מעשה במצות שמורות ונדירות…
סיפר הגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א, וז"ל:[1]
באותה שנה בה התרחש סיפורנו לא עלה יבול החיטה יפה. פגעים שונים מפגעי הזמן פעלו פעולות מזיקות בקמה שבשדות, וכשהגיע תור הקציר, לא היה לחקלאים כמעט מה לקצור.
וגם החיטים שנשארו לפליטה, מבוקעות היו בחלקן האחד ומכורסמות מזיקים בחלקן האחר. בקיצור, סחורה גרועה.
המצב המלחיץ הזה גרם לרבים נדודי שינה, וגם ליראי השם, אך לא מהסיבה הנראית לעין. הדבר שהטריד אותם היה: 'מהיכן נשיג קמח לצורך אפיית מצות לפסח, שהרי בליל הסדר צריך שהמצות יֵעשו מקמח שנשמר משעת קצירה, ואין בכל האזור מקום עם חיטים הראוים לכך'.
אך למרות המצב הם לא אמרו נואש, והם יצאו – איש איש ממקום מושבו – והחלו לסוב במרחבי המדינה, אולי ימצאו חיטים מהודרות באיזה שהוא מקום…
גם תלמידיו של ה'אוהב ישראל' מאפטא יצאו למסע החיפושים, ובסופו של דבר נשאו מאמציהם פרי, והם הצליחו להשיג לרבם, ה'אוהב ישראל', כמות מצומצמת של חיטים מהודרות יקרות המציאות אשר שמורות היו כהלכתן משעת קצירה!
שש הצדיק על הצרור הקטן כמוצא שלל רב, ופיו לא חדל למלל דברי שבח ותהילה לבורא עולם אשר לא הסיר חסדו ואמיתו מאתו וחננו באותה מתנה טובה מאוצר מתנת חינם.
סמוך לפסח, ניגש הצדיק, בדחילו ורחימו, לברירת החיטים וטחינתן. שוב בחן את הגרגרים אחד לאחד, בררן יפה יפה, ומשנמצאו ברורות ויפות, עמל עליהן וטחנן בריחיים קטנות של יד, ולא זז מלנוצרן כאישון בת עין.
בערב פסח, מיד לאחר חצות היום, מיהר הצדיק אל מאפיית המצות, ואפה בתנור הראשון את מספר המצות הבודדות שהפיקה כמות החיטים הזעירה. אחר כך נשאן ברוב שמחה וחדוה אל ביתו, ונעלן היטב בחדר המשומר למצות אשר לו…
מנהג של מצוה נהוג היה באפטא המעטירה, כי לבד מגביית מעות חיטים בעבור העניים, שנוהגת היתה החל משנכנס חודש ניסן, עוד זאת הוסיפו, לסובב על פתחי הבתים בערב פסח עצמו, כדי לאסוף מצות מן המוכן ולחלקן לאותם שלא השיגה ידם לקנותן…
כך שנה אחר שנה.
אותו ערב פסח גבר השאון בביתו של ה'אוהב ישראל', סיעה גדולה של חסידים אורחים הופיעה לפתע מבלי להודיע מראש על בואה, על מנת לערוך את הסדר במחיצת רבם הגדול והקדוש. זאת בנוסף על עשרות האורחים הקבועים מדי שנה בשנה…
האנשים אשר על הבית, נרתמו חיש מהרה למשימה, ופעלו בקדחתנות מרובה ככל אשר היתה לאל ידם, כדי לארגן את סידורם של האורחים החדשים באכילה שתיה ולינה.
המהומה בחצר היתה גדולה ורבה, משמשים ומשרתים התרוצצו הלוך ושוב בקוצר רוח, מושכים ומעבירים רהיטים וחפצים מפה לשם ומשם לפה, וקול האנשים מילא את החלל מקצה אל קצה…
שני גבאי הצדקה המופקדים על גביית המצות לעניים, נקלעו אל הבית בדיוק באותה שעה. הם ניצבו מן הצד, התבוננו נבוכים במהומה החוגגת, ולא מצאו כח לגשת אל מי מאנשי הבית המבוהלים והדחופים, לבקש את מכסת המצות המגיעה למטרתם כבכל שנה ושנה. ביקשו איפוא כבר לסוב על עקביהם ולצאת ריקם כלעומת שבאו, אלא שאז צדה אותם עינה של הרבנית מחלון מטבחה.
מיהרה הרבנית ויצאה לקראתם, קידמה פניהם לשלום וביקשה לסייע להם לקבל את חלקם. ברם, טרדת המשמשים כה רבה היתה, עד שגם היא לא מצאה ביניהם איש פנוי אשר תוכל להטיל עליו את התפקיד. בלית ברירה נאלצה הרבנית עצמה להכנס אל החדר הסגור והמסוגר בו מונחות היו המצות משעת אפייתן – דבר אשר לא הסכינה לו מעוֹדה – ולטפל באותה מצוה בעצמה.
באמת לא מצאה הרבנית את ידיה ואת רגליה באותו קיטון צר וחשוך, אשר שמור ומשומר היה אפילו ממדרך כף רגלם של בני הבית. אולם במקום שאין אנשים השתדלה היא להיות איש, ולאחר חיטוט ופִשפוש בין חבילות המצות נטלה בסופו של דבר חבילת מצות קטנה שמונחת היתה מן הצד ומסרתה לידיהם של הגבאים. אלו הודו לה מקרב לב והמשיכו הלאה בדרכם…
לפנות ערב, סמוך ונראה לכניסת החג, קמה סוף סוף הסערה לדממה, ושקט נשתרר בבית הצדיק. האורחים סודרו כבר איש איש על מכונו, גם הבית מוכן ומזומן היה לעריכת ה'סדר' כהלכתו, ומתוך שלוה חגיגית פנו הכל, בראשות הרב ויצאו ללכת אל בית הכנסת…
לפני שהסבו לעריכת ה'סדר', נכנס משמשו של הצדיק אל הקיטון הנעול והמשומר, כדי להוציא את המצות הנחוצות לעריכת השולחן. ואולם, לא ארכה השעה, עד שיצא משם מבוהל וחיוור כסיד, ומיהר אל עבר טרקלינה של הרבנית.
'רבנית'! – כבש זעקה בגרונו – 'היכן המצות'?!
'אלו מצות'? – נבהלה הרבנית לעומתו.
'מצות המצוה השמורות נעלמו ואינן'! – השיב הלה נסער ונרעש.
'הוי, מה הינך סח'?! – ספקה הרבנית כפיה, ועיניה קמו בבהלה עמוקה – 'היכן היו מונחות'?
'מונחות היו בחבילה קטנה לצידן של שאר המצות בחדר המשומר' – השיב המשמש – 'מי הוא זה ואיזה הוא אשר יכול היה לשלוח בהן יד'?
'אללי לי'! – פכרה הרבנית ידיה ונתיבבה באימה – 'גבאי הצדקה הגיעו היום, בעיצומה של המהומה הגדולה, כדי לקבל את המצות הניתנות לעניים. לא היה לי אל מי לפנות בנידון ואת מי לבקש, ונכנסתי איפוא, אני בעצמי להוציא מצות בעבורם. אולם כפי המסתבר מסרתי להם את אותה חבילה קטנה וארוזה אשר מונחת היתה מן הצד'!…
'מה ניתן עתה לעשות'? – שאלו שניהם את עצמם, כאשר משיב על השאלה אַין.
'שמע'! – נענתה הרבנית ואמרה – 'אין ברירה! ממילא לא נוכל עכשו לתקן את המעוות, ומוטב איפוא כי נשים יד לפה ונחריש. מה בצע כי נעכיר את רוחו של הרבי ונגרום לו עגמת נפש בכדי?! כאשר בין כך ובין כך את הנעשה אין להשיב'!
המשמש ניענע בראשו לעומתה, כעונה אמן על דבריה, שכן אף הוא סבור היה כמותה.
בלב הומה וגועש, נטל המשמש שלש מצות פשוטות מאלו שבבית, ארזן לבדן בציפה צחורה כשלג, והניחן מיתמם לפני מקומו של הצדיק. הוא מיהר לסגת לאחוריו, לבלתי היות נוכח שעה שיטול הצדיק את המצות לידו ויסדרן על הקערה. אימה חשכה גדולה נפלה עליו בעת עשה את מעשהו, ותפילה עמוקה בקעה מלבו לבל יחשוב ה' לו עוון, שהרי כל כוונתו לשמים, למנוע צער בכדי מאותו צדיק ונשגב.
לשמחת לבבם של כל הנוגעים בדבר, לא התעכב הצדיק מאומה בעת קבלו את המצות לידיו, והמשיך לסדרן לפי תומו על קערת הסדר. רק לפתע, כמו נזכר נשכחות, פתח ושאל: 'האם קבלו היום גבאי הצדקה את חלקם'?
'אכן, קבלו מידי הרבנית'! – השיבו הנוכחים.
'ניחא, ניחא'! – מלמל הצדיק, ולא יסף.
עריכת הסדר החלה איפוא כתִקנה, והתנהלה על מי מנוחות עד תומה…
ועתה נעבור לקצה השני של העיר אפטא.
בפאתה השניה של אפטא, במעונו של ר' יואל צבי, האברך, היו השלום והשלוה מופרים. זה לא מכבר שנישאו בני הזוג כדת משה וישראל, וכבר מצא לו אותו שטן של מחלוקת מקום לרקד ביניהם.
ר' יואל צבי, אברך משי היה, כליל מעלות: למדן, ירא שמים ומתנהג בחסידות. כשזכה בו חמיו לחתן ידע היטב כי אבן יקרה נפלה לידיו, ונהג בו כבוד וחיבה. אף היא, מושלמת וברוכת יתרונות היתה, טובת לב ואדוקה במצוות, אף על פי כן מגרעת היתה בה: והיא מדת העקשנות.
בדרך כלל גברו מדותיו התרומיות שלו על עקשנותה שלה, ונמצא להם עמק שוה לפשר בין שניהם. היו על כן חייהם מתנהלים בשובה ובנחת, אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה. חמיו רווה את מלוא הכף נחת כאשר ציפה, והכל חזו להם שלוה ואושר ואחרית טובה.
