חוזרים או לא?
לילה נוסף פורש את כנפיו אט אט, ובביתו של אלעד החל התהליך הקבוע, שבסופו הילדים ירדמו עטופים בחום ואהבה, ולאחר סיפור חינוכי.
כהרגלו מדי לילה, אלעד התיישב בחדר הילדים וסיפר לילדיו סיפור, והפעם סיפר להם על קריעת ים סוף. וכך הוא סיפר:
ביום ט"ו ניסן יצאו ישראל ממצרים, כעבור ששה ימים של צעידה במדבר הגיעו למרגלות שפת ים סוף.
ושם, בעומדם לפני הים, שעטו לקראתם רבבות חיילי קומנדו מצריים רכובים על סוסים אבירים…
עם ישראל עמדו אובדי עצות… 'מה עושים עכשיו?! לאן מתקדמים?!'.
הים שלפניהם – נראה בלתי ניתן לחציה, מאחריהם המצרים – אשר עושים את דרכם בחיל כבד לעברם ופרעה בראשם, ומטרתם ברורה לְמַדַּי – להחזיר בכח את עם ישראל למצרים…
משני צדדיהם משתרע מדבר ענק ולוהט… מדבר שאי אפשר לעוברו, שכן הקדוש ברוך הוא זימן אל המדבר חיות רעות בכדי שתמנענה מבני ישראל כל אפשרות לנוס המדברה…
באותה שעה, נחלקו בני ישראל לארבע קבוצות:
הקבוצה הראשונה טענה, כי אין מנוס אלא לקפוץ אל הים כדי שלא ליפול בידם של המצרים שבוודאי ינהגו בהם באופן אכזרי יותר…
הקבוצה השניה טענה, כי יש לשוב מצרימה, ולקוות לרחמיהם של המצרים אשר יאותו לקבלם בחזרה כעבדים ולהותיר להם את נפשם לשלל.
הקבוצה השלישית טענה, כי יש להילחם במצרים.
ואילו הקבוצה הרביעית טענה, כי יש לצווח כנגד המצרים, בתקוה שיהא בקול הרעש העצום כדי להרתיעם ולהפחידם – ואולי יועיל הדבר והם ישובו לאחריהם…
משה רבינו לא הסכים עם שום קבוצה! וכמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת־יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַֽעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת־מִצְרַֽיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּֽחֲרִשׁוּן" (שמות יד, יג-יד).[1]
לאותם אשר סברו לקפוץ אל הים – השיב משה ואמר: אל תעשו מאומה! – 'התייצבו וראו את ישועת ה".
לאותם אשר ביקשו לשוב מצרימה – השיב הוא ואמר: לא תעשו זאת, שכן היום זו הפעם האחרונה בה עתידים אתם לראות את המצרים, 'כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם'!
לאותם אשר סברו להילחם כנגד המצרים – הבהיר משה כי אין בכך צורך באומרו: 'ה' ילחם לכם'!
ואילו לאותם אשר סברו לצווח כנגד המצרים – הורה משה ואמר: 'אתם תחרישון', אל תשמיעו קול, רק תנו כבוד ושבח, ורוממו את הקדוש ברוך הוא אשר יעשה לכם נסים!
וכך היה, הים נבקע לשנים וישראל עברו בתוך הים ביבשה…
אלעד המשיך ותיאר בסגנונו הציורי והקולח את השמחה העצומה שפרצה מלבותיהם של ישראל ואת השירה המופלאה שבקעה מפיהם…
אט אט נעצמו שמורות עיניהם של ילדיו והם נרדמו…
אלעד נשאר לשבת על הכסא כמה דקות נוספות, והמחשבות החלו לצוף במוחו:
מבואר בפסוק שישנה הבטחה לעם ישראל שלא יחזרו יותר למצרים, 'כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם'!
ואילו בפרשת השבוע, פרשת כי תבוא, נאמר בפסוק האחרון של התוכחה: "וֶֽהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַֽיִם בָּֽאֳנִיּוֹת בַּדֶּֽרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַֽעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה" (דברים כח, סח)…[2]
ואני לא מבין, עם ישראל ישובו לראות את מצרים או לא?
ובעקבות שאלתו נכתבה החוברת שלפניכם…
רמ"ח – סוד השלימות
בשעה שעלה ברצונו יתברך לברוא עולם כדי להטיב לברואיו, ברא מערכת השפעה הנקראת בפי המקובלים: 'סוד שיעור הקומה העליונה' – דהיינו דרכי השתלשלות אור השפע היורד מאת המאציל העליון ב"ה המשתלשל מעולם לעולם.
והנה צורת ההשתלשלות היא נקראת 'ציור אדם', כי כמו שהאדם כלול מרמ"ח אברים ושס"ה גידים והם הם צינורות השפע הממשיכות חיותו ממוחו לכל אבריו, כן האדם העליון (מדרגת עולם האצילות) המשפיע את השפע לכל ברואי עולם בדרכים ונתיבות אורות הנקראים 'רמ"ח אברים ושס"ה גידים' אשר נתלבשו ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, ידיעת דרכים אלו הם הם ידיעת שיעור קומה של יוצר בראשית.[3]
וכתב הגה"ק רבי חיים מצ'רנוביץ זיע"א (באר מים חיים, פרשת בראשית – ד"ה 'בצלמנו כדמותנו'), וז"ל:
כידוע, אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד הוא, והענין הוא כי רמ"ח אברי האדם ושס"ה גידיו הן הן מכוונין לעולם הגדול הנקרא בפי החכמים שיעור קומה של יוצר בראשית, כמאמר הכתוב: "ומבשרי אחזה אלו"ה" (איוב יט, כו), כי על כן נקרא 'אדם', מבחינת: "אדמה לעליון" (ישעיה יד, יד)…
והוא הציור של כל העולמות שלמעלה ושלמטה בסוד נשמתו וגופו, ונברא לייחד ולקשר כל אבר ואבר מרמ"ח אבריו וכל שס"ה גידיו, אל רמ"ח אברים ושס"ה גידים העליונים הרמוזים בשיעור קומה הנזכר, ויזכה להיות מרכבה אליהם ואז כאשר יהיה מקושר ומדובק ברמ"ח אברים ושס"ה גידים העליונים אשר הוא מכוון נגדם,[4] אז תוכל שיעור קומה עליונה להוריק ולהשפיע אליו כל טוב וברכה כאשר יוכל שאת וזה עיקר כיוון הבריאה להטיב לברואיו… (עכ"ל הבאר מים חיים).
לאחר שנבראה מערכת ההשפעה, ברא הקב"ה (ביום הששי של הבריאה) את האדם בהר המוריה שבירושלים, העמידו לפניו ואמר לו: אני רוצה שתהיה משרת לפני, לשמור את משמרת הגן, ככהן העובד בבית המקדש. האם אתה מסכים לעבוד אותי?
ואדם הראשון השיב: הלואי ואזכה.
אמר הקב"ה: דע לך, אני צריך שתעבוד אותי בתוך הגן עדן, ולכן אם אתה רוצה לעבוד אותי אתה צריך לעזוב את הסביבה שאתה נמצא בה ולהיכנס לתוך גן עדן.
דע לך, המשיך הקב"ה ואמר – גן עדן הוא המקום המקודש ביותר בכל העולמות (שהרי עיקר שכינה התגלתה בתוכו), ולמרות זאת תוכל לאכול מכל עצי הגן, חוץ מעץ אחד, הנקרא 'עץ הדעת' שממנו אסור לך לאכול!
ואדם הראשון נכנס והחל בעבודתו לטפח ולשמור את גן אלהי"ם…
אך בשביל הבחירה והנסיון ברא הקב"ה את כחות הרוע…
לאחר שאדם הראשון הוכנס לגן עדן, קרא הקב"ה לס"מ ואמר לו: צִויתי את אדם הראשון במצות לא תעשה אחת: "וּמֵעֵץ הַדַּֽעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית ב, יז)… לך תפתה אותו שיעבור על הלא תעשה…
והס"מ ניצח במערכה…
בעקבות החטא נוצר נזק גדול, האדם ואשתו גורשו מגן עדן, והאדם שראה את הנזק שגרם קיבל על עצמו תעניות וסיגופים קשים לכפר על חטאו,[5] ובכך תיקן את חלקו הפרטי במה שנפגם, אך לצאצאיו כבר לא הועיל, רמ"ח אבריהם נפגמו והבריאה החלה להידרדר מטה…
ההידרדרות צעדה קדימה בצעדי ענק, וכל יושבי הארץ חשו כאילו הם שבויים בתוך מערבולת עזה בלב ים!…
העולם הזה הגיע לשיא התגשמותו, והחטאים הושרשו עמוק בתוך הנפש! וכמו שנאמר: "וְהָֽרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶֽפֶשׁ וָטִיט" (ישעיה נז, כ).
ופירש המלבי"ם (שם), וז"ל: 'כי הרוח הוא מעלה ציורים הרעים אשר השתרשו בנפשם לכל עוון ולכל חטאת על לבם, והרוח הזה סוער בקרבם עד שיגרש מימיו רפש וטיט, כי יעכר שכלם ומדותיהם בעכירות התאוות והתכונות הרעות עד שבלתי אפשר שישיגו שלום הנפש, להשקיטה מזעפה'…
במשך דורות רבים לא נמצא (כמעט) אחד שהצליח לבקוע את הים העכור של העולם הזה ולעלות ליבשה…
ניצוצי אור הגאולה
עשרים דורות חלפו מחטא אדם הראשון וניצוצי אור החלו להתגלות…
וכך כתב המקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא זיע"א (מגלה עמוקות, פרשת ואתחנן – אופן קע):
מהידוע כי השיעור קומה הוא רמ"ח, דמות כמראה אדם, ואדם כלול מרמ"ח אברים.[6] ואברהם רק בהיותו בן 99 זכה לסוד רמ"ח, וזה לשונו: 'ואברהם לא היה לו השיעור קומה של רמ"ח עד שנקרא 'אברהם' שהוא בגימטריא 'רמ"ח', כי קודם לכן נקרא אברם.
ויצחק לא תיקן השיעור קומה עד שנשא את רבקה, כי אז היה בן 40 שנה בקחתו את רבקה, תצרף 40 אל 'יצחק' (בגימטריא 208) יהיה רמ"ח.
ויעקב לא תיקן השיעור קומה עד שירד למצרים – "כָּל־הַנֶּֽפֶשׁ הַבָּאָֽה לְיַֽעֲקֹב מִצְרַיְמָה… שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ" (בראשית מו, כו), תצרף 66 אל 'יעקב' (בגימטריא 182) יעלה רמ"ח'.
