עצת פלא לחובות…
דוד ישב בבית הכנסת, במקומו הקבוע, והמתין לבואו של יוסי החברותא שלו ללימוד גמרא…
זמן הלימוד הגיע, ויוסי עוד לא הגיע… הדקות חלפו במהירות ורק כעבור חצי שעה יוסי הגיע ופתח בהתנצלות:
דוד, אני מבקש סליחה, אבל בעקבות חוב מסויים עיקלו לי את חשבון הבנק, והייתי מוכרח לסדר את החוב הזה ולכן התעכבתי.
דוד הקשיב בהשתתפות ואחר אמר: אם אתה כבר מדבר על חובות, אספר לך שכבר הרבה זמן שאני מוטרד בשאלה האם ישנה איזו שהיא דרך פלא להיפטר מהחובות הללו?…
יוסי, נראה כמאמץ את הזכרון ואז אמר: נזכרתי שפעם שמעתי דרשה של רב אחד, ובתוך הדרשה הוא הסביר שאחת מהידיעות הבסיסיות ביותר בתורת הקבלה, היא הידיעה שכל דבר רוחני היורד מהשמים זקוק לכלי שיכיל אותו! וכאשר אין כלי שמסוגל להכיל – השפע היורד לא מביא שום תועלת![1]
והרב המשיך ואמר, ודעו לכם כי גם הפרנסה היורדת מלמעלה היא שפע, וממילא כדי שהיא תתגלה היא זקוקה לכלי, והכלי של הפרנסה הוא ברכת המזון בכוונה – כאשר אדם מברך ברכת המזון בכוונה גדולה ובמלוא הריכוז, הרי הוא יוצר כלי לקבלת השפע.[2]
והוסיף ספר החינוך (מצוה תל) ואמר: 'כך מקובל אני מרבותי ישמרם אל, שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו'…[3]
יוסי סיים את דבריו ואמר: וזו התשובה לשאלתך, על ידי ברכת המזון בכוונה נפטרים מן החובות!
דוד ישב מהורהר ועיניו נעוצות באיזו שהיא נקודה אי שם בחלל…
יוסי הביט בחברו ושאל: דוד, על מה אתה חושב?
ודוד השיב: פשוט חשבתי, אם לכל שפע רוחני צריך כלי, ואפילו לשפע גשמי כפרנסה, אז בוודאי שצריך להכין כלי כדי שנוכל לקבל בתוכו את אור התורה. ואם כן מה הוא הכלי שצריך לתורה?…
ובעוד אני מהרהר נזכרתי…
ויחן שם ישראל נגד ההר
'מה נזכרת?' – שאל יוסי.
ודוד השיב: נזכרתי בדברי חז"ל הקדושים. אתה רוצה לשמוע?
'כן' – השיב יוסי.
ודוד פתח ודרש:
שנים רבות חלפו מבריאת העולם, וליתר דיוק 2448 שנה, ורק אז החליט הקב"ה שהעולם כבר מוכשר ומסוגל לקבל את התורה.
ומכיון שכך החל הקב"ה להסתובב בין אומות העולם ולהתעניין 'מי רוצה לקבל את התורה?'
והמסע חיפושים הזה נחקק בתורה הקדושה לנצח, וכך נאמר: "וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִֽבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ" (דברים לג, ב) –
בהתחלה נגלה הקב"ה לבני עשיו,[4] שנאמר: 'וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ' (ואין 'שעיר' אלא עשיו) ושאל אותם: אתם רוצים לקבל את התורה?
בני עשיו הסתכלו אחד על השני, ואחר שאלו: רבונו של עולם, מה כתוב בה?
והקב"ה השיב להם: "לֹא תִרְצַח" (שמות כ, יג).
בני עשיו הסתכלו על הקב"ה ושאלו: הציווי הזה הוא מוחלט או אפשר לעגל פינות? כי אתה יודע, רבונו של עולם, שהלב שלנו שולט על האישיות שלנו, וכאשר הלב שלנו רוצה איזה שהוא דבר, אין לאישיות שלנו שום אפשרות להתנגד ולהביע דעה…
ומכיון – המשיכו בני שעיר ואמרו – שאצלנו הלב משתוקק מאוד לדם, הלב שלנו נהנה מאוד מרצח, אנו יודעים שכשהוא יתעורר ויחפוץ בכך לא יהיה לנו כח להתנגד…
יוסי קטע את שטף דיבורו של דוד: כמה מלל! יותר קל להשתמש בלשון חז"ל (בראשית רבה, פרשה לד- אות י): 'הרשעים ברשות לבם!'
אתה צודק – אמר דוד והמשיך – והקב"ה אמר להם, זה ציווי מוחלט!
אם כך, אמרו בני שעיר, אנו לא חפצים בתורה!
והקב"ה המשיך לבני ישמעאל, שנאמר: 'הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן' (ואין 'פארן' אלא בני ישמעאל) ושאל אותם: אתם רוצים לקבל את התורה?
'מה כתוב בה?'
והקב"ה השיב להם: "לֹא תִגְנֹב" (שמות כ, יג).
'רבונו של עולם, אתה יודע שהרשעים ברשות לבם, וכשהלב משתוקק למשהו השכל מתבטל אליו לחלוטין, ואין לו שום זכות להביע דעה. ואנו מכירים את עצמנו ויודעים שהלב שלנו חש הרגשת חיות ומתיקות בכל פעם שהוא גונב, לכן אין אנו רוצים לקבל את התורה!
משם שלח (הקב"ה) מלאכים לכל אומות העולם, ושאל אותם: אתם מקבלים עליכם את התורה? אמרו לו: ומה כתיב בה? אמר להם: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שם פסוק ג)!
אמרו לו: מצטערים, הלב שלנו לא מסכים!…
ונותרה רק אפשרות אחת…
וְקִדַּשְׁתָּם… וכיבסו שמלותם
הקב"ה פנה לעם ישראל ושאל אותם: אתם רוצים לקבל את התורה?
ועם ישראל השיבו בתמימות ובפשטות בלי שאלות ובלי חקירות: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַֽעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז)! – ומכיון שהסכימו החלו ההכנות למעמד הר סיני.
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, יתרו – מאמר ד):
כהכנה למעמד הר סיני, ציוה הקב"ה את משה רבינו לקדש את עם ישראל, כמו שנאמר: "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" (שמות יט, י).
הצמח צדק זיע"א (היום יום – ה סיון) מבאר, שנרמז בפסוק זה שבכדי לזכות לתורה הקדושה, על כל אחד ואחד מוטלת החובה לכבס ולטהר את שלשת לבושי נפשו (בבחינת 'וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם', דהיינו לבושי נפשם), שהם: מחשבה, דיבור ומעשה.
כלומר: מצד המחשבה, על האדם להשתדל לסלק ממחשבתו כל הרהור רע ולחשוב רק מחשבות קדושות. מצד הדיבור, צריך הוא לחדול מדיבורים אסורים כדברי לשון הרע ורכילות, שקר, חנופה, נבלות פה… ולדבר אך ורק דיבורים קדושים. ומצד המעשה, עליו להתרחק ממעשים אשר לא לה' המה, ולעשות אך ורק מעשים שיגרמו נחת רוח לה', ועל ידי זה הוא יהיה כלי ראוי לקבל בתוכו את התורה הקדושה.
בנוסף לכך: הפסוק 'וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם' בא לרמוז, שחובתו של כל אדם שרצונו לזכות לתורה הקדושה, לכבס את לבו ולהסיר מתוכו את הרוע והאכזריות וצרות העין כלפי הזולת, ובתמורה לכך, למלא אותו במדות טובות וברחמנות וטוּב עין כלפי הזולת.
הדברים מתאימים עד מאוד ליסוד הגדול שלימדנו רבינו הגר"א מווילנא ע"ה בדבר מה שנמשלה תורתנו הקדושה למים:[5]
למים יש כח לגדל ולהצמיח את הזרעים והיבולים שבאדמה אך לא לשנות אותם לדבר אחר. אם זרע האדם זרעים של תפוח – יבואו המים ויגדלו ויצמיחו את הזרעים לעץ תפוחים גדול. אך אם זרע האדם קוצים ודרדרים – יבואו המים ויצמיחו ויגדלו את אותם קוצים, ומקוץ קטן יהפכו לקוץ גדול, אך לא ישנו אותם לפירות מתוקים.
וכמו כן מדתה של התורה הקדושה: לתורה הקדושה יש את הכח לגדל ולהצמיח אך לא לשנות לדבר אחר. ואם יבוא אדם שזרועות בקרבו מדות טובות (כמו אהבה וחמלה ועין טובה) וילמד את התורה – התורה הקדושה תגדל ותצמיח את המדות הטובות שבו ותכפיל אותן בכמות ואיכות גם יחד, בבחינת מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ו מ"א): ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.
אך אם יבוא אדם שזרועות בקרבו מדות רעות (כמו שנאה, אכזריות וצרות עין) וילמד את התורה מבלי לתקן קודם לכן את מדותיו – לא תוכל התורה הקדושה לשנות את צורתו אלא רק לגדל ולהצמיח את מה שזרוע בקרבו, ואם קודם שלמד היה בבחינת 'רשע קטן' כעת יהפך להיות 'רשע גדול'.
ואין לך ראיה גדולה וטובה לכך יותר מאשר דואג האדומי, שהיה אחד מגדולי חכמי דורו בתורה (חגיגה טו:), ויחד עם זאת, מבריאת העולם לא היה בישראל 'רב מרצחים' כמותו, כמסופר בנביא (שמואל־א פרק כב) שרצח במו ידיו ביום אחד שמונים וחמשה כהנים שהיו בנוב עיר הכהנים, וכן את שאר תושבי העיר "מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק" (שם פסוק יט).
והיינו משום שבלבו של דואג היו זרועות מדות רעות ואכזריות מאז ומקדם עוד לפני שהחל ללמוד תורה (ראה חגיגה שם ובפירוש רש"י ד"ה 'טינא היתה בלבם'), והוא לא טרח לתקן אותן, אלא ישב ללמוד תורה יחד עם מדותיו הרעות. ומכיון שלתורה יש כח רק לגדל אך לא לשנות כנ"ל, לכן לא די שהוא לא השתנה לטובה אלא גם גדל ברשעו ומ'רשע קטן' נעשה ל'רשע גדול'.
