מאחד יצאו ארבע…
בפרשה שלנו, פרשת כי תבוא, נאמר כך: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶי"ךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (דברים כו, ה)…
ופירשו חז"ל (רש"י כאן), שהכוונה במילים: 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי' – הוא ללבן הארמי (חמיו של יעקב אבינו). ונקרא 'אֹבֵד אָבִי' – שביקש לעקור את הכל.
ולמרות שכאן הוא מוזכר בצד השלילי שלו, האמת שיש לו הרבה זכויות, שהרי ממנו יצאו כל עם ישראל! ונרחיב:
בספר יהושע נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־כָּל־הָעָם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵ"י יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָֽשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּֽרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַֽאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (יהושע כד, ב).
וביאר המקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי זיע"א (ליקוטי שושנים – ליקוט כד), וזתו"ד:
אמרו רבותינו הקדושים (סנהדרין ע:) 'עץ הדעת שממנו אכל אדם הראשון – היה עץ תאנה'.
וכמו ששורש החטא היה ב'תאנה' גם שורש התיקון החל מארבע נשמות הרמוזות במילה 'תאנה'.
'תאנ"ה' – ראשי תיבות של ארבעה אנשים: תרח, אברהם, נחור, הרן.[1]
ומארבע נשמות הללו, יצאו עם ישראל. ויש בזה הרבה להאריך, אבל אנו נתמקד כעת רק בחלקו של לבן:
נחור התחתן עם בתו של הרן ושמה מלכה. ונולדו להם שמונה ילדים: עוץ, בוז, קמואל, כשד, חזו, פלדש, ידלף ובתואל.
בתואל התחתן עם אשה ששמה לא ידוע ונולדו לו שני ילדים: לבן ורבקה.
רבקה התחתנה עם יצחק (בנו של אברהם) ונולדו להם תאומים: יעקב ועשיו.
לבן (אח רבקה) התחתן עם שתי נשים, אחת היתה אשתו ונולדו לו ממנה שתי בנות לאה ורחל, ואחת היתה פילגשו ונולדו לו ממנה שתי בנות זלפה ובלהה.[2]
ויעקב אבינו התחתן עם כל ארבעת בנותיו של לבן, והן: רחל, לאה, זלפה ובלהה. ומהן נולדו י"ב שבטי י"ה.
ונמצא שמאחד – לבן, יצאו ארבע – רחל, לאה, זלפה ובלהה.
אך למרות המעלה הזו, בסופו של דבר הוא הפסיד הכל, ו'הצליח' לקבל את התואר 'אֹבֵד אָבִי'…
והנה, למרות זאת, בפרשה שלנו נרמז תיקונו, ועל כך בשיחתנו…
אך קודם לכך כמה מילים על חודש אלול…
ארבעה חלקי התשובה
בשבת זו, פרשת כי תבוא, אנו מתחילים את חציו השני של חודש אלול, חודש שמעלתו גבהה ונשגבה מאוד.
ומעלתו של החודש נובעת מכך שבו מתגלה מדת הרחמים בשלימותה![3]
ומכח מדת הרחמים הקב"ה מתקרב לכל אדם, ופותח לפניו את שערי התשובה, ומסייע בעדו לשוב בתשובה שלימה.
ועל האדם מוטל לא לפספס את ההזדמנות שניתנה לו, ולנצל את קדושת הימים הללו להתעורר לשוב אל ה'…[4]
וזה הוא בסיס התשובה:[5]
ראשית – שיכיר האדם במציאות החטא. דרך משל: אדם שאוכל דברים אסורים, או שאוכל מבלי לברך, או שאוכל גזל, או ללא נטילת ידים… כל זמן שלא יכיר בחטא, הוא לא יכול, לעולם, להתחיל בתהליך התשובה.
ואז (אחר שהכיר בחטאו), מתחילה התשובה בפועל, והיא מורכבת מארבעה חלקים, והם:
א. עזיבת החטא.
ב. חרטה על העבר.
ג. וידוי – וצריך להתוודות בשפתיו ולהתוודות על חטאיו.
ד. קבלה לעתיד שלא ישוב עוד לכסלה.
ונמצא שענין התשובה הוא שני דברים: להפסיק לחטוא מעתה,[6] ולהתחרט על מה שהיה.
ובחרטה ישנם שני שלבים: חרטה בלב, וחרטה בדיבור הנקרא 'וידוי'.
ועתה אחר ההקדמה הזו נתחיל בפרשת השבוע….
מצות הבאת הביכורים
הפרשה שלנו פותחת במצות הבאת ביכורים לבית המקדש, מצוה שיכולים לקיימה רק מי שיש לו שטח אדמה בארץ ישראל.
וכך פירוש המצוה:
יהודי שזרע (או שיש לו) בשדותיו אחד (או יותר) משבעת המינים, שהם: חיטה, שעורה,[7] גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. עליו להיות עירני ולעקוב אחר תחילת הצמיחה.
וכאשר הוא מגלה את הפרי הראשון שצמח, הוא צריך לקושרו בְּגֶֽמִי ולומר: 'הרי אלו ביכורים'.
ולאחר מכן הוא היה לוקח את הביכורים ומניח אותם בתוך כלי מיוחד (העשירים השתמשו בכלי זהב וכסף, והעניים בסלים קלועים מערבה)…
בכל מחוז ומחוז היו מתכנסים כל מעלי הביכורים בעיר הראשית שבמחוזם, ובה היו לנים (ברחוב העיר, מחשש טומאה בבתים), והשכם בבוקר היו מכריזים: "קוּמוּ וְנַֽעֲלֶה צִיּוֹן אֶל־ה' אֱלֹהֵינ"וּ" (ירמיה לא, ה).
בראש תהלוכת העולים היה הולך שור שקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו, וכך, בליווי נגינת חלילים, עלו לירושלים. בהתקרבם לירושלים, יצאו לקראתם כהנים ולויים, וכולם יחדיו נכנסו לירושלים עד הר הבית.
כל אחד מבעלי מצות הביכורים נכנס לעזרה עם סלו על כתיפו, ואומר את הפסוק: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶי"ךָ כִּי בָאתִי אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַֽאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (דברים כו, ג).
אחר כך נותן את הסל לכהן שמניפו תנופה לפני ה', ולאחר מכן היה מניח את הפירות בצד המזבח,[8] משתחוה ויוצא. הכהנים היו מקבלים את פירות הביכורים, והיו אוכלים אותם, שהרי הם מאחד מכ"ד מתנות כהונה.
ובזה הוא קיים מצות הבאת ביכורים.[9]
ועתה עליו לקיים מצוה נוספת, והיא מצות 'מקרא ביכורים'.[10] ועניינה אמירת כמה פסוקים, ובהם, הוא מגלגל בקיצור את תולדות עם ישראל, ואת כל הקורות את העם במשך השנים הרבות. מרדיפתו של לבן את יעקב אבינו, וההדרדרות של עם ישראל במצרים ('וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים' – שעשו אותנו חטאים ורעים כמותם), ועד בניית בית המקדש…
והנה, הגם שהמצוה הזו נקראת 'מקרא ביכורים', מצאנו לרמב"ם (הלכות ביכורים פ"ג ה"י) שקרא לה 'וידוי ביכורים'.
וזה לשון קדשו: 'מצות עשה להתוודות במקדש על הביכורים בשעה שמביאם, מתחיל וקורא: "הגדתי היום לה' אלהי"ך כי באתי אל הארץ וגו' ארמי אובד אבי" (דברים כו, ג-ט), עד שיגמור כל הפרשה עד "אשר נתת לי ה'" (שם פסוק י)…
והענין הזה הוא פלא, הרי לפי מה שהתבאר, וידוי הוא על חטא. ואם כן מדוע מתוודים על הביכורים, והרי 'הבאת ביכורים' היא מצוה גדולה?[11]
ונמשיך להתבונן בפרשה…
על הארץ ועל האדמה
הפרשה שלנו פותחת בפסוק: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶי"ךָ נֹתֵן לְךָ נַֽחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (דברים כו, א).
וכאן ברצוננו להתמקד במילה: 'הָאָרֶץ'.
כשמתבוננים, רואים, שכלליות העולם שלנו נקרא בשם 'ארץ', וכמו שנאמר בתחילת התורה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי"ם אֵת הַשָּׁמַֽיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א).
ולאחר מכן מופיעה המילה 'ארץ' (בפרשת בראשית) עוד 34 פעם.
ולעומת זאת המילה 'אדמה' מוזכרת לראשונה ביום הששי של הבריאה. וכמו שנאמר: "וְאֵת כָּל־רֶֽמֶשׂ הָֽאֲדָמָה לְמִינֵהוּ" (שם פסוק כה)…
ואחר כך בפרק ב (שבספר בראשית) המילה 'אדמה' מוזכרת עוד שלש פעמים, והמפורסם שבהם הוא הפסוק: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִי"ם אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן הָֽאֲדָמָה" (שם ב, ז)…
ולפי זה יוצא, שלפעמים התורה משתמשת במילה 'ארץ', ולפעמים במילה 'אדמה'.
וגם בדברי חז"ל מצאנו כך, ואנו נפגשים עם השינוי הזה בכל יום. וכמו שאמרו במשנה (ברכות פ"ו מ"א):
'כיצד מברכין על הפירות?… על פירות הארץ אומר: בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר: המוציא לחם מן הארץ'.
וצריך להבין מדוע לפעמים משתמשים במילה 'ארץ', ולפעמים במילה 'אדמה'?[12]
ומדוע בפרשה שלנו השתמשה התורה במילה 'ארץ' – 'וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ'?
ארץ – טובה יותר
ומצאנו להגה"ק רבי יוסף חיים זיע"א שכתב כך:[13]
על פירות האילן מברכים: בורא פרי העץ, ועל פירות האדמה מברכים: בורא פרי האדמה, ומה שלא תיקנו לברך (על פירות האדמה) 'בורא פרי הארץ', הוא מכמה טעמים:
א. מפני כי שם 'ארץ' משובח יותר משם 'אדמה', שהרי 'ארץ' הוא מלשון 'ריצוי'.