שלש חוליות בשרשרת הכסף העמידו את עם ישראל כולו. שלשה אבות יש לעם ישראל – אברהם, יצחק ויעקב – לרגע אחד לא פסקה דביקותם של האבות הקדושים בבורא עולם. לבם הזך והטהור בכל מיני קדושה וטהרה לא פסק לרגע לכסוף ולהתגעגע לבורא עולם…
ואחר שהושלמה השרשרת, השתלשלו וירדו ממנה שתים עשרה נשמות שבטי י"ה, שנים עשר בנים, כולם קדושי עליון, כולם צדיקים, כולם ענקי רוח, כולם טהורים ושלמים, כולם מפיקים דבש ונופת צופים.
ולכל י"ב הבנים הללו נולדו חמישים ושבעה ילדים (כולל בני יוסף שהיו במצרים), כולם מאירים ובהירים!.
וגם הנפשות הללו זכו לשלימות הרמ"ח אברים! וזה לשון הגה"צ רבי דוב קוק שליט"א (מקרא קודש – עמוד רעח):
כחם של אותם 66 נפשות היה, שהם היו הקבוצה הראשונה שהצליחה לבקוע את הים ולעלות ליבשה…
ולכן 66 עולה בגימטריא 'אֳנִיָּה', והיא: "דֶּֽרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם" (משלי ל, יט), שהיא טהורה.[7] – אותם 66 נפשות זכו לטהרת הלב בשלימות, ומכח טהרת לבם הם בקעו את ים העולם הזה בשלימות..
וביום בהיר אחד קם יעקב ובניו וירדו להתיישב במצרים.
בתקופה הראשונה של ההתיישבות הם עוד החזיקו מעמד – הקדושה שהשפיעו השבטים הקדושים, בניו של יעקב, הקיפה כחומה בצורה את עם ישראל.
אותם ימים שחיו בהם השבטים הקדושים, היו ימי אור וזוהר לכל עם ישראל… האלקות האירה בגלוי. בכל תורה ותפילה הם (עם ישראל) חשו את התחושה המתוקה של "קִרְבַת אֱלֹהִי"ם לִי טוֹב" (תהלים עג, כח), את האור הנמשך ומשתלשל משמי שמי קדם ונמסך כשמן בתוך העצמות…
בכל אותה תקופה מבורכת הם נשמו אויר רוחני, אויר צלול וזך, אויר טהור ושקוף… ולבם המה כגלי הים לזכות לעלות ולהיראות נוכח פני ה'…
אך, אט אט החלה התקופה הזו להיעלם, כל אותן דמויות הוד שהשפיעו קדושה נעלמו… הראשון היה יעקב אבינו, ואחריו החלו בניו הקדושים, שבטי־י"ה, להיפטר אחד אחרי השני…
וביום בהיר אחד, נפטרה הדמות האחרונה, ועם ישראל קברו את לוי בן יעקב, וחזרו לביתם – בגושן.
תקופה חדשה החלה – תקופת הדמדומים…[8]
אחרי שנפטרו כל בני יעקב, הצליחו המצרים לטמאות את לבם של ישראל ובכך גרמו להמיית הים לחזור ולסעור, 'כהמות ימים יהמיון', והם שוב נפלו לזרועות הטומאה…
ותוך זמן קצר מאוד, הם נהפכו להיות נגד רצונם, עבדים לפרעה במצרים…
הטוב התערבב עם הרע
אנו עומדים ותמהים: כיצד הצליחו המצרים לקחת את לבם של ישראל ולטמאות אותם כל כך? כיצד הצליחו לקחת בני חורין גאים בנפשם ולהופכם לעבדים?
התשובה היא אחת! הם פשוט ערבבו להם את המושגים, והפכו את הטוב לרע ואת הרע לטוב.[9]
ולפני שנבאר את הענין, נביא מדבריו של רבי מאיר להמאן זצ"ל (הגדה של פסח – ד"ה 'וירעו אותנו') שכתב כך: עם ישראל התיישבו בארץ מצרים, ונאחזו בה.
אט אט התחברו עם תושביה, והחלו להרגיש שמצרים היא מולדתם השניה! ותחושה זו הולידה בלבם נאמנות מוחלטת למצרים!
ואז פרצה מלחמה נגד מצרים. וכך מתואר ב'סדר הדורות' (שנת ב' אלפים ש"מ): צְפוֹ מלך כִּתִּים החליט לצאת למלחמה נגד מצרים, ויאסוף עם רב כחול הים…
ויתקבצו כל אנשי מצרים כשלש מאות אלף איש, ויקחו גם מבני ישראל אשר בגושן מאה וחמישים איש…
וילחמו המצרים עם חיילי צפו, והמצרים הפסידו במלחמה, וירדפו חיילי צפו אחרי המצרים…
ויצעקו המצרים למחנה בני ישראל מהרו אלינו ועזרונו, וירוצו בני ישראל ממקום מעמדם מאה וחמישים איש לעוזרם, ויצעקו בני ישראל אל ה' להציל אותם וישמע ה' ויכו בני ישראל את חיילי צפו…
יהודים רבים מסרו נפשם בשדה הקרב על מזבח המולדת – מצרים.
ואז, כאשר הקשר הנפשי למצרים הגיע לשיאים לא נודעו…
החליטו המצרים להפוך את עם ישראל לעבדים! והם עשו זאת על ידי שהפכו את דמותם של עם ישראל לאנשים רעים ומסוכנים! וזה שנאמר: "וירעו אותנו המצרים" (דברים כו, ו) – כל רשתות התקשורת החברתיות יצאו בכתבות מסמרות שיער, ובגילויים מצמררים:
התגלה שהיהודים שכל כך סמכנו עליהם והאמננו בהם, הם בוגדים ואויבי הארץ!
עם ישראל עברו זעזוע נפשי! הם הדבקים כל כך במצרים, הרואים אותה כמולדתם, הוצגו והוקעו כבוגדים, כאויבי הארץ!.
תחושת בדידות נולדה בלבם.
שונאים אותנו. פוחדים מאתנו. לא מעריכים אותנו. אנחנו מיותרים.
והארגון המשומן של 'הפסיכולוגים' המצרים המשיך לעבוד במלוא המרץ… 'רצח אופי' המוני התחולל שם.
ובסופו של דבר, נשארו גְוִיּוֹת אנשים חיים, נטולים כל אישיות! וכך נוצרה קרקע פוריה ליצירת השעבוד הגשמי!… (ע"כ דברי הרב להמאן).
וההרגשה הזו שמצרים היא מולדתם השניה, היא היתה ערבוב המושגים שהפילה אותם לזרועות הטומאה…
ונרחיב יותר…
סוד הטומאה – הערצה לרוע
הרבה הגדרות ניתנו ליצור המופלא הזה ושמו 'יהודי'. כל אחד ותפיסתו כל אחד והסתכלותו.
ומצאנו ששלמה המלך ע"ה הגדיר את היהודי כך: "לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל אִישׁ" (משלי יב, ח). ונבאר:
כל יהודי מורכב מגוף ונשמה. ובעוד שהנשמה היא חלק אלו"ה ממעל, אשר תמיד מחוברת לקב"ה, ורואה ומרגישה דברים נוראים ונפלאים, ומשיגה השגות עצומות ונשגבות, הגוף רחוק מאלקות, עב וגס, חסום לכל מראה אלקי.[10]
תפקידו של היהודי בעולם הזה לפעול על פי כללי התורה והמצוות, ובכך להעצים בקרבו את אור הנשמה ואת החיבור לאלקות. אך הגוף החומרי מעדיף לחוש הנאה רגעית וחומרית, ולשם כך מוותר לחלוטין על המימד האלקי.
נשאלת השאלה – כיצד ידע היהודי מה הנקודה המרכזית שהיא שורש מעשיו ורצונותיו?
שלמה המלך בחכמתו הציב בפנינו את הנוסחה המדוייקת בה נבחן את שורש מעשינו ורצונותינו. וזו הנוסחה: 'לפי שכלו יהולל איש' – נבדוק מה שכלנו מעריך ומהלל, האם הוא מעריך קרבת ה', השתוקקות וכיסופים לאלקות, האם הוא מהלל את התורה ולומדיה, או שמא הוא מעריך ומהלל חיי חומר עשירים ומלאים ריגושים ריקניים וזולים…
האם לבנו מחסיר פעימה מרוב התרגשות כשאנו רואים אחד מצדיקי הדור, או שמא שחקן כדורגל מפורסם הוא אשר מרטיט את נימי נפשנו…[11]
סוד הקדושה – הערצה לקדושה
נמצא שהגדרה של יהודי זה אחד שמתגלה בלבו 'הערצה לקדושה'. אם חלילה הערצה של היהודי היא לטומאה, הרי הוא יהודי השבוי בידי כחות הרוע!
עם ישראל במצרים שהעריצו את האומה המצרית, גרמו לכך שנשמותיהם יפלו לידי הקליפות והטומאה – עם ישראל היו משועבדים למצרים בעוצם נשמותיהם, ולכן לא היו יכולים לברוח, כי אפילו לוּ יצוייר שהיה מצליח לברוח אדם משם – הרי שהיתה הטומאה רודפת אחריו ודבוקה בו לאן שהולך.[12] ככואב בשיניו שאינו נרפא בלכתו למקום אחר, מאחר שנושא עמו את הכאב באשר ילך…
מהלך הגאולה
ליד הסנה הבוער התגלה הקב"ה למשה רבינו וציוה אותו: צא וגאל את בני!
משה רבינו הבין שכדי לגאלם הוא צריך להוציא את עצמיותם ממצרים! להוציא את פנימיותם, את רצונם, את עומק מהותם ונשמתם…
וכשהתבונן עוד ראה, שהגם שתחילת הטביעה בגלות מצרים נגרמה על ידי ההערצה לתרבות המצרית, עתה בסוף הגלות עיקר הסיבוך הוא, הקושי לעכל את העובדה שהם עתידים להיגאל ולהיות בני חורין.
ולכן חילק את המהלך לשני חלקים:
את ההערצה לתרבות המצרית זיכך על ידי עשרת המכות![13]
ואת השינוי התודעתי הוא השאיר לקריעת ים סוף!
וכך כתב הגה"צ רבי דוב קוק שליט"א, וזתו"ד:[14]
למרגלות ים סוף עמדו ישראל אובדי עשתונות, מה עושים עם הים הסוער הזה? איך מתמודדים עם הלחץ?!
והים? הים המשיך להמות ולסעור, מלתעות הכרישים נפתחו ונסגרו לחילופין ושיניהם המחודדות הבהיקו לאור הלבנה…
אך כאשר ראה הים את ארונו של יוסף הצדיק מיד נבקע לשנים! וכמו שנאמר: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס" (תהלים קיד, ג), ודרשו חז"ל (מדרש רבי תנחומא, נשא – אות ל): מה ראה? ארונו של יוסף ראה!.
