יום חדש בתלמוד תורה
מנהל התלמוד תורה נכנס לכיתה ו' 2, התלמידים עמדו לכבודו. לאחר שהתיישבו, פתח המנהל ואמר:
'בטח המלמד שלכם כבר סיפר לכם שמסיבות אישיות הוא נאלץ לעזוב את מקצוע ההוראה, ושהיום הזה הוא היום האחרון שלו עמכם'.
'וכידוע לכם' – המשיך המנהל ואמר – 'שעתה אנו נמצאים בעיצומה של שנת הלימודים, ומטבע הדברים קשה עתה למצוא מלמד, אך בכל זאת, בסייעתא דשמיא מרובה, הצלחנו למצוא מלמד מיוחד מאוד מאוד. ואם ירצה השם מחר הוא יגיע אליכם לכיתה'.
המנהל סיים את דבריו ויצא מן הכיתה.
התלמידים הסתכלו אחד על השני בסקרנות: 'מלמד מיוחד?!' מה זה אומר?'
היום עבר במהירות, ולמחרת עם בוקר נכנסו לכיתה כשמבע של סקרנות מרוח על פניהם…
בכיתה, על הכסא, ישב מורה צעיר בעל פנים מאירות וזכות, ועיניו החודרות הפיקו חכמה ותבונה עצומה.[1]
'כידוע לכם' – פתח המלמד החדש ואמר – 'לעם ישראל ישנם שלשה אבות: אברהם, יצחק ויעקב'.
'שלשה אבות שעבדו את השם יתברך כל אחד כפי הגוון והמדה השייכת לו.
אברהם אבינו עבד את בוראו ברגש האהבה, "אַבְרָהָם אֹֽהֲבִי" (ישעיה מא, ח).
יצחק אבינו עבד את בוראו ברגש יראה ופחד, "וּפַחַד יִצְחָק" (בראשית לא, מב).
וביעקב אבינו התגלה רגש הרחמים, "וַיִּשָּׂאאֶת־קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כט, יא. וראה ביאורם של דברים בספר התניא פרק מה).
ולמרות זאת, למרות השוני שהיה ביניהם – המשיך המלמד ואמר – מצאנו בחומש בראשית עבודה אחת שהיתה משותפת לכולם, האם תוכלו לומר לי מה היא העבודה הזו?'
רגעים ארוכים ריחפה השאלה בחלל הכיתה…[2]
רעיונות טובים – אך זה לא זה
יד הורמה מקצה הכיתה. 'הבה נשמע מה בפיך', אמר המלמד.
'אני חושב – אמר התלמיד – שזו עבודת התפילה. וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (ברכות כו:): אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת־פְּנֵי ה'" (בראשית יט, כז), ואין 'עמידה' אלא תפילה…
יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" (שם כד, סג), ואין 'שיחה' אלא תפילה…
יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם" (שם כח, יא), ואין 'פגיעה' אלא תפילה…
ולכן בכל תפילת עמידה אנו מזכירים אותם: 'אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב"…[3]
פניו של המלמד הבהיקו משמחה: אשרי שזכיתי השנה ללמד תלמידי חכמים, התשובה שאמרת היא תשובה יפה ונפלאה מאוד. אך למרות זאת העבודה הזו – עבודת התפילה, לא כתובה מפורש בתורה, ואני התכוונתי לעבודה שכתובה במפורש בתורה…
ושוב התרוממה יד כל שהיא. 'הבה נשמע מה בפיך', אמר המלמד.
'אני חושב – אמר התלמיד – שזו עבודת השם בשמחה. וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (בבא בתראיז.): תנו רבנן, שלשה (אנשים) נאמר בהם בתורה המילה 'כֹּל', והם אברהם יצחק ויעקב, ובמילה הזו מגלה לנו התורה שהם זכו לטעום כבר בעולם הזה מעין הטעם של העולם הבא.
אברהם כתוב בו: "וה' בֵּרַךְ אֶת־אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד, א).
יצחק כתוב בו: וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶֽרֶם תָּבוֹא" (שם כז, לג).
וביעקב נאמר: "כִּי חַנַּנִי אֱלֹקִים וְכִי יֶשׁ־לִי כֹל" (שם לג, יא).
והסביר הבן יהוידע (שם) שבעולם הבא ישנה שמחה גדולה ועצומה מאוד, והקב"ה נתן לאבות העולם לחוש ולהרגיש בעולם הזה שמחה גדולה ועצומה בעבודת הבורא, כעין השמחה שחשים בעולם הבא'.
המלמד הבליע קריאת התפעלות: איזו לוֹמדוּת (למדנות), אשריך!
ושוב הורמה יד. 'הבה נשמע מה בפיך', אמר המלמד.
'אבא שלי אמר לי פעם, בשם הבן איש חי (כתר מלכות – אות קמט), שאם נחבר את כל השנים שחיו האבות נמצא שהם חיו בסך הכל 502 שנה. שהרי אברהם חי 175, ויצחק חי 180, ויעקב חי 147, בסך הכל 502.
והמילה 'בשר' היא גם בגימטריא 502, ולכן כשאוכל בשר, יכוין שבזכות חיי האבות זיע"א שהם בגימטריא בשר, יעזרנו השם יתברך לברר הניצוצות מן הבשר…
המלמד הרים את היד ואמר: כולכם חכמים ונבונים והדברים שאתם אומרים הם נפלאים, אך אני התכוונתי למשהו אחר.
ונתחיל את השיעור…
שנים ראשונות בארץ ישראל
אברהם אבינו בן 55 שנה, מאחריו עבר עשיר של עבודת ה' ללא הרף, מתוך מסירת כל נפשו וישותו לעבודתו יתברך. ומובא במדרש (ספר הישר – פרשת נח) שבגיל זה הגיע לארץ ישראל ואף שם המשיך בעבודתו המסורה.
ובהיות אברהם בגיל נ"ח (58) מת נח, והאבן עזרא (בראשית ו, ט)[4] הביא לזה סימן: 'אברם בן נ"ח כשמת נח'. וכשהגיע לגיל ששים מרדו המועצה האזורית – סדום, בכדרלעומר מלך עילם.[5]
השנים המשיכו לחלוף במהירות, ובהיות אברהם בן שבעים[6] – בשנה החמש עשרה לשהותו בארץ ישראל – התרחש האירוע המופלא 'ברית בין הבתרים'.[7]
השמש החלה לנטות לכיוון מערב, ואברהם אבינו האדם הגדול בענקים, זכה לחוש את 'תרדמת הנבואה', את אותה תחושה נכספת ומופלאה שבו הגוף הגשמי מפסיק לרגע להיות מסך מבדיל בין האדם למראות האלקות.
ואז באותו מחזה נורא הוד מראים לאברהם אבינו כל מה שיעברו עַם ישראל עִם אומות העולם, את כל אלפי השנים של הרדיפות, ההריגות, האכזריות, והרשעות…
והתורה תיארה זאת במילים: "וְהִנֵּה אֵימָה. חֲשֵׁכָה. גְדֹלָה. נֹפֶֽלֶת עָלָיו" (בראשית טו, יב), שבו מרומזים כל הארבע גלויות כמו שכתוב במדרש:[8] 'אֵימָה' – זו גלות בבל. 'חֲשֵׁכָה' – זו גלות מדי. 'גְדֹלָה' – זו גלות יון. 'נֹפֶֽלֶת עָלָיו' – זו גלות אדום…
ברית בין הבתרים הסתיימה, ואברהם אבינו חוזר לחרן. אברהם אבינו בחרן אך נפשו ורוחו בארץ ישראל. בלבו בוערים כיסופים וגעגועים עזים לחזור ולשהות שוב בארץ ישראל, במקום שעליו נאמר: "עֵינֵי ה' אֱלֹקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַֽחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב).
ומתוך געגועי נפשו הוא צועק לה': "מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה" (תהלים נה, ז).[9] ובהיותו בחרן התחזק מעמדו ונהפך להיות מלך.
האשם בכל – הכסף!
חמש שנות הגלות בחרן הסתיימו, ובהיות אברהם אבינו בן 75 נצטוה: "לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א).
אברהם אבינו קם ולוקח עמו "אֶת־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת־לוֹטבֶּן־אָחִיווְאֶת־כָּל־רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת־הַנֶּֽפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (שם פסוק ה) ויוצא לדרך, ובסופו של דבר מגיע לארץ ישראל…
באותו זמן שרר בארץ ישראל רעב כבד ולכן המשיך אברהם אבינו בנדודיו למצרים… ולאחר שהכניע שם את קליפת פרעה,[10] חזר לארץ ישראל.
על גבול הארץ עמדו אברהם ולוט, לחצו ידים, ונפרדו… אברהם התיישב באלוני ממרא שבחברון, ולוט התיישב בסדום.
ובינתים בעילם הרחוקה הסתובב בארמונו המלך כדרלעומר ופניו לוהטות ככדור אש: 'שלש עשרה שנה הם לא שילמו מסים!'
וכדרלעומר התיישב ליד שולחנו העגול וכתב אגרות לבני בריתו (שהם: נמרוד מלך שנער, תדעל מלך גויים, אריוך מלך אלסר): 'בבקשה מכם עלו אלי ועזרוני ונכה את כל ערי סדום ואת יושביה, כי פשעו בי היום שלש עשרה שנה'.
