מיומנו של משגיח…
'ברצוני לספר לך משהו' – פתח שמעון ואמר.
לפני כמה ימים השתתפתי ביום עיון שנערך למשגיחי כשרות, ובמהלכו נשאו דברים כמה רבנים הבקיאים היטב מהנעשה בעולם הכשרות.
בהפסקה שהיתה בין השיעורים ישבו יחד כמה 'משגיחים' והעבירו חֲוָיוֹת.
אין מה לומר – המשיך שמעון ואמר – היה מה לשמוע, הסיפורים היו מעניינים ומלאי חֲוָיוֹת, וחלקן היו מסמרי שיער. אך למרות זאת שום סיפור לא תפס אותי, כמו שתפס אותי הסיפור שסיפר המשגיח מִסֵּנֵגָל, ואצטט את לשונו:
נשלחתי למדינת סֵנֵגָל שבאפריקה, שהיא מדינה עשירה מאוד בדייג, בכדי להשגיח על יצור דגי טונה בשימורים עבור חברה גדולה בצרפת.
באותו פעם שהייתי שם ייצרה החברה יותר ממיליון קופסאות שימורי טונה מזן אלבאקור.
לאחר שסיימתי את ההשגחה, הציעו לי ללכת לסייר בפארק הלאומי ניוקולו־קובה הנמצא לא רחוק מהמפעל.
במהלך הסיור, שנערך כמובן בג'יפים, ראיתי מרחוק קבוצה של ארבעה אריות המתגנבת בשקט בין סבכי העשבים, ובוחנת בעינים צהובות ובורקות את האוכלוסיה שעמדה מולה בשלוה ואכלה עשב.
הם התקדמו אט אט בצעדים חתוליים… ובסופו של דבר הם החליטו להתמקד באילנד ענק,[1] ובפתע פתאום פתחו בריצה מהירה.
הם אגפו אותו מכל הצדדים, וזינקו עליו.
הם זינקו, והאילנד נלחם! איזו מלחמה! האריות חטפו מהקרנים שלו, נדרסו בפרסות שלו, הוא נפל וקם, נפל וקם… ורק אחרי חמש דקות של מאבק הם הצליחו להתגבר עליו!
מה אומר לך, האילנד הזה לא עשה להם חיים קלים בכלל.
המראה הזה – המשיך המשגיח לספר – השפיע עלי רבות. ראשית כל זה סתר לי את המחשבה העתיקה שהתגבשה בתוכי מהסיפורים ששמעתי בילדותי בגן של הגננת שושנה – שהאריה הוא כל כך חזק שהוא יכול לצוד כל חיה שהוא רוצה ובמהירות…
אך הריוח העיקרי מהמראה הזה היה דוקא רוחני:
כשראיתי את המהלך הזה נזכרתי בפסוק מספר תהלים: "יֶֽאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה יֶֽאֱרֹב לַֽחֲטוֹף עָנִי יַחְטֹף עָנִי בְּמָשְׁכוֹ בְרִשְׁתּוֹ" (תהלים י, ט) – דוד המלך המשיל את היצר הרע לאריה המסתתר בין סבך העשבים ומביט על הארוחה הבאה…
במחשבתי צצה מלחמתו של האדם נגד יצרו הרע – היצר הרע יודע שכחו מוגבל ואין בכחו להפיל את האדם ב'זינוק' אחד, ולכן הוא מכשיל אותו בעבירה, וכצפוי, האדם קם ומתנער, ואז הוא שוב מזנק עליו… עד שבסופו של דבר הוא מנצח ומפיל אותו ליאוש… ואז מתיישב בנחת לסעוד את לבו!…
ומאז ההבנה הזו שהבנתי, אני נתון בסערת רגשות, 'אם היצר הרע נמשל לאריה, איך אפשר להתמודד עמו???'[2]
ומעצם המחשבה על כך, על עוצמת המאבק שאִתה מתמודד כל יהודי, תקף אותי יאוש…
יאוש?! רחמנא ליצלן!
'המשגיח סיים את סיפורו. ואני – המשיך שמעון ואמר – יצאתי מהורהר: איך אפשר לעודד אותו? איך אפשר להסביר לו שהמאבק הזה הוא אשר מעלה את היהודי למדרגות אלקיות! וגם אם לפעמים נופלים בדרך, אסור להתייאש, ומוכרחים להמשיך להיאבק!'…
איך אוכל לקרב אל שכלו את הידיעה הפשוטה שרק כך צומחים. שרק מכח המאבקים והתמודדויות מתעלה הנפש ומתחזקת, וכליה הולכים ומתעבים עד שהאדם נעשה כלי ראוי להשראת השכינה!
ואז נזכרתי בדבריו של שלמה המלך שכתב כך: "אֶת־זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָֽאֱלֹהִי"ם" (קהלת ז, יד).[3]
הטוב והרע עומדים במלחמה תמידית, כמו שכתוב: "רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת־הַצַּדִּיק" (חבקוק א, ד).
הרע מקיף את הטוב, והטוב מתעורר להתחזק נגד הרע. זו המלחמה בין היצר הרע והיצר הטוב, שהיא תמידית.
במלחמה, פעם האחד מתגבר ופעם השני מתגבר – ואם קורה לפעמים שהרע מתגבר על הטוב חס ושלום, אל לו לאדם ליפול ברוחו, שכן היצר הרע משפיל את האדם שחטא, אלא עליו לדעת שישנה עצה: התשובה.
זו אחת מדרכי היצר הרע, לבלבל את האדם ולהשפילו כדי שלא יעשה תשובה, לכן על האדם להתחזק כנגד הבלבולים של היצר הרע ולעשות תשובה על כל מה שחטא…
ודוקא על ידי הבלבולים והמאבקים הללו האדם מתעלה! ונעמיק יותר:
שלשה אבות ישנם לעם ישראל, והם: אברהם, יצחק ויעקב. והקב"ה גילה לחכמינו הקדושים שהמובחר משלשת האבות הוא יעקב אבינו! והסיבה לכך כי הוא התמודד הכי הרבה…
הוא התמודד עם היצר הרע בכל אופני גילויו. וכמו שנאמר: "כַּֽאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָֽאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּֽיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ" (עמוס ה, יט).
וביארו בילקוט שמעוני (בראשית רמז קלד) שהפסוק הזה מתאר שלשה מאבקים של יעקב ביצר הרע. וזה הוא הביאור:
'דוב' – זה עשיו. 'אריה' – זה לבן. 'נחש' – זה שכם.
ב-63 שנותיו הראשונות של יעקב הוא הוצרך להתמודד עם טומאתו של עשיו.
עשיו, אבי אדום, היה שטוף בזימה כמו סוס, ואוהב דם כמו ערפד. והוא ניסה בכל כחותיו להכשיל את יעקב.
בסופו של דבר הצליח יעקב לברוח מעשיו, והגיע אל לבן.
ואז התברר לו שהוא נפל מן הפח אל הפחת! מההתמודדות נגד טומאתו של עשיו הוא נפל להתמודדות עם טומאתו של לבן.
לבן היה אדם בעל גדלות רוחנית גבוהה מאוד,[4] וכמה מההנהגות הקשורות בו נפסקו להלכה ולמעשה לדורות, וגם אמונתו של לבן בה' בולטת לאורך הפרשיות, ואף שהיו ברשותו תרפים בהם האמין לצרכים מסויימים, למרות זאת היה שם שמים שגור על פיו, כמו: "בוא ברוך ה'" (בראשית כד, לא), "מה' יצא הדבר" (שם פסוק נ), "ניחשתי ויברכני ה' בגללך" (שם ל, כז), ועוד…
אולם, למרות כל מעלותיו, הוא נשאר רחוק מהקדושה, ושמו נשאר חקוק לעד – לבן הרמאי!
והסיבה לכך היא כי בלבן – השקר מתעטף באצטלא שאינה ראויה לו. לבן הוא רמאי במהותו, אך מציג את עצמו כאיש לבן – חלק ותמים.
ישנה דרך רמיה, שמטרתה לרמות, לגנוב דעת הבריות, להסתיר ולהחביא ולכסות על מצפוני לב. האדם המרמה עצמו, אף שהוא גונב את דעת הבריות, אין דעתו נתונה אל המִרמה עצמה, אלא לתוצאותיה, הוא אינו רואה במרמה שיטה מהותית, אלא דרך להשגת מטרות.
לבן לעומת זאת הפך את המרמה לשיטה, הוא שִכלל אותה לדרך חיים מהותית. הוא רואה בדרכו השִקרית – את דרך האמת, ובדרכו האמיתית של יעקב – את דרך השקר. הגישה של לבן הרסנית ומסוכנת, מחיקת הגבולות בין האמת לשקר, הפיכת המציאות על פניה מתוך שיטה, מהוה סכנה שאין כדוגמתה.
ולאחר עשרים שנה הצליח יעקב לברוח ממנו, ואז הוא נפגש עם טומאתו של הנחש – שכם בן חמור, שניסה להטיל ארס בכל המבנה המשפחתי של יעקב!
ולפני שנמשיך נוסיף עוד פנינה…
זו היא הדרך…
לפני כמה עשרות שנים הסתובב לו בישיבת רבינו חיים ברלין שבברוקלין בחור אחד שהיה שבור ברוחו ומרוסק במצב רוחו. 'אני נופל וקם. מתחיל ומפסיק. מתקדם ונסוג אחור… מה יהיה אתי? מה יהיה עם החיים שלי?'…
דמעות חמות של רחמים עצמיים מילאו את לבו. ובשארית כחות נפשו הוא נטל עט וכתב מכתב לראש הישיבה הגה"ק רבי יצחק הוטנר.
הרב קרא את המכתב והזדעזע, והוא התיישב וכתב לו מכתב. מכתב שנעשה ברבות הימים לאחד מאבני הדרך…
וכך הוא כתב:[5]
ידידי חביבי הנני רוצה להעמיד אותך, ברשותך, על נקודה חשובה מאוד. וזו היא:
רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלימות של גדולינו הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם, מספרים אנו על דרכי השלימות שלהם בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם, הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם.
הכל משוחחים מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מכל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע…
התוצאה מזה היא כְּשֶׁנַּעַר בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה להיות שתול בבית השם פירושו הוא לשבת בְּשַׁלְוַת הנפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשם במסיבת גן עדן…
ובאמת זה דמיונות שוא ושקר!