ברם, למרבה הצער, ימי הטובה לא ארכו. מעשה שטן הצליח, ושלום הבית שהיה, 'עף' מהחלון…
וכך זה אירע:
משנכנסו ובאו ימי ניסן, החל הוא משנן באוזניה כל מיני חומרות והידורים שמבקש הוא לנהוג בהן בפסח.
היתה היא מאזנת לו בכובד ראש ומנענעת בראשה על כל דבר ודבר כאומרת: 'בסדר, יהי כן'. אך משבא לפרט בפניה אותה חומרה שהחמירו נקיי הדעת שבישראל על עצמם לבלתי אכול מצה שרויה בפסח, נאחזה היא משום מה בסבך עקשנותה, וגרמה לרוחות להתלהט מעל ומעבר לכל מדה נכונה.
כיון ששמעה היא לראשונה את החומרה, שלא הסכינה לה מבית אביה, הקימה זעקה עד לב השמים, וצווחה ככרוכיא לאמור:
'מה? שמא תאמר בית אבא אכלו חמץ בפסח?! כלום אבי עם הארץ הוא?! וכי לא נהירין לו שבילי השולחן ערוך די הצורך?!… ומה תבשילין אבשל בפסח, או מה מיני תרגימא אאפה ואכין, אם אסורה שריית מצה במים?! כלום רצונך שנצום בחג?! או שמא, נדר נדרת, להציגני בפני אמך ומשפחתך כבישת גדא, אשר איננה יודעת פרק כלשהו בהלכות בישול ואפיה'?!…
כהנה וכהנה היו הטענות והמענות, אך הוא באחת ומי ישיבנו: 'איננו אוכל שרויה בפסח, ויהי מה'!
היה נושא זה לסלע מחלוקת, אשר עִמעם את זוהרו של הנוה הרענן, ועולל בעפר את קרנה של האחוה ששררה עד אז במעון. כל אימת ששהה האברך בביתו, בשובו מבית המדרש ולפני צאתו, לא פסק פיה מדברי קינטורין על אותה גזירה של שרויה, שאין היא יכולה לעמוד בה.
לבסוף, גמר הוא בלבו להחריש. ומכיון שהיה הוא מחריש כנגד מענה לשון שלה, החלה אף היא חוסכת במילים לעומתו, שהרי ממילא אין הוא משיב ולא כלום. כך, ככל שהתקרב ערב פסח ובא, נדמה היה, כי נכנעה סוף סוף מחוסר ברירה, והשקט שב לשרור במעונם של בני הזוג.
נשם האברך לרווחה, ושב ושיקע עצמו בתורה ובעבודה כפי שלבו חפץ.
והיה הכל יכול לחזור למוטב, והשלוה – לשוב ולשרור בבית כמקדם, אלמלא אותו מעשה שאירע בעיצומו של חול המועד, והיה למכשול ולפוקה.
באחד מימי חולו של מועד, הקדים ר' יואל צבי לשוב מבית המדרש קודם זמנו. כיון שנכנס הביתה, מצאה עומדת במטבח ומלבבת לביבות לסעודת ערבית. מבלי משים, נפלו עיניו על קערת העיסה אשר מתוכה צרה היתה את לביבותיה, ושתי עיניו חשכו באחת. הוא נוכח בעליל בפירורי המצה שנישרו במים, וידע כי המכשלה הזאת תחת ידיה…
אין זה היום הראשון שמאכילה היא אותו באותן הלביבות, והוא לפי תומו אף לא העלה על דעתו לחשוד בה כי תאכילנו בזדון דבר הנחשב עליו כאיסור. אף כל אותה המריבה שניטשה עד כה ביניהם, לא נסובה אלא על אודות 'בל יראה ובל ימצא', אך חס ושלום, לא העלה על דעתו, כי תבוא בערמה להאכיל אותו בעצמו דבר האסור עליו.
חלפו רגעים אחדים עד ששב האברך לעשתונותיו, והואיל והבין באיזה פח נלכדו רגליו, שוב לא התמהמה כלום, אלא צרר לו מעט מבגדיו בצרור, צירף אליהם את טליתו ואת תפיליו, ויצא ללכת רגלי אל עיר הולדתו ואל בית אביו…
הרבה עסקני מצוה של השכנת שלום ניסו את כחם באותה קלחת. הרצים יצאו דחופים בין אפטא ובין עיר מולדתו של האברך, הלוך ושוב – אך הכל היה לשוא.
'אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת'! – טען הוא, 'והואיל ובהכשלה במזיד הדברים אמורים, הרי ששוב אינו יכול לדור עמה אפילו שעה אחת'!
'סתם כך למחול, איננו רשאי'! – הוסיף חיזוק לדבריו – 'מילא אם היתה פוגעת בגופי עוד הייתי יכול למחול. אבל לפגוע ברוחניות שלי?! עד כאן'!…
בין כל הנושאים והנותנים לא היה מי שישיבנו כלום על טענותיו, ובעל כרחם השיבו לו בשתיקה. נעשתה שתיקתם כהודאה לגביו, ונתחזק בדעתו יותר ויותר.
גם אביה שלה תפס את הענין בחומרה, ושפך חמתו על בתו ללא משוא פנים. אף דעתו הוא הסכימה עם דעת חתנו, כי מעשה אשר לא יעשה נעשה. ואף על פי שבביתו לא נהגו איסור ב'שרויה', אולם לפי שאיש יודע ספר היה, הבין עד היכן הדברים מגיעים אצל מי שכן נוהגים באותו איסור, ולא ביקש לחפות על בתו במקום שעוותה.
ועם שלא מנע עצמו מלבקש רחמים אצל חתנו שיסלח וימחל במקום שלום בית, שהרי נשים דעתן קלה, ואין לדונן ברותחין, מכל מקום לא מצא און בנפשו להתייצב כנגד חתנו בדברי ריבות, והיה מצדיקו אפילו בפניו. היתה איפוא גם זו סיבה לחזק את דעתו של האברך בקרבו לבלתי נשוא עוונה ועבור על פשעה…
כשהתייצבו בני הזוג לפני שולחנו של הצדיק מאפטא, ובקשה בפיהם לסדר להם גט, התרומם הצדיק ממקום מושבו וקרא בחרדה:
'מ…ה? גט? רחמנא יצילנו! על מה ולמה? כלום בכדי שנינו (גיטין צ:) 'כל המגרש את אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות'![2]
פתח האברך וסיפר בפרוטרוט את כל המעשה כולו, למראשו ועד סופו, וכולו אש־להבה. זיקוקין בוערים ניתזים היו מפיו עם כל תיבה ותיבה, ומדי דברו בענין שבו והתלקחו בקרבו הכעס, הזעם והחימה מבלתי יכולת להרגע, על אשר עוללה לו כה, והכשילתו באכילת שרויה בפסח…
ואילו היא, ניצבת היתה לה מן הצד, פניה כבושות בקרקע, ולשונה בל עמה להשיב אפילו מילה אחת אחרי דבריו: וכי מה תשיב? כלום אין הצדק עמו למאל"ף ועד תי"ו? הלא אפילו אביה סבור כן!…
רק משסיים האברך להרצות את דבריו הלוהבים, קלטה אוזנו של הצדיק את קול הבכי המשתנק שבקע מגרונה היא. עיניו הטהורות נתקשרו בדמעות.
'משמע' – הִרהר הצדיק בלבו – 'אין היא עומדת במריה חלילה, החרטה מחלחלת בקרבה על המעשה שעשתה בקלות ראש'…
הוא הרכין ראשו, תמכו בשתי ידיו, ושקע בשרעפים…
לקול המצילה שבידי הצדיק, נזעק המשמש ובא.
'קרא נא הלום את הרבנית' – אמר הרבי – 'והכנס גם אתה עמה'.
לא ארכו הרגעים והכל ניצבו בחדר, דרוכים למוצא פי הצדיק.
'בבקשה מכם' – פתח הרבי והפנה את דבריו אל עבר הרבנית והמשמש כאחד – 'אל תשנו, אל תכחדו, ואל תעלימו. אל לכם לחשוש מאומה, פתחו פיכם והשיבו נכוחה על שאלתי: באילו מצות ערכתי השנה את הסדר'?
ההלם הפתאומי שירד על הנשאלים מעוצמת השאלה הבלתי צפויה, שיתק את לשונם לרגעים מספר. הצדיק קימט את מצחו בכובד ראש והמתין למענה.
'נו' – האיץ הצדיק בשנית, משבוששה התשובה לבוא.
'לא במעל חלילה' – פתחה הרבנית להשיב – 'ולא מתוך כוונה רעה כלשהי, אלא כך וכך היה מעשה… לא נותרה איפוא כל ברירה כי אם להציג על השולחן מן המצות הפשוטות אשר היו עמנו בבית'…
הרבנית השתתקה. דממת תהום שררה בחדר.
הצדיק זקף את ראשו, הפנה מבט נוקב אל עבר האברך ואמר:
'ובכן, השומע אתה יקירי, אכלתי מצות פשוטות בליל הסדר'!
'הם' – אמר והֶחווה אל עבר הרבנית והמשמש – 'סבורים היו עד כה, כי לא חשתי ולא הבחנתי בדבר כלל. מאושרים היו באשלייתם, כי עלה בידם להוליכני שולל… אולם אני החרשתי. למען שלום בית לא פציתי את פי לדבר מילה מטוב עד רע'!
