הניצן הראשון!
פרשת כי תבוא פותחת בפנינו את השער לאחת המצוות המרגשות ביותר בחיי השנה – מצות ביכורים. מצוה זו, כשלעצמה, מחזיקה כח רוחני עצום, ומלמדת את האדם פרק יסודי בהליכות חייו.
ביופי ציורי המשנה במסכת ביכורים (פ"ג מ"א) מתארת כיצד היה מתרחש המעשה הלכה למעשה:
יורד אדם לתוך שדהו, שה' בירך אותו במטעים משובחים ובחקלאות מניבה, ומתהלך בין האילנות. פתאום הוא מזהה אשכול שביכר, תאנה שביכרה או רימון שביכר – הניצן החדש והצעיר של הפרי שיצא ראשון מן הענף. מיד הוא כורך עליו גמי – חוט אדום לסימון, ומכריז בפיו בקדושה: 'הרי אלו ביכורים!', כשהכל נעשה לכבוד ה' יתברך.
אם יש לחקלאי מאה עצים במטע, הוא אינו מתעצל, הוא עובר עץ־עץ, מזהה את הפרי הראשון, מטפס למרומי הצמרת ומגיע אל הפרי בעדינות כדי שלא לפגום בו, וסימן אדום חורץ עליו.
לאחר כשלשה או ארבעה חדשים, כשהפירות מבשילים ומגיעה עונת הבציר, המסיק או הגדיד, חוזר החקלאי אל העצים ומחפש במיוחד את אותו הפרי המסומן בחוט. הוא קוטף את הביכורים בחרדת קודש, ומסדר אותם בתוך סל בצורה נאה ומכובדת:
העשירים היו מניחים את פירותיהם בתוך סלים יצוקים של זהב וכסף, העניים והאנשים הפשוטים היו קולעים סלים יצוקים מנצרים של ערבה מעשה ידי אָמָּן.
ואת הסלים הללו היו מעלים כולם יחד, בשיירות גדולות ובשירה, אל בית המקדש שבירושלים. ושם, פעם אחת בשנה, עומד היה היהודי מול המזבח, מניף את הסל, וקורא בהתרגשות את פרשת מקרא ביכורים – אשר כולה מבטאת הכרת הטוב מוחלטת לאבא שבשמים על כל הטוב אשר גמלו.
שביתת מסחר ירושלמית
המדרש והמשנה מתארים מחזה מרהיב שהיה מרעיש את רחובות עיר הקודש בכל פעם שהיו עולים אליה בעלי הביכורים:
ברגע שבו נשמעו קולות השירה של השיירה הנכנסת בשערי ירושלים, היו כל בעלי החנויות, הסוחרים והחלפנים בעיר סוגרים מיד את חנויותיהם ומפסיקים את המסחר לחלוטין!
הם היו יוצאים אל מפתן הדלת, ועומדים זקופים ומתוחים כמו חיילים במסדר כבוד, כדי להקביל את פניהם של החקלאים שהגיעו מן השדות.
אנשי ירושלים היו קוראים לעברם בחיבה ובקול רם: 'אחינו אנשי מקום פלוני! אנשי חיפה, אנשי תל אביב, אנשי אשדוד, אנשי אשקלון, באר שבע, נתיבות, אנשי צפת היקרה – באתם לשלום! ברוכים הבאים בשם ה'!'[1]
היה אומר על כך מו"ר אבי רבינו יורם מיכאל זיע"א, שחכמי ירושלים הבינו דבר עמוק: אילו היו אותם סוחרים ממשיכים להתעסק בקופה שלהם, בספירת המעות והכסף, דעתם היתה מוסחת, והם לא היו מעניקים את הכבוד הראוי לאותם יהודים שטרחו והגיעו לעשות את מצות המלך. לכן הכל נעצר כדי לפנות מקום לקדושה.
כדי שנבין את עומק התביעה של התורה, הבה נצא כעת יחד לסיור דמיוני בתוך מטע תאנים:
נניח שיש לחקלאי מטע ענק ובו שלשת אלפים תאנים בשלות, יפות ועסיסיות. על פי מצות התורה, ישנה תאנה אחת מיוחדת שכרוך סביבה חוט אדום, מפני שהיא היתה הראשונה לצאת מן הענף בתחילת העונה. התאנה הזו היא קטנטנה וחמודה, ומשקלה עומד על 03 גרם בלבד.
והנה, על הענף הסמוך, תלויה תאנה ענקית, מרהיבה ביופיה, שמשקלה מגיע ל-002 גרם, היא גדולה וכבידת משקל! היא מרשימה וקורצת לעין, היא אף נראית כפרי המשובח ביותר במטע.
השכל וההגיון האנושי מיד טוען: מדוע שהאדם לא יקח את התאנה הענקית והמרשימה הזו בת 002 הגרם ויעלה אותה לבית המקדש? הרי היא הרבה יותר מכובדת ויפה מאשר התאנה הקטנטנה עם החוט האדום! למה שלא נלך לפי הגודל והרושם החיצוני?
אך התשובה האמיתית מנפצת את שיקולי השכל!
התאנה הגדולה והמרשימה הזו אכן יפה מאוד, אך היא לא יצאה ראשונה! היא המתינה שהשטח יהיה בטוח, שהשמש תהיה חמה, ורק אז יצאה. התורה הקדושה קבעה הלכה בקרבנות ובמנחות: "כָּל חֵלֶב לַה'" (ויקרא ג, טז), ומהו ה'חֵלֶב'? המשובח והמובחר ביותר צריך להיות מוקדש אך ורק לשמו של ה' יתברך.
ומי נחשב המשובח ביותר בעיני השכינה? – הראשון!
אותו פרי קטן של 03 גרם הוא המשובח מכולם, מפני שהוא הזדרז, הוא היה חרוץ, הוא היה זריז להיזכר בבוראו ולפרוץ את האדמה או את הענף לפני כולם. הזריזות והראשוניות שלו הן שמקנות לו את מעלת הקודש, והן יקרות בעיני ה' יותר מכל גודל, נפח או רושם חיצוני של פירות מאוחרים.
מעתה נתבונן…
כאשר בעוונותינו בית המקדש חרב ואין לנו מזבח – קיימת ועומדת בחינה רוחנית ומעשית של מצות ביכורים בחייו של כל אדם, והיא – הראשית.
ה'ראשית' – היא המפתח לכל ההצלחה.
וקודם שנצלול בעומקה של פרשת הביכורים, נקדים.
אין דיבורים מן השפה ולחוץ
נתבונן לרגע בכל המעשה והטקס המפואר הזה, מדוע הודאה בפה אינה מספקת?
התורה הקדושה מלמדת אותנו יסוד:
ההודאה לה' יתברך אינה יכולה להשאר מונחת רק במילים, בדיבורים מן השפה ולחוץ, אלא היא מוכרחה לקבל ביטוי מעשי, מוחשי ויצוק בתוך גדרי החומר!
נביט בחקלאי המביא את ביכוריו: הוא היה יכול לעמוד בשדהו שבגליל או בנגב, להביט לעבר השמים, לומר: 'תודה רבה רבונו של עולם על הפירות', ולהמשיך בשגרת חייו בנוחות. אך התורה לא הסתפקה בכך. התורה דורשת ממנו לטרוח, להתאמץ ולהזיע לכבוד המלך!
החקלאי נדרש לקחת את הסל שלו, לעזוב את ביתו, את אשתו ואת עסקיו, ולצאת למסע רגלי מפרך שיקח לו כשבועיים ימים תמימים – שבוע ימים הלוך ושבוע ימים חזור – רק כדי להגיע לירושלים ולהניף את הפרי מול המזבח.
הטרחה הזו, העמל של הגוף, העליה בסולם לקשור את הגמי האדום, וההליכה בדרכים בשרב ובקור, הם־הם גופה של ההודאה! המעשה הוא שיוצק את הכלים לאור.
כאשר יהודי מוסר את נפשו ומשקיע מכחו הגשמי לכבוד השם, הוא מוכיח שתוכו כברו, ושאין לבו חלוק עליו.
הכרת הטוב היא המפתח לשמירת השפע
מתוך מהפכת ההודאה המעשית במצות הביכורים, אנו מגיעים אל עומק רוחני נוסף העוסק במלחמה הקשה ביותר של נפש האדם – המלחמה בחטא הגאוה וההתנשאות.
אך ראשית נקדים:
התורה הקדושה חזתה מראש את הסכנה האיומה האורבת לאדם בעת ההרחבה הכלכלית, וכך נכתב בפרשת האזינו: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט… וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹ"הַּ עָשָׂהוּ" (דברים לב, טו).
זהו חוק קבוע בנפש הבהמית: כאשר האדם מצליח בעסקיו, המינוס נעלם והשפע זורם, הוא נוטה באותה השניה לשכוח מי באמת יושב על ההגה וּמְנַוֵּט את הספינה. הוא מתחיל לייחס את ההצלחה לשכלו המבריק, לחכמתו, לאיי־קיו הגבוה שלו או לחריצותו – בבחינת: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (שם ח, יז).
