מזלם של ישראל מאיר בפרשת כי תצא
כלל ידוע ברוחניות הוא, שככל שהאדם מתעלה בעבודת ה', כך מתגברים מולו כחות היצר הרע והחושך.
פרשת 'כי תצא' שאנו קוראים השבוע יחודית בעשירותה הַמִּצְוָתִית, הכוללת שבעים וארבע מצוות עשה ולא תעשה – אחוז נכבד ביותר מכלל תרי"ג המצוות בתורה.
ריבוי מצוות זה אינו מקרי, הוא מלמד שככל שעם ישראל מרבים במצוות, כך מאיר מזלם בשמים וכחות הטומאה נכנעים.
דוקא בימי אלול הקדושים, מוטלת עלינו עבודה מיוחדת וַעֲרֵבָה זו.
חודש 'אלול' אין זה סתם תאריך בלוח השנה, כל רגע וכל שניה הנוטפים מחודש אלול, הם בבחינת עת רצון עילאית גדולה, זמן מסוגל ביותר שאין לו אח וריע בכל השנה כולה. ובפרט בימים הללו, שרבותינו הקדושים דימו אותם על פי משל המלוכה הידוע ל'מלך בשדה'.
הקדוש ברוך הוא, כביכול, עוזב את הפמליא של מעלה, מוריד את המסכים המבדילים, ובא לדור ולשהות בינינו התחתונים. הוא יתברך שמו חפץ ומשתוקק לקרבתנו, ואנו, מתוך מעמקי הנפש, חפצים ביותר את קרבתו.
לכן, כאשר כל יהודי משכיל להבין את גודל השעה, מתעורר ומנצל את הזמן היקר הזה, הוא זוכה מיד למעלה יתירה, לשמירה עליונה ולקרבת ה' מוחשית ומאירה.
העבודה הרוחנית – מערכה עבור הנשמה הנמצאת בשבי
מעלה נוספת בפרשת כי תצא, היא העובדה שהיא חלה תמיד בעיצומם של ימי התשובה הקדושים והטהורים של חודש אלול. משום כך, יש ללמוד מתוכה רמזים עמוקים והוראות למעשה המלמדים על דרך העבודה הרוחנית הנדרשת מאתנו בימים הללו.
המגיד הקדוש, רבינו ישראל מקוז'ניץ זכותו תגן עלינו, כותב בספרו עבודת ישראל (תחילת פרשת כי תצא): יש לדרוש ולפרש את כל העניינים, המלחמות והדינים הנזכרים בפרשה שלנו – על דרך העבודה הרוחנית של הנשמה ותיקונה.
בתחילה, פותחת הפרשה בפסוק: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶי"ךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (דברים כא, י). מלבד פשוטו של מקרא, לפיו מדברת התורה הקדושה במלחמה גשמית, כנגד אויב בשר ודם המאיים על גבולות הארץ – רומזת כאן התורה על מלחמתו הגדולה הנצחית והקיומית ביותר של האדם במשך ימי חלדו – היא: המערכה הכבידה כנגד היצר הרע.
כדי לנצח במלחמה פנימית זו, האורבת לאדם בתוך חדרי לבבו, נדרשת ממנו גבורה עילאית, וכדברי התנא הקדוש במסכת אבות (פ"ד מ"א): 'איזהו גבור? הכובש את יצרו'.
לכן, בימים אלו של חודש אלול, מבשרת התורה בשורה מנחמת ומעודדת לאדם: אל תיפול ברוחך ואל תתייאש מול עוצמת התאוות!
דע לך, שכאשר אתה מצידך תעשה את הצעד הראשון, תצא למערכה, תתאמץ ותמסור את הנפש בכל כחך להתגבר על היצר הרע ולכבוש אותו תחת ידך – מיד הקדוש ברוך הוא ישלח לך עזרה ממרומים, יסייע לך להצליח, וישחרר את נשמתך הכבולה מבית האסורים. ואז יתקיים בך בהבטחה גמורה: 'וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶי"ךָ בְּיָדֶךָ'.
ועתה נעמיק יותר אל כמה נקודות יסודיות, בעבודת הנפש ובעבודה הפנימית של האדם, שהיא העיקר הגדול.
המבנה הפנימי של הלב 'נפש אלקית' ו'נפש בהמית'
בעצם הענין של יצר טוב ויצר רע, עלינו להקדים הקדמה מתורתו של רבינו האר"י הקדוש שכתב בספרו הנורא עץ חיים (שער נ – פרק ב) יסוד, כי לכל יהודי ויהודי ישנן שתי נפשות נפרדות לחלוטין – 'נפש אלקית' ו'נפש בהמית'.
לשם דיוק הדברים: הנפש האלקית נמשכת מהנשמה הקדושה שנפח בנו הבורא, ואילו הנפש הבהמית יונקת מ'קליפת נוגה'.
כאן יש לחדד הבדל יסודי בין שיטת המוסר לשיטת החסידות והקבלה. בעוד שבמוסר מזהים את ה'יצר הטוב' עם הנשמה ואת ה'יצר הרע' עם הנפש הבהמית, הרי שבזוהר, בכתבי האר"י ובחסידות מתברר כי המבנה הרוחני מורכב בהרבה.
למעשה, קיימות ארבע מערכות מקבילות המשלימות זו את זו:
מערכת היצר הטוב.
מערכת היצר הרע (המקבילה לה).
מערכת הנפש האלקית.
מערכת הנפש הבהמית (המקבילה לה).
הנפש האלקית היא המשכה ישירה מן הנשמה הקדושה, והיא מתנוצצת באדם דרך כחות החב"ד שלה – החכמה, הבינה והדעת, המשמשים כעין חלון פתוח אל הנשמה האלקית שמעל.
מנגד, גם הנפש הבהמית מתנוצצת באדם דרך כחות החב"ד (חכמה, בינה, דעת) שלה, אלא שהיא עושה זאת דרך צינור ההמשכה של הקליפה – וליתר דיוק, קליפת נוגה.
כדי להבין מהי קליפת נוגה, נבאר כעת בקצרה ממש.
ישנן ארבע קליפות בעולם. שלש מהן נקראות 'קליפות הטמאות והרעות לגמרי', מהן יונקות אומות העולם את כחן – כולן רע גמור. משם נמשכות התאוות הקשות של העולם: מקליפה אחת נמשכת תאות הניאוף, מהשניה תאות הממון, ומהשלישית תאות האכילה.
והנה, לעומת שלש הקליפות הרעות, קליפת נוגה היא קליפה מעורבת. אומנם יש בה הרבה רע, אך יש בה גם הרבה טוב.
למשל, מה שאמרו בגמרא הקדושה (יבמות עט.), שישנם שלשה סימנים מובהקים באומה זו של זרע ישראל: 'רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים' – תכונות הנפלאות הללו אינן נובעות בהכרח מהנפש האלקית, אלא הן מושרשות עמוק בתוך ספירת המלכות שבקליפת נוגה, השייכת לנפש הבהמית של היהודי.
מכאן עולה יסוד חשוב: יהודי עשוי לעסוק כל חייו בחסד וברחמנות, המעידים על יחוסו מאבותינו, אך אין בכך ערובה להפעלת נפשו האלקית. הוא יכול להשאר כולו בגבולות נפשו הבהמית ה'מתוקנת', מבלי לגעת כלל בנפש האלקית העליונה.
להמחשת היחס בין הנפשות ליצרים, נשתמש במשל: תארו לעצמכם שני מגדלים מקבילים בני מאה קומות – הימני מייצג את הנפש האלקית, והשמאלי את הנפש הבהמית. שבעים הקומות התחתונות בכל מגדל מייצגות את 'היצר' שבאותה נפש (הטוב בימין והרע בשמאל), המשמש רק כ'מלבוש' לנפש, ואילו שלשים הקומות העליונות הן הנפש עצמה.
למה הדבר דומה? להבדיל, לאדם הלובש חליפה נאה ומשובחת. שרוול החליפה עוטף ומלביש את זרוע ידו. אם ניגע בשרוול חליפתו, הרי שבמובן המדוייק לא נגעתי בבשר ידו ממש, אלא רק במלבוש שלו. אך מכיון שהמלבוש עוטף את היד, הבריות יאמרו: 'נגעת לו ביד'.
כך בדיוק הם היצרים:
יד ימין היא – הנפש האלקית, ויד שמאל היא – הנפש הבהמית.
המלבוש העוטף את שבעים הקומות התחתונות של הנפש הבהמית – הוא הנקרא 'יצר הרע' על כל בחינותיו, ואילו המלבוש העוטף את הנפש האלקית – הוא הנקרא 'יצר הטוב'.
ארבעה כינויים ב'נפש הבהמית' ועומק עבודת התשובה בחלקי הנפש
הנפש הבהמית כשלעצמה, כפי המבואר בדברי רבינו האר"י בעץ חיים (שער נ – פרק ב), נושאת ארבעה כינויים שונים המגדירים את מהותה: בהמית, יסודית, טבעית, וחיונית. היא בנויה כעין בנין בעל ארבע קומות יסודיות, המקבילות לארבעת חלקי הבריאה:
נפש יסודית הדוממת – היא הקומה התחתונה ביותר, האוצרת את משקעי העבר של האדם – מעלותיו לצד כשלונותיו וַחֲוָיוֹתָיו. קומה מורכבת זו חוסמת ומגבילה בני אדם רבים במהלך חייהם בשל המשקעים הטמונים בה.
כאשר יהודי מבקש לעשות תשובה אמיתית, הוא אינו יכול להסתפק בתיקון חיצוני, הוא חייב להגיע לשלב שבו הוא נכנס אל תוך קומת ה'נפש הדוממת' שבנפשו, ולנקות אותה היטב.