משני קצות עמק הַשִּׁדִּים עמדו המחנות – ארבעת המלכים (בראשות כדרלעומר) כנגד חמשת המלכים (מלכי הככר) – וחיכו למתן האות. וכשהוא ניתן, פרצה המלחמה במלוא עוזה…
המלחמה היתה קשה ואכזרית… ובסופה הביסו ארבעת המלכים את החמשה ולקחו בשביה את כל רכוש סדום ועמורה ובתוכם גם את לוט ואת רכושו…
אברהם שומע כי נשבה לוט בן אחיו, ורגש האחריות מתעורר בלבו, הוא בן אחי (בנו של הרן) ומוטל עלי לדאוג לשלומו (כמו בכל משפחה מתוקנת). ואברהם מגייס את כל תלמידיו ויוצא למלחמה…[11]
ומכיון שאברהם היה מודע לכך שהוא רק ככלי בידו יתברך לגילוי רצונו יתברך בעולם, לכן הוא התבטל אל הבורא במציאות. ולכן גם הקב"ה נהג עמו באותה מדה וביטל את רצונו בפני רצונו של אברהם…
ומכיון שרצונו של אברהם היה להציל את לוט, ביטל הקב"ה את כל כחם ויכולתם של הצבאות הללו, ואברהם אבינו ניצח במלחמה כשהוא משאיר בשטח חללים רבים…
ויתן לו מעשר מכל
אברהם אבינו השיג את מטרתו, הוא הצליח להשיב את לוט עם כל רכושו, ובנוסף עלה בידו להשיב את כל רכושם של יושבי חמשת ערי מישור הירדן ואף את כל אנשי הערים ההם, אנשים ונשים…
לא ידוע לנו כמה זמן ארכה הדרך חזרה ממקום השבי עד "עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּֽלֶךְ" (בראשית יד, יז), אך כשהוא הגיע לשם כבר חיכו לו שני מלכים. הראשון מֶֽלֶךְ סְדֹם, והשני מַלְכִּי צֶֽדֶק מֶֽלֶךְ שָׁלֵם.
וגילו לנו חז"ל (תרגום יונתן – בראשית יד, יח) שהתואר מַלְכִּי צֶֽדֶק הוא כינוי לשם בנו של נח.[12] והנה, בעוד שמלך סדום קיבל את פניו של אברהם בידים ריקות (כמיטב המסורת הסדומית), שם בן נח כיבד את אברהם בלֶֽחֶם וָיָיִן. ולא הסתפק בזאת אלא גם בירך אותו, "וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַֽיִם וָאָרֶץ" (שם פסוק יט).
אברהם פנה לשם ואמר: ישנה מצוה לתת מעשר כספים,ומכיון שלך ישנה ישיבה (ישיבת שם ועבר) לכן אני רוצה לתת לך מעשר מכל הכסף, שנאמר: "וַיִּתֶּן לוֹ מַֽעֲשֵׂר מִכֹּל" (שם פסוק כ).
וזה לשון המדרש:[13]
רבי יהושע בן קרחה אומר, אברהם התחיל ראשון לעשר בעולם, לקח את כל מעשר סדום ועמורה וכל מעשר לוט בן אחיו ונתן לשם בן נח, שנאמר: 'ויתן לו מעשר מכל'.
ולפני שנמשיך נעצור לרגע…
עשר בשביל שתתעשר…
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, ראה – מאמר א), וז"ל:
בפרשת ראה נאמר: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּֽעֲזֹבאֶת־הַלֵּוִיכָּל־יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ" (דברים יב, יט).
בפסוק הזה מצוה אותנו התורה הקדושה לשמח את בני שבט לוי ולתת להם בקביעות את חוק המעשרות הראוי להם, וכן להשפיע להם במועדים השונים מהממון שה' נתן לנו כדי שגם הם יוכלו לשמוח במועד באכילת בשר ודגים וכל מיני מטעמים.
וזאת משום שבני שבט לוי נבחרו על ידי הקב"ה לעבוד בבית המקדש ואין להם חלק ונחלה בארץ שיוכלו להתפרנס ממנו ככל האדם, לכן על שאר הציבור מוטלת החובה לתמוך בהם ביד רחבה.
דבר זה היה נכון בעיקר בזמן שבית המקדש היה קיים ובני שבט לוי היו עובדים בו, אך בזמן הזה שבית המקדש אינו קיים ובני שבט לוי מתפרנסים מיגיע כפיהם ככל אדם מישראל, מצוה וחובה זו ממשיכה להתקיים כלפי בני התורה היקרים, המוכנים להקדיש את כל חייהם ללימוד התורה הקדושה, אף שעל ידי כן מתפרנסים הם בדוחק גדול מאוד, וכל כוונתם לגרום נחת רוח לה' יתברך ולהמשיך מלמעלה חן וחסד ורחמים ושמירה מעולה על כלל ישראל בכל מקומות מושבותיהם, והם בחינת 'שבט לוי' של ימינו.
וכן כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פי"גהי"ב) בלשון קדשו:
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה', לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים… לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חֵיל ה'… והוא ברוך הוא זוכה להם.
וממשיך הרמב"ם ואומר (שם הלכה יג):
ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו לְהִבָּדֵל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהוהאלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קודש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללויים. הרי דוד אומר: "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" (תהלים טז, ה).
לפיכך כשהתורה מזהירה: 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּֽעֲזֹבאֶת־הַלֵּוִי', נכלל באזהרה זו איסור חמור להתעלם ממצוקתם של בני התורה היקרים אשר כל חייהם קודש לה'. ומוטלת חובה קדושה על כל אחד מעם ישראל להתגבר על יצר הקמצנות, לפתוח את לבו ואת ידו ולהעניק לבני תורה חלק מכובד ממה שבירך אותו הקב"ה.
ומוסיף בעל הטורים (דברים יב, יט) שלאחר אזהרת התורה: 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּֽעֲזֹבאֶת־הַלֵּוִי', ממשיכה התורה ואומרת: "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת־גְּבֻֽלְךָ" (שם פסוק כ), וזאת כדי לרמוז לאדם שכאשר יזכה להשפיע מהממון שה' יתברך נתן לו לבני תורה, לא רק שדבר זה לא יגרום לו חוסר, אלא אדרבה, בזכות זה ה' יתברך ירחיב את גבולו ויזכה אותו לעושר גדול, בבחינת מה שנאמר: "מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ" (משלי יח, טז).
דבר זה מתאים למה שנאמר בהמשך פרשת ראה: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל־תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" (דברים יד, כב), ופירשו חז"ל (תענית ט.): 'עשׂר בשביל שתתעשׁר'. הוי אומר שנתינת מעשר לצדקה היא סגולה בדוקה ומנוסה לזכות לעשירות גדולה…[14]
ובנוסף: עלינו לזכור כי בתוקף גלותנו אין לנו שיור אלא התורה הקדושה, ורק היא יכולה להגין עלינו מפני המים הזידונים המאיימים לשטוף אותנו. בזכות לימוד התורה הקדושה זוכים עם ישראל לשמירה מעולה מכל הגויים הסובבים אותנו וצמאים לדמנו, ה' יצילנו, כמובא במדרש:[15]
'רב הונא בשם רבי בנימין בן לוי אמר: משל למלך שאמר לבנו צא לפרקמטיא. אמר לו: אבא, מתיירא אני בדרך מהלסטים, ובים מפני אפורטין (שודדי ים). מה עשה אביו? נטל מקל וחקקו, ונתן בו קמיע ונתנה לבנו, ואמר לו: יהי המקל הזה בידך ואי אתה מתיירא משום בריה. אף כך אמר הקב"ה למשה, אמור לישראל: בני, עִסקו בתורה ואין אתם מתייראים משום אומה'.
ומי שמכל סיבה שהיא אינו זוכה ללמוד תורה במשך כל היום, ובכל זאת רוצה להיות מחובר לתורה הקדושה תמיד ללא הפסקה, ושהתורה הקדושה תגן עליו ועל בני ביתו היקרים הגנה נפלאה מכל פגע – עצתו היא, כפי שנפסק בשולחן ערוך (יו"ד, סימן רמו – סעיף א ובהגה שם) להלכה ולמעשה: 'ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאילו לומד בעצמו'.
כלומר: על ידי שיחזיק בממונו בני תורה אמיתיים שעוסקים בתורה ביום ובלילה, יחשב לו בשמים כאילו הוא בעצמו עוסק בתורה במשך כל אותו הזמן שבני התורה שהוא מחזיק בכספו עוסקים בה, ואותו לימוד של בני התורה שהוא מחזיק יגן עליו ועל בני ביתו הגנה נפלאה מפני כל פגע, בבחינת: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּֽחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (משלי ג, יח), 'לַמַּֽחֲזִיקִים בָּהּ' 'וְתֹמְכֶיהָ' דייקא (ויקרא רבה, פרשה כה – אות א).[16]
וכבר הזכרנו כמה פעמים את דברי המדרש (שם אות ב): 'עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצוות (נותני צדקה) אצל בני תורה בגן עדן'.
כלומר: בסמוך לחופות שיעשה הקב"ה לבני התורה בגן עדן כשכר על עסקם בתורה, הוא יעשה חופות גם לכל אותם יהודים יקרים שהחזיקו בכספם את אותם בני תורה, ובזכותם הם יכלו לשבת ולעסוק בתורה בלב שמח ופנוי מדאגה. ולאותו מקום עצום בגן עדן שיזכו לו כל אלו שעמלו בתורה, יזכו גם כן אלו שהחזיקו את ידיהם.
ועתה נחזור לכיתה ו' 2…
מעשר מפרי האדמה…
הרב'ה עמד בכיתה, פניו להבים, והמשיך והסביר:
בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון ציוה אותו בשש מצוות. ואלו הן: עבודה זרה, ברכת השם, שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל ודינים.
ובנוסף לכך, הקב"ה אסר על האדם וצאצאיו לאכול בשר (דגים, בהמות וחיות)…
איסור זה (של אכילת בשר) עמד בתוקפו במשך 1656 שנה. וכעבור זמן זה התיר הקב"ה לנח ובניו לאכול בשר.
ואחר שהתיר להם לאכול בשר, ציוה את נח במצוה השביעית, והיא: איסור אכילת אבר מן החי, שנאמר: "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט, ד).
כעבור מאות שנים, בהיות אברהם אבינו בן 99, ציוה אותו על המצוה השמינית, והיא: מצות המילה.
ובנו, יצחק אבינו, קיבל את המצוה התשיעית, והיא מצות המעשר – להפריש מן התבואה עשירית לצדקה.
ויצחק שנצטוה על כך, רכש קרקע וזרע אותה בתבואה. והקב"ה שלח לו ביבול ברכה עצומה, וכמו שנאמר: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָֽרְכֵהוּ ה'" (שם כו, יב).
ופירש רש"י: 'מֵאָה שְׁעָרִים' – שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת שאמדוה מאה (והיינו שהשדה הוציאה תבואה פי מאה מן המשוער). ורבותינו אמרו, אומד זה למעשרות היה.
השנים המשיכו לחלוף. ובשנת 2185 לבריאת העולם הוצרך יעקב אבינו לברוח לחרן…
וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך!
