פרשת לך-לך – צדקה – סודה כוחה ומעלותיה

לְוָתִיק ועושה חסד

אחד מהצדיקים שחיו בדור האחרון, היה הצדיק רבי דוד לייב שווארץ זיע"א. רוב ימיו היה רבי דוד לייב, גבאי צדקה וכיתת את רגליו ממקום למקום לאסוף כסף, שאותו חילק לאלפי יהודים אותם נשא תדיר במוחו ולבו.

והקב"ה סייע בידו, והוא הצליח לאסוף סכומים אסטרונומיים, שאת כולם, עד הפרוטה האחרונה הוא חילק לצדקה.

לאחר פטירתו כתב עליו הגאון הרב יעקב אריה אריאל שליט"א מאמר, והנה הוא לפניכם (בחוזק יד – עמוד 161):

בראש השנה אנו אומרים בתפילה: 'לוותיק ועושה חסד ביום דין'.

ותמה הרב מחארקוב זיע"א, מה ענין ותיק לעושה חסד?

והשיב במתק לשונו בדרך מליצה ומשל:

משפחה מכובדת נקלעה לקשיים. מצבה הסתבך, ובני המשפחה הגיעו לאן שהגיעו – משבר נפשי, גופני וכספי. רח"ל. כל יהודי שהיה באפשרותו, הגיש עזרה, נתן מכספו ושיתף את רחמיו האישיים לסייע בשאר עניינים.

כשנודע הסיפור גם ליהודי 'בעל חסד', הוא היטה כתף להצטער בצערם ולסבול בסבלם. הוא לא התעייף, יום אחר יום לא ראה שינה בעיניו עד שנוכח, כי עגלת הסיוע החלה לזוז.

'משהו חייב לזוז כאן' – הרהר ה'בעל חסד' בלבו – הוא התפלל להקב"ה שיצליח דרכיו, ומשמים סייעו בידו להשיג להם דירה בעיר אחרת, לטובת הענין. המשפחה התחילה להתאושש – יענקל נשלח לישיבה, בערל נשלח לרופא, האמא החלה לאפות ולבשל, ברוך ה' כבר החלו רואים את האב בבית הכנסת ואת הבת יוצאת מהבית, גם התינוק קיבל צבע אדום בפנים…

אך לגופו של דבר, היה עוד צריך להרבות ולהמשיך לעודד, והיתה חובה לשים לב, שהמצב הקיים רק ימשיך לכיוונים טובים.

בלי ספק, מה שנעשה עד אותו יום, היה מעל ומעבר.

יגעתי ומצאתי – הרהר ה'בעל חסד' – בסיפוק.

חלפו שבועיים. 'בוקר טוב' – אבי המשפחה בטלפון. 'ר' יהודי בעל חסד, האם שמעת מה קרה לנו? הבן שלי, יענקל… שלא תדע'…

ה'בעל חסד' מתאנח: 'איזה ביש מזל האיש הזה', מהרהר בחופזה, 'טוב! כבר אטפל בענין', מכריז ה'בעל חסד' לתוך האפרכסת, לאחר יומיים של התרוצצות הענין סודר בצורה חלקית.

לאחר חמישה ימים בארוחת בוקר: 'מזל טוב!' מכריזה בתו של ה'בעל חסד', 'אבא, שמעת מי התארסה? אני חושבת שאתה מכיר את אבא שלה, זה אבא של יענקל!'

נהיה לו שחור בעינים… 'שיהיה במזל טוב!' – ממלמל לעבר בתו ויוצא למרפסת – 'עוד ארבעים אלף דולר על הכתף שלי… הם, שם, שמחים וצוהלים, מאחלים מזל טוב ורוקדים, ואצלי… הדם רותח לבי בוער: עוד ארבעים אלף דולר'.

השחור בעינים הולך ומתרחב, אט אט הולכים הכחות ואוזלים והמחשבות תופסים את מקומם בלב: 'אם היו משיבים טובה תחת טובה, אם הייתי רואה שהם מכירים ומוקירים אותי, היה לי קל יותר לסייע להם' – מדבר ה'בעל חסד' לעצמו – 'אבל אני לבד בודד במערכה, השכנים כמעט שאינם עוזרים, בני המשפחה קבצנים גם הם, והכל מוטל על עסקן אחד'.

'כמה כסף אני יכול להשיג בשנה אחת' – הוא ממשיך ומהרהר – 'חלילה, אני אינני מתלונן עליהם, אין לי טרוניא, הצרות והסיבוכים הם הם השוחקים את רגשותיהם, מחמת המצב שוכחים הם להכיר טובה, הם גם התרגלו, אבל בן אדם הוא בסך הכל אדם, קשה לי'…

הוא דוחק את מחשבותיו בכח, מטמין אותם אי שם בלבו. מתעשת וממשיך לעסוק ב'אהבת חסד' – חסד של אמת, ללא תמורה. הרי הוא 'בעל חסד' אמיתי. כך בכחות מיוחדים מצליח לפעול עוד ועוד, אך… כשהזמן נוקף, ושנה נוספת של התרוצצויות עומדות מאחור כבר נראית עייפות של ממש בין ריסי עיניו. הגוף תובע את שלו – מעט מנוחה.

ויהי היום, ביקשו ממנו להירתם לענין נוסף, למשפחה נוספת שהסתבכה בצרות רח"ל, הוא נענה לבקשתם. חלילה, הוא לא הזניח את המצוה הקודמת, אך אט אט, הרגישות לנושא הישן התקררה במקצת. מכאן ואילך כששוחח בטלפון עם אבי המשפחה, כבר לא נשמעו האנחות של ה'בעל חסד' דרך האפרכסת, משום מה, הוא התרגל לבכיותיה של האם ולקולו הנודניק של האב, כך טבעו של עולם.

רבותי! – אמר הרב מחארקוב – אבל הקב"ה הוא ותיק ועושה חסד. 'ותיק' – מלך מלכי המלכים מלכותו נצח, הוא 'ותיק – ועושה חסד': חסד ורחמים, מאה שנים, מאתים, חמש מאות, אלף שנים, ללא ליאות, בלי עייפות… חסד, חסד, חסד ורחמים.

ולענייננו: במדה גדושה אפשר להמליץ את ה'וותיק' ועשיית החסד על רבי דוד לייב, שדבק במדתו של הקב"ה – לוותיק ועושה חסד.

הוא פגש חתן חודש אחר החתונה. הוא הצילו, עשרים אלף הדולר היו הסכר שהגין על חייו האישיים. לאחר עשרים שנה הוא נתן לו כמעט כפליים בחתונה של בנו הבכור…

כמה לילות אפורים עוטפים יהודי יחיד כרבי דוד לייב, שהתאמץ לקבץ שלשים אלף דולר במו ידיו הקטנות.

בחתונה השניה הוא קיבל, ובשלישית קיבל עוד שלשת אלפי דולר גם לחג הפסח של אותה שנה, כלומר – שלשים אלף דולר שבועיים לפני החתונה, ועוד שלשת אלפים דולר בראש חודש ניסן…

בפעם הרביעית – רבי דוד לייב כבר שכב במיטה, וקיבלתי עוד ארבעים אלף דולר!… (כך סיפר בעל המעשה).

רבי דוד לייב משום מה, לא התמלא סיפוק גם לא בילד הששי וגם לא בילד השביעי של אותו אדם שהחליט לסייע לו, וזה לא היה אדם אחד, משפחות משפחות באותו מרץ, באותה רגישות, כאילו הוא מחתן להם את הילד הראשון, כך שנה ועוד שנה ועוד חמש שנים ועוד עשר שנים ועשרים שנה, ברציפות בלי להתעייף, ובשפע ובריוח.

איך אומר בעל המעשה – 'הוא גם שילם על אחד מה'שבע ברכות', וזה אחרי שהוא כבר נתן עשרות אלפי דולר לחתונה ולרהיטים ולחלק מהדירה, לא יאמן.

לוותיק ועושה חסד!

אך לא רק זאת!

ישנם כאלו העושים חסד עם אנשים רבים אך שוכחים מלהתחסד עם בני משפחתם הקרובים. רבי דוד לייב היה מפליא את הכל במדותיו התרומיות עם הקרובים אליו, בביתו פנימה וביחסו לזוגתו הצדקנית ע"ה.

הוא היה ותיק בחסד גם עם הקרובים אליו… ובכך התבטאה דרגתו האמיתית כאיש רחום וחנון ובעל חסד אמיתי. מעיד אחד ממקורביו:

הייתי משמשו תקופה ארוכה בשנותיו האחרונות. בבוקר הייתי בא לקחתו מביתו, הוא היה יוצא אז מביתו לשמונה שעות. זכור אזכור דבר אחד שראיתי מדי יום ביומו והתפעלתי. לפני שיצא מהבית היה ניגש לזוגתו שעדיין נחה במטתה, וזאת גם בשנים שהיתה חולה ממש וכמעט לא שמה לב אם הוא נמצא בבית או לא, ולפעמים כשהיה עומד כבר עם רגל אחת מחוץ לבית היה כאילו נזכר ושב אליה, ובכל פעם לא שכח לומר לה בעדינות: 'בוקר טוב, אני יוצא והולך ואשוב מאוחר יותר'.

כך מאות ואלפי ימים עשרות שנים. וזו רק דוגמא קטנה וצדדית בחסדיו האמיתיים עם בני הבית – לוותיק ועושה חסד!