מתוך הגאוה הזו, הדרך למדרון הרוחני קצרה מאוד: הוא מתחיל לזלזל במצוות, מחלל שבת בפרהסיא מבלי להניד עפעף, ומסיים הפסוק במילים הנוקבות: "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ" (שם לב, יח). ורש"י (שם) מדגיש כי המילה 'תֶּשִׁי' אינה אלא לשון שכחה עמוקה – האדם משכיח מלבו את צור עולמו.[2]
אדם שזוכה לראות בכל פרט ופרט בחייו את יד ה', ומתוך כך משבח ומודה לקדוש ברוך הוא – פותח לעצמו את שערי השמים, ובזכות זה ישפיע עליו הבורא שפע ברכות והצלחה.
אך מי שאינו יודע להודות, והופך לכפוי טובה כלפי המקום, הרי שהוא מסכן את כל עולמו – כי מי שנתן לו את השפע ברגע אחד, יכול גם ברגע אחד לקחת את הכל.
המלחמה בחטא הגאוה וההתנשאות
מעתה, בבואנו להבין את טעם אמירת מקרא ביכורים, המכונה בלשון חז"ל: 'וידוי ביכורים', מגלה לנו הנשר הגדול, מרן הרמב"ם בספרו הקדוש מורה נבוכים (חלק ג – פרק לט), יסוד חינוכי עצום לשבירת הישות. וכך לשונו הצרופה:
'אבל 'מקרא ביכורים' יש בו מדת ענוה גם כן, שהוא לוקח סל על כתיפיו ומודיע חסדי האלו"ה וגמולותיו, להודיע לבני אדם – שמעבודת האלו"ה הוא שיזכור עתות צרתו וענייני מצוקותיו כשירחיב לו האלו"ה'.
נתבונן במחזה הנשגב הזה: יהודי שזכה לברכת ה', מחזיק תחת ידו שדות ענק, פרדסים מניבים, וחי בתוך עושר, רווחה ושפע מופלג שמסחרר את הדעת. אדם כזה, מטבע הבשר, נוטה לשכוח את עברו. הוא רגיל שאחרים משרתים אותו, שפועלים וסבלים מתייגעים עבורו, והוא יושב מורם מעם.
כדי שלא יפול במלכודת הגאוה, מצוה אותו התורה לעשות מעשה שובר ישות: גם אם מדובר בעשיר הגדול ביותר בדור, הוא אינו רשאי למסור את סל הביכורים למשרתיו או לעבדיו!
הוא בכבודו ובעצמו מחוייב להניח את הסל על כתיפו, לצעוד ברחובות העיר, ולפסוע כסבל פשוט לעיני כל העם אל תוך עזרת המקדש. הפעולה הגופנית הזו מזכירה לו בדיוק את 'ימי עוניו' – את הזמנים שבהם אבותינו היו עבדים מושפלים במצרים, ואת הימים שבהם הוא עצמו היה אולי עני ונצרך לחסדי הציבור.
כאשר האדם זוכר מאין הוא בא, ומבין שכל העושר שבידיו אינו אלא פקדון זמני מאת המלך, אין הגאוה מסוגלת להכות שורש בלבו, והוא נותר תמים ושלם עם קונו.[3]
מבחן המחשבה הראשונה
כאמור, הישום המעשי והיום־יומי של מצות ביכורים בנפש כל יהודי: "כָּל חֵלֶב לַה'" (ויקרא ג, טז) – כל מובחר להשם, והמובחר ביותר הוא תמיד הראשון, הראשית.
משום כך, ההכנה למצות ביכורים של המחר מתחילה כבר בלילה הקודם. כשאדם הולך לישון, הוא כבר צריך להתארגן במחשבתו ובסביבתו לקראת הקימה שלו בבוקר. ברגע שהאדם מתעורר, עוד לפני שפותח את עיניו, עוד לפני שאיזה רעש מן הרחוב החודר אל תודעתו – המחשבה הראשונה, המפציעה מעצמה, צריכה להיות חקוקה, בבחינת: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח). זוהי הקדשת הראשית הצרופה – ראשית המחשבה לה' יתברך.
בעלי החסידות הטביעו בספריהם סימן ברור, שבאמצעותו יכול כל אדם פשוט לבדוק בעצמו מהו מצבו הרוחני האמיתי במרומים.
אנחנו אנשים פשוטים, ובקושי יודעים מה קורה אתנו כאן למטה, בעולם החומר, הלואי שנדע. כיצד, אם כן, נדע מה מצב הנשמה שלנו למעלה בחיי הנצח?
המבחן הוא פשוט: יבדוק האדם מהי המחשבה הראשונה שצצה ונופלת לו במוח ברגע המדוייק של היקיצה. אם המחשבה הראשונה היא צירוף אותיות של שם הוי"ה ברוך הוא, או זכרון של קדושה, תפילה ויראת שמים – סימן מובהק הוא שנשמתו למעלה שרויה במצב מצויין וניזונה מן הקודש.[4] אך אם ברגע הראשון נופלת לו מחשבה על ענייני החומר, סימן הוא שמצבו עגום מאוד למעלה, שכן הנפש הבהמית שלו היא המנהלת את מערכת החיים שלו.
הדיבור הראשון – 'מודה אני לפניך'
לאחר שהקדשנו את ראשית המחשבה, מגיע שלב ראשית הדיבור. המילים הראשונות שיהודי מוציא מפיו, בעודו שרוי על מטתו, הן:
'מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחְזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ'.
ראוי לדעת, כי נוסח זה של 'מודה אני' לא היה קיים מעולם בזמן הגמרא או בתקופת הראשונים. מי שחיבר וקבע את הנוסח הזה הוא הגאון הקדוש רבי משה בן מכיר זצ"ל, לפני כ-004 שנה, בספרו הקדוש סדר היום (שנת שנ"ט).
לפני תקנתו, היו האנשים פותחים את דיבורם בבוקר בברכת: 'אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא…' אולם, כיון שלברכה זו יש דין ברכה גמורה הכוללת את שמות הקודש, ואסור מעיקר הדין להוציא שמות אלו מהפה לפני נטילת ידים מן הטומאה השורה עליהן בלילה, תיקן בעל 'סדר היום' את נוסח 'מודה אני' – שאין בו שמות קדושים אלא תארים בלבד ('מלך חי וקיים'), ומותר לאומרו מיד ביקיצה, ובכך להקדיש את ראשית הדיבור להכרת הטוב לבורא ללא שום חשש.[5]
הסגולה של רבי זושא
לאחר המחשבה והדיבור, מגיע ראשית המעשה, והוא נטילת ידים של שחרית. על פי תורת החסידות וגדולי המקובלים, ישנו דקדוק עצום ומבהיל בשלב זה: הנטילה חייבת להתבצע בעוד רגליו של האדם נמצאות על המיטה עצמה, מבלי להורידן אל הרצפה כלל!
אם אדם קם ממטתו והולך ללא נטילה, הוא יוצר שתי בעיות רוחניות קשות:
הוא מתהלך בעולם כאשר רוח הטומאה של הלילה שורה על ידיו.
המעשה הראשון שלו בבוקר היה מעשה של קימה גשמית ולא מעשה של קדושה, ובכך הפסיד את בחינת הביכורים של המעשה.
בענין זה, גילה לנו החסיד הקדוש רבי זושא מאניפולי זיע"א, חידוש עצום ונורא שקיבל בשם אדונינו הבעל שם טוב הקדוש:
יהודי המקפיד להניח ליד מטתו מערכת של נטילת ידים (קערה וספל) מהערב, ונוטל את ידיו בבוקר בעוד רגליו מונחות על המיטה מבלי להורידן לרצפה כלל – הפעולה הפשוטה והזריזה הזו מחוללת הפרדה גמורה ומנתקת את כל כח הרע של הנפש הבהמית ממנו למשך כל אותו היום! בשפה שלנו – היא מנטרלת את רוב חלקי היצר הרע מנפש האדם ומגינה עליו כחומה בצורה.
אוכל לומר בעדות נאמנה:
מי שהקפיד על הנהגה קדושה זו של נטילת ידים סמוך למיטה, רוח טהרה, שלוה וברכה לִוְּתָה את כל צעדיו במשך כל היום כולו!
ומאידך – אלו שלא הקפידו בזה, והחלו למצוא לעצמם כל מיני תירוצים וקולות: 'לא נורא, מותר ללכת פחות מארבע אמות', או 'כל הבית שלי נחשב כארבע אמות אחת', ראית בחוש כיצד הנפש הבהמית והיצר הרע חגגו עליהם כהוגן לאורך כל היום.
ילד שהולך לתלמוד תורה לאחר שהקפיד על נטילת ידים ליד המיטה כהלכה ובזריזות, מוחו פתוח, נפשו רגועה, והוא סופג קדושה, לעומת ילד שלא הקפיד כהלכה, שנפשו מיוגעת כבר מן הבוקר.