אלא שכדי לזכות לטהרת קומה אפלה זו, אין האדם יכול לפעול לבדו, אלא עליו להתקשר לצדיק אמת בעל השגה עילאית. רק צדיק כזה מסוגל, בכחו הגדול, לחדור למעמקי נפשו של האדם ולדלות אותם – מקום שאדם מן השורה אינו יכול להגיע אליו בכחות עצמו. וזהו סודה של 'תשובה שלימה'.
בעוונותינו, רוב בני האדם תקועים וחוסמים את עצמם בחלקים שונים של החיים – אם בעיכוב זיווג, אם בקושי עם הילדים, בבעיות של שלום בית בין איש לאשתו, בקשיי פרנסה או במערכות יחסים עם הסביבה ומצוקות של גוף ונפש – הכל נובע כתוצאה מתקיעה וחסימה באותה קומה נמוכה ואפלה של הנפש היסודית הדוממת.
כל אדם חייב לטפל בקומה זו, וכאשר זוכים לשחרר אותה – פקק עצום משתחרר בנפש, ומזניק את האדם קדימה, וזהו עיקר תכלית עבודת האדם בעולם![1]
נפש יסודית הצומחת – שורש המדות ובסיס קנין המצוות
נפש יסודית הצומחת – הקומה השניה של הנפש הבהמית. בקומה זו טמון ושרוי השורש של כל המדות כולן – הן המדות הטובות והן המדות הרעות.
אך ראוי לשים לב ליסוד מוסרי עמוק: המדות כשלעצמן אינן מוגדרות בתורה כמצוות או כעבירות בפני עצמן. אין בתורה ציווי מפורש להיות נדיב, או איסור על קמצנות וצרות עין. אף על פי כן, המדות הן־הן הבסיס והתשתית לכל המצוות והעבירות כולן.
מי שקנה בנפשו מדות טובות – עין טובה, נדיבות ולב חם – קל ונוח לו להשפיע, לרחם ולתת צדקה. ולהיפך חלילה, בעל מדות רעות וצר עין יתקשה מאוד במצות הנתינה, ויהיה קרוב יותר לעבירות שבממון.
נפש יסודית החיה – שורש הקשר בין בריאות הגוף לנפש
זכרו, אנו נמצאים עדיין בתוך גבולות הנפש הבהמית, עוד בטרם דיברנו על כניסת היצר הרע למערכת ועל מקום המלחמה שלנו עמו.
נפש יסודית החיה – הקומה השלישית של הנפש הבהמית. בקומה זו, מושרשות תרי"ג מצוות התורה באופן הבא: רמ"ח (842) מצוות העשה שבתורה נטועות שם, משם ממשיכות אור, חיוּת, קיום ובריאות לרמ"ח אבריו הגשמיים של הגוף, ושס"ה (563) מצוות לא תעשה נטועות שם, הממשיכות אור, חיוּת וקיום לשס"ה גידיו של הגוף. ולא זו בלבד, אלא שגם שבעים כחות הנפש היסודיים שוכנים כולם בקומה זו.
מתוך יסוד זה, נוכל להבין דבר נשגב, כי לכל חולי וחולי המתפרץ בגוף הגשמי – יש שורש רוחני עמוק בתוך הנפש! פעמים רבות אני נשאל: 'האם באמת יש קשר בין הגוף לבין הנפש? ואני משיב להם: אין זה רק 'קשר' בעלמא, אלא הגוף כולו הוא תוצאה ישירה של הנפש! כל מה שמתרחש, כואב או מתפרץ בגוף הגשמי – אינו אלא תולדה של פעולה נפשית פנימית שקדמה לו.
הדבר דומה לאדם המגלה רטיבות בקיר ביתו. אם אך יסוד בסיד לבן, יתכסה הנגע לימים אחדים, אך הבעיה לא תיפתר, שהרי מקורה בפיצוץ נסתר בצינור הפנימי. כדי לתקן את הדבר מן היסוד, אין ברירה אלא לחשוף את הצינור המקולקל ולהחליפו.
כך הוא גם גוף האדם: כל חולי המתפרץ בבשר אינו אלא השתקפות של פגם בנפש, ברוח או בנשמה.
למשל, חולשה גופנית פתאומית נובעת משורש נפשי, ברגע שהאדם מתרפה מבחינה רוחנית או נכשל בהרהור פסול, נוצר סדק בנפשו המאפשר לכחות הטומאה להיאחז בו, ומיד משתלשלת מכך חולשה פיזית בגוף. לעומת זאת, השומר על קדושתו נותר תמיד מלא חיוּת ומרץ.
שלבי ריפוי הנפש בעבודת חודש אלול
השאלה המונחת לפתחנו, בפרט בימי חודש אלול הללו, היא האם האדם ניחן באותה עוצמה של אמונה ובטחון בה', המאפשרת לו להיכנס ישר אל תוך הנקודה הפנימית של הרפואה, מבלי לשקוע במרירות, או שמא הוא נותר תקוע בשלב ההלם.
כאן בדיוק נכנסת הנקודה המרכזית והשרשית, היכן היא עיקר עבודתו של האדם בעבודת הנפש, שהאדם יטפל וינקה את הנפש בנקודה הפנימית והאלקית של כל מאורע. ברגע שעושה את העבודה הזו בחלק הפנים הרוחני שלו, הרי שממילא הגילוי וההשתקפות של התיקון הזה יופיעו מיד בבריאותו של הגוף הגשמי!
וכפי שביארנו בקומה השלישית של הנפש, כל מצוות עשה שאדם מקיים – אחראית ומזרימה אור וחיוּת לאבר אחד קבוע בגוף, וכל מצוות לא תעשה שהאדם זהיר ומוסר נפש שלא לעבור עליה – מכניע בזה את הקליפה, ובכך זוכה שמצוות העשה שכנגדה מאירה בו, באבריו ובנפשו, באור בהיר ובוהק שבעתים.
המערכה הגדולה של הלבושים – המחשבה, הדיבור והמעשה
הבה נתבונן באלו הדברים העמוקים והנשגבים המונחים כאן לפנינו:
כפי שהקדמנו, הנפש האלקית והבהמית הן שתי מערכות נפרדות, שמהן מסתעפות ארבע מערכות: לכל נפש יש מלבוש העוטף את קומותיה התחתונות – היצר הטוב לנפש האלקית, והיצר הרע לזו הבהמית.
אך אם מדובר בשתי מערכות מקבילות ונפרדות, היכן מתחוללת המלחמה ביניהן? מהו שדה הקרב של האדם, וכיצד מצליח היצר הרע לפגוע בנפש האלקית?
התשובה לכך היא מבהילה: לשתי הנפשות הללו גם יחד – הן לנפש האלקית העליונה והן לנפש הבהמית הארצית – ישנו אך ורק מלבוש אחד משותף!
ומהם לבושי הנפש שבהם הן מתבטאות בעולם? הרי הינם שלשת הלבושים המפורסמים: מחשבה, דיבור, ומעשה.
אין לאדם שתי מערכות של מחשבה, ואין לו שתי פיות לדבר בהן. יש לו מוח אחד לחשוב, פה אחד לדבר, וידים ורגלים לעשות בהן מעשה. הסט הזה של הלבושים הוא משותף לשתי הנפשות, והוא דומה לטלית אחת ששנים אוחזים בה – זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי!
כאן בדיוק ניטשת המלחמה הגדולה של החיים בכל אחד מחלקי שלשת הלבושים, ובפרט בימי חודש אלול: מי יזכה ללבוש את הבגדים הללו בכל רגע נתון?
בעת שהאדם פנוי ובטל, הנפש הבהמית משתלטת על לבושי המחשבה, הדיבור והמעשה, ומחטיאה אותו בהרהורים רעים, בדיבורים אסורים ובמעשים מקולקלים.
אולם, כאשר היהודי מתעורר בימי הרחמים ומנצל כל רגע פנוי לתורה, למצוות ולמעשי חסד, הוא מפקיע מידי היצר את לבושי הנפש ומלביש בהם את נפשו האלקית.
ברגע שלבושי הנפש תפוסים כולם על ידי הקדושה, הנפש הבהמית נותרת ערומה לחלוטין, ללא שום יכולת לבטא את התאוות שלה בעולם המעשה. היצר הרע מנוטרל, והנשמה הקדושה משתחררת מן השבי והמאסר של היצרים,[2] ומתעלה בדביקות עצומה ובאור עליון אל מול פני השכינה!
שותפות הלבושים בעבודת סולם העליה בקודש
כדי להבין את עומק המושג של 'סט לבושים אחד לשתי נפשות', נפתח במעשה פלא המובא בדברי חז"ל הקדושים (נדרים מט:).
הגמרא מספרת על התנא רבי יהודה בר אילעאי, שכמה שהיה ענק וגדול בתורת ה', מדת עניותו בביתו היתה מופלגת וקשה מנשוא. מרוב שהיו דחוקים ועניים, הוא ואשתו הצדקת לא החזיקו בביתם בגדים להחלפה כלל. באותם ימים לא היו מכנסים, חליפות ובגדים לרוב כפי שמצוי בדורנו, אלא היו לובשים חלוקים ארוכים וגלימות.
והנה, לאותו חכם ואשתו היה אך ורק חלוק אחד בלבד בביתם – חלוק צנוע, נקי ומכובד. כיצד היו מתנהלים? כאשר היה החכם צריך לצאת אל בית המדרש או אל השוק, היה לובש את החלוק היחיד ויוצא לרחובה של עיר, ובאותה שעה היתה אשתו יושבת בביתה כשהיא מתעטפת ומסתתרת תחת השמיכה מחוסר בגד. וכאשר היא היתה צריכה לצאת לענייניה, היה בעלה החכם פושט את החלוק, מעניק לה אותו, ונכנס הוא עצמו לשבת תחת השמיכה בבית.
ראו איזו עניות מבהילה! ומתוך תנאים דחוקים כאלו קיימו חיי תורה וקדושה שלא נשמע כדוגמתם.
