שמירת שבת בלי תנאים!
אל הצדיק הנודע רבי שלום רוקח זצ"ל, מייסד שושלת בעלז, הגיע כפרי פשוט שביקש להתברך מפיו בשורה של תחומים. בריאותו, התאונן הכפרי, רופפת לאחרונה. גם שלום הבית אינו בכי טוב. ופרנסתו? גם כאן יש בהחלט מקום לשיפור…
עיניו החודרות של הצדיק לבשו מבט רחום וחנון והוא שאל את הכפרי: 'ומה בדבר שבת? השומר הינך על קדושתה או שמא, חלילה?'…
בתגובה השפיל הלה את עיניו במבוכה. לאחר מכן החל לגמגם משהו לא ברור עד כי לבסוף נאלץ להודות בפה מלא, כי 'לדאבון לב' אין הוא שומר שבת.
ביקש הצדיק להעמידו על גודל קדושת השבת ועל חומרת חילולה. ציטט באזניו מפסוקי התורה ומדברי חז"ל בענין, סיבר את אזניו בדברי נועם וחן על יופיה ומעלותיה של השבת וביקשו בכל לשון לתקן את דרכו בכל הנוגע למצוה יסודית וחשובה זו.
נכנסו הדברים ללבו של הכפרי. 'הריני מתחייב בזאת לרבינו, כי מהיום והלאה אהיה זהיר בכבוד השבת ולא אחללנה', הכריז בהתרגשות. למשמע התחייבותו החד משמעית אורו עיני הצדיק ונהרה של שמחה התפשטה על פניו.
אלא שכמעט באותה הנשימה הוסיף הכפרי ואמר: 'אבל בימות הקציר, שאז המלאכה בשדה מרובה, אנוס אני לעבוד גם ביום השבת, ואני מקוה כי הרבי יבין ללבי וימחל לי על כך'…
חיוך מריר של אכזבה נמתח על שפתי הרבי.
לאחר הרהור קצר, שבו נראה היה כבורר את מילותיו, פתח הרבי ואמר:
'ראשית, עליך לדעת כי לא אני 'בעל הבית' על השבת, אלא הקב"ה, נותן התורה ומצוה המצוות בכבודו ובעצמו. לא אני הוא שצריך להבין ללבך ו'למחול לך', אלא הוא. אבל שיהיה לך ברור, אין שום סיכוי שהוא יסכים למחול לך על פגיעה – וְלוּ גם הקלה ביותר – בקדושת השבת.
באשר לדבריך על תקופת הקציר, המשיך הצדיק ואמר, הסכת ואספר לך סיפור:
מעשה באחד הפריצים, שערך משתה גדול לחבריו מכל הסביבה. לאחר ששתו הפריצים לשוכרה, נתקיים בהם: 'נכנס יין יצא סוד', והם החלו לספר, איש איש בתורו, בשבחי היהודי 'שלהם'.
נענה הפריץ המארח ואמר: 'היהודי שלי, אין דומה לו ביושר ובנאמנות. כבר ניסיתיו בעבר בכמה נסיונות ובכולם עמד בגבורת נפש עילאית ובכבוד מעורר השתאות. מובטחני בו כי לעולם לא ימרה את פי ולא יהיה דבר שאבקש ממנו ולא יעשה'.
'ואפילו' – הפסיקו אחד מחבריו הפריצים – 'אם תבקש ממנו להמיר את דתו?!'
'כן' -השיב המארח בבטחון מוחלט – 'גם לבקשה הזאת לא יסרב!'
מיד שלח הפריץ לקרוא ליהודי 'שלו'. היהודי המסכן, שהובהל במפתיע למסיבת ההוללים הגדולה והועמד לפני מעסיקו וחבר מרעיו, נבוך מעצם המעמד.
'האם אתה נאמן לי?' – שאל הפריץ.
'בהחלט!' השיב היהודי, תמה מה גרם לפריץ לפקפק בכך.
'האם תעשה כל מה שאבקש ממך?' – הוסיף הפריץ לפרושׂ את המלכודת לרגלי היהודי, בעוד חבריו עוקבים אחריהם בשעשוע.
'בכל לבי ובכל נפשי מוכן אני ללכת אפילו באש ובמים בעבור אדוני הפריץ' – ענה היהודי התמים בלהט. להצהרת נאמנות חזקה יותר לא היה אפשר לצפות.
'אם כן' – אמר לו הפריץ, מסתיר חיוך קטן בקצות שפתיו – 'רוצה אני כי תמיר את דתך'.
חִוָּרוֹן עז כיסה את פני היהודי וכל גופו החל לרעוד. גם בחלומותיו השחורים ביותר לא ציפה לבקשה מסוג זה. הוא ניסה לומר משהו, אבל לשונו כמו דבקה לחיכו. נתן בו הפריץ מבט תקיף, כנושה התובע את פרעון שטר החוב שבידיו. 'אל תהסס ואל תחזור בך מהבטחתך לעשות כל שאבקש ממך. עד מחר בערב עליך לגשת אל הכומר ולהמיר את דתך!'
היהודי האומלל הנהן בראשו לאות הסכמה ויצא מהמסיבה אבל וחפוי ראש. נאמן לבקשת הפריץ ומחוייב למילתו הוא המיר כבר למחרת היום את דתו.
קרנו של הפריץ עלתה בעיני חבריו. אכן לא נשאר עוד מקום לספק כל שהוא בדבר נאמנותו נטולת הסייגים של היהודי 'שלו'.
חלף זמן מה. יום אחד הזמין אליו הפריץ את היהודי המומר ואמר לו: 'לאחר שמילאת את בקשתי והוכחת את נאמנותך המוחלטת כְּלַפַּי הריני מרשה לך לשוב לאמונתך הקודמת. בטוח הנני כי על אף נכונותך להשביע את רצוני, עדיין לבך נוקף על הצעד הקיצוני שעשית. לך לביתך ובשר למשפחתך כי רשאים אתם לחזור לחיק יהדותכם'.
שמח היהודי שמחה גדולה ואץ רץ לביתו לבשר לאשתו ולילדיו את הבשורה הטובה. לנוכח התפרצותו הפתאומית הביתה נבהלה האשה. 'מה לך! יצאת מדעתך?!' קראה לעברו בחרדה.
סיפר לה בעלה כי הפריץ פטר אותם מעונשה של המרת הדת הכפויה, וכי מעתה רשאים הם לשוב לחיק יהדותם. הביטה בו האשה בפנים עגומות, שהסגירו מיד כי אין היא שותפה לשמחתו הגדולה.
כעבור רגע פרצה מלבה אנחת שוברת לב. 'אוי ואבוי…', גנחה. 'איך יכול היה הפריץ לעשות לנו כך, ולהפתיע אותנו בהצעתו הנדיבה כמה שבועות לפני חג הפסח… איך נעמוד בהוצאות הרבות המשחרות לפתחנו. מהיכן נשיג כסף לקניית מצות ויין וכלים כשרים לפסח, ואיך נספיק להכין את הבית ולהכשירו בזמן הקצר שנותר לנו עד החג… רוץ אל הפריץ ובקש ממנו ארכה עד לאחר הפסח'.[1]
סיים הצדיק את סיפורו והיישיר מבט אל הכפרי: 'חילול שבת בפרהסיא, כמוהו כהמרת הדת. אתה רוצה, ככל הנראה, ללכת בדרכיה של אותה אשה פתיה, ומבקש להיות יהודי לפני עונת הקציר ולאחריה, אך בתקופת הקציר עצמה להוסיף להיות גוי'…
את סיפורו של הצדיק מבעלז כמו גם את לקחו, הצליח אפילו הכפרי הפשוט והבור להבין. לאחר התדיינות קצרה בינו לבין יצרו הבטיח הכפרי לצדיק לשמור את השבת כל ימי השנה כולה.
שיבח הצדיק את הכפרי על החלטתו ובירך אותו, כי בשכר שמירת השבת יושפע לו שפע רב בכל המצטרך לו… (ע"כ הסיפור)[2]
מי יודע כמה שבתות חילל היהודי הזה עד שהגיע לצדיק רבי שלום מבעלז. ומכיון שעד שהוא הגיע לצדיק הוא חילל את השבת, לכן הוא לא חש בקדושתה.
חילול השבת טשטש לו את ההרגש והידיעה, והוא לא הבין: 'מה ההבדל בין יום שבת ליום ראשון או שני, זה אותו דבר'…
וכך הוא נכנס לתוך מעגל אין סופי של חילול וטשטוש, כאשר כל חילול מעמיק את התמיהה והניכור: 'מה כל כך מיוחד ביום השבת?!'…
אך אחרי שהוא החל לשמור על השבת, הוא החל לחוש (לפי דרגתו) מעט מקדושתה…
ובפרשת השבוע נצטוינו לחוש את קדושת השבת. ולפני שנבאר נקדים…
ויברא אלקים נשמה כללית
ביום הששי של הבריאה ברא הקב"ה את גופו של האדם מן האדמה, וכמו שנאמר: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִי"ם אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז).
ואחר שגמר לברוא את גופו, הכניס לתוכו נשמה, וכמו שנאמר: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (שם).
והנה בפסוק לא מבואר מה היא ה'נִשְׁמַת חַיִּים' שהכניס הקב"ה בתוך אדם הראשון. אך חכמינו הקדושים גילו לנו )שער הגלגולים – הקדמה יא) שהנשמה הזו היתה נשמה כללית שכללה בתוכה את כל נשמות ישראל שעתידים להיוולד במשך כל הדורות!
והמשיכו חכמינו הקדושים ואמרו,[3] שהנשמה הכללית הזאת מסודרת כצורת גוף האדם, שכמו שגוף האדם מורכב מראש, גְּוִיָּה (מהצואר ועד המתנים), ורגלים. כך גם מסודרת הנשמה הכללית הזו – מראש, גְּוִיָּה, רגלים.