ב. כי התורה התחילה בתואר 'ארץ', וגם בבריאת העולם נזכר שם 'ארץ' יותר פעמים מהתואר 'אדמה'.
ג. וגם נזכר שמו של הקדוש ברוך הוא עליה, דכתיב: "בראשית ברא אלהי"ם את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א), וכתיב: "ביום עשות ה' אלהי"ם ארץ ושמים" (שם ב, ד).
לכך כדי לחלוק כבוד ללחם שהוא משובח יותר מפרי האדמה, הזכירו בו לבדו שם 'הארץ' בברכת המוציא לחם מן הארץ, ושם 'אדמה' הניחו בברכת הפירות…
ונמשיך הלאה:
כתב הגה"ק רבי ישעיה יעקב הלוי זיע"א בספרו עצי עדן (תחילת פרשת כי תבוא), וזתו"ד:
בבריאת האדם נאמר: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִי"ם אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן הָֽאֲדָמָה" (בראשית ב, ז) – וביאור הענין, כי הגוף חומר קרוץ מן האדמ"ה, וידוע כי עיקר העבודה להפוך מדת החומר שהיא 'מן האדמה', שתהיה במדת הצורה שהיא הנפש ולזכך חומרו, וכמו שמצינו במשה ואליהו ושאר הצדיקים שנזדכך חומרם.[14]
וכן ידוע כי יש שני שמות לעפר, אחד נקרא 'אדמה', ואחד נקרא 'ארץ'.
והטעם לשינוי השם יובן על פי מה שאמרו במדרש:[15] 'למה נקרא שמה 'ארץ'? שרצתה לעשות רצון קונה'. והיינו, כי 'ארץ' נקרא על שם שרוצה לעשות פירות, להוציא מן הארץ, כמו שהיה רצון הבורא.
וכך אצל האדם. אם הוא מזכך את חומרו, ועוסק בתורה ובמצוות (שהם הפירות של האדם), אז חומר גופו מתעלה ממדרגת 'אדמה' למדרגת 'ארץ', על שם שרץ לעשות רצון קונו, ואז נקרא 'צדיק'.
ולכן נח שעמד איתן כנגד כל הנסיונות שבערו בלבבות אנשי דור המבול, נקרא: 'צדיק'. וכמו שאמר לו הקב"ה: "אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק" (בראשית ז, א) – ראשי תיבות 'ארץ'!
מה שאין כן כשאינו מזכך חומרו והולך אחר הגוף, נקרא 'עובד אדמה', כי כל עבודתו כדי ליהנות בעולם הזה הנמצא תחת השמש.
ולכן 'אדמ"ה', ראשי תיבות: "אַֽחֲרֵי דֶּֽרֶךְ מְבוֹא הַשֶּֽׁמֶשׁ" (דברים יא, ל), שכל יגיעתו היא בעולם הזה הנמצא תחת השמש.
ולפי זה יובן הפסוק הראשון של פרשתנו: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶי"ךָ נֹתֵן לְךָ נַֽחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (שם כו, א).
כידוע המילה 'וְהָיָה' היא לשון שמחה. ובשמחה ישנן מדרגות על גבי מדרגות, אך לשלימות השמחה אפשר להגיע רק כאשר מגיעים 'אֶל־הָאָרֶץ', שמצליחים לזכך את הגוף מכל וכל. ואז זוכים לשמחה באמת…
ולפני שנמשיך אנו חייבים לעצור לרגע…
החידוש של רב אהרן – ליב
כבר כתבנו כמה וכמה פעמים, שישנם באדם חמשה רבדים, והם (מלמטה למעלה): מעשה, דיבור, מחשבה, רגש ושכל.
ובנוסף יש את ענין 'התמונה', והוא 'הנראות' החיצונה של האדם.
ומשום מה, כאשר האדם מתעורר ומחליט שהגיע הזמן לעשות תשובה, הוא מיד מתמקד בשלשה חלקים החיצוניים של: מעשה, דיבור ומחשבה. ומתעלם משני החלקים הפנימיים־העיקריים, שהם: רגש ושכל.
והנה מלבד שתשובתו חסרה, שהרי גם הם חלק ממנו, הנה הוא מפסיד את האפשרות שלו להשיג טהרה. 'כי עיקר הטהרה היא ברגשות!'
וברשותכם נעתיק מספר חכימא דיהודאי – הגראי"ל שטינמן זצ"ל (עמוד 499). וזה לשונו:
נכנס תלמיד חכם אחד להרב שטינמן ושוחח עמו בסוגיא מסויימת בש"ס.
כשסיימו לברר את הסוגיא פנה התלמיד חכם להרב שטינמן וביקש לשאול משהו.
'בבקשה, שאל בני שאל' – הסתכל עליו רב אהרן ליב בשמחה של מצוה.
והוא שאל: עם ישראל בהיותם במצרים לא שינו את שמם, לשונם ולבושם, בדרך כלל כאשר מתדרדרים ברוחניות משנים את הבגדים, והם לא שינו כלום! אם כן משמע שנשארו בדרגה גבוהה. ואם כן כיצד זה מסתדר עם מה שנאמר שעם ישראל במצרים הגיעו עד מ"ט שערי טומאה?!…
האם היכרתם את ידו הצנומה של רב אהרן ליב, היד הצנומה, שמלבד עצמות לא ראו בה, העור הצפוד על היד – כמו ניילון דקיק העוטף שק עצמות.
כף היד הזו החלה לדפוק על השולחן.
כף יד המלומדת מלחמות.
בתחילה הוא דפק עם כל חמשת האצבעות. כדרכו נקישות מלאות בישוב הדעת. אחר כך שוב הרהר והתכופף מעט לעבר השולחן, ונקש על השולחן – כגנרל שדופק בעת החלטה לצאת לקרב. דפיקות החלטיות ובנחישות. וכה אמר:
וכי מ"ט שערי טומאה הכוונה ל… עבירה פלונית אלמונית כזו ואחרת?
מ"ט שערי טומאה, הכוונה ברגשות! ברגשות רעים! ישנם יהודים בעלי מעלה, אך ברגשות יתכן שהם… מ"ט שערי טומאה. מ"ט שערי טומאה! (נכשל ברגש של כעס וברגש של גאוה – בדברים איומים עד שפיכות דמים ועוד) כבוד, תאוות ממון.
התלמיד חכם לא הבין מה שאזניו שומעות – 'וכי ברגשות בלבד אפשר להגיע לטומאה עמוקה כל כך לעומקי הגיהנם, לטומאה בתוך טומאה, הלא ראש הישיבה אומר כאן היום חידוש גדול…' – פרצה התמיהה מפיו ללא מתכוין – 'וכי יכול להיות שזה הפשט במ"ט שערי טומאה שבמצרים?!'
הלא מעשים בכל יום כך! הלא מעשים שבכל יום! – אמר רב אהרן ליב ולא יסף, כמי שאומר, וכי זה חידוש? הרי זו מציאות שבכל יום!…
וכאמור לעיל, לרגש יש שורש והוא השכל…
השכל – שורש הרגש
עיקר חיי האדם מתנהלים בקומת הרגש. שם מתחוללים העליות והירידות, מיצוי הכחות (לטובה) או השממון והאבדון.
והדרך לשנות את הרגש הוא רק על ידי השכל.
כאשר יהודי מתבונן בעומק הבנתו (בדברים הקשורים לרגש), פעם אחר פעם, ההבנה הזו חודרת אל תוך הרגש ומשנה אותו!
וזה לטוב ולמוטב.
כאשר מתבוננים בספרי מוסר וחסידות, הרגש משתנה לטוב, הוא נהפך להיות אצילי ומרומם, מלא חיות ושמחה.
ואם, חלילה, מתבוננים, בכל מיני 'חכמות' שונות ומשונות (של אומות העולם וכדומה), הרגש משתנה לרע, והאדם נעשה רע, איגואיסטי, ומלא עצבות!
ועתה נחזור שוב על הפסוק: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶי"ךָ נֹתֵן לְךָ נַֽחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (דברים כו, א).
התכלית היא לזכות ולהגיע 'לארץ' – לרצון אמיתי! לרצות באמת לעשות רצון ה' יתברך.[16]
והכלל ידוע: 'אין דבר העומד נגד הרצון!'
ממילא אם נרצה – נצליח.
אך הבעיה שאין רצון. כמעט לאף אחד אין רצון אמיתי, ולכן נתקעים ומתבוססים בתוך תאוות העולם הזה ומדמוניו.
וכאמור, הדרך לעורר את הרצון הוא על ידי התבוננות והעמקת השכל, במוסר ובתורת החסידות.
ואז זוכים להגיע אל ה'ארץ' – שרץ לעשות רצון קונו.
ועתה נחזור ללבן…
מזימתו של לבן
בהגדה של פסח דרשו את המילים "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (דברים כו, ה) כך: 'צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל…
נכון. הבנתם נכון. לבן ביקש לחדור לתוך השכל של יעקב, ולהטביע בתוכו את השכל שלו!
ואם הוא היה מצליח – לא היה יותר מושג של 'עם ישראל'!
וברשותכם נרחיב:
בשיחה שמסר הגאון רבי צבי שפיץ שליט"א אמר כך:[17]
לבן היה אדם בעל גדלות רוחנית גבוהה מאוד, וכמה מההנהגות הקשורות בו נפסקו להלכה ולמעשה לדורות, וגם אמונתו של לבן בה' בולטת לאורך הפרשיות, ואף שהיו ברשותו תרפים בהם האמין לצרכים מסויימים, למרות זאת היה שם שמים שגור על פיו, כמו: "בוא ברוך ה" (בראשית כד, א), "מה' יצא הדבר" (שם פסוק נ), "ניחשתי ויברכני ה' בגללך" (שם ל, כז) ועוד…
אולם, למרות כל מעלותיו, הוא נשאר רחוק מהקדושה, ושמו נשאר חקוק לעד – 'לבן הרמאי'!
והסיבה לכך היא כי בלבן – השקר המתעטף באיצטלא שאינה ראויה לו. לבן הוא רמאי במהותו, אך מציג את עצמו כאיש לבן – חלק ותמים.
