פרשת יתרו | דמעה של אמא על בניה לזכות לתורה

מדוע הקדימו את הנשים?

אחת התקופות המאירות שהיתה בימות עולם, היתה תקופת רבותינו בעלי התוספות. באותה תקופה, ישבו רבבות יהודים ועסקו בתורה הקדושה בעמל ויגיעה, בניגון ובשמחה.^[1]

למדו תורה מתוך ביטול כל הווייתם, ומתוך מסירות נפש לה' יתברך ולתורתו הקדושה, עד שזכו בגודל קדושתם וכח תורתם לברר את האור מן החושך, ולהמשיך גילוי אלקות לעולם, וממילא זכו לחדש חידושי תורה אמיתיים, עד שתורתם נעשתה חלק מחלקי התורה, אשר יש בה כל קדושת התורה הקדושה!^[2]

ותורתם נתפרסמה בשם: 'בעלי התוספות'.

והנה באחת הימים ישבו קבוצה מבעלי התוספות, ולמדו את הפסוק המופיע בפרשת השבוע (פרשת יתרו): "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִי"ם וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ג) –

ב-א' סיון הגיעו עם ישראל להר סיני, ועמדו נרגשים לפני ההר, מצפים ומחכים למתן תורה.

מחכים לאותם רגעים מופלאים בהם יזכו להתגלותו של נותן התורה.

והקב"ה פונה למשה ואומר לו: אני לא מוכן להתגלות עד שהם יגידו לי שהם מסכימים לקבל את התורה.

ואני רוצה שתשאל קודם את הנשים אם הן מסכימות לקבל את התורה, ורק אם הן תסכמנה תשאל את הגברים,^[3] וזה שנאמר: 'כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל'. 'בֵּית יַעֲקֹב' – אלו הנשים, 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' – אלו הגברים.^[4]

ואז קם הר"י מאורלניש והקשה ('מושב זקנים' – כאן): מדוע זכו הנשים להגיד להן תחילה?

ותירץ ואמר: מי יגלה עפר מעיני רבינו משה מנרבונא זצ"ל שהיה רגיל לדרוש… ולפני שנביא את דבריו, נקדים…

 

השתלשלות מהלך הדורות

אחד ממשרתיו של המלך נמרוד הרשע, היה איש ושמו 'תרח'. אשר במהלך השנים התקדם עד שנתמנה להיות משנה למלך.^[5]

תרח נשא שתי נשים, אחת ששמה אמתלאי בת כרנבו וממנה נולדו לו שני בנים, אברהם ונחור, ועוד אשה ששמה לא ידוע וממנה נולד הרן.^[6]

הרן (אחיו של אברהם) נשא אשה ששמה לא ידוע^[7] ונולדו לו בן ושתי בנות. הבן – קראו לו 'לוט'. והבנות – 'מִלְכָּה' ו'יסכה'. וחז"ל (מגילה יד.) גילו לנו שליסכה היה שם נוסף והוא, 'שרה'.

אברהם (בנו של תרח) גדל ונשא לאשה את שרה (בת הרן). אברהם ושרה החלו בעבודתם עבודת הקודש במסירות נפש, באהבה וביראה, וללא הרף, עד שזכו למה שזכו ואשריהם…

אחיו של אברהם, נחור (בנו של תרח), התחתן עם בתו של הרן ושמה 'מִלְכָּה'. ונולדו להם שמונה ילדים: עוץ, בוז, קמואל, כשד, חזו, פלדש, ידלף, ובתואל.

בתואל התחתן עם אשה ששמה לא ידוע^[8] ונולדו לו שני ילדים לבן ורבקה.

רבקה התחתנה עם יצחק (בנו של אברהם), ונולדו להם תאומים: עשיו ויעקב.

לבן (אח רבקה) התחתן עם אשה ושמה 'עדינה',^[9] וציפה לילדים.

אך עדינה היתה עקרה שנים ארוכות מאוד, ורק כעבור 65 שנה מיום לידתם של עשיו ויעקב, נולדו ללבן ועדינה תאומות, ויקראו את שמם: 'לאה' ו'רחל'.^[10]

התאומות הללו היו תאומות זהות לחלוטין, בנוי ביופי בדמות ובקומה.^[11]

ובשמים נגזרה גזירה: שני תאומים נולדו ליצחק, שתי תאומות נולדו ללבן – הגדולה תתחתן עם הגדול, והקטנה תתחתן עם הקטן (ובסוף השיחה נבאר מדוע נגזרה הגזירה).

הגזירה שנגזרה בשמים נתגלגלה והגיעה לבעלי הכנף,^[12] ומשם לאנשים מיוחדים שהבינו את שפתם… ובעולם החלה להתהלך אגדה: יום יבוא, ולאה תינשא לעשיו בחתונה מפוארת, עם מיטב הנגנים, המאכלים והנאות העולם הזה!…

לאה שמעה את האגדה, ולבה התמלא בדאגה. 'מי הוא עשיו?' ולכן החלה לברר אדותיו. וכך אמרו במדרש (בראשית רבה, פרשה ע – אות טז):

שהיתה שומעת (לאה אמנו) על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה – לגדול! וקטנה – לקטן!

ולאה החלה לבכות: 'יהי רצון שלא אפול בגורלו של רשע'…

 

למה לא להתחתן אתו?

הדמעות שירדו מעיניה בבכי ובתחנונים ללא הפסקה וללא הרף, החלו לרכך את עיניה, וזה גרם ליופי הפנים להתכער.

ומסביבתה החלו להישאל שאלות: למה את בוכה כל הזמן? זה הורס לך את הפנים!

ולאה אמרה אני לא רוצה להתחתן עם עשיו.

דבריה נתפרסמו בעיר, וגרמו לגיחוך. היא לא רוצה להתחתן עם עשיו, היא בכלל יודעת מה היא מפסידה?!

וברשותכם נרחיב:

עשיו היה מושא הערצה להרבה אנשים בעולם. בעיני אנשים רבים הוא נתפס כאדם מוצלח, עשיר וגבור, היודע ליהנות מן החיים.

עשיו ידע לאכול, ידע להתלבש, בגדיו היו תואמים לאופנה האחרונה. בכל אירוע הוא היה מתוקשר בין האישים הבולטים.

אנשים אהבו להתחכך בו, להמצא בחברתו.

מאום לא היה חסר לו: אוכל, נשים, כסף, כבוד והערצה.

ולאה ידעה שאם היא תתחתן אתו היא תיכנס באופן אוטומטי למעגל הקסמים שלו.

אך לאה ידעה עוד דבר, היא ידעה שכל הנראות הנראית לעינים היא רק נראות חיצונית, מן הילה דמיונית המתעתעת את עיני המסתכל.

מתחת לכל הברק והזוהר, מאחורי המסכה, מסתתר אדם אומלל, חסר ישע, הנקרע בין העולם שהוא חי בו, לעולם שחי בו אביו יצחק.

עולמו עולם ריק וחלול, בלי כל הנאה אמיתית, הנאה המשביעה את הנפש ונותנת סיפוק ושמחה.

לעשיו היו הרבה הנאות, אך אחרי שהן נגמרו וחלפו, לא נותר מהן מאומה, חוץ מכמה זכרונות עלובים…

ובלבה של לאה נתעוררו רגשי רחמים וחמלה על עצמה, איך אתחתן עם אדם שאין לו שום שליטה על הדחפים והרצונות שלו, אין לו שום כח ויכולת להתמודד עם התשוקות^[13] והתאוות…

 

שלשה ממדי הנפש

הסובבים של לאה נסתכלו עליה בעיני עגל, אנחנו לא מבינים מה את מדברת!

ולאה החלה להסביר:

כידוע, הבריאה הראשונה שברא הקב"ה בעולמו, היא בריאת 'עשר הספירות', שהן: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות.

וכל הבריאה כולה מתנהגת על ידי התלבשותו של הקב"ה בעשר הספירות הללו.^[14] והנה אחת מהחלוקות של העשר ספירות, היא לשלש קבוצות של שלש שלש.

הקבוצה הראשונה מכילה שלש ספירות, והן: כתר, חכמה, בינה (ר"ת כח"ב).

הקבוצה השניה, היא: חסד, גבורה, תפארת (ר"ת חג"ת).

הקבוצה השלישית, היא: נצח, הוד, יסוד (ר"ת נה"י).

וספירת המלכות נחשבת לבדה.

וכאמור, על ידי עשר הספירות מונהגים כל הברואים. ועתה אנו רוצים להתמקד בנפש האדם:

נפש האדם מתחלקת לשלש קבוצות, הנקראות: מושכל, מורגש, מוטבע.

כאשר קומת המושכל היא קומת השכל שבו (וזו קבוצת הכח"ב).

קומת המורגש היא קומת הרגשות, והיא הנקראת עולמו הפנימי של האדם (וזו קבוצת החג"ת).

וקומת המוטבע, היא הקומה שבה נמצאות כל מערכת המכונות של הנפש, והיינו הדברים הנעשים באופן טבעי ללא מחשבה (וזו קבוצת הנה"י).

וספירת המלכות היא הנקראת 'תמונה', והיא התמונה החיצונית של גוף האדם הנראית לאנשים הסובבים אותו.

ואתם – המשיכה לאה והסבירה – מתמקדים רק ב'תמונה' של עשיו, והיא נראית לכם תמונה שמחה ומאושרת.