ולכן אסרו חז"ל ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון במעשיו ובמדותיו ואמרו שכל השונה לתלמיד שאינו הגון סופו שיפול בגיהנם והרי הוא כזורק אבן למרקוליס (חולין קלג.). וכן פסק הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ד ה"א):
'אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה, מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו, ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו'.
והיינו משום שאין בכח התורה לשנות את מדותיו של האדם אלא רק לגדל ולהצמיח את מה שכבר זרוע בקרבו, וממילא אם יבוא תלמיד שאינו הגון וילמד את התורה לא די שלא ישתנה לטובה אלא גם יוסיף חטא על פשע ורשע על רשע. על כן מתחילה מחוייב האדם להשתדל בתיקון מדותיו הרעות ורק לאחר מכן יבוא ללמוד את התורה הקדושה.
וזוהי בעצם עיקר ההכנה שצריכה להיות מצידו של כל אחד ואחד מאתנו כדי שנזכה להיות ראויים ללמוד את התורה הקדושה. כל אדם צריך להסיר מלבו את הרוע, האכזריות וצרות העין כלפי הזולת, ואדרבה, לפתח בלב הרגשות טהורות של אהבה, רחמנות וטוּב עין כלפי הזולת. וכל זמן שלא נעשה זאת לא נוכל לזכות באמת לכתרה של תורה.
הלא הריוח הראשוני שהיה לעם ישראל מעצם עמידתם לפני הר סיני, עוד לפני שזכו לקבל את התורה הקדושה, זהו שפסקה זוהמתן (שבת קמו.). ועל כך אנו אומרים בהגדה של פסח: 'אילו קירבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו', כי בעצם הסרת הזוהמא אשר לה זכינו על ידי עמידתנו לפני הר סיני כבר יש לנו לשמוח עד אין קץ גם לולא קיבלנו את התורה.
ואותה זוהמא שפסקה מאתנו בהר סיני היא זוהמת זדון ורוע הלב ושאר מחשבות האון כלפי הזולת, ומי שזוהמא זו עדיין נמצאת בקרבו שמע מינה שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני ויש לחוש לזרעו. וכבר אמרו חז"ל (יבמות עט.): 'שלשה סימנים יש באומה זו – הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים… כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להידבק באומה זו'.
וכן מספרים חז"ל (ביצה לב:) על שבתאי בר מרינוס שנקלע לבבל וביקש מאנשי המקום לסייע לו במציאת מקור פרנסה, או על כל פנים להמציא לו מעט צדקה כדי שיוכל להחיות את נפשו. וכאשר הם לא רצו לסייע לו בשום דרך, אמר עליהם ברוגז גדול: 'אנשים אלו מהערב רב הגיעו ולא מזרע ישראל, כי כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו'.
ואם כך נאמר על מי שרק אינו מרחם – מה נאמר על מי שבנוסף לכך גם מתאכזר…
ואם כלפי כל אדם צריך לנהוג באהבה ובחמלה ולגמול עמו חסד, על אחת כמה וכמה שמחוייב כל אדם לנהוג כן עם רעייתו היקרה ולהשתדל לתמוך בה גופנית ונפשית, ולשמח אותה בכל דרך אפשרית. וככל שהאדם יותר תומך באשתו ומשמח אותה, כך הקב"ה משפיע לו יותר סייעתא דשמיא בכל עסקיו וענייניו הן בגשמיות והן ברוחניות…
יראה ופחד במעמד הר סיני
ימי ההכנה הסתיימו, ועם ישראל התייצבו למרגלות ההר. והקב"ה התגלה אליהם, והגילוי הזה גרם להם לרגשות פחד ויראה גדולים…
וכך נאמר:
"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּֽחֱרַד כָּל־הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּֽחֲנֶה" (שמות יט, טז)…
"וְכָל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת וְאֶת־הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת־הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שם כ, טו)…
וצריך להתבונן הם יש קשר בין הגילוי האלקי להרגשת היראה והפחד?
ומצאנו לאדמו"ר האמצעי מליובאוויטש זיע"א, שכתב שיש קשר. וכך הוא כתב:[6]
עולם הרגשות הוא עולם מורכב ומסועף. ובתוך העולם הזה ישנם שני רגשות מרכזיים, והם: רגש האהבה, ורגש היראה והפחד.
ושני הרגשות הללו הם רגשות הפכיים.
רגש האהבה מתעורר דוקא כאשר האדם מרגיש שהוא רחוק מהדבר האהוב. ואילו כאשר הדבר האהוב נמצא בקרבת מקום לא חשים את רגש האהבה.
וכמו שאנו רואים בחוש באהבת אב לבנו שכל שיתרחק ממנו בזמן ובמקום יותר, יותר תכלה נפשו אליו באהבה רבה ותתעורר האהבה והתשוקה אליו ביותר, ואילו כשרואהו תמיד בקירוב אין האהבה ניכרת כלל…
ולעומתו רגש היראה היא בדיוק להיפך.
רגש היראה והפחד מתעורר דוקא כאשר האדם מרגיש שהוא קרוב לדבר שהוא פוחד ממנו, ואילו כאשר הדבר המפחיד רחוק ממנו הוא לא יחוש את רגש היראה.
וכמו שאנו רואים בחוש שכל מי שעומד ליד מלך הוא פוחד יותר וארכבותיו דא לדא נקשן, כי הראיה עצמה גורמת לו יראה (יראה אותיות ראיה), ואילו מי שרחוק ממנו אין היראה והפחד כל כך (וכמו כן פחד מן השונא כל שהוא מקרוב יותר תיפול הפחד).
ומכיון שבמעמד הר סיני התגלה הקב"ה אל עם ישראל בקירוב ובהארת פנים גדולה מאוד, לכן (מעוצם הקירוב) נפל עליהם אימה ופחד נוראים…
ה' יברך את עמו בשלום
במעמד הר סיני זכו עם ישראל לשלימות, הלב שלהם היה נקי מכל המדות הרעות (שהרי הם קידשו וכיבסו שמלותם), ובנוסף הם זכו לרגש אמיתי של יראה. רגש שיצא מן הלב והתפשט בכל הרמ"ח אברים והשס"ה גידים…
וכאן אנו חייבים לעצור לרגע.
כשאנו מדברים על רגשות יש כאלו שחושבים שרגש פירושו שריר קטן שפועם בלב, או מחשבות שמשתוללות במוח…
ומי שחושב כך עליו לדעת שזה לא נכון! רגש זה דבר הזורם בכל ורידי הדם!
וכדי לקרב זאת אל ההבנה, ינסה כל אדם להיזכר בהתקפת הכעס הכי איומה שהיתה לו כל ימי חייו – הכעס שטף את כל הגוף, עטף את כל המציאות… וזה גילוי רגש, אמנם רגש אסור, אך גילוי רגש!
ובמעמד הר סיני רגש היראה עטף את כל מציאותם עד שפרחה נשמתם מהם, והקב"ה עשה להם נס וְהֶחֱיָה אותם מחדש!
ואחר ההקדמה הזו נמשיך…
הלב של עם ישראל היה כל כך זך ונקי ולכן הקב"ה ברא להם כלי והכניס בתוכו את אור התורה!
במעמד הר סיני קיבלו עם ישראל גם כלי וגם אור! הכלי היה השלום, והאור היה המציאות הרוחנית של התורה!
וכך גילו לנו חז"ל (סוף עוקצים): 'אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת־עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהלים כט, יא).
וזה לשונו של הגה"צ רבי שלמה וולבה זיע"א:[7]
בספרים מובא, כי הלוחות היו כמו מַרְאָה שהראתה את מצב לבו של הכלל ישראל. בראשונה נתן הקב"ה בעצמו את הלוחות, וזה כאילו הוא יתברך הכשיר את לב הכלל ישראל ונתן בתוכו את התורה. הוא יתברך נתן את הלב והתורה ביחד.
זהו: 'ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן' – ואין 'עוז' אלא תורה – 'ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם':[8] התורה והכלי שלה – דהיינו לב מתוקן, ירדו ביחד מלמעלה…
'זהו סיימתי את הדרשה' – אמר דוד בחיוך. הכלי לקבלת התורה הוא השלום! וככל שהכלי יהיה גדול יותר וזך יותר, עוצמת השפע שתכנס לתוכו תהיה גדולה יותר…[9]
יוסי הסתכל על השעון ואמר: אוי מאוחר! מחר בעזרת ה' נמשיך…
מה קורה פה?
יוסי פנה לדוד ואמר: אתה יודע דוד הדרשה שלך אתמול תפסה לי את המוח כמעט כל הלילה, אור וכלי, תורה ושלום…
אך בבוקר כשלמדתי את השיעור היומי בחומש והגעתי לפסוק בפרשת השבוע: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹקיךָ" (דברים י, יב)… נעצרתי!
ראיתי שרש"י מביא את דברי הגמרא הקדושה שממנה מבואר שהכלי של התורה זה יראת שמים!
וזה לשון הגמרא הקדושה (ברכות לג:):
'ואמר רבי חנינא, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר: 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה'. אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?… אִין (כן), לגבי משה מילתא זוטרתא היא, דאמר רבי חנינא: משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו – דומה עליו ככלי קטן. קטן ואין לו – דומה עליו ככלי גדול'…[10]
והיינו שהגמרא הקדושה למדה מהמילים 'כִּי אִם' – שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
ונעמיק יותר…
היראה – כלי
בשיחה שמסר הגה"צ רבי שלמה וולבה זיע"א, הקשה כך:[11]
ראינו שהגמרא הקדושה למדה מהמילים 'כִּי אִם לְיִרְאָה' – שהכל בידי שמים חוץ מהיראה, ולכן מה שהקב"ה שואל 'כי אם ליראה'.
ולכאורה צריך להבין הרי גם בסוף ספר מיכה נאמרו מילים דומות ('כִּי אִם') –
"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַֽהֲבַת חֶֽסֶד וְהַצְנֵעַ לֶֽכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ" (מיכה ו, ח) – ומדוע שם לא למדה הגמרא כי הכל בידי שמים חוץ מעשות משפט, אהבת חסד והצנע לכת?
