לבל יפרץ השער!
בשבת הקודמת, שבת פרשת שופטים, ישב יעקב וקרא את הדברים הבאים (קול חוצב – עמוד 20):
הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א זכה כל ימי חייו ללמד את התורה הקדושה, בשיחותיו הנפלאות, במאמריו העמוקים ובדרשותיו השובות לב.
באחד משלבי חייו החל למסור שיעור קבוע כל ערב לבחורים ונערים, שיעור מלא עמקות וחכמת חיים.
אחד הבחורים שהשתתף בקביעות בשיעורי הערב החל להחסיר. יום, יומיים, שלשה. רבי שלום החליט שמתפקידו לאתר את הנער ולהשיבו לחיק אהבת התורה. רבי שלום נקש על דלת בית הוריו והנער נראה בפתח. שיחה מרתקת התפתחה בין רבי שלום לתלמידו הצעיר. להלן קטעים מתוך שיחתם:
'שלום עליך יקירי. בימים האחרונים לא ראינו אותך – חששנו אולי נפלת למשכב, או שמא משהו אחר שמציק לך'…
'מורי ורבי, לא, ברוך ה' אני מרגיש טוב, אני גם אוהב ללמוד גמרא, זו ההנאה האמיתית שלי, אלא שהשבוע אחסיר. בשבוע הבא אשוב לספסל הלימודים ביתר שאת'.
'מה קרה? מישהו חולה במשפחה?'
'לא, חלילה. יש לי סיבה צדדית שמונעת ממני להשתתף בשיעור, אך כמו שכבר אמרתי אני מבטיח להשתתף בשקידה מיד עם סילוק הטִרדה'.
'סתם מעניין, מה היא הטִרדה שמצליחה להפריע לך דוקא באותה שעת ערב מוקדמת של השיעור?'
'קשה לי לספר, אני מתבייש'.
'[בחשדנות] למה להתבייש? שתף אותי בַּֽחֲוָיוֹת נפשך'.
'זה לא בשביל הרב… שבוע הבא אני אשוב לספסלי בית המדרש – שהרב לא יהיה מודאג'.
'בסדר גמור. אבל תספר לי רק בקצרה, אם זה לא דבר אישי במיוחד, מה קורה בשבוע זה, ורק שבוע אחד ולא יותר. מעניין מאוד'…
הבחור נכנע להפצרותיו של רבי שלום וניאות לספר:
השבוע מתקיים המשחק המרכזי בכדורגל, שעות המשחק חופפות לשעות השיעור ואני, כמו שאני, לא מסוגל לוותר על רגעים אלו. אני 'מכור' למשחקי כדור, אני אוהב בכל לבי את המשחק וגבוריו.
רבי שלום שמע את הדברים ושתק שתיקה קצרה. אחריה הרים עינים אוהבות, עינים שופעות סייעתא דשמיא מחוכמת, ואמר: ידידי היקר. טוב, שמעתי והבנתי. רק שמעניין אותי מה סוד האושר במשחק הכדור. הייתי שמח מאוד לשמוע מקרוב על מהלך המשחק.
השיחה ביניהם גלשה לפסים ידידותיים, רבי שלום התיישב וביקש, באמת, לשמוע על משחק הכדור. התלמיד התיישב גם הוא והחל לספר בהנאה אישית.
התלמיד חש בנוח ליד רבי שלום החביב והדברים קלחו מפיו בפשטות: אם הרב רוצה אסביר לו – אמר בחיוך, המשחק כמו שהוא מתחלק לשתי קבוצות ואם נרצה להגדיר את ההצלחה על רגל אחת נאמר – שמי שמבקיע את השער הוא המאושר, זאת אומרת, בצידי המגרש יש שער רחב ממדים ומי שבועט בכדור ומכניסו לשער הוא המנצח. הרגע שהכדור נכנס לשם – הוא הרגע של המשחק.
הבחור סיים את דבריו וניכרה על פניו ארשת של התרגשות, הוא לא האמין שהוא יֵשֵׁב אי פעם ליד רבי שלום ויספר לו סיפורי כדורגל…
רבי שלום העמיד פני תם כמי שאינו מבין כלל בכדור ושאל שאלה: מה החכמה הגדולה להכניס כדור לתוך שער?! בוא עמי ואני אראה לך איך שאני בועט לתוך השער עשרים כדורים במהירות הבזק…
הבחור חייך: את העיקר שכחתי לספר לרב! ליד השער עומד שומר והא משתדל למנוע, והחכמה היא להתגבר עליו ולהכניס את הכדור…
ואיך, באמת, מצליחים להתגבר עליו? שאל רבי שלום.
'נו, זו החכמה במשחק' – אמר הבחור – 'ומי שמצליח הוא השמח הוא ה… זה הסיפוק הגדול של המשחק'.
אני רוצה להבין – ביקש רבי שלום, השומר לא הולך לישון? הוא נמצא ליד השער עשרים וארבע שעות ביממה, אוכל שם וישן שם? מה פתאום! צחק הנער, ודאי שהוא הולך לישון, הוא עומד שם רק בשעת המשחק, ואחר כך הוא שב לחיי היום יום.
אם כך – שאל רבי שלום, אז מה הבעיה? נבוא בלילה כשהשומר הולך ונבקיע את השער ללא שום בעיה…
הבחור הגביה את קולו: דוקא משום כך, דוקא בגלל שהשומר מסתלק ואין קושי להכניס את הכדור, אין זו חכמה להכניס את הכדור. החכמה והגבורה היא רק בשעת הקושי, עומדים שם במגרש עוד נערים שמונעים להכניס את הכדור, ולמעשה, כל הקבוצה מונעת מנערי הקבוצה השניה להכניס את הכדור…
רבי שלום נעמד על רגליו הביט על הבחור ואמר בקול: תשמענה נא אזניך מה שפיך מדבר. האם לבוא לשיעור בשבוע הבא זו גבורה?! אתה הרי רוצה ללמוד ובשבוע הבא אין לך שום מניעה לבוא לשיעור, אם כך, החכמה היא לא גדולה במיוחד. החכמה הגדולה היא בשעה שיש מפריע שעומד בשערי בית המדרש ומונע את הכניסה בשעה זו נקודת האושר – להבקיע את השער…
כן, כן, לפום צערא אגרא תפס הבחור את עומק הדברים ומלמל בחכמה אבל אני…
אל תפר את כללי המשחק. היכנס נא לשערי בית המדרש ברגע הקשה והמשמח, חייך רבי שלום וסייע בידו להיחלץ מהמאבק הפנימי. רבי שלום הושיט לו יד לבבית ונפרד. למחרת הוא הגיע לשיעור.
רבי שלום עמד לפניו בהערכה…
והאמת, שדבריו של רבי שלום שבדרון הם בעצם פסוק מפורש, אך בכיוון הפוך! מהאדם לא נדרש להיות חלוץ ולהבקיע את השער, אלא אדרבה נדרש ממנו להיות שוער ולהגין על השער!
וכך נאמר: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יח), וביארו רבותינו הקדושים, שצריך כל אדם להיות שופט ושוטר על עצמו, ולהשגיח היטב על שבעת השערים (הפתחים) שנתן לו הקב"ה בראשו, שהם: שתי עיניו ושתי אזניו ושני נחיריו ופיו, שלא יתאפשר להכניס דרכם לתוך תודעתו שום דבר שאינו כרצון הקב"ה.
וזהו: 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך' – כלומר, שתעשה את עצמך שופט ושוטר על כל השערים שבראשך,[1] לבל יכנס דרכם לתוך תודעתך דבר זר שאינו כרצון ה'!…
יעקב סיים לקרוא, עצם עיניו ועיכל את הדברים:
הקב"ה ברא לכל אדם שבעה שערים, שהם: שתי עינים, שתי אזנים, שני נחירים[2] ופה. והעמיד אותו כשוער העומד בפתח השער.
ומולו העמיד נבחרת של קליפות וכחות טומאה וביקש מהם שינסו בכל יכולתם להבקיע את השער, במראות אסורות, בשמיעת דברים טמאים וכו'…
והקב"ה, יושב בשמים ומביט בהתמודדות של האדם נגד כחות הטומאה, וכמו שנאמר: "מִשָּׁמַֽיִם הִבִּיט ה' רָאָה אֶת־כָּל־בְּנֵי הָאָדָם. מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל־כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (תהלים לג, יג-יד)…
הרהור חלף במוחו של יעקב במהירות, לשם מה? איזו תועלת תצא מהמשחק הזה?[3]
וברשותכם נרחיב עוד…
כל עוד רוח חיים באפו…
השבוע נזכה לקרוא בתורה את פרשת כי תצא. והפרשה מתחילה בפסוק: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶי"ךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (דברים כא, י).
'המלחמה' – שבה עוסק הפסוק, היא מלחמת האדם ביצרו הרע!.[4]
חלק נכבד משליחותו של האדם לעולם הזה הוא להילחם ביצרו הרע. מלחמה זו היא לא מלחמה חד פעמית נגד איזו תאוה מסויימת, אלא זו מלחמה של יום יום שעה שעה, בכל הגילאים ובכל התקופות…
ויותר מזה: ככל שמדרגתו הרוחנית של האדם גבוהה יותר – המלחמה קשה יותר! היצר נלחם בו יותר, ומשתמש בכל הערמומיות והתחבולות שניחון בהם כדי לנצחו.[5]
וכפי ההתמודדות כן השכר – כפי קושי העבודה כך גודל השכר.
להבדיל, יש מיליארדי בני אדם בעולם שעובדים, ולמרות שכולם עובדים יש ביניהם הפרשי שכר גדולים. יש אנשים שבתמורה לעבודתם הם משתכרים בשכר מועט המספיק בקושי לקנות מעט אוכל. ויש אנשים שבתמורה לעבודתם הם משתכרים שכר גדול מאוד – גודל השכר נקבע לפי התועלת שמביא העובד.
וכך זה גם בעבודה הרוחנית של האדם, ככל שעבודתו של האדם תהיה יותר זכה ונקיה, ותנבע מתוך לב טהור וקדוש, כך הוא יזכה למדרגות רוחניות גבוהות יותר, וגם השכר שלו[6] יהיה בהתאם.
ומכיון שאין סוף לרוחניות, ממילא אין סוף לתעלוליו של היצר הרע! שריפת האנרגיה במקומות הגבוהים היא הרבה יותר גדולה, מכיון שהדרישה מהאדם במקומות הללו היא גבוהה מאוד.
המלחמה נגד היצר היא מסע אלונקות ארוך, אך אל יאוש! בדרך המובילה אל התכלית פזורים לכל אורך הדרך מתנות רוחניות יקרות מאוד: שמחה וסיפוק, גילוי רזי תורה, מדרגות ונפלאות…
בכל שלב שמתקדמים הולך התיק האישי ומתמלא בטוב הגנוז לצדיקים… וזה עוד לפני שזוכים לתכלית שעליה נאמר: "עַֽיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִי"ם זוּלָֽתְךָ יַֽעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיה סד, ג)!…
ובשביל לזכות לתכלית הזו, ציוה הקב"ה את האדם לשמור על שבעת השערים! וכדי לבאר את דברינו נצטרך להקדים…
תכלית הכל – שיתגלה שהכל טוב!
