מעשה במוצאי שבת
ליל שבת, בין קבלת שבת לערבית. אליהו ישב בבית הכנסת ולמד. תוך כדי לימודו ראה שהמחבר כתב כך:
'כתב בספר בארות המים (ערך סגולות): סגולה לפרנסה, קבלה בידינו מפי צדיקי יסודי עולם נ"ע, שטוב להזכיר את הבעל שם טוב הקדוש בכל מוצאי שבת קודש, ולספר משבחיו ומתהלוכותיו, וזה סגולה להצלחה בכל השבוע לכל העניינים הן בגוף והן בנפש'.[1]
מחשבות אפפו את אליהו, סגולה לפרנסה, זה דבר נצרך. מעתה אשתדל בכל סעודה רביעית לספר סיפור מהבעש"ט.
בשבת בבוקר, בעת הקיצו משנתו, צץ במוחו רעיון. 'אם כבר מכניסים לסעודה רביעית עוד תוספת רוחנית, אולי אזמין לסעודה גם את הגיסים שלי, וביחד, עם הדברי תורה שלהם, הסעודה תהיה רוחנית יותר'.
השבת חלפה במהירות, ובמוצאי שבת, באו הגיסים לביתו, ואליהו פתח את הספר 'אספקלריה המאירה' (חלק א – עמוד לט, לגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א) והחל לקרוא:
בסוף ימיו של הבעל שם טוב החלה להתפשט כת ה'פרנקיסטים' הרשעה, בגלילות פולין, ותאכל בקצה המחנה.
בראשה של הכת, עמד רשע ארור, בשם יעקב פראנק, יליד העיירה קורולובקה שבמדינת פודוליה, אשר ניצוד עוד בנעוריו ברשתה של 'כת ש"ץ' הארורה, אשר ראשה והנוהים אחריו, המירו זה מכבר את דתם בדת האיסלאם.
לאחר שהתגורר במשך שנים בטורקיה וּבְיָוָן, ושתה שם את מימיהם המרים של שיירי השבתאים שנתאסלמו, חזר בשנת תקט"ז לפולין, וקבע את מושבו בעיבוריה של העיר לבוב, היא למברג. משם, החל להפיץ את ארסו על פני המדינה, תוך שהוא מעלה בחכתו, יהודים תמימים ועמי ארצות – מחד גיסא, ואפיקורסים מופקרים, בעלי תאוות מגושמות – מאידך גיסא, אשר ששו לקבל גושפנקא 'רעיונית' לשבעים ושבע תועבות שבלבם.
היהדות הנאמנה, אשר בלהות כת הש"ץ הארורה טרם נמחו ממדעיה, נזדעקה בבת ראש, על כל חוגיה, זרמיה ועדותיה, למלחמת חורמה בתנועה המושחתת וההרסנית.
הרשעים, מצידם, לא טמנו את ידם בצלחת, והשתדלו לבצר את מעמדם באמצעות קבלת חסותם של בישופים ורוזנים פולניים, שונאי ישראל מושבעים, אשר עצם התנגדותן של קהילות ישראל לכת, שימשה למענם סיבה מספקת לתמוך בה ולהעניק לה את חסותם. אלא שהפרנקיסטים, לא הסתפקו בהגנה שסיפקה להם חסות זו, כי אם ביקשו להשתמש בה גם לשם התקפה, כנגד היהדות ותורתה. הסתותיהם הארסיות לא ידעו גבול, ולא נחה דעתם עד אשר הביאו לידי גזירת 'שריפת התלמוד', שהוציאו השלטונות בהשראתם, על כל ספרי הש"ס הקדושים שבמדינה.
גזירה זו עלה בידו של הבעל שם טוב הקדוש לבטל בסייעתא דשמיא בעבודת קדשו הרמה והשמימית ביום הכיפורים של שנת תקי"ח.[2]
בסופו של דבר, גירו הרשעים הללו את הדוב בעצמם, ואותם בעלי שררה פולניים שתמכו בהם, הציגו בפניהם דרישה להתנצר. אותם שסירבו, נענשו בגילוח חצי זקנם ואחת מפיאות ראשיהם, למען דעת, כי בריות בפני עצמן הן – לא יהודים ולא גויים… או אז, נכנעו גם אלו, ונתנו את הסכמתם להשתמד.
התפתחות זו הביאה שמחה רבה בכל שדרות הציבור היהודי, אשר ראו בניתוקה המוחלט של הכת מן היהדות, פתח של הצלה, להציל את שארית ישראל מפני השפעתם הממארת. פרנסי הקהילות, המאוחדים ב'ועד ארבע ארצות' תמכו איפוא נלהבות בדרישת השלטונות, וענו אמן אחרי הבאתם של הפרנקיסטים לשמד.
