כחה של מסירות נפש
מגדולי רבותינו הראשונים, היה, רבינו רבי מאיר (המהר"ם) מרוטנבורג זיע"א, אשר חי בעיר וורמס שבגרמניה.
בימי חייו זכה המהר"ם למה שזכה ואשרי לו.
בסוף ימיו של המהר"ם הורע מצבם של יהודי גרמניה. 'הקיסר' רודולף, שהיה שונא ישראל באמת, הגביר את הרדיפות נגד היהודים.
אחד מהגזירות שגזר הרשע הזה, היה כך: 'מכיון שהיהודים הם העבדים שלי, אסור לשום יהודי לעזוב את גרמניה'.
הצרות הלכו והתגברו… ולא נשארה ברירה, ויהודים רבים החלו לברוח מגרמניה. גם המהר"ם החליט לברוח מגרמניה ולעלות לארץ ישראל.
הוא הגיע עם משפחתו ללומברדיה, שם זוהה והוסגר לשלטונות.
משפט מהיר נערך לו, ופסק הדין היה: מאסר עולם במצודת אנזיסהיים שבאלזס!
היהודים ניסו בכל יכולתם לשחרר אותו… אך מכיון שהקיסר דרש כופר עצום, המהר"ם אסר על היהודים לשחרר אותו![1]
מוטב לי להישאר שבוי כל ימי – אמר המהר"ם – ולא להיעשות מקור חדש לגזלת ישראל על ידי המלכים והנסיכים מאומות העולם, שכן על ידי התשלום הזה הם ינסו מפעם לפעם לשוב ולתפוס גדולי ישראל לצורך ההכנסה הגדולה שהם יקוו לקבל תמורת שחרורם.
הפצירו בו רבות ולא נעתר, וכך נשאר הרב הגאון בבית האסורים, למורת רוחם של גדולי ישראל ולצערו הגדול של הקיסר שלא קיבל את סכום הכסף שקיוה לשלשל לקופתו.
כך ישב המהר"ם במצודה, כשמלבד טלית ותפילין, עט סופר, דיו וגוילין לכתיבת חידושי התורה שעלו על דעתו לא היה לו דבר. אלא, שמאחר שתלמוד בבלי וירושלמי, ספרא, ספרי, התוספתא ומפרשי הש"ס היו שגורים בפיו, חזר עליהם בעל פה ולא הרגיש בחסרונם של הספרים.
שבע שנים היה המהר"ם כלוא במבצר, ובי"ט אייר שנת 3505 לבריאה נפטר.
'הקיסר' כעס שלא קיבל כסף, וכאות נקמה השאיר את גופתו מוטלת בבזיון במבצר…
ארבע עשרה שנה הוא לא ניתן לקבורה, עד שבחודש אדר שנת 7605 לבריאה, ניגש לקיסר, יהודי אחד ושמו אלכסנדר בר שלמה, והוא הצליח לשכנע את המלך להביא את המהר"ם לקבר ישראל.
וכתב בסדר הדורות (שנת ה' אלפים מו):
ושמעתי מפי זקן תלמיד חכם אחד, ששמע מפי מגידי אמת, איך שעשיר אחד שם נפשו בכפו להשתדל מן הקיסר להביא את המהר"ם לקבורה, ותיכף בלילה אחר הקבורה בא המהר"ם בחלום לאיש ההוא ואמר לו:
בחר לנפשך אחד משני דברים: או שתזכה אתה וזרעך אחריך עד סוף הדורות שיאריכו ימים בעושר וכבוד, או שימות תיכף ויזכה לחיי עולם הבא, ובחר לנפשו שימות תיכף, וכן היה וחלה מיד וציוה לביתו ומת.
ובא האיש ההוא בחלום לרב העיר וסיפר שכך היה עמו, ושניתן לו מקום במחיצתו של מהר"ם בעולם ההוא, עד כאן שמעתי… ושם האיש ההוא אלכסנדר בר שלמה.
האם זה היה כדאי?
מאות שנים חלפו מפטירתו של אותו יהודי יקר, אלכסנדר בר שלמה. ויום אחד ישב הגה"ק רבי הלל מפאריטש[2] במחיצת תלמידיו וסיפר להם את הסיפור הזה.
ולאחר מכן אמר כך:[3]
דעו לכם, שרבי אלכסנדר טעה בבחירתו! לא היה לו כדאי למות לפני שהגיע זמנו, אפילו כדי להיות במחיצתו של המהר"ם מרוטנבורג! –
פעם אחת של הנחת תפילין בעולם הזה, שוה הרבה יותר משהייה במחיצתו של המהר"ם בעולם הבא!
גם אם נִתנה לאדם בחירה, האם לבחור בחיים שבעולם הזה ולהניח תפילין ואפילו רק פעם אחת נוספת או לוותר על הנחת תפילין של יום נוסף בעולם הזה ובלבד שיהיה במחיצתו של המהר"ם בעולם הבא – הוא חייב לבחור בהנחת תפילין!
והסיבה שלא גילו זאת לרבי אלכסנדר, כי משמים לא מתערבים בבחירה החופשית של האדם… (עכ"ד).
הדברים הללו קשים לעיכול, אך האמת שהמסר הזה כתוב בפרשת השבוע, פרשת כי תבוא…
מצות הבאת הביכורים
הפרשה שלנו פותחת במצות הבאת ביכורים לבית המקדש, מצוה שיכול לקיימה רק מי שיש לו שטח אדמה בארץ ישראל.
וכך פירוש המצוה:
יהודי שזרע (או שיש לו) בשדותיו אחד (או יותר) משבעת המינים, שהם: חיטה, שעורה,[4] גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. עליו להיות עירני ולעקוב אחר תחילת הצמיחה.
וכאשר הוא מגלה את הפרי הראשון שצמח, הוא צריך לקושרו בְּגֶֽמִי ולומר: 'הרי אלו ביכורים'.
ולאחר מכן הוא לוקח את הביכורים ומניח אותם בתוך כלי מיוחד (העשירים השתמשו בכלי זהב וכסף, והעניים בסלים קלועים מערבה)…
בכל מחוז ומחוז היו מתכנסים כל מעלי הביכורים בעיר הראשית שבמחוזם, ובה היו לנים (ברחוב העיר, מחשש טומאה בבתים), והשכם בבוקר היו מכריזים: "קוּמוּ וְנַֽעֲלֶה צִיּוֹן אֶל־ה' אֱלֹהֵינ"וּ" (ירמיה לא, ה).
בראש תהלוכת העולים היה הולך שור שקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו, וכך, בליווי נגינת חלילים, עלו לירושלים. בהתקרבם לירושלים, יצאו לקראתם כהנים ולויים, וכולם יחדיו נכנסו לירושלים עד הר הבית.
כל אחד מבעלי מצות הביכורים נכנס לעזרה עם סלו על כתיפו, ואומר את הפסוק: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶי"ךָ כִּי בָאתִי אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַֽאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (דברים כו, ג).
אחר כך נותן את הסל לכהן שמניפו תנופה לפני ה', ולאחר מכן היה מניח את הפירות בצד המזבח,[5] משתחוה ויוצא. הכהנים היו מקבלים את פירות הביכורים, והיו אוכלים אותם, שהרי הם מאחד מכ"ד מתנות כהונה.
ובזה הוא קיים מצות הבאת ביכורים.[6]
ועתה עליו לקיים מצוה נוספת, והיא מצות 'מקרא ביכורים'.[7] ועניינה אמירת כמה פסוקים, ובהם, הוא מגלגל בקיצור את תולדות עם ישראל, ואת כל הקורות את העם במשך השנים הרבות: מרדיפתו של לבן את יעקב אבינו, וההידרדרות של עם ישראל במצרים ('וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים' – שעשו אותנו חטאים ורעים כמותם), ועד בניית בית המקדש…
והנה, הגם שהמצוה הזו נקראת 'מקרא ביכורים', מצאנו לרמב"ם (הלכות ביכורים פ"ג ה"י) שקרא לה 'וידוי ביכורים'.
וזה לשון קדשו: 'מצות עשה להתוודות במקדש על הביכורים בשעה שמביאם, מתחיל וקורא: "הגדתי היום לה' אלהי"ך כי באתי אל הארץ וגו' ארמי אובד אבי" (דברים כו, ג-ה), עד שיגמור כל הפרשה עד "אשר נתת לי ה'" (שם פסוק י)…
וצריך להבין, מדוע סיפור הצרות שעבר על עם ישראל נקרא 'וידוי'? הרי 'וידוי' משמעותו הוא הבעת חרטה על חטא, ובביכורים הרי מספרים על הצרות שהיו, ולא מתוודים על החטאים?
ולפני שנשיב נלמד את הפסוקים של וידוי המעשרות…
מותג ושמו לבן הארמי…
הוידוי מעשרות מתחיל כך: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב" (דברים כו, ה).
'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי' – זה לבן הארמי. וברשותכם נתחיל מההתחלה:[8]
אברהם אבינו! מי לא שמע עליו באותם ימים. הוא האיש שהסיר את מסך העִוָּרון מעל העינים והראה לכל העולם: יש בורא לעולם!