הגה"ק הרב משה חיים לוצאטו, הרמח"ל זיע"א, בביאורו על מאמר הזוהר 'ארימית ידי בצלותין' (גנזי רמח"ל – עמוד ריט) כתב כך:
'אך סוד הענין, הנה כבר שמעת שלשה זמנים יש:[7] ראש, סוף, ואמצע. שבהם נאמר: "אֲנִי רִאשׁוֹן וַֽאֲנִי אַֽחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים" (ישעיה מד, ו), והיינו:
כי הסוף ('אני אחרון') הוא מה שבסוף הכל – חוזר כל הרע לטוב.
והאמצע ('מבלעדי אין אלהים') הוא כל הזמן שיש הרע בעולם – קודם שבא הסוף שמחזיר כל הרע לטוב'…
והרישא ('אני ראשון') הוא הרצון להטיב לברואיו.[8]
וכך הם ביאור דבריו:
הקב"ה שהוא תכלית הטוב והשלימות, רצה לברוא את ברואיו, כדי שיוכל להטיב להם הטבה שלימה! והנה, אם היה בורא אותם ומטיב להם חינם ללא עמל – לא היתה זו הטבה שלימה, כי מטבע הנברא להתבייש כאשר הוא מקבל טובות בחינם, ואם כן תכלית הטוב השלימה נעדרת וחסרה.
לכן נברא האדם לתוך מערכת של התמודדות בין החומר לרוח, ותפקידו לקדש את החומר בכך שישרת את הרוח, ואז זוכה הוא לקבל את שכרו בצדק ובכבוד – וזו הטבה שלימה!
וכאן עוצר הרמח"ל ושואל (קל"ח פתחי חכמה – פתח מט):
האם לא היה עדיף לוותר על ההתמודדות, ועל ההטבה השלימה ושהקב"ה יעניק את הטוב חינם ללא כבוד?
ומשיב כך:
דע, כי ישנם שני מושגים. האחד נקרא 'טוב', והשני נקרא 'שלם'. וההבדל ביניהם הוא עצום.
'טוב' – מתייחס להרגשת האדם כאשר הוא שליו ורגוע, אך אין בו תענוג כלל.
אך 'שלם' – זו הרגשה אחרת לגמרי, הרגשת תענוג המתגלת בעקבות תיקון חסרון![9] והיא הרגשה נעלית לאין ערוך מהרגשת ה'טוב'! – כי 'תענוג הנשמות האמיתי אינו בטוב, אלא בשלימות, שהוא ענין יחודו'!.
ומכיון שה' הוא תכלית הטוב והשלימות, לא שייך שהוא יברא עולם שתכליתו רק טוב ושלוה שטחיים ללא תענוג… תכלית הטוב והשלימות מחייבת לברוא עולם שברואיו יוכלו להשיג בו את הרגשת התענוג, והיא היחידה שמבטאת את השלימות.
ולכן הקב"ה צמצם את אורו, וברא את תקופת האמצע. תקופה שיש בה מציאות של רע וחסרון…
אך בסופה של התקופה נזכה להגיע ל'סיפא', ואז יתגלה שמעולם לא היתה מציאות של רע, אלא הכל היה טוב גמור!
למרות שקשה לנו להבין כיצד יתכן שהרע הוא טוב, אך בוודאי זה כך, ולעתיד לבוא, בתקופת הסיפא, נזכה להבין זאת!
וזו לשונו הקדושה (דעת תבונות – אות נד):
'כל מעשה ה' נורא הוא ורחב ועמוק לאין תכלית, כענין שנאמר: "מה גדלו מעשיך ה'" (תהלים צב, ו), והקטן שבכל מעשיו יש בו כל כך מן החכמה הרבה והעמוקה, שאי אפשר לרדת לעומקה לעולם, והוא ענין הכתוב: "מאוד עמקו מחשבותיך" (שם).
והנה עתה אין מעשי ה' מובנים לנו כלל, אלא שטחיותם הוא הנראה ותוכיותם האמיתי מסתתר, כי הרי התוך הזה שוה בכולם – שכולם רק טוב ולא רע כלל, וזה אינו נראה ומובן עתה ודאי.
אך לעתיד לבוא זה לפחות נראה ונשיג – איך היו כולם מסיבות תחבולותיו יתברך עמוקות להטיב לנו באחריתנו'…
ולפני שנמשיך עם דבריו של הרמח"ל זיע"א נעצור לרגע ונדגיש…
אסור לזלזל ביהודי!
כתב הגאון הרב בנימין אפרתי שליט"א (תורת הנפש במשנת רבינו הרמח"ל – עמוד פד), וז"ל:
תיקוני הנפש אינם דבר שבדיעבד, מאחר שיש קלקולים. אלא דבר שמלכתחילה, דהיינו שעיקר השלימות הוא בתיקון החסרונות, אשר לכך נוצרו החסרונות מלכתחילה על מנת לתת מקום לתיקונים.
מבט זה על חסרונות האדם, מביא לכך שלא לבטל ערך אדם, גם כאשר רואים בו חסרונות, אלא ידעו הרואים זאת, כי באדם זה קיים כל חומר הגלם הדרוש להביאו לשלימותו.
וכאן חייבים אנו להביא את דבריו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א שאמר (אמרי נועם, פרשת ויקרא – מאמר ד), וז"ל:
בתחילת פרשת ויקרא נאמר: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא א, ב).
מכך שלא נאמר בפסוק: 'אדם מכם כי יקריב', אלא נאמר: 'אדם כי יקריב מכם', דייקו רבותינו הקדושים בעלי תורת החסידות שכוונת התורה לרמוז לנו, שאם אדם חפץ להתקרב לבוראו, עליו להיות מוכן להקריב מעצמו לשם כך, ולוותר על כל אשר ידרש ממנו כדי לזכות לקרבת ה'.
וזהו פירוש הפסוק: 'אדם כי יקריב מכם' – כלומר, אדם שרוצה להתקרב לה' ('אדם כי יקריב', מלשון התקרבות), צריך להקריב מה'מכם' שלו ('יקריב מכם', מלשון הקרבה), דהיינו להקריב מעצמו לשם כך.
ומה בדיוק מוטל על האדם להקריב מעצמו?
על כך משיב הפסוק בהמשך דבריו ואומר: 'מן הבהמה'[10] – כלומר, עיקר עבודת האדם בעולם היא להקריב את הרצונות והתאוות הבהמיות שלו, הנוגדות את רצון הבורא ומפריעות לעבודתו, ולרצות אך ורק את מה שה' יתברך רוצה, בבחינת מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מ"ד): 'בטל רצונך מפני רצונו'.
ומוסיף הפסוק ואומר: 'מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם' – כלומר, מכל הקרבנות של בקר וצאן, היקר ביותר הוא 'קרבנכם', היינו אותו קרבן שאתם מקריבים מעצמכם ומתגברים על התאוות שלכם לכבוד ה' יתברך.
וכך הם דבריו של הרה"ק ר' חיים מצ'רנוביץ זיע"א בספרו באר מים חיים (ויקרא א, ב ד"ה נחזור לענין) בלשון קדשו:
'כי זה עבודת האדם הנבחר, לכבוש תאותו לה' בצנעה, להיות זה נופל וזה קם, להיות רוח הבהמה יורדת למטה לארץ ורוח בני אדם יעלה למעלה למעלה. ולזה יאמר הכתוב: 'אדם כי יקריב מכם קרבן לה" – פירוש, אם ירצה אדם להקריב 'מכם' קרבן לה', כלומר, מעצמכם גופייכו קרבן לה', הנה זה הוא קרבנו – 'מן הבהמה', פירוש, שיקריב לה' מן הבהמה שבו, להמעיט מתאוות הבהמיות שבו בכל יום ויום באכילה ושתיה או כבוד או קנאה ושנאה או תאות אשה, זה הוא קרבן עצמו שעולה על כל הקרבנות, שמקריב נפשו לה', וּ'שְׁמֹעַ מִזֶּֽבַח', ועל כן: 'מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם' – כלומר, מכל קרבנות בקר וצאן יותר טוב שתקריבו את קרבן עצמכם, כי זה עולה על כולנה'.
בנוסף לכך:
כתב הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א בספרו ליקוטי תורה (ויקרא, עמוד 4 – אות ב) שישנן כמה מדרגות בנפש הבהמית.
יש מי שנפשו הבהמית היא בבחינת 'בקר' – על שם שהוא רתחן וכעסן גדול בטבעו והגבורות הקשות שולטות בו, בדומה לשור נגחן.
ויש מי שנפשו הבהמית היא בבחינת 'צאן' – על שם שאמנם הוא לא רתחן וכעסן בטבעו אלא אדם רגוע מאוד, אך חלק הרע שבו הוא היותו בעל תאוה, בדומה לצאן שאינם נגחנים, ואדרבה, קולם עדין ומעורר רחמנות, אלא שהם בעלי תאוות.
ועל כך אומרת התורה: 'מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם' – כלומר, בין מי שהבהמה שבקרבו (הנפש הבהמית שלו) היא בבחינת 'בקר', ובין מי שהבהמה שבקרבו היא בבחינת 'צאן' – כל אחד ואחד צריך להקריב את הבהמיות שלו לכבוד ה' יתברך.
מהדברים הללו, נמצינו למדים שלא כל היצרים שוים, ומה שלאחד אינו נחשב לנסיון כלל, לאדם אחר הוא נסיון גדול וכבד מאוד. כי יש אדם שהוא כעסן גדול בטבעו, ובשבילו להבליג על כעסו זהו נסיון עצום ביותר, ולעומתו, יש אדם שהוא רגוע מאוד מטבעו, ובשבילו דבר זה אינו נחשב לנסיון כלל. וכן יש אדם שיצר התאוה שלו בוער כאש להבה, ובשבילו לעצום עיניו ולא להביט במראות אסורות זהו נסיון עצום ביותר, ולעומתו, ישנו אדם שיצר התאוה שלו מצונן וקר, ובשבילו דבר זה אינו נחשב לנסיון כלל. וכן על זה הדרך בכל שאר סוגי היצרים והנסיונות למיניהם.