ברם, הבעל שם טוב הקדוש, אשר נטל חלק פעיל במלחמת הקודש נגד הכת הארורה, העדיף לפעול בכחות עליונים, כדי להעביר גילולים מן הארץ ולכלות את הכת הטמאה ואת אנשיה מעל פני האדמה. ההתפטרות מעונשה של הכת בדרך זו, עדיפה היתה בעיניו, עשרת מונים, מאשר הבאתם לשמד. שכן, לדעתו הקדושה, גורמת השתמדותם של חוטרים מגזע ישראל – ואפילו הם פושעי ישראל בגופם ובנפשם – צער רב לשכינה הקדושה, בבחינת כריתת אבר מגוף החי.
הואיל והתחייבו הפרנקיסטים לפני השלטונות, לקבל על עצמם את הדת הנוצרית, ואף נקבע מועד לביצוע הדבר ברוב עם ובפרהסיא, ביקש הבעל שם טוב להקדים רפואה למכה, ולבער את הרשעים הללו מן העולם, בדרכים עילאיות שלמעלה מן הטבע, עוד בטרם תוצא השתמדותם אל הפועל. לשם כך, קם ונסע בבהילות לפרימישלאן, אל תלמידו־חברו ואיש סודו, רבי מאיר הגדול.
עם בואו פרימישלאנה, סר הבעל שם טוב הקדוש היישר למעונו של רבי מאיר הגדול, אולם לא מצאו בביתו. בפתח, ניצבה אשתו של רבי מאיר הגדול, כשהיא נושאת בזרועותיה את פעוטה, רבי ארון לייב, קודח מחום וחולה אנוש.
'בעלי, אשר אתם מבקשים, אמור לשוב תיכף מבית המדרש' – השיבה הרבנית – 'אולם ביני לביני, אבקש מכבוד תורתו, הבעל שם טוב, לברך את בני זה החולה, ברפואה שלימה'.
משתהה הצדיק האורח, אשר זכר כי מעולם לא נפגש עם רבי מאיר הגדול בביתו, לפשר זיהויו המידי, נענתה הרבנית והשיבה:
'אם זכיתי, בחסדיו של מקום, להכיר ולזהות את אליהו הנביא, כאשר הוא מופיע לפקוד את בעלי, כלום לא אדע לזהות את כבודכם?!'
'ואתה מה תאמר?' – פנה הצדיק אל הפעוט הקודח – 'שמא גם אתה בכחך לזהותני?'
'אכן' – השיב התינוק – 'כבודו הינו רבי יצחק לוריא אשכנזי!'…
'כה תבריא ותחיה!' – קרא הבעל שם טוב, בהכותו באצבע צרידה.
עוד בו ביום חלצתו חמה לפעוט החולה, ויצא מכלל סכנה.
מששב רבי מאיר הגדול מבית מדרשו, נתיישבו להם שני הצדיקים הקדושים יחדיו לטכס עצה, בדבר ביעורה של הכת הטמאה והרשעה מן העולם. לאחר שקלא וטריא ארוכה, נתגלה להם מן השמים, כי למען היכנס בעוביה של אותה קורה, שׂוּמָה עליהם לצרף אליהם עוד שנים מבני דורם: האחד – רבי צבי הירש מפאטיק, אחיו של רבי מאיר הגדול, והשני – רבי משה, רועה הצאן היושב בראשקוב.
מכיון שזהותו של רבי צבי הירש, ידועה היתה להם, קמו שני הצדיקים ונסעו ראשונה לפאטיק. שם, במבואות העיר, מצאוהו לרבי צבי הירש ניצב על אם הדרך, מכותף בתרמילו, עומד וממתין לשני הצדיקים, שיאספוהו על עגלתם. כבר נגלה לו הרז מן השמים והזדרז לקדם את פניהם. משם המשיכו שלשתם ראשקובה כדי לאתר ולגלות את רבי משה הרועה אשר עד כה לא נודע להם מזהותו דבר.
לאחר מאמצים מרובים, מצאוהו רועה עדרי צאן, בשדות ההפקר שמאחורי העיר. עני מרוד היה, אשר הועסק כרועה שכיר על ידי בעלי מקנה בראשקוב. באשר למהותו, חלוקות הדעות עד עצם היום הזה: יש אומרים, כי בצדיק נסתר ממש הדברים אמורים, בעל תורה ועבודה במדרגות נעלות, אשר הוסתרו על ידו במעטה חיצון גס של רועה צאן. ויש אומרים, כי באמת רועה פשוט היה, תינוק שנשבה, אשר לא קרא ולא שנה, אלא שבקרבו מתלקחת היתה אש קודש של אהבת הבורא ויראתו. מתוך תשוקתו לעבוד את בוראו, עבודה שלא ידע מה היא, ומתוך תמימות עצומה שמילאה את כל ישותו, מגלגל היה עצמו מראשי הרים ומטה, מדלג על פני תהומות פעורות, מקפץ על ההרים ומדלג על הסלעים במסירות נפש עצומה, תוך שהוא מכריז ומודיע, כי עושה הוא כל זאת לכבודו של הבורא יתברך שמו. בין כך ובין כך, גדולה היתה נחת הרוח שהסב אותו רועה צאן בעבודתו לבוראו, ובגין כך, מקובלת היתה תפילתו במרום ושערי רקיע פתוחים היו בפניו.