ומכיון שהנשמה הכללית הזו מסודרת כצורת גוף האדם, ראש, גְּוִיָּה, ורגלים, לכן נוצר הבדל בין סוגי הנשמות.
לנשמות הבאות מחלק הראש או הַגְּוִיָּה אנו קוראים 'נשמות גבוהות', ולנשמות הבאות מחלק הרגלים אנו קוראים 'נשמות נמוכות'.
וכדי לבאר את המושג הזה 'נשמות גבוהות ונשמות נמוכות', נביא את מה שביארו בתורת החסידות:[4]
כללות ההבדל בין נשמות גבוהות לנשמות נמוכות – הוא בעצם היכולת שלהן להרגיש אלקות.
כלומר, מעלתן של הנשמות הגבוהות אינה בכך שחוננו בחושים וכשרונות נעלים יותר משאר בני אדם, על דרך החילוקים הקיימים בין אנשים בכלל, שיש בעלי שכל גדולים ויש אנשים פשוטים בכשרונותיהם.
וכמו כן, אין מעלתן במדותיהן הנעלות והמעודנות, כמו שמצינו שיש בני אדם שהם בטבעם בעלי מזג טוב ועדיני נפש ויש שנולדו עם מדות רעות וצריכים יגיעה ומלחמה עצומה לזכך את מדותיהם.
אלא מעלתן היא בעצם מדרגתן – שמקורן של הנשמות הגבוהות נעלה יותר בהשתלשלותן, אשר על כן נקל להן לחוש ולהרגיש אלקות (וכן להשיג מדרגות עליונות יותר באלקות), בדוגמת המוח שבו גילוי כללות חיוּת הנפש…
נשמות גבוהות מרגישים אלקות במוחש, ואילו אצל הנשמות הנמוכות ההרגש האלקי מכוסה…
ואחרי שהבננו זאת נמשיך…
מעלת הדורות הראשונים
הנשמות (הגבוהות) הראשונות שאנו יודעים עליהם, היו שלשת האבות: אברהם, יצחק ויעקב.
נשמותיהם של אבות העולם, אברהם יצחק ויעקב, היו נשמות מחלק הראש של הנשמה הכללית, ולכן הם היו קדושים ומובדלים מכל ענייני עולם הזה, והגיעו למדרגות נוראות ונשגבות להיות מרכבה לשכינה, ולא היה לעולם שליטה עליהם!
ולכן אנחנו אומרים בתפילה: 'אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב', דלכאורה הרי הקב"ה הוא אלקי כל העולם? אלא שנקרא כן משום שאתם התייחד, מפני שהאבות היו בחינת מרכבה ובטלים אליו יתברך!
אך אחר כך נשתעבדו צאצאיהם במצרים, ושם נעלמו כחותיהם ונתנוונו… וכשזכו ועמדו במעמד הר סיני, זכו ונטהרו, וכל הזוהמא שנדבקה בהם מימות עולם סרה מהם והשכינה העליונה שרתה עליהם בשלימות.
וגם אחרי שהסתיים מעמד הר סיני, לא פסקה גדולתם, שהרי משה רבינו היה רבם, ומכחו זכו הם להעפיל למדרגות לא נודעו…
וכמו שמעיד הפסוק: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ" (דברים לג, ה), הוא משה רבינו, והיינו בתקופת מלכותו של משה רבינו, הוא הביא את כל עם ישראל למדרגת 'ראש', וכמו שממשיך הפסוק ואומר: "בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (שם), שכל אותו דור היו במדרגה עליונה כעליונות הראש לגבי הגוף.
ומאותה עת המשיכו לרדת קבוצת נשמות, מהראש לכיוון מטה, ולכן אנו קוראים לכל קבוצת נשמות בשם 'דור'. כי משמעות התיבה 'דור' – הוא מלשון מתדרדר, פירוש מתגלגל, היינו שמדורו של משה רבינו והלאה מתדרדרים הנשמות כלפי מטה ומתרחקים יותר מהראש.[5]
ואחר איזו שהיא תקופה, הסתיימו כל הנשמות שמחלק הראש, והחלו לרדת לעולם נשמות שמבחינת הַגְּוִיָּה, שהם היו בבחינת לב, וגם בהם התגלו רגשות עזים של געגועים וכיסופים לה' יתברך.
ובכל הדורות הללו (הן מבחינת הראש והן מבחינת הלב) היו כל היהודים בעלי מדרגות נוראות, והיה לבם פתוח לרווחה, וכל רגשות הקודש: אהבה ויראה, אמונה ובטחון, תמימות ושפלות – האירו בלבם באור עצום ונורא!
עולמם הפנימי היה עולם של תענוג אלקי!
ולכן כשעמדו בפני נסיון: להמיר את הדת או להשתמד, לא הססו לרגע ומסרו נפשם על קדושת שמו.
וכך אמרו במדרש:[6] "לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי" (שמות כ, ו) – רבי נתן אומר: אלו שהן יושבין בארץ ישראל ונותנים נפשם על כל המצוות. מה לך יוצא ליהרג? – על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף? – על שקריתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב? – על שאכלתי מצה. מה לך לוקה מאה פרגול (מלקות בשוט ורצועה)? – על שנטלתי את הלולב.
אך בסופו של דבר גם התקופה הזו נגמרה, והחלה תקופה חדשה, תקופת הגלות…
בהמות הייתי עמך!
כידוע דוד המלך אמר ברוח הקודש את ספר התהלים, ומאז שכתבו נעשה ספר התהלים למשען ולעמוד ברזל לכל נשמות ישראל![7]
ובגמרא הקדושה (בבא בתרא יד:) אמרו שדוד המלך צירף לספר תהילותיו, גם את התהילות שאמרו עשרה זקנים, והם: אדם הראשון, מלכי צדק, אברהם, משה, הימן, ידותון, אסף, ושלשת בני קרח.
אסף אמר 21 פרקים בתהלים, את פרק נ, ועוד 11 פרקים ברצף (מפרק עג עד פרק פג). ובפרק עג, הוא אמר כך: "וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ" (תהלים עג, כב).
וביאר הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א, וזתו"ד:[8]
לפני כל מצוה אנחנו מברכים: 'אשר קידשנו במצוותיו וציונו' – ומשמעות המילה 'קידשנו' שהעלנו למעלת קודש העליון ברוך הוא, שהיא קדושתו של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.
כשיהודי לומד תורה או מקיים מצוה כל שהיא, הקב"ה מעלה אותו לדרגת קדושה עצומה ביותר כפי שלא ניתן לתאר במילים.
ומשמעות המילה 'וציונו' – מלשון צוותא וחיבור. כלומר, על ידי המצוה הקב"ה גם מקדש אותנו וגם מחבר אותנו אליו. בכל פעם שיהודי מקיים מצוה הוא עולה בקדושה ובכל פעם מתחבר מחדש לה' יתברך.
בשעת לימוד תורה וקיום המצוות הקב"ה מקיף אותנו באורו, וגם שוכן ומתלבש בתוך נפשותינו.
וכך זה בכל פעם ופעם.
והנה אסף היה בעל רוח הקודש, והוא ראה עד סוף כל הדורות, וראה שבדורות האחרונים של הגלות, יהיו יהודים רבים מאוד שלא יזכו להרגיש את האור האלקי השופע על הנפש, וחשש שמא הם ישברו ויחשבו שהם לא פועלים כלום במעשים שלהם –
לכן גילה ואמר: 'וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע', המילה 'אֵדָע', אין הכוונה לידיעה שכלית, שהרי תמיד אפשר ללמוד –
'אֵדָע' – פירושה 'הרגשה', ויהיו יהודים שבמסתרים תבכה נפשם בדמעות שליש: 'רבונו של עולם! אני לומד תורה בכל כחי ומתאמץ לקיים את המצוות, ואף על פי כן אני לא מרגיש את האור האלקי השורה על הנפש!'
'רבונו של עולם! הרי אני כבהמה לפניך, מה בהמה אין לה הרגש אלקי, אף אני כך!'
ובא אסף וגילה: דעו לכם, גם אם אתם לא מרגישים, האור האלקי שורה עליכם, ואתם קשורים, דבוקים וחבוקים בהקב"ה בקשר אמיתי, אמיץ, שלעולם לא יתנתק!
'כי על ידי כל המצוות שבדיבור ומעשה – הקב"ה מלביש את הנפש ומקיפה אור ה' מראשה ועד רגלה. ובמצות ידיעת התורה ישנה מעלה נוספת, שמלבד מה שהשכל מלובש בחכמת ה', הנה גם חכמת ה' בקרבו, מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג מידיעת התורה איש כפי שכלו וכח ידיעתו והשגתו בפרד"ס'…
היחוד בין הבורא ליהודי קיים גם כיום (למרות שלא תמיד מרגישים זאת), וכל נפש מישראל בשעה שעוסקת בתורה ומקיימת מצוות, אזי הקב"ה הוא אלקיו בדוגמת אלקי אברהם יצחק ויעקב!
חייבים להרגיש את קדושת השבת!
תופעת ירידת הדורות היא חלק מתהליך בירור העולמות, כפי אשר תכנן ורצה בורא כל העולמים.
אך ישנה מצוה אחת שלגביה אין ירידה, והיא מצות השבת. כל יהודי ששומר על השבת חש בקדושתה.
נכון שיש אין סוף דרגות בקדושת השבת, וכל יהודי חש ומרגיש כפי ההכנה שהכין עצמו לשבת. נכון שלא כל יהודי חש בקדושתה במדה שוה –
אך אין דבר כזה שיהודי ששומר שבת לא חש בקדושתה!