לכן אמרו חז"ל (אבות פ"ב מ"ד): 'ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו'. לפי הפשט 'מקומו' – היינו הסביבה הגשמית שבה הוא גר או עובד, שלפעמים הקדושה והצניעות שם לא כל כך שמורים ונדרש ממנו להילחם עם יצר התאוה שלו מלחמה גדולה ועצומה על מנת שלא להיכשל בראיית מראות אסורות או אף גרוע מכך, ובוודאי שהנסיונות וההתמודדויות שלו קשות הרבה יותר משל מי שיושב במשך רוב שעות היום בבית המדרש מול ספרי קודש ולומד תורה, ולכן אסור לך לדון אותו לכף חובה, כיון שיתכן שאילו אתה היית מגיע למקום שלו, לא היית במצב הרבה יותר טוב משלו.[11]
אך בנוסף לדרך הפשט, לפי מורינו הבעל שם טוב הקדוש 'מקומו' – היינו מדרגתו הרוחנית וסוג הנפש הבהמית של האדם, שאינם שוים אצל כולם, ומה שלאחד אינו נחשב לנסיון כלל, לאדם אחר הוא נסיון גדול ועצום כנ"ל, ולכן אם נתקלת באדם שמעשיו אינם רצויים, אין לך לדון אותו לכף חובה, כיון שיתכן שאילו היית ב'מקומו', דהיינו באותה מדרגה רוחנית ובחינת נפש הבהמית שיש לו, לא היית במצב הרבה יותר טוב משלו.
וככל הדברים האלה כתב אדמו"ר הזקן בספר התניא (ליקוטי אמרים – פרק ל) בלשון קדשו:
'והיינו על פי מאמר רבותינו ז"ל: 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו', כי מקומו גורם לו לחטוא, להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום ולהיות מיושבי קרנות, ועיניו רואות כל התאוות, והעין רואה והלב חומד, ויצרו בוער כתנור בוערה מאופה, כמו שכתוב בהושע: "הוא בוער כאש להבה וגו'" (הושע ז, ו), מה שאין כן מי שהולך בשוק מעט ורוב היום יושב בביתו. וגם אם הולך כל היום בשוק, יכול להיות שאינו מחומם כל כך בטבעו, כי אין היצר שוה בכל נפש'.
אדם צריך להסתכל על עם ישראל בעין יפה ולא לעורר עליהם קטרוגים ח"ו. יש לזכור שהקב"ה אוהב את עם ישראל בכל מצב שבעולם, ויש לו עונג גדול ממעשיהם הטובים, ומי שחלילה מזכיר את עוונותיהם גורם להקב"ה צער ומכאוב. והאמת היא שרק כלפי חוץ עם ישראל נראים לפעמים לא כל כך טוב, אך בפנימיותם הם נשמות יקרות וטהורות. יהודי הוא כמו יהלום, ויהלום נשאר יהלום בכל מצב, גם אם הוא שקוע בבוץ ומלוכלך כולו.
עלינו לתקן את צורת ההסתכלות שלנו על עם ישראל. צריך להבין שכל יהודי הוא בן של ה', ומה שהוא מתנהג שלא כראוי זה רק משום שלא לימדו אותו להתנהג אחרת, ולכן עלינו לדון אותו לכף זכות, שהרי יתכן שאם אנו היינו מתחנכים בבית כמו שלו או בבית ספר כמו שלו, גם אנו היינו מתנהגים כמותו.
יהודי הוא טהור, רק שצריך להראות לו את הדרך הנכונה. אם תגיד לו מילה טובה ותקרב אותו בדרכי נועם הוא יתקן את מעשיו לאט לאט וישוב בתשובה שלימה, ויחד עמו הוא יקרב גם את אשתו וילדיו היקרים, ושכרך על כך בשמים יהיה עצום ביותר, כמו שנאמר: "ואם תוציא יקר מזולל כְּפִי תהיה" (ירמיה טו, יט), ודרשו חז"ל (בבא מציעא פה.): 'אפילו הקב"ה גוזר גזירה, מבטלה בשבילו'…[12]
ועתה, אחרי שניקינו את המשקפים מאבק הזלזול, נמשיך בדבריו של הרמח"ל…
כניסת האור לכלי…
כאמור, הקב"ה רצה להטיב עם ברואיו הטבה שלימה. והיינו 'שיהיה האדם מתדבק בקדושתו יתברך, ונהנה מהשגת כבודו בלי שום מונע מפריע ומעכב, ככתוב: "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'" (ישעיה נח, יד),[13] (דעת תבונות – אות כד).
ולכן, כדי לזכות לתכלית הזו, ציוה הקב"ה את האדם את תרי"ג מצוות התורה, ובפרט שמירה על שבעת השערים!.
וככל שילך האדם ויזדכך כך יוכשר לקבל את אורו יתברך!.[14]
וזה לשון הרמח"ל (קל"ח פתחי חכמה – פתח מב):
'דע כי אין התיקון נעשה בבת אחת אלא בהדרגה… והולך ונעשה דבר יום ביומו… ולפי התיקון הנעשה – כך האור נכנס ובא.
נמצא שכפי היטהר הגוף – כך הנשמה באה ומתחברת, כי צריך להיטהר תחילה מן הזוהמא, ואחר כך אפילו מרושם הזוהמא, וכן כמה פרטים בענין הזה. ובכל פעם נוסף הארה בנשמה'…
ובספרנו חלב הארץ (חלק ג – עמוד קצב, מהדורת תשפ"ג) כתבנו כך:
האדם מורכב מגוף ונשמה, וביניהם מתחולל מאבק שליטה! והמאבק הזה מתפרשׂ על כל רבדי החיים.
והנה כאשר זוכה האדם להגביר את הנשמה על הגוף, אזי כל כחות היצר הרע וחילותיו נתונים תחת ממשלת הנשמה, וזהו מצב נפלא ביותר שהשכל שהוא מבטא את כח הנשמה שולט על רגשות הלב ותאוותיו, וממילא לא יבוא האדם לידי חטא וחסרון רוחני לעולם –
שהרי כפי היטהר הגוף, כך הנשמה באה ומתחברת אל האדם. לפי שראשית לכל המדרגות וההשגות הוא טהרת נפש האדם מזוהמת העולם הזה ותאוותיו, וכל עוד החטאים אחוזים בנפש האדם אזי מתרבית הזוהמא ומתעצמת הן בנפשו והן בעולם, וגורמת לאורו יתברך שיסתר ויעלם העלם אחר העלם מהאדם ומהעולם, וככל שתוסר זוהמת החטאים מנפש בני האדם ומהעולם כך ישוב אורו יתברך להאיר בעולם בכלל, ובנפש האדם בפרט, ויתגלה גילוי אחר גילוי עד היות האדם כסא ומרכבה ממש אליו יתברך.
אמנם צריך לדעת, כי אף אחר שזכה אדם לטהר נפשו מכל רבב של חטא וזוהמת העוון על ידי תשובה שלימה ועל ידי קבלת עול תורה בשמחה, עליו לפעול ברובד פנימי נוסף בזיכוך נפשו ולהסיר את רושם זוהמת העוון מנפשו, וככל שיוסיף בזיכוך וטיהור עצמו כן יזכה שתגדל ותיתוסף ההארה בנשמתו. שכן נודע שהארת פני השם הגורמת לתיקון הנפש הינה פעולה אלקית, התלויה וקשורה בפעולת האדם, ועיקר פעולה זו באה לידי ביטוי כאשר האדם פועל לזכך את עצמו מן הזוהמא שבנפשו, המפרידה בינו ובין קונו…
ויותר מזה…
לכל חכמה יש שורש, כאמור בספר שערי רמח"ל (עמוד סד – אות עח), וז"ל: זה פשוט שיש לכל חכמה שורש וענפים וכו', כי אחר שידעת השרשים, כל הענפים התלויים בהם כשתמצאם תבינם.
שורש שלימות הנפש – הוא הארת פני השם – או הסתר פניו חלילה, שבשני אלה תלויים כל מצבי הנפש, חסרונותיה, ותיקוניה, כאמור בספר דרך השם (חלק א, פרק ב – סעיף ג), מה שהוא שלימות, אינו מתייחס אלא לו, כענף אל השורש וכו'. כי השלימות האמיתי הנה הוא מציאותו יתברך שמו, וכל חסרון אינו אלא העלם טובו יתברך שמו והסתר פניו. ונמצא שהארת פניו יתברך שמו וקרבתו תהיה השורש והסיבה לכל שלימות שתהיה, והסתר פניו חלילה Y השורש והסיבה לכל חסרון שיהיה.
ולתוספת נופך וביאור, כאמור ששורש תיקוני הנפש, הרי הוא הארת פני השם על נפש האדם, ההארה מחברת את הנברא לבוראו, וקושרת את הנפש אל שרשיה, אשר קשר זה הינו היסוד אל תיקוניה. כאמור בספר דרך השם (שם, פרק ד – סעיף י), שסיבת כל מצבי האדם, חשכותו, ובהירותו, הנה היא הארת פניו יתברך, או התעלמו ממנה וכו', כי הנה ככל מה שהאדון ברוך הוא מאיר פניו אל האדם, כן יתרבה הזוך והשלימות וכו'. וכפי שיעור ההארה, כך ישיג שיעור השלימות והזוך הנמשך ממנה.
דביקות זו הבאה עקב הארה, היא היסוד אל תיקוני הנפש, כאמור בספר הכללים (עמוד רפ), וזה לשונו: הדביקות שהקדוש ברוך הוא הדביק את ישראל אליו וכו', מתוך הדביקות הגדול מתקנים תיקונים וכו', כי בתחילה צריך שיתקשרו באורות העליונים בקשר גמור, ואז יוכלו לעשות תיקוניהם.
הבסיס לכל התיקונים, דהיינו הפיכת הרע לטוב, נעוץ בהרכבת גוף ונשמה, והיסוד והשורש לכך הוא: הארה והסתר פני השם, כאמור בספר הכללים (עמוד רנא), וזה לשונו: שתי מדות יש, מדת – הארת הפנים, ומדת – הסתר הפנים, ומהן נמשכים בהנהגה השלימויות והחסרונות, ובנבראים הם הנשמה והגוף. שבשלוט הגוף ישלטו החסרונות, ותהיה ההנהגה בהסתר פנים. אולם בשלוט הנשמה (על הגוף) ישלטו השלימויות ותהיה ההנהגה בהארת פנים.
הארת פני השם הגורמת לתיקון הנפש, הינה פעולה אלקית, אמנם, תלויה וקשורה היא בפעולת האדם. ועיקר פעולה זו הינה זיכוך האדם את עצמו מן הזוהמא שבנפשו, המפרידה בינו ובין קונו. כאמור בספר קל"ח פתחי חכמה (פתח מב) שכפי היטהר הגוף, כך הנשמה באה ומתחברת אל האדם, כי צריך להיטהר תחילה מן הזוהמא, ואחר כך אפילו מרושם הזוהמא, ובכל פעם נוסף הארה בנשמה.
