כחו של לימוד זכות
תפילת שחרית של שבת קודש הסתיימה, והחזן החל קורא בתורה: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" (שמות יח, א)…
הקריאה בתורה הסתיימה, ובהפסקה הקצרה שבין הקריאה לתפילת מוסף, פתח יוסי את ספר התהלים והחל לקרוא את פרקי התהלים היומי (י"ז לחודש).
בעודו קורא, נעצרו עיניו במילים "עֲשֵׂה לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן… שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל נְסִיכֵימוֹ" (תהלים פג, י-יב)…
ומחשבותיו נעצרו: בתחילת הפרשה קראנו על יתרו כהן מדין, ועתה אני קורא על ארבעת נסיכי מדין: עֹרֵב, זְאֵב, זֶבַח וצַלְמֻנָּע.
מענין מי הם?
והוא פתח את ספר שופטים (פרק ו) והחל ללמוד:
בשנת 2676 לבריאת העולם,[1] החלה הדרדרות רוחנית בעם ישראל, והם נפלו לחטאים ועוונות קשים מאוד.
מעשיהם הרעים עוררו בשמים קיטרוגים נוראים, ומדת הדין תבעה את שלה. וקבלה! הקב"ה העניש אותם ומסרם ביד מִדְיָן. וכמו שנאמר: "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים" (שם פסוק א).[2]
אותם שבע שנים שהיו תחת מדין, היו שנים קשות ומרות. מאוד. מדין התעללו בישראל בכל הדרכים האפשריות.
בני ישראל צעקו אל הקב"ה, והוא רצה להושיע אותם, אך לא היתה אפשרות להתגבר על מדת הדין, כי לא נמצא בישראל שום אדם שילמֵד זכות על ישראל![3]
עד שנמצא האדם שלימד זכות.
וכך מבואר בהמשך הפסוקים: באחד הימים השיג יואש בן אביעזר בן גלעד בן מנשה בן יוסף (בנו של יעקב אבינו) כמות מסויימת של חיטים,[4] והוא לקח אותם לגת כדי לַחבוט בהם. בנו, גדעון, הצטרף אליו לעוזרו.
יואש היה חובטן וגדעון כוברן.
אמר גדעון לאביו: אבא, זקן אתה, ואם יבואו האויבים לא תוכל לנוס, לֵך אתה ואני אחבוט.
יואש הסכים, וגדעון הרים את קורות בית הבד והחל לחבוט את החיטים.
בעוד גדעון חובט, ירד מלאך מן השמים וישב לידו. וכמו שנאמר: "וַיָּבֹא מַלְאַךְ ה' וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן" (שם פסוק יא).
לאחר שסיים, פנה אליו המלאך ואמר לו: "ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל" (שם פסוק יב) – שנתן לך כח כזה.
כאשר ראה גדעון את המלאך החל מיד ללמד זכות על ישראל! וכך אמר: "בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן" (שם פסוק יג).
ואיזה זכות לימד?
לא חיפש מעשים טובים, ולא העלמת המצב, אלא עורר רחמים וחסדים, שאנחנו עמו וצאן מרעיתו וקרויים אנו בנים למקום.
וכך אמר: אתמול היה ליל הסדר, ואבי קרא את ההלל. ושמעתיו שהיה אומר 'בצאת ישראל ממצרים', ועתה נטשנו! אם צדיקים היו אבותינו – יעשה לנו נס בזכותם. ואם רשעים היו – כשם שעשה להם נפלאותיו חינם כן יעשה לנו 'ואיה כל נפלאותיו'?!
ומכיון שעורר זכות על ישראל, בחר בו הקב"ה למושיע. וכמו שנאמר: "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ" (שם פסוק יד) –
ופירש רש"י (שם): 'וַיִּפֶן אֵלָיו' – הקדוש ברוך הוא בעצמו. 'בְּכֹחֲךָ זֶה' – בכח הזכות הזה שלימדת סניגוריא על בני.[5]
ויאמר גדעון: "בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי" (שם פסוק טו).[6]
המחזה האלקי נמשך, ובסיומו בנה גדעון מזבח להקב"ה, וכמו שנאמר: "וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעַפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי" (שם פסוק כד).
והנה המילים 'עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעַפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי', טעונים הבהרה, והרי כיום נעלם מקומו של המזבח הזה, ואם כן איך אומר הפסוק: 'עַד הַיּוֹם הַזֶּה'?
תפילת מוסף החלה, ויוסי התאמץ בכל כחותיו לקרקֵע את מחשבותיו…
ולפני שנמשיך נציין שכל השיחה מתבססת על דבריו של הגה"ק רבי יצחק צבי ברענפלד זיע"א (מישרים מגיד – פרשת יתרו).[7] ולא נציין זאת שוב…
המלחמה מתחילה…
התפילה הסתיימה, ויוסי, כהרגלו, החל ללמוד את העניין מתחילתו:
המבול הסתיים, ומהתיבה יצאו נח ושלשת בניו: שם, חם ויפת. והתיישבו בעולם החרב… אט אט החל העולם להתאושש, ומשלשת בני נח התיישב העולם שוב.
כעבור 300 שנה (בערך) נשא אברהם אבינו את שרה, שהיתה מצאצאי שם (בן נח), וממנה נולד לו, בנו: יצחק.
במהלך השנים נשא את הגר שהיתה מצאצאי חם, וממנה נולד לו בנו, ישמעאל.
ולאחר פטירתה של שרה,[8] נשא לאשה את קטורה, שהיתה מצאצאי יפת,[9] וממנה נולדו לו ששה בנים: זִמְרָן, יָקְשָׁן, מְדָן, מִדְיָן, יִשְׁבָּק וְשׁוּחַ.
בנו הששי של אברהם,[10] מדין, היה קליפה קשה ומרה מאוד, שכל עניינה היה זנות ועבודה זרה –
'מדין היא קליפת יסוד דסטרא אחרא, היינו קישור עבודה זרה וזנות כאחד'.[11] 'והיא הקליפה (קליפת מדין) העומדת נגד התורה דוקא, וסודה: "אֵשֶׁת מִדְיָנִים" (משלי כא, יט).[12]
לאחר שירדה הטומאה הנוראה הזו והתלבשה בתוך גופו של מדין. התחתן ונולדו לו חמשה ילדים טמאים, והם: "עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה" (בראשית כה, ד).
השנים חלפו, ואברהם אבינו בא בימים, לכן החליט לחלק את הירושה בחייו.
ליצחק בנו העניק "אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ" (שם פסוק ה), ולשאר בניו שנולדו לו מקטורה "נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם"[13] (שם פסוק ו).
מדין קיבל את המתנות מאביו אברהם, והלך והתיישב לאורך החוף המזרחי של מפרץ אילת, מאילת בצפון ועד חצי האי ערב שעל חוף ים סוף – בדרום.[14]
והטומאה החלה בתהליך כיבוש היקום…
כמה עשרות שנים בלבד חלפו מאותה עת, והקב"ה שלח לעולם את נשמתו של יוסף הצדיק.
מדתו של יוסף היתה יסוד דקדושה, ותפקידו היה להכניע, להשפיל ולמגר את קליפת מדין (שהיא כזכור, מדת יסוד דסטרא אחרא).[15]
והטומאה שראתה את יוסף בתור אויבה הגדול ביותר, החלה לטוות את קורי העכביש…
מזימתם של המדינים…
שנים עשר בנים ובת אחת נולדו לו, ליעקב אבינו. בנו האחד עשר היה יוסף, בנה של רחל.
למרות שיוסף היה בין האחים הצעירים ביותר, הוא עורר קנאה ושנאה אצל אחיו הגדולים ממנו. והטעם לכך מבואר בתחילת פרשת וישב, בה אנו קוראים על חלומותיו.
בתחילה חלם יוסף שהוא ואחיו מאלמים אלומות בתוך השדה, ופתאום קמה אלומתו ונצבה בקומה זקופה, וכל שאר האלומות של אחיו הקיפו אותה והשתחוו לפניה. כשסיפר יוסף לאחיו על חלומו, הם כעסו עליו מאוד, ובלבם התעוררה שנאה. כיון שמשמעות החלום היתה שהוא ימלוך על כל אחיו, והם ישתחוו לפניו – ולזאת הם לא הסכימו בשום אופן.
לאחר מכן חלם יוסף חלום נוסף, והפעם לא באלומות השדה אלא בכוכבי השמים. בחלומו ראה יוסף את השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לו. שוב, משמעות החלום היתה שבעתיד הקרוב או הרחוק הוא ימלוך, ואביו ואמו וכל אחיו ישתחוו לו. את החלום השני סיפר יוסף לא רק לאחיו אלא גם לאביו – יעקב אבינו – וגם הוא כעס עליו וגער בו.
כתוצאה מהחלומות הללו ומהמשמעות הברורה שמסתתרת מאחוריהם, התעוררה בלב האחים קנאה גדולה כלפי יוסף, והחליטו לשים קץ לכל החלומות הללו.