בדרכו לחרן התעכב יעקב אבינו בבית אל והתפלל שם. ולאחר מכן רצה להמשיך בדרכו לחרן, אולם הקדוש ברוך הוא מנע זאת ממנו, מפני שרצה להתגלות אליו, אך מכיון שבאותה שעה לא היה יעקב אבינו נשוי, לא היתה אפשרות להתגלות עליו בהקיץ שהרי אין השכינה נגלית בהקיץ על מי שאינו נשוי, לפיכך השקיע הקדוש ברוך הוא את השמש שעתים לפני הזמן הראוי, וחושך אפל, עבה וסמיך מילא את היקום…
יעקב אבינו שראה כך, הוצרך לפרוש למנוחת לילה… ובחלומו הוא זכה וראה מראות אלקים: "וַיַּֽחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָֽיְמָה וְהִנֵּה מַלְֽאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר…" (בראשית כח, יב-יג)…
וכשהקיץ משנתו נדר "נֶֽדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּֽרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶֽחֶם לֶֽאֱכֹל וּבֶֽגֶד לִלְבֹּשׁ… וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (שם פסוקים כ-כב).
יעקב אבינו קיבל על עצמו שמכל אשר יתן לו ה' יתברך הוא יפריש מעשר ועוד מעשר, והיינו 20 אחוז. ובלשון חז"ל הסכום הזה נקרא 'חומש'.
ובספר ומתוק האור (בראשית – ב עמוד שלו) לגה"צ רבי שלמה לוונשטייןשליט"א, ביאר את המילים: 'וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ', וז"ל:
בספר 'טיול בפרדס'[17] כתב כך:
דוד המלך אמר בספרו: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה" (תהלים צ, י), והיינו שזמן החיים הממוצע של בני האדם הוא שבעים שנה. והנה אם נחלק את המספר שבעים לחמש נקבל ארבע עשרה.
ויעקב אבינו עבד את בוראו בסוד 'החומש'. שהרי למד תורה בבית מדרשם של שם ועבר במשך ארבע עשרה שנה רצופות, ללא שום הסח הדעת.
ואחר כך עבד בשביל קיום מצות 'פרו ורבו' ארבע עשרה שנה.
וכשזכה וכספו וזהבו רבו כחול, הפריש ממנו חומש, שהרי כך אמר: 'וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ'.
נמצא, שהקדיש יעקב חומש מימי החיים ללימוד התורה, וחומש למען קיום מצות פרו ורבו, וגם מכספו נתן חומש.
זהו שנאמר בנביא: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַֽעֲקֹב" (מיכה ז, כ), 'אֱמֶת' – ראשי תיבות: אשה, ממון, תורה.
והגה"ק רבי חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א כתב[18] שגם מבניו הפריש יעקב אבינו חומש, והם: לוי ויששכר (שהרי חומש מ-12 ילדים זה 2 שלמים).
שאלה שיצרה חלל פנוי…
המלמד המשיך בדבריו ואמר: עתה לאחר כל ההקדמה הארוכה הזו שלמדנו אנו מבינים שהעבודה שהיתה משותפת לכל האבות הקדושים היתה עבודת המעשרות.
ולמדנו עוד שכל אחד מהאבות הוסיף עוד פרט בעבודת המעשרות. אברהם הפריש מעשר כספים, יצחק הפריש מעשר תבואה, ויעקב הפריש מעשר מכל אשר נתן לו ה', והוסיף יותר מאבותיו שהפריש מנכסיו פעמיים מעשר (בהמשך השיחה יבואר מדוע).
יד קטנה וצנומה הורמה מירכתי הכיתה.
'כן מוישל'ה'.
'בפרשת תולדות' – פתח מוישל'ה ושאל – 'נאמר שעשיו היה איש יודע ציד, וביארו רבותינו הקדושים שהיה יודע לצוד ולרמות את אביו בפיו ושאלו: אבא, האיךמעשרין את המלח ואת התבן? ומכיון שכך היה יצחק סבור שהוא מדקדק במצוות, ולכן אהב אותו, וכמו שנאמר: "וַיֶּֽאֱהַב יִצְחָק אֶת־עֵשָׂו כִּי צַֽיִד בְּפִיו" (בראשית כה, כח).
והנה, לכאורה, בהסתכלות פשוטה היינו חושבים שעשיו רצה גם הוא להמשיך בעבודה הקדושה של האבות, עבודת המעשרות, וגם הוא רצה להוסיף עוד פרט בעבודת המעשרות, ולכן רצה להפריש מעשרות מן המלח ומן התבן.
ואם כן מדוע החליטו רבותינו הקדושים ואמרו: שעשיו לא התכוין לכך ברצינות, אלא רק רצה לצוד את אביו. ועוד יותר מדוע כינו אותו בשם 'רמאי', ולא כינו אותו בשם אחר כמו 'חנפן' או 'שקרן' וכו'…
עיניו של המלמד פלבלו במבוכה. ולפתע נשמע קולו של הצלצול הגואל… 'מוישל'ה עכשיו מאוחר, יום הלימודים הסתיים, בעזרת השם מחר אשיב לך תשובה'.
שורש הכל – חטא עץ הדעת
המלמד יצא מן הכיתה ומצחו חרוש קמטים 'הבטחתי להשיב למוישל'ה תשובה, ואני לא יודע אפילו היכן לחפש'.
וכשהגיע בתפילת העמידה (של תפילת ערבית) לברכת 'אתה חונן' החל לבכות ולהתחנן להשם יתברך שיאיר את עיניו במאור התורה.
בסיום התפילה ניגש לספריה ושלף ממנה ספר והסתכל בו, הספר היה ספר דן ידין למקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי זיע"א,[19] וכך נכתב בו (מאמר יב – ד"ה ובזכות המעשר, וראה בהערה):
ביום הששי של הבריאה ברא הקב"ה את האדם, הכניסו לגן עדן וציוה אותו: מכל עץ הגן אכול תאכל, אך מעץ הדעת אל תאכל!
אדם הראשון הסתכל על עץ הדעת וראה שהוא עץ האתרוג, עץ שהוא טוב למאכל ותאוהלעינים, ופחד שמא אשתו תתפתה לאכול ממנו, ולכן החליט להוסיף על ציוויו של הקב"ה (שאסר לאכול מעץ הדעת) ואמר לה: הקב"ה ציוה אותנו לא לגעת כלל בעץ הדעת – עץ האתרוג!
הנחש עמד בצד והאזין לדו שיח שהתקיים בין אדם לאשתו, וכששמע את דבריו של האדם לאשתו שפשף את ידיו בהנאה: 'הוא הגיש לי את 'הפצצה' על מגש של כסף…
הנחש ניגש אל האשה ואמר בקול מעורר רחמים: 'מסכנים שכמותכם, כל כך הרבה פירות נפלאים צומחים כאן ואסור לכם לאכול מהם'…
והאשה הגיבה ישר לדברי הבלע: 'חלילה, מכל עצי הגן מותר לנו לאכול, ורק מעץ אחד אסור לנו לאכול ממנו, ולא לגעת בו – "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁהאֶל־הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן־תְּמֻתוּן" (בראשית ג, ב-ג)…
צחוק גס וצורם נשמע לפתע. 'את אומרת שמי שנוגע בעץ הדעת ימות?! בואי תראי בעצמך איך אני מנער את העץ הזה ושום דבר לא קורה לי!'
הנחש ניגש לעץ והחל לנענע אותו, ובתגובה החל העץ לצווח, 'רבונו של עולם, אנא, "אַל תְּבוֹאֵנִי רֶֽגֶל גַּֽאֲוָה וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי" (תהלים לו, יב) – 'אַל תְּבוֹאֵנִירֶֽגֶל גַּֽאֲוָהוְיַד' ראשי תיבות אתרו"ג.
האשה ראתה שהנחש נדנד את העץ ולא קרה לו כלום, והתפתתה לאכול ממנו ולאחר מכן נתנה גם לבעלה לאכול…
ועל ידי חטא עץ הדעת נפגמה כל הבריאה כולה…
המלכות נפגמה והטומאה התגברה…
כידוע, אחד משמותיו הקדושים של הקב"ה נקרא שם ע"ב, ויש בשם הזה 216 (גבורה) אותיות.
וביתר פירוט הוא מתחלק ל-72 (ע"ב) שמות כאשר כל שם הוא בן שלש אותיות.
והנה, השם ה-27 הוא השם יר"ת והוא בגימטריאאתרו"ג, ובשעה שאכל אדם הראשון מעץ הדעת פגם בשם הזה.
ובנוסף לפגם שנוצר בשם הזה, הגביר בחטאו את קליפת 'מחלת'. 'ולכן נתדבקו בו כל הקליפות כל הק"ל שנים שפירש מאשתו כנודע'.
וכך חלפו על העולם 1948 שנה בהם הוא בוסס בטומאתו.
ואז הפציע אורו של אברהם אבינו בעולם והוא החל לתקן את חטאו של אדם הראשון, והקב"ה גילה לו שיש כח על ידי קיום מצות מעשר לתקן את השם שנפגם 'יר"ת'. ולכן 'מעשר' בגימטריא 'יר"ת'.
אברהם אבינו היה האדם הראשון שהפריש את המעשר.
ולאחר מכן המשיך יצחק אבינו בתיקון השם 'יר"ת', והפריש גם הוא מעשר.[20]
ובהיות יצחק בן 60 שנה נולדו לו תאומים, ויקרא את הראשון עשיו ואת השני יעקב…
עשיו סוד הנחש
וכך מתוארת לידתם: "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּֽרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. וְאַֽחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶֽזֶת בַּֽעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַֽעֲקֹב" (בראשית כה, כה)…
ומצאנו לאחד מרבותינו הראשונים הרב מנחם הציוני[21] שכתב, וזתו"ד: כאשר נולד עשיו ראו שעל ירכו חקוקה דמות נחש, וזה הוראה שהוא המשך נחש הקדמוני.
השנים חלפו במהירות וכח הנחש שהיה טמון בעשיו החל להתגלות… וכמו שנאמר: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַֽיִד אִישׁ שָׂדֶה" (שם פסוק כז)… ופירש התרגום יונתן: 'והוה עשו גבר נחשירכן' ('נחשירכן' – נחש על ירכו).