עתה חברו להם יחדיו, שלשת הצדיקים והרועה, לאותה משימה טמירה ונעלמה.
ידע הבעל שם טוב הקדוש, וידעו גם יתר הצדיקים שהצטרפו אליו, כי מלחמה כבדה מצפה להם עם השטן וכת דיליה, אשר בוודאי לא ינוחו ולא ישקוטו לעומת הפעולה הנשגבה שמתכוונים הם לפעול. לפיכך, למען מנוע עכבה ומכשול, בחרו להם לעלות על רפסודה, אחת מני רבות ששטו על פני הנהר הזורם על כתף רשקוב, בתקוה, כי שם, במקום טהרה והרחק משאון הישוב יוכלו לעבוד את עבודתם ולפעול את פעולתם באין מפריע.
ברם, לא ארכה להם השעה, עד שהחלו כל פעמוניה של ראשקוב לצלצל בקול רעש גדול. משמע: שריפה פרצה בעיר! עוד לא נחו הפעמונים מצלצוליהם, ושדות המרעה, הפרושים לעיניהם, האדימו לפתע מלהבות האש שאחזו בהן. לבו של רבי משה הרועה האלמוני פג מאימה.
'אויה! גיוואלד!' – החל מצווח ככרוכיא – 'הלא הצאן נטושים על פני השדה, וכל אחריותם עלי! בעלי הצאן יתבעו את נזקם ממני – ואני, אנה אני בא?!'…
לא הועילו תחנוניהם של שלשת הצדיקים לפני הרועה הנבעת, וכל עוד בו נשמתו, נשמט מעל הרפסודה, חזר בשחיה אל גדת הנהר, ואץ רץ להציל את הצאן מלשונות האש המתפשטות…
מעשה שטן הצליח.
'נתפרדה החבילה!' – הכריז הבעל שם טוב הקדוש בצער – 'בלעדי הרועה לא נוכל לפעול מאומה!'…
מיד לאחר פרוץ השריפה, נודע למושל העיר, על התוועדותם של הצדיקים בתחומי ממשלתו, והחשד נפל עליהם כי ידם היתה בהצתת האש בזדון. הלה מיהר לשגר פלוגת שוטרים כדי לאסור את הצדיקים ולהטילם אל הכלא. אמנם, מיד כאשר הקיפו השוטרים את אותם קדושי עליון, נקטו הללו בפעולות שלמעלה מן הטבע ונתעלמו מן העין. רק רבי מאיר הגדול לבדו, סירב להשתמש בכחותיו העילאיים, ומסר את עצמו לידי השוטרים. כבלו השוטרים את ידיו ואת רגליו, הטילוהו על עגלתם, והחלו נוסעים אל בית הכלא…
עודם נוסעים, נזכר רבי מאיר הגדול, כי תפיליו אינן עמו, ומכיון שבוודאי לא ימהרו הללו לשחררו, עלול הוא להיות מנוע מלהניחן, חלילה. הואיל ונזכר בכך, ראה כי אכן אין לפניו ברירה, ואת אשר סירב לעשות למען הצלת נפשו, יעשה עתה למען קיום מצות תפילין. אף הוא קם וירד לו מעל העגלה…
שבורים ורצוצים עזבו הצדיקים את ראשקוב, כשכל אחד מהם חוזר לעירו ולמקומו. כעבור ימים ספורים, השתמדו הפרנקיסטים, ימח שמם, והמירו את דתם קֳבָל עַם ועולם. ברחוב היהודי, שררה שמחה וצהלה, אולם במזיבוז' שררה תוגה. כל אותו היום הגיר הבעל שם טוב הקדוש דמעות מאין הפוגות, ובקול בוכים אמר:
'השכינה הקדושה מנהמת כיונה ואומרת: כל זמן שהאבר מחובר, אף אם מדולדל הוא, עדיין יש תקוה. אולם משנכרת האבר מן הגוף – שוב אין לו תקנה!'[3]
הכת הארורה אבדה איפוא משני העולמות…
הסיפור הסתיים, ושקט השתרר. השומעים בטח ישבו והרהרו לעצמם: אלו עוצמות! איך אפשר לזכות לטעום מאותם רסיסי הוד!…
רק משה, אחד מהגיסים, נע במקומו בחוסר נוחות.
'משה!' – שאל אליהו – 'מה קרה?'
ומשה אמר: נכון שישנו ענין גדול לשבח את הצדיקים, וכמו שכתב הפלא יועץ (ערך דיבור): 'מצוה לשבח את הצדיקים, ויספר בשבחם ושבח מעשיהם הטובים, וכתבו משם הבעש"ט, שהמדבר בשבח הצדיקים חשוב כאילו עוסק במעשה מרכבה'.