ויהי היום ואחי יוסף הלכו לרעות את צאן אביהם – יעקב – בשכם. ויעקב אבינו שדאג לבניו, שלח את יוסף לראות את שלום אחיו. האחים ראו את יוסף והחליטו להרוג אותו, כפי שאמרו: "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (בראשית לז, כ), אולם בפועל זה לא עלה בידם, כי על חייו של כל יהודי ישנה שמירה גדולה מאוד משמים, ומלוים אותו עשרת אלפים מלאכי שמירה מצד ימינו, ועוד אלף מלאכי שמירה מצד שמאלו, ומי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לפגוע בו לרעה.
לאחר מכן ניסו האחים להיפטר מיוסף על ידי שהשליכו אותו לבור עמוק. בנוגע לבור זה התורה אומרת: "וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (שם פסוק כד), ומדייקים חז"ל (שבת כב.) שרק ממים היה בור זה ריק, אך בנחשים ועקרבים הוא היה מלא בשפע גדול. לכן היה ברור לאחים שמבור זה בוודאי לא יֵצֵא יוסף חי… אך להפתעתם הרבה שום נחש או עקרב לא נגע בו לרעה.
לאחר מכן החליטו האחים למכור את יוסף לעוברי אורח שיזדמנו להם, ובכך לסלק אותו מעל פניהם, ואז – חשבו בלבם – בוודאי כבר לא תהיה שום מציאות בעולם שאי פעם יוסף ימלוך עליהם…
ובַצד עמדה קליפת מדין והביטה בעינים בורקות על כל המהלך. וכשראתה שהאחים החליטו למכור את יוסף, מיד שלחה את נציגיה בני מדין לקנות את יוסף.[16]
לאחר שיוסף היה בידה, טיכסה עצה כיצד לטמאות אותו כליל. ולאחר מחשבה החליטה למכור אותו למצרים שהיתה המקום הטמא ביותר בעולם. ולא הסתפקה בכך, אלא גם במצרים חיפשה את האדם הטמא ביותר, ומצאה את פוטיפר…[17]
כמו שנאמר: "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים" (בראשית לז, לו).
יוסף הוכנס לביתו של פוטיפר, וקליפת מדין פצחה בריקוד…
ניצחונו של יוסף…
אך שמחתה היתה מוקדמת מדי. התברר לה שהמהלך שלה לא היה רעיון טוב. בכלל. לא רק שיוסף הצדיק לא נטמא, אלא אדרבה, מכח הנסיונות שעברו עליו עלה ונתעלה עד שהגיע לדרגת צדיק גמור!
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור יורם – חלק ב עמוד רכו, מהדורת תש"פ), וזתו"ד:
יהודי הוא הנברא היחיד (בכל המציאות כולה) שיש בתוכו שתי נפשות: נפש בהמית ונפש אלקית.
ולכן חייו של היהודי הם החיים הסוערים ביותר שבמציאות!
אצל כל יהודי מתנהלת בכל יום ויום ובכל רגע ורגע מלחמה בין הנפש האלקית לבין הנפש הבהמית, מלחמה קשה שמטרתה ברורה: מי ישלוט על גוף האדם!
אמנם הגוף של יהודי במהותו הוא גוף קדוש כמו ספר תורה (שבת קה:), אבל בגלל שיש לגוף אילוצים רבים להתעסק עם החומר (אכילה, ממון וכדומה), זה מפיל אותו מקדושתו.
אדם שלא יודע לקדש את החומר, נעשה דומה במעט לבעלי חיים שמהלכים על ארבע, כמו שאומרת הגמרא (חגיגה טז.): שבשלשה דברים דומה היהודי למלאכי השרת – יש לו דעת כמלאכי השרת, ומהלך בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומדבר בלשון הקודש כמלאכי השרת.
ובשלשה דברים דומה היהודי לבהמה – אוכל ושותה כבהמה, ופרה ורבה כבהמה, ומוציא רעי כבהמה.
לכן עבודת היהודי להגביר את הנפש האלקית על הנפש הבהמית. הנפש האלקית צריכה לתת כמה שיותר כחות לצד המלאכי שבה, שהדיבור יהיה קדוש, שהראיה תהיה קדושה, שהדעה תהיה צלולה. כשאדם לומד ש"ס ופוסקים המוח שלו מתיישר, כל הקושיות והתירוצים שיש בש"ס הם כדי ליישר את ההדורים עם המוח, וזו עבודה גדולה.
כל יהודי צריך לזכור, שמטרתו בעולם הזה, לנצח את היצר באופן של קביעות, אסור לתת ליצר לנצח. רק כשיהודי מנצח את היצר הוא נקרא גבור, איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד מ"א), כי הכתוב אומר: "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" (תהלים קג, כ) מי נקרא גבור עושה דברו? זה אדם שיודע לשלוט על יצריו, כגון על היצר של הכעס ושל הנקמה והאיבה ושל האישות – זו הגבורה האמיתית.
וגם ב'גִּבֹּרֵי כֹחַ' ישנם שתי דרגות כלליות:
הדרגה הגבוהה – כשהרע כולו נהפך לטוב, דהיינו כשאדם זוכה להכניע את הרע לגמרי ולהפוך אותו לטוב, הוא נקרא 'צדיק גמור', ועליו נאמר 'צדיק וטוב לו', כלומר צדיק שיש בו רק טוב, הוא מחזיק ברשותו רק דברים טובים.
והדרגה השניה – שהרע שבו עדיין לא נהפך כל כולו לטוב, הוא נקרא 'צדיק שאינו גמור', הוא צדיק, אבל חסר לו עדיין משהו בזיכוך. והיינו שאף פעם הרע לא שולט עליו, אבל הוא עדיין מחזיק אצלו מעט מהרע, דהיינו שהרע נמצא אצלו בפוטנציאל.
תפקיד האדם להגיע כל ימיו לצדיק גמור, וכל אדם שהגיע למדרגה זו, לעולם לא ישלוט בו הרע ובזרעו עד עולם.
אומר המגלה עמוקות (פרשת בלק – ד"ה 'ויך את האתון') ש'יוסף הצדיק' גימטריא שס"ה, מכיון שיוסף הצדיק הגיע לבחינה כזאת שהוא הצליח להכניע את כל הנימים הדקים של כל השס"ה לאוין, והוא יכל להגיע עד המרכבה העליונה ולהביט עד קצה הקצוות של השכינה.
ועליו נאמר: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף" (בראשית מט, כב) – למטה, "בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" (שם) – למעלה, עינא פקיחא דלא נאים תדיר. "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שם מח, טז), כמו שהדג אין לו גבות, אין מסתור, זה נקרא צדיק גמור.[18] לכן 'יוסף הצדיק' – שלש מאות ששים וחמש, זו שלימות…
תשעים ושלש שנה שהה יוסף במצרים, ולאחר פטירתו ופטירת שאר אחיו, החל שעבוד מצרים…
שלשת יועצי פרעה
ארץ מצרים היתה עַרְסָהּ של האנטישמיות בעולם. בה הושמעו, לראשונה בתולדות העולם, תלונות אודות ריבוי בני ישראל.
בראשות המדינה עמד הצורר המצרי – פרעה, וכאשר ראה את ריבוי הילודה בעם ישראל, קרא למשרתו ואמר לו: קרא לי מיד לשלשת הפרשים הטובים ביותר!
לתוך הארמון נכנסו שלשה גברים גבוהי קומה וחסונים, והקסדות בידם… 'קראת לנו, אדוני המלך?'
כן. יש לי תפקיד בשבילכם.
אחד מכם ילך למדינת ארם לקרוא ליועצי בלעם בן בעור.[19]
השני ילך למדין להזמין את יתרו.[20]
והשלישי ירחיק לארץ עוץ אשר בארץ קדם ויקרא לאיוב.[21]
ואל תעיזו לחזור בלעדיהם!
השליחים יצאו לדרך…
והנה בספר הזוהר הקדוש (יתרו דף סט ע"א) מצאנו שכתב כך (בתרגום לעברית):
שלשה חכמים יועצים היו לו לפרעה, שלשה יועצים שינקו את כל כחם מהטומאה והסטרא אחרא:
היועץ הראשון היה יתרו, השני איוב, והשלישי בלעם.
הראשון היה יתרו שחכמתו היתה גדולה, עד שלא היתה עבודה וממונה ושמש וכוכב השולט על ממשלתו, שלא היה יודע עבודתו הראויה לו והשימוש שלו.
בלעם היה מכשף בכל מיני כישוף בין במעשה בין בדיבור.
ואיוב ינק את כחו מהסטרא אחרא על ידי היראה שהיה ירא מהם. כי איוב היה בעל יראה גדולה מהסטרא אחרא, וביראה זו היה עיקר כחו ועבודתו.[22]
ממשיך הזוהר (שם) ומגלה:
יתרו היה צריך לעבוד עבודתו של הסטרא אחרא תמיד, בין בזמן שהיה צריך לו לאדם איזה דבר ממנו בין בזמן שלא היה צריך, כדי שהסטרא אחרא יהיה דבוק אליו בשעה שיצטרך לו.
בלעם נדבק באותם כשפים.
ואיוב דבק ביראתו.
שלשת היועצים הגיעו לפרעה, והתיישבו. ופרעה פתח ואמר: יש לי בעיה קשה מאוד, ואני אסכם אותה במילה אחת: 'יהודים'!
"הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שמות א, ט)… ולא מוצא חן בעיני שהם עם בפני עצמו, אני רוצה שבממלכתי יהיה רק עם אחד!