בתואל אחיינו של אברהם, גם היה מאותם אלו ששמעו ממנו תורה, אך למרות זאת הוא לא השתנה. לבו בער בתאות נשים נוראה, והבערה הזו כיבתה את אש האמונה…
השנים חלפו ומזלו של בתואל גבר והוא התמנה להיות המושל של חרן.
בתואל התיישב על כס השלטון, והחל ל'חגוג'. ואט אט הוא הלך ושקע בתוך הביצה העכורה והמאוסה של העולם הזה… איכס…
בנין העיריה המה ככוורת דבורים. אנשים זרמו לשם כנחלים. ובמרכז, ישב האב המאושר בתואל, אוחז בידו תינוק קטן.
'מזל טוב בתואל ודבורה,[9] איך ההרגשה להיות הורים?'
וההורים המאושרים הודו לכולם. ובדרמטיות הכריזו: החלטנו לקרוא לתינוק 'לבן'.
רעם מחיאות כפים נשמע. וזר בלונים פרח לו באויר…
לבן גדל… ולהפתעתם של הוריו התברר שהוא היה הניגוד ההפוך של הוריו. לבן אהב חכמה, והוא השקיע עצמו בלימודה…
אך, למזלו הרע הוא השקיע עצמו בכיוון הלא נכון… במקום ללכת בדרכו של דודו הגדול אברהם ולהתחבר לאלקות, הוא התחבר לכחות הטומאה…
מיום ליום הלך לבן ושקע יותר בטומאה, עד שהגיע לשיא! הוא 'הצליח' להעפיל לפסגת חכמת הכישוף, ונעשה למכשף הגדול ביותר! וכך הובא בזוהר הקדוש (וישלח דף קסו ע"ב): אמר רבי אבא, לבן היה גדול החכמים והמכשפים והקוסמים שבכל הדורות!…
בנוסף לכל הצרות הללו, לבן ניחון בכריזמטיה ובקסם אישי רב, וכל מי שבא במחיצתו חש כלפיו אמון והערכה… והערצה סמויה… ואחרי שהוא התקרב אליו, ללבן, הוא 'צד' אותו והשתמש בו ככלי לצרכיו האישיים…
עברו שנים ולבן התחתן, ונולדו לו ארבע בנות, והן: לאה, רחל, זלפה ובלהה.[10]
בינתים, בסביבות אותם השנים, נולדו ליצחק אבינו ורבקה, זוג תאומים: יעקב ועשיו.
והשנים המשיכו לחלוף…
בהיות יעקב אבינו בן 36, קראו לו הוריו, יצחק ורבקה, והודיעו לו: 'יעקב, הגיע הזמן להתחתן, לך לחרן ושא שם אשה'.
יעקב שומע וחושב: 'ללכת לחרן?! לאזור שליטתו של לבן?! איך אפשר לשרוד שם?!'…
והוא מבין שאם ברצונו להחזיק מעמד, עליו להתכונן. והוא נכנס לבית מדרש פותח גמרא ומתחיל ללמוד… 0115 יממות (41 שנה) עברו עליו ביעף, מתוך התמדה נשגבה מכחות אנוש…
וכעבור 41 שנה, כשהיה יעקב כבר בן 77 שנה, הרגיש שהוא מוכן, 'כבר יש לי מספיק כחות כדי להתמודד מול ה'יצור' הזה', והוא יצא מבית המדרש והלך לחרן…
בשנת 5812 לבריאת העולם, הגיע יעקב אבינו לעיר חרן, וחיפש את ביתו של דודו, אחי אמו, לבן.
במהלך חיפושיו הוא פוגש קבוצת רועי צאן, והוא שואל אותם: "הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר"? (בראשית כט, ה).
"וַיֹּאמְרוּ: יָדָעְנוּ!" (שם) למרות שלבן כבר קשיש, בן למעלה ממאה ועשר שנים,[11] רוחו צעירה, וכחו עדיין במותניו'…
יעקב נאנח: 'ה' יעזור', וניגש לביתו של לבן…
לבן פותח את הדלת ורואה מולו את יעקב. 'אוי, כמה שאתה דומה לדוד הגדול אברהם. תגיד גם אתה, קורא בספרים הגדולים האלו… נו, איך קוראים להם'?…
'גמרא'.
'כן. כן. גמרא. גם אתה קורא בהם'.
'כן. דוד. זו חכמת האלקים. כדאי גם לך לנסות וללמוד'.
ולבן נאנח וחושב: 'אלהי תרח יעזור, חבל עליו, בחור כל כך טוב, אני חייב ל'שפץ' אותו, אבל אני צריך מרווח זמן לכך'.[12]
'טוב. אני מבין שלא באת לכאן כי התגעגעת'.
'נכון. אני רוצה לשאת את בתך רחל לאשה'.
לבן שמע, וחיכך את ידיו: 'יופי טופי. עכשיו יש לי אפשרות לעכב אותו'!
לבן עטה על פניו ארשת פנים צדקנית ורחמנית, ובקול מלא חמלה פנה ליעקב ואמר: 'יעקב, אתה יודע כמה אנשים משתוקקים להיות החתנים שלי? אתה יודע כמה אנשים רוצים לשאת את בתי רחל?
ודע לך – המשיך לבן ואמר – אם הייתי רוצה, הייתי יכול לדרוש תמורתה נדוניה מטורפת, אבל יש לי דרך ארץ מפני קרובי משפחה, ולכן אני מוכן לעשות לך הנחה משמעותית ולדרוש ממך בעבורה רק 5552 ימי עבודה!
יעקב הסכים. ולבן החל בעבודה…
משכורת עשרת מונים
בספר הזוהר הקדוש (וישלח דף קסז ע"א) גילו לנו מעט מנסיונות הציד של לבן הארמי, ונביא מעט מדבריהם הקדושים:
עשרים שנה! שהה יעקב אבינו בבית לבן! במהלכם הוא נשא את כל ארבעת בנותיו של לבן, ונולדו לו מהן אחד עשר בנים ובת אחת.
ואז, כעבור עשרים שנה, קרא יעקב לנשותיו, רחל ולאה, ואמר להן: "רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי: וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן: וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי" (בראשית לא, ה-ז).
דעו לכם, שלבן ניסה בכל כחותיו לפתות אותי לעזוב את ה' יתברך, ולצורך כך הוא השתמש בכל כחות הטומאה האפשריים!
הוא פיתה אותי לחלל את השבת. וברוך ה' הוא לא הצליח…
(ועד היום אנו מודים לה' על כך (בתפילת מנחה של שבת): 'אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו'[13]).
הוא ניסה לפתות אותי לחלל את קדושתי, ולעזוב את אמונתי.[14] אך שום דבר לא עזר לו. ועתה התגלה אלי הקב"ה ואמר לי: 'יעקב, נגמרה תקופת הנסיונות עם לבן, "שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (שם פסוק ג).
אתן מסכימות לבוא איתי?
"וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ… כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹקים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה" (שם פסוק יד).
ויעקב החל להתכונן לבריחה… במבצע זריז אסף את כל רכושו ויצא לדרך…
לבן שמע על כך מאוחר מידי, ורק כעבור שבעה ימים הוא הצליח להגיע אליו, והחל לצעוק…
ויעקב השיב כך: "זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ, וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים" (שם פסוק מא).
וזה לשון הזוהר (מתורגם לעברית): בכל עשׂרת מיני כשפים וקסמים מהארת הכתרים התחתונים עשׂה לבן כנגד יעקב, ולא יכול. זהו שכתוב: 'וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים' שכולם עשׂה לבן כנגדו ולא עלה בידו להרע לו, שכתוב: "וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי (שם פסוק ז).
מה זה 'מֹנִים'? כתרגום 'זינין', וכתיב: "לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ויקרא יז, ז)… ועשׂרה מינים הם של כשפים וקסמים בכתרים התחתונים, וכולם עשׂה כנגדו…
יעקב נותר בצדקו!
לבן הפסיד בסיבוב הראשון. אך לא נכנע, ומיד החל להתכונן לסיבוב השני…
מצרים וחכמיה בימים ההם
באותה עת בה הפסיד לבן במערכה, היתה ארץ מצרים ארץ לא גדולה (מבחינת השטח), אולם הרעש שהיא עשתה באותה תקופה – היה נורא ועצום!
כל תושבי העולם ידעו: מצרים היא ערש החכמה!
כל חכמה שרק רצית, יכולת למצוא בה: חכמת הטבע והתמזגות היסודות. חכמת התכונה והרפואה. אומנות ושירה.
אך לא רק זאת, הם היו בקיאים גם בכל סוגי הטומאה הקיימים (וישנם הרבה מאוד סוגי טומאה).
לבן שהיה גם הוא, חכם גדול מאוד, החליט (לאחר הפסדו הצורב ליעקב) לרדת למצרים, ולשנות את שמו. מעתה הוא קרא לעצמו 'בלעם בן בעור' (תרגום יונתן – במדבר כב, ה).
לבן/בלעם התקדם במהירות מדהימה, ותוך זמן קצר מאוד, התמנה לאחד משלשת היועצים של פרעה מלך מצרים.