וכן נאמר בספר דרך השם (חלק ב, פרק ג – סימן ט), כי הנה בחטאים, מתרבית הזוהמא ומתעצמת בבני אדם ובעולם, וגורמת לאורו יתברך שיסתר ויתעלם העלם אחר העלם, וכפי התמרק הזוהמא הזאת, והיטהר הבריות ממנה, כך חוזר אורו יתברך שמו ומתגלה גילוי אחר גילוי…
ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן
והנה האדם מורכב מכחות נפשיים רבים, והשלימות הנדרשת ממנו הינה בכל כח מכחות הנפש. אמנם קיימים כחות מרכזיים בנפש האדם, ואשר על כן מהוים הם מניע מרכזי לפעולות השלימות.
וברשותכם נתבונן בפסוק: "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת־הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים" (בראשית ב, י).
וביאר המקובל האלקי הרב אברהם אבולעפיה זיע"א (אמרי שפר – עמוד 88, הוצאת הרב אמנון גרוס) כך:
דע כי האדם הוא עולם קטן וכל המבנים הרוחניים העליונים נדמים לגוף האדם, בסוד: "כִּי בְּצֶֽלֶם אֱלֹהִי"ם עָשָׂה אֶת־הָאָדָם" (בראשית ט, ו).
והנה גם גן עדן נדמה לגוף האדם, בצורה כזו:
'עדן' – החכמה העליונה (שהיא סוד הביטול המוחלט).
'נהר' – הוא חוט השדרה.
'הגן' – 'גן', ראשי תיבות: גוף נפש.
'ארבעה ראשים' – הם ארבעה האברים הראשיים של הגוף, והם: מוח, לב, כבד, ושיפולי הבטן (ראה שם מה שביאר בענין 'שיפולי הבטן').
וממציאות המוח תכיר הנהר הנקרא 'פישון'. ומן הלב 'גיחון'. ומן הכבד 'חדקל'. ומן שיפולי הבטן 'פרת'.
ומובן מדבריו שהתיקון של האדם תלוי בעדן, שהוא ענין החכמה העליונה. וכך כתבנו בספרנו חלב הארץ (חלק ג – עמוד קצו, מהדורת תשפ"ג):
דע כי שֵׂכֶל האדם מהוה כח מרכזי שעל פי פעולתו הנכונה משתלמים גם יתר הכחות, מכיון שההגבלה השכלית היא הגורמת לפחיתות המדות ולזוהמת התאוות. וכן להיפך הרחבת השכל גורמת לתיקון המדות ולהסרת הזוהמא,[15] כאמור בספר דעת תבונות (סימן עח): זה כלל גדול, בגבול אשר הוגבל בו שכלו – כך הם מחשבותיו של אדם ותאוותיו, ע"כ.
וממילא ידיעת אמת ממקור התורה, בולמת את הרע ומתקנת את הנפש, כאמור בספר דרך עץ החיים (מאמר שכל האדם ואור תורה), וזה לשונו:
דעת האמת מחזקת את הנשמה, ומרחיקה ממנה היצר ודאי. ואין דבר המחליש את הנשמה לפני היצר, כחסרון הידיעה, ואם היתה הידיעה רחבה ועומדת על לב בני אדם, לא היו חוטאים לעולם. אך לא היה היצר קרוב אליהם ושולט עליהם. על כן, לשם תיקונו העצמי חל על האדם חובת ההתבוננות, כאמור שם. הנה על כן חוב הוא המוטל על האדם לשום עצמו להתבונן, כי אם אינו מתבונן ומחשב, הנה לא תבוא החכמה לבקש אותו.
התבוננות שכלית זאת, הינה הרפואה הגדולה לחולי היצר ולתאוותיו, דהיינו על ידי ההתבוננות האמיתית בתורה הקדושה, וידיעת האמת ממקור התורה, והיינו להבין ולדעת כיצד צריך להסתכל על כל מקרי ומאורעות החיים על פי דרך התורה הקדושה, וכאמור בספר דרך עץ החיים (שם), זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שנוכל להמציא נגד היצר והיא קלה ופעולתה גדולה ופריה רב…
מכל האמור עד עתה מבואר בסייעתא דשמיא שאין דבר המחליש את הנשמה ואת כחות יצר הטוב בפני היצר הרע כמו חסרון הידיעה בתורה, שאם היתה ידיעת האדם רחבה ומלאה בדבר התכלית שלשמה בא לעולם, היינו שיודעת הנשמה מה תיקונה בעולם, לא היה האדם חוטא לעולם.
וכאמור לעיל שכל המאורעות הפוקדות את האדם בימי חייו בעולם הזה הרוחניות ואולי אף הגשמיות תלויות בהרכבת גוף ונשמה, ולכן כאשר באים להרכיב גוף ונשמה עיקר המכריע הוא למי נותנים את כח השליטה והממשלה, אם ההנהגה ניתנת לנשמה אזי כל כחות היצר הרע וחילותיו נתונים תחת ממשלת הנשמה, וממילא השכל שהוא מבטא את כח הנשמה שולט על רגשות הלב ותאוותיו וממילא לא יבוא האדם לידי חטא וחסרון רוחני לעולם. אך דא עקא, כאשר נותנים את כח השליטה והממשלה לגוף ממילא ברור שהנשמה נתונה בצער ובסבל נורא תחת ממשלת הגוף ותאוותיו.
והנה נודע אצל הבאים בסוד השם כי בנפש האדם חבויים שבעים כחות רוחניים בסוד שבע מדות העליונות שהן חג"ת נהי"ם (חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, וכל אחת מהן כלולה מעשר הרי שבעים), ובכל כח מאלו השבעים כחות יש בחינת טוב ובחינת רע, ותפקיד האדם בימי חייו בעולם הזה לגדל ולרומם את חלק הטוב שבכל אחד מאלו השבעים כחות, ולמעט ככל האפשר את חלק הרע עד שיהיה האדם כולו זך ומזוכך על כל בחינותיו.
וכן הדבר באורח החיים יום יום, בכל מדה ומדה הנגלית לאדם יש בה חלק טוב (חיובי) וחלק רע (שלילי) ועל האדם להגדיל ולהאדיר את חלק הטוב על ידי עשיה ברוכה לשם שמים, ולמעט ככל האפשר את חלק הרע על ידי ההתרחקות עד תכלית הקצה האחרון מכל חלק ומדה רעה…
ואזי אחרי שמקיימים את תחילת הפסוק: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ" (דברים כא, י), זוכים שיתקיים סוף הפסוק…
הצדיקים לקחו אחריות…
וכך סיום הפסוק: "וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶי"ךָ בְּיָדֶךָ" (דברים כא, י) – כל העולם כולו ניתן בידו של האדם הזוכה ל'עדן' ויש לו חלק בתיקון העולם!
וכך נאמר בספר דברי הימים: "הֵמָּה הַיּוֹצְרִים וְיֹשְׁבֵי נְטָעִים וּגְדֵרָה עִם הַמֶּֽלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָֽשְׁבוּ שָׁם" (דברי הימים־א ד, כג).
ובמדרש ביארו את הפסוק הזה כך:[16]
'המה היוצרים' – אלו נפשותיהם של הצדיקים שבהם נמלך הקדוש ברוך הוא לבראות את עולמו. 'ויושבי נטעים'… 'וגדרה'… 'עם המלך במלאכתו' – עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. 'ישבו שם' – נשמותיהם של הצדיקים שבהם נמלך וברא את עולמו.
בשעה שעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם, פנה הקב"ה בענוותנותו לנשמות הצדיקים ואמר להם: ברצוני לברוא אדם, ולמסור בידו כחות כאלו, שכל הנהגת הבריאה תהיה בידו! כל הבריאה תושפע על ידי מעשיו!
כאשר הוא ילך בדרכי (בדרך ה'), יעסוק בלימוד תורה ובקיום המצוות, הוא ימשיך שפע לכל העולמות, וכולם יתקיימו ויזונו מכח מעשיו הטובים. ואפילו נשמות הצדיקים שבגן עדן יקבלו עילוי ותוספת כח מעבודתו של האדם החי בעולם הזה.
אך, מאידך, באותה מדה אם הוא ירשיע, אזי הוא יהרוס ויחריב את כל העולמות. ואם כן, מה אתם אומרים, האם כדאי לבוראו או לא?
ונשמות הצדיקים השיבו: בורא עולם! ברא את האדם, ואנחנו מוכנים לקבל על עצמנו את האחריות להחזיר את כל נשמות ישראל אליך בתשובה!
והקב"ה קיבל את ההתחייבות שלהם,[17] ברא את העולם ומסר בידי האדם השלם את כל הבריאה!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. תכלית הבריאה היא כדי להטיב לברואים הטבה שלימה! ולצורך כך ברא הקב"ה לאדם מערכת של התמודדות בין החומר לרוח, ועל ידי שיזכה האדם לקדש את החומר יקבל את שכרו בצדק ובכבוד – וזו הטבה שלימה!.
ב. האדם מורכב מגוף ונשמה, וביניהם מתחולל מאבק שליטה! והמאבק הזה מתפרשׂ על כל רבדי החיים.
והמאבק הזה נע (בנפש) כל העת ממקום למקום, שהרי כפי היטהר הגוף, כך הנשמה באה ומתחברת אל האדם. ככל שסרה זוהמת החטאים מנפש האדם כך הולך אורו יתברך ומתגלה גילוי אחר גילוי עד היות האדם כסא ומרכבה ממש אליו יתברך.
ג. גם אחרי שזוכה האדם לטהר נפשו מכל רבב של חטא וזוהמת העוון על ידי תשובה שלימה ועל ידי קבלת עול תורה בשמחה, עליו לפעול ברובד פנימי נוסף בזיכוך נפשו ולהסיר את רושם זוהמת העוון מנפשו, וככל שיוסיף בזיכוך וטיהור עצמו כן יזכה שתגדל ותיתוסף ההארה בנשמתו.
ד. ישנם שני מושגים. האחד נקרא 'טוב', והשני נקרא 'שלם'. וההבדל ביניהם הוא עצום.
'טוב' – מתייחס להרגשת האדם כאשר הוא שליו ורגוע, אך אין בו תענוג כלל.
אך 'שלם' – זו הרגשה אחרת לגמרי, הרגשת תענוג המתגלת בעקבות תיקון חסרון! והיא הרגשה נעלית לאין ערוך מהרגשת ה'טוב'! – כי 'תענוג הנשמות האמיתי אינו בטוב, אלא בשלימות, שהוא ענין יחודו!'.
ומכיון שה' הוא תכלית הטוב והשלימות, לא שייך שהוא יברא עולם שתכליתו רק טוב ושלוה שטחיים ללא תענוג… תכלית הטוב והשלימות מחייבת לברוא עולם שברואיו יוכלו להשיג בו את הרגשת התענוג, והיא היחידה שמבטאת את השלימות.
ה. שורש שלימות הנפש – הוא הארת פני השם – או הסתר פניו חלילה, שבשני אלה תלויים כל מצבי הנפש, חסרונותיה, ותיקוניה.