'אך בכל זאת, בכל התקופה הזאת הרהרתי שוב ושוב, למה עשה ה' לי ככה? מדוע לא זכיתי לקיים את מצות מצה של ליל ראשון של פסח בהידור כפי שהיה בידי לקיימה? מהו הרמז אשר רמזו לי בכך מן השמים? אולם עכשיו באה תעלומתי על פתרונה, מיד לכששמעתי אותך מבקש לגרש את אשת נעוריך בגין 'שרויה', הבנתי כי כבר בליל הסדר הקדים הקדוש ברוך הוא רפואה למכה וזימן לידי את אותו המקרה כדי שיהא בידי להוכיחך ולערכה לנגדך:
'ראה! אני, אף שהאכילוני מצה פשוטה בליל הסדר, החרשתי והבלגתי ולא דיברתי דבר, למען שלום בית – אתה על חומרת 'שרויה' בלבד לא תוכל להבליג ולסלוח?!…
עוד באותו היום הושב שלום הבית במעונם של בני הזוג על מכונו.
ויהי אחר הסיפור…
כידוע, ישנם באדם חמשה רובדים, והם (מלמטה למעלה): מעשה, דיבור, מחשבה, רגש ושכל.
ובנוסף לכך יש את ענין ה'תמונה', והוא המראה החיצוני של האדם. [ובמאמר מוסגר: חייבים להתרגל לחדור אל מעבר לתמונה החיצונה, ולהתמקד פנימה, בתוך מציאות האדם העומדת מולנו].
ובסיפור הזה שקראנו ישנם שלש דמויות מרכזיות, והם: האשה, הבעל והרב.
והנה שורש הכשלון של האשה היה – רגש העקשנות שלה.
שורש ההצלחה של הרב היה בזכות – רגש הסבלנות שלו (שהרי רק בזכות הסבלנות, הבעל השתכנע).
אך לגבי הדמות השלישית, דמות הבעל, יש להסתפק, ממה נבעה ההתנהגות שלו. האם מהשכל או מהרגש.
וגם כאן ישנם שני צדדים:
אם נניח שההתנהגות שלו נבעה מהשכל, יש לחקור, האם זה נבע מחכמה או טפשות.
ואם נניח שההתנהגות שלו נבעה מרגש, יש לחקור, האם זה נבע מרגש עקשנות (כמו של אשתו) או מרגש של יראת שמים.
ולפני שנשיב נקדים…
יחודה של פרשת כי תצא
השבוע נקרא את פרשת כי תצא, והיא מתחילה בפסוק: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (דברים כא, י).
ודרשו בספרי (שם): 'עַל אֹיְבֶיךָ' – כנגד אויביך!
וצריך להבין מה התכוון לומר הספרי?
ולפני שנשיב נכתוב כמה מילים על הפרשה:
בשיחה שמסר הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א, אמר כך:[3]
הפרשה שלנו, פרשת כי תצא, מתחילה במילה 'כִּי'. והנה, כידוע, בחמשה חומשי תורה ישנם 54 פרשיות, והם מחולקות כך:
43 פרשיות מתחילות באות ו'.
6 פרשיות מתחילות באות א'.
ועוד חמש פרשיות שכל אחת מתחילה באות אחרת, והם: בראשית, ראה, שופטים, כי תצא, האזינו.
ואם כן יוצא שהפרשה שלנו היא הפרשה היחידה בכל התורה הפותחת במילה 'כִּי'.
וזה לא הנקודה היחידה שיש בה:
כידוע, 54 פרשיות התורה מחולקות לפרשיות קטנות, המכונות: פרשה פתוחה, פרשה סתומה.
והנה הפרשה שלנו היא הפרשה שיש בה הכי הרבה פרשיות קטנות.
יש בפרשה הזו 110 פסוקים, ובהם יש 44 פרשיות.
ובממוצע כל שנים וחצי פסוקים מתחילה פרשה חדשה (יש הרבה פרשיות שהן רק פסוק אחד, ויש של שני פסוקים).
ומתוך ה – 44 פרשיות ישנן 22 פרשיות שמתחילות במילה 'כִּי'.
ויותר מזה, המילה 'כִּי' חוזרת 48 פעמים (22 בראשי פרשיות, עוד 6 בראשי פסוקים שבתוך הפרשיות, ועוד 20 באמצע הפסוקים).
וזה בוודאי ענין פלא.
והענין שהמילה 'כִּי' רומזת לכנסת ישראל (כ"י ראשי תיבות כנסת ישראל), ומכיון שהפרשה הזו עוסקת בכנסת ישראל, לכן המילה הזו חוזרת על עצמה כל כך הרבה פעמים.[4]
ולפי זה יובן הפסוק הראשון של הפרשה: 'כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ', כאשר יהודי יוצא מכנסת ישראל העליונה ונשלח לעולם הזה, עליו לדעת שהוא נשלח למלחמה נגד יצר הרע…[5]
ונרחיב יותר…
יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום
על כל יהודי ויהודי מוטל לדעת שחלק נכבד משליחותו לעולם הזה הוא להלחם ביצר הרע.
מלחמה זו היא לא מלחמה חד פעמית של איזה אתגר מסויים, אלא זו מלחמה של יום יום שעה שעה, בכל הגילאים ובכל התקופות. וככל שמדרגתו הרוחנית של האדם גבוהה יותר – היצר הרע נלחם בו יותר, ומשתמש בכל הערמומיות והתחבולות שניחון בהם כדי לנצחו. וכל אחד כפי קושי עבודתו כך גודל שכרו.
להבדיל, יש מיליארדי בני אדם בעולם שעובדים, ולמרות שכולם עובדים יש ביניהם הפרשי שכר גדולים. יש אנשים שבתמורה לעבודתם הם משתכרים בשכר מועט המספיק בקושי לקנות מעט אוכל. ויש אנשים שבתמורה לעבודתם הם משתכרים שכר גדול מאוד. וגודל השכר נקבע לפי התועלת שמביא העובד.
וכך זה גם בעבודה הרוחנית של האדם, ככל שעבודתו של האדם תהיה יותר זכה ונקיה, ותנבע מתוך לב טהור וקדוש, כך הוא יזכה למדרגות רוחניות גבוהות יותר, וגם השכר שלו[6] יהיה בהתאם.
ומכיון שאין סוף לרוחניות, אזי גם היצר הרע מתגבר עליו בהתאם. שריפת האנרגיה במקומות הגבוהים היא הרבה יותר גדולה, מכיון שהדרישה מהאדם במקומות הללו היא גבוהה מאוד.
ואין אדם שיכול להמלט מהמלחמה הזו, המלחמה הזו מוכרחת, והיא, אשר בסופו של דבר תבגר את האדם ותעצים את כחותיו ונשמתו.
ובעניין זה נספר:[7]
גשם קצוב ירד בבני ברק, המחנך צעד לעבר ביתו של הרב שטיינמן. הייתה לו שאלה רצינית, כיצד להגיב למקרה מסויים במוסד שלו.
הוא נכנס התיישב שאל, וקיבל תשובה חריגה, לכאורה, שלא ממין השאלה:
מחנך טוב צריך 80 אחוז לא לראות!
ואם אני רואה? – שאל המחנך.
אז אל תראה.
ואם בכל זאת ראיתי?
תחשוב שלא ראית!
אבל התלמיד רואה שראיתי, ואם לא אגיב, אולי יבינו הסובבים שאני מסכים לכך.
רעם קולו של הרב שטיינמן. הקול לא היה גבוה, אבל היתה בו החלטיות ותקיפות: אל תהיו כאלו בעלי גאוה, על המחנכים להפסיק לחשוב שהם מנהלים את כל העולם, תנו להם להתמודד!
המחנך השתומם קמעא ושאל: תורה היא וללמוד אני צריך. מה רבינו מתכוון?
והגה"ק רבי אהרון לייב שטיינמן הסביר לו:
העולם עמוס בחיידקים, אדם נדבק כל העת בחיידקים רבים, מדוע אינו נופל למשכב בכל יום עשרה פעמים? כי במקביל הקב"ה ברא בגוף מערכת חיסונית, והיא מתגברת על רוב המחלות, וכאשר החיידק חזק מדי ותקיף אין ברירה, ויש צורך ליטול תרופה, אוי ואבוי לאדם שנזקק על כל חיידק לקחת תרופה.
המשיך לבאר: כמו במחלות הגוף, כך במחלות וחיידקי הנפש. בהתמודדות עם היצרים הרעים, יש יצר הרע, הוא קשה, אבל הקב"ה אינו מעמיד אדם בניסיון שאיננו יכול לעמוד בו, מתנסים, נופלים, מתמודדים ומתרוממים, וככה צומחים, רק כך ניתן לגדול ולצמוח. תפקיד ההורים והמחנכים לתת כלים (וזה על ידי שיחות הדרכה, לימוד משותף והתווית דרך), ובמצבים מאוד קשים לתת משענת ועצה. לפעמים גם להעמיד במקום. אבל אלו רק תרופות, או חיסונים, לפחות שמונים אחוז צריך הילד והנער להתמודד בכחות עצמו, אחרת הוא יהיה נכה.
כאשר המחנך יצא מהבית, ירד גשם, הבריקו ברקים ורעמו רעמים, אבל הוא לא הבחין בהם. הוא היה שקוע במחשבותיו, העולם השתנה אצלו בבת אחת. וכיום הוא אחד המחנכים הדגולים…
דע את האויב…
ונחזור שוב, הפרשה שלנו מתחילה בגילוי המצב: דע לך יהודי יקר, שנשמתך היתה בעולמות העליונים (בכנסת ישראל), והקב"ה הוציא אותה משם ושלח אותה לכאן, לעולם הזה.
וכאן, מוטל עליך לכבוש את היעד שלך, ולצורך כך עליך להתמודד עם יצר הרע.
ומכיון שהיצר הרע הוא האויב שלנו, פשוט שעלינו להכיר את האויב, כדי שנדע כיצד להלחם עמו.
ולפני שנתחיל, עלינו להקדים הקדמה ידועה ומפורסמת, וזו היא:
כל אדם שלא זיכך עצמו בתורת המוסר והחסידות, כשהוא פוגש אדם הרי הוא מתמקד בתמונה החיצונה שלו (בלבוש, בנעלים, בתסרוקת, ובמראה הפנים והגוף).
וכאשר נבקש ממנו, לאחר מכן, להביע את דעתו על האדם שפגש, נגלה שהוא 'יצר' לעצמו איזה שהיא 'דמות', וזאת על פי המראה החיצוני שלו…
וזו בוודאי 'מדרגה' שחייבים לעקור אותה מן השורש!