יוסף הוא כנגד היסוד והוא המכלכל והמשביר כידוע. ומתפרש שנסיון אשת פוטיפר, לאו מעשה בלחוד הוא, אלא שכל קומת השפחה המבקשת לירש גְּבִרְתָּהּ מתרכזת בה שבאה לקבל את השפע הקדוש שלא שייך לה ולומר שראויה היא לקבל את הקדושה תחת גבִרתה, וזוהי קליפת מצרים…
ומבקשת השפחה לירש את גבִרתה בפרעה שאומר ליוסף: 'אני פרעה ואתה משנה', אבל יוסף אומר בהיפוך: "וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל־בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל־אֶֽרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מה, ח)!…
וזהו תוכן התגברות יוסף לעכב את השפע מן קומת מצרים המתלבשת באשת פוטיפר… ועל ידי התגברות על העיכוב של שפחה המבקשת לירש את גבִרתה (על אשת פוטיפר שמחשיבה עצמה לגבירה על יוסף), נפתחת הדרך לארץ שהיא הגבירה האמיתית ומסתלקים כל עיכובי הרשעים שהם כים נגרש, ונס הים ממקומו למעלה מדרך הטבע… (עכ"ל).
מכחו של יוסף הצדיק זכו עם ישראל לאסוף את שברי הָֽ'אֳנִיָּה' (את כחם של ה-66 נפש שירדו מצרימה), ולעבור בתוך הים ולהתקדם לתכלית מעמד הר סיני…
ובאותו מעמד בישר להם הקב"ה: "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת־מִצְרַֽיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות יד, יג).
תקופה קצרה חלפה מאז והקב"ה ציוה את עם ישראל על מצות ביכורים…
הודאה מכח הערכה
למרות שעל ידי עשרת המכות וקריעת ים סוף זכו עם ישראל להיות יהודים 'להעריץ את הקדושה', אף על פי כן, לא זכו לזיכוך מוחלט![15] והראיה היא שבמהלך השנים שוב החלו להעריץ את תרבות הגויים וללכת אחריהם!.
והערצה הזו היא שורש כל הגלויות! ולכן גלות מצרים היא השורש לכל הגלויות כולן!.
ומכיון שלא הזדככו מצא הקב"ה עצה כיצד 'למרק אותם מירוק פנימי ולהוציא מהם את אותו קוץ של 'ויקוצו' שבו תלויה הבטחת 'והבאתי אתכם אל הארץ' וציוה אותם על מצות ביכורים'.[16]
כדי למרק את אותה ההערצה לתרבות הגויים החבויה עמוק עמוק בתוך מוֹרָשֵׁי הלב, ציוה הקב"ה את היהודי להביא ביכורים.
וכדי שנבין נבאר תחילה את המצוה, ואחר כך נבאר מדוע היא ממרקת את הערצה. וזה ביאור המצוה:
המצוה ה-91 (מתוך התרי"ג), מצות הבאת ביכורים לבית המקדש, מצוה שיכולים לקיימה רק מי שיש לו שטח אדמה בארץ ישראל.
וכך הוא מלמד אותם:
יהודי שזרע (או שיש לו) בשדותיו אחד (או יותר) משבעת המינים, שהם: חיטה, שעורה,[17] גפן, תאנה, רימון, זית, ותמר. עליו להיות עירני ולעקוב אחר תחילת הצמיחה.
וכאשר מגלה את הפרי הראשון שצמח, הוא צריך לקושרו בְּגֶֽמִי ולומר: 'הרי אלו ביכורים'.
לאחר מכן היה לוקח את הביכורים ומניח אותם בתוך כלי מיוחד (העשירים השתמשו בכלי זהב וכסף, והעניים בסלים קלועים מערבה)…
בכל מחוז ומחוז היו מתכנסים כל מעלי הביכורים בעיר הראשית שבמחוזם, ובה היו לנים (ברחוב העיר, מחשש טומאה בבתים), והשכם בבוקר היו מכריזים: "קוּמוּ וְנַֽעֲלֶה צִיּוֹן אֶל־ה' אֱלֹהֵינ"וּ" (ירמיה לא, ה).
בראש תהלוכת העולים היה הולך שור שקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו, וכך, בליווי נגינת חלילים, עלו לירושלים. בהתקרבם לירושלים, יצאו לקראתם כהנים ולויים, וכולם יחדיו נכנסו לירושלים עד הר הבית.
כל אחד מבעלי מצות הביכורים נכנס לעזרה עם סלו על כתיפו, ואומר את הפסוק: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶי"ךָ כִּי בָאתִי אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַֽאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (דברים כו, ג).
אחר כך נותן את הסל לכהן שמניפו תנופה לפני ה', ולאחר מכן היה מניח את הפירות בצד המזבח,[18] משתחוה ויוצא. הכהנים היו מקבלים את פירות הביכורים, והיו אוכלים אותם, שהרי הם מאחת מכ"ד מתנות כהונה.
ובזה קיים מצות הבאת ביכורים.[19]
עתה, עליו לקיים מצוה נוספת, והיא מצות 'מקרא ביכורים'.[20] אשר עניינה אמירת ששה פסוקים שבהם מגולל בקיצור את תולדות עם ישראל, ואת כל הקורות את העם במשך השנים הרבות. מרדיפתו של לבן את יעקב אבינו, וההידרדרות של עם ישראל במצרים ('וירעו אותנו המצרים' – שעשו אותנו חטאים ורעים כמותם), ועד בניית בית המקדש…
ומסיימת התורה ומצוה: "וְהִנַּחְתּוֹ (את סל הביכורים) לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶי"ךָ וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (דברים כו, י) – הכרת הטוב הזו צריכה להיות כל כך אמיתית ופנימית עד שתשפיע על כל מציאותו, ותפעל בו ביטול מוחלט לאלקות, ביטול שיתגלה בהשתחויה!
מעתה יובן מדוע מצוה זו ממרקת, כי פעולת ההשתחויה הזו עוקרת מפנימיותו את ההערצה לרוע, ומולידה בתוכו את ההערצה לקדושה!.[21]
ונמצא ששורש הגאולה טמון בהכרת הטוב! ולכן החמירה התורה כל כך בהכרת הטוב. ונרחיב…
עיקר הקירבה – היא ההודאה
מצות עשה מן התורה לקרוא בכל יום פעמיים קריאת שמע, פעם אחת בשחרית ופעם אחת בערבית. ואנשי כנסת הגדולה תיקנו לברך קודם קריאת שמע שתי ברכות.
בשחר מברכים ברכת 'יוצר אור' וברכת 'אהבת עולם', ובערב מברכים ברכת 'מעריב ערבים' וברכת 'אהבת עולם'.
וקודם קריאת שמע של שחרית, בברכת 'אהבת עולם', אנו אומרים: 'וקירבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה – להודות לך ולייחדך ליראה ולאהבה את שמך'.
וכתב רבי ירחמיאל רפאל שאול מילר זיע"א,[22] וזתו"ד: הרי מבואר שהקִרבה והחיבור (אהבה) לה' מוגדר כאן ב'להודות לך – ולייחדך'. וביאור הדברים:
כל אדם תופס את המציאות שסביבו לפי רגשות לבו. וגם בנושא ה'קבלה' זה כך.
אדם שמרגיש בלבו שהכל מגיע לו, וחייבים לתת לו – אז כשהוא מקבל דבר מסויים מהזולת, הוא לא מתפעל, וחושב לעצמו: 'מה הוא עשה, בסך הכל הביא לי מה שמגיע לי', וממילא הוא לא מרגיש צורך להודות, וגם אם הוא יודה זה יהיה מהשפה ולחוץ.
אך, אדם שמאיר בו האור האלקי, אזי הוא מרגיש: 'לא מגיע לי כלום', לא מגיע לי שאשתי וילדי יתנו לי כלום, לא מגיע לי שההורים שלי יעזרו לי, לא מגיע לי שהחברים והסובבים אותי יעניקו לי, וממילא כאשר הזולת, ואפילו הקרובים אליו ביותר, כגון: אשתו – מעניקים לו משהו, לבו מתמלא ברגשי תודה, והרגשות עולים וצפים, ואמירת התודה בוקעת מהפה במנגינה מיוחדת, נעימה ומתוקה…[23]
והכרת הטוב זו היא מעלתם המיוחדת של עם ישראל!
ואם כך על טובה אחת, כמה צריך להודות להקב"ה, שמטיב עמנו תמיד, בכל עת ובכל רגע, 'כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינ"ו, תורה וחיים, אהבה וחסד, צדקה ורחמים, ברכה ושלום. וטוב בעיניך לברכנו'…
וכאשר יהודי זוכה ומרגיש שכל מה שהקב"ה נותן לו זה חסד ומתנת חינם, אזי מתגלה בלבו רגש פנימי של הודאה והכרת הטוב. ורגשות אלו – הוא המצב האמיתי של התייחסות האדם לבוראו. וכאשר הנברא מבטל את גופו לבורא גופו, וכן מחבר נשמתו לבורא נשמתו – היא היא מציאות של חיבור.[24]
מה שאין כן כשאינו מכיר טובה, ואדרבה מרגיש שמגיע לו, ואני ואפסי עוד, נמצא מרגיש מלכות עצמו ואינו מתבטל לבוראו, ובזה בונה כותל החוצץ בינו לבין בוראו, אשר מתרחק ממנו.
נמצא שמעלת ה'קרבתנו מלכנו לשמך הגדול' היא תוצאה ישירה מה'להודות לך'.
וכאמור, הכרת הטוב הוא לא רק לבורא, אלא, ובעיקר, לבני אדם. ונבאר…
הכרת הטוב – סימפטום של צדיקים
אחרי שהצליח יעקב להנצל מעשיו אחיו, הגיע לשיפולי העיר שכם, ושם קנה חלקת אדמה.
יעקב התיישב בחלקה ולבו התמלא בתחושת רוגע, ולכן: "ויחן את פני העיר" (בראשית לג, יח), וביארו במדרש (בראשית רבה, פרשה עט – אות ו) שעשה שתי פעולות: א. שלח מתנות לכל האנשים המכובדים שבשכם. ב. העמיד דוכנים ומכר סחורה בזול מאוד, כדי שיהיה ריוח והנאה לאנשי שכם.
ומהנהגה זו של יעקב למדנו לדורות: 'שאדם צריך להחזיק טובה למקום שיש לו הנאה ממנו!'
כאשר למד הגה"צ רבי ירוחם ממיר זיע"א (דעת תורה, בראשית – עמוד רי), את דברי המדרש הללו התמלא בהתפעלות ואמר:
הנה כשיעקב לקח איזה חלקת שדה, בדמים מרובים קנה אותה, שילם מאה קשיטה עובר לסוחר! ומה זה כל ההנאות הרבות שהיה לו מהם?
אלא כי האיש המחזיק טובה, הוא כבר מוצא על כל צעד וצעד טובות מטובות שונות, הרי נמצא הוא בעיר של ישוב, מוצא הוא לקנות לחם לאכול ובגד ללבוש, ועוד כדומה, ולהאיש המחזיק טובה די לו כבר בזה להיות משועבד להם.
האבות תמיד פרעו ושילמו, כי בכל מקום, בכל דבר ודבר, תיכף הרגישו את הטובה שעשו עמהם, ומכיון שכך נעשו לבעלי חובות 'להכיר טובה', ובעל חוב ודאי פורע.