אתם מסתכלים על עשיו והוא נראה לכם איש שרירי וגבור, חייכן ושמח. ולכן אתם מתפלאים עלי למה אני לא רוצה להתחתן אתו…

אבל אני יודעת את האמת, אני יודעת שחיי האדם הם לא ה'תמונה' שלו. חיי האדם הם בקומת המורגש שלו – כפי הרגשות המתגלים בו, זה השווי האמיתי שלו!^[15]

תבינו, מתחת לדמות ה'קורנת' של עשיו, מסתתר יצור קודר ואפל!…

 

שלשה לבושי הנפש

אנחנו שומעים מה שאת אומרת, אבל מאיפה את יודעת שעולמו הפנימי של עשיו באמת ריק וחלול, אפל וקודר?

שאלה טובה, ואני אשיב:

כאמור, נפש האדם יש לה שלשה ממדים, והם: מושכל, מורגש, מוטבע.

והנה יש לנפש שלשה לבושים, והם: מחשבה, דיבור, וכלי המעשה.

ובתוך הלבושים הללו מתגלים רצונותיו של האדם, תשוקותיו, כיסופיו, וצפונות לבו הכמוסים.

ובמילים יותר פשוטות: בתוך הלבושים הללו (מחשבה, דיבור, ומעשה), מתגלה עולמו הפנימי של האדם.

ומכיון שעשיו דיבר דיבורי כפירה, שהוא לא מאמין בבורא,^[16] זה מראה שכל עולמו הפנימי הוא עולם חלול וריק.

כי הכפירה היא שורש העצבות. והאמונה היא שורש השמחה!

וזה לשון הבעל שם טוב:^[17]

ויהיה תמיד בשמחה, ויחשוב ויאמין באמונה שלימה שהשכינה אצלו ושומרת אותו, והוא מסתכל על הבורא יתברך שמו והבורא יתברך שמו מסתכל בו, והבורא יתברך שמו יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, אם הוא רוצה מחריב כל העולמות ברגע אחד, ובורא אותם ברגע אחד, ובו יתברך שמו מושרשים כל הטובות והדינים שיש בעולם, שבכל דבר יש שפעו וחיותו, ואין אני בוטח ומתיירא רק ממנו יתברך שמו…

ובתוספת הסבר, כתב הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (שיחות הר"ן – אות לב), וז"ל:

ובאמת 'אמונה' – הוא ענין חזק מאוד וחייו חזקים מאוד על ידי אמונה. כי כשיש לו אמונה אפילו כשבאים עליו יסורים חס ושלום אזי יוכל לנחם עצמו ולהחיות את עצמו כי השם יתברך ירחם עליו וייטיב אחריתו, והיסורים הם לו לטובה ולכפרה ובסוף ייטיב לו השם יתברך בעולם הזה או בעולם הבא.

אבל אדם שאין לו אמונה, כשבא עליו איזה צרה אין לו למי לפנות ואין לו במה להחיות את עצמו ולנחם את עצמו…

והכלל שהעיקר הוא האמונה האמיתית ביוצר בראשית, ובזה יהיה חזק לעולם בעולם הזה ובעולם הבא ולעולם לא ימוט אשרי לו!

 

אין שום יאוש בעולם!

 

ההסברים של לאה, לא נתקבלו באזני אנשי עירה. והם החלו להפעיל עליה לחץ. 'את יודעת איזה כבוד יהיה לנו, אם אשה מעירנו תתחתן עם עשיו המפורסם. למה את לא מסכימה?!'

לאה פחדה שהלחץ החברתי ישפיע עליה, לכן היא עשתה לעצמה חיזוק:

היא לקחה גוש זהב, התיכה אותו ואחר כך רידדה ממנו טבלא מזהב וחקקה עליו את הפסוק: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה" (דברים לג, ד), וכך בכל עת שהיתה רואה את הטבלא היתה נזכרת בתכלית!^[18]

אך גם אם הצליחה לפתור את הבעיה של הלחץ החברתי, היא ידעה שעיקר הבעיה היא הגזירה שנגזרה בשמים…

וזה לשון הספר אוחילה לא"ל (עמוד 122) לגאון רבי יעקב ישראל פוזן שליט"א:

על הפסוק: "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" (בראשית כט, יז), אומרים חז"ל (בראשית רבה, פרשה ע – אות טז) כי 'קשה היא התפילה שביטלה את הגזירה' – לתפילה יש כח לבטל גם גזירות כאלו שכבר נגזרו.

חז"ל אומרים כי נגזרה הגזירה בשמים שרחל תינשא ליעקב, ולאה לעשיו. לאה שידעה מזה, התפללה בדמעות שליש, עד כדי כך שריסי עיניה נשרו מרוב הדמעות ששפכה, ואכן תפילותיה ביטלו את הגזירה, והיא זכתה להינשא ליעקב, ולא זו בלבד אלא אפילו זכתה לכך לפני רחל אחותה!

מכח תפילותיה ודמעותיה זכתה לאה להינשא לבחיר האבות, להימנות בין האמהות הקדושות, להעמיד ששה שבטים, ואף להיקבר במערת המכפלה לצד יעקב אבינו, בעלה.

אלא שכאן – אומר רבי אשר דרוק – מתעוררת שאלה:

נאמר בפסוק: "רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם" (תהלים קמה, יט) – לצדיק יש כח עצום, באמצעות התפילות היוצאות מפיו, לגזור גזירות או לבטלן. הקב"ה מקיים את אותן תפילות היוצאות מפיו של הצדיק.

יעקב אבינו, בחיר האבות, דמותו חקוקה בכסא הכבוד, הלא רצה להתחתן עם רחל. איך יתכן שלבן יצליח 'להשחיל' לו את לאה? וכי לבן מנהל את העולם? הלא הקב"ה מנהל את העולם והקב"ה ממלא את רצון יראיו. כיצד יתכן איפוא שלבן יצליח לעשות איזה שהוא מעשה בניגוד לרצונו של יעקב?

התשובה היא: נכון! יעקב אבינו הוא בחיר האבות, נזר הבריאה! בוודאי מתחשבים בשמים בתפילותיו וברצונותיו. אבל כאשר ישנה איזה שהיא בחורה, בארם נהרים, לאה שמה, שדפי הסידור שלה רטובים מדמעות…

הדמעות הללו, הבכיות האלו, התפילות הבוקעות מלב מרותח – 'תנצחנה' את רצונותיו של גדול הדורות, בחיר האבות ו'תגברנה' עליהן!

'קשה היא התפילה' – תפילותיה של לאה לא רק שביטלו את הגזירה והיא לא נישאה לעשיו, אלא הן גם הצליחו לגבור על רצונו של יעקב לשאת את רחל!

 

בזכות אמא לאה!

בבית מדרשם של בעלי התוספות, למדו את הפסוק: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ג) –

'בֵּית יַעֲקֹב' – אלו הנשים, 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' – הם הגברים. שהנשים זכו ודיברו אתן תחילה.

ואז קם הר"י מאורלניש והקשה ('מושב זקנים' – כאן): מדוע זכו הנשים להגיד להן תחילה?

ותירץ ואמר: מי יגלה עפר מעיני רבינו משה מנרבונא זצ"ל שהיה רגיל לדרוש כך:

'בזכותה של לאה זכו תחילה לדיבור, שהיתה נותנת על לבה נוכלא (טבלא) של זהב ובה חקוק 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה וכו", ובה היתה הוגה יומם ולילה, ולכן "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" (בראשית כט, יז) מזהרורית של זהב, לפיכך זכו צאצאיה בתורה מקודם'… (עכ"ל).

מבואר שבזכות לאה זכו נשות ישראל לשמוע תחילה (ויש שרמזו זאת במילים: 'בֵּית יַעֲקֹב' – בזכות אשתו של יעקב, והיא לאה).

ובסוף דבריו עבר רבי משה מנרבונא, לתרץ קושיא נוספת, והיא:

מדוע זכו בניה של לאה לתורה יותר מבניה של רחל, שהרי מלאה יצאו לוי ויששכר, שהיו בעלי תורה.

ומבני לוי יצא משה רבינו, שנבחר להוריד את התורה לעם ישראל.

ולפני שנבאר את תירוצו, נתבונן מעט בתהליך נתינת התורה לישראל…

 

אנחנו לא רוצים

שנים רבות חלפו מבריאת העולם, וליתר דיוק 8442 שנה, ורק אז החליט הקב"ה שהעולם כבר מוכשר ומסוגל לקבל את התורה.

ומכיון שכך החל הקב"ה להסתובב בין אומות העולם ולהתעניין 'מי רוצה לקבל את התורה?'

והמסע חיפושים הזה נחקק בתורה הקדושה לנצח, וכך נאמר: "וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ" (דברים לג, ב) –

בהתחלה נגלה הקב"ה לבני עשיו,^[19] שנאמר: 'וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ' (ואין 'שֵׂעִיר' אלא עשיו) ושאל אותם: אתם רוצים לקבל את התורה?

בני עשיו נסתכלו אחד על השני, ואחר שאלו: רבונו של עולם, מה כתוב בה?

והקב"ה השיב להם: "לֹא תִרְצַח" (שמות כ, יג).

בני עשיו נסתכלו על הקב"ה ושאלו: הציווי הזה הוא מוחלט או אפשר לעגל פינות? כי אתה יודע, רבונו של עולם, שהלב שלנו שולט על האישיות שלנו, וכאשר הלב שלנו רוצה איזה שהוא דבר, אין לאישיות שלנו שום אפשרות להתנגד ולהביע דעה…

ומכיון – המשיכו בני שעיר ואמרו – שאצלנו הלב משתוקק מאוד לדם, הלב שלנו נהנה מאוד מרצח, אנו יודעים שכשהוא יתעורר ויחפוץ בכך לא יהיה לנו כח להתנגד…

והקב"ה אמר להם, זה ציווי מוחלט!

