תכלית הנסיון הולדת דעת
תנורו של עכנאי
על מדרגות ההיכל עמד הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי זיע"א, וסיפר את הסיפור המפורסם, הנקרא, 'תנורו של עכנאי'.[1] וזה הוא הסיפור (בבא מציעא נט:):
בתקופת התנאים היה נפוץ השימוש בתנורי חרס, והמציאות הזו הולידה כמה וכמה דיונים הלכתיים שנוצרו בעקבות כך.
אחד הדיונים שנוצרו, היה הדיון בתנור שנטמא,[2] וכדי לטהרו מטומאתו חתכוֹ חוליות חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, האם הוא חוזר ומקבל טומאה או לא? דעת רבי אליעזר שאינו מקבל יותר טומאה, ודעת חכמים שמקבל טומאה.[3]
והנה באחד הימים נכנס יהודי לבית המדרש שבו שהו באותה עת חכמי ישראל, ושאל שאלה:
יש לי בבית תנור כזה (שנתנוּ חול בין חוליא לחוליא) והוא נטמא, ואחר כך אפיתי בתוכו. מה הדין של האוכל, טהור או טמא?
דיון הלכתי סוער התחיל להיפתח בבית המדרש, רבי אליעזר אחז בכל תוקף בשיטתו, שהתנור טהור וממילא האוכל טהור. ומנגד עמדו שאר החכמים על דעתם, שהתנור טמא וממילא האוכל טמא.
רבי אליעזר עמד במקומו והחל להרצות מערכות סבוכות, בכח פלפולו העצום לקח הרי הרים וטחנם זה בזה, כדי להוכיח את שיטתו –
באותו יום הביא רבי אליעזר כל התשובות שבעולם!
וחכמי ישראל לא קיבלו ממנו!
אמר רבי אליעזר לחכמים: אם הלכה כמותי, עץ החרוב העומד ליד בית המדרש יוכיח!… איך שגמר את דבריו, נעקר עץ החרוב ממקומו ועף למרחק של 400 אמה!
אמרו לו: 'אין מביאין ראיה מן החרוב!'
אמר להם: אם הלכה כמותי, אמת המים הזורמת ליד בית המדרש תוכיח!… החלו המים חוזרים לאחוריהם [היינו מן הנמוך זרמו אל הגבוה].
אמרו לו: 'אין מביאין ראיה מאמת המים!'
חזר ואמר להם: 'אם הלכה כמותי, כותלי בית המדרש יוכיחו!'… הטו כותלי בית המדרש ליפול, גער בהם רבי יהושע, אמר להם: 'אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם?!'
לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטין ועומדין.[4]
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו!
יצתה בת קול ואמרה: 'מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!'
עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לֹא בַשָּׁמַֽיִם הִוא" (דברים ל, יב)!
מאי 'לא בשמים היא'? – שמאז שניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול! שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אַֽחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג, ב)! –
ומכיון שכולנו חולקים על רבי אליעזר, אין הלכה כמותו, וגם אין הלכה כבת קול!…
הדיון ההלכתי הסתיים, וחכמי ישראל פנו לאותו אדם ששאל את השאלה וביקשו ממנו: לך תביא את האוכל שהכנת בתנור הזה. היהודי הביא, וחכמי ישראל שרפו אותו בפניו של רבי אליעזר (מכיון שהאוכל הזה היה 'טהרות' וטהרות שנטמאו דינם בשריפה)…
ממשיכה הגמרא ומספרת:
כאשר פגש רבי נתן את אליהו הנביא, שאל אותו: 'מה עשה הקב"ה באותה שעה (שסירב רבי יהושע לשמוע לבת קול)?'
אמר ליה: קא חייך ואמר, נצחוני בני נצחוני בני!…
ומאותה עת כונה התנור הזה 'תנורו של עכנאי' – דרכו של הנחש ('עכנאי') לנוח כשגופו מעוגל וזנבו בתוך פיו, כך סובבו חכמי ישראל את רבי אליעזר בתשובות מכל צד!…
כח ועוז בלתי נתפסים…
המשיך רבי ברוך מרדכי אזרחי זיע"א ואמר, וזה לשונו:
כל אימת שאנו מוצאים עצמנו עומדים מול הכבשן הלוהט הזה, המוסק בגחלי רתמיהם של ענקי חכמינו זכרונם לברכה, אנו עומדים נאלמים דום, משתאים באין יכולת להוציא הגה –
חשים כאפרוחים שלא נפקחו עיניהם. ריסי עינינו מוגפים אל מול האור הבוקע מהם.
איזו עוצמה שלטונית של רבי אליעזר, על שמים וארץ, ים ומלואו, מים ואש, צומח ודומם. הכל הכל, נתון הוא לשלטונו, כפוף לאמיתותו.
מעולם תמהתי – אם מותר:
וכי אמנם יודע הוא ה'חרוב'? או כלום יודעת היא 'אמת המים'? או היתכן כי כותלי בית המדרש, הבנה להם והעמקה, בהררים התלויים בשערותיהם של רבי אליעזר ורבי יהושע?
התירוץ הוא:
אמנם כן. וזה פלאי פלאים ונורא נוראות!
כל הבריאה כולה, כל מהלכה, כל זרימתה הטבעית כפי שבראה הבורא עולם –
הכל הכל, חצוב הוא מ'אמיתותה של תורה' (מגילה טז:)
בהקים הקדוש ברוך הוא את היקום מתוך התוהו ובוהו ששלט על פני היקום, ביסד השם ארץ ושמים, ימים וכל אשר בהם –
השתית אותם הבורא על אמיתותה של תורה! כך ממש! ואמיתותה של תורה, היא היא מהותה השרשית של הבריאה כולה.
על פיה של אמת זאת, ברא הקב"ה את הבריאה כולה, עד אחרון הפריטים המרכיבים את ריבואות ריבואות חלקיה.
והאמת אחת היא – 'אמיתה של תורה'
כל תזוזה הימנה, פוגעת קשות באמת כולה.
והבריאה כולה, נעה, זעה, לאמיתה!
בִּין תבין בן אדם!
כשרבי אליעזר קורא לה לבריאה ל'הוכיח', ההוכחה היא מכך, שאף הלכה זאת שרבי אליעזר ורבי יהושע מתלבטים ומתחבטים בה, משובצת ביסודות חצובתה של הבריאה כולה.
ואמנם בא האישור על כך.
הבריאה כולה, החלה לרקוד לצלילי אמיתה של תורה היוצאת מפיו של רבי אליעזר.
ורבי יהושע בשלו!
היתכן?! הלא כל הבריאה כולה, מוכיחה את אמיתתו של רבי אליעזר! ואם כן מדוע סירב רבי יהושע לחזור בו?
אם ישנה הוכחה מהבריאה לרבי אליעזר, מדוע 'אין מביאין ראיה מן החרוב או מן אמת המים?'
ויותר מזה: בסופו של דבר נפסקה ההלכה כרבי יהושע! ומה עם כל ההוכחות שהוכיח רבי אליעזר?!
אלא שהביאור הוא כך:
הוכחה מהבריאה יש, אך לא ראיה!
הבריאה עצמה חדורה היא ומושרשת ב'אמיתה של תורה'. לכן, גם אם אין מביאין 'ראיה' מן החרוב ואמת המים, אבל ה'הוכחה' קיימת בהחלט, כי מושתתת היא הבריאה על האמת, שאף רבי אליעזר הוא ממנביעיה ומחולליה, באמיתה של תורה, תורה שבעל פה!
ולכן אף אם ה'אמיתה של תורה' מוכחת מן החרוב ואמת המים, אבל הוכחה לאמת לחוד, ו'ראיה' לצדקת ההלכה של דעת האחד מהם, לחוד!
ב'אמת' של תורה, כלול גם היסוד של 'אלו ואלו דברי אלהי"ם חיים'.[5] אבל ההלכה למעשה, נקבעת רק על ידי ראיות, בכללים של תורה, ולפי דרך קבלתה ומסירתה.
'ראיות' לצדקת כל אחד מבני הפלוגתא, יש להביא רק מן התורה עצמה, לא משום דבר אחר, אף לא מן הבריאה כולה.[6]
נפלא!…
ניצב הוא רבי אליעזר בין כותלי בית המדרש המטים ליפול…
ניצב אין אונים.
מנין יביא 'ראיה' לצדקת הלכתו?
הוכחות יש, אבל 'ראיות' מנין? ואז, פנה אל 'שמים'. אתה רבונו של עולם, נותן התורה:
הנה ניצבים בפניך, רבי יהושע ואנכי, מוסרי התורה מדור דור. הנה אנו, ה'תורה שבעל פה' שלך, רבונו של עולם.
אין לי ברירה. בטוחני, גם באמת שלי גם בהלכה למעשה שלי.
אנא ממך בורא עולם, נותן התורה. בוא, כביכול, לראיה, לאמת ההלכתית שלי!
ומיד נשמעת בת קול מהדהדת ואומרת:
'הלכה כמותו בכל מקום'.
זהו רבי אליעזר וזוהי מהותו התורתית:
'הלכה כמותו בכל מקום'.
'מה לכם אצל רבי אליעזר'.
אך רבי יהושע בשלו, והפעם בטענה אחרת:
'לא בשמים היא'.
'כבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול'.
'כבר כתבת בתורתך: 'אחרי רבים להטות".
נורא נוראות!
מנין שאב רבי יהושע את תעצומות כחותיו אלו? איך הרהיב עוז לצאת כנגד 'בת קול' מן השמים?
ללמדך –
כי הבת קול, ודאי אמת היא דוברת… אין ספק.
אבל 'אמת של תורה' לחוד, ותורה של אמת לחוד.
'אמת של תורה', היא גם אמת של 'אלו ואלו דברי אלהי"ם חיים'.
אבל 'תורה של אמת', היא רק זו אשר כל בניינה, מוצאותיה, מבואותיה וראיותיה, על פי דרכי וכללי תורה באו.
ובכללי התורה, שולט היסוד של 'אחרי רבים להטות'.
ומכיון שלפי דעתו של רבי יהושע וה'רבים', ההלכה אינה כרבי אליעזר, אין מה להתפעל, אף לא מבת קול.[7]
'לא בשמים היא'!
עד כאן ההבנה בדברי הגמרא. ואנו עדיין עומדים ותמהים: מנין שאב רבי יהושע את תעצומותיו, מהיכן מקורו? היתכן כי יעמוד כנגד 'בת קול משמים'? כנגד דיבור ואמירה של שמים?!
ומצאנו ברבינו נסים גאון (ברכות יט:) שכתב כך:
רבי יהושע הבין שהוא עומד בנסיון, בנסיון החמישי המוזכר בתורה!
עמד איפוא רבי יהושע נוכח החרוב העקור, נוכח אמת המים החוזרים לאחוריהם, בין עמודי בית המדרש הנוטים ליפול, כשבאזניו מהדהדת הבת קול: הלכה כרבי אליעזר בכל מקום.