כאשר הארת פני השם מאירה בנפש האדם, ההארה הזו מחברת את הנברא לבוראו, וקושרת את הנפש אל שרשיה, אשר קשר זה הינו היסוד אל תיקוניה. וכפי שיעור ההארה, כך ישיג שיעור השלימות והזוך הנמשך ממנה.
ו. הבסיס לכל התיקונים, דהיינו הפיכת הרע לטוב, נעוץ בהרכבת גוף ונשמה, ועל ידי הגברת החומר על הצורה יזכה האדם להגיע לתכלית בריאתו – להתענג על ה'!.
הערות שוליים:
[1] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, שופטים – מאמר א) אמר כך:
וביאור הדבר בפרטות, כי צריך כל אדם להשגיח היטב על זוג עיניו שלא תהיינה פקוחות להסתכל בדברים שאינם צנועים ובמראות אסורות ח"ו וכיו"ב, אלא יסתכלו רק בדברי קדושה, כגון באותיותיה הקדושות של התורה, וכן בפניו של רבו כיו"ב.
וכשיקדש האדם את עיניו כראוי, יזכה שתאורנה עיניו בתורה הקדושה, ויבין את העומק הנפלא שבה, וכן יזכה לקבל פני שכינה, כמאמר חז"ל (דרך ארץ רבה – פ"א מ"כ) ש'כל הרואה דבר ערוה ואינו זן את עיניו ממנו, זוכה ומקבל פני השכינה', שנאמר: "ועוצם עיניו מראות ברע" (ישעיה לג, טו), וכתוב אחרי כן: "מלך ביופיו תחזינה עיניך" (שם פסוק יז).
וניתן ללמוד עד כמה מסרו רבותינו הקדושים את נפשם על שמירת קדושת העינים מהמעשה המבהיל המובא במדרש (ילקוט שמעוני, פרשת ויחי – רמז קסא) שפעם היה ר' מתיא בן חרש יושב בבית המדרש ועוסק בתורה, והיה זיו פניו דומה לחמה, וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת, וזאת משום שמימיו לא נשא עיניו להסתכל באשה בעולם.
פעם אחת עבר השטן ונתקנא בו, אמר: 'אפשר אדם כמו זה לא חטא?!' אמר לפני הקב"ה: 'רבונו של עולם, רבי מתיא בן חרש מה הוא לפניך?' אמר לו: 'צדיק גמור הוא'. אמר לפניו: 'תן לי רשות ואסיתנו'. אמר לו: 'אין אתה יכול לו, אך אף על פי כן, לך'.
הלך השטן ונדמה לו כאשה יפה שלא היתה כדמותה מעולם. כיון שראה אותו ר' מתיא הפך פניו ונתן לאחריו. שוב בא השטן ועמד לו על צד שמאלו, הפך פניו לצד ימין, והיה מתהפך לו מכל צד.
אמר ר' מתיא בן חרש: 'מתיירא אני שמא יתגבר עלי יצר הרע ויחטיאני'. מה עשה אותו צדיק? קרא לאותו תלמיד שהיה משרת לפניו, ואמר לו: 'לך והבא לי אש ומסמר'. הביא לו מסמרים ונתנם בעיניו. כיון שראה השטן כך נזדעזע ונפל לאחוריו.
באותה שעה קרא הקב"ה לרפאל, אמר לו: 'לך לרפא את ר' מתיא בן חרש'. בא ועמד לפניו, אמר לו: 'מי אתה?' אמר לו: 'אני הוא רפאל, ששלחני הקב"ה לרפאות את עיניך'. אמר לו: 'הניחני, מה שהיה היה'. חזר לפני הקב"ה ואמר לפניו: 'רבונו של עולם, כך וכך אמר לי מתיא'. אמר לו: 'לך ואמור לו, אני ערב שלא ישלוט בו יצר הרע'. מיד ריפא אותו. ומכאן אמרו חכמים: כל מי שאינו מסתכל בנשים, אין יצר הרע שולט בו.
וכן צריך כל אדם להשגיח היטב על שתי אזניו שלא תהיינה פתוחות לשמוע דברי נבלה ושקר ושאר דברים בטלים, אלא רק דברי תורה וקדושה, וכמובא בדברי חז"ל (כתובות ה.) על הפסוק: "ויתד תהיה לך על אזנך" (דברים כג, יד) – אל תקרי 'על אֲזֵנֶךָ', אלא על אָזְנֶךָ, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו. והוסיפו חכמינו שם ואמרו: אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים, מפני שהן נכוות תחילה לאברים.
וכשיקדש האדם את אזניו כראוי, יזכה לשמוע ולהבין היטב את דברי התורה הקדושה.
וכן מובא בספר הקדוש נועם אלימלך (פרשת ויגש – ד"ה 'ידבר נא') שמה שנאמר: "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע" (שמות יז, יד), בא ללמדנו, שמשה רבינו אינו מוסר את התורה הקדושה אלא למי שיש לו אזנים קדושות כאזניו של יהושע בן נון, שהיה משמר את אזניו שלא תשמענה לעולם דבר שאינו הגון ורצוי לפני ה' יתברך.
וכן יזכה לשמוע דברים עליונים שמעבר להשגתו של אדם רגיל, בבחינת: "ואזניך תשמענה דבר מאחריך" (ישעיה ל, כא).
וכן צריך כל אדם להשגיח היטב על שני נחיריו לבל יריחו ריחות אסורים ובשמים של נשים וכל כיו"ב, כי יש בכח ריחות אלו לפעול ירידה רוחנית גדולה בנפשו.
וכן מובא בתלמוד ירושלמי (חגיגה פ"ב ה"א) שאחת הסיבות שגרמו לאלישע בן אבויה לצאת לתרבות רעה, מפני שבשעה שהוא היה בבטן אמו, היא היתה עוברת על בתי עבודה זרה, והריחה את ריח הקרבן שהקריבו לעבודה זרה, והיה אותו הריח מפעפע בגופה כארס של נחש, ודבר זה פגם בקדושת נפשו של העובר שהיה בבטנה, וגרם לו לאחר שנים רבות לצאת לתרבות רעה. ובכלל שמירת הנחירים הוא שישמר האדם ביותר מאיסור "לא תנאף" (שמות כ, יג), וכל אביזריו, כדרשת חז"ל: 'לא תנאף' – לא תהנה אף.
וכשיקדש האדם את נחיריו כראוי, יזכה ליראת שמים אמיתית, בבחינת: "והריחו ביראת ה'" (ישעיה יא, ג), שפירושה לפי דברי השל"ה הקדוש (שער האותיות, ערך צניעות – אות ד) שכל דבר שלא היה האדם עושה למשל אם היה עומד לפני משה רבינו עליו השלום ושבעים זקנים, ככה ינהג בהיותו בסתר ואין איש רואהו.
וכן יזכה לטהרת הנפש, כמסופר בדברי חז"ל (סוטה מט.) שפעם מצא רב הונא תמרה שמנה ומשובחת, לקחה וכרכה בסודרו, וכשבא רבה בנו אמר לאביו: 'מריח אני ריח טוב של תמרים', ואמר לו אביו: 'בני, טהרה יש בך'.
וכן צריך כל אדם להשגיח היטב על פיו לבל יוציא ממנו דברי נבלה ושקר ושאר דיבורים אסורים, אלא רק דברי תורה ותפילה ושאר דברי קדושה. ואם ח"ו ילכלך ויטמא האדם את פיו בדיבורים אסורים, בוודאי לא יתקבלו דברי התורה והתפילה שיוציא ממנו לרצון לפני הקב"ה.
הדבר דומה למי שמגיש למלך מאכל ערב בכלי מאוס ומטונף, שבוודאי יסלק המלך מאכל זה מלפניו, ואף יעניש בעונש חמור את המשרת שהגישו לפניו בצורה כזאת.
אך כשיזכה האדם לקדש את פיו כראוי, ממילא דברי התורה והתפילה שיוציא ממנו יתקבלו ברצון לפני הקב"ה, ודומה הדבר למי שמגיש למלך מאכל ערב בכלי זהב נאה ומהודר, שבוודאי ישמח בו המלך שמחה גדולה, ושכרו על כך יהיה גדול מאוד…
[2] לשני נקבי החוטם ישנה משמעות עליונה מאוד, והם כעין דוגמא של מעלה. וכך הובא ב'יחוד חוטם פה' להאר"י ז"ל (שער רוח הקודש – דף מ ע"ב):
הנה ב' נקבי החוטם נקראו 'נוקבא דפרדשקא' ומשם נמשך רוח לז"א ולנוקבא.
מִן נקב הימני – נשיב רוח לז"א.
וּמִן נקב השמאלי – נשיב רוחא לנוקבא. ומשם נמשכים האורות עד זו"ן…
[3] ובעומדנו כאן בענין ההתמודדות, נביא סיפור על נסיון שאירע להגה"ק רבי זושא מאניפולי זיע"א.
וכך סיפר האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה מצאנז קלויזנבורג, ה'שפע חיים' זיע"א (והובאו דבריו בספר צנתרות הזהב – חלק א עמוד קמד, לגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א):
כידוע, יצאו האחים הקדושים רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי לגלות ארוכה.
באחד מימי גלותם, בעיצומו של חורף סוער, הגיעו האחים הקדושים לעתותי ערב, אל מבואותיו של יער־עד נורא, אשר סבך אמיריו העבותים האפיל אפילו בעד השמש בצהרים. הנתיב אשר בו צעדו האחים עד כה, נמוג על סף שורת גזעים חסונים, אשר בישרו את עיצומו של יער בכל תוקף ועוז. עוד מספר צעדים אל בין העצים, והדרך חזור אל עבר הנתיב הכבוש, נחסמה ונעלמה כלא היתה.
ככל שניסו לחזור על עקבותיהם ולצאת אל המקום אשר ממנו באו – כך הלכו והסתבכו במעבה היער, כשמכל צד סוגרת עליהם אימה חשיכה גדולה, באין דרך לנטות ימין ושמאל.
הליל רד וימש חושך, וארובות השמים נפתחו. גשם זלעפות החל ניתך ארצה, מלווה בברקים מסנוורי עינים וברעמים מחרישי אזנים, ותרעש הארץ ומוסדי הרים ירגזו ויתגעשו. לנוכח האופל המבעית והאנדרולומוסיא האיומה, אחזו האחים הקדושים בחוזקה איש ביד רעהו, למען לא תתפרד החבילה ולא יאבדו זה מאצל זה, ואת יהבם השליכו על אביהם שבשמים, כי ימלטם מזו הצרה.
