיב: 'ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם', ולא כתיב ויברך אותו ויקרא את שמו אדם, דאפילו אדם לא אקרי, אלא דכר ונוקבא כחדא.
פירוש: בוא וראה, בכל מקום שלא נמצאים זכר ונקבה כאחד, הקדוש ברוך הוא לא שם את מדורו באותו המקום. והברכות אינן מצויות אלא במקום שנמצאים זכר ונקבה, שכתוב: 'ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם', ולא כתוב ויברך אותו ויקרא את שמו אדם. שאפילו אדם לא נקרא, אלא זכר ונקבה כאחד.
למדנו מדברי הזוהר הקדוש, שה' יתברך אינו משרה שכינתו וברכתו על זכר לבד, או על נקבה לבד, רק על האדם השלם, דהיינו, על איש ואשה מאוחדים.
השכינה שורה רק על אדם נשוי
ביתר עומק – גם תלמד חכם, צדיק וירא שמים, שלומד תורה לשמה, אינו זוכה להשראת השכינה כל זמן שלא נשא אשה.
אפילו יעקב אבינו, שלימו דאבהן, שכל ימיו ולילותיו היו קודש ללימוד התורה הקדושה, בעמל ויגיעה שאין להם סוף, והתורה הקדושה העידה בגודלה עליו עדות נאמנה: "ויעקב איש תם יושב אוהלים" (בראשית כה, כז), אפילו הכי לא זכה להשראת השכינה עד שלא הקים את ביתו עם רחל ולאה הצדקניות.
וכך אמר רבי אבא בזוהר הקדוש (ויצא דף קסה ע"א): כל זמן שיעקב אבינו לא נשא אשה, הוא ראה את המלאכים רק בחלום בלבד [עולים ויורדים בסולם], ולא היה יכול לראותם בהקיץ, כי השכינה לא שרתה עליו.
אך כאשר חזר מחרן עם נשותיו הצדקניות וילדיו הקדושים, זכה שמחנות של מלאכים נגלו לו בהקיץ, וביקשו ממנו שישפיע עליהם בקדושתו שפע לעולמות העליונים, שנאמר: "וְיַֽעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְֽאֲכֵי אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב כַּֽאֲשֶׁר רָאָם מַֽחֲנֵה אֱלֹהִי"ם זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַֽחֲנָיִם" (בראשית לב, ב-ג).
וזאת כיון שלאחר שנשא אשה שרתה עליו השכינה, ומלאכי מרום ביקשו לקבל ממנו ברכה ושפע, כי הברכה והשפע מצויים רק אצל איש ואשה מאוחדים.
הרב הקדוש רבי משה קורדובירו זיע"א כתב בספרו תומר דבורה (פרק ט) שהתנאי ההכרחי להשראת השכינה הוא לישא אשה, ולהשפיע לה שאר כסות ועונה, וכנגד השפעתו לאשתו כך משפיעה לו השכינה הקדושה שפע עצום.[16]
וזה לשונו: עוד זהירות הרבה צריך ליקח האדם לעצמו, לעשות שתהיה שכינה דבקה עמו, ולא תיפרד ממנו.
והנה האדם בעוד שלא נשא אשה פשיטא שאין עמו שכינה כלל, כי עיקר שכינה לאדם מצד הנקבה, והאדם עומד בין שתי הנקבות, נקבה תחתונה גשמית, שהיא נוטלת ממנו שאר כסות ועונה, והשכינה העומדת עליו לברכו בכולן, שיתן ויחזור ויתן לאשת בריתו, כענין התפארת, שהוא עומד בין שתי הנקבות, אימא עילאה להשפיע לו כל הצורך, ואימא תתאה לקבל ממנו שאר כסות ועונה, חסד דין רחמים, כנודע, ולא תבוא אליו שכינה אם לא ידומה אל מציאות העליון.
ואשרי המדבר על אוזן שומעת!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. נשמת האיש והאשה היא בעצם נשמה אחת, אך בשעה שהנשמה הזו ירדה לעולם הזה היא התחלקה לשנים, חלק אחד ממנה ניתן בזכר והחלק השני ניתן בנקבה.
ב. הסיבה שהקב"ה יצר תקופת פירוד בין בני הזוג, מעת שנולדו עד עת כניסתם לחופה, היא כדי שכל אחד מהם יכשיר כלים ראויים לימי הנישואין, שהם ימי השלימות האמיתית של בני הזוג, וכשהם יזכו ויתאחדו יהיו להם כלים איכותיים לחיות יחד חיים משותפים מלאי עונג ואהבה. ורק באופן זה, לאחר הכנה רבה ועצומה של כל אחד ואחת בימי הפירוד, נעשית התכללותם יחד 'דירה לה' יתברך בתחתונים'.
ג. גם אם יהיו לאדם ריעים ואוהבים רבים, תלמידים ומכרים אשר נפשם קשורה בנפשו, ונדמה בעיניו שהוא השיג שלימות. הרי לך לדעת, שללא החלק השני של נשמתו והיינו אשת בריתו, הרי הוא נשאר לבדו!!! הוא יחשב תמיד בודד, גם כאשר הוא מצוי בין אלפים ורבבות. הרי הוא לבדו, כי גופו חצוי, נפשו חצויה, רוחו חצויה, ונשמתו חסרה.
וכך קבעה התורה ואמרה: 'לא טוב היות האדם לבדו' – האדם אינו טוב כשהוא לבדו! דהיינו, כל זמן שאינו נשוי הוא אינו טוב, לפי שאינו משיג שלימות.
ד. עלינו לדעת, גם אדם נשוי, עדיין יכול לחיות לבדו, והיינו שאינו נוהג כלפי אשתו בהתכללות והתאחדות תמידית, ואם כן, הוא נקרא 'לא טוב', כיון שעדיין לא הוציא לפועל את הטוב הגנוז שבו, על ידי אהבת אמת לאשתו.
כי כל עוד שאין הוא מוציא לפועל את הכחות הטמונים בו, את האהבה שאינה תלויה בדבר לאשתו, את עשיית החסד ללא בקשת תמורה, ולא פעם אחת אלא בכל יום ויום, עדיין לא גילה ולא הוציא מהכח אל הפועל את הטוב הפנימי הצפון בקרבו, והרי הצלם האלקי שבקרבו מוסתר וכבוש תחת הנפש הבהמית, ולכן הוא מוגדר כלא טוב.
ה. ונסיים בדברי הרמ"ק זיע"א: והנה האדם בעוד שלא נשא אשה פשיטא שאין עמו שכינה כלל, כי עיקר שכינה לאדם מצד הנקבה, והאדם עומד בין שתי הנקבות, נקבה תחתונה גשמית, שהיא נוטלת ממנו שאר כסות ועונה, והשכינה העומדת עליו לברכו בכולן, שיתן ויחזור ויתן לאשת בריתו, כענין התפארת, שהוא עומד בין שתי הנקבות, אימא עילאה להשפיע לו כל הצורך, ואימא תתאה לקבל ממנו שאר כסות ועונה, חסד דין רחמים, כנודע, ולא תבוא אליו שכינה אם לא ידומה אל מציאות העליון!
ואשרי המדבר על אוזן שומעת!