כל יהודי חייב להתייגע במוסר ובחסידות, ולבקוע שמים בתפלותיו, שהקב"ה יזכה אותו לחדור אל מעבר לתמונה ולהכנס פנימה, אל תוך העולם הפנימי של העומד מולו.
וזו היא קומת הבסיס.
ולאחר שזכינו לצלוח אותה בשלום, נוכל להכנס פנימה. ואז נוכל להשיג את דבריו של רבינו האר"י (עץ חיים, שער נ – פרק ב), שלכל יהודי ישנם שתי נפשות: נפש אחת מצד הקדושה ונפש השניה מצד הקליפה וסטרא אחרא.
הנפש שמצד הקליפה היא הנפש הבהמית המושכת את האדם אל החומר.
והנפש שמצד הקדושה היא ה'נפש האלקית'. והתפקיד שלה למשוך את האדם לכל דבר רוחני: תפילה, מצוות, חסד, לימוד תורה, מעשים טובים.
ונרחיב מעט:
ביום הששי של הבריאה, נברא האדם, והתורה הקדושה גילתה כיצד הוא נברא. וכך היא גילתה: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִי"ם אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז).
ובמילים: 'וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים' – הכניס הקב"ה באדם את הנפש האלקית.
הנפש האלקית היא חלק אלוה ממעל ממש – חלק מה' יתברך!
והקב"ה רצה שנדע את גודל אחדות הנפש באלקות, ולכן השתמש במילה 'וַיִּפַּח'. ולתוספת הסבר:
כשעושים החייאה, החובש מבצע בד בבד שתי פעולות: עיסוי בחזה, והנשמה מפה לפה. וההנשמה הזו נקראת 'וַיִּפַּח'.
הנפיחה הזו היא הרבה יותר פנימית מדיבור ומאמר, כי הדיבור הוא מחיצוניות ההבל, אבל הנפיחה היא מפנימיות ההבל.
מי שינפח עשר בלונים יתעייף יותר ממי שידבר שלש שעות רצוף בציבור. למה, כי כשמנפחים מוציאים הבל פנימי.
ה' לקח את הפנימיות שלו ונתן לכל אחד מאתנו. וזו הנשמה הקדושה, חלק אלוה ממעל ממש.
מי שמבין את זה ומתחבר למעלה העליונה והאדירה של הנשמה הקדושה – הוא אף פעם לא יעשה טעות, בשום אופן, בכל מחיר. והיה וכן היתה איזו טעות – הוא לא יישן בלילה, הוא יסדר את זה באותו יום. על זה אמרו בגמרא (ברכות יט.): אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שוודאי עשה תשובה…
ויש עוד להרחיב בעניין הנפש האלקית, אך מכיון שהמלחמה היא בנפש הבהמית, לכן כעת נתמקד רק בה…
קומה אחת המתחלקת לשנים!
ונחזור: אחת הסיבות שבשבילם נשלחנו לעולם הזה הוא כדי לנצח את יצר הרע.
ובאמת, הכינוי 'יצר הרע' הוא לא מספיק מדוייק. כי היצר הרע הוא רק חלק אחד מכל מערך המלחמה.
המלחמה, בכלליותה, מתנהלת נגד הנפש הבהמית!
וכתב הריי"צ מליובאוויטש זיע"א, וזתו"ד:[8]
הנפש הבהמית, עם היותה פרצוף אחד, קומה אחת שלמה, אך בכל זאת היא מחולקת לשתים: לשכל ולרגש.
השכל עצמו מכונה 'נפש בהמית'.
והרגש (של הנפש הבהמית) מכונה 'יצר הרע' (כדאי מאוד לקרוא את ההערה למטה בעיון).[9]
והם חלוקים בצורת עבודתם:
השכל מנסה לפתות את האדם לחטוא. ואילו היצר הרע מצייר לו בדמיונותיו את ה'אושר' שהוא יחוש אם יחטא…
ונרחיב מעט:
היצר הרע עיקרו רגש, ואופן פעולתו הוא בדרך 'ציור'. והיינו דכאשר מתאווה איזה דבר תאוה וחמדה, הנה מלבד זאת שהוא בהתרגשות גדולה ובהתפעלות עצומה בדבר השגת תאוותו וחמדתו ואינו יכול לנוח ולשקוט כלל מרוב התמסרותו לתאוותיו וחמדותיו, הנה לבד זאת הנה זה כחו של היצר הרע לצייר את דבר התאוה והחמדה בציור בכח כמו שהוא בפועל.
ועל ידי ציור החטא שמצייר האדם בדעתו הרי הוא מתגשם ביותר ונעשה חומרי ומתועב…
ועוד על ידי הציור מגרה את תאוותיו ומוסיף חשק על חשקו, עד אשר יורד מדחי אל דחי…
ואילו הנפש הבהמית עיקרה בשכל, והיא מפתה את האדם ומבארת ומסבירה לו את טוב העניינים הגשמיים ולהצדיק את עצמו בכל מיני הצטדקות, ולהפוך בזכות עצמו בכמה ענייני תחבולות ומרמה, ולהמציא כמה אופני רמאות וצביעות, אחד בפה ואחד בלב ובדרכי אונאה שונים.[10]
והנה לכל אחד יש את היצר הרע שלו ואת הנפש הבהמית שלו, ובזה יובנו דברי ה'ספרי': 'עַל אֹיְבֶיךָ' – כנגד אויביך!
לכל יהודי ויהודי יש את המלחמה הפרטית שלו, את האויב (הנפש הבהמית) המיוחד לו, וזה: 'כנגד אויביך'!
אל דאגה, הניצחון מובטח
ממשיכה התורה ומבטיחה: "וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ" (דברים כא, י) – כאשר תצא למלחמה נגד האויב הפרטי שלך, אתה תנצח!
וזה לשון הגה"ק רבי ישכר דוב רוקח, המהרי"ד מבעלז זיע"א:[11]
כל יהודי ויהודי נשלח לעולם הזה לקיים כל מצוות עשה ומצוות לא תעשה, אבל ביחוד יש ענין אחד שנשלח בשבילו כדי לתקן אותו, וזה כל איש ואיש יכול להרגיש, דהיינו שבמה שרואה שכנגדו היצר הרע גדול כל כך, יוכל להבין שזה הוא הדבר שנשלח בשבילו לעולם הזה…
וזה מה שאמרו במשנה (אבות פ"ד מ"א): 'איזהו גיבור הכובש את יצרו', דהיינו יצר שלו המתנגד לו…
והנה אם נשתלח על זה הענין לתקן אותו בוודאי רצון ה' שינצחו, ובטוח בה' שבוודאי ינצחו, כי ה' יתברך יהיה בעזרו מפני שרצונו שיתקן אותו דבר…
וזה שדרשו בספרי ואמרו, שאם תצא למלחמה 'כנגד אויביך', ואז 'וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ', כי מכיון שנשלח עבורו בוודאי רצונו יתברך שמו שיוכל לנצח אותו, וה' יתברך יהיה בעזרו…[12]
וכדי שנבין עוד את ענין המלחמה, נרחיב…
מלחמה – התנגדות הרצון
'מלחמה' זו אחת מהמילים המעוררות חלחלה ופחד בלבבות בני אדם. 'פיצוצים, אזעקות, זעקות ובכיות, פחדים וחרדות, ניסה ובריחה' – כל אלו מקצת התופעות הנולדות מהמילה האיומה הזו… וברחמיו יתברך, 'מלחמה' היא לא דבר שבשגרה…
ואנו מתבוננים שוב בדברי הזוהר: 'כי תצא למלחמה – זו המלחמה נגד יצר הרע'. ומתפלאים: מלחמה נגד היצר זה דבר שבשגרה, היצר מטבעו מסעיר ומרתיח את הדם, 'שמע לי' – הוא לוחש בקול ארסי – 'אם תחטא תקבל חיות ועונג'…
ולעומתו מתעורר היצר הטוב וזועק: 'זה שקר וכזב! על ידי העבירה אתה תמסור את רגשותיך לידי כחות הטומאה, אשר יעשו בהם כרצונם'![13]
והנה, בוודאי אי אפשר לומר שזו התמודדות קלה, אך בוודאי אי אפשר לדמות את זה למלחמה רגילה המתרחשת בין שני קבוצות. ואם כן מדוע קוראים לזה 'מלחמת היצר'?
ומצאנו להגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א שביאר כך:[14]
דע, כי כל מלחמה הוא התנגדות הרצון, והיינו אם אני רוצה להשיג דבר מסויים, ויש מישהו (או משהו) שמפריעים לרצון שלי, הרי ההתנגדות הזו לרצון שלי, זה בחינת מלחמה.
ולפי דבריו הנפלאים נבין מדוע זה נקרא מלחמת היצר:
כאשר מתגלה בנפש הבהמית או ביצר הרע רצון המנגד לרצון האלקי[15] מתעוררת מלחמה – מלחמה בין שני רצונות!
וענין הנצחון הוא לוותר! לוותר על הרצון שלי בגלל הרצון של ה'.
וזה פירוש המושג (שמרבים להשתמש בו בתורת החסידות) 'ביטול'!
ביטול פירושו ויתור! בכל פעם שאני מוותר הרי אני נעשה (באותה שעה) מרכבה לשכינה!
וזה הוא סוד הקרבן![16]
והשכר על זה עצום מאוד, וכמו שאמרו במשנה (אבות פ"ב מ"ד):
הוא (רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא) היה אומר, עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך![17]
ונמשיך בדרכנו…
העבודה – זהוי הרצון!
כאמור, ענין העבודה הוא לוותר! לוותר על הרצון שלי ולעשות את רצונו יתברך. והשכר על זה עצום ורב. מאוד.
ולא רק בעולם הבא, אלא גם בעולם הזה! כל ויתור וויתור מושך אור אלקי עצום על נפש היהודי והוא מתמלא בחדוה אמיתית וטהורה!