פתאום, נשמע רעם אדיר וחזק, אשר זעזע את היקום, ומעוצמתו נפל רבי זושא ארצה, כשידו ניתקת מידו של רבי אלימלך. מששב והתרומם, שוב לא מצא רבי זושא את רבי אלימלך לידו, וכל מאמציו לחפשו ולמוצאו עלו בתוהו. גם קריאותיו הרמות אל אחיו, לא זכו לשום מענה. בינתים, הלך הגשם והתעצם והמים גברו מאוד מאוד על הארץ. רבי זושא חש בשטף מים אדיר ההולך וגואה מסביבו, והבין, כי שׂוּמָה עליו להימלט לכל אשר ישאוהו רגליו, שאלמלא כן, עלול הוא, חלילה, לטבוע במקומו. הוא החל, איפוא, לגשש ולדדות באפלה הסמיכה, כשהוא מפלס לעצמו נתיב בתוך הצמחיה העבותה.
לאחר שעה ארוכה, כאשר קרוב היה כבר לאפיסת כחות מוחלטת, הבזיקה לפתע נקודת אור לנגד עיניו של רבי זושא. משהתקרב אל עבר האור, נתגלה לעיניו בית המתנוסס בטבורו של היער, והאור בוקע מבעד לחלונותיו. על אף שסביר היה, כי במאורת לסטים הדברים אמורים, חישב רבי זושא את גודל הסכנה הוודאית שהוא מצוי בה עתה, בתוך משברי המים בלב היער האפל, כנגד ספק הסכנה המצפה לו אולי בתוך הבית המסתורי, וגמר אומר, כי עדיף להיכנס אל הבית. כאשר נכנס אל הבית פנימה, הופתע למצוא לפניו בית מדרש, אשר אנשים של צורה יושבים בו מסביב לשולחן ארוך, וזקן אחד יושב בראש ודורש לפניהם רזין דרזין.
משהבחין הזקן בכניסתו של רבי זושא, הפסיק את דרושו וקרא בקול:
'ברוך הבא, רבי זושא!'
אף הוא הורה להושיב את רבי זושא בסמוך אליו, ופנה אליו לאמר:
'הנה, עתה היא השעה לגלות לכבוד מעלתך, את היחוד הגדול והנורא שכוון משה רבינו על הר סיני, בשעת קבלת התורה!'.
נרתע רבי זושא לאחוריו בסילודין, והכריז בכל תוקף ענוותנותו המופלגת:
'חס ושלום! זושא איננו ראוי לשמוע סודות גדולים ונשגבים כאלו!'.
הזקן אטם את אזניו להצהרותיו הענוותניות של רבי זושא, ניגש והוציא ספר תורה מארון הקודש, אחזו בידו וקרא לעבר רבי זושא:
'גש נא הלום, רבי זושא! נשק את ספר התורה, ואגלה לך את הסוד הספון!'.
אך רבי זושא בשלו:
'זושא אינו ראוי לכך, ואינו חפץ לשמוע סודות הנשגבים ממדרגתו! זושא לא ינשק את ספר התורה ולא ישמע את הסוד הנורא!'.
'לאו בכל יומא מתרחשת שעת רצון כזו!' – הִתרה הזקן ברבי זושא – 'ואם תסרבו עכשיו, כאשר מן השמים רוצים לגלות לכם, עלולים אתם להצטער על כך כל ימי חייכם!'.
'ואף על פי כן, אין זושא רוצה!' – התעקש רבי זושא מבלי להיכנע.
עתה התמלא הזקן חימה, וקרא אל רבי זושא בשצף קצף:
'אם לא תהיה מוכן לשמוע, אשרוף אותך בהבל פי!'
'מוכן אני להישרף' – השיב רבי זושא בניחותא – 'ושקר בנפשי לא אעשה! יודע אני בעצמי כי אינני ראוי לגילוי סוד רם ונישא שכזה, ובשום פנים ואופן לא אהיה מוכן לשומעו!'.
באומרו זאת, הפיל עצמו רבי זושא לארץ בפישוט ידים ורגלים, כמוכן ומזומן לקבל עליו את הדין.
באותו הרגע, נזדעזע היקום שוב מקול רעם אדיר ומחריש אזנים, ומיד לאחריו, הציף אור גדול ובהיר את כל הסביבה. רבי זושא קם על רגליו, והנה, השמש זורחת בטבורו של רקיע, כמו לא ירדו גשמים מעולם. אין יער ואין בית, אין זקן ואין ספר תורה שעמו. ועל הארץ למרגלותיו, מפוזרים שברי צלם מנותץ של עבודה זרה…
לצידו, ניצב רבי אלימלך אחיו, קורן בשמחות וגיל וקורא ברטט:
'אשריך, זושא, אחי היקר, שבגודל ענוותנותך האמיתית והכנה, הצלת את עצמך ואותי ואת כל העולם כולו!'…
בגודל הענוה שבקרבו, ניצל רבי זושא מנסיון קשה, בו ניסתה הסטרא אחרא ללוכדו ולהפילו ברשתה, ואף גרם להכחדתם ולביטולם של אותם כחות הטומאה אשר ניסו להכשילו – דבר שבא לידי ביטוי, בשברי הצלם המנותץ שנתגלו פזורים על הארץ.
והפטיר האדמו"ר מקלויזנבורג אחר סיפורו ואמר:
'אילו, חס ושלום, נכשל היה בנסיון, כי אז נגרם היה אסון כבד לכל העולם כולו – ומשזכה ועמד בו, נכנעה הסטרא אחרא, ואלפי נשמות נידחות ושבויות יצאו לחופשי מתחת ידה!'.
[4] כך ביאר רבי שמעון בר יוחאי (זוהר חדש, כי תצא דף עב ע"א).
[5] הגה"צ הרב אליהו אליעזר דסלר זיע"א ביאר בספרו מכתב מאליהו (חלק ג – עמוד 38) שישנם ליצר שלש שיטות עיקריות במלחמתו נגד האדם, והם: כח החידוש, כח ההכפלה, וכח ההרגל… עיי"ש בדבריו באורך.
[6] סיפר הגה"צ רבי אלי' רוט, וז"ל: באחת הפעמים שזכיתי ללוות את הגה"ק רבי שלמה מזוועהיל, אל הכותל המערבי, עברנו ליד בנין בנק ברקליס, הבנק המרכזי לשעבר, המאכלס כיום את מחלקות עירית ירושלים.
רבי שלמה נעמד ונשען אל קיר הבנק ואז אמר: מנהל הבנק, המנהל הראשי, יושב בלונדון. הוא מגיע לכאן פעם בכמה חדשים לשעות ספורות. אולם שכרו עבור השעות הספורות הללו שהוא מקדיש לבנק עולה על כל השכר שמקבלים כל העובדים יחד, העוסקים כאן ימים תמימים, יום אחר יום, בסידור ובנקיון הבנק.
משום שאותו מנהל ראשי עושה בשעות הספורות שלו מה שהעובדים כולם אינם מסוגלים לעשות. הוא מתכנן תוכניות אב מקיפות המקדמות את כל ענייני הבנק, המעלות ומרימות את הבנק כולו…
רבי שלמה סיים את דבריו, סתם ולא פירש, והמשיך בדרכו אל הכותל, אחוז שרעפי קודש, שקוע כולו בדביקות…
ואני הבנתי – המשיך רבי אלי' רוט וסיפר – שרבי שלמה רצה ללמדני שכאשר אדם זוכה ומקדיש את חייו לטובת היחיד והכלל, להרמת קרן ישראל והשכינה אז שכרו הניתן לו מהשמים הוא לפי תעריף אחר, גבוה ומרומם… (צדיק יסוד עולם – עמוד 107, לגאון רבי דוד ורנר).
[7] פירוש: בתחילת הכל היה אור אין סוף ממלא את כל המציאות, וכאשר עלה ברצונו יתברך לברוא בריאה, תחילת הכל ברא זמן ומקום.
והנה הזמן הנברא מחולק לשלשה זמנים כלליים, כאמור למעלה.
[8] וזה לשון הרמח"ל (גנזי רמח"ל – עמוד רסה):
שורש כל השרשים הוא הרצון העליון הבלתי בעל תכלית, הכולל בו כל הכחות לאין תכלית. ואמנם רק כח אחד הוא שגילה בפועל, כידוע, והוא כח ההטבה השלימה.
הרי כאן, שורש, ושורש דשורש.
השורש של בריאה הוא כח ההטבה שברצון העליון.
ושורש דשורש, הוא הרצון עצמו.
והנה גם כח ההטבה הוא שלם בתכלית שלימותו, שאין סוף לשלימותו, אך אין עניינו יוצא מענין עשות טוב. ומן הכח השלם הזה, בהתעלם שלימותו, יוצאת אחר כך ההנהגה המשוערת, ההולכת במדה ושיעור לקראת השלימות, שבהתעלם, עד שיחזור ויתגלה…
[9] וזו לשונו הקדושה (שם):
'השלימות' – רוצה לומר, מה שמתקן החסרונות, והשלימות הוא יותר גדול כשהוא מתקן חסרון יותר גדול. אם כן, כשרצה הרצון העליון לגלות שלימותו הגדול מאוד – צריך שיגלה בתחילה החסרון הגדול מאוד. וזה, רוצה לומר, גילוי השלימות עצמו, כי אי אפשר להבין השלימות בלא חסרון שקודם לו, שהשלימות מתקן אותו.
אם כן, כשרוצה לגלות הכח השלם והנכבד מאוד, שבו תענוג הנשמות תענוג גדול מאוד, אי אפשר כי אם שיגלה בתחילה חסרון הגדול מאוד, כי כפי החסרון שמתגלה – כך מדרגות השלימות שמתגלה בסופו. ובחסרון היותר גדול מתגלה כח היותר שלם…
[10] כתב בספר התניא (ליקוטי אמרים – פרק א): שתי נפשות יש לכל יהודי – נפש אחת מצד הקדושה ונפש השניה מצד הקליפה וסטרא אחרא.
הנפש שמצד הקדושה נקראת 'נפש האלקית'. והתפקיד שלה למשוך את האדם לכל דבר רוחני: תפילה, מצוות, חסד, לימוד תורה, מעשים טובים.
והנפש השניה, 'נפש הבהמית', מושכת את האדם אל החומר. ועיקר עבודת האדם בעולם היא להקריב את הרצונות והתאוות הנובעות מהנפש הבהמית שלו.
[11] ובענין זה מצאנו לגאון הרב משה בויאר שליט"א שסיפר (הובאו דבריו בספר דורש טוב – ספירת העומר, עמוד קיג), וז"ל:
מעשה היה באחת העיירות באירופה, בילד שהתייתם מהוריו, ה' ירחם, והטיפול בו נפל על כתפי הקהילה, שמימנה את לימודיו.
הילד לא 'התחבר' ללימוד וכל המאמצים לשכנע אותו להשאר ללמוד כשלו.
ראשי הקהילה הודיעו לו שאם יפסיק ללמוד – יהיה עליו לדאוג לפרנסתו בכחות עצמו.