והשיב:
בפסוק במיכה נאמרה מילה נוספת 'דּוֹרֵשׁ', ודורש אין משמעו שאין הדבר תלוי בידי שמים.
מה שאין כן בפסוק שאנו עוסקים בו נאמר 'שֹׁאֵל', ושואל משמעו שהדבר תלוי בידי שמים.
'שֹׁאֵל' הוא לשון שאלה (כמו אדם ששואל כלי מרעהו), על דרך "וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת" (שמות כב, יג), כביכול הקב"ה שואל יראה מהאדם כמי ששואל כלי מרעהו, ממש כאילו היראה היא כלי שהקב"ה שואלו.
ומדוייק בזה ציור הגמרא ממי שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו או כלי קטן ואין לו, כי זה באמת ענין היראה!
והענין נפלא: אמנם הכל בידי שמים. כל הברכות וכל ההשפעות יכול הקב"ה לתת לאדם – אך האדם צריך להכין את הכלי שבו יוכל לקבל הברכה והשפע, והכלי הזה הוא יראה. ו'שואל' הקב"ה מאתנו כלי זה, והוא יחזירו לנו מלא כל טוב.
ולא מכל אדם מבקשים אותו כלי. אדם גדול המוכן לקבל שפע רב מן השמים – שואלים ממנו יראה בבחינת כלי גדול. לכן ממשה רבינו ע"ה דרשו כלי גדול מאוד של יראה: "כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַֽחֲמָתְךָ נִבְהָֽלְנוּ… כִּי כָל־יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ, כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶֽגֶה… מִי יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ, וּכְיִרְאָֽתְךָ – עֶבְרָתֶךָ" (תהלים צ, ז-יא).[12] מאדם קטן אין שואלים יראה במדה כבירה כזאת, אבל עד כמה שהוא זקוק לברכת שמים גם הוא צריך להכין כלי קיבול לברכה, וזוהי היראה…
ויוסי המשיך: עכשיו אתה מבין, בלבלת אותי לגמרי, מה הוא הכלי לתורה השלום או היראה?…
בעקבות חטא העגל
דוד הסתכל עליו בעינים תמהות: 'שכחת את מה שלמדנו בתחילת המהלך?'
'מה שכחתי?'
'בתחילת המהלך למדנו שלכל אור היורד מן השמים יש כלי המיוחד לו, אז מה אם מבואר בדברי הגמרא שהיראה היא כלי, מי אמר שהיא הכלי לתורה?'
'אה' – חייך יוסי – 'שכחתי להגיד לך את המשך דברי הרב וולבה. וכך הוא אמר:
כשמתבוננים בפסוקים הקודמים (לפסוק הזה 'כי אם ליראה') רואים שהם עוסקים בלוחות שניות, וישר אחרי הלוחות השניות נאמר: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹקיךָ" (דברים י, יב), ומהסמיכות מבואר שהכלי לקבלת האור של הלוחות השניות הוא היראה.
דוד הסתכל עליו בעינים תמהות…
יוסי הביט בו בחזרה ושאל: שכחתי להוציא את הנוצות של הכרית מהשערות? מה אתה מסתכל עלי כל הזמן בתמיהה?
'אתה יודע את התשובה, ואתה שואל שאלות'.
'תשובה? איזו תשובה?'
היראה היא הכלי לאור של הלוחות השניות, והשלום הוא הכלי לאור של הלוחות הראשונות![13]
בהתחלה היה לבם של עם ישראל מתוקן, ולכן הם זכו שהתורה והכלי שלה – דהיינו לב מתוקן, ירדו ביחד מלמעלה. הכלי היה השלום והאור של הלוחות הראשונות היה התורה.
אך אחרי שקלקלו את לבם בעגל ציוה הקב"ה למשה רבינו ע"ה שהוא יפסול את האבנים[14] – סימן הוא שהפעם הכלל ישראל בעצמו היה צריך להכין את לבו לקבלת התורה. והכלי שהאדם חייב להכין הוא – יראה…[15]
יוסי ודוד הסתכלו אחד על השני ואמרו: טוב, ברוך ה', למדנו משהו, עכשיו צריך לעשות סדר…
ולפני כן נעצור לרגע ונכתוב כמה מילים על מצות היראה…
יראת שמים – יסוד כל היהדות
עד עתה התבאר שהכלי לתורה הוא יראת שמים. ובעודנו עומדים בזה נעתיק ממה שכתבנו בספרנו חלב הארץ (חלק ב – עמוד קכז) אודות מצות היראה. וכך כתבנו שם:
יראת שמים היא הבסיס והמעמיד של כל התורה הקדושה והיסוד לכל היהדות כולה, והיא הכלי להשגת כל ענייני העולם בכלל וענייני האלקות בפרט.
ולכן עלינו לדעת שראשית עבודת האדם בעולם הזה (ואפילו עוד קודם לעמל התורה) הוא לקנות יראת שמים, ובכך יהיה לו כלי טוב וחזק להכיל את כל השפע (כגון חכמה בינה דעת שמחה שכל טוב רוחב לבב ועוד כיו"ב) הבא ממנו יתברך!
ויותר מזה:
במשנה הקדושה אמרו (אבות פ"א מ"ב): 'על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים'.
והנה, למרות ששלשה דברים אלו הם עיקר עבודת האדם בעולם, בכל זאת גם להם אין משמעות אמיתית אם לא מעורבת עמהם יראה.
ונפרט אחד לאחד:
בגמרא הקדושה (שבת לא. וכעין זה בעוד מקומות) הובא שהיראה בסיס לתורה. וזה לשון הגמרא:
אמר ריש לקיש, מאי דכתיב – מהי כוונת הפסוק: "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' ה' אוֹצָרוֹ" (ישעיה לג, ו)?
הגמרא באה ודורשת כל חלק מן הפסוק: 'אמונת' – זה סדר זרעים, 'עתיך' – זה סדר מועד, 'חוסן' – זה סדר נשים, 'ישועות' – זה סדר נזיקין, 'חכמת' – זה סדר קדשים, 'ודעת' – זה סדר טהרות, ואפילו הכי – ועם כל זה, הכלי שמחזיק את הכל הוא היראה, כפי שמסיים הפסוק: 'יראת ה' היא אוצרו'. כלומר, אף אם למד האדם כל הששה סדרי משנה, העיקר החשוב בעיני השם יתברך הוא שתהיה באדם יראת השם, שרק אז תשמר בו התורה שלמד ויזכרנה, אמנם אם אין בו יראת השם סופו שישכח את כל תלמודו!
ומלבד שיראת שמים היא הבסיס הגדול והמרכזי ביותר לקנין התורה בנפש האדם, היא גם הבסיס לעבודת התפילה בכוונה טהורה, על דרך שאמרו בגמרא הקדושה (ברכות ל:): אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. וכוונת דבריהם אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. פירשו רבותינו הראשונים מתוך יראת שמים. וכתב בספר תניא רבתי (סימן ה): המתפלל צריך לעמוד באימה ביראה ברתת ובזיע ולכוין לבו לשמים בתפילתו, דכתיב: "תכין לבם תקשיב אזנך" (תהלים י, יז).
ומלבד שיראת שמים היא הבסיס הגדול והמרכזי ביותר לקנין התורה בנפש האדם, ולעבודת התפילה. היא גם הבסיס לקיום כל המצוות, וכמו שכתב הרב בעל מעלות המדות (שער יראת שמים), וזה לשונו:
'חביבה היא יראת שמים לפני המקום שהיא שקולה כנגד כל מצוות התורה, שכל העוסק בתורה ובמצוות לשם שמים, מביאים אותו לחיי העולם הבא. כענין שנאמר: "יראת ה' מקור חיים לסור ממוקשי מוות" (משלי יד, כז), ואומר: "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב, יג), כלומר שמור ועשה את המצוות ביראת שמים.
ואם יעשה אדם כל המצוות כולן שלא לשמן והיינו שלא ביראת שמים, לא די שאינן עולות לו לזכות, אלא שעולות לו לחובה, כענין שנאמר: "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותישא בריתי עלי פיך. ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך" (תהלים נ, טז-יז), ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (אבות פ"ג מ"ט): כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת'…
שלש מדרגות ביראה
יוסי ודוד המשיכו לקרוא ב'חלב הארץ' (חלק ב – עמוד קלד):
ואגב דאיירינן בענין יראת ה' יתברך שמו, אוסיף עוד גרגיר אחד קטן בזה מדברי חז"ל הקדושים שביארו שישנם ב' סוגי יראה, האחת היא יראת העונש שהיא יראה תתאה (יראה תחתונה). והשנית יראת הרוממות שהיא יראה עילאה (יראה עליונה).
והנה יראת העונש כשמה כן היא שאדם ירא מלעבור את פי ה' אלקיו מפני העונשים אשר לעבירות אם לגוף ואם לנפש. ועל כן מי שבא דבר עבירה לידו, חייב להעיר רוחו, ולתת אל לבו באותו הפרק, שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם, וישיב להם נקם כפי רוע המעשה. וממילא יחדול ממעשה הרע וידבק תיכף במעשה הטוב.
אמנם יראת הרוממות – פירושה שהאדם מתרחק מן החטאים ולא יעשה דבר וחצי דבר נגד רצונו של אלקי עולם ברוך הוא, מפני כבודו הגדול יתברך שמו, כי איך יקל לבשר ודם קרוץ חומר לעשות דבר נגד רצונו של הבורא יתברך ויתעלה שמו, והנה זאת היראה אינה קלה כל כך להשיג אותה אלא בעמל וטורח רב.
ואמנם מצינו בזוהר הקדוש (הקדמה דף יא ע"ב – ד"ה 'יראה אתפרש לתלת סטרין') שחילק את מצות היראה, לג' דרגות. ואלו הן:
א. הפחותה שבכולן, זהו הירא את השם יתברך כדי שלא יגיעו לו עונשים של העולם הזה בגופו או בכספו, והיינו שירא מהשם יתברך כדי שיחיו בניו, וכן ירא כדי שלא יגיעו אליו חלאים רעים רח"ל, או שירא מהשם יתברך כדי שלא תפגע פרנסתו, או כדי שלא יקרה נזק לרכושו, ובגלל יראה זו עובד את השם יתברך, מתפלל, מניח תפילין וכו', שוודאי גרועה היא אך מכל מקום עדיפה היא מכלום.