ויותר מזה! ולפני שנבאר מה יש יותר מזה, נקדים:

כתוב בנביא, בבשורת לידתו של שמשון הגבור: "וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה' לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ וְאֶל אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא" (שופטים יג, כא).

'אָז יָדַע מָנוֹחַ!' מדוע דוקא 'אָז'? מה קרה, שבעקבות כך הצליח מנוח להשתכנע בבירור 'כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא'?

רבי שלום שבדרון זיע"א אמר פעם על כך בדרך מליצה:

אדם המתחסד עם זולתו, יגלה במשך הזמן, כי הוא מצפה להבעת תודה איזו שהיא מאותו יענקל שהוא הטיב עמו. ואם חלילה, אותו יענקל יתעלם בכלל מלזכור שעשו עמו טובה, המצב יכאיב לו, יצערהו מאוד.

אכן מה עושה אדם מהשורה שמבחין כי האיש שהטיב עמו כל כך שוכח ממנו לגמרי? יש כמה דרכים: לפעמים הוא רק חולף ברחוב על יד יענקל כדי שיענקל יזכר. אם יענקל אינו נזכר, והימים חולפים, אזי לאחר כחודש הוא אומר ליענקל 'בוקר טוב' בחיוך רחב כדי שיזכר. או שהוא מתעניין בשלומו: 'מה נשמע ר' יהודי?'

ויענקל משיב: 'ברוך השם! זה אתה ש… הרי אני חייב לך המון תודות'…

והמתחסד בא על סיפוקו.

ה'בעל חסד' אינו מבקש דוקא שיגיד לו תודה, אבל 'לפחות שיזכור שאני היצלתי אותו', הוא מהרהר בצדק, 'להזכיר להם – לזכור אותי'.

אך אצל מנוח זה לא היה כך!

המלאך הטיב מאוד עם הוריו של שמשון הגבור. הוא בישר להם, הדריך אותם וכו', אך בסיום מלאכתו – הוא לא הגיע פעם נוספת, הוא נעלם! 'וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה' לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ וְאֶל אִשְׁתּוֹ', ואם כך – 'אָז יָדַע מָנוֹחַ, כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא'. חלפו להם שבוע, שבועיים, וההוא, שבישר להם והדריך אותם, לא ניסה להגיד בוקר טוב אדיב, הוא לא בא להתעניין, להציע הצעות או לסייע בתכנונים – אם כך הוא מלאך! אז ידע מנוח כי הוא מלאך…! אדם – כבר היה מגיע לפחות לרגע קצר…

ומענין לענין באותו ענין, אדם משגר כסף לפלוני אלמוני סכום נכבד שמציל אותו מהתמוטטות, לאחר מכן הוא מתעניין לראות אם ה'פלוני' עושה בכסף מה שצריך, הוא חושב בלבו: 'נתתי לו עשרת אלפי דולרים כדי שיקנה בגדים לחתונה, ריהוט מינימלי לשני ילדיו העומדים להינשא ולעוד דברים דחופים, עלי לדאוג שחלילה לא יקנה בכסף זה כורסאות או שטיחים או שסתם יבזבז את הכסף'.

ודוגמא נוספת, גבאי צדקה אסף כסף ושלשל אותו לידיו של ראובן. לאחר שבוע הוא מושיט לו יד ומנסה להאיץ בו: נו? מה נשמע, הסתדרתם? כבר קניתם כל מה שצריך? חבל! תזדרזו לקנות, הערך של השקלים יורד. שמעתי, שהמחירים עולים גם בענף הריהוט. שיהיה רק בשמחות – נפרד מהם לשלום… 'רגע, רגע!' והגבאי צדקה סב שוב על עקבותיו ופונה למקבל:

כדאי לך דבר ראשון לקנות שולחן וכסאות, אם יהיה לך חסר בשביל השטריימל אני אוסיף לך כמה מאות דולרים, אבל תקנה בחנות של… שמעתי, כי שם המקום הזול ביותר. היה ברוך! תרגיש טוב! אינך צריך להרגיש לא בנוח, גם אני קיבלתי בעבר כשהייתי נזקק היה זה שבוע לפני חתונתי, זה ממש הציל אותי. כולנו משפחה אחת! רק שמחות! מפטיר בהתרגשות ועוזב את המקום…

אך לא כן אצל ר' דוד לייב זיע"א:

דוד לייב תמך בי רבות – סיפר יהודי בעל המעשה – אך מעולם לא אמר. לא ציוה. לא ביקש. לא נתן הנחיות מגבוה, אפילו לא נתן עצות היכן זול לקנות ועד כמה כדאי להזדרז לקנות רהיטים לחתונה, מה לקנות ואיך.

הוא נתן בשמחה והלך בשמחה, ולמחרת כאילו אתמול לא קרה מאום, כאילו לא נתן לי פרוטה, יכולתי להביט בעיניו הטהורות כחבר ידיד זה עשרות שנים…

רבי דוד לייב לא טעם את ההנאה של נותן כלפי המקבל, ולא היה זקוק לקבל תודה, כבוד, יחס מהעני המקבל (ה'עני' לא היה 'אני'…) גם לא היה לו קמצוץ של תחושת עליונות.

מוסיף יהודי אחד מרבים, שנעזר במדת מה מרבי דוד לייב: 'ובסוף ימיו, כשהיה מרותק למיטה, ושלחתי לו את אחד מילדי שיסייע לו בשליחותי, לא הבין רבי דוד לייב, למה דוקא הם חייבים לסייע לו, 'לא – אין צורך ברוך השם', הודיע לי חגיגית.

ברגעים שכאלה התקפלה לפני הסובבים רוממות חיים מרנינת לב. מי כעמך ישראל.

זו ועוד למעלה הימנה:

הסתובב לו בעולם יהודי שלא היה לו מאום: משפחתו ברובה עלתה על המוקד בשואה, ההורים, הדודים והאחים כבר בשמים, דירה פרטית לא היתה לו, רהיטים חדשים לא היו לו מעולם. בגדים, אוכל והנאות אחרות היו רחוקים ממנו, ומה נותר לו לרכוש מה'עולם הזה'? – מינימום של מעמד, יחס, שם טוב, מעט תשומת לב של הכרת הטוב מאותם יהודים רבים שחלק עמם את נשמתו, את דמו הרותח ועשה למענם את הכל… וגם מהתבשיל הזה הוא לא טעם כלום. 'אָז יָדַע מָנוֹחַ, כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא'…

ולא די בזאת:

לפחות – שידעו הכל שהוא 'גבאי צדקה', שהיהודים יקראו לו בשם המתאים לו. אך לא, רבי דוד לייב אהב להכריז שוב ושוב ללא הרף: 'השנורר פה!' (ובלשונו: דער שנורר איז דא!) אני בסך הכל שנורר!…

בפרשת השבוע, פרשת לך לך, מלמדת אותנו התורה הקדושה, שעיקר מעלת הצדקה היא דוקא באופן שהצדקה ניתנת בלב טהור ונקי כל כך, שהנותן לא טועם את ההנאה של נותן כלפי המקבל…

ולפני שנבאר, נקדים…

 

מלחמות וחששות…

אברהם אבינו במהלך חייו התנסה בעשרה נסיונות ועמד בכולם,^[1] להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום (אבות פ"ה מ"ג).

והנה בקטע החמישי בפרשת השבוע, מסופר על אחד מהנסיונות שהתנסה אברהם אבינו, והוא מלחמת המלכים.

וכך השתלשלה המלחמה: כדרלעומר מלך עילם, שלט ביד רמה על כל חמשת ערי ככר הירדן.

כל חמשת מלכי הככר – ברע מלך סדום, ברשע מלך עמורה, שנאב מלך אדמה, שמאבר מלך צבויים, ובלע מלך צוער – היו כפופים לכדרלעומר והעלו לו מס בכל שנה.

ויום אחד נמאס להם! באסיפת חירום שקיימו, הכריזו: יותר אנו לא מכירים בשלטונו של כדרלעומר, מהיום הוא לא יקבל מאתנו אגורה!

שלש עשרה שנה חלפו מתחילת המרד…

בעת ההיא שלח כדרלעומר מלך עילם אל כל המלכים אשר סביבותיו, אל אמרפל (נמרוד) מלך שנער, ואל אריוך מלך אלסר, ואל תדעל מלך גויים, אשר כרת אתם ברית, לאמר: עלו אלי ועזרוני ונכה את כל ערי סדום ואת יושביה, כי פשעו בי היום שלש עשרה שנה.

ויעלו ארבעת המלכים האלה עם כל מחניהם יחד כשמונה מאות אלף איש ויתהלכו כאשר הם, ויכו את כל האדם אשר מצאו על דרכם.

ובערי הככר החלו גם הם להתכונן למלחמת הגנה – חמשת מלכי הככר, אספו את כל חייליהם, ויצאו לקראתם…

בעמק הַשִּׂדִּים ('הוא ים המלח') עמדו אלו מול אלו: חמישה מלכים מול ארבעה. והמלחמה פרצה…

המלחמה היתה קשה ואכזרית וַעֲקֻבָּה מדם… ובסופה הביסו ארבעת המלכים את החמישה, ולקחו בשביה את כל רכוש סדום ועמורה, ובתוכם את לוט ואת רכושו.

כאשר שמע אברהם כי נשבה לוט בן אחיו, הזדעזע, ומיד קרא למשמשו אליעזר ואמר לו: בוא, יוצאים!