וככל שרבים והולכים המופתים והאותות והקולות – כך מתחשל רבי יהושע, ובתעצומות כחותיו ניצב על עומדו ומכריז:
אם אמנם כך היא ההלכה, 'אחרי רבים להטות', הרי אז, כל שמתרחש מול עיני, על פלאיו, אותותיו, מופתיו וקולותיו – הכל נסיון!
הנסיון החמישי המוזכר בתורה!
ורבי יהושע עומד בנסיון בעוז ובגבורה!
וברשותכם נרחיב בזה…
לעמוד במבחן
כתב בספר להבין חסידות (עמוד 329) לגאון הרב מנחם ברוד שליט"א, וז"ל:
לעתים נדרש האדם להתמודד עם נסיונות – מצבים שבהם נבחנת עמידתו ואמונתו. יש נסיונות קטנים ויום יומיים, ויש נסיונות קשים וגורליים, שבהם עומדת למבחן כל מערכת הערכים והאמונה של האדם. תורת החסידות רואה בכך עבודה מיוחדת המוטלת על האדם – 'עבודת הנסיונות'.
הגמרא (סנהדרין קז.) מספרת שדוד המלך רצה לעמוד בנסיון וביקש: "בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי" (תהלים כו, ב), אך למרבה הצער תוצאותיו של אותו נסיון לא היו טובות. מזה מסיקה הגמרא שאל לו לאדם להביא עצמו לידי נסיון: 'לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון, ונכשל'. לכן מתפללים יהודים בכל יום: 'ואל תביאני לידי נסיון'. חז"ל (אבות פ"ב מ"ד) גם מייעצים לאדם: 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'. כל זאת מתוך הכרת עוצמתו של הנסיון והטלטלה העזה שהוא עלול לגרום אפילו לאדם המושלם ביותר. אך לעתים הנסיונות באים על האדם, והוא נדרש לעמוד בהם.
והנה כשמתבוננים בתורה הקדושה רואים שישנם חמשה סוגי נסיונות. וכך כתב הצמח צדק מליובאוויטש (דרך מצוותיך – דף קפו ע"א):
א. נסיון של מסירות נפש, למסור נפשו על ציווי השם, כגון נסיון העקידה: "וְהָֽאֱלֹהִי"ם נִסָּה אֶת־אַבְרָהָם" (בראשית כב, א).[8]
ב. נסיון של קבלת יסורים באהבה, והוא הנסיון במרה, שלא יתלוננו על העדר המים – "וְשָׁם נִסָּהוּ" (שמות טו, כה), וכן מענין זה נסיון דאיוב.
ג. נסיון של קירוב לראות אם יתחזק אדם בעבודתו גם לאחר שקיבל חסד, וכפי שנאמר במתן תורה: "כִּי לְבַֽעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָֽאֱלֹהִי"ם" (שם כ, יז).
ד. נסיון של שבירת התאוה, כגון בדוד המלך: "בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי" (תהלים כו, ב).
ה. נסיון של אמונה, שיגביר האמונה בהשם ובתורתו ולא יתנענע מאותות ומופתים, וכמו שנאמר: "כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם אֶתְכֶם לָדַֽעַת הֲיִשְׁכֶם אֹֽהֲבִים אֶת־ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם בְּכָל־לְבַבְכֶם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶם" (דברים יג, ד)… (עכ"ל להבין חסידות).
וכאמור רבי יהושע שזיהה את הנסיון הצליח לעמוד בו.
אך עדיין נשארה נקודה חשובה שיש לתת עליה את הדעת – כידוע לכל באי בית המדרש, גודל קדושתם, טהרתם, ועוצם מדרגותיהם של רבי יהושע וחבריו. ואם כן, מדוע רק כעת, רק אחרי שעמד רבי יהושע בנסיון, חייך הקב"ה ואמר: נצחוני בני, נצחוני בני…
מדוע לא נאמר כך בעקבות תפילתם ולימוד תורתם? מדוע זה נאמר רק אחרי שעמדו בנסיון?
ולפני שנשיב נקדים…
כך נסללה הדרך לעבודה…
כדור הארץ שבו אנו מתגוררים, מכונה בשם חז"ל בשם 'עולם הזה'. והטעם שהוא מכונה כך, הוא מפני העלם המוחלט השורה בו –
בני אדם החיים בו, תופסים ומרגישים רק מימד אחד – את מימד הטבע. וזה אשר גורם להם ליהנות אחר הנאות העולם הזה וכיסופיו.[9]
אך הקב"ה, אב הרחמן, ריחם על בניו וגילה להם, שמימד הטבע הוא בסך הכל כיסוי עלוב למימד המסתתר בתוכו – המימד האלקי.
והמימד האלקי הוא אשר המנהיג ומחיה את מימד הטבע. ובו טמון האושר וההצלחה הנצחית לאדם…
במשך אלפי שנים עבר הגילוי הזה מרב לתלמיד – מפה לאוזן, עד שריחם הקב"ה על בניו ושלח את נשמת רבינו האר"י ז"ל לעולם. והוא הראשון שהעלה, בצורה מסודרת, את הדברים על הכתב (על ידי תלמידו – רבי חיים ויטאל).
והנה, אין ספק, שמבין כל כתביו, הספר המרכזי ביותר הוא ספר עץ חיים.
בספר הזה מסודרים באריכות גדולה ובסדר מופתי כל פרטי המימד האלקי. ובתוך הדברים שם נכתב כך:[10]
קודם שנברא העולם הזה, נבראו עולמות רוחניים לאין מספר. והעולמות הללו שנבראו נבראו בצורה של שלשלת, והיינו שהעולמות נמשכים אחד מהשני בסדר והדרגה ממדרגה למדרגה – ולכן השם הכללי לעולמות הללו הוא 'סדר ההשתלשלות'.
וגילה לנו האר"י ז"ל זיע"א, שסדר ההשתלשלות הזה נוצר רק בשלב מאוחר יותר בבריאה. וקודם לכך היה מצב שנקרא 'שבירת הכלים'.[11]
לפני סדר ההשתלשלות היה עולם גבוה מאוד ורוחני בתכלית הרוחניות, הנקרא 'עולם התוהו', עולם שלא הצליח להחזיק את האורות שהושפעו עליו, ולכן הוא נשבר.
וברשותכם נבאר יותר:[12]
בספרי קבלה מבואר שבכחות האלקיים (הנקראים בשם 'ספירות') המלובשים בכל עולם ועולם להחיותם ולקיימם יש 'אורות' ו'כלים'.
'אורות' – הם עצם החיוּת והאור האלקי המתגלה בעולם.
'כלים' – הם הכחות הרוחניים המגדירים את האור בציור והגבלה מסויימים, והאור מתגלה על ידם.[13]
והנה בעולם התוהו היו 'אורות מרובים וכלים מועטים', היינו שבעולם התוהו האורות והגילויים של הקב"ה הם גדולים ועצומים מאוד ואין הכלים שבעולם התוהו מסוגלים לקבל ולהכיל את האורות המרובים שבהם, ולכן הכלים שהיו בו נשברו…
ואותם שברים ירדו למטה והתפזרו בכל המציאות, ועל עם ישראל הוטלה העבודה לברר, לתקן ולעלות את אותם שברי ניצוצות…
ונרחיב עוד…
בדרך נפילה דוקא!
עד עתה למדנו על שני סוגי עולמות:
א. עולם שנשברו כליו, ושבריו התפזרו.
ב. עולמות שמסודרים בצורה של שלשלת, ואחד נמשך מהשני בסדר והדרגה.
וכאן נשאלת השאלה: לשם מה? בשביל מה היה צריך לברוא עולם שישבר בסופו של דבר? וכי לא ניתן היה להסתפק בסדר ההשתלשלות?
והתשובה היא: לא!
רצונו יתברך היה לברוא כחות טומאה [המכונים 'קליפות'] שיסתירו את המציאות האלקית.[14] ורצונו יתברך שבריאת כחות הטומאה תהיה דוקא על ידי תהליך הנקרא בשם 'שבירת הכלים'.
שהרי הקב"ה ברא את עולמו בסדר מסודר (סדר ההשתלשלות), ומכיון שלפי הסדר הרגיל אין שום אפשרות להיווצרות הקליפה, שהרי ישנו מרחק ופער אין סופי בין הקדושה לקליפה –
פער כל כך גדול ועצום כל כך, עד ששום צמצום וירידה של החיוּת האלקית באופן של 'השתלשלות' לא תצליח לגרום לכך שקדושה תהפוך לקליפה, ולכן לשם כך (לשם יצירת הקליפות) יצר הקב"ה ירידה ו'דילוג' גדולים מאוד שלא בסדר והדרגה –
ירידת החיוּת האלקית באופן של 'נפילה' דוקא, ו'נפילה' זו נוצרה על ידי 'שבירת הכלים', והיא אשר גרמה לכך שיווצרו הקליפות…
שתי מדרגות בקליפה
מהשבירה הזו נפלו רפ"ח ניצוצין, ומהם נבראה מציאות של רוע. והנה ברוע הנברא ישנן רבבות מדרגות חלוקות, אך בכלליות הן מחולקות לשני חלקים:
רע גמור שאין בו טוב כלל, ורע שיש בו גם טוב.
ויחזקאל הנביא זכה וראה (במראה הנבואה) את כל מציאות הרוע (על שני חלקיו), וכך נאמר: "הָיֹה הָיָה דְבַר ה' אֶל־יְחֶזְקֵאל בֶּן־בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶֽרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד ה'. וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָֽה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּֽחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (יחזקאל א, ג-ד).
'רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת' – הן ג' קליפות שהן הסוג הראשון של הרוע שאין בהן טוב כלל! ומהן נשפעות ונמשכות נפשות החיוניות של כל אומות העולם[15] וכל הדברים שאינם מצד הקדושה, וכגון הדברים האסורים באכילה, כחזיר וערלה.
'ונוגה' – היא הסוג השני, ויש בה גם טוב. והיא הבחינה הממוצעת בין שלש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחינת הקדושה, ולכן פעמים שהיא (ה'נוגה') נכללת בשלש קליפות הטמאות ('רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת'), ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחינת ומדרגת הקדושה.
וממנה (מה'נוגה') נשפעות ונמשכות נפשות החיוניות של עם ישראל וכל הדברים שמצד הקדושה, וכגון הדברים המותרים באכילה, ככבש ותרנגול.
ונחזור על הדברים:
על ידי ה'שבירה' 'נפלו' ניצוצות קדושה (מהעולם הרוחני – עולם התוהו) והתפזרו בכל המציאות כולה.
והיינו, על ידי השבירה נפלו ניצוצות דקדושה לתוך הקליפה, ומהקליפה נשפעת החיוּת של כל הדברים הגשמיים (כגון: אוכל, וחפצים).
וכאמור, ישנן בקליפות שתי מדרגות כלליות, קליפות שהן רע גמור (שלש קליפות הטמאות), וקליפה שיש בה גם טוב, והיא קליפת נוגה.
והדברים שמצד הקדושה מקבלים את חיותם מקליפת נוגה, ואילו הדברים שאינם מצד הקדושה מקבלים את חיותם משלש הקליפות הטמאות.