ב. מעולה ממנה הוא הירא את השם יתברך מפני שירא מעונשים של עולם העליון, כגון שירא לעבור פי ה' כדי שלא יירש גיהנם ח"ו אחר מותו, או כדי שלא תענש נפשו בכף הקלע וכדו' רח"ל, ולפיכך עובד את השם יתברך בימי חלדו בעולם הזה, שיותר טוב הוא מקודמו, ומכל מקום עדיין הדרך לשלימות היראה ארוכה לפניו.
ג. מעולה ומשובחת מכולן, זהו הירא מרוממותו וגדולתו יתברך אשר אין לה קץ וגבול, משום דכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש, כי התהוות כל העולמות העליונים והתחתונים מהאין והעדר המוחלט, ליש ולמציאות ממש, ואשר כל חיותם וקיומם של כל העולמות העליונים והתחתונים תלויים רק במאמר פיו שבין רגע כמימריה יכול להשיבם להיות אין ואפס כמו שהיו בתחילה, וכמו שהאריך לבאר ענין גדול ונורא זה הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי בספרו התניא (ליקוטי אמרים – פרק מג), והעלה שם הרב שזוהי תכלית שלימות היראה…[16]
יוסי פנה לדוד ואמר זהו סיימנו להיום.
דוד הסתכל עליו בעינים תמהות…
יוסי הביט בו בחזרה ונאנח: נו, מה עכשיו?
אתה אמרת שהיראה היא הבסיס לשלשה עמודים, והתעלמת מהעמוד השלישי 'גמילות חסדים'!
היראה – בסיס לשלום
אתה צודק, אך מכיון שבין כך היינו צריכים לעשות סדר בין שני הכלים (יראה ושלום) לכן התעלמתי מכך, כי באמת ההסבר עולה לשני הכיוונים.
'אפשר בבקשה לנחות קצת על הקרקע ולדבר ברור?'
'בטח' – אמר יוסי בחיוך והחל בהסבר:
כשעמדו עם ישראל למרגלות הר סיני הם זכו לטהר את לבם מכל טינא ותאוה, ולבם היה ברשותם! – השכל שלהם שלט שליטה מוחלטת על הלב!
ומכיון שלבם היה ברשותם הם היו ראויים לקבל את הכלי הנורא והעצום – כלי השלום!
ובלשון אחרת:
מכיון שלבם היה ברשותם, לא נשקפה להם סכנה ממדת השלום, ולכן היה אפשר להעניק להם אותו.
אך אחרי חטא העגל ירדו עם ישראל ממדרגתם ולבם כבר לא היה ברשותם, ומכיון שכך היתה סכנה שיהיה להם רק את הכלי של מדת השלום, ולכן הקב"ה ציוה שמעתה הכלי יהיה יראה!
דוד גירד במצחו במבוכה: 'אין מה לומר, בלבלת אותי כהוגן'.
ויוסי המשיך:
בתקופת בית שני ארץ ישראל היתה מלאה ביהודים צדיקים, קדושים וטהורים. עובדי ה' באמת בכל לבבם ובכל נפשם!
יהודים שהיו מושלמים בכל השלשה עמודים שעליהם עומד העולם: תורה, תפילה וגמילות חסדים. וכמו שהעידה הגמרא הקדושה (יומא ט:) 'מקדש שני היו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים'.
ומי שלמד פעם את ספר אהבת חסד של החפץ חיים מקבל קצת מושגים על 'העמוד' הזה – עמוד גמילות חסדים. פתאום הוא מבין שכדי לגמול חסד באמת צריך לשעבד את המוח והלב, לגייס את הרצון והאהבה, ולמסור את האישיות שלך לזולת!
גמילות חסד נובעת מהרגשה אמיתית של מציאות הזולת, ומביטול 'היש' של עצמו!
ואותם יהודים יקרים שחיו בבית שני זכו לכך!
ממשיכה הגמרא הקדושה (שם) ושואלת: 'אם כך, מדוע לבסוף נחרב בית המקדש השני?' והשיבה: 'מפני שנאת חינם'.
הם פשוט שנאו אחד את השני… ולא בשריר קטן הפועם בלב, אלא בשנאה ששטפה את כל הגוף, עטפה את כל המציאות – עד שהקב"ה מאס בכל, מאס בלימוד התורה שלהם, מאס בתפילה ומאס בגמילות חסדים! – וגירש אותם לכל הרוחות!…
והדבר הזה פלא פלאים, איך זה מסתדר יחד, גמילות חסדים ושנאת חינם??
וביאר הגה"צ רבי שלמה וולבה זיע"א (עלי שור, חלק ב – עמוד תעג):
בעקבות חטא העגל ירדנו ממדרגתנו והפסדנו את זַכּוּת הלב! מאותה עת נוראה (של החטא) הלב התגשם ו'נפל' לתאוות ומדות רעות – והתאוות והמדות הרעות נכנסו עמוק עמוק לתוך פנימיות הלב!
ומכיון שכך, גם אדם שחי חיי תורה וקדושה ומנהל את כל חייו על פי השולחן ערוך, לא יכול להיות בטוח בעצמו שמעשיו לא יושפעו מהמדות הרעות שבקרבו.
וזה מה שקרה לאנשי בית שני, הם עסקו בגמילות חסדים, וחסד הרי נובע מאהבת חסד, ואהבת חסד היא אהבת הבריות – ובכל זאת לא הגיעו הדברים לעומק הלב עד עקירת השנאה!
לאנשי בית שני היה כלי של שלום שמכחו זכו לתורה ומכחו זכו לעסוק בגמילות חסדים, אך למרות זאת הם לא שמו לב לניצוצי השחור הטמונים עמוק בלבם… ומכיון שכך הם נכשלו בסופו של דבר בשנאת חינם!
מעתה נשאלת שאלה גדולה: אם כה קשה ותמידית היא עבודת המדות – מי מבטיח לנו שאנו הולכים בדרך נכונה?
והתשובה היא: מה שממריץ אותנו תמיד לשקוד על נקיון כפינו במדות הן בעיקר שתי מדות כלליות – היראה והאמת.
כל ימינו עלינו לעורר בלבנו יראת שמים אמיתית ורק על ידה נוכל להנצל בעזרת ה' מטעויות!
ואתה מבין – סיים יוסי – את הסדר. עיקר הכלי הוא יראה ורק אחר כך אפשר להוסיף שלום!
'רק רגע, עוד טיפה הסבר על 'יראת שמים".
'אדם צריך להתפשט מעצמו, לצאת מחוץ לעצמו, ולהסתכל על כל מעשיו מבחוץ, כאדם המביט על מעשיו של אדם אחר ולא על שלו. ואז כבר יהיה לו יתר קל להבין מה חושבים על המעשים הללו בשמים'…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. יראת שמים היא הבסיס והמעמיד של כל התורה והיסוד לכל היהדות כולה, והיא הכלי להשגת כל ענייני העולם בכלל וענייני האלקות בפרט.
ולכן עלינו לדעת שראשית עבודת האדם בעולם הזה (ואפילו עוד קודם לעמל התורה) היא לקנות יראת שמים, ובכך יהיה לו כלי טוב וחזק להכיל את כל השפע הבא ממנו יתברך!
ב. על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. והנה, למרות ששלשה דברים אלו הם עיקר עבודת האדם בעולם, בכל זאת גם להם אין משמעות אמיתית אם לא מעורבת עמהם יראת שמים.
ג. בזכות שיש לאדם יראת שמים הוא זוכה שהתורה תשמר בו, אמנם אם אין בו יראת השם סופו שישכח את כל תלמודו!
ד. מלבד שיראת שמים היא הבסיס הגדול והמרכזי ביותר לקנין התורה בנפש האדם, היא גם הבסיס לעבודת התפילה בכוונה טהורה.
ה. ובנוסף, שיראת שמים היא הבסיס הגדול והמרכזי ביותר לקנין התורה בנפש האדם, ולעבודת התפילה. היא גם הבסיס לקיום כל המצוות.
וחביבה היא יראת שמים לפני המקום שהיא שקולה כנגד כל מצוות התורה, שכל העוסק בתורה ובמצוות לשם שמים, מביאים אותו לחיי העולם הבא.
ואם יעשה אדם כל המצוות כולן שלא לשמן והיינו שלא ביראת שמים, לא די שאינן עולות לו לזכות, אלא שעולות לו לחובה. ועוד אמרו חז"ל: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת.
ו. ישנן ג' דרגות ביראה. ואלו הן: א. הפחותה שבכולן, זהו הירא את ה' יתברך כדי שלא יגיעו לו עונשים של העולם הזה בגופו או בכספו, והיינו שירא מה' יתברך כדי שיחיו בניו, וכן ירא כדי שלא יגיעו אליו חלאים רעים רח"ל, או שירא מה' יתברך כדי שלא תפגע פרנסתו, או כדי שלא יקרה נזק לרכושו, ובגלל יראה זו עובד את ה' יתברך, מתפלל, מניח תפילין וכו', שוודאי גרועה היא אך מכל מקום עדיפה היא מכלום.
ז. מעולה ממנה הוא הירא את ה' יתברך מפני שירא מעונשים של עולם העליון, כגון שירא לעבור פי ה' כדי שלא יירש גיהנם ח"ו אחר מותו, או כדי שלא תענש נפשו בכף הקלע וכדו' רח"ל, ולפיכך עובד את ה' יתברך בימי חלדו בעולם הזה, שיותר טוב הוא מקודמו, ומכל מקום עדיין הדרך לשלימות היראה ארוכה לפניו.
ח. והמעולה והמשובחת מכולן, זהו הירא מרוממותו וגדולתו יתברך אשר אין לה קץ וגבול, משום דכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש, כי התהוות כל העולמות העליונים והתחתונים מהאין והעדר המוחלט, ליש ולמציאות ממש, ואשר כל חיותם וקיומם של כל העולמות העליונים והתחתונים תלויים רק במאמר פיו שבין רגע כמימריה יכול להשיבם להיות אין ואפס כמו שהיו בתחילה, וכמו שהאריך לבאר ענין גדול ונורא זה הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי בספרו התניא (ליקוטי אמרים – פרק מג), והעלה שם הרב שזוהי תכלית שלימות היראה…
ט. עבודת המדות היא עבודה קשה ותמידית והדרך היחידה לדעת אם אנו הולכים בדרך נכונה ומצילחים לתקן את המדות שלנו זה רק על ידי שנעורר בלבנו יראת שמים אמיתית ורק על ידה נוכל להנצל בעזרת ה' מטעויות!