אך כאן בדיוק נכנסת עבודתם החינוכית של ההורים היקרים. הדקדוק הזה צריך להיעשות מתוך שמחה גדולה, חיוך ואהבה מלטפת, ולא חלילה מתוך לחץ, כפיה, צעקות או עצבים. מתוך חיבה יתירה נודעת לו, נרגיל את הילד להקדיש את ראשיתו למלך העולם.
השמחה הנצחית מול הבלי העולם
כאשר אנו מעפילים, אנו זוכים להיכנס אל מחוזות הנסתר דרך פירושו המבהיל והנשגב של אדונינו, אור שבעת הימים, עטרת ראשנו רבינו חיים בן עטר זיע"א – האור החיים הקדוש (דברים כו, ה), שפותח את ביאורו לפרשתנו בלשון קדושה ומרטיטה: 'והצצתי בפרשה זו, שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה'.
המבט הפשוט בפרשה זו רואה מצוה חקלאית הנעשית בארץ ישראל הגשמית. אך בעיניו הטהורות של האור החיים הקדוש, כל הפרשה כולה היא קוד רוחני עמוק המרמז על ביאת הנשמה אל העולם העליון, אל ארץ החיים הנצחית, לאחר שסיימה את ימיה בעולם החומר.
כל נשמה ונשמה ירדה מ'איגרא רמא' – מכסא הכבוד ומן העולמות העליונים, ונשלחה אל עולם השפלות הזה למשימה מוגדרת. ולכל נשמה ונשמה יש שליחות יחודית, ספציפית ומדוייקת, ששייכת רק לה! אין לאף אחת אחרת את התפקיד המוטל עליך. השליחות שלך היא רק שלך, ועל כך תתן הנשמה דין וחשבון בשובה אל הארץ העליונה.
וברשותכם נרחיב.
הפרשה פותחת במילים: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ…" (דברים כו, א).
חז"ל הקדושים (בראשית רבה, פרשה מב – אות ג) קבעו כלל ברזל בלשון הקודש, כל מקום שנאמר בו: 'וְהָיָה' – אינו אלא לשון שמחה, לעומת 'וַיְהִי' – שהוא לשון צער. כמו שנאמר: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי… וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ" (דברים יא, יג-יד).
ומכאן שואל האור החיים הקדוש, איזו שמחה מוחלטת יש כאן בביאת הארץ, ומדוע ניסוח הלשון כאן של אושר עילאי?
משיב על כך בעל ה'אור החיים': התורה מגלה לנו שאין ראוי לאדם לשמוח שמחה אמיתית, שלימה ומוחלטת, אלא כשיזכה לבוא אל הארץ העליונה!
כל השמחות של העולם הזה הגשמי אינן אלא אשליה, וכדברי שלמה המלך בספר קהלת: "הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת א, יד). שמחת העולם הזה היא ברת חלוף, זמנית ומתפוגגת כהרף עין.
אדם הולך ורוכש כרטיס לטיסה בשמי הארץ או לטיול יוקרתי בחו"ל – זה נחמד, זה יפה, אך הטיול עובר, הימים חולפים, וְהַחֲוָיָה נשכחת ונמוגה בתוך שגרת החיים.
אדם הולך לסעודה משובחת ואוכל את נתח הבשר הטעים והיקר ביותר – הוא נהנה לכמה רגעים, אך כעבור זמן העיכול, הכל יוצא כפסולת גמורה. "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (שם פסוק ב).
אין שום שמחה חומרית שמסוגלת להתמיד ולהחזיק מעמד לאורך זמן בתוך כלי הבשר.
אם כן, על מה היא השמחה האמיתית והנצחית של היהודי?
התשובה היא, כי השמחה האמיתית מתחילה דוקא ביום האחרון של האדם בעולם, על דרך שנאמר בספר משלי: "וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן" (משלי לא, כה).
וזאת, כאשר האדם מגיע אל הארץ העליונה כשהוא מלא בתורה, גדוש במצוות, עטוף בתמימות וביראת שמים, ומגיש את ה'ביכורים' של מעשיו לפני מלך מלכי המלכים.
שמחת הנשמות מול הנסיונות
כאשר האדם מסיים את תפקידו בעולם החומר, ומגיע אל עולם האמת, מכריזים את שמו בבית דין של מעלה – ואז… מתרחש מחזה נפלא ומרעיש!
למעלה בשמים, מראים לאדם את כל מסכת חייו, ובמיוחד מראים לו את כל הנסיונות הקשים והמרים שעבר במשך כל ימיו. באותה השעה, הנשמה והפמליא של מעלה מתמלאות בשמחה עצומה ורוקדות מאושר!
ולכאורה יש לתמוה, מדוע שישמחו למראות המשברים והקשיים?
אלא, שדוקא שם, בעולם האמת, נפסק המסך ונעלם הצמצום, והנשמה רואה בחוש אלו נסיונות כבדים, עמוקים ומורכבים העמידו בפניה, וכיצד היא זכתה, בכח האמונה והתמימות – לעמוד בהם בגבורה ולא להישבר.
אדם צריך לפקוח את עיניו כבר בעולם הזה ולראות כמה ה' יתברך אוהב אותו, בכך שהוא מעניק לו את הכח לעמוד בנסיונות.
חז"ל הקדושים טבעו בגמרא (כתובות סז.) את הפתגם: 'לפום גמלא שיחנא'.
פירושו של דבר: לפי כחו, בריאותו וחוזק גבו של הגמל – כך בדיוק קובעים את כובד המשקל של המשא שמטעינים עליו. אין בעל הבית מניח משא כבד על גמל חלש.
מכאן למדנו יסוד עצום: אדם גדול ניכר ונמדד דוקא בנסיונות הקשים והמפרכים שהוא עובר! אם הקדוש ברוך הוא גלגל לפתחך נסיון מר, סימן הוא שגבך הרוחני חזק ואיתן, ושניתנו לך כל הכלים מן השמים לנצח במערכה.
אל תהיה בכיין…
משום כך, מזהיר אותנו רבינו: אל תהיה כל הזמן בכיין! אל תעביר את ימיך במרמור, באנחות ובדכדוך, ותגיד: 'אוי, לא הספקתי ככה, ויצא לי ככה, והחיים שלי קשים ומסובכים'.
הבחנה ברורה וישירה יש לעשות כאן: אם פשעת והתרשלת במזיד בחינוך הילדים או בעבודת המדות – על כך יש להצטער ולעשות תשובה.
אך אם לא מעלת בתפקידך – אם נהגת בקדושה, בטהרה ובצניעות, אם עשית כל שביכולתך להשתדל במצוות, וביקשת להנהיג חיים נכונים וישרים על פי ההלכה הצרופה – זהו זה! מפה והלאה הכל נמצא בידי שמים!
הסר דאגה מלבך, שחרר את הלחץ, אתה את ההשתדלות שלך עשית, כעת תן לבעל הבית הגדול לְנַוֵּט את התוצאות כפי שטוב בעיניו.
המצוות – סל היהלומים הרוחני
מתוך מדרגת בטחון זו, ממשיך אדונינו האור החיים הקדוש לבקע את פשט הכתובים על דרך הרמז והפנימיות, ומבאר את המשכה של פרשת הביכורים: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה…" (דברים כו, ב).
מזהיר ומנחה האור החיים את הנשמה העולה אל הארץ העליונה:
אל ירהיב אדם עוז בנפשו לעלות ולהקביל את פני מלך מלכי המלכים בידים ריקניות, או במצוות פגומות וחלושות, אלא יקפיד לקחת עמו אך ורק מן 'הפירות המובחרים' והביכורים המשובחים שהוא עשה ועמל בהם בעולם הזה!
ומהם אותם 'פירות מובחרים' ששמים בתוך סל הזהב הרוחני של הנשמה? אלו הן מצוות שלימות ומזוככות – מצוות שאדם מסר עליהן את נפשו והתמסר אליהן בכל כחו!
ביכורי הקימה – כשהגיעו ימי הרחמים והסליחות של חודש אלול, והיה קושי עצום וקור מקפיא לקום בלילה בשעה שלש לפנות בבוקר, והאדם התגבר כארי, כבש את עצלות הגוף, קם מדי יום ביומו ורץ אל בית המדרש ללימוד התורה, תפילת שחרית, קדושה ויראת שמים תמימה.
ביכורי הדיבור – כשהאדם הציב שמירה איתנה וגבולות ברורים על פתחי פיו, גדר את לשונו לחלוטין מדיבורים בטלים, מדברים אסורים, מנגע לשון הרע, מרכילות ומכל שמץ של שקר, והפך את פיו לכלי שרת של אמת.
ביכורי החושים – כשהיהודי שמר באדיקות ובצניעות על עיניו, על אזניו ועל כל חמשת חושיו מפגעי הרחוב, ולא הניח לטומאה ולתמונות זרות לטמא את היכל מחשבתו.