ומה שאנו רואים שישנם אנשים שאינם פורעים את חובם, כי הם אינם מרגישים בעלי חוב. ורק כאשר הם חשים שאין להם דרך להתחמק, ומצד ההכרח עליהם להכיר טובה, הם מכירים. ולכן אנשים כאלו מכונים 'כפויי טובה', שהכרת הטוב שלהם נובעת מתוך חיוב וכפיה…!
האבות הקדושים תמיד החזיקו טובה,[25] תמיד פרעו כי הכירו טובת זולתם להם, וה'מכיר טוב' מחזיק טוב…
והאמת שזו לא רק הנהגה טובה, אלא ציווי! וכך אמר הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ה – עמוד 79): אחד מהציוויים שנצטוינו הוא הציווי: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו… דור שלישי יבוא להם בקהל ה'" (דברים כג, ח-ט).
ציווי זה פלא גדול. להכיר טובתם של מצריים! על מה? על עבודת הפרך, שחיטת הבנים, שיקוע בנים בבנין, זריקתם למים, תבן לא ינתן לכם ומתכונת לבנים תתנו, וכשבאו לשדות לקושש קש היו המצרים מכים אותם באכזריות,[26] לאלו חייבים להכיר טובה?
ולמי? לכפויי טובה אלו, שהחיה אותם יוסף ברעב והעשירם למכביר, והתכבדו בביאת יעקב והשבטים (שהרי אלמלא השבועה לא היו מניחים אפילו להוציא גופתו של יעקב ממצרים וברכת יעקב עד היום מונעת מהם את הצורך לגשמים), ונגד בני יעקב ויוסף התאכזרו כל כך? הרי אין לך כפויי טובה יותר מאלו.
אלא שהתורה ריחמה עליהם משום אותן השנים 'שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק' (רש"י – דברים כג, ח). ומפשטות הכתוב משמע שמחוייבים אנו להכיר טובה למצריים על כל השנים שגרנו על אדמתם אף שחיי צער היו, כי סוף סוף 'גר היית בארצו'. וכל האכזריות אינה מכבה טובה זו!.
למדנו: עד היכן מגיעה חובת הכרת הטוב…[27]
מצחו של אלעד (זוכרים אותו? אלעד מתחילת החוברת) הואר בשמחה: ברוך ה' הבנתי…
מהלך התיקון מהתחלה…
הבנתי מדוע אחרי קריעת ים סוף נאמר: "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת־מִצְרַֽיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות יד, יג), ואילו בפרשת השבוע נאמר: "והשיבך ה' מצרים בָּֽאֳנִיּוֹת בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה" (דברים כח, סח).
בקריעת ים סוף נגאל עולמם הפנימי של ישראל מהגלות ולכן הקב"ה אמר להם: 'כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם' – מכיון שנגאלתם אתם לא צריך להשתעבד יותר.
אך כל זה דוקא 'היום' – כל זמן שתשארו במדרגה שאתם נמצאים בה היום, אזי לא תצטרכו לחזור למצרים, אך אם תרדו מהמדרגה שלכם, ותסחפו חזרה לים הסוער של תאוות העולם הזה – תצטרכו שוב לחזור למצרים להזדכך.
וזה שנאמר בפסוק: 'והתמכרתם שם', שאתם רוצים להימכר להם, והיינו שהמשקפים הרוחניים כל כך התלכלכו, עד שנראה לכם שהגויים הם עליונים ואתם תחתונים, ואתם כל כך חפצים בקרבתם, עד שאתם מוכנים להימכר לדעותיהם!… (ראה הערה).[28]
וממשיך הפסוק ומגלה לנו, שבגלות האחרונה, שורש ההערצה לגויים נובע מאי הערכה לזולת, שהיא שורש השנאת חינם, ולכן נאמר: 'והשיבך ה' מצרים', והטעם לכך: 'בָּֽאֳנִיּוֹת', שֶׁמֵּֽ'אֳנִיָּה' אחת, סוד אחדות הלבבות שכל ה-66 נפש היו מאוחדים כָּֽאֳנִיָּה אחת, נעשיתם 'אֳנִיּוֹת', לשון רבים, שנאת חינם, טורי דפירודא!.
ולכן פסוק זה חותם את התוכחה, כי השנאת חינם זוהי הסיבה לגלות בית שני, כי התוכחה של בית שני מכוונת כנגדה!.
ויהי רצון שנזכה להעריך ולהכיר טובה, ובכך לקרב את ביאת המשיח!.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. אדם חייב להכיר טובה לכל מי שמטיב עמו, להוריו, לאשתו, לילדיו, ולכל הסובבים אותו. וחייב האדם לדעת, כי אף אחד לא חייב לו כלום, ומי שבכל זאת מטיב עמו, עושה זאת מרצונו. ולכן לבו צריך להתמלאות ברגשי תודה, ברגשות שיעלו ויצופו, ויגרמו לאמירת התודה שתיבקע מהפה במנגינה מיוחדת, נעימה ומתוקה…
והכרת הטוב – זו מעלתם המיוחדת של עם ישראל!
ב. על ידי שאדם מכיר טובה למטיבים עמו, יזכה להתעלות ולהכיר טובה להקב"ה המטיב עמו תמיד, בכל עת ובכל רגע, ועל ידי כך הוא יזכה לדביקות אמיתית בבורא עולם.
מה שאין כן כשאינו מכיר טובה, ואדרבה מרגיש שמגיע לו, ואני ואפסי עוד, אם כן מרגיש מלכות עצמו ואינו מתבטל לבוראו בזה בונה כותל החוצץ בינו לבין הבורא אשר מתרחק ממנו. רחמנא ליצלן.
ג. עד היכן מגיעה חובת הכרת הטוב, לימד אותנו הקב"ה, שציונו להכיר טובה למצרים על כך ש'אירחו' אותנו בתקופת גלות מצרים. ולמרות שהמצרים העבידו אותנו בפרך, ועשו לנו צרות צרורות, אף על פי כן, כל האכזריות של המצרים אינה מכבה טובה זו.
ד. על ידי הבאת הביכורים זוכה האדם לעקור מלבו את שורש הטומאה והגלויות, שזה רגש ההערצה לגויים ולתרבותם.
ה. יהודי הרוצה לדעת מה היא הנקודה המרכזית למעשיו ורצונותיו, יבדוק בעצמו את מי הוא מעריך ומהלל. אם הוא מעריך קרבת ה', השתוקקות וכיסופים לאלקות, ואת התורה ולומדיה, סימן שהנקודה המרכזית למעשיו היא הקב"ה. אך אם חלילה הוא מעריץ את הגויים ותרבותם סימן שהוא עדיין רחוק מהקב"ה.
ו. שורש הגאולה טמון בהכרת הטוב! ולכן החמירה התורה כל כך בענין הכרת הטוב. וה' יזכנו לכך.
הערות שוליים:
[1] הרבה פעמים 'פתרון הבעיה תלוי ועומד בהבנת המציאות', והנה שום קבוצה מארבע הקבוצות הללו לא תפסו את המציאות בצורה נכונה, ולכן גם העצות שלהם לא היו עצות מעשיות!…
והאמת היא שאין עליהם כל כך טענה, כי הכרת המציאות (מבט הנשמה על המציאות) היא מדרגה רוחנית גדולה, והיא המדרגה שהיתה חסרה לאנשי דור המבול. וכמו שנאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִי"ם אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל־בָּשָׂר אֶת־דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו, יב).
וכתב רבי שלמה לווינשטיין שליט"א (ומתוק האור, בראשית א – עמוד קצד), וז"ל:
הארץ נשחתה – זו היתה המציאות! שהרי בדור המבול האנשים התעללו אחד בשני, גזלו חמסו רצחו ונאפו, ואם כן מדוע מדגישה התורה שה' ראה כי הארץ נשחתה?
וביאר הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זיע"א, כי הכתוב בא להדגיש לנו ולומר, כי רק אלקים ראה זאת, רק הוא הבחין בכך שהארץ הולכת ונשחתת.
אבל בני האדם שחיו באותו הדור לא שמו לב לכך. ולא מפני שהשחיתות היתה בהעלם ובדקות, אלא אדרבה, דוקא בגלל שהשחיתות והסיאוב כל כך התחזקו והשתרשו והפכו לנורמה של בני אדם, הם כבר לא הבחינו בה, כי הם פשוט התרגלו לקיומה וראו אותה כחלק מחייהם. ולכן רק אלקים ראה זאת.
אמר אלקים: אם הַחֶבְרָה בכללותה מתוקנת, רק ישנם פה ושם פושעים, ניתן לטפל בהם, אבל אם ההשחתה הפכה להיות צורת הַחֶבְרָה כולה – אין ברירה אלא להרוס הכל ולבנות עולם חדש – "קֵץ כָּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי" (בראשית ו, יג), והקב"ה הביא מבול לעולם…
ובענין 'הכרת המציאות' סיפר רבי יעקב אריה אריאל שליט"א (חכימא דיהודאי – הגראי"ל שטינמן זצ"ל, עמוד 307), וז"ל:
יהודי אחד שסבל רבות מאשתו, נכנס מפעם לפעם לרבו הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן כדי לשפוך את מר לבו, הוא ידע היטב כי רבו מבין את צערו הנורא.
במשך תקופה ארוכה בא לשפוך את לבו. הוא תינה את מצוקותיו וקיבל עצה והדרכה לשרוד את הימים הבאים.
היתה לו תקוה סמויה, שיגיע הרגע, אחרי כל כך הרבה סיבוכים וצער, שיקבל מרבי אהרן לייב את הסכמתו לגירושין.
לכן, הגיע היום שהתיישב ליד השולחן, הצהיר: 'אני לא יכול יותר, לא מסוגל, אני מעוניין לתת גט פיטורין!'.
'מדוע אתה מעוניין להתגרש?!' – תמה רבי אהרן לייב.
כי מי כמו הרב, מבין את מצבי ויודע עד כמה אני סובל.
ואם תתגרש…
מה פירוש ואם אתגרש, אקח אשה אחרת ושלום על ישראל.
אתה חושב שמיד תיקח, ומיד ממתין לך זיווג אחר טוב ומוצלח?! שידוכים לא מתגלגלים ברחובות, ישנם מאות ואלפים שאין להם שידוך. זאת ועוד, מה אתה חושב שכולם רצים אחרי 'זיווג שני', ומי שמסכים לזיווג שני וכי יתאים לך. כמו כן, בתהליך של גירושין מתחילים להיווצר הרבה עניינים של 'קפידות', ומי יודע כמה עיכובים נוצרים אחרי ה'קפידות' הללו.