הערות שוליים:
[1] וכך כתב הגה"ק רבי חיים יצחק אייזיק שר זיע"א בספרו אברהם אבינו (עמוד לג), וזתו"ד: עלינו לדעת כי מושגינו הם ילדי דמיוננו, וכך הם פירוש הדברים:
כאשר אנו רוצים לצייר בדמיוננו מציאות שהיתה, אין אנו יכולים לציירה אלא כפי עולמנו המוכר לנו. כי אין אנו יכולים להשיג דבר שהוא למעלה מהשגתנו, ואין הדמיון שלנו יכול לצייר לנו דבר שהוא למעלה ממנו.
וכשאנו מתבוננים בסיפורי התורה, אנו מקרבים אותם תיכף לשכל שלנו, המוגבל והמצומצם. אנו רואים בהם הרבה מהרהורי לבנו ומדמות חיינו אנו. למרות כל ההשתדלות להתרומם מעל כל הרגלי ההשקפות ומושגי מלומדה, ולהתרומם לרום מעלת ערך הדברים – עדיין ניכרים בהם עקבות ההשקפות והמושגים ההם, וקוי הדמות של אנשים שבחוגי חיינו.
כשאומרים לנו שאברהם אבינו היה 'מכניס אורחים', אנו מתארים לעצמנו אדם גבה קומה, יפה תואר, מבט עיניו אוהב ורחמן, והוא מתרוצץ עם קערות הגשה המכילות אוכל חם ומהביל…
זהו האדם. באמת מדתו מודד הוא אף את כל הנעלם וגבוה ממנו, בישותו ובצורתו רואה הוא את ישות וצורת הדברים ותכונת האנשים הרחוקים ממנו כרחוק מזרח ממערב…
כשקוראים אנו בסיפורי התורה שגם אבות העולם עסקו בענייני מסחר, ועמלו וטרחו להרבות את רכושם, "וַיְהִי לוֹ (לאברהם אבינו) צֹאן וּבָקָר וַֽחֲמֹרִים וַֽעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַֽאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים" (בראשית יב, טז), "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּֽסֶף וּבַזָהָב" (שם יג, ב), ואנחנו רואים בעיני רוחנו איש צדיק תמים וירא שמים, נושא ונותן באמונה, נזהר מאונאה וכל שכן מגזל… ובהיותו עוסק בעבודתו טרודים מוחו ומחשבתו בענייני העסק. וכל עיקר קרבתו אל ה' היתה בעומדו לפניו בתורה ותפילה, אבל עבודתו הגשמית היתה 'הפסקה' בעבודת ה'.
כל ענייני הגשם, כגון: אכילה ושתיה, שינה וכל צרכי אדם, ואף הטיפול הממשי באורחים, לקיחת הבן בקר, שחיטתו ובישולו, "שְׁלשׁ סְאִים קֶֽמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַֽעֲשִׂי עֻגוֹת" (שם יח, ו), וכל ענייני ההכנה, ההכשרה והקרבת האוכל לאורחים – הפסיקו לשעתם את דביקותו בה' יתברך.
בכעין זה מציירים אנו לנו את האנשים ההם. בכעין זה מופיעה לעינינו גדלותם של האבות במשאם ומתנם עם בני אדם…
זו היא השקפת האדם ולא השקפת התורה. זו דמות תחתונים ולא דמות עליונים. לא זו הדמות, לא זו הצורה שחלק ה' ליראיו, מתי סודו מדור לדור!
לאור התורה והשקפת חז"ל – האבות הקדושים – אברהם יצחק ויעקב – היו מחוץ להשגתנו, וחז"ל מצאו רק דרך אחת להגדירם, באומרם שהיו מרכבה לשכינה! והיינו שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עולם הזה, ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם!…
[2] עולמם של הצדיקים הוא עולם פנימי ונסתר, כמוס ונעלם, וצריך הרבה סייעתא דשמיא כדי שיפתח איזה שהוא חרך שנוכל להציץ דרכו פנימה. ובענין זה הובא בספר צרור ספורים (עמוד 47) לר. פרידמן:
רבי משה אליקים בריעה, בנו השני של המגיד הקדוש מקוז'ניץ, עניו היה מטבעו, שפל ברך ועובד את קונו בהצנע. ערום ביראה היה, והצליח להסתיר מהותו אף מגדולי החסידים אשר לאביו, המסתופפים בבית מדרשו והולכים בדרכו. הללו הכירוהו כאברך צנום, בעל עינים גדולות ועמוקות, ושתקן למעלה מן הרגיל.
מעולם לא שמעו ממנו אפילו מילה אחת!
אמנם היתה תמוהה מעט העובדה כי בן קדושים זה אינו דומה לגזע המפואר אשר חוטר הוא לו. אך תמיהה זו נדחקת הצידה באין מענה מספיק. אביו הגדול מייחד עמו שיעורים ללמוד בצוותא, אך נראה כי עמל זה אינו מניב, לדאבון הלב, פירות.
שצעיר שתקן זה, שרוי רוב ימיו בתעניות ובקי במכמני התורה, נגלה ונסתר, כזאת לא עלתה על הדעת…
כי רבי משה אליקים קיבל על עצמו לקיים הלכה למעשה, את מוסר אביו המגיד מקוז'ניץ. וכך ביאר המגיד את הפסוק: "וּמְעִיל קָטֹן תַּֽעֲשֶׂה־לּוֹ אִמּוֹ" (שמואל־א ב, יט) –
אמו של שמואל, חנה הנביאה, עשתה לבנה, שמואל, 'לבוש' 'תפור' ממדת הקטנות והענוה… שהרגילה אותו מינקותו והשרישה בלבו הרך את מדת הענוה, שלא יתנשא, חלילה, בעבודתו יתברך.
בשל כך נדו הכל בראשיהם למראה בן המגיד הקדוש, הסובב שעות ארוכות בבית המדרש לאורכו ולרוחבו, עיניו נעוצות אי שם בנקודה מסויימת ושפתיו ממלמלות דבר מה. מן הסתם פסוקי תהלים. לדבר ב'לשון הקודש' יודע הוא, לפחות, על בוריו…
באי בית המדרש אשר שיג ושיח אין להם עם רבי משה, העריכו אותו למרות הכל. הן בשל יחוסו והן בשל תכונותיו. מוכן היה, מאז ומתמיד, למסור נפשו עבור זולתו. ואם כי כאמור, שתקן היה, כמעט שקולו לא נשמע, ומתרחק משיחות אנשים, הרי שמוכן היה תדיר לעזור ולסיע במקום הדרוש. אף פניו העדינות, הכחושות והמסוגפות עוררו יראת הכבוד בלב החסידים. 'בכל זאת ניכרים אותות אצילות בתוי פניו' – סחו הללו כאשר סבב־הלך מהתם להכא ומהכא להתם, לאורכו ולרוחבו של בית המדרש, במשך שעות על גבי שעות, כאילו ללא שום מטרה.
כאשר לקו המאורות והועמה זיו החמה בפטירתו של המגיד מקוז'ניץ, הבינו הכל כי ממלא מקומו יהיה חתנו הדגול רבי זליג שפירא, אשר התברך בתכונות הנדרשות ממנהיג עדה בישראל…
את מעמדותו של רבי משה אליקים למנהיגות, לא הגיש איש. ובכל זאת, כדי לא לקפח בן קדושים זה, ואף לכבדו בהתאם ל'כשוריו', החליטו מקורבי בית אביו, לסייע בידיו למצוא מִשְׂרָה הולמת אשר באמצעותה יתפרנס בכבוד.