אם כך, אמרו בני שעיר, אנו לא חפצים בתורה!

והקב"ה המשיך לבני ישמעאל, שנאמר: 'הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן' (ואין 'פָּארָן' אלא בני ישמעאל) ושאל אותם: אתם רוצים לקבל את התורה?

'מה כתוב בה?'

והקב"ה השיב להם: "לֹא תִגְנֹב" (שמות כ, יג).

'רבונו של עולם, אתה יודע שהרשעים ברשות לבם, וכשהלב משתוקק למשהו השכל מתבטל אליו לחלוטין, ואין לו שום זכות להביע דעה. ואנו מכירים את עצמנו ויודעים שהלב שלנו חש הרגשת חיוּת ומתיקות בכל פעם שהוא גונב, לכן אין אנו רוצים לקבל את התורה!

משם שלח (הקב"ה) מלאכים לכל אומות העולם, ושאל אותם: אתם מקבלים עליכם את התורה? אמרו לו: ומה כתיב בה? אמר להם: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שם פסוק ג)!

אמרו לו: מצטערים, הלב שלנו לא מסכים!…

ונותרה רק אפשרות אחת…

 

וְקִדַּשְׁתָּם… וכיבסו שמלותם

הקב"ה פנה לעם ישראל ושאל אותם: אתם רוצים לקבל את התורה?

ועם ישראל השיבו בתמימות ובפשטות בלי שאלות ובלי חקירות: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז)! – ומכיון שהסכימו, החלו ההכנות למעמד הר סיני.

וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, יתרו – מאמר ד):

כהכנה למעמד הר סיני, ציוה הקב"ה את משה רבינו לקדש את עם ישראל, כמו שנאמר: "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" (שמות יט, י).

הצמח צדק זיע"א (היום יום – ה' סיון) מבאר, שנרמז בפסוק זה שבכדי לזכות לתורה הקדושה, על כל אחד ואחד מוטלת החובה לכבס ולטהר את שלשת לבושי נפשו (בבחינת: 'וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם', דהיינו לבושי נפשם), שהם: מחשבה, דיבור, ומעשה.

כלומר: מצד המחשבה, על האדם להשתדל לסלק ממחשבתו כל הרהור רע ולחשוב רק מחשבות קדושות. מצד הדיבור, צריך הוא לחדול מדיבורים אסורים כדברי לשון הרע ורכילות, שקר, חנופה, נבלות פה… ולדבר אך ורק דיבורים קדושים. ומצד המעשה, עליו להתרחק ממעשים אשר לא לה' המה, ולעשות אך ורק מעשים שיגרמו נחת רוח לה', ועל ידי זה הוא יהיה כלי ראוי לקבל בתוכו את התורה הקדושה.

בנוסף לכך: הפסוק 'וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם' בא לרמוז, שחובתו של כל אדם שרצונו לזכות לתורה הקדושה, לכבס את לבו ולהסיר מתוכו את הרוע והאכזריות וצרות העין כלפי הזולת, ובתמורה לכך, למלא אותו במדות טובות וברחמנות וְטוּב עין כלפי הזולת.

הדברים מתאימים עד מאוד ליסוד הגדול שלימדנו רבינו הגר"א מווילנא ע"ה בדבר מה שנמשלה תורתנו הקדושה למים:^[20]

למים יש כח לגדל ולהצמיח את הזרעים והיבולים שבאדמה אך לא לשנות אותם לדבר אחר. אם זרע האדם זרעים של תפוח – יבואו המים ויגדלו ויצמיחו את הזרעים לעץ תפוחים גדול. אך אם זרע האדם קוצים ודרדרים – יבואו המים ויצמיחו ויגדלו את אותם קוצים, ומקוץ קטן יהפכו לקוץ גדול, אך לא ישנו אותם לפירות מתוקים.

וכמו כן מדתה של התורה הקדושה: לתורה הקדושה יש את הכח לגדל ולהצמיח אך לא לשנות לדבר אחר. ואם יבוא אדם שזרועות בקרבו מדות טובות (כמו אהבה וחמלה ועין טובה) וילמד את התורה – התורה הקדושה תגדל ותצמיח את המדות הטובות שבו ותכפיל אותן בכמות ואיכות גם יחד, בבחינת מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ו מ"א): ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.

אך אם יבוא אדם שזרועות בקרבו מדות רעות (כמו שנאה, אכזריות וצרות עין) וילמד את התורה מבלי לתקן קודם לכן את מדותיו – לא תוכל התורה הקדושה לשנות את צורתו אלא רק לגדל ולהצמיח את מה שזרוע בקרבו, ואם קודם שלמד היה בבחינת 'רשע קטן' כעת יהפך להיות 'רשע גדול'.

ואין לך ראיה גדולה וטובה לכך יותר מאשר 'דואג האדומי', שהיה אחד מגדולי חכמי דורו בתורה (חגיגה טו:), ויחד עם זאת, מבריאת העולם לא היה בישראל 'רב מרצחים' כמותו, כמסופר בנביא (שמואל־א פרק כב) שרצח במו ידיו ביום אחד שמונים וחמישה כהנים חפי פשע שהיו בנוב עיר הכהנים, וכן את שאר תושבי העיר – "מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק" (שם פסוק יט).

והיינו משום שבלבו של דואג היו זרועות מדות רעות ואכזריות מאז ומקדם עוד לפני שהחל ללמוד תורה (ראה חגיגה שם ובפירוש רש"י ד"ה 'טינא היתה בלבם'), והוא לא טרח לתקן אותן, אלא ישב ללמוד תורה יחד עם מדותיו הרעות. ומכיון שלתורה יש כח רק לגדל אך לא לשנות כנ"ל, לכן לא די שהוא לא נשתנה לטובה אלא גם גדל ברשעו ומ'רשע קטן' נעשה ל'רשע גדול' ואכזרי.

ולכן אסרו חז"ל ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון במעשיו ובמדותיו ואמרו שכל השונה לתלמיד שאינו הגון סופו שיפול בגיהנם והרי הוא כזורק אבן למרקוליס (חולין קלג.). וכן פסק הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ד ה"א):

'אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה, מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו, ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו'.

והיינו משום שאין בכח התורה לשנות את מדותיו של האדם אלא רק לגדל ולהצמיח את מה שכבר זרוע בקרבו, וממילא אם יבוא תלמיד שאינו הגון וילמד את התורה לא די שלא ישתנה לטובה אלא גם יוסיף חטא על פשע ורשע על רשע. על כן מתחילה מחוייב האדם להשתדל בתיקון מדותיו הרעות ורק לאחר מכן יבוא ללמוד את התורה הקדושה.

וזוהי בעצם עיקר ההכנה שצריכה להיות מצידו של כל אחד ואחד מאתנו כדי שנזכה להיות ראויים ללמוד את התורה הקדושה. כל אדם צריך להסיר מלבו את הרוע, האכזריות וצרות העין כלפי הזולת, ואדרבה, לפתח בלב הרגשות טהורות של אהבה, רחמנות וְטוּב עין כלפי הזולת. וכל זמן שלא נעשה זאת לא נוכל לזכות באמת לכתרה של תורה.

הלא הריוח הראשוני שהיה לעם ישראל מעצם עמידתם לפני הר סיני, עוד לפני שזכו לקבל את התורה הקדושה, זהו שפסקה זוהמתן (שבת קמו.). ועל כך אנו אומרים בהגדה של פסח: 'אילו קירבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו', כי בעצם הסרת הזוהמא אשר לה זכינו על ידי עמידתנו לפני הר סיני כבר יש לנו לשמוח עד אין קץ גם לולא קיבלנו את התורה.

ואותה זוהמא שפסקה מאתנו בהר סיני היא זוהמת זדון ורוע הלב ושאר מחשבות האון כלפי הזולת, ומי שזוהמא זו עדיין נמצאת בקרבו שמע מינה שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני ויש לחוש לזרעו ויחוסו. וכבר אמרו חז"ל (יבמות עט.): 'שלשה סימנים יש באומה זו – הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים… כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להידבק באומה זו'.

וכן מספרים חז"ל (ביצה לב:) על שבתאי בר מרינוס שנקלע לבבל וביקש מאנשי המקום לסייע לו במציאת מקור פרנסה, או על כל פנים להמציא לו מעט צדקה כדי שיוכל להחיות את נפשו. וכאשר הם לא רצו לסייע לו בשום דרך, אמר עליהם ברוגז גדול: 'אנשים אלו מהערב רב הגיעו ולא מזרע ישראל, כי כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו'.

ואם כך נאמר על מי שרק אינו מרחם – מה נאמר על מי שבנוסף לכך גם מתאכזר…

ואם כלפי כל אדם צריך לנהוג באהבה ובחמלה ולגמול עמו חסד,^[21] על אחת כמה וכמה שמחוייב כל אדם לנהוג כן עם רעייתו היקרה ולהשתדל לתמוך בה גופנית ונפשית, ולשמח אותה בכל דרך אפשרית. וככל שהאדם יותר תומך באשתו ומשמח אותה, כך הקב"ה משפיע לו יותר סייעתא דשמיא בכל עסקיו וענייניו הן בגשמיות והן ברוחניות…

 

אילו רק קירבנו להר סיני – דיינו!