וזה שנאמר בפרשת השבוע: "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות לא, יג).
'דעת' – פירושו הרגשה, ובשבת כל שומר שבת חש בקדושתה, ובכך הוא יודע כי ה' בחר בנו ומקדש אותנו.[9]
וממשיכה התורה הקדושה ומצוה אותנו: אל תסתפקו בנועם השבת המושפע עליכם, אלא תשאפו לעלות ממדרגה למדרגה, ולהשיג בכל פעם אורות ומדרגות חדשים, גבוהים ומרוממים!
וזה שנאמר: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (שמות לא, טז).
וביאר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, כי תשא – מאמר ג), וז"ל:
תיבת 'לדורותם' שבפסוק כתובה בתורה בכתיב חסר – 'לְדֹרֹתָם' – ועל כן ניתן גם לנקד אותה 'לְדִרָתָם' מלשון דִּירָה. לפי זה מבאר הזוהר הקדוש (תיקוני זוהר, תיקון מח – דף פה ע"א), וזה לשון קדשו:
מאי 'לדורתם'? זכאה איהו מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי ליבא, ואתפני מתמן יצר הרע דאיהו חילול שבת. ובהמשך הדברים מוסיף הזוהר הקדוש: זכאה איהו מאן דנטיר דירה לשבת – דאיהו ליבא, דלא אתקריב תמן עציבו דטחול וכעס דמרה.
ביאור דברי הזוהר הקדוש: כדי לזכות לקדושת השבת לא מספיק שאדם רק יזהר שלא לחלל את השבת בעשיית מלאכה האסורה בשבת וכיוצא בזה, אלא האדם צריך גם להכין דירה ראויה לשבת הקדושה בתוך שני בתי לבו, דהיינו לא רק בחלל הימני שבלבו שהוא מקום משכן הנפש האלקית, אלא גם בחלל השמאלי שבלבו שהוא מקום משכן הנפש הבהמית.[10]
וכשאדם זוכה להכין דירה ראויה לשבת הקדושה ומארח את השבת בביתו ובתוך בתי לבו בכבוד גדול ובשמחה ובעונג, אזי הוא מקיים את רצון ה' יתברך: 'לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת'…
ועתה נבוא לבאר כיצד עושים דירה ראויה לשבת קודש…
ההכנות לשבת קודש
מבואר בדברי המקובלים שבכל שבת ושבת יש תוספת אורה והיא מאירה בעולם, אך כדי שאדם יוכל לחוש אותה הוא צריך להכין עצמו. זה מצב אישי, כל אחד בינו לבין הבורא.
וכל אדם כפי הכנתו יזכה להארת שבת.
ואנחנו נכתוב מספר נקודות:
ההכנה הראשונה הנדרשת היא רוגע וְשַׁלְוָה. אשה – שמתחילה לבשל את השבת ביום ששי ופעמים שגם באותה שעה מנקה את החדרים – דומה לחבית של חומר נפץ שמספיק ניצוץ קטן והכל בוער.
ומלבד שהיא מפסידה את הקדושה של יום ששי היא גם גורמת לילדיה שישארו להם זכרונות לא נעימים מהשבת. שתמיד יזכרו שבגלל השבת צעקו עליהם, העליבו אותם ופגעו ברגשותיהם.
לכן ההכנה לשבת צריכה להתחיל כמה ימים לפני. בנקיונות הבית ועריכת קניות וגם בבישול המאכלים.
וזוכרני את הסבתא שלי הרבנית רינה ע"ה (אשתו של סבא קדישא רבי חנניה אברג'ל זיע"א) שכך היתה נוהגת כל ימי חייה, ובימי ששי כבר בשעה אחת וחצי בצהרים היתה יושבת עם כוס תה ולומדת עם בעלה את פרשת השבוע.
וכשמתנהגים כך אזי מרווחים ריוח נוסף, והוא הבריחה מהמחלוקת והמריבות, ורק כך אפשר לזכות ולקבל הארת שבת שהרי שבת קודש היא סוד השלום. שהרי עצם מדת השלום נבראה ביום שבת.
ולכן תיקנו רבותינו לומר בתפילת ערבית של ליל שבת: 'ופרוס עלינו סוכת רחמים ושלום. ברוך אתה ה', הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל וכו", וכן בתפילת העמידה של מנחה של שבת תיקנו רבותינו לומר: 'יום מנוחה וקדושה לעמך נתת… מנוחת שלום השקט ובטח'. וכן נהוג בעם ישראל לברך איש את רעהו ביום שבת בברכת 'שבת שלום'.
אך אם חלילה פורצת מריבה ביום ששי בין בני הזוג, קשה מאוד לחוש ולהשיג את הארת קדושת השבת…
ולאחר שהכל מוכן אפשר להתקדם לקראת השבת…
על מי מנוחות ינהלני…
יום ששי אחרי הצהרים, קדושתה של השבת מתחילה כבר להראות את אותותיה בלבבות.
העולם מעלה אבק אחרון של חולין… והשבת עומדת ממרחק ומצפה לאוירת החולין שתעלם…
השבת מתחילה לפסוע בין הבתים… דופקת על פתחיהם ומוצאת את הילדים מהודרים בבגדי שבת, הנשים מתכוננות להעלות את השלהבת בנרות[11] ולקבל את השבת…
וכאן, מוטלת החובה על ההורים להיות עירנים. האם הילדים גם שותפים לתחושה הזו, או שיש משהו שמפריע להם?
הנסיון הוכיח, שאם בזמן כניסת השבת הילדים רעבים או עייפים, התחושה הזו תגרום להם להיות מצוברחים, ולכן נהגו עם ישראל לחלק לילדים שקית ממתקים לפני הדלקת נרות, כדי שתתיישב דעתם, והם יקבלו את השבת בשמחה.[12]
ולאחר שכבר כולם מוכנים גופנית ונפשית לבואה של השבת אפשר ללכת לבית הכנסת ולהתחיל בעבודת התפילה…
וברשותכם נרחיב…
תוספת השפעת השבת על ידי התפילות והסעודות
כתב ה'בן איש חי' (ש"ב, פרשת ויצא – אות ו), וז"ל: 'ודע כי שני מיני תוספת קדושת שבת ניתוסף ביום השבת, והם: האחד על ידי כוונת התפילות של שבת, והשני על ידי כוונת הסעודות'.
תוספת שבת של התפילות – תוספת זו, המתבטאת בתפילות השבת המיוחדות, מעניקה לנו 'נשמה אלקית'. נשמה זו, המתחברת אלינו ביום השבת, וממשיכה להשפיע את אורה וקדושתה על כל ימות השבוע. היא מעניקה לנו השגה בתורה, השגה ביראת שמים, השגה באלקות, השגה שמלוה אותנו בימי החול ומסייעת לנו בעבודת ה' ובהתעלות נפשית.
תוספת שבת של הסעודות – תוספת זו מתבטאת בסעודות השבת, והיא ממשיכה לנו פרנסה ושפע בגשמיות לכל השבוע כולו.
חלוקת השפע הזו מתבצעת באופן מדוייק על פי הסעודות:
הסעודה הראשונה (ליל שבת): ממשיכה שפע לימים ראשון ושני של השבוע. הסעודה השניה (סעודת יום שבת): ממשיכה שפע לימים שלישי ורביעי. הסעודה השלישית (סעודה שלישית של שבת): ממשיכה שפע לימים חמישי וששי.[13]
מסיבה זו, היה אבא זצ"ל מדגיש נקודה חשובה: 'כי אלו שעושים סעודה בבתי כנסת, לא טוב הם עושים'. הכוונה היא למנהג של סעודות קבועות וגדולות המתקיימות בבתי כנסת באופן שמחליף את הסעודה המשפחתית בבית. הסיבה לכך היא שבאופן זה 'מפסידים את השפע הנכון', כלומר את השפע היחודי המיועד להתברך בחיק המשפחה, 'שפע עם האשה והילדים'.
אמנם, אין בכך כדי למנוע טעימה קלה או כיבוד קצר לכבוד שבת בבית הכנסת, במיוחד אם יש חתן או אירוע משמח. אולם, 'לחזור שבע ומנופח ושיכור כמו לוט, אין בזה הרבה תועלת'. יתירה מזאת, התנהגות כזו עלולה לגרום ל'קטרוג' ובפרט לגרום צער לאשה אשר היא טורחת הרבה ומתאמצת, ובסוף לא אוכלים מה שהכינה, ויש לה צער מזה העלול למנוע את השפע המיועד.
עלינו לדעת שקדושתן של סעודות השבת אינם רק בהידור המאכלים או בכמותם, אלא בעיקר בכוונת הלב ובהתייחסות הרוחנית אליהן. הזוהר הקדוש (יתרו דף פח ע"א) מתאר את הנהגתו של התנא האלקי, רבי שמעון בר יוחאי שקודם שהיה בא אל הסעודה, לכל אחת משלשת הסעודות, היה אומר כך: 'אַתְקִינוּ סְעוּדְתָא דִמְהֵימְנוּתָא, אַתְקִינוּ סְעוּדְתָא דְמַלְכָּא!' – כלומר: 'הכינו את סעודת האמונה העליונה, הכינו את סעודת המלך!'
זוהי אמירה עמוקה המבטאת את מהות סעודות השבת שהן אינן סתם ארוחות, אלא 'תיקון האצילות עילאה' – פעולה רוחנית המרוממת את העולמות העליונים, וחיבור ישיר למלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.
מתוך הכרה עמוקה בקדושה זו, 'הוה יתיב וחדי' – כלומר, רשב"י היה יושב ושמח לכבוד הסעודה הקדושה של שבת. שמחה זו לא נבעה רק מהנאת האכילה, אלא מהידיעה שהוא עורך 'סעודה של המלך' ושותף בתיקונים רוחניים נעלים.