עשיו ראה את אביו מפריש מעשרות, כשבכל הפרשה והפרשה, הוא הולך ומתקן את השם הקדוש 'יר"ת'. ועשיו נכנס ללחץ…
וחיפש עצה כיצד הוא יצליח 'לטרפד' את מהלך התיקון. ואז עלה במוחו רעיון…
הוא ניגש לאביו ואמר לו: אבא, סוד האתרוג הוא בסוד ספירת המלכות ('עטרת היסוד'), וכידוע בספירת המלכות מאיר שם ב"ן (כזה: יו"ד, ה"ה, ו"ו, ה"ה).
ויש לי רעיון. הרי אתה אבא 'פוסק הדור', ואם תפסוק שגם תבן ומלח חייבים במעשרות נוכל לתקן את שם ב"ן. שהרי במילה מלח ישנן שלש אותיות, ואפשר להוציא מעשר משתי האותיות הראשונות מ' ל' (ואות ח היא פחות מעשר ואי אפשר להוציא ממנה מעשר).
ובמילה תבן ישנן שתי אותיות שאפשר להוציא מהן מעשר והן: ת' נ'.
ואם ניקח מעשר מהארבע האותיות הללו: מ' ל' ת' נ', יצא לנו בדיוק 52,[22] ועל ידי כך, על ידי מצות המעשר במלח ותבן, נתקן את השם ב"ן, ונוסיף כח בשם יר"ת.
ואם אתה מסכים עמי שצריך להפריש מעשר מן המלח ומן התבן, למד אותי האיך אפשר 'לפעול בתחתון ולתקן בעליון', למד אותי איך אפשר על ידי מעשה גשמי להמשיך רוחניות?
ואביו יצחק התמלא בשמחה: אשרי שיש לי בן שדואג כל כך לתיקון השכינה…
אל תסתכל בקנקן אלא בתוכו
הקב"ה גילה לחכמי ישראל שכוונתו של עשיו היתה בדיוק להיפך, כוונתו היתה להגביר את כח הטומאה בעולם.
כל מטרתו היתה, שיצחק אביו יפסוק שמלח ותבן חייבים במעשרות, ועל ידי כך יפסקו כן גם בשמים.
ואז, עשיו היה מפריש מהם מעשר, אך הוא לא היה משתמש כלל באותיות המעשר, אלא להיפך, הוא היה משתמש באותיות שנותרו אחר המעשר.
והנה 'מלח' 'תבן' בגימטריא 530, ואם תוריד מהם 52 (שזה סכום המעשר) ישאר לנו 478, שזה בדיוק הגימטריא 'מחלת'!
עשיו רצה להדביק את אביו בקליפה הנוראה – קליפת מחלת!
וזו היתה רמאותו של עשיו, שמדבריו היה מובן שהוא מתכוין לדבר אחד, ובאמת כוונתו היתה לדבר אחר.
וסיים רבי שמשון מאוסטרופולי זיע"א את דבריו וכתב: 'ויש בזה סודות גדולות נפלאות באלה הדברים. והאל הקדוש יכפר בעדנו'…
שישאר בבית המדרש זה טוב!
תוכניתו של עשיו לא יצאה לפועל, ויצחק המשיך להפריש פעם אחר פעם. ועשיו חרק שינים בעצבים…
אך לפחות בדבר אחד הוא התנחם: יעקב אחי יושב בבית המדרש ועוסק בתורה יומם ולילה, וגם את ארוחותיו מביאים לו לשם אחרי הפרשת תרומות ומעשרות.
לפחות יעקב לא עוסק בהפרשת מעשר!
כל זמן שיעקב נמצא בבית מדרש זה מצויין! שימשיך להיות שם כל החיים!
אך, לחרדתו של עשיו, כשהגיע יעקב לגיל 63, קרא לו אביו יצחק וציוה אותו: "קוּם לֵךְ פַּדֶּֽנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ" (בראשית כח, ב).
ואני מברך אותך, שארץ ישראל תהיה שלך: "וְיִתֶּן לְךָ אֶת־בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְֽעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת־אֶרֶץמְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹקִים לְאַבְרָהָם" (שם פסוק ד)…
ויעקב יצא לדרך…
עשיו תלש את שערות גופו: 'אוף! אוף! עוד אחד מצטרף לעבודת המעשרות! בסוף הדתיים הללו יהרגו אותי!'…
והוא חיפש דרך למנוע מאור הקדושה להתפשט…
ומכיון שהוא כל כך רצה, הוא מצא!
וכך נאמר: "וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל־יִשְׁמָעֵאלוַיִּקַּח אֶת מַֽחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן־אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה" (שם פסוק ט).
וכך ביאר רבי שמשון מאוסטרופולי זיע"א:
עשיו לא התייאש מתוכניתו הראשונה להפריש מעשר מן המלח והתבן ולהשתמש בשארית. ומכיון שראה שעל ידי מעשר הוא לא יצליח (שהרי הם פטורים מהמעשרות), מצא דרך לכך על ידי נישואיו לנכדתו של אברהם אבינו!
והוא התחתן עם 'מַֽחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל', 'מלח' הוא השורש של 'מַֽחֲלַת', ו'יִשְׁמָעֵאל' (עם הכולל) גימטריא 'תבן'…
ובאמת הוא הצליח בכך, וכמו שכתב רש"י הקדוש (שם) על הנישואין הללו: 'הוסיף רשעה על רשעתו'…
המלחמה הולכת ומתגברת!…
בגיל 63 נצטוה יעקב מאביו ללכת לחרן ולשאת אשה. אך הוא הרגיש שעדיין הוא לא מוכן, ולכן הלך והטמין עצמו בבית המדרש 14 שנה.
ובסופם, בהיותו בן 77 יצא מבית המדרש והחל לצעוד לחרן…
וכשהגיע לבית אל ראה את הטומאה שהתגברה בעולם, והבין שמעשר אחד כבר לא יספיק, ולכן קיבל על עצמו: "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, כב).
אני אוציא פעמיים מעשר, כדי לזרז את תיקון השם 'יר"ת'.[23]
ולפני שנמשיך נעצור לרגע…
עד עתה התבאר שעל ידי חטא עץ הדעת נגרם פגם בשם 'יר"ת', ועל ידי מצות המעשר מתקנים את זה.
וגם כיום כאשר מקיימים מצות מעשר כראוי זוכים לתקן את חטא עץ הדעת. ובנוסף, כתב בספר קרניים (מאמר יב):
'ובזכות המעשר שישראל נותנים… דוחים הקליפות בסוד השם יר"ת. ובסוד 1540 רקיעים המשפיעים ברכה להנותן, בסודו מרומז זה (פירוש, המילים 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר' בגימטריא 1540).
ועל פי זה פסק הגה"ק רבי ישראל מאיר מראדין זיע"א בספרו אהבת חסד (חלק שני, פרק יט – אות ג), שיש ענין גדול להפריש בדיוק מעשר. ואם ברצונו להפריש יותר מן מעשר (ופחות חומש) יפריש עשירית ויאמר זה למעשר, ואת שאר הכסף יתן בתור צדקה.
ופסק עוד שאם ברצונו להפריש מנכסיו חומש לצדקה, יפריש את החומש בשני חלקים. בפעם הראשונה יפריש מעשר ויאמר זה 'מעשר', ואחר כך יפריש שוב מעשר ויאמר זה 'מעשר'. וכל זה כדי שלא להפסיד את המעלה הגדולה של המעשר.[24]
ונחזור ליעקב אבינו…
כחו של הס"מ התגבר…
יעקב אבינו הגיע לביתו של לבן ושהה שם עשרים שנה, כשבסיומם הוא זכה לצאת מביתו של לבן כשהוא עשיר גדול ומוצלח בכל. וכמו שנאמר: "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַֽעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַֽחֲמֹרִים" (בראשית ל, מג)…
אך משום מה יעקב אבינו שכח להפריש מנכסיו מעשר…[25]
ומכיון שהוא שכח לעשר, לכן התגבר בחזרה כחם של כחות הטומאה והם החלו להיאבק עם יעקב אבינו: "וַיִּוָּתֵר יַֽעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (שם לב, כה)…
קרני שמש ראשונות חדרו מבעד לחלון, המלמד הרים עיניו בתמיהה: לאן נעלם הלילה? רק לפני רגע הוא היה פה?…
טוב, מקודם התפללנו ערבית ועכשיו הגיע זמן תפילת שחרית…
וכשהגיע לברכת 'חונן הדעת' (שבתפילת שחרית) נעמד כהלום רעם. רגע! הבטחתי למוישל'ה תשובה, ואיך אפשר להסביר לילד בכיתה ו' תשובה כזו…
והשאלה נותרה מרחפת בחלל…[26]
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. התורה הקדושה מצוה אותנו לשמח את בני שבט לוי ולתת להם בקביעות את חוק המעשרות הראוי להם, ולהשפיע להם במועדים השונים מהממון שה' נתן לנו כדי שגם הם יוכלו לשמוח במועד.
משום שבני שבט לוי נבחרו על ידי הקב"ה לעבוד בבית המקדש ואין להם חלק ונחלה בארץ שיוכלו להתפרנס ממנו ככל האדם, לכן על שאר הציבור מוטלת החובה לתמוך בהם ביד רחבה.
ב. בזמן הזה שבית המקדש אינו קיים ובני שבט לוי מתפרנסים מיגיע כפיהם ככל אדם מישראל, מצוה וחובה זו ממשיכה להתקיים כלפי בני התורה היקרים, המוכנים להקדיש את כל חייהם ללימוד התורה הקדושה, אף שעל ידי כן מתפרנסים הם בדוחק גדול מאוד, וכל כוונתם לגרום נחת רוח לה' יתברך ולהמשיך מלמעלה חן וחסד ורחמים ושמירה מעולה על כלל ישראל בכל מקומות מושבותיהם, והם בחינת 'שבט לוי' של ימינו.
ג. לפיכך התורה מזהירה אותנו באיסור חמור להתעלם ממצוקתם של בני התורה היקרים אשר כל חייהם קודש לה'. ומוטלת חובה קדושה על כל אחד מעם ישראל להתגבר על יצר הקמצנות, לפתוח את לבו ואת ידו ולהעניק לבני תורה חלק מכובד ממה שבירך אותו הקב"ה.