כיום, אפילו האנשים הדחוקים ביותר בממונם, יש להם מלבושים לרוב, יש להם ברוך ה' מזרן וכרית להניח עליהם את הראש, יש להם כוס מים קרים ופרוסת לחם משביעה. עלינו להבין שכל היתר מעבר לכך – אינו אלא פינוק יתר, ועלינו להודות לה' על השפע והרווחה בברכתו הגדולה אשר מרעיף עלינו בדור הזה!
פעולות הנפש: המחשבה – הוגה, הדיבור – מבטא, והמעשה – מוציא לפועל
ומאותו מעשה מופלא של התנא רבי יהודה בר אילעאי, ניקח לנו למשל ולדוגמא לעבודת ה':
לנפש האלקית ולנפש הבהמית ישנו רק חלוק אחד משותף. בפנימיות התורה ובשער הכוונות, שלש הבחינות הללו נקראות: לבוש המחשבה, לבוש הדיבור, ולבוש המעשה. כל כח גילויה של הנפש בעולם הזה, הן לטוב והן למוטב, אינו יכול לצאת אל הפועל אלא אך ורק באמצעות שלשת הלבושים הללו.
נבין זאת דרך משל מעולם הבניה.
נניח שאדם יושב עם עצמו, ומהרהר, מתכנן וטוחן מחשבות במשך שלשים שנה רצופות. הוא הוגה במוחו תוכניות כבירות לבנות בית מפואר, מגדל ענק, שכונה שלימה, עיר ואפילו מדינה חדשה. כל עוד הרעיונות הללו מצויים בתוך מחשבתו בלבד – אין להם שום משמעות בעולם המעשה, שכן איש אינו מודע להם והשטח נותר שמם.
אך ביום מן הימים, מחליט האיש לשבת עם אדריכל רציני, עם מהנדסים ואנשי מקצוע מומחים המבינים ענין ויודעים לחשוב בגדול ובצורה מקצועית. הם יושבים יחד במשך שנה, שנתים או שלש, מדברים, מתווכחים, ומשרטטים שרטוטים והדמיות, עד שמגיעים לעמק השוה ומיישרים קו.
לאחר מכן יוצאים מכרזים נכונים, קבלנים עולים על הקרקע עם דחפורים, ותוך זמן קצר עומדת על תילה שכונה מפוארת ובניינים רמי קומה!
הבה נתבונן בשלבי המבנה:
השלב הראשון היה המחשבה – מי שהגה את הרעיון הראשוני במוחו.
השלב השני היה הדיבור – בשעה שביטא והוציא את המחשבה מפיו אל האדריכלים והמהנדסים.
השלב השלישי היה המעשה – כאשר אנשי המקצוע הורידו את הדיבורים אל המכרזים, נבחרו הקבלנים, ועלו לשטח לבנות את המגדלים בפועל.
כך בדיוק פועלת המערכת אצל האדם: עיקר כחו ויסוד מהותו מבוססים על לבושי המחשבה, הדיבור והמעשה. אלא שלשלשת הלבושים הללו ישנו אך ורק סט אחד יחיד, שבו צריכים להתחלק ארבעה גורמים: הנפש האלקית והנפש הבהמית, היצר הטוב והיצר הרע. כולם נאבקים על אותו חלוק יחיד!
שורש מלחמת היצר בחלק ה'מעשה' בכל רגע
נמשיל זאת למשל בהיר וקולע: תאר לעצמך שיש ברשותך מכונית חדשה, יפה, נוחה ומשובחת. לרכב זה ישנם שני סטים של מפתחות: מפתח אחד מצוי אצלך בכיס, והמפתח השני – להבדיל – מצוי בידיו של פועל אחד…
כל עוד אתה אוחז בהגה ומנהיג את הרכב, הוא מצוי בשליטתך המלאה ואין לך ממה לחשוש. אך די ברגע קל של חוסר תשומת לב שבו תרד מההגה בלי להשאיר מחליף אחראי, כדי שמישהו אחר יתפוס את מקומך ויסתלק עם המכונית.
זהו בעצם השורש העמוק של המלחמה התמידית, הניטשת בין שתי הנפשות במשך כל ימי חייו של האדם עלי אדמות! זו המערכה המרכזית, והיא הנקראת בלשון חכמינו 'מלחמת היצר'.[3] אלא שחייבים אנו לדעת, שמלחמה זו אינה באה תמיד באותה איכות ובאותה רמת קושי, והדבר תלוי בשלב שבו מצוי האדם.
דרגות העליה ושחרור הנשמה מן המאסר שבמדרגת ה'נפש'
כפי שמבואר בדברי רבינו האר"י הקדוש בספרו שער הגלגולים (הקדמה א), כי האדם בתחילת דרכו בעולם הזה, באופן אוטומטי, אין לו עדיין השגות גבוהות, הוא מחזיק רק בדרגה הרוחנית הבסיסית הנקראת 'נפש'.
במדרגה זו, מצד טבע חומריותו, שקיעת האדם בענייני החומר והגוף רבה יותר, וממילא גם יצריו ותאוותיו חזקים ופרועים יותר. נטיה זו קשורה ישירות למדת זיכוך הנפש, הרוח וה'צלם'.
כל עוד האדם אוחז רק בדרגת ה'נפש', מלחמתו ביצר קשה ומפרכת בהרבה. במדרגה זו קיים יתרון מובנה לנפש הבהמית, שכן העולם החומרי הוא סביבתה הטבעית. במצב זה, הנפש האלקית שרויה כביכול במאסר תחת יד הנפש הבהמית השולטת במערכת, ומכאן הקושי הגדול להתעלות.
אופן ה'שחרור' ועליה לדרגת 'רוח' ו'נשמה'
אך ברגע שהיהודי מתעורר, מתחבר אל מאור התורה והקדושה, שוקד על הלימוד ובפרט על פנימיות התורה והחסידות, ומאמץ אל לבו את שיטת העבודה המאירה – פתאום החיים שלו משתנים מקצה לקצה, והוא מטפס כמה וכמה קומות למעלה!
ברגע שהוא משלים את תיקון דרגת ה'נפש' ונכנס אל תוך רף המדרגה הרוחנית החדשה הנקרא 'רוח' – המערכה כולה עולה שלב משמעותי.
בשלב זה קונה האדם קנין רוחני עצמי, ומכונן בגופו שתי רשויות נפרדות, כאשר לנפש האלקית ממלכה רבונית משלה.
אמנם, לעתים עדיין תיתכן זליגה ושיתוף פעולה בין הנפשות, כגון בעת האכילה, אך מיד לאחר מכן חוזר האדם לממלכתו הקדושה וההפרדה שבה על כנה.
וכאשר הוא ממשיך להעפיל במסירות אל דרגת ה'נשמה', עולמו משתנה לחלוטין וכל ענייני החומר והבלי העולם הזה נחשבים בעיניו כדבר תפל וחסר ערך.
האם פירוש הדבר שהוא חי חיים עצובים, יבשים ותפלים? ודאי שלא!
אדרבה, דוקא בקומה הרוחנית הזו מתחיל היהודי לטעום לראשונה את המתיקות האמיתית, את הנעימות העליונה, את העריבות והדביקות המוחלטת בה' יתברך ובשכינת עוזו! שם הוא חווה את גילוי הקדושה, גילוי ודבר ה' בעולם ביתר שאת וביתר עוז.
אז, לבושי המחשבה, הדיבור והמעשה שלו, הופכים כולם להיות מרכבה טהורה לשכינה, ונשמתו משתחררת לחירות עולם מן השבי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו!
מרוץ הזמן בניצול הזמן
כאן למעשה, אהוביי ורעיי, אנחנו מתחילים להיכנס אל ההויה המרכזית של יהודי בעולם הזה – והוא ענין ניצול הזמן. ניצול הזמן לתורה, לעבודה ולקדושה.
אבינו עטרת ראשנו, רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א היה רגיל לומר, כי 'סימן יפה לאדם שאין שעתו פנויה לעולם' [פתגם זה מבוסס עפ"י דברי הרמב"ם בסוף הלכות איסורי ביאה]. ומדוע? כי בסט הלבושים היחיד שניתן לנו, מספיק רגע אחד קטן שבו אתה מסיח את דעתך, ומנתק את המחשבה, הדיבור או המעשה מהקדוש ברוך הוא – ומיד בא אותו פועל האורב לנו בצידי הדרך, היא – הנפש הבהמית! המנצלת את חצי דקת היסח הדעת, ומשתלטת על המחשבה, על הדיבור ועל המעשה, לוקחת אותם לעצמה, וחומדת את המכונית המשובחת שלך.
הנפש הבהמית ממתינה בכל רגע להזדמנות בה תתפוס את מקומך מאחורי ההגה, ומשלבת להילוך נסיעה… ובורחת כשהיא חומדת את כלי הנפש היפים והקדושים שהפקיד ה' יתברך בידך.
ראו נא, כמה חשיבות יש ליהודי שלוקח את עבודת ה' ומציב אותה בראש מעייניו, ובפרט כאשר אנו מצויים בעיצומם של ימי חודש אלול.
שגרת החיים של כל אדם, בכל מקום שבו הוא נמצא – הן בארץ הקודש והן בתפוצות הגולה – עמוסה, דחוסה ומלאה טרדות. החיים רצים קדימה, דוחפים ומאיצים בנו ללא רחם. שבוע נכנס ושבוע יוצא – הנה רק התחיל השבוע וכבר הוא מסתיים, חודש נכנס וחודש יוצא.
הנה אנו עומדים ומברכים את החודש, ובמהירות חולפים הימים, ושוב מברכים חודש חדש, ושוב ראש השנה כבר בפתח, ומגיע עוד פעם חג שמחת תורה, ועוד שנה חולפת, ושוב מגיעים חגי הפסח, שבועות וסוכות, וחוזר חלילה במרוץ מעגלי שאינו עוצר לרגע.