לפני כמה שנים, אשה פלונית התעקשה להתגרש ואמרה לי ש'רע ומר לה אתו', ניסיתי לשכנעה שתנסה 'איך שהוא' לנהל את החיים בכל מיני דרכים לטובה, בתוך המסגרת הקשה שיש לה, והיא מיאנה. וכיום, הוא, כבר התחתן ומאושר, יש לו כמה ילדים, והיא, יושבת בוכיה שאין לה כלום, כי נשארה ללא בעל וללא משפחה, היא היתה משוכנעת שברגע שתתגרש, מיד תמצא זיווג אחר שיהיה לפי רוחה וכרצונה.
לאחר הדיבורים, האיש הבין כי הוא אחוז בסבך בקרניו, ו'גט' אינו אופציה מבחינת רבי אהרן לייב.
כיון שכך נאלץ לעשות מהפך, במקום לחשוב לכיוון חוץ, התחיל לחשוב חזק לכיוון פנים. הוא ניסה דרכים נוספות. נכנע. פייס אותה. מחל כמה פעמים על הכבוד שלו, ולא היה לו קל בכלל, כי ברוב המקרים הפעולות שלו למענה לא הועילו כמעט, אבל בסופו של דבר הוא כן הרויח ימים טובים, שבהם היה בבית רוגע ואפילו מעט שמחה לו ולילדים…
[לימים, אמר אותו האיש: יהודי שמקוננת בו מחלה קשה, רח"ל, אם רק היה יכול לברוח מהמחלה היה קם ובורח, אלא שיודע כי אין לו לאן לברוח, אבל בסוגיא של 'שלום בית', הרבה פעמים נדמה, כי יש דרך לברוח ולהימלט מהצרה שנגזרה משמים, לכך היה צורך ברבי אהרן לייב שיסביר לי כי אני בתוך צרה כזו שברוב המקרים אין לה ריפוי על ידי תרופה של בריחה החוצה וגירושין].
ונביא סיפור נוסף (שם עמוד 305):
אשה עמדה בפתח הבית עצובה מאוד, ואמרה, כי היא אם לכמה ילדים, רע לה מאוד עם בעלה, כבר לא מסוגלת יותר והיא מעוניינת להתגרש.
רבי אהרן לייב ביקש לשאול אותה:
מה את חושבת, מה יהיה לך כבר יותר טוב אם תתגרשי, גרוש שמחפש שידוך ברוב המקרים הוא לוקח גרושה בלי ילדים מקסימום ילד אחד, מה את חושבת שירצו אותך, לכן, תחשבי קודם כל, האם את מוכנה להתגרש על מנת לחיות לבד ולא להתחתן בעתיד.
רבי אהרן לייב לא התווכח עם הבעיה הכאובה שלה, אלא הציג לפניה את המציאות. כי לפעמים, פתרון הבעיה, תלוי ועומד בהבנת המציאות…
[2] ופירשו בעלי התוספות (דעת זקנים על אתר): 'בָּֽאֳנִיּוֹת' – ויהיו שובים טף ונשים, שאם היו מוליכין אותן ברגל לא היו שובים רק הגדולים היכולים ללכת ברגל.
'ואין קונה' – פירש הרב יוסף קרא, שיאמרו המצריים (אפילו) אם תתנו לנו בחינם לא ניקח אותם לעבדים! לפי שאבותינו נשתעבדו בהם ולקו (בגללם) בכל מיני מכות! וכשיראו השבאים כך, שאין שוים להם כלום, יהיו חובטין אותם במקל ומרעיבים ומענים אותם…
[3] קטע זה לשונו של רבי יצחק משה ארלנגר (שבעה עינים, חלק ג – פרק שירה עמוד מה).
[4] עיקר הדימוי לעליון הוא ברגשות. וכמו שכתב רבינו הרמ"ק זיע"א (תומר דבורה – פרק א), וז"ל:
'האדם ראוי שיתדמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה, צלם ודמות. שאילו ידומה בגופו ולא בפעולות, הרי הוא מכזיב הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים. שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו, ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה, דמות תבנית אבריו, ובפעולות לא יתדמה לקונו. לפיכך ראוי שיתדמה אל פעולות הכתר, שהן י"ג מדות של רחמים עליונות'…
ועל ידי הדימוי הנכון יזכה האדם להיעשות כלי ראוי אל התורה! וזה לשון אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, חג השבועות מאמר א):
כידוע, במעמד הר סיני עם ישראל שמעו רק את עשרת הדברות. אך מבואר בספרים הקדושים (תניא, ליקוטי אמרים – בתחילת פרק כ) שבדיבר הראשון: "אנכי ה' אלהי"ך" (שמות כ, ב), נכללו כל הרמ"ח מצוות עשה של התורה, ובדיבר השני: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שם פסוק ג), נכללו כל השס"ה מצוות לא תעשה של התורה. ולכן את שני הדברות הללו בלבד שמעו עם ישראל מפי הגבורה ממש (מכות כד.), מפני שהם כוללים את כל התורה כולה.
בנוסף לכך: ידוע מה שכתב השל"ה הקדוש (פרשת יתרו, תורה אור – אות ג) שבכל עשרת הדברות (המופיעים בפרשת יתרו) ישנן שש מאות עשרים אותיות – כמנין כת"ר, וסימנך: 'כתר תורה' – כנגד תרי"ג מצוות התורה, ושבע מצוות דרבנן שנוספו בהמשך הדורות. וכל זאת כדי להשמיענו שבעשרת הדברות כבר נכללה כל התורה כולה, ובמסירת עשרת הדברות כבר נמסרה לעם ישראל, אם כי לא בפועל אלא רק בכח, כל התורה כולה.
לכן בפתיחת הדברות נאמר: "וידבר אלהי"ם את כל הדברים האלה לאמר" (שמות כ, א), ומבאר הזוהר הקדוש (יתרו דף צ ע"ב): 'כללא דא הוא כללא דכולא, כללא דלעילא ותתא' – כלומר, עשרת הדברות הן כלל הכל, ובמסירתם, נמסרו בעצם 'כל הדברים' – דברי התורה – שעתידים להימסר מעתה ועד עולם.
אלא שהפלא הגדול הוא שעל אף גודל ערכו של המעמד וכל מה שהוא כולל בתוכו, מעמד הר סיני לכשעצמו לא ארך זמן רב, שהרי כדי לומר את עשרת הדברות לא צריך יותר מרבע שעה. וגם אם נוסיף את כל מה שהיה מסביב לעצם מסירת הדברות, נמצא שכל המעמד כולו היה לא יותר משעה. ובכל זאת, בזמן קצר זה הקב"ה מסר לעם ישראל את היסודות והשרשים של כל התורה כולה.
והטעם לכך: כי עם ישראל התכוננו במשך מספר הימים שלפני מעמד הר סיני הכנה גדולה ועצומה. עם ישראל קידשו וטיהרו את עצמם מבית ומחוץ. הם 'גיהצו' את לבם והסירו ממנו את כל המדות הרעות והתאוות המגונות והפכו אותו לכלי טהור ונקי. ומכיון שמצד עם ישראל היתה הכנה רבתי והם היו בבחינת כלי ראוי – ממילא בהגיע הזמן המיועד שהקב"ה חפץ למסור להם את תורתו, לא היה צריך לשם כך יותר מרבע שעה.
במילים אחרות: מצד הקב"ה לא צריך יותר מרבע שעה כדי למסור לאדם עולם ומלואו, אלא שהאדם צריך להיות כלי ראוי לכך, ויצירת הכלי תלויה בגודל ההכנה הנפשית של האדם. כל העיכובים בהשגת האדם באים כתוצאה מכך שהוא אינו כלי ראוי, וזאת משום שהוא לא עשה הכנה ראויה.
לכן נצטוינו לזכור בכל יום את מעמד הר סיני, כמו שנאמר: "רק הִשמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהי"ך בחורב וגו'" (דברים ד, ט-י).
והכוונה בזה היא, שנזכור תמיד שכמו שבמעמד הר סיני, מאחר שעם ישראל עשו מצידם הכנה ראויה, לכן בזמן קצר כל כך היה די להקב"ה להשפיע לתוך לבותיהם את היסודות של כל התורה כולה, כך הדבר גם בכל דור ודור ובכל יום ויום ובכל אדם ואדם – כגודל ההכנה שיעשה מצידו, כך גודל ההשפעה שישפיע לו הבורא… עיי"ש בהמשך דבריו.
[5] בגמרא הקדושה (עירובין יח:) אמרו, שבמשך 130 שנה ברציפות, עסק אדם הראשון בתשובה, בפרישות ובבדידות…
[6] על כן, תיבת 'מלכות' (496) עולה בגימטריא ב' פעמים רמ"ח, שהם רמ"ח אברים דקוב"ה ורמ"ח אברים דשכינתא.
[7] זה לשון המשנה (שבת פג:), מנין לספינה שהיא טהורה? שנאמר: "דרך אֳנִיָּה בלב ים" (משלי ל, יט).
[8] יהודי צריך בכל יכולתו להסתופף בצילם של תלמידי חכמים. לנשום את האויר האלקי הנושב מהם, ולהזין את עיניו מהקדושה השוררת סביבם, וכאשר מתעלמים מהתלמידי חכמים, הכשלון הרוחני מובטח!
ובענין זה סיפר רבי מרדכי דוד נויגרשל שליט"א (והובאו דבריו בספר דורש טוב – בראשית ב, עמוד קמא), וז"ל: לצידה של אוניברסיטת תל אביב פועל מכון למחקרי בטחון לאומי. לא ברור לי מה בדיוק מטרתו של המכון, אבל יש לשער שהוא מקור למשכורות נאות לחוקרים הפועלים במסגרתו, וביניהם גם כל מיני אלופים במילואים שדנים בנושאי בטחון העומדים על הפרק.
אחד הנושאים החשובים ביותר שעלו לדיון שם לפני כמה שנים, היה מה שמכונה: 'שויון בנטל', ובמילים אחרות למי שלא מבין: גיוס בני הישיבות לצבא. באותה תקופה התקיימו על כך דיונים אינטנסיביים בכנסת במגמה לחוקק חוק בענין, וגם במכון למחקרי בטחון לאומי קיימו דיונים בנושא, דיון שהניב מסמך של המלצות המכון.
המשך הסיפור הוא, שאחת לשנה עורך המכון כנס מאוד פופולרי, המושך אליו תשומת לב מרובה.
אחד מחוקרי המכון הוא פקד במשטרה בגמלאות. דרגה של פקד במשטרה מקבילה לדרגת אלוף בצבא. הוא חזר בתשובה כבר כמה שנים לפני כן, ובמשך הזמן היה לאברך תלמיד חכם.
באותה שנה שהמכון דן בשאלת ה'שויון בנטל', הוא רצה מאוד שדבר עולם התורה ישמע בכינוס ה'חשוב' ההוא, ודאג לכך שהמכון לחקר בטחון לאומי יזמין אותי. ואכן הם הזמינו אותי להשתתף באחד הפאנלים. הסכמתי, אבל ביקשתי שישלחו לי את המסמך שהם הוציאו.