כל זמן שהאדם חי עליו להתמודד! ולא משנה כלל מה היא המדרגה הרוחנית שהוא זכה אליה!
ההתמודדות נגד יצר הרע שייכת בכל מדרגה ומדרגה!
ואדרבה, ככל שמדרגתו של האדם עולה, מלחמתו מתעצמת!
צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות, ובזמן שהינך מרגיש בקרבך סערת היצר דע לך שבזה הינך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלימה שאתה רוצה בה. דוקא באותם המקומות שהינך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דוקא באותם המקומות עומד הינך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים וכו'…
חביבי! עליך להתחזק בכל כחך ולדעת שמאבקי הנפש שלך הם הם הגורמים ליצירת קשר אמיתי ונצחי עם הקב"ה!…
לא התעצלתי – המשיך שמעון וסיפר – והצלחתי לאתר את מספרו של אותו משגיח, ואמרתי לו את הדברים.
הוא שמע, ואחר אמר: נמאס לי לשמוע דיבורים, תן לי עצה ממשית שתעזור לי להתגבר על היאוש!…
והקמטים התרחבו במצחי…
בסופו של דבר נתתי לו עצה. ולפני שאחזור עליה נלמד קצת בחומש…
מאורעות ה-38 יום הראשונים…
בט"ו בניסן יצאו עם ישראל ממצרים, ולאחר שבעה ימים, בכ"א ניסן עברו את ים סוף, והמשיכו במסעם.
"וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָֽצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָֽכְלוּ לִשְׁתֹּת מַֽיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם" (שמות טו, כב-כג)…
ובתגובה לזו המציאות הם התלוננו: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה־נִּשְׁתֶּה" (שם פסוק כד)… והקב"ה שמע את תלונתם וציוה את משה לקחת עץ ולהשליך למים, והמים נמתקו.
ולאחר מכן, כשכבר רוו מן המים המתוקים, ציוה הקב"ה את משה על שמירת שבת (כדאיתא בשבת פז:).
ולמרות שמשה נצטוה על השבת הוא עוד לא קיבל אישור לספר עליה לעם ישראל.
חלפו עוד כמה ימים, ובט"ו באייר, ביום השלשים לצאתם ממצרים, נגמר הלחם שהיה לעם ישראל.
ובתגובה לזו המציאות הם התלוננו שוב: "וַיִּלּוֹנוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַֽהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶֽחֶם לָשׂבַע" (שמות טז, ב-ג)…
והקב"ה בישר למשה רבינו שמעתה יחל לרדת מן לעם ישראל.
והוא גם נצטוה ללמד את ענין השבת לעם ישראל.[6] ומשה רבינו לימד את עם ישראל, ואחת מההלכות שלימד היתה שאסור לצאת בשבת לאסוף את המן.
והנה, הגיעה השבת הראשונה, וכמה יהודים קשי עורף יצאו ללקוט את המן, וכמו שנאמר: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָֽצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ" (שם פסוק כז).
עם ישראל לא הצליחו לשמור אפילו שבת אחת!
לאחר מכן הם המשיכו במסעם והגיעו לרפידים, ושוב נגמר להם המים – "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַֽיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה־תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה־תְּנַסּוּן אֶת־ה'" (שם יז, ב).
והקב"ה ציוה את משה להכות בצור ויצאו ממנו מים…
וביום ה-38 לצאתם ממצרים, בכ"ג אייר הגיע עמלק למחנה ישראל, ופתח במלחמה!…
מי הביא את עמלק?
בשעה שלמד האמורא רב את פרשת בשלח, גילה לו הקב"ה שאילולא שהיו חוטאים ישראל בחילול שבת, לא היה כח לעמלק לבוא ולהילחם בישראל.
והיינו שהעונש על חילול שבת היה מלחמת עמלק.
וזה לשון הגמרא הקדושה (שבת קיח:): אמר רב יהודה אמר רב, אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָֽצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט" (שמות טז, כז), וכתיב בתריה: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק" (שם יז, ח).
והנה כידוע הקב"ה מנהל את עולמו מדה כנגד מדה. כל פעולה שאדם עושה נרשמת בשמים, ומן השמים דואגים לשלם לאדם בהתאם לפעלו.
השכר שמקבל האדם מתאים לפעולה ולמצוה שנעשתה. צדיק הוא ה' ונאמן לשלם שכר כל מצוה. משפטו צדק, ואין מעשה טוב נאבד מלפניו, ואינו מקפח שכר כל בריה.[7]
וכן גם להיפך. העונש שמגיע לאדם הוא גם משולם מדה כנגד מדה. ואם כן צריך להבין איזה קשר יש בין חילול שבת לעמלק?
כיצד מתגלית המדה כנגד מדה, בין חילול שבת למלחמת עמלק?
ועוד דבר שצריך להבין:[8]
כידוע, ב-37 ימיו האחרונים של משה רבינו בעולם, הוא לימד לעם ישראל את ספר משנה תורה (חומש דברים). ובתוך דבריו אמר כך: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּֽרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (שם כה, יז).
אמרו לו ישראל: משה רבינו, כתוב אחד אומר: 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק', וכתוב אחר אומר: "זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ח), זה זכור וזה זכור, היאך יתקיימו שניהם?
ומשה רבינו ענה להם כך: 'לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ, זה כוס וזה כוס, זה 'זכור' – לשמור ולקדש את יום השבת, וזה 'זכור' – להשמיד ולהכרית את כל זרעו של עמלק'…
ולכאורה שאלתם של עם ישראל לא מובנת. בכלל. מה פירוש כיצד יתקיימו שניהם? מה הבעיה לזכור?…
שני סוגי זכרון
לפני שנמשיך נחזור שוב:
הקב"ה ציוה אותנו בתורתו הקדושה לזכור את יום השבת, וציוה אותנו גם לזכור את אשר עשה לנו עמלק.
והנה, בשפת העולם, אנו מכנים את המושג 'ידיעה' כ'זכירה'. ולדוגמא: כאשר נשאל אדם אם הוא יודע מי מנהל את העולם, הוא ישיב: הקדוש ברוך הוא!
והפלא הוא, שכאשר קורה לו מאורע לא נעים, הוא מתפרץ ומאשים, ורץ כאחוז תזזית ממקום למקום. וכשושאלים אותו, הרי אמרת שהקב"ה הוא המנהל את העולם, ואם כך למה אתה כועס ומאבד עשתונות, פנה אל 'העושה', פנה אל הקב"ה בבקשה ובתחנון שימתיק מעליך את הדינים וימשיך עליך טוב.
ובתגובה הוא מסתכל עליך כתרנגול בבני אדם.
האדם הזה 'יודע' ולא 'זוכר'.
והקב"ה ציוה אותנו על 'זכרון פעיל', שכל הזמן ננסה לזכור את הידיעות הללו, זכרון שיגרום לנו לרגש פנימי, עד שיהפך אצלנו למציאות.
כאשר הזכרון באדם הוא זכרון פעיל, הרי הוא מתקשר לאותו דבר, לשורש הענין.
וזה ענין הזכירה – להתקשר ולהתחבר למציאות שזוכרים. ובענייננו: להתקשר – כל ימות השבוע – לשבת קודש. וכן למלחמת עמלק.
ועם ישראל שנצטוו על כך התפלאו, איך אפשר לחיות כך, עם שני זכרונות מנוגדים?
ונתחיל עם הזכרון של עמלק…
עמלק – עז פנים!
שבעים אומות ישנם בכל ארצות תבל, וראשיתם הוא עמלק, וכמו שנאמר: "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" (במדבר כד, כ)… והראשית הזו באה לידי ביטוי בכך שהוא המתנגד הכי גדול לבורא עולם! וכמו שביאר הריי"צ מליובאוויטש זיע"א, וז"ל:[9]
קליפת עמלק אינה דומה לשארי הקליפות, דכל הקליפות המה מנגדים אל הקדושה, אבל כל היותם הוא מצד העלם והסתר האור, אבל כשמאיר גילוי אור אלקי הם מתבטלים.
אבל קליפת עמלק הוא שעומד נגד גילוי אלקות, והיינו גם כשיש גילוי אור אלקי, כגון שמתבונן בשכלו ומתפעל מהשגחתו יתברך על הבריאה, מכל מקום קליפת עמלק גורמת לכך שלבו ישאר קר ואדיש!
ולא עוד, אלא, טומאתו של עמלק כל כך גדולה, עד שהוא מסוגל לדבר בעזות ובחוצפה גדולה נגד גילוי האלקות, נגד הגילוי שהשיג בשכלו… וכמו שאמרו חז"ל על עמלק : 'יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו!'
ונרחיב יותר:
עמלק בגימטריא ספק, שמטיל ספיקות בכל ענין אלקי – 'מי אמר שזה אכן כך?'
הגם שהוא עצמו יודע שהאמת כן הוא, שהרי זה בעניינים שכליים ומובן בשכל ממש אמיתת הענין, ומכל מקום הוא מטיל ספיקות ובזה הוא מקרר את הענין.
וזה בדרך חוצפה, שהרי לא יוצא לו מזה כלום, לא הנאה ולא טובה, אלא רק חוצפה בעלמא.
והחוצפה הזו היא מהותו וחיותו, והוא בעצמו יודע שהוא לא כלום, יודע מעלת זולתו ומעז בו, ובזה הוא כל קיום מהותו.
עניינו של קליפת עמלק הוא העזות, שכל מהותו – העדר. העדר הנאה ותועלת אישית…
והקב"ה ציוה אותנו: 'זכור את אשר עשה לך עמלק' – שהעצה למחיית עמלק הוא הזכירה, שיזכור שישנה קליפה קשה כזו, ויהיה רע בעיניו שנמצאת קליפה קשה כזו, ומכח הזכירה הזו הוא נדרש להתגבר על הקרירות הנובעת מספיקות,[10] ולהתחיל לעבוד את ה' מתוך אמונה פשוטה וקבלת עול.
ועתה נעבור לשבת…
העולמות – ברום המעלות
ביום הששי של הבריאה נברא האדם והוכנס לגן עדן. אין באפשרותנו לדמיין את האור שהאיר בגן עדן, את הזיו, היופי והטוהר. את האויר האלקי, הנאצל והזך, את הרגשת החיות, ועונג הנפש…
הקב"ה התגלה לאדם הראשון ואמר לו: סביבותיך ישנה צמחיה מופלאה, עצים מלבלבים פירות עסיסיים, מהכל אתה יכול לאכול, מתי שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה, ללא הגבלה…
הכל מוכן ומחכה לך, אך רק מעץ אחד אני אוסר עליך לאכול, והוא 'עץ הדעת'!