לאחר התייעצות, החליטו למנותו לחזן ושליח ציבור, בשל קולו הערב. אך משום שאין די בפרנסת משפחה ממעמד החזנות, עמדו והחליטו למסור בידו את בית המרחץ אשר בעיירה, בחכירה. כך יוכל בעזר ה' להתפרנס בריוח, בשמשו כחזן ובלן בעיירה.
בינתים נעשו הכנות קדחתניות לקראת הכתרתו של הרבי החדש. באחת ההתוועדויות לרגל מינויו של רבי זליג, הוחלט, על דעת זקני החסידים, לנסוע ללובלין, לבקש עצתו וברכתו של ה'חוזה'.
העגלה עמדה הכן במבוא החצר. החסידים שנבחרו בקפידה וצורפו למשלחת לובלינה, התכנסו בה בדחילו ורחימו. עוד דקות מועטות והעגלה תצא לדרך.
בפתע פתאום הופיע רבי משה אליקים בחצר. שלא כדרכו נצצו עיניו וקולו רווי היה התרגשות.
'אנא' – ביקש לתמהון לב החסידים – 'קחוני עמכם לובלינה'…
אחד מן החבורה התבונן ברבי משה אליקים, קימט מצחו והפטיר לעומתו: 'כלום ביכולתך לשלם שכר נסיעה? בעל העגלה לא יאות לקחתך בחינם'…
'אמנם' – השפיל רבי משה אליקים עיניו – 'מעות בעין, אין לי כדי לשלם, אך אוכל לשרת את החבריא בדרך, ולהרויח בכך את נסיעתי'…
'שפיר!' – נענו החסידים ואמרו – 'זכית. בוא עמנו'…
חסידים ראשונים הצטיינו מאז ומקדם בעניות. ואין בכך תמיהה. מי שאינו בוהל אחר הממון, ביודעו את ערכו האפסי, אינו עושה לו משכן בביתו ובלבו. יעקב אבינו עליו השלום, ביקש רק את ההכרחי מהשם יתברך: לחם לאכול ובגד ללבוש, כדי שיהיו לבו ומוחו פנויים לשמים. מה להם לבניו, ההולכים בדרכו לבקש יותר?…
נוסעים החסידים בעגלה. וזו, כיון שנושאת אנשי מעלה בחובהּ, הופכת מרכבה לשכינה. האויר רווי קדושה, דברי תורה וחסידות קולחים מפי החסידים… אשרי עין ראתה כל אלה.
השעות נוקפות, בבוקר השכם יצאו לדרך, עתה כבר נטו צללי ערב, הגיע הזמן לעצור באכסניא כל שהיא לנפישה ולסעודה.
הסוסים צנפו בקול. יש לתת מעט שחת לבריות עלובות אלה כדי להחזיק את חיותם. באופק מסתמן בית אכסניא. 'קְרֶטְשְמֶע' בלעז. אל בית זה מכוונים את העגלה.
הפונדקאי יצא לקראתם, עמד על הסף וחסם את פתח הבית. הוא צחק בעצבנות, נופף אצבע משומנת מול חוטמו והבהיר: 'אם תשלמו למפרע, מה טוב. אם לא תשלמו, לכו מכאן! מנוסה אני כבר באורחים פורחים אשר אין בידיהם לשלם וחפצים באש"ל חינם'.
החלו החסידים מפשפשים בכליהם, מתאמצים לדלות צורת מטבע כדי להשיג באמצעותו את הדרוש. אך ידי הכל, עלו שוות מן הכיסים – ריקניות.
מילא, חסיד האמון בתעניות כבר יעבור את הדרך כמות שהיא, בלא אכילה. אך משום צער בעלי חיים יש לחוש לסוסים העלובים.
מה עושים כאשר הפרוטה אינה מצויה ואכסניא נאה עומדת מול העינים?…
נמלך ר' ברוכ'ל החריף ויעץ עצה נאה. 'אני מציע שנכתיר אחד מאתנו להיות רבי, ואז נאמר לבעל האכסניא שנמצא אתנו בעגלה 'רבי', ואולי זה יעזור והוא יסכים לארח אותנו'.
שמעו החסידים את דבר העצה ונדו בראשיהם. לכתחילה אין מן הכדאיות לשחק במיני הצגות שכאלה. אך כיון שאין ברירה בידם, חייבים הם לשמוע לדעתו של ר' ברוכ'ל. ברם איש מהם לא אבה ללבוש, ואפילו לשעה, את 'אצטלת הרבנות'. ענוותנים אלו, לא ילבשו בגדים לא להם – ואפילו בהעמדת פנים.
כיון שהשעה דוחקת, יש ליישם בזריזות את ההחלטה. נמלכו החסידים כי למעשה יכול ה'משרת' למלאות את תפקיד ה'רבי' והלא בעצם בן קדושים הוא, והתרמית אינה תרמית כלל…
פנה ר' ברוכ'ל אל בן ה'מגיד', רבי משה אליקים וביקש: 'עמוד נא רבי משה אליקים ולבש את אצטלת הרבי, ובזכותך נוכל להחיות את נפשנו'.
רבי משה אליקים, בעל המזג הנוח, הסכים להצעה לאלתר.
הפונדקאי כבר טרק את הדלת בפני האורחים הבלתי קרואים, אך הם לא נבהלו מפניו.
ר' ברוכ'ל ניגש אל הדלת והחל דופק עליה.
'יהודי, פתח! כי עלול הינך חס ושלום להתחרט!'
אשנב סמוך נפתח קמעה, ראשו הגדול והעגול של הפונדקאי נסתמן בעדו.
'הרי לך שוב!' – חוורו פניו – 'מה פשעי ומה חטאתי כי דולקים הינכם אחרי?'…
'שמע היטב' – הרצינו פני ר' ברוכ'ל – 'מן הסתם מדמה הינך כי קבוצת ארחי ופרחי אנו. לא עולה כלל על דעתך כי 'רבי' מצוי בינינו' – סיים ר' ברוכ'ל אמריו וכבר עשה תפנית אל עבר העגלה.
דלת הפונדק נפערה לרווחה, כחץ שלוח פרץ הפונדקאי דרכה.
'אל בחפזון!' – תפס ברסן הסוסים – 'למה לכם להיחפז כל כך?'…
'ובכן' – הרצינו פני ר' ברוכ'ל – 'טוב מאוחר מכלום. הרואה אתה' – הצביע על רבי משה אליקים – 'צדיק זה היושב בקרבנו, פועל ישועות ועושה גדולות. אשרי לו ליהודי שיאכסנו בביתו… טוב לו בזה וטוב לו בבא!'
'ככה? ככה?' – סמקו פני הכפרי – 'מדוע שתקתם עד כה? בואו והכנסו'…
לא המתינו החסידים להזמנה נוספת, התנערו מן העגלה ונכנסו הפונדקה.
הכפרי החל חג ומתרוצץ סביבם, מגיש להם צרכי סעודה ועורך לפניהם שולחן.
כאשר נפשוּ מעט מטורח הדרך, ניגש הכפרי אל ה'רבי', פרץ בבכי מר והתייפח: 'רבי קדוש! זה יומיים אשר אשתי מקשה לילד, ואיני יודע לשית עצה בנפשי, ברך נא את האשה הכשרה שתלד בשלום'.