כשקראתי את המסמך, החזרתי להם אותו והודעתי שאני לא בא לכנס. הם ביקשו הסברים, וכך אמרתי: 'ישבתם לדון והנפקתם מסמך, אבל לא שיתפתם אף אחד שמבין בנושא חשיבות לימוד התורה והישיבות הקדושות. הלא זה ממש חרפה, תחשבו איך היו מתייחסים אליכם אם הייתם מקיימים דיונים בנושא ניתוחי לב בלי לשתף אפילו מומחה אחד לענייני לב. אם כך, אין שום ערך לדיונים שלכם, ואני לא אהיה עלה התאנה לבזיון הזה'.
לצערי הגדול, את ההודעה שאני לא אשתתף בכנס הודעתי להם שלשה ימים לפני קיומו. חבל מאוד, כי בזמן הזה הם הצליחו להתארגן ומצאו מישהו אחר שמאוד רצה לבוא, וההופעה שלו לא היתה טובה, הוא לא היה משכנע.
שאלתי פעם את מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אם להופיע בכל מיני פורומים שאינם ממש לרוח היהדות בלשון המעטה, ותשובתו היתה: 'אם אתה חושב שיש לך יכולת להשפיע, תלך'. ומאז אני לא הולך… אני לא חושב שאני יכול להשפיע על אנשים כל כך לא מקצועיים…
האמת היא – המשיך הרב נויגרשל ומספר – שלכנס הבא שקיים המכון לחקר בטחון לאומי הלכתי. החלטתי להתאמץ להעמיד אותם מול המראה, שיראו כיצד הם נראים. היו שם קצינים בכירים רבים, ביניהם כמה וכמה חובשי כיפות. אמרתי להם: 'רבותי, הבעיה שלכם שאתם נמצאים בידיה של אתרוגה העוזרת'. הם הביטו בי במבט של 'לא מבינים מה אתה רוצה', ואני הסברתי:
את הדמות של אתרוגה העוזרת, שרטט אחד מהסטיריקנים המפורסמים ביותר, שפִרסם טור קבוע באחד היומונים הנפוצים בארץ ישראל בשנות החמישים והששים.
תמצית הסיפור הוא כך: זוג הונגרי אינטליגנטי ואלגנטי, שביתם מלא פורצלנים ומפות מעומלנות, חיפש עוזרת בית לנקיון. הם קיבלו המלצה על עוזרת בית בשם 'אתרוגה'. אמנם הם קיבלו עליה המלצות רבות בכל הקשור לנקיון, אבל בכל זאת דאגו מה יהיה עם… אתם יודעים, בבית יש הרבה כסף וכלים יקרים, ומי יודע?…
אמרה האשה לבעלה: 'נעמיד אותה בנסיון. נשים שטר של חמש לירות מתחת לשטיח באמבטיה, ואם הוא ישאר שם אחרי שהיא תגמור את הנקיון, נמשיך לעבוד אתה'. הבעל הסכים, ועשה כעצת אשתו.
אתרוגה החלה לעבוד, ובעלי הבית יושבים בחדר, רועדים מצִפיה – האם היא תעמוד במבחן, או תכשל כ… מצופה.
כשסיימה אתרוגה את העבודה, נתנה לה בעלת הבית את שכרה, ולפתע היא שלפה מידה שטר ואמרה: 'תראו, את זה מצאתי מתחת לשטיח באמבטיה'. היא הניחה לפניהם את השטר והם נדהמו. השטר היה של עשר לירות. האשה נעצה עינים מוכיחות בבעלה, עינים מלאות תוכחה. והבעל, שכבר הכיר את אשתו, הבין כבר מה מצפה לו אחרי שהאשה תלך. מן הסתם הוא ישמע נאום מייסר, וטענות כמו: 'איזה חוסר זהירות מצידך', אם אפשר לסכן חמש לירות, למה סיכנת עשר?' ו'שוב הוכחת עד כמה אי אפשר לסמוך עליך'…
בני הזוג נפרדו יפה מאתרוגה ואמרו לה: 'תודה רבה, עבדת יפה מאוד, מתי את באה בפעם הבאה?' הרי היא עמדה במבחן, והם חפצו בהמשך עבודתה.
אמרה להם אתרוגה: 'יותר אני לא באה לעבוד אצלכם'. הבעל והאשה נדהמו, ושאלו אותה מדוע. 'אתם יודעים למה? כי אתם גנבים! הלא אתם יודעים ששמתם מתחת לשטיח שטר של חמש לירות, אז למה לקחתם ממני שטר של עשר לירות?'…
'הרבה פעמים' – חזרתי ופניתי אל הקצינים – 'נדמה לאדם שהוא מעמיד את חברו במבחן, והוא לא מבין שהוא עצמו עומד במבחן… אתם יושבים ומדברים גבוהה גבוהה ובהתנשאות על ונגד בני הישיבות, יש לכם מה לומר על 'שויון בנטל' ועל התועלת של בני הישיבות למדינה, ואינכם יודעים מה אנחנו, ציבור בני התורה, חושבים עליכם, וזאת הסיבה שבאתי לכאן.
אני אומר לכם, כי דעתנו היא שאתם פוגעים בעם ישראל ובעולם כולם! הרי ללא התורה ולומדיה אין קיום לעולם כולו!…
סיימתי את דברי, קמתי ויצאתי…
[9] כתוכחת הנביא: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר, וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק, וּמָתוֹק לְמָר" (ישעיה ה, כ).
[10] זה לשון הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה כב אות ה): וצריך כל אדם לרחם מאוד על בשר הגוף, להראות לו מכל הארה ומכל השגה שהנשמה משגת, שהגוף גם כן ידע מזאת ההשגה, בבחינת: 'וּמִבְּשָֽׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם' (עפ"י ישעיה נח, ז).
'מבשרך' דייקא, שלא תעלים עיניך מלרחם על בשרך, היינו בשר גופך, כי צריכין לרחם מאוד על הגוף לראות לזככו, כדי שיוכל להודיע לו מכל ההארות וההשגות שהנשמה משגת. כי הנשמה של כל אדם היא רואה ומשגת תמיד דברים עליונים מאוד, אבל הגוף אינו יודע מהם, על כן צריך כל אדם לרחם מאוד על בשר הגוף, לראות לזכך הגוף, עד שתוכל הנשמה להודיע לו מכל מה שהיא רואה ומשגת תמיד…
[11] כאן נזכרנו בסיפור ונספר:
הגה"ק רבי שלמה לייב מלענטשנא זיע"א סיפר, שמימי ילדותו עמל על קדושת אזניו, והתאמץ בכל כחו לא לשמוע דברים בטלים.
כאשר גדל קצת גלה למקום תורה, והיה מתאכסן בלילות בביתו של חייט אחד. והנה קרה פעם, והחייט קיבל הזמנה גדולה של סחורה, ולכן נשאר עם צוות עוזריו ער במשך שעות ארוכות כדי להשלים את העבודה.
רבי שלמה לייב, שלא ידע על כך, סיים כהרגלו את לימודיו בשעה מאוחרת בלילה, ויצא מבית המדרש לעבר ביתו של החייט כדי להחליף כח בשביל מחר.
כאשר יצא מבית המדרש, קידמו את פניו פתיתי שלג צחורים, וקור מקפיא עצמות… דמו כמעט ונקרש מהקור, וכל עוד רוחו בו רץ לביתו של החייט, וכאשר הגיע ראה את האור דלוק, ושמע קולות צחוק שבקעו מפי החייט ועוזריו.
רבי שלמה לייב, שלא רצה להשמיע לאזניו דברים בטלים, רץ חזרה לבית המדרש, אולם, כשהגיע, התברר לו שהשמש נעל את הדלת…
והנער שלמה לייב, כדי לחמם את עצמו, החל לרוץ מבית המדרש לביתו של החייט וחוזר חלילה… לאט לאט הרגיש כיצד גופו קופא ורוח החיים פורחת… ואז, ריחמו עליו מהשמים, ורוח סערה נשבה בפתאומיות לתוך ביתו של החייט וכיבתה את כל הנרות, ומכיון שלא היה להם אפשרות להדליק שוב את האור, הלכו לישון, ודממה השתררה…
והנער רבי שלמה לייב, נכנס באפיסת כחות לתוך ביתו של החייט, והתגלגל לתוך השמיכה החמה… אולם מאז, סיפר הגה"ק רבי שלמה לייב, זכיתי לבחינת: "אָזְנַֽיִם כָּרִיתָ לִּי" (תהלים מ, ז), וזכיתי לחוש שמיעה רוחני, ושומע אני את כל החדשות הקורות בעולמות העליונים… (נטעי אש"ל – עמוד שמט).
והסיפור הזה מזכיר לי את הסיפור שסיפר לי פעם בעת רצון, אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, וכך הוא סיפר:
הייתי נער בן תשע עשרה לומד בישיבת הנגב של הגאון רבי יששכר מאיר זיע"א, באחד הימים הוצרכתי לנסוע מנתיבות לירוחם עליתי על 'טרנזיט', תפסתי את מקומי, הוצאתי מכיסי משניות והתחלתי ללמוד.
הנהג החל לנסוע ובאמצע הדרך הדליק את הרדיו והחל להאזין למשחק כדורגל ששודר באותה שעה. המשיך אבא וסיפר לי, פניתי לנהג בדרך ארץ וביקשתי ממנו לכבות את הרדיו, אך הנהג סירב ולא הסכים בשום אופן. ביקשתי מהנהג שיעצור לי כי אני רוצה לרדת…
הנהג הסתכל עלי דרך המראה ושאל: אתה בטוח? אתה יודע אנחנו באמצע שום מקום, ואתה יכול להיתקע פה!
אך אני שחרדתי על אזני לבל ישמעו טומאה, ביקשתי שוב: אני רוצה לרדת…
הנהג פתח וירדתי ומצאתי את עצמי עומד באמצע המדבר… וה' לא עזב אותי ובדרך פלא חלפה מכונית עם אברכים והם עצרו לי ולקחו אותי עד המקום שהייתי צריך.
וסיפר לי אבא זיע"א שהוא חש כי בזכות עמידתו בנסיון הזה, לשמור על קדושת אזניו ומחשבתו, זכה ונפתחו לו שערי השגה…
[12] נסכם את הדברים: לכל אדם יש כעין עדשות שדרכן הוא רואה את המציאות, אין האדם יכול בשום פנים ואופן להסיר אותן אפילו לרגע מעיני שכלו, משום שעדשות אלה הן עדשות מגע הצמודות בדרך קבע לקרנית העין שלו, ולכן הסרתן היא משימה בלתי אפשרית…
ומעתה הבחירה היא בידי האדם. הזוכה לצעוד בדרכי התורה והמצוות, זוכה שיפקחו עיניו ויהיו עינים טהורות וזכות ללא עדשות פגומות ומלוכלכות, ויביט על העולם במבט הנשמה – אלה הם בעלי השכל הנבדל המלאכי, ואשרם!