וכתב הגה"ק רבי קאפיל זיע"א:[11] באותה עת ששהה אדם הראשון בגן עדן, היתה כל הבריאה מרוממת ונשגבה, וכל הברואים חשו כי "וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה" (תהלים קג, יט).
אך מכיון שהקב"ה חפץ היה בעבודתו של האדם ובכח בחירתו – ברא את הרוע שיתמודד נגד האדם.
וכאשר האדם ינצח את הרוע (הקליפות) – יגיע העולם לתיקונו, וכל הבריאה תתרומם ותתנשא למקומות לא נודעו…
באותה העת ניכר היה התחום והגבול בין הטוב לרע, הטוב היה ממוקם במקום גבוה מאוד בסדר ההשתלשלות, ואילו הרע היה ממוקם הרחק למטה וביניהם היה חלל מפריד…
והריחוק הזה גרם שהאור האלקי שהגיע לקליפות היה מועט מאוד.
הם קיבלו את כל החיות שלהם מניצוץ אחד בלבד שהתלבש בתוכם והחיה אותם! כל 'עולם הקליפות' חיו והתקיימו מניצוץ אחד של קדושה!
ומכיון שרק ניצוץ אחד בלבד החיה את הרוע, לא היה להם כמעט כח והם נכנעו לכחות הקדושה…
ואז הגיע הנחש…
הרבה סודות ורזין דאורייתא יש בענין חטא אדם הראשון. כיצד הנחש שהוא רק חלק זעיר מכל מערך הקליפות הדל בכחותיו, הצליח לגבור על אדם הראשון ואשתו?!
אך בסופו של דבר הנחש ניצח…
נצחון שיצר נזקים נוראים…
הנזקים שנוצרו בעקבות חטא אדם הראשון היו עצומים! כל העולמות הקדושים ירדו ממקומם למטה, מדרגה אחר מדרגה! והגיעו עד גבול הרע!
וזה גרם שהחלל שהיה מפריד בין הטוב לרע נסתם, ומעתה גבול דק מאוד הפריד בין הטוב לרע.
וירידת העולמות גרמה לכך שירדו עשרה ניצוצות מהקדושה לתוך הקליפות,[12] ועל ידי כך, על יד האור החדש שזרח במקום הקליפות, קיבלו הקליפות חיות עצומה, וכחות לשלוט בעולם!
מכיון שהתטשטש הגבול המפריד בין גבול קומת הקליפות לגבול קומת הקדושה, הצליחו הקליפות לצאת ממקום מושבם ולהיאחז בכל הבריאה כולה ואפילו בצומח ובאבנים!…
בעקבות החטא הנורא
כתב הגאון הרב דוב כ"ץ זיע"א (תנועת המוסר – עמוד 132, מהדורא חדשה), וז"ל:
מאותה עת בה חטא אדם הראשון החל תהליך של התמעטות בבריאה מדור לדור. ככל אשר הדורות הלכו וחטאו כן הלכה הבריאה והתמעטה בצעדים ענקיים.
עד דור המבול עוד חיו בני האדם קרוב לאלף שנה וכחם היה רב מאוד. אנשי דור המבול היו ענקים גדולים בעלי כח רב והיו 'מתלשים ארזי הלבנון בהליכתם, ואריות ונמרים חשובים בעיניהם כנימא (כתולעת קטנה) בבשר, והנשים היו מתעברות ויולדות ביום אחד'.[13] וכל הבריאה היתה עוד בתוקף רב, ש'היו זורעים שנה אחת ועושים מזון לארבעים שנה' וכדומה.
ואולם לרגלי חטאי האנושיות הלכו וירדו יותר ויותר מדור לדור. חיי האדם נתקצרו, נחלשו, דמותו התמעטה, וכך הגענו עד למצב האדם כיום.
וכשם שירד המין האנושי מבחינה גופנית כן ירד מבחינה רוחנית. הדורות הלכו והתמעטו במשך אלפי השנים בכל השטחים: בהשגותיהם, בתבונתם, בכושרם הרוחני ובמעלותיהם הנפשיות. צא וראה מה בין תקופה לתקופה: תקופת האבות, תקופת הנביאים, תקופת אנשי כנסת הגדולה, תקופת התנאים, תקופת האמוראים, וכן הלאה.
עוד ר' יוחנן בדורו אמר (עירובין נג.): 'לבם של ראשונים – כפתחו של אולם, ושל אחרונים – כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סדקית'.
ועוד אמרו (יומא ט:): 'טובה ציפורנם של ראשונים מכרסם של אחרונים'. ויש מוסיפים ואומרים (שבת קיב:): 'אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים'. האם יכולים אנו בזמננו לתאר לנו חכם כאותם האחרונים ואף כמאוחרים הרבה יותר כהרמב"ם, הגר"א וכדו'.
והירידה ניכרת לגבי כל אומות העולם. אין להשוות השגותיהם של חכמי דורותינו לשל חכמי אתונא, ענקי המחשבה שהניחו את היסוד למדע הכללי של האנושיות. אין לדמות גדולתם של שליטי זמננו לשל השליטים והמלכים הקדמונים, שלבם היה רחב כפתחו של אולם ושאיפותיהם הגיעו עד רום השמים, כגון: פרעה, סנחריב, נבוכדנצר ועוד, שהכריזו על עצמם כאלים וכאילו בכחם בנו את עולמם ויצרו את עצמם.
וכך הלכו הדורות והתמעטו עד שהגיעו לתקופה שלנו, שכל העולם התמלא תככים ומזימות, הלבות נסתתמו מחכמה, החומרניות כבשה את החיים, והאדם נהפך לְחַיַּת טרף. עם כל ההתקדמות הגדולה של המדע, הגילויים המפליאים של סודות הטבע וההתפתחות הענקית של הטכניקה – נתרוקן לגמרי המצפון האנושי, הרוח שבאדם נעכר וכל המין האנושי הידרדר למדרון עצום של שחיתות וזדון עד שמותר האדם מן הבהמה אין…
'ומהירידה הנוראה הזו' – המשכתי ואמרתי למשגיח – 'נוצר מצב שבו האדם יכול למצוא את עצמו מיואש וחסר רצון לחיות'…
'אז מה עושים?' – הרים המשגיח את קולו בכאב – 'איך אפשר להתגבר על היאוש???'…
עליית העולמות בשבת קודש…
יניקת הטומאה נוצרה בעקבות טשטוש התחומים בין תחום הקדושה לתחום הטומאה, ובכך כל מציאות העולם התרחקה מהבורא יתברך.
אך למרות הירידה הנוראה, המצב לא אבוד!
הקב"ה ברחמיו הרבים העניק לנו את יום השבת, ובו מתחדשים הכחות.
והטעם לכך, כי בשבת קודש עולים פנימיות העולמות[14] והקדושה מתרחקת מן הקליפה, ריחוק גמור לגמרי, בלתי שום התקרבות.
ונוצר שוב החלל כמו שהיה קודם החטא… ולכן בשבת חוזרים למדרגת אדם הראשון קודם החטא!
ונחזור שוב:
בשבת ישנה עליה לפנימיות העולמות ועל ידי כך נוצר שוב חלל בין הטוב לרע, ונוצר שוב חלל בין הקדושה לקליפה. ועל ידי כך מסתלקת מהקליפות החיות הנוספת שניתנה להם בעקבות הקירוב שנוצר, והקליפות נדחים למטה למקומן הראשון – כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון, ומכיון שמסתלקת מהם חיותם נשארים הקליפות חסרי יכולת כמו חללים מתים שוכבי קבר.
ולא רק מכלליות העולמות מסתלקים הקליפות, אלא גם מכל איש יהודי השומר על השבת, מסתלקים הקליפות, ונפשו זורחת ומתחדשת…[15]
'אתה מבין' – סיימתי – 'הנה לך עצה ממשית כיצד להתגבר על היאוש, שמירת שבת כהלכתה!'…
ונרחיב יותר…
נזק חילול השבת
הנה יהודי שעושה מלאכה ביום השבת, הוא גורם לקליפות שיעלו ממקומם ויכנסו לתוך החלל הזה, ובכך הקליפות מקבלים שוב חיות חדשה.
ולכן העושה מלאכה ביום השבת נקרא 'מחלל' שבת, כי בעשיית מלאכה אסורה בשבת הוא גורם להכניס את הקליפות למקום החלל, וה'חלל' נתהפך להיות 'חיים' (חלל גימטריא חיים) לקליפות.
ונמצא שבמעשיו הוא החיה את הקליפות המתות.
'אתה מבין' – אמרתי למשגיח – 'בעקבות חילול השבת בא עליהם עמלק במטרה להשמיד ולהרוג, וזו לא היתה מדה כנגד מדה, אלא תוצאה!'
בעקבות חילול השבת הצליחו הקליפות לינק חיות עצומה, והחיות הזו היא שנתנה כח לעמלק לבוא ולהילחם!
חילול השבת הוא שהעניק להם את הכח![16]
ולפני שנשיב על השאלה השלישית נתעכב מעט…
כאיש גבורתו
כאמור, בכל שבת ושבת יש תוספת אורה והיא מאירה בעולם, אך כדי שאדם יוכל לחוש אותה הוא צריך להכין עצמו לקראת השבת.
כל אדם כפי הכנתו זוכה להארת השבת.
ונעתיק מעט ממה שכתבנו בספרנו חלב הארץ (חלק ו – עמוד מז), וכך כתבנו:
הנה לפי שיום שבת קודש הוא קדוש ונורא מאוד, ואין דעת האדם משגת ואף לא מעט מן המעט מעוצמת אורו הזך, והקדוש ברוך הוא משתבח ביום זה, ומחדש בו את עולמו, ובו מתפשטת רוח של קדושה נשגבה והתרוממות רוח בכל העולם, והשכינה פורשׂת כנפיה על כל חלק מן הבריאה, וממותרות השפע הנשפע ביום זה בעולם ניזונים כל ששת ימי המעשה לכן ציוה המקום ברוך הוא לבניו רחומיו – זרע ישראל קדושים – בני פלטרין של מלך, להכין עצמם כראוי לקראת שבת קודש כמי שממתין למלכה שתבוא להתארח בביתו, כדי שבבוא המלכה לשכון כבוד בקרבנו תאציל מהודה וזיו הדרה על חלק הנשמה האלקית שבקרבנו – חלק אלוה ממעל, הפועמת ומחיה כל חלק שבקרבנו.