החסידים החליפו ביניהם מבטים. לכזאת לא פיללו… כיצד יגיב?…
לתדהמתם עצם רבי משה אליקים עיניו, השעין ראשו על ידיו, ובעוד הכפרי מצפה, נסער, לדבריו, היישיר אליו בפתע פתאום ובקול שנישא בחלל החדר אמר: 'כבר נושעת!'…
'מזל טוב! מזל טוב! בן זכר לאריכות ימים ושנים!' – נפתחה הדלת והדהדה הבשורה הטובה, רגע כמימריה לאחר הודעת ה'רבי'…
החסידים החליפו ביניהם מבטים תמוהים. ור' ברוכ'ל פנה לרבי משה אליקים ואמר: 'כיון שהצגת בפנינו מופת הגון, מן הראוי כי גם תאמר לפנינו דבר תורה כראוי ל'רבי"…
ורבי משה אליקים פתח ואמר:
מדרך הטבע, על מנת לראות חפץ מסויים, האדם צריך להיות באותו הגובה של החפץ או מעל גביו. וזה פשוט שאי אפשר לראות חפץ כאשר נמצאים מתחתיו.
ולפי זה, מכיון שהקב"ה גבוה מאוד ושכינתו בגבהי מרומים, אם כן כדי להשיגו, לכאורה, צריכים אנחנו להיות גבוהים ורמים בעיני עצמנו…
אך האמת היא שלא כך!
וכך אמר דוד המלך: "כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע" (תהלים קלח, ו) – השם יתברך גבוה מאוד, אבל רק השפל בעיני עצמו, מי שאינו מחשיב כלל את ישותו, מי שבטל ומבוטל בלבו – רק הוא יכול לראות ולהשיג את השם יתברך!
'וגבוה ממרחק יידע' – אך אותו 'גבוה', אותו ידען המפגין גדולתו, הוא רק 'ממרחק יידע' – השגתו בו יתברך, רחוקה, קלושה ומעורפלת…
החסידים ישבו והאזינו בתדהמה. דברי חכמה שכאלו!… משום מה השפילו החסידים מבטיהם, בושים להביט איש בפני חברו. והעגלה נסעה והתקדמה, נסעה וקרבה ליעדה.
את מרבית הדרך עשו בשתיקה. משום מה, החל לבם רוחש כבוד ל'רבי' שהם במו ידיהם הכתירהו זה עתה…
בבואם ללובלין, מיהר המשמש בקודש להודיע לרבו אודות קבוצת החסידים אשר הגיעה זה עתה מקוז'ניץ. ה'חוזה' ביקש להכניסם.
ביראה וברטט נכנסו החסידים אל הקודש פנימה. ביניהם פוסע ענוותן ושפל ברך, כהרגלו, רבי משה אליקים.
ה'חוזה' הגביה את עיניו הטהורות, אל הנכנסים, וראשון נתן 'שלום', בפנים מאירות, לרבי משה אליקים שדמותו מצטנעת מעבר לכתיפו של העומד לפניו.
ובעוד החסידים הנבוכים מביטים איש ברעהו בתמיהה, שמעו קולו הטהור של ה'חוזה' מצטלצל באזניהם:
'כתיב: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה" (במדבר י, לה). עם הסתלקות הארון, ארון הקודש – המגיד מקוז'ניץ זיע"א – הרי נתקיים הכתוב: 'ויאמר משה' – החל בנו רבי משה 'לומר'. וכבר הזדעזעו רקיעים מן הפתיחתא'…
טרם היה ספק בידי החסידים להציע שאלתם ולבקש ברכתו על המוגמר, חייך אליהם ה'חוזה' בטוב לבב כאשר אור עילאי קורן מפניו הקדושות:
'סעו לשלום, יען כי כבר זכיתם במנהיג דגול'…
ורבי משה אליקים, שפל הברך, וגדול ההשגה, התעטר באצטלת אביו שהלמה היטב את מהותו הנעלה והנשגבה…
הצדיק המסתתר היה לאחד מגדולי הדור ומנהיגיו…
[3] בספר מעיין השבוע (בראשית – עמוד מה) לגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א, נכתב כך:
בכל שנה, כאשר אנו מתחילים מחדש את סבב קריאת פרשיות השבוע, אנו מתמלאים בהתרגשות.
שוב ניתנת לנו הזדמנות להתחיל לדלות מחדש פנינים מהמעיין הנצחי, הבלתי נדלה, של החכמה האלקית ולהפיק לקחים נחוצים ממבועי תורת הנצח. ועם כל זאת אל לנו לשכוח לרגע, שכל ידיעותינו הן כטיפה מן הים מידיעותיהם של גדולי התורה, וכל ידיעותיהם הם, הן כטיפה מעומק התורה הקדושה!
דוגמא מוחשית לְעִוְרוֹנֵנוּ בתורה, יש לנו כבר בפרשה הראשונה, פרשת בראשית.
כידוע, ההפסקות בין פרשיה לפרשיה מסומנות בחומש באות ס או פ, הפסקות אלו מטרתם לתת ריוח למשה רבינו מקבל התורה להתבונן במה שנאמר לו, להעמיק ולסכם.
והנה, יש פרשיות בנות עשרות פסוקים הנכתבות ברצף אחד. אבל בעשרת הדורות שבין אדם הראשון לנח יש הפסקה כזו בכל שלשה פסוקים! כי כל דור יצג מהות אחרת, התפתחות ובחינה מחודשת, עד שמשה רבינו הוצרך להפסקה, להתבוננות מעמיקה, ואי אפשר היה לומר את קינן ומהללאל, למשל, ברצף אחד!
[ואכן, בספרים הקדושים (פירוש היעב"ץ לאבות פ"ה מ"ה) נאמר שעשרת הדורות היו כנגד עשר בחינות הספירות הקדושות, שהן עולם ומלואו].
ואנו, אין לנו בכל זה כל מושג!
ויהי רצון מלפני אלהי השמים, שיפתח לנו ברוב רחמיו, חרך קטן, שנזכה דרכו להשיג מעט מן המעט מעמקותה ורוממותה של תורתו הקדושה.
[4] מישרים מגיד (משלי – ד"ה שני לסדר 'תצא').
[5] אברהם אבינו התאמץ לפעול עבורם תיקון, כי כך היתה דרכו של אברהם אבינו ע"ה, למצוא בכל אדם את הטוב שבו!
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, לך־לך – מאמר א):
בפרשת בראשית נאמר: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַֽיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּֽרְאָם" (בראשית ב, ד), ודרשו חז"ל (בראשית רבה, פרשה יב – אות ט) שתיבת 'בהבראם' היא אותיות 'באברהם', לרמוז שבזכותו של אברהם אבינו נבראו שמים וארץ וכל אשר בם. והיינו בזכות מדת החסד של אברהם, כיון שכל העולם כולו לא נברא אלא בעבור מדת החסד, כמו שנאמר: "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶֽסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג).
ומתוך מדת החסד של אברהם אבינו, צמחה ועלתה מדת העין הטובה שהיתה בו. אברהם אבינו הביט בכל אדם בעולם בעין טובה. בכל אדם שרק פגש, ראה בתוכו ניצוץ אלקי שמחיה אותו. אברהם אבינו תמיד זכר: "כי בצלם אלהי"ם עשה את האדם" (בראשית ט, ו) – הוי אומר, שכל אדם בעולם נברא 'בצלם אלהי"ם', על כן חביב הוא, כמאמר חז"ל (אבות פ"ג מי"ד): 'חביב אדם שנברא בצלם', ויש לכבד אותו כראוי לו.