וכאשר מספרים סיפורי צדיקים, מתוך אמונה ואהבה, על ידי זה נטהרת מחשבתו, ואפשר לזכות ולעלות מעולם הדיבור אל עולם המחשבה (כמבואר בליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה רלד).
אך אף על פי כן, הייתי מעדיף לשמוע 'תורה' שאמרו הצדיקים הללו, 'תורה' ש'תשביע' את נפשי, תחזק את רוחי, ותתן לי דרך בעבודת השם.[4]
אליהו שתק מעט ואמר: אתה צודק! ואם אתם מסכימים נלמד את מאמר חז"ל: 'דרך ארץ קדמה לתורה'…[5]
'זו ההתחזקות שאתה מציע לנו?! אתה חושב שאנחנו צריכים להתחזק בדרך ארץ?' – התפלא משה.
'לא, חלילה' – מיהר אליהו להגיב – 'לא התכוונתי בכלל למה שאם חושבים! התכוונתי לפירוש החסידי (של המאמר הזה). אך כמובן לפני שנביא אותו, קצת רקע על הפרשה'…
חמשה ציוויים בחלק אחד
השבת נקרא בעזרת ה' שתי פרשיות והן פרשיות מטות מסעי. בפרשת מטות ישנם 112 פסוקים, ובפרשת מסעי ישנם 132 פסוקים. ואנו נתמקד בפרשת מסעי.
פרשת מסעי מתחלקת לג' חלקים כלליים:
החלק הראשון שבפרשה הוא בן 49 פסוקים, והם מסכמים את מסעות בני ישראל במדבר.
החלק השני הוא בן 70 פסוקים, והוא עוסק במצוות ארץ ישראל.
והחלק השלישי הוא בן 13 פסוקים והיא הפרשה החותמת את חומש במדבר, ועוסקת בנחלת בנות צלפחד.
והנה בעוד שבחלק הראשון (של פרשתנו) ובחלק השלישי ישנו רק נושא אחד (בכל חלק נושא אחר), בחלק השני ישנם חמשה נושאים, 'חמש פרשיות'. וכל פרשה (מהחמש פרשיות) פותחת במילים: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר'.
ואלו הם החמשה ציוויים:[6]
א. הורשת הגויים וביטול עבודה זרה.
ב. תיחום גבולות הארץ וקידושה.
ג. הנחלת הארץ לשבטים על ידי נשיאיהם.
ד. הפרשת ערים ללויים.
ה. הבדלת ערי מקלט (שכבר החל משה לקיימה בעבר הירדן).
ובכל ציווי וציווי מהחמשה ציוויים ישנה אריכות גדולה, ואנו לא נאריך, ונתמקד בפרט אחד מהפרשה הראשונה (העוסקת בהורשת הגויים וביטול עבודה זרה), והוא מצות ישוב ארץ ישראל…
ונבאר עוד מעט…
כל גופו שרוי בתוכה
ביום הששי של הבריאה ברא הקב"ה את האדם עפר מן האדמה, וסידר את גופו בצורה כזו שיהיו בו רמ"ח (248) אברים, ושס"ה (365) גידים.
ובמעמד הר סיני זכינו וקיבלנו מהקב"ה תרי"ג (613) מצוות המתחלקות גם הן לרמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה.
וגילו לנו חז"ל,[7] שכל מצות עשה היא כנגד אבר אחד, וכל מצות לא תעשה היא כנגד גיד אחד.
ובשעה שיהודי זוכה ומקיים מצוה הרי הוא מושך אור וחיות על האבר המכוון נגדו. ובשעה שהוא נזהר מלעבור על מצות לא תעשה הרי הוא מושך אור וחיות על הגיד המכוון נגדו.
וכך זה בכל המצוות.
אמנם, ישנן כמה מצוות שעליהן אמרו חז"ל שהן שקולות ככל התורה כולה. ובשעה שהאדם מקיימן, בנוסף לאור שהוא מושך על האבר המכוון כנגדו, הוא מושך גם אור כללי על כל גוף האדם.[8]
ואחת מהמצוות הללו (השקולות ככל התורה) היא מצות ישוב ארץ ישראל. ומצוה זו היא מצוה שקל מאוד לקיימה, ושכרה עצום ונישא, ומטהרת ומקדשת את כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו של האדם (חשוב, ראה הערה!)[9]…
אך, למרות שקל לקיימה, כדי לזכות ולקיימה בשלימות צריך מלבד התנאי הבסיסי שהוא לגור בארץ ישראל[10], עוד כמה תנאים…
השמחה והכוונה הן הבסיס המעמיד
ה' יתברך ברחמיו הרבים זיכה אותנו לכתוב סדרת ספרים על השולחן ערוך הנקראת 'חלב הארץ', ושם (חלק א – עמוד כג, מהדורת תשפ"ג) כתבנו כך:
בשעה שהעניק לנו הקב"ה את מצוותיו הקדושות, גילה לנו על ידי עבדיו, שאם ברצוננו שהמצוות תהיינה שלימות, עלינו לקיימן בכל חמשת רבדיהן.