מטעם זה מצינו גם ראינו לרבותינו הקדושים בעלי הש"ס שנזהרו מאוד בהכנה לשבת קודש. וכמו שהאריכו בזה רבות בגמרא הקדושה (שבת קיט.) ובכל שאר כתבי רבותינו הפוסקים עליהם השלום אשר מפיהם אנו חיים.
כדי שיזכה האדם שיאירו נפשו רוחו ונשמתו מקדושת השבת, נדרש ממנו להכין עצמו בכל שלבי ההכנה הקשורים ברחיצה וטבילה במקוה דיום הששי לכבוד שבת קודש, שענין אלו ההכנות הוא להפריד את הקליפה השורה על האדם בכל משך ימי החול ולהכין את נפשו רוחו ונשמתו לקבל את קדושת והארת שבת קודש, אך אם גורע מן ההכנות הנזכרות, בהכרח שאין הקליפה נפרדת מנפשו לגמרי, וממילא גם נגרע ממנו השגת תוספת נר"ן דאותה השבת, וכמו אותו פועל שעבד כל היום בשמש ורוצה ללבוש את החליפה של החתונה על כל בגדיו הצואים או רק על חלק מהם שבוודאי לא ראוי לעשות כן. אלא עליו לפשוט תחילה את לבוש החול ואזי יתנאה בלבוש דקדושה.
והנה ההכנה הנדרשת היא גם הכנה מעשית הכוללת נקיון הבית, בישול, אפיה, כיבוס, גיהוץ וכו'… וגם הכנה פנימית רחיצה וטבילה וכו'…
ועל ידי ההכנות הללו יכול האדם לגרום לכך שהארת שבת תחול על נפשו רוחו ונשמתו ומכחה למשוך שפע קדושה וטהרה וכחות רוחניים נפלאים ועצומים לכל ששת ימי המעשה.
ונתמקד בההכנה הפנימית:
יש שבעה דברים שצריך כל אדם לעשות ביום הששי, ולמרות שהם נראים דברים פשוטים, יש בהם הרבה עומק, וכבר ביארנו אותם באריכות בספרנו חלב הארץ, ולא נחזור על הדברים. וכאן נביא רק את הרשימה של השבעה, ואלו הם:
א. קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום.
ב. גזיזת ציפורנים.
ג. רחיצה במים חמים לכבוד שבת.
ד. כוונת השלהבת.[17]
ה. ניגוב ידיו ורגליו קודם הטבילה.
ו. לטבול במקוה.
ז. ללבוש בגדים המיוחדים לשבת.
ועל ידי השבעה דברים הללו, תיפרד הקליפה השורה על האדם בכל משך ימי החול, ותחול על נפשו קדושת והארת שבת קודש…
ועתה נבוא לתרץ את הקושיא השלשית…
זכור את אשר עשה לך עמלק
נחזור על המדרש:
'אמרו לו ישראל: משה רבינו, כתוב אחד אומר: 'זכור את אשר עשה לך עמלק', וכתוב אחד אומר: 'זכור את יום השבת לקדשו', היאך יתקיימו שניהם, זה 'זכור' וזה 'זכור'?
אמר להם משה: לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ, זה כוס וזה כוס. 'זכור' – לשמור ולקדש את יום השבת… וזה 'זכור' לעונש…
ומצאנו לרבי מליובאוויטש שאמר כך:[18]
כל מהלך הדברים הוא, לכאורה, בלתי מובן לחלוטין:
א. מה פשר השאלה: 'האיך יתקיימו שניהם, זה 'זכור' וזה 'זכור'? וכי רק לזכרון אחד יש מקום במוחו של אדם?
ב. כיצד מתורצת שאלה זו באמצעות משל הכוסות?
ההסבר לכך נעוץ בעובדה, שבהשקפה ראשונה כוללות שתי זכירות אלו תכנים מנוגדים:
תוכן זכירת יום השבת הוא 'שנזכור… מעשה בראשית ונודה בכל עת שיש לעולם בורא' (רמב"ן שמות כ, ח). כלומר – הכרה בכך שהקב"ה הוא הבורא והשליט על העולם וכל אשר בו, והעולם על כל אשר בו אינו בעל קיום עצמאי מבלעדי ה'.
ואילו תוכן זכירת מעשה עמלק הוא שיש לזכור את קיומו של עם שהוא בבחינת: 'יודע את רבונו ומכוין למרוד בו', כלומר – קיומה של מציאות עצמאית המורדת בה'!
וזו היתה תמיהתם של בני ישראל: כיצד ניתן לדרוש מהאדם לזכור ולהפנים שני תכנים כה מנוגדים בעת ובעונה אחת?
על כך השיב להם משה: 'לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ, זה כוס וזה כוס':
'כוס של קונדיטון' ו'כוס של חומץ' שונים לחלוטין זה מזה – הקונדיטון הוא יין משובח, ואילו החומץ כלל אינו ראוי לשתיה. אבל יחד עם זאת לשניהם מקור משותף, שהרי שניהם הם תוצרים של יין.
והוא הדין בענייננו: אמנם עמלק, כפי שהוא ניצב לפנינו, הוא מורד בקב"ה ומתנגד לכל דבר שבקדושה. אך לאמיתו של דבר גם מקורו של עמלק עצמו הוא בקדושה האלקית, ואין הוא אלא ביטוי לכחו של הקב"ה, שהוא כל יכול – עד כדי יכולת לברוא דבר המתנגד לבורא ומורד בו.
יחד עם זאת, היחס לשתי הזכירות אינו שוה, אלא 'זכור' – לשמור ולקדש את יום השבת. וזה – 'זכור' לעונש:
אמנם שתי הזכירות מתייחסות לעניינים שמקורם בקדושה, ומטרתן היא לגלות קדושה זו. אולם כשמדובר ביום השבת, שהוא עצמו דבר שבקדושה – הדבר נעשה על ידי זכירה חיובית. ואילו כשמדובר בעמלק, שכפי שהוא ניצב לפנינו הוא מורד בקב"ה ומתנגד לו – הדרך לגלות את מקורו האלקי היא באמצעות זכירה שלילית, עד כדי ביטולו והשמדתו…
פניו של המשגיח הוארו והוא אמר: מעתה, בעזרת השם, אתכונן לשבת כראוי!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. בכל שבת ושבת יש תוספת אורה בעולם וכדי שאדם יוכל לחוש אותה, הוא צריך להכין את עצמו לקראת השבת. וכל אחד זוכה באור הגדול לפי הכנתו.
ב. שבת קודש הוא יום קדוש ונורא מאוד, ואין דעת האדם משגת ואפילו לא מעט מעוצמת אורו הזך, והקב"ה משתבח ביום זה, ומחדש בו את עולמו, ובו מתפשטת רוח של קדושה נשגבה והתרוממות רוח בכל העולם, והשכינה פורשׂת כנפיה על כל חלק מן הבריאה, וממותרות השפע הנשפע ביום זה בעולם ניזונים כל ששת ימי המעשה. לכן ציוה הקב"ה לעם ישראל להכין עצמם כראוי לקראת שבת קודש.
ג. שלבי ההכנה לשבת: הכנה מעשית הכוללת נקיון הבית, בישול, אפיה, כיבוס, גיהוץ וכו' וגם הכנה פנימית רחיצה וטבילה וכו'.
ד. הכנה פנימית – יש שבעה דברים שצריך כל אדם לעשות ביום הששי, ולמרות שהם נראים דברים פשוטים, יש בהם הרבה עומק, ואלו הם: 1. קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. 2. גזיזת ציפורנים. 3. רחיצה במים חמים לכבוד שבת. 4. כוונת השלהבת 5. ניגוב ידיו ורגליו קודם הטבילה. 6. לטבול במקוה. 7. ללבוש בגדים המיוחדים לשבת.
ועל ידי השבעה דברים הללו, תיפרד הקליפה השורה על האדם בכל משך ימי החול, ותחול על נפשו קדושת והארת שבת קודש.
ה. רחיצה וטבילה במקוה לכבוד שבת קודש, מפרידה את הקליפה השורה על האדם בכל משך ימי החול ומכינה את נפשו רוחו ונשמתו לקבל את קדושת והארת שבת קודש. אך אם האדם גורע מן ההכנות הנזכרות, אין הקליפה נפרדת מנפשו לגמרי, וממילא כל תוספת הקדושה של שבת נגרעת ממנו.
ו. הקב"ה ציוה אותנו בתורתו הקדושה לזכור את יום השבת, וענין הזכירה הוא שנזכור את מעשה בראשית ונודה בכל עת שיש בורא לעולם. כלומר – הכרה בכך שהקב"ה הוא הבורא והשליט על העולם וכל אשר בו, והעולם על כל אשר בו אינו בעל קיום עצמאי מבלעדי ה'.
ז. כל סיבת היאוש שבא לאדם זה משום שהוא אינו זוכה להרגיש את מציאותו של ה' יתברך. ובשבת נתגלה אור הקב"ה – אור השבת. לכן ברגע שאדם זוכה ושומר שבת, אפילו עשה את כל העוונות שבעולם, אם מקבל על עצמו להיות שומר שבת, ומהיום והלאה לא לחללה, תיכף ומיד מתגלה אליו אור השבת שהוא אור העולם הבא. ונפשו מתחדשת ומקבלת כחות חזקים להתגבר על היאוש ולהתמלאות בשמחה אמיתית.
הערות שוליים:
[1] האילנד הענק הוא מין האנטילופה הגדולה בעולם.
[2] בספר רבינו האור לציון (חלק ב – עמוד 505) נכתב כך:
להגה"ק הרב בן ציון אבא שאול זיע"א היה רגש מיוחד לכבוד תלמידי חכמים! ולא רק לחכמים מפורסמים, אלא לכל צורבא מרבנן!
כשהיה בא לפניו אברך, היה מקדמו בקימת הידור (התרוממות מעט מן המקום). כשהיה הלה מוחה, טוען שאינו חכם, היה עונהו: 'מנין לי לדעת – ספק כבוד תלמיד חכם לחומרא!'