אביו המנוח של הילד התפרנס מיצור סיגריות וממכירתן בשוק. הילד, שהיה מתבונן באביו שעות ארוכות, למד את המקצוע, והחליט להתפרנס אף הוא כאביו. כך היה מכין את הסחורה בלילה, ומוכר אותה ביום בשוק.
יום אחד הגיע יהודי חדש להתגורר באותה עיר. אותו יהודי היה עוסק למחייתו במכירת טבק, והילד הזה קלט שסחורתו של אותו יהודי משובחת ביותר ומחיריו זולים במיוחד…
כשהגיע הילד לחנותו של אותו יהודי לקנות טבק, התפלא הלה לראות ילד יהודי שבמקום לשבת וללמוד עובד לפרנסתו.
סיפר הילד ליהודי את סיפורו, והלה אמר לו כי הוא יספק לו סחורה משובחת וזולה. מדי שבוע יהיה עליו לשלם לו שני רובלים, ותמורתם יקבל כמות של טבק שתספיק לו ליצור סיגריות לשבוע. מדי שבוע, כשהיה הילד מגיע לחנותו, היה בעל החנות מחזק אותו בדברי תורה ויראה.
חלפה תקופה, המצב בשוק הפך להיות קשה, והילד לא יכול היה לשלם שני רובלים. הוא הגיע לחנות, הוציא רובל אחד, והבטיח להשלים את הסכום בשבוע שלאחר מכן. להפתעתו סירב בעל החנות, ואמר כי גם שני רובל זה מחיר מוזל, ובפחות מכך הוא לא מוכן לספק לו סחורה.
הילד ניסה להתחנן, אך לשוא. הוא נאלץ לרכוש סחורה זולה יותר, אך הקונים שהיו רגילים לסיגריות משובחות, הפסיקו לקנות אצלו, וכך נותר ללא פרנסה, רעב ללחם.
שב לחנותו של היהודי הנכבד, והתחנן על נפשו לקבל את הסחורה בהקפה, אך לשוא. הילד יצא מהחנות, התיישב ברחוב והחל לבכות.
באותו רגע יצא אליו היהודי, ואמר לו: 'דע לך שלא עשיתי את מה שעשיתי מתוך אכזריות, אלא מתוך רחמנות. סבור אני שילד מוכשר כמוך, מן הראוי שינצל את שנות נעוריו ללמוד ולא למסחר. אני מוכן לספק לך את כל צרכיך ובלבד שתלך ללמוד בישיבה'.
הילד הסכים לבקשה, והיהודי שלח אותו אל העיר וישניצא, עם מכתב המלצה לראש הישיבה המקומית, שיקבל אותו לישיבתו.
בהגיעו לישיבה, החל ראש הישיבה לבחון אותו, ומצא שהילד אינו יודע מאומה, אך חזקה עליו בקשתו של אותו יהודי נכבד, והוא קיבל את הילד לישיבה, כאשר הוא מבקש משני תלמידים חשובים בישיבה לקחת את הילד תחת חסותם, וללמוד אתו.
במשך מספר חדשים למד הילד בישיבה, כאשר הוא מתעלה בלימוד.
אלא שכאן הגיע היצר הרע. הוא החל להזכיר לו את ימיו 'הטובים' בשוק, ואט אט שכנע אותו לעזוב את הישיבה ולשוב אל חיי המסחר בשוק.
לילד לא היה נעים מהחברים שכה דאגו לו, והחליט כי מאחר שהראשון קם בשעה מוקדמת מאוד, ואילו השני קם בשעה מאוחרת יותר, הוא ינצל את הזמן שבינתים, כדי לברוח. בלילה שלפני כן הכין בחשאי את המזוודה, והמתין לשעת הכושר.
אכן, לאחר שעזב הבחור הראשון את החדר בשעת בוקר מוקדמת, הוא קם בזריזות, התלבש, נטל את המזוודה ועזב את החדר. לפתע הוא שומע בסוף המסדרון החשוך קול אנחה. מהשתקרב למקום, גילה כי חברו לחדר מעד במדרגות, נפל ונפצע, והוא זב דם.
הוא החל לזעוק לעזרה, אך חברו הפצוע היסה אותו ואמר לו שזעקותיו גורמות ל'גזל שינה'.
הנער ביקש לקרוא לעזרה, אך הבחור הפצוע אמר לו כי אם באמת רוצה הוא לעזור לו, יש לו בקשה: כאשר יצאתי מהחדר, היפלתי את הנטלא של חברי, והמים נשפכו. אני יודע שהוא לא ילך ד' אמות בלי נטלית ידים, ואכן תכננתי להביא לו מים, אך מעדתי במדרגות. לכן אבקש ממך שלפני שתלך להזעיק עזרה, תמלא תחילה מים בנטלא.
הנער נדהם: שוכב בחור, זב דם, נאנק מכאבים, ומה שמדאיג אותו אלו המים שנשפכו?
הבחור הפצוע, שהבחין במבטי התמיהה, פתח והסביר: תראה, אמנם יש לי כאבים מהנפילה, אבל החשש שאגרום עגמת נפש למישהו אחר, גורם לי יסורים קשים יותר. לכן, אם רצונך להקל מעלי, אנא מלא את בקשתי. תחילה הבא מים לחברי, ורק לאחר מכן הזעק לי עזרה.
למותר לציין שתוכנית הבריחה מהישיבה נדחתה. הנער החזיר את המזוודה לחדר, ועלה להתפלל בישיבה.
תוך כדי התפילה, כשהגיע לברכת 'אתה חונן לאדם דעת', החל להרהר בלבו: 'הכיצד זה עלה במוחי לברוח מהישיבה, בעוד שחברי לחדר לומדים בה שנים, ואין להם מחשבה לעזוב את הישיבה'. הוא חשב על הסבר: 'אני באתי לישיבה רק כדי 'ללמוד', ואילו הם באו לא רק ללמוד תורה, אלא במטרה שהתורה תשנה אותם, תהפוך אותם לבני אדם, תהיה מרכז החיים שלהם! ואם יכול בחור בתוך יסוריו וכאביו לחשוב על זולתו, אין זאת אלא, מכיון שלימוד התורה שלו שינה את אישיותו'.
ברגע זה החליט להשאר בישיבה ולעמול בתורה, במטרה שהתורה תשפיע גם עליו. ואכן זכה לגדול בתורה, ובסופו של דבר קיבל משׂרת רבנות בעיר גדולה לאלקים…
[12] בספר שערי אהבת ישראל (עמוד שכד) לרבי מליובאוויטש, הובא כך:
"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), הוא צו התורה הקדושה:
לאהוב לא רק את כלל ישראל אלא גם את כל אחד ואחד באופן פרטי.
לאהוב לא רק את החבר הגר בקרבתו והוא מכירו אלא גם את מי שלא ראהו מעולם.
לאהוב לא רק את 'בן התורה הגאון והצדיק' אלא גם את היהודי הפשוט ואפילו יהיה רשע.
וכל זה יכול להיות בשלימות ובאמת רק כאשר ישנה הכרה שכל נשמות ישראל הם כ'גוף אחד', ואהבתו לזולתו היא כאהבת עצמו ובשרו.
וכאן חייבים לעצור רגע ולהדגיש:
אהבת ישראל היא לא מושג 'תיאורטי', וגם לא הבנה ושכל. אהבת ישראל היא רגש! ורגש כידוע משפיע על המחשבות…
כשאוהבים יהודי אי אפשר להתעלם ממנו, ואי אפשר למצוא בו חסרונות, שהרי "וְעַל־כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַֽהֲבָה" (משלי י, יב).
כשאוהבים יהודי אי אפשר להעלות על הדעת שיקרה לו משהו רע חלילה… וכשעולים בלבו של האדם מחשבות כאלו חלילה, האדם נכנס ללחץ, 'רק שלא יתקיימו חלילה'…
וכאמור, גם אנחנו מצווים על מצות 'אהבת ישראל'.
והנה, כשמתבוננים היום בעולם ורואים את מה שקורה, נעצרת הנשימה: מה קורה לאנשים השתגעו לגמרי? זוגות מתגרשים, הבתים מתפרקים, והילדים נהפכים להיות יתומים למרות ששני ההורים עדיין בחיים…
מריבות שפורצות בין אנשים, סכסוכים ופגיעות, שוד ורצח…
וגם בתוך הנפש פנימה: עצבות ומרירות, חרדות ודכאונות, רדיפה ושנאה עצמית…
ואנשים סובלים! אוֹ הוֹ איך שהם סובלים!
והם מנסים להיחלץ מהמצב שלהם, אך הם לא מצליחים! היצר הרע לכד אותם בתוך הרשת… כשמדי פעם הוא מהדק יותר את חוטי הרשת מסביב לצואר…
והקב"ה מצוה כל יהודי, אהוב את חברך, אהבה אמיתית, אהבה שלא תניח לך להתעלם ממנו…
[13] וזה לשון הרמח"ל זיע"א (מסילת ישרים – פרק א):
'האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא.
ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם'…
[14] בספר האחים הקדושים (עמוד 26 – לר. וינגרטן) הובא הסיפור הבא:
לאחר נישואיו של הגה"ק רבי אלימלך מליז'נסק ישב הוא על התורה והעבודה, אך את אורה של החסידות עוד לא הכיר.
לעומתו, אחיו הגה"ק רבי זושא מאניפולי כבר זכה לטעום מאורה הגנוז של החסידות.
באותה תקופה בה מתרחש סיפורנו, התגוררו יחד שני האחים הקדושים…
מנהגו של רבי זושא היה להתבודד ביערות ולהיחבא במקומות שונים. שם היה מסתובב שקוע ברעיונותיו בהתלהבות נוראה ופניו בוערות כלפידים. התנהגות זו היתה תמוהה בעיני אחיו רבי אלימלך, והוא שאל אותו: מדוע נוהג הינך בצורה כה מוזרה ושונה מכל שאר בני האדם?
אספר לך אחי מעשה נפלא – השיב רבי זושא – ואז תבין גם אתה את פשר התנהגותי:
במדינה אחת היה מלך גדול וחכם, אשר כל תושבי המדינה אהבוהו מאוד. בין התושבים היה בעל מלאכה אחד שצבר הון רב בעבודתו, והתעשר מאוד. לימים עלתה בלבו המחשבה, כי מה בצע לו להוסיף ולעמול ולאסוף עוד ממון ורכוש, ונפשו חשקה להיות מהקרובים למלכות וליהנות מזיו פניו של המלך.
הוא מכר את כל חפציו ומטלטליו, קם ונסע אל עיר הבירה, ובלבו החלטה נחושה לזכות ולראות את המלך האהוב. הוא חקר ודרש אם ישנה איזו משרה פנויה בארמון אשר אליה יוכל להתמנות, ובה יוכל לשרת את מלכו. והנה נודע לו כי אם ישתדל יוכל להשיג את משרת מסיק התנורים בארמון המלך.