על כן חשבתי על תוכנית פעולה!
נגרום להם כאֵלו צרות נוראות, מרות וקשות, עד שהם יבינו שזה קורה להם כי הם מובדלים מאתנו. ואז, כדי להפטר מהצרות, הם יסכימו להשיל מעליהם את הזהות היהודית ויתחברו עמנו להיות לעם אחד!
וכך נעשה:
"הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה" (שם פסוק י)… – בתחבולות נקום להעיק עליהם ולהמעיטם. רק בתחבולות נצליח במעשינו. והשלב הראשון הוא להפוך אותם לעם עני ודל…
"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים" (שם פסוק יא) – נחוקק חוק כזה: כל אדם שלא זורם בעורקיו דם מצרי טהור, עליו לשלם מיסי גולגולת, ומיסי בשר, מיסי ישוב, מקום חניה, ומיסי… ומיסי…
ובנוסף לכך "לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם" (שם) – נפקיע על פי החוק עסקים ורכוש של יהודים, נסלק את היהודים מן המסחר, נאסור עליהם לעסוק כעצמאיים במלאכה ובמסחר לסוגיו, וכן נאסור עליהם לנהל עסקים ולסחור בירידים ובתערוכות.
ואט אט נחֵל גם במעשי אלימות ותוקפנות נגד היהודים, עד שנצליח להפוך אותם לעבדים ונעביד אותם "בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה" (שם פסוק יד)…
ועתה, קראתי לכם יועצַי הבכירים, מה דעתכם על המפרט?
איוב ישב ושתק… כמו דג.
בלעם שפשף את ידיו בהנאה, ואמר: רעיון מצויין! ככה בדיוק צריך לעשות!
ויתרו, קם ממקומו נסער: פרעה, אתה לא נורמלי! לא מתנהגים ככה.
פרעה התעצבן ורצה להורגו, ויתרו ברח…
והמדיניות המצרית החלה! מספר מעשי ההתעללות וההשפלה הלכו וגדלו…
התוכנית של פרעה היתה נראית מושלמת. אך הוא טעה בכך שלא הביא בשיקולים שלו את נשות ישראל…
כחן של נשות ישראל
כך אמרו בגמרא הקדושה (סוטה יא:): דרש רב עוירא – בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל.
וכתב הגה"ק רבי יעקב יחזקיהו גרינוואלד בספרו ויגד יעקב (חלק ב – עמוד תסט ועמוד תפו) וזתו"ד:
הנשים במצרים גידלו את ילדיהם על ברכי תורה ויראה, והשגיחו על כל ילדיהם שלא ישנו את שמם לשונם ומלבושם.[23]
כל אמא היתה מקפידה על הלבוש של ילדיה, שילבשו לבוש יהודי ויֵראו כמו יהודי, מהתספורת שבראש ועד הנעל שברגל. והשגיחו שלא יתערבו בגויים ולא ילמדו ממעשיהם.
ולכן, הבתים היהודים שבמצרים היו ניכרים ביהדותם ובקדושתם, וכך נאמר: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם…" (שמות יב, כז).
ופירש אבי הגה"ק רבי משה גרינוואלד, בציווי שציוה הקב"ה את משה רבינו להקריב קרבן פסח, נאמר: 'אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל'.
וצריך להבין מדוע הדגיש הפסוק אשר פסח על בתי בני ישראל, היה מספיק לכתוב על בני ישראל?
אלא שהדגיש הפסוק מה הטעם שזכו ישראל להגאל ממצרים, כי בתיהם של היהודים היו קדושים. באופן שכשבאו לבית יהודי היה ניכר שהוא בית ישראל, וזאת היתה עיקר הזכות דלא לבד שהם בעצמם היו כשרים, אלא דאגו שכל האוירה והאופי שבבית יהיה אופי יהודי![24]
אחת מנשות ישראל הכשרות שהיו באותו הדור היתה יוכבד אשתו של עמרם. ובשנת 2368 לבריאת העולם נולד לה בנה משה…
אותו משה העתיד להוריד את התורה מן השמים. ובצד עמדה קליפת מדין, העומדת נגד התורה דוקא, בסוד "אֵשֶׁת מִדְיָנִים" (משלי כא, יט),[25] וחרקה שינים…
הרשת הולכת ומתהדקת
מכיון שגזירת "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב) היתה בשיאה, בנתה אמו, יוכבד, תיבה קטנה, הניחה אותה בנילוס, ולתוכה הכניסה את משה…
באותו זמן ירדה בתיה בת פרעה לנילוס וראתה תיבה קטנה ששטה לה לאיטה בין סבך קני הסוף.
"וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה" (שם ב, ה-ו), ודרשו בגמרא הקדושה (סוטה יב:) כך:
בתיה עמדה על החוף ושלחה את ידה לכיוון התיבה ונעשה לה נס ונתארכה ידה עד שהגיעה אל התיבה,[26] ואז, 'ותפתח ותראהו את הילד' – אמר רבי יוסי ברבי חנינא: ראתה שכינה עמו! ובתיה מחליטה לאמץ את משה לבן!
משה התינוק נלקח לביתו של פרעה. לתוך המבצר העולמי של הטומאה!
וקליפת מדין החלה לשורר ולרקוד. 'עתה זה סופי! משה בידינו'!
והאמת שהיה הרבה צדק בדבריה, שכן בביתו של פרעה הסתובבו מכשפים, קוסמים ומעוננים…
פילוסופים, הוגי דעות, ואנשי מחשבות.
ובנוסף, כל הנאות העולם היו מצויים שם כמים. אוכל, כסף, וכל מיני צורות נאות.
ואם כן – הרהרה קליפת מדין לעצמה – אין למשה סיכוי להנצל…
אך שוב היא נוחלת אכזבה!
למרות שמשה גדל בביתו של פרעה, הוא לא חוטא! לא במעשה, לא בדיבור, ואפילו לא במחשבה!
משה נשאר זך ונקי כיום הוולדו!
בגיל שתים עשרה יוצא משה אל אחיו ורואה בסבלותם. לבו נתמלא ברחמים ובחמלה ועיניו הטהורות מצטעפות בדמעות,,והוא החל לעזור להם…
בעודו עוזר, קלטו עיניו קבוצת אנשים העומדת ואותות צער על פניהם. משה מיהר למקום, ורואה איש מצרי מתעלל באכזריות נוראה באיש עברי מאחיו. משה מזדעזע – כך מתעללים? ללא בושה? ללא שמץ רחמים?
ומשה מכה את המצרי וקובר את גופתו עמוק בתוך החול…
לאזניו של פרעה מלך מצרים הגיעה הידיעה: נכדך המאומץ, משה, הרג שוטר מצרי! ופרעה פוסק: 'גזר דין מוות למשה'. משה ניצַל ומגיע למדין ושם הוא נפגש עם יתרו…
והצבע חזר לפנים של קליפת מדין: זהו! משה לא יצליח להמלט מטומאתו הנוראה של יתרו! יש! משה בידינו!…
והנה, אחרי שתיאר הזוהר (שהבאנו למעלה) את הכחות שהיו לשלשת יועצי פרעה, המשיך הזוהר ותיאר את הכח שהיה למשה. וזה לשונו (בתרגום):
אשרי חלקו של משה רבינו שהוא היה מסתכל ומשיג למעלה בכל הקדושות העליונות, והסתכל והשיג במה שלא היה רשות לאדם אחר להסתכל… (והזוהר ממשיך ומאריך).
וביום אחד נפגשו משה ויתרו – שני אנשים בעלי עוצמות רוחניות אדירות מאוד – ועמדו זה מול זה…
והמאבק החל. מי מביניהם יצליח לשנות את תפיסת העולם של השני.
המאבק היה קשה וארוך, וללא הכרעה כלל. משה נשאר בקדושתו, ויתרו בטומאתו!…
והשנִים המשיכו לחלוף…
סוף סוף יתרו נכנע…
בט"ו בניסן שנת 2448 לבריאת העולם, התאספו כל ישראל ברעמסס שבמצרים, ומשם יצאו יחדיו אל המדבר…
מרעמסס נסעו לסוכות, והמשיכו במסעם דרך המקומות הבאים: אֵתָם, פי החירות, מרה, אילימה, ים סוף.
על גדות ים סוף נעמדו ישראל בחוסר אונים… הקב"ה ביטל את כל חוקי הטבע, ועם ישראל עברו בתוך הים…
התהודה שנוצרה ממעשה זה היתה עצומה! "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן" (שמות טו, יד-טו)!
ועם ישראל המשיכו במסעם…
בט"ו אייר הגיעו למדבר סין ובאותו יום נגמר להם הלחם שהוציאו ממצרים, עם ישראל נכנסו ללחץ והתלוננו… הקב"ה שמע את תלונותם והוריד להם את המן שסודו היה גדול ונשגב.