פעם הידר בפני אחד ממקורביו, אברך. והלה מחה: 'הרב גורם לי חלישות הדעת, מי אני שכבודו טורח לעמוד בפני'. והרב ענהו: 'על 'כבוד התורה', אינך יכול לפסוק (מי ראוי לכבוד ומי לא)!'
סח מקורבו, הרב מאיר כהן: 'פעם אחרי עלותי לקריאת התורה ב'אוהל רחל', עשה לי הרב 'מי שבירך אבותינו… הוא יברך את הרב מאיר'. הרהרתי בקול, מה אני רב?!
אחר הקריאה לחש לי הרב: 'כסבור אתה שרק מי שמכהן ברבנות נקרא רב? בשבילי כל אברך כולל הוא רב!'
פעם שמע אחד שזלזל בכבוד אברך, גער בו הרב: 'איך אפשר לדבר על אברך, הרי הוא עוסק בתורה מתוך הדחק. מי יכול לעמוד במחיצתו?!'…
ואם זוהי הזהירות הנדרשת ביחס לאברך, כמה זהירות נדרשת ביחס לקבוצה של אברכים או לקהילה מסודרת עם רב ותלמידים.
ויש הרבה מה להרחיב בזה, אך אנו רוצים להתמקד ב'כשרויות'.
משום מה אנשים חושבים שכדי להיקראות יהודי שאוכל כשר, הוא מוכרח לא לאכול 'מספר מסויים של בדצי"ם'. ואחרי שהוא החליט, משום מה, לא לאכול אותם, הוא פותח במלחמה נגדם, ובכל הזדמנות מבזה אותם…
והנה, קיימא לן שכדי לפסוק בדין צריך לשמוע את שני הצדדים. ולכן מי שמבזה לפני שהוא שמע את שני הצדדים הרי הוא רשע!…
ולקשיי ההבנה הנה סיפור שהובא בספרו של הגאון הרב ברוך לב שליט"א (נפלאותיו לבני אדם, חלק ב – עמוד 323):
ילד כבן עשר הייתי אז, בשנת תשכ"ה. כאשר התעוררה בבית 'שאלה' אודות כשרותו של העוף שנרכש ב'אטליז של יצחק'. בני דור זה, המכירים את העופות מן אריזת הפלומבה של הכשרות למהדרין אולי לא יבינו את המשמעות של 'שאלה' בעוף שחוט שהומלח והוכשר בבית.
הצעד המובן מאליו לעת כזאת היא פניה אל הרב עם העוף, והיה אם יוכשר העוף, מה טוב. אם לאו, יאלץ בעל האטליז להחליף את העוף בעוף כשר. אמי היא זו שעוררה את השאלה. אבי טען כי אינו רואה כל בעיה, וכי אין כאן צל צילו של ספק שהעוף כשר וישר מכל בחינות – אולם אמא לא היתה מסוגלת להכריע. ברגע זה פנו וציוו עלי, הילד הקטן, לגשת אל הרב ברגמן הישיש – אותו נוהגים היינו לשאול תמיד – ולהראות לו את העוף.
דמי אזל. ילד ביישן הייתי מעודי. שתקן וכמעט אינו פוצה פה במחיצת אחרים. אבי שיחיה היה מנסה בכל הזדמנות להפיג ממני את פחד הביישנות. מאיץ היה בי לדבר, לעשות, ולפעול דוקא נגד טבעי. חייב אני לו תודה על כך, כיון שמבלעדיו איני יודע כיצד הייתי מסתדר בחיים. הייתי נכלם לשלם לנהג אוטובוס, ולהשיב חפץ מושאל אל השכנה. באותו רגע שהטילו עלי תפקיד זה – של הגשת ה'שיילע' לרב, חשתי כי רגלי ניטעות על מקומי וכי איני מסוגל לזוז. 'גש, גש', האיץ בי אבא, 'אל תתמהמה. הרב ברגמן יקבלך בסבר פנים יפות והכל יהיה בסדר'.
לא הייתי מסוגל לזאת. לצעוד ברחוב עם עוף ביד? למשוך אלי עינים זרות? לעלות כך אל הרב? נבהלתי רק מלחשוב אודות כך. עודי מתמהמה ואמא דוחקת בי למהר, זקוקה אני לעוף זה בדחיפות לכבוד שבת, מה עוד שיתכן שיש להחליפו באחר. לא היתה לי ברירה כי אם לקום ולצאת עם העוף ביד אל הרחוב, לעבר ביתו של הרב ברגמן.
אזיל סומקא ואתי חיוורא. דמי געש בקרבי כאשר צעדתי כך, בעינים מושפלות, לעבר ביתו של הרב. כל מבטי העוברים ושבים ננעצו בי ודקרוני כשיפודים, הסמקתי כולי והוצפתי חום אך המשכתי ללכת כמצות הורי. ככה זה, ילד בן עשר, אשר נטל ממדת הבושה במדה גדושה מדאי.
נקשתי על דלת ביתו ובשרי חידודין. הדלת נפתחה והעוף שבידי רטט: 'א שיילע', את זה ידעתי לומר באותו רגע. הרבנית אמרה לי כי הרב איננו בבית, וכי יושב הוא עתה במזרח בית הכנסת ומקבל שם שאלות. 'תוכל לגשת אליו והוא יענה לך'.
רק זה חסר היה לי, לעבור את בית הכנסת מן הדלת עד למזרח עם עוף ביד. מעודי קשה היה לי לצלוח את אורך ביהכנ"ס עמוס המתפללים – ק"ו כשאני מגיע עם עוף. חזרתי הביתה ואמרתי לאמא כי הרב איננו, לא ניתן עתה להשיגו.
התחננתי בפניה כי תואיל לפטור אותי מן המטלה המכבידה – אולם אבא שלחני אל בית הכנסת בכל תוקף, טען כי עלי לבצע את המשימה עד תום. לא הוא ולא אמי יכולים היו לעזוב את הבית באותה שעה, לא היה בבית מישהו זולתי שיכול היה באותו רגע לברר אודות העוף, כך שלאחר דקות שוב מצאתי את עצמי ברחובה של עיר, עם העוף בידי.
הגעתי לאיזו קרן זוית באחת הרחובות, שקטה ונסתרת מעט מעיני הבריות, מבלי לדעת מה אעשה. הרי אל בית הכנסת לא אלך ויהי מה. היה זה מוחלט אצלי. כשם שאדם רגיל לא יצלח את בית הכנסת כשעל ראשו סל מלפפונים – אף אם מדובר רק על רגעים ספורים – כך לא עלתה על דעתי להגיע עם עוף. אז מה עושים פה? הרי ההורים מחכים לתשובה?
עודי ממתין ורעיון הבשיל במוחי הנפחד: הרי איני יכול להכשיר את העוף, גם לפוסלו לא. שבתי הביתה, כאילו הייתי זה עתה בבית הכנסת, ואמרתי כדברים האלה: 'הרב אמר שהעוף כשר אבל לא כדאי לאכול את זה', אך פלטתי את הדברים מפי ומלבי נעקרה מעמסה גדולה. מוחי השתחרר מאלף צבתות שלפתוהו ועצמותי השתחררו מן הכיווץ שהיו נתונות בו בשעה האחרונה. נהניתי מההמצאה: העוף כשר ולא יאכלוהו. הברקה של ממש. הכל כדאי ובלבד שלא אעבור בזיונות שכאלה.
מפינתי בבית, בעודי מעיין בספר או במשחק, רואה אני את אבא לובש את מעילו ויוצא עם העוף לעבר ה'אטליז של יצחק'. אני נשארתי בבית, לא ידעתי את המשך הדברים, רק בשבת קודש, שמעתי את אבא מספר לסבא את שאירע בחנות העופות. בעילום שם דיבר, לא נכשל בלשון הרע ח"ו, פרק באזני אביו את זעזועו: 'איני מבין איך זולזל כבוד התורה בעיני הבריות', סיפר. 'הגעתי השבוע לאטליז מסויים כשבידי עוף מפוקפק שהרב ברגמן פסק שלא כדאי לאוכלו. פניתי לבעל האטליז בכדי להחליפו באחר והנה הוא בוחן את העוף ומפטיר כי העוף כשר וישר במאת האחוזים וכי לא יחליפנו.
'אמרתי כי הרב ברגמן פסק שהעוף איננו צח למהדרין והאטליזאי עונה לי, לפני קהל ועדה, בעזות מצח: 'אז הרב ברגמן הישיש כבר 'עובר בטל'. כבר עברה עליו שנת התשעים ולא כדאי לסמוך עליו מהיום, לא לטוב ולא למוטב. אין לי ספק שאין כל מום בעוף הנוכחי'.
אבא וסבא עברו לשוחח על ענייני כבוד התורה וכבוד הרבנים – אולם אני, בן העשר, נחרדתי אשר עוללתי במו פחדי. הסיפור הזה נחקק במוחי ולא נשכח ממני אף פעם. לאורך כל השנים תהיתי על כך שטרם תיקנתי את אשר עיוותתי, הרי יתכן שמאז הפסיקו הורי לקנות אצל יצחק, שפצה פיו נגד הרב, ואני הוא האשם בכך ועלי לפייס את יצחק ולהכשירו בעיני הורי.
יתר על כן: יתכן שאכן בסופו של דבר קיבל אבא הימנו עוף אחר בשעה שעל פי האמת לא צריך היה יצחק להחליף לו את העוף כלל. אם כן אני הוא שגרמתי ליצחק הפסד ממון ועלי לשלם לו.
בשלב מסויים לאחר הרבה שנים שאלתי את הורי על סופו של אותו מעשה, אלא שהורי לא זכרו כלל על מה אני דובר. לא התביישתי, ניגשתי בהזדמנות ליצחק האטליזאי וניסיתי להעלות מפיו את המשך אותו מעשה – אולם אף הוא לא הצליח להיזכר במאומה. הרב ברגמן כבר שבק חיים זה מכבר, כבר ערכו לו 'הקמת מצבה' לפני עשרים שנה ומי זה זוכר נשכחות. עוף בא ועוף הולך, עוף נכשר ועוף נטרף. מי זה שיזכור אחרי עשרים ושתים שנה מה עלה בגורלו של עוף המוטל בספק…
בשנה האחרונה, בחלוף מאותו מעשה שלשים וחמש שנה, נפטרה לבית עולמה אשתו של יצחק האטליזאי, שאף הוא כבר אינו בין החיים. בהתאסף בניו ל'שבעה', באתי לנחמם ולקיים בהם ניחום אבלים. התפללתי להשי"ת שאזכה הפעם לתקן את המעוות, אולי לשמוע מהם דבר מה על אותו מעשה ישן.