באותה תקופה, כבר התגוררו בני ישראל בארץ מצרים, והם "פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז).
ויום אחד, חלם פרעה חלום,[15] ובעקבותיו נתן בלעם לפרעה עצה, להטביע את כל היהודים במים!…
איזו אכזריות נוראה! –
כל עם ישראל יצאו מארבע בנותיו של לבן, שהוא בלעם, והוא מציע לפרעה להשמיד את כל צאצאיו!
בעקבות הגזירה החלו עם ישראל לצעוק במר נפשם אל האלקים, והקב"ה ריחם עליהם, ועשה עמהם ניסים ונפלאות אשר כמותם לא היו מימות בראשית –
כאשר היתה מגיעה שעת הלידה, היו יוצאות הנשים לשדה ויושבות תחת עצי התפוח ויולדות שם, שנאמר: "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ" (שיר השירים ג, ו). והקדוש ברוך הוא היה קורא למלאכים ואומר להם:
עכשיו התפקיד שלכם להיות אחיות בחדר לידה!
המלאכים היו יורדים, לוקחים את התינוקות, מנקים, מחממים, וסכים את גופם, ולאחר מכן מאכילים אותם… ולאחר שגדלו מספיק היו הילדים הללו חוזרים ובאים לבית הוריהם… (כמבואר באורך סוטה יא:).
עם ישראל שרדו גם את גזירת המים! רבבות רבבות ילדים חזרו מעצי התפוח לבית הוריהם!
ובלעם הפסיד גם בסיבוב הזה…
בלעם הפסיד גם בסיבוב השני. אך לא נכנע, ומיד החל להתכונן לסיבוב השלישי…
כישופים וכחות טומאה
בט"ו בניסן שנת 8442 לבריאת העולם, יצאו עם ישראל ממצרים.
ומה עשה לבן/בלעם?
הוא החל במערכה השלישית!
וכך אמרו בזוהר הקדוש (בלק דף ריב ע"א – בתרגום ללשון הקודש):
דע כי לא נמצא בעולם חכם להזיק, כמו בלעם הרשע, שהרי בתחילה היה נמצא במצרים, ועל ידו קשרו המצרים קשר על ישׂראל (בכח הכשפים) שלא יצאו מעבודתם לעולמים…
ובשעה שיצאו ממצרים, שמע בלעם שכל כשפיו וקסמיו וכל אותם קשרים לא הצליחו, התחיל לגרד עצמו ולמרט ראשו. הלך לאותם הרי החושך, והגיע לפני אותם שלשלאות ברזל (והם עוזא ועזאל הקשורים בהרי החושך) –
והחל להתאונן לפניהם, שישראל ברחו ממצרים, וביקש מהם שיעזרו לו להשיב את ישראל למצרים!
חמישים יום ניסו בלעם ושותפיו בע"מ, לקטרג על ישראל וזאת במטרה להחזיר את ישראל למצרים…
מה עשה הקב"ה אב הרחמים?
בלבל וקלקל כל חכמת העולם וכל כשופי העולם שלא יוכלו לקרב אליהם.
וביום החמישים קיבלו ישראל את התורה, ומאותה עת כבר לא יכל יותר בלעם לפעול בקטרוגיו…
בלעם הפסיד גם בסיבוב השלישי. אך לא נכנע, ומיד החל להתכונן לסיבוב הרביעי…
כחו של חטא…
בשנה הארבעים להליכתם במדבר, הגיעו ישראל לגבול מואב, ושם התעוררו בלק ובלעם להילחם בהם, בכישופים, בקסמים ובשאר כחות – אך הם לא הצליחו… הקב"ה, אב הרחמים, הגין על בניו אהוביו…
ולמרות הכשלון הצורב, הם לא התייאשו!
וכך אמר בלעם לבלק: נכשלנו! אך אל יאוש, ישנה עוד דרך נפלאה ומצויינת… 'דע לך אלהיה"ם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן!' (סנהדרין קו.), בוא ואשיאך עצה:
בנה איזור מסחרי מאובזר היטב, פנסי רחוב שלטי חוצות ומוזיקת רקע, והקם חנויות שימכרו כלי פשתן, ותדאג שכל העובדים שם יהיו נשים, בלבד! ובכל חנות תשים שתי עובדות אחת זְקֵנָה ואחת צעירה.
וכאשר עם ישראל יראו את המרכז מסחרי שנבנה יצאו לטייל, וכאשר ירצו לקנות פשתן וישאלו כמה הוא עולה, הַזְּקֵנָה תאמר מחיר גבוה והצעירה תאמר מחיר נמוך…
ומתוך הויכוח הזה הצעירה תתחיל לדבר עמו, ואז הם ישתו יין ביחד, ובלבו יתחיל לבעור השטן, וכשירצה לחטוא היא תאמר לו: בתנאי שתקריב קרבן לעבודה זרה (בעל פעור)…
וגם אתה בלק תשלח את בתך, כזבי, לשם…
העצה הצליחה מעל למשוער… ובני ישראל נכשלו בשני חטאים. א. חטא עבודה זרה שעבדו לבעל פעור. ב. שנכשלו בעוון זנות.
ומכיון שעם ישראל נכשלו בשתי העבירות החמורות הללו, אף ה' חרה בהם, וכמו שנאמר: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַֽעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, ג). וה' ציוה את משה להרוג את כל היהודים שנכשלו בעבודה זרה, וכמו שכתוב: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַֽעַל פְּעוֹר" (שם פסוק ה)…
ומחמת מעשה זה מתו מעם ישראל באותו יום מאתים אלף איש.[16]
בלעם, עמד בצד וראה… יהודים נהרגים – בגלל עצתו, ונתמלא שמחה, 'יופי, סוף סוף, במערכה הרביעית, הצלחתי!'…
ועתה אחרי שלמדנו על מעלליו של 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי', נמשיך הלאה, למילים 'וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט'…
ואלה תולדות תקופת הדמדומים
בשנת 8322 לבריאת העולם ירדו עם ישראל למצרים. והנה, בתקופה הראשונה של ההתיישבות הם עוד החזיקו מעמד – הקדושה שהשפיעו השבטים הקדושים, בניו של יעקב, הקיפה כחומה בצורה את עם ישראל.
אותם ימים שחיו בהם השבטים הקדושים, בניו של יעקב אבינו, היו ימי אור וזוהר לכל עם ישראל… האלקות האירה בגלוי. בכל תורה ותפילה הם (עם ישראל) חשו את התחושה המתוקה של "קִרְבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב" (תהלים עג, כח), את האור הנמשך ומשתלשל משמי שמי קדם ונמסך כשמן בתוך העצמות…
בכל אותה תקופה מבורכת הם נשמו אויר רוחני, אויר צלול וזך, אויר טהור ושקוף… ולבם המה כגלי הים לזכות לעלות ולהיראות נוכח פני ה'…
אך, אט אט החלה התקופה הזו להיעלם, כל אותן דמויות הוד שהשפיעו קדושה נעלמו… הראשון היה יעקב אבינו, ואחריו החלו בניו הקדושים, שבטי י"ה, להיפטר אחד אחרי השני…
וביום בהיר אחד, נפטרה הדמות האחרונה, ועם ישראל קברו את לוי בן יעקב, וחזרו לביתם – בגושן.
תקופה חדשה החלה – תקופת הדמדומים…
המניינים בבתי הכנסת המשיכו כסדרם, בתי המדרשות היו מלאים בלומדים כהרגלם. וכחות הטומאה טוו את הרשת…
איך שהוא, הם הצליחו להוליד בלבותם של ישראל רגש הערכה והערצה לאומה המצרית…
כידוע שרגש ההערכה והערצה הוא אחד הרגשות הבסיסים ביותר בחיי האדם, וכאשר זה מתגלה ביחס למציאות הטומאה – האדם מתרסק מקדושתו! נפשו נהפכת להיות חסרת עמוד שדרה!…[17]
ההידרדות הזו לא קרתה ביום אחד.
לקח זמן להתיך את הנפש ממצב מוצק למצב נוזלי. אך יום אחד זה קרה, וכשהמצרים זיהו את המצב הנפשי, החל הכיבוש…
דלת הבית (של כל יהודי ויהודי) נפתחה בסערה, וחיילים מצריים אוחזי השוט נכנסו עם קבוצת כלבים מזן 'רועה גרמני', הם לא הוצרכו למאמץ, וּבִן רגע, כהרף עין, הם הפכו את כולם לעבדים…
יסורי גוף ונפש…
גלות מצרים היתה הגלות הקשה ביותר, גלות שריסקה את הגוף ודיכאה את הנפש לחלוטין.
הורים ראו את ילדיהם סובלים, בעלים את נשותיהם, ונשים את בעליהן, ואף אחד לא יכל לעשות מאום!… סופת הצער שהתחוללה סחפה לתוכה רבים וטובים…
שנים ארוכות מאוד חלפו עליהם כך… ומדי פעם היתה חולפת בתוכם מחשבה: אוי, רבונו של עולם! מתי ימותו הרשעים (המִצרים) הללו!…
אך, מעולם! מעולם! לא עברה המשאלה הזו את מחסום השפתים! כל יהודי ויהודיה חשו שאין להם שום זכות לפנות לקדוש ברוך הוא. 'אני אשם! הערכתי והערצתי את הטומאה, וזה מה שקרה לי, באיזה זכות אפנה להקב"ה'? איך אפשר לחזור בתשובה על עבירה כל כך חמורה'?!