י. אחת מהדרכים העיקריות לאדם לבדוק את מעשיו, היא על ידי שאדם יתפשט מעצמו על ידי שיצא מחוץ לעצמו, ויסתכל על כל מעשיו מבחוץ, כאדם המביט על מעשיו של אדם אחר ולא על שלו. ואז כבר יהיה לו יותר קל להבין מה חושבים על המעשים הללו בשמים.
הערות שוליים:
[1] ובדרך אגב:
בספרנו חלב הארץ (חלק ג – עמוד א) הבאנו את דבריו של הבעל שם טוב שאמר, וז"ל: אין הקב"ה שולח יסורים על האדם אלא אם כן שולח עליו מקודם חולי מרה שחורה (דגל מחנה אפרים, פרשת עקב – ד"ה 'כל מדוי מצרים').
ופירוש דבריו: עלינו לדעת שגם היסורים הנשלחים לאדם מן השמים הם דבר רוחני, וגם הם כדי שיוכלו להתגלות הם צריכים כלי להיכנס בתוכו, והכלי שמכיל את היסורים הוא: העצבות והמרה השחורה!
ולכן אדם שמנפץ את הכלי הזה, והוא תמיד שמח, אי אפשר לשום יסורים לחול עליו!
[2] ונוסיף עוד פנינה:
בברכה הראשונה של ברכת המזון – ברכת הזן – מוזכר פסוק הפרנסה: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהלים קמה, טז), אשר נרמזים בו שלשה שמות קדושים אשר על ידיהם הקב"ה מוריד את שפע הפרנסה לעולם.
והיינו כי בראשי התיבות של 'פותח את ידך' נרמז השם הקדוש פא"י, וכן הוא הגימטריא של השם הקדוש סא"ל, ובסופי התיבות של 'פותח את ידך' נרמז השם הקדוש חת"ך, וכן הוא הגימטריא של תיבת 'ומשביע' שבפסוק.
על כן ראוי ונכון לכוין היטב בשמות קדושים אלו בשעה שאומרים פסוק זה בברכת המזון וכן בתפילה, ובזכות זה יזכה האדם שתמיד תהיה פרנסתו מצויה לו בריוח ובכבוד.
[3] בספר להאיר – מאור זמירות השבת (עמוד תקיא) לגאון הרב יחיאל מאיר צוקר שליט"א, הובא כך:
באחד מכנסי החיזוק שערך הרב הגאון ר' אברהם קסלר שליט"א מחבר ספר נוטרי אמן בענייני 'אמן', סיפר הוא מעשה נורא הוד שכל פרטיו מדוייקים ומדוקדקים בשם מלמד דרדקי בתלמוד תורה תשב"ר בבני ברק.
וכך הוא סיפר:
היה לנו שכן ברחוב מלאכי בירושלים, יהודי פשוט ורגיל אך מיוחד בהנהגה אחת. הוא היה מקפיד בצורה שלא רואים אותה כמעט ב'ברכת המזון'. היהודי היה מברך מתוך ברכון מילה במילה בכוונה עצומה ובמתיקות נפלאה עד שאמירת הברכה היתה אורכת לו קרוב לחצי שעה!
בכל ימות השנה לא היינו יכולים לשים לב לדבר, אבל בחג הסוכות כשכל השכנים ישבו בסוכותיהם אשר בחצר הבנין, שמעו אותו ממתיק את 'ברכת המזון' המיוחדת שלו, והדבר הפליא את כולם, כיון שאיש לא הכירו בהנהגה מעין זו בשאר המצוות ומה נשתנתה אצלו 'ברכת המזון'?
אחד השכנים שלא יכול היה לכבוש את סקרנותו, נכנס יום אחד לסוכת השכן וביקש הסבר להנהגה המיוחדת הזו והיהודי נענה לו וסיפר בהתרגשות:
נולדתי בפולין לפני המלחמה, וגרתי שם בעיירה קטנה. יום אחד כשכבר התקרבתי לגיל בר מצוה, הודיע המלמד לילדי הכיתה כי בעוד ימים ספורים נעמוד למבחן לפני רבה של לובלין הגאון רבי מאיר שפירא זיע"א וכדאי שנתכונן היטב.
המבחן התקיים ולאחר שעמלנו היטב הצלחנו להרשים את הרב בידיעותינו המופלאות. ר' מאיר שהתרגש מהידע של בני הכיתה אמר לנו: 'מגיעה לכם מתנה גדולה ועצומה, ואני עומד לתת לכם אותה עכשיו!'
הרב פתח בידיו את 'ספר החינוך' והחל קורא לפנינו:
'כך מקובל אני מרבותי, ישמרם אל, שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו' (ספר החינוך – מצוה תל).
רבי מאיר חזר על המשפט בהטעמה שוב ושוב, והפטיר ואמר: 'הנה לכם מתנה נפלאה. אני נותן לכם כאן הבטחה לפרנסה לכל החיים, כדאי שתקבלו על עצמכם, ילדים, מהיום והלאה לברך ברכת המזון בכוונה ותקויים בכם ההבטחה'…
ילדים רבים קיבלו על עצמם להקפיד באמירת ברכת המזון מתוך סידור ובכוונה כדברי 'החינוך'. אף אני – המשיך השכן לספר – קיבלתי על עצמי ועמדתי בדבר יום יום ללא פשרות, כך במשך כמה שנים.
כאשר עננים שחורים העיבו מעל שמי אירופה, והגרמנים ימ"ש פלשו לפולין, הם הגיעו גם לעיירה שלנו כדי לאסוף את היהודים לסלקציות הידועות לשמצה ומשם להשמדה רחמנא ליצלן. הייתי אז נער צעיר כשיום אחד כינסו אותנו בכיכר העיירה. הגרמנים העמידו קרשים בצורת האות ר' בגובה מסויים, וכל נער היה צריך לעמוד לידו ולמדוד את גובהו ומי שהגיע לגובה הקרש עבר ימינה ומי שלא, נשלח שמאלה – למשלוח לתאי הגזים. התקרבתי לקרש ונעמדתי בכל כחי על קצות אצבעותי ובקושי רב הגעתי לראש הקרש. בחסדי ה' נשלחתי ימינה.
אז החלה סלקציה שניה. עמדנו בתור, וכל אחד מאתנו נשאל למלאכת ידו וליכולותיו המקצועיות אשר יוכלו לשרת את העם הגרמני. לא ידעתי למה בחור צעיר כמוני שלא שלח ידו בשום מלאכה יוכל להציע את עצמו… אך למי שלא היה מה להציע נשלח חזרה לצד השמאלי… בעודי מתחבט מה לומר, פנה אלי אדם מבוגר שעמד בתור מאחורי ואמר לי: תאמר שאתה טבח מקצועי מזה שנים ואני עבדתי כעוזר שלך במטבח!
כשהגיע תורי והגרמני ימ"ש הסתכל בי, בחור נמוך קומה, הוא התפלא כמובן איך הגעתי למקום הזה, אך בכל זאת שאלני על המומחיות שלי, עניתי לו בבטחה שאני טבח כבר כמה שנים ו'העוזר' שלי נמצא כאן מאחורי!
נשלחתי יחד עם אותו יהודי לאחד המטבחים של הצבא הגרמני, והחילונו במלאכת הבישול. בחסדי ה' הצלחתי לעמוד במשימה, ובעוד רוב היהודים במחנות רעבו ללחם, ישבתי אני ליד הסירים.
אמנם לא נתגעלתי בבשר פיגולים חס ושלום ואפילו לחם לא אכלתי, כי בירכתי ברכת המזון במשך עשרים דקות… והיה זה כמעט בלתי אפשרי להתעסק בברכה זמן ארוך כל כך. אבל ירקות היו לי ואף אחד לא עקב אחרי. והנה כבר זכיתי ונתקיימה בי ההבטחה ש'מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו'.
כך משך שנתים תמימות עבדתי במטבח, כשלא היה יום בו חסר לי מזון ובשפע. והנה, באחד הימים נכנס למטבח קצין גרמני וראה מחזה נדיר: גבר צעיר רחב ממדים השונה לחלוטין משאר אחיו המצומקים ומראם כשדופי קדים. הוא לא יכול היה לשאת את המראה הזה כי איך יתכן בימי מלחמה שיהודי יהיה בעל בשר… הוא תפס אותי בזרועותיו, היכה אותי כמה מכות ונתן בידי פטיש קטן. לאחר מכן לקח אותי אל החצר והצביע לעבר שטח אדמה קפוא ופקד עלי: כאן תחפור עבורנו בור הסוואה בעומק שני מטרים, שארכו ורחבו שלשה מטרים! וכל זה עם פטיש קטן!
ניסיתי לחפור עם הפטיש בתוך השלג הקפוא אך כלל לא הגעתי לאדמה הקשה שתחתיו. המשימה היתה בלתי מציאותית לחלוטין! עמדתי במקום חסר אונים, וידעתי כי בעוד כמה שעות יחזור אלי הגרמני המרושע ויראה שלא עשיתי דבר ומה רע ומר יהיה גורלי…
והנה, בעוד אני מסתכל סביבי גיליתי אוטובוס עמוס בחיילים גרמנים. הם היו לאחר קרב קשה, וכשראו אותי רצו לרדת מהרכב ולכלות בי את זעמם. הם צעקו על הנהג שיעצור אך הוא סירב ולכן הם החלו לזרוק עלי תפוחי אדמה וגזרים שהיו בתיקיהם והצליפו אותם בכל כחם. הירקות לא פגעו בי אבל תוך רגע הייתי מוקף בערימות גזרים ותפוחי אדמה…
פניתי לקדוש ברוך הוא ואמרתי: רבונו של עולם! יש עמי הבטחה שמזונותי יהיו מצויין לי כל ימי, אבל עכשיו אין לי מה לעשות עם ערימת הירקות הגדולה הזאת, ואם לא אצליח לחפור את הבור…
לפני שסיימתי את תפילתי עבר לידי רכב גדול ובתוכו עובדי כפיה פולנים שחזרו מיום עבודה מפרך. הם עצרו בסמוך אלי והתעניינו במעשי. תיכף ומיד הצעתי להם: אני זקוק לחפירת בור בשטח זה, אם תעבדו בשבילי תקבלו כמות נכבדה של תפוחי אדמה וגזר.