והיצר הרע חושש מאוד מכך שיהודי יוותר על רצונות (קומת) הנפש הבהמית, ולכן הוא מנסה בכל כחו להעלים מהאדם את המודעות שלו.
אדם בכלל לא מודע לכך שהוא רוצה משהו.
רוב האנשים בעולמנו חיים על 'בטריה' שזזה לבד. כל חייהם ותנועתם הוא מתוך הֵרגל, מתוך 'ככה זה החיים'.
'הם אוכלים' – כי זה ככה. 'הם ישנים' – כי זה ככה. 'והם נעשים מכורים לסיגריות ולטלפון' – כי כך דורשים החבר'ה…
הם לא מודעים לרצונות שלהם, לא מודעים למחשבות. לא מודעים לכלום!
אדם במדרגה כזו בוודאי לא יכול לוותר על הרצון, כי אין לו שום רצון.
ולכן השלב הראשון בתיקון: להתחיל להיות מודע למחשבות ולרצונות.
– 'אני באמת רוצה לעשן'?
– 'אני באמת רוצה לאכול'?
ואחרי שהאדם מצליח לבודד את הרצונות שלו מתוך כל סיבוכי החיים, עתה הוא יכול להתחיל בעבודה המתוקה של הוויתור![18]
אך גם כאן, במדרגה הזו, עלינו לדעת לזהות מהיכן נובע הרצון שלנו. שהרי, כאמור לעיל, הנפש הבהמית מחולקת לשני ממדים. המימד ראשון הוא קומת השכל (הנקרא: נפש בהמית) והוא מנסה לפתות את האדם לחטוא.
ואילו המימד השני הוא קומת הציורים (הנקרא: יצר הרע) והוא המצייר לאדם בדמיונותיו את ה'אושר' שהוא יחוש אם יחטא…
ושניהם (שתי הקומות הללו) מולידים באדם רצונות, ועל האדם לזהות את הרצונות הללו, ולהתגבר עליהם.
והנה, בעוד שברצונות הנולדים מהיצר הרע קל יותר לזהות. את הרצונות הנולדים מהשכל קשה לזהות.
הרבה פעמים הנפש הבהמית – השכל, מצליח לשכנע את האדם, שהרצון שלו זהו רצון השם! ואם זה רצון השם, בוודאי כך צריך לנהוג.
ואם ישאל האדם: 'אם כן מה רוצים ממני? איך תובעים ממני לברר מאיפה נובעים הרצונות השכליים שלי'?
נענה לו: 'לפי עוצמת הרצון! כשהנפש הבהמית רוצה משהו, הרצון שלה הוא בעוצמות בלתי נתפסות!
ככל שהרצון חזק יותר, צריך לחשוש יותר לנפש הבהמית. [כי לנפש האלקית אין כאלו רצונות חזקים].
ועתה לאחר ההקדמה הארוכה הזו נשוב לשאלה ששאלנו:
ממה נבעה ההתנהגות של הבעל, האם מהשכל או מהרגש?
והתשובה: ההתנהגות של הבעל נבעה מהשכל של הנפש הבהמית!
הרצון שלו לגרש את אשתו היה בעוצמה כל כך חזקה, שהוא היה חייב לעצור לרגע ולהתבונן:
הרי אני מכיר את עצמי, בכל ענייני הקדושה אין לי כאלו עוצמות של רצונות. ואם כן מהיכן הגיע עתה רצון בעוצמה כזאת?
אלא שאני שבוי בידי השכל של הנפש הבהמית. 'אני פשוט בהמה'!…
ולכן היה עליו ללכת ולהתייעץ עם הרב של העיר אפטא, עם ה'אוהב ישראל'.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. על כל יהודי ויהודי מוטל לדעת שחלק נכבד משליחותו לעולם הזה הוא להלחם ביצר הרע. מלחמה זו היא לא מלחמה חד פעמית של איזה אתגר מסויים, אלא זו מלחמה של יום יום שעה שעה, בכל הגילאים ובכל התקופות. וככל שמדרגתו הרוחנית של האדם גבוהה יותר – היצר הרע נלחם בו יותר, ומשתמש בכל הערמומיות והתחבולות שניחון בהם כדי לנצחו. וכל אחד כפי קושי עבודתו כך גודל שכרו.
ב. ככל שעבודתו של האדם תהיה יותר זכה ונקיה, ותנבע מתוך לב טהור וקדוש, כך הוא יזכה למדרגות רוחניות גבוהות יותר, וגם השכר שלו יהיה בהתאם.
ומכיון שאין סוף לרוחניות, אזי גם היצר הרע מתגבר עליו בהתאם. שריפת האנרגיה במקומות הגבוהים היא הרבה יותר גדולה, מכיון שהדרישה מהאדם במקומות הללו היא גבוהה מאוד.
ואין אדם שיכול להמלט מהמלחמה הזו, המלחמה הזו מוכרחת, והיא, אשר בסופו של דבר תבגר את האדם ותעצים את כחותיו ונשמתו.
ג. לכל יהודי ישנם שתי נפשות: נפש אחת מצד הקדושה ונפש השניה מצד הקליפה וסטרא אחרא.
הנפש שמצד הקליפה היא הנפש הבהמית המושכת את האדם אל החומר.
והנפש שמצד הקדושה היא ה'נפש האלקית'. והתפקיד שלה למשוך את האדם לכל דבר רוחני: תפילה, מצוות, חסד, לימוד תורה, מעשים טובים.
ד. ולתוספת עומק: באדם יש שתי מערכות שהן ארבע. יש מערכת שנקראת 'יצר טוב ויצר רע', ויש מערכת הרבה יותר גבוהה שנקראת 'נפש אלקית ונפש בהמית'. לא כמו הדעה של בעלי הפשט, שיצר טוב זה נפש האלקית ויצר הרע זה נפש הבהמית, ממש לא. אלא הם שתי מערכות. ונבאר:
שתי הנפשות (הבהמית והאלקית) ידמו בעינינו כשני בניינים (שתי ממלכות נפרדות), בכל בנין ישנם עשר קומות, וכל קומה מהעשר מתחלקת היא בעצמה לעשר קומות, ובסך הכל העשר קומות הכלליות מתחלקים למאה קומות פרטיות.
עשר קומות כנגד עשר ספירות: ג' עליונות – המוחין. ז' תחתונות – המדות, המכונות גם זעיר אנפין.
לנפש האלקית יש מעטפת בז' תחתונות שלה והוא יצר הטוב. והמעטפת של ז' תחתונות בנפש הבהמית – יצר הרע. ג' עליונות היא בחינת החב"ד המתנוצצת ומתגלה בכל אחת משתי המערכות, מבלי כיסוי ומעטפת.
ה. עיקר המלחמה בין שתי המערכות הוא מי יקבל שליטה על הלבושים שבהם מתגלה הנפש, והם: מחשבה דיבור ומעשה. ג' לבושים אלו הם סט אחד, ובשעה ששולטת אחת מהנפשות על הלבושים, אין לשניה שום אחיזה בהם.
אם הנפש האלקית תתגלה בהם, הנה מה טוב! הוי אומר שהגוף מכיר את מקומו וייעודו, להיות כלי שרת בג' הלבושים, להוציא לפועל את רצון ה', בהנהגת הנפש האלקית, המבעירה את לב האדם באש קודש לכל דבר שבקדושה.
אך אם הנפש הבהמית תתפוס את השליטה, מובן מאליו שהנפש האלקית לא תוכל להתגלות ללא לבושים.
מה עושה היצר הרע – פועל בכל הכח כדי להרדים את המערכת של הנפש האלקית. הוא מוריד את המפסק של המערכת האלקית – אין זרם, וממילא ג' לבושי הנפש מתגלים רק דרך המערכת של הבהמיות והחומר.
ככל שיגבר החומר, תתמעט הצורה, ולבו יֵעשה כלב האבן לכל דבר שבקדושה. בכל ענין של אלקות, לא יהיה הרגש ותענוג כלל, אבל לגבי ענייני החומר (אכילה, שתיה, פרנסה) הוא יהיה עירני ומשוחרר. ואם רק תזכיר לידו דבר הקשור בהשכלה אלקית, תראה כאילו השתחרר קפיץ בצואר והוא מיד נרדם. אדם כזה ברור שאין בו יראת שמים! נמשך הוא אחר עקמומיות הלב, ונוצרים בו ספיקות… ואשרי יהודי שזוכה ומנצח במלחמה…
הערות שוליים:
[1] בסוד עבדיך (חלק ו – עמוד רכג, הועתק ברשות המחבר).
[2] והקשה הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א (דיבורי מוהרא"ש, שמות – עמוד קכא), וז"ל:
וצריך להבין למה דוקא המזבח מוריד דמעות, למה לא שאר כלי המקדש, כגון הכיור, השולחן, המנורה, הארון וכו'?
אלא הענין הוא, שעל המזבח היו מקריבים קרבנות, ולכן דוקא המזבח מוריד דמעות, כי הוא אומר: 'מספיק קרבנות הביאו עלי, ולכן אני לא צריך יותר קרבנות'.
כי בגירושין מי הקרבנות? הילדים, ולכן המזבח דייקא מוריד דמעות, כי יש עלי מספיק קרבנות, אני לא צריך שיביאו עלי קרבנות נוספים…
סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון (הובאו דבריו בספר שאל אביך ויגדך, חלק ב עמוד קד – לגאון רבי ישראל שפיגל) וז"ל:
אחד מהגאונים המפורסמים בדורות האחרונים היה הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק זצ"ל בעל ה'אור שמח' על הרמב"ם. פעם אחת נכנס אליו מקורבו הגביר ר' יוסף שרשבסקי, ונתגלה לפניו מחזה שלא יאומן: הרב רוקד במעגל עם בעל, אשה והילד שלהם. גדול הדור, ה'אור שמח' מחזיק ביד אחת את הבעל ובידו השניה את הבן והבעל והבן מחזיקים בידי האשה!