מכיון שבמעמד הר סיני פסקה זוהמתן של ישראל ונזדככו היסודות שלהם,^[22] הם זכו להתפשט מהגשמיות שלהם ולצאת מגבולות זמן ומקום, וממילא כבר לא הוצרכו יותר למות, ונהיו בני חורין ממלאך המוות. ובנוסף נהיו ראויים לקבל את התורה מפי הבורא.

וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, שבועות מאמר א):

במעמד הר סיני עם ישראל שמעו רק את עשרת הדברות. אך מבואר בספרים הקדושים (תניא, ליקוטי אמרים – בתחילת פרק כ) שבדיבר הראשון: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (שמות כ, ב) נכללו כל הרמ"ח מצוות עשה של התורה, ובדיבר השני: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שם פסוק ג) נכללו כל השס"ה מצוות לא תעשה של התורה. ולכן את שני הדברות הללו בלבד שמעו עם ישראל מפי הגבורה ממש (מכות כד.), מפני שהן כוללות את כל התורה כולה.

בנוסף לכך: ידוע מה שכתב השל"ה הקדוש (פרשת יתרו, תורה אור – אות ג) שבכל עשרת הדברות ישנן שש מאות עשרים אותיות – כמנין כת"ר, וסימנך: 'כתר תורה' – כנגד תרי"ג מצוות התורה, ושבע מצוות דרבנן^[23] שנוספו בהמשך הדורות. וכל זאת כדי להשמיענו שבעשרת הדברות כבר נכללה כל התורה כולה, ובמסירת עשרת הדברות כבר נמסרה לעם ישראל, אם כי לא בפועל אלא רק בכח, כל התורה כולה.

לכן בפתיחת הדברות נאמר: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִי"ם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (שמות כ, א), ומבאר הזוהר הקדוש (יתרו דף צ ע"ב): 'כללא דא הוא כללא דכולא, כללא דלעילא ותתא' – כלומר, עשרת הדברות הן כלל הכל, ובמסירתם, נמסרו בעצם 'כָּל הַדְּבָרִים' – דברי התורה – שעתידים להימסר מעתה ועד עולם.

אלא שהפלא הגדול הוא שעל אף גודל ערכו של המעמד וכל מה שהוא כולל בתוכו, מעמד הר סיני לכשעצמו לא ארך זמן רב, שהרי כדי לומר את עשרת הדברות לא צריך יותר מרבע שעה. וגם אם נוסיף את כל מה שהיה מסביב לעצם מסירת הדברות, נמצא שכל המעמד כולו היה לא יותר משעה. ובכל זאת, בזמן קצר זה הקב"ה מסר לעם ישראל את היסודות והשרשים של כל התורה כולה.

והטעם לכך: כי עם ישראל התכוננו במשך מספר הימים שלפני מעמד הר סיני הכנה גדולה ועצומה. עם ישראל קידשו וטיהרו את עצמם מבית ומחוץ. הם 'גיהצו' את לבם והסירו ממנו את כל המדות הרעות והתאוות המגונות והפכו אותו לכלי טהור ונקי. ומכיון שמצד עם ישראל היתה הכנה רבתי והם היו בבחינת כלי ראוי – ממילא בהגיע הזמן המיועד שהקב"ה חפץ למסור להם את תורתו, לא היה צריך לשם כך יותר מרבע שעה.

במילים אחרות: מצד הקב"ה לא צריך יותר מרבע שעה כדי למסור לאדם עולם ומלואו,^[24] אלא שהאדם צריך להיות כלי ראוי לכך, ויצירת הכלי תלויה בגודל ההכנה הנפשית של האדם. כל העיכובים בהשגת האדם באים כתוצאה מכך שהוא אינו כלי ראוי, וזאת משום שהוא לא עשה הכנה ראויה.

לכן נצטוינו לזכור בכל יום את מעמד הר סיני, כמו שנאמר: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶי"ךָ בְּחֹרֵב וגו'" (דברים ד, ט-י).

והכוונה בזה היא, שנזכור תמיד שכמו שבמעמד הר סיני, מאחר שעם ישראל עשו מצידם הכנה ראויה, לכן בזמן קצר כל כך היה די להקב"ה להשפיע לתוך לבותיהם את היסודות של כל התורה כולה, כך הדבר גם בכל דור ודור ובכל יום ויום ובכל אדם ואדם – כגודל ההכנה שיעשה מצידו, כך גודל ההשפעה שישפיע לו הבורא…^[25]

 

לאה זיככה את יסודותיה

כדי לקבל את התורה, חייבים לזכך את פנימיות הלב ולשמור על נקיות שלשת לבושי הנפש, מחשבה דיבור ומעשה.

ומכיון שלאה עבדה קשה על זיכוך שלשת הלבושים שלה, לכן היא זכתה וצאצאיה יצאו בעלי תורה.

וברשותכם נרחיב:^[26]

כתב הגה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זיע"א, וז"ל:^[27]

כתב האר"י ז"ל (שער מאמרי רשב"י – פרשת בראשית), מה שאמר אדם הראשון: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב, כג), דהנה נבראו לאדם הראשון שתי נשים, אחת בסוד 'עֶצֶם', ואחת בסוד 'בָּשָׂר'.

הראשונה נקראה 'חוה הראשונה', אך מכיון שהיא היתה כולה דינים וגבורות, סוד 'עֶצֶם', אדם הראשון לא היה יכול להסתדר אתה וגירשה.

לאחר מכן נבראה חוה, והיא היתה בסוד 'בָּשָׂר'.

ומכיון שהיתה בסוד 'בָּשָׂר' אדם הראשון היה יכול לחיות עמה.

והנה חלפו שנים, אדם הראשון נתגלגל ביעקב אבינו. חוה ראשונה נתגלגלה בלאה, וחוה נתגלגלה ברחל.

ומכיון שלאה היתה בסוד 'עֶצֶם', סוד הגבורות, לכן גזרו משמים שלאה תתחתן עם עשיו (שגם הוא בסוד הגבורות), שהרי היא מתאימה לו.

אך לאה הצליחה על ידי עבודתה העצמית לתקן את עצמה, עד שניתקה את עצמה מכל שייכות לעשיו, והמשיכה בעבודתה עד שנעשתה ראויה ליעקב.

וגם אחרי שהתחתנה לא הפסיקה לרגע מעבודתה, ולכן בכל פעם ופעם הצליחה יותר להתאחד עמו.

וכתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א:^[28]

שלכן היה מרגלא בפומה דלאה המילה 'הפעם': "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי" (בראשית כט, לד), הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (שם פסוק לה), "הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי" (שם ל, כ) – להראות על ההתקדמות שהתקדמה בכל פעם.

אך מה שקרה בפועל, שלאה נזדככה כל כך הרבה, היא עלתה בדרגות גבוהות מאוד עד שאפילו יעקב לא היה שייך לה…^[29]

אולם כאשר נתעלה יעקב לדרגה גבוהה וקיבל את השם 'ישראל', הוא השיג את הדרגה של לאה, והשיג שייכות עמה, ואז רחל נפטרה ולאה נעשתה עקרת הבית…

וכבר נתבאר שכדי לקבל את התורה נדרש לזכך את שלשת לבושי הנפש: מחשבה דיבור ומעשה, ומכיון שלאה עבדה כל ימי חייה על זיכוך עצמה, הקב"ה העניק לה את שכרה, ומצאצאיה יצאו שושלת בעלי תורה,^[30] לנצח נצחים!

 

[1] וזה לשון ספר ארחות צדיקים (שער התורה):

חכמי צרפת (בעלי התוספות זיע"א), היה לבם פתוח כאולם, ותורתם היתה אומנותם, והיו ממיתים עצמם עליה יומם ולילה, לכן השיגו וידעו בפלפולם…

[2] כתב הגה"ק רבי ישראל מקוז'ניץ זיע"א (אור ישראל – תיקוני הזוהר דף לו ע"א): מסכת חגיגה עוסקת בסוגיות של תרומה וקודש והמעלות שיש בין מדרגה למדרגה. ובאמת בפנימיותה היא עוסקת במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, ללמד את בני הנביאים איך לעשות יחודים לעלות ולראות את פני האדון ה'.

ודע, שבדיבורי התוספות המובאים בסוגיות הללו טמון הדרך – שלב אחרי שלב – כיצד אפשר לזכות לכך גם בימינו, מכיון שהתוספות הם בסוד יוסף, והם בקושיות רצים, ושבים בתירוצים – "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק" (יחזקאל א, יד) – בזה הם מבררים את האור מהחושך.

[3] הסיבה שהקב"ה אמר לשאול את הנשים תחילה, מכיון שרק על ידן יכול להיות קיום לחיים של תורה.

שהרי האשה היהודית היא עיקר הבית, ובה תלויים כל קיום התורה והמצוות.