אבל, רגע, אני צריך לבקש רשות מהאשה.^[2] ואברהם פונה לאשתו ואומר לה: 'שמעת! באו מאות דוויזיות של חיילים, רוכבים על סוסים ופילים, נושאים כלי נשק משוכללים, ולקחו את לוט בשבי. ואני ועבדי אליעזר (שני אנשים…) יוצאים למלחמה נגדם להציל את לוט…'

ושרה אומרת לו: בעלי היקר – אני אתך!

והסוף ידוע: כל חוקי הטבע 'יצאו' למנוחה קצרה, ואברהם אבינו עם משמשו אליעזר ניצחו במלחמה, והצילו את לוט!

ממחנה האויב, המחנה של כדרלעומר, דווח על אבידות רבות ופצועים אנושים!

כאשר שמע על כך אברהם אבינו חשש מאוד, ואמר לעצמו: מי יודע אם לא הפסדתי במלחמה הזו, שהרי גם נעשו לי נסים, וכל מי שעושים לו נס, פורעים לו מהשכר שמגיע לו בעולם הבא, וגם הרגתי הרבה נפשות – ומי יודע אם לא אענש על כך.

ובעוד הוא מהרהר בשברון לב, הקב"ה מתגלה אליו במחזה ואומר לו: "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית טו, א).

'אָנֹכִי מָגֵן לָךְ' – מן העונש, שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת. 'שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד' – הנס לא גרע משכרך דבר, ושכרך המצפה לך הרבה מאוד.

אברהם! לעולם לא אשכח לך את כל העבודה שעבדת אותי, את הזיכוך העצמי, את עמל התורה ועשיית החסד, ואת הפרסום שפרסמת אותי בעולם!… 'שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד'!…

 

אין מזל לישראל!

אברהם שומע את ההבטחה, ופניו מתכרכמות. והוא אומר לבורא:

'ה' אלהי"ם הרבה ברכות נתת לי והרבה יש לפניך ליתן לי, אך מה הנאה יש לי שאני עובר מן העולם בלא בנים, וממילא כל מה שהבאת ותביא לי, יקבל עבדי אליעזר?'… (תרגום יונתן – בראשית טו, ב).

אברהם אבינו היה בטוח שלא יהיו לו בנים, ולכן הוא טען להקב"ה: מה אני אמור לעשות עם השכר הרב שאתה רוצה לתת לי?^[3]

וצריך להבין מדוע היה אברהם אבינו בטוח שלא יהיו לו בנים?

ומצאנו בגמרא הקדושה (נדרים לב.) שגילתה לנו את הסוד, וכך היא אמרה: אברהם אבינו הסתכל במזל שלו וראה שאינו ראוי להוליד בן.

וברשותכם נרחיב:

כתב רבי אברהם אבן עזרא זיע"א (שמות ו, ג ושם לג, כא), וזתו"ד:

דע, כי ה' יתברך ברא שלשה עולמות, והם (מלמעלה למטה): עולם המלאכים, עולם הגלגלים, והעולם השפל (העולם שלנו).

ושלשת העולמות הללו הם מסודרים כצורת שלשלת, והשפע יורד מאחד לאחד. העולם השפל מקבל כח מעולם הגלגלים, ועולם הגלגלים מקבל כח מעולם המלאכים.

ויותר מזה:

כל פרט ופרט מפרטי העולם הזה – הצמחים, והחיים בארץ, והעוף והבהמה והחיה והרמש, וכל אדם – קשורים בעליונים, כי הכללים קשורים בארבעים ושמונה צורות הגלגל.^[4]

ואם כן, הגלגלים והמזלות הם מקור כל השפע הממלא את העולם, וכמאמר הידוע (בראשית רבה, פרשה י – אות ו): 'אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל בשמים המכה אותו ואומר לו: 'גדל!'

ואברהם אבינו הביט במזל שלו וראה שהוא נולד במזל 'צדק' בשעה שהוא היה עומד בצד מערב,^[5] והבין שהוא לא יכול להוליד, שהרי הנולד במזל הזה (במזל צדק כשעומד במערב) לא ראוי להוליד.

הקב"ה שמע את דבריו של אברהם, ואמר לו: אברהם! צא מאיצטגנינות שלך אין מזל לישראל!^[6] (נדרים לב.).

ולפני שנמשיך נקדים…

 

כחה של צדקה

כך אמר הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה לא):

צדקה היא בחינות הגלגלים, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה (שבת קנא:): "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים טו, י) – גלגל הוא החוזר בעולם. ובשביל זה יש בה (במצות צדקה) שש ברכות ואחת עשרה ברכות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא ט:): 'הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות, כנגד שבעה כוכבי לכת, וכנגד שנים עשר מזלות.

כי הצדקה מנהגת כל גלגלי הרקיע, בבחינות: "דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם" (משלי ל, יט). 'נשר' – דא רחמי (זוהר – יתרו דף פ ע"ב), היינו צדקה (זוהר – נשא דף קמח ע"א). וזה שאמר שמואל (ברכות נח:): נהירין לי שבילין דרקיע כשבילין דנהרדעי, היינו כשבילין דנהורי דעה, בחינות צדקה רחמי, ועיקר הרחמים על ידי הדעת… (עכ"ל).

וכך הם ביאור הדברים:

כל ההשפעות הבאות לעולם נמשכות דרך הכוכבים הקבועים בגלגלי הרקיע, כמאמרם ז"ל (בראשית רבה, פרשה י – אות ו): אין לך כל עשב ועשב שאין לו כוכב ומזל ברקיע, שמכה אותו ואומר לו גדל. ודרכם באות כל ההשפעות לעולם.

והנה הגלגלים מסתובבים בצורה קבועה, והוא (הצורה הקבועה) קו הדין המנהיג את העולם על פי אמות מדה קבועות מראש.

והקב"ה נתן כח למצות הצדקה להתערב במהלך הגלגלים ולהטות אותם לצד הרחמים, הפורצת את הגדרים הקבועים וממתיקה את הדין.^[7]

בכחה של מצות צדקה לשנות את הנהגת העולם!

 

הכל מכח הצדקה!

ואת הלימוד הזה לימד הקב"ה את אברהם אבינו, באמרו: צא מאיצטגנינות שלך אין מזל לישראל!

צא מן הסדרים הנקבעים בידי גרמי השמים, אתה מעל המזל!

ואם תשאל בזכות מה התעלית מעל המזלות? דע לך כי כל זה בזכות מצות הצדקה!

וזה שנאמר: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו) – הקב"ה זכר לו את מצות הצדקה שהוא עסק בה כל ימי חייו!^[8]

אך כדי שהצדקה תהיה שלימה, היא חייבת להינתן מתוך אמונה. והיינו, כי אדם צריך לתת צדקה לא מחמת רחמנות, אלא מפני שהקב"ה ציוה.

צדקה בשלימות, זו צדקה הניתנת מתוך לב זך ונקי כל כך, עד שהוא לא רוצה לקבל שום דבר בתמורה! אפילו לא הכרת הטוב!^[9]

ומכיון שאברהם זכה לצדקה בשלימות, זכה לצאת מעל המזל. וזה שנאמר לו: 'וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה' –

כל ימי חייך עסקת במצות צדקה, והצדקה שנתת היתה מפני שהאמנת בי, ולכן אני מחשיב לך את זאת לצדקה בשלימות!

וזה שאמרנו (בתחילת השיחה) שבפרשה שלנו אנו לומדים שעיקר מעלת הצדקה היא דוקא באופן שהצדקה ניתנת בלב טהור ונקי כל כך,^[10] שהנותן לא טועם את ההנאה של נותן כלפי המקבל…

 

צדקה שורש הכל

צדקה בשלימות היא דוקא צדקה שניתנת מתוך אמונה. אך עלינו לדעת שכדי להגיע לאמונה צריך לתת צדקה.

נמצא שהצדקה היא ההתחלה והסוף.

וכך אמר הגה"ק רבי אריה פינקל זיע"א (הַר יֵרָאֶה – עמוד לא):

בגמרא הקדושה (נדרים לב.) אמרו: בן שלש שנים הכיר אברהם אבינו את בוראו [בן שלש עמד מדעתו בלא מלמד ובלא מודיע והכיר את בוראו].

ומצאנו בנביא שאמר: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם" (מיכה ז, כ), ומשמע שמדתו של אברהם היא מדת החסד.

ויש לחקור, מה קדם למה? האמונה או החסד?

וביתר פירוט: האם הכרתו בבורא יתברך היא שהולידה בו את מדת החסד, או שמא להיפך, מדת החסד שבו, גרמה לו להכיר את הבורא?

והנה אמרו חז"ל (בראשית רבה, פרשה לט – אות א):

'אמר רבי יצחק, משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר: תאמר שהבירה בלא מנהיג?! הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה.

כך לפי שהיה אברהם אבינו אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני בעל העולם'.

וביאור 'בירה דולקת', פירש רש"י (שם): ראה חמה ולבנה וכוכבים.

והכוונה היא, שראה עולם מלא אור וחסד, בכל פינה שאתה פונה יש הארת פנים של חסד!

'לעושה אורים גדולים – כי לעולם חסדו'!

'נותן לחם לכל בשר – כי לעולם חסדו'!

ומתוך שהיה אברהם אבינו אבי מדת החסד הרגיש במדה זו שהיא נוהגת בעולם, ולכן שאל: 'שמא תאמר שהעולם בלא מנהיג'? אם העולם מתנהג במדה כזו של חסד, לא יתכן שמתנהג מאליו, ובוודאי יש מנהיג הדואג ומשתדל שיתנהג העולם בטוב ובחסד, לכן הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם.