אך לעומת זאת ההולך "שׁוֹבָב בְּדֶֽרֶךְ לִבּוֹ" (ישעיה נז, יז), מאבד את זַכּוּת העין ומתחיל להביט על העולם בעיני בשר מגושמים…
[13] הקב"ה העניק כח למשה להכניע את כל כחות הטומאה… וזה היה על ידי עשרת המכות.
וכך כתב הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, וארא – אות י), וזתו"ד: הקב"ה ברא בעולמו עשר ספירות קדושות וכנגדן ברא – מצד הטומאה – עשרה כתרין דמסאבותא. ובכל אחד מכתרי הטומאה יש חמשה שערי טומאה…
וכל מכה מעשרת המכות עשתה שתי פעולות: אחת – הכניעה אחד מהעשרה כתרין דמסאבותא, מלמטה למעלה: 'מכת דם' – הכניעה את המלכות דטומאה, 'מכת צפרדע' – הכניעה את היסוד דטומאה וכו'…
ועל ידי הכנעת עשרה כתרי הטומאה יצאו מכל שערי הטומאה…
השניה – הכניסה את עם ישראל לתוך שערי הקדושה, כי כך היא הנהגתו של הקב"ה בעולמו, כאשר הוא מכה את אומות העולם – באותה מכה הוא מועיל לישראל, בסוד: "וְנָגַף ה' אֶת־מִצְרַֽיִם נָגֹף וְרָפוֹא" (ישעיה יט, כב), 'נגוף' – למצרים, 'ורפוא' – לישראל.
[14] בספרו, עד שהמלך במסיבו (עמוד קכד).
[15] 'הנקודה הפנימית של ישראל עצמן עדיין לא גמרה להיתקן עד סילוק אותו קוץ של גלות מצרים, שהוא שורש הנסתר של כל ארבע הגלויות, ונסתר הוא בתוך ישראל עצמן'.
[16] כך כתב הגה"צ רבי דוב קוק שליט"א (דרכיה דרכי נועם, חלק א – עמוד תכב), וכתב שם עוד, וזתו"ד:
כאשר התגלה הקב"ה למשה רבינו ובישר לו על גאולת ישראל ממצרים, השתמש בארבע לשונות של גאולה, והן: והוצאתי והִצלתי וגאלתי ולקחתי. וסיים את דבריו בלשון חמישית 'והבאתי', וכמו שנאמר: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַֽעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (שמות ו, ח).
ומבואר שעניינה של הלשון החמישית (המכוונת כנגד הכוס של אליהו הנביא המניחים על השולחן בליל הסדר) היא הביאה לארץ.
והנה כאשר מתבוננים בפסוקי מצות הבאת הביכורים (דברים כו, א-יא), מגלים דבר פלא! השורש 'בוא' חוזר על עצמו (בפסוקים הללו) 6 פעמים:
'והיה כי תבוא', 'אשר תביא מארצך', 'ובאת אל הכהן', 'כי באתי אל הארץ', 'ויביאנו אל המקום', 'ועתה הנה הבאתי'.
ובוודאי הדגשת שורש 'בוא' נמשך מהלשון החמישית של הגאולה: 'והבאתי אתכם אל הארץ'.
[17] כידוע דבכלל החיטה והשעורה, ישנם עוד שלשה מינים, והם: כוסמין, שיבולת שועל, ושיפון. ובמנחת חינוך (מצוה צא – ד"ה וידוע דבכלל), הביא שנחלקו המהרש"א והפני יהושע, האם גם הם חייבים בביכורים או לא… עיי"ש.
[18] כתב הרמב"ם (הלכות ביכורים – פ"ג הי"ב), וז"ל: 'ומניחו בצד המזבח, בקרן דרומית מערבית, בדרומה של קרן'.
[19] זה לשון הרמב"ם (ספר המצוות – מצוה קכה): היא שציונו להוציא הביכורים ולהביאם למקדש, והוא אומרו יתברך: "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלהי"ך" (שמות כג, יט)…
[20] כך לשון הרמב"ם (ספר המצוות – מצוה קלב): היא שציונו לספר טובותיו אשר הטיב לנו והצילנו, ומתחיל בענין יעקב אבינו ומסיים בעבודת המצריים וענותם אותנו, ולשבחו על כל זה, ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיביא הביכורים…
[21] היום שאין לנו מצות ביכורים אחת הדרכים להנצל מהערצה לתרבות הגויים, היא קריאת פרשת האזינו בכל יום!
וכך כתב הגה"ק רבי נתן מברסלב (ליקוטי הלכות, הלכות חלב ודם – הלכה ג אות ב), וזתו"ד:
משה רבינו ראה שעם ישראל בזמן הגלות, מרוב הצרות שיסובובהו, יקיפוהו, וירדפו אחריו, יפלו בעיניהם מאוד וישכחו את מעלתם ודרגתם. הגויים יהיו בעיניהם מודל לחיקוי, מושג להערצה…
ומשה ראה וריחם… איך עם ישראל ישכחו את דרגתם ומעלתם, את אהבתו הגדולה של הקב"ה עליהם, ולכן החל לשורר את שירת האזינו, ובשירתו המשיך וגילה בלבות ישראל את הכח להיזכר במעלתם.
זה כחה של שירת האזינו, כי עיקר שירת האזינו אמר משה רבינו בשביל זה הטוב הכבוש בין האומות והסטרא אחרא. והזכירו במקום שהוא שם, שישוב למעלתו ושרשו, כי משה צפה עד סוף כל הדורות, שאז יהיה נכבש ונסתר הטוב בהסתרה והעלמה יתירה מאוד כמו עכשיו בעקבות משיחא, כמו שכתוב שם: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא וכו'" (דברים לא, יח).
ואז בא הטוב בהעלמה והסתרה יתירה מאוד מאוד בבחינת הסתרה שבתוך הסתרה עד שנדמה כמעט, חס ושלום, כאילו אפס תקוה חס ושלום, לעורר הטוב הזה. אבל משה רבינו צפה על כל זה ואמר השירה הזאת, כדי שעל ידי השירה הזאת יתעורר הטוב ממקום שהוא שם אפילו בסוף הדורות הללו, כדי שיזכור מעלתו וישוב בתשובה ויחזור לשרשו, כמו שכתוב: "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (שם פסוק כא).
וזה שנאמר בשירת האזינו: "ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישימון וכו'" (שם לב, י), היינו בחינת הטוב שהוא חלק נשמות ישראל הנמצא 'בארץ מדבר ובתוהו וכו", דהיינו שהוא כבוש במדבר ובתוהו בין העכו"ם והסטרא אחרא. וזהו: "יסובבנהו יבוננהו וכו'" (שם), שהסטרא אחרא מסבבת אותו ובונה עליו ומקיף אותו בכמה מחיצות של ברזל, אבל ה' יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נידח ועושה תחבולות לעורר את הטוב ההוא כנ"ל. וזהו: "יצרנהו כאישון עינו. כנשר יעיר קינו וכו'" (שם פסוקים י-יא), דהיינו שה' יתברך ברחמיו נוצר ושומר את הטוב ההוא וכו', ועושה תחבולות לעוררו ולהזכירו שישוב לשרשו… (עכ"ל רבי נתן).
ומצאנו לריי"צ מליובאוויטש זיע"א שכתב (ספר הזכרונות, חלק א – עמוד 125), וז"ל:
אחת המסורות מפי המהר"ל היא לומר כל יום לפני התפילה את שירת האזינו, שמהר"ל רואה אותה כסגולה לטהרת המוח והלב. לדעת מהר"ל גם על סוחרים ובעלי מלאכה לומר פרשת 'האזינו' מספר פעמים ביום, משום שהדבר מהוה סגולה להצלחה, לפיכך נדרש מכל אחד לדעת 'האזינו' בעל פה.
כן ראה מהר"ל באמירת 'האזינו', מספר פעמים ביום, סגולה לאריכות ימים…
[22] הובאו דבריו בספר מזמור לתודה (עמוד 279) לרבי דניאל יעקב טרביס.
[23] עם ישראל חונה במדבר, מוקפים בענני כבוד, ומרחוק נראה עגלה רתומה לסוסים אבירים מתקרבת והולכת… העגלה הכבדה יוצרת חריצים בתוך חולות המדבר…
העגלה עוצרת, ומתוכה יוצאים יתרו חותן משה, בתו ציפורה – אשתו של משה רבינו, ושני הנערים גרשום ואליעזר.
אחד מיהודי המחנה יצא לקראתו, ויתרו מבקש ממנו, לך למשה ואמור לו: "אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה" (שמות יח, ו).
וצריך להבין הרי גרשום ואליעזר היו בניהם של משה וציפורה, ואם כן היה צריך להיאמר ושני בניכם, ולמה אמר 'שני בניה'?.
בשעה שבאו המלאכים לבקר את אברהם, שאלוהו: "איה שרה אשתך" (בראשית יח, ט)? ואברהם ענה: "הנה באוהל" (שם). וכתב רש"י, וז"ל: יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה כדי לחבבה על בעלה.
וגם יתרו רצה להרבות את ההערכה של משה לאשתו ציפורה, ולכן שלח לו כך: אתה יצאת לשליחות בארץ מצרים, לגאול את עם ישראל, והשארת במדין את שני בניך.
והגם שמדין היא ארץ מלאה טומאה, עבודה זרה ובעיות צניעות קשות, חֶבְרָה רעה ולחץ חברתי, בניך גרשום ואליעזר נשארו יראי שמים בתכלית, בעלי מדרגה אלקית עצומה ונשגבה… וכל זה בזכות החינוך שחינכה אותם אשתך – ציפורה.
ולכן, בגלל החינוך העקבי והאוהב שהעניקה לבניה נקראים בניה – 'ושני בניה עמה'…
וכאן נוסיף פנינה:
בגמרא הקדושה (ברכות ז.) איתא: אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו. מנא לן? ממשה רבינו, שנאמר (אחרי חטא העגל): "הרף ממני ואשמידם וגו' ואעשה אותך לגוי עצום" (דברים ט, יד). ולמרות שביקש משה רחמים וביטל את הגזירה, אפילו הכי מכיון שיצא מפי הקב"ה המילים: 'ואעשה אותך לגוי עצום' – התקיים בזרעו, שנאמר: "בני משה – גרשום ואליעזר, ויהיו בני אליעזר רחביה הראש וגו' ובני רחביה רבו למעלה וגו'" (דברי הימים־א כג, טו-יז). ותני רב יוסף, למעלה מששים ריבוא!
וכתב אדונינו הגר"א, הובא באבן שלמה (מהדורא חדשה, חלק מילואי אבן – פרק יא אות ב), וז"ל: "שערך כעדר העיזים" (שיר השירים ו, ה) – נגד בני משה שהם מעבר לנהר סמבטיון והם צדיקים ופרושים גדולים, והן המושיעים שעליהם כתיב: "ועלו מושיעים בהר ציון" (עובדיה א, כא).