ד. התורה מבטיחה לאדם, שכאשר הוא זוכה להשפיע מהממון שה' יתברך נתן לו לבני תורה, לא רק שדבר זה לא יגרום לו חוסר, אלא אדרבה, בזכות זה ה' יתברך ירחיב את גבולו ויזכה אותו לעושר גדול. ונתינת מעשר לצדקה היא סגולה בדוקה ומנוסה לזכות לעשירות גדולה.
ה. עלינו לזכור כי בתוקף גלותנו אין לנו שיור אלא התורה הקדושה, ורק היא יכולה להגין עלינו מפני המים הזידונים המאיימים לשטוף אותנו. בזכות לימוד התורה הקדושה זוכים עם ישראל לשמירה מעולה מכל הגויים הסובבים אותנו וצמאים לדמנו, ה' יצילנו, כמובא במדרש.
ומי שמכל סיבה שהיא אינו זוכה ללמוד תורה במשך כל היום, ובכל זאת רוצה להיות מחובר לתורה הקדושה תמיד ללא הפסקה, ושהתורה הקדושה תגן עליו ועל בני ביתו היקרים הגנה נפלאה מכל פגע – עצתו היא, שעל ידי שיחזיק בממונו בני תורה אמיתיים שעוסקים בתורה ביום ובלילה, יחשב לו בשמים כאילו הוא בעצמו עוסק בתורה במשך כל אותו הזמן שבני התורה שהוא מחזיק בכספו עוסקים בה, ואותו לימוד של בני התורה שהוא מחזיק יגן עליו ועל בני ביתו הגנה נפלאה מפני כל פגע.
ו. עלינו לדעת שכאשר הבורא יתברך משפיע לאדם ממון יותר מכדי הצורך למחייתו, בכך הוא מתבשר משמים שהוא נבחר להיות כצינור להעברת השפע לעניים ולנזקקים, וכן להיות צינור לגלות את מלכותו יתברך בעולם וזה על ידי סיוע ללומדי תורה שבכך מתרבה התורה בעולם ומתגלה מלכותו תתברך.
וזו ההנהגה שנוהגים בצינור: אם נקי הוא ומקלח הלאה ממשיכים לערות לתוכו בנדיבות וממלאים אותו, אבל אם נוצרת בו סתימה ואינו מקלח – מפסיקים למלאותו והוא מתרוקן ומתייבש.
ז. יש ענין גדול להפריש מעשר כספים. ואם ברצונו להפריש יותר מן מעשר (ופחות חומש) יפריש עשירית ויאמר זה למעשר, ואת שאר הכסף יתן בתור צדקה. וכן אם ברצונו להפריש מנכסיו חומש לצדקה, יפריש את החומש בשני חלקים. בפעם הראשונה יפריש מעשר ויאמר זה 'מעשר', ואחר כך יפריש שוב מעשר ויאמר זה 'מעשר'. וכל זה כדי שלא להפסיד את המעלה הגדולה של המעשר.
הערות שוליים:
[1] חכמתו של האדם מתגלית בעיניו, ומי שבקי ויודע את הרז הזה, יכול להכיר את 'מצבו' של האדם על ידי הסתכלות בתוך עיניו. וזו אחת מהסיבות שחכמי ישראל נקראים 'עיני העדה', שבתוך עיניהם מתגלית חכמתם.
ויותר מזה:
בדרך כלל, קדושה ושפלות צועדים יחד. וככל שהאדם קדוש יותר – הוא עניו ושפל רוח ביותר.
כאשר האדם קדוש אזי בתוך כל אבר ואבר מרמ"ח אבריו, ובתוך כל גיד וגיד משס"ה גידיו, מתגלה רגש אמיתי של ענוה ושפלות רוח דקדושה.
והרגש הזה הבוער בקרבו גורם לו 'להעלים' ו'להחביא' את עצמו מעיני כל בריה.
ואופן ההעלמה וההסתרה היא כפי 'חוש היצירה' שחנן אותו השם יתברך.
ישנם כאלו שמסתתרים תחת בגדי חקי וכובע טמבל (כדוגמת הגה"ק רבי ברוך שפירא זיע"א), וישנם כאלו שמסתירים עצמם תחת מעטה של מנקה רחובות (כדוגמת הגה"ק רבי יוסף וולטוך זיע"א), תחת מעטה של פועלי בנין (כדוגמת הגה"ק רבי אברהם פיש זיע"א) וכו' וכו'…
וישנם כאלו שמסתתרים תחת מעטה של פוסקי הלכה (וישנם רבים מאוד כאלו), או תחת מעטה של עושי נסים ומחוללי נפלאות (כנ"ל), ובכך הם מסיטים את המבט (של בני העולם) מעולמם הפנימי אל 'תחפושתם' החיצונית.
אך מי שבקי בחכמת 'הסתכלות העין' יודע לזהות מיד את העומד ממולו. בפניו אין שום אפשרות להסתתר!
ובמאמר מוסגר: כתב בספר חסידים (סימן תתשסו): 'תדע אותם שיודעים להפך דמות האדם לזאב או לחתול ולחמור, גלגל העין לא יתהפך'…
את גלגל העין אי אפשר לשנות ולהסתיר!
ומכיון שדיברנו על 'גלגל העין', נעתיק סיפור מספר 'בין הדגים לזמירות' (חלק ג – עמוד 45) לגאון הרב זלמן רודרמןשליט"א, וזה לשונו:
היה זה בראשית שנת תרנ"ד (1894 למניינם). מחלות שונות תקפו את גופו החלש של האדמו"ר רבי יהושע מבעלז. הוא סבל יסורים קשים ביותר, אף כי כלפי חוץ השתדל להראות פנים שוחקות.
לימים הנוראים של אותה שנה נאסף קהל חסידים רב בבית המדרש הגדול שבעיירה בעלז. ביום הכיפורים, קודם תפילת נעילה נשא הצדיק משא חוצב להבות שבמרכזו מאמר חז"ל (שבת קנג.): 'שוב יום אחד לפני מיתתך'. איש לא השכיל לרדת לסוף דעתו הקדושה, אך תוכן הדברים ונימתם העיקו מאוד.
גם במוצאי יום הכיפורים שינה האדמו"ר ממנהגו בכל שנה ובמקום לברך את בניו, נכדיו ובני משפחתו, הודיע כי רצונו לברך את 'כל הקהל הקדוש'. בני העיירה והחסידים הרבים שהגיעו לעשות את החגים בצילו, עברו לפניו כבני מרון והוא אָצַל ברכה לכל אחד ואחד מהם.
חסידיו חרדו לשלומו לא רק בשל המחלות עצמן, שהרי לאלה אפשר לנסות למצוא מרפא, אלא גם ובעיקר בגלל מה שהתפרש כרמזים מצידו להסתלקות קרובה מהעולם.
כשחלה החמרה נוספת במצבו, הובהל הצדיק אל המרכז הרפואי הגדול בווינא, כדי להיבדק אצל טובי הרופאים. הללו קבעו כי האדמו"ר חייב לעבור מידית ניתוח חיוני. הצדיק שהיה מודע לחומרת מצבו הסכים לניתוח.
בתוך הכנותיו לקראת הניתוח כתב האדמו"ר צוואה, טבל במקוה וקרא בהתרגשות רבה את נוסח הוידוי. לאחר מכן עלה בדחילו ורחימו על שולחן הניתוחים.
בין הרופאים המנתחים היה גם מוזס, או בשמו היהודי המלא, משה יצחק. הוא נולד וגדל בבית יהודי כשר, בעיירה קטנה ושמה לינדין. אביו השתדל ככל יכולתו לחנכו בדרך הישר, אבל לבו נשאו למחוזות אחרים לגמרי, רוח טומאה השתוללה בקרבו בעוז… וביום אחד, הוא קם, נטש את יהדותו, ונסע לווינא הגדולה והסואנת…
הצעד הראשון שעשה משה יצחק בווינא היה – החלפת שמו למוזס. לאחר מכן נרשם ללימודים תיכוניים. תודות לכשרונותיוהמצויינים הצליח לקלוט חומר לימודי רב בזמן קצר יחסית.
מצוייד בתעודות הגמר התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה, וגם בהם הוא ראה הצלחה רבה. כגודל הצלחתו כך גדל והלך המרחק בינו ובין שרשיו ומורשת אבותיו. איש לא יכול היה עוד לזהות במנתח המצליח, מוזס, את משה יצחק, בן העיירה לינדין. פניו המגולחות למשעי, בלוריתו הגבוהה והמסורקת בקפידה ושפמו העשוי דק־דק, שיוו לו מראה גויי מובהק. כעת ניצב מוזס על יד מטת האדמו"ר, ממתין לרופא המרדים שיעשה את מלאכתו ויאפשר לו להתחיל בניתוח עצמו.
פתאום נשא אליו הצדיק את עיניו הקדושות. 'מוזס' – קרא לעבר הרופא שהופתע מהפניה הבלתי צפויה – 'הלוא יהודי אתה… גדלת בבית שבו הקפידו על קלה כחמורה – נכון?'
המנתח הנהן לאישור.
'המאמין אתה בבורא העולם ומנהיגו?' שאל הצדיק.
מוזס הסמיק ממבוכה. הוא חיכך רגע בדעתו ואחר השיב: 'כן, מאמין אני כי יש מנהיג לעולם'.
הצוות הרפואי, שסבב את מטת האדמו"ר, התבונן בדו־שיח הבלתי שגרתי שהתפתח בין המנתח לחולה, שניות מספר לפני התחלת הניתוח. אולם הצדיק, כך נראה, התעלם ממבטי הסובבים. כל מעייניו נתונים היו אל הרופא שהפנה עורף ליהדותו. 'ובמשיח צדקנו העומד לבוא בכל רגע כדי לגאול את עמנו מהגלות, מאמין הינך?'…
מוזס שתק לרגע. הוא בירר את מילותיו בזהירות. 'אה… בכל לבי מייחל אנכי ואולי אף מאמין כי בשלב כל שהוא יזכה עמנו לגאולה ולחירות מידי שונאיו ומבקשי נפשו. אבל אינני מאמין שגאולה זו אכן תבוא על ידי משיח, אדם יחיד, שישלוט על העולם ויטיל את חיתתו על כל יושביו. זהו חזון בלתי מציאותי אשר איננו מתקבל על דעתי'.