לכן אברהם אבינו אהב כל אדם בעולם והרגיש חובה קדושה לסייע לו הן בגשמיות והן ברוחניות. בגשמיות – אברהם פתח את אהלו לרווחה וקיבל בתוכו כל אדם, יהיה אשר יהיה, בשמחה ובמאור פנים, והעניק לו אש"ל (אכילה, שתיה, לינה) מהודר חינם אין כסף. וברוחניות – אברהם אבינו דאג לנצל כל מפגש שלו עם כל אדם בעולם כדי ללמד אותו על בורא העולם ומנהיגו, אשר בו יש להאמין ואותו בלבד יש לעבוד, ולא הניח לו עד שהצליח לקרב אותו אל תחת כנפי השכינה.
מעולם אברהם אבינו לא ראה אדם 'מכוער' במובן הרוחני של הדבר. הוא לא חיטט בחסרונות של האנשים ולא מיהר לחייב אותם, אלא ידע למצוא בכל אדם שלל נקודות טובות וכל אדם היה 'יפה' בעיניו, כמו שנאמר: "אָהַבְתָּ צדק ותשנא רֶֽשַׁע" (תהלים מה, ח), ופירשו חז"ל (בראשית רבה, פרשה מט – אות ט): אהבת לצדק את בריותי, 'ותשנא רשע' – מיאנת לחייבן, "על כן משחך אלהי"ם אלהי"ך שמן ששון מחבריך" (שם), מהו 'מחבריך'? מנח ועד אצלך עשרה דורות, ומכולם לא דיברתי עם אחד מהם אלא עמך – "ויאמר ה' אל אברם לך־לך" (בראשית יב, א).
אין ספור פעמים הזכרנו את היסוד הגדול שלימדנו מורינו הבעל שם טוב הקדוש אשר 'הזולת הוא ראי'. אדם שמביט בראי רואה אך ורק את עצמו. מי שרואה בראי אדם יפה ונקי – סימן שהוא בעצמו יפה ונקי. ומי שרואה בראי אדם מכוער ומלוכלך – סימן שהוא בעצמו מכוער ומלוכלך. על כן מה שאדם רואה בזולת זהו בעצם מה שהוא בעצמו, כיון שכאמור – 'הזולת הוא ראי'.
מי שרגיל לפסול אחרים ולמצוא בהם מומים ופגמים, כנראה שהוא בעצמו הפסול והפגום, ובדיוק באותם פגמים שהוא מוצא באחרים, כמאמר חז"ל (קידושין ע.): 'וכל הפוסל – פסול', וכל הפוסל – 'במומו פוסל'. ובדרך זו פירש מורינו הבעל שם טוב הקדוש (בעל שם טוב על התורה, פרשת בראשית – אותיות קכה-קכו) את דברי המשנה (נגעים פ"ב מ"ה): 'כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו'. כלומר, כל הנגעים שאדם רואה בחוץ – באחרים – אין אלו אלא נגעי עצמו.
נקודת המפתח כאן היא איך אתה מסתכל על הזולת. אנו חייבים להביט על כל אדם אך ורק בעין טובה, להשתדל לדון כל אדם לכף זכות, ולחפש ולבקש אך ורק אחר הנקודות הטובות, המעלות והיתרונות שיש בו, ולא אחר החסרונות שבו. וכפי שננהג כלפי הזולת, כך גם ינהג אתנו הקב"ה, כמאמר חז"ל (שבת קכז:): 'הדן חברו לכף זכות דנין אותו (מן השמים) לזכות'.
עלינו לחקוק עמוק עמוק בלבנו, כל העולם כולו הוא הבל הבלים ורק מה שאדם יסגל בדברים שבין אדם לחברו זה מה שיעמיד אותו מול כסא הכבוד.
תמיד ישים האדם מול עיניו את דברי חז"ל (אבות פ"ב מ"י): 'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך', כי על זה בנוי העולם, לעשות להקב"ה דירה בתחתונים אפשר רק על ידי אהבה אמיתית ושלימה. כיון שאהבה זהו דבר חזק ביותר, אפשר לראות בחוש את העוצמה הגדולה שיש לאהבת ממון או לאהבת כבוד, אדם שחושב שהוא מתאים להיות חבר כנסת או שרוצה לקבל מִשְׂרָה מסויימת, כמה השתדלויות הוא עושה, וכמה תפילות הוא מתפלל עבור זה. אנשים מוכנים לעשות הכל בשביל להשיג את המטרות שלהם.
אם יש לאדם בעיה עם שכן זה או אחר, אסור שדבר זה יתפוס אצלו מקום בלב, אלא מיד ימחק את זה מלבו, שלא ילך לישון מבלי למחול בלב שלם לכל מי שהקניט אותו…
ולפי האמור, פשוט שעלינו להיזהר ביותר שלא להזדרז לטפול חשדות ולהטיל אשמות על פלוני או על אלמוני מבלי לברר את הענין עד תכליתו. לצערנו, כאשר קורה מעשה בלתי רצוי, דרכם של בני אדם למהר לחשוד באנשים ולמצוא אשמים לכך, ולפעמים אפילו לפרסם את קלונם ברבים, ולא מעט פעמים, כאשר מבררים את פרטי המעשה כראוי, מתגלה למפרע שאותו חשוד הינו חף מפשע, וזה שחשד בו הרי הוא 'חושד בכשרים', אשר עליו אמרו חז"ל (יומא יט:): 'החושד בכשרים לוקה בגופו'…
וה' יזכה אותנו בכלל כל ישראל שיתקיים בנו הפסוק: "טוֹב עַֽיִן הוּא יְבֹרָךְ" (משלי כב, ט)…
[6] מדרש רבי תנחומא (נשא – אות טז).
[7] וכן כתב גם בספרו שפתי דעת (הוצאה חדשה, חלק ב – עמוד תקל).
[8] כתב בספר ישראל בחירי (חלק א – עמוד רכא), לגאון הרב אברהם צבי קלוגר שליט"א, וז"ל: ומכיון שכח זה טמון בכל יהודי ויהודיה, מרגישים הם את זה, והנפשות האלקיות נכספות להיות משכן להשראת שכינתו יתברך.
משתוקקות הן אל סודות הבית היהודי, רזי קדושתו העליונה, סוד השראת השכינה ביניהם. שהרי (על ידי נישואיהן) הם ממשיכי נשמות חלקי אלו"ה ממעל, ממחצב נשמות ישראל – ושניהם (האיש והאשה) הינם נשמה אחת ממש, שלעולם לא תיכון בה שלימות כאשר יהא חצי ללא החצי המשלימו.
אור נשגב זה, יסוד הדת והדורות, נוגע ביחודי העולמות העליונים – ולזאת השתוקקות נשמות ישראל, על כך כאבם ומכאן נחמתם…
[9] כתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א (נוצר חסד – פ"ג מ"ד), וז"ל:
דהא כל בר נש בעי לאשתכחא דכר ונוקבא בגין לאתקפא מהימנותא וכדין שכינתא לא אתפרשא מיניה לעלמין (תרגום: כל אדם צריך להיות נשוי כדי להחזיק באמונה, ובזכות כך השכינה הקדושה לא תעזוב אותו לעולמים).
ומי שיושב בלא אשה יהיה מי שיהיה אין בו אמת, ואינו יודע עבודה תמימה. וראיתי לרבותי הקדושים רבינו יעקב יצחק (החוזה מלובלין), ורבינו נפתלי (מרופשיץ), ומרן הרב ישראל מגיד (המגיד מקוז'ניץ), ודודי הצדיק מוהר"ר משה (מסאמבור), וכן כמה צדיקים, שהקפידו מאוד שחסידיהם ישאו אשה.