ואלו הם הרבדים (מלמטה למעלה): מעשה, דיבור, כוונה, מחשבה, ורעותא דליבא.
ולכן, הרוצה לקיים את מצות ישוב ארץ ישראל בשלימות, צריך להיזהר בכל חמשת הרבדים הללו.
וכך מקיימים אותם:
מעשה – לגור בארץ ישראל.
דיבור – לדבר רק טוב על ארץ ישראל, ולשבח ולפאר את כל הדברים הגדלים בה.
רעותא דליבא – היא רגש השמחה, להיות שש ושמח בכך שזוכה לקיים רצון בוראו, ולגור בארץ ישראל.
והתנאי האחרון (למדרגתנו) – הכוונה. צריך לכוין בישיבתנו בארץ ישראל שאנו מקיימים מצוה.
ועיקר קדושתה של ארץ ישראל מתגלית בלבות בני האדם המכוונים לקיים מצות ישוב ארץ ישראל. וכמו שכתב ה'פני יהושע' (כתובות קיא.), וז"ל:
אמרו בגמרא הקדושה: אמר רבי אלעזר, כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון – נראה דהיינו דוקא במי שדר בה לשם מצות ישיבת ארץ ישראל שהיא מקום קדושה, וכדי שתגן עליו זכות ארץ ישראל שלא יבוא לידי חטא, ואז אף אם לפעמים חטא בא לידו או אפילו עוון שהוא מזיד על ידי שתקף עליו יצרו, מכל מקום מסתמא גורם לו זכות ישיבת ארץ ישראל שלא לן ועבירה בידו, דלאחר שחטא ומצא עצמו עומד במקום קדוש ודאי תוהה על הראשונות ושב ורפא לו…[11]
ועתה אחר שלמדנו מעט מן הפרשה, נעבור לרובד החסידי…
ונפתח בשאלה…
דמיון מסוכן!
בגמרא הקדושה (כתובות קי:) הובאה הברייתא הבאה:
'תנו רבנן, לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוץ לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלו"ה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלו"ה. שנאמר: "לָתֵת לָכֶם אֶת־אֶֽרֶץ כְּנַֽעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִי"ם"' (ויקרא כה, לח).
וביאר הבעל שם טוב זיע"א,[12] שהמילה 'דומה' ('דומה כמי') פירושו: נדמה לו.
וממשיך הבעש"ט ואומר, ואם כן, כך הוא פירוש הגמרא: מי שדר בארץ ישראל נדמה לו שיש לו אלו"ה (ואם רק נדמה לו, אז לכאורה, אין לו).
וכל מי שדר בחוץ לארץ, נדמה לו שאין לו אלו"ה, (ואם רק נדמה לו, אז לכאורה, באמת יש לו).
ודברי הברייתא הללו הם פלא עצום! איך יתכן לומר דבר כזה, איך יתכן שחוץ לארץ מעולה יותר מארץ ישראל?[13]
וברשותכם נשאל עוד שאלה…
דוד המלך בתהילותיו צעק והתחנן לה' יתברך: "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַֽאֲסַפֵּר מַֽעֲשֵׂי יָהּ" (תהלים קיח , יז) – אנא, רבונו של עולם! 'לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה'.
ובקשתו זו היא פלא גדול, הרי הוא בעצמו אמר בפרקים הקודמים: "מִי גֶֽבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶֽלָה" (שם פט, מט) – אין אדם שיכול להנצל מהמוות!
ואם כן צריך להבין את בקשתו…
ולפני שננסה להבין, נקדים…
בריאת העולם בכל יום
הפרק הראשון של חומש בראשית עוסק בבריאת העולם. ובו מבואר שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים, וביום השביעי שבת וינפש.
והנה, מי שלא שימש תלמידי חכמים, יכול לטעות ולהבין שאחר שנברא העולם, הקב"ה הפסיק, חלילה, להתערב בקיומו. כאילו, חלילה, העולם מוכרח הקיום, והוא עומד וניצב לו מכח עצמו.
וזו טעות חמורה! חס ושלום לחשוב כך!
בלעדי כחו של הקב"ה, אשר מהוה, מחיה ומקיים את הבריאה כולה, בכל רגע ורגע, העולם לא יכול להתקיים.
ואת היסוד הזה תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח התפילה: 'המחדש בטובו בכל יום תמיד (היינו בכל רגע ורגע) מעשה בראשית', ואם ח"ו הבורא יחדל אף לרגע קל להוות ולהחיות את העולם, מיד ישוב העולם להיות אין ואפס כפי שהיה קודם שנברא, ויתבטל מן המציאות.