ישנה דרך רמיה, שמטרתה לרמות, לגנוב דעת הבריות, להסתיר ולהחביא ולכסות על מצפוני הלב. האדם המרמה עצמו, אף שהוא גונב את דעת הבריות, אין דעתו נתונה אל המִרמה עצמה, אלא לתוצאותיה, הוא אינו רואה במִרמה שיטה מהותית, אלא דרך להשגת מטרות.
לבן לעומת זאת הפך את המִרמה לשיטה, הוא שִכלל אותה לדרך חיים מהותית. הוא רואה בדרכו השִקרית – את דרך האמת, ובדרכו האמיתית של יעקב – את דרך השקר. הגישה של לבן הרסנית ומסוכנת, מחיקת הגבולות בין האמת לשקר, הפיכת המציאות על פניה מתוך שיטה, מהוה סכנה שאין כדוגמתה.
התבוננות בפסוקים תלמד כי מגמה זו נכונה בכל הליכותיו של לבן, ונביא דוגמא אחת: לאחר שיעקב עבד שבע שנים תמימות תמורת התקוה להינשא לרחל, נתן לו לבן את בתו לאה. על טענותיו של יעקב הוא משיב במשנה סדורה וצדקנית: "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" (שם כט, כו). כלומר, בין אדם לחברו במקומנו הוא ערך עליון, בלתי אפשרי לגרום צער לזולת, כשהדגש הוא על ה'במקומנו'. לא כמוך יעקב שאתה בא ממקום שבו אין מקפידים על בין אדם לחברו. יתכן שיש כאן גם רמיזה אפשרית ליעקב על לקיחת הברכות מעשיו והטעיית אביו יצחק. במקומנו על כל פנים אין עושים כך.
במחי דיבור הפך לבן את יעקב מנפגע לפוגע. ואת עצמו מבלתי הוגן ומוסרי, לאיש האמת, היושר והצדק…
שורש הכל – עין רעה
שורש הכשלון של לבן היה שכל מעוקם. ושכל כזה נקרא בלשון חז"ל: 'רע עין'. וברשותכם נרחיב:
לאחר שחטאו (האדם ואשתו) בעץ הדעת, נאמר: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּֽעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית ג, ז).
ופירש רש"י: 'וַתִּפָּקַחְנָה וגו" – לענין החכמה דיבר הכתוב, ולא לענין ראיה ממש, וסוף המקרא מוכיח.
וכתב הגה"ק רבי נתן מברסלב זיע"א, וז"ל:[18]
'רע עין' – היינו חכמות רעות שבאים על ידם לאפיקורסית וכפירות, כי אלו רעי העין אינם רוצים להקטין עצמן לצמצם שכלם נגד אבותינו ורבותינו הקדושים ולסמוך עליהם.
ולא די להם בזה, כי אם עוד עיניהם רעה על כל ההולכים בדרכי אבותינו הקדושים להתחזק תמיד בזכרון העולם הבא.
כי העובדי כוכבים הם מתגרין תמיד בישראל ועינם רעה עליהם עד שמשתלשל משם בחינת 'רע עין' אפילו בין ישראל בעצמן בכמה וכמה בחינות שאי אפשר לפרטם, אך כל אחד יוכל להבין בעצמו עד היכן מגיע פגם הרע עין…
ולבן היה בעל שכל מעוקם כל כך, עד שנפל למדרגת 'רע עין', והמשיך להדרדר עד שהגיע להיות בעל עין רעה בשלימות…[19]
וכאן אנו חייבים לעצור לרגע ולרענן את הזכרון.
בפרשת ויצא, למדנו שיעקב מגיע לחרן, לביתו של לבן, ומבקש לשאת את בתו רחל לאשה.
לבן מסתכל עליו ושואל: 'ונדוניא הבאת?'
'טוב, נו' – ממשיך לבן ואומר – 'מכיון שבאת לכאן עני ואביון, אני מוכן להסתפק ב-2555 ימי עבודה שתעבוד אצלי, ובתמורתם אתן לך את רחל לאשה'.
אלא שיעקב אשר הכיר היטב את חמיו לעתיד, לבן הארמי (הרמאי), חשש מאוד, ולכן הבהיר: אנחנו מדברים על רחל ולא על לאה!
ואנחנו מדברים על רחל בתך ולא על רחל אחרת ששמה כשם בתך!
ואם בדעתך להחליף את שמותיהן של בנותיך ולקרוא ללאה בשם רחל, הרי אני מבהיר מראש כי כוונתי לבתך הקטנה דוקא!
ולבן הסכים, וה'עסק' יצא לדרך…
שבע שנים עבד יעקב אצל לבן חמיו, כאשר הוא רועה את צאנו במסירות רבה, ביום ובלילה בשרב ובכפור… כעבור שבע שנים, ביקש יעקב את שכרו, ולבן חמיו הנפלא רימה אותו והביא לו את לאה…
יעקב דרש את רחל, ולבן אמר לו: אתה רוצה את רחל? בבקשה, תעבוד עוד שבע שנים. ויעקב הסכים, ועבד אותו שוב באותה נאמנות כבתחילה!
באותן שנים נולדו לו עשרה בנים קדושים וטהורים, והנה אחר ארבע עשרה שנות עבודה אצל לבן נולד לו בנו יוסף.
וכאשר נולד לו יוסף, פנה יעקב אל חמיו ואמר לו: דע לך חמי, כי אין רצוני לעזוב את ביתך מבלי לקבל את רשותך לכך, ועל כן אני מבקש עתה, שלחני ואלכה אל מקומי ואל ארצי, הנח לי לקחת את נשי ואת ילדי באשר שילמתי לך תמורתם בעבודה אשר עבדתיך זה ארבע עשרה שנה, והלא מי כמוך יודע באיזו מסירות עבדתי למענך במשך אותן שנים.
וכך מובא בספר על הפרשה (פרשת ויצא – עמוד קעד) להגאון רבי מאיר למברסקי, וז"ל:
לבן לא קיבל את בקשתו של יעקב ואמר לו, ניחשתי באמצעים השונים בהם עושה אני שימוש, בתרפים ובהליכה לקראת נחשים, והמסקנא הברורה אליה הגעתי הינה כי ברכה מיוחדת שורה בנכסי מאז הגעת אל ביתי, בעקבות שהותך במחיצתי, באשר צדיק אתה, אף בני נולדו לי רק לאחר בואך, באשר עד אז לא היו לי אלא בנות. לפיכך – המשיך לבן – מוכן אני לשלם בשכרך ככל שתקצוב עלי ובלבד שתשאר בביתי ועמך תשאר אף הברכה.
ויעקב עונה:
אני מוכן לעבוד אצלך תמורת צאן אשר אקבל בתמורה. וכך נכתוב בחוזה: תסיר מצאנך את כל הכבשים והעיזים אשר יש בהם חברבורות דקות בדמות נקודות לבנות ('נקודים'), או חברבורות רחבות בדמות טלאים ('טלואים'), וכן את הכבשים החומים.
ומעתה כל אשר יוולד מכאן ואילך, כל כבש או עז אשר יהיו נקוד או טלוא וכן כל הכבשים החומים יהיו שייכים לי, ואילו שאר הצאן יהא בחלקך, ואני אמשיך לרעותו בכל המסירות בה רעיתי את צאנך עד היום.
וממשיך יעקב ואומר ללבן: "וְעָֽנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי" (בראשית ל, לג).
וחמיו לבן, מסכים!…
שום דבר לא עזר…
ובאמת, אחרי שסיכמו ביניהם על השכר, ניגש לבן אל עדרי הצאן ו'שלף' משם את כל התיישים העקודים והטלואים ואת כל העיזים הנקודות והטלואות והוסיף לקחת (נגד התנאי) את אשר היה בו שמץ של לבנוניות וכמו כן את הכבשים החומים. ובזה שהוסיף ולקח את כל הכבשים שיש בהם גוון לבן או חום, מנע כל אפשרות שיוולדו ליעקב כבשים הראויים לחלקו.
יעקב שהבין היטב את המזימה, השיב לרשע מנה אחת אפים. מכיון שידע את סוד קדושת המחשבה, נהג כך: בתקופה בה מתעברות הצאן – לקח יעקב מקלות מכמה סוגים, ובהם מקלות עשויים מעץ 'לִבְנֶה' לח, מקלות העשויים מעץ 'לוז' עליו גדלים אגוזי לוז, וכן מקלות עשויים מעץ 'ערמון'.
במקלות אלו – פיצל יעקב פצלות, כלומר: קילף את קליפת העץ החיצונית וחשף את השכבה הלבנה אשר תחת לה, ואת אותם המקלות – הציב אל מול שקתות המים, הלא הן הבריכות בהן זורמים המים ומהן שותים העדרים, וכך, בעת ששתו הצאן מהשקתות – הן ראו את אותם המקלות ואת מראה הלבנונית אשר בהם, ובעקבות כך ילדו לאחר מכן ולדות שעליהם מראה לבנונית כדוגמת המקלות, כלומר: 'עקודים', 'נקודים', 'וטלואים'.
ולבן… לא נח, וכל פעם שהוא 'מריח' שהנה מתקרבת הצלחה לחתנו יעקב, מיד נכנס ללחץ, ומחליף את תנאי השכר, והכל כדי שיעקב יפסיד…
ובינתים, בני לבן, הגיסים של יעקב, מתחילים לדבר על יעקב דיבורי השמצה ושנאה, ולטעון שיעקב לוקח מהם את כל כספי הירושה…
הסבל של יעקב הולך וגובר, ואחרי עשרים שנה שהיה בבית לבן, קם יעקב אבינו ובורח מבית חמיו…
ועתה אנו עוצרים לרגע ומתבוננים שוב בפסוק שנאמר שש שנים לפני, בעת חתימת החוזה. "וְעָֽנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי" (בראשית ל, לג).
יעקב פונה ללבן ואומר לו:
אני יודע שעתה אתה כבר אבוד, השכל שלך שקוע בתוך טומאת הרמאות. ולכן אני לא מצפה ממך לחיים קלים.
אבל עוד יגיע זמן, 'בְּיוֹם מָחָר', שתזכה ליישר את השכל שלך, וכמו שמבואר בתחילת פרשת 'כִּי תָבוֹא', ואז תגיע לתיקונך…
עברו אלפי שנים מאז…
התנא שהתגרה בשטן
אחד מחבריו של התנא האלקי רבי יהודה הנשיא, היה התנא הקדוש פלימו.