ר' יוסף ממש לא ידע את נפשו מרוב תדהמה לנוכח חזיון בלתי שכיח שכזה והיה כולו תמיהה גדולה. והנה, לכשנסתיים הריקוד וכולם התיישבו, סיפר לו רבי מאיר שמחה מה שקרה:
הבעל ואשתו באו אתמול לפניו כדי לקבל גט. הבעל הרצה את טענותיו, והאשה שטחה את טענותיה. ואז שאל אותם רבי מאיר שמחה: וילדים יש לכם? השיבו: כן, יש לנו בן אחד. ואצל מי יהיה הבן אחרי הגט, אצל האבא או אצל האמא? – שאל רבי מאיר שמחה כאילו לעצמו, ומיד ענה להם: תבואו אלי מחר ביחד עם הילד.
ואכן, למחרת שוב באו והילד אתם. נטל הרב את הילד והושיבו על ברכיו והתחיל לבכות. בני – אמר הרב – אתה נשאר מעתה יתום חי, בלי אבא, בלי אמא. התחיל הילד לבכות גם הוא, ואחריו פרצה האם בבכי מר, וכשכולם בכו – התייפח גם האבא, ואז החליטו שניהם לא להתגרש וכולנו יחד התחלנו לרקוד מרוב שמחה!…
[3] שיעורים והתוועדויות (שנת תשע"ג־א, עמוד קסז והלאה).
[4] ממשיך הרב יצחק גינזבורג שליט"א (שם עמוד קנט) ואומר:
ולכן בפרשה שלנו מובא הדין של 'מוציא שם רע על בתולת ישראל', שעניינו הפנימי של 'בתולת ישראל' הוא 'כנסת ישראל', ועניין האיסור הוא, שאסור בשום אופן ובשום מצב שבעולם, להוציא שם רע על כנסת ישראל (עם ישראל)!
וגם אם נדמה שהיא נטמאה, זה שקר, והיא תמיד טהורה, 'כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ'.
[5] וכך ביארו בזוהר הקדוש (זוהר חדש, פרשת כי תצא דף עב ע"א): "כי תצא למלחמה על אויביך" (דברים כא, י) – 'אויביך' זה יצר הרע.
[6] סיפר הגה"צ רבי אלי' רוט וז"ל: באחת הפעמים שזכיתי ללוות את הגה"ק רבי שלמה מזוועהיל, אל הכותל המערבי, עברנו ליד בנין בנק ברקליס, הבנק המרכזי לשעבר, המאכלס כיום את מחלקות עיריית ירושלים.
רבי שלמה נעמד ונשען אל קיר הבנק ואז אמר: מנהל הבנק, המנהל הראשי, יושב בלונדון. הוא מגיע לכאן פעם בכמה חדשים לשעות ספורות. אולם שכרו עבור השעות הספורות הללו שהוא מקדיש לבנק עולה על כל השכר שמקבלים כל העובדים יחד, העוסקים כאן ימים תמימים, יום אחר יום, בסידור ובנקיון הבנק.
משום שאותו מנהל ראשי עושה בשעות הספורות שלו מה שהעובדים כולם אינם מסוגלים לעשות. הוא מתכנן תוכניות אב מקיפות המקדמות את כל ענייני הבנק, המעלות ומרימות את הבנק כולו…
רבי שלמה סיים את דבריו, סתם ולא פירש, והמשיך בדרכו אל הכותל, אחוז שרעפי קודש, שקוע כולו בדביקות…
ואני הבנתי – המשיך רבי אלי' רוט וסיפר – שרבי שלמה רצה ללמדני שכאשר אדם זוכה ומקדיש את חייו לטובת היחיד והכלל, להרמת קרן ישראל והשכינה אז שכרו הניתן לו מהשמים הוא לפי תעריף אחר, גבוה ומרומם… (צדיק יסוד עולם – עמוד 135, לגאון רבי דוד ורנר).
[7] חכימא דיהודאי – הגראי"ל שטינמן זצ"ל (עמוד 181).
[8] ספר המאמרים – תרח"צ (עמוד רסא).
[9] ולפני שנרחיב (מעט) בנקודת ההבדל בין נפש הבהמית ליצר הרע, נסכם:
באדם יש שתי מערכות שהן ארבע. יש מערכת שנקראת 'יצר טוב ויצר רע', ויש מערכת הרבה יותר גבוהה שנקראת 'נפש אלקית ונפש בהמית'. לא כמו הדעה של בעלי הפשט, שיצר טוב זה נפש האלקית ויצר הרע זה נפש הבהמית, ממש לא. אלא הם שתי מערכות. ונבאר:
שתי הנפשות (הבהמית והאלקית) ידמו בעינינו כשני בניינים (שתי ממלכות נפרדות), בכל בנין ישנם עשר קומות, וכל קומה מהעשר מתחלקת היא בעצמה לעשר קומות, ובסך הכל העשר קומות הכלליות מתחלקים למאה קומות פרטיות.
עשר קומות כנגד עשר ספירות: ג' עליונות – המוחין. ז' תחתונות – המדות, המכונות גם זעיר אנפין.
לנפש האלקית יש מעטפת בז' תחתונות שלה והוא יצר הטוב. והמעטפת של ז' תחתונות בנפש הבהמית – יצר הרע.
ג' עליונות היא בחינת החב"ד המתנוצצת ומתגלה בכל אחת משתי המערכות, מבלי כיסוי ומעטפת.
ולתוספת הסבר: משל למה הדבר דומה. שני בניינים בני מאה קומות כל אחד. לבנין הראשון קוראים 'נפש בהמית' ולבנין השני קוראים 'נפש אלקית'. השבעים קומות התחתונות של הבנין של הנפש הבהמית 'עטופות' במלבוש שנקרא 'יצר הרע', זה מכסה על חלק מהבנין, אבל זה לא הבנין עצמו (כי הבנין עצמו הוא הנפש הבהמית).. השלשים קומות העליונות זה הנפש הבהמית עצמה. כמו כן בבנין של הנפש האלקית – השבעים קומות התחתונות שלו מכוסות במלבוש שנקרא 'יצר טוב', והשלשים קומות העליונות נקראות 'נפש האלקית'. (ואני מדגיש דוקא שבעים קומות שזה כנגד שבע ספירות התחתונות שכל אחת כלולה מעשר).
בין שתי המערכות ניטש מאבק איתנים, מי יקבל שליטה על הלבושים שבהם מתגלה הנפש, והם: מחשבה דיבור ומעשה. ג' לבושים אלו הם סט אחד, ובשעה ששולטת אחת מהנפשות על הלבושים, אין לשניה שום אחיזה בהם.
אם הנפש האלקית תתגלה בהם, הנה מה טוב! הוי אומר שהגוף מכיר את מקומו וייעודו, להיות כלי שרת בג' הלבושים, להוציא לפועל את רצון ה', בהנהגת הנפש האלקית, המבעירה את לב האדם באש קודש לכל דבר שבקדושה.
אך אם הנפש הבהמית תתפוס את השליטה, מובן מאליו שהנפש האלקית לא תוכל להתגלות ללא לבושים.
משל למה הדבר דומה:
לרכב חדיש ומפואר שיש לו רק מפתח אחד, והוא מונח על השולחן. והנה, אם יהודי (היצר הטוב) יקח את המפתח יהיה כולו (כל הרכב כולו) ברשותו, ואילו, אם רשע (היצר הרע) יקח את המפתח יהיה כולו ברשותו.
מה עושה היצר הרע – פועל בכל הכח כדי להרדים את המערכת של הנפש האלקית. הוא מוריד את המפסק של המערכת האלקית – אין זרם, וממילא ג' לבושי הנפש מתגלים רק דרך המערכת של הבהמיות והחומר.
ככל שיגבר החומר, תתמעט הצורה, ולבו יֵעשה כלב האבן לכל דבר שבקדושה. בכל ענין של אלקות, לא יהיה הרגש ותענוג כלל, אבל לגבי ענייני החומר (אכילה, שתיה, פרנסה) הוא יהיה עירני ומשוחרר. ואם רק תזכיר לידו דבר הקשור בהשכלה אלקית, תראה כאילו השתחרר קפיץ בצואר והוא מיד נרדם. אדם כזה ברור שאין בו יראת שמים! נמשך הוא אחר עקמומיות הלב, ונוצרים בו ספיקות… ואשרי יהודי שזוכה ומנצח במלחמה…
[10] ובאמת הכל תלוי בהסתכלות. ובעניין זה סיפר הגאון רבי אליאב אדרי שליט"א (בנועם שיח, במדבר – עמוד שמג), וז"ל:
בניסוי שנעשה בעיר רוטרדם שבהולנד הציבו שאלה זהה לתשעה משתתפים: עקרת בית, מיילדת, רואה חשבון, איש מחשבים, פילוסוף, פיזיקאי, יהודי, בנקאי ועורך דין.
הם נשאלו: כמה הם 2+2?
השיבה עקרת הבית: בוודאי 4.
ענתה המיילדת: 2+2 הם רביעיה.
ענה איש המחשבים: אני חושב שזה 3 או 4, תנו לי להריץ את המספרים דרך התוכנה פעם נוספת…
ענה רואה החשבון: תלוי אם זה סיכום של ההוצאות או של ההכנסות.
השיב הפילוסוף: תלוי אם מדובר באנשים או בעצמים.
ענה הפיזיקאי: תלוי מה מחברים. למשל, אם מחברים שתי טיפות מים עם שתי טיפות מים מקבלים טיפה אחת!
השיב היהודי, בשאלה, כדרכו: למה אתה שואל?
ענה הבנקאי: 2+2 הם ארבע, אך בניכוי עמלה, דמי ניהול והוצאות מקבלים בסופו של דבר רק 3.
ומה ענה התשיעי, עורך הדין? הוא סגר את הוילונות, עמעם את האורות ושאל את האיש שהציג בפניו את השאלה בלחש: כמה אתה רוצה שזה יהיה?…
[11] לקט אמרי קודש (חלק ה – עמוד נו).
[12] ובפרט בימי אלול הקדושים שיש סייעתא דשמיא גדולה להתקדם.