הדברים אמורים על כל פרט ופרט, ועל כל נברא ונברא הנמצא בעולם – דומם, צומח, חי ומדבר, אשר כולם נבראו בעשרה המאמרות שבהם נברא העולם, ואותו מאמר של הבורא שברא את אותו נברא, שב בכל רגע ורגע, ואומר לו להבראות שוב גם ברגע הבא, ואם ח"ו יחדל הקב"ה לומר את אותו מאמר, ישוב הנברא להיות אין ואפס כשהיה קודם שנברא.[14]
ועכשיו, בטח אתם חושבים, נו, למה כותבים דברים כאלו פשוטים? והאמת אתם צודקים, אבל ההקדמה הזו הוצרכה לשורה הבאה…
בשיחה שמסר הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה מט) אמר כך:[15]
ידועים הם דברי חז"ל הקדושים, שהסיבה שבגללה ברא הקב"ה את כל המציאות, כי התאוה שתהיה לו דירה בתחתונים.
ולכן ברא את העולם, ובתוכו ברא את האדם, וציוה אותו: עשה לי דירה בתחתונים! בנה לי בתוך לבך – דירה! שבתוכה אוכל להתגלות! וכאשר תצליח לבנות בתוך לבך דירה לשמי, זה יחשב כאילו בראת את העולם כולו!
ומכיון שבניית הדירה שבלב מקבילה לבניית העולם, לכן ישנה הקבלה בין האופן שנבנה העולם לבריאת הדירה שבלב.
וזו הסיבה שחשוב כל כך ללמוד את כתבי האר"י ז"ל, שהרי כל כתביו הם בעצם גילוי דרך כיצד לתקן את לבנו.[16]
ומכיון שכך הם הדברים,[17] נתמקד ברשותכם, בפסוק אחד…
תוהו ובוהו וחושך…
קודם שהחלו להבראות הברואים, היתה הארץ "תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב).
ומתוך האפלה המחרידה והנוראה הזו, מתוך החושך שכלל ומילא את הכל, ניתנה אפשרות לברוא את האור. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (שם פסוק ג).
אם בתחילה העולם היה מואר, לא היתה שום משמעות ל'אור'. אך, ורק אך, מכיון שנוצר תחילה מצב של חושך ואפלה, נהיתה משמעות ל'אור'.
וכאמור, התהליך הזה חוזר בכל יום, 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית', ובכלליות זו סיבת התחלופה בין היום ללילה – סיבת החשיבות של ה'יום' היא דוקא בגלל ה'לילה' שקדם לו.
וכמו שכך היה בבריאת העולם, כך גם בבניית עולמו הפרטי של כל יהודי.
כדי שתהיה משמעות לאור האלקי שמתגלה, חייב שיקדים לו חושך! בלעדי החושך שיקדם, לא יוכר האור![18]
וכאן נעצור לרגע…
חושך?! מה זה?
בטח אתם קוראים על המושג 'חושך', ומדמיינים לעצמכם אדם חסר כח, עם כבידות נוראה, המרוכז בתוך עצמו, המרוכז ביסורים ובעינויים שהוא עובר… אין לו סבלנות לכלום, הוא שקוע בצרות של עצמו…
והאמת, שלא טעיתם, גם זה סוג של 'חושך'. אך לא רק…
ונבאר: כידוע, ביהודי ישנם חמשה חלקים כלליים, והם: חכמה, רגש, מחשבה, דיבור ומעשה.
והנה, המושגים 'אור' ו'חושך', שייכים לחלק ה'רגש'.
כאשר ה'רגש' מתוקן, כאשר ה'רגש' הוא כרצונו יתברך, הרי האדם חש ב'אור'.
אך, חלילה, כאשר ה'רגש' הוא לא כרצונו יתברך, הרי האדם נמצא ב'חושך'.
ומכיון שכך, כל פעם שמתעורר באדם רגש ורצון לאיזו תאוה, כגון: תאוה לאוכל, לממון, לאשה, הרי הוא נכנס לתוך גבולות החושך.
וכמו כן, בכל פעם שמתעורר באדם איזו מדה רעה, כעס, גאוה, יאוש, דכאון וכו', והתעוררות הזו מורגשת בו, הרי הוא נשאב לתוך גבולות החושך.
ולעתים, הרגשות השליליים הללו, הם בעוצמה כל כך חזקה, עד שכל כולו, כל מציאות רגשותיו, שבים אל המצב הראשוני: "וְהָאָרֶץ הָֽיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב)…
ושם, באותו מצב ראשוני, האלקות היתה נסתרת, לא חשים ולא רואים אלקות, והחיים מרים כלענה, בלי חיות, בלי תקוה…
ואין שום עצה אלא לבקוע את החושך בגרזנים!…[19]
ונמשיך בדרכנו…
אור חדש על ציון תכין
במצב הראשוני של הבריאה, היה חושך, ואז נבראה בריאה חדשה, 'אור'.