וכשהיה המגיד מקוז'ניץ בן שבעים שנה (בערך) מתה עליו אשתו, ולא רצה לישא עוד אשה כי כבר נתבטל ממנו הכח לגמרי, ושלח אליו רבינו יעקב יצחק מלובלין שליח ואמר לו: אמור לו משמי כי באלו הימים הנוראים וכן בכל יום תפילות שלו לא עלו כהוגן לא נהירין ולא בהירין, ואמור לו משמי שישא אשה.
ותיכף קיים דבריו ונשא אשה.
כי מאן דלא אתנסיב יהיה מי שיהיה הוא פגום…
בהקשר לזה, נספר על מו"ר סבא הרב חנניה וסבתא רינה עליהם השלום, סבתא היתה אשה רבת פעלים, היתה ראש חברא קדישא לנשים, אחות בהתנדבות, ומוכרת פירות וירקות בשוק בבאר שבע, גידלה במסירות שנים עשר ילדים (אבא הקדוש הרב יורם זצ"ל היה הילד השביעי, ושהוא נולד היא אמרה: הילד הזה יוציא אותי מהגיהנם), נזהרה מכל חשש איסור, לא נתנה שידברו בבית שום אבק לשון הרע ושום דיבור רע על יהודי, אין שבת שלא היו אורחים, אשה גִבורה ואשת חיל. ל"ע חלתה במחלה, הצליחה להתגבר על המחלה, אך אחרי שנתים זה חזר שוב, ונפטרה לבית עולמה בגיל חמישים וארבע, קבורתה ומנוחתה כבוד בהר הזיתים.
בשנים ההם סבא הרב חנניה היה משמש לפני עטרת ראשנו הבבא סאלי הקדוש זיע"א, ביום השביעי כאשר חזרו מבית העלמין הלך אצל רבו הבבא סאלי הקדוש, והנה דבר פלא, תיכף כשנכנס פנה בבא סאלי לסבא ושאלו בטון ברור ותקיף: 'נו, התחתנת כבר?'
סבא היה אחוז תדהמה ושוק מעצם השאלה, אך הבבא סאלי עמד על שלו, ופנה מיד באותו מעמד למו"ר אבא הקדוש רבי יורם מיכאל אברג'ל שהיה גם עמו שם בסמוך וציוה אותו למצוא זיווג לסבא.
גם לאבא היה ציווי זה קשה מנשוא, אך הרב לא ויתר ועמד על שלו, ובדיוק חצי שנה לאחר המשבר נשא לאשה שניה את הצדקת שרה, וחי עמה עוד חצי יובל שנים (עשרים וחמש שנים).
[10] בספר ומתוק האור (נישואין – עמוד תרא) להגה"צ רבי שלמה לווינשטיין שליט"א, הובא:
מעשה ביער עבות אחד, שכל החיות שבו, חיו בשלום ובשלוה.
יום אחד תלה הכבש על לוח המודעות הזמנה, ובה כתב: מחר אני מתחתן. כולם מוזמנים.
ואכן, למחרת באו כל החיות לחתונה, רקדו, שמחו ושימחו.
הגדיל לעשות האריה – מלך החיות. הוא היה הרקדן הבולט מכולם. לא פחות משעתים הוא רקד בהתלהבות, בעוז ובחדוה, לפני הכבש – החתן…
קרא לו הכבש לצד, ואמר לו: אדוני המלך! לא נעים לי שאתה – המלך, רוקד לפני כל כך הרבה זמן, ואנכי בסך הכל כבש קטן ופשוט…
נענה האריה ואמר לו: דע לך, גם אני, לפני שהתחתנתי, הייתי כבש קטן ופשוט. רק לאחר נישואי – הפכתי לאריה…
בחז"ל מוצאים על המעלה היתירה והמיוחדת, שיש ללימוד התורה שאחרי הנישואין… ועבודת ה' של האדם אחרי הנישואין – עושה 'רושם' גדול בעולמות העליונים… לא הרי 'האדם' שקודם הנישואין, כ'אדם' שאחרי הנישואין.
לאחר הנישואין גם הכבש הופך לאריה…
[11] כתב הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א בספרו מבוא לקבלת האר"י (עמוד רמו), וז"ל:
אמרו חז"ל הקדושים (מדרש רבי תנחומא, פינחס – אות י): 'כשם שאין פרצופיהם שוין זה לזה, כך אין דעתם שוה זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעת בפני עצמו'.
כל אדם הוא תופעה יחידה בעולם, בעל מהות עצמית משלו השונה מזו של כל אחד אחר. מהות זו מעצבת אותו ואת עולמו, יוצרת את שפת הנפש הפנימית שלו ואת הדרך בה הוא מתייחס לעולם.
בשחר חיי האדם, כתינוק, אין מה שיפריע את המהות הזו מלהתקיים בכל עצמותה. התינוק שקוע בתוך עצמו וחי את עצמו בלבד בצורה בולטת מאוד. בשלבים מסויימים בהתפתחותו אין הוא מודע כלל למציאותם של אנשים אחרים בעולם.
בשלבים מתקדמים יותר הוא מתחיל להיות מודע לסובבים אותו, אמנם גם אז הוא חווה אותם רק כ'סובבים' – כמשרתים את המהות העצמית שלו, שהיא המרכז בעיניו.
חלק מהליך ההתבגרות הוא החשיפה הגוברת והולכת של הילד למציאותם הממשית של אנשים אחרים, והגילוי המפתיע שהם אינם חווים את עצמם כסובבים אותו, אלא כמהויות שהן מיוחדות ועצמיות לא פחות ממנו.
חשיפה זו תחילתה בהרגשה של זרות ושל איום, של סכנה קיומית הטמונה במפגש בין המהויות השונות. התחושה היא שאין אפשרות ליצור קשר עם הזולת כיון שהוא מהות אחרת לחלוטין, שהשפה בה הוא מדבר וה'גל' עליו הוא משדר שונים לחלוטין מאלו שלי. בשלב זה נראה שלעולם ישאר הזולת חיצוני לי לחלוטין, ולא יוכל להיווצר קשר פנימי בינינו.
מי שמצוי נפשית בשלב הזה מכונה בלשון החסידים 'חיצון'. זהו אדם שהשמירה על עצמיות המהות שלו מביאה אותו לראות כל מהות אחרת כחיצונית לו, להסתגר מפני השפעתה ולהבליט לעומתה את מהותו שלו.
התפיסה של כל הקיים במציאות כחיצוני וחסר משמעות גורמת לכך שהמציאות תראה ל'חיצון' כחלל פנוי, כזירה שרק מחכה לכך שהוא יופיע ויתבלט בתוכה, כשהתבלטותו שלו כרוכה בביטול היש של זולתו.
ראיה כזו היא תוצאה של תפיסה חיצונית ולא בשלה של המציאות, הן מציאותו של האדם עצמו והן המציאות הסובבת אותו, ואצל אדם המתפתח כראוי סופה לפנות את מקומה לשלבים הבאים של התהליך.
מאוחר יותר לומד הילד לדעת שעל הזרות אפשר לגשר, שלמרות שאני כזה והוא אחר – יש בינינו נקודות מגע. גם בין שתי מהויות שונות וסותרות ישנן נקודות השקה: טיבו של החסד להשפיע לכל, אך הוא נזקק לגבורה על מנת למנוע ממי שאינו ראוי לקבל את השפע.