ומכיון שלא מצאו כח ואומץ בנפשם, לחזור בתשובה ולהתוודות, המשיכה הנפש לסגת אחורה בצעדי ענק…
מערבולת הדכאון הסתובבה באכזריות, סוחפת ומושכת לתוכה כל תקוה, רצון וחירות… ורגע לפני ההיעלמות הסופית, רגע לפני אמירת הקדיש על הנפש שהיתה, צצה לה מחשבה טהורה: 'הרי הקב"ה הוא אבא טוב ורחמן, ואם אחזור בתשובה הוא יקבל את תשובתי'…
המחשבה עוד לא הספיקה לתפוס את מקומה… ומיד מחשבה אחרת נדחפה: 'אתה?! אתה רוצה לחזור בתשובה?! הרי אתה יודע כמה הערצת את התרבות המצרית, את החברה המעורבת, את חוסר הצניעות, את השכל האנושי שלהם שכפר במציאות של הקב"ה! –
הרי אתה מכיר את הלב השחור שלך, אתה הרי יודע שאתה הוא גדול מחללי ה' שבכל הדורות! מאיפה החוצפה והעזות בכלל לפנות לבורא עולם ולבקש סליחה?!
תשכח מזה. אין לך סיכוי! הקב"ה לא יקבל את תשובתך לעולם!'…
דמעה קטנה וסוררת שזלגה מזוית העין חתמה את נסיון התשובה… והיהודי חזר לעבדותו ולקושיו…
וכך חלפו על עם ישראל 611 שנה!…
ואז, כעבור 611 שנה, נראתה קרן אור. בוקר אחד קם פרעה ממטתו המלכותית, כשהוא מצורע. והרופא שהוזעק במהירות העניק לו מרשם שבו כתוב כך:
פרעה, התרופה שלך לעשות פעמיים ביום אמבטיה. הא… ועוד משהו, האמבטיה צריכה להיות מלאה בדם של תינוקות…
והמפלצת הנוראה הזו, השד האכזר והרוח רעה – פרעה, ציוה למשרתיו לשחוט בכל יום 003 תינוקות, 051 תינוקות לאמבטיה של הבוקר, ו-051 לאמבטיה של בין הערבים…
ואל תשכחו לסחוט את הגופות עד הסוף. אני רוצה אפילו את טיפי הדם האחרונים שבהם…
דלתות הבתים נפתחו בבעיטה, והחיילים נכנסו עם סלים והחלו לאסוף תינוקות לתוכם…
הכח נגמר. לא נשאר לעם ישראל אפילו טיפה אחת של הרגשת חיות, לא נשאר להם שום נקודת אחיזה במציאות…
ואז, סוף סוף, הגיע הרגע המיוחל – עם ישראל הרים פניו למעלה אל הקב"ה, וצעק צעקה גדולה ונוראה, צעקה שזעזעה את כל אֳשָׁיוֹת הבריאה, והעבירה רעד וחלחלה בכל העולמות – "וַיֵּאָֽנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָֽעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ" (שמות ב, כג).
הצעקה שצעקו עם ישראל בארץ מצרים היתה צעקה ללא קול. אך למרות זאת היתה זו צעקה איומה ונוראה, עזה בעוצמתה, וכבירה בחוזקה…
היתה זאת צעקה פשוטה, צעקת הלב, צעקה בלי מילים ובלי קול, ובכל זאת היסטרית ונוראה, כל הכחות והרגשות נקבצו בצעקה הנוראה הזו…
והצעקה הזו התקבלה,[18] "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים" (שם פסוק כד)…
מי אנכי שאלך?
במדין הרחוקה הסתובב משה רבינו אפוף בלהבות אש קודש וביראה עילאה… ורעה את צאן יתרו במדברות מדין.
ובט"ו בניסן שנת ב' אלפים תמ"ז לבריאת העולם ברח לו גדי עזים מהעדר. ומשה רבינו יצא למרדף אחריו… המרדף הסתיים ומשה החל חוזר עם הגדי אל העדר… והנה, למולו סנה בוער באש – "וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב), ומשה מתקרב לראות…
ולפתע הקב"ה מתגלה אל משה ואומר: משה! ברצוני לעשות אותך שליח לגאול את בני, את עם ישראל!…
ומשה רבינו משפיל את העינים ואומר: רבונו של עולם, "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שם פסוק יא), רבונו של עולם אני לא ראוי –
עוד לא גמרתי לזכך את עצמי, עוד לא גמרתי לטהר ולקדש את עצמי… רבונו של עולם אני כל כך רחוק ממך, אני לא ראוי…
ומצאנו להגה"ק רבי בנימין רבינוביץ, בעל 'משנת ר' בנימין' זיע"א, שביאר את דברי משה כך:[19]
רבונו של עולם, טען משה, עם ישראל משועבדים כבר עשרות שנים בשעבוד קשה ומר, בעוני, במחסור, בלחץ ובצער – ועל ידי תוקף השעבוד הם זכו להזדכך מכל זוהמא, ולהשיל מעליהם כל טומאה.[20]
אבל אני, רבונו של עולם, הרי אני לא השתעבדתי, ואם כן לא פסקה הזוהמא ממני, ולכן אין אני ראוי לגואלם שהרי הם במדרגה גדולה ונכבדה ממני…
ובסוף, לאחר 981 שעות של נבואה, הסכים משה רבינו לקבל עליו את השליחות, ובסופו של דבר הוא הוציא את ישראל ממצרים…
ארבע מתנות טובות
עם ישראל יצאו ממצרים, והקב"ה אמר להם: עתה אחרי שעברתם את כל המסלול הארוך הזה, אתן לכם ארבע מתנות טובות, והם: שבת,[21] תורה, ארץ ישראל ועולם הבא.
ובגמרא הקדושה (ברכות ה.) אמרו:
תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר, שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא.
כל יהודי הוא בעל שלשה מימדים, והם: גוף, נפש בהמית ונפש אלוקית.
והנה הנפש הבהמית מטבע מציאותה, אטומה וחסומה בפני כל אפשרות להשיג ולתפוס את האלוקות המתגלה בשלש המתנות הללו. וכל זמן שהיא אטומה וחסומה, גם הנפש האלוקית לא יכולה להשיג.
והקב"ה, אב הרחמים, הרוצה שכל יהודי ישיג את שלש המתנות הללו, מעביר את הנפש הבהמית במסלול של יסורין, שעיקרן יסורי נפש על כל גווניה: רגשות אשם, שנאה עצמית, נחיתות, בושה רעה, מחשבות כפייתיות, גאוה, רצון לשלוט, ושאיפה לתאוות רעות.
היהודי מתהלך בעולם, והמחשבות הללו צועקות בתוכו שוב ושוב… נפשו מתפוררת לפירורים: איזה גרוע אני. ממש נשמה אבודה!
יסורי הנפש הללו הולכים ומטהרים את הנפש הבהמית,[22] ובצירוף שמירת הקדושה ולימוד תורה, מתגלה בתוכו האלוקות.
מתגלה האלוקות בתורה, מתגלה האלוקות שבארץ ישראל, וזוכים והנפש נעשית ראויה ליהנות מזיו השכינה בעולם הבא.
ועתה, כשמביאים ביכורים לה', מהפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אנו עומדים ומשננים את היסוד הזה:
רק בזכות שיעקב אבינו ובניו הזדככו ביסוריו של לבן, בכל גלגוליו. ורק בזכות הצער הנורא שעברו עם ישראל במצרים, זכינו בתורה ובארץ ישראל![23]
איפה אנחנו במציאות?
כאמור בשעת הבאת הביכורים היו מספרים את המאורעות שעברו, וזה נקרא 'וידוי', שעניינו חרטה.
כאשר הוא היה מספר על הצרות, ורואה את התוצאה – שהצרות עצמם הקנו לו כאלו קדושות וטובות, היה לבו נכמר בקרבו, כמה הזדמנויות הפסדתי!
היו לי התמודדויות, קשיים, צרות – ובמקום לנצל את הזמן, ודרכם להזדכך, להתעלות ולהתקרב לה', הלכתי לישון!
במקום לעמוד לפני ה' יתברך בתפילה ובתחנון. בתפילה אמיתית, מעומק הלב באמת – תפילה שתגרום לחיזוק הקשר הנפשי עם הבורא. הלכתי לדבר עם איזה פסיכולוג…
על זה מתוודים, על כל ההזדמנויות שהיו והפסדנו, על כל הקדושות שיכלנו להשיג אם היינו מתמודדים נכון…
ומכיון שהאדם היה מגיע לחרטה כזו עמוקה, לכן האמירה הזאת היתה נקראת וידוי ביכורים.