וזה לשון הרבי מליובאוויטש (תורת מנחם, תשמ"ג־ב – עמוד 6801): הנה בכחה של כל אשה בישראל לפעול על בעלה, כידוע הפירוש הפנימי במאמר רז"ל (ילקוט שמעוני, שופטים – רמז מב) שאשה כשרה עושה רצון בעלה, שהיא פועלת ועושה את רצון בעלה, היינו שהיא מבטלת את רצונו הקודם (שהיה באופן בלתי רצוי) ועושה שרצונו יהיה באופן המתאים לרוח היהדות, תורה ומצוותיה…

ויש לדעת שאצל כל יהודי ויהודי, רצונו האמיתי מצד פנימיות נפשו הוא 'לעבוד את ה' ולקיים את כל מצוותיו', אך לעתים ישנו 'מסך של ברזל' המונע ממנו להתנהג על פי התורה ומצוותיה…

ותפקיד האשה 'לעשות' את רצון בעלה – כלומר, לשנות את רצונו שאינו כראוי, ולפעול אצלו שמכאן ולהבא ירצה להתנהג על פי דרך התורה.

ומובן שפעולה זו צריכה להיעשות בדרכי נועם ובדרכי שלום, וביחס של כבוד המתאים וכו', ופשיטא – שלא לפגוע בכבודו…

ומכיון שהכל תלוי באשה, לכן הקדים הקב"ה לשאול אותן. ובענין זה נספר (אספקלריה המאירה – חלק א עמוד רג, לגאון רבי מרדכי גרליץ שליט"א):

בינות להמון משחרי פני הגה"ק רבי מאיר מפרימישלאן, הגיעה גם אותה יהודיה עשירה מרומניה, אשר לא חסה על הוצאות הדרך המרובות ועל טלטולי המסע הקשים, וטרחה ובאה, כדי לְתַנּוֹת את צערה ולשפוך את מרי שיחה לפני רבי מאיר, הדומה למלאך ה' צבאו"ת זה לה יותר מעשר שנים, למאז שנישאה לבעל תלמיד חכם, אשר תורה וגדולה נתאחדו על שולחנו, ועדיין חסרה להם ברכת הבנים.

לאחר שהאזין רבי מאיר לדאבונה ולמכאובה, נענה ומנה בפניה, כמה מעשי צדקה מיוחדים, אשר יעשו בעלה והיא, למען יזכו ויוושעו במשאלת לבם ממרומים. הואיל ויצאו הדברים מפי רבי מאיר בנימה של הבטחה, נתמלא לבבה באמונה איתנה, ויצאה מלפניו ברוח חדשה, ופניה לא היו לה עוד.

חלפו נקפו ירחים אחדים, ובמעונו של רבי מאיר – עולם כמנהגו: עסקי הצדקה הולכים ומשגשגים ואילו לצרכי הבית ולכלכלת הילדים, אין הפרוטה מצויה: הבית הרוס, הרהיטים שבורים וְהַמְּזָוִים ריקים. אלא שאותו היום במיוחד, הגיעו מים עד נפש. מספר חנוונים, אשר סיפקו לרבנית מצרכי מזון בהקפה, הגיעו לתבוע את שלהם, ואילו הקופה, היתה ריקה ושוממה.

אם הסכינו בני ביתו של רבי מאיר לשאת את דלותם בדומיה ולקבל את מחסורם באהבה, הרי שהמשמש המסור והנאמן, לא חדל כל ימיו מרטון ומהתמרמר, על המצוקה הפוקדת את הנפשות הטהורות שבבית רבי מאיר. ואם בשאר ימים כך, באותו היום על אחת כמה וכמה.

לפתע, נכנס פקיד הדואר ביתה, והביא בידו תכריך של אגרות, אשר הגיעו למענו של רבי מאיר. נטל המשמש לידו את הצרור, והבחין בינות לאגרות, באחת, אשר נשאה חותם דואר משל מדינה זרה. מיהר לפותחה – כדרכו תמיד לפתוח את האגרות בטרם הכניסן לפני רבי מאיר – ועיניו נקרעו לרווחה. בתוך המעטפה, שכנו להם שלשה שטרות, בני מאה 'ליי' – מטבע של רומניה – כל אחד.

נזדרז המשמש, וחש לבשר לצדיק, על הישועה שהגיעה מן השמים, בעתה ובזמנה. נטל רבי מאיר לידיו את האגרת, והחל קורא את הנאמר בה. היתה זו אגרת בשורה, בה מבשר היה בעלה של אותה חשוכת בנים, אשר זכתה להתברך אשתקד מפי רבי מאיר, כי אכן נעתרו מן השמים לברכת רבי מאיר, וכי זכו להיפקד למועד בבן זכר. אשר על כן, לאות תודה, מצרף הוא אף דורון למען רבי מאיר, את שלש מאות ה'ליי' הלוטים באגרת.

אך קרא רבי מאיר שורתיים ושלש באגרת, מיד החלו פניו משתנות ככרום, וחיש קם ממקומו נסער.

'אריה!' – קרא רבי מאיר אל משמשו ברתת – 'אל תיגע במעות ואל תשתמש בהן, לבל ניכשל ונלכדנו, חס ושלום, בעוון גניבה וגזילה! מסתבר, כי כלל לא אל מאיר נשלחה האגרת, אל מישהו אחר נשלחה, ורק בטעות הגיעה הלום!'

'מה זאת אומרת?' – נדהם המשמש – 'והלא כתובתו של רבי מאיר מפורשת על גבי המעטפה, איזו טעות יכולה עוד להיות כאן?!'

'האזן ושמע!' – השיב רבי מאיר לעומתו – 'כה כותב האיש במכתבו: אל כבוד הרב הקדוש, צדיק יסוד עולם, איש אלקים…' הכי על מאיר יכתבו תארים כאלו?! הס כי לא להזכיר! כלום יש במאיר שמץ דבר מכל אלו?!

'אריה! אדרבה, אמור אתה בעצמך! הלא אינך גנב, חם ושלום, וגם אין בכוונתך להכשיל את מאיר בגניבה ובגזילה: וכי יתכן כי נשלחה האגרת הזו אל מאיר?! הכי לא ברור כשמש בצהרים, כי אך טעות חלה כאן!'

'למי איכפת אילו תארים כותב הלה באגרתו?!' – קרא המשמש מנהמת לבו – 'רשאי הלה לכתוב כטוב בעיניו, ורשאי רבי מאיר לחלוק עליו, ולא לקבל את דבריו! אך מה ענין זה אצל קבלת המעות? הלא את המעות בוודאי התכוין לשלוח אל רבי מאיר ולא אל אחר!'

אלא שרבי מאיר נחוש היה בדעתו, מבלי נכונות לסגת במלוא נימא. יש להחזיר את המעטפה לשולחה, ויהי מה!

לרגל המצב הקשה ששרר בבית, הזעיק המשמש עוד אי אלו מבני הבית והמקורבים, אשר חברו להם יחדיו להניא את רבי מאיר מכוונתו להחזיר את המעות. בין יתר הטענות שהשמיעו, דרשו להביא את הדבר לפני בית דין של שלשה תלמידי חכמים ורבנים מוסמכים, אשר יכריעו את הדין, אם יש להחזיר את המעות, אם לאו. לגודל הפצרותיהם, נכנע רבי מאיר והסכים להצעה.

בין הרבנים הגאונים, אשר כונסו לאותו 'בית דין', נמנה גם הגאון הקדוש, רבי צדוק הכהן מלובלין, אשר היה אז עדיין אברך צעיר, והגיע בדיוק אז פרימישלאנה, אל רבי מאיר, על אודות 'היתר מאה הרבנים' אשר חפץ היה להשיג.

האזינו הרבנים לדברי שני הצדדים, ולאחר שיקול דעת נמנו וגמרו פה אחד, כי בוודאי לא חלה פה שום טעות, האגרת נשלחה אל רבי מאיר, והמעות, כשרות, איפוא, לשימוש, למהדרין מן המהדרין!

הואיל ו'נחרץ' הדין בדבר כשרותן של המעות, נענה רבי מאיר ואמר:

'אף על פי כן, חפץ אני עוד להימלך גם בדביתהי, הרבנית!'

הוזמנה, איפוא, הרבנית, החדרה, ושמעה מפי רבי מאיר את כל השקלא והטריא, ואת פסקם של הרבנים. משכילה רבי מאיר לדבר, פתחה היא את פיה בחכמה, והשיבה קֳבָל כל הנאספים בחדר:

'תמיהה גדולה יש לי! הן מעולם נזהר אתה, שלא לאכול בשר מ'שאלה שהורה בה חכם' – וכי מה נשתנה בשר שהורה בו חכם מממון שהורה בו חכם?! הואיל והיתה 'שאלה' על הכסף – שוב אינך צריך להשתמש בו!'…

הדברים נפלו על הנוכחים ברעם ביום בהיר. רק פניו של רבי מאיר קרנו משמחה.

'כל ברכות שמים יחולו על ראשך!' – קרא רבי מאיר בעליצות, והורה על אתר למשמשו, לצרור את הממון ולשגרו בחזרה לשולחו.

לימים, עת סיפר רבי צדוק הכהן מלובלין את הסיפור, גילה למקורביו, כי מחזה עילאי זה, אשר חזה בבית רבי מאיר שבפרימישלאן, אילפו בינה להבין ולהשכיל, עד כמה שגבו מדרגתם ומעלתם של הצדיקים הקדושים, ההולכים בדרך מרן, הבעל שם טוב הקדוש, עד אשר לא רק הם בלבד, אלא גם נוות ביתיהם, מבורכות בהשגות נעלות שכאלו! או אז, גמלה בקרבו ההחלטה, להסתפח בנחלת ה' ולהצטרף לדרך החסידות הקדושה.

[4] מדרש רבי תנחומא (מצורע – אות ט).