המורעבים האלו, על אף היותם אחרי יום עבודה מפרך לא חשבו פעמיים וניגשו לרכב. הם הורידו ממנו כלי חפירה וכולם החלו לעבוד במרץ רב כשהם חופרים לעומק האדמה ואני רק עומד לידם ומפקח על עבודתם! תוך פחות ממחצית השעה הבור היה מוכן כנדרש! נתתי להם את ערימת הירקות, הם הודו לי כשדמעות שמחה בעיניהם, ואני נכנסתי חזרה למטבח.
כשראה אותי הקצין, הוא רץ אלי אחוז טירוף והחל לצרוח: מה אתה עושה כאן?
השבתי לו בשלוה גמורה: גמרתי את מלאכתי, הבור מוכן, ואתה יכול לבדק את עבודתי.
כמובן שהוא לא האמין לי, כי איך יכול בחור צעיר לחפור בור עם פטיש קטן שכזה? יחד עמי הוא יצא אל החצר כשהוא מוכן ומזומן לכלות בי את זעמו על הזלזול והצחוק שאני מהתל בו… אך מיד הוא השתתק למול מראה עיניו. הוא בעט בי בחוזקה וזעק: אינני מבין מה קורה כאן, אבל האלקים שלך נתן לך ידים!
עד סוף המלחמה המשכתי לעבוד במטבח, ובכל השנים הללו, בהן הרעב היה הדבר הזמין ביותר, לי מזונותי היו מצויין כל הזמן!!!
[4] כך אמרו בפרקי דרבי אליעזר (פרק מא).
[5] וזה לשון הגר"א (אבן שלמה, פרק א – אות יא): ענין התורה לנפש דוגמת המטר לארץ, שמצמיח מה שנזרע בה, סם חיים או סם מוות, כן בתורה – מצמיח מה שבלבו. אם לבו טוב – תגדל יראתו, ואם בלבו שורש פורה ראש ולענה – תגדל הטינא בלבו, כמו שכתוב: "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד, י). וכמו שאמרו (שבת פח:): למימיינים בה סמא דחיי, ולמשמאילים בה סמא דמותא. על כן צריך לפנות לבו בכל יום קודם הלימוד ואחריו מעיפוש הדעות והמדות, ביראת חטא ומעשים טובים.
[6] אמרי בינה (שער הק"ש – אות עד).
[7] עלי שור (חלק ב – עמוד תפח).
[8] בגמרא הקדושה (זבחים קטז.) אמרו שהפסוק הזה עוסק במתן תורה. ונצטט חלק קטן מדברי הגמרא הקדושה:
(בלעם סיפר למלכי אומות העולם שלהקב"ה יש) חמדה טובה בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו, שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן" (תהלים כט, יא). מיד פתחו כולם ואמרו: "ה' יברך את עמו בשלום" (שם)…
[9] כל אדם שיש בו נפש חיה, מתמלא חשק ורצון לזכות להשיג את הכלי של התורה והוא 'השלום'. ולכן מיד הוא מתחיל בפעולות 'שלום', והוא רץ לחבריו הטובים ומאיר להם פנים…
אך, חובה עלינו לדעת, שלמרות שלהאיר פנים זו מעלה גדולה, אך זה לא שלום, אלא העמקת החברות!
'שלום' פירושו חיבור שני הפכים שונים. שלום פירושו שאני חי בשלום עם אדם השונה ממני.
וכך כתב הגה"ק רבי נתן מברסלב זיע"א (ליקוטי עצות, שלום – אות י): עיקר השלום הוא לחבר שני הפכים, על כן אל יבהלוך רעיוניך אם אתה רואה איש אחד שהוא בהיפוך גמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק בשלום עמו, וכן כשאתה רואה שני אנשים שהם שני הפכים ממש, אל תאמר שאי אפשר לעשות שלום ביניהם, כי אדרבה, זהו עיקר שלימות השלום – להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים. כמו השם יתברך שעושה שלום במרומיו בין אש ומים שהם שני הפכים…
וכתב הגאון רבי אליהו פורת טהרני (אלופינו מסובלים, חלק א – עמוד 163), וז"ל: עיקר השלום – בהתאחדות שני הפכים, בחיבור שני רחוקים, באיחוד הדברים המנוגדים.
אין מן החכמה והגדלות, להיות חי בשלום ובמישור, עם האדם השוה אליך בדעות ומעשים, אלא דוקא, כאשר אתה נמצא עם מי שמנוגד אליך בדעות ותכונות נפשו, ובכל זאת אתה חי עמו בשלום, זוהי גדלותו של אדם.
והדבר הזה הוא בכחו של כל אדם באם רק ידע הדרך והמסילה. את הפתח המוביל להיכל השלום והריעות.
ומכל שכן איש ואשה שבטבעם הם שני הפכים לגמרי, וכשנושאים זה את זה, עיקר עבודת הבעל, להיות באחדות אחד עמה בשלום ואהבה, שאז דוקא השכינה שורה ביניהם.
וראינו לאחד מגדולי חכמי המוסר הכותב:
עולמה של האשה – הוא הרגש! האיש – רחוק הוא מהרגשות ומהדברים שהאשה מוצאת טעם מיוחד בהם. לדוגמא:
מה איכפת לו, באיזה קיר תהיה תלויה התמונה? ובאיזה מקום על השולחן – יעמוד עציץ הפרחים? וכדומה. הלא הם בעיניו דברים של מה בכך! אבל לאשתו זה איכפת!
וכן באלפי דברים קטנים, בניהול הבית ובסידורו, כל זמן שהוא מזלזל בהם – הוא מזלזל ברגשותיה. ואם בדברים פעוטים כאלה – הוא כך, בעניינים יותר אישיים, על אחת כמה וכמה, שהזלזול ברגשותיה פוגע בה.
ומי יודע כמה לילות היא בוכה על חוסר שימת לבו לרגשותיה!!
וממשיך וכותב:
בתחום הרגש ישנן תופעות שהאיש נלאה להבינם. לא פעם הוא נתקל ב'לוגיקה' נשית, שאינה נראית לו 'לוגיקה' כלל.
רשמים ורגשות, שלכאורה אין להם אחיזה במציאות כלל, שהרי השכל הבריא מבטל אותם לגמרי! אבל האשה נאחזת בהם, וכל הנימוקים היוצאים מפיו, אינם מועילים לשכנע אותה בטעותה. אין זה עוזר, שהבעל יתרגז ויכעס – האשה בשלה! האיש צריך להשלים עם זה! ועד זקנה עליו ללמוד – בתופעות מעין אלו – כשיעורים בתורת 'הלוגיקה הנשית'.
איש ואשה יש בהם כמה תכונות הפכיות אחד לשני.
האשה נתברכה בשובע רגשות ועל האדם לדעת את עולמה של אשתו, מה תוכן ומהות חייה, ובאם ידע את 'סוד נפשה' ממילא יקל בעיניו ללמד עליה זכות – ויבין ויסלח לכל 'חטאותיה'.
ואמר החכם: להבין – זה לסלוח!
ובכך שהאיש מצליח לחיות בשלום עם אשתו, ולמרות שבדברים מסויימים היא ההיפך שלו, הוא יוצר כלי חזק…
[10] וזה פירוש המילולי של הגמרא:
אמר רבי חנינא, כל הקשור לטבע האדם ולמצבו בעולם, כגון: גובהו, מראהו, כשרונו, ועושרו, הכל הוא בידי ה', חוץ מדבר אחד והוא יראת שמים. וזה שנאמר בפסוק: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹקיךָ" (דברים י, יב) – ומשמע שהקב"ה שואל ומבקש מהאדם רק יראת שמים.
והנה מלשון המילים 'כִּי אִם לְיִרְאָה' משמע שהיראה זה דבר קטן, 'מה מבקשים ממך בסך הכל, רק יראת שמים!' ואיך אפשר לומר דבר כזה הרי היראה היא דבר גדול מאוד?
ומתרצת הגמרא: משה רבינו השיג את היראה בשלימות ולכן זה היה דבר קטן בעיניו. ובלשון הגמרא למשה רבינו היה כלי גדול של יראת שמים ולכן המדרגות הנמוכות יותר, כלי קטן של יראת שמים היה דבר קטן בעיניו.
[11] עלי שור (חלק ב – עמוד תפח).
[12] ונביא סיפור שממחיש את זה.
סיפר הגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א (בסוד עבדיך, חלק א – עמוד קעז, הועתק ברשות המחבר), וז"ל:
ערב שבת חורפית אחת בשיפולי.
עבים כהים תלויים על פני רקיע השמים, טיפי מטר נוטפים ויורדים ללא הרף, ובככר השוק – מתבצעות העסקאות במהירות, כשדמויותיהם המכורבלות של הלקוחות ממהרות להימלט מפני שבטיו המצליפים של הקור השורר בחוץ ולהסתתר בצל קורת ביתם.
במעונו של הצדיק הקדוש, רבי אריה לייב, ה'סבא' משיפולי, רבה התכונה, כבכל ערב שבת. אורחים רבים – ומהם דגולים – יסתופפו כרגיל בהיכל קדשו, וְשׂוּמָה להספיק ולהכין די הצורך, לבל יחסר המזג, חלילה, לכבוד שבת המלכה.
בחדרו יושב הצדיק, מתקדש בסילודין לקראת השבת הקדושה הממשמשת ובאה. כולו אומר דביקות בנועם הזיו העליון, כשמפעם לפעם מנתק הוא עצמו משרעפיו ויוצא לסקור את קצב התכונה שבבית.
מאז הלכה הרבנית לעולמה, זה לא מכבר, ממלאים את מקומה בניהול משק הבית, צוות של שמשים ושרתים נאמנים, אשר מצאו זכות לעצמם לכלכל את הליכות ביתו של הצדיק על מכונו, בכדי שיוכל להמשיך ולעבוד את עבודת הקודש אשר עליו במנוחת הדעת כמימים ימימה. ברם, עם זאת, אין נפשו של הצדיק נינוחה עדיין בכך, ועדיין עינו פקוחה וצופיה על כל צעד ושעל, לוודא כי דבר דבור אכן על אפניו.