כך היה בבריאת העולם, וכך קורה אצל כל יהודי, לפני כל פעם שהוא צריך לעלות מדרגה, לרכוש 'חיות חדשה', עליו לשוב למצב הראשוני של 'וחושך על פני תהום', לחוש ברגשותיו חושך ומרירות, ושם, מעומק החושך, הוא צריך לעלות ולהתגבר על החושך, ובכך הוא יזכה לאור חדש שיאיר עליו.
ונרחיב עוד:
בספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן (קמא, תורה כה) מצאנו כמה שורות פלא, ואלו הן:
ובזה טועין החסידים הרבה, שפתאום נדמה להם שנפלו מעבודת ה', ובאמת אין זה נפילה כלל, רק מחמת שצריכין לעלות ממדרגה למדרגה, ואז מתעוררין ומתגברין מחדש הקליפות, שהם התאוות והבלבולים והדמיונות והמחשבות והמניעות, על כן צריכין להתגבר בכל פעם מחדש לחזור ולהכניע ולשבר הקליפות והמניעות וכו' שבכל מדרגה ומדרגה מחדש, אבל באמת אין זה נפילה כלל… עיי"ש.
כך היא הדרך – בכל קומה שאדם עולה ומתעלה הוא צריך להתחיל הכל מחדש, בכל קומה יש את היצר הרע של אותה קומה, יש את הנסיונות של אותה קומה.
וזה סוד גדול – כאשר מגיע היצר הרע ומנסה להתגבר על האדם, זה לא בגלל שהוא נפל מהמדרגה שלו, אלא בגלל שהוא עלה למדרגה חדשה יותר גבוהה, ולפני שהוא נכנס למדרגה הרוחנית הבאה יש כמו חומה, זה היצר הרע, אתה צריך לשבור את החומה ולהיכנס, להכניע את אותו יצר הרע ולהיכנס.
וכל פעם שבא היצר הרע להתגבר על האדם, פעם בממון לא כשר, פעם בתפילה פעם בעניינים של קדושה, פעם בטהרת המחשבה, פעם בינו לבינה, פעם בלשון הרע, פעם בשמירת הפה שלא לדבר שקרים, רכילות, כל מה שיבוא, כל פעם שבא נסיון כזה סימן שהאדם עלה קומה ועכשיו ההתגברות חדשה.
וכן כתב הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי בספר התניא (חלק חינוך קטן), וז"ל:
אך הנה ידוע ליודעים טעמא דקרא, מאי דכתיב: "כי שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד, טז), ובפרט שהאדם נקרא מהלך ולא עומד, וצריך לילך ממדרגה למדרגה ולא לעמוד במדרגה אחת לעולם, ובין מדרגה למדרגה טרם שיגיע למדרגה עליונה ממנה הוא בבחינת נפילה ממדרגה הראשונה, אך "כי יפול לא יוטל" (תהלים לז, כד) כתיב, ואינה נקראת נפילה אלא לגבי מדרגתו הראשונה ולא לגבי שאר כל אדם ח"ו. שאף על פי כן, הוא למעלה מכל האדם בעבודתו, כי נשאר בה בחינת רשימו ממדרגתו הראשונה וכו', עיי"ש.
וביאר הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א בספרו שפת הנחל (על ליקוטי מוהר"ן שם), וז"ל:
ולכן צריך כל בר ישראל להתחזק ביתר שאת וביתר עוז לא להישבר משום דבר שבעולם, ואפילו שכבר נדמה לו שהשיג השגת אלקות, ופתאום נחשך לו הכל, ונופל נפילה אחר נפילה, וירידה אחר ירידה, אסור לו להישבר, אלא הוא צריך לדעת, שעכשיו עליו לעלות למדרגה יותר עליונה, ולכן מתגברים עליו הקליפות בכח גדול, כי בכל דרגה ודרגה שהאדם צריך להשיג השגת אלקות, מתפשטת לפני זה קליפה עצומה, שהם הדמיונות, שמהם נמשכים כלל התאוות רעות והמדות רעות וההרהורים רעים. ולכן אסור להטעות את עצמו ולומר:
'הרי אני מתייגע ימים ושנים בעבודת השם יתברך, ולבסוף אני נופל בכל פעם לתאוות מגונות כאלו, ומתגברים ומתפשטים עלי קליפות עצומות, הרהורים רעים ומחשבות זרות, וכח הבהמיות מסבב אותי, ואולי זה סימן שלא רוצים אותי, ולא צריכים את העבודה שלי'…
אסור לחשוב כך, אלא לידע שאדרבה, עליו להתחזק ביתר שאת וביתר עוז, כי עכשיו הוא עולה מעלה מעלה, וככל שעולה יותר למעלה, כמו כן מתגברים ומתפשטים עליו כל הקליפות והדמיונות, כי כח המדמה זה כח הבהמיות, שמתפשט על כל מי שרוצה להיכנס בהשגות אלקות, וכשהאדם עקשן גדול מאוד, אז יכול לשבור את כל הדמיונות והקליפות שמסבבים אותו.