והמסע המשיך… דפקה, אלוש, ובהגיעם לרפידים גילו שאין שם מקורות מים, ובלבם החלה לנשוב רוחות סערה… האם כדאי כל הדרך שעשינו… האם יש מישהו שחושב עלינו, מתעניין בנו? ספקות… ספקות…
ומשה רבינו עומד ורואה, מסתכל ומבחין, ספקות נוראים בלבולים מבהילים, וכמו שנאמר: "עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שם יז, ז). כך עברו יומיים, וכל המים שהיה בכליהם אזלו, ושוב החלו התלונות… ה' התגלה למשה וציוה אותו: קח את מטך והכה בצור ויצאו ממנו מים, וכך היה.
ומכיון שברפידים עם ישראל נפלו לספקות באמונה, אותם הספקות והחששות התפשטו באויר עד שעברו אלף ומאתים קילומטר והגיעו אל עמלק, נכנסו בו ועוררו את כחו… כח הספק!
ועמלק, אסף במהירות שלל כלי נשק, תחמושת, אמצעֵי לחימה, סוסים, פילים וגמלים, ציוד מכני ואספקה… ונערך למלחמה נגד ישראל…
העמלקים נוצחו ורק מספר עמלקים בודדים הצליחו להימלט מהמלחמה… מוכים וחבולים, חזרו לארצם… והדי הנצחון הדדו בכל הארץ…
ובמדין הרחוקה הסתובב יתרו כארי בסוגר…
סוף סוף, הטומאה הנוראה שהקיפה את כל מציאותו של יתרו, נבקעה! וכמו שכתב בזוהר הקדוש (יתרו דף סט ע"א), וז"ל (בתרגום):
'יתרו לא חזר בכל זאת להקב"ה (פירוש: אף על פי שראה את עשרת המכות זה לא השפיע עליו), עד שיצאו ישראל ממצרים וראה שכל אלו קשרי הכישופים והצורות של הסטרא אחרא שקשרו המצרים על ישראל שלא יצאו מעבודתם לא הועילו כלום לעכב את יציאת ישראל ממצרים, ואחר שטִבֵּע הקב"ה את המצרים בים, אז שב וחזר לעבודתו של הקב"ה'…[27]
באותה שעה שיתרו חזר בתשובה, נכנעה קליפת מדין. ומכיון שנכנעה, יכלה התורה הקדושה לרדת לעולם…
נשים קיבלו את התורה – תחילה
בא' סיון הגיעו עם ישראל להר סיני, ועמדו נרגשים לפני ההר, מצפים ומחכים למתן תורה.
ואז, הקב"ה אמר למשה, לך שאל את הנשים של עם ישראל אם הם מסכימות לקבל את התורה, ואם הם יסכימו אז תשאל את הגברים אם הם מסכימים. שנאמר: "וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִי"ם וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ג). 'בֵית יַעֲקֹב' – אלו הנשים, 'בְנֵי יִשְׂרָאֵל' – אלו הגברים.
וממשיך הקב"ה ואומר למשה, הטעם שאני אומר לך לשאול את הנשים תחילה מכיון שרק על ידם יכול להיות קיום לחיים של תורה.
האשה היהודית היא עיקר הבית, ובה תלויים כל קיום התורה והמצוות.
וזה לשון הרבי מליובאוויטש (תורת מנחם, תשמ"ג־ב – עמוד 1086): הנה בכחה של כל אשה בישראל לפעול על בעלה, כידוע הפירוש הפנימי במאמר רז"ל,[28] שאשה כשרה עושה רצון בעלה, שהיא פועלת ועושה את רצון בעלה, היינו שהיא מבטלת את רצונו הקודם (שהיה באופן בלתי רצוי) ועושה שרצונו יהיה באופן המתאים לרוח היהדות, תורה ומצוותיה…
ויש לדעת שאצל כל יהודי ויהודי, רצונו האמיתי מצד פנימיות נפשו הוא 'לעבוד את ה' ולקיים את כל מצוותיו', אך לעתים ישנו 'מסך של ברזל' המונע ממנו להתנהג על פי התורה ומצוותיה…
ותפקיד האשה 'לעשות' את רצון בעלה, כלומר, לשנות את רצונו שאינו כראוי, ולפעול אצלו שמכאן ולהבא ירצה להתנהג על פי דרך התורה.
ומובן שפעולה זו צריכה להעשות בדרכי נועם ובדרכי שלום, וביחס של כבוד המתאים וכו', ופשיטא – שלא לפגוע בכבודו…
האשה היהודיה – עיקר הבית
בספרנו חלב הארץ (חלק ז – עמוד שעד, מהדורת תשפ"ג) הארכנו הרבה בתפקיד האשה ושליחותה, ונביא מעט ממה שכתבנו בסייעתא דשמיא:
הצלחת חיי הנישואין, והשותפות המלאה בין איש לאשתו, אינה מובטחת באופן טבעי, אלא מהווה פרוייקט חיים ועמידה בכל האתגרים המְלווים אותה. כל אחד מבני הזוג חייב לתרום לשותפות זו את מירב הנכונות וההבנה, תוך הכרת הבדלי האופי והתכונות ביניהם ומתוך כך לזכות לשלימות המיוחלת.
וכך אמרו בגמרא הקדושה (סוטה יז.), אמר רבי עקיבא: 'איש ואשה זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם'.
השוני בין האיש והאשה הוא מהותי.[29]
האיש – פועל ממנו ולחוץ, הוא המוליך והמביא, הוא הכובש ועליו מוטלת הדאגה למען פרנסת בני ביתו, וחובתו לעמול בתורה הקדושה ולקיים מצוות נוספות רבות, כשכל אלו תואמים את תכונותיו, כשרונותיו וכחותיו השכליים והנפשיים.
ומאידך האשה – פועלת פנימה, היא המקבלת והבונה מבית (מבפנים), היא צופיה הליכות משפחתה, ובידיה נכונו יסודותיה.
חלוקה נפלאה זו מהוה הגדרת תחומים ברורים ביותר תוך הדדיות מליאה:
האשה מעורבת בענייני בעלה מתוך אהבה וחדוה נפלאה.
הבעל שותף מלא בענייני הבית ובכל ענייני אשתו.
אלא שכל אחד חש באחריות מיוחדת בתחום שלו, וכל אחד מהווה עזר נפלא לשני ומשלים את חלק זולתו בהתאמה מליאה.
תפקידן של נשות ישראל הצדקניות כבר מאז מתן תורה הינו תפקיד מכריע ביותר בקרב עם ישראל.
שכן כל חינוך ילדינו ועתידם מופקד ומסור בידיהן, וכפי שלימדונו חכמינו הקדושים במדרש רבי תנחומא (מצורע – אות ט): 'בית יעקב' – אלו הנשים, 'בני ישראל' – אלו האנשים, והנה כאן הורה הקדוש ברוך הוא למשה רבינו עליו השלום לגשת תחילה אל הנשים, ורק אחר כך אל האנשים.
דבר זה מדגיש את התפקיד הראשון במעלה של האשה והאומה היהודיה בשמירת התורה. וכבר מאז והלאה במשך כל הדורות היה תפקיד מכריע לנשים היהודיות בגורל האומה.
יתירה מזו, האשה היהודיה נקראת 'עקרת הבית' והיינו שהיא העיקר והיסוד של הבית, בנוסף למשמעות הפשוטה של המושג הזה, דהיינו שהיא היסוד של הבית הפרטי שלה, אפשר להרחיב את המושג כך שיכלול את כל בית ישראל שמורכב מהרבה בתים פרטיים ומשפחות פרטיות, שכן לאמיתו של דבר זה היה התפקיד ההיסטורי של האשה היהודיה.
וכך אמרו בגמרא הקדושה (ברכות יז.): אמר ליה רב לרבי חייא, נשים במאי זכיין? והיינו באיזה זכות הן זוכות לחיי העולם הבא?
משיבה הגמרא, שבזכות שלשה דברים נפלאים שיש באשה זוכה בזה לחיי העולם הבא, והן:
'באקרויי בנייהו לבי כנישתא' – והיינו שמארגנות ומנקות את הילדים ולוקחות אותם ללמוד תורה.
'ובאתנויי גברייהו בי רבנן' – כלומר שמאפשרות לבעלים ללכת לבית המדרש בשמחה ובחשק.
'ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן' – והיינו שממתינות בסבלנות לבעליהן שעות רבות עד שבאים מבית המדרש ומטיבות לב הבעלים. וזאת עושות כדי להרבות חשקם של הבעלים בלימוד התורה. הנה בזה שהאשה עושה כן זוכה היא לחיי העולם הבא לפי שמרחיבה את הלב של בעלה ובניה ומכח שמחה זו הולכים ועוסקים בתורה הקדושה בנחת, בשלוה, וברחבות הדעת.
צא וראה עד היכן הדברים מגיעים שהרי אפילו מצות כיבוד הורים שהיא מהחמורות שבתורה, אף על פי כן התורה הקדושה פטרה את האשה הנשואה מכיבוד אב ואם וכמבואר בשולחן ערוך (יו"ד, סימן רמ – סעיף יז), וזאת למען אשר לא יכבד עליה עול הוריה וימנע ממנה מלקיים את חיובה בהקמת בית ה', אשר זה היה רצון הבורא ברוך הוא באמת.