גם היום לא נשתנה דבר ממנהגו של עולם. החל מחצות היום היה כבר הצדיק מאיץ בהם, באנשי הבית, בנועם מיליו, להזדרז ולכלות מלאכתם מבעוד מועד, מפני קדושת השבת הקרבה ובאה. ככל שחלפה לה שעה, רבתה ההאצה וגבר הזירוז, שכן היום קצר והמלאכה מרובה.
בין דא להא, נכנסו ובאו האורחים שהגיעו לשבות שבת במחיצתו של ה'סבא' בשיפולי, והושיטו יד ברתת ובזיע לקבלת 'שלום' מן הצדיק. מספרם של הללו מרובה היה הפעם, ובלטו בינותם אי אלו רבנים מפורסמים, גאונים וצדיקים ידועי שם, אשר הטריחו עצמם עד הלום, על מנת להתבשם מאור תורתו, צדקותו וקדושתו של הצדיק, אשר שמעם נפוץ על פני כל הארץ.
אותו היום, שימשו אפלולית סגרירית ומזג האויר המעורפל, אשר לא חדלו למן עלות השחר. גם הצהרים לא הועילו, לסלק באורם את המעטה הכהה, שהעטו העבים על עין הארץ.
'שבת! שבת קרבה והולכת!' – האיץ ה'סבא' במשמשיו בפעם האין ספור – 'עוד מעט ויגיע זמן הדלקת הנרות!'
'עוד היום גדול, רבי!' – ניסו המשמשים להרפות קמעה את המתח השורר – 'אך זה לא מכבר חלפה לה שעת חצות, ורק עבי שחקים הם המחפים בצילם על אור היום!'
אולם, נפשו של ה'סבא' לא ידעה מרגוע. קדושת השבת בערה בקרבו כגחלים לוחשות, ונדמה היה לו, כי הנה הנה רד היום ומתקדש הליל. היו, איפוא, המשרתים מעירים לו, בין עשיה אחת למשנתה, כי עדיין זמן ההדלקה לפניהם, וכי הם יבואו להודיעו בהגיעו.
משהגיע סוף סוף זמנה של הדלקת הנר, ונכנסו המשמשים לבשרו, קפץ ה'סבא' ממקומו בגיל וברעדה, בירך בדחילו ורחימו: 'להדליק נר של שבת', ובידים רועדות מהתרגשות דקדושה העלה את האור בפתילות, עד שהיו שלהבות פז עולות ומאירות מאליהן.
והיה הכל אמור להמשיך להתנהל על מי מנוחות למישרים, אלמלא שנתן הצדיק שוב את עיניו ברקיע השמים הכהה והאפל, וחש נקיפה נוראה בלבו פנימה.
'הוי!' – שאג ה'סבא' מנהמת לבו, ושאגתו הרעידה את הבית על יושביו – 'אוי לי, וי לי! מי יודע אם לא איחרתי, חלילה, את זמן הדלקת הנרות'…
לשמע זעקת השבר, נחלצו חושים כל השומעים אל חדר הצדיק פנימה, לראות מה זה ועל מה זה קול ה'אוי' הלזה. ויהי כאשר שמעו מפי קדשו במה דברים אמורים, פתחו כולם וענו קול אחד:
'חס ושלום, לא אונה לצדיק כל און! לא איחר הרבי את הזמן ולא כלום. רק ענינותו של יום גרמה לו לאור שיתכסה במוקדם, טרם הגיע זמנו, ואין סיבה לרבי לענות נפשו בכדי!'
לרגע, נדמה היה, כי נכנסו דברי הרבים באזניו של ה'סבא' וכי נתיישבו בלבבו להניח את דעתו, אבל לא יצאו דקות מועטות, עד ששב הצדיק ונזכר במראהו של הרקיע האפלולי שניבט אליו מבעד לחלון, ויסורי נפשו שבו וניעורו כבתחילה.
'מי יודע?' – ממלמל היה ה'סבא' אל עצמו, פעם חרש ופעם קול רם – 'מי יודע אם לא טעו השמשים בכל זאת? אולי הטעתה אותם עינם? ומי ערב לי, איפוא, שלא איחרתי, חס ושלום, את זמן הדלקת הנר?!'
כך היו הדברים הללו חוזרים ונשנים לפני התפילה ולאחריה, עד שנלאו כל בני הבית להשיב את נפש הצדיק ולהניח דעתו מדאגתו…
כיון שהגיע ובא זמן סעודה, נערך שולחן גדול וארוך בהיכל בית המדרש, ומסביבו הסבו כל אותם עשרות אורחים, רבנים, חסידים ואנשי מעשה, אשר נתקבצו ובאו מכל קצות הארץ לחלות את פני הצדיק הקדוש והנורא שבכאן.
בראש השולחן, זוהרת דמותו התמירה של ה'סבא', זיו האיקונין שלו מבהיק מזיו השכינה השורה עליו, וחשים כל הנוכחים את חלותה של הקדושה השוררת במקום, כנמשכת ונובעת ממבועי נשמתו של הרב הדומה למלאך ה' צבאות.
הס מוטל בבית המדרש, דממה עמוקה פרושׂה על פניו, כאשר מתרומם הצדיק ממקום מושבו ונוטל על כף ידו את גביע היין המזוג, כדי לומר עליו קידוש היום. גדולי עולם, אשר אלפי בני ישראל נשענים עליהם, ניצבים כאן רכוני ראש ועושים אזניהם כאפרכסות, שלא לאבד ולוא הגה קל אחד היוצא בקדושה ובטהרה מפיו של ה'סבא'. ולא רק אל הגיי פיו ישחרו, כי אם אל כל תנועה ואל כל ניד שיניע ויניד הצדיק בראשו או בידו. שהרי אין בכל חללו של עולם כדי שוויו של רפרוף עין אחד משל הצדיק האלקי הזה, הניצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
עתה, נמצאת עבודת השבת אך בראשיתה, ועוד נכונה ומזומנת להם, למסובים, אותה עבודת עבודה שהיא קודש הקדשים – הלא היא אותה רקידה של מצוה שנוהג ה'סבא' לרקד בכל ליל שבת לכבודה של שבת מלכתא. הוא הריקוד אשר קיבלו מפי אליהו הנביא, זכור לטוב, באותו ליל הבור, בו שהה במעמקי בור כלא טחוב ואפל, כדי להציל נפש אחת מישראל – והדברים עתיקים.
לפתע, זִעזעה את כל המסובים, אנחה כבדה וקשה, השוברת חצי גופו של אדם, שבקעה ויצאה מפיו של הצדיק. גניחות עמוקות החרו החזיקו אחריה, וכל המסובים אל השולחן הטהור, אשר לא ידעו פשר דבר, נותרו מבוהלים ונבוכים מפני אותו כאב המקנן, משום מה, בקרב הרבי פנימה. מששבו האנחות ונעשו תכופות, כיסתה עננה את פניהם של הנוכחים ולבותיהם החלו רוחשים אימה, מפני הרז הטמון בהן, באותן האנחות. חוששים היו, שמא דינים קשים או גזירות רעות, בר מינן, מרחפות ומאיימות, ועיניו של ה'סבא', אשר כל רז לא אניס להן, רואות ודואבות.
'אוי וי!' – ניסר קולו של הצדיק בחלל הדומם – 'מי יודע אם לא נתאחרתי, חלילה, בהדלקת הנרות?!'
האורחים המסובים קרעו עיניהם לרווחה, ותמהון רב השתרג עלה על פניהם. איש מן הקהל לא יכול היה לירד לסוף כוונתו של הצדיק. אך עד מהרה, הצליחו אחדים מן המסובים לקלוט מפי השמשים את פשר הדבר, וסיבת צערו של הצדיק הועברה מפה לאוזן בין יושבי השולחן. האנחות והנאקות לא שככו מפי ה'סבא', ואוירה כבדה שררה מחמתן בקרב הקהל. היו הנוכחים כובשים פניהם בקרקע, ואין אחד מהם מהין לפצות פה ולדבר ניחומים על לב הצדיק המתענה ביגון לבבו.
'יהודים יקרים!' – קרא הצדיק פתע – 'מדוע תחשו? מה השתיקה הזאת לכם בשעה קשה זו?! פתחו פיכם ויאירו דבריכם. עוצו נא עצה כדת מה לעשות באיש אשר אולי ושמא איחר את זמן הדלקת הנרות?!'…
'נו, מה בפיך, רחימאי?' – מפנה ה'סבא' את שאלתו המתחננת אל היושב לימינו – 'אמור נא מילה. דבר דבר על נפשי הכואבת!'
'הס מלהזכיר!' – משיב הנשאל הנבוך – 'חס ושלום, צדיקים, אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם! בוודאי קיים הרבי הדלקת הנרות בזמנה!'
מניע הרבי ידו בביטול על דברי ניחומים אלו, ופונה אל היושב לשמאלו.
'ואתה מה אומר?' – שואל הוא.
'הלא נאמנים המשמשים על דבריהם', משיב הלה בחיל וברעד, 'כי בעוד מועד הדליק הרבי את הנרות וכי היה עוד זמן והותר לכך. אין זאת אלא שהיום המעונן הוא שגרם לסילוק אור היום קודם זמנו'.
גם תשובה זו לא הניחה את דעתו של ה'סבא', וכמעט שלא עבר על יושבי השולחן כולם כסדרם, כדי לשמוע מה בפי כל איש ואיש.
עד שהגיע תורו של היושב בשיפולי השולחן להשמיע דברו. ומי הוא זה ואיזה הוא היושב בשיפוליו של שולחן מלכים שכזה? הוי אומר: הגדול שבענוים! העניו הגדול בדורו! ומאן ניהו? – הצדיק הקדוש והנודע, רבי רפאל מברשד! הוא הקדוש, איש האמת והעניו מכל, לא מצא לו מקום אחר נאה לעצמו, אלא בסוף סופו ובקצה קצהו של השולחן.
'נו, רבי רפאל!' – תלה בו הצדיק את עיניו, כמבקש למצוא מילה גואלת בשפתיו – 'מה תאמר אתה להוותי (לצערי ולצרתי)? מה מילה יש בלשונך כלפי אותו איחור אשר יתכן ואירע לי בהדלקת הנר?'