אמנם מלאכה פשוטה ובזויה היא זו – חשב האיש בלבו – אך אני הן עזבתי את כל הוני ורכושי בגודל רצוני לחזות באור פני המלך, ולכן כדאי לי לפזר גם את שארית כספי ולשחד את השׂרים, למען יטילו עלי מלאכה זו.
ואמנם לאחר שביצע את החלטתו, ופיזר ממון רב, התמנה בעל המלאכה להיות מסיק התנורים בארמון.
באהבתו הרבה למלך, השתדל למלא את תפקידו באמונה, והיה מכניס בתנור עצים במדה הראויה כדי שיתענג המלך על החום שבבית, אשר יהיה נעים ובמדה בינונית.
כעבור ימים מספר שם המלך לב לדבר, והתפלא על החמימות שלא הורגל לה השוררת בארמון, והוא שאל את שריו לפשר הדבר.
סיפרו לו השרים את כל המעשה, על האיש שהשתדל אצלם לקבל את המשרה, כי רצה לשרת את מלכו, וכששמע זאת המלך ציוה להביא לפניו את האיש ההוא. הוא רצה לראות מיהו אוהבו הנאמן, אף על פי שאדם נחות דרגה הוא.
התייצב בעל המלאכה בהכנעה רבה לפני המלך, ובלבו שמח מאוד על הזכות שנפלה בחלקו לדבר עם מלכו, וגם המלך קיבלו בסבר פנים יפות ובשמחה, ושאל אותו: אמור נא לי אוהבי, מה תחפוץ לקבל מידי כגמול על מעשיך?
אינני חפץ ביקר ובגדולה – ענה האיש – כי הלא את כל הוני ורכושי פיזרתי מרוב אהבתי למלכי, ורצוני הוא אך ורק לשרת את אדוני המלך. אך דבר אחד הנני מבקש כי יאות המלך לתת לי רשות לראות את פניו בכל עת אשר תחשק נפשי בכך, ואשמח על כך כמוצא שלל רב!
כששמע המלך את דבריו, שמח מאוד בהיווכחו בגודל אהבתו אליו, אך לא יכול היה למלא את בקשתו, כי חרפה היא למלך להיראות בכל רגע לפני עבדיו, והוא נענה ואמר: בקשה גדולה ביקשת ממני, ואין באפשרותי למלאה, אך עצה אחת אוכל לייעצך: עשה לך חור קטן בעליית גג הארמון, אשר דרכו תוכל לראותי, וכאשר תרצה בכך תביט עלי דרך החור, ועין איש לא תראה אותך.
הודה האיש מאוד למלך על חסדו אתו, ועשה כדבריו, ומדי פעם בפעם, כשעלה ברצונו להתענג על זיו פניו של המלך, עלה אל העליה, הביט דרך החור, ונהנה ממראה פני מלכו.
לימים עשה המלך משתה גדול לכל שריו, וגם בנו יחידו השתתף בו וישב בראש הקרואים. באמצע השמחה, כטוב לבו של בן המלך ביין, החל לדבר דברי שטות לפני אביו ולפני השׂרים. חרה עליו אפו של המלך, והוא גירשו מלפניו, וציוה עליו, כי במשך שנה תמימה לא יבוא לראות את פניו.
עברו ימים מספר, ובלבו של בן המלך, שכבר התפכח מיינו, עלו געגועים אל אביו והוא חפץ לראותו, אך חזקה עליו פקודתו, ולא יכל לבוא לפניו.
כאשר הסתובב הנה והנה בצערו, הבחין במסיק התנורים, העולה אל העליה ומביט משם בדבר מה.
מה מעשיך שם? – שאל אותו בפליאה.
הסביר לו המסיק את הדבר, ואז ביקש ממנו בן המלך להרשות לו להביט דרך החור, כדי שיוכל גם הוא לראות את אביו.
הוי בן המלך – נזף בו מסיק התנורים – אני איש בער ולא מלומד, וחרפה היא למלך שאבוא לפניו בכל עת, לכן שמח אני כי הרשה לי להביט בו דרך חור זה, אבל אתה, שחכם אתה ובקי בכל המדעים, יכול היית להיות מן היושבים ראשונה במלכות ולראות תמיד את פני המלך, אך אתה לא יכולת להתאפק מלדבר דברי הבל, ובכך קיפחת את זכותך. השתדל נא מהיום והלאה להיזהר בדיבורך, ואז תזכה לשבת בהיכל המלך ולחזות ביופיו.
כשסיים רבי זושא לספר משל זה, פנה אל אחיו רבי אלימלך ואמר לו בענוה מרובה:
יודע אתה אחי כי אין בי לא תורה, לא דעת ולא תבונה, ולכן צריך אני לעבוד עבודה קשה כעבודת עבד עד שאזכה לראות את פני המלך, אבל אתה תלמיד חכם מופלג הינך, ואינך צריך אלא להיזהר בדיבורך, בלימודך ובתפילתך, ואז תהיה מהיושבים ראשונה במלכות…
משל זה השפיע מאוד על רבי אלימלך, והוא גמר אומר לנסוע אל המגיד ממזריטש ולהסתופף בצילו, וברבות הימים זכה לראות פני מלכו של עולם, ולא רק מבעד לחור קטן…
[15] כתב הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה עב), וז"ל:
יש כמה בחינות ביצר הרע. כי יש בני אדם נמוכים מגושמים, שהיצר הרע שלהם הוא גם כן יצר הרע נמוך ומגושם. והרוב, היצר הרע שלהם הם הדמים בעצמם, היינו הדם שבחלל השמאלי, שהוא בתוקפו. ועיקר הבלבולים שלהם, מעכירת ומבלבול הדמים.
ובאמת, מי שיש לו דעת צח כל שהוא, היצר הרע הזה, הוא אצלו שטות גדול ושגעון, ואין צריך שום התגברות לנצח אותו. ואפילו מה שנחשב בעיני ההמון לנסיון גדול, כגון הנסיון של תאות ניאוף רח"ל, הוא אצלו שטות, ולא נחשב לו לשום נסיון כלל.
כי מי שיש לו שום דעת, ויודע מעט מגדולת אדונינו הבורא יתברך שמו, כמו שכתוב: "כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלהים" (תהלים קלה, ה). ואי אפשר להסביר זה, לא בכתב ולא בעל פה. כי גדולת השם יתברך הוא רק לכל חד לפום מה דמשער בליביה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (וירא דף קג ע"ב): "נודע בשערים בעלה" (משלי לא, כג), 'לכל חד לפום מה דמשער בליביה'. ומי שזוכה לשער בלבו את גדולת השם יתברך, בוודאי אצל זה אינו נחשב שום דבר לנסיון, ואין צריך שום התגברות על זה.
רק שיש בחינת יצר הרע, שהוא מלאך הקדוש, ואף על פי כן הוא יצר הרע, וצריך להתגבר ולהימלט מאוד ממנו. היינו בחינות גבורות, בחינות דינים. וזה הבר דעת, יש לו זה היצר הרע הנ"ל, היינו גבורות ודינים. וצריך להתגבר עליו, ולהמתיק הדינים, שיהיה רק כולו טוב. כי מי שנכלל במקום שצריך להיכלל, היינו באין סוף, שם כולו טוב, ואין שם דין, חס ושלום. על כן צריך להיות כולו טוב, ולהמתיק כל הגבורות והדינים, שהם היצר הרע שלמעלה.
ובהמשך דבריו שם כתב: "ויחכם מכל האדם וגו'" (מלכים־א ה, יא). וכבר מונח כלל בידינו, שמי שהוא חכם אמת קצת, אינו נחשב אצלו זאת התאוה לשום נסיון. אפילו אם תתבע אותו אשה יפה במקום סתר, שיהיה בידו למלאות התאוה, הוא אצלו רק שטות ושגעון, ואינו נחשב לו לנסיון כלל. ומה שנאמר בתורה שבח יוסף הצדיק שעמד בנסיון, יש בזה סוד.
ועיקר הנסיון בבחינה הנ"ל, בבחינת המתקת הגבורות, לנצח היצר הרע של מעלה. אבל לא לנצח היצר הרע הגשמי, שזה אינו נסיון כלל…
[16] רות רבה (פרשה ב – אות ג).
[17] והגה"ק רבי נתן מברסלב זיע"א (ליקוטי הלכות, הלכות ערב – הלכה ד אות ד) הרחיב ואמר:
כי כשה' יתברך רצה לברוא את העולם, נמלך בנשמותיהן של צדיקים, וברא את העולם, כמו שכתוב: "המה היוצרים וגו'" (דברי הימים־א ד, כג). וענין מה שנמלך ה' יתברך עם הצדיקים, הוא מחמת שה' יתברך צפה שעתידין בני אדם לחטוא ולהרגיז לפניו, אשר מחמת זה באמת קטרגו המלאכים על בריאת האדם ואמרו: "מה אנוש כי תזכרנו וגו'" (תהלים ח, ה) – כי עתיד לחטוא קמך ולארגזא קמך (זוהר, שמיני דף לה ע"ב), ומחמת זה נמלך ונתייעץ ה' יתברך עם נשמות הצדיקים, ונגמר העצה ביניהם לברוא את האדם וכל העולם התלוי בו.
כי ה' יתברך ראה במעשה הצדיקים, שהם יעמדו בנסיון בזה העולם, אף גם בגודל כחם ישיבו כל באי עולם אליו, ויתקנו כל הקלקולים שיקלקלו שאר בני אדם, ועיקר הסמיכה היה על נשמת משיח שקדם לעולם, שהוא שורש כלל כל הצדיקים שבכל הדורות, שהוא יגמור כל התיקונים ויתקן כל הקלקולים שקלקלו בכל הדורות.
נמצא, שמשיח הוא עיקר הערב של כל העולם, וכמו שמבואר הדין בשולחן ערוך בהלכות ערב שמי שמתייעץ עם אחד אם להלוות לאיזה אדם, והוא אומר להלוות לו, הוא נעשה ערב, ועל כן משיח וכל הצדיקים הכלולים בו שיעצו את ה' יתברך לברוא העולם על כן הם נעשו ערבים בדבר כנ"ל. וסוף כל סוף יגמרו ויקיימו הערבות בשלימות כנ"ל.
ועל כן דוד המלך עליו השלום, שהוא משיח, מבקש מה' יתברך:
"עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב וגו'" (תהלים קיט, קכב). 'ערוב' דייקא, כי מבקש מה' יתברך שהוא יהיה בעזרו לגמור ולקיים הערבות בשלימות, כי אומר: הלא אני נעשיתי ערב בעד הכל כנ"ל ואין מי שיעמוד בעזרי כי אם אתה לבד. ועל כן מבקש: 'ערוב עבדך לטוב'. 'ערוב' דייקא וכנ"ל. ועל כן משיח סובל יסורין עבור כל ישראל, כי הוא מוכרח לסבול יסורין וכו', מאחר שנעשה ערב בעד כולם…