תפיסה זו קוראת לנו להתעלות מעל המבט הגשמי, ולהתייחס לכל פרט ופרט בהכנת ובקיום סעודות השבת – מהכנת האוכל ועד אכילתו – מתוך כוונה של קדושה וחיבור לאין סוף, להיות שותפים במעשה רוחני עצום, המעורר שפע, ברכה וקרבת אלקים.
אבא זכרונו לברכה, עטרת ראשנו רבי יורם מיכאל זצ"ל, היה נוהג לומר בשם רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן – תניינא, תורה יז) יסוד חשוב בנוגע לאכילת שבת: 'אכילת שבת כולה רוחניות [אלקות]'.
אמירה זו מדגישה שאף פעולת האכילה, שנראית כגשמית ביותר, טומנת בחובה בשבת ניצוצות קדושה. היא אינה דומה לאכילת חול, שבה לעתים יש אחיזה לכחות חיצוניים, אלא היא אכילה נקיה, טהורה ומרוממת, המזינה את הנשמה בדיוק כמו שהיא מזינה את הגוף.[14]
תפיסה זו משנה את כל היחס שלנו לסעודות השבת. היא קוראת לנו להתייחס לכל פרט – מהכנת האוכל ועד אכילתו, מתוך כוונה של קדושה וחיבור לאין סוף, וידיעה שאנו עוסקים בענין רוחני עצום המעורר שפע וברכה.
ונמשיך במהלך…
לשמור על האיזון
כשיוצאת השבת מסתלקים שני מיני התוספות שקיבלנו מבחינת התפילות והסעודות, ולכן תיקנו לנו שני עניינים חשובים במוצאי שבת שעל ידם ממשיכים את אותה קדושה והארה לכל ימי השבוע:
את ההארה מבחינת התפילות אנו מושכים על ידי אמירת 'וִיהִי נֹעַם' שלאחר תפילת ערבית של מוצאי שבת, ואת ההארה מבחינת הסעודות אנו ממשיכים על ידי סעודה רביעית. וכפי שכותב הבן איש חי (שם):
על פי הסוד ענין 'וִיהִי נֹעַם' שאומרים בכל מוצאי שבת הוא ענין נפלא וגדול מאוד, כי הוא כדי להמשיך תוספת קדושת שבת לכל ימי השבוע הבאה עד שבת האחרת. ועל כן מזמור זה של 'וִיהִי נֹעַם' צריך לאומרו כולו מעומד… והטעם הוא כי הכוונה עתה כדי לקבל אור החוזר מן הבינה, הנקרא 'נֹעַם ה" מסוד תוספת שבת, ולכן צריך שיהיה מעומד. ועתה צריך האדם להכין עצמו לקבל אור תוספת השבת בששת ימי החול, ובכן יהיה מכלל 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים' – שצריך האדם להתקדש בימי החול מקדושת השבת. ועל ידי אמירת 'וִיהִי נֹעַם' אנחנו ממשיכים אותו נועם של תפילות השבת לכל תפילות השבוע…
וממשיך הבן איש חי (שם – אות כו): לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת בלחם משנה, ואפילו שאינו יכול לאכול אלא רק כזית, ללוות השבת ביציאתו, וכבר כתבנו לעיל כי להמשכת תוספת קדושת שבת לימי חול מבחינת הסעודות, עושין סעודה רביעית במוצאי שבת ומכוונים בה כדי להמשיך אור קדושת שבת לכל סעודות ימי החול…
מכאן נלמד כמה השפעה אדירה ואלקית יש מכח שבת קודש. לכן אשרי מי שנזהר מאוד בתפילות השבת ובסעודות השבת, בכבוד, בעונג, בכוונה וביראת שמים טהורה, שעל ידי כך ממשיך שפע ברכה ברוחניות וגשמיות לו ולכל בני ביתו…
ונמשיך בעבודת שבת קודש…
שבת – סוד האחדות
כבר התבאר ששבת היא סוד השלום, ועתה נבאר ששבת היא גם סוד האחדות! וכמו שנאמר: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה'" (שמות לה, א-ב).
בפסוקים הללו גילה משה רבינו לעם ישראל, כך:
דעו לכם, שיש ביכולתכם להשיג את אותה אחדות נפלאה שהאירה בהר סיני,[15] בכל יום שבת! שכן בכל שבת ושבת מאיר אור האחדות, אור שיש בכחו להעלות אתכם למדרגה הנכספה של כ'איש אחד בלב אחד'! ('וַיַּקְהֵל… בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי') ולכן עליכם ביום השבת לשאוף ולזכות לכך…
ואכן, בוודאי שאיפות, רצונות וכיסופים, הם דברים נשגבים ומרוממים, ואשרי אדם המבקש להתעלות ולהתקרב אל ה'. אך בכל זאת, אי אפשר להסתפק בכך, וחייבים גם להשתדל במעשים.
וכמו כן, גם בענין הזה, של גילוי אור האחדות, צריכים להשתדל במעשים. ועתה, נצמצם את האור, וננסה להתמקד בגילוי אור האחדות בקן המשפחתי.
והנה, הגם שבכל השבת כולה מאיר אור האחדות, אך זמן הפעולה לאחדות המשפחתית הוא דוקא בזמני הסעודות!
בכל שבת סועדים שלש סעודות, והן: סעודת ליל שבת, סעודת יום שבת, וסעודה שלישית, ובזמנים הללו ישנה סייעתא דשמיא מיוחדת לזכות לאחדות משפחתית. לזכות וליצור מערכת יחסים בריאה בין כל בני הבית.
כאשר זוכים ומנהלים שולחן שבת כראוי, אפשר לחבר ולאחד את כל הלבבות, ולמשוך עליהם שפע וברכה…
אך לפני שננסה לתאר כיצד נראה שולחן שבת, נתמקד בידיעה הראשונה הנצרכת לכך, והיא זו:
עלינו לדעת, כי מערכת יחסים בריאה, יציבה ותקינה, יכולה להיווצר ולהתקיים רק על ידי יצירת שיח נעים, מכובד, בגובה העינים, מלב אל לב, בין הורים לילדיהם והיענות לצרכיהם.
ו'היענות' – פירושה הוא, ההקשבה לצרכיו של הילד, מתוך הבנה עמוקה לנפשו, ואוזן קשבת בצורה כזאת שהילד יבין ויחוש שהוריו מבינים וחשים אותו, מודעים לצרכיו, ורוצים באמת את טובתו, וכאשר זה כך אז גם אם הילד יבקש משהו ויענה ב'לא' הוא יצליח להבין שגם 'לא' זו תשובה נכונה שהרי רוצים רק את טובתו. ויצירת קשר כזה אפשר לזכות בעיקר בשבת קודש בשעה שהאור האלקי מאיר והכל שליו ורגוע, אפשר על ידי דיבורים מלב אל לב לזכות לחיבור הלבבות.
מיותר לציין שאסור בשולחן שבת להיות ביקורתיים על אף אדם ובמיוחד לא על ילדיו, כי הביקורת היא כלי נשק מסוכן ומי שלא יודע להשתמש בו יכול להחריב את ביתו.
בעוונותינו הרבים, היום רוב השיח שיש בין הורים לילדים הוא בהטלת פקודות 'תעשה כך', 'תביא דבר פלוני'… וכן ברמת הביקורת 'למה', 'כמה', הערות בלי סוף… ועד שכבר נותנים איזו מחמאה היא נגמרת במילה 'אבל'…
וישנם הורים ש'הגדילו' לעשות והם מעירים כל הזמן ובתמידיות לילדיהם! והתכונה הזו היא פתח להרבה רעות רבות ואיומות…
וכך הובא בספר ומתוק האור (חנוכה חלק א – עמוד שמב, להגה"צ הרב שלמה לווינשטיין שליט"א):
בפרשת בן סורר ומורה כתוב: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם" (דברים כא, יח), ופירושו מובן.
אולם הרבי מקלויזנבורג פירש את הפסוקים כך: 'כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן' – מזל טוב! 'סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ' – הוא ילד טוב. 'שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ'…
אך בכל זאת: 'וְיִסְּרוּ אֹתוֹ' – אף פעם אין להם מילה טובה לומר עליו, תמיד יש להם ביקורת, ותמיד הוא אינו מספיק בסדר בעיניהם.
עד מהרה מגיעה התוצאה של גישה זו: 'וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם'! שכן ילד צריך לקבל כל הזמן עידוד וטפיחות שכם, והורים שמשדרים ביקורת ללא הרף הורסים אותו בידיהם.
עלינו להסביר לילדים שוב ושוב כי אנו גאים בהם ותמיד אנו שמחים בהם וכך לבנות אותם!
ונסכם: התפקיד שלנו כהורים הוא להצליח ולהגיע לנפש ילדינו, ולהדליק להם אורות בנפש, לחזק אותם, ולהאיר להם את כל הטוב שבעולם…
התכלית היא להצליח ולהקהיל את כל עם ישראל, על ידי שנתאחד ונוריד את כל המחיצות ונחבר את כל החלקים, אבל בשביל שהאדם יוכל לחבר את הכלל, עליו לחבר את חלקיו האישיים – היינו עם בני ביתו: אשתו, ילדיו, הוריו, ורק אחר כך ניתן לו הכח מן השמים להרחיב את המעגלים ולהגדילם, עד שבסופו של דבר הוא מתפשט מגשמיותו וטומאתו, והוא זוכה ומצליח לאחד את הכלל.