פלימו מוזכר כמה פעמים בש"ס. ובמסכת קידושין (פא.) מובא התיעוד הבא:[20]
פלימו, התנא הצדיק והחסיד, הגיע לדרגות נפלאות בחסידות, עד שהכניע לחלוטין את היצר הרע. התנא ידע וחש, כי הצליח להתגבר על יצרו, ושוב לא פחד ממנו.
יתירה מזאת: פלימו היה אף מתגרה בשטן, ומדי יום היה מכריז: 'חץ בעיניך השטן! אינני מפחד ממך כלל!…
אבל השטן חרוץ הוא מאוד, אינו נח ואינו שוקט עד שמוצא אפשרות כל שהיא להכשיל יהודי בעבירה, או כדי לקלקל לפחות מצוה אחת ולטשטש את המחשבות לאיש מישראל, ולו רק פעם אחת.
בערב יום הכיפורים התחפש השטן לאביון חוזר על הפתחים, ודפק על דלת ביתו של פלימו.
אותה שעה הסבו בני המשפחה לסעודה המפסקת. אחד מבני הבית פתח את הדלת ומסר לידו של העני ככר לחם.
אך העני לא הסתפק בלחם וטען: 'ביום כזה, כאשר הכל יושבים בפנים, אוכל אני בחוץ?'
הכניסו אותו בני פלימו הביתה והכינו עבורו סעודה על שולחן קטן.
בכל זאת לא נראה עדיין אותו עני מרוצה: 'מדוע יאכלו כולם יחדיו, ואני אוכל לבדי?' – רטן.
פינו בני הבית מקום ביניהם גם להלך העני. והוא הסב לשולחן הגדול.
עתה התחיל השטן, המחופש בבגדי עני, להתנהג בצורה בלתי נעימה, עד שגרם לכל המסובים בחילה וגועל.
בתחילה העלימו ממנו בני הבית את עינם, אך לבסוף, כשהדבר נעשה לבלתי אפשרי, ביקשו ממנו מתוך נימוס, שיתנהג כראוי.
באותו רגע ביקש העני כוס וקיבלה, אך במקום שישתמש בכוס לשתיה, הוא ירק לתוכה.
שוב העירו לו בני הבית על התנהגותו – ואז קם העני ממקומו, ונפל על הקרקע כאילו מת.
מן הרחוב הסמוך החל להישמע קול קורא בחיל: 'פלימו רצח אדם!… פלימו רצח אדם!'…
פלימו לא התמהמה עד שתגיע יחידת הבילוש של משטרת רומי, והוא קם וברח…
אך השטן עדיין לא סיים את מלאכתו: הוא בא אחרי פלימו למקום המחבוא, ושוב נפל שם כמת – הפעם בדמות אחרת, כמובן.
פלימו הצטער מאוד. הדברים עגמו את לבו: שני מקרים כה מוזרים ביום אחד – בערב היום הקדוש?! וכי כל כך הִרבה לחטוא בשנה שעברה עליו?
כיון שראה השטן את פלימו בצערו הגדול, התגלה לפניו ושאלו: 'מדוע מתגרה אתה בי בכל יום?'
'מפני שזכיתי ותמיד התגברתי על כל תעלוליך' – השיב פלימו הצדיק.
'דע לך פלימו' – נענה לו השטן – 'כי אין זו הדרך הנכונה, ורק ה' יוצרי רשאי לגעור בי, כמו שכתוב: "יגער ה' בך השטן" (זכריה ג, ב).
ופלימו חזר לביתו לקבל את קדושת היום…
מעגלים נסגרים…
כאשר למד המקובל האלקי רבי מנחם עזריה מפאנו זיע"א את דברי הגמרא הקדושה הזו, גילו לו מהשמים שפלימו היה ניצוץ לבן, והוא אשר תיקן אותו.
וזה לשון קדשו (גלגולי נשמות – ערך פלימו):
'והענין כבר ידענו כי לב"ן הוא נב"ל ושניהם צרי עין כנודע, ועתה נתקנו ובאו בחסיד פלימו, ובא השטן להכשילו לראות היאחז צדיק דרכו עתה כראשונות בצרות עין, והראה עצמו כעני ועשה מה שעשה, לראות אם יגרשנו…
והיה פלימו רגיל לומר: 'גירא בעיניה דשטן', כי היה מכיר ערכו והיה אומר אל יסיתני השטן עוד, והכיר עצמו בחוזק הנדיבות כי אם דחֹה דחוני לא תדחה לי עוד…
וכנגד הצער שציער ליעקב ברודפו אחריו על כן בא השטן עתה לצערו'… עיי"ש באורך.
ומצאנו לגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א שכתב כך:[21]
חטאו של לבן נבע מפגם יסודי מאוד.
לבן חטא בצרות עין, בקמצנות. למדה הרעה הזאת, שאצל לבן, כמו אצל כל קמצן, היא כבר הרגל שנהפך לטבע, יש מקור במוחין מסתתרת מאחוריה תודעה מסויימת המטה להשתכנע שאין צורך להעניק לזולת. מבואר בחסידות שזוהי גישת ההצטדקות.
ההצטדקות היא ההיפך מן הצדקה. כאשר נותנים מתוך תחושה של ויתור, וטופחים לעצמך על השכם, נתינה יכולה להיחשב חסד, אבל אין לזה קשר לצדק. הצדקה היא הודאה שלעני ניתן בצדק את אשר ניתן, ומעתה כבר אין מקום לתודעה הראשונית שהמתאים ביותר הוא שהכסף יהיה אצלי, אדרבא אשרי שזכיתי להיות שומר הפקדון.
התודעה של לבן היא התודעה המתבקשת, הבוסרית, של הגביר הקלאסי. הלה אינו טורד עצמו בשאלה מדוע אחרים אינם זוכים למה שזכה הוא, אף אינו מניח שגורלו עשוי להיות כגורלם, אלא סובר שחלקו שפר עליו בצדק…
אמנם השכל מונע מלזרום עם הגישה הזאת באופן חופשי, השכל הוא הרי אובייקטיבי, ולפיכך עומד הוא בדרכה של אשליית ה'אני', כאילו מגיעות לי זכויות יתר, וכאילו יחיד אני ומיוחד לעומת שאר בני העולם. על כן – כדי לרצות את השכל ולהסיר את המפריע – מתחילה הנפש לייצר הצטדקויות מהצטדקויות שונות, אשר כולן חותרות לקיים את מעמדו המיוחד של ה'אני', ולהוכיח כי אכן שונה הוא מהותית מכל הסובבים אותו, ומגיע לו יחס מיוחד בשל כך.
וכשם שתודעת ההצטדקות 'מגוננת' על האדם מפני הסביבה ודרישותיה, ומאפשרת לטפח את התחושה כי הוא 'ממין אחר', 'אין כיוצא בו', כך היא מגוננת על האדם מתוכחת ה' אותו. גם מול ה' חש הוא כי הצדק עמו, וכאילו עומד הוא בעמדת עליונות ב'ויכוח' עם ה', שהרי אינו יכול להשלים עם תודעה שהוא חייב למישהו משהו, שאשם הוא כלפי מישהו…
בקיצור: צרות העין היא תולדת שימת האדם את עצמו במרכז וראיית כל הסביבה – לרבות ה' – חייבת לו וחגה סביבו.
פלימו עומד כאן בנסיון בצורה מופתית. אפשר לומר שאותה תחושה שיש לגביר ביחס לשאר באי עולם, יש לאנשים אחרים ביחס לעלובי החיים. הללו כביכול לא מאתנו, ממין אחר הם, ואל להם לצפות כי נקצה להם מקום מעבר לשוליים, וכי נפנה להם מקום של ממש בתוכנו.
אכן פלימו לא רק עמד בנסיון, היה לו בטחון מראש כי יוכל לו לשטן! אותו שטן, זהו השטן הלועג ליכולתו של מי־שאינו־מסכן לחוש את המסכן. זהו השטן שאינו מאמין כי מי שחי בישובו של עולם ומשתלב בתוך סגנון החיים של העולם הזה מסוגל לכבד מנטליות של דלות וקבצנות…
אותו הביס פלימו, עד נצחונו המוחלט!…
ועתה נשוב לשאלה הראשונה ששאלנו…
אשליית ה'אני' מתנפצת…
בתחילת השיחה שאלנו, מדוע קרא הרמב"ם למצות קריאת הפסוקים (שאומרים בעת הבאת הביכורים), 'וידוי ביכורים'? והרי וידוי הוא על חטא, ואילו הבאת ביכורים היא מצוה?
וזה הענין: אחרי שאדם זוכה לזכך את השכל שלו על ידי העמקת הדעת במוסר וחסידות, אזי 'רגש אני' שבתוכו מתחיל להזדכך, ואט אט הוא 'נחלץ' מ'האני' ו'צרות העין', והוא מתחיל לראות את המציאות בעין אמיתית.
ואז מתברר לו, שלפי ערך כחות נפשו הוא יכל לקיים את המצוות הרבה יותר, וממילא הוא צריך לחזור בתשובה, על מה שיכל לעשות ולא עשה.
וזה לשונו של הגה"ק הרב בן ציון רבינוביץ שליט"א, וז"ל:[22]
על האדם לדעת, שישנו חיוב לשוב בתשובה ולמשמש אף במעשים הטובים שעשה, וזהו ענין הוידוי שמתוודה מביא הביכורים מתוך הכנעה ושפלות, לראות ולהתבונן על מצוותיו ומעשיו הטובים האיך עשה אותם.