פניתי אל הגדול, העברתי את השיחה מענין לענין עד שנגעה ופגעה בדבר האטליז, ומאטליז לעופות, ומעופות לעוף של הורי. אך התחלתי לדבר והגדול מספר לי כי זוכר בבירור את אותו יום, וכי נכח להיות באטליז כאשר אבי הגיע: 'אביך טען שהעוף מפוקפק ומשום כך דרש להחליף את העוף בטוענו כי כך פסק הרב ברגמן – אולם אבי בעל האטליז תמה מאוד על הפסק של הרב ברגמן והתבטא את שהתבטא על ישישותו המופלגת ועל כך שלא ניתן לסמוך עליו. בכדי שלא להתווכח יתר על המדה, החליף אבי את העוף ושלח את אביך הביתה עם עוף חדש.
'אחר שיצא אביך לביתו מרוצה ומאושר, שלחני אבא, בעל האטליז, להראות את העוף לרב פישר, לברר את דינו. רגיל הייתי בהובלת 'שאלות' לרבנים, היה זה אצלי מעשים שבכל יום. אך הציץ הרב פישר בעוף, ויקרא: 'הרי העוף כשר וחלק. איני רואה כאן כל שאלה'.
חייך אלי הרב פישר ופסק ברורות: 'אמור לאבא שהכל בסדר לגמרי וכי איני מבין על מה ראה 'לעשות שאלה' מעוף כשר'.
אבי שמע את הדברים, שמח שהפסק תאם את שהיה סבור, ארז את העוף מחדש ומכרו עם כל העופות ללקוחות הבאים. כך שהפסד כספי לא היה לו כלל וכלל – אולם מאותו יום ואילך הפסקנו לשלוח שאלות לרב ברגמן. ידענו שאכן הזִקנה המופלגת טִשטשה מעט את צחות פסקיו וכי עלינו להימנע מלסמוך על פסקי הלכותיו. אביך המשיך להגיע אל אטליזו של אבי ואני מניח שגם הוא שמע את ה'פסק' של אבי אודות צלילות דעתו של הרב ברגמן…'
הודיתי להשם יתברך על המחצית השניה של הסיפור, שנותרה בטריותה אצל הבן המספר. סיכמתי את הדברים ביני לבין עצמי וראיתי שאכן לא היה כאן הפסד ליצחק בעל האטליז כיון שהורי המשיכו להיות נמנים על לקוחותיו. היחיד שנפגע מכל הענין הוא הרב ברגמן זצ"ל, אשר כבודו הרם הועם מאותו יום ואילך בעיני הורי, בעיני יצחק האטליזאי ומשפחתו, ומי יודע בעיני מי עוד.
אמנם לא היתה זו פגיעה אישית, איש לא ניגש אליו להודיעו, אולם היה די לי בכך שאני הוא זה שגרמתי, בבושת ילדותי, לפגיעה בכבוד התורה. חשתי שעלי לתקן. רציתי לעלות עם מנין על קברו ולבקש את סליחתו, אולם לא ידעתי היכן מקום מנוחתו כבוד.
בעודי מחפש אחרי בני משפחתו, בעודי תר בספר הטלפונים אחר הכתובת של נכדו שהיה חבר נעורי – התחסדו אתי משמים והפגישו אותי תוך כדי נסיעה באוטובוס עם אברך ממכרַי שהינו נכדו של הרב ברגמן. שחתי לו בקצרה את השתלשלות העניינים והוא הבטיח לי שביום היארצייט הקרוב, כאשר בני המשפחה יעלו לקבר ביחד, יודיעני ויצרפני אליהם – למען אוכל לבקש את מחילת הרב ולכפר על זלזול בכבוד התורה שיצא מתחת ידי בשגגת נעורים.
עד כאן דבר המעשה. מחד, יש בו הארה כללית למראה יהודי שגילו עבר מזמן את הארבעים, הנותן נפשו לתקן אבק פגיעה שנכשל בו בילדותו. נקודה זו כשלעצמה ראויה לציון.
יש כאן גם את המסר שקבעו חז"ל (גיטין ו:): 'לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו'. ילד המופעל מתוף לחץ ו'אימה יתירה' עלול לבוא גם לידי טעות ומכשול, לידי שקר חמור העלול להכשיל ח"ו. אם אמרו: 'חנוך לנער על פי דרכו' – משמע כי אם אופיו הססני, יש להתחשב בכך ולא לאלצו בכפיה לעשות דברים שהוא חושש מהם, אך ורק מחמת זאת שאנו המבוגרים איננו נרתעים מכך.
אולם עולה מכאן מסר נוסף: ראו איזה דברים משתלשלים מכלום. גם לאטליזאי ובניו, וגם להורים ברור היה במאת האחוזים, ללא צל של פקפוק, כי הרב ברגמן פסק דבר שאינו נכון – בעוד שלא היו דברים מעולם. לא עלתה על דעתם לדונו לכף זכות זולת החלטה ברורה שנפגמה צלילותו: החלטה שמן הסתם הועברה מפה לאוזן – לא כחטא 'לשון הרע' ח"ו כי אם ל'תועלת'… – מבלי שאיש יעלה על דעתו שאין כאן כלום, לא היה ולא נברא, עורבא פרח, הכל דמיון של ילד.
ללמדנו מהי מדת האמינות המפוקפקת, עת אנו שומעים דבר שלילי 'בטוח במאת האחוזים' על הזולת, וקשה לנו שלא להאמין. צא ולמד כמה גדולים דברי חכמים שאמרו (אבות פ"א מ"ו): 'הוי דן את כל האדם לכף זכות'.
[3] ראה בספר המאמרים (תש"א-תש"ה עמוד 80) לרבי הריי"צ מליובאוויטש זיע"א.
[4] קטע זה הוא דבריו של הגאון רבי צבי שפיץ שליט"א (משפטי התורה, פרשת ויצא – עמוד פז).
[5] פחד יצחק (אגרות וכתבים – מכתב קכח).
[6] וזה לשון התוספות רא"ש (שבת קיח: ד"ה דכתיב):
דכתיב: 'ויהי ביום השביעי', ואם תאמר והא אמרינן לעיל בפרק ר' עקיבא (שבת פז:) דבמרה איפקוד אשבת ואם כן לא היתה זו שבת ראשונה…
יש לומר, דבמרה ציוה הקב"ה למשה על השבת והוא לא אמרהּ לישראל עד אחר שירד המן…
[7] ובענין זה סיפר הגה"צ רבי שלמה לווינשטיין שליט"א (ומתוק האור, שבת חלק ב – עמוד 642), וז"ל:
שני בני דודים, דומים בחיצוניותם, נקראו בשם זֵהֶה – יחזקאל לוי, אולם למרות הדמיון החיצוני היו שונים במעשיהם בתכלית השינוי. האחד היה קצב, בעל אטליז, יהודי ירא שמים ונכבד, טוב לשמים וטוב לבריות, ואילו השני היה עשיר, בעל שדות ונחלות, אך כופר ובעל עבירות, רחוק מן התורה, ממצוותיה ומשומריה.
באחד הימים, בימות החמה, הלך העשיר לפרדסו ששכן מחוץ לעיר. במשעול הפרדס גילה גופה של יהודי מת. מראהו של המת עורר בו את הזיק היהודי, הוא גחן אל הגופה, הרים אותה, נשא אותה על כתיפיו עד שהגיע לדרך המלך. כחלוף זמן מה חלפו שם גויים על חמוריהם, הוא שכר מהם חמור אחד, העמיס עליו את הנפטר, והורה להם להביא אותו אל רב העיר על מנת שיטפל בו ויביא אותו לקבר ישראל.
הידפקו הערבים על דלת ביתו של הרב. 'הבאנו נפטר יהודי', אמרו, תמה הרב ובירר מי שלחם, אמרו, 'חַוָּאגָ'ה יחזקאל לוי'. תמה הרב, יחזקאל לוי? הלא עשיר זה רחוק מכל מצוה ומעשה חסד! ובכל זאת כך העידו הערבים. טיפל, איפוא, בקבורת הנפטר, תוך שהוא מהרהר בנסיבות הבלתי שגרתיות שהובילוהו למצוה זו. וחושב לעצמו: מי יודע, אולי מצוה תגרור מצוה ואם נפתח לבו כחודה של מחט, נוכל להרחיב סדק זה כפתחו של אולם.
לשם כך שלח את שמשו לקרוא לעשיר. כדי להודות לו על מעשהו, אך דומה שהסדק הקטן שנפער בלבו של העשיר, נסגר בלי להותיר אחריו עקבות – העשיר סירב לבוא, ואם לא די בכך פער פיו כנגד הרב ומשרתו, אמונתו ודתו.
על דברים חמורים כאלו לא היה הרב רשאי להבליג. הוא נידה את העשיר ברבים, וכל אנשי העיר רחקו מד' אמותיו.
עיקשות לבו של העשיר לא עזבה אותו. הוא לקח את אשתו ושני בניו והתיישב באחד מכפרי הנכרים, במרחק מהלך שלש שעות מהעיר, וניתק את כל קשריו עם אחיו בני עמו.
באחד הימים שכב העשיר לנום את שנת הצהרים שלו, ולא קם עוד. בשנתו מת. בני הבית היו נבוכים, היכן יקברו אותו? הגויים יסרבו לקבור אותו בבית הקברות שלהם, שכן עבורם – יהודי הוא, ואילו היהודים לא יסכימו לקבור אותו בבית קברות יהודי, משום שמת בנידויו.
תוך שהם יושבים ודנים בענין, שמעו כי יחזקאל בן הדוד, הגיע לכפר על מנת לקנות צאן ובקר לאטליזו, שמחו שמחה גדולה. קרא לו האח הגדול לביתם באומרו כי יש לו כמה שוורים למכירה, כשבא הושיבו אותו לנוח מטורח הדרך, הגישו לפניו ספל קפה ומהלו בו סם שינה. שתה הקצב ונרדם. מיהרו הבנים ופשטו מעליו את בגדיו והלבישום לאביהם המת. קראו לגוי אחד ואמרו לו: 'חבוש את חמורך והרכב את גופתו על החמור. לך לרחוב היהודים ואמור שמצאת אדם זה מוטל על אם הדרך, ואנחנו נשלם לך שכרך'.