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, כי תצא – מאמר א):
לפרשת 'כי תצא' ישנה מעלה מיוחדת על פני כל שאר פרשיות התורה, בכך שהיא הפרשה המשופעת ביותר במצוות מכל שאר פרשיות התורה, ויש בה שבעים וארבע מצוות. והרי ככל שעם ישראל מרבים בעשיית מצוות כך מתרומם ומאיר מזלם יותר ויותר.
מעלה נוספת לפרשת 'כי תצא', בכך שהיא חלה בעיצומם של ימי התשובה הקדושים – ימי חודש אלול – ועל כן יש ללמוד ממנה רמזים רבים המלמדים על העבודה הרוחנית הנדרשת מכל אחד בימים קדושים אלה, וכדברי המגיד הקדוש ר' ישראל מקוז'ניץ בספרו 'עבודת ישראל' (פרשת כי תצא – ד"ה 'כי תצא'), שיש לדרוש את כל העניינים הנזכרים בפרשתנו על עבודתה הרוחנית של הנשמה.
ותחילת דבר, פרשתנו פותחת באומרה: "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך" (דברים כא, י), אשר מלבד פשוטו של מקרא, לפיו מדברת התורה במלחמה גשמית כנגד אויב גשמי, התורה גם רומזת בזה על מלחמתו הגדולה של האדם כנגד יצרו הרע.
והרי כדי לנצח במלחמה זו נדרשת מן האדם גבורה גדולה ביותר, כמאמר חז"ל (אבות פ"ד מ"א): איזהו גיבור הכובש את יצרו, ולכן מבשרת התורה לאדם שכאשר הוא מצידו יתאמץ בכל כחו להתגבר על יצרו הרע ולכובשו תחת ידו, הקב"ה יסייע לו להצליח בכך – 'ונתנו ה' אלהיך בידך'.
וממשיכה התורה ואומרת: "וראית בשִביה אשת יפת תואר וחשקת בה" (דברים כא, יא), והיינו כי נשמתו האלקית של האדם נקראת 'אשת יפת תואר' על שם יופיה האלקי וגודל אורה וקדושתה, שהרי הינה "חלק אלוה ממעל" (איוב לא, ב), ובראות האדם כיצד בגלל מעשיו הרעים איבדה נשמתו הקדושה את רום מעלתה ויופי קדושתה, ונפלה בשבי בידי הקליפה והסטרא אחרא, מתעורר לבו ברצון גדול וחשק נפלא לפדות אותה מהשבי ולהשיב אותה למקום כבודה.
וכדי להצליח בזה מייעצת התורה לאדם: "והבאתה אל תוך ביתך" (דברים כא, יב), והיינו שישתדל האדם בימי אלול הקדושים לבוא לבתי כנסיות ולבתי מדרשות – הנקראים 'ביתך' משום שהם ביתו האמיתי של כל יהודי – ולהרבות בהם בלימוד התורה ועבודת התפילה יותר מכפי הרגלו בשאר הימים, וסגולת התורה הקדושה להתיש את כח היצר הרע, כמאמר חז"ל (סנהדרין כו:) שהתורה נקראת תושיה 'מפני שהיא מתשת כחו של אדם', והיינו את כח יצרו הרע.
ויתירה מזאת, יש בכח התורה הקדושה גם לאבד את היצר הרע לגמרי, כמו שאמר רבי ישמעאל (קידושין ל:): 'בני, אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ'.
ועצה זו היא למעלה מכל עצה אחרת, שהרי הקב"ה שבראו ליצר הרע קבע ואמר: 'בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו' (שם).
אולם זאת בתנאי ש"וגילחה את ראשה ועשתה את ציפורניה" (דברים כא, יב), והיינו שהעוסק בתורה ינוול וישפיל את עצמו, וילמד את התורה מתוך ענוה ושפלות, ודוקא אז יצליח להפיק מהתורה הקדושה את מירב תועלותיה וסגולותיה הרבות והנפלאות.
וממשיכה התורה להדריך את האדם בדרכי התשובה ואומרת: "והסירה את שמלת שביה מעליה" (שם פסוק יג).
והיינו כי 'שמלת שביה' רומזת על הגוף העכור המשוקע בתאוות החומריות כתאות האכילה, הממון, המשגל וכו', והוא הגורם לכלוא את הנשמה האלקית בשבי הקליפה ולהחשיך את אורה ותפארתה.
ומלמדת התורה הקדושה שכדי שיזכה האדם לשוב בתשובה שלימה ולהתקרב לבוראו, עליו להסיר מעל נשמתו הקדושה את שמלת שביה, כלומר להרחיק מעליו את תאוות החומר ולפרוש מכל פגם, ולקדש היטב את כל אברי גופו, ואז יפציע ויזרח אורה של נשמתו הקדושה.
וכל זמן שאברי גופו של האדם אינם טהורים כראוי ממילא גם המצוות שהוא מקיים על ידיהם נפסלות ואינן עולות לרצון לפני ה', וכפי שמדמה זאת הרה"ק ר' אברהם מסוכוטשוב זיע"א (בעל ה'אבני נזר') לכהן שעבד את עבודתו במקדש בכלי שרת טמאים – שעבודתו פסולה, וכדי שעבודתו של הכהן תקובל ברצון לפני ה' ההכרח הוא שהיא תֵעשה בכלי שרת טהורים. וכמו כן ממש הוא בעבודת ה' של כל יהודי, שרק כאשר עבודתו הרוחנית תֵעשה באברים (כלי שרת) קדושים וטהורים, היא תקובל ברצון לפני ה'.
ולכן תיקן מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש לכל ההולכים בדרכו, לטבול את גופם במקוה טהרה בכל יום ויום עוד קודם שיתפללו ויעסקו בתורה, כדי שעל ידי טבילה זו יטהרו את אברי גופם מכל רבב של פגם, ויֵעשו כלי שרת קדושים וטהורים, וממילא כל העבודה הרוחנית שיעשו בהם בהמשך היום תקובל ברצון לפני ה'.
וכן מצינו להרמח"ל ע"ה באגרותיו הקדושות (אגרות רמח"ל – עמוד נ) שהעיד על עצמו בגודלו, שמה שזכה לכל השגותיו הנפלאות והגילויים הנוראים שהיו לו זהו משום שהיה זהיר ביותר לעמוד תמיד בטהרה על ידי טבילת מקוה.
ולעומת זאת, כשאדם לומד תורה ומתפלל ללא טהרה וטבילת מקוה, שולטת הטומאה והסטרא אחרא בכל מעשיו, ועשויה לגרום לו לבוא לידי הרהורים רעים ותאוות זרות ואפילו לידי אפיקורסות רח"ל, כמו שכתב בספר הקדוש 'מאור ושמש' (תחילת פרשת אמור) שמה שגרם לשבתאי צבי ימ"ש ואנשיו ליפול לידי אפיקורסות ולכפור בה' ובתורתו, אף על פי שהיו תלמידי חכמים מופלגים ומקובלים גדולים, זהו משום שלא היו זהירים לטהר את עצמם בטבילת מקוה, ועסקו בתורה שלא בטהרה.
ומסיימת התורה: "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" (דברים כא, יג). 'ירח ימים' אלו הם ימי אלול הקדושים (ליקוטי תורה להאר"י ז"ל, פרשת כי תצא – ד"ה 'והיה אם') אשר בהם צריך האדם להרבות בתפילות ותחינות ובכיות לה' שימחל לו על כל אשר חטא לפניו, ויזכהו לשוב בתשובה אמיתית ושלימה. וגדול כח התפילה בפרט בימים קדושים אלו להמתיק מעל האדם את כל הדינים, ולעורר עליו רחמים עליונים ממקור הרחמים.
וכן נרמז הדבר במה שנאמר כאן 'אשת יפת תואר', שהרי 'אשת יפת' הוא ראשי תיבות של הפסוק שתיקנו חכמים לפתוח בו את תפילת העמידה – "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" (תהלים נא, יז וראה ליקוטי מוהר"ן – קמא תורה י אות ד). והיינו שעל ידי שאדם ירבה בימים קדושים אלו בתפילות ותחינות להקב"ה שיזכהו לשוב בתשובה שלימה ויקרבהו לעבודתו, בזה יזכה לפדות את נשמתו הקדושה, הנקראת 'אשת יפת תואר' כנ"ל, משבי היצר הרע, ולהשיבה אל בית אביה, הקב"ה, כימי קדם.
וביותר צריך כל אדם לטהר את כפיו בימים קדושים אלו בעוון הגזל על דרך מה שנאמר באנשי נינוה: "וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" (יונה ג, ח) כדי שלא יקטרג עלינו עוון זה ביום הדין הגדול, כמאמר חז"ל (ויקרא רבה, פרשה לג – אות ג) שאפילו סאה מלאה עוונות הגזל מקטרג בראש כולם.
וצא ולמד כמה חמור עוון הגזל שהרי דור המבול עברו על כל העבירות האפשריות, ובכל זאת לא נחתם עליהם גזר דינם להימחות במי המבול עד שפשטו ידיהם בגזל (סנהדרין קח.), שנאמר: "ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ" (בראשית ו, יג).
על כן בתפילת הנעילה, החותמת את הימים הנוראים בכלל, ואת יום הכיפורים בפרט, אנו אומרים 'ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום הכיפורים הזה… למען נחדל מעושק ידינו ונשוב לעשות רצונך בלבב שלם'. והיינו שעיקר הכל הוא שנחדל מעוון הגזל, כי אם יש ביד האדם משהו מעוון זה, אין כל תועלת בכל שאר מעשיו הטובים ותפילותיו ולימודו, ודומה הוא למי שאוחז שרץ בידו שאפילו אם יטבול בכל מימות שבעולם לא תעלה לו הטבילה וישאר בטומאתו. אך אם יזרוק את השרץ מידו ויטהר את כפיו מעוון הגזל, מיד שיטבול בארבעים סאה תעלה לו הטבילה (תענית טז.).