והקב"ה הטיל על בני ישראל לברר את הניצוצות מהקליפות ולהעלותם לקדושה לשרשם הנעלה בעולם התוהו,[16] ועל ידי זה ימשיכו אור עליון ביותר מהשורש ומקור של התוהו ולמעלה מזה עד אין סוף…[17]
ולפני שנמשיך בביאור העבודה המוטלת עלינו, נכתוב עוד הקדמה חשובה…
כל הגבוה מחברו נופל למטה מחברו
כאמור, ניצוצות הקדושה נפלו לתוך שני סוגי קליפה. והנה גילו לנו רבותינו הקדושים, שניצוצות הקדושה הנמצאים בשלש הקליפות הטמאות הם במדרגה גבוהה יותר מאותם ניצוצות שבקליפת נוגה –
שדוקא בגלל מעלתם הגבוהה, כשנפלו, נפלו למטה יותר!
וזה לשון הגה"ק רבי מנחם מנדל מליובאוויטש זיע"א (דרך מצוותיך – דף קצ ע"א):
'למה הדבר דומה, לאבן או לבֵנה הנופלת מראש החומה שתיפול למרחוק יותר מלבֵנה ואבן הנופלים מתחתית החומה, שזו תיפול סמוך לחומה, אבל הנופלים מראש החומה יפלו למטה בריחוק יותר מן החומה.
כך על דרך משל למעלה, כל דבר היותר גבוה כשנופל דרך שבירה יפלו למטה ביותר, ולכך הניצוצים דתוהו ששרשן גבוה מאוד, לכך בשבירת הכלים ירדו בסתר המדרגה'…[18]
ועתה לפני שנעבור לבאר את העבודה המוטלת עלינו, נעתיק את דבריו של רבי מנחם מנדל מליובאוויטש, בביאור המושג קליפה (דרך מצוותיך – שם), וז"ל:
כדי לבאר את המושג 'קליפה', נתבונן ב'קליפת האגוז' שהיא קשה. והנה בתוכה יש פרי והוא האגוז, אך הקליפה מקפת אותו מכל צד עד שאינו נראה כלל הפרי רק הקליפה ההיא לבד, ואך ורק כשישברו את הקליפה אז יתגלה הפרי הכמוס והנעלם שבתוך הקליפה, ואם לא ישברו את הקליפה אין תרופה להוציא את הפרי כלל.
וככל המשל הזה כך הוא ענין נפילת ניצוצות הקדושה בתוך הקליפות. שהניצוצות הם גבוהים מאוד, אך הם נפלו ונבלעו בקליפה והקליפה מסתרת עליהם לגמרי עד שאינן נראים כלל, רק הקליפה לבדה היא הנראית, אלא שבתוכה יש בחינת הניצוץ דקדושה בבחינת גלות, וכדי להוציא הניצוץ ולהחזירו לשרשו צריכים לשבור את הקליפה דוקא שעל ידי זה יתגלה הניצוץ ויתעלה,[19] וכמשל שבירת קליפת האגוז…
בירור ודחיה
כאמור, בכל דבר בעולם ישנו ניצוץ אלקי (שממנו שואב אותו דבר את קיומו וחיותו), תפקידו של היהודי 'לברר' ולהעלות את הניצוץ הזה.
וכאן בא לידי ביטוי ההבדל בעבודה.
בירור הניצוצות שנפלו לתוך קליפת נוגה – נעשה על ידי עשיה.
ואילו בירור הניצוצות שנפלו לתוך שלש הקליפות הטמאות – נעשה על ידי דחיה.
ונבאר את דברינו:
כתב רבינו הרש"ש זיע"א (נהר שלום – דף כ ע"ב), שבכל מצוה, עבודה וברכה, אנו ממשיכים שפע מרום המעלות, ועל ידי זה אנו מבררים ומעלים מבחינת הרפ"ח ניצוצין.
והיינו, כשיהודי נוטל חפצים גשמיים ומקיים בהם מצוות או מברך עליהם – בכך הוא גואל את הניצוצות האלקיים שהיו טמונים בהם ומעלה אותם למקורם[20] (ראה הערה).
אך מה עושים עם הניצוץ האלקי שטמון בדברים אסורים. כגון: חזיר, שעטנז, יין נסך, מראות אסורות וכו'?
שהרי על כרחך כיון שדברים אלה קיימים בעולם, בהכרח שגם בהם יש ניצוץ אלקי. ואדרבה, כפי שביארנו שכל הגבוה יותר נופל למטה יותר, הרי הניצוצות האלקיים שחבויים בדברים האסורים, נעלים ונשגבים יותר מהניצוצות שמקיימים את הדברים המותרים –
ובכן, ניצוצות אלה אינם יכולים 'להתברר' באופן חיובי, אלא באופן שלילי – על ידי שדוחים ומרחיקים אותם ומוציאים אותם מחוץ לתחום.
העלאת הניצוצות מהדברים האסורים נעשית רק על ידי דחיה! (כשיהודי נתקל בדבר האסור על פי תורה, עליו לדחות אותו).
רק לעתיד לבוא, כשהקב"ה יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, יוכלו הניצוצות הללו להיגאל ולשוב למקורם.
ממשיך הגה"ק רבי מנחם מנדל מליובאוויטש זיע"א (דרך מצוותיך – דף קצ ע"א), וכותב:
דע, שגם כיום ישנה אפשרות לברר ניצוצות משלשת הקליפות הטמאות באופן חיובי, והוא על ידי שעומדים בנסיונות!
כי כאשר עומד אדם בנסיון, הרי באותה עת מוסתרת האלקות מהאדם, הסתרה כמעט גמורה.
בעת הנסיון, האור האלקי מוסתר ונעלם בתוך שלשת הקליפות. וכאשר אדם עומד בנסיון הרי הוא בוקע את הקליפות ושובר את המסכים, ומתוכו עולים ומתבררים ניצוצות הקדושה הגבוהים והנעלים ביותר –
וממנו מאיר בתוספת וריבוי האור בנפש האדם יותר מכפי ערך נפשו בתחילה, משום שניצוץ זה שמבחינת תוהו, גבוה יותר מנפש האדם שמבחינת תיקון!
וזה פשט הפסוק: "כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם אֶתְכֶם – לָדַֽעַת" (דברים יג, ד). על ידי העמידה בנסיון יזכה האדם 'לדעת'!
על ידי עמידה בנסיון יזכה האדם לידיעה שקודם לכן לא היתה.
הנסיון, אף על פי שעניינו הסתר פנים, צופן בתוכו ניצוץ אלקי שיסודו בהררי קודש, במדרגות הנעלות ביותר. על האדם מוטל לעמוד בנסיון ולקרוע בכך את כל המסכים המסתירים, ולהוציא אותה חיות אלקית מן ההעלם אל הגילוי – גילוי שיומשך גם אל תוך נפשו.
ונחזור לשאלה ששאלנו בתחילת השיחה: מדוע רק כעת, רק אחרי שעמד רבי יהושע בנסיון, חייך הקב"ה ואמר: נצחוני בני, נצחוני בני…
והתשובה מובנת: באותו נסיון, באותו הסתר פנים נורא, היה טמון אור אלקי גבוה לאין קץ ולאין תכלית. וכאשר זכה רבי יהושע לעמוד בו, שבר את הקליפה, ניתץ את המסך, ומתוכו התגלתה דעת חדשה – דעת שגילתה בתוך נפשם של לומדי התורה את כח הנצחיות!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. העולם שבו אנו חיים, הוא עולם הצופן בתוכו התמודדויות ונסיונות. בדרך כלל אלו נסיונות קטנים ויום יומיים, אך לעתים מתגלגלים ובאים על האדם נסיונות קשים וגורליים, שבהם עומדת למבחן כל מערכת הערכים והאמונה של האדם.
ועל האדם מוטל לדעת, שאי אפשר לאדם לברוח מהנסיונות שהטילו עליו מן השמים, כי חלק מעבודה המוטלת על האדם בעולם הזה היא 'עבודת הנסיונות'.
ב. הנסיונות באים על האדם בהשגחה פרטית מן השמים. ואסור לו לאדם לחפש נסיונות, ולהכניס את עצמו לנסיון, וזאת מפני שלנסיונות יש עוצמה רבה והם גורמים טלטלה עזה אפילו לאדם המושלם ביותר.
ג. אחת מהבעיות המרכזיות של האנשים היא, שהם כל הזמן מתלוננים! כל הזמן הם מתמרמרים על ההנהגה של ה' יתברך!
וזה פגם נורא! עם ישראל נקראים 'צבאות ה", וזאת כדי ללמדנו שכמו שבצבא החיילים חייבים לציית לפקודות של המפקד ציות מלא גם אם זה קשה להם או כלל לא נראה להם, ואסור להם לפתוח את פיהם בדברי תלונה. וגם אם הם מצווים להיכנס למקומות מסוכנים ביותר בשטח האויב ולהפקיר את חייהם כדי להגין על ארצנו הקדושה ועל העם היושב בה.
כך גם בעבודת ה', עלינו להיות חיילים בצבא ה' ולציית ציות מלא להוראות המפקד העליון – מלך מלכי המלכים הקב"ה – ובוודאי שאסור לנו להתלונן על מה שעובר עלינו ולהרבות בשאלות של 'מדוע ולמה'.
ד. על ידי העמידה בנסיון יזכה האדם 'לדעת'! על ידי עמידה בנסיון יזכה האדם לידיעה שקודם לכן לא היתה.
הנסיון, אף על פי שעניינו הסתר פנים, צופן בתוכו ניצוץ אלקי שיסודו בהררי קודש, במדרגות הנעלות ביותר. על האדם מוטל לעמוד בנסיון ולקרוע בכך את כל המסכים המסתירים, ולהוציא אותה חיות אלקית מן ההעלם אל הגילוי – גילוי שיומשך גם אל תוך נפשו.
הערות שולים:
[1] ברכת מרדכי (דברים – עמוד קסא).
[2] תנור חרס שנטמא (כגון שנפל שרץ לתוכו) אין אפשרות לטהרו, וצריך לנתצו. וכמו שנאמר: "תַּנּוּר וְכִירַֽיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם" (ויקרא יא, לה).
[3] וזה לשון רש"י (ברכות יט.): 'חתכוֹ חוליות' – תנור של חרס שהוא עשוי ככלי ומִטלטל, ותחילת ברייתו מן הטיט ומצרפו בכבשן כשאר קדרות, ואם נטמא הצריכו הכתוב 'נתיצה', ואם נתצו בענין זה שחתכוֹ סביב סביב כחוליות עגולות, וחזר וחיברו בטיט של חול בין חוליא לחוליא, רבי אליעזר מטהר עולמית שאינו עוד ככלי חרס, שלא נשרף (נצרף) בכבשן, וחכמים מטמאין.
[4] וכאן ישנה נקודה למחשבה:
כשכותלי בית המדרש נטו ליפול, לא אמר רבי יהושע: 'אין מביאין ראיה מכותלי בית המדרש'. לא! רק בא כנגדן בטרוניא: 'אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם'.