וכאמור: הרוצה להצליח ולחבר את אשתו וילדיו אליו, עליו להביט עליהם בעין טובה. לכל אדם יש יתרונות ויש חסרונות, חובתנו היא למצוא את היתרון ואותו להעצים וממנו להתחיל את נקודת הקשר שילך ויתעבה…
ועתה נעבור לשולחן שבת…
מעלת השירה בשבת
ליל שבת קודש. כל לב יהודי הומה ומשתוקק לקדושת השבת. וכאשר חוזרים מבית הכנסת ומתאספים סביב השולחן המוצע במפה יפה, והערוך בכלים נאים ובסלטים משובחים, הלב מתרחב…
שלהבות נרות השבת, שהועלו על ידי עקרת הבית, מפיצים רוגע וְשַׁלְוָה, וממלאים את אויר הבית בתשוקה למשהו…
כל בני הבית עומדים סביב השולחן ומתחילים יחד לשיר 'שלום עליכם מלאכי השלום', ולאחר מכן 'אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא'…
וראש המשפחה, מנהיג הבית, באותם רגעים קדושים מתעלה במדרגתו הרוחנית, ומקבל כחות לנהל את שולחן השבת…
ראש המשפחה מקבל כחות להשפיע על ידי תפילותיו, ברכותיו, ומחשבתו הטובה, על כל אחד ואחד מבני ביתו. ואם הוא ידע לנצל את הכחות הללו, ויתחנן לה', מעומק הלב, על אשתו וילדיו הוא יוכל לפעול כל מה שירצה…
ולאחר נטילת הידים והבציעה על הפת, מתיישבים יחד כל בני המשפחה, ומטיבים את לבם במאכלי השבת הַעֲרֵבִים.
ובין מנה למנה, צריך למלאות את סעודות השבת בתוכן רוחני, בשירה, בדברי תורה, בסיפורי צדיקים, ובשיחה שקטה ונעימה בין כל בני המשפחה (בוודאי שאסור במעמד העילאי הזה לדבר לשון הרע, שטויות ופוליטיקה)…
וכאשר הסעודה מתנהלת לה כך, השולחן הזה עולה ומוקטר להקב"ה… ועליו נאמר הפסוק: "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" (יחזקאל מא, כב)…
וכאן נחדד נקודה אחת…
בזמירון 'משולחנו של אבינו' שזכינו להוציא לאור, כתבנו כך:
רבותינו הקדושים ראו בעיני הבדולח שלהם בזמירות השבת כמקור אדיר להמשכה ישירה של אלקות וקדושה נוראה ונשגבה, היישר מרום העולמות העליונים הקדושים, עד האדם התחתון היושב בארץ הלזו, ובפרט לחינוך ילדי ישראל היקרים, לאהבת ה' וליראת שמים, לאהבת התורה ולקיום מצוותיה בשמחה, ולהחדרת הקדושה והשרשתה עמוק עמוק בלבם הזך והטהור פנימה, עד היות מדות נפלאות הללו קבועות בקרבם כיתד בל תימוט לעולם.
מלבד אשר נודע, כי על ידי הזהירות היתירה בזמירות השבת, נמתקים הדינים ומושפעים רחמים וחסדים,[16] ויזכה האדם להשיג מדרגות נפלאות ונשגבות באמונה ובדביקות בה' יתברך, ואף יוכל לבוא לידי תשובה עילאה, ולתיקון הנפש מכל תחלואיה באמת.
גם בכח זמירות השבת, לשמור על הילדים היקרים מנגעי ופגעי הזמן והרחוב ה' יצילנו, ולסלול בקרבם דרכים ומסילות אל עולמה של התורה והשקידה בה, ולהחדיר בקרבם מתיקות בלי גבול בלימוד ועסק התורה, ומתיקות זו היא אשר תהיה ערובה להיותם בני תורה אמיתיים, הדבוקים בתורה הקדושה ובקיום מצוותיה בשמחה, מבלי להציץ אל נגעי ופגעי הזמן והרחוב, ה' יצילנו.
וכבר נודע, שפעם התוודה אחד מגדולי ישראל, על שמרוב שקידתו בלימוד התורה הקדושה, היה מקצר בסעודות השבת ביותר, כדי למהר לשוב אל לימודו, ועל כן ראה בשירי שבת כ'ביטול תורה', ולא נתן דעתו, לשורר זמירות השבת בשולחן שבת כראוי עם בנו יחידו, אך ביום מן הימים, הוא גילה, שבנו, יחידו, לא המשיך בדרכו אשר סלל – דרך התורה והקדושה, ופנה לרעות בשדות זרים…
לימים, ברגעים של חשבון נפש נוקב, פרצה אנחה כבידה מלבו והוא אמר לשוהה לידו: אני תולה את כל הכשלון בחינוך בני, בגלל שלא שרתי בשולחן שבת!
והמשיך ואמר: אם הייתי זוכה ומאריך בזמירות השבת בשולחן שבת כראוי, היתה מתיקות התורה חודרת בלבו של בני פנימה, וממילא הוא היה ממשיך כל ימי חייו בלימוד ועסק התורה הקדושה…
הנה בשמוע אדם הדברים האלו, הלא תסמר שערת אנוש עד היכן הדברים מגיעים, לבב מי לא יִתַּר ממקומו, נוכח דברי אותו גדול…
נסכם ונסיים: בעת זמירות שבת משתלשלת משמי רום, רוח טהרה על כל בן ובת המסובים בשולחן השבת, ומכחן הם מקבלים בנפשם עוז ותעצומות להתקדש ולעמוד כנגד כל מונע!
[1] אותו יהודי חטא חטא גדול לאלקי ישראל, שהסכים להיכנע לאותו ערל לב רשע, והיה עליו למסור נפשו על קדושת שמו יתברך!
וזה לשון הגמרא הקדושה (סנהדרין עד.): אמר רבי יוחנן משום – משמו של רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו – עמדו למנין, וגמרו – פסק הלכה, בעליית בית נתזה (שם אדם), בלוד, כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור – עבירה מסויימת, ואל תהרג – הדין הוא: שיעבור ואל יהרג, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים – שאם אומרים לו עבוד עבודה זרה או תמות ימות ולא יעבוד וכן גילוי עריות ושפיכות דמים.
וז"ל הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה הלכות א-ב): כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב), ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (שם). כיצד? כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו – יעבור ואל יהרג, שנאמר במצוות: "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (שם יח, ה), 'וָחַי בָּהֶם' ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. במה דברים אמורים? בשאר מצוות חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג – יהרג ואל יעבור.
ובענין זה סיפר הגאון רבי יועץ קים קדיש זיע"א (שיח שרפי קודש – עניינים שונים עמוד רמח, והבאנו את הסיפור בסגנונו של הגאון רבי שמעון טיקוצקי שליט"א):
מהלומות המכושים, הדי החפירה הנמרצת, הפרו את הַשַּׁלְוָה הפסטורלית ביער שבערבות פרוסיה, אותה ממלכה היסטורית שהשתרעה אי שם בין גרמניה לצרפת. שועלים ושאר חַיְתוֹ יער יצאו לפתחי מערותיהם והציצו בסקרנות, תרים אחר מקור הרעש הפתאומי, ממרומי הצמרות הביטו בעלי כנף כרסתניים בשתיקה על שלשת האנשים המתנועעים בחריצות למרגלותיהם, סוקרים אותם בעיניהם הציפוריות מכף רגל עד ראש. זה שנים רבות שאנשים כמוהם לא נראו כאן, במעבה היער הפרוסי.
שלשתם היו בעלי חזות חסידית – פולנית, ארוכי פיאות ומכובדי זקנים, ציציותיהם הצמריריות מופשלות אחר גבם, פניהם שטופות עצב ותוגה, ופלגי זיעה נטפו ממצחם ישירות אל ערימת העפר התיחוח ההולכת ומתגבהת, יחד עם עוד תחיבת מעדר ושליפתו בכחות משותפים. מי הם, מה מעשיהם כאן?
שלשה שבועות בלבד קודם… בעיר מאקאווא שבפולין נצפה מחזה מרגש, החוזר על עצמו אחת לתקופה. ארבעה משפחות יהודיות יצאו לפתחי בתיהן, אמהות וילדים צעירים, מלוות בעינים לחות את ראש משפחתם האהוב היוצא לדרך ארוכה, שתחילתה כאן בעיירה היהודית וסופה מי ישורנו. חיים, מנדל, קלמן וזליג, הם ארבעה סוחרים יהודים, 'אחים למסע' משכבר הימים. אחת לשנה, לפעמים פעמיים, הם יוצאים יחד לנסיעה ארוכה ברחבי אירופה ומחוצה לה, מגיעים לעיירות שכוחות, שרק יחידים, בעלי נסיון שכמותם, יודעים על ה'מציאות' שניתן למצוא בהן בזיל הזול, עיירות צרפתיות, כפרים פרוסיים, ירידים רוסיים. בתום שבועות ארוכים של נסיעה הם שבים הביתה, למאקאווא, עם עגלות מלאות סחורה אותה הם מוכרים במחירים כפולים ומכופלים, כך הם מתפרנסים מזה שנים רבות בכבוד.
הנסיעה האחרונה החלה בדיוק כמו כל הנסיעות. איש לא הבחין בשיעוליו הקלים של זליג, המבוגר שבחבורה. כשהללו הלכו ונתגברו במהלך הדרך, נעשו צפצפניים ונבחניים יותר, הוא מיהר להרגיע את חבריו. 'אל תדאגו, זה רק שיעול חולף' אמר ונפנף בידו האחת, כשהוא מחפה בידו השניה על פיו, חונק את השיעול הבא. השיעול לא חלף, נעשה רק גרוע יותר. אותת כי משהו חמור מתחולל בריאותיו של זליג. ומרגע שקלטו זאת שלשת שותפיו הטובים נשתנו התוכניות בִּן רגע, ענייני המסחר הבוערים נדחקו הצידה, כל מעייניהם של שלשת הסוחרים נתונים היו לשלומו של שותפם, זליג.