ומוכח, כי על ידי שהרגיש את החסד זכה להכיר את הקב"ה.

והאמת שזה פסוק מפורש, שהנהגת החסד היא הכרת הבורא יתברך שמו, כמו שכתוב בנבואת ירמיה אל צדקיה מלך יהודה: "וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ. דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב, הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה'" (ירמיה כב, טו-טז).

שהרי מהי ידיעת ה', הרי זו ידיעת מדותיו יתברך, כמו שכתוב: "וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים יא, כב) – הידבק במדותיו.

וכן כתוב: "כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ… כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (ירמיה ט, כב-כג). ופירש הרד"ק (שם פסוק כג):

'וידיעת האל היא ללכת בדרכיו לעשות חסד משפט וצדקה, כי כן עושה אותם הוא בארץ, כלומר עם בני העולם, וההולך בדרכיו הוא יודע אותו'…

וכיון שהכיר אברהם אבינו את בוראו וראה את הנהגתו שהיא בחסד, הרגיש את חובתו לעבוד את האדון ה' יתברך במלאכת האדון כביכול, וידע שצריך לנהוג כל כך במדת החסד. שכיון שזו היא מלאכתו יתברך להנהיג ולזון את העולם כולו בחסד, מוטל על העבד לעשות מלאכה זו, שזהו רצונו יתברך וזה כל חפצו שינהגו בני אדם בחסד, כמו שכתוב: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי" (הושע ו, ו).

נמצא כי אברהם אבינו בהיותו בעל מדת החסד הגדול בעולם הכיר את בוראו יותר מכולם.

וכיון שידע את הנהגתו יתברך אין לך עשיית רצונו יותר מזה, ואכן חישב היטב את רצונו יתברך שילך ויכניס האורחין ויניח השכינה, כי ודאי גדול העובד ה' ומשרתו ועושה רצונו מן הנהנה מזיו השכינה.

הצדקה היא זו שהביאה אותו למדרגת: 'וְהֶאֱמִן בַּה"!

 

יחודיותה של מצות הצדקה

בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום – חלק ח עמוד 442, מהדורת תש"פ) אמר, וז"ל:

אמרו חז"ל (בבא בתרא ט.) שמצות הצדקה שקולה כנגד כל המצוות, מפני שהיא עיקר המצוות מעשיות ועולה על כולנה, ולכן תיבת 'ממון' – עולה בגימטריא 'סולם', לרמוז לאדם שאם ישתמש בממון שלו לצדקה, הוא ישמש לו סולם שעל ידו יוכל לעלות לדרגות העליונות ביותר של קרבת ה'.

והטעם לכך שמצות הצדקה היא 'עיקר המצוות מעשיות ועולה על כולנה', יותר מכל שאר המצוות, מכיון שעל ידי קיום המצוות המעשיות, האדם מעלה את נפשו החיונית לה'…

על ידי קיום כל מצוה ומצוה, עולה נפשו החיונית ונכללת באור של השם יתברך המלובש באותה המצוה.

והנה בכל מצוה ומצוה מתלבש בה רק כח אחד מנפש החיונית, כגון: כח המעשה שביד המניחה תפילין או המחזיקה באתרוג וכדומה, ועל ידי קיום המצוה, עולה החלק המסויים הזה (אותו כח פרטי מהנפש החיונית) לקדושה ונכלל באור של ה'.

וגם זה רק בשעת מעשה המצוה לבד, בשעה שאדם מקיים מצוה מעשית הוא מקבל כח לקיום אותה מצוה ואותו כח מתעלה לקדושה, אבל ברגע שהסתיימה עשיית המצוה פג תוקפו של אותו הכח.

אבל יוצא מן הכלל, היא מצות הצדקה, שבקיומה עולה כל נפשו החיונית (כולה ממש), לקדושה ונכללת באור של ה'.

והטעם לכך, כי בתוך הכסף נכללת כל חיוּת נפשו, וכשהוא נותן אותה לצדקה הוא נותן את כל נפשו!

ונבאר יותר:

כל אחד יודע שאף אחד לא 'קוטף כסף מהעצים' אלא הוא עובד קשה מאוד כדי להשיג אותו, וכל הנפש שלו נמצאת בתוך אותו כסף.

אדם עבד ימים ולילות, שעות על גבי שעות, כדי להשיג סכום כסף לצורך פרנסת ביתו, והנה הוא הגיע ליעד והכסף כבר ביד שלו, פתאום באה התורה ודורשת ממנו: 'תן ממה שהרווחת עשרים אחוז [חומש] או לפחות עשרה אחוז [מעשר] לצדקה'.

כאשר אותו אדם משליך את ההגיון ומוסר לצדקה חלק לא מבוטל מאותו כסף שהוא יגע והזיע כדי להשיג אותו, זוהי ממש מסירות נפש, ובזה הוא בעצם מכניס במצוה את כל הנפש החיונית שלו ומעלה אותה לה'.

לדוגמא: יהודי שהוא מורה במקצועו, זו עבודה קשה מאוד – להתמודד עם התלמידים בשיעורים, להשגיח עליהם בהפסקות שלא יריבו, לשמוע מהם בזיונות, לרדוף אחריהם שילמדו ויבינו, לבנות מערכים, לכתוב ולבדוק מבחנים, לשבת שעות רבות באסיפות הורים בערבים – ובסוף החודש הוא זוכה לקבל משכורת של שמונה אלף ש"ח למשל.

הרי בשביל להרויח את הסכום הזה הוא עבר שלשים יום של יסורים על גבי יסורים בעמל רב ללא מנוחה. כאשר אותו יהודי הולך ונותן מהמשכורת שלו אלף ש"ח לצדקה, לכאורה הוא בסך הכל נתן כמה ניירות לצדקה, אבל בשמים מחשיבים לו שהוא מסר לה' את הנשמה שלו.

או יהודי שעובד בבנין, הוא מתפלל בבוקר תפילה מוקדמת וזריזה ורץ לעבודה – לתפסנות, לקרשים, ליציקות, ובמשך כל היום עובד תחת השמש הלוהטת עבודת פרך ממש. כאשר בסוף החודש הוא מקבל משכורת עבור עבודתו ומפריש ממנה סכום מכובד לצדקה, הוא לא נתן לכבוד ה' רק סתם שטרות נייר אלא הוא הקריב לכבוד ה' את הדם שלו, ואת כל הכחות העצומים שהוא השקיע בעבודתו במשך כל החודש, ולכן בצדקה זו הוא מעלה לקדושה את כל כחות גופו ונפשו החיונית.

ולכן הצדקה שכל יהודי נותן מיגיע כפיו מסוגלת לכפר לו על כל עוונותיו, כיון שהיא באה ממש מהדם שלו, ובדם הרי תלויה כל חיוּת נפשו. זו הסיבה שהכסף מכונה גם 'דמים' [דמי שכירות, דמי הבראה וכדו'], 'דמים' תרתי משמע, לכן אדם שנותן צדקה נחשבים לו אותם 'דמים' כאילו שנתן את נפשו, וב'מדה כנגד מדה' כך גם מצילים את נפשו של בעל הצדקה, כמו שכתוב: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי י, ב) – הצדקה שנתת מהנפש היא באה ומצילה את הנפש שלך.

המדרש (ויקרא רבה, פרשה לו – אות ו) אומר, אם ראית דור שזכות האבות הקדושים והאמהות הקדושות התמוטטה בו – צא ועסוק בגמילות חסדים, שנאמר: "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ" (ישעיה נד, י).

לכן אשרי אדם שמבין את הכח העצום שיש למצות הצדקה להציל את האדם מכל הסכנות של העולם הזה, כמו שכתוב: "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ" (שם פסוק יד), והיינו שבזכות הצדקה שאדם עושה הוא מרוחק מכל פחד ומכל צר הבא על נפשו, ואף מהמוות הצדקה מצילה אותו…

ובפרט כאשר אדם זוכה לתת צדקה למקומות שכל עניינם הוא זיכוי הרבים בהפצת תורה, בקירוב לבבות ועזרה לנזקקים, כדוגמת מוסדותנו הקדושים 'המאיר לארץ' על כל פעילותם הענפה.

ואשרי הזוכה להיות שותף עמנו ב'מאיר לארץ'.

ומכיון שאברהם אבינו מסר את נפשו על מצות הצדקה והחסד, לכן זכה לאמונה בשלימות, וזכה לשלוט על כל עולם הגלגלים ולכופף אותם תחת רגליו!

 

[1] כתב הגאון הרב יהודה שינפלד שליט"א (אוסרי לגפן – חלק יב־א, עמוד ק), וזתו"ד:

מבואר בדברי הראשונים שאברהם אבינו התנסה בימי חייו, בחמישה עשר נסיונות, ואלו הם: תחילה ביקש נמרוד להורגו ונחבא בקרקע י"ג שנה. נסיון כבשן האש. לגלות ממולדתו ('לך לך מארצך'). ללכת לארץ ישראל (במדרש שוחר טוב מנה את נסיון 'לך לך' לשני נסיונות).

רעב בארץ. לקיחת שרה לפרעה. בין הבתרים. לקיחת לוט והמלחמה עם המלכים. לקיחת הגר לאשה. ברית מילה. לקיחת שרה לאבימלך.

גירוש הגר. גירוש ישמעאל. נסיון העקידה. קבורת שרה.