דברים אלו אמורים כאשר האשה יודעת את מקומה ואת תפקידה, וממצה את מירב כחותיה למען קיום כל תפקידיה הרבים הן בנקיון וסידור הבית, הכנת המאכלים והטיפול בילדים, כיבוס הבגדים וכל שאר העניינים המוטלים עליה ועל צוארה, שאין קץ וגבול למתן שכרה…
ולאחר שביאר משה לבית יעקב את הדברים, וכן לבית ישראל… נתן הקב"ה את התורה לישראל…
ארבעים שנה צעדו ישראל במדבר ועסקו בתורה, עד שבסוף שנת הארבעים, בעומדם בגבול ארץ ישראל, התעוררה קליפת מדין שוב…
פינחס נוקם נקמת זקנו
בסוף פרשת בלק מובא, שבלעם פנה לבלק ואמר לו: 'דע לך, בלק, שאלהיה"ם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן!' (סנהדרין קו.) בוא ואשיאך עצה:
בנה איזור מסחרי מאובזר היטב, פנסי רחוב שלטי חוצות ומוזיקת רקע, והקם חנויות שימכרו כלי פשתן, ותדאג שכל העובדים שם יהיו נשים, בלבד! ובכל חנות תשים שתי עובדות אחת זקנה ואחת צעירה.
וכאשר עם ישראל יראו את המרכז מסחרי שנבנה יצאו לטייל, וכאשר ירצו לקנות פשתן וישאלו כמה הוא עולה, הזקנה תאמר מחיר גבוה והצעירה תאמר מחיר נמוך…
ומתוך הויכוח הזה הצעירה תתחיל לדבר עמו, ואז הם ישתו יין ביחד, ובלבו יתחיל לבעור השטן, וכשירצה לחטוא היא תאמר לו: בתנאי שתקריב קרבן לעבודה זרה (בעל פעור)…
וגם אתה בלק תשלח את בתך, כזבי, לשם…
העצה הצליחה מעל למשוער… ובני ישראל נכשלו בשני חטאים. א. חטא עבודה זרה שעבדו לבעל פעור. ב. שנכשלו בעוון זנות.
[שהרי כאמור כחה של קליפת מדין היא עבודה זרה וזנות].
ומכיון שעם ישראל נכשלו בשתי העבירות החמורות הללו, אף ה' חרה בהם, וכמו שנאמר: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַֽעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, ג). וה' ציוה את משה להרוג את כל היהודים שנכשלו בעבודה זרה, וכמו שכתוב: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַֽעַל פְּעוֹר" (שם פסוק ה)…
ומחמת מעשה זה מתו מעם ישראל באותו יום מאתים אלף בחורים…
ואז הקב"ה פנה למשה וציוה אותו: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (שם לא, ב).
ומשה רבינו פונה לפינחס בן אלעזר הכהן ואומר לו: אתה מצאצאי יוסף הצדיק, שקליפת מדין נלחמה נגדו, צא ונקום את נקמת סבך!
וזה שנאמר: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ" (שם פסוק ו), ופירש רש"י (שם):
'אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס' – שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו, שנאמר: "והמדינים מכרו אותו" (בראשית לז, לו). ומנין שהיתה אמו של פינחס משל יוסף, שנאמר: "מבנות פוטיאל" (שמות ו, כה) מזרע יתרו שפיטם עגלים לעבודת אלילים ומזרע יוסף שפטפט ביצרו.[30]
באותה מלחמה הצליחו עם ישראל להשמיד חלק גדול מקליפת מדין (ראה הערה הבאה), וכמו שנאמר: "וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע[31] חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן" (במדבר לא, ח)…
אך למרות שיתרו כהן מדין חזר בתשובה, וחמשת מלכי מדין נהרגו, עדין נשארו בקליפת מדין שלשה כחות, והם: עוון, בושת, ובעל…
וכעבור חצי שנה בערך, הכניס יהושע בן נון את עם ישראל לארץ ישראל…
כחו של המזבח שבנה גדעון…
כעבור 188 שנה התעוררה שוב קליפת מדין, והקב"ה התגלה לגדעון וציוה אותו להושיע את ישראל מידם.[32]
והנה שלשת כחות הטומאה של קליפת מדין, התלבשו בארבעת נסיכי מדין, והם: עֹרֵב, זְאֵב, זֶבַח וצַלְמֻנָּע.
ומכיון שכך – עיקר מלחמתו של גדעון היה נגדם.
וכדי שיוכל להכניעם הוסיף לו הקב"ה עוד שתי שמות, והם: ירובעל וירובשת. וכמו שנאמר: "וַיִּקְרָא לוֹ בַיּוֹם הַהוּא יְרֻבַּעַל לֵאמֹר יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ" (שופטים ו, לב), "מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת" (שמואל־ב יא, כא)…[33]
ודע סוד שמותיו, שכפל כל שם, והיינו יר"ו בע"ל, יר"ו בש"ת, (יר"ו בגימטריא 216, שזה שלש פעמים שם הוי"ה במילוי יודי"ן), ג"ד עו"ן (ג"ד ראשי תיבות ג' פעמים ארבע אותיות שם הוי"ה, שזה כמו הענין של רי"ו).
וכתיב עו"ן בש"ת בע"ל והיינו ג' כחות טומאה ואת שלשתן תיקן גדעון, כי נתן לו שם חדש, והיינו 'יְרֻבַּעַל' (העולה בגימטריא 312) כמנין י"ב פעמים שם הוי"ה, כי את כל ישראל קיבץ למלחמה לה' ולגדעון, ולכן היה לו נצחון כזה.[34]
אך למרות הנצחון שהיה באותו הדור, הכחות הללו לא הושמדו, והם חוזרים ומתעוררים מידי פעם…[35]
ובכל פעם שהם מתעוררים בא כחו של גדעון ומכניען, ולכן במזבח שבנה כתיב: "עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שופטים ו, כד).
עד היום הזה עומדת זכותו של גדעון להכניע את מדין.
ובמהרה נזכה שיקוים היעוד: "וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ" (ישעיה ל, כ)…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. איזו אשה כשרה העושה רצון בעלה – תפקידי האשה בחיי הבית היהודי, הנישואין, והחינוך הם העיקריים בבית. כשרצה הקב"ה לתת תורה לעם ישראל ביקש מהנשים תחילה וכשהסכימו ביקש מהגברים משום שבכח הנשים להחזיק את התורה בבית על ידי שהיא תזרז את בעלה ותפעל אצלו להתמיד בלימוד התורה ובקיום המצוות. וזה נקרא עושה רצון בעלה שגורמת לרצונו של בעלה להשתנות לטובה.
ב. אדם החי עם אשתו בשלום ואהבה אמיתי בכח זה יכול להוציא אל הפועל את הכחות הטמונים בו ואפילו אלו שטרם ידע על קיומם ובכך לקיים את שליחותו בעולם. וזאת על ידי 'קביעות מקום'. פירוש הדברים: כל אדם שעובר קשיים ומַשברים בחייו. אם יודע שיש לו לאן לחזור בסוף יום ובביתו מחכה לו אשה תומכת ועוזרת, דבר זה יהיה כעוגן וכמשענת לחייו. ובכל פעם יוכל לחדש כחות ולהמשיך הלאה בשגרת חייו גם אם היא מפרכת.
ג. בל יחשוב אדם כי יוכל להגיע למעלה ולדרגה כל שהיא אם לא ישא אשה. אלא אדרבה בלי אשה אדם נקרא חצי גוף ולא יוכל להגיע לשום דרגה ועל ידי שנושא אשה יוכל להתעלות.
ד. עוד בכח האשה להכריע אם יצאו לה ילדים טובים וחלילה להיפך. אשה שמשקיעה בתפילות ובתחנונים לה' יתברך ומורידה דמעות על דבר זה, בוודאי שיפעל בשמים לזַכות אותה בבנים צדיקים.
ה. כל ענין החינוך בידי האשה הוא. מטבע הדברים שהבעל נמצא יותר זמן בחוץ בין אם בכולל, בבית המדרש או בעבודה. ומכיון שהאשה נמצאת יותר עם הילדים, לכן עליה לשמור עליהם ולחנכם בדרך התורה והיראה ולא תסיר השגחתה מהם.
ו. על כולנו לדעת כי האשה היא עקרת הבית – עיקרו של הבית. והיא השותפה היחידה של האדם לכל ימיו ושנותיו. וכשותפים עליהם לסייע אחד לשני לעלות ולהתעלות. ותפקיד האשה לסייע לבעלה ללמוד תורה ועליה לכבדו ולייקרו תמיד. וכן תמיד תזכור את תפקידה שזה בראש ובראשונה ענייני הבית, סידורו ונקיונו וכדומה. ואשה ההולכת בדרך זו באהבה ובשמחה תדע שאין גבול לשכרה.
הערות שוליים:
[1] מאתים עשרים ושמונה שנים מהשנה בה יצאו ישראל ממצרים, והשנה ה – 188 לשבתם בארץ ישראל.
[2] מה שכתבנו שבשנת 2676 החלה הדרדרות, הוא על פי פירוש רש"י (שם), שכתב וז"ל: 'ויעשו הרע' – עד כאן נאמר 'ויוסיפו', שהיה נצבר חטא על חטא, אבל בשירה זו (שירת דבורה) נמחל להם כל אשר עשו, ועכשיו מתחילין לחטוא…
[3] וזה לשון המדרש (רבי תנחומא, שופטים – אות ד): 'והיה הקב"ה מבקש אדם שילמד עליהם זכות ולא היה מוצא שהיה הדור דל במצוות ובמעשים'…
[4] וזה היה מצרך נדיר באותם ימים, וכמו שנאמר: "וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר" (שופטים ו, ג-ד).