מתקפת השיעולים האחרונה תפסה אותם בעיירה רחוקה ונידחת בפרוסיה, עיירה בה לא מתגורר אף לא יהודי אחד לרפואה, לבית האכסניא הוזעק רופא מקומי, הלה בדק והסכית לנשימותיו של זליג, וכעבור רגעים ספורים הרים פנים אפורות ובישר לידידיו חד משמעית: 'לחבר שלכם יש דלקת ריאות'… דלקת ריאות באותן שנים, בטרם גזרו משמים על גילויה של האנטיביוטיקה לבני התמותה, נחשבה למחלה קטלנית ל"ע שהפילה חללים לרוב. שלשת הסוחרים לא משו ממטתו של ידידם, השתדלו להנעים את דקותיו האחרונות בעלמא הדין, כשהוא רחוק מבני משפחתו האהובה שאינה יודעת דבר. לא עברו ימים רבים וזליג החולה עצם עיניו ונאסף אל עמיו.
בני החבורה החלו לתור אחר חלקת קבר, להביאו לקבר ישראל. הם ידעו שבעיר בה הם מצויים אין בית קברות יהודי, העמיסו את הנפטר בזהירות על מרכבתם ויצאו אל העיר הקרובה בתקוה ששם יִמָּצֵא יהודי. אחרי שעות של נסיעה, בשמש ובתנאים לא פשוטים, נראו צריחיה ובתיה הציוריים של העיר הפרוסית הקרובה, הם שוטטו קלות ברחבי העיירה, תרים אחר סממן יהודי כל שהוא, בית כנסת, מזוזה, פנים יהודיות, אך אפס. גם העיר הזו ריקה מיהודים. בלית ברירה הם עולים שוב אל הכרכרה, מצליפים בסוסים ויוצאים אל העיר הבאה. המתח בכרכרה הולך וגובר. השעון אינו נח לרגע, מאז הפטירה חלפה כמעט יממה, כבוד המת דוחק בהם להביאו לקבורה בהקדם האפשרי, אך הם מחוייבים להביאו לקבר ישראל.
אחרי שעה ארוכה של נסיעה בין עצים ושבילי עד, מתגלה לעיניהם פונדק דרכים שניטע באמצע הדרך. בני החבורה עוצרים, לשתות משהו, לנוח קימעא, להאכיל את הסוסים. בעל הפונדק, הגוי, מכרכר סביבם, מטה אוזן לדיבוריהם ואיך שהוא הוא מבין שיש עמם נפטר והם מחפשים להביאו לקבורה בבית עלמין יהודי. 'אני יודע על בית קברות יהודי המצוי כאן באיזור' הוא נהנה להכריז באזניהם בקול מלא חשיבות. 'מה אתה אומר, היכן הוא?' הזדעקו שלשת הסוחרים. 'לא הרחק מכאן' לחש הפונדקאי כצופן סוד, 'כמה עשרות מטרים מכאן, כשהשביל מתפצל לשנים, עליכם לפנות שמאלה, לנסוע בין העצים כמה דקות ואז תמצאו את השטח'.
בני החבורה נדהמים לשמע אזניהם, לא מבינים בדיוק כיצד הגיע בית קברות יהודי ללב היער, אך ממהרים להודות לו מקרב לב, שבים אל הכרכרה ויוצאים לדרך מצויידים בכלי חפירה ששאלו מהפונדקאי. אחרי דקות בודדות של נסיעה, לפי ההוראות, הם הבחינו בנהר של מצבות אפרפרות משתרע בין העצים. הם ירדו מהכרכרה, התקרבו בלב פועם אל המצבות ואלו לא הותירו להם ספק, שרידים של אותיות ושמות יהודיים עתיקים מובהקים נחרטו עליהם, רובם נמחקו והיטשטשו עם השנים. 'לא יאומן' לחשו לעצמם, צובטים עצמם לוודא שאינם חולמים. 'כנראה היתה כאן פעם, לפני שנות דור, קהילה יהודית' הביע מישהו את מחשבותיו.
כעבור רגע התעשתו, שלפו את המכושים והחלו לחפור במרץ. בעינים דומעות הם הניחו את זליג ידידם בבור האדמה, כיסו אותו כנהוג ברגבי עפר. העמידו שלט זעיר עם שמו ושם אביו, נשאו כמה דברי פרידה נרגשים באזני הנפטר שלמרבה הצער, כנראה לא יזכה שאיש מבני משפחתו להשתטח על קברו, בגלל הקושי למצוא את בית הקברות הנידח הזה.
הם אספו כבר את הכלים, התכוונו לעלות על הכרכרה כשלפתע התחוללה רוח סערה אדירה, העצים החלו להתנועע בחוזקה וברעש אדיר, נדמה היה שבעוד רגע יעקרו כל המצבות ממקומן. 'קחו את המת שלכם מכאן' נשמע קול אדיר מתוך עין הסערה, 'הוא אינו ראוי לשכון אצלנו'… חיים מנדל וקלמן הסתובבו בבעתה לאחוריהם, הביטו לעבר הקבר הטרי ומבטיהם קפאו, הקבר שהם עצמם אטמו לפני רגע – פתוח לרווחה, ידידם המנוח מוטל על האדמה מחוץ לקבר, כאילו יד נעלמה שלפה אותו מתוכו….
פחד אימים אחז בהם, משהו שלא מעלמא הדין התרחש כאן, האינסטינקט הראשוני המשותף לכולם היה לזנק על הכרכרה, להצליף בסוסים ולנוס על נפשם. אך לא היתה להם ברירה כזו. בפיק ברכים שבו שלשתם לאחור, נשאו את הנפטר לפינה אחרת בבית הקברות, החלו לחפור מחדש והניחו את הנפטר במקום, בתקוה שהפעם יסכימו השכנים 'לקלוט' לצידם את הנפטר החדש, אלא שלא. לא חלפו רגעים ספורים ורוח הזעף מתחדשת, 'קחוהו מכאן, איננו מוכנים שהוא ישכון עמנו' נשמעה הצווחה מרעידת הנשמות מתוככי האדמה.
בידים מרתתות נטלו השותפים בפעם השלישית את ידידם, הפעם הרחיקו נדוד עד לגדר בית הקברות, חפרו בור למרגלות הגדר והניחו בו את הנפטר, כששפתותיהם מרחשות מחילה מהנפטרים האלמוניים הטמונים כאן 'אנא מכם, רחמו על נשמתו של ידידנו, זליג, קבלו אותו אף שאינו ראוי לשכון לצדכם'. כשסיימו את מלאכת הקבורה כבר נטתה השמש לשקוע, היקום הלך והחשיך. בדקות האחרונות של האור הספיקו לחזור אל הפונדק ממנו יצאו, שם התפללו ושכבו לישון מותשים והמומים ממאורעות היום.
אישון ליל.
שלשת השותפים נמים את שנתם בפונדק, לפתע מתגלה מחזה נורא לעיניהם. שלשתם חולמים את אותו חלום. בחלומם רואים הם את בית הקברות בו ביקרו לפני שעות ספורות, הם צועדים ומגיעים עד לגדר האבנים המקיפה אותו ושם, לחרדתם, הם רואים את זליג מושלך שוב מחוץ לקברו, על פני האדמה, בבושת פנים, מצידה השני של גדר בית העלמין. עם בוקר השכימו בני החבורה, הביטו איש בפני אחיו, אף אחד לא ההין לספר לחבריו על חלומו, כסבור היה שרק הוא חלם זאת, ולמה לו להטריח את חבריו בדברי חלומות הנובעים, מן הסתם, מהרהורי לבו. אחרי תפילת שחרית וטעימה קלה עלו שלשתם אל הכרכרה.
הכרכרה אך יצאה מה'חניון' בקדמת הפונדק אך לפתע נעצרה על עומדה, מסרבת להתקדם. הסוסים צנפו בבהלה, מיאנו להתקדם… שלשת השותפים קמים ממקומותיהם, להבין מה קרה כאן, והנה הם רואים את דמותו של זליג עליו השלום עומדת פרושת ידים באמצע הדרך, חוסמת את המעבר בפני הכרכרה והסוסים… 'לא אתן לכם להתקדם בדרככם עד שתשובו לבית הקברות, ותקברו אותי כדת וכדין' אמר להם.
'האמת שאני חלמתי הלילה' פתח חיים בהיסוס את פיו, 'וגם אני חלמתי' השלים את המשפט מנדל, ומיד אחריו קלמן. רק עתה גילו שלשתם שהחלום הלילי היה משותף לכולם. על אתר סובבו את הסוסים ויצאו בחזרה לבית הקברות, בהגיעם לשם מצאו את זליג מצידה השני של הגדר, מחוץ לבית הקברות, בדיוק כמו בחלום. הפעם הם כבר למדו היטב את הלקח, כרו לו קבר חדש מחוץ לבית הקברות, טמנו אותו כשהם מבקשים את סליחתו על המקום בו הם נאלצים לקוברו מחוץ לגדר. הפעם לא התחוללה רוח סערה, השקט הוסיף להישמר, והם סוף סוף יכולים היו להמשיך בדרכם.