ומדוע לא בא בטרוניא זאת כלפי החרוב ואמת המים?! וכי טיבם של אלו 'מרשה' להם להכניס ראשם בין שני תלמידי חכמים המתנצחים בהלכה?! כנראה ש'כותלי בית המדרש', 'דרך' אחרת להם. יותר שייכות לנעשה בין הכתלים.
אותם אין לפטור ב'אין מביאין ראיה'…
אותם, יש להעמיד במקומם:
אין לכם להתערב, בהתנצחות של תלמידי חכמים!
[5] וביארנו את המושג הזה באריכות רבה, במסילות אל הנפש – שנת תשע"ט פרשת אחרי מות.
[6] ונחזור על הדברים:
לכל תלמיד חכם ישנה את הדרך המיוחדת לו בלימוד התורה, כפי אשר קיבלה נשמתו מהר סיני. וממילא כפי ריבוי התלמידי חכמים כך ריבוי דרכי התורה.
ובוודאי שכל הדרכים הללו הם אמיתיים ומושרשים בתורה הקדושה, ועליהם אמרו: 'אלו ואלו דברי אלהי"ם חיים'. ומכיון שכך בוודאי הם מושרשים גם בבריאה, שהרי הבריאה נבראה מהתורה הקדושה.
אך עם כל זה, לענין ההלכה, אנו פוסקים רק כפי כללי הפסיקה שקיבלנו בהר סיני.
[7] במאמר מוסגר: להתפעלות יש כח אדיר. כאשר אדם מתפעל ממשהו מסויים, יש כח לאותה התפעלות לגרום לו לשינוי בתודעה.
וכחו של רבי יהושע היה כל כך עצום שלמרות שראה את כחו של רבי אליעזר, והתפעל מכך, אף על פי כן לא גרמה לו כל אותה התפעלות לזוז, אפילו כמלוא נימא, מדעותיו.
והנסיון הזה חוזר ופוגש את בני האדם בכל מיני צורות שונות ומשונות. והעיקר לדעת שאפילו אם המצב נראה 'אבוד' אסור להתפעל מכך, וצריך להרים את העינים לשמים בצִפיה, בתחנון ובתקוה!
ובענין זה סיפר רבי יעקב ישראל פוזן שליט"א (הנני בידך – עמוד 394), וז"ל:
המעשה המובא כאן התרחש באחת מערי הדרום:
שרה זיו הינה אשה מבוגרת, הנמצאת בבית אבות גדול. בנה היחיד, שמעיה, מגיע בכל יום רביעי בשבוע לבקר אותה. הוא משתדל לדאוג לכל צרכיה, ומשמח אותה בכל מה שניתן.
יום אחד צלצל הטלפון בביתו של הבן, ומנהל בית האבות היה על הקו. קולו היה מלא צער. 'צר לי', הוא אמר, 'אבל אני נאלץ להודיע לך, שאתמול בלילה אמא שלך הרגישה מאוד לא טוב. הזעקנו מיד אמבולנס, והעברנו אותה לבית החולים. ניסינו לאתר אותך אבל לא הצלחנו'.
שמעיה שומע, ולבו נרעד. 'מה שלומה כעת? איפה היא מאושפזת'?
בהדרגה בישר לו המנהל את הבשורה הנוראה, 'לצערי הרב, אמך נפטרה'.
שמעיה היה המום. במשך דקות אחדות לא היה מסוגל להוציא הגה מפיו. לאחר שהתאושש מעט, החל לברר פרטים, ולתאם את הפרטים הנחוצים להלויה.
כדי שהקבורה תתבצע בהקדם האפשרי, טיפל מנהל בית האבות בחלק מהסידורים הנחוצים. שמעיה ההמום הצליח רק בקושי לטפל במינימום ההכרחי. כאב לו מאוד, שהוא לא היה עם אמו בשעותיה האחרונות, ולא נפרד ממנה.
ההלויה הצנועה התנהלה בשקט. שמעיה קרע כדין, ובירך: 'ברוך דיין האמת'.
אחרי כיסוי הגולל אמר 'קדיש', ופנה לביתו לשבת 'שבעה'.
קשים היו ימי ה'שבעה', אך הם חלפו, ומן ההכרח היה לנסות לשוב אל השגרה. ביום רביעי, בשבוע שאחר ה'שבעה', צלצל הטלפון.
'הלו, שלום שמעיה, מה שלומך'?
'מי זה?' שואל שמעיה, ונשימתו נעצרת.
'זו אני, אמא', עונה הקול המוכר בעליזות. 'מה, אתה כבר לא מזהה אותי?' השפופרת כמעט נפלה לו מהיד.
'אמא???' שואל שמעיה, אחוז הלם. 'איפה את'???
'נו, באמת, איפה אני יכולה להיות? אני כאן, בבית האבות, ראיתי שלא באת ביום רביעי שעבר, אז הבנתי שאתה עסוק, כנראה, ולא יכולת להגיע, אבל מה קרה היום'?
שמעיה צנח אל הכורסה, רגליו רעדו ללא שליטה.
'איך את מרגישה, אמא'? הוא שאל בקול חנוק, והתפלא שבכלל יוצאות מילים מפיו.
'ברוך ה', הכל טוב', היא אמרה, ופתחה בשיחה קולחת, כהרגלה.
ראשו של שמעיה היה סחרחר, אך בהדרגה החלו לשוב אליו עשתונותיו. הוא הבין, שהשיחה בדבר פטירת אמו – מקורה באיזו שהיא טעות מוזרה או באי הבנה.
מיד בתום השיחה עם אמו, התקשר שמעיה לבית האבות.
'אדוני המנהל', הוא אמר, נסער. 'לפני כשבוע הודעת לי על מות אמי, וישבתי שבעה עליה, אבל היום… היום אמי דיברה אתי בטלפון! היא סיפרה שהכל בסדר, ולא היתה מודעת בכלל להלויה שנערכה לה, כביכול'.
'מה??? אתה מוכן, בבקשה, לחזור על הדברים'?
שמעיה חזר בסבלנות על דבריו.
'אני לא יודע מה להגיד לך', אמר המנהל, המום ומבולבל. 'מיד אנסה לברר את הענין, ואחזור אליך'.
דקות ספורות לאחר מכן, התקשר המנהל אל שמעיה, נבוך ושופע התנצלויות. הוא סיפר, שהאשה שנפטרה בבית האבות, ונקברה בהלויה הצנועה, היתה שרה בן זיו, והיא התגוררה קומה אחת מעל שרה זיו, אמו של שמעיה. מאחר שהשמות דומים להפליא, חלה טעות, והשם המוטעה הָֽעֳבַר אל המנהל, שהוצרך להודיע לבן המנוחה.
לאחר שהתבררה הטעות הגדולה, נערכה שיחת הטלפון הבאה אל בנה של הנפטרת האמיתית, שרה בן זיו.
'הלו, מר בן זיו'? המנהל המסכן גחגח בגרונו. 'מדבר המנהל של בית האבות. צר לי להודיע לך ואני ממש מתנצל, אבל קרתה אצלנו אי הבנה נוראה. האשמה כולה בנו, ואני בהחלט לא מנסה להקטין מחומרת הבעיה'…
'או קיי, אתה מוכן להתחיל להגיד לי סוף סוף, על מה אתה מדבר'?
'כן, סליחה', התנצל המנהל. 'אז ככה, לפני שבוע וחצי אמא שלך הרגישה לא טוב, ופינינו אותה לבית החולים, אבל שם היא נפטרה בפתאומיות'.
'לפני שבוע וחצי??? ועכשיו אתה מודיע לי??? אני לא מאמין'!
'אה, זהו. היתה איזו שהיא טעות בשמות. אמרו לי שנפטרה אשה בשם שרה זיו, ולכן פנינו אל הבן של שרה זיו, והודענו לו שאמו נפטרה, וכבר נערכה ההלויה'…
'רגע, אז אמא שלי נפטרה'? קולו של הבן מלא כאב, מעורב בחוסר אמון. 'אני עדיין לא מעכל. אשה יקרה וטובה כל כך. את כל הנשמה נתנה לי'.
שתיקה נשתררה משני עברי הקו.
'ומה קורה עכשיו'?
'למען האמת', הבהיר המנהל, 'כבר אין מה לעשות. כפי שסיפרתי לך, היא נקברה כבר לפני כשבוע וחצי'.
המנהל המתין למטר צעקות מן העבר השני, אך אלו לא הגיעו.
בנה של הנפטרת שאל אותו בתדהמה: 'תגיד לי, קברו אותה בקבורה יהודית'?
'כן, ודאי', מיהר המנהל לענות, כדי להפיס מעט את דעת הבן.
'וגם אמרו עליה קדיש'? שאל הבן.
'כמובן', ענה המנהל. 'אל תדאג, גם עשו לה טהרה כדת וכדין, וכל מה שצריך לעשות, נעשה באופן הטוב ביותר'.
'אני לא מאמין, שזה קורה', הגיב הבן תגובה תמוהה מאוד. 'אם כך היא ניצחה אותי. היא צדקה, ואני טעיתי'!
'סליחה'?
'אני מוכרח להסביר לך', אמר הבן, ועכשיו ניכרה התרגשות גדולה בקולו. 'זה לא יאמן, מה שקורה כאן! מאז שאמי נכנסה לבית האבות, ניהלנו ויכוחים לא מעטים בנושא אמונה. אני הודעתי לה חד משמעית, שמאחר שאינני מאמין אני לא מתכוין לקבור אותה בקבורה יהודית, אלא אתרום את גופה למדע.
היא הפצירה בי שוב ושוב, שלא אתעלל בה לאחר מותה, אבל אני חייכתי. מה אכפת לה מה יקרה אחרי מותה?
יום אחד, כאשר שוב סירבתי להבטיח לה קבורה יהודית, עם טהרה והכל, היא הכריזה בצער: 'אתה יודע מה, אם אתה לא תדאג לי, בורא העולם ידאג לי'!
'או קיי', אמרתי, 'ואני מצידי אעשה את כל המאמצים באופן שנראה בעיני'…
'עכשיו, תראה מה קרה – היא סמכה על בורא העולם שידאג לה, והוא דאג לה! בלי ידיעתי, ובלי ששום אדם פעל לשם כך, היא נקברה בקבורה יהודית, עם כל הכללים והחוקים! או קיי, אני מודה. אני טעיתי כל הזמן, והיא צדקה'!…
[8] חכמינו הקדושים אמרו (אבות פ"ה מ"ג), וז"ל: עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום, ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום.
ורבינו עובדיה מברטנורא (שם) פירט את העשרה נסיונות:
א. אור כשדים שהשליכו נמרוד לכבשן האש. ב. 'לך־לך מארצך'. ג. 'ויהי רעב'. ד. 'ותוקח האשה בית פרעה'. ה. מלחמת המלכים. ו. מעמד בין הבתרים שהראהו שעבוד מלכויות. ז. המילה. ח. 'וישלח אבימלך… ויקח את שרה'. ט. 'גרש האמה הזאת ואת בנה'. י. העקידה.
והנה בתשעה הנסיונות הראשונים לא הוזכר בתורה כלל ענין הנסיון. אך כשהגיע ובא הנסיון העשירי, הוזכר ענין הנסיון, וכמו שנאמר: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָֽאֱלֹהִי"ם נִסָּה אֶת־אַבְרָהָם" (בראשית כב, א)…
וצריך להבין מדוע רק בנסיון העשירי הודגש ענין הנסיון?