[5] הקב"ה נוהג עם האדם מדה כנגד מדה, ומכיון שעל ידי לימוד הזכות שלימד גדעון הוכנעו המקטרגים למעלה, נתן לו הקב"ה כח להכניע את האויבים למטה, וכמו שיבואר בהמשך.
ובענין זה סיפר הגאון רבי גואל אלקריף שליט"א (הובא דבריו בספר דורש טוב – בין המצרים, עמוד תרנז), וז"ל:
אחד האברכים שאני מכיר התגורר בדירה קטנה מאוד, בת חדר וחצי בלבד. המשפחה גדלה, והצפיפות התחילה להעיק. הוא רצה לקנות דירה גדולה, אבל לא היתה לו אפשרות, ולכן התפשר על דירה שיש בה אופציה להרחבה. בדירה היו רק שני חדרים וחצי, אבל כבר היו מוכנים כל הרשיונות והאישורים הנחוצים לבניה. כמובן, מחיר הדירה היה יקר יותר בגלל האופציה ובגלל הרשיונות, אבל שוה היה לו לשלם את ההפרש כדי שיוכל לבנות.
בינתים השכן ממול בנה, ופתח חלונות מול המקום שהאברך שלנו אמור לבנות בו.
זמן מה חלף, עד שהאברך השיג סוף סוף את הכספים לבניה. הוא בירר על קבלן טוב ואמין, הוכנה תשתית בניה, והעבודה עמדה להתחיל, בשעה טובה.
פתאום דפק על דלתו השכן מהבנין ממול.
'אם אתה בונה, אתה הורס לי את כל הבית', התלונן השכן. 'אתה מאפיל לי את הבית, ואפשר יהיה להסתכל לי לתוך הבית. בקיצור, אני לא מוכן שתבנה'.
'מה פירוש?' אומר האברך. 'אני קניתי את הדירה עם כל הרשיונות, ויש לי היתר בניה. קניתי את הדירה רק בגלל האפשרות להרחיב, כי כמו שהיא עכשיו היא קטנה מדאי עבורי. אתה זה שלא היית בסדר, פתחת חלונות שלא כדין'.
'אני מודיע לך דבר אחד – אם אתה תבנה, אני אעמוד מול הטרקטור… אני אשכב מתחת לגלגלים, ולא אתן לך לבנות. אתה פה לא תִבנה!'
'אבל זאת זכותי', חוזר האברך ואומר. 'זאת זכותי על פי דין, ולהבדיל על פי החוק'.
את השכן ממול זה לא עניֵן.
האברך היה נסער. סיפר לאשתו את כל הסיפור.
'אם הוא כזה בן אדם קשה, קח אותו לדין תורה', אומרת האשה.
'אני לא רוצה לריב', עונה האברך בשקט.
'מי מדבר על לריב? דיברתי על דין תורה'.
'ראיתי עם מי יש לנו עסק פה. גם אם נלך איתו לדין תורה, יהיו מריבות גדולות ובלאגן גדול. אני לא רוצה לריב'.
'אני לא מבינה אותך'. היא באמת לא הבינה. 'צפוף וקשה לנו עכשיו. עברנו לדירה הזאת רק בגלל האפשרות להרחיב, ומה יהיה? הכל ישאר ככה, תקוע?'
'זה באמת נסיון', הוא הסכים איתה.
במשך חצי שנה המתין האברך, והתלבט. יש לו רשיונות מוכנים, הכסף שהשיג בעמל וביזע שמור אצלו, והבניה מוקפאת. המשפחה גדלה בינתים, והצפיפות מכבידה יותר ויותר.
מה יהיה, איך נסתדר? מה נכון לעשות, לבנות או לא לבנות?
האשה בעד. היא לוחצת. היא רוצה שבעלה לא יהיה בטלן, ויריץ כבר את תהליך הבניה.
אבל הוא מתלבט. 'נכון, את צודקת. מצד מדת הדין אנחנו צודקים במיליון אחוז, אבל אולי נלך לפנים משורת הדין?'
'אל תהיה צדיק הרבה', אמרה האשה. 'אל תשכח שאתה צדיק כאן על חשבוני ועל חשבון הילדים. ואת העקשנים ההם צריך ללמד לקח, פעם אחת ולתמיד, ואדרבה – עם עיקש תתעקש ועם נבר תתברר'.
'את צודקת לגמרי, אבל בואי נחכה עוד קצת. אני לא רוצה לריב'.
במשך חצי שנה היא צדקה, והוא לא רצה לריב.
בחצי השנה הזאת הוא המשיך ללמוד כרגיל בכולל. יום אחד הגיע לכולל יהודי לא צעיר, והתחיל ללמוד. לאחר זמן מה הוא קבע חברותא עם האברך. כאשר כבר הרגישו עצמם כידידים ותיקים, שאל החברותא את האברך, 'כמה ילדים יש לך?'
'ששה ילדים, בלי עין הרע'.
'וכמה חדרים יש לכם?'
'שניים וחצי'.
'שניים וחצי? איך אתם מסתדרים עם ששה ילדים בשני חדרים וחצי?'
'באמת מאוד קשה לנו. בעיקרון, קניתי את הדירה הזאת במטרה להרחיב ולבנות עוד חדרים. יש לנו את כל האישורים, וכבר הזמנו בשעתו קבלן, אבל השכן מהבנין ממול מתנגד'.
'למה מתנגד?'
'הוא פתח חלונות מול הדירה שלי, ועכשיו הוא טוען שהבניה שלי תחסום לו את האור, ותפגע בפרטיות שלו'.
'שמע', אומר החברותא, 'אתה רואה שאני בן אדם לא צעיר. את רוב השנים הקודמות שלי העברתי במסחר, אבל השנים שלי מעכשיו הן קודש לתורה ומצוות. הייתי סוחר לא רע, הרווחתי הרבה מאוד כסף, אבל את הכסף שלי אני לא אקח איתי לקבר, נכון?'
האברך מביט בו בשתיקה לא מבין את פשר ההשתפכות הפתאומית.
החברותא מבחין בתמיהה שלו, ומחייך.
אני מבקש ממך, שאתה תקנה עכשיו דירה חדשה, חמישה חדרים. מסודרת, יפה. לא טלאי על טלאי ולא תוספות בניה. תמכור את הדירה שלך של שנים וחצי החדרים שלך, ואת הפער בין שני הדירות – אני משלים'.
'מה פתאום?! מדובר בסכום ענק!'
'הכל יחסי', קורץ לו החברותא. 'שמעת מה אמרתי לך – עבדתי כל החיים שלי, ואני צריך להגיע עם משהו אל הקב"ה. כל רגע שאתם תגורו בדירה החדשה והמרווחת, יהיה מצוה שלי. מה אתה אומר על עסק משתלם כזה?'
הדירה נקנתה. גדולה מרווחת, יפה, ובאיזור מצויין.
הוא הכניס את הקב"ה לתוך החיים שלו, והקב"ה גמל לו במאור פנים.
במשך חצי שנה הוא היה נתון בנסיון קשה. הוא סבל בכל יום, ראה את השכן מנצל את לבו הטוב, ושתק… ובסופו של דבר, זכה.
ועתה נתבונן: מדוע אדם דבק בשורת הדין, ולא מסכים לנהוג לפנים משורת הדין? כי הוא מרגיש שיפסיד אם יוותר. יקוב הדין את ההר – הוא אומר – הוא לקח לי, הוא עשה לי… אני מוכרח לעמוד בתוקף על שלי. כי אם לא, לא יהיה לי!
אבל אדם שחי עם הקב"ה, עם האמונה, מסוגל לנהוג לפנים משורת הדין. הוא מבין שכך הקב"ה רוצה שינהג.
אנחנו מצווים: 'הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה חנון ורחום' (שבת קלג:). הקב"ה הוא חנון, עושה לפנים משורת הדין ונותן בחינם. אף אתה היה חנון, תן בחינם, תעשה חסד.
כשאדם לא נוהג לפנים משורת הדין, הוא לא מכניס את הקב"ה לתוך החיים שלו. כשהקב"ה לא נמצא אתו, בתוך החיים שלו, זה מצב של חורבן…
[6] ופירש רש"י (שם): 'הִנֵּה אַלְפִּי' – האלף שאני נמנה בו להיות תחת שר האלף, הוא האלף הדל בכל אלפי מנשה.
[7] ואלו הן תחילת דבריו:
בחמישי לסדר יתרו ח"י שבט תשי"א נסעתי מזכרון יעקב מזרחה, וחיפשתי את מקום המזבח, אשר בעפרה לאבי עזרי שבנה גדעון, וכתיב בו 'עד היום הזה'.