אך במשנה אמרו שאברהם אבינו התנסה (רק) בעשרה נסיונות, ומצאנו חמש שיטות בראשונים (בביאורם על המשנה שם) איזה חמישה נסיונות צריך להוריד מהרשימה.

שיטה ראשונה היא שיטת רש"י. שיטה שניה היא שיטת המאירי. שיטה שלישית היא שיטת הרמב"ם. שיטה רביעית היא שיטת רבינו יונה.

והשיטה החמישית מובאת במדרש שוחר טוב (תהלים, מזמור יח – אות כה).

[2] למרות שלא מצאנו בדברי חז"ל שאברהם ביקש רשות מאשתו, דבר זה פשוט וברור מאוד!

שהרי ללא אחדות נפשית בין איש לאשתו, אי אפשר להגיע לשום מקום! ללא הענקת הלב לבן הזוג אין שום יכולת להשיג אלקות!

וכך היה מרגלא בפיו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א לומר:

בגמרא הקדושה (קידושין ל.) אמרו: לעולם ישלש אדם שנותיו – אדם צריך שיחלק את לימודו בימי חייו לשלשה חלקים: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד, שואלת הגמרא: מי יודע כמה חיי – וכי יודע אדם כמה זמן הוא יחיה, בכדי לחלק את הלימוד לשליש מימי חייו?

מתרצת הגמרא: לא צריכא, ליומי – כוונת הגמרא היא שאת זמן הלימוד שיש לאדם בכל יום יחלק לשלשה – כי בכל יום צריך ללמוד מקרא, משנה, וגמרא.

וכתבו התוספות (ד"ה לא צריכא) שמטעם זה תיקן רב עמרם גאון בסידורו לומר בכל יום קודם פסוקי דזמרה מקרא ומשנה וגמרא.

וכתב הטור (או"ח – סימן נ) שפרשת הקרבנות – זה מקרא. פרק חמישי במסכת זבחים 'איזהו מקומן' – זה משנה. והברייתא דרבי ישמעאל – זו גמרא.

והתקשו רבים שהרי ישנם בש"ס 425 פרקי משנה, ומדוע (מכל הפרקים) בחרו דוקא בפרק זה לקוראו בכל יום?

הרבה טעמים הובאו על כך, ואחד מהם שמכיון שבפרק זה מובאים כל יסודות הקמת הבית וחינוך הילדים – ולכן תיקנו לקוראו בכל יום, בתחילת היום, כדי שנזכר בשליחותנו ותפקידנו.

וזה לשון המשנה: חטאות הציבור והיחיד… כיצד, עלה בכבש ופנה לסובב, ובא לו לקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית…

וכך ביאורה על פי עבודת הנפש:

יהודי שמתחיל את דרכו בעבודת ה', זוכה ומתחיל לעלות ולהתקדם, עליו לדעת שאסור לעבוד בפזיזות ובלי מחשבה – אלא צריך לעבוד במתינות ובישוב הדעת.

וזה מרומז במילים: 'עלה בכבש' – בכבש אין מדרגות אלא הוא משופע, מי שרץ בכבש יכול להחליק ולבוא לידי סכנת נפשות, לכן צריך לעלות בו בזהירות ולאט לאט, כך גם בעבודת ה' צריך לעלות שלב אחר שלב, לאט לאט. ואז…

'ופנה לסובב' – צריך תמיד להסתכל על הסביבה, מה קורה עם האשה, הילדים, האם גם הם על המסלול אתו?

תמיד אדם צריך להתבונן מי סביבו, מה קורה עם הסביבה שלו, "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם" (קהלת ז, טז), פן תשאר שומם, יתכן שאדם מתקדם ואף אחד לא יהיה אתו, לכן צריך תמיד להסתכל ימינה ושמאלה לראות אם בני הבית אתו.

הבנים כבר בני שש – שבע, האם הם באים לתפילה?

'לא! אם הם באים לבית הכנסת, הם מטרידים אותי, אני לא יכול להתרכז בתפילה, אם אני צריך להשגיח עליהם, אני לא יכול להתפלל כלל'…

זה לא טוב, צריך להיות 'ופנה לסובב', איפה הילדים? איפה הבנות? האם הכל בסדר אתם? צריך לבדוק מה הסביבה צריכה, אסור ליהודי לדאוג רק לעצמו, אלא צריך להתבונן בנעשה סביבו, מה החבר צריך, מה השכן צריך, מה האשה היקרה צריכה.

לפעמים אדם חוזר בתשובה, והוא מתחיל לרוץ ולהתקדם בצעדי ענק, הוא אפילו מתחיל כבר ללמוד קבלה ולייחד יחודים, 'לעוף' באויר, ולבינתים הוא מפסיד את כל הקשר עם סביבתו, עם אשתו היקרה, שעשרים שנה הלכה אתו באש ובמים, השותפה שלו לחיים, הקרובה אליו יותר מכל קרבה שבעולם… האשה שעברה אתו 'מסע אלונקות', ספגה אתו את כל המכות והזעזועים שבעולם…

מפסיד את הקשר עם בניו ועם בנותיו… הוא נכנס לבית ומיד מתחיל למתוח ביקורת: 'אני מריח שיש פה בעיה, מה זה החלוק הזה? צריך להוסיף פה עוד כפתור, מה זה הגרב הזו?' הוא בודק כל פינה, ממש כמו ביעור חמץ! הוא שמע איזו שיחת חיזוק שכל אשה שמקפידה שאפילו שערה אחת לא תתגלה משער ראשה, הבנים שלה יהיו כהנים גדולים ונביאים, הוא חושב שהדרשות האלה מתאימים בדיוק על אשתו, הוא חושב שאשתו היא קמחית! (שם של אשה שהיתה צנועה מאוד) מה אתה רוצה ממנה? היא מסכנה אין לה כח, היא היתה לובשת לבושים אחרים, וכעת היא התחילה קצת להתחזק, היא לא יכולה להגיע לדרגה של קמחית.

יש אחד שאומר: 'אני חושב שהפתרון הטוב ביותר זה להתגרש מהאשה הזאת, אני אקח אשה מבני ברק שמקפידה על קלה כבחמורה' – וכי זה פתרון?! אדם חי עם אשה עשר, עשרים שנה, את הנשמה שלה היא נתנה בשבילו, את הכסף, את החסכונות, את הכל, וכעת בגלל איזה דרשה ששמע, הוא רוצה לפרק משפחה! צריך להיזהר מזה, עם כל הכבוד לתשובה, אבל לא מפרקים משפחה, ולא שוברים אנשים בגלל זה. וזה שצועקת המשנה: 'ופנה לסובב' – אם אתה לא מקיים ופנה לסובב, אתה חי בדמיונות. חי באשליות! לא יצא ממך כלום, וכל נסיון בקדושה שיבוא – תיפול כמו מגדל קלפים!

אדם שלא מצליח להכיל בקרבו את מציאות הזולת – הוא 'כלומניק, ריק ופוחז'!

כי רק אחרי שזוכים לקיים 'ופנה לסובב' אזי אפשר להתקדם לדרגה הבאה: 'ובא לו לקרן דרומית מזרחית!'

תוכל להרגיש באמת קצת חמימות בעבודת ה', וזה דרומית מזרחית, ששני המקומות הללו הם מקומות חמים.

ואחר כך מגיעים לקרן מזרחית צפונית – הצד הצפון מסמן את יצר הרע, ואת מקור הדינים, ואדם ש'עלה בכבש' נפשו כל כך חזקה, שהוא נהפך כבר ל'קנקן של זהב' שגם כאשר מקישים עליו הוא לא נשבר!…

[3] הקב"ה הבטיח לאברהם שכר רב, אך אברהם אבינו אמר שאין לו מה לעשות עם השכר, כי אין לו כלי שיכיל את השכר.

ולענייננו, לעתיד לבוא הקב"ה יתן שכר רב לכל יהודי ויהודי שעבד אותו. אך יתכן שליהודי לא יהיה כלי להכיל את השכר הזה, והוא יטען: 'מה אעשה עם השכר ואין לי כלי להכיל אותו'?!

ולכן צריך להכין כלים בעולם הזה כדי להכיל את השכר בעולם הבא!

והכלי הוא אהבת ישראל!

וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום – ליקוטי אמרים, חלק א עמוד 371):

ישנם שתי אהבות, אהבת ה' ואהבת ישראל, אהבת ישראל נקראת כלי, ואהבת ה' נקראת שפע, השפע יכול לרדת רק במקום שיש כלי, והכלי של אהבת ה' זהו אהבת ישראל, משמע שמי שאין לו אהבת ישראל אין לו כלי לקבל את השפע…

[4] בעולם הגלגלים יש לנו 84 צורות, שהם: י"ב מזלות, ט"ו צורות דרומיות, כ"א צורות צפוניות.

י"ב מזלות, והם: טלה (צורת הטלה עשויה מ-31 כוכבים), שור (33 כוכבים וכימה על גביו), תאומים (81 כוכבים), סרטן (9 כוכבים), אריה (72 כוכבים), בתולה (62 כוכבים), מאזנים (5 כוכבים), עקרב (22 כוכבים), קשת (13 כוכבים), גדי (82), דלי (84), דגים (43).

סך כולם שמ"ו (643) כוכבים.

ואלה שמות ט"ו צורות הדרומיות: ארי הים (ויש שקורין אותו דוב), הכלב הגבור, הנהר, הארנבת, הכלב הגדול, הכלב הקטן, הספינה, החיה, הכוס, העורב, נושאת האריה (והיא חציה צורת אדם וחציה צורת סוס), הנמר, המחתה, הנזר, הדג הדרומי.