וכך הוא בכל המדרגות, מהות אחת מגלה שמהות אחרת איננה חיצונית לה לגמרי, והיא יכולה להפנים אותה ולהתקשר אליה.
מי שהגיע לשלב הזה מכונה 'פנימי' – זהו אדם החודר עמוק יותר אל תוך המציאות ומתקדם בהבנת הסובב אותו, בד בבד עם התקדמותו בהבנתו את פנימיותו שלו בצורה מורכבת יותר. הוא מגלה שמהויות אחרות אינן סותרות אותו, ושיש בהם חלקים הנוגעים לו בפנימיותו ומסייעים למהות המסויימת שלו להתגלות ולפעול.
אם ה'חיצון' תפס את כל העולם כחלל המחכה להתפשטותו כלפי חוץ, הרי שה'פנימי' מתחיל לפנות מקום בתוכו, לגלות כיצד מופיעה ומשתקפת בו המציאות החיצונית.
תקופת החיים הזו מתאפיינת בהגמשת עמדות יחסית. לראשונה נוצרת כאן מערכת יחסים, ולשם קיומה צריך הילד לוותר במקצת על עצמיותו – לפחות כאשר הוא בא במגע עם השונים ממנו. יש כאן מעין שביתת נשק במלחמת הקיום – כל צד נותן מקום בתוכו לצד השני, אף על פי שהוא יודע שהוא שונה ממנו.
אך הסדרים כאלה, מטבעם, הם זמניים בלבד. אדם חותר לקשר אמיתי, לשלום של שלימות, שאינו כופה ויתורים ופשרות במה שנוגע לעצמיות ולמהות. כל עוד היציאה אל הזולת דורשת ממני ויתור כל שהוא על עצמיותי שלי – לא יהיה זה קשר שלם הנוגע בכל נימי הנפש וגם לא יאריך ימים.
רק בגרות שלימה הופכת את הדו־קיום הפושר לקשר אמיתי של אהבה ושל שייכות. בשלב זה, בו מכונה האדם 'עצמי', הוא מגלה איך בכל אדם ובכל דבר יש נקודה השייכת לעצמותו שלו ממש, וכשהוא מגלה את הנקודה הזו – הוא מוצא את החיבור האמיתי שלו לאותו הדבר. אז אין הוא נדרש להשתנות ולוותר. הוא יכול להשאר 'עצמי' ולדבר מתוך עצמו אל הזולת – לאחר שנתגלה הקשר העצמי והמהותי שביניהם.
קשר כזה נקרא 'זיווג', והביטוי השלם ביותר שלו הוא בברית הנישואין: ברית אמיתית ונצחית בין איש ואשה הנראים שונים בתכלית זה מזו, ולמרות זאת עולה בידם לומר איש לרעותו: "עצם מעצמי ובשר מבשרי" (בראשית ב, כג).
בני הזוג מייצגים שתי מהויות שונות ונפרדות, אך הזיווג ביניהם הוא מפגש יוצר ופורה. הנישואין אינם דורשים ויתור על העצמיות, טשטוש המהות האישית, אלא אדרבה – הם מעמידים ומחזקים אותן… וראה שם מה שהאריך עוד.
[12] אבות דרבי נתן (פ"א מ"ה).
[13] ממשיך הכלי יקר (שם) וכותב:
וכן מצינו בחזקיה, שנענש מתחילה על שלא עסק בפריה ורביה, ואמר לו הנביא: "צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (מלכים־ב כ, א).
ודרשו רז"ל (ברכות י.): 'כי מת אתה' – בעולם הזה. 'ולא תחיה' – לעולם הבא. וצריך להבין, מה חרי האף הגדול הזה שבעוון ביטול פריה ורביה יהיה נענש בזה ובבא?
אלא לפי שנאמר: "כי ביה ה' צור עולמים" (ישעיה כו, ד), ומזה למד (מנחות כט:) שהעולם הזה נברא בה"א, והעולם הבא ביו"ד. ועל ידי שלא עסק בפריה ורביה גרם לשם של י"ה שיסתלק מן איש ואשה, והוי כאילו החריב כל שני עולמות אשר מציאתם תלוי בשם של י"ה, כי יסתלק השם מכל הנבראים ויעלה לו השמימה, על כן דינו להיות נטרד מן שני עולמות…
[14] כך כתב הרמח"ל זיע"א (אדיר במרום – עמוד שעב).
[15] וכאן נביא פנינה חשובה:
רגיל היה הגה"ק רבי בן ציון אבא שאול לומר כך: כשם שיש (בהגדה של פסח) אחד חכם – בחכמת התורה. כך יש גם 'אחת חכמה'. ובמה מתבטאת חכמת האשה?
פעמיים מוזכר בפסוק 'אשה חכמה': האשה החכמה מתקוע (שמואל־ב יד, ב) והאשה החכמה מבית מעכה (שם כ, טז). הצד השוה שבהן – שפעלו להשגת שלום! התקועית השלימה בין דוד לאבשלום, והמעכתית השלימה בין אנשי העיר לצרים עליה. ללמדנו, שחכמת האשה – בהשכנת שלום.
ומכלל הן אתה שומע לאו: אשה שאינה יודעת להשכין שלום בביתה, היא אשה סכלה.
והיה רבי בן ציון חוזר ומשנן יסוד זה לתלמידיו העומדים להינשא: 'שלום בית' הוא ענין של חכמה. אם ראיתם בית שאין השלום שורה בו, דעו שמתנהלים בו בסכלות.
אילו היה בהם שמץ חכמה – ואיזהו חכם? הרואה את הנולד – היו מתעלים מהכעסים הרגעיים ומבליגים למען המטרה הנעלה של השלום והאחדות… (אוצר הסיפורים למחנכים ולמרצים – חלק א עמוד 432, לגאון רבי ישעיה הורוויץ שליט"א).
[16] מדי שנה בשנה, ביום היארצייט (האזכרה) של רבי משה קלירס זצ"ל, רבה של טבריה, היה מגיע לאזכרה יהודי זקן שהטריח עצמו מירושלים.
באותן שנים היתה הנסיעה מירושלים לטבריה ממושכת וקשה, ונכדו של הרב קלירס תמה לפשר טרחתו המרובה של הקשיש. הוא הניח, שטמונה כאן סיבה מיוחדת הנובעת מגדלותו של הסבא, ואכן פנה אל הזקן ושאלו לפשר הדבר.
הזקן נענה במאור פנים לפניית הנכד וסיפר לו את סיפורו (והובאו הדברים בעלון 'טיב הקהילה', פרשת ויקהל – עמוד רנב):
לפני שנים, בהיותי אברך צעיר, התגלעו מחלוקות ביני לבין אשתי. כטבעה של מחלוקת, הכעס והמרירות חלחלו פנימה יותר ויותר, ונוצרו עוד ועוד מריבות חסרות פשר וחסרות תכלית. המצב הלך והחמיר, עד שיום אחד לא יכולתי יותר לשאת זאת, והחלטתי לקחת מעט הפוגה.
ארזתי מזוודה, ויצאתי לכיוון טבריה הרחוקה. קִויתי שאשיג בשקט הַֽטְבֶרְיָנִי מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, ואוכל לחשוב בראש צלול. היה עלי להחליט לאן מועדות פני – האם ניתן להשכין 'שלום בית' ביני לבין אשתי או שאין כל תקוה לכך, ועלינו לחשוב על פירוד.