ואחרי שעזבתי מקום אשר בשם בת שלמה יקרֵא, הלכתי ברגל כשעה וחצי ומצאתיה, והתחלתי ללמוד פרקי מלחמות המדיינים עם גדעון (שופטים פרק ז), ובאומרי פרק פ"ג שבתהלים שמזכיר את מלכי מדין, נגלה אלי וכה דיבר, עליונים ששו על כל המעשה אשר אתה מזכיר אחרי אלפים ומאות בשנים, כי לא נגלה המקום הזה ולא חיפש בה אדם, לכן באתי לאלפך…
[8] הטעם שנשא את קטורה, מבואר בדברי האריז"ל (ליקוטי תורה – פרשת חיי שרה), וז"ל:
ענין בני קטורה היה כדי להוליד הדינין תקיפין אשר היה ראוי יצחק שהיה דין להוציאם, ומפני כי יצחק היה תקיפא דדינא והיה נחרב העולם, לכן הוציאם מאברהם שלא יהיו כל כך קשות'… (ועתה אין מקום להרחיב בביאור).
[9] וזה לשון המדרש (ילקוט שמעוני, איוב – רמז תתקד): 'שלש נשים נשא אברהם: שרה בתו של שם. קטורה בתו של יפת. הגר בתו של חם'.
[10] שהרי כך היה סדר לידתם: ישמעאל, יצחק, זִמְרָן, יָקְשָׁן, מְדָן, מִדְיָן, יִשְׁבָּק וְשׁוּחַ.
[11] באר משה (במדבר־ב – עמוד תשח), להגה"ק רבי משה יחיאל הלוי אפשטיין זיע"א.
[12] אדיר במרום (עמוד תסב) לרמח"ל זיע"א.
[13] במאמר מוסגר: כאמור, לאברהם היו שלש נשים. והנה שרה וקטורה היו גבירות, ואילו הגר היתה שפחה. ולכן רק שבעה ילדים היו ראויים לירושה.
ואברהם חילק את הירושה בחייו.
לבני קטורה הוא גילה את סודות שם קד"ם (שהוא אחוריים דב"ן, כי שם (בשם ב"ן) אוחזים באחוריים כל הסטרא אחרא), וזה שנאמר: "אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" (בראשית כה, ו)…. (ליקוטי תורה לאריז"ל – פרשת חיי שרה)
ואילו ליצחק הוא הוריש את כל רכושו הגשמי והרוחני.
וישמעאל? ישמעאל לא קיבל מהנכסים (הן הרוחניים והן הגשמיים) שום דבר! שהרי ישמעאל הוא בן השפחה וממילא הוא עבד של יצחק, וכל מה שקנה עבד – שייך ליצחק!
וזה לשון אור החיים הקדוש (בראשית כה, ו): ולבני הפילגשים וגו' ולישמעאל לא אמר הכתוב שנתן לו מתנות ושלחו, כי לפי מה שכתבנו (לעיל טז, ה) כי ישמעאל משפט קנייה יש בו ליצחק, משולח ועומד הוא, ויש יום לאל איום משפט יעשה ויכיר נקנה לקוניו.
[14] אנציקלופדיה לבית ישראל (חלק יג, עמוד 174 – ערך מדין).
[15] כחם של הצדיקים הוא נורא ועצום. ואנו אין ביכולתנו להשיג אפילו משהו מעוצם גדולתם. ובעניין זה נספר:
מעשה ביהודי אחד שנכנס לחדרו של ה'חתם סופר' זיע"א ומצאו מעיין בספר. הביט היהודי, וראה שזה ספר 'מגלה עמוקות'. הפטיר: 'אכן, ספר טוב הוא!'
נענה החתם סופר: שמעני ואספרה. פעם ביקר יהודי בפטרבורג. ראה את גן המלך, ולא ידע שאין רשות לאדם להיכנס לתוכו. פסע בשבילֵי הגן והתפעל מהצמחיה ומסידורה, והנה הצאר הרוסי ניצב לקראתו…
כבש הצאר כעסו, ושאלו: 'מי אתה?'
ענה: 'פלוני, מעיירה פלונית'.
'ומה מעשיך?' חקר הצאר.
השיב: 'מלמד תינוקות אני. ואתה, מי?'
השיב הצאר: 'ניקולי שמי'.
'מהיכן', חקר היהודי.
'מפה, מפטרבורג', השיב הצאר כשהוא כובש את חיוכו.
'ומה מעשיך', המשיך היהודי לשאול.
'אני הצאר של רוסיה', ענה הצאר.
קימט היהודי את מצחו: 'אני מניח, שגם זו פרנסה טובה'…
כי מה השגתו של מלמד בעיירה נידחת, בצאר של רוסיה ובכבודו. ומה השגתו של יהודי פשוט ב'מגלה עמוקות'… (הגדת החתם סופר – עמוד 242, לגאון רבי שלום מאיר ולך שליט"א).
[16] יוסף נמכר למדינים, והם מכרהו לפוטיפר (ונמצא שנמכר בסך הכל פעמים). וזה לשון רבינו אברהם אבן עזרא (בראשית לז, כח): 'ויעברו' – וכאשר עברו עליהם הישמעאלים הסוחרים, כי המדינים יקראו ישמעאלים, וכן אמר על מלכי מדין כי ישמעאלים הם.
[17] פוטיפר היה טמא בתכלית, ולכן הוא קנה את יוסף בשביל משכב זכור. אך בא מלאך וסרסו.
ובמאמר מוסגר: כל מי שמתעסק בטומאה הנוראה הזו, שידע שלאחר שיפטר מהעולם, הוא יסבול צרות נוראות…
[18] כתב המקובל האלקי רבי נפתלי הרץ בכרך זיע"א (עמק המלך, חלק ב – שער טז פרק כח), וז"ל:
ויוסף הצדיק עליו השלום, שהוא יסוד ז"א, זכה להארת השגחת העין של עינא פקיחא, שהוא יסוד דלא אתיידע וזהו סוד, 'אל תקרי עלי עין אלא עולי עין' (ברכות כ.). שנתעלה על הארת עין דזעיר אנפין, וזכה להארת עין של אריך אנפין, שאין שַם רע, דהיינו דינים, ולכן לא ישלוט בו ובזרעו עין הרע של הקליפות, שיש בו דינים, ואחיזתם מזעיר מדינים שבו, כאשר אמרנו.
ועל זה נאמר: "וידגו לרוב בקרב הארץ" (בראשית מח, טז), כי זה העין הוא דוגמא בדגי הים, שאין להם גבינין, דהיינו עפעפיים הגורמים שינה, דהיינו דין הסתלקות ההשגחה העליונה, והסתלקות המוחין, שהוא אצל עיני זעיר אנפין. וזהו סוד הפסוק, 'בן פורת יוסף בן פורת עלי עין' (שם מט, כב), פורת הוא לשון חן, ופירושו שנתן לו הקב"ה חן, שנתעלה להשגחת עינא פקיחא זאת.
[19] בלעם היה גר בארם, וכמו שסיפר הוא בעצמו לכל מי שהיה מוכן לשמוע אותו, וכך אמר: "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרֲרֵי קֶדֶם" (במדבר כג, ז)…
[20] יתרו היה גר בארץ מדין, וכמו שנאמר: "וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן" (שמות ג, א)…
[21] איוב היה גר בארץ עוץ, וכמו שנאמר: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ" (איוב א, א)…
[22] לפי שאי אפשר לאדם להמשיך רוח מלמעלה, בין רוח קדושה ובין רוח טומאה, אלא על ידי יראה (ובזוהר שם מרחיב בנקודה הזו).
[23] ובמדרש (ויקרא רבה, פרשה לב – אות ה) איתא: אמר רב הונא בשם בר קפרא – בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה… עיי"ש.
[24] הגה"ק רבי קלונימוס קלמן שפירא (בעל ספר חובת התלמידים) אמר (הובאו דבריו בספר אוצרות של חינוך מעשי חי"א, חלק א – עמוד תקמ) וז"ל:
אמת היא, ש'החדר' והתלמוד תורה הם יסוד ליהדות – ואין שום בית ספר יכול לבוא במקומם. אבל רק בזה שהאב מוסר את בנו ל'חדר' או לתלמוד תורה, הוא עדיין לא יצא ידי חובתו, משום שהבית, חבריו והסביבה כולה צריכים להיות מותאמים לחינוך טוב.
האב או האם, אם הם מנבלים את פיהם, או עושים מעשים לא טובים בנוכחות הילד, למה הדבר דומה? כאילו נטלו רובה וירו בלב נשמת הילד ופעמים רבות הם פוצעים אותו לתמיד. ולא זו בלבד שנשמתו הקדושה נפצעת על ידי כך, אלא לעתים קרובות הם גם גורמים לילד שיחלה בעצביו. ועל פי עובדות רבות הריני נחוש בדעתי, כי העובדה שאצל יהודים מצוי אחוז גדול של חלושי עצבים וגם חולי עצבים שונים – דבר שאין רואים אצל שום אומה אחרת – הסיבה לכך היא, שנפש הילד היהודי עדינה באמת וצנועה, היא שואפת לטוהר המדות ולעבודת ה', וכאשר הילד שומע או רואה דבר מכוער או התנהגות חופשית – נפשו נפצעת. והוא לוקה או בזעזוע עצבים קל או קשה יותר. על פי רוב אין מבחינים בזה מיד, אך המחשבות מתחילות כבר אצל ילד זה להתבלבל, תחילה פחות ואחר כך יותר, עד שהילד מגיע לפרקו – ואז כבר מבחינים אצלו במחלת עצבים.