אלו הם הפירות המובחרים!
אלו הן הזכויות הנצחיות והעצומות שאדם מעלה עמו בסל שלו אל הארץ העליונה. הן המגנטים המושכים עליו רחמים, והן שיעמדו לו ולבניו לעד.
זיכוך הנפש בפרוזדור הנשמה
מתוך עומק דבריו המאירים של אדונינו האור החיים הקדוש, נמשיך לצלול אל השלב הבא במסעה של הנשמה אל הארץ העליונה.
בעולם האמת, כאשר הנשמה מסיימת את שליחותה ועולה למרום, אין היא הולכת תיכף ומיד להקביל את פני ה' ולחסות בצילו של המלך. תחילה, עליה לשהות ולהכין את עצמה בתוך הפרוזדור הרוחני, כדי להתנקות מן האבק והרושם החומרי שדבקו בה בעולם הזה.
ישנן נשמות המתעכבות באותו פרוזדור שבעה ימים, יש שנהנות שם חודש ימים, יש שנה, ולפעמים התהליך אורך כמה שנים טובות – הכל בהתאם למדת הדקדוק והנקיון של האדם בחייו. לכן, על היהודי להשתדל בכל עוז להיות תמיד נקי, זך וטהור, מבלי להותיר כתמים על לבושיו הרוחניים.
ומתוך כך, נבין את הערך העצום של המשברים הגשמיים:
כל אותם בזיונות, עלבונות או יסורים הפוקדים את האדם בעולם הזה – חובה עלינו לשמוח בהם, לשתוק, להרכין ראש ולהצדיק עלינו את הדין באהבה!
עלינו לומר בכל פעם: 'זכינו! קיבלנו מתנה נפלאה מן השמים'.
מדוע? מפני שהקדוש ברוך הוא, בעינו הצופיה, רואה לפעמים כי על פי שורש הדין רובץ על האדם בשמים חשבון קשה – כעין עיקול כספי כבד של שני מיליון שקלים, חס ושלום. מה עושה אבא רחמן? כדי לפדות את בנו, הוא מוריד לו במקום זאת איזה בזיון קטן ברחוב, קושי זמני או עגמת נפש, ובכך החשבון נמחק, העיקול הרוחני יורד, והאדם יוצא באפס חובות!
זהו החשבון האלקי המדוייק. קצת יסורים בעולם החומר מנקים ומזככים את הנשמה, ומצילים אותה משנים של עיכוב בפרוזדור העליון. לכן, אסור ליהודי ליפול ברוחו מכלום, אלא לקבל הכל באהבה ותמימות גמורה.
ערך מילימטר בודד של תענוג בעולם הבא
לאחר שהנשמה מסיימת את זיכוכה, היא עולה ומתעלה אל גן עדן העליון, למקום הנקרא 'צרור החיים'. ועל המדרגה הזו כותב האור החיים הקדוש רמז נפלא על המילים בפרשה: "אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶי"ךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים כו, ב).
התורה משתמשת בלשון 'נתינה', כדי לגלות לנו יסוד מבהיל: כל שכר העולם הבא, וכל התענוגים הנצחיים שהצדיק זוכה לקבל במרום – אינם עומדים בשום ערך, יחס או קנה מדה לעומת המצוות והמעשים שהוא עשה בעולם הזה! המעשים שלנו מוגבלים, אך השכר הוא אין סופי.
נבין זאת דרך משקל היקום!
אילו היינו לוקחים את כל חלל העולם, את כל כדור הארץ כולו מן הארץ ועד הרקיע, וממלאים את כולו בזהב הכי טהור ויקר ביותר, ביהלומי גלם מבריקים ובכל הון וכסף שבעולם – כל העושר האדיר הזה לא היה שוה ערך לפיסת מילימטר בודד של תענוג בעולם הבא!
לכן השכר מוגדר כמתנה – 'נֹתֵן לָךְ'. אין שום מחיר בעולם שמסוגל לרכוש את האור האלקי הזה, והבורא מעניק אותו לצדיקים בתורת מתנת חינם של אב לבניו, מתוך חסד ורחמים מופלגים על שהשתדלו לעשות את רצונו.
ירושת הצדיקים והעטרות לראשם
על המשך הפסוק כותב אדונינו בעל האור החיים: "וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (דברים כו, א) – ומבאר את הרמז הפנימי הטמון בשתי המילים הללו:
'וִירִשְׁתָּהּ' – לשון ירושה. ירושה היא נחלה קבועה ועומדת השייכת לבן באופן טבעי ונצחי, ואין שום כח שיכול להפקיע אותה ממנו.
'וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ' – על דרך מאמר חז"ל (ברכות יז.): 'העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה… אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה'.
הישיבה המנוחתית הזו מוענקת לצדיקים מפני שהם השכילו לנצל את הזמן שלהם בעולם הזה כראוי, ולא איבדו אף רגע לריק.
אשרי אדם שמדקדק במעשיו, אשרי אדם שכל צעדיו שקולים ומדודים על פי התורה, ומשתדל בכל כחו שלא לפספס אף מצוה ואף הזדמנות לקדושה.
זוהי מעלתו העצומה והיחודית של מי שמקפיד ללמוד מדי יום ביומו בספר השולחן ערוך!
אין לאדם להסתפק בלימוד חלק 'אורח חיים' בלבד, אלא עליו לפרושׂ כנפים וללמוד את כל ארבעת חלקי השולחן ערוך – יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט – שכן כולם נצרכים לבנין הבית.[6]
ההלכה אינה ספר תיאוריה, היא חמצן החיים שלנו.
מי שלומד שולחן ערוך – מחבר את מחשבתו, דיבורו ומעשיו אל הכלים הנכונים.
שיבוש תענוגות עולם החומר
כדי להתבונן אודות מהותה של שמחה אמיתית ועבודת הנשמה בעולם הזה, כפי שגילה לנו אדונינו האור החיים הקדוש, נתבונן במשל שלפנינו:
בעיר אחת חי לו עני – מר נפש, שחייו היו מלאי צער ומחסור. אשתו, אשה כשרה ונאמנה, הביטה במצוקתם ואמרה לו מתוך קירות לבה: 'בעלי היקר, עד מתי נוכל לסבול את חרפת הרעב והעוני הזה? הרי חז"ל[7] לימודונו כי 'משנה מקום – משנה מזל'. צא נא, כתת רגליך ועבור לעיר אחרת, אולי יאיר לנו המזל פנים'.
קיבל הבעל את דבריה, נפרד ממשפחתו, עלה על אניה והפליג במשך חדשיים – שלשה בים הסוער עד שהגיע למדינה רחוקה מעבר לים.
בראשית ימיו שם, החל לעבוד בעבודות פשוטות ודלות – סידר מדפים בסופרמרקט המקומי, למד לאט לאט את שפת המקום, קלט את אורחות המסחר והתנועה, ולאחר כמה שנים נפתח לו משמים שפע אדיר של ברכה. הוא הפך לאחד מעשירי המדינה הגדולים ביותר, בעל נכסים עצומים, קרקעות וממון מופלג המבלבל ומסחרר את הדעת.
והנה יום אחד, בעודו יושב על כס מלכותו המפואר, עטוף בעושר ותענוגות, פקדה את לבו פתאום היקיצה של הדעת. הוא נזכר לפתע: 'איפה אשתי היקרה? היכן הילדים שלי? מה אתם?'.
הוא שלח ידו, נטל את תמונתם הישנה שהביא עמו מן הארץ, הביט בהם, ועיניו החלו לזלוג דמעות רותחות של געגוע וחרטה.
מיד, קיבל על עצמו החלטה אמיצה…
הוא מכר את כל עסקיו ונכסיו במהירות, צבר הון עתק של מיליארדי דולרים מזומנים, וביקש לחזור לארץ מולדתו אל משפחתו שהמתינה לו בנאמנות כל אותן השנים.
אך דא עקא – במדינה הרחוקה ההיא שרר סדר ערכים הפוך ומעוות לחלוטין: היהלומים ואבני החן היקרות ביותר היו זרוקים שם על גבי הכבישים והמדרכות כמו חצץ פשוט שאין לאיש חפץ בו, ואילו החלב – לאיזה 'כוס קפה של בוקר', היה נחשב שם למצרך נדיר ויקר יותר מן הזהב הטהור, ומחירו עמד על 001 דולר לליטר בודד!
אותו עשיר, מתוך שיבוש הדעת ושגרת המנטליות המקומית של אותה המדינה, עשה מעשה אויל: הוא לקח את כל מיליארדי הדולרים שצבר, והשקיע את כולם ברכישת כמויות עתק של חלב! הוא מילא מכליות ענק, וביקש להפליג עמם חזרה לארצו.
והנה, בתום שבוע ימים של הפלגה בחום הים, כל החלב החמיץ במכליות, והעשיר 'לשעבר' נאלץ לשפוך את כל השקעתו האדירה אל מצולות הים.