סך כוכביהם שלש מאות וששה עשר.

ואלו שמות כ"א צורות הצפוניות: היותר קרובה אל הקוטב הצפוני היא עיש ובניה, הדוב הגדול, התנין, בעלת הלהב, הכלב הנובח, הנזר השמאלי, ההולך על ארכובותיו, הנשר הנופל, התרנגולת, היושבת על הכסא, ראש השטן, הרועה אשר בידו הרסן, עוצרת החיה, החיה, השטן, הנשר המעופף, דג הים, ראש הסוס, הסוס בעל כנפים, האשה שלא היה לה בעל, המשולש.

סך כוכביהם שלש מאות וששים.

סך כל הכוכבים שב-מ"ח צורות, הם 2201 כוכבים ('ברית קודש' עולה בגימטריא 2201, ללמדנו שהשומר על קדושתו שולט על כל המ"ח צורות).

ובנוסף לכוכבים הללו ישנם עוד שבעה כוכבים משרתים, ואלו הם: כוכב, לבנה, שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה.

סך 84 צורות ו-7 משרתים, עולה 55 – כמנין 'הן'.

וכתב הגר"א זיע"א (שיר השירים א, ו), וז"ל: והנה אמרו על הפסוק: "כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם" (קהלת ה, ז), כמה הם גבוהים חמישים וחמש.

והענין, כי יש מ"ח צורות בשמים המנהיגים את העולם, והם י"ב מזלות וכ"א מיימינים וט"ו משמאילים, הם מ"ח, ו-ז' כוכבי לכת הם נ"ה, והוא יתברך שמו אל אדון על כל המעשים…

[5] וכך אמרו בגמרא הקדושה (שבת קנו.):

אמר אברהם לפניו: רבונו של עולם! נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן, שהרי נולדתי בשעה דקאי צדק במערב.

[6] ממשיך האבן עזרא (שם) וכותב:

ובעבור כי נשמת האדם גבוהה מן עולם הגלגלים, אם היתה הנפש חכמה והניחה תאות העולם השפל, והתבודדה לדבקה בשם הנכבד, הרי הוא יוצא מהשליטה של מערכת המזלות, וניצול מכל רע.

על כן אמרו חז"ל שהשם אמר לאברהם: 'צא מאיצטגנינות שלך' – אתה מעל המזל!…

ואתן לך משל חשוב, שהיתה מערכת הכוכבים שיגדל נהר על עיר אחת וישטוף אנשיה או ימותו. ובא נביא והזהירם שישובו אל השם בטרם בוא יום רעתם ושבו אליו בכל לבם. ובעבור שדבקו בו, נתן בלבם שיצאו אנשי העיר לחוץ להתפלל אל השם והנה עשו כן. וביום ההוא גדל הנהר פתאום כמנהגו, כאשר ראינו בעינינו פעמים רבות, ושטף כל העיר, והנה לא סרה גזירת השם והוא הצילם…

וזהו שאמרו חכמינו ז"ל (שבת קנו.): 'אין מזל לישראל' כל זמן שהם שומרי התורה. ואם לא ישמרוה ישלוט בהם המזל כאשר הוא מנוסה…

והנה היתה במערכת השמים במחברת שיעמדו בגלות מצרים עוד שנים רבות, ובעבור שצעקו אל השם ושבו אליו הושיעם השם. וכאשר יקרה לכלל כן יקרה ליחיד. על כן 'שומר תורה אַשְׁרֵהוּ' (עפ"י משלי כט, יח).

[7] בענין כחה של מצות הצדקה כאשר היא נעשית בצורה נכונה ומתוקנת, ניתן ללמוד ממעשה שהביאה הגמרא הקדושה (שבת קנו:) עם שמואל ואבלט.

אך קודם לכן נקדים הקדמה קצרה…

כידוע, שמואל הוא אחד מגדולי האמוראים בתלמוד ונחשב לחכם גדול ובקי עצום בדיני ממונות. הוא נמנה בין גדולי תלמידיו של רבינו הקדוש – רבי יהודה הנשיא שהיה בארץ ישראל. לאחר זמן מה ירד שמואל לבבל לייסד שם ישיבה גדולה בעיר נהרדעא, ובמשך כל ימי כהונתו כראש ישיבה עלתה קרנה של העיר לשם ולתהילה.

שמואל – ידיו רב לו בכל מקצועות התורה, כיאה ונאה לדורות ראשונים הנדמים בעינינו למלאכים. בקי גדול היה בסוד העיבור לחשב תקופות ומזלות, והעיד על עצמו (ברכות נח:): 'נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא', וכוונתו בזה לומר, שכפי שהיה בקי בסמטאות ובשבילים של העיר נהרדעא – מקום מגוריו, כך היה בקי במהלכי הכוכבים בשמים.

מלבד זה, התמקצע שמואל בחכמת הרפואה, ובחכמתו הגדולה מזער והקטין – אם כי לא בכוונה, הרבה מחכמי הגויים אשר התנסו עשרות בשנים בעסק הרפואה ולא השיגו אפס קצהו מחכמתו כי רבה…

'חכימא דיהודאי' – היה מכונה שמואל בפי חכמי האומות (שם קכט.), לא היה כמוהו רופא בקרב היהודים ועל אחת כמה וכמה בבני הערלים…

אבלט – אף הוא היה מן החכמים, אך לא מזרע היהודים, מקצועו היה לחזות בכוכבים (רש"י שבת קנו: ד"ה אבלט). ומכח חכמתו הבין לפי ערכו עד היכן מגעת גדולתו של שמואל, ולפיכך רחש לו כבוד עצום ובלתי מוסתר…

והנה יום אחד, לאחר תפילת שחרית, כאשר יצא שמואל מפתח בית הכנסת, פגש אותו אבלט ותפסו לשיחה בכמה עניינים…

עודם מדברים זה עם זה, ולמול עיניהם חלפה קבוצת פועלים קטנה.

ארוחת בוקר, כלי עבודה, ושקים ריקים היו בידיהם… מלאכתם היתה קציצת קנים באגם, בשובם היו מוכרים אותם בשוק ומכך מתפרנסים…

והנה, פניו של אבלט התרצנו ביתר שאת, הוא פנה לשמואל ואמר: כבוד הרב רואה מה שאני רואה?!

מה כבודו רואה?… שאל שמואל.

אחד מהפועלים הצועד עמהם, הולך בדרכו האחרונה ולא ישוב עוד… נחש אימתני הולך להכישו למוות.

חס ושלום! נזעק שמואל ממקומו, אסור לדבר ככה, אם הוא יהודי בוודאי שהוא יחזור… 'עם ישראל מעל המזל' – תפילה, תשובה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה!

בינתים המשיך שמואל להגות בתורה הקדושה מבלי לבטל אפילו רגע, ואילו אבלט לקח כסא עתיק והתיישב לצידו, מצפה בקוצר רוח לראות דבר מי יקום…

לאחר שעה ארוכה, שבו קבוצת הפועלים מהאגם ועל כתפיהם שקים נפוחים. אבלט שהבחין מרחוק באותו האיש, שפשף היטב את עיניו, 'היתכן כדבר הזה?!'… לחש לעצמו – נדיר מאוד שהוא טועה, על פי רוב קולע הוא אל חוט השערה ואינו מחטיא.

הוא קפץ מכסאו ורץ לעבר האיש: 'תסלח לי כבודו, התואיל בטובך לרוקן את השק שעל כתפיך למספר רגעים?'

אותו האיש שראה קודם לכן את אבלט יושב בצוותא עם גדול הדור, הבין שדברים בגו, ותיכף ומיד התרצה לבקשתו. 'ויהי הם מריקים את שקיהם' ויפול פחד אלקים על שניהם – נחש צפע אימתני באורך מטר וחצי חתוך לשנים נמצא בשקו!

שמואל הבחין מרחוק איך נבעתו פניו של האיש שהבין שכפשׂע הפריד בינו לבין המוות, הוא ניגש אליו ברגישות גדולה, ליטף אותו במבט אבהי והרגיעו… לאחר מספר רגעים, שאלו שמואל בעדינות גדולה: 'בני! הגד נא לי, איזה מצוה עשית היום שהגינה עליך?'

סיפר לו אותו האיש בקול חנוק מדמעות: 'דע לך רבי, שבכל יום יוצאים אנו יחד לאגם – קבוצה קטנה ומצומצמת של פועלים. מנהגנו, שאחד מבני החבורה עובר עם סלסלה גדולה בידו וניגש לכל אחד ואחד שיניח בה את פיתו. לאחר מכן אנו יושבים להסב יחד במעגל כאשר הסלסלה מונחת במרכז ויד כולם שוה בה.

והנה בבוקרו של יום, הבחנתי שאחד מבני החבורה לא הביא עמו פת, וחששתי מאוד לכבודו, כי כאשר יגש אליו אחד מהחבורה כדי שיניח פיתו בסלסלה אזי יאדימו פניו מרוב בושה…

על כן הודעתי בבוקר השכם, שהיום אני הוא זה שאעבור עם הסלסלה ואקח את הפת מכולם, וכך עשיתי… כאשר עמדתי למול אותו האיש לקחתי פת משלי מבלי שאף אחד ירגיש, בזריזות ידים עשיתי כאילו אני נוטל אותה הימנו ומניח בסלסלה, וכך חסכתי ממנו הרבה בושה.