ובזכות זהירותו של האדם שלא להכניס לביתו אפילו פרוטה אחת שאינה שייכת לו לפי האמת והיושר, יזכה שימשיכו בניו ללכת בדרך ה' כל ימי חייהם ולא יסורו ממנה לעולמים.
ולכן האריכה התורה בפרשת 'ויצא' לספר על יושרו הנפלא של יעקב אבינו כשהיה רועה את צאן לבן – כפי שאמר יעקב: "זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי, טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה גנובתי יום וגנובתי לילה, הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני, זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך ותחלף את משכורתי עשרת מונים, לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני, את עוניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש" (בראשית לא, לח-מב).
וזאת כדי ללמדנו שמה שזכה יעקב אבינו שלא היה פסול בזרעו אלא היתה מטתו שלימה וכל בניו קדושים, זהו בזכות שמדת האמת היתה נר לרגליו, כמו שנאמר: "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז, כ), והיו כפיו נקיות וטהורות מעוון הגזל.
[13] ובטח אתם שואלים: מה כבר הם יכולים לעשות איתם?
אז, לשואלים, נכתוב רשימה חלקית: עצבות, דכאון, מרירות ושנאה עצמית!…
[14] ליקוטי מוהר"ן (תניינא – תורה פב).
[15] הרצון האלקי הוא לימוד תורה וקיום מצוות, וכמו ששנינו (מכות כג:) 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'.
[16] אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א הרחיב הרבה בענין זה, ונביא כמה שורות בודדות (אמרי נועם, פרשת ויקרא – מאמר ד):
בתחילת פרשתנו נאמר: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב).
מכך שלא נאמר בפסוק: 'אדם מכם כי יקריב', אלא נאמר: 'אדם כי יקריב מכם', דייקו רבותינו הקדושים בעלי תורת החסידות שכוונת התורה לרמוז לנו, שאם אדם חפץ להתקרב לבוראו, עליו להיות מוכן להקריב מעצמו לשם כך, ולוותר על כל אשר ידרש ממנו כדי לזכות לקרבת ה'.
וזהו פירוש הפסוק: 'אדם כי יקריב מכם', כלומר אדם שרוצה להתקרב לה' ('אדם כי יקריב', מלשון התקרבות) צריך להקריב מה'מכם' שלו ('יקריב מכם', מלשון הקרבה), דהיינו להקריב מעצמו לשם כך.
ומה בדיוק מוטל על האדם להקריב מעצמו? על כך משיב הפסוק בהמשך דבריו ואומר: 'מן הבהמה'. כלומר, עיקר עבודת האדם בעולם היא להקריב את הרצונות והתאוות הבהמיות שלו, הנוגדות את רצון הבורא ומפריעות לעבודתו, ולרצות אך ורק את מה שה' יתברך רוצה, בבחינת מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מ"ד): 'בטל רצונך מפני רצונו'… עיי"ש.
וכתב הגאון רבי יוחנן דוד סולמון (בעין יהודית, חלק א – עמוד 181), וז"ל: פנימי הוא עולמו – מקדשו של אדם, זר לא יבוא בו. הוא עצמו משרת בו את בוראו ככהן גדול לפני ולפנים, ואת לבו יכוין כנגד בית קודש הקדשים. קטורת הרהורי תשובתו תעלה לרצון, אש תוקד על מזבחו, וזבחים עליו יקרבו. כאשר אדם, מתוך חשבון נפש מעמיק, מוותר על רצון שלילי, על מילוי תשוקה אסורה, על משהו שהוא חפץ בו מאוד, אך שיקוליו הפנימיים פוסקים ואומרים: אסור! הרי זה ממש קרבן אותו הוא מעלה על מזבחו. קרבן זה של רצונו שלו, של יצרו, של עצמו, הוא המעולה שבקרבנות (סנהדרין מג:). עשן אינו נראה, דם אינו נשפך, איש מבחוץ אינו רואה דבר, אך במקדש הנעלם ממשיכה להתנהל עבודת הקרבנות כבימי קדם…
[17] ובעניין זה סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א, (והבואו דבריו בספר זיווג משמים – עמוד 58), וז"ל:
כיצד השיג הגאון ר' חיים מוואלז'ין (ר"ת הגר"ח) לשדך את בתו ולהשיאה עם הגאון הנודע בשעתו, ר' הלל מהורדנא?
ר' הלל זה, בהיותו בחור נמנה עם טובי הלומדים בישיבתו של רבי חיים והיה יתום מאביו. יום אחד באה אמו לבקרו בישיבה ונכנסה לרבנית, אשתו של הגר"ח לביקור נימוסין. שמע רבי חיים על כך, ושח לרבנית: הנה, לאשה הרבנית, האלמנה הזו, יש בן בישיבה, והוא בחור טוב ומעולה ביותר, ומתאים מאוד לשידוך עבור הבת שלנו, לכן כדאי אולי שתדבר עמה בענין ותציע לה את השידוך. עשתה הרבנית כמצוות רבי חיים ושוחחה עם האלמנה על כך, אלא שזו אמרה בוודאות ובתקיפות שאינה מסכימה…
אחרי זה נפרדה האלמנה מן הרבנית ויצאה מוואלז'ין לדרכה חזרה לביתה בעגלה. והנה, באמצע הדרך אירע תקלה לעגלה, שנשבר אחד הגלגלים. כל הנוסעים נצטוו לרדת מן העגלה עד שתיקנו את הגלגל. לאחר עוד כברת דרך – שוב תקלה, נשבר ציר מן העגלה, ושוב ירדו ותיקנו, ולאחר שיצאו עוד פעם לדרך הגיעה התקלה שלשית – אחד מן הסוסים מת לפתע…
הבינה מיד האלמנה – כבסיפורו של יונה הנביא – ואמרה 'בשלי הרעה הזאת'. לא היססה ופנתה מיד חזרה לוואלוז'ין, הלכה ובאה לביתו של הגר"ח, דפקה על השולחן והכריזה ושאלה: 'וכי בכח אתם רוצים לקחת'? השיב לה רבי חיים: 'לא, באמת לא, סעו נא לחיים ולשלום'.
יצאה שוב האלמנה לדרכה, והפעם עברה הנסיעה בשלום בלא כל תקלה.
עבר איזה זמן, והרבנית של רבי חיים נצרכה לנסוע לעיר אחרת, והיתה זו העיר בה התגוררה אותה אלמנה, הרבנית אמו של ר' הלל. אמר לה רבי חיים בטרם נסיעתה: 'אם את כבר נוסעת לאותה עיר, סורי נא לבית האלמנה והציעי לה שנית את השידוך, הפעם היא בוודאי תסכים, ואני נותן לך כח הרשאה לסכם את כל הענין'…
תמהה הרבנית ואמרה לרבי חיים: 'אינני מבינה, הלא בעצמך ראית שאין היא מסכימה, מה טעם לחשוב שעתה כן תסכים'?
השיב לה רבי חיים בקול החלטי: 'אל תדאגי עתה היא תיאות לדבר'! לשאלת הרבנית: 'זו מנין לך'?
השיב לה רבי חיים הלא חז"ל אומרים (אבות פ"ב מ"ד): 'בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך'. בפעם ההיא, כשהיא באה לפני ואמרה לי בתמיהה: 'וכי בכח אתם רוצים', עניתי לה באמת לא, כי מפני שהיא כל כך התעקשה – ראיתי בזה סימן שרצון שמים הוא, שזה לא יהיה, שהרי אחרת היא לא היתה מתעקשת כל כך, ואם רצון שמים הוא שזה לא יהיה – הגעתי למסקנא שזהו מה שנאמר 'בטל רצונך מפני רצונו', ואם הרבונו של עולם לא רוצה – גם אני לא רוצה. אבל אחרי זה חשבתי, אם אני ביטלתי את רצוני כפי זה היה באמת, אולי מה שהיא לא רצתה שזה לא יהיה, אין זה רצון שמים אלא רצונה שלה, ואם זה רצונה – כי אז היא בוודאי כבר תסכים עכשיו, שכן יתקיים בי 'כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך', כי אני הרי כן רוצה, וזה בוודאי יהיה…
וכך אמנם היה, שהשידוך נעשה ור' הלל נעשה לחתנו של רבי חיים…
[18] כתב הגאון המקובל הרב יעקב עדס שליט"א (מסודות התורה, פרק א – ענפים א-ב), וז"ל:
הנה זה האדם שיש לו רק את חלק הנפש, אם היה יודע גודל התענוג האלקי אשר זוכה לחוש האיש אשר קנה את חלק הרוח היה עושה כל מאמץ ששייך בעולם כדי לקנות את חלק הרוח, והסיבה שבני אדם מתעצלים מלהתאמץ בזה, הוא מפני שכשיש לאדם רק נפש, אינו מבין כלל איך מרגישים כשיש גם רוח, וכן על דרך זה מרוח לנשמה והלאה בשאר הבחינות.
המשמעות המעשית שיש מהדברים האלו לעבודת השם היא: שהרבה פעמים האדם מרגיש שהוא יכול להתאמץ הרבה יותר בלימוד התורה ובקיום המצוות, ממה שהוא מתאמץ בפועל, אבל אינו עושה את זה, מפני שעושה חשבון לפי הבנתו שאם יתאמץ עוד, לאיזה דרגה יכול הוא להגיע, ומה יהיה מצבו. ונראה לו שאינו מסוגל בשביל כזה הפרש קטן להשקיע מאמצים כל כך גדולים. אבל באמת טעות גדולה בידו, מפני שאם יתאמץ הרבה בעבודת השם, עם הזמן יזכה לתוספת בחלקי הנשמה שלו, ועל ידי תוספת זו תעלה דרגתו בהפרש עצום, שכיום אינו יכול בכלל לתאר לעצמו שיכול להגיע לכאלו עוצמות חזקות, וגם יזכה לתענוגים רוחניים מאוד גבוהים שכיום אינו יודע בכלל שהם קיימים בעולם, ואם היה יודע מהם, היה מוכן לעשות הכל כדי לזכות בהם…