העולם כולו בנוי על גלגלים־גלגלים, מערכות ומחזורים קבועים בטבע, אשר נעים קדימה אל עבר המחזור הבא.
ומכיון שהזמן חומק כצל עובר, חכמתו הגדולה של יהודי היא לדעת לתפוס את הגלגל, ולעסוק בניצול זמן מרבי ומזוקק. ומכאן אנו פותחים פתח אל תוך עבודתה הפנימית של הנפש בימי אלול.
'אשת יפת תואר' – זוהר ויופי הנשמה שמחלק אלו"ה ממעל
על המערכה הזו, המתרחשת בתוככי גלגלי הזמן, אומרת לנו התורה הקדושה בפרשתנו רמז נפלא: "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ… וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ" (דברים כא, יא-יב).
וכבר דרשו הקדמונים (אור החיים – שם): 'אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר' – זוהי נשמתו האלקית של האדם!
דורשי רשומות רמזו כבר רמז לכך, בפסוק הפותח את תפילת שמונה עשרה בכל יום: "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" (תהלים נא, יז), 'אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח' – ראשי התיבות של המילים הללו הם 'אֵשֶׁת', המרמזים על הנשמה הנקראת 'יְפַת תֹּאַר' על שם יופיה האלקי המבהיל, ועל שום גודל אורה, זכותה וקדושתה העילאית.
אבינו עטרת ראשנו, רבינו יורם מיכאל זכותו תגן עלינו, היה מרבה להביא מבעל האור החיים הקדוש זיע"א (דברים כא, יא), שכתב יסוד מבהיל: אילו היו בני האדם מסוגלים להשיג ולהבין, ולו במעט, את גודל יופיין, זהרן ועוצמת קדושתן של הנשמות השוכנות בקרבם – הם היו נתקפים בפחד וברעדה עצומה, ולא היו מעזים אפילו פעם אחת במשך שבעים שנות חייהם לחטוא חטא כל שהוא, ואפילו לא בהרהור מחשבה קל, ובלבד שלא לפגום, ללכלך או לסדוק את אותו יופי אדיר, נשגב ונדיר!
וטעם הדבר, שהרי הנשמה אינה בריה רגילה אלא "חֵלֶק אֱלוֹ"הַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב) ממש, וכשם שאין קץ ליופיו וקדושתו של הבורא, כך לנשמה האחוזה בו יש יופי פנימי לאין חקר.
אולם, כשהאדם מתבונן ומבין כיצד בעוונותיו ותאוותיו הוריד את נשמתו המלכותית מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, והיא כבולה כשבויה בתוך קליפות הסטרא אחרא – מתעורר בלבו רצון עז לפדותה משביה, לקרוע כבליה ולהשיבה אל תחת כסא הכבוד.
זהו עומק הרמז: 'וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ' – שמתעורר בך חשק לפדותה.
'וחשקת בה' – זעקת שבי הנשמה והתעוררות המלחמה לפדותה
הדברים הללו, נוגעים ומפלחים כיום את לבו של כל יהודי ויהודי באופן המוחשי ביותר.
במשך שנים רבות, המושג 'שְׁבִי' או 'פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים' היה נראה לנו כמו מושג עתיק, היה נדמה לנו שמדובר באירועים היסטוריים שהתרחשו לפני אלפיים שנה בזמן חורבן הבית, ואין להם שום שייכות או חיבור למציאות החיים שלנו.
והנה, הגיע הטבח הנורא שהתרחש בשמחת תורה (שנת תשפ"ד), וטלטל את כולנו לחלוטין. פתאום למדנו כולנו, בדם, ביזע ובדמעות, מהו המושג המצמרר של – שבי!
בעיצומו של חג שמחת תורה – היום שאמור להיות השמח, המאיר והרוקד ביותר בכל ימות השנה כולה, ערב מלא וגדוש בשמחת התורה ובאורות עליונים – באותו בוקר, בהשגחה עליונה ונעלמת, התהפכו השמים עלינו, ונהפך מחולנו לאבל.
אך דעו לכם, שמתוך אותו שבר נורא, החלו להתגלות שלבים עצומים ופלאיים של תהליך הגאולה בעולם! נפתח שלב כביר של מלחמות וניפוץ כחות הרשע.
מתי שמענו על מלחמה בסדר גודל כזה בדורנו? אך הוא המחיש לנו היטב את המושג 'שְׁבִי'…
מה בין שבי גופני וגשמי מול שבי רוחני של הנשמה
באותה שנה הבננו היטב כמה מרה יכולה להיות מלחמה, כמה אנשים יקרים שהיו עמנו ועתה אינם, כמה אלמנות וכמה יתומים טריים הצטרפו לרשימה הכואבת של אלמנות ויתומי עם ישראל?
אדם מן השורה, החי את חייו הצרים, אולי אינו מכיר את ממדי השבר, אך רוב הרבנים ואנשי התורה המתעסקים עם הציבור יומם ולילה, מונחים בזה עמוק, שכן כל עולו וצערו של העם נטוי על שכמם, והם חווים את החורבן הזה מקרוב, מתוך נקודה פנימית ומדממת.
ראו כמה קשה ומר הוא להיות בשבי! כמה כאב ואבל הציפו את כולנו כשנשמעה הבשורה המרה על ששה אחים יקרים, שנמקו במשך חדשים ארוכים בשבי, ובסופו של דבר באו המרצחים השפלים הללו, רגע לפני הגעת כחותינו, ורצחו אותם נפש לאחר שסבלו שנים עשר חדשים של גיהנם תחת ידם… זהו צער גדול ועמוק שאין לו סוף.
דעו לכם, שכל הצער הנורא הזה – כל הגיהנם, הכבלים והיסורים של השבי הגשמי – אינו אלא שביב וקמצוץ קטן מן הצער האיום והנורא שיש לנשמה הקדושה ולנפש האלקית, בכל עת שהיא נופלת בשבי הנורא של היצר הרע והנפש הבהמית!
אחי היקרים, עיקר העיקרים של הנשמה, וכל תשוקתה וזעקתה, היא שתבוא ותפדה אותה מן השבי הזה, ותשיב אותה אל מקום כבודה וזהרה.
'והבאתה אל תוך ביתך' – בתי הכנסיות ובתי המדרשות
כדי להצליח במלאכת הפדיון הזו, מעניקה לנו התורה הקדושה עצה חרוצה: "וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָָ" (דברים כא, יב).
מהו ביתו האמיתי של האדם?
המקום אליו צריך לרוץ בכל יום ובפרט ישתדל האדם בימי אלול הקדושים הללו לבוא, לרוץ ולהסתופף בין כותלי בתי הכנסיות ובתי המדרשות ככל שרק ביכולתו, ולקיים את צוואת דוד המלך עליו השלום: "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה', אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי" (תהלים כז, ד). זוהי השאלה, זו הבקשה.
זו צריכה להיות השאיפה והתשוקה היחידה בכל קיום וניהול חיינו.[4]
בית המדרש – פרדס הצדיקים וגיהנם הרשעים
אמרו רבותינו הקדושים יסוד גדול: בית המדרש הוא בבחינת 'גן עדן ופרדס לצדיקים', ומאידך – הוא 'גיהנם לרשעים'.
כאשר צדיק ואדם טהור מגיע אל בית המדרש, הוא מרגיש שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אל ביתו האמיתי. תן לו לשבת על כסא עץ פשוט, אפילו כסא ישן בן מאתים שנה שיש עליו שכבה עבה של שעוות נרות וזיעה כבושה של לומדי דורות קודמים – הדבר אינו מפריע לו כלל.
תן לו סטנדר ישר או עקום, שולחן מתנדנד – הוא אינו מוציא הגה מפיו. הוא נושם לרווחה ואומר: 'ברוך ה', הגעתי הביתה, הגעתי לבית ה'!'.
תן לו ספר, ועוד ספר, ועוד ספר, וכאשר כחותיו תשים מרוב לימוד, הוא מטה את אזנו להקשיב לדברי תלמיד חכם אחר הדורש, והוא שמח ומאושר.
ואפילו אם אינו לומד בפועל, עצם הישיבה השקטה שלו בתוך כותלי הקודש משרה עליו ברכה, בבחינת: 'אַשְרֵי יוֹשְבֵי בֵיתֶךָָ'.
אבל, מי שאינו צדיק, ובלשון המעטה – הרשע הגמור, ברגע שהוא נכנס בדלת בית המדרש, המקום הופך עבורו לגיהנם בוער! מיד נתקף בלחץ מטורף…
בדיוק באותו רגע המכשיר הסלולרי שלו מתחיל לצלצל, והוא חייב לצאת החוצה… רגע, אבל הוא טרם שתה את קפה הבוקר שלו, וכיצד אפשר בלי קפה? והרי קפה אינו הולך בלי עוגיה משובחת לצידו, אז צריך לחפש עוגיה. פתאום הוא נזכר: 'אוי, אני חייב לקפוץ דחוף לסופרמרקט, כי אשתי צריכה עזרה בקניות'…
יש לו את כל התירוצים והסיבות שבעולם מדוע לברוח מן הקודש: בדיוק באותה דקה מתחיל לכאוב לו הראש, כואב לו השכל, כואב לו המוח, כואבת לו הרגל, ואפילו השיער שלו מתחיל לכאוב מרוב דמיונות.