[5] כך הובא בספר הישר (פרשת נח), וז"ל: ותרח בן נחור שר צבא נמרוד, היה גדול מאוד בימים ההם בעיני המלך ובעיני כל עבדיו. ויאהבוהו המלך והשרים וינשאוהו מאוד. ויקח תרח אשה ושמה אמתלאי בת כרנבו. ותהר אשת תרח ותלד בן בימים ההם. בן שבעים שנה היה תרח בלדת אותו. ויקרא תרח את שם בנו הנולד לו 'אברם' – לאמר: כי הרימו המלך בימים ההם וינשאהו מעל כל השרים אשר אתו.

[6] זה לשון רש"י (בראשית כ, יב): 'אַךְ לֹא בַת אִמִּי' – הרן מאם אחרת היה.

[7] אמנם הגה"ק רבי חיים קניבסקי זיע"א כתב בספרו למכסה עתיק (פרשת נח – בראשית יא, כט) שלאשתו של הרן קראו 'טסה', וז"ל: 'יסכה' – זו שרה, ויש אומרים: יסכה בת טסה, וכנראה שם אמה טסה, וצ"ע.

[8] כתב בספר למכסה עתיק (פרשת חיי שרה – בראשית כד, כח): וי"א ששמה 'דבורה'.

[9] כך כתב בספר למכסה עתיק (פרשת ויצא – בראשית כט, טז).

[10] כתב בסדר הדורות (שנת ב' אלפים קס"ד), וז"ל: שנת נ"ו ליעקב (הוא ב' אלפים קס"ד), ויוגד לרבקה על אודות לבן בן בתואל אחיה כי אשתו עדינה היתה עקרה ויזכור ה' אותה, ותהר ותלד שתי בנות תאומות, הבכורה – 'לאה' והקטנה – 'רחל' (ספר הישר – פרשת תולדות).

[11] כך איתא במדרש רבי תנחומא ישן (ויצא – אות יב), ולכן כשהחליף לבן את לאה ברחל, יעקב לא הבחין בכך.

[12] וזה לשון שער רוח הקודש (דף ה ע"ב):

גם דע כי כל מה שנגזר למעלה, מכריזים הגזירה ההיא בכל העולמות, ובפרט בעולם העשיה… והנה עיבוי וגסות האויר אינו מניח לשיעבור ויורד קול הרוחני בתוכו, ואמנם כאשר העופות מפריחים באויר, הם חותכים ובוקעים האויר וחולקים אותו על ידי הפרחתם ועפיפתם, ואז קול הכרוז עובר דרך שם, וזה סוד הפסוק: "כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר" (קהלת י, כ) –

'כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל' – כי דרך פריחתו ועפיפתו מוליך אותו. ויש עופות אחרות שעל ידי דיבורם וצפצופם מצטרף ומתחבר קול הכרוז עם קולם ועוברים יחד, וכנגד אלו נאמר: 'וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר'…

[13] אחת התשוקות שהיו לעשיו היתה ללסטם את הבריות בצורה אלגנטית, והוא עשה זאת בהצלחה גדולה.

והנה אנשים רעים היו מאז ומעולם, ובתורה הקדושה מצאנו כמה עצות וכמה דרכים להנצל מהם.

ואחת מהן היא הזהירות בכבוד השבת. ולכן כאשר יצא עשיו למלחמה נגד יעקב (כמבוא בתחילת פרשת וישלח), שלח לו יעקב מלאכים שיגידו לו: "כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה" (בראשית לב, ה) –

דע לך עשיו, שכל ימי חיי ואפילו כשהייתי בביתו של לבן, שמרתי שבת כראוי, ומכיון שכך אין אתה יכול לי! שהרי מובטח לכל מי ששומר שבת כראוי, שהקב"ה יסיר ממנו כל מציריו ומעיקיו (כך כתב החתם סופר, פרשת וישלח – ד"ה 'כה תאמרון').

ובענין זה סיפר הגאון רבי עמוס כהן מאשדוד זיע"א (ויאמר עמוס – עמוד קנג):

בימים ההם, עוד טרם תקופת השימוש בכלי רכב ממונעים, היתה הניידות ממקום למקום משימה מורכבת שהתפרשׂה על פני ימים רבים.

פעם הוצרכו שני תלמידי חכמים לנסוע לעיר רחוקה, מסע שהתפרשׂ על פני חמישה ימים. ביום ראשון הם יצאו לאחר תפילת שחרית, וביום חמישי מאוחר בלילה הם הגיעו.

עייפים ומותשים הם הסתובבו ברחובות העיר וחיפשו אחר נפש חיה. עוד הם הולכים ויהודי בעל לבוש מכובד ניגש אליהם והתעניין לשלומם. והם סיפרו לו על מטרת בואם.

היהודי האיר אליהם פנים וביקש: 'אנא, בואו לביתי'. הם נתלוו אליו, והגיעו לביתו המפואר. החכמים לנו אצלו, ולמחרת פנו אל בעל הבית והודו לו.

בעל הבית פנה אליהם שוב וביקש: 'השארו אצלי גם לשבת קודש'. ולשמחתו הרבה הם הסכימו. הוא הקצה למענם פינה מכובדת בסלון, והם התיישבו והחלו ללמוד.

הבית החל הומה ככוורת דבורים, משלוח הגיע מהאטליז. דפיקות נשמעו על הדלת ובפתח עמד השליח מחנות הדגים ובידו ארגז… ואחריו 'נחתו' בסלון, האופה, החנווני ומוכר הממתקים, ולבסוף הגיע האחרון ובידו בקבוקי יין משובחים.

סומק כיסה את פני החכמים והם ניגשו לבעל הבית ואמרו: אם כל זה בשבילנו ולכבודנו אנחנו הולכים, אין ברצוננו שתוציא כל כך הרבה כסף למעננו.

בעל הבית חייך ואמר להם: אני שמח מאוד שזכיתי לארח על שולחני שני תלמידי חכמים, אבל דעו לכם שהטרחה הזו היא לא בשבילכם אלא לכבוד שבת. ודעו לכם כך אני קונה בכל שבת.

החכמים התפלאו: מדוע אתה טורח כל כך לכבוד השבת?

ובעל הבית פתח וסיפר: אבא שלי היה רוכל, ודרכו היתה לצאת כל יום ראשון עם מאה דינרים, אתם היה קונה סחורה ויוצא למכור אותה בכפרים מיום ראשון עד יום חמישי, ואת כל מה שהיה מרויח היה מוציא לכבוד שבת בלי גוזמא, כך דרכו כל הימים ומעולם לא חסרה אחת מ-ד' סעודות שבת (ג' סעודות שבת, וסעודה רביעית, סעודת 'מלוה מלכה', במוצאי שבת) באופן שהיה מכבד שבת כהלכתה.

פעם אחת לא חזר אבי מהכפרים ביום חמישי והתחלנו לדאוג לו מאוד וחיכינו לביאתו. ויום חמישי עבר. וליל ששי גם הוא עבר. יום ששי זרח ואנו התחלנו לדאוג, ובשבת כבר הרגשנו שנפשנו פורחת מרוב דאגה…

והנה, הגיע יום ראשון ולפתע אבא הגיע רוכב על חמורו, עייף ומאובק, ומאחוריו משתרך כלב שחור איום למראה…

רצנו לאבא וחיבקנו אותו. והוא אמר: קודם כל ניכנס לבית. נכנסנו, ולהפתעתנו הוא הכניס עמו את החמור לתוך הסלון… אבא ניגש לחמור ופתח את השקים, ולעינינו הנדהמות נשפכו מהשקים אבנים טובות ומרגליות וזהב…

ואבא פתח וסיפר: כאשר גמרתי את מסחרי ביום חמישי כהרגלי, יצאתי לדרכי לשוב לביתי, ובדרך פגש אותי ערבי אחד וקרא לי: יהודי, יהודי! יש לי דבר אחד מיוחד, תקנהו ויהיה לך ריוח גדול…

ואני בתומי הלכתי אתו ולא ידעתי שהוא לסטים מזויין שמרוקן את הנשדד מכספו ואחר כך הופך את הנשדד ל'ארוחת צהרים' לכלבו השחור…

בהיכנסי לביתו – ממשיך אבא וסיפר – תיכף ומיד התנפל עלי ושלל ממני כל כספי וקשר את החמור, והביאני אצל כלבו השחור והאימתני…

ואני בראות נפשי בצרה צרורה של מוות, יראה ורעד יבוא בי ואימת מוות נפלה עלי ואין מפלט, ביקשתי ממנו בקשה אחרונה, שינעל אותי בחדר אחד עד מוצאי שבת ואחר כך יעשה בי כרצונו, ונעתר לבקשתי.

ולא היה לי כלום מלבד כד מים וחלות לחם מיובש. וכאשר נכנסה השבת בסעודה ראשונה הבאתי קצת מים וקצת פת ואמרתי: רבונו של עולם! אין לי יין לקידוש, אבל יהי רצון מלפניך שיהיה חשוב קצת המים האלו כיין, וכאילו קידשתי על היין ואכלתי את הפת. והוספתי וביקשתי: רבון העולמים! גלוי וידוע לפניך שסעודה זו היא כנגד יצחק אבינו ע"ה, יהי רצון שבזכות יצחק אבינו ע"ה תצילני מיד הרשע הזה…

וכן בשחרית עשיתי כך, ואמרתי: 'בזכות אברהם אבינו הצילני מיד הרשע הזה', וכן במנחה אמרתי: 'בזכות יעקב אבינו ע"ה', ובסעודה רביעית אמרתי: 'בזכות דוד המלך ע"ה ובזכות אליהו הנביא זכור לטוב, הצילני מיד הבליעל הזה'.