כאשר הגעתי לטבריה, שכרתי דירה קטנה לתקופה קצרה. הדירה היתה יפה ונחמדה באיזור שקט. מחלונות הבית נשקפה הכנרת, עם מימיה התכולים, המרגיעים.
סידרתי את חפצי בדירה, ויצאתי להתפלל מנחה ומעריב בבית הכנסת המרכזי של העיר. לאחר התפילה ניגש אלי רב העיר, הרב קלירס זצ"ל, בירך אותי בברכת 'שלום עליכם' לבבית, ופתח עמי בשיחה. למפרע נודע לי, שהיתה זו דרכו, לקרב את האורחים המגיעים אל העיר ולדרוש בשלומם, כדי לסייע לאלו מביניהם הזקוקים לסיוע.
כששמע הרב קלירס שהגעתי מירושלים עיר הקודש, הוא שאל: והיכן כבודו מתאכסן פה, בטבריה?
סיפרתי על הדירה הצנועה שהשגתי במחיר לא יקר, והוספתי שהיא מתאימה מאוד לתקופת מנוחה קצרה. לא סיפרתי לו על הבעיות שהעיקו עלי, ולא הזכרתי, כמובן, את שלום הבית המעורער.
הרב לא חיטט יותר מדאי, ולא ניסה לשאול על הסיבות שגרמו לי לקום ולעזוב את ירושלים ולהרחיק עד טבריה. הוא רק הביע את שמחתו על האורח היקר שהגיע מירושלים, קרתא דשופריא.
תוך כדי שיחה, פנה אלי הרב בהצעה: בעצם, מדוע לא תבוא ללון בביתי? דמי השכירות על דירת הנופש מגיעים, מן הסתם, לסכום לא מבוטל. מדוע לא תזכה אותי ואת בני ביתי במצוה החשובה של הכנסת אורחים?
הרב חייך בנעימות, וההצעה הפכה לבקשה, כמעט לתחנונים: תוכל ליהנות אצלנו ממנוחה נעימה ושקטה, לא פחות מאשר באותה דירת חמד שמצאת. יהיו לך אותו נוף של טבריה העתיקה, ואותה מנוחת הדעת, ואולי גם נוכל ללמוד קצת ביחד. נו, מה תאמר על כך?
האמת היא, שבתחילה ניסיתי להתחמק. רציתי קצת פרטיות ושקט, לאחר התקופה הקשה והסוערת שעברה עלי. השבתי בנימוס, שאינני רוצה להטריח את הרב ואת הרבנית, מה גם שלא מדובר בלינה של לילה אחד אלא בתקופה של שבוע ויותר. הרב לא התייאש, ומצא כל מיני טיעונים כדי לשכנע אותי להתארח בביתם.
אין זו טרחה עבורנו כלל וכלל, הוא הפציר בי. אדרבה, הרבנית תהנה ותשמח מאוד. אנחנו אוהבים לארח אורחים בביתנו, האורחים מביאים אתם את השמחה ואת האור.
לבסוף הסכמתי.
כשהגעתי לביתם, קיבלו אותי הרב והרבנית בשמחה ובמאור פנים. הם הכינו עבורי חדר נעים ושקט, והוגשה לי ארוחת ערב טעימה. ישנתי שינת ישרים שקטה ושלוה, לאחר אין סוף לילות של נדודי שינה בשל חוסר השקט הנפשי.
התעוררתי מוקדם בבוקר וחשתי רענן ומלא כחות. עמדתי לצאת מהבית לטבילה בימה של טבריה ולתפילת שחרית, כששמתי לב, לפתע, כמה טרחות טורח הרב עבור הרבנית. הוא הביא עבורה נטלא עם מים וקערה לנטילת ידים, ולאחר מכן הוציא את המים ושפכם. אחר כך מיהר אל המטבח, הרתיח מים, והכין כוס קפה, שעלה ממנו ניחוח נפלא. הרב הניח את הכוס המהבילה על מגש נאה והוסיף צלחת קטנה עם עוגיות. את המגש הוא נשא אל חדרה של הרבנית.
הנחתי, שהרבנית לא מרגישה טוב, ולכן הרב טורח כל כך הרבה סביבה. הרגשתי לא נעים להפריע להם. מיהרתי לומר לרב, שמיד אחרי התפילה אבוא לקחת את חפצי ואחזור לדירה ששכרתי.
אני מתנצל שיש לכם טרחה בגללי, בזמן שהרבנית חולה, אמרתי במבוכה.
הרב נראה מופתע. הרבנית חולה?! לא, ברוך ה', היא בריאה ושלימה. האם יש איזו סיבה, שאתה רוצה לעזוב אותנו כבר? אולי היה קר מדאי בחדר שלך, או שהאוכל לא ערב לך? אמור לנו מה הבעיה, וננסה לשפר.
הסברתי לרב, שמאחר שראיתי כמה צריך הוא לטרוח ולשרת את אשתו הרבנית, הבנתי שהיא אינה חשה בטוב, ואינני רוצה להקשות עליה יותר.
לא ולא, חייך הרב, אין כאן שום חולי ושום מחלה, ברוך ה'. אסביר לך את פשר ההנהגה הזאת, שאתה מכנה אותה 'טרחה'.
ראיתי בכתבי הארי ז"ל בשער הכוונות (דרושי ברכת השחר) שצריך האדם לקבל על עצמו מצות 'ואהבת לרעך כמוך' לפני התפילה. וז"ל: קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת, צריך שיקבל עליו מצות 'ואהבת לרעך כמוך', ויכוין לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו.
חשבתי לעצמי – המשיך הרב – למה לי לחפש אחר חבר בחוצות העיר או בבית הכנסת, כדי לקיים בו מצות 'ואהבת לרעך כמוך'? הנה יש לי כאן, בתוך הבית, אפשרות קרובה, נינוחה ונגישה לקיום מצוה מופלאה זו, על ידי שאעורר בלבי יחס מכובד ומעריך לאשתי…
הקשיש סיים את סיפורו, ופנה אל נכדו של הרב קלירס: כלום תוכל לשער את גודל המהפך שחל בי באותה שעה? לאחר שיעור מוסר חי ומאלף זה השתנתה כל תפיסתי ביחס לנישואין. למדתי היטב דרכי חיים ושלום, והתחלתי להבין כיצד צריך האדם לכבד את אשתו ולאהוב אותה.
מיד קטעתי את החופשה, שהפכה באחת לבלתי נחוצה, ומיהרתי לשוב לביתי. מאותו יום התחלתי לכבד את אשתי והשתדלתי להטיב עמה ככל יכולתי. במקום להתקיף ולהתלונן על מגרעותיה או להתגונן מחיצי ביקורת הרסנית, השתדלתי לשים את הדגש על הצדדים החיוביים שלה ולהדגיש גם בפניה את מעלותיה. השתדלתי מאוד להשרות בבית אוירה נעימה של שמחה, שלוה ואהבה. כמים הפנים לפנים, ואף היא החזירה לי באותו מטבע, וחזר השלום לשכון בביתנו.
מאז ועד היום, במשך כל השנים הארוכות שחלפו מאז, מכיר אני טובה לרב הגדול, שבזכותו חזר השלום לביתנו. אורחות חייו ומדותיו הנאצלות הם אור חיינו תמיד… (ומתוק האור – נישואין עמוד תרלח, להגה"צ רבי שלמה לווינשטיין שליט"א).