אך הפלא ופלא – ברגע שהוא רק פוסע פסיעה אחת אל מחוץ לדלת בית המדרש ויוצא לרחוב – פתאום כל הכאבים נעלמים כלא היו, והכל אצלו נהיה בסדר גמור…
האנשים הללו, כשהם באים בכל זאת לתפילת שחרית, כל זמן התפילה הם מפעילים לחץ כבד ואכזרי על החזן שירוץ. אוי לו לחזן ואבוי לנפשו אם בטעות יאריך את התפילה ב-02 שניות נוספות כדי לכוין או לבקש רחמים על אשתו, ילדיו וחייו… מיד אתה שומע כיצד הם מתחילים להשתעל, לנהום ולרמוז לחזן שימהר, כי הם 'מאוד ממהרים'!
אחר כך הם באים לרבנים ומנופפים בפסקי הלכה: 'טורח ציבור! יש כאן עוון של טורח ציבור!'. ראו איזה פלא: האנשים הללו מעולם לא למדו ולא שנו, מבחינתם הם צדיקי עליון שמעולם לא חטאו ולא עברו על שום איסור בימיהם, כל מה שחסר להם כדי להשלים את תיקון נשמתם בשלימות – זה רק להקפיד על 'טורח ציבור' בתפילה…
אך הצער והכאב הגדולים ביותר הם לראות מה מתרחש מיד עם סיום התפילה. עוד לפני שהספיקו האנשים הללו לחלוץ את התפילין ולגלול אותן כדת וכדין, הם כבר רצים החוצה. ומדוע? כי התפילין הקדושות המונחות על ראשם ועל זרועם כעין 'מַרְדַּעַת' המונחת על גבי החמור, והם מבקשים להשליך אותה מעליהם במהירות!
האמת היא, שאותו אדם אינו אשם באופן ישיר במעשיו. מי שמנהל אותו ומכתיב את התנהגותו המבישה היא הקליפה הרעה של חטאיו! היצרים והמזיקים הרוחניים שנבראו ונולדו מתוך העוונות והשקרים שלו – הם אלו השורצים בתוך חללי נפשו הבהמית, וממלאים את כל ישותו. הם אלו שחוסמים אותו, ואינם מאפשרים לו לטעום, לחוות או להרגיש אפילו שמץ קטן של מתיקות וקרבת ה'![5]
שחיקת היצר הרע באבני הריחיים של התורה
אחי היקרים, המציאות היומיומית אינה מקרית, אלא משקפת מהלך חיים פנימי המתגלה בהנהגות האדם.
כאשר אדם נקי וטהור מחטא, הדבר ניכר מיד בבואו לבית המדרש: שורה עליו שלוה פנימית ומנוחה עילאית. גם אם ירדם מעייפות – משיקיץ, יטול ידיו ויוכל לשקוד שעות רצופות על תלמודו בשמחה.
אדם כזה לעולם לא ימהר לצאת מבית המדרש, וזהו אות ומופת לקדושתו וטהרתו.
כאן מונח המפתח הגדול של האדם – לקבוע באיזו קטגוריה הוא נמנה על פני האדמה. ולזה מציעה לנו התורה הקדושה את פדיון הנשמה: אם ברצונך באמת לפדות את הנפש האלקית מתוך מאסר הנפש הבהמית, לשחרר את היצר הטוב והנשמה הקדושה הדרך היא אחת:
"וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָָ" (דברים כא, יב) – קבע את מושבך בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שכן זהו הבית האמיתי והטבעי של היהודי![6]
ומה יש לעשות שם?!
להרבות בלימוד התורה, בעבודת ה' ובעבודת התפילה ובפרט בימים אלו, הרבה מעבר ממה שהורגלת בשאר ימות השנה.
כי זוהי סגולתה הבלעדית של התורה הקדושה: להתיש, לשבור ולכלות את כחו של היצר הרע וכל גדודיו. וכפי שאמרו חז"ל (סנהדרין כו:), שהתורה נקראת בשם 'תּוּשִיָה' – על שום שהיא מתישה ומחלישה את כחו החומרי של האדם ויצרו הרע.
ויתירה מכך, לימד התנא דבי רבי ישמעאל במסכת קידושין (ל:): 'אמר הקב"ה להם לישראל, בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, אם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו… ואם פגע בך מנוול זה, מושכהו לבית המדרש, אם אבן הוא – נימוח, ואם ברזל הוא – מתפוצץ!'.
עצה זו של לימוד התורה עולה ומעפילה על כל שאר העצות והסגולות שבעולם, שהרי בורא העולם, אשר יצר וטבע את היצר הרע בקרבנו, העיד בעצמו כי התרופה היחידה והתבלין המנטרל אותו לחלוטין – היא התורה הקדושה.
ה'תבלין' לנצחון היצר – שפלות הרוח והסרת התאוה
אולם, מגלה לנו התורה תנאי יסודי להצלחת התבלין: "וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ" (דברים כא, יב).
וכבר דרשו בזה חכמינו בפירוש הדבר: העוסק בתורה מחוייב לגלח, לנוול ולהשפיל את ישותו וגאוותו, זהו הרמז: 'וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ'.
היינו, שעליו ללמוד את התורה מתוך ענוה מוחלטת, שפלות והכנעה. כי דוקא כאשר האדם ניגש אל התורה מתוך ביטול עצמי, זוכה להפיק ממנה את מירב התועלת, הסגולות והכחות הנפלאים הטמונים בה, והיא אשר הופכת לו לסם חיים.
וממשיכה התורה להדריך את האדם בנתיבות התשובה הפנימית, ואומרת: "וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ" (שם פסוק יג).
'שמלת השבי' העוטפת את הנשמה – זהו הגוף העכור והחומרי, המושקע ושקוע כל כולו בתוך תאוות ארציות שפלות, הרי תן לו לגוף המטופש הזה כל היום רק ללעוס, לאכול, לרדוף אחרי ממון, כסף וחיי אישות… מוחו של האדם רודף ונרדף ללא הרף סביב תאוות חומריות.
ישנם אנשים שכל מהות חייהם מבוססת אך ורק על המטרה 'ליהנות ולנוח'. גישה הזו היא האסון הגדול, שכן היא גורמת לחניקת הנשמה האלקית בתוך שבי הקליפות, ומחשיכה לחלוטין את אורה, זהרה ותפארתה.
זהו שאומרת לנו התורה כי התשובה הפנימית – 'וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ', בהסרת תאוות הארציות, ועל ידי שישפיל את ישותו וגאוותו.
מוח של זקנים מול כח של צעירים
אמרו רבותינו זקני החסידות, שהיו בעלי מדרגות רמות ורוח הקודש גלויה: 'בעת שהיינו צעירים לימים – היה לנו הרבה מאוד כח, אך לא היה לנו מספיק מוח, וכעת, כאשר הזדקנו והתבגרנו – נהיה לנו שפע עצום של מוח, אך אבוי, כבר לא נותר לנו הרבה כח…'
מדוע המוח נצרך כל כך, ומדוע הכח אובד?
כדי להבין את יוקר הזמן ולדעת כיצד לנצל כל שניה ממנו לקדושה!
אם יהודי יודע ומשיג באמת מהו הערך של דקה אחת בעולם הזה, הוא לא יאבד ויבזבז אותה אפילו תמורת כל הון יקר, תענוג ונכס הקיים בתבל.
אף שהאדם מחוייב לעמול לפרנסתו כדי להשיג ישוב הדעת, עליו להפנים את סדר העדיפויות הנכון: כשם שאין הגוף יכול להתקיים ללא מזון ושינה, כך אין הנשמה יכולה להתקיים ללא קביעות עתים לתורה ותפילה במנין. זהו מזון הרוח, ובלעדיו היא גוועת.
מלמדת אותנו התורה הקדושה, שכדי לזכות לתשובה שלימה באלול ולהתקרב באמת אל ה' יתברך, מחוייב האדם להסיר מעל נשמתו את שמלת השבי, ולהרחיק מעליו את 'אבות החומר' והתאוות הגסות. לאכול – אך לעשות זאת בקדושה, בטהרה ולשם שמים, אך ורק כדי שיהיה לגוף כח פיזי לעבוד את השם יתברך.[7]
[1] בספרנו 'במסילות המועדים – אלול' (מאמר טו – המלחמה האמיתית נגד תכסיסי היצר בדורנו, עמוד שסב) הרחבנו בחילוק נפלא מה בין 'הנצחון המשמיד' לבין 'הנצחון המכניע', בזה"ל:
הבה נביט בדוד המלך עליו השלום, אשר הכריז במזמוריו: "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהלים קט, כב). חז"ל פירשו שדוד המלך הגיע למדרגה כה רצויה ונשגבת, עד שהרג את יצרו הרע.
ומהו הפשר הפנימי של 'הריגת' היצר? האם השמיד אותו כליל? לא! אלא פירוש הדבר הוא, שדוד המלך זיכך והרג אך ורק את חלק הרע והלכלוך שהיה בלוע בתוך היצר, והפך את היצר כולו לקדושה, עד שנמצאו בתוכו שני יצרים טובים המשרתים את ה' יתברך יחד!
את היסוד הנפלא הזה למדתי ושמעתי לפני שנים רבות מפי אבא אהוב, רבי יורם מיכאל זצוק"ל:
נצייר לעצמנו שתי ערים גדולות, או שתי מדינות חזקות ואדירות, היוצאות למלחמה חזיתית וקשה זו כנגד זו. נניח לצורך הענין, שבכל מדינה יש אוכלוסיה של עשרה מיליוני תושבים. מדינה אחת יוצאת להילחם פנים אל פנים במדינה השניה.
בתוך שדה המערכה הזה, יכולים להיווצר שני מצבים ושני סוגים של נצחון:
המצב הראשון: 'הנצחון המשמיד' – מדינה אחת מחליטה לשבור את הכלים, ושולחת פצצת אטום נוראה ישירות אל לב המדינה השניה. באותו רגע, המלחמה אמנם הסתיימה לחלוטין, אך יחד עמה נמחקה והושמדה אותה מדינה מעל מפת העולם.