כל הונו אבד ברגע…
חמש אבנים בתוך המזוודה…
אך ברגעים אלה חלה תפנית ב'עלילה'.
רגע קט לפני שעלה לאניה, בעודו מהלך על הרציף, ניגש אליו פועל מקומי עני ומרוד, ובדמעות התחנן לפניו: 'אדוני העשיר, אנא ממך, רחם עלי ותן לי פרוטה של צדקה כדי שאוכל לקנות לחם לילדים הרעבים שלי בבית'.
העשיר, אף שדעתו היתה משובשת, נכמרו רחמיו – הוא שלח ידו לכיסו, שלף שני דולרים והושיט לו אותם. הפועל העני, מתוך הכרת הטוב, התכופף אל הקרקע, הרים מן הכביש חמש אבנים קטנות שהיו זרוקות שם כחצץ, והושיט לו אותן בתמורה. העשיר נטל את חמש האבנים כלאחר יד, וזרק אותן ברישול לתוך תחתית מזוודתו.
כאשר הגיעה האניה אל נמל הבית, ירד ממנה האיש כשהוא ערום ועריה – שבור ורצוץ, לאחר שכל מיליארדי ליטרי החלב שלו נשפכו לים. הוא פתח את דלת ביתו, ואשתו הנאמנה קיבלה אותו בחיבוק ובשמחה, אך הביטה במזוודתו הריקה.
כאשר חיטטה בתחתית המזוודה, לא מצאה דבר מלבד אותן חמש אבנים קטנות ומאובקות. היא לא התעצלה, לקחה את האבנים והלכה עמן אל הצורף המומחה של העיר כדי שיבחן אותן.
הצורף הביט באבנים, נטל את זכוכית המגדלת שלו, ומיד נתקף רעדה ובהלה עצומה. הוא הביט באשה ואמר בקול רועד:
'גברת יקרה, מאיפה הבאת את האוצר הזה? האבן הקטנה ביותר מבין החמש הללו היא יהלום נדיר שאין כמותו בעולם, ושוויה בשוק עומד על 003 מיליון דולר! ואילו לארבע האבנים הגדולות האחרות – אין שום מחיר וערך כלל, הן שוות מיליארדים וכל הון שבעולם לא יספיק לרכוש אותן!'
בבת אחת, הפכה המשפחה לעשירה והשתקמה מן השפלות!
עד כאן המשל.
האשליה החולפת מול מטבע הנצח
המשל המבהיל הזה הוא תמונת המצב המדוייקת של חיי האדם בעולם הזה!
העולם הזה החומרי הוא בדיוק כאותה 'המדינה הרחוקה' עם סדר הערכים המעוות והמשובש. כאן בעולם החומר, המצוות, המעשים הטובים, הרהורי התשובה ולימוד התורה – נראים לאנשי הרחוב כמו חצץ זרוע ופשוט שאין מייחסים לו שום חשיבות, והכל דורכים עליהם ורצים אחר הממון.
מנגד – ה'חלב' של העולם הזה, שהם התענוגות הגשמיים, המותגים, הכבוד, והעסקים החולפים, נחשבים כאן ליקרים מזהב, ובני האדם משקיעים בהם את כל שנות חייהם, את כל המחשבה, הדיבור והמעשה שלהם.
אך ברגע שהאדם מסיים את חייו ועולה על האניה למסע אל עולם האמת – הארץ העליונה, אז מתברר האסון האיום: כל אותו 'חלב' גשמי שהאדם עמל בשבילו, נרקב ומחמיץ בתוך שניות ואינו שוה דבר בעולם הנשמות!
אך אותה מצוה קטנה – אותו חוט אדום של ביכורים, אותה נטילת ידים זריזה ליד המיטה בבוקר, אותן שתי פרוטות של צדקה שהושטת לעני, או אותה מניעת פה מלשון הרע ורכילות שחשבת שהם כחצץ – שם, בעולם האמת, מתברר שאף להקטנה שבמצוות הללו אין שום מחיר כלל!
על כל שבריר של שניה פנויה, על כל רגע יקר שבו יכול היה היהודי לעסוק בתורה, לשפוך שיח בתפילה, לשוב בתשובה או לקיים מצוה והוא התרשל ופספס אותה עבור הבלי החלב החולפים – הוא יתחרט שם חרטה נוראה ואיומה שאין לה קץ ומרפא! הוא יבכה ויאמר: 'איך החלפתי יהלומים נצחיים בנוזל חמוץ?'.
משום כך קבעה התורה בלשון שמחה: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא" (דברים כו, א) – כי אין שום סיבה ואין שום דבר ראוי לאדם שישמח שמחה אמיתית ומלאה בעולם השקר הזה, אלא רק בביאת הארץ העליונה, כשהוא מגיע עטוף בסל הזהב המלא בפירות ביכורים של מצוות שלימות ומזוככות.
ועל כן במקרא ביכורים נאמר גם: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (שם פסוק יא).[8]
זהו שאמר הכתוב: "וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (שם פסוק א) – לשון ירושה נצחית השייכת לך… לבדך… נחלת עולם ללא מחיר, שבה יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.
'ראש השנה' אינו 'תחילת' השנה
מתוך יסודות הקדשת הראשית שביארנו במצות הביכורים ובסדר ההשכמה של הבוקר, נעפיל אל פסגת ימי הרחמים והסליחות – אל יום ראש השנה.
יש לדקדק בלשון חכמינו זכרונם לברכה: מדוע נקטו במילה המדוייקת 'ראש השנה' ולא קראו ליום הקדוש הזה בשם 'תחילת השנה' או 'ראשון לשנה'?
ללמדנו יסוד רוחני אדיר:
כשם שֶׁבָּאֲנָטוֹמְיָה של גוף האדם, הראש הוא מרכז העצבים והפיקוד המכיל בתוכו את המוח, וכל תנועה קטנה, מחשבה או פקודה שיוצאת מן המוח משפיעה באופן מידי על הציפורן של הרגל ועל כל שאר אברי הגוף – כך בדיוק פועל יום ראש השנה על פני כל 563 ימי השנה כולה!
זהו עקרון הקדשת הראשית בתוקפו הגדול ביותר. כפי שהראש מונע ומתוכנת ביומיים הללו, כך בדיוק יזרום השפע, המזל וההנהגה לאורך כל שבועות וחדשי השנה.
הדבר דומה, להבדיל, למנהגו של עולם:
בוקר טוב, רגוע וקדוש, שבו אדם פותח את עיניו ומייחד דעתו לבורא בלי מסיחי דעת, מוביל באופן ישיר ליום טוב, מוצלח ומבורך.
ומנגד, בוקר שנפתח בבהלה, בעצבים ובריצה – מחריב את היום כולו. על אחת כמה וכמה ביחס לשנה שלימה: לפי איכות ה'ראש' – כך יהיה מראהו של כל הסוף!
תהיה ראשון במערכת
מתוך הבנה זו, תובעים מאתנו רבותינו בעלי החסידות את מדת הזריזות והחריצות.
אם ימי ראש השנה הם המוח של כל השנה, הרי שעל היהודי להזדרז ולהיות ראשון לכל דבר שבקדושה, בבחינת אותה תאנה קטנה שביכרה ראשונה וזכתה להיקשר בחוט אדום לכבוד המלך.
ראשון בבית הכנסת – אל תגיע כבדרך אגב, אל תגרור רגלים. תהיה מן הראשונים המגיעים לפתח היכל התפילה, לפתוח את השערים ולעורר רחמים.
חריצות במצוה – כל מצוה, הרהור תשובה או צדקה שמזדמנים לפתחך ביומיים הללו – חטוף אותם מיד ללא שום שיהוי, שכן הזריזות הזו תטביע חותם של חריצות וברכה על כל פעלך בכל השנה כולה.[9]
הסכנה הרוחנית של היסח הדעת בראש השנה
בספרי ההלכה ובמשנת האר"י הקדוש הובאה אזהרה גדולה וקבועה לגבי הנהגת הימים הללו: שלא כדאי לאדם לישון ביום ראש השנה (בפרט בשעות היום עד חצות).
וחקקו חכמינו יסוד מבהיל בטעם הדבר:
'מי שישן ביום ראש השנה – גורם לכך שיישן מזלו לאורך כל השנה כולה!'
ומדוע החומרא הגדולה הזו על פעולה טבעית כמו שינה?
נשוב ונזכור את מה שביארנו…
כל כחו של היצר הרע וכל אחיזת הקליפות בנפש האדם מגיעים מתוך דבר אחד בלבד – מתוך היסח הדעת!
מהי שינה גשמית? 'שינה' – היא היסח הדעת מוחלט. אדם ישן אינו מודע לעצמו, אינו מולך על מחשבותיו, ואינו אחוז במלך.
כאשר אדם בוחר להעביר את שעות היום הקדושות של ראש השנה בשינה ותפנוקים, הוא מסיח דעתו מן המערכת ברגע שבו נכתבים ספרי חיים וספרי מתים. הוא משאיר את 'הגה הספינה' ריק, ובכך הוא מטביע הנהגה של תרדמה, קרירות והיסח הדעת על כל חדשי השנה הבאה.