ממילא מובנת טעותו של רבי אלכסנדר (מתחילת החוברת), הוא חשב שאם הוא יהיה בגן עדן עם המהר"ם הוא ישיג קדושה נפלאה, והוא לא הבין שקדושה אפשר להשיג רק בעולם הזה.
רק כאן, בעולם הזה, מצויים האוצרות הרוחניים! כל גילוי רגש קדושה (כגון: אהבה לבחורי ישיבות), כל מחשבה טובה (כגון: מחשבה כיצד לעזור ליהודי), כל דיבור קדוש (כגון: תורה ותפילה), וכל מעשה (קיום מצוות) – הרי הם מושכים אור אלקי עצום על הנשמה, אור שאי אפשר להשיג בעולם הבא!
וברשותכם נסכם:
כל זמן שהאדם חי בעולם הזה, יש באפשרותו לפעול. אך אחר פטירתו נגמר הסיפור.[24] ולכן צריך האדם, כל עוד שהוא חי בעולם הזה ויש בידו לתקן את מעשיו, לסגל לעצמו תורה ומעשים טובים, ולא יפסיד חלילה את ההזדמנות לכך, כי לאחר הפטירה, כבר מאוחר מדאי ואי אפשר לעשות מאומה בנידון.
לאחר שנסגר היריד כבר אין מה לקנות שם, רק לאסוף ניילונים. מי שרוצה לקנות דברים טובים צריך לבוא ליריד בזמן, למכור בזמן, לקנות בזמן. העולם הזה הוא היריד שקונים בו תורה מצוות ומעשים טובים אין זמן אחר כך.
וזהו שאמר שלמה המלך: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה" (קהלת ט, י). למעלה לא מייצרים כלום. למעלה רק קוצרים את מה שלמטה זורעים, ומי שזרע בעולם הזה מעשים טובים יקצור למעלה שכר גדול, וההיפך מובן מאליו…
ומכיון שרק בעולם הזה אפשר להשיג, ובפרט בארץ ישראל, לכן צריך לשמוח שמחה גדולה בכל רגע ורגע שזוכים לחיות בארץ ישראל!
וכך פותחת פרשת השבוע: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (דברים כו, א).
ופירש הגה"ק רבי יצחק הוברמן זיע"א, וזתו"ד:[25]
ידוע אומרם ז"ל (בראשית רבה, פרשה מב – אות ג), 'וְהָיָה' מורה על שמחה. והנה קשה, הרי בגמרא הקדושה (עירובין יג:) הסיקו שהיה נוח לאדם שלא יברא, ואם כן עדיף היה לו להישאר בשמים ולא לרדת לארץ?
והפסוק עצמו ממשיך ומתרץ: 'אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ', דע לך – 'אֲשֶׁר' – שרק על ידי שתרד לארץ, תזכה שהקב"ה יהיה אלקיך!
על ידי עבודת ה' בעולם הזה, יזכה האדם להתאחד עם אור אין סוף ברוך הוא ביחוד נפלא שאין כמוהו!
וזו השמחה הגדולה ביותר שיכולה להיות! ומכיון שכך עלינו לעבוד אותו יתברך כל ימי חיינו בשמחה ובטוב לבב…
ונכתוב עוד כמה מילים על עבודת ה' בשמחה…
ואני בה' אעלוזה
בסייעתא דשמיא, הקב"ה זיכה אותנו לכתוב כרך שלם על השמחה, ושם ('חלב הארץ' חלק ג – עמוד קו), כתבנו כך:
גילו לנו רבותינו הקדושים[26] שרפואת הרפואות ושורש כל ההשגות היא מדת השמחה! והיא אשר מהוה בסיס רחב ידים להשראת השכינה הקדושה, ורק על ידה יזכה לכל המעלות הטובות!
ולכן חייב אדם להשתדל בכל כוחו לשמח את נפשו ככל שיוכל (ובספרנו חלב הארץ הארכנו בזה, עיין שם).
וביותר נצרך למדה נפלאה זו של השמחה בעת אשר ניגש לעבודת ה' ללימוד תורה ולתפילה שאז השמחה בעשיית המצוות נחוצה והכרחית היא ביותר וכמו שכתב אדונינו הרמב"ם (הלכות שופר פ"ח הט"ו), וז"ל:
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח, מז), וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר: "אל תתהדר לפני מלך" (משלי כה, ו). וכל המשפיל עצמו ומיקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר: "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני" (שמואל־ב ו, כב), ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר: "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'" (שם פסוק טז).
ובפרט יגיע לשמחה, אם יתבונן בדברים הבאים:
ישנו הבדל מהותי בין עבודה גשמית לעבודה רוחנית –
בעבודה גשמית אין האדם מקבל שכרו על העמל, אלא רק על התוצאה, כמשל הנגר שמכין ארון, אינו מקבל שכרו על העמל והיגיעה שטרח בעבור הכנת הארון, אלא על המוצר המוגמר, וכן אינו שמח מעצם עשיית המלאכה, אלא הוא שמח מהתוצאה שישיג מהמלאכה שהיא הפרנסה שתהיה לו ממנה. ועל כן אם יכין מוצר אך לא המוצר המבוקש, נמצא מפסיד פעמיים, א. שבעצם העבודה שעבד לא עבד בשמחה ובחשק (ופעמים אף יגע לריק). ב. שלא קיבל שכרו מאת בעל הבית דהרי לא עשה את המוטל עליו.
לא כן באדם העובד את השם יתברך, עמל בתורה ומקיים מצוות, שאז אף אם לא ישיג את התכלית הנרצית, בוודאי שיזכה לקבל שכרו כפול הן בעצם השמחה הגדולה וההנאה הרוחנית שיש לו בקיום המצוה והן בכך שהואיל ועמל בוודאי שיקבל את כל שכרו נאה ומושלם מאת השם מן השמים, אף אם לא ישיג את התכלית הנרצית, כי הקדוש ברוך הוא משלם גם על העמל וגם על התוצאה.[27]
ב. כל דבר גשמי הוא בר חלוף ועתיד לכלות ולאבד מן העולם ותיכף בעבור זמנו יתבטל ממציאותו, אולם לימוד התורה וקיום המצוות הם היחידים שקיומם הוא נצח נצחים, ומהם תתקיים נשמת האדם בחיי הנצח, על כן ראוי לאדם לקבוע את שמחתו האמיתית דוקא בדברים אשר יסייעוהו נצח נצחים מאשר לקבוע שמחתו בדברים כלים נפסדים ואובדים ואין מועילים לאדם מאומה בחיי עולם, שכל מהותם הוא דוקא להמקיים את התכלית שלשמה בא לעולם הזה, ובעסוק האדם בדברים הנצחיים, בוודאי שיש לו לשמוח שמחה אמיתית.
ולתוספת ביאור כתב רבינו האריז"ל הקדוש (ספר הליקוטים, פרשת בשלח – ד"ה 'ויהי בשלח פרעה') שמכל לימוד תורה שלומד האדם בעולם הזה לשם שמים נעשה מזון לנשמתו בחיי הנצח, ומכל מצוה שמקיים בעולם הזה נעשה מלבוש לנשמתו להתלבש בו בחיי הנצח, ורק מלימוד התורה וקיום המצוות שיקיים האדם בעולם הזה יתקנו לו מזון ומלבוש כראוי לו לפי כבודו, על כן יש לאדם לשמוח בכל מאודו בקיום כל מצוה ומצוה ובלימוד כל מילה של תורה, שבזה הוא מתקן ומכין את מקומו ואת מזונו לחיי הנצח, ורק מי שטרח בעולם הזה הדומה לערב שבת הוא יאכל בשבת והיינו בעולם הבא הדומה לשבת, ומי שלא טרח בערב שבת והיינו מי שלא טרח ללמוד תורה לשמה ולקיים המצוות בהיותו בעולם הזה המשול לערב שבת, מה יאכל בשבת? וממה תתקיים נשמתו שם?
על כן כל אשר נגעה יראת השם בלבו יראה לחוס על נפשו ולעבוד את בוראו בשמחה ובטוב לבב, ולא יעבור עליו יום אחד מימי חייו בעולם הזה מבלי לימוד תורה לשמה, וקיום המצוות אם מעט ואם הרבה, שבזה מקיים את התכלית שלשמה בא לעולם.
גם ידע האדם נאמנה כי בכח זה שישמח ויתלהב לבו בעבודת האל יתברך, בלימוד התורה ותפילה ובקיום כל המצוות, יזכה שתיתוסף הארה גדולה בנשמתו ויתעורר בקרבו תשוקה רבה להתדבק בקונו יתברך, ועל ידי זה יזכה לחסות בצל כנפי שכינתו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, לאור באור פני מלך חיים…
[1] כתב רבינו שלמה לוריא זיע"א (ים של שלמה – גיטין פרק ד אות סו), וז"ל:
שמעתי על מהר"ם מרוטנבר"ק זכרונו לברכה, שהיה תפוס במגדול אייגזהם כמה שנים, והשר תבע מן הקהילות סך גדול, והקהילות היו רוצים לפדותו, ולא הניח, כי אמר אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם.