כל יהודי עובד ה' צריך להכיר נקודה מהותית ועיקרית: לכל מדרגה ומדרגה שאדם עולה יש יצרים של אותה מדרגה, יש התגברות חדשה של היצר הרע.
וכדי להגיע למתיקות והעריבות של ה' יתברך צריך לדעת שזה לא דבר של רגע, זה מסע אלונקות ארוך, ובכל מדרגה שאדם יעלה יותר, כך יש יותר נסיונות בדרך…
ועתה נשוב לארץ ישראל…
ארץ ישראל מקום החידוש
איתא בגמרא הקדושה (בבא בתרא קנח:): 'אמר רבי זירא, שמע מינה, אוירא דארץ ישראל מחכים'!
וביאר הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א:[20]
'אוירא דארץ ישראל מחכים' – מכח האויר של ארץ ישראל זוכים לחידושי תורה, זוכים להתגלות תורה חדשה.
והסיבה שבארץ ישראל זוכים לכך, מכיון שהשם יתברך מסתכל בארץ ישראל תמיד, כמו שכתוב: "אֶֽרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶי"ךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶי"ךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַֽחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב), ועל ידי זה ארץ ישראל מקדשת ואוירה מחכים.
שהרי עינים הם בחינת חכמה, ומחמת שעיני ה' בארץ ישראל, שמסתכל בה תמיד, על ידי זה 'אוירא דארץ ישראל מחכים'.
אך מהיכן נמשך ונתעורר זאת אצל השם יתברך, דהיינו בחינת עינים להשגיח כנ"ל, זה נעשה על ידי נשמות ישראל, שהשם יתברך מתפאר בהם, בבחינת: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג). ועל ידי ההתפארות נעשין בחינת תפילין, שנקראין 'פאר', והתפילין הם בחינת מוחין, ונכנסין לפנים ובוקעין בעינים, ומזה נעשה השגחת השם יתברך כביכול, שעל ידי זה נעשה קדושת ארץ ישראל, בחינת אוירא דארץ ישראל מחכים כנ"ל.
ועל שם זה נקראת ארץ ישראל, שמקבלת קדושתה, מבחינת: 'יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר'…[21]
וממילא, אדם שזכה לקדושת ארץ ישראל, זוכה להתחדשות.
ואחר שהבננו שבארץ ישראל הוא מקום החידוש האמיתי, נמשיך…
והחיות רצוא ושוב
ממשיך רבי נחמן ואומר:
אך מכיון שכבר התבאר שבין כל מדרגה למדרגה חייב להיות המצב הבראשיתי – 'וחושך על פני תהום', לכן, כאשר התבסס האדם וזכה להתחדשות תורה, הרי שוב רגשותיו מחשיכים, והוא 'נזרק' מארץ ישראל.
ואז תפקידו לעלות שוב על הדרך המובילה לארץ ישראל, ולצעוד בדרך הזו, עד שיזכה שוב להגיע לארץ ישראל ולהשיג תורה חדשה.
ולמרות שבמבט שטחי נראה שהמסלול הזה חוזר חלילה, זו לא האמת, שהרי בכל פעם שהוא זוכה להגיע מחדש לארץ ישראל, הוא זוכה לתורה חדשה ונפלאה הרבה יותר מהפעם הקודמת!
ובמאמר מוסגר:
מכיון שהצעידה הזו, הצעידה בדרך לארץ ישראל, היא לעתים, צעידה ארוכה ומתשת, לכן דוקא בתורה הזו (תניינא – תורה עח) צעק רבי נחמן את צעקתו הידועה: 'קַיין יִאוּשׁ אִיז גָאר נִיט פַאר הַאנְדִין'!
אין שום יאוש בעולם כלל! והעיקר לחזק עצמו בכל מה שאפשר, אפילו אם יעבור עליו מה שיעבור, ואפילו אם נפל למקום שנפל, רחמנא ליצלן, מאחר שמחזק עצמו במה שהוא, עדיין יש לו תקוה לשוב ולחזור אליו יתברך!
ואחר כל ההקדמה הזו נוכל להבין את המאמר: 'דרך ארץ קדמה לתורה':
'דרך ארץ' – זו הדרך לארץ ישראל.
'תורה' – זו תורה חדשה.
וקודם שזוכים לתורה חדשה, צריכים לצעוד בדרך המוליכה לארץ ישראל, לעבור "בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם" (דברים ח, טו), ולהתמודד עם כל מיני חשכות, צער ועגמת נפש, ולהגיע בסופו של דבר לארץ ישראל. ורק אחר שמגיעים זוכים לתורה!
ועתה נשוב לשתי שאלות ששאלנו…
הריחוק תכלית הקירוב…
נחזור על השאלה הראשונה:
בגמרא הקדושה (כתובות קי:) קבעו: כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלו"ה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלו"ה.