זהו הענין של "בית ישראל ברכו את ה'" (תהלים קלה, יט) – הבית היהודי מחנך את היהודי לה' יתברך. הבית איננו רק איזה חדר נאה, כמו שלשור יש רפת רגילה, לא! הבית היהודי הוא בבחינת מקדש מעט, זהו המקום שבו מתפתחת ומתחנכת הנשמה היהודית, ועל כך מרמז הפסוק: "ואמרתם זבח פסח וגו' בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו" (שמות יב, כז) – והרי על פי הפשט, קשה הדבר, למה כתוב ואת בתינו הציל ולא 'ואותנו הציל', כדרך שכתוב אצל המצרים 'בנגפו את מצרים', ועל מה היה 'ויקוד העם'?
אלא ש'עם' פירושו העם הפשוט, איש העם. משה רבינו אמר: התדעו על שום מה לא נטמעו היהודים בין המצרים במצרים, אלא נשארו יהודים ובגלל זה גאלם – זה היה בגלל 'ואת בתינו הציל' – הודות ל'בתים היהודיים' שהיו להם, וכך הם חינכו ופיתחו את הנשמה היהודית, ועל כן 'ויקוד העם', העם הפשוט. אנשי העם אמרו: אמנם, למדנים גדולים אין אנו, אבל בתים יהודיים יש לנו, והרי בכך עזרנו גם אנו, בביאת הגאולה.
בית יהודי פירושו, שהאב יתנהג כיהודי בכל דבר. שהאם תתנהג בכל כהתנהגות בת יהודית, שתהא לובשת לבוש צנוע! לא בפריצות ולא בגילוי ראש ח"ו. הרהיטים! המטות! יהיו כמו אצל יהודים, כי עם קדוש אתה לה' אלקיך! ולא להבדיל כמו אצל הגויים…
[25] אדיר במרום (עמוד תסב) לרמח"ל זיע"א.
[26] סיפר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (כעין זה הובא בספר ליקוטי דוד – עמוד קלט, להגה"ק רבי דוד בן ציון לאניאדו זיע"א) וז"ל: באחד הימים יצאה מלכת צרפת עם בנה הקטן לטייל ליד הנהר שזרם סמוך לארמון.
הבן הקטן השתובב ורץ כמנהג הילדים, וטיפס על עץ שצמח בסמוך לנהר, ולפתע… החליק ונפל לתוך הנהר… המלכה החלה לצווח, אולם, לא היה שום אדם שידע לשחות…
לשמע הצרחות הגיע בריצה יהודי הדור פנים והוא החיד"א הקדוש שהגיע באותה עת לפריז כדי לאסוף כסף עבור עניי ארץ ישראל, הביט וראה את הילד נאבק בגלי הנהר, וגזר החיד"א על ידו והתארכה ארבעים אמה (20 מטר) והוציא את הילד מהמים! המשיך החיד"א לטפל בילד עד שהעמידו על רגליו.
המלכה התרגשה מאוד ושאלה אותו: אתה יודע את מי הצלת? והחיד"א ענה: לא. והמלכה אמרה: הצלת את יורש העצר, ועתה תשאל ממני מה תרצה בשכרך?
אמר לה החיד"א: שמעתי שיש לכם כאן ספריה ובה יש הרבה ספרים מכל התקופות של היהודים, תני לי רשות להכנס ולראות.
המלכה סיפרה את הדברים למלך, והמלך ענה: דבר גדול הוא ביקש, מעולם לא נתנו לשום יהודי להכנס לספריה הזאת, אך, בגלל מה שהוא עשה אני מרשה לו להכנס לספריה לזמן קצר, שלשה ימים ובכל יום שעתים בלבד!
החיד"א נכנס וכאשר ראה את כמות הספרים הבין שהוא לא יספיק ללמוד ולהתבונן ולכן גזר על קולמוסו שיכתוב במהירות המחשבה! וכך הספיק להעתיק הרבה בשלשה ימים הללו… זכותו יגן עלינו.
[27] בזוהר הזכירו רק את קריעת ים סוף, אך ישנם מרבותינו האומרים שגם זה לא עזר להכניע את טומאת יתרו, ורק אחרי ששמע את ניצחון ישראל על עמלק, נכנע!…
[28] ילקוט שמעוני (שופטים – רמז מב).
[29] חלק מקטע זה מעותק מספר מצוות הנשים (עמוד 331) של הגאון הרב אהרון זכאי שליט"א.
[30] יהודי אחד משבט יוסף הגיע ליתרו ונשא אחת מנכדותיו לאשה, ונולדה להם בת. ואלעזר הכהן התחתן עם אותה בת קדושה שבאה מזרע יתרו ומזרע יוסף, שנאמר: "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה" (שמות ו, כה)…
[31] וביאר הגה"ק רבי יוסף חיים זיע"א (אדרת אליהו, פרשת מטות – ד"ה 'ואת מלכי מדין'), וזתו"ד:
דע שחמשת מלכי מדין הללו רומזים לחמשה מקורות יניקה שמהם היתה יונקת הקליפה.
והוא זיע"א מאריך בהסבר, ואנו נכתוב בקיצור והרוצה יעיין שם:
'אֱוִי' – ינק מהאותיות א' י' שבשם אהי"ה, ומהאותיות ו' י' שבשם הוי"ה ברוך הוא.
'רֶקֶם' – גימטריא 340, וזה מורה שינק מ'רפ"ח' (288) ניצוצין ועוד שם ב"ן (52).
'צוּר' – עם האותיות והכולל 300, גימטריא אלהי"ם במילוי יודי"ן.
'חוּר' – עם השלש אותיות עולה גימטריא 'גבורה' (עם הכולל).
'רֶבַע' – רמז לה"א אחרונה של השם (שם הוי"ה) והיא סוד שכינה…
[32] גדעון היה משבט מנשה בן יוסף, ורק הוא יכל להכניע, דגמירי אין מדין (וכן עמלק) נופלים אלא בידי בניה של רחל (ולא מבני לאה).
[33] ופירש רש"י (שם): 'ירובשת' – הוא גדעון, שעשה מריבה עם הבושת, הוא הבעל.
[34] לאחר שהסתיימה המלחמה, ביקשו ממנו ישראל: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן" (שופטים ח, כב).
וגדעון השיב להם: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם" (שם פסוק כג)…
כיון בזה, כי היות ונולד עם מזל גדעון ולא עם מזל ירובעל, לא יכול למלוך, והיינו שאמר 'לא אני' (מזל גדעון) ו'לא בני' (מזל ירובעל)…
[35] ולכן אסף הרעיש על ארבעת הנסיכים הללו את העולם! וכמו שכתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א (נתיב מצותיך, נתיב התורה – שביל א אות יג), וזתו"ד:
אל תסבור אחי, שהמלחמה הגדולה שיש לאדם בעולם הזה הוא שלא יהיה נואף או גנב וכיוצא, שהרי מלחמה כזו היא כלום! ואפילו תינוק קטן יכול בקלות לנצח במלחמה הזו!
אלא עיקר המלחמה, להמתיק החשכות וְהַמָּסַכִּים, ולקבל יסורין באהבה, ולזכך מדותיו, מדות טובות הכנעה, ולהינצל מגאוה, שהוא עבודה זרה ממש, וכיוצא מן המדות טובות, ולדרוש ולחקור, להאיר על נפשו דביקות אהבה ואור אלקי, ואדם עומד בסכנה, כשנכשל חלילה במעט גאוה ופניה, שאזי הוא נופל לנוקבא דתהומא רבא…
ואתה אחי ראה כמה טובות עושין לך המצירים והשונאים, המצערין אותך ומחלישין דעתך, שבכך שוברים את לבך ומצילים אותך מן הגאוה, ואז תוכל ללכת לבטח דרכך, ודורונות היה לך לשלוח להם. וכך נהג מרן הקדוש הבעל שם טוב, לעשות בכל כחו טובות לשונאיו להעלותם.
וצריך להזהר מאוד לבלתי להעניש את שונאיו ולהמיתם (על ידי יחודים וכוונות כידוע), כי בכך אתה גורם לעצמך נזק עצום, שהרי את נפשך קללת וחלק נפשך הֵמַתָּה, ולכן העצה שתיקה בלב שמח, ובכל כחך תבקש מאל יתברך לתקנם, ותאהוב אותם כבבת עין, אבל מה שיש רע גמור, ממילא יהיה כלה ואבד, אבל זה לא נמסר לך חלילה, אלא לבוחן לבות וכליות, ואחר כל אלה, אפילו לרע גמור אין לדחות לגמרי בלא תיקון, כי הרי אסף, אחר שהרעיש על אותו קהל ועדה רעה כגלגל, כקש, כאש, וכלהבה, מלא פניהם קלון, (שהרי כך הוא התחנן: "אֶלֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ: כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים: כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָֽתְךָ תְבַהֲלֵם: מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן" (תהלים פג, יד-יז)…).
סיים והתחנן: "וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ ה'… וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ ה' לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ" (שם פסוקים יז-יט). וזהו תיקונם לעולם ועד, כי אין שום דבר במקרה, כי על יד מעט רע שיש לצדיק גמור, מתקן כל הנשמות הנופלין המתגרין בו!…