ואז, לאחר הנצחון, נאלצים הכובשים להתמודד במשך עשרות שנים עם תופעות הלואי הנוראות וההרסניות של הנשורת הגרעינית, ה' ישמור ויציל.
נמצא, שאמנם מדינה אחת הרויחה שקט מן האויב, אך הנזק הסביבתי והקיומי שספגה הוא בלתי הפיך ואי אפשר לתקנו.
המצב השני: 'הנצחון המכניע' – מדינה אחת בוחרת לפעול בחכמה עילאית. היא מציבה ומציגה לְרַאֲוָה מול גבולות המדינה השניה כח צבאי כה אדיר, מבוצר, מתוחכם ואימתני, עד שתושבי המדינה השניה ומלכם מביטים מן החלונות, נבהלים ורועדים מרוב פחד. הם מבינים מיד שאין להם שום סיכוי לנצח במערכה, וממהרים לשלוח שליחים להרים דגל לבן ולהיכנע אף בלא יריה אחת.
הם פונים אל המלך המנצח ואומרים לו: 'אדונינו המלך! אנו נכנעים אליך לחלוטין בביטול גמור. מעתה ואילך, אנו מוכנים ומזומנים לממן אותך, לשלם לך מסים, לפרנס את צבאך ולהאכיל את אנשיו, והנה אנו מקבלים עלינו באהבה את כל רשימת התנאים והחוקים שתכתיב לנו'.
מלך כזה, שהשיג את הנצחון השני, הוא מלך חזק וחכם בהרבה, מפני שהוא חולל נס של הכפלת כח!
בתחילת הדרך היו תחת ממשלתו רק עשרה מיליוני תושבים, וכעת, לאחר שהכניע את האויב יש לו תחת ידו עשרים מיליוני תושבים העובדים בעבורו ומשלמים לו ארנונה ומסים, היו ברשותו מאתים ערים, וכעת יש לו ארבע מאות ערים משגשגות, הוא הכפיל את כח המלכות שלו בכל העניינים, זוהי חכמה עילאית.
כך בדיוק נראים הדברים בבוא כל יהודי לעבודת חודש אלול!
אם האדם יודע לשלוט בצורה נכונה ומיושבת על כחות הרע שבו, וּמְנַוֵּט אותם באמצעות הגה התורה (כמו המשל של המכונית וההגה שהבאנו בהמשך החוברת להלן), הרי שהוא איננו משמיד את כחות הגוף ואת היצרים, אלא הוא מכניע אותם, מעלה אותם אל הקודש, והופך אותם למנוע חזק העובד בעבור הנפש האלקית.
[2] על שולחנות הלימוד בישיבת ורשא העתיקה, רחשו קולות התורה הרגילים. בין הלומדים בלט נער אחד – יצחק קרקובסקי שמו. יצחק לא היה רק 'עילוי' בעל תפיסה חריפה ומבריקה, הוא היה גם ניחן ביופי תואר נדיר, כמעט שמימי, שמשך את עין כל רואיו.
יום אחד, נפתחו דלתות הישיבה. פנימה פסע אדם מבוגר, תשוש, כפוף, ופניו – איך לומר בעדינות – היו מכוערים להפליא, חלושים ונטולי חן. האיש ביקש לפגוש את בנו, הלוא הוא יצחק העילוי.
כשהשנים עמדו זה לצד זה, אחזה תדהמה בנוכחים. לא היה שום חוט מקשר, שום דמיון פיזי, בין האב המכוער לבנו יפה התואר. השמועות והפליאה ריחפו באויר, עד שהאב עצמו החליט לחשוף את הסוד המשפחתי המרעיש, שנשמר מאות שנים. סוד שמתחיל בבריחה נועזת וביופי שאיים להפוך לקללה.
מאות שנים קודם לכן, חי בעולם רבי מרדכי יפה, מי שעתיד להיות אחד מגדולי הפוסקים. רבי מרדכי בורך ביופי אנושי יוצא דופן. באחד הימים, הובילו אותו עסקיו אל ארמונה של דוכסית מקומית רבת השפעה.
כשנכנס בשערי הארמון, הדוכסית הוקסמה מיופיו של החכם היהודי. התשוקה העבירה אותה על דעתה, ברגע אחד היא הורתה לנעול את כל שערי הארמון, הגיפה את התריסים, פנתה אליו ותבעה ממנו לחטוא עמה.
רבי מרדכי מצא את עצמו במלכודת מוחלטת. הוא חיפש בעיניו פתח מילוט, חלון, דלת נסתרת – אך הארמון היה סגור ומסוגר. יצר הרע והפיתוי לחצו מכל עבר, והזמן קצב את דקותיו.
בתושיה של רגע, הבחין רבי מרדכי בפתחי השירותים (בית הכסא) של הארמון, שהובילו ישירות דרך תעלות אל בור הביוב שבחצר החיצונית. הוא הבין מיד: זו הדרך היחידה החוצה, אך המחיר שלה נורא.
כדי להרויח זמן, פנה אל הדוכסית ואמר לה בקור רוח: 'אני מסכים, אך הרשי לי קודם להתפנות ולשטוף את פני'. הדוכסית, הבטוחה בנצחונה, שחררה אותו.
ברגע שנכנס אל החדר הנסתר, לא היסס רבי מרדכי. בלי להסיר את בגדיו המפוארים, הוא קפץ ישירות אל תוך הטינופת הנוראה, הסמיכה והמצחינה של בור הביוב. הוא זחל בתוך הרפש, נחנק מהריח, אך נלחם על נפשו ועל קדושתו, עד שהצליח לזחול אל מחוץ לחומות הארמון ולברוח לחופשי.
כשעמד בחוץ, מטונף מכף רגל ועד ראש אך טהור בנפשו, נשא רבי מרדכי את עיניו לשמים וביקש בקשה יוצאת דופן:
'רבונו של עולם! אני מתחנן לפניך – כדי שילדי ונכדי לא יעמדו לעולם בפני נסיון קשה ונורא כזה, עשה שמעתה ועד עשרה דורות, כל צאצאי יוולדו מכוערים!'
באותו לילה, בחלום, נמסר לו כי תפילתו התקבלה במלואה: במשך עשרה דורות יהיו צאצאיו רחוקים מיופי. אך השמים לא נותרו חייבים – תמורת בגדיו שטונפו בעבור המצוה, הוא זכה לבגדי רוח קדושים. רוח הקודש שרתה עליו, ועל עשרת המלבושים שלבש באותו יום, הוא חיבר עשרה ספרים תורניים מפוארים, שנקראו כולם בשם 'הלבוש' (על שמם הוא מכונה עד היום 'בעל הלבושים').
'ואותו יהודי מכוער שעומד בפניכם', סיכם האב בהתרגשות בפני בחורי הישיבה הנדהמים, 'אני הוא הדור העשירי ל'בעל הלבוש'. פני הן העדות החיה לתפילתו. אבל הבן שלי, יצחק? הוא כבר הדור האחד עשר. עשרת דורות הקללה שהיא ברכה הסתיימו, והיופי המקורי של המשפחה חזר אליו'.
עד כאן!
מעתה, הבה נתבונן בנקודה למחשבה:
הסיפור הישן הזה אינו רק דרמה היסטורית, אלא שיעור לחיים.
מלחמת היצר של כולנו אולי לא מתרחשת בארמון של דוכסית, אבל היא קורית בכל בוקר מחדש: כשצריך 'לקפוץ' מהמיטה החמה, כשצריך להילחם על ריכוז והתמדה בלימוד, או כשצריך לנצור את הלשון מדיבורים אסורים. לפעמים, כדי לשמור על מי שאנחנו, צריך לדעת לקפוץ אל 'בור הביוב' של הקושי, ולצאת מנצחים.
[3] בספר חובות הלבבות (שער יחוד המעשה – פרק ה), מובא מה שנוהגים היו חסידים ואנשי מעשה לשנן בכל דור, על חסיד אחד שפגש חבורת אנשי חיל, חיילים גיורים ששבו משדה הקרב עטורי נצחון ותהילה.
הביט בהם החסיד ואמר להם משפט שזעזע את עולמם: 'שבתם מן המלחמה הקטנה – התעתדו כעת למלחמה הגדולה!'
החיילים תמהו: 'וכי איזו מלחמה יכולה להיות גדולה וקשה יותר ממלחמה שבה חרבות שלופות, דם נשפך וחיים מוכרעים?'
ענה להם החסיד: 'מלחמת היצר וחילותיו!'
מלחמה זו אינה מתחוללת בשדות קרב רחוקים, אלא בתוך לבו של כל אדם, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. היא אינה שוככת לעולם, ואין בה הפסקת אש.
גבור אמיתי במלחמה פנימית זו, מול תחבולותיו ופיתויו של היצר, היה כ"ק מרן האדמו"ר רבי יצחק מבוהוש זצ"ל.
עדות מופלאה על גבורתו הרוחנית נחשפה בקובץ התורני אבן ישראל (מפי הגה"ח רבי שמואל טוביאס זצ"ל, אב"ד פיאטרא ניאמץ, שקיבל מרבותיו לבית בוהוש).
רבי יצחק מבוהוש היה נוהג לנסוע פעם או פעמיים בשנה מביתו שברומניה אל דודו, האדמו"ר הזקן רבי אברהם יעקב מסאדיגורא זצ"ל שבאוסטריה דאז. הוא עשה את הדרך הארוכה הזו כחסיד מן המנין המבטל את דעתו בפני רבו. לרוב, חלו מסעות אלו בתחילת חודש אלול, אז היה נוסע להשתטח על ציון אביו, הרה"ק רבי שלום יוסף זצ"ל הטמון בלייפציג, ובדרכו הלוך או חזור היה שובת שבת קודש בסאדיגורא.
באחד מלילות שבת קודש, לאחר עריכת הקידוש, החל הרבי מסאדיגורא לומר 'תורה' – דברי אלקים חיים.