שמואל עמד נפעם ונרגש, דברים אלו עשו רושם רב בלבו הרחום, תיכף ומיד נכנס לישיבתו הגדולה וביקש לומר לפני התלמידים כמה מילים…

גופו הטהור החל להתנועע בדביקות, פניו הקדושות האירו באור יקרות, ופיו הפיק מרגליות: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי י, ב), ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה.

גם אם נגזרה על האדם גזירת מיתה, בכח הצדקה לפדותו ממוות לחיים!'…

ממשיכה הגמרא (שם) ומביאה סיפור נוסף:

רבי עקיבא גדול בדורו היה, ענק בתורה ורבם של מאורי הדורות אנשי השם, הלא המה: רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה בר אילעאי, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע, ואלמלא הוא הרי שנשתכחה תורה מישראל (כמבואר ביבמות סב:).

יום אחד, בעודו יושב בביתו רכון על ספריו, מוחו שקוע עמוק בסוגיות נפלאות – דברים העומדים ברומו של עולם.

אותיות התורה שיצאו מהבל פיו הקדוש עלו עילוי אחר עילוי לפני מלך הכבוד והיו הדברים שמחים ומאירים כנתינתם מסיני…

לפתע… שלש נקישות הלמו בעוצמה בדלת, לא היה נראה ש'קול יעקב' המה האנשים מעבר לדלת, קול זה דמה בעוצמתו ל'ידי עשיו' המוכרות…

רבי עקיבא קם מכסאו ופתח את הדלת, למולו עמדו מספר גויים חמורי סבר. 'לא אנשי בשורה אנחנו'… פתחו דבריהם שלא בברכה: 'רבינו! אתה בטח יודע ששנים רבות אנו עוסקים 'בתחום החזיונות', אתמול מסך שחור וערפילי נגלה לעינינו דרך הכוכבים, ראינו שבליל החופה של בתך, יכיש אותה נחש ארסי למוות – היא לא תשרוד את זה! צר לנו, אבל המידע שבידינו הוא מדוייק! רק רצינו שכבוד הרב יכין את עצמו נפשית לענין'…

רבי עקיבא הפך את פניו, וכמו רעם ביום בהיר חבטה בו הבשורה הרעה, הוא לא ידע את נפשו מרוב צער, מה יעשה?! בתו היקרה כלילת המעלות, לא תזכה להשלים את ליל חופתה… איום ונורא!

הוא צפן את הדברים בלבו, אך מאותו היום פיו לא פסק מתפילות ותחנונים לְצוּר עולמים שיקרע מעל בתו את רוע הגזירה.

היום המיוחל הגיע, מיוחל לכולם – חוץ מלרבי עקיבא.

בתו הצדקת מצאה חתן נפלא וירא ה' בתכלית, שקדנותו של הבחור היתה לשם דבר. כל חייה השתוקקה והתפללה שתזכה לבן תורה אמיתי שימשיך בדרך אשר חונכה בבית אביה – מסירות נפש לתורה מעל טעם ודעת!

לחופה הגיעו מאות ואולי אלפי אנשים, תלמידי חכמים, דיינים, ראשי ישיבות, משפחה, חברים ומכרים… כולם באו לשמוח בשמחתו של גדול הדור. שירים וריקודים, ניגונים מגן עדן, כולם הרגישו מנותקים מהעולם לכמה שעות…

כולם – חוץ מרבי עקיבא, שחשש שנים רבות לזאת השמחה שמא תהפך לתוגה גדולה…

צהלתו בפניו ודאגתו בלבו… מחייך לכולם ומודה מקרב לב לאותם שבאו מקרוב ומרחוק לשמוח בשמחתו. בכל רגע פנוי פיו ממשיך למלמל תפילות חרישיות בוקעות רקיעים, על בתו היקרה שתאריך ימים ושנים…

החופה הסתיימה האורחים הנכבדים שבו לבתיהם, רבי עקיבא מאציל על בתו הצדקת ברכות מרובות בתקוה ש… אולי יקרע רוע הגזירה.

הם נפרדים…

קשה לתאר איזה לילה עבר על אותו צדיק, לא עלינו ולא על אף אחד מישראל, דמעות כנחלים לאל מלא רחמים.

השכם בבוקר, צעד רבי עקיבא באימה ופחד לביתם של החתן והכלה, הדקות האלו נדמו בעיניו לנצח.

והנה בעומדו סמוך לפתח ביתם, היטה אזנו כאפרכסת לשמוע את המתרחש מעבר לדלת…

קול שמחה וצהלה נשמע מביתם של החתן והכלה, קול בתו הצדקת המעיד כי 'נבואת החוזים' לא התגשמה.

רבי עקיבא קפץ משמחה, המועקה שהדאיבה את לבו שנים רבות נעלמה, הוא נשא עיניו לשמים ומפיו יצאו שירות ותשבחות לה' יתברך שביטל את הגזירה!

משהבחינה הכלה הצעירה באביה העומד סמוך לפתח ביתם ניגשה אליו, ובקול מלא התרגשות סיפרה: 'אבא! אני מוכרחת לספר לך על הנס שאירע לנו, חזרנו כידוע בשעת לילה מאוחרת, נכנסתי לחדרי שהיה חשוך לגמרי, משכתי את סיכת הזהב שתפסה את שערי ונעצתי אותה באחד הנקבים שבכותל. האמת שהרגשתי משהו מוזר אך לא יחסתי לזה כל חשיבות מיוחדת, הייתי עייפה מדאי בשביל זה.

והנה, בבוקר באתי למשוך בחזרה את אותה הסיכה מהכותל ופתאום אני רואה שיחד אתה נסרך לו נחש ארסי מפחיד מאוד – ללא רוח חיים, מסתבר שבלילה נעצתי בו מבלי לשים לב את הסיכה והיא זו שהרגתו!'

לשמע הדברים זלגו עיניו של רבי עקיבא דמעות של התרגשות, הוא פנה לבתו ושאל: 'בתי היקרה, אנא ממך! ספרי נא לי איזה מצוה עשית אתמול שבזכותה ניצלת?'

לאחר מספר רגעים של מחשבה, השיבה לו בתו: אבא! אני לא יודעת אם שמת לב, אבל אתמול בחתונה בשעה שכולם היו טרודים ועסוקים בשמחתנו, עמד לו עני מרוד בפתח הדלת אשר ניכר עליו ללא צל של ספק שלא הכניס דבר מה לפיו במשך כמה ימים, תשוש וכאוב היה מראהו וכמעט שעמד על סף עלפון, הוא ניסה לקרוא בקול ענות חלושה: 'בבקשה מכם יהודים יקרים! הביאו לי מעט אוכל'… קולו החלוש נבלע בין צלילי המוזיקה, מה שגרם לכך שאף אדם לא הרגיש בו, אולם אני שכן הבחנתי בו, ניגשתי אליו בהרבה כבוד והבאתי לו את מנת האוכל האישית שלי. אותו עני שמח שמחה גדולה והרעיף עלי ברכות מאלפות…

'אם כך, היא זו שעמדה לך!'… קרא רבי עקיבא בהתרגשות, הלא זהו שאמר החכם מכל אדם: 'וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת'.

והקשה הגה"ק רבי יוסף חיים זיע"א (בן יהוידע, שבת קנו: ד"ה מדרבי עקיבא), מדוע הקדימה הגמרא הקדושה את המעשה של שמואל ואבלט למעשה עם בתו של רבי עקיבא, שהרי המעשה בבתו של רבי עקיבא קדם לו בהרבה שנים ומן הראוי היה להקדימו?

ותירץ, דכיון שהמטרה במעשים אלו להוכיח שאין מזל לישראל, ועל ידי תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה, ממילא יש בסיפור של שמואל ואבלט חידוש גדול יותר, שהרי המזל של אותו האיש הראה שבעוד שעה או שעתים הוא ימות במיתה משונה בר מינן, והנה בתוך פרק זמן קצר כזה של שעה או שעתים, נשתנה לו המזל לטובה על ידי מעשה אחד של צדקה!

ואילו אצל בתו של רבי עקיבא החוזים בכוכבים אמרו כן לרבי עקיבא שנים רבות קודם הנס, וממילא מובן איך שכל אותן הצדקות והמעשים הטובים וריבוי התפילות של אביה הקדוש שנעשו משך כל אותן השנים שינו לה את המזל לטובה, אך זה שבשעה אחת בלבד אפשר לשנות את המזל ממוות לחיים הוא חידוש גדול יותר! ולכן ראוי להקדימו.

[8] אברהם אבינו מסמל את מדת החסד כידוע. לאברהם אבינו ע"ה היתה אהבת הבריות שאין כדוגמתה. טוב לבו של אברהם אבינו היה נשפך מעצמו ומציף את כל מי שפגש בו. ודרכו היתה לכבד את כל הבריות באשר הם. ואפילו אם הם היו רשעים גמורים, היה אברהם אבינו מכניס אותם לאהלו ועורך לפניהם סעודה דשנה כיד המלך, ועומד עליהם ומשמשם. ולכן אברהם אבינו קשור לחג סוכות (ראה מסילות האזינו תשפ"ה) שהרי 'סוכה' – ראשי תיבות: 'סועד וסומך כל הנופלים'.