והוא חידוש מיוחד שנלמד מפרשת ביכורים, שכמו שישנו וידוי על עבירות, והוידוי הוא התיקון על עבירות, כמו כן צריך לחזור בתשובה על המצוות ומעשים טובים ולהתוודות עליהם שלא עשה אותם כהוגן, ועל ידי זה יתוקנו, והוא ענין ההגדה לכהן, שתפקיד הכהן אשר יהיה בימים ההם, אין לך אלא כהן שבימיך, לסייע לו להבין שלא קיים המצוות והמעשים טובים כהוגן ולתקנם ולהעלותם כיאות שיהיו לריח ניחוח לה' כמו קרבנות. ובוידוי מביא הביכורים אומר: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה" (דברים כו, ה), היינו שוידויו הוא שמתבונן האיך קיים המצוות ומעריך מעשיו לעומת מעשי האבות הקדושים, דהגם שארמי ביקש לעקור הכל וירד מצרימה והיה שם בדוחק ולחץ גדול באופנים ונסיונות קשים ביותר, בכל זאת נעשה שם לגוי גדול ועצום, והאיך אני מביא הביכורים קיימתי המצוות…[23]
וענין זה של תשובה על המעשים טובים שייך רק אצל בני ישראל שלא יהיו מרוצים ושבעי רצון מפעולות מעשיהם הטובים וממשמשים בהם תדיר ורואים שאינם כהוגן, אולם אצל אומות העולם אין שייך כלל בחינה זו…
מי כעמך ישראל!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. 'והיה כי תבוא אל הארץ' – כאשר תזכו להגיע 'לארץ' והיינו לרצון אמיתי! לרצות באמת לעשות רצון ה' יתברך. אזי תזכו לשמחה ולחדוה אמיתית.
ב. וכל אדם צריך לדעת שאין דבר העומד נגד הרצון! וממילא אם האדם באמת ירצה הוא יצליח. אך הבעיה שאין רצון אמיתי. ולכן האדם נתקע ומתבוסס בתוך תאוות העולם הזה ומדמוניו.
ג. הגוף חומר קרוץ מן האדמה, וידוע כי עיקר העבודה להפוך מדת החומר שהיא 'מן האדמה', שתהיה במדת הצורה שהיא הנפש ולזכך חומרו. ולכן כאשר זוכה האדם ומזכך את החומר, ועוסק בתורה ובמצוות (שהם הפירות של האדם), אזי גופו החומרי מתעלה ממדרגת 'אדמה' למדרגת 'ארץ', על שם שֶׁרַץ לעשות רצון קונו, וזה הנקרא 'צדיק'.
ד. השבת, אנו מתחילים את חציו השני של חודש אלול, חודש שמעלתו גבהה ונשגבה מאוד. וגודל מעלתו של החודש נובעת מכך שבו מתגלה מדת הרחמים בשלימותה! ומכח מדת הרחמים הקב"ה מתקרב לכל אדם, ופותח לפניו את שערי התשובה, ומסייע בעדו לשוב בתשובה שלימה.
ועל האדם מוטל לא לפספס את ההזדמנות שניתנה לו, ולנצל את קדושת הימים הללו להתעורר לשוב אל ה'.
ה. זה הוא בסיס התשובה: ראשית – שיכיר האדם במציאות החטא. כגון: אם אדם שאוכל דברים אסורים, או שאוכל מבלי לברך, או שאוכל גזל, או שאוכל ללא נטילת ידים. כל זמן שלא יכיר בחטא, הוא לא יכול, לעולם, להתחיל בתהליך התשובה.
ואז (אחר שהכיר בחטאו), מתחילה התשובה בפועל, והיא מורכבת מארבעה חלקים, והם: 1. עזיבת החטא. 2. חרטה על העבר. 3. וידוי – וצריך להתוודות בשפתיו ולהתוודות על חטאיו. 4. קבלה לעתיד שלא ישוב עוד לכסלה.
ו. האדם צריך לדעת, שישנו חיוב לשוב בתשובה ולמשמש אף במעשים הטובים שעשה. והוא חידוש מיוחד שנלמד מפרשתנו בענין ביכורים, שכמו שישנו וידוי על עבירות, והוידוי הוא התיקון על עבירות, כמו כן צריך לחזור בתשובה על המצוות ומעשים טובים ולהתוודות עליהם שלא עשה אותם כהוגן, ועל ידי זה יתוקנו.
ז. וזהו אחד היתרונות הגדולים של עם ישראל על אומות העולם, שהם תמיד חיים מתוך רצון להתקרב לקב"ה ולעשות נחת רוח לפניו ולכן הם חוזרים בתשובה על כל מעשיהם כולל אלו הטובים, ולעומתם אצל אומות העולם ערלי הלב והשכל אין שייכת כלל בחינה זו. מי כעמך ישראל!
הערות שוליים:
[1] כדי להבין את חלקו של כל אחד מהארבעה הללו, נצרכות לכך כמה הקדמות מתורת הקבלה, ואנו לא נרחיב בכך, והרוצה יעיין בדבריו של רבי שמשון מאוסטרופולי.
אמנם כדי לא לצאת בלי כלום נביא גרגיר אחד מדבריו, וכך אמר: בברית בין הבתרים נגלה הקב"ה לאברהם, ואמר לו: "קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש" (בראשית טו, ט)…
והוא סוד אבר"ם נחו"ר הר"ן שכל אחד מהן משולש (כוונת דבריו שכל אחד מהשמות הללו מתחלק לשלש ללא שארית), אבר"ם ג' פעמים 81. נחו"ר ג' פעמים 88. הר"ן ג' פעמים 85… עיי"ש באורך.
[2] וזה לשון רש"י על הפסוק: "בנותי… בנותי" (בראשית לא, נ) – ב' פעמים, אף בלהה וזלפה בנותיו היו מפילגש.
[3] בשנת 5330 לבריאת העולם, יצא איש האלקים רבינו יצחק לוריא אשכנזי, מההעלם אל הגילוי.
הוא האיש אשר ניתן לו רשות מן השמים לגלות רזין טמירין, וסודות נעלמים, אשר היו גנוזים אפילו ממלאכי עליון.
ואחד מהסודות שגילה היה במעלת חודש אלול. וכך הובא בספרו שער רוח הקודש (יחוד טז): בראש חודש אלול (שנת השל"א לבריאת העולם) פנה האר"י ז"ל לתלמידו הקדוש רבי חיים ויטאל, המהרח"ו, ואמר לו: רבי חיים! בחודש אלול נפתחים בשמים י"ג מקורות של הי"ג תיקוני דיקנא דעתיקא. והם מתגלים ומאירים למטה בעולם הזה שלנו…
והטעם לכך, כי בחודש אלול עלה ברצונו יתברך לברוא את עולמו, ובכ"ה אלול נאמר הפסוק: "בראשית ברא אלהי"ם את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א).
וכך כתב המקובל האלקי רבי יצחק אייזיק כץ זיע"א בספרו ברית כהונת עולם (מאמר פיתוחי חותם קודש – פרק יב): בחינת אלול בסוד הרצון הקדום לבריאת העולם, והם ימי רצון בפתיחת מקור י"ג מדות, ששם בחינת רצון, שהרי בחודש אלול עלה ברצונו יתברך לברוא את העולם, ומאז הם ימי רצון…
[4] ובענין זה סיפר הגאון רבי מנחם זיגלבוים שליט"א (סיפור של חג – ראש השנה, עמוד 14), וז"ל:
חודש אלול.
עשרות יהודים מילאו את בית המזיגה של בערל. הערב ירד זה כבר על העיר, אך בתוך בית המזיגה היום היה בעיצומו. כולם היו שם: סוחרי סוסים, מפטמי בקר, קצבים, פושטי עורות ובעצם, מי לא?!
היו אלו עיצומם של ימי היריד השנתי, והכל התכנסו מקצות הארץ לשאת ולתת, לקנות ולמכור. רבים מהם ראו רווחים בימים אלה בעבור כל ימות השנה. במשך כל היום היו התגרנים והקונים סובבים ביריד, עמלים לפרנסתם, ואילו בשעות הערב, היו מוצאים פורקן ומנוחה בבית המזיגה של בערל.
קולות רמים של צחוק ודברי הבל נשמעו בחלל האויר. בזה אחר זה נמזגו קנקני היין והשכר, ואלו רוקנו לקרבם חיש מהר. החדר היה אפוף אדי כוהל שהתערבב בעשן המקטרות הסמיך. איש מהם לא חשב כי ימים אלו הם גם ימי חודש אלול, חודש של תשובה ורחמים. חודש שאפשר להתקרב בו אל מלך מלכי המלכים.
נכנס רבי ישראל בעל שם טוב אל בית המזיגה, בלב ההמולה הגועשת. ראה את היהודים המגושמים, השקועים ראשם ורובם בעול הפרנסות הגסות, והם מתבדחים בקולות רמים. מיד נתגלגלו עליהם רחמיו של הצדיק, והוא נכנס עמם בשיחה ממין הענין בו עסקו:
שאלה לי אליכם, יהודים: שמא תוכלו להסביר לי מה ההבדל בין סוס טוב ומהיר לבין סוס רע ועצל?
פינחס'ל העגלון נתן בו עינים נדהמות:
וכי לא תדע? – השתומם לקול צחוקם של חבריו. ההבדל הוא גדול! בעבור סוס טוב המאומן ברכיבה ובדהירה, אפשר לקבל בשוק מאה אדומים ויותר, ואילו סוסה כפרית רזה ושדופה הראויה לעגלת איכרים דלה, לא תשוה אפילו עשרה אדומים.
בזה אחר זה הוסיפו מומחי הסוסים הערות עוקצניות על בורותו של ההלך שהפריע לשיחתם.
'ועתה אשאלכם שאלת תם' – המשיך הבעל שם טוב – 'מה התועלת בכך, שהסוס הטוב, שמחירו רב, רץ במהירות גדולה כזאת? הלא אם יתעה הסוס בדרכו ויסטה הצידה, עלול הוא להרחיק מן הדרך הישרה במדה רבה יותר מהסוס הזול אשר יתעה?'
השתתקו אנשי היריד המומחים לענייני סוסים. למרות גסותם חשו, כי רעיון נכבד טמון בשאלה זו.
'ובכן, שמעו אותי, יהודים. אמנם נכון הוא כי לא טוב אם הסוס הדוהר תועה בכיוון הדרך. אך היתרון הוא בכל זאת לצידו. משום שאחרי כן, כאשר הסוס הטוב והמאומן חוזר לדרך הנכונה – חוזר הוא ומתקן את הטעות במהירות רבה'.
'אמת ויציב! כפתור ופרח!' – נשמעו הקולות.