ורבי רפאל, הוא, שכל האמת שבעולם הזה לא הספיקה כדי למלאות את נקודת האמת שיקדה בלבו הקדוש והטהור. הוא, שכל נרות האמת התבוששו בפני האבוקה האדירה שליהטה בנפשו. הוא, שהיה עמוד האמת של העולם כולו – נלפת ונבעת אל מול השאלה הקשה שהופנתה אליו על ידי ה'סבא'. הוא ביקש להצטנף כפקעת אל תוך סדק צר, אחד מאלו שנחרצו בספסל אשר עליו ישב, ובלבד שפטור יהיה מלהשיב על שאלה כה סבוכה שהציג בפניו צדיק הדור, אך משלא אבה הסדק לקבלו אל תוכו – שם יד לפיו ושתק…
אלא שה'סבא', מכיר היה בטיבו של רבי רפאל ובטיב שתיקתו, ודוקא משום כך לא נאות לוותר על תשובתו שלו המתמהמהת. מתוך שתיקתו נמצא ה'סבא' למד, כי בחובו של הלזה טמונה אותה תשובה כהלכה שהוא מצפה לה, הילכך לא הניח לו, לרבי רפאל, לצאת ידי חובתו בשתיקה בעלמא. ובקול רועם דחק בו להשיב דבר.
'מה אומר ומה אדבר' – רטט קולו של רבי רפאל – 'ספק חילול שבת לאו מילתא זוטרתא הוא! דבר חמור ונורא הוא זה! אם אכן מסתפק הרבי שמא איחר זמן הדלקת הנר, הרי שֶׁשּׂוּמָה עליו להרבות בתשובה על כך! רק חזרה בתשובה יכולה להועיל כאן!'….
'האח!' – דילג הסבא ממקומו מלא שמחה וגיל – 'החייתני, רבי רפאל רחימאי! החייתני בדבריך! אכן, לתשובה שלימה אני צריך, לזה אני זקוק באמת!'
'ואתם', המשיך וקרא בטרוניא אל עבר שאר יושבי השולחן, 'שוטים שבעולם אתם! להחניף לי באתם?! והלא משני עולמות הייתם טורדים אותי בחלקת לשונכם!'
'ראו מה בין רפאל'יק שלי לביניכם', המשיך הצדיק להוכיחם על פניהם, 'שאלמלא הוא, הייתם מוציאים אותי מן העולם בלא תשובה, חס ושלום!'
'אשריך, רבי רפאל, שהעמדתני על דבר אמת! תנוח דעתך שהנחת את דעתי!'…
או אז ידעו כל אותם מסובים בשולחנו של ה'סבא', עד היכן מגעת יראת חטאו של ה'סבא' משיפולי, ועד כמה אמיתית יראת השמים של רבי רפאל מברשד.
[13] והאור שלהם עדיין קיים, וכמו שכתב הגה"ק רבי יהודה אריה ליב, ה'שפת אמת' מגור (שפת אמת, בלק שנת תר"ס), וז"ל:
בי"ז בתמוז ירד משה רבינו ע"ה עם הלוחות ראשונות, והגם שנשברו, איתא שברי לוחות מונחין בארון, כי כל המתנות שנתן הקב"ה לבני ישראל הם לעולם! וגמירי (תענית כה.): משמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי. ולכן הארת לוחות הראשונות נשאר לעולם לבני ישראל. אבל אותיות פורחות למעלה לפקדון לבני ישראל. וכפי מה שזוכין מאירין האותיות…
[14] וכך נאמר בפרשתנו: "בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל־לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (דברים י, א)…
[15] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, בהעלותך – מאמר ז), וז"ל:
פרשת בהעלותך פותחת במצות הדלקת המנורה במשכן ובבית המקדש. ידועים דברי חז"ל (בבא בתרא כה:) שאמרו הרוצה להחכים – ידרים, מפני שהמנורה היתה מונחת בצידם הדרומי של המשכן ובית המקדש. ומשמע מכך שהמנורה מסמלת את חכמת התורה.
וצריך להבין: הלא מבין כל הכלים שנצטוו עם ישראל לבנות לצורך עבודת המשכן, שלשה כלים היו מעוטרים בזר זהב (בדוגמת כתר): הארון, כמו שכתוב: "ועשית עליו זר זהב סביב" (שמות כה, יא), השולחן, כמו שכתוב: "ועשית לו זר זהב סביב" (שם פסוק כד), ומזבח הקטורת, כמו שכתוב: "ועשית לו זר זהב סביב" (שם ל, ג).
ומבואר בגמרא (יומא עב:) ששלשת הזרים הללו של המזבח, של הארון ושל השולחן, מכוונים כנגד שלשת הכתרים: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות, הנזכרים במסכת אבות (פ"ד מי"ג). המזבח הוא כנגד כתר הכהונה, שהרי העבודה על גביו היתה נעשית על ידי הכהנים בלבד. השולחן הוא כנגד כתר המלכות, כי השולחן מסמל את שפע המזון והעושר הגשמי שיש למלך. והארון הוא כנגד כתר התורה, שהרי בארון היו מונחים לוחות הברית.
ולכן בציווי על עשיית השולחן והמזבח נאמר 'ועשית' בלשון יחיד, ואילו בציווי על עשיית הארון נאמר 'ועשו' בלשון רבים, כמו שכתוב: "ועשו ארון עצי שיטים" (שמות כה, י) – כי בעוד שכתר הכהונה וכתר המלכות, המכוונים כנגד המזבח והשולחן, אינם שייכים לכלל ישראל, אלא ליחידים בלבד שהם מזרע הכהונה או מלכות בית דוד (ולכן נאמר בהם 'ועשית' בלשון יחיד על שום שהם מיועדים ליחידים בלבד) –
כתר התורה, המכוון כנגד הארון, מיועד לכל עם ישראל ללא יוצא דופן, אם רק יכשירו את עצמם לכך וירכשו את קנייניה של התורה, ולכן נאמר בו 'ועשו' בלשון רבים, כיון ששייך הוא לכולם (וראה גם באבות דרבי נתן פמ"א מ"א).
ובלשון חז"ל (ביומא שם): 'של מזבח זכה אהרן ונטלו. של שולחן זכה דוד ונטלו. של ארון עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבוא ויקח'.
ומכיון שלפי כל האמור מתבאר שהארון שבו לוחות הברית הוא זה שמסמל יותר מכל את חכמת התורה, אם כן, היה להם לחז"ל לומר 'הרוצה להחכים יעריב', שכן הארון היה מונח בצידם המערבי של המשכן ובית המקדש, ומדוע תלו חז"ל את השגת החכמה במנורה ואמרו: 'הרוצה להחכים ידרים' משום שהמנורה היתה מונחת בדרום?
ומצאנו להגה"ק רבי משה סופר (תורת משה, בהעלותך – ד"ה בהעלותך הד') שביאר כך:
הארון הוא המסמל יותר מכל את החכמה, ולכן דוקא בו מונחים הלוחות (ולא במנורה), אלא שלמנורה ישנה מעלה אחרת. המנורה מסמלת את מדת היראת שמים.
שהרי במנורה היו שבעה קנים, וששת קני המנורה שמשני צידיה הם כנגד ששת סדרי המשנה, שהן כלל התורה שבעל פה, והקנה האמצעי, שהוא בעצם גוף המנורה ועיקרה, הוא כנגד בחינת יראת ה' שבאדם הלומד את התורה. ומצוה התורה שכל ששת הנרות יהיו פונים אל הנר האמצעי, כמו שנאמר: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח, ב וברש"י שם) לרמוז לאדם שכל תכלית לימודו בששת סדרי המשנה הוא שתהיה לו יראת ה'.
וכן אמרו חז"ל (שבת לא.) בלשון קדשם:
מאי דכתיב: "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו" (ישעיה לג, ו), 'אמונת' – זה סדר זרעים, 'עתיך' – זה סדר מועד, 'חוסן' – זה סדר נשים, 'ישועות' – זה סדר נזיקין, 'חכמת' – זה סדר קדשים, 'ודעת' – זה סדר טהרות. ואפילו הכי 'יראת ה' היא אוצרו', אי יראת ה' היא אוצרו – אִין, ואי לא – לא.
וזוהי כוונת חז"ל באומרם שהרוצה להחכים, ידרים לצד המנורה – כי הגם שעצם חכמת התורה נרמזת בארון שבו הלוחות כנ"ל, אולם לא ניתן לגשת באופן ישיר לצד הלוחות ולבוא ללמוד את התורה ללא ההכנה של יראת שמים, על כן, כל מי שחפץ בחכמה, ראשית כל, עליו להדרים לצד המנורה ולרכוש את מדת היראת שמים הנרמזת בה, ורק לאחר מכן יגש לכיוון הארון וילמד את עצם חכמת התורה, שהרי מדת יראת שמים חייבת להיות קודמת להשגת החכמה, כמו שנאמר: "ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קיא, י), ואמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"ט): 'כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת'… עיי"ש באורך דברים נפלאים ומתוקים.
[16] והגם שיראת הרוממות הנקראת יראה עילאה היא היראה השלימה אשר ראויה להיות בוערת בלב כל איש ישראל, מכל מקום הכל מודים וברור הדבר שראשית כל דרגות היראה היא היראה תתאה הנקראת – יראת העונש, שבתחילה צריך האדם לאחוז בשלימות ביראה זו, ואפילו האיש אשר השגיא כח וזכה לקנות קנין האהבה העליונה בנפשו להשם יתברך ויתעלה, מוכרח שתקדם יראה זו התתאה – יראת העונש, לדרגת יראה עילאה – יראת הרוממות, לפי שהיא יסוד בנין האמונה, ומבלי שיאחז האדם ביראת העונש, אי אפשר להתחיל כלל בעבודת ה' יתברך. ואפילו הצדיקים צריכים גם כן ליראה תתאה זו, כי עובדי השם מאהבה מועטים הם מאוד מאוד, ועיקר תחילת העבודה היא יראת העונש, כי יראת הרוממות (היינו בגין דהוא רב ושליט על כולא), לא כל אדם זוכה להשיגה, אלא עיקר העבודה היא רק על ידי יראת העונש, אצל רוב בני אדם.