בחדר השתררה דממה, וכבר נראה היה כי תהליך ההכנה לניתוח עומד להתחיל. אבל הצדיק לא הרפה. הפעם סובב את ראשו לכיוונו של מוזס. פקח לרווחה את עיניו המיוסרות, ונעץ במנתח הבכיר את מבטו. שתי עינים בהירות, טובות אך גם תקיפות, רכות אך בוחנות כל פרט ופרט, בערו מול מוזס כשני לפידי אש.
מבטו של האדמו"ר הציק למוזס. הוא ניסה להסיט את עיניו לצדדים, אבל התקשה לעשות זאת. כאילו מוגנטו אישוניו לעיני הצדיק. פתאום השתנה גוון פניו. בתחילה הציפם חִוָּרוֹן עז, ולאחר מכן בא הסומק, וחוזר חלילה. צמרמורת עברה בגופו ושתי ידיו החלו לרעוד.
הרופאים הביטו משתאים בחברם והבינו כי סערה נפשית, מסתורית ובלתי מובנת, פוקדת אותו. מוזס התנשם והתנשף, כאילו זה עתה סיים ריצה ארוכה. כל מאמציו להירגע לא צלחו. העובדה שהצדיק שולט עליו באמצעות מבטיו, רק הגבירה את לחצו הנפשי.
כעבור זמן מה הסיר האדמו"ר את מבטו ממוזס וזה חש כי הרוגע חוזר אליו כבתחילה.
אחר כך שב הצדיק והתבונן בו, אבל הפעם זה היה מבט מלטף. 'נו, עכשיו כבר מאמין אתה כי אדם יחיד מסוגל להטיל את מוראו על סביבתו במבט עין בלבד?' שאלו. מוזס נענע ראשו בהכנעה.
'כך בדיוק יהיה בביאת המשיח. הוא, האיש אשר יבחר ה', ישלוט על העולם כולו והכל ישובו מדרכיהם הרעות'.
המנתח השפיל את עיניו. 'אכן, צדק הרבי ואנכי טעיתי' אמר, כמעט לחש.
אחר כך הורדם האדמו"ר והניתוח החל. כעבור זמן הסתיים הניתוח והוכתר בהצלחה. להמוני החסידים היתה הרווחה, אך למרבה הצער, לא לאורך זמן.
חלפו חמשה עשר ימים מהניתוח. הצדיק מבעלז יצא ברכבת בחזרה מווינא לעירו. תוך כדי נסיעתו לבעלז נתבקש לישיבה של מעלה ונסתלק מן העולם. בשעת מעשה נכחו סביבו מנין מחסידיו. ביניהם היה גם החסיד משה יצחק, הלוא הוא מוזס, שבינתים חזר בתשובה שלימה והיה לחסיד נאמן…
[2]אחת מהשיטות המוצלחות ביותר לגרום לידע הלימודי להיספג במוח היא שאלת שאלה. ולכן את הלילה הקדוש – ליל הסדר, שכל כולו מוקדש להחדרת האמונה במוח ובלב, אנו פותחים על ידי שאלת ארבע קושיות.
בדרך כלל, אדם חושב שהוא יודע ומבין, והוא לא מרגיש בחסרון ידיעתו. וכשהוא במצב כזה אין מקום להבנות חדשות להיכנס לתוכו.
אך על ידי שאלת שאלה אנו יוצרים מקום חלל וריקני שלתוכו תוכל להיכנס הידיעה.
ולכן זו טעות לחשוב שלשאלה ישנה רק מטרה אחת והיא לבחון את הידיעה, כי באמת, אדרבה, עיקר הפנמת הידע הוא רק על ידי שאלת שאלה.
[3]וכך נאמר בתחילת פרשתנו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־אַבְרָםלֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַֽאֲבָרֶכְךָ וַֽאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה"(בראשית יב, א-ב).
ופירש רש"י: 'וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל' – זהו שאומרים 'אלהי אברהם'. 'וַֽאֲבָרֶכְךָ' – זהו שאומרים 'אלהי יצחק'. 'וַֽאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ' – זהו שאומרים 'אלהי יעקב'.
יכול יהיו חותמין בכולן? תלמוד לומר: 'וֶהְיֵה בְּרָכָה' – בך חותמין ולא בהם ('ברוך אתה ה', מגן אברהם').
ומסופר שפעם ניגש כומר אחד למהר"ל מפראג ושאלו: מפני מה אתם היהודים לא מזכירים בתפילה שלכם את משה רבינו (אלהי משה), והרי הוא היה הרב שלכם?
השיב לו המהר"ל: הא, זה פשוט! אנו לא מזכירים אותו כי היה אצלו פסול גדול במשפחה, חותנו היה כומר (יתרו כהן מדין)…
[4]כך מובא בספר יוחסין (מאמר א – ד"ה שנת אלף תתקצ"ו).
[5]וביתר פירוט: כדרלעומר מלך עילם, שלט ביד רמה על כל חמשת ערי ככר הירדן, ומכיון ששלט עליהם הוצרכו חמשת מלכי הככר (שהם: שנאב מלך אדמה, ושמאבר מלך צבויים, וברע מלך סדום, וברשע מלך עמורה, ובלע מלך צוער) להעלות לו מס בכל שנה.
ויום אחד נמאס להם! באסיפת חירום שקיימו, הכריזו: יותר אנו לא מכירים בשלטונו של כדרלעומר, מהיום הוא לא יקבל מאתנו אגורה!!!
[6]כן כתבו התוס' (ברכות ז: ד"ה לא היה), וכן כתבו התוס' במסכת שבת (י: ד"ה ושל סדום). והוסיפו שם שאחר ברית בין הבתרים חזרלחרן, והיה שם חמש שנים, ובגיל שבעים וחמש יצא שוב מחרן לארץ ישראל, ועיי"ש שיטה נוספת.
[7]כך משמע מדברי התוס' (שם) שברית בין הבתרים היתה בארץ ישראל. אמנם מברייתא דל"ב מדות (מדה לב) משמע שברית בין הבתרים התרחשה בחרן, וז"ל: ואמר רבי יוסי, גזירת ענין בין הבתרים היה חמש שנים קודם יציאת אברהם מחרן ונכתבה מאוחרת.
[8]בראשית רבה (פרשה מד – אות יז).
[9]וזה לשון השל"ה הקדוש (הוצאת עוז והדר, שער האותיות ערך ק – קדושה, אות כג):
ומצינו במדרש (בראשית רבה, פרשה לט – אות ח) שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אבינו פעם ראשונה שילך לארץ ישראל ויראנה ויחזור, ואחר שחזר לא נתן לו רשות לחזור לארץ ישראל עד חמש שנים. ואותן חמש שנים היה משתוקק לחזור ללכת, והוא אמר זה הפסוק: "מי יתן לי אבר כיונה אעופהואשכונה הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה" (תהלים נה, ז), מוטב ללין במדבריות של ארץ ישראל ולא ללון בפלטריות של חוצה לארץ, והיה תאב. ומשהורשה כתיב: "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'" (בראשית יב, ד).
וקודם בואו אל הארץ לא היה משתוקק, אבל אחר שבא שמה פעם ראשונה וראה במראה הנבואה יקר תפארת קדושת הארץ, אז נכסוף נכסף. וממנו נלמוד לדורות אנחנו יוצאי חלציו, להיות נכספים כמוהו, אף על פי שיושביה בצער, על מנת כך נהיה שמחים ביסורין.
[10]וזה לשון המדרש (ויקרא רבה, פרשה לב – אות ה): ר' הונא בשם ר' חייא בר אבא אמר, שרה אמנו ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוהונגדרו כל הנשים בזכותה, יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוהונגדרו ישראל בזכותו…
[11]בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, לך לך – מאמר ג), וז"ל:
בפרשתנו (פרק יג) התורה מספרת על התנהגותו הרעה של לוט ואנשיו, והתקוטטותם עם אברהם אבינו ואנשיו, עד שנפרד לו לוט מאברהם אבינו, והלך להתגורר עם אנשי סדום הרשעים.
על אף מדת כפיות הטובה של לוט כלפי אברהם והתנהגותו המחפירה, בכל זאת מיד כששמע אברהם שלוט נפל בשבי במלחמת המלכים, אזר כגבר חלציו ויצא להילחם במסירות נפש של ממש בארבעת המלכים, עד שניצח אותם והשיב את לוט וכל שאר השבויים לביתם לחיים טובים ולשלום.
מעשה זה מעיד על גודל הדביקות שהיתה לאברהם אבינו בה' יתברך, ועל גודל השמחה שהיתה לו בעבודתו יתברך, עד שמגודל אותה דביקות ושמחה לא הרגיש כלל את כל מאורעות העולם הזה החולפים, ולכן גם לא חש לכל הבזיונות שביזהו לוט וכפיות הטובה שנהג כלפיו, ולא נכנסו בלבו כלל, אלא מיד אחר המעשה שכח מהם והיו כלא היו, מרוב המתיקות והעונג שהיו לו בעבודת הבורא, ומיד כשנזקק לוט לעזרה מיהר אברהם לחלץ חושים ולעמוד לימינו.
ובזה יובן מה שמובא בספר חובות הלבבות (שער יחוד המעשה – פרק ה), וזה לשונו:
'מעשה בחסיד אחד שפגע בו חברו ואמר לו: הנשתוון? אמר לו: מהו הנשתוון? אמר ליה: האם שוה בעיניך השבח וגנות? אמר ליה: לאו. אמר לו: אם כן לא חסיד אתה. השתדל, אולי תגיע אל המדרגה הזאת, כי היא העליונה שבמדרגות החסידים ותכלית העבודות!'.
והיינו כי השלימות הגדולה ביותר בעבודת ה' היא, שכל כך תתעצם בלב האדם אהבת הבורא יתברך ואהבת תורתו הקדושה, וישיש וישמח בלימוד התורה ועבודת התפילה עד כדי כך שלא ירגיש כלל את יסורי העולם הזה ושאר הבזיונות והבושות והחרפות העוברות עליו, ולא יהיה בהם כח להפר את שמחתו בעבודת ה', אשר זוהי בעצם מדת הנשתוון.
וכן פירש מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש (צוואת הריב"ש – אות ב) את הפסוק: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח), וזה לשון קדשו:
'שויתי', לשון השתוות. בכל דבר המאורע הכלשוה אצלו, בין בעניןשמשבחין אותו בני אדם או מבזין אותו, וכן בכל שאר הדברים… הכלישוה בעיניו, כיון שהוסר בזה היצר הרע ממנו מכל וכל. וזה מדרגה גדולה מאוד.