וביאר הבעל שם טוב, שבכל הנסיונות, הגם שהיה בהם נסיון וקושי אך עם כל זה נשאר באברהם איזה שהוא ניצוץ קלוש של הארה. מה שאין כן בנסיון האחרון, נסיון העקידה, הקב"ה לקח מאברהם אבינו את כל דרגותיו והשגותיו, והחשיך לו את אור השכל לגמרי, עד שלא נשארה לו חיוּת כלל.
בנסיון העקידה התנסה אברהם על ידי השם 'אלהי"ם'!
וזה לשונו (בעל שם טוב על התורה, פרשת וירא – אות יג):
'והאלהי"ם ניסה את אברהם', אמר הבעל שם טוב זללה"ה, שבעת הנסיון לאדם הוא בבחינת הסתלקות הדעת, וביאר בזה לשון הכתוב: 'והאלהי"ם ניסה את אברהם', שאלהי"ם הוא מוחין דקטנות כידוע, ואז ניסה את אברהם כשהיה בבחינת הקטנות.
ומכיון שאברהם אבינו זכה לעמוד בכל הנסיונות, התעלה להיות מרכבה לשכינה! כי רק על ידי העמידה בנסיונות אפשר לזכות לכך!
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום – חלק ט עמוד קפה, מהדורת תש"פ), וז"ל:
האבות הקדושים נקראו מרכבה לה', כמאמר חז"ל (בראשית רבה, פרשה מז – אות ו): 'האבות הן הן המרכבה', והכוונה בזה היא, שכמו שכלי רכב (מרכבה) בטל לנהג (לרוכב) באופן מוחלט, ואין לו שום רצון עצמי אלא משרת הוא את רצון הנהג.
ואם רצון הנהג לפנות ימינה הוא פונה ימינה, ואם רצון הנהג לפנות שמאלה הוא פונה שמאלה וכו', ואינו מהרהר אחר מעשיו של הנהג, וכל שכן שלא מתערב לו בהחלטותיו, אלא עושה את רצון הנהג ונוסע להיכן שיוליך אותו.
כמו כן ממש האבות הקדושים היו בטלים באופן מוחלט לרצון ה', ומעולם לא הרהרו אחריו, אלא מיד עשו את רצונו בתמימות ובפשיטות.
ראש וראשון לשלשת האבות הקדושים הוא אברהם אבינו ע"ה. על מדת הביטול שהיתה לאברהם אבינו בפני רצון ה' נוכל ללמוד ממה שהתורה מספרת בתחילת פרשת 'לך־לך' על ציווי ה' לאברהם אבינו: "לך־לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א).
כלומר, ה' דרש מאברהם לעזוב את מקום מולדתו, משפחתו, אוהביו ורעיו וכדומה, וללכת אל הלא נודע, מעיר לעיר וממדינה למדינה, עד שהוא יראה לו לאיזה מקום רצונו שילך, ואברהם אבינו לא שאל שום שאלות, אפילו לא בכדי להבין את תוכן הציווי, אלא עשה זאת מיד ללא כל הרהור, מתוך ביטול מוחלט לרצון ה'.
יתירה מזאת, הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו שבאותו מקום שאליו הוא שולח אותו יהיה לו עושר וכבוד, כמו שנאמר: "ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (שם פסוק ב), וכשאברהם סוף סוף מגיע לאותו מקום נכסף, להפתעתו הרבה הוא מוצא שם רק רעב כבד מאוד, עד כדי כך שהוא נזקק לרדת למצרים לבקש אחר מזון להחיות את נפשו, כמו שנאמר: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ" (שם פסוק י). ומוסיף רש"י בפירושו ומדגיש שרק באותה הארץ לבדה היה רעב אך לא בשאר הארצות, וזאת כדי לנסות את אברהם אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת ממנה, ובכל זאת אברהם אבינו לא הרהר על כך.
ולא די בכל זאת, אלא גם כשכבר ירד אברהם למצרים נטפלו המצרים הרשעים לאשתו, גזלו אותה מתחת ידיו ולקחו אותה אל פרעה, אשר בוודאי זהו מעשה מצער ביותר שאין כדוגמתו, ומכל שכן כשמדובר באשת צדיק וקדוש כאברהם אבינו. ובכל זאת אברהם לא הרהר כלל על מדותיו של הקב"ה, אלא קיבל את כל הבא עליו באהבה ובשמחה, מתוך ביטול מוחלט לרצון ה'.
ולמעלה מכל זאת, כשאמר לו הקב"ה שיקח את בנו אהובו, יצחק, הנולד לו לאחר מאה שנות צִפיה, ויעלהו לפניו לקרבן, אברהם אבינו לא היסס כלל, ולא שאל על כך שום שאלות. אף שפשוט וברור שבאותו הרגע ששמע אברהם ציווי זה לבו רעד ומעיו נהפכו מגודל הצער והכאב שהרגיש מכך שיצטרך להיפרד מבנו אהובו, ועוד יותר מכן מכך שעליו לשחוט אותו במו ידיו – אלא מיד הזדרז לעשות את רצון קונו, ותיכף בהשכמה יצא לדרך לעשות זאת.
השני שבאבות הוא יצחק אבינו ע"ה. כשאברהם אבינו הודיע ליצחק בנו שה' ביקש ממנו להקריב אותו לפניו לעולה, באותה שעה היה יצחק בן שלשים ושבע, והיה לו כח למנוע זאת מאביו, אך בכל זאת ביטל את רצונו בפני הרצון של ה' והניח לאביו לעקוד אותו על גבי המזבח, מתוך כוונה להישחט ולהישרף לכבוד ה' יתברך.
וכן בהמשך חייו של יצחק אבינו, אף על פי שהקב"ה אמר לו: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך" (שם כו, ג), כשביקשו עבדי יצחק קצת מים כדי לשתות, לא מצאו עד שהוצרכו לעשות מריבה על כך עם רועי גרר, כמו שנאמר: "ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים" (שם פסוק כ), ובכל זאת יצחק לא הרהר אחר מדותיו של ה'.
השלישי שבאבות הוא יעקב אבינו ע"ה. רוב ככל ימיו של יעקב אבינו עבר סבל ויסורים גדולים, כפי שאמר יעקב אבינו לפרעה: "ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי" (שם מז, ט). כבר משיצא יעקב אבינו מרחם אמו, יצא עמו גם שטנו, עשיו הרשע, אשר בהמשך החיים רדף אותו וביקש להרוג אותו, וגרם לו לברוח לבית אחי אמו, לבן הארמי. ובבית לבן עבד יעקב אבינו במשך שנים רבות עבודה קשה ומפרכת ברעיית צאנו של לבן, ובכל זאת לבן רימה אותו והחליף את משכורתו עשרות פעמים. באותן שנים הצטער יעקב אבינו גם מכך שרחל אשתו לא נפקדה במשך זמן רב.
וכאשר סוף כל סוף הצליח להימלט מביתו של לבן, גם אז לא נח ולא שקט אלא קפץ עליו הצער הגדול ממה שקרה עם דינה בתו שנלקחה על ידי שכם בן חמור ועשה בה מעשים מגונים, ובהמשך לכך סבל צער רב מכך ששמעון ולוי בניו הלכו על דעת עצמם והיכו את כל יושבי העיר שכם, ובעקבות זאת קמו על יעקב אבינו שונאים רבים.
לאחר מכן בא עליו צער פטירתה של רחל, וכן ממעשה ראובן שבלבל את יצועיו. ולאחר כל זאת בא עליו הצער הגדול ביותר עקב העלמותו של יוסף בנו חביבו במשך עשרים ושתים שנה, אשר בכל אותן שנים ישב יעקב אבינו בצער ואנינות, לא ישן על מיטה, לא אכל בשר ולא שתה יין, לא העלה חיוך על פניו, ולמעלה מכל זאת, גם רוח הקודש נסתלקה ממנו. אך גם לאחר כל זאת לא הרהר יעקב אבינו אחר מדותיו של הקב"ה, אלא קיבל את כל הבא עליו באהבה רבה.
עיקר הבעיה של האנשים היא, שהם לא מוכנים להידבק במדותיהם של אבותינו הקדושים ולהפסיק לשאול הרבה שאלות על ההנהגה של ה' יתברך. יש אדם שעל עקיצת יתוש כבר מתחיל להתמרמר על מר גורלו. אם מזג האויר לא מתאים בדיוק לרוחו, הוא כבר לא מרגיש טעם בחייו. ואם כך הוא מתלונן על דברים פעוטים, על דברים גדולים וכבדים באמת על אחת כמה וכמה. אדם כזה לעולם לא יוכל להיות מרכבה לה'.
כפעם בפעם הקב"ה מביא על האדם כל מיני מצבים של דוחק וקושי כדי לנסות אותו האם יקבל זאת באהבה, או שמא ימלא את פיו בטרוניות ותלונות על החיים הקשים שהקב"ה נתן לו.
כל יהודי צריך לשאוף להגיע לבחינה של האבות הקדושים שהיו מרכבה לה', כמאמר אליהו הנביא זכור לטוב (תנא דבי אליהו רבה – פרק כה): 'שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר, מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי – אברהם יצחק ויעקב'.
עלינו לרכוש את מדת הביטול לרצון הבורא, כמאמר חז"ל (אבות פ"ב מ"ד): 'בטל רצונך מפני רצונו', ולציית להוראות הבורא בתורתו הקדושה ללא כל ספק, וכן לקבל את כל הבא עלינו באהבה ובשמחה מתוך אמונה פשוטה ובתמימות כפי שנצטוינו בתורה: "תמים תהיה עם ה' אלהי"ך" (דברים יח, יג). ומפרש רש"י (שם): 'התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו'.
עם ישראל נקראים הצבא של ה', כמו שנאמר: "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (שמות יב, מא), וזאת כדי ללמדנו שכמו שבצבא החיילים חייבים לציית לפקודות של המפקד ציות מלא גם אם זה קשה להם או כלל לא נראה להם, ואסור להם לפתוח את פיהם בדברי תלונות מדוע ולמה עושים להם כך גם אם מְצַוִּים אותם להיכנס למקומות מסוכנים ביותר בשטח האויב ולהפקיר את חייהם כדי להגין על ארצנו הקדושה ועל העם היושב בה.
כך גם בעבודת ה', עלינו להיות חיילים בצבא ה' ולציית ציות מלא להוראות המפקד העליון – מלך מלכי המלכים הקב"ה – ובוודאי שאסור לנו להתלונן על מה שעובר עלינו ולהרבות בשאלות של 'מדוע ולמה'.
לדוגמא, הקב"ה נתן פקודה להגיע לבית הכנסת בשעה חמש לפנות בוקר – כשמגיעה שעה זו צריך לזנק מהמיטה ולרוץ לבית הכנסת בלא שום התלבטויות. אסור שיהיה לנו חלילה רפיון בעבודת ה'. אין לנו להסתפק במה שהשגנו כבר אתמול, אלא עלינו תמיד לדרוש מעצמנו להתעלות… עיי"ש בדבריו הקדושים באורך.