ותָמֵהַּ אני, מאחר שהיה תלמיד חכם מופלג, ולא היה כמותו בדורו בתורה ובחסידות, ושרי לפדותו בכל ממון שבעולם, ואם מרוב ענוותנותו לא רצה להחזיק עצמו כתלמיד חכם מופלג, מכל מקום היה לו לחוש על ביטול תורה, כאשר כתב בעצמו, שהוא היה יושב בחושך וצלמות, בלי תורה ואורה, והיה מקונן שלא היו אצלו ספרי הפוסקים והתוספות, ואיך לא היה חש לעוון ביטול התורה, מאחר שרבים צריכים לו.
ובוודאי דעתו היה, שאם יפדו אותו, אם כן יש למיחש שלא יעשו כן כל השרים לתלמיד חכם המופלג שבדור, בעבור רוב הממון, עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם, ותשתכח התורה מישראל. כי גם שמעתי שהיה בדעת אותו הצורר לתפוס גם הרא"ש תלמידו, ונודע לו, וברח לטוליטילא, ונצול ברחמיו וברב חסדיו.
[2] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר כך (בצור ירום – ליקוטי אמרים, חלק א עמוד 561, מהדורת תש"פ):
מספרים על אחד מגדולי החסידים – רבי הלל מפאריטש, שעוד בהיותו צעיר הוא חיבר כמה ספרים בנגלה. הוא היה עילוי גדול, והיה יודע את כל הבבלי והירושלמי וארבע טורים על לשונו, אחר כך הוא למד זוהר וקבלה, והיה בקי בהם על לשונו בעיון רב מאוד. כל עוד שהוא לא הכיר את בעל התניא הוא הלך בהרגשה שהוא צדיק. יום אחד הזדמן לידיו ספר התניא, לאחר שהוא למד את הפרק הראשון של התניא, הוא אמר על עצמו 'ודאי שאינני צדיק, הלואי שיזכני ה' להיות בינוני'. ואז הוא חיפש מיהו המחבר של הספר, וכך הוא זכה להתקרב לחסידות חב"ד, ונעשה לאחד מגדולי המשפיעים…
רבי הלל מפאריטש זכה בכח לימוד החסידות למעלות נשגבות, ובענין זה מסופר כך: פעם ביקש החסיד המפורסם רבי הלל מפאריטש מרבו ה'צמח צדק' מליובאוויטש שימסור שיעור בחסידות.
והצמח צדק השיב: רבי הלל, אתה יודע כמה קשה לי לדבר.
ורבי הלל התחנן: רבי, הרבי הקודם האדמו"ר האמצעי פירש את המאמר: אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו. שהכוונה היא, אילו לא נתן לנו את התורה בדיבור אלא רק בהרגש, במחשבה – דיינו.
רבי! אני רוצה את ה'מחשבה' של החסידות.
ה'צמח צדק' שקע במחשבות, אחר כך לבש את כובעו המיוחד לו לאמירת חסידות, וישב איזה זמן וידו על עיניו ו'אמר חסידות' במחשבה.
ואחרי שגמר לחשוב, יצא רבי הלל, אסף את החסידים וחזר על החסידות שאמר הצמח צדק במחשבה!… (ר' הלל מפאריטש – סיפורים, עמוד 19).
[3] על אבותינו ועל יחוסם (עמוד 601).
[4] כידוע דבכלל החיטה והשעורה, ישנם עוד שלשה מינים, והם: כוסמין, שיבולת שועל ושיפון. ובמנחת חינוך (מצוה צא – ד"ה וידוע דבכלל), הביא שנחלקו המהרש"א והפני יהושע, האם גם הם חייבים בביכורים או לא… עיי"ש.
[5] כתב הרמב"ם (הלכות ביכורים פ"ג הי"ב), וז"ל: 'ומניחו בצד המזבח, בקרן דרומית מערבית, בדרומה של קרן'.
[6] וזה לשון הרמב"ם (ספר המצוות – מצות עשה קכה): היא שציונו להוציא הביכורים ולהביאם למקדש, והוא אומרו יתברך: "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלהי"ך" (שמות כג, יט)…
[7] וזה לשון הרמב"ם (ספר המצוות – מצות עשה קלב): היא שציונו לספר טובותיו אשר הטיב לנו והצילנו, ומתחיל בענין יעקב אבינו ומסיים בעבודת המצריים וענותם אותנו, ולשבחו על כל זה, ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיביא הביכורים…
[8] הדברים הבאים מבוססים על דבריו של הילקוט 'מעם לועז' (כי תבוא כו, ד־ז).
[9] וזה לשון ה'מדרש אגדה' (בראשית לה, ח): 'וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה' – אמה של רבקה.
[10] וזה לשון רש"י (בראשית לא, נ): בנותי בנותי – ב' פעמים, אף בלהה וזלפה בנותיו היו מפילגש.
[11] לבן היה איש זקן. מאז שאליעזר היה בבית אביו בתואל, חלפו תשעים ושבע שנים. ורבקה היתה אז בת ארבעה עשרה שנה (יבמות סא: תוספות ד"ה וכן הוא אומר), ובפשטות המקראות משמע שהוא היה יותר מבוגר ממנה…
[12] וזה שאנו אומרים בהגדה של פסח: צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל!
לבן לא ביקש כח עבודה זול, לבן ביקש לעקור את אמונתו של אברהם מן העולם.
[13] וזה לשון הגה"ק רבי יצחק ווייס זיע"א (שיח יצחק – על התורה, עמוד לב): 'בתפילה אנו אומרים 'יעקב ובניו ינוחו בו', אף על גב דגם האבות שמרו שבת, אבל לא היו מצווים ועושים. והנסיון היותר גדול לשמירת שבת היה ליעקב, יען לבן פיתה אותו בכל מיני פיתויים שלא להיות משובתי שבת'.
[14] כתב הגה"ק רבי אהרן רוט זיע"א (אמרי אהרן, תולדות – עמוד לב), וז"ל: 'לבן היה מקור הסטרא אחרא, ורצה והשתדל כל יום על שס"ה (563) אופנים לנטות את יעקב אבינו ע"ה מעבודת ה' יתברך'.
[15] בשנת מאה ושלשים לשבת ישראל במצרים חלם פרעה והנה הוא יושב על כס מלכותו וזקן אחד, אשר מאזנים בידו, ניצב לפניו. נטל הזקן את המאזנים ותלה אותם לפני המלך. ואחר אסר את כל שרי מצרים ונכבדיה וכל זקני הארץ והטילם על כף מאזנים אחת, ועל כף המאזנים השניה הניח טלה קטן. הכריע הטלה את כף המאזנים השניה.
השתומם פרעה והשתאה מאוד נוכח המראה הזה ולא יכל להאמין למראה עיניו. וייקץ פרעה והנה חלום. נתפעמה רוחו בקרבו ולא יכול לשקוט ולנוח. על כן כינס את חכמיו ועבדיו וסיפר באזניהם את דבר חלומו.
שאלם פרעה: הלא תאמרו לי מה פשר החלום אשר חלמתי? ענהו בלעם בן בעור: אדוני המלך, רעה גדולה צפויה לארצך מידי העברים. כי בן יוולד להם והוא יחריב את כל מצרים, ישחית את כל יושביה ויוציא את ישראל ביד רמה ובזרוע נטויה. לכן יטכס אדוני המלך עצה מה לעשות במושיעם של ישראל. ובכך תפר את תקוות בני ישראל ואת תוחלתם, לפני בוא הרעה.
שאל המלך את בלעם: עוץ נא לי כיצד אתגבר על הצרה הקרֵבה לבוא, שהרי כבר גזרנו עליהם שלא ירבו ולא הצלחנו, ובמה נוכל להם?…
ענהו בלעם: לא יוכל המלך להתגבר על היהודים. אם בלהבת אש תאמר להמעיטם – לא יצליח בידך שהרי כבר מילט אלקיהם את אברהם אביהם מתוך האש באור כשדים.
אם בחרב תאמר להשמידם – הלא יצחק אביהם ניצל ממנה ונשחט איל תחתיו. ואם בעבודת פרך וקושי תאמר להמעיטם – לא תוכל להם, כי יעקב אביהם עבד את לבן בכל עבודה קשה ולא אונה לו כל רע.
על כן אדוני המלך, הסכת ושמע לדברי. אם על המלך טוב, יצוה להשליך את ילדיהם אשר יוולדו להם מהיום הזה ואילך אל המים. ובזה תוכל למחותם מעל פני האדמה, כי לא נוסה אחד מהם ומאבות אבותיהם בדבר הזה.
ישרה עצת בלעם מאוד בעיני פרעה ובעיני כל שריו ועבדיו ונמנו וגמרו להטביע את הילדים במים.
אמר פרעה: אלוקי ישראל לא יוכל להיפרע מאתנו, שהרי מנהגו לשלם מדה כנגד מדה והוא כבר נשבע לנח שלא יביא מבול לשחת את הארץ.
ואולם טעות היתה בידי פרעה, שכן נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא מבול על כל העולם, אבל על אומה אחת וארץ אחת יביא. ואכן סופם של המצרים היה שבקדרה שבישלו בה נתבשלו – הם טיבעו את ישראל במים, לפיכך ירדו כאבן במצולות. במדה שמדדו לישראל נמדד להם… (אוצר אגדות התורה, חלק ב – עמוד קלב והלאה).