את הסיפור הזה סיפר הרבי הקדוש ר' חנוך העניך הכהן זי"ע מאלכסנדר, שהוסיף וגילה לשומעיו: אותו בית קברות היה קבר אחים של יהודים קדושים שנשחטו ונהרגו על קידוש ה' (כפי הנראה במסעות הצלב, או בדורות קדמוניים יותר) היו אלו יהודים שברגעי חייהם האחרונים הועמדה בפניהם האפשרות להשתמד, לכפור בה' ובתורתו ולהשאר בחיים, או למות על קידוש ה', והם בחרו בגבורת נפש באפשרות האחרונה. קדושים אלו מיד עם פטירתם זכו לנסוק ולהגיע ישירות לגן עדן, להגיע להיכלות גבוהים אשר עין לא ראתה, ולפיכך לא יכולים היו לסבול שיבוא במחיצתם אדם רגיל, מן השורה, שלפניו עוד תהליך ארוך של עמידה למשפט על כל מעשיו בעולם הזה, ואולי חלילה לספוג עונשין.
'ועד היכן מגיעה קדושת המקום' הוסיף הרבי ר' העניך זי"ע, 'עד שמורי ורבי, הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע, כשהיה נוסע בימי חורפו לפרוסיה, לצורך מסחרו, היה מעקם את דרכו ומאריכה בשמונה פרסאות, כדי לזכות ולפקוד את בית החיים הזה, אשר קידשו שם שמים בחייהם ובמותם, הי"ד'.
זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל.
[2] בין הדגים לזמירות (חלק א – עמוד 213) לגאון הרב זלמן רודרמן שליט"א.
[3] תניא (ליקוטי אמרים – פרק ב).
[4] ליקוטי אמרים – תניא עם פירוש חסידות מבוארת (חלק א – עמוד צג).
[5] כך ביאר הגאון רבי משה וואלפסון (ליקוטי אורות – סוף עמוד קלג).
[6] ילקוט שמעוני (פרשת יתרו – רמז רצב).
[7] כתב הגה"ק הרב חיים הכהן, 'החלבן' זיע"א (טללי חיים – ויחד לבבנו, עמוד רעז), וז"ל:
"רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי" (שמואל־ב כג, ב). דוד המלך מלמד שרוח ה' באה בסגולת הדיבור, ושפעו מתעצם בלשון הקודש, בעצם הדיבור בדיבורי תורה וקדושה.
הדיבור בקדושה הוא מבוא אל עולם פנימי ממנו, שהוא עולם הדממה ומרחב חיי הנשמה, בסוד המחשבה העליונה. אותיות התורה הן כגחלי אש, שבדיבור בהן נושף ומלבה את האור, וכסולם מוצב ארצה מלהיטים את זוהר הנשמה ומרוממים את האדם להיכלות עליונים.
בתיקוני הזוהר משולות אותיות התורה לסוסי אש, להורות על תנועתן העצומה, להזהיר ולהלהיט את להט הקודש הנשמתי, ולרומם את האדם לעילא לעילא.
וביחוד ישנה סגולה מיוחדת לדבר בשמחה ובחשק את כל כ"ד הספרים (ספרי התנ"ך), ספרי הקודש שנכתבו בנבואה ורוח הקודש, שהם כְּכַד לשאוב ממנו ממעיינות הישועה שפעת רוח של קדושה והתעוררות נשמתית של טהרה ואורה עליונה. כי מעיין הנבואה ושפע רוח הקודש שמהם נאמרו ספרים אלו חקוקים בהם בעצמותם, באותיות, בתיבות, בטעמים ובפסוקים, וסגולתם עצומה, להמשיך על האדם משפע נבואת הנביאים ועוצם בעלי רוח הקודש העליונים.
עצם השינון, בניגון ובשמחת לב, מספרי הקודש הללו, במהירות ובחיוּת, ברהיטות הלשון ובחשק הלב, ממשיך על האדם את סגולת הקודש החקוקה בספרים אלו, ונשמתו מתלהטת בלהט השרשים שמהם נמשכה הנבואה והקדושה בספרים אלו.
וכל מי שהגיע לטהרת נפשו במדה ראויה ונכבדה, עד שחש את צמאון נפשו בממשות, יודע היטב את הזדקקותו העמוקה לספרי קודש אלו, להגות בהם ולקרוא בהם דבר יום ביומו, כי אין הנשמה מוצאת מנוח ומרגוע אלא בדיבור בדברי הקדושה העליונה, הספוגה בספרים אלו.
כשהנשמה מלאה צמאון וערגה, לעתים אין צמאון זה מתייחד במרומי המחשבה הדוממת, אלא מבקש את ניב ההתבטאות, והתביעה לתנועת השפתים, לדבר בדברי תורה, וביחוד בספרי התורה והנבואה, הולכת ונעשית עמוקה מאוד בתוך רוחו של האדם.
אז יהיה לו למזון ומחיה, למי נחל עדנים, כל אותם ספרים קדושים, וידבר בהם בקריאה ובנעימה, אף בלא הבנה, אלא בריהטא, פסוק אחר פסוק, פרק אחר פרק, ויטעם טעם גן עדן הקדושה, שביבי אורה מניב הנבואה.
כשבא האדם לחוש טהרת נשמתו, וצמאונה האדיר לאלקות הולך ומתגלה בו, לפעמים יחוש את געגועיה אל אור הנבואה, לשמוע שיח דודה וקדושת הבל פיו הממלא את כל העולם כולו בְּשָׂמִים, ונפשה יוצאה בדברו. על כן תיגש אל הנבואות משנים קדמוניות, ספרי הקודש, ותחוש בהם נטף מאור חיי הנבואה…
כל האמור הוא בכ"ד ספרי התנ"ך, אך במיוחד בספר התהלים!
אם היה העולם יודע את מתיקות ספר התהלים, ועוצם השתפכות הנפש וערגת הנשמה אל דודה, לא היו מפסיקות הבריות לאחוז בו, בכל יום, בכל שעה, ולזמר זמירותיו של נעים זמירות ישראל, רוח אפינו, ידיד ה', דוד מלכנו, אשר אותו אנו מבקשים.
ספר התהלים הוא שיחת הדודים, הנשמה ובוראה, המתייחדים באהבה עזה, וכל אשר על לבה שחה הנשמה לבוראה. רוח הקודש, ושפע נהרות הדביקות העליונה מפכים בנשמה בשעה שפיו של האדם נע ומדבר פסוקים אלו, בשטף ובמהירות, אף בלא מחשבה ועיון, כי אם בהתבטלות וערגה, ובדביקות עליונה.
לפעמים מתגבר הצמאון הרוחני מאוד, והאור מתרבה בעמקי הנשמה, עד שנעשה הכרח לבטא ולחשוף חייה בדיבור הפה, בבחינת: 'רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי'. אז יהיה ספר קדוש זה למעיין חיים, להרוות את הצמאון, ולהחיות את הנפש מנחלי עדנים היוצאים מבית ה'. ולפעמים הַיְּבֵשׁוּת רבה, תחושת ההתעבות וההתגשמות אוחזת באדם, וחש הוא רחוק מאור הקודש הנשמתי. אז יבואו פרקי התהלים לזכך את הנפש, ולפתוח את האדם אל חיי נשמתו… עיי"ש עוד באורך.
[8] תניא (ליקוטי אמרים – פרק מו).
[9] ובענין זה נספר ('להב אש' – עמוד קנג, לגאון רבי אפרים מאיר גד זיכלינסקי הי"ד):
בפתח ביתו של הגה"ק רבי שמואל אבא מזיכלין עמד יהודי תלמיד חכם וביקש להיכנס. כשנכנס פרץ בבכי מר, וסיפר:
תפילת ערבית של שבת קודש הסתיימה ואני חזרתי לביתי, אחזתי בידי את כוס הקידוש ולפתע חשתי מסך שחור היורד עלי, בחוסר אונים ישבתי על הכסא…
כשהתעוררתי השמש עמדה כבר ברקיע השמים, ואני רצתי לתפוס את המנין האחרון של תפילת שחרית…
כשחזרתי, סיפרו לי משפחתי על האימה והחרדה שעברה עליהם, ואת מאמציהם להקיץ אותי… אך ללא הועיל.
השבוע שאחריו עבר עלי כרגיל, והנה הגיע ליל שבת ושוב חזר המאורע על עצמו, בעודי אוחז בכוס הקידוש נעצמו שמורות עיני… ושוב פקחתי אותם רק בבוקר…
וכך חלפו עלי כבר חמישים ושתים שבתות!
רבי שמואל אבא מזיכלין נעץ בו את מבטו, ואמר: אין בידי לעזור לך! אתה חיללת שבת, ובכך פתחת חזית נגד השבת! והשבת עצמה נלחמת נגדך שלא תקבל את אורה וקדושתה הנוראה!
כששמע זאת התלמיד חכם התפלא ואמר: רבי, אתם בטוחים?! אני חיללתי שבת?! אני?! שכל הלכות שבת שגורים על לשוני עד לפרטיהם הקטנים…
רבי שמואל אבא הביט בו ולא אמר דבר…
חזר התלמיד חכם לביתו אסף את משפחתו וסיפר להם על פגישתו עם רבי שמואל אבא, וסיים את סיפורו ואמר: היום כל אחד פותח חצר…
אחד מבניו שישב שם הזדעזע, ואמר: סליחה אבא, אבל אסור לבזות תלמידי חכמים, ודבריו של רבי שמואל אבא נאמרו ברוח הקודש, ואם תרשה לי אספר. והבן פתח וסיפר:
אתה זוכר כי לפני יותר משנה באחת משבתות הקיץ הגיעו אלינו אורחים ומחוסר מקום אני ישנתי בסלון החשוך.
בעודי מתהפך על משכבי הבחנתי בך אבי היקר שקמת ממטתך, הדלקת נר, הלכת לחבית ושתית מים ואחר כך כיבית את הנר וחזרת לישון!
כשקמת בבוקר ראיתי שאתה לא זוכר כלום, והתביישתי לספר לך מה שקרה.