'וכעת תבינו בעצמכם את הנמשל', הרים הבעל שם טוב קולו באהבה מופגנת: 'יהודים יקרים וחביבים, אתם כולכם בני אברהם יצחק ויעקב. יחוסכם נכבד וזכותכם גדולה. אל תתייאשו, יהודים. אפילו אם תעיתם מהדרך הישרה, אל ירך לבכם. גם אם כבר סרתם הצידה וזנחתם את התורה והמצוות, הניצוץ הקדוש צפון בקרבכם. אם רק תפנו בחזרה אל הדרך הישרה ותיטיבו דרככם – תוכלו בחפזון ובריצה מהירה להשיג הכל! וזאת היתה קריאתו של הנביא: "שובו בנים שובבים" (ירמיה ג, יד), גם כאשר אתם שובבים – בנים אתם לה' יתברך. שובו, יהודים, שובו בתשובה, כי הדרך לתשובה נפתחת לרווחה בחודש אלול!…
[5] עיין בהרחבה בספרנו (חלב הארץ, חלק ב – פרק ז ענף א).
[6] וזה עיקר העבודה – להפסיק לחטוא!
ובענין זה סיפר הגאון הרב זלמן רודרמן שליט"א (בין הדגים לזמירות, חלק ב – עמוד 54), וז"ל:
קודם שנתפרסם שמו בעולם חי הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחא בשדליץ.
צנוע ושקט היה בהליכותיו, מסתיר את תורתו ועבודתו מעיני הבריות. תושבי שדליץ מצידם לא הבחינו ביחודו ועל כן גם לא טרחו לתהות על קנקנו. אמנם מעולם הוא לא נראה הולך בטל או שח שיחת חולין, אך אלו יוחסו לאישיותו השקטה והמצטנעת ולא למדרגות כל שהן בעבודת הבורא.
רק זוג הקשישים שבדירתם התגורר רבי שמחה בונים ידעו כי האיש מורם מעם.
לא פעם 'תפסו' בני הזוג את דיירם בשעת תפילה או בזמן שלמד תורה. מתפילתו ולימודו וממראהו בשעה שעבד את קונו, הבינו מיד כי איננו ככל שאר האדם. כשהתפלל הרחק מעין רואים נראה היה כיקוד אש, וכשהגה בתורה היתה כמן הילה של זוהר אופפת אותו.
מעת לעת אף נהגו בני הזוג להטות אוזן ולהקשיב לקולות שבקעו ממעונו בחצות הלילה, קולות של 'תיקון חצות' שנאמר בלב נשבר ולא פעם בבכיות ממש. אולם השנים ידעו לנצור את לשונם, לבל יחשף סודו של האיש.
היה זה באחד הלילות. השעה היתה קרובה לחצות ורבי שמחה בונים החיש את צעדיו מבית המדרש לביתו, לאמירת ה'תיקון', כמנהגו. בפינת אחד הרחובות הבחין לפתע בדמות החולפת על פניו בצעדים נחפזים.
'פישל?' – קרא רבי שמחה בונים. האיש נעצר והסב את פניו לאחור. 'כן', השיב הבחור הצעיר, עיניו מתרוצצות בחוריהן כציפור לילה שאישוניה סונוורו באור רב עוצמה.
את פישל הכיר הצדיק מבית המדרש, מאותן פעמים נדירות שבהן נראה במקום. כתמיד, גם עתה היו פאותיו קצוצות, זקנו מגולח למשעי ובלוריתו שופעת ומטופחת. פישל הביט נכחו בעצבנות, מגלה סימנים ברורים של עצבנות וקוצר רוח. על מה ולמה נזרק שמו לחלל הלילה על ידי מישהו שאך בקושי מכירו?…
רבי שמחה בונים נתן בו מבט עמוק. 'מה דעתך לבוא עמי לביתי לשחק מעט בקלפים?' – שאל לפתע את הבחור. משתאה ומבולבל נוכח השאלה הבלתי צפויה, שתק פישל, מנסה לעמוד על כוונתו הנסתרת של המזמין.
'רק משחק אחד או שנים', דחק בו רבי שמחה בונים.
'נו, טוב' – סינן פישל מבלי שהוא עצמו ידע מדוע נענה בחיוב להזמנה המשונה.
בהגיעם לביתו הוציא רבי שמחה בונים מאי שם חבילת קלפים והניחה על השולחן בחבטה, כמעשה ותיק ורגיל. 'ובכן, מאחורי חזותו התמימה של היהודי ירא השמים הזה מסתתר קלפן מקצועי…', הרהר פישל.
הם שיחקו משחק אחד ועוד אחד, ופישל, שנסחף בלהט התחרות, ביקש להמשיך במשחק. אורות ראשונים של שחר פרצו פנימה דרך החלון כשרבי שמחה בונים השליך מידיו את חבילת הקלפים וקם באחת מכסאו. 'די להפעם', אמר ונפרד לשלום מפישל.
ימים רבים חלפו מאז אותו לילה. בינתים עזב רבי שמחה בונים את שדליץ ונטע את אהלו בפשיסחא. פרסום שמו כצדיק וקדוש עורר התרגשות מיוחדת בשדליץ. התושבים חשו זכות ואף גאוה על כי זמן מה שימשה עירם אכסניא לצדיק.
אנשים החלו לדלות מזכרונם פרטים שונים מחיי הצדיק המעידים, במבט לאחור, על גדולתו. בשלב הזה התיר לעצמו גם בעל הבית (שהיה עתה כבר ישיש מופלג) שבו התגוררו הצדיק וזוגתו – לשתף את חבריו, באי אלו זכרונות מופלאים שעדיין נצורים היו בלבו.
והנה פעם אחת נזדמן פישל לקבוצת אנשים שדיברו בלהט רב על בן טיפוחיה של שדליץ, ששמו נתפרסם לפתע בכל הארץ.
בהיותו קל דעת, לא ויתר על ההזדמנות שנקרתה לפניו להטיל שאור בעיסה. 'הצדיק הגדול הזה שאתם מספרים כל כך בשבחו, בילה עמי פעם לילה שלם במשחק קלפים!' – התריס ומיהר להסתלק, בחששו מתגובת הנוכחים על דבריו המקוממים.
דבריו של פישל עוררו אמנם כעס ותסיסה מידיים, אולם כעבור דקות אחדות נתבטלו דבריו באלף מילים של שבח ותהילה על הצדיק ואף נשתכחו מהלב.
רק לייזר, גבאי בית הכנסת בשדליץ, לא שכח. דבריו של פישל, שאמנם נודע כריק ופוחז, אך לא כשקרן, טרדו את מנוחתו. לייזר נמנה עם חברי המשלחת שיצאה לפשיסחא כדי לחלות בשם קהילת שדליץ את פניו של הצדיק ולזכות בברכתו. הוא החליט כי בבואו אל הצדיק יעלה לפניו את סיפורו המטריד של פישל.
הצדיק קיבל במאור פנים מיוחד את בני העיר שבה התגורר וחי קודם הגיעו לפשיסחא. הוא בירך אותם והרעיף שפע ברכות על כל יתר אחיהם היושבים בשדליץ. חברי המשלחת רוו נחת, ודמעות של התרגשות הציפו את עיניהם.
לייזר הגבאי כמעט שחזר בו מכוונתו הראשונה, שכן קשה היה לו לקלקל את האוירה המרוממת ששרתה בחדר באותם רגעים מיוחדים. ואולם רגע לפני צאתם מחדרו לא היה יכול עוד לייזר להתאפק והוא סיפר לצדיק על דבריו הנלוזים של פישל.
חברי המשלחת נתנו בו מבטים נוקבים על תעוזתו שגבלה בחוצפה, חרדים לבאות.
דוקא הצדיק קיבל את השאלה בשלוה.
'אכן כן' – נענה רבי שמחה בונים ואמר: 'צדק פישל בדבריו'. לבותיהם של הנוכחים החסירו פעימה. 'ומעשה שהיה כך היה…', המשיך הצדיק.
'באותו לילה, בלכתי מבית המדרש, חלף על פני הבחור הצעיר הזה כאחוז תזזית. חשתי מיד כי אין הוא ממהר לקיום דבר מצוה, אלא בדיוק להיפך… קראתיו בשמו וכשהפנה אלַי את פניו, ראיתי בעיניו אותו ניצוץ של רוח שטות הנכנס בכל עובר עבירה.
'חיפשתי במהירות רעיון שיוכל לעכב בעד הצעיר ולמנוע ממנו לבצע את זממו. הצעתי לו איפוא לשחק עמי בקלפים, והוא בלע את ה'פתיון'. הזמנתיו לביתי ולא הנחתי את הקלפים מידי עד שהייתי משוכנע כי האש הזרה שבלבו והניצוץ היוקד שבעיניו כבו. רק אז אפשרתי לו לקום ולצאת את ביתי'.
שתיקה השתררה בחדר, לבם של חברי המשלחת זע בקרבם ורוח של יראת כבוד עמוקה אפפה אותם. לפתע נתחייך רבי שמחה בונים והפטיר: 'אח, זה היה 'תיקון חצות' יוצא מן הכלל!'…
[7] כידוע דבכלל החיטה והשעורה, ישנם עוד שלשה מינים, והם: כוסמין, שיבולת שועל ושיפון. ובמנחת חינוך (מצוה צא – ד"ה וידוע דבכלל), הביא שנחלקו המהרש"א והפני יהושע, האם גם הם חייבים בביכורים או לא… עיי"ש.
[8] כתב הרמב"ם (הלכות ביכורים פ"ג הי"ב), וז"ל: 'ומניחו בצד המזבח, בקרן דרומית מערבית, בדרומה של קרן'.
[9] וזה לשון הרמב"ם (ספר המצוות – מצוה קכה): היא שציונו להוציא הביכורים ולהביאם למקדש, והוא אומרו יתברך: "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלהי"ך" (שמות כג, יט)…
[10] וזה לשון הרמב"ם (ספר המצוות – מצוה קלב): היא שציונו לספר טובותיו אשר הטיב לנו והצילנו, ומתחיל בענין יעקב אבינו ומסיים בעבודת המצריים וענותם אותנו, ולשבחו על כל זה, ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיביא הביכורים…
[11] ואדרבה, כל מצוה שתיעשה, שכרו של האדם מובטח!