לכן זכה אברהם אבינו ש'ברכת אבות' שבתפילת העמידה נחתמת על ידי כל עם ישראל באומרם: 'ברוך אתה ה', מגן אברהם'. וכן ב'ברכת האורח' שבברכת המזון אומרים: 'הרחמן הוא יברך את השולחן הזה שאכלנו עליו, ויסדר בו כל מעדני עולם, ויהיה כשולחנו של אברהם אבינו עליו השלום'. וכשמלים ילד יהודי מברכים: 'אשר קידשנו במצוותיו, וציונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'.

וכל זאת כדי להראות שמי שמכבד את הבריות הוא החביב ביותר על הקב"ה, וכמאמר חז"ל (אבות פ"ד מ"א): 'איזהו מכובד? המכבד את הבריות', וכן אמרו (שם פ"ג מ"י): 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו', וכל העולם כולו עומד על כבוד הבריות.

[9] וזה לשון הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה לא אות ט):

שלימות כל הדברים היא האמונה, ובלתי האמונה כל הדברים חסרים. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא ט:) לענין צדקה: 'הנותן פרוטה לעני מתברך בשש, והמפייסו באחת עשרה'. ובין בנותן צדקה ובין במפייס העני הנ"ל, חסר א'. כי ראוי להיות שבע ושתים עשרה, כנגד שבעה כוכבי לכת, וכנגד שנים עשר מזלות. כי צדקה הוא בחינות גלגלים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנא:): "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ" (דברים טו, י) – גלגל הוא שחוזר בעולם. וכמו שהגלגל יש לו שתי תנועות, אחת תנועה הטבעית ממערב למזרח, ואחת תנועה ההכרחית ממזרח למערב, מה שהגלגל היומי חוזר ומתגלגל ממזרח למערב, ומכריח עמו כל הגלגלים.

כן לענין צדקה אמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם הבעל הבית', שזה בחינות שני תנועות, ממערב למזרח וממזרח למערב, דהיינו מהעני לבעל הבית ומבעל הבית להעני. (וכמבואר לעיל בלשונו זכרונו לברכה). כי כל השפע והברכות באים על ידי הגלגלים, כי על ידם מנהיג הקדוש ברוך הוא העולם כידוע. ועל כן היה ראוי שיהיו הברכות האמורים אצל צדקה שבע ושתים עשרה, כנגד הגלגלים. אך בזה הורו לנו רבותינו זכרונם לברכה, שהצדקה חסרה ואין לה שלימות, ועדיין חסר אחת, הן בנותן והן במפייס. היינו שחסר האמונה שבלעדיה הצדקה חסרה עדיין, ועל ידי האמונה נשלם ומאירה בחינות הצדקה.

וזה שכתוב: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו), שעל ידי האמונה נחשבת הצדקה, כי בלתי האמונה היא חסרה.

[10]  בספר אנשי מעלה (עמוד פ) בעריכת הגאונים מ.ש כשר וי.י בלכרוביץ הובא:

בימי צעירותו של הגה"ק רבי זושא מאניפולי, כשהגיעה אחת מבנותיו לפרקה, הציקה לו אשתו שילך לסבב על פני העיירות, כדי לקבץ מעות, שיהיה ביכולתם להלבישה כראוי וכיאות, ולהשיאה לבחור תלמיד חכם הגון. לא היה יכול רבי זושא לעמוד בפני תחנוניה, ויצא לעשות כבקשתה, למרות שהדבר היה למורת רוחו, לקבל מתנות מידי בשר ודם, אולם עם כל זאת, לא היה מעולם תובע בפה, ורק אותם העשירים שנחונו בעינים בוחנות ולב מבין הבחינו כי לפניהם אדם גדול בענקים, והעניקו לו את נדבתם ביד רחבה, אך כאלה היו רק מתי מעט. מובן איפוא, שכאשר עמד כבר בסוף מסעו, עדיין לא היה בידיו סכום נכבד.

בסיום מסעו עבר גם על פני העיר קאריץ, ורב העיר – רבי פינחס, שעמד מיד על טיבו, הזמינו לשיחה לביתו, ולאחר שהמתיקו שיחה ביניהם בעניינים העומדים ברומו של עולם, שאלו מהי מטרת נסיעתו. כששמע שהוא יצא לקבץ מעות, ולאחר שרבי זושא אמר לו בחיוך מר שהמעות שקבץ עד עתה, יספיקו בקושי לסלק את החוב לבעל העגלה שליוהו בדרכו, הוציא מכיסו שלש מאות רובל ונתנם לרבי זושא.

עם אותם שלש מאות הרובלים, יצא רבי זושא מהעיר קוריץ כשפניו מועדות לשוב אל ביתו באניפולי. כשהוא עושה את דרכו, הגיע לאזניו של רבי זושא קולה הזועק של אשה שהעיד על צרה שבאה אליה. מיד התקרב לאותו מקום, כדי לברר את סיבת צעקתה. ואז התברר לו שלאשה אבד ארנק ובו סכום של שלש מאות רובל. לבו הרחום ניתר בקרבו, ומיד הכריז שהוא מצא את הארנק והנה הוא מוכן להשיב את המעות.

מששמעה האשה את דבריו, שבה אליה רוחה, והחלה להרעיף ברכות על ראש הצדיק. ורבי זושא הוציא מיד את שלש מאות הרובלים שקבל מהצדיק רבי פינחס מקוריץ, והחל למנות אותם, כדי לתתם לה. אך כאשר הגיע למאתים וחמישים רובל, לא אבה לתת לה יותר, באומרו שחמישים רובל חפץ הוא לקחת עבורו, בשכר שמצא את המעות.

כששמעה האשה זאת, הרימה קול צעקה, וטענה שחמישים רובל הוא סכום עצום, ואין היא יכולה לתת לו סכום כה גדול בשכר שהשיב לה את אבדתה, ודי אם יקח שני רובל בלבד, אשר גם אותם לא היתה נותנת לו אלמלי ראתה על פי מלבושיו שאדם עני הוא.

אולם רבי זושא עמד בשלו, אין הוא מוכן לוותר מאומה, ברצונו לקחת חמישים רובל לעצמו. החלה התמקחות, האשה ניסתה להוסיף עוד רובל או שנים, אך ללא הועיל. משלא הועילו תחנוניה של האשה, החלה לגדפו ולחרפו, על שאינו מתבייש לקחת חמישים רובל בשכר מצות השבת אבדה. אך כלום לא הועיל לשנות עמדת רבי זושא. לקולה, החלו להתאסף אנשים רבים, וכששמעו את פרטי המעשה, פתחו גם הם בגידופים, וגררו אותו אל רב העיר…

רב העיר שמע בפנים חתומות את טענתו של רבי זושא ואחר פסק שרבי זושא חייב להחזיר את כל הסכום, כיון שאסור לקחת שכר על מצות השבת אבדה. ואיש לא העלה על דעתו שבעצם רבי זושא כלל לא מצא את האבדה, והכסף שנתן לאשה, כספו שלו היה.

וכך לאחר שסבל בזיונות וקיתונות של קללות וגידופים, ואף נזיפה מפי הרב, יצא לביתו כשחמישים הרובלים הנותרים מהסכום שהעניק לו רבי פינחס מקוריץ באמתחתו.

לימים נזדמן רבי פינחס מקוריץ לאותה עיר, וכאן מצא רב העיר הזדמנות לדבר סרה על כת החסידים שרבי זושא נמנה עליהם, ויספר לרבי פינחס את כל אותו מעשה, בהוסיפו שמאותו מעשה יש להקיש על כל כת החסידים, שאין הם מתנהגים בדרך הישרה. ירד רבי פינחס מיד לשרשי המעשה, ומי כמוהו ידע מנין היו לו לרבי זושא שלש מאות הרובלים.

איך לא תבושו לדבר סרה באדם קדוש כרבי זושא – הוכיחם רבי פינחס על פניהם – אני בעצמי נתתי לו את סכום הכסף שהיה בידו, ולבו הרחום של רבי זושא לא עמד בפני צערה של האשה, ומרוב רחמנות 'הודה' במציאת אבדה שכלל לא מצא, ונתן לאשה מאתים וחמישים רובל ותחת הטובה שעשה, לא רק שלא הודיתם לו על כך, כי אם חירפתם וגידפתם אותו.

כששמעו זאת הרב והנוכחים באותו מעמד, נדהמו מעוצם קדושתו של רבי זושא, ולבם נקפם על שההינו לחשוד בקדוש כמוהו, כי עתה נוכחו לדעת עד היכן מגעת צדקותו.

כעבור תקופה קצרה פגש רבי פינחס שוב ברבי זושא, ויאמר לו: תמיהני עליך ב' תמיהות, ראשית, מדוע נתת לאשה את הכסף שנתתי לך שנדרש לך עבור צרכי נישואי בתך. ושנית, אם כבר החלטת לתת אותו, מדוע אם כן התעקשת על חמישים הרובלים הנותרים, ומיאנת לתתם, על אף הפצרותיה המרובות, והבזיונות שנפלו עקב זאת בגורלך?

כשראיתי את בכיה של האשה וצערה הגדול – השיב רבי זושא – לא הייתי יכול להתאפק ורציתי לתת לה את כל הסכום שבידי. המעשה שעשיתי עורר רושם גדול בעולמות העליונים, והיצר הרע רצה להכניס בלבי גבהות והתנשאות, על המעשה הגדול שעשיתי, ועל ידי כך לבטל את ערכו, על כן החלטתי לעכב חמישים רובל בידי, ולסבול כל אותם הבזיונות, כדי שיהיה מעשה הצדקה שלם, בלי שום פגם של גאוה…