[16] שהרי מתחילה ציוה משה לנשיאי ישראל להרוג את כל הנצמדים לבעל פעור, ונשיאי ישראל היו שמונים ושמונה אלף, וכל אחד מהם הרג שנים (רש"י – במדבר כה, ה) – הרי מאה שבעים וששה אלף איש. ולאחר מכן כשאֵירע מעשה זמרי מתו במגפה עוד עשרים וארבעה אלף איש – הרי סך כל המתים באותו יום מאתים אלף איש.
[17] נפש היהודי היא מציאות רוחנית של קדושה, וכאשר היא מעריצה טומאה, היא לוקחת אותה בשבי ומתעללת בה, והתעללות הזו גורמת לנפש לחוש שפלה, בזויה ומרוסקת…
[18] כתב הגה"צ רבי שמשון דוד פינקוס זיע"א (שערים בתפילה – עמוד מג), וז"ל: והנה מצב זה שכיח מאוד, שהאדם במר נפשו אינו יכול לפתוח פיו בתפילה, ופעמים הוא מגודל צערו ושברון לבו, ופעמים הוא מפני שמרגיש שעומד בריחוק גדול מבוראו ואינו ראוי להתקרב אל הקודש, ובין כך ובין כך מפסיק להתפלל.
אבל הט אזניך למה הדבר דומה, משל לאחד שמחפש מטמון של סנפירינון, וחופר באדמה כאן וכאן בחפשו את המטמון, והנה הגיע למקום שהאדמה קשה כל כך עד שאינו יכול לבקוע אותה בשום אופן, ומנסה ומנסה ואינו יכול, מה עושה? הולך משם לחפש ולחצוב במקום אחר…
אי, שוטה שבעולם! הרי הגעת לסנפירינון עצמו, וזה לך האות – שאינך יכול לחצוב בו, אל תסור מכאן עד אם ידעת איך להביא המטמון אליך הביתה.
כן הדבר הזה, אם הגעת לשברון לב, כאילם לא יפתח פיו בתפילה מגודל הצער, הנה המטמון הנכסף לפניך, התפילה היפה ביותר – הצעקה. צעק לה' באמת, מעומק הלב באמת…
[19] הובאו דבריו בגליון 'אליבא דהלכתא' (חוברת פא – עמוד ו).
[20] והמשיך רבי בנימין רבינוביץ זיע"א וכתב (שם): בגמרא הקדושה (שבת קמו.) איתא: אמר רבי יוחנן, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן – והיינו שבסבלות מצרים נפסקה זוהמתן, אך תכלית פסיקת הזוהמא נגמרה במעמד הר סיני.
וזה שאמר רשב"י (ברכות ה.): שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן: תורה, וארץ ישראל והעולם הבא. תורה מנין? שנאמר: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו" (תהלים צד, יב) – ואם כן, סבירא ליה לרשב"י דכל עיקר שעבוד מצרים הוא רק להעביר הזוהמא כדי שיהיו ראויין לקבל תורה בטהרה…
[21] השבת היא המתנה היחידה שקיבלנו בלי יסורים, אך בכל זאת צריך לטהר את הרגש כדי ליהנות מהמתנה הזו. וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, כי תשא – מאמר ג):
בפרשת כי תשא, נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" (שמות לא, טז).
תיבת 'לדורותם' שבפסוק כתובה בתורה בכתיב חסר – 'לְדֹרֹתָם' – ועל כן ניתן גם לנקד אותה 'לְדִּרָתָם' מלשון דִּירָה. לפי זה מבאר הזוהר הקדוש (תיקוני זוהר – תיקון מח דף פה ע"א) וזו לשון קדשו:
מאי 'לדורתם'? זכאה איהו מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי ליבא, ואתפני מתמן יצר הרע דאיהו חילול שבת. ובהמשך הדברים מוסיף הזוהר הקדוש: זכאה איהו מאן דנטיר דירה לשבת – דאיהו ליבא, דלא אתקריב תמן עציבו דטחול וכעס דמרה.
ביאור דברי הזוהר הקדוש: כדי לזכות לקדושת השבת לא מספיק שאדם רק יזהר שלא לחלל את השבת בעשיית מלאכה האסורה בשבת וכיו"ב, אלא האדם צריך גם להכין דירה ראויה לשבת הקדושה בתוך שני בתי לבו, דהיינו לא רק בחלל הימני שבלבו שהוא מקום משכן הנפש האלקית, אלא גם בחלל השמאלי שבלבו שהוא מקום משכן הנפש הבהמית.
ואומר הזוהר הקדוש שכדי שהלב של האדם יוכל לשמש כדירה לקדושת השבת והיא תסכים לשרות בתוכו על האדם להשתדל לפנות מלבו במיוחד שתי מדות רעות: מדת העצבות הבאה מהטחול, ומדת הכעס הבאה מהמרה, כיון שלפי סודם של דברים שתי המדות הרעות הללו חשובות ממש כחילול השבת וגורמות לקדושת השבת להסתלק מהאדם.
ונבאר זאת בפרטות:
בנוגע למדת העצבות, כתב האור החיים הקדוש בפרשתנו על הפסוק 'ושמרו בני ישראל את השבת' הנזכר למעלה, וזו לשון קדשו:
עוד יתבאר על פי דבריהם ז"ל (ביצה טז.) שאמרו שביום שבת באה נשמה יתירה לישראל… וענין נשמה זו היתירה רמזו מקומה רבותינו באומרם: מתנה טובה בבית גנזי (שבת י:), וידוע הוא מקום הנקרא גנזי המלך, שהוא בחינת עולם עליון, ונשמה זו מחצבה שם היא, ולזה תקרא שבת, כאומרם: ושבת שמה (שם), כשם העולם שממנו היא, שנקרא עולם שכולו שבת (תמיד לג:). ועולם זה אין בו עצבון ועליו לא בא כדבריהם בו אלא עונג ושמחה, ולזה ציוה ה' להרחיק ביום שבת כל אותם בחינות החול, המלאכה והעינוי, כי באחת מהנה תיגעל הנשמה משבת בקרב איש. והוא מה שציוה ה' באומרו: 'ושמרו בני ישראל את השבת' פירוש, נשמה הנקראת שבת.
מדבריו הקדושים נמצינו למדים, שהנשמה היתירה הבאה לאדם בערב שבת – אשר היא בעצם קדושת השבת שבה עוסקים אנו – אינה מסוגלת לסבול את מדת העצבות והיא לא מוכנה בשום אופן לשכון בתוך לבו של אדם שהוא עצוב, כיון ששרשה של הנשמה היתירה הוא מהעולם העליון הנקרא 'שבת' שבו יש רק שמחה ועונג, כמו שנאמר: "עוז וחדוה במקומו" (דברי הימים־א טז, כז).
על כן, כל מי שרוצה לזכות שהיא תסכים לשכון בתוך לבו חייב לספק לה את מה שהיא רגילה לקבל במקום שממנו היא באה, דהיינו שמחה ועונג, ולהרחיק את העצבות בתכלית. וגם אם צצות לפניו הרבה סיבות בשבת קודש להיות עצוב, ידע נאמנה שזו עצת היצר הרע הרוצה לאבד ממנו את קדושת השבת, ולכן לא יפול ברשתו, אלא יתגבר בכל כחו על הנסיונות הללו ולא יתן לשום סיבה בעולם לגרום לו להסיר מלבו את השמחה ביום שבת קודש.
ובנוגע למדת הכעס, מבואר בהמשך דברי הזוהר הקדוש הנ"ל שכל מי שכועס בשבת נחשב כמבעיר אש ביום שבת, ועובר על מה שנאמר בתורה: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה, ג).
לכן כל מי שרוצה שקדושת השבת תסכים לשכון בתוך לבו מוכרח לסלק מלבו את מדת הכעס לפחות ביום שבת. וגם אם היצר הרע מערים על האדם קשיים רבים בדבר ומזמן לפניו בזמן סעודת שבת או בזמן התפילה בבית הכנסת וכיו"ב סיבות רבות לכעוס, בכל זאת יתגבר על כך בכל כחו וישתדל להיות סבלן גדול ביותר ביום שבת הן עם ילדיו והן עם אשתו והן עם כל אדם בעולם, וישתדל להרחיק את המחלוקת ולרדוף את השלום ביום שבת, בבחינת: "בקש שלום ורודפהו" (תהלים לד, טו), כדי שלא יבוא חלילה לידי כעס ביום שבת ויפסיד לעצמו את קדושת השבת.
וכשאדם זוכה להכין דירה ראויה לשבת הקדושה ומארח את השבת בביתו ובתוך בתי לבו בכבוד גדול ובשמחה ובעונג, גם השבת הקדושה משיבה לו טובה תחת טובה, ומשפיעה לו שפע של חיים ובריאות ופרנסה טובה וקדושה עליונה לכל ששת ימי החול. כמבואר בזוהר הקדוש (יתרו דף פח ע"א) דההוא יומא (יום שבת) מתברכאן מיניה כל שיתא יומין.