ובענין זה סיפר הגאון הרב מנחם מנדל גרליץ, בספרו ירושלים של מעלה (חלק ב – עמוד 146), וז"ל:
י"א במר חשון, יומא דהילולא של הצדיק רבי נחום מצ'רנוביל. חסידים ואנשי מעשה מתאספים לסעודת מצוה בבית מדרשו של רבי מוטל'ה טברסקי, כנהוג מדי שנה. בין המשתתפים נוכחים גם האדמו"ר רבי דוד'ל בידרמן והמקובל הגה"ק רבי יום טוב ידיד הלוי.
בתוך הסעודה דרש רבי מוטל'ה בחסידות, והזכיר את עשרים וחמשה מאמרי התורה של הבעש"ט הקדוש, המוזכרים בספרו של רבי נחום 'מאור עינים', ואחר כך הזכיר את ארבעה עשר החידושים שנזכרו בספר משמו של המגיד ממזריטש. לאחר מכן סיים מסכת סוכה, שהתחיל ללומדה בערב יום הכיפורים. בחרדת קודש שמע הקהל הרב את קולו של רבם, כשהוא מסיים את מסכת סוכה במילים: 'טוב לצדיק – טוב לשכנו, כמו שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג, י), ורצינות נעלה אחזה בכולם, שהרגישו כי הדברים נאמרו בעתם.
לפני ברכת המזון התחיל פתאום רבי מוטל'ה, שלא כדרכו, לספר סיפור מדברי חז"ל (מובא ברש"י סנהדרין מד:):
'מעשה במוכס אחד ישראל רשע שמת, ובו ביום מת אדם גדול בעיר, ובאו כל בני העיר ונתעסקו במטתו, וקרובי אותו מוכס הוציאו גם את מטת המוכס אחריו. קפצו עליהם אויבים, והניחו המיטות וברחו. והיה שם תלמיד אחד שישב לו עם מטת רבו. לאחר זמן חזרו גדולי העיר לקבור את החכם, ונתחלפה להם מטתו בשל מוכס, והיה אותו תלמיד צועק, ולא הועיל, וקרובי המוכס קברו את החכם. ונצטער בה אותו תלמיד מאוד, מה חטא גרם שיקבר זה בבזיון, ומה זכה אותו רשע ליקבר בכבוד גדול כזה.
נראה לו רבו בחלום ואמר לו: אל תצטער, בוא ואראך בכבודי בגן עדן בכבוד גדול, ובוא ואראך אותו האיש בגיהנם וציר של פתח גיהנם סובב באזניו, אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמידי חכמים ולא מחיתי, ולכך נענשתי, וזה (המוכס) פעם אחת הכין סעודה לשר העיר, ולא בא שר העיר, וחילקה לעניים, וזה היה שכרו'.
הרבי סיים את סיפורו ובירך ברכת המזון. אף אחד מבין הקהל לא הבין את כוונתו של הרבי בסיפור זה, ואיזה קשר יש בין הסיפור לבין יום ההילולא של זקנו.
אך כבר למחרת היום נודעה כוונתו של רבי מוטל'ה בסיפורו בעת סעודת ההילולא לזקנו גם ליהודי ירושלים האחרים.
בימים ההם של מלחמת העולם הראשונה צץ בירושלים בר נש בשם 'לייבקה מביאליסטוק', שמכר את נשמתו לשטן והפך למלשין. הוא הלשין בפני השלטון התורכי על אברכים המשתמטים מן השירות הצבאי כדי שיגייסו אותם, ואלו שעלה בידם להתחבא מהג'נדרמים התורכיים, היה הוא מגלה אותם ומוסרם לשלטונות. עשרות אברכים נמסרו על ידו, ומהם שנשלחו לחזית המלחמה ולא חזרו משם, בהשאירם נשים אלמנות או עגונות. נקל לתאר את הפחד, שתקף את יהודי ירושלים מפני אותו מוסר, ויתר על כך, בר נש זה הכיר את כל המבואות והסימטאות של ירושלים, ולא היה מחבוא שאפשר היה להסתתר ממנו.
ילידי ביאליסטוק, שהתגוררו בעיר העתיקה והכירוהו עוד מעירם, סיפרו, שבבית הוריו היו רגילים להתלוצץ על תלמידי חכמים, וליצנות זו היא אשר הולידה את ה'תכשיט' האיום הזה.
באחד הימים, כאשר ישב לו לייבקה להנאתו ליד ה'קישלה' (תחנת המשטרה) בעיר העתיקה ליד שער יפו ושתה קפה תורכי ביחד עם קבוצת ערבים, נפל פתאום מכסאו ומת. השלטון, שהלה היה מקורב אליו, פקד לערוך לו הלויה ממלכתית גדולה, ואסרו על היהודים לפתוח את חנויותיהם בו ביום.
באותו יום נפטר בירושלים אחד מהצדיקים הנסתרים, בשם רבי ברוך פינצ'יק מעיר וויטצען אשר בהונגריה, שעליו העיד הגאון רבי ישעיה זילברשטיין, הרב דשם, שהוא טהור מעבירות כתינוק בן שנה.
החוק התורכי חייב בימים ההם לערוך הלויית המת בשעה קבועה ביום, כלומר כל ההלויות שבאותו יום היו צריכות להיערך באותה שעה בלבד, וזאת כדי למנוע התקהלויות תכופות, שאינן רצויות בעתות מלחמה, ומשום כך יצא, שהלוייתו של רבי ברוך, ולהבדיל הלוייתו של אותו מלשין, היו צריכות להיערך באותה שעה.
הענין הובא לפני אחד מחכמי ירושלים, והלה הורה, כי אסור לערוך את הלוייתו של הצדיק רבי ברוך יחד עם הלוייתו של אותו רשע, ומשום כך יש לוותר על כבודו של רבי ברוך, ובלבד שלא תיפגשנה ההלויות זו בזו. ואמנם הלוייתו של הצדיק הנסתר נערכה בחשכת הלילה, כשרק עשרה אנשים מה'חברא קדישא' משתתפים בה, ואילו הלוייתו של המלשין הרשע נתקיימה בכבוד.
כאשר שחו יהודי ירושלים במאורע המעציב הזה, עברה השמועה מפה לאוזן על סיפורו של רבי מוטל'ה אתמול ליד שולחנו הטהור – ויהי הדבר לפלא.
כשבועיים לאחר מכן בסעודת ראש חודש הסביר רבי מוטל'ה את פִשרן של שתי ההלויות:
לפני זמן רב הוציאה הממשלה התורכית צו, האוסר להוציא את המת בידים, אלא בעגלה בלבד. יצא הרב המקובל רבי נחמן אנג'יל (מראשי המכוונים בבית הכנסת 'בית אל') על פני כל בתי הכנסיות שבעיר, הפסיק את קריאת התורה ותבע מן המתפללים לעשות כל מה שאפשר כדי לבטל את הגזירה. בדרכו הופיע גם באותו בית כנסת, בו התפלל רבי ברוך פינצ'יק, וביקש להשמיע את דבריו, והנה התפרץ שם מחוצף אחד, וביישו ברבים (את רבי נחמן). רבי ברוך, שהיה כפי הנראה תפוס במחשבותיו, לא שם לבו למתרחש ולא מחה על בזיון התלמיד חכם, ואף שאחר שנודע לו כל הענין הצטער מאוד על שלא מחה כדת וכדין, אך לא ניתן להשיב את הנעשה.
שוב מעשה, ובימי המלחמה, כשהיה פעם מחסור חמור בירושלים בעצים להסקה, הופיעה יום אחד חבורת חיילים תורכיים ופירקו את הסוכה של בית ה'הכנסת אורחים' הירושלמי ונטלו את העצים בטענה, כי הצבא זקוק לעצים להסקה ולבישול, וצערם של העניים, שלא היה להם היכן לסעוד את לבם בחג, היה גדול מאוד. הגיעו הדברים לאזניו של לייבקה מביאליסטוק, ומשום מה נתעוררה אצלו באותה שעה הנקודה היהודית שבו, ומיד רץ אל הפחה, ודרש להחזיר את קרשי הסוכה. השתדלותו הועילה, הקרשים הוחזרו, הסוכה הוקמה מחדש, ולעניי ירושלים היתה הרווחה.
'זה מה שקרה עם שתי ההלויות' – סיים רבי מוטל'ה את דבריו, 'הצדיק הנסתר קיבל את עונשו בעולם הזה על ידי זה שנערכה לו הלויה צנועה וחשאית, ואילו הרשע קיבל את שכרו גם הוא בעולם הזה על מצותו, וזכה להלויה מכובדת'…
[12] ועל דרך הפשט: כתב רבינו דוד אבודרהם זיע"א (הלכות ברכות – השער הראשון), וז"ל:
והרב אשר מלוניל תירץ, דלישנא דקרא נקט: "לְהוֹצִיא לֶֽחֶם מִן הָאָרֶץ" (תהלים קד, יד) – [בלחם מובא התואר 'ארץ'].
ובשאר ברכות נמי נקט לישנא דקרא, שנאמר: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת־רֵאשִׁית פְּרִי הָֽאֲדָמָה" (דברים כו, ב) – [בגדולי קרקע השתמש בתואר 'אדמה'].
ובהאי תירוץ מתריץ מאי דקשיא: מאי שנא הכא (בברכת הלחם) דאמרין 'ארץ', ומאי שנא באידך (בגידולי קרקע) דאמרינן 'אדמה'? משום דלישנא דקרא הכי הוא.
[13] בן איש חי (שנה ראשונה, פרשת פינחס – הלכה א).
[14] ובענין זה סיפר הגאון הרב ברוך לב (חיים שיש בהם – עמוד 141), וז"ל:
העיר סלונים של אותם הימים. במבואותיה התהלכו חסידים הקשורים בלב ונפש ברבם הקדוש רבי אברהם בעל יסוד העבודה זיע"א, להבה של אמונה בערה שם בלבבות עד לב השמים, גחליה – הכנעה, אפרה – שפלות ודביקות. בהשראת הרבי הפכו השבתות לרקיעי אש, ויהיו ימות החול – לימי עמל וזיכוך לסגל רחב של דורשי ה' מבקשי פניו, קבוצה גדולה מאוד שריחפו בה. מכל רחבי המדינה הגיעו ובאו גדודי חסידים לזכות ולהסתופף בצילו הקדוש.