אלא שבאותו לילה התרחש דבר מוזר: הרבי דיבר, אך פנה באופן ישיר ובלעדי אל בן אחיו, הרבי מבוהוש. קולו של הרבי נעשה חרישי, ומילותיו לא נשמעו כלל לשאר החסידים שעמדו בחדר.
החסידים, שצמאו לשמוע כל הגה היוצא מפי רבם, החלו להצטופף, להידחק ולהתקרב אל השולחן כדי לקלוט ולו מילה אחת.
כשראה זאת הרבי מסאדיגורא, הפסיק לרגע ואמר להם בנועם: 'מפני מה אתם נדחקים כל כך? הלוא 'לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע'!'
במילים אלו גילה הרבי מסאדיגורא סוד עצום…
הוא רמז לחסידיו – דיבורי התורה שלי הלילה אינם שייכים לכל אחד. הם נאמרים ומשודרים אך ורק לאיש כזה, שנמצא בעיצומה של מלחמה חזיתית מול היצר הרע, אדם שלוחם ללא הרף בתחבולותיו, מסרב לשמוע לפיתויו, ומנצח אותו בכל רגע. הרבי מבוהוש הוא הלוחם הזה, ולכן רק נשמתו מסוגלת לקלוט את המילים.
לאחר מכן המשיך הרבי מסאדיגורא לדבר, והחסידים שעמדו מסביב – ואפילו הקרובים ביותר – לא שמעו אף לא מילה אחת בודדת. כל מה שקלטו אזניהם היה קול רעש עמום של זמזום, בעוד הרבי מבוהוש שותה בצמא את הדיבורים שנמסרו ישירות לדרגתו הרוחנית הגבוהה כמנצח במלחמת היצר.
אולם מלחמת היצר של צדיקי בית רוז'ין לא נשארה רק ב-ד' אמות של עבודה אישית פנימית. היא לבשה פנים נוספות, פומביות ועקשניות, בחזית הציבורית – במלחמה על חיזוק יסודות הדת ועקירת הבערות הרוחנית ברומניה.
ההיסטוריונים וכותבי קורות הדורות מציינים, שמאז שהשתקעו צאצאי הרה"ק מרוז'ין על אדמת רומניה, חל שינוי דרמטי לטובה במצבם הרוחני של יהודי האיזור. האדמו"רים הפיחו רוח חיים, הקימו מוסדות, וקירבו את ההמונים לאביהם שבשמים.
אך כדרכה של 'המלחמה הגדולה', היצר הרע לא ויתר בקלות!
מן העבר השני התעוררו אנשי תנועת ההשכלה והחילוניים של אותו דור. הם זיהו את התמימות ואת המצב הרוחני הירוד ששרר בתחילה בקרב חלק מהיהודים, וניסו בכל כחם 'לנעוץ את טלפיהם' בקהילות, להחדיר כפירה ולנתק את העם ממסורת אבותיו.
כאן נדרשו צדיקי רוז'ין ובתוכם הרבי מבוהוש לעמוד כחומה בצורה. הם לא הסתגרו באהלם, אלא יצאו למאבק חזיתי ועיקש מול המשכילים, הוכיחו אותם על פניהם ללא מורא, וחשפו את רוע מעלליהם ברבים.
זהו הלקח הנצחי של מלחמת היצר!
הנצחון האמיתי דורש מאתנו עירנות מתמדת. בין אם מדובר בלחימה שקטה וסמויה מן העין בתוך הלב פנימה, ובין אם מדובר בעמידה אמיצה וגלויה מול הנסיונות של הדור בחוץ – הגבור האמיתי הוא זה שאינו נכנע לפיתויים, ומקדש שם שמים בכל החזיתות.
[4] על המהפכה השקטה במסילות נתיב האהבה יעידו הדברים הבאים:
בתוך אלפי ורבבות הבתים שזכה אבא עטרת ראשי, הגאון החסיד הרב יורם מיכאל אברג'ל זצ"ל, להקים ולהאיר באור התורה, שמור מקום מיוחד ומפעים לסיפורו של יהודי אחד משכונת 'אחוזה' בחיפה. סיפור שמלמד אותנו פרק שלם באומנות החינוך וההנהגה עם נשמות ישראל.
מדובר היה ביהודי יקר, שהיה רחוק מתורה ומצוות כמרחק מזרח ממערב. המושגים הפשוטים ביותר היו זרים לו, ואפילו יום הכיפורים הקדוש – ספק אם ידע לעמוד על טיבו ומהותו באותם ימים. אולם, יהודי היה, ונשמתו פנימה נותרה חיה וקיימת.
בשלב מסויים של חייו, החל המצפן הפנימי שלו לנוע, והוא החל לפקוד את בית הכנסת ביום הכיפורים.
דלת מולו באותו הבנין התגורר שכן חסיד וירא שמים, רבי משה גרינבוים זכור לטוב. רבי משה, שחפץ להרבות קדושה בסביבתו, החל לארגן שיעור תורה חדשי בתוך ביתו, והיה מזמין אליו את תושבי השכונה. לשיעור זה היה מגיע במיוחד אבא ע"ה, ומזריח בו דיבורים של אש קודש.
מתוך כבוד לשכנות הטובה בבנין, ניאות אותו שכן רחוק להיכנס וליטול חלק בשיעור. הוא התיישב בין הנוכחים, והאזין לאבא ע"ה שפתח בדברים. אבא, שדיבורו קלח תמיד מעומק הלב וחדר את כל המחיצות, שבה את לבו של השכן.
בסיום השיעור ניגש האיש לרבי משה ואמר בהתפעלות: 'שמע, הבן אדם הזה מדבר טוב… מתי הוא מגיע לכאן שוב?' רבי משה חילץ ממנו הבטחה ואמר: 'בעזרת השם, בדיוק בעוד חודש מהיום'.
מה עשה אותו יהודי? מיד לאחר מכן הלך לחנות ורכש לעצמו כיפה קטנה. אולם, הריחוק בביתו היה כה עמוק, עד שחשש פחד נורא שמא אשתו תראה את הכיפה ותתעורר מהומה. מה עשה? החביא את הכיפה בתוך מכוניתו. היה מקפל אותה לקיפולים קטנים, ודוחף אותה באיזו פינה נסתרת ברכב.
פעם בחודש, כשהגיע מועד השיעור, היה ניגש אל הרכב, שולף את הכיפה המוצנעת, חובש אותה על ראשו בכניסה לבית, ובשניה שבה יצא מן השיעור – היה מסיר אותה, מקפל אותה שוב וגונז אותה עד לחודש הבא. באותם ימים, למעט אותה שעה חדשית של הקשבה, הוא לא שמר שבת, לא הניח תפילין, ולא שינה דבר מאורח חייו החילוני.
במהלך השנים, השמועה על השיעור המופלא של הרב יורם בחיפה עשתה לה כנפים. הדירה של רבי משה כבר היתה צרה מלהכיל את ההמונים שצבאו על הפתח, והשיעור הועתק בכבוד גדול לבית הכנסת של השכונה.
לימים, סיפר לי בעל המעשה עצמו את הדברים בעינים דומעות: 'במשך כל אותן השנים, מעולם לא פנה אלי הרב יורם ואמר לי: 'מדוע אינך מניח תפילין?', או 'למה אינך שומר שבת?' הוא מעולם לא לחץ, מעולם לא תבע'. אבא פשוט צעד אתו בנתיב האהבה, הפשטות והסבלנות. והיהודי, מצידו, נקשר בנפשו של הרב, ולא פספס אף שיעור חדשי במשך שנים ארוכות.
והנה, כעבור עשר שנים של השקיה רוחנית עקבית, חלה המהפכה השקטה. יום אחד מצא את עצמו היהודי הזה משתנה לחלוטין מבלי שהרגיש כלל בתהליך: הוא הפך לשומר שבת כהלכתה, החל ללכת עם טלית קטן תחת בגדיו, מניח תפילין בכל בוקר – הן של רש"י והן של רבינו תם, טובל במקוה טהרה, ומדקדק בברכות הנהנין ובמצוות קלות כבחמורות. ביתו הפך לבית של תורה ויראת שמים צרופה.
מדוע הצליח אבא ע"ה לפעול במקום שבו רבים ונכבדים נכשלו? התשובה מונחת באותה הבנה עמוקה שהנחיל לנו: לעולם אל תביט על הגוף החיצוני של היהודי, הגוף והבגדים הם רק תחפושת זמנית. הבט תמיד ישירות אל תוך הנשמה שלו!
אבא לא האמין בקיצורי דרך או בלחצים חיצוניים שסופם להתפוגג. הוא ידע שאם תכריח אדם לקבל על עצמו קבלות בטרם נתרחב לבו, המבנה הרוחני שיקים יהיה רעוע ויקרוס בסערה הראשונה. הוא פעל בשיטת 'איזי איזי' – צעד אחר צעד, באהבה ובהקשבה, מתוך ידיעה ברורה שאור האמת סופו לגרש את החושך מעצמו.
[5] סח הגר"ש ברעוודה זצ"ל (שיחות הגר"ש ברעוודה, מאמר 'הללו עבדי ה" – עמוד 26) כך:
מורי ורבותי, הבה נתבונן בשאלה שמנקרת בלב: הרי עם ישראל כבר עבר 'קורס' ארוך ומפרך של עבדות. מאה ושבע עשרה שנים של עבודת פרך, עינויים, קושי וסבל. אם המטרה היתה רק לשבור את הגאוה וללמד אותנו עבדות מהי – מדוע היה צורך באותם שבועיים אחרונים ומתוחים, שבהם הכביד הקדוש ברוך הוא את העול בצורה קיצונית כל כך?
התשובה לכך פשוטה, אך היא טומנת בחובה את יסוד עבודת השם ומלחמת היצר.