כשהגיע הגוי עם גופת ה'קצב' רעשה כל העיר מן האסון. כולם ספקו כפים על אדם כשר שהלך לעולמו, הרב ספד לו מספד גדול ועורר את כל העם לבכיה על האבידה שהלכה לבלתי שוב, ועורר אותם ללכת בעקבותיו וללמוד מדרכיו, כבוד גדול נעשה לו במותו.
בינתים, בכפר דנו האחים ביניהם מה לעשות עם בן הדוד הנרדם. נמנו וגמרו להלבישו בתכריכים שהכינו לאביהם. 'ועכשיו מה?', שאל הצעיר. 'כעת נמתין עד הערב', השיב הבכור, כשירד הלילה, והקצב עודנו שקוע בשינה עמוקה, הרכיבוהו האחים על חמור, נשאו אותו עד בית הקברות הסמוך לעיר. כאן עצרו ולא ההינו להיכנס פנימה אל תוך העיר, ובסופו של דבר הניחו אותו על אחת המצבות ושבו לביתם.
שכב הקצב זמן מה, עד שאויר הלילה הצלול והקור העז העירוהו משנתו.
פקח עיניו ומצא עצמו שוכב על מצבה כשהוא לבוש תכריכים. הוא רעד מפחד והתקשה להבין מה זה היה לו. בזריזות מיהר לביתו ונקש על הדלת הנעולה בנקישות עזות. אשתו, 'האלמנה הטריה', נמה את שנתה לאחר היום הנורא שחלף עליה והבכי הרב שבכתה. הנקישות העירו אותה. 'מי שם?', שאלה, והנה קול בעלה עונה לה: 'אני, יחזקאל'. נרעדה ושאלה: 'מה רצונך?'. אמר: 'פתחי! קר לי!'. מבועתת המשיכה לשאול: 'מאיפה באת?' ובעלה ענה: 'מבית הקברות'. חרדתה גברה, וכשהציצה מבעד לחלון וראתה את בעלה לבוש תכריכים עומד שם, צנחה תחתיה מתעלפת.
קול הדיבורים הרמים העיר גם את השכנים. הללו הציצו מדלתות הבתים וכשראו את הנפטר דופק על דלת ביתו נחרדו ואמרו לו: 'בלילה לא מדברים עם מתים, לך אל הרב עד שיאיר היום'.
וכי היתה לו ברירה אחרת?
עלה לבית הרב, שעמד לסיים אז תיקון חצות. שמע הרב את הדפיקות ושלח את השמש לראות מיהו הדופק ומה רצונו. השמש פתח את הדלת, ובלילה האפל הצליח לראות רק את לובן התכריכים. נבהל וסגר בפניו את הדלת. ומבעד לדלת הסגורה שאל: 'מי אתה?'.
'יחזקאל הקצב'.
'מהיכן באת?'
'מבית הקברות'.
פקו בִרכיו של השמש, והוא בא וסיפר לרב. קם הרב, הציץ בעד החלון וכשראה את הנפטר בתכריכיו שאל: 'מה רצונך?'.
'קר לי, הכניסוני הביתה'.
היסס הרב, ולבסוף אמר: 'ראה עוד מעט קט יאיר היום. עלה נא לעזרת הנשים של בית הכנסת, שם תמצא כרים ושמיכות, ומחר אשתדל לעשות לך טובה'.
עלה יחזקאל לוי לעזרת הנשים, ניסה להתכרבל בשמיכה שמצא שם, והשינה ממנו והלאה. באשמורת הבוקר נחרד לקול שקשוק מתכת, אך מיד נרגע, הרי זהו השמש, שבא לפתוח את בית הכנסת. קרא ואמר: 'אברהם, בוא הנה. הבא לי בטובך כוס חמין, כי קר לי מאוד'. נשא השמש את עיניו לעזרת הנשים, והנה מן השמיכה קם ויוצא יחזקאל הנפטר, לבוש תכריכים. זעק זעקה גדולה ומרה. נקהלו המתפללים ובאו. עמדו מרחוק וחששו להתקרב. הגיע הרב לתפילה. ראה את הנעשה, ושלח שְׁנַֽיִם לבית הקברות לראות את קברו של הנפטר. הלכו ובאו וסיפרו שהקבר חתום כשהיה. אמר לו הרב: 'נשמע את אשר בפיך', סח להם דברים כהווייתם. איך הלך אל הכפר, ופגש בבניו של יחזקאל העשיר, אשר קידמו את פניו וכיבדוהו בספל קפה, ומאז אינו זוכר מאומה, רק מצא את עצמו על מצבה, עוטה תכריכים.
אורו פניו של הרב, והבין כל אשר נעשה. הורה למהר ולהביא לו בגדים מביתו, ולהביא גם את טליתו ואת תפיליו. השתאו כולם ולא הבינו מאומה.
לאחר התפילה סובבו את הרב לבקשו להבין את פשר הדבר. אמר להם: 'הכיצד לא תבינו? יחזקאל העשיר הוא זה שנפטר. ידעו בניו כי יקבר בבזיון מאחורי הגדר, והערימו שנקברו בכבוד'.
שאלו: 'ובמה זכה יחזקל העשיר להיקבר בצורה כה מכובדת?', אמר הרב: 'משום שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה. מצוה אחת עשה בחייו, שמצא מת מצוה ודאג לקבורתו. אף הקב"ה גמל לו, בהביאו אותו לקבר ישראל בכבוד'.
[8] הקטע הבא הובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מד).
[9] דרכי החסידות – מועדי השנה (עמוד קעט).
[10] כאמור, עיקר כחה של קליפת עמלק הוא בהטלת ספיקות. הוא תופס את קרבנו המסכן ומטיל בו ספיקות, עד שהקרבן מאבד כל היציבות הנפשית.
ובמקרים חמורים יותר, הספיקות שנולדים באדם הם בעוצמה חזקה כל כך, עד שנוצר באדם ספיקות לגבי עצמו ומהותו, ואז הוא יוצא מדעתו…
ובענין זה סיפר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (והובאו דבריו באמרי נועם, כי תשא – מאמר ה), וז"ל:
בכפר חב"ד התגוררו זוג הורים שהיה להם בן מוצלח ביותר בעל מדות טובות ומתמיד גדול בלימוד שהגיע זמנו לצאת לשידוכים. ביום מן הימים הגיעה לביתם הצעת שידוך לבנם ממשפחה חסידית אחרת. כיון שהם דאגו מאוד לבנם הם ביררו על המדוברת בכל מיני אופנים עד שלבסוף החליטו שהאב יטוס לארה"ב לרבי מליובאוויטש וישאלהו אם לסגור את השידוך.
האיש עמד בתור בסבלנות גדולה עד שהגיע תורו להיכנס לחדרו של הרבי. הוא הגיש לרבי פתק עם שמותיהם של בנו ושל הבת שהוצעה להם. הרבי התבונן בפתק מספר רגעים ופתאום הוציא מֵאֵי־שָׁם בקבוק משקה ושתי כוסות ואמר לאב המופתע: הבא נעשה יחדיו לחיים לרגל סגירת השידוך הנפלא הזה, והריני לברכם שיזכו להקים בית נאמן בישראל. תשובת הרבי היתה ברורה – השידוך מוצלח ביותר ויש לסגור אותו מיד.
האב שב לביתו שמח וטוב לב מתשובתו הקדושה של הרבי, אלא שבהגיעו לביתו, כשסיפר לאשתו את תשובתו הנפלאה של הרבי, פניה לא היו שמחות כשלו. קליפת עמלק הספיקה כבר להתגנב ללבה והחלה לעורר בה ספיקות בתשובתו הקדושה של הרבי:
במשך הימים האחרונים ששהית אצל הרבי נודעו לי עוד כמה פרטים 'חשודים' בקשר למשודכת, ויתכן שאם היית מפרט לרבי את כל הפרטים בשלימות הוא לא היה משיב לך מה שהשיב, טענה הגברת. ובכלל, הרי נכנסת לרבי לאחר שעות רבות שהוא מקבל קהל, אולי הוא כבר היה עייף ולא היה מרוכז מספיק בשאלה שלך, הוסיפה לטעון 'ברוב חכמתה'.
בעלה לא קיבל זאת. הוא טען כנגדה: הרי הרבי הינו מלאך ולא אדם ומה לו ולהרגשת עייפות וחוסר ריכוז. נוסף על כך, הרי לרבי יש עינים טהורות שבהן הוא צופה מסוף העולם ועד סופו ומה יכול להיות שנודע לנו על המשודכת ולא נודע לו ברוח הקודש.
אך האשה הספקנית לא נתנה לבעלה מנוחה עד שמצא את עצמו שוב במטוס בדרכו שוב לשאול את הרבי על השידוך, והפעם הוא יפרט לפני הרבי את כל הפרטים 'החשובים' שהתגלו להם.
החסיד עמד שוב בתור, ואז נכנס בשנית לחדרו הקדוש של הרבי. אך לפני שהוא הספיק לפתוח את פיו, הרבי כבר הקדימו: מתפלא אני על חסיד שכמוך. איפה האמונת חכמים שלך?! ולמרות שלא הייתי צריך לענות על שאלה שכזו, בכל זאת אסביר לך:
למעלה בשמים ישנו היכל הנקרא 'היכל המראות הצובאות' (על שם המראות הצובאות שתרמו הנשים הצדקניות למשכן), ובהיכל זה רשומים שמותיהן של כל הבנות שמיום לידתן לא נפגמה קדושתן וצניעותן אפילו כחוט השערה עד יום חופתם. כל בת שנרשמת שם, עברה את כל הבירורים של הקב"ה. מי שזוכה לקחת לאשה, אחת מהבנות הרשומות שם, מובטח לו שיראה ברכה בכל מעשה ידיו ויהיו לו בנים צדיקים.
כאשר נתת לי את שמה של המשודכת לבנכם היקר בדקתי אם היא נמצאת ברשימה שבאותו היכל, וכאשר נוכחתי לראות שאכן היא רשומה שם מיד הזדרזתי להשיב לך למהר לסגור את השידוך שהרי זו זכות גדולה בעבור בנכם היקר.