סיימתי לברך ברכת המזון והנה תרדמה נפלה עלי, ואראה בחלומי חמישה זקנים מתווכחים ביניהם, זה אומר: 'אני אציל אותו', וזה אומר: 'אני הוא שאצילהו', ואחד מהם עמד וטען כנגדם: 'אתם לא הצלתם אותו בזמן שלכם, עכשיו זה הזמן שלי, אני הוא שאציל אותו!'

עד שענו כולם ואמרו: 'מאחר שהוא קיים כל ה-ד' סעודות וביקש את זכותנו, אם כן, צריכים כולנו לעמוד לימינו ולהצילו מרעתו. ועמדו כולם ואמרו לי: אנו אבות העולם אברהם, יצחק ויעקב, ודוד המלך ואליהו הנביא, אשר הזכרת אותנו וביקשת זכותנו, באנו להצילך! אל תירא ואל תחת ואל ירע לבבך!…

ותיכף נפתחה הדלת ונכנס הלסטים ולקח אותי והביאני לפני כלבו לטרוף אותי. והנה 'מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה", במקום שהכלב יתנפל עלי, ונהפוך הוא שהתנפל על בעליו וטרף אותו ומיד נעשה גל עצמות. תהילה לא"ל יתברך ברוך הוא, כי הפליא חסדו לי בעת מצור והציל נפשי מרדת שחת בר מינן.

הלכתי לחמור להתיר אותו מקשריו ורציתי ללכת לביתי, אבל בא הכלב ומשך אותי מבגדי ויסחבני ויביאני למקום אחד, והתחיל לחפור ברגליו, והנה בצבץ לו כד גדול של אבנים טובות ומרגליות, והמשיך לסחוב אותי למקום אחר וחפר גם כן, ונראה תחתיו כד גדול של זהב טוב. והעמסתי הכל על החמור ולמעלה כיסיתי בחיטים, כדי שלא יראו העוברים ושבים. ונהגתי החמור והלכתי, והכלב בא אתי וְלִוָּנִי כל הדרך, עד בואי לביתי כאשר ראיתם במו עיניכם.

אבא סיים את סיפורו, ופנה אלינו ואמר: מאחר שכל זה נעשה לי בזכות ארבע סעודות של שבת, אם כן, בני! מבקש אני מכם, עליכם לעשות כבוד השבת יותר מכפי יכולתכם, ותקיימו ד' סעודות בכל התענוג והכבוד. ואנו קיימנו כל דבריו, ומאז ועד עתה דרכנו להוציא ממון רב לכבוד שבת קודש.

שני החכמים שמעו בהתרגשות את הסיפור, ונחה דעתם. ובמוצאי שבת יצאו מביתו והודו לו על השבת הנפלאה והמתוקה.

[14] וכמו שאמר אליהו הנביא (בפתיחתו): 'אנת הוא דאפקת עשר תיקונין, וקרינן לון עשר ספירן, לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגלין ועלמין דאתגלין. ובהון אתכסיאת מבני נשא. ואנת הוא דקשיר לון ומייחד לון'…

[15] שלמה המלך כתב בספרו: "כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ" (קהלת יב, ה), ודבריו אלו עמוקים מני ים, ורחבים מאוד. ואנו נבארם בפן אחד:

בשעה שעלה ברצונו יתברך לברוא את בני האדם, ברא קודם כל מקום שבו יוכלו להתגורר, והוא הכדור שלנו – 'כדור הארץ'. ולאחר שברא את ה'כדור' ברא את בני האדם והניחם בתוכו.

והנה למראה עינים שטחי כל בני האדם מסתובבים באותו עולם, נושמים את אותו אויר, רואים את אותם נופים, טועמים את אותם טעמים…

כך זה נראה לעינינו…

בא שלמה המלך ומגלה לנו: דעו לכם זה לא נכון! לכל אדם ואדם יש עולם פרטי משלו. רגשותיו ותפיסתו השכלית הן יוצרות עולם.

חיי האדם הם לא בעולם החיצוני הנראה לעינינו, אלא אך ורק בעולמו הפנימי. האדם שוהה כל כולו בתוך עולמו הפנימי, שם הוא נמצא, שם הוא חי.

עולמו הפנימי הוא עולם שלם. עולם עם אטמוספירה משלו, עם נופים ומקומות, ועם דמויות ואנשים.

האויר שהוא נושם הוא האויר שנמצא בתוך חלל עולמו, הנופים שהוא רואה הם נופי עולמו, ויחסו לדמויות והאנשים שסביבו, הם כפי מה שמצוייר בתפיסת עולמו…

ולדוגמא: אדם שהרגש השולט בו הוא רגש הכעס, ותפיסת שכלו היא חשדנות, נוצר סביבו עולם תחום וסגור שבתוכו שולטים הכעס והחשדנות!

האויר שהוא נושם הוא אויר של כעס וחשדנות. והנופים שהוא רואה הם נופים הצבועים בכעס וחשדנות, והוא חושד בכל האנשים שסביבו…

ומכיון שהוא כל הזמן חי שם, בתוך עולמו הפנימי, הוא כבר התרגל, ולא שם לב למצבו. ויום אחד הוא לא מרגיש טוב וניגש לרופא, והרופא אומר לו: הלחץ דם גבוה, אסור לך להיות לחוץ וחשדן!

והוא מגיב: אני?! אני לחוץ וחשדן?! אני אדם סבלן ומאמין בכולם! ומתוך אינסטינקט הוא מסתובב אחורה ומחפש את האדם שהרופא דיבר עליו…

נו. באמת…

ומדבריו של שלמה המלך למדנו חידוש עצום: לעולם אין שני אנשים המתגוררים באותו עולם! אנשים עומדים או יושבים אחד צמוד לשני, והם נמצאים בשני מקומות שונים, לגמרי!

ואפילו אם שניהם ישבו ביחד בגן עדן, אחד ליד השני, יכול להיות שאחד יהיה בגן עדן (כי גם בעולמו הפנימי הוא בגן עדן) ואחד יהיה בגיהנם (כי בעולמו הפנימי הוא שוהה בגיהנם)…

וזה לשונו של הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה קצא): דע שאפשר שישב אחד אצל חברו במקום אחד בגן עדן, ולזה יהיו כל התענוגים והשעשועים וכל הש"י עולמות, וחברו לא ירגיש כלום ולא יהיה לו שום תענוג…

[16] בהיות אברהם אבינו בן מאה שנה נולד לו בנו יצחק. ובהיות יצחק אבינו בן ששים שנה נולדו לו יעקב ועשיו. וכעבור חמש עשרה שנה מלידתם נפטר אברהם אבינו בן מאה שבעים וחמש שנים.

יעקב בן החמש עשרה הצטער מאוד על פטירת סבו – מורו הגדול, וניגש לבשל סעודת הבראה ליצחק אביו.

במרחקים הסתובב עשיו בין השדות, וחיפש טרף… וגילו לנו חז"ל שביום פטירת אברהם הספיק עשיו להעפיל לפסגות רשע, ולמבצרי אופל…

וכך כתב יונתן בן עוזיאל (בראשית כה, כט בתרגום לעברית): ובאותו יום שמת אברהם, בישל יעקב תבשילים של עדשים, והלך לנחם את אביו, 'וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף', כי חמש עבירות עבר באותו היום: עבד עבודה זרה, שפך דם נקי, ובא על נערה מאורשה, וכפר בחיי עולם שיבוא, וביזה את בכורתו!

[17] בעל שם טוב על התורה (פרשת עקב – אות לח).

[18] וזה לשון רבינו משה מנרבונא זיע"א (מושב זקנים – שמות יט, ג):

לאה היתה נותנת על לבה נוכלא של זהב ובה חקוק: 'תּוֹרָה צִוָּה כו" ובה היתה הוגה יום ולילה…

[19] כך אמרו בפרקי דרבי אליעזר (פרק מא).

[20] וזה לשון הגר"א (אבן שלמה, פרק א – אות יא): ענין התורה לנפש דוגמת המטר לארץ, שמצמיח מה שנזרע בה, סם חיים או סם מוות, כן בתורה – מצמיח מה שבלבו. אם לבו טוב – תגדל יראתו, ואם בלבו 'שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה' – תגדל הטינא בלבו, כמו שכתוב: "וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד, י). וכמו שאמרו (שבת פח:): למימיינים בה סמא דחיי, ולמשמאילים בה סמא דמותא. על כן צריך לפנות לבו בכל יום קודם הלימוד ואחריו מעיפוש הדעות והמדות, ביראת חטא ומעשים טובים.

[21] בספר 'על שלשה דברים – גמילות חסדים' (עמוד 162), הובא הסיפור הבא:

בשכונת מגוריו של הגאון הרב אברהם פאם, ראש ישיבת 'תורה ודעת' בארצות הברית, התגורר יהודי מבוגר.

יום אחד חלה אותו יהודי והובל לבית החולים. כששמע הרב פאם על דבר מחלתו, החליט לשלוח לקשיש מכתב קצר, לדרוש בשלומו ולאחל לו החלמה מהירה.

מיד ניגש הרב פאם למלאכה – ניסח מכתב רצוף בדברי עידוד וחיזוק וסיים בברכות חמות לרפואה שלימה בקרוב. לאחר מכן מסר את המכתב למכר שעמד לבקר את החולה בבית החולים, ובכך נגמר הענין.