ודבר זה הוא יסוד גדול ואבן בוחן לעבודת התשובה של האדם, ולפיו יוכל האדם למדוד אם תשובתו היא פשוטה ותחתונה – בבחינת 'תשובה תתאה', תשובה שאינה שלימה, או שהיא פנימית ועליונה – בבחינת 'תשובה עילאה', תשובה שלימה:
אם כשמשבחים אותו לבו מתרחב ודעתו טובה עליו, ואילו כשמגנים אותו פניו נופלות והוא מתמלא צער – סימן שעודנו קשור לענייני העולם הזה ולבו פנוי מן הדביקות האמיתית בה' ובתורתו, ותשובתו עדיין איננה שלימה.
אך אם הוא מרגיש את אותה השמחה בין כשמשבחים אותו ובין כשמגנים אותו – הרי זה סימן מובהק שתשובתו אמיתית ושלימה, ועוד יזכה להגיע למדרגות עליונות ביותר בעבודת ה'.
עד כאן דבריו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, ונאים הדברים למי שאמרם, שגם הוא זיע"א זכה למדת הנשתוון. ובענין זה נספר:
אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א בתחילת דרכו קירב שני יהודים אשר היו רחוקים מאוד מכל שמץ של יהדות (בנוסף לבעיות קשות שהיו להם בחברה), ובמשך עשר שנים רצופות השקיע בהם: זמן, כח וכסף. עד שהצליח להעמיד אותם על הרגלים והם נהיו אברכים בכולל שלו.
והנה בשנה העשירית באו לאבא וביקשו ממנו בקשה מסויימת (אין כאן המקום להביא את כל פרטי הסיפור, והבאנו אותו רק בשביל המסר) אבא הבין שאם הוא יענה לבקשתם יגרם מזה נזק גדול מאוד, ולכן סירב.
אותם שני אנשים התרעמו ומאז החלו להזיק לאבא ולנו ילדיו בצורה קשה מאוד, בחירופים ובזיונות (וגם קצת מכות…), ורסיסים מאותה תקופה נוראה נשארו לשנים רבות…
בשנה האחרונה של אבא בעולם, אחד מאותם שני אנשים נפטר לבית עולמו, אני ישבתי בכולל ולמדתי והנה אנשים ניגשו אלי ואמרו לי: 'הרב ישראל! אתה יודע שהרב השתתף בהלויה שלו'.
התקשרתי לאבא ולפני שהספקתי לומר משהו, הוא אמר לי באלו המילים: 'בני! אתה יודע שיש לי הרבה כח בעולמות העליונים, אני לא אנוח ולא אשקוט עד שאכניס אותו לגן עדן!'… (ואכן, לאחר זמן, הנהג של אבא זיע"א סיפר לי שאבא ישב ברכב במשך כל שעת ההלויה וקרא כל מיני דברים, ואחר שנגמרה ההלויה אמר: 'פִניתי לו את כל הדרכים')…
[12]בתחילת הספר אהלי שֵׁם (עמודים ז-ט) הובאו מעט מתולדות חייו של הגה"ק רבי שם קלינגברג, והנה חלק מהדברים:
בשנת תר"ל (בערך) נולד רבי שם לאביו רבי אברהם מרדכי, וביום הברית פנה רבי אברהם מרדכי לסבו הקדוש רבי יצחק אייזקמקאמרנא (בעל 'היכל הברכה') ושאלו איזה שם אתן לתינוק?
ורבי יצחק אייזק סיפר: ראש השנה שהיה השנה, היה סוער, בשמים ממעל התנהלו דיונים, הללו מקטרגים והללו מלמדים זכות…
והנה, לפתע הופיע שם בן נח והחל ללמד זכות על עם ישראל, דבריו הקדושים נשמעו, ועם ישראל נכתבו ונחתמו לשנה טובה מלאה ישועה ורחמים… ולכן, הבטחתי לו שהתינוק הראשון שיוולד במשפחתי אקרא על שמו, ולכן נקרא לו – שם.
שם הקטן גדל ונהיה לאילן גדול רב פֹּארוֹת (פֻּארוֹת). מגדולי גדולים בדורו היה, מענקי החסידות וקברניטיה שהאירו את שמי יהדות פולין בימי זהרה ותפארת גדולתה…
[13]פרקי דרבי אליעזר (פרק כז).
[14]בספר מעיין השבוע (דברים עמוד שא) לגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א, נכתב כך:
בגמרא הקדושה (תענית ט.) אמרו: 'עשר בשביל שתתעשר', וביאר החסיד רבי יוסף יעבץ זצ"ל, מגולי ספרד, שכאשר הבורא יתברך משפיע לאדם יותר מכדי חייו, מתבשר האדם שנבחר להיות כצינור להעברת השפע לעניים ולנזקקים, וכן להיות צינור לגלות את מלכותו יתברך בעולם וזה על ידי סיוע ללומדי תורה שבכך מתרבה התורה בעולם ומתגלה מלכותו תתברך.
וזו ההנהגה שנוהגים בצינור: אם נקי הוא ומקלח הלאה ממשיכים לערות לתוכו בנדיבות וממלאים אותו, וזהו 'עשר – בשביל שתתעשר'.
אבל אם נוצרת בו סתימה ואינו מקלח – מפסיקים למלאותו והוא מתרוקן ומתייבש…
[15]ויקרא רבה (פרשה כה – אות א).
[16]סיפר בנימין זילברברג ז"ל, בימי נעורי הגעתי לישיבת נובהרדוק ושם נפגשתי לראשונה עם דמות הפלאים, האדם הגדול בענקים, ראש הישיבה 'הסבא מנובהרדוק'.
וקורותיה של אותה פגישה הובאה בספר מעיין השבוע (דברים עמוד ערה) לגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א, וז"ל:
עם הגיעו, סיפר, הציג עצמו לפני הסבא, איש השיבה שניחון בלהט עלומים. מיד הזמינו הסבא לצאת עמו לטיול ברחובות העיר. תוך כדי שיחה נינוחה חש שהסבא שואב ממנו את כל נבכי לבו, עומד על אופיו ומגלה כל צפונותיו. גאון אדיר היה בהבנת נפש האדם, וכל משפט שהשמיע היה כשיגור חץ למרכז המטרה. רבים ממשפטים קצרים אלו הובנו רק כעבור עשרות בשנים והרעישוהו, בהיווכחו עד כמה הרחיק הסבא ראות!
בעודם הולכים, סיפר, הבחין בצמד ההולך לפניהם, נער ונערה גויים, השקועים בעולמם, מלהגים ומפטפטים וצוחקים.
בנימין הביט בהם, והסבא ראה שהוא ראה אותם…
פתח ואמר: 'הרואה אתה זוג זה? הסבור אתה שהם מאושרים?! דע לך שהם אומללים!'
הדברים הפליאו, הצמד נראה מאושר בעליל.
הסבא ידע זאת, והסביר: 'תאר לך עשיר מופלג שהתהפך עליו הגלגל. שטרותיו חוזרים, עסקיו קורסים, נושים מקיפים אותו. ביתו עוקל, אשתו נטשה אותו. אבל האדם כבול לטבע, והוא סר למסעדה לסעוד את לבו. מגישים לו את המעדן שהוא אוהב. הטעם נפלא, הניחוח ערב. האם הוא נהנה? כן, ודאי! האם הוא מאושר? ובכן…
יכול האדם לארוג קרום של אושר, של הסחת הדעת, אבל מבעד לגלד רוחשת הקלחת…
מבין אתה?! לבחור שלפנינו יש בעיות במשפחה, בחברה, בעבודה, כל אלו לא נעלמו עתה. גם ביחסיו עם הנערה אין הוא בטוח, מלא חששות, אכול היסוסים. וגם אם יסיח דעתו לשעה, אין זה אושר. זכור זאת, בני!'
לאחר דקה, הוסיף:
'אדם אחד מאושר היכרתי. את רבי ישראל מסלנט. שלם היה עם עצמו, שלם עם בוראו. אושרו היה בנוי מן היסוד, אושר בכל מצוה שקיים, בכל מעשה שעשה.
זכור זאת, בני. אולי פעם תבין'…
[17]חלק הרמז (עמוד סט) להגה"ק רבי חיים, אחיו של המהר"ל מפראג.
[18]מראית העין (כתובות מט: ד"ה מאי קראה).
[19]הספר הזה הוא פירוש לספר קרניים שחיבר המקובל האלקי רבי אהרן מקרדינא זיע"א, ומודפס עמו יחד. ובנוסף העתקנו מספרו ניצוצי שמשון – מהדורא חדשה (תולדות ד"ה 'ויגדלו הנערים').
[20]כתב הגה"ק רבי אליעזר פישל מסטריזוב זיע"א בספרו מדרש לפירושים (עמוד קטז – ד"ה עוד אמרו המקובלים), וז"ל: הנה נודע שאבות העולם הם המתקנים חטא אדם הראשון, וזה סוד לדעתי אברה"םיצח"קיעק"בגימטריא כ"ח יר"ת, כי תיקנו כח השם הזה.
וזה סוד: 'וזוכר חסדי אבות' סופי תיבות 'יר"ת'… עיי"ש מה שהאריך.
[21]בספרו ציוני פרשת תולדות (ד"ה 'ויצא הראשון אדמוני').
[22]מעשר ממ' זה 4, מעשר מל' זה 3, מעשר מת' זה 40, מעשר מנ' זה 5, הרי בדיוק 52.
[23]כתב הגה"ק רבי אליעזר פישל מסטריזוב זיע"א בספרו מדרש לפירושים (עמוד קטז – ד"ה עוד אמרו המקובלים), וז"ל: וזהו לדעתי רמוז בכתובים:
"אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים בְּבֶן־אָדָם" (תהלים קמו, ג), דייקא, "שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה" (שם), שגרם מיתה לעולם.
"תֵּצֵא רוּחוֹ יָשֻׁב" (שם פסוק ד), ראשי תיבות 'יר"ת' שבו פגם אדם הראשון וגרם מיתה…
"אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַֽעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ" (שם פסוק ה) דייקא, שהוא עיקר המתקן.