"שיניך כעדר הרחלים" (שיר השירים ו, ו) – כנגד עשרת השבטים שהם גבורים גדולים ויש להם מלך ועושין מלחמה והם ג"כ צדיקים…
"כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך" (שם פסוק ז) – הם נגד נפוצות יהודה שהם מפוזרים בין הגויים והם ריקים מהכל רק שסרים למשמעתם של תלמידי חכמים הנקראים 'צמתך' – לפי שהם מצומתים ודבוקים לקב"ה – ועושין מה שאומרים להם.
[24] כל נברא בעולם זקוק למזון. ולא רק נברא גשמי זקוק למזון, אלא גם נברא רוחני זקוק למזון.
וכשם שקיום וחיוּת הגוף הגשמי תלויים במזון ובלבוש, כך גם הנפש האלקית זקוקה למזון ולבוש בשביל חיותה.
והנה לבושי הנפש נעשים על ידי קיום תרי"ג מצוות התורה, שבכך פועלים שאור ה' המלובש במצוות יקיף את נפש האדם מראשה ועד רגלה, כמו לבוש המקיף את הגוף.
ואילו מזון הנפש נעשה דוקא על ידי ידיעת התורה – היינו העסק והעיון בה – שהרי בשעה שהוא מעיין בתורה, באה על ידי זה חכמת ה' בקרבו ומתאחדת עם נפשו.
על ידי השגת התורה, זוכה האדם שאור ה' המתלבש בחכמת התורה יחדור לתוך נפשו ותתאחד עמו, ובכך תימשך בנשמה חיוּת אלקית, מאור אין סוף ב"ה המלובש בחכמת התורה. וגם בעוצמת התאחדות הנפש בתורה ישנן כמה וכמה מדרגות.
ומצאנו להגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ד – עמוד 35) שכתב כך: יש בתורה אור חזק מאוד, שביכולתה להעיר לכל מחשכי הנפש, כאומרם ז"ל (איכה רבה, פתיחתא – אות ב): 'הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה מחזירם למוטב'. ולא רק שמאיר שם, בחושך, אלא שמהפך גם את החושך עצמו לאור.
כאשר אדם לומד תורת ה' יתברך ומתמסר אליה באמת ובכל לבו, ומתדבק בה, לבסוף נעשית התורה חלק מעצמותו.
ואז הוא זוכה לטעום מתיקות לימוד התורה, ונפתחים בפניו מעיינות החכמה והוא זוכה לחדש חידושים, ואז מרגיש בנפשו נעימות מופלגת ותענוג גדול.
וכשהוא מוצא את עצמו מלא תענוג ולבו מתנשא למעלה, מיד נפשו מתרפקת על דודה ולבו מתמלא הכרת הטוב עמוקה למי שהוא שורש כל התענוג הזה, והוא נמוג בגעגועים גדולים אל קונו ב"ה…
[25] בשיחה שמסר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זיע"א (והגדת, בראשית – עמוד 22), אמר כך: יעקב אבינו, באחרית ימיו, מוקף בבניו, שבטי־יה, בכבוד והערצה, נושא תודה לה'. על מה? "האלהי"ם הרועה אותי מעודי עד היום הזה" (בראשית מח, טו).
'הרועה' – הדואג למרעה. והוא ה' שזן אותי.
בראש ובראשונה, תודה על האוכל!.
מי חושב על כך?!.
ואמרו בגמרא הקדושה (ברכות נח.), 'כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, זרע, קצר, עמר, דש, זרה, ברר, טחן, הרקיד, לש, ואפה. ואנחנו משכימים ומוצאים כל אלו מתוקנים לפנינו!'.
כבר חישבו ומצאו ש-42 אנשים עבדו עבור הלחם שלי –
ומי מדבר על השמש שזרחה, והגשמים שירדו, והאדמה שנתנה לְשָׁדָהּ, ועל הטרקטור שפילח רגביה, ובית החרושת שיצר אותו, והאנשים שעובדים בו –
הלא הכל בכלל: 'חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם' (סנהדרין לז.).
הכל בכלל: 'אורח טוב מהו אומר, כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי. כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי!' (ברכות נח.).
הלא לכן תיקנו לנו לברך 'יוצר אור', להרגיש שהשמש זורחת עבורי, ועלי להודות עליה. 'רוקע הארץ על המים', כדי שאני אעמוד על קרקע מוצקה –
'כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי!'.
[26] מדרש רבי תנחומא (וארא – אות ו).
[27] סיפר הגה"צ רבי ראובן קרלינשטיין זיע"א (דורש טוב – שבועות, עמוד רמה), וז"ל: ה'משגיח' של ישיבת פונוביז', הגה"צ רבי יחזקאל לווינשטיין זיע"א, היה עובד אלקים בכל כחו, מופשט מכל ענייני העולם הזה, רחוק בתכלית מתאות ממון. אבל הרי התורה היא תורת חסד, הוא רצה להתעסק גם בחסד.
איזה חסד הוא יכול לעשות?
והוא החליט שהחסד הטוב ביותר הוא להקים גמ"ח הלוואות, שיוכל להלוות כסף לאנשים. אבל היתה לו רק 'בעיה' אחת קטנה: לא היתה לו אפילו אגורה אחת שחוקה…
הוא פנה לתלמידיו וביקש מהם: נסו להשיג לי יהודי בעל ממון שיסכים להפקיד אצלי סכום כסף שאתו אני יפתח וינהל את הגמ"ח.
התלמידים החלו בחיפושים ומצאו יהודי מאמריקה, עשיר ואוהב תורה גדול. כששמע על בקשתו של רבי יחזקאל קפץ על הדבר כמוצא שלל רב, ומיד הפקיד אצלו סכום כסף נכבד שהיה הבסיס של הגמ"ח. אַח, 'הגמ"ח של ר' יחזקאל'… מי לא זוכר אותו.
היהודי הזה זכה ועשה חסד כפול, לא רק עם האנשים הנזקקים לגמ"ח אלא גם חסד עם המשגיח…
היהודי הזה זכה לנחת רבה מילדיו. כל ילדיו, הבנים והחתנים, היו בני תורה, והוא החזיק ותמך בכולם. לימים הגיע לביקור בארץ ישראל, ורצון עז התעורר בו להיכנס למשגיח. הוא ידע שאצל המשגיח אין חנופה, אבל בכל זאת, הרי הוא 'מחותן' עם המשגיח, המשגיח מחזיק בגמ"ח את הכסף שלו, ואם כן בוודאי יקבל אותו בלבביות ובסבר פנים יפות.
נכנס האיש אל המשגיח וסיפר לו מי הוא. המשגיח ישב כדרכו בגוף מורכן ובעינים מושפלות. הנהן בראשו ואמר: כן, אני מכיר אותך, אני יודע שהואלת בטובך להפקיד אצלי סכום כסף גדול עבור קופת הגמ"ח. אני מכיר לך טובה על כך. ואז הוא הוסיף: שמעתי עליך דברים טובים. שמעתי שברוך ה' אתה תומך בבנים ובחתנים שלך כדי שיוכלו לשקוד על התורה. אשריך! תמשיך לעשות מעשים טובים.
ואז לפתע המשגיח הרים אליו את עיניו ושאל אותו באידיש: תאמר לי, אתה עצמך לומד?.
השאלה הזו היתה כמו פצצה שהוטלה אל תוך החדר. היהודי היה נבוך מאוד, ושתק. טוב, מה הוא יענה? יאמר לו את האמת? לא נעים…
השתיקה הרועמת הספיקה למשגיח כדי להבין את התשובה. ואז פנה אליו ואמר בטון תקיף: דע לך, אתה תצא מהעולם ערום ויחף, איך יתכן שתצא מהעולם בלי לימוד תורה?!.
אוי, רבותי! לקבלת פנים כזו הוא לא ציפה. הוא נפרד מהמשגיח לשלום וכעבור זמן קצר שב לביתו בארצות הברית. עם שובו מיהר לנסוע אל אחד מראשי הישיבות שהיה אתו בקשר, ולאחר שיחה קצרה סיפר לו על מטרת בואו: רב'ה, אין ברירה, אתה חייב לקבוע אתי חברותא.
שאל אותו ראש הישיבה: תגיד לי, הכל בסדר אצלך? מה קרה?.
היהודי התחיל לבכות בהתרגשות רבה, וסיפר: 'הייתי אצל המשגיח, הוא אמר לי שבלי לימוד תורה אצא מהעולם ערום ויחף. לא שייך דבר כזה! אני חייב להתחיל לשנות את סדרי החיים שלי, ולהקדיש חלק מהיום ללימוד תורה'.
וכך היה. לימוד התורה נהיה חלק בלתי נפרד מסדר יומו, וכשנפטר מהעולם כבר לא היה ערום ויחף!.
עכשיו נחשוב לרגע – המשיך רבי ראובן קרלינשטיין ואמר – כשהאדם הזה יצא מביתו של המשגיח בוודאי חש תחושה לא נעימה. ודאי חשב בלבו: הרי נתתי למשגיח סכום כסף גדול וזִכיתי אותו במצות חסד. האם זו קבלת הפנים שמגיעה לי? יצאתי מביתו נזוף ונבוך, האם זו הכרת הטוב שלו כלפי?.
אבל אחרי שחייו של היהודי הזה השתנו מן הקצה אל הקצה, והוא החל להקדיש זמן יקר מסדר יומו העמוס ללימוד התורה – אז הבין: כן, זה נקרא ידיד אמיתי! כשנפגשתי עם המשגיח פנים אל פנים, המשגיח ודאי חשב בלבו:
הרי אני חייב לו הכרת הטוב! איך אני אכיר לו טובה? מה אתן לו בתמורה? ואז הוא 'דקר' אותי עם דבריו הנוקבים שחדרו לתוך העצמות שלי. כן כן, הוא הושיב אותי ליד הגמרא. זה נקרא ידיד אמיתי!
הרגשה אמיתית ביהדות, תענוג הדביקות ואושר הקדושה, מתגלה רק ביהודי הקובע עתים לתורה. כל יהודי חייב לקבוע לו בכל יום זמן ללימוד התורה. איש איש כפי יכולותיו, ולפי תשוקת לבו. אבל הקשר ללימוד תורה הוא חייב ומוכרח!.
ולהצליח לגרום ליהודי לטעום מרגש האלקות המתוק – זוהי הכרת הטוב האמיתית! אשרינו שהקב"ה בחר בנו מכל האומות – ונתן לנו את תורתו!…
[28] כך ביאר בספר עד שהמלך במסיבו (עמוד שיא), והוסיף בספר דרכיה דרכי נועם (חלק א – עמוד תכד) שזה מדה כנגד מדה.
מכיון שהאדם חטא בדמיונות שהרע הוא בעצם טוב, והטוב הוא רע. לכן מדה כנגד מדה, נראה לו שכאילו הקב"ה החליף את דיבורו, מטוב ('לא תוסיף עוד לראותה') לרע ('והשיבך ה' מצרים בָּֽאֳנִיּוֹת').
ולכן נסתר מהאדם הטובה שיש בשיבה מצרימה…