[1] על שבח פירות ארץ ישראל יעידו ה'זיתים של בני דרום'.
היה זה באחד ממסעותיו של הגאון הראשון לציון רבי מרדכי אליהו זצ"ל, בארצות הברית. הרב כיתת את רגליו בין הקהילות היהודיות מעבר לים, במטרה לגייס תרומות ולחזק את מוסדות התורה והחסד בארץ ישראל.
באחד הערבים, התארח הרב בביתו של גביר עשיר ומכובד, שביקש לחלוק כבוד עמוק למנהיג הרוחני. המארח ערך לכבוד הרב סעודת מלכים מפוארת: שולחנות עמוסים בכל טוב, כלי כסף מבהיקים ומאכלים משובחים.
במהלך הסעודה, הניח המארח במרכז השולחן קערה ובה זיתים גדולים, בשרניים ובעלי מראה יוצא דופן. הוא פנה אל הרב בחיוך רחב, מלא גאוה מקומית, ואמר: 'כבוד הרב, תטעם בבקשה. תראה, זיתים נפלאים כאלה – אין לכם בארץ ישראל. איכות כזו יש רק אצלנו, באמריקה הגדולה'.
המילים הללו, שנאמרו בהיסח הדעת, פגעו בלבו של הרב כמדקרות חרב. צביטה חדה של כאב עברה בו. כיצד ניתן לומר על פירותיה של ארץ זבת חלב ודבש שיש טובים מהם בחוץ לארץ? הרב הרגיש פגוע באופן אישי, כאילו העליבו את אמו שלו. אהבתו היוקדת לאדמת הקודש לא אפשרה לו לעבור על כך בשתיקה.
הרב לא התעמת עם המארח, אך סימן בחשאי לאחד ממלוויו, וביקש ממנו בלחישה: 'גש בבקשה למטבח, ומצא את קופסת השימורים שממנה נשפכו הזיתים הללו. אני חייב לדעת מה המקור שלהם'.
המלוה חמק אל המטבח, נבר בין האריזות, וכעבור דקות אחדות חזר אל שולחן המלכים כשחיוך רחב נסוך על פניו. הוא רכן אל הרב ולחש את הממצאים באזנו.
פניו של הרב אורו. הוא פנה אל הגביר העשיר, שהמתין לשמוע את שבחי ה'תוצרת האמריקאית', ואמר לו בְּרֹךְ ובעינים בורקות: 'אכן, צדקת בדבריך. זיתים כאלה באמת אין לאף אחד בעולם… חוץ מאשר לנו'.
המארח הביט ברב בתמיהה, והרב המשיך בחיוך מנצח: 'הזיתים המופלאים האלה שאתה מתגאה בהם כל כך, לא צמחו באדמת אמריקה. קופסת השימורים במטבח שלך הגיעה אליך היישר ממושב 'בני דרום' שבארץ ישראל! הארץ שלנו מניבה את הפירות הטובים ביותר, גם אם לפעמים צריך להרחיק עד אמריקה כדי להזכיר לנו את זה'.
המארח נותר נבוך ומשתאה, ואילו בחדר השתררה תחושה עילאית של גאוה יהודית. היה זה שיעור חי ומרגש, שהמחיש לכל הנוכחים את החיבה העצומה, הכמעט קנאית, שהיתה לגדולי ישראל לכל רגב אדמה, לכל עץ ולכל פרי של ארץ הקודש.
[2] את עומק הפסוק: "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" (דברים לב, יח), ביאר המגיד מדובנא זצ"ל (אוהל יעקב – שם) דרך 'משל' מקומם אך משעשע בשני חברים.
מעשה באדם בשם שמעון שהיה מהלך ברחוב ופניו זועפות, מודאגות ושוברות לב. פגש אותו חברו ראובן ושאלו: 'שמעון ידידי, מה אירע לך שמראה פניך כה נורא?'. שמעון, מרוב בושה וצער, סירב לענות והמשיך לצעוד.
ראובן לא הרפה, הלך אחריו ואמר לו: 'הרי שלמה המלך, החכם באדם, קבע במשלי: "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" (משלי יב, כה) – וחז"ל (יומא עה.) פירשו שישיחנה ויספר אותה לאחרים, אולי אוכל לסייע לך בעצה טובה'.
פתח שמעון את לבו והחל לספר בדמעות:
'מחמת כמה טעויות מסחריות ושיקולים מוטעים, העסק שלי עומד בפני סגירה מוחלטת. נקלעתי לחובות עתק. נכון, המכה הכלכלית היא קשה, אך המכה הנפשית קשה ממנה פי אלף – הנושים שאני חייב להם כספים מגיעים יום־יום אל פתח ביתי, צועקים, דופקים על הדלתות, ואני ואשתי מתביישים ומיוסרים עד עפר'.
הביט בו ראובן ואמר: 'שמע ידידי, יש לי עצה נפלאה עבורך שתציל אותך מן הבושה. מעתה ואילך, בכל פעם שאחד מן הנושים דופק בדלת ביתך – פתח לו את הדלת לרווחה, ותתחיל להעמיד פני שוטה ומשוגע גמור. תראה שהדבר יועיל לך מיד'.
למחרת, הגיע הנושה הראשון ודפק בזעם. שמעון פתח את הדלת, החל לצחוק צחוק פרוע ומטורף, אחז בידו של הנושה המבוהל והחל לרקוד עמו סחור־סחור ברחבי החדר. הנושה, מרוב פחד ובהלה, אמר בלבו: 'האדם הזה יצא מדעתו מרוב צער, מוטב שאברח מכאן כל עוד נפשי בי, והכסף שחייב לי יהיה כפרת עוונותי!'.
ביום הבא הגיע הנושה השני, ושמעון משך בזקנו ובלבל דעתו, וכן הלאה עם שאר הנושים, כשהגיעו, הוא שיחק את תפקיד השוטה בצורה מושלמת. הנושים נבהלו, הרימו ידים בְּיֵאוּשׁ, ומחלו לו על כל חובותיו.
לאחר שהסיוט חלף, פנה שמעון לראובן ואמר לו, 'חז"ל (מדרש רבי תנחומא, עקב – אות ו) אומרים: 'המתחיל במצוה אומרים לו גמור'. אתה התחלת להציל אותי, וברוך ה' אין לי כבר חובות. אבל מה אעשה שגם פרנסה אין לי? תן לי בבקשה הלואה של סכום מסויים, כדי שאוכל להתקיים בו במשך חדשיים עד שאשתקם ואעמוד שוב על הרגלים'.
ראובן, טוב לב כפליים, הסכים ונתן לו את הכסף.
עברו חדשיים ימים. ראובן הגיע לביתו של שמעון כדי לקבל בחזרה את כספי ההלואה. הוא דפק על הדלת, ושמעון פתח לו אותה. אך להפתעתו של ראובן, ברגע ששמעון ראה אותו, הוא החל מיד לעשות פרצופים מוזרים, ליילל ולהתנהג כשוטה גמור.
ראובן לא התבלבל. הוא הבחין במקל עץ שעמד בפינת החדר, תפס אותו, והחל להכות את שמעון נמרצות.
תוך כדי שהוא מכה בו, קרא ראובן בכעס: 'חוצפן שכמוך! אני הוא זה שנתן לך את העצה הזו כדי להציל אותך, ועכשיו אתה משתמש בטריק שלי – נגדי?!'
אומר ה'מגיד מדובנא': המשל הזה נוגע בנקודה הרגישה ביותר בנפש האדם. אחד החסדים הגדולים ביותר שעשה אתנו הקדוש ברוך הוא, זה שנתן לנו את כח השכחה. בזכות השכחה, אנו מסוגלים להמשיך לחיות ולשכוח את הצרות, הכאבים והטראומות שעברו עלינו בעבר.
אבל מה עושה האדם? הוא לוקח את הכלי הנפלא הזה שה' נתן לו, ומשתמש בו נגד נותן העצה – הוא משתמש בשכחה כדי לשכוח את הקדוש ברוך הוא ואת כל החסדים העצומים שעשה עמו!
לכן מצוה התורה על האדם להביא את הביכורים ולקרוא את פרשת הוידוי. מטרת הקריאה היא לזעזע את השכחה הזו. לעורר את האדם ולומר לו: תזכור! פעם היית עבד, פעם היית עני בארץ לא לך. אל תגיע למצב של "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב, טו) – אל תתן לשפע ולנוחות להשכיח ממך את המקור שלהם.
[3] את היסוד הרוחני העמוק הזה, של זכרון העבר כאמצעי לשמירה על ענוה, אנו מוצאים מודגש בצורה מופלאה בחג הפסח. כידוע, התורה קוראת לחג בשמות שונים: 'חג הפסח' וגם 'חג המצות'.