וסיים הרבי: חזור מהר לביתך ואמור לאשתך למהר לסגור את השידוך לפני שתפסידו אותו, היא יכולה לסמוך בעינים עצומות על התשובה…
[11] בחיבורו סידור האר"י (הקדמה לפיטום הקטורת). וראה גם בספר אור התורה (חלק ב – עמוד תשלא) להגה"ק רבי שלום תאומים זיע"א.
[12] עשרה אורות פנימיים ואור אחד מקיף.
[13] בראשית רבה (פרשה לד – אות יא).
[14] בשבת עולים דוקא פנימיות העולמות ולא החיצוניות, ולכן אנו לא רואים את העליה בעינינו… ואין כאן מקום להאריך.
[15] בשיחה שמסר הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א אמר (קונטרס 'אור השבת' – עמוד יט), וז"ל:
לעתים אנו פוגשים בני אדם שכל כך חשוכים חייהם, ומרים ומרורים להם כלענה, עד שישנם שנפלו בעיני עצמם ומיואשים לגמרי, ומבקשים את יום מותם, ושואלים נפשם למות, הכל מחמת שאינם זוכים להרגיש אותו יתברך.
כי הקדוש ברוך הוא מחיה ומקיים ומהוה את כל הבריאה כולה, ודומם, צומח, חי, מדבר, הכל אלקות… ואם היה אדם זוכה לראות ולהרגיש דבר זה, היה המאושר ביותר, אשר אור זה מרגישים בשבת. כי בשבת נתגלה אור הקדוש ברוך הוא, אור השבת…
כשאדם מסיר גופו מהנשמה, נתגלה אליו אור הקדוש ברוך הוא בהתגלות נפלאה מאוד, כי כל זמן שהנשמה מלובשת בגוף גשמי וחומרי, מאוד מאוד קשה לאדם להשיג רוחניות אלקות, עד שאינו יכול להרגיש מה זה עולם הבא, והולך ממורמר וביסורים, במריבות עם הזולת, שונא את עצמו ואת אחרים, רואה רק רע כל היום, כי אינו מרגיש רוחניות אלקות, מחמת שהגוף מעלים את הנשמה שהיא חיות אלקות, העולם הזה מעלים ומסתיר את העולם הבא, אבל כיון שאדם זוכה ושומר שבת, אפילו הוא הגרוע ביותר, ועשה את כל העוונות שבעולם, אם מקבל על עצמו להיות שומר שבת, ומהיום והלאה לא לחללה, לא יבעיר אש בשבת, לא יסע, חלילה וכו' וכו', תיכף ומיד מתגלה אליו אור השבת שהוא אור העולם הבא…
[16] סיפר יהודי יקר המתגורר במרכז הארץ, וז"ל:
לאחר שהשתחררתי מהצבא התחלתי לעבוד בעסקי בנין. לא בחלתי בשום עבודה מזדמנת. לעתים הייתי שיפוצניק, ולעתים קבלן בפרוייקטים קטנים…
בהמשך השנים התחתנתי ונולדו לי כמה ילדים…
בגיל 39 החל מצב העסקים להתנדנד, ובמהרה, מצאתי את עצמי ללא עבודה ועם מיליון וחצי ש"ח חובות.
בצר לי, פניתי לחבר ילדות וביקשתי ממנו שיקח אותי לאיזה רב.
החבר ללא היסוס אמר: מחר בבוקר ניסע יחד לרב יורם אברג'ל.
למחרת, כשנכנסתי אליו, הוא לקח את ידי ואחז בה, הרגשתי הרגשה נפלאה, כאילו שמתוך ידו זורמים אלי נחלי אהבה ודאגה…
סיפרתי לו, הוא הרהר מעט, ואמר: עזוב היום את עסקי הבנין ועבור להתעסק במוצרי מזון…
אני לא יודע מהיכן נבעה הבקשה המוזרה – ממשיך היהודי ומספר – אך כך ביקשתי: הרב! באתי לבקש מהרב שיתן לי כסף לשלם את החובות!
הרב חייך אלי ואמר: תעבור למוצרי מזון והכל יסתדר.
ולאחר שתיקה נוספת אמר לי כך: שקורת הבטון שיש לך על הראש תישבר!
חזרתי לביתי, לבית שהיה ריק באותה שעה מכל מוצר מזון, והנה אני מקבל טלפון מחבר: בבעלותי יש קיוסק הממוקם באחד המקומות ההומים שבארץ, ואני רוצה למכור אותו בשלש מאות אלף שקל, אתה רוצה לקנות?
אמרתי כן! אני קונה!
והנסים המשיכו: הרמתי טלפון לחבר, שהיכרתיו כאיש שלא כל כך אוהב להלוות כסף, וביקשתי ממנו הלואה של שלש מאות אלף שקל, והוא הסכים!
התחלתי לעבוד בקיוסק שהיה פתוח גם בשבת והרווחתי הרבה…
מדי פעם היו צצים בלבי רגשות מצפון 'לעבוד בשבת? אם אבא שלי ידע על כך הוא ישחט אותי עם סכין פגומה'…
לאחר חדשיים החלטתי: אני לא עובד יותר בשבת!
אשתי שמעה על כך והחלה לצעוק: משוגע אחד! עד שיש לנו סוף סוף פרנסה!
אך אני אטמתי את אזני.
ומה אומר לכם – סיים היהודי את סיפורו – מאז שהקיוסק הפסיק לעבוד בשבת עלו הרווחים בחמישים אחוז!…
[17] וכך הבאנו בספרנו חלב הארץ (ח"ו עמוד קכח):
כתב רבינו המהרח"ו (בפרי עץ חיים – שער השבת פ"ג) וזה לשונו: אמנם סוד מים חמין בארנו, שהם סוד ההוא שלהובא, לכן צריך לכוין ברחיצת רגלים בערב שבת, בסוד כוונת שלהבת י"ה, כי זה שלהבת יוצא מן י"ה, כדי להפיל הקליפה למטה. ואותיות שלהבת, הוא שבת ל"ה, שהוא עליות שבת, שהיא המלכות הנקרא בת, העולה בנה"י שהוא ש', או בחג"ת הנקרא ש' ג"כ, וזהו שלהבת י"ה. כי סוד השבת נמשך קדושתו מן י"ה, שהוא או"א, כמו שידעת שהשבת נאמר בו: 'כי קודש הוא', כי עולין זו"ן עד או"א, הנקרא י"ה, ועלייה זו גורמת אותו שלהבת, שריחקה הקליפה, שאם לא כן לא היתה הקדושה יכולה לעלות, עם נחש כרוך על עקביה.
ונפרש יותר כוונת שלהבת י"ה, ותדע איך משם י"ה, נעשה שלהבת, באופן זה: כי י"ה יש בו ג' מלואים – יודי"ן, ההי"ן, אלפי"ן. ושלשתן גימטריא יאהדונה"י שהוא אמן. אח"כ תכה ב' אותיות י"ה זו בזו בכל הג' מלואים, כיצד – יו"ד פעמים ה"י, גי' ש'. יו"ד פעמים ה"ה, גימטריא ר'. יו"ד פעמים ה"א, גימ' ק"ך. הרי שלשתן גי' כתר.
וסוד הענין, כי ג' י"ה הם ג' מוחין, והם למעלה בסוד הכתר של הנוקבא שכל מוחין שלה הם בסוד י"ה כנודע, אחר כך נצרף כתר עם צ"א הנ"ל, הרי תשי"א, שהוא אשתי, כי אז נקרא אשתו. ואחר כך תקח ג' מלואים לבדם כזה: יה"א, גם תקח מלוי יו"ד ו"ד, הרי יה"א ו"ד, גימט' כ"ו, כי ג' מלואים של יו"ד אין בהם הפרש, לכן מספיק ליקח מלוי א' לבד. אך באות ה' יש ג' שנויים למלויים, לכן אנו לוקחין כל שלשתן, והוא יה"א. והנה תשי"א כ"ו, גימ' שלהבת, הרי איך משם י"ה יוצא שלהבת זו, והוא בסוד ב' מוחין של או"א, אשר מתפשטת בתוך נה"י כנודע, משם תוציא שלהבת הזה ותגרש הקליפה, עכל"ל.
ביאור הדברים, הנה שם י"ה יש בו ג' מילויים. יודי"ן – 'יו"ד ה"י', ההי"ן – 'יו"ד ה"ה', אלפי"ן – 'יו"ד ה"א', ושלושתם יחד עולים כמספר 'אמן' שהוא כמנין יאהדונה"י, אחר כך תכה (תכפיל) את שתי האותיות י"ה זו בזו בכל השלושה מילויים, באופן זה: יו"ד כפול ה"י עולה שלוש מאות, יו"ד כפול ה"ה עולה מאתים, יו"ד כפול ה"א עולה מאה עשרים, שלושתם יחד עולים מנין כת"ר.
והענין הוא כי ג' פעמים י"ה הם שלושה מוחין והם למעלה בבחינת הכתר של נוקבא קדישא (שהיא המלכות – השכינה הקדושה), כי כל בתי המוחין שלה הם משם י"ה כנודע. ועתה נצרף כת"ר עם יאהדונה"י שהוא עולה כמנין אמ"ן העולה גימטריא צ"א, היינו ג' מילואים של שם י"ה שהם: יו"ד ה"י, יו"ד ה"ה, יו"ד ה"א, הרי הכל (כת"ר עם צ"א) עולה כמנין תשי"א גימטריא אשת"י. אח"כ תיקח שלושה מילויים של ה' בלבד כזה: יה"א, וכן תיקח שתי אותיות מילוי של אות יו"ד אחת והם: ו"ד, והרי הכל יה"א ו"ד יעלה כ"ו (ולפי שהשלושה יודי"ן אין במילוייהם שינוי לכן די לנו אם ניקח מילוי א' לבדו. אבל באות ה"א יש ג' שינויים במילואה ולכן אנו לוקחין שלושת אותיות המילוי, שהם: יה"א). וכאשר נחבר תשי"א עם כ"ו הכל עולה שלהבת, והרי נתבאר איך משם י"ה יוצאת שלהבת זו, והוא בסוד ב' מוחין של אבא ואמא המתפשטים בתוך נצח הוד יסוד כנודע, ותכוין להמשיך השלהבת הקדושה לגרש הקליפות ולהשליכן למטה למצולות ים אל נוקבא דתהומא רבא… ועיין בספרנו חלב הארץ (שם) מה שהארכנו.
[18] ביאורי החומש (חלק ט – עמוד מג).