והנה לפליאת הכל החל הרבי הקדוש נושא את עיניו אל המרחק, אל הקרוב ללבו, אל ארץ הקודש: 'לפני ביאת המשיח' – התבטא בלשון קדשו – 'תבוא תקופה של הסתר נורא. לזאת ישעי וחפצי שתתקיים בארץ ישראל פינה של חבורתנו הקדושה, שיהיה סביב מי להתלכד'.
קרא לכמה מבחירי תלמידיו ושלח אותם להשתקע בעיר הקודש 'טבריה'. גם משם הוסיפו להתקשר לרבם בהתקשרות סוערת ונדירה – אשר מים רבים לא יוכלו לכבות אהבתה, וים של מילים לא יוכל להגדירה.
על אחד מאותם חסידים בני עליה רבי מרדכי לידר זצ"ל, רבי מאטקי, בלשון החסידים מסופר את הסיפור הבא:
'ראה את רבי מאטקי' – קרא הגאון הצדיק רבי משה קלירס, נפעם כולו, ל(הגה"ק רבי אברם וינברג, המכונה) 'ברכת אברהם' בעיצומו של אחד מלילי שבת קודש: 'הפלא ופלא, הרי המעיל שלו בוהק, אור עולה הימנו. על מאור פנים, שמענו בקרב יחידי סגולה, אך אור בגדים? שגם המעיל יאיר באור שכולו אומר שבת? הַפְלֵא… הַפְלֵא'…
בעודם ניצבים מבחין ה'ברכת אברהם' כי רוחו של רבי משה קלריס הולכת ונסערת עליו. מביט בחוזקה, מעביר עינים על מאור פניו ומאור בגדיו של רבי מאטקי, עד כי נאחזים כל אבריו רעד וזעזוע.
והיה ה'ברכת אברהם' חוזר כל ימיו על המראה שהיה עד לו. על אותו רעד שלפת את רבי משה זצ"ל, ועל אותו אור שנגה על בגדיו של רבי מאטקי, 'כאילו מאירה מנורה גדולה על המעיל' הגדיר ה'ברכת אברהם' את אותו אור…
[15] בראשית רבה (פרשה ה – אות ח).
[16] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, שלח לך – מאמר ב), וז"ל:
בפרשת שלח לך מסופר על שליחת המרגלים לתור את הארץ הקדושה, ועל דברי הדיבה הקשים שאמרו עליה המרגלים בחזרתם, והתנגדו לכניסתם של עם ישראל לתוכה.
מיד בתחילת הפרשה, ב'דיבור המתחיל' הראשון של רש"י, הוא מגדיר את המרגלים כרשעים, כלשונו (במדבר יג, ב): 'ורשעים הללו ראו (מה שנעשה עם מרים שדיברה במשה) ולא לקחו מוסר'. וכן בהמשך, על מה שנאמר: "וילכו ויבואו אל משה" (שם פסוק כו), מפרש רש"י על פי דברי חז"ל (סוטה לה.) שהפסוק הקיש הליכתן לביאתן כדי ללמדנו שכמו שביאתן בחזרה מן הארץ היתה בעצה רעה, כך הליכתם מלכתחילה לתור את הארץ היתה מתוך עצה רעה.
מכיון שמדובר באנשים מורמים מעם ובעלי דרגה רוחנית גדולה מאוד, כנאמר בתורה: "כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה" (במדבר יג, ג), בוודאי שסברו בדעתם סברות רמות ונישאות בדבר רצונם להשאר במדבר ולא להיכנס לארץ.
כפי שמבארים המפרשים, שהסיבה לכך היתה משום שחששו שמא בכניסתם לארץ, מחמת הצורך לעסוק בישוב הארץ בזריעה ונטיעה ובניית בתים וכו', יתבטלו עם ישראל מעסק התורה. לכן העדיפו שעם ישראל ישארו זמן נוסף במדבר תחת ענני הכבוד, באופן שהם יהיו פנויים מכל טרדה, ויוכלו לעסוק בתורה הקדושה.
אולם בכל זאת, סברא זו נחשבה ל'עצה רעה', ואף נקראו 'רשעים' על כך, כי הלא עד כמה שתהיה זו סברא קדושה ונשגבה, אין לה כל שווי כאשר היא נוגדת את רצונו הפשוט והמפורש של הבורא שעם ישראל יכנסו לארץ ויירשו אותה, על אף כל מה שכרוך בזה.
כיוצא בזה מצינו כשציוה ה' את שאול המלך: "לך והִכיתה את עמלק, והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו. והמתה מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל־א טו, ג), אך שאול סבר לו סברות הנדמות כקדושות וטהורות ואמר: 'אם אדם חטא, בהמה מה חטאה, ואם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו' (יומא כב:), וכתוצאה מכך: "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר…" (שמואל־א טו, ט).
ועל כך נאמר לו על ידי שמואל על פי ה': "כי מאסתה את דבר ה', וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל… קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך" (שם פסוקים כו-כח). והיינו כי מה ישוו כל הסברות שיסבור ילוד אשה, אף אם יהיו נעלות ונשגבות ביותר, כאשר נוגדות הן את הרצון המפורש של הבורא ממנו, והרי הם נחשבות לעצה רעה וכן מאיסת דבר ה'.
כל האמור מלמדנו ענין עיקרי וחשוב בעבודת ה' – עד כמה יש להיזהר מכל שינוי ברצון הפשוט והמפורש של הבורא ב"ה כפי שהוא מפורש בהלכות הפסוקות והערוכות לפנינו בשולחן ערוך ובספרי השותי"ם.
ואף אם יגדל האדם במעלתו הרוחנית, וישוט בעולמות טמירים ונעלמים וכו' וכו' – יזהר בכל מאודו לבל יפתה אותו היצר הרע לסבור סברות הנראות כקדושות לבוא לשנות, להוסיף או לגרוע מן ההלכה המפורשת, כי כל סברא, אפילו הנשגבה ביותר, כאשר נוגדת היא את רצון הבורא המפורש, אין היא כי אם עצה רעה ורשעות.
וזו היתה מעלת אהרן הכהן, שכשאמר לו משה את ציווי ה': "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח, ב), נאמר בו: "ויעש כן אהרן… כאשר ציוה ה' את משה" (שם פסוק ג), ומפרש רש"י (בשם הספרי): 'להגיד שבחו של אהרן שלא שינה'. והיינו שאף על פי שהיה אהרן בעל השגות נשגבות ודרגות רוחניות נפלאות, בכל זאת נשמר מכל מיני סברות 'קדושות' למיניהן, וצמצם את עצמו לעשות כפי ציווי משה בצורה הפשוטה ביותר.
[17] משפטי התורה (פרשת ויצא – עמוד פז).
[18] ליקוטי הלכות (הלכות ברכות הראיה וברכות פרטיות, הלכה ה – אות יב).
[19] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, עקב – מאמר ב), וז"ל:
משה רבינו לפני פטירתו בירך את עם ישראל: "והסיר ה' ממך כל חולי" (דברים ז, טו)…
ובגמרא הקדושה (בבא מציעא קז:) ביארו שה'חולי' הנאמר כאן זה 'עין הרע'. וכפי שפירש רש"י (שם): 'כל חולי' – 'דבר שכל החלאים תלויין בו, וזו העין, עין רעה'.
לפי המסופר בגמרא שם, רב הגיע למסקנא זו בעקבות נסיון שעשה בבית הקברות, אשר על ידי יחודים וכוונות הצליח לעמוד על סיבת פטירתם של כל אלו שקבורים שם, ומצא שמכל מאה נפטרים, תשעים ותשעה מתוכם נפטרו מפני עין רעה, ורק אחד נפטר כדרך כל הארץ.
וביאר הגאון הגדול רבי שלום משאש זצוק"ל שאין הכוונה שתשעים ותשעה אנשים מתוך כל מאה מתו מעין רעה שאחרים עשו להם, אלא הכוונה היא: שלהם בעצמם היתה עין רעה וצרה בהצלחתם וטובתם של אחרים, ובכל פעם שראו או שמעו על מישהו שהתקדם והצליח בתחום כל שהוא מיד נצבט לבם בקרבם, ואם מישהו הרויח קצת יותר מהם לבם נקרע וכו', ומרוב כאבי הלב שהיו להם מחמת צרות עינם באחרים לכן נפטרו לבית עולמם.
ולפי ביאור זה נמצא, שכוונת משה רבינו בברכתו לעם ישראל: 'והסיר ה' ממך כל חולי' היא – שיסיר מהם הקב"ה את החולי הממאיר של מדת העין הרעה בזולת, הנקראת 'כל חולי' על שם שכוללת בתוכה את כל חוליי המדות הרעות כולן, ויטע בקרבם מדת עין טובה כלפי הזולת, וממילא הם יאריכו ימים… עיי"ש באורך דברים הנצרכים לחיי הנפש.
[20] והבאנו את זה בלשונו של הגאון הרב מנחם מנדל גרליץ (בדרכי אבותינו – ימים נוראים, עמוד 158).
[21] אדמה שמים ותהום (עמוד קיח).
[22] מבשר טוב – ענוה ושפלות (עמוד רעט).
[23] ולתוספת ביאור: כתב הרבי מליובאוויטש בספרו לקוטי שיחות (כרך ה עמוד 396-397) שבכל פעם שאדם מתעלה ברוחניות, נחשבת דרגתו הקודמת לחטא (במובן של חיסרון, כמו שכתוב: "והייתי אני ובני שלמה חטאים" (מלכים-א א, כא).
'חטא' זה הוא לא רק מפני שכעת נדרשת ממנו עבודה שלמה יותר, ואם יקיים את המצוות באותה התלהבות וכוונה כפי שקיימן קודם לכן לא יהיו אלה מצוות שלמות, אלא עוד זאת אף המצוות שכבר קיים עד כה – נגרעות עתה משלמותן ונעשות חסרות ('חטאים') לגבי דרגתו הנוכחית וכו', עיי"ש.