בספר איל המילואים (עמוד קכו) מובא משל מרהיב:
היה מלך אחד, שיצא בראש פמליית שריו ויועציו לצוד ציד ביערות. בעיצומם של החיפושים, שמע המלך מנגינה מופלאה וצלולה. הוא עקב אחר הצלילים ומצא נער רועה צאן צעיר, היושב תחת עץ ומחלל בחליל בטוב טעם. המלך, שהוקסם מן הנגינה, ניגש לשוחח עמו. מהר מאוד נוכח לדעת כי הרועה הקטן אינו רק מוזיקאי מחונן, אלא נער נעים הליכות, מיושב בדעתו ובעל חכמה יוצאת דופן.
החליט המלך לקחת את הנער אל ארמונו. הוא העניק לו מורים, לימד אותו גינוני מלכות, ותוך זמן קצר גילה הנער כשרון מבריק בניהול ענייני המדינה. הוא עלה במעלות השלטון במהירות מטאורית, עד שהמלך מינה אותו לתפקיד הרם ביותר: שר האוצר של הממלכה.
השר החדש, שידע עוני ומחסור בימי ילדותו, השכיל לכלכל את צעדיו בתבונה וברגישות. הוא דאג שקופת הממלכה תהיה מלאה תמיד, אך עשה זאת ברחמים – בלי להכביד על הציבור, ובמיוחד תוך שמירה על השכבות החלשות והעניים. בשל כך, הפך השר לאהוב נפשם של כל בני העם.
אך כגודל הצלחתו, כך גדלה הקנאה. שרי המלך הוותיקים לא יכלו לשאת את עלייתו של 'רועה הצאן' ורקמו מזימה. הם באו אל המלך והעלילו עליו עלילת שקר: 'השר החדש מועל בכספי המלכות! הוא גונב אוצרות ומחביא אותם בביתו'.
המלך סירב להאמין, אך הלחץ עשה את שלו, והוחלט לערוך חיפוש פתע בביתו של שר האוצר. המלך והשרים הקנאים פשטו על האחוזה. הם עברו מחדר לחדר, סרקו ארונות ומגירות, אך להפתעתם מצאו רק פשטות וצניעות. שום זכר לזהב או כסף.
לפתע, הגיעו לקצה המסדרון, אל מול דלת עץ כבידה ונעולה.
'פתח את הדלת!' פקדו השרים בקול מנצח.
פניו של השר חוורו. הוא פנה אל המלך בעינים מתחננות ואמר: 'אדוני המלך, כל ביתי פתוח לפניך, אך אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה – אל תיכנסו אל החדר הזה. זהו סודי הפרטי'.
'הנה ההוכחה!' קפצו השרים המקנאים, 'שם הוא מסתיר את הגניבות והאוצרות ששדד מהממלכה!'.
בצר לו, ובלית ברירה, נאלץ השר לציית לציוויו של המלך. בידים רועדות הוא שלף מפתח קטן וסובב אותו במנעול. הדלת נפתחה בחריקה.
השרים נדחפו פנימה בעינים רושפות, אך נבלמו על מקומם בתדהמה. בחדר הריק לא היו ארגזי זהב ולא אבנים טובות. במרכז החדר עמד שולחן עץ פשוט, ועליו הונחו: כסא קטן ורעוע, בגדי רועים בלויים וקרועים, תרמיל עור ישן וחליל עץ פשוט.
המלך הביט בממצאים וְתָמַהּ: 'מה זה, שרי הנאמן? מה פשר החדר הזה?'
השר הרכין את ראשו והשיב בקול נרגש: 'אדוני המלך, בכל שבוע אני נכנס לכאן לבדי. אני פושט את בגדי המלכות המפוארים, לובש את הבגדים הבלויים הללו, שם על כְּתֵפַי את התרמיל ומחלל בחליל את שירי הרועים ששרתי ביערות. אני עושה זאת כדי לזכור תמיד מנין באתי ומה הייתי בעבר. רק כך אני מצליח להשאר עניו, לא להתגאות במעמדי הרם היום, ולזכור תמיד איך להביט לעם בגובה העינים'.
התרגשות עצומה אחזה בנוכחים. המלך והשרים, נבוכים ודומעים, נישקו את השר על גדלות רוחו וענוותנותו.
זהו בדיוק הסוד של חג הפסח. התורה קוראת לו 'חג החירות' – חג שמציין את עלייתנו למעמד של בני מלכים, אך בעת ובעונה אחת מצוה עלינו לקרוא לו 'חג המצות' ולמשך שבוע שלם לאכול את 'לחם העוני'. המצה היא בגדי הרועים הבלויים שלנו, היא נועדה להזכיר לנו את ימי העבדות והדלות בעבר, כדי שלעולם לא נתגאה, ומתוך החירות והשפע נדע תמיד לגלות רגישות, ענוה ויכולת לרדת אל העם.
מסיבה זו, גם כאשר היהודי מגיע לשיא הצלחתו החקלאית ומביא את פירותיו המשובחים למקדש, התוכן של 'וידוי הביכורים' אינו דברי שבח על העושר, אלא תזכורת היסטורית כואבת: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי… וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ… וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵ"י אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ" (דברים כו, ה-ז).
דוקא ברגע השפע, התורה מחייבת אותנו להזכיר את לבן הארמי ואת השעבוד הנורא במצרים. עלינו לפתוח פעם בשנה את 'החדר הסודי' בנשמה, לזכור מהיכן באנו, ולהודות מלב עניו על המקום הנפלא שאליו הגענו.
[4] בספר אהבת שלום (קוסוב, פרשת משפטים – ד"ה 'אם במחתרת'), כתב על הפסוק: "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וגו' אֵין לוֹ דָּמִים" (שמות כב, א). וז"ל: ופירש רש"י (שם), כאן לימדתך תורה: 'אם בא להורגך השכם להורגו'. ואיתא בתיקונים (תיקוני הזוהר, הקדמה – דף ח ע"ב) דקאי על הריגת היצר הרע בתפילה, על דרך הכתוב: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" (בראשית כב, ג), עיי"ש.
ועוד יש לומר, דהנה העיקר תלוי בהמחשבה הנקראת 'ראשית', כמו שביארנו בפרשת בוא את פירוש הפסוק: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם" (שמות יג, ב), דהעיקר הוא לקדש המחשבה הנקראת 'ראשית' ו'בְּכוֹר', ובזה יוכל לפתוח לנפשו לקיים הרמ"ח מצוות עשה, עיי"ש. והנה כמו כן בהיום הוא כך, דהשכמה נקראת 'ראשית' וכל הנהגת האדם בכל היום תלוי בהשכמה, והשכמה גופא מעלה היא, על דרך: "וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר" (שם לד, ד), 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר', ורז"ל אמרו (פסחים ד.) מהאי קרא דאברהם: 'שזריזין מקדימים למצוות', ובבחינת השכמה הנקראת 'ראשית' תלוי זביחת היצר הרע, וזהו: 'כאן לימדתך תורה, אם בא להורגך השכם להורגו', וקאי על הריגת היצר הרע בהשכמה הנקראת 'ראשית'.
[5] בספרנו חלב הארץ (חלק א – עמוד 173) כתבנו, וז"ל: אחר שנתבאר בסייעתא דשמיא שיש להקדיש את ראשית ה'מחשבה' לבורא יתברך, עתה יבואר הדרך להקדיש את ראשית ה'דיבור' לבורא יתברך, וזהו באופן שמיד כאשר מתעורר משנתו, קודם שיפקח עיניו, ימלא פיו שבח והודאה להשם יתברך שהחייהו, והשיב נשמתו לגופו, ודבר זה נהגו העולם מאז ומתמיד שתיכף בהתעוררם משנתם, לתת שבח ותהילה לאל נורא עלילה.
והיום נהגו לומר: 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך'.
וסיפר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, שכאשר גמר לכתוב את ספרו 'בצור ירום – סוד מלכות בית דוד', הלך לבקש הסכמות. וכאשר הגיע להגה"צ רבי מאיר בראנדסדארפער זיע"א, פתח את הספר לעיין בו, ולנגד עיניו נגלו דברי הרבי מליובאוויטש (היום יום – י"א שבט) שכתב, וז"ל: סדר היום מתחיל ב'מודה אני', ואומרים זאת קודם לנטילת ידים, אפילו בידים טמאות – מפני שכל הטומאות שבעולם אין בכחם לטמא ה'מודה אני' של יהודי. אפשר שחסר בזה או בזה, אך ה'מודה אני' נשאר בשלימותו.
וכאשר רבי מאיר קרא את זה, האירו פניו הקדושות ואמר לאבא: 'אני לא צריך להמשיך לקרוא, רק בשביל הדיבור הזה צריך להדפיס את הספר'.
אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א המשיך להסתובב אצל גדולי ישראל ולקבל שבחים רבים על ספרו. אולם, בסוף החליט לגונזו…
[6] נתבונן, למשל, באשה נשואה המנהיגה את ביתה: כיצד תסגל לנהל מטבח יהודי כשר, להכין מאכלים ולבשל לבני ביתה, מבלי שישבה ולמדה עשרות סימנים מפורשים בשולחן ערוך חלק יורה דעה?