וכן רמזו זאת חז"ל (גיטין עז.) באומרם: חד בשבא ותרי ותלתא – בתר שבתא. ארבעה וחמשא ומעלי שבתא – קמי שבתא, והיינו ששלשת הימים הראשונים של השבוע מקבלים את השפע שלהם מהשבת שעברה, ושלשת הימים האחרונים של השבוע מקבלים את השפע שלהם מהשבת הבאה, וכמו שייסד רה"ק ר' מסעוד אביחצירא זיע"א (אביו של הבבא סאלי זיע"א) בפיוט 'מזמור שיר ליום השבת' שהתחבר על ידו ברוח הקודש: 'סגולת שבת יקרה, משפעת בימים ששה, שלש משבת שעברה, ומן הבאה שלשה'…
והנה, מבואר בספרים הקדושים בשמו של הגה"ק רבי מנחם מענדל מרימנוב זיע"א, שמצות השבת היא סגולה עצומה להינצל מיצר הרע, ויתירה מזאת, עצם הזכרת תיבת 'שבת' בפה אפילו בימות החול מסוגלת להציל את האדם מיצר הרע, כיון שמבואר בזוהר הקדוש (יתרו דף פח ע"ב) שתיבת 'שבת' היא שמו של הקב"ה, ועצם הזכרת שמו של הקב"ה מסוגל להציל מיצר הרע.
לכן היה מנהג בארצות אשכנז שכאשר היו רואים בשמחת חתן וכלה שהיו בריקודים התערבות של גברים ונשים היו כולם צועקים: 'שבת', 'שבת', 'שבת' וכו', כי היתה קבלה בידם שעצם הזכרת תיבת 'שבת' מסוגלת להציל מהיצר הרע. וכן כל אדם שבא לפניו נסיון קשה בשמירת הקדושה וכיו"ב ויצרו מתגבר עליו ביותר, יזכיר בפיו פעמים רבות את תיבת 'שבת' אפילו ביום חול, ודבר זה יחדש בו כחות גדולים להתגבר על יצרו.
משום כך נוהגים אנו בכל יום בתפילת שחרית באמירת מזמורי 'שיר של יום' למנות את ימות השבוע עם הזכרת יום השבת ('היום יום אחד בשבת', 'היום יום שני בשבת' וכו'), מלבד מה שאנו מקיימים בכך מצות עשה מן התורה של "זכור את יום השבת" (שמות כ, ח) כפי שכתב מרן הבן איש חי (שנה ראשונה, פרשת כי תשא – אות יז) בשם הספרי, נוסף על כך, בעצם הזכרת השבת מיד בבוקרו של כל יום אנו מקבלים כח עצום להתגבר על היצר הרע במשך כל אותו היום… (עיין עוד שם באורך, בדבריו הקדושים).
[22] בספר השל"ה הקדוש (עשרה מאמרות, מאמר החמישי – אות ג) כתב כך:
שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין… והר"ן בדרשותיו (בדרוש העשירי) נתן טעם לשבח על זה, כי כשהאדם בימי שלוה אינו מכיר ובוחן הדברים על אמיתתן מפני הדמיון הנטוע באדם כו', שהוא טורדו ומראה לו תמיד העולם הזה ותאוותיו. אבל כאשר צר לו, אינו יכול לפתותו על דרך זה, ולפיכך מכיר האמת על בוריה, ומבקש ה' לא להימלט מהצרה לבד אלא בכל לבבו ובכל נפשו, שהשכל נוטה למה שבטבעו לנטות כשאין לו מונע כו'.
וזהו סוד יסורין של אהבה, כי אי אפשר לאיזה צדיק, שעם היות שאיננו חוטא והוא מקיים המצות כולן, שלא יטרידוהו מעט תאוות העולם מהתדבק בבוראו. ומפני זה השם יתברך מביא לפעמים יסורין על הצדיקים אף על פי שלא נכשלו בעבירה, אלא כדי שיוסיפו להתרחק מענייני העולם הזה ושלא יתפתו אליו כלל…
[23] וזה לשון השל"ה הקדוש (בהעלותך, תורה שבכתב – אות יד):
במסכת ברכות (ה.) תניא רשב"י אומר, שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנו אלא על ידי יסורין, תורה ארץ ישראל עולם הבא וכו'. לכאורה קשה, הלא סברת רבותינו ז"ל לענין דינא הוא, הנותן בעין יפה נותן, ולמה נתנו על ידי יסורין. וזה אינו קושיא, כי היסורין ממרקין את החומר ומזככין אותו לקבל דביקות עליון, על כן באו יסורין מדוגמת המתנות…
[24] אמר הרבי הרש"ב: קריאת שמע שעל המיטה היא בזעיר אנפין (בצורה מזערית) כהוידוי שבטרם צאת הנפש מהגוף. אלא שאז עוזבים לגמרי את היריד, תם המסחר של 'היום לעשותם', ובקריאת שמע שעל המיטה שבכל לילה עדיין נמצאים בעיצומו של היריד, ועוד אפשר לפעול… (היום יום – ו' כסליו).
[25] בן לאשרי ברכה משולשת (כי תבוא, ד"ה 'והיה כי תבוא' – דרוש).
[26] והבאנו את דבריהם באריכות רבה בספרנו חלב הארץ (חלק ג, עמודים א-קו), עיין שם באריכות ותחכם.
[27] ונביא פנינה מאירת עינים:
בדרשה שנשא הגה"צ המשגיח רבי יחזקאל לווינשטיין אמר את הדברים הבאים (הובאו דבריו בספר במחיצתם של גדולי התורה (חלק ב – עמוד 774) לגאון רבי שלמה לורינץ):
עלינו להיות שמחים ומרוצים ממצבנו הרוחני, אכן אדם חייב לתבוע ולדרוש מעצמו רבות ולא להסתפק במה שהשיג, אבל אין זה סותר לכך שחייב להיות מרוצה ושבע רצון מעצמו.
המרוצה ושמח בחלקו יכול להגיע לשלימות, ראשית העבודה המוטלת עלינו להיות שבעי רצון במצבנו ובמעמדנו הרוחניים. השמחה והעונג מגבירים רצון להוסיף ולעמול בתורה ולכן יזכה לברכות מהקב"ה.
כאשר האדם שבע רצון, אין לו מקום למדות רעות. כל המדות הרעות יסודם ומקורם בחוסר שביעות רצון. 'הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם' (אבות פ"ד מכ"א) – מפני שסבור כי אין לו כלום, אזי מתפרצות מתוכו המדות הרעות.
כאשר מרגיש בקרבו חסרון ואי שקט נפשי, אין שביעות רצון אופפת אותו, וכדי להשקיט את ההתמרמרות בקרבו, מנווט את מחשבותיו לשנאה ולקנאה וכדומה. ואף קנאת הסופרים בה שרוי, נהפכת לקנאה עמוקה.
כל המדות מקורן ברגשות אשמה ואי שביעות רצון, ואזי דומה בעיניו שעל ידי השנאה והקנאה בזולתו ירגיע את נפשו המאוכזבת.
וחכמינו הקדמונים שהכירו את נפש האדם, וכל כחותיה טבעיה ונטיותיה היו גלויים לעיניהם חששו מכך, ולכן היו משתדלים לגרום לנפשם שתהיה שבעת רצון.
וזה הענין שהיו משננין לעצמם דברים (עיין ברכות יז. – מרגלא בפומייהו דרבנן וכו') כדי להביא עצמם להרגשות של סיפוק ושביעות רצון ושלא יתקנאו בחבריהם. כי רצו שתהיה שלימות במעשיהם, ולא יתערב בקרבם איזה הרהור דל של קנאה באיש העולם הזה, ויביאהו הרהור זה לאי שקט נפשי, שאחריתו לא תשוער, כמו שביארנו. ולכן עשו עצות ותחבולות בהתבוננות זו להגביר שמחה וצהלה בלבם.
יסוד זה מתגלה לנו בתחילתה של התורה. "ויאמר ה' אל קין: למה חרה לך ולמה נפלו פניך?" (בראשית ד, ו) הנה קין חרה לו ולא היה שבע רצון ממצבו, ולכאורה הרי אי שביעות רצונו היתה מפאת דרישה לרוחניות, ואם כן, הרי זה מדרגה עליונה בהיותו שואף ומבקש להשיג מעלות רבות?!
ואף על פי כן ראינו שהקב"ה תובע אותו על כך ומורה לו שמצב זה של נפילת הפנים אינו הדרך הנכונה, ולהיפך, זו היתה תחילת נפילתו של קין, וסופו יוכיח – שנעשה לרוצח אחיו שהיא השפלות הגדולה ביותר…
ואם לא היה קין מתמרמר על מצבו, ומקבל בשמחה, לא היה יורד ומגיע עד להיותו רוצח, כי זאת למדנו, שבכל מצב ומצב שנמצא בו האדם – חייב לקבלו בשמחה וברצון.
השלוה ושביעות הרצון היא עצה ותקנה טובה לאדם, ורק על ידה יוכל לזכות להצלחה!… (ועיין באריכות בספר אור יחזקאל, חלק ז דרכי העבודה – עמודים שפא-שפו).