[9] ויותר מזה, לעתים ההעלם כל כך גדול, עד שלא מתביישים ולא פוחדים, למרוד בקדוש ברוך הוא! ובענין זה סיפר הגאון רבי חזקיהו יוסף קרלינשטיין שליט"א (דורש טוב – בראשית א, עמוד רמ), וז"ל:
באחת הפעמים שהגיע הרב מפוניבז' זצ"ל לאמריקה, לגייס כספים לישיבה, ניגש כהרגלו לבתיהם של התורמים הקבועים, אך אז התברר לו שכל הגבירים אינם שוהים בביתם. מה קרה? נודע לו שבאותו זמן נערך עימות פומבי בין הקהילה האורתודוקסית בניו יורק לבין נציגי הטמפל הרפורמי, בנוכחות ראשי הקהילות היהודיות באיזור. הרב מפוניבז' הבין שזה לא זמן מתאים לאסוף כסף, והחליט ללכת לאודיטוריום שבו נערך העימות.
כשנכנס לאולם הגדול, ראה את הראביי הרפורמי עומד על הבימה, ופונה אל נשיא האורתודוקסים: 'מיסטר, עמוד בבקשה על רגליך'.
נשיא הקהילה האורתודוקסית קם בצייתנות, ואז פנה אליו הראביי ואמר לו ביהירות: 'אמור לי, מיסטר, האם אתה שומר שבת?
כידוע, באותה תקופה באמריקה בכל מקומות העבודה עבדו גם בשבת, יהודים שהתנגדו לעבוד בשבת לא התקבלו לעבודה והיו רעבים ללחם, פשוטו כמשמעו. הנשיא האורתודוקסי הסמיק מבושה והחל לגמגם: 'אתה חייב להבין, יש לי בבית אשה וחמשה ילדים'…
אך הראביי הרפורמי בשלו: 'אני חוזר על השאלה, מיסטר פרזידנט, האם אתה שומר שבת?'
הנשיא ניסה שוב ושוב להתחמק, הוא הסביר את האילוצים, אך הראביי לא הניח לו ואמר: 'אתה לא עונה על שאלתי. שאלתי אותך האם אתה שומר שבת, בבקשה תענה לי בכן או לא'…
הנשיא נלחץ אל הקיר, לא היתה לו ברירה והוא השיב במבוכה: 'לא'.
דפק הראביי הרפורמי על הבימה ואמר: 'ובכן, אם הנשיא האורתודוקסי אינו שומר שבת, סימן שהשבת לא חשובה כל כך. או קיי, אני סיימתי', וירד מן הבימה.
מתח רב שרר באויר. ברור היה שהרפורמים ניצחו בעימות.
ואז לפתע נעמד הרב מפוניבז' והכריז: 'אני מבקש את רשות הדיבור'. ניתנה לו הרשות. הוא עלה על הבימה, פנה אל הראביי הרפורמי ואמר לו באנגלית רצוצה: 'מיסטר, עמוד על רגליך'.
הראביי הרפורמי קם ממקומו. אמר לו הרב מפוניבז': 'אמור לי, מיסטר, האם אתה שומר שבת?'
הנשיא הרפורמי פרץ בצחוק גס ואמר: 'ודאי שלא, אפילו הנשיא האורתודוקסי, שטוען שהוא מחוייב להלכה, הודה בפנינו שאינו שומר שבת, אז מה אתה רוצה ממני?'…
'תודה רבה לך', אומר הרב כשחיוך על פניו, 'אתה מוזמן לשבת'.
ואז פנה הרב מפוניבז' לנוכחים ואמר: 'מי שחושב שהנשיא האורתודוקסי והנשיא הרפורמי ענו אותה תשובה, לא מבין דבר ביהדות! כולנו שמנו לב כיצד כל אחד מהם השיב את תשובתו. הנשיא הרפורמי הצהיר בעזות ובגאוה שהוא אינו שומר שבת, ואילו כשהנשיא האורתודוקסי הודה שהוא לא שומר שבת, הוא אמר זאת במבוכה, והסמיק מבושה'.
המשיך הרב מפוניבז': 'כמובן, אני לא יכול להצדיק את מי שאינו שומר שבת, אבל דבר אחד אפשר לומר: הנשיא האורתודוקסי מתבייש בכך שאינו עומד בנסיון ואינו שומר שבת, ואם כך, בטוחני שבמשך הזמן הוא יתגבר על הנסיון וישמור שבת. לעומתו הנשיא הרפורמי שמתגאה בכך שאינו שומר שבת, אין סיכוי שיתחרט על כך'.
סיים הרב מפוניבז': כעת התברר לי פירוש הפסוק בנביא – "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיה א, יח). לכאורה תמוה, מדוע הנביא מדמה את החטאים לצבע אדום – 'כשנים', הרי ההיפך מלבן הוא שחור ולא אדום? אלא אומר הנביא: אם יהיו פניו של החוטא אדומות מבושה – יש תקוה שחטאיו יתלבנו – 'כשלג', והוא ישוב בתשובה שלימה'…
[10] הדברים הללו מסוכמים מכמה וכמה דרושים, ולכן לא נכתוב מקור. והרוצה ילמד את השערים הראשונים שב'עץ חיים'.
[11] ועל המצב הזה נאמר: "וְהָאָרֶץ הָֽיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב)…
[12] חסידות מבוארת – שבת (עמוד קיד).
[13] דוגמא לכך: כח השכל והמוח הגשמי.
'כח השכל' – שהוא אחד מכחות הרוחניים של הנפש (שעל ידו מבינים ומשיגים דברים שכליים), הוא האור.
ו'המוח הגשמי' – שבו מלובש כח השכל (ועל ידו השכל פועל), הוא ה'כלי'.
[14] ואיזה כח יש להם להסתיר את האלקות! ובענין זה סיפר הגה"ק רבי מנחם די לונזאנו זיע"א (שתי ידות – דף נ ע"א) והעתיק דבריו הגה"ק רבי אברהם כלפון זיע"א (מעשה צדיקים – סימן רא):
מעשה ביהודי אחד שהלך למדינת כוש, והם עובדים לאש גיהנם. ובצד העיר יש פתח אחד מפתחי גיהנם, ואומרים שזה האש הוא נברא ראשון, ובו נידונים הנפשות. ולוקחין מאש גיהנם ועובדים אותו כל היום.
ואיך הם עובדים את האש?
מבערים ב' עצים בבוקר ו-ב' בערב – של הבוקר בוער עד הערב, ושל הערב בוער עד הבוקר, ובכל יום עושים כן.
ואותו האש אם מבערין כל עצים שבעולם לא נעשה אפר, ועל זה הם טועים ואומרים שהוא אלוה.
וכשיזקין אחד מהם, הולכים לאותו הפתח ושורפים עצמם ומתקרבין קרבן לגיהנם, ומאמינים שאפילו אם יש לו כמה עוונות נמחלים לו ולא דנים אותו בגיהנם, ומוליכין אותו לגן עדן שעומד לפניו. ואם לא יקריב עצמו לגיהנם – כאשר ימות מוליכין אותו לגיהנם ושם דנים אותו עד שיתכפרו עוונותיו ונכנס לגן עדן וכו'.
ואותו יהודי כשהלך לשם נתארח אצל זקן אחד ושמע שבאותה דרך שהוא רוצה ללכת שורצים אויבים ולסטים, ומקפחים לכל מי שיעבור משם. ונתיירא אותו היהודי לילך, והצניע כל ממונו אצל אותו הזקן לפי שאנשי אותה העיר נאמנים מאוד, ולא לקח בידו מאומה כי אם צידה לדרך. והלך למקום שרצה, וכשחזר לעיר הלך לבית אותו הזקן ליקח ממונו, ומצא אותו יום שמת הזקן – ששרף עצמו לגיהנם. ושאל אל אנשי ביתו על הפקדון שהפקיד אצלו, ואמרו לו לא ידענו. והיה אותו היהודי מכה על לחייו וצועק ובוכה על הפקדון, אמרו לו אנשי ביתו: אל תפחד, המתן שלשה ימים, וביום השלישי הוא ישוב אלינו ויתן לך הפקדון שלך, שכך הוא המנהג אצל המשליכין עצמן לישרף, שביום השלישי ישוב אל ביתו, ויצוה לבני ביתו לאשתו ולבניו מה שיצוה, ומה יעשו בנכסיו. וכששמע כן האמין להם, לפי שאין מכזבין.
וביום השלישי, בא שד אחד בדמות אותו הזקן לביתו, וציוה מה שציוה. ואמר לו אותו היהודי על הפקדון שהופקד אצלו, והוציא אותו ונתן אותו ליהודי. ותמה מאוד ואמר לו: אמת שמגיהנם באת? ואמר לו, אמת ויציב! ושרפת את עצמך באש גיהנם בחייך? אמר לו, אמת! אמר לו, ולמה עשית את זה?
ויאמר לו, משום שכל מי שישרוף עצמו בחייו – אין דנין אותו שם עוד באש, וטוב לאדם להשליך עצמו באותו האש כדי שיתכפרו עוונותיו.
וכששמע אותו היהודי כך שחק, ולא הוסיף עוד להאמין לדבריו…
ויאמר לו היהודי, נלך עמך ונראה אם שרפת עצמך. אמר לו: ואם תלך עמי תשרוף עצמך? אמר לו כל מה שארצה – אעשה!
אמר לו: לא תלך עמי!
ואחר כך גמר לצוות לאשתו ולבניו, נפרד מהם ויצא לדרכו…
והיהודי?! הוא לא התכוין לוותר לו כל כך בקלות, ומיד כשיצא, יצא אחריו והחל ללכת עמו…
פנה השד ואמר ליהודי: לא תלך עמי! ולא רצה, וכשראה אותו השד שרוצה ללכת עמו בעל כרחו אמר לו: יהודי אתה?
אמר לו, הן.
אמר לו: תדע לך שאין אני בן אדם אלא השטן של גיהנם אני, ומטעה לאלו אנשי העיר הטיפשים, שמניחים רבונו של עולם הבורא שמים וארץ והמעמיד העולם, ועובדים לאש של גיהנם. וכאשר אחד מהם הולך לשם ושורף עצמו, אני הולך לביתו כדמותו ובצלמו של המת, ומצוה לאשתו ולבניו כרצוני, ואני משבח להם כל מי שישרוף עצמו לגיהנם – והם ילכו לאבדון, הם וכל עובדי עבודת אלילים. ויש לי רשות להשטינם ולהטעותם כדי לאבד אותם. אבל בני ישראל שהם מאמינים בני מאמינים באלה"י ישראל, והוא ברא העולם וברא הכל וקיבלו התורה, אין לנו רשות להטעותם כל זמן שהולכים באורח מישור.
וכששמע אותו היהודי דברי השד האמין בה' יתעלה, ושמח הרבה שלא הלך בעצת רשעים. ועליהם אמר הכתוב: "לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַֽעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַֽחֲלָתוֹ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (ירמיה י, טז)…
[15] הנפש הזו היא הנפש המחיה את הגוף. ויש לנפש הזו ד' כינויים: נפש הטבעית, נפש היסודית, נפש החיונית, ונפש הבהמית. ולכל אחד מן הכינויים יש משקל עמוק, זה לא סתם חרוזים… ובהזדמנות אחרת אי"ה נרחיב.