ולפיכך אמר יעקב: "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, כב) – 'לִי עַשֵּׂר' גימטריא 'יר"ת', אך מפני שלא קיים הנדר תיכף, לכן "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" (שם לב, כה), כנודע ממדרש רבי תנחומא (וישלח אות ח), והיינו מפני כי התגברות החיצונים הכל הוא מפני חטא אדם הראשון, וזה סוד: "כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶֽתֶ"ר" (תהלים יא, ב), והבן.
[24]וזה לשונו של הספר אהבת חסד:
ודע עוד, כי מדת מעשר הוא להנוהג בצדקה במדה בינונית, אבל הרוצה להתנהג בעין יפה, צריך להפריש מנכסיו אחד מחמשה. ואסמכו חז"ל אקרא, דכתיב: "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, כב), שתי פעמים מעשר עולה חומש.
וההנהגה בזה יהיה גם כן כנ"ל: פעם ראשונה מהקרן, ומכאן ואילך מהריוח שיזדמן לו. ואופן החלוקה של מדת חומש, מהנכון לחלקם לחצאין באופן זה: היינו, מעשר אחד לבעלי תורה, כי הוא דומיאדמעשר ראשון הניתן לכהנים ולויים למען יחזקו בתורת ה', כדכתיב בקרא (דברי הימים־ב לא, ד), ומעשר שני לשאר צרכי מצוה. וכעין זה מצאתי ב'שיטה מקובצת' (כתובות נ.) בשם הרב המעילי ז"ל, עיין שם.
ומדלא רמז הכתוב, שיתן פעם אחת חומש, משמע דטוב יותר שיפריש שתי פעמים מעשר. כי מעשר רומז לסוד גדול, כמו שכתבו הספרים, ועל כן מהנכון שלא לערבב עניינו.
אחר כך מצאתי, שכך כתב ב'ברכי יוסף' (סימן רמט – סעיף א). [ומכל מקום, מי שירצה ליתן יותר ממעשר, וחומש אינו יכול ליתן, גם כן הרשות בידו, עיין ב'פתחי תשובה'. ויותרטוב שיפריש מעשר בצמצום, כי כתבו הספרים דאלף ומאה (צריך לומר: 1540) רקיעיןניזונין בזכות מעשר, והיותר יתן בתורת צדקה בעלמא]…
[25]וכך נכתב בספר אמרי נועם (מטות – מאמר א) לאבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א:
יעקב אבינו שכח לקיים את נדרו ולעשר מממונו הרב מעשר לה', ומשום כך החלו לבוא עליו צרות קשות ורעות בזו אחר זו, כמובא במדרש (רבי תנחומא – וישלח אות ח):
מתחילה הביא עליו הקב"ה את עשיו אחיו וארבע מאות איש עמו בכדי להורגו, וכדי להציל את חייו הוצרך יעקב לתת לעשיו את כל אותו הדורון הגדול – "עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים. גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה" (בראשית לב, טו-טז), ובזה לקה יעקב על איחור נדרו בממונו.
ומשלא הרגיש בדבר, הביא עליו הקב"ה את אותו מלאך, שרו של עשיו, שנלחם אתו כל הלילה עד שלבסוף פצע את רגלו ועשאו צולע, ובזה לקה יעקב גם בגופו. ומשעדיין לא הרגיש בדבר, הביא עליו הקב"ה את צרת דינה בתו שנלקחה על ידי שכם בן חמור הערל והתענתה תחת ידו, ובזה לקה יעקב גם בילדיו. ומשגם לאחר כל אלו עדיין לא הרגיש בדבר, כבר הלקהו הקב"ה בנפשות, ומתה רחל אשתו בעת לִדְתָּהּ.
ואז אמר הקב"ה: 'עד מתי יהא הצדיק הזה לוקה ואינו מרגיש באיזה חטא לוקה?! הריני מודיעו, שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל יַֽעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַֽעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְֽחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ" (שם לה, א). 'אמר לו הקב"ה: לא הגיעוך הצרות האלו אלא על שאחרת את נדרך. אם אתה מבקש שלא תגיעך עוד צרה קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאותו מקום שנדרת לי שם נדר'…
[26]ונסיים בסיפור:
סיפר הגאון רבי יצחק דוב בר הירש זיע"א (אמונת צדיקים – עמוד 51), וז"ל: בכפר הסמוך לעיר טשרנוביל גר יהודי עשיר ושמו רבי יצחק מקאהראדא. והיה רבי יצחק איש ירא אלקים, ותלמיד חכם גדול, אך מעל כל מעלותיו התנוססה לתפארת מדת פזרנותו – ידו היתה פתוחה לכל. כל עני שהגיע אליו או הזדמן בדרכו קיבל מתת יד נדיבה, ובנוסף לכך ביתו היה פתוח לרווחה – כביתו של אברהם אבינו.
צדקתו ופזרנותו מילאו את הארץ… אך, עם כל מעלותיו, שטות אחת היתה תקועה בלבו…
בעיר טשרנוביל הסמוכה התגורר הגאון הקדוש והנורא רבי מנחם נחום, וקדושתו מילאה את הארץ.
רבי יצחק העשיר, לא יכל לסבול אותו. ובכל הזדמנות הציק לרבי מנחם נחום, יזם צרות וגרם לתקלות רבות… ורבי מנחם נחום קיבל הכל באהבה…
רבי יצחק הסתובב בביתו נסער: מתי אני כבר אצליח למוטט את רבי מנחם נחום?! ואז, צץ בלבו רעיון…
הוא קרא למשרתת שלו ושיתף אותה בתוכנית…
בתו של רבי מנחם נחום היתה צועדת בכל יום מבית אביה במסלול קבוע, בעודה הולכת פגשה אותה המשרתת של רבי יצחק, וביקשה ממנה: את יכולה לעזור לי לסחוב את הסלים לבית הסמוך?
בתו של רבי מנחם נחום הסכימה בשמחה. כשהגיעו אל הבית, המשרתת פתחה את הדלת, דחפה את בתו של רבי מנחם נחום ונעלה עליה…
בתו של רבי מנחם נחום מצאה עצמה עומדת באמצע בית זר, לשמע הרעש יצא קצין רוסי מהחדר הסמוך… הדם אזל מפניה, ופניה חוורו…
הקב"ה ריחם על רבי מנחם נחום ובתו הצדקת… ולפתע, נשמעו דפיקות בדלת, וקבוצת חיילים הגיעו להתייעץ עם הקצין, ובתו של רבי מנחם נחום ניצלה את ההזדמנות ונסה על נפשה…
הבת הגיעה לבית אביה והתמוטטה על הספה… ימים רבים חלפו עד שהתאוששה…
רבי יצחק, קלט מה שעשה, וקצת פחד, וכדי להגין על עצמו, הלך ושקל את עצמו, וחילק צדקה לעניים כמשקל גופו…
חלפו כמה שנים, רבי יצחק נפטר והגיע לשמים…
מיליארדי מלאכי זכות, לבנים, זכים ובהירים ליוו את נשמתו למקום המשפט… רעש גדול התעורר בשמים: מזמן לא פגשנו בעל צדקה כמוהו…
אחר שדנו בשמים, הודיעו לו: אשריך שזכית לרחם על עניים ומסכנים, אשריך שהיית אב ליתום ומחסה לאלמנה, אשריך על הצדקה והכנסת אורחים…
אך, עם כל זכויותיך, אין מקומך בגן עדן! בגלל הצער שגרמת לרבי מנחם נחום!
אמנם, מכיון שההנהגה כאן בשמים היא: מדה כנגד מדה, לכן כמו שאתה – כל ימי חייך – ריחמת על המסכנים, גם אנו נרחם על מסכן כמוך, וניתן לך הזדמנות…
לך לרבי מנחם נחום ובקש ממנו סליחה, ואם הוא יסלח לך נכניס אותך לגן עדן.
לילה, רבי מנחם נחום ישב בחדרו ועסק בתורה, ולפתע התמלא החדר אור, נשמתו של רבי יצחק הגיעה לבושה בלבושי צדקה מאירים ומזהירים…
רבי יצחק סיפר לרבי מנחם נחום מה קרה בשמים.
ורבי מנחם נחום אמר: ספר לי את כל המעשים הרעים שעשית להכעיסני. ורבי יצחק החל לספר, ועל כל מעשה הגיב רבי מנחם נחום ואמר: אני מוחל לך.
ואז, סיפר רבי יצחק, על מה שעשה לבתו, שנעל אותה בבית עם קצין רוסי, כדי שיצא עליה שם רע.
רבי מנחם נחום הביט בו בעיניו הטובות ואמר: אתה ציערת את בתי, ואתה צריך לבקש ממנה מחילה. אם היא תמחול לך – הרי טוב, ואם לאו – לא אוכל לעזור לך.
בתו של רבי מנחם נחום ישבה בחדרה, ורבי יצחק התגלה אליה וביקש ממנה מחילה. והיא לא הסכימה למחול!
כמה שבכה והתחנן, היא סירבה למחול!
ורבי יצחק הוצרך לחזור בגלגול!
ימים ספורים חלפו מאז, וחנה שהתאלמנה מבעלה חודש אחרי הנישואין, כרעה ללדת.
מלאך חבלה עמד ליד מטת היולדת ובידו נשמתו של רבי יצחק, וכשנולד בן לחנה הכניס המלאך את נשמת רבי יצחק לתוך הוולד…
חלפו כמה ימים, חנה לא הרגישה טוב, מצבה הסתבך והיא נפטרה.
רבי מנחם נחום שידע את כל המהלך לקח את היתום וגידלו בביתו…
הילד גדל, והתברר שהוא שוטה מוחלט, ובנוסף לכך היתה לו מחלת עור קשה מאוד…
כל יום היה הילד הזה חוזר עם מכות וחבורות, מילדים שאהבו להתעלל בו, מעמודי תאורה שהיה נתקל בהם, מכלבים שנשכו אותו…
בלילות היה הילד בוכה ומיילל על משכבו…
יום אחד ניגשה בתו של רבי מנחם נחום לאביה ואמרה לו: אבא, רחמנות על הילד הזה, איך אפשר לעזור לו?
ואז, גילה לה אביה שהילד הזה הוא גלגולו של רבי יצחק.
הבת הזדעזעה וצעקה: אני מוחלת לו מחילה גמורה!
ובחוץ, הילד שעמד ליד לול התרנגולים, נפל והתמוטט… ההלויההיתה באותו יום. ורבי יצחק הגיע למקומו בשלום…