הרי הלכות בשר בחלב, דיני תערובות, מליחה, והלכות ברירת תולעים בירקות הן מורכבות ביותר! ואשה שלא למדה את הלכות שבת על בוריין, עלולה בכל שבת להיכשל בחילולי שבת מבלי להרגיש כלל!
לכן על נשות ישראל מוטלת החובה ללמוד את ההלכות המעשיות בשמחה כדי להעמיד בתים של קדושה.
כן הוא הדבר לגבי חלק חושן משפט – כאשר יהודי הוגה בו, פתאום הוא קולט את עומק החומרא של איסור לשון הרע והונאת דברים. פתאום נפקחות עיניו לראות אלו חורבנות ונזקים נוראיים יכולים להיווצר בגלל מילה אחת קטנה, פוגעת או מזלזלת, שהוא זרק כבדרך אגב על חברו.
[7] ראה בתלמוד הירושלמי (שבת פ"ו ה"ט), וכן בתלמוד הבבלי (ראש השנה טז: ובבא מציעא עה:), שמשם רואים ששינוי שם או שינוי מקום גורמים לשינוי המזל, עיי"ש.
[8] כדי לפתוח לנו צוהר פנימי אל הגדר האמיתי של מצות: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (דברים כו, יא), בהבנת עבודת הביכורים וההודאה. נקדים במעשה המובא בגמרא (כתובות סז:).
הגמרא מספרת על עני אחד, שהיה רגיל בעבר לחיי עשירות ופינוק, אך גלגל החוזר שבעולם הוריד אותו מנכסיו והוא הפך לנצרך. באחד הימים, הגיע האיש לביתו של התנא רבי נחמיה כשהוא רעב ללחם.
רבי נחמיה, שביקש לקיים מצות צדקה כהלכתה ולהעניק לאדם 'די מחסורו אשר יחסר לו', שאל אותו בעדינות: 'בני, במה אתה רגיל לסעוד את לבך? מהו המאכל שהגוף שלך מורגל בו?'
השיב לו האורח: 'אני רגיל לאכול בשר שמן ולשתות יין ישן ומשובח'.
הצטער רבי נחמיה ואמר לו בכנות: 'מחילה מכבודך, אך אין ידי משגת. בביתי הדל יש כרגע רק מרק עדשים פשוט'.
האורח, שלא היה מסוגל להתמודד עם המעבר החד ועם הידיעה שחייו הקודמים חלפו לבלי שוב, התיישב אל השולחן בלב כבד. הוא טעם מעט ממרק העדשים הדל, אך גופו ונפשו המפונקים לא עמדו בצער הנורא – ומת במקום.
לעומת המעשה הטרגי ברבי נחמיה, מביאה הגמרא סיפור מופלא שהתרחש בביתו של האמורא רבא.
גם אל ביתו של רבא הגיע אורח עני שהיה רגיל לחיי מותרות. שאל אותו רבא: 'במה אתה סועד בדרך כלל?'
ענה לו האורח ללא היסוס: 'בתרנגולת פטומה ומשובחת, ויין ישן וטוב'.
רבא, שהיה מנהיג הציבור ודאג לקופת הצדקה הקהילתית, תמה על עזות המצח ושאל: 'וכי אינך חס על כספי הציבור? למה אתה מטריח את הקהילה לבזבז כספים כה רבים על סעודות פאר כאלה עבורך?!'
האורח הביט ברבא במבט מלא אמונה תמימה והשיב לו מילים שזעזעו את החדר:
'ומדידכו קאכילנא? מדרחמנא קאכילנא!' (וכי משלכם אני אוכל? מהקדוש ברוך הוא אני אוכל! הרי הוא הזן ומפרנס לכל, ואם מגיע לי לאכול תרנגולת – ה' ישלח לי אותה, בלי קשר אליכם).
עוד המילים הללו יוצאות מפיו של האורח, ונשמעו דפיקות בדלת.
אל הבית נכנסה אשה נרגשת. היתה זו אחותו של רבא, שלא ראתה אותו במשך שלש עשרה שנים ארוכות! היא הגיעה ממרחקים כדי לבקר את אחיה הגדול, וכדי להביע את אהבתה, הביאה עמה מנחת פריסת שלום מפוארת: תרנגולת מפוטמת ועסיסית, וכד של יין ישן ומשובח.
רבא נותר משתאה מול השגחה פרטית כה גלויה לעין. הוא פנה אל האורח ואמר לו בהתרגשות: 'חזק וברוך! ראיתי כי צדקת. הקדוש ברוך הוא שמע את שוועתך ושלח לך את סעודתך היישר מהשמים. בוא ואכול!'
הנה, חז"ל מציבים זה מול זה שני סיפורים מבהילים על אודות עניים שירדו מנכסיהם אך שמרו על הרגלי אכילה של עשירות, ומראים לנו שני גורלות הפוכים בתכלית:
הראשון, אצל רבי נחמיה, ראה את המציאות דרך העינים הטבעיות של בעל הבית, לבו נשבר מן הדלות והוא מת.
השני, אצל רבא, החזיק באמונה ובבטחון מוחלט שהקדוש ברוך הוא הוא הזן ומפרנס, ולא בשר ודם. בזכות הבטחון המוחלט הזה – השמים שינו את הטבע והמציאו לו את סעודתו באותו הרגע ממש.
שואל הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל: למה במעשה הראשון אצל רבי נחמיה לא זכה האורח ומת מצער, ואילו במעשה השני אצל רבא זכה האורח לנס של קודש והחיה את נפשו?
מתרץ הרב מילר יסוד עמוק המשנה את כל מבט האדם:
במעשה הראשון, האורח פתח ואמר למארחו: 'אני רגיל…' אדם החי בתחושת 'אני רגיל', שקוע כולו בתוך גאוות הנפש הבהמית שלו, מרגיש שהכל מגיע לו, ותולה את חיותו בחומר ובבשר. ברגע שנמנע ממנו התענוג – נפשו קורסת והוא מת מתוך מרמור ויאוש.
אך האורח של רבא חי במדרגה אחרת לחלוטין. הוא היה רגיל להעניק להשם יתברך הודאה של אמת על כל אכילה ושתיה, וידע בבירור חושי שאין שום טבע בעולם, וכל מזון שמגיע אל פיו – הקדוש ברוך הוא בעצמו ובכבודו זימן לו. הוא אמר בלבו: 'אם המלך זימן לי עד היום תרנגולת, גם ברגע זה ממש הוא מסוגל לזמן לי אותה, ואיני תלוי בחסדי בשר ודם'.
לאדם כזה, המפקיד את ההגה בידי הבורא ומחבר את פיו ולבו שוים, הקדוש ברוך הוא מבטיח: 'מאחר שאתה מודה לי ומכיר בי – אני אוסיף לך שמחה ושפע, כדי שתמשיך להודות לי מתוך הרחבה!'
[9] ראה בספר ילקוט מנחם (רימינוב – תחילת פרשת כי תבוא), וז"ל: כבר נודע, שכל התורה אינה רק עצות טובות להמשכילים אשר יביטו ויבינו בהבטה והבנה שכלית על הדקדוקים אשר יפלו בכתובים שבתוכם. עתה הנה אגיד לכם ההנהגה הטובה שנלמד מן הכתוב זה וכו', "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה" (דברים כו, ב).
הנה אלמד אתכם עצה בזה על קימת אדם ממטתו. כי הנה כוונת מחשבות בני אדם בעת קומם נחלקת לכמה כיתות בני אדם, ומאותם הסכלים וחסרי הדעת, בוודאי שאין לנו עסק לדבר מהם כלל, אשר משימים כל עיקר מגמת לבם לקום בבוקר בשביל לנסוע אל יום השוק וכדומה בעסקי העולם הזה. אך לאותם שמכוונים לבם לעבודת השי"ת, עליהם אני אומר, שהרבה מהם יקומו בשביל שלא לאחר זמן התפילה שהציבור מתפללין, ואף אותם הלומדים וכן הנקראים לע"ע בשם חסידים, אשר יקומו בבוקר בשביל לעסוק בתורה, הנה אף שזה כוונה טובה מאוד, מכל מקום עדיין לא הגיעו לתכלית המכוון.
אך העיקר הוא, שתיכף ומיד במחשבה הראשונה שנופלת בקרבו כשמרגיש שעיניו נפתחים, יקום בזריזות גדול ובהלה עצומה ובחפזון רב בתגבורת התשוקה שבלב, בשביל לעבוד למלך מלכי המלכים ואדוני האדונים, כשיתיישב במחשבתו איך שהוא עבד למלך גדול כזה, והמלך הוא עמו בחדר אחד, בכמה וכמה בהלה גדולה היה קם בבוקר לעבודתו, ואם למלך בשר ודם כך, קל וחומר להבורא ב"ה וב"ש.