אך למרות הארבעה כינויים הללו, נפש של גוי, תשאר לעולם נפש של גוי! ובענין זה סיפר הגאון רבי דוד עובדיה שליט"א (ברֹב יועץ – ערך חינןך), וז"ל:
סטודנט שבא מרוסיה מספר על אחד האירועים שנחרטו בזכרונו. ולא, אין הכוונה לשיעורים שלמד בפיזיקה, אלא למשהו שקרה בכיתה ביום מן הימים… ומעשה שהיה כך היה:
הפרופסור שבו מדובר נהג לשתות וודקה. לעתים קרובות היה מגיע לשיעור כשהוא שתוי. זה לא הפריע לו להרצות. וככל הנראה, גופו התרגל לוודקה והוא היה מסוגל לבאר את העקרונות שלימד בפיזיקה. הסטודנטים אמרו כי הם יודעים לזהות מתי הוא שיכור מיד לפי צורת הכתיבה שלו על הלוח. כאשר היה במצב רגיל, פיקח, היה כותב במהירות על הלוח וכתב ידו היה כמעט בלתי קריא. כאשר היה שתוי, נהג לכתוב לאט ובזהירות כדי לא להיתפס בקלונו, ואז היה הכתב ברור ויפה…
באחד הימים, כאשר הפרופסור רצה לכתוב על הלוח בכתב היפה שלו, הוא גילה שהגיר נגמר. למעשה, שבר הגיר האחרון התפרק בידו. הוא חיפש גיר בכל מקום, אבל לא מצא. בלית ברירה, הוא פנה לאחד הסטודנטים שישבו מולו והטיל עליו ללכת לבקש גיר באחד מאולמות ההרצאה הסמוכים. וכך החל מה שיהפוך להיות סיפור מגוחך באמת. הסטודנט שהוטל עליו להביא את הגיר היה שיכור ממש כמו הפרופסור שלו. גם הוא רצה להסתיר את העובדה המביכה, ולכן קם על רגליו והחל ללכת לעבר הדלת.
באולם שבו ניתנה ההרצאה היו שתי דלתות, הסטודנט יצא בראשונה, הלך כמה מטרים, ונכנס בדלת הבאה, בשל מצבו, הוא לא שם לב לכך שהוא חוזר לאותו אולם שממנו יצא, הסטודנטים הם אותם סטודנטים, ושהמרצה הוא אותו מרצה. הוא פנה, בנימוס, אל הפרופסור, ושאל אם יש גיר להשאלה לכיתה הסמוכה. הפרופסור, שכזכור לא היה במצב טוב יותר, ענה בשלילה. הוא הסביר שגם אצלם אין גיר. ואז יצא הסטודנט החוצה, וחזר כלעומת שבא. הוא ניגש אל המרצה שלו, וְדִוַּח לו שלא מצא גיר לכתיבה. הפרופסור הניע בראשו. 'אני כבר יודע, לפני רגע היה כאן סטודנט מהאולם השני, וביקש גיר. גם להם אין!'…
[16] סיפר הגאון הרב שלמה יוסף זווין זיע"א (סיפורי חסידים – תורה ב, עמוד 229), וז"ל:
הרב הקדוש רבי יעקב שמשון מקוסוב זיע"א, היה פעם 'בדיחא דעתיה טובא', והיה יושב ומספר סיפורים בקול חוצב להבות ובדביקות גדולה, עד שעות אחדות אחר הצהרים. והאנשים שעמדו לפניו לא זזה ידם מתוך ידו, ומרוב הדביקות שכחו לילך לביתם לאכול סעודת שחרית. כשכילה לדבר, קם אחד מן המסובין ואמר:
מה שאמר משה רבינו: "לֶֽחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַֽיִם לֹא שָׁתִיתִי" (דברים ט, ט) – בארבעים היום שעלה למרום, אין זו רבותא כל כך, שמגודל התענוג שהיה לו במה שעיניו ראו ואזניו שמעו דברי אלקים חיים מפי הגבורה, היה שבע, כעין עולם הבא, ש'הצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה'.
השיב לו הרב:
אפשר שמשה רבינו לא התפאר במה שלא אכל ושתה, רק להיפך, היה מקונן על זה, שכמה ניצוצות הקדושה היה יכול להוציא על ידי האכילה והשתיה באלה הארבעים יום, ואלה המאכלים עוד יתבעו ממנו על שלא תיקנם.
וסיפר הרב רבי יעקב שמשון למסובין מעשה בענין זה:
פעם אחת חלה הרב הקדוש רבי מיכל 'המגיד' מזלאטשוב במחלה קשה מאוד, וכל הרופאים שהגיעו לבקרו הרימו ידם ביאוש.
ונסע בנו הרב רבי מרדכי להרב הקדוש רבי פינחס מקוריץ שיבקש עליו רחמים.
בהגיעו לרבי פינחס, ועדיין לא הספיק לספר סיבת ביאתו, פתח רבי פינחס ואמר:
רבי מרדכי! הסיבה שאביך חולה הוא בגלל קטרוג שהתעורר עליו.
אביך קיבל על עצמו, מטעמי פרישות, לא לאכול גבינה, והגבינה קטרגה עליו שמנע ממנה את התיקון הנעשה במאכל על ידי האכילה בקדושה – שאם הוא היה אוכל גבינה הוא היה מתקן אותה ומעלה אותה לשרשה.
ולכן אמור לאביך שיקבל עליו לאכול גבינה והוא יבריא. וכך היה!…
[17] בשמות הקדושים ישנם שמות הקשורים בענין בירורי ניצוצות הקדושה, והם השמות: ב"ן, מ"ה, וס"ג.
השם ב"ן הוא מקור ניצוצות הקדושה שנפלו.
שם מ"ה הוא הכח המברר אותם.
ושם ס"ג הוא השורש הראשון, המתגלה בעולם תוהו.
הרי בשעה שמבררים בירורים משם ב"ן על ידי שם מ"ה המברר אותם, נמשך משם ס"ג אור נעלה ביותר של תוהו המתלבש בכלים רחבים של תיקון.
[18] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום – חלק א עמוד 335, מהדורת תש"פ) אמר, וזתו"ד:
תורתנו הקדושה "אֲרֻכָּה מֵאֶֽרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב יא, ט), ואין סוף לגובהה, רוחבה ועומקה. וכל יהודי משיג בה כפי יכולת השגתו ושורש נפשו למעלה.
אם נשמתו נמוכה, יקשה עליו לקלוט ולהשיג. ואם נשמתו גבוהה, הוא יוכל להשיג הרבה וללא מאמץ.
אך גם מי שנשמתו נמוכה שידע שגם לו יש יכולת להשיג ולתפוס. וזה יוכל להיות ביתר קלות אם הוא יזכה למצוא רב אמיתי, אדם קדוש, שיסכים ללכת עמו יד ביד. כי יש כח לצדיק להעלות את הנפשות עד רום המדרגות.
ולעתים, נשמות גבוהות לאין קץ, ירדו והתלבשו בתוך גוף אפל ושפל. והסיבה לכך היא 'שבירת הכלים'.
שכידוע ומפורסם בספרי הקבלה, שב'שבירת הכלים' נפלו הרבה נשמות לעמקי הקליפה, וככל שהם קדושות – מסלול העליה שלהם משם ארוך יותר.
ואחד מהנשמות הללו היה ריש לקיש.
ריש לקיש היה איש קדוש, שהקליפה הסתירה עליו מאוד, ולכן בתחילה הוא היה לסטים ורוצח את הבריות, ורבי יוחנן היה שליח להוציאו מעמקי הקליפה, אמר לו חילך לאורייתא, ואם אתה מחפש נשים, בוא אתי ואני אתן לך את אחותי שהיא צנועה וכשרה, ויותר יפה ממני.
רבי יוחנן שהיה גדול הדור, ישב ולימד אותו תורה, ועל כל דבר שהיה אומר, היה ריש לקיש מקשה לו עשרים וארבע קושיות מדהימות, ובזה היה משנה אצל רבי יוחנן את כל מערכת ההבנה שלו, והיה יושב רבי יוחנן שעות על גבי שעות לתרץ את כל הקושיות שלו, עד אותו יום מר ונמהר שהיה ביניהם ויכוח על הפגיון והרומח מאימתי מקבלים טומאה, כמבואר בגמרא (בבא מציעא פד.), והקפיד עליו רבי יוחנן וריש לקיש נפטר.
(כתב המקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי הי"ד (ניצוצי שמשון – עמוד טו, מהדורת שנת תשמ"א), וז"ל: וְהוּא יִהְיֶה פֶּֽרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בראשית טז, יב), ופירש רש"י: 'ידו בכל' – לסטים.
ריש לקיש היה גלגול נשמה של ישמעאל בן אברהם, וזהו סוד הגמרא (בבא מציעא פד.) שאמר רבי יוחנן לריש לקיש: 'לסטאה בלסטיותיה ידע').
מיד אחר כך הצטער רבי יוחנן מאוד בחסרונו… ותלמידיו שרצו ליישב דעתו הביאו לו את רבי אלעזר בן פדת.
אך זה לא עזר! גם עמו לא נתיישבה דעתו…
רבי יוחנן התאכזב, אני צריך חברותא שיקשה עלי ולא שיסייע לי. אני רוצה תלמיד כמו ריש לקיש שהיה מקשה לי כמה קושיות והייתי מוכרח לתרץ לו על פי סברות שהייתי מחדש באותה הלכה, וממילא רווחא שמעתתא, אך רבי אלעזר בן פדת, לא רק שהוא לא מקשה עלי, אלא אדרבה עוד מסייע לי. וכי אני צריך אישור לדברים שאני אומר!
ריש לקיש הגיע למדרגה כזו (יומא ט:): דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוק יהבו ליה עיסקא בלא סהדי – כלומר, כל אדם שהיה ריש לקיש מדבר אתו בשוק, היה אותו אדם מוחזק לאיש נאמן.
ורבי יוחנן כאמור הוא זה שהביא את ריש לקיש לידי מעלה זו, הוא זה שסילק מעליו את הקליפות, ואז נתגלתה נשמתו הגבוהה מאוד לאין קץ…
[19] וזו מעלתם של חכמי ישראל שידעו כיצד לשבור את הקליפה המכסה על הנפש, ובענין זה סיפר הגאון הרב זלמן רודרמן שליט"א (בין הדגים לזמירות, חלק א – עמוד 24), וז"ל:
בעוד הרכבת דוהרת על הפסים גומאת מרחקים, ישב האדמו"ר השני מסלונים, רבי שמואל ויינברג (בעל ה'דברי שמואל') כשהוא מלווה בפמליית חסידים, שקוע בספר שהחזיק בידיו.