כשקיבל החולה הקשיש את המכתב, רחב לבו משמחה ומהתרגשות. אור חדש ניצת בעיניו. כעת לא הרגיש את עצמו כאוב, מיוסר ובודד. הרגשה טובה ונעימה אפפה אותו: הרב פאם חשב עליו ודאג לו!

בלב נרגש הטמין החולה את המכתב מתחת לכר שלמראשותיו. בכל פעם שנכנס לחדרו מבקר, היה מוציא את המכתב החשוב ומציג אותו בפני מבקרו בארשת חשיבות, כאילו היה זה אוצר יקר. 'ראית?' – שאל את כל אחד מאורחיו בנימת התפעלות – 'גדול הדור בכבודו ובעצמו דורש בשלומי ומאחל לי רפואה שלימה!'

מבקריו של החולה התפעלו אף הם מהכבוד שזכה בו. קרנו של החולה הקשיש עלתה בעיניהם, והם הביטו בו בהערכה מחודשת. הקלה היא בעיניכם? הרב פאם, מגדולי התורה בזמנו, טרח לשלוח לו מכתב כה ידידותי!

רק כעבור זמן, לאחר פטירתו של החולה, נודע לרב פאם עד כמה היה מכתבו יקר ללבו של החולה.

כאשר סיפרו לרב פאם כמה התרגש החולה וכיצד שמר על המכתב כעל בבת עינו, פרץ הרב פאם בבכי תמרורים.

'כבוד הרב' – שאלו מקורביו של הרב בחרדה – 'מדוע תבכה? עליך לשמוח על שהצלחת לרומם כל כך את רוחו של הזקן!'

הרב פאם נִעְנַע ראשו לשלילה והסביר: בוכה אני מכיון שכתיבת המכתב היתה קלה ופשוטה כל כך! רק שתי דקות ארכה לי מלאכת הכתיבה. אם בשתי דקות אפשר לעשות חסד עצום כזה ולגרום לאיש גלמוד שמחה גדולה כל כך – מה אומר על כל אותן שתי דקות שלא ניצלתי כראוי? איך אצדיק את הזמנים שבהם לא השתדלתי לעשות מעשי צדקה וחסד ולהחיות לב נדכאים?…

ונעתיק משם סיפור נוסף (עמוד 462):

כהרגלו מדי יום צעד הגה"ק רבי יחזקאל אברמסקי זיע"א לכיוון בית המדרש כשראשו שקוע בסוגיא עמוקה.

פתאום הגיע לאזניו קול יבבה דקיק. הרב אברמסקי עצר מתלמודו והתבונן מסביב, כדי למצוא את מקור הבכי. בפינת הרחוב צדה עינו ילדה קטנה בוכה בדמעות שליש.

'מה לך ילדה? מדוע תבכי?' שאל הרב את הפעוטה.

'החברות שלי העליבו אותי. הן אמרו לי שיש לי שם מצחיק', ענתה הילדה בקול בוכים.

'מה שמך' – שאלה הרב.

הילדה ענתה בביישנות.

'אמרי לחברותיך שהרב אברמסקי אומר שיש לך שם יפה מאוד!' קבע הרב בפסקנות.

חיוך מאושר הבקיע את מסך דמעותיה של הילדה. הנה, הרב בכבודו ובעצמו אומר שיש לה שם יפה!

המשיך הרב אברמסקי בדרכו, והילדה שבה בשמחה לחברותיה.

עוברים ושבים שהיו ברחוב התפלאו מאוד לפשר המחזה שנגלה לעיניהם. הרב אברמסקי, גדול בישראל ותלמיד חכם עצום, טרח לנחם איזו זאטוטה בענין קטנוני ומגוחך!

אחד העדים למחזה מיהר להדביק את צעדיו של הרב.

'יסלח לי, כבוד הרב', פנה אל הרב אברמסקי בכבוד ובדרך ארץ, 'מדוע הטריח הרב את עצמו להרגיע ילדה קטנה שנפגעה בשל ענין של מה בכך?'

הרב אברמסקי היישיר מבטו לעבר השואל: 'לא נכונה היא גישתך', העיר לו. 'לעודד את רוחה של ילדה יהודיה – ולא משנה באיזה נושא מדובר – אין זה דבר פעוט'.

והרב אברמסקי המשיך והסביר:

'נאמר (בישעיה כה, ח) כי לעתיד לבוא ימחה ה' דמעה מעל כל פנים. מי לנו גדול ממלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. ואם בעיני הקדוש ברוך הוא אין זה נחשב קל ערך למחות דמעה מעל פניו של יהודי – מי אנחנו כי נחוש שאין זה מכבודנו למחות דמעה מעל פני הסובבים אותנו?'…

[22] וכך כתב הגה"ק רבי נתן נטע שפירא בספרו מגלה עמוקות (תרומה – ד"ה במדרש): הוציאם ממצרים וקירבן לפני הר סיני, "הָהָר חָמַד אֱלֹהִי"ם לְשִׁבְתּוֹ" (תהלים סח, יז), ושם נתקנו ארבעת יסודותיהם.

על ידי שעמדו למרגלות הר סיני, שעליו נאמר: "אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג, ה), טיהרו את יסוד העפר.

והקב"ה ציוה אותם לכבס את בגדיהם, שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" (שם יט, י), ובכך טיהרו את יסוד המים.

ואז ירד הקב"ה על הר סיני, "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ, וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד" (שם פסוק יח), ובכך טיהרו את יסוד האש.

וכאשר אמר הקב"ה את הדיבר: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (שם כ, ב), פרחה נשמתם מהם, כמו שנאמר: "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ" (שיר השירים ה, ו), ואז, טיהרו את יסוד הרוח.

[23] וסימנן של שבע המצוות שמדרבנן הוא: נ"ע בשמח"ה, דהיינו: נטילת ידים, עירובין, ברכות (שהרי כל ברכות הנהנין חיובן מדרבנן, מלבד ברכת המזון שחיובה מדאורייתא), נר שבת, מגילה, חנוכה, הלל (מגלה עמוקות, פרשת ואתחנן – אופן עה).

[24] ובענין זה סיפר הגאון רבי אברהם זיידא ('הרב המנהיג והרופא' – עמוד 662), וזתו"ד: הגה"ק רבי שמואל הלר ששימש כרב בצפת, נתפרסם כגאון עצום בתורה ובנוסף לכך כרופא מומחה אשר ידע להתאים תרופה למחלה.

הדבר היה לפלא: אימתי הוא הספיק ללמוד רפואה?

ורבי שמואל מעולם לא השיב על כך.

אך פעם אחת היתה עת רצון מיוחדת ובאותה הזדמנות הוא גילה מהיכן רכש את הכרתו במבנה גוף האדם.

וכך סיפר, אבי היה מחסידיו של החוזה מלובלין, וכשהייתי ילד לקחני אבי ללובלין, ובאותה שנה זכיתי להשתתף בליל הסדר שנערך בבית של החוזה מלובלין.

החוזה ישב וקרא את ההגדה וכשהגיע לפיסקא: 'במורא גדול – זה גילוי שכינה', נפל עלי אימה ופחד, הרגשתי שכל אברי נדלקים באש שאין לה שֵׁם…

ונפלתי מתחת לשולחן, ושם זכיתי לראות את גופו של החוזה מואר כולו בשלהבת אש… גופו הזדכך ונעשה ספירי – שקוף, ולנגד עיני נגלו כל אבריו הפנימיים של החוזה… באותם רגעים קיבלתי את חכמת הרפואה במתנה.

[25] סיפר הגה"צ הרב שלום שבדרון זיע"א (שאל אביך ויגדך, חלק א – עמוד נה), וז"ל:

ניגש פעם יהודי להרב קסטל, שהיה תלמיד חכם מופלג ורב חשוב והאריך ימים הרבה, ובפי היהודי טרוניא מרה:

מה יהיה אתי? מדי שנה בשנה הולכים ביום הכיפורים לבית הכנסת, מתענים ומתפללים כל היממה, אבל אחרי זה הכל חוזר למה שהיה!…

השיב לו הרב קסטל:

אל נא תהיה מודאג, ואמשול לך משל, למה הדבר דומה – למי שחופר בור באדמה רכה, האדם חופר ומוציא החוצה את ערימות העפר, אבל מפני שהעפר הוא רך הוא מתפורר וגולש חזרה וממלא את החפירה. בגלל זה נאלץ האדם לחפור פעם שניה, ולפעמים גם פעם שלישית עד שחפירתו עלתה לו. אבל ההבדל בין החפירה הראשונה לחפירות הבאות הוא, שבעוד שזו היא קשה, הרי בכל פעם שהוא חופר מחדש, נעשית העבודה קלה יותר, עד שהעפר שוב איננו חוזר לכסות את הבור.

כך הוא הדבר עם היהודי בימי הכיפורים שלו, מדי שנה האדם חופר בעפר שלו, שהוא הגוף, עד שהוא מתרכך כמו שראוי לו!…

[26] ראה באריכות בספר לוית חן (בראשית – עמוד ס) לגאון רבי ראובן נח כהן.

[27] בני יששכר – שבת וראש חודש (מאמר א – אות ז).

[28] זוהר חי (בראשית, דף כח ע"ב – ד"ה 'עצם מעצמי').

[29] ראה שער הפסוקים (פרשת ויצא – ד"ה 'ויאהב יעקב').

[30] וממנה יצא יהודה, סוד מלכות בית דוד, ומלך המשיח.