ובטח לחילול שבת זה – סיים הבן את דבריו – התכוין הצדיק רבי שמואל אבא.
האבא שמע זאת ומיד עלה למרכבה וחזר לביתו של רבי שמואל אבא…
אני לא זוכר מאומה מאותו מאורע, אך כך סיפר בני.
ורבי שמואל אבא הנהן בראשו ואמר: אכן זה החטא שגרם לך את כל הצרה הזאת! ואפילו שחטאת אותו בלי דעת, ועד עכשיו הוא נעלם ממך, אף על פי כן, השבת נעלבה ממך!
אורה של השבת מאיר בכל העולמות, וקדושתה מתפשטת בכל המציאות, וככל שגדלה מעלתו של האיש – השבת מורגשת אצלו יותר.
ואיך יהודי כמוך הצליח – בשבת קודש – להזיז את הידים, לקחת נר ולהדליק אותו?!
לאן נעלמה הקדושה הנשגבה של שבת קודש השורה בתוך האברים?! אלא שוודאי זלזלת – בלבך – בקדושת השבת, והסחת הדעת מקדושת השבת גרמה לך זאת!
ומכיון שהסחת דעתך מקדושת השבת – השבת לא רוצה את הקידוש שלך!
רבי קדוש – פרץ האיש בבכי – כיצד אוכל לתקן זאת?!
על ידי מסירות נפש – נשמעה התשובה…
אותו תלמיד חכם עסק לפרנסתו בניהול טחנת קמח ששכר מאת הגרף של העיר.
והנה לא חלף זמן ארוך מאותו מאורע, והוא נקרא אל הגרף. הוא נכנס והתיישב, והגרף פנה ואמר:
מנהל החשבונות שלי אמר שאפשר להגדיל באופן משמעותי את רִוְחֵי הטחנה אם היא תעבוד שבעה ימים בשבוע, ולכן מעתה אני דורש שהטחנה תעבוד גם בשבת!
אני נותן לך חדשיים להחליט מה אתה עושה!
החדשיים הסתיימו והיהודי הודיע לגרף על התפטרותו. וכך ללא פיצויים וללא מענק אבטלה, מצא היהודי את עצמו בביתו, ללא פרוטה אחת שחוקה…
ליל שבת הגיע, על השולחן מונחים – מחמת העוני – חלות בלבד, ללא סלטים, ללא בשר ודגים…
היהודי אוחז בידו את כוס הקידוש, ונרדם עד הבוקר!
בלב נשבר קם ביום ראשון וצעד ברגל לביתו של רבי שמואל אבא.
רבי, העיפו אותי מהטחנה, נשארתי ללא פרוטה, ועדיין לא התרפאתי!
השבת התחילה כבר להתפייס – נשמעה התשובה – עוד כמה שבתות ותיוושע בגשמיות וברוחניות.
הגרף מצא מנהל אחר, ומאז, כל שבוע נחת אסון על הגרף…
סוף סוף, אחרי חדשיים, הבין הגרף את הסיבה, ומיד קרא ליהודי וביקש סליחתו ואמר: הטחנה תהיה סגורה ביום שבת, רק תחזור לעבודה ותתפלל עלי שיפסיקו הצרות…
ליל שבת קודש הגיע, היהודי אחז בכוס הקידוש ומפיו יצא הקידוש בקול ערב וצלול כימי קדם…
[10] ואומר הזוהר הקדוש שכדי שהלב של האדם יוכל לשמש כדירה לקדושת השבת והיא תסכים לשרות בתוכו על האדם להשתדל לפנות מלבו במיוחד שתי מדות רעות: מדת העצבות הבאה מהטחול, ומדת הכעס הבאה מהמרה, כיון שלפי סודם של דברים שתי המדות הרעות הללו חשובות ממש כחילול השבת וגורמות לקדושת השבת להסתלק מהאדם.
[11] כתב הגאון הרב חיים דוד רוזניס שליט"א (למעלה מן השמש, חלק כ – עמוד 24), וז"ל:
התדעי, אשה יהודיה, את מובנם ומשמעותם של הנרות, אשר את מדליקה מדי ערב שבת בהתלהבות כה עילאית? התביני את שפתם של נרות שבת הנדלקים על ידך? התשמעי את קולם הטמיר, הממלא את ביתך צלילים נשמתיים כה ענוגים וַעֲרֵבִים?
ערב שבת בין הערבים. כבר נשמעים צעדיה של שבת המלכה. ביתך כבר לבש את החן המיוחד של שבת. עטה את לבוש השבת שלו – המפה הצחורה והמבהיקה – עליו כבר ערוכות החלות השחומות והריחניות, ולצידן הפמוטים המבריקים ניצבים מוכנים לקבל את פני האורח החביב – השבת…
מסביב שוררת דממת קודש, ספוגה רטט נשמה. לאזני רוחך מגיעים צלילים כה נעימים המציפים את כולך והופכים לערגה צובטת לב…
והנה מרגישה את כיצד מלאך השלום והאהבה פרש כנפיו על ביתך, בהן הביא מנוחה ונחמה, ברכה ונועם, שמחה ואהבה. וכל אלה מוצאים הד בלבבך הנפעם מגיל. באותו רגע מרומם ונעלה, הפך ביתך פתאום לכעין בית מקדש: שולחנך – מזבח, ונרות השבת – המנורה הקדושה.
ומי הוא הכהן הגדול במקדש מעט זה? בידי מי נמסרה השליחות הקדושה להעלות את הנרות במנורה? רגש נעלה אופף אותך, כאשר הינך רואה את עצמך כמלכת ארמון השבת המפואר שלך, ככהן הגדול של מקדשך המעט.
איזו התרוממות נפש מופלאה!…
[12] ונכתוב את הדברים בסגנון נוסף:
על כל אדם מוטל לשבת עם ילדיו היקרים ולהכין אותם נפשית, שיהו ראויים לקבל את אור קדושת השבת. וזה על ידי שלשה עניינים:
לתת להם משהו לאכול שלא יכנסו לשבת כשהם רעבים. כי אדם שהוא רעב הוא חסר ישוב הדעת וקשה לו לרסן את עצמו. ואמר אבא מארי עט"ר שנכון הדבר במיוחד אצל תינוקות וזקנים שאצלם תחושת הרעב בלתי נסבלת.
לשבת אתם כמה דקות, להעניק להם חום ואהבה, לנהל אתם שיחה נעימה וכך להרחיב להם את כחות הנפש.
ואם צריך, להשכיב אותם לישון שהרי כמו שהאוכל הוא מזון הגוף כך השינה היא מזון הנפש. ופעמים שהשינה יותר חשובה מהאוכל, כי לפעמים ילד לא רוצה לאכול כי הוא עייף וצריך לתת לו לישון שזה יותר חשוב מהאכילה.
[13] וזה לשון הגה"ק רבי חיים פאלאג'י זיע"א בספרו ברכת מועדיך לחיים (חלק ב, דרוש טז לשבת הגדול – דף עז ע"ב):
בזוהר הקדוש סדר יתרו (דף פח ע"א) אמרו כי יום השבת נותן שפע וברכה לכל ששה ימי השבוע, וכתבו המקובלים ז"ל כי סדר הברכה הוא, כי מאכילת סעודה ראשונה – ליל שבת מתברכים ב' ימי השבוע – יום ראשון ויום שני, ומסעודה שניה – שחרית מתברכים יום שלישי ויום רביעי, ומסעודה שלישית מתברכים יום חמישי ויום הששי, עיי"ש.
[14] וזה לשון האר"י ז"ל (מחברת הקודש – שער השבת, דף לד עמודה ב): ודע, כי כל מה שאדם אוכל בשבוע, הרוב הולך לחיצונים ואין בו רוחניות, כי אם בחלק הכרחי למזון הנפש שלא תתפרד, וכל המוסיף מזה, מוסיף כח ליצר הרע. ומה שאוכל בשבת הוא הכל רוחני, אף על פי שאוכל יותר מן הצורך נבלע באבריו.
וכן כך כתב בסידור האר"י לרבי שבתי (כוונת סעודת ליל שבת – ד"ה כוונת אכילה), וז"ל: כל המאכל אשר אוכל בשבת אף שהוא יותר מהצורך אינו הולך לחיצונים כמו בחול אלא כולו נבלע באבריו.
וכתב בליקוטי מוהר"ן (קמא – תורה נז אות ה), וז"ל: אכילת ימי החול, נהנה ממנה גם כן הסטרא אחרא, אבל מאכילת שבת, אין חלק לסטרא אחרא כלל וכלל… כי אכילת שבת, נעשה קדושה ואלקות גמור, בלא תערובת סיגים כלל…
[15] כתב בספר אבותינו בשערי ירושלים (עמוד 721) בשם הגה"ק רבי יעקב יהודה לייב זיע"א, וז"ל:
השבת למעלה מן הזמן, למעלה מן המקום ולמעלה מכל פגעי המקום והזמן. ואם אדם זוכה ומקבל עליו כראוי את קדושת השבת, הוא טועם טעם של בראשית, טעם של קודם החטא, קודם הטומאה, קודם החולין, קודם גלות וקודם כל הפורענויות – כאילו עכשיו נצבר עפרו ונעשה אדם והושם בגן עדן…
[16] כך כתב בסידורו של שבת (שורש שלישי, ענף ב – עלה ג), וז"ל: 'אזמר בשבחין' – לשון: 'זְמִיר (זימור) עָרִיצִים', על ידי השבחים של שבת כל הדינים בטלים ונמתקים…
ובסידור בית יעקב ליעב"ץ (זמירות ליל שבת – הערה א) כתב: 'האומרם מביא טובה לעולם, וה' דבק בו ומקשיב לקולו ומתרצה, ומקיים העולם שלא יחרב'…