לפתע נעצרה הרכבת בעוד תחנה. אדם לבוש בהידור רב, כדרכם של הפריצים בעלי האחוזות, עלה לרכבת בלוויית משרתו הצעיר. עיניו סקרו את הקרון וכעבור רגע הן נחו על המושב שנשמר בעבורו, בצמוד למקום מושבו של גבאי האדמו"ר, שישב ממש מאחורי רבו, נכון לשמשו בכל רגע.
האיש ההדור תפס את מקומו, זקף את גוו והעביר יד מחליקה על בגדיו.
בחלוף כדקה פנה אל היושב לצידו, בברכת שלום מנומסת. הגבאי השיב לו שלום במאור פנים. 'מיהו האדם המכובד היושב לפנינו'? התעניין האיש, 'ומדוע הוא מוקף אנשים רבים כל כך'?
'רב קדוש וגדול בתורה הוא', ענה הגבאי במילים פשוטות שגם הלה – כך לפחות קִוָּה – יוכל להבינן.
'רב קדוש?', תהה האיש בקול רם. 'גם אני נכדו של רב קדוש'!
הכרזתו הפתיעה את החסידים סביב ואף לאזני האדמו"ר הגיעה. סובב רבי שמואל את ראשו לאחור ובחיבה גלויה פנה אל האיש ואמר: 'אם אכן כך הוא הדבר, כלומר מוצאך במשפחה רבנית, בוא נא ושב לצידי, שכן גם אני ממשפחה רבנית הנני'…
החסידים זזו הצידה כדי לפנות מקום לאיש העשיר ששאב קורת רוח רבה מתשומת הלב הפתאומית שנפלה בחלקו ומן ההזמנה המכבדת. הוא התרומם ממקומו ובגינוני חשיבות התיישב לצד האדמו"ר.
החל רבי שמואל לשאלו על חייו ועל אבותיו. כצפוי, התברר כי אכן מדובר באדם עשיר אשר בבעלותו אחוזה גדולה. הוא אף סיפר על יחוסו הרם – נכדו של רבי מאיר בנו של הצדיק הנודע רבי לוי יצחק מברדיטשוב.
ניכר היה עליו כי הוא גאה מאוד ביחוסו, זאת על אף שהוא עצמו נתרחק מאוד מאורח חייהם ומכל מה שיצגו אבותיו הצדיקים.
בהמשך חשף הלה פרט מרשים נוסף. רופא בכיר הוא האיש, ובמשך תקופה אף שימש רופאו האישי של הצאר הרוסי.
כל אותה שעה הביט בו האדמו"ר בְּרֹךְ. מפעם לפעם הציג שאלה כל שהיא, והאיש השיב עליה בפרוטרוט. חשוב היה לרבי שמואל להבין עד היכן התדרדרה נשמתו של הבנש"ק [בנם של קדושים] שלצידו, ומקצת שאלותיו כוונו לנקודה הזאת.
התברר כי הפעם האחרונה שבה החזיק האיש בידיו זוג תפילין – האם גם הניחן באותה פעם על ראשו וזרועו, אם לאו, את זאת התקשה לזכור – היתה כארבעים שנה קודם לכן.
לבו של האדמו"ר נצבט בקרבו, אך הוא עשה מאמץ שלא לתת לכך ביטוי חיצוני.
לשניות אחדות מילאה את חלל הקרון שתיקה. 'נזכר אנכי בסיפור מעניין שאירע עם אבי סבך, הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב', קטע האדמו"ר את השתיקה. 'האם תרצה לשמוע'?, הוסיף ושאל, נזהר לא להכביד ולא לכפות דבר על בן שיחו.
'סיפור'?, התחייך הרופא העשיר, 'מדוע לא… סיפורים הכל אוהבים'!
ורבי שמואל החל לספר:
בכל לילה היה יענקל גורר את עצמו הביתה, שתוי ואומלל. בתום יום שלם של משחקי קלפים, בהם על פי רוב הפסיד סכומי כסף נכבדים, ולאחר שהוריק לקרבו אין ספור כוסיות יי"ש, היה משרך את רגליו ברחובות ברדיטשוב לכיוון ביתו.
לילה אחד פגש בו רבי לוי יצחק ברחוב. 'אה! יענקל!, אמר לו הצדיק בחביבות, 'כמה אני מקנא בך'!
עיניו של יענקל התרחבו בתדהמה. 'בי?! בי הרבי מקנא?! במה כבר אפשר לקנא בי'?!…
'כן, יענקל', אמר הצדיק והניח יד רכה ומלטפת על כתיפו. 'חכמינו זכרונם לברכה אומרים כי כאשר אדם שב בתשובה שלימה, זדונותיו נהפכים לו לזכויות. כאשר בעזרת ה' ועם הרבה מאוד רצון שלך תזכה לחזור בתשובה, יהיו לך זכויות רבות כל כך! או אז תעמוד במקום גבוה הרבה יותר מזה שאני ניצב בו'!
'אהה, רבי'… פלט יענקל אגב שיעול כבד שפיזר באויר אדי ריח חריפים. 'אם ככה, נראה כי מוטב שאמתין שנה אחת נוספת, אז תגדל עוד קנאתו של הרבי בי, בהתחשב בכך שמספר חטאַי יוכפל וישולש'! ובאומרו זאת פרץ יענקל בצחוק גדול והמשיך לדדות אל ביתו.
יענקל – שבאותו לילה דחה את נסיונו של הצדיק להחזירו למוטב – לא נטש את דרכו הנלוזה, לא באותה שנה ואף לא בשנים שלאחריה.
יום אחד חלה יענקל ונפל למשכב. מה שנראה היה תחילה כמחלה שגרתית שתחלוף בתוך ימים מספר, התברר במהרה כמחלה סופנית שממנה קמים רק בנס גלוי.
בעודו מוטל על מטתו, חלוש ורפה, מונה את ימיו האחרונים, רצה אשתו המסורה לביתו של רבי לוי יצחק. כשדמעות בעיניה התחננה לפניו כי יואיל לבוא אל מטת בעלה הגוסס.
הצדיק נענה לבקשתה והחיש את פעמיו אל מטת החולה ששכב כמעט ללא ניע. בראותו את הצדיק ניצת זיק בעיניו של יענקל ושפתיו נעו בלי קול.
'יענקל', פנה אליו רבי לוי יצחק, 'תמיד דחית את חזרתך בתשובה ל'עוד שנה'. אולי עכשיו סוף סוף תעשה זאת'?
'אני רוצה לספר משהו לרבי' לחשו שפתיו של יענקל. מבטיו נהפכו לפתע יוקדים והם שידרו נחישות שעמדה בניגוד מוחלט לחולשת גופו.
'כאשר שכרתי את הפונדק הקטן שלי מידי הפריץ, הוא היה מסודר ומטופח. מאוחר יותר, כשהתמכרתי לשתיה ולמשחקי קלפים מטופשים… הפסדתי הון רב והזנחתי את הטיפול בפונדק. התעלמתי מהגג השוקע ומהחלונות השבורים וכלל לא חשבתי לתקנם'.
קולו של יענקל התחזק ודיבורו נעשה רציף.
'בוקר חורפי אחד, בעוד הפריץ מבלה ביער סמוך, עוסק בציד, נפתחו לפתע ארובות השמים וסערת גשמים עזה פרצה. פתאום הבחין הפריץ בפונדקי־פונדקו והוא הפנה אליו במהירות את סוסו. המחשבה על הנוחות והחמימות המצפות לו בפונדק, שימחה את לבו.
'נו, לא קשה לתאר כמה כעס הפריץ בראותו את הזנחתו הנוראה של הפונדק שגגו הפעור כמו הזמין את מי הגשם להיכנס פנימה… מובן איפוא כי הוא דרש ממני הסברים על כך.
ואני, מה כבר יכולתי לומר לו? היטלתי עצמי למרגלותיו ובכיתי, 'כבוד מעלת הפריץ הנכבד… האם ידעתי שירד גשם שוטף שכזה? האם ידעתי שתבוא סופה'?'…
יענקל השתתק לרגע ופרץ בבכי. בקול חלש מכאב פנה אל הצדיק ואמר: 'העינים הללו, רבי, עיני הפריץ הזועמות מוסיפות להביט בי ולייסרני. דבריו הקשים והצודקים מוסיפים לייסרני. 'וכי מה חשבת לעצמך…', הטיח בי, כלום לא הבנת שבסוף יבוא יום שבו תצטרך לתת דין וחשבון על הזנחה פושעת של שנים'?!…
האדמו"ר מסלונים עמד לסיים את סיפורו כאשר בן שיחו היושב לצידו מרותק לכל מילה ומילה היוצאת מפיו. 'וכאשר זעקות האיש הגוסס – זעקות של חרטה עמוקה ואמיתית – עולות לשמים, עלתה והתעלתה עמן גם נשמתו', השלים רבי שמואל את הסיפור.
הוא עצר לרגע, כמבקש להדגיש את המשפט הבא שיאמר.
'מאוחר יותר העיד רבי לוי יצחק בכבודו ובעצמו, כי יענקל השיכור והמשחק בקלפים עזב את העולם הזה ועבר לעולם שכולו טוב, מתוך תשובה אמיתית'.
הרופא העשיר השפיל לרגע קט את מבטו בטרם שב להיישירו אל האדמו"ר. אולם לא היה זה אותו מבט גאה שעמו עלה לרכבת. עתה היה המבט רך וכנוע. הוא ישב כך, אפוף שתיקה, שנמשכה דקה ארוכה.
וכאשר הוציא האדמו"ר זוג תפילין מתיקו, לא אמר האיש דבר אלא רק הושיט את זרועו והתבונן נרגש באופן שבו מתלפפת עליה רצועת העור הקדושה. וגם כאשר לבסוף הציע לו רבי שמואל זוג תפילין כמתנה – לא התנגד לקבלו…
באחת התחנות הבאות של הרכבת, נפרד הרופא בחום ובלבביות מהאדמו"ר מסלונים, ופנה לדרכו.
חלפו שנים רבות. יום אחר בעת שגבאי האדמו"ר מסלונים עשה את דרכו מהכא להתם, ניגש אליו לפתע איש קשיש ונגע בזרועו. 'האם כבודו יזכרני'? שאל הלה.
הגבאי הביט בפני הקשיש ובזקן הלבן הארוך שעיטר אותן ולא נזכר.
'הזוכר כבודו את רופא הצאר שהוזמן על ידי האדמו"ר לשבת לצידו ברכבת ולבסוף אף קיבל מידיו זוג תפילין'?
באותו רגע נזכר הגבאי בכל פרטי המקרה המופלא.
'ובכן', המשיך הקשיש בטרם יהיה סיפק בידי הגבאי לחבר 'אחד ועוד אחד', 'אני הוא האיש. הרופא המיוחס… הסיפור המרגש שסיפר לי הרבי והתפילין שהעניק לי לאחר מכן, לִבּוּ את הגחלים שליחשו בתוך נשמתי והפכו ניצוצות חבויים לאש גלויה שחיממה את לבי והאירה את דרכי בחזרה אל ה' ואל תורתו'.
[20] וכן מבררים על ידי לימוד תורה ותפילה, כמבואר באריכות רבה בספר התניא (קונטרס אחרון – ד"ה להבין מ"ש בפע"ח).