אמנם חונכנו במצרים להיות עבדים, אך היינו עבדים של פרעה. למדנו לעבוד להבל ולריק. נכון, כדי להיות עבד של פרעה, האדם נדרש להתמודד עם עצלות הגוף. הגוף בטבעו רוצה לנוח, ואנחנו למדנו לשבור את העצלות הפיזית הזו.
אבל מה עם היצר הרע? האם במצרים נלחמנו בו?
להיפך. היצר הרע שמח מאוד לעזור ליהודים לקום מוקדם בבוקר כדי לעבוד את פרעה! הוא עודד אותם, דחף אותם וזירז אותם לעבוד לריק, כדי שיאבדו את שני העולמות -ֹ גם את העולם הזה וגם את העולם הבא. במצרים למדנו לנצח את העצלות, אך את מלחמת היצר הרע – לא עברנו כלל.
ולהיות עבד ה'? זה כבר סיפור אחר לחלוטין.
מספרים על בעל השאגת אריה זצ"ל, שכשהיה ילד קטן, התעצל בוקר אחד לקום ממטתו ללכת לתלמוד התורה. אמו ניסתה לדרבן אותו ואמרה: 'לייבל'ה, קום רגע, תסתכל בחלון ותתבייש! ראה איך הילדים הגויים בני גילך כבר רצים בזריזות ובמרץ לבית התיפלה שלהם, ואילו אתה מתעצל ושוכב במיטה!'
ענה היד קטן בחכמה: 'אמא, הרי אותו הכח ממש – היצר הרע – שדוחף אותם לרוץ בזריזות לעבודה זרה, הוא זה שמשכיב אותי במיטה כדי שלא אלך ללמוד תורה…'
ממעשה זה המשיך לבאר הגר"ש ברעוודה לקח עצום:
השבועיים האחרונים במצרים נועדו בדיוק כדי לקבל חינוך מרוכז. לא רק איך לשבור את עצלות הגוף, אלא איך להילחם ביצר הרע ולהפוך לעבדי ה'.
אבל גם השבועיים האלו לא הספיקו. כדי להשלים את המהפך בנפש, על כן נזקקנו לעוד ארבעים שנה של 'טירונות' במדבר.
הרמב"ן, בפירושו לתורה, חושף בפנינו כיצד נראו חיי היום יום במדבר, ואיך כל רגע שם היה שיעור מבוקר במלחמת היצר ובכניעה לה'.
הרמב"ן מסביר את הפסוק: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן" (דברים ח, ג). תארו לעצמכם יהודי שחוזר בבוקר מוקדם מתפילת שחרית לאהלו.
אשתו מקבלת את פניו ואומרת: 'עוד לא ירד המן היום'.
הבעל עונה: 'אבל אני רעב מאוד'.
'אולי נלך לדודה לבקש משהו?' היא מציעה.
אבל לאף אחד אין אפילו כזית של אוכל בכל מחנה ישראל! אין חנויות, אין מחסנים, אין רזרבות.
'אז מה יהיה? יש לי אולקוס, אני חייב לאכול!'
כאן בדיוק נכנס הלקח של מלחמת היצר: תרגע. אתה עבד. כשהקדוש ברוך הוא ירצה – הוא יתן, ועד אז – שותקים ומחכים. המן היה יורד בכוונה באיחור בכל בוקר, כדי לחנך את עם ישראל להיות עבדי ה' הבוטחים באדוניהם בכל נימי נפשם, מול יצר הדאגה והחרדה.
עוד כותב הרמב"ן על הנהגת המסעות במדבר: כשהיו מגיעים למקום חניה, העם לא ידע מעולם מראש אם ישארו שם עשר שנים, יום אחד, או רק לילה אחד.
המטלות היו עצומות:
מגיעים למקום חדש, פורקים את כל המזוודות, מקימים את האוהלים, מסדרים את הבית ומרהטים אותו.
חושבים לעצמם: 'ברוך ה', הגענו אל המנוחה, נשב כאן קצת'.
והנה, למחרת בבוקר – הפתעה! נשמעת תקיעת החצוצרות, הענן זז, ויש לקפל מיד את הכל, להעמיס שוב על החמורים ולצאת לדרך.
הם חיו ממש על המזוודות. לא ידעו מהיום למחר היכן יהיו, לאן יסעו והיכן יחנו. ללא שום קביעות, ללא שום יכולת לתכנן קדימה, תוך שבירה מוחלטת של יצר הנוחות והשליטה.
רק דרך שבירת הרצון העצמי הזו, דרך המלחמה היומיומית ביצר שדורש בטחון טבעי ונוחות, זכינו ללמוד את השיעור הגדול מכולם: איך להיות עבדי ה' באמת.
[6] הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל, ראש ישיבת ראדין המפורסמת, ניחן בכשרון מופלא לבאר פסוקים קשים באמצעות משלים נוקבים. תחת ידיו, הפכו פסוקי התנ"ך מהגות ערטילאית לדרכי חיים מעשיות ובהירות, שכל אדם יכול לצעוד בהן.
באחת מהזדמנויות אלו, ביקש רבינו לבאר את הפסוקים התמוהים בספר קהלת: "גַּם זֹה רָאִיתִי חָכְמָה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וּגְדוֹלָה הִיא אֵלָי. עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים. וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ…" (קהלת ט, יג-טו).
חז"ל (נדרים לב:) קובעים מיד: עיר זו היא גוף האדם, והמלך הגדול שצר עליה הוא לא אחר מאשר היצר הרע.
שאל רבי נפתלי: מנין למדו חז"ל שהפסוק מדבר על ענין רוחני ומלחמה פנימית?
התשובה פשוטה: מבחינה צבאית ורציונלית, אין שום הגיון בסיפור הזה. איך יתכן שעיר קטנה, מוקפת מצורים של צבא אדיר, תינצל ותיגאל באמצעות 'חכמה בלבד', ללא כלי נשק, ללא לוחמים ומבלי לשפוך טיפת דם אחת? ברור לחלוטין שהכתוב מדבר על מלחמת הנפש.
כדי להסביר כיצד החכמה לבדה מסוגלת להכניע צבא כה אדיר, נשא הגרנ"ט את משלו המופלא:
למה הדבר דומה?
לאדם שנחטף באישון לילה בידי שודדים אכזריים. השודדים טלטלו אותו בדרכים עקלקלות, ולבסוף השליכו אותו לבדו על אי קטן ונידח בלב הישימון.
כשהתעורר האדם, הביט סביבו בחרמה: הוא מצא את עצמו מוקף במים אדירים מכל עבריו. גלים גועשים איימו להטביע את עולמו, והוא הרגיש גלמוד, אבוד, חסר אונים ואומלל לחלוטין. אין לו דרך מילוט, אין לו לאן לברוח, וגורלו נחתם.
בלית ברירה, ומתוך צמאון עז, חגר האדם את שארית כחותיו והתקרב אל קו החוף. הוא התכופף כדי ליטול מעט מים בידיו, כדי להרטיב את שפתיו היבשות ולרוות את צמאונו.
והנה – תדהמה!
ברגע ששלח את ידו, גילה לתדהמתו שאין שם מים כלל! מתוך הבהלה, הפחד וטירוף הדעת של החטיפה, נוצרה בעיניו אחיזת עינים מוחלטת. נדמה היה לו שהוא מוקף באוקיינוס אין סופי, אך הכל היה דמיון ותעתוע.
הוא שלח רגל קדימה, היסס, וצעד. והנה – קרקע מוצקה ובטוחה תחת רגליו! הוא המשיך לצעוד קדימה, המים המדומים נעלמו כלא היו, וככל שהתקדם והבחין בסימני ישוב ואנשים, הלכה שמחתו וגדלה. הוא הבין שכל תחושת האבדן והבדידות שלו נבעה אך ורק מאשליה רגעית.
והנמשל – מסביר רבי נפתלי, הוא נשק האשליה של היצר הרע!
כך בדיוק, מתנהלת מלחמת הרוח…
היצר הרע 'חוטף' את האדם. הוא מפיל עליו עצבות, מביא אותו לטירוף הדעת, ומייצר סביבו מצג שוא של אשליה אופטית של יאוש. הוא גורם לאדם להרגיש כאילו הוא מוקף ב'מצודים גדולים' – חטאים בלתי ניתנים לתיקון, נסיונות שאי אפשר לעמוד בהם, והצלחות מדומות של עולם הזה שנראות כמו חזות הכל.
היצר לוחש לאדם באוזן: 'אתה אבוד. קיום התורה והמצוות גדול עליך, ניתקת מהקדוש ברוך הוא, אין לך עוד סיכוי להתייצב לפני בוראך, נותרת לבד על אי של חטא וכשלון'.
זהו הרגע שבו נדרשת החכמה – אותה חכמה של 'האיש המסכן' שבפסוק.
החכם אינו נבהל מהגלים המדומים. הוא מפעיל את חכמת התורה ונוכח מיד שהכל אחיזת עינים בלבד! כל היאוש, כל המחיצות והמרחקים בינו לבין הקדוש ברוך הוא אינם אלא דמיון שהטיל בו היצר.
ברגע שהאדם מעז לצעוד צעד אחד קטן קדימה, לחזור לתורה, להתפלל, לעשות מצוה – הוא מגלה מיד שדרך התורה וההתקרבות לה' היא קרקע מוצקה, יציבה ומזמינה. החכמה לא נלחמה בצבא פיזי, היא פשוט פקחה את העינים והמיסה את האשליה.
[7] וכפי שפסק מר"ן השולחן ערוך (אורח חיים – סימן רלא): 'כל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאת גופו, אלא לעבודתו יתברך… ואפילו כשהוא ישן, אם ישן כדי שתנוח דעתו עליו ויבריא גופו כדי שלא תתבטל עבודתו, נמצאת שנתו עבודה למקום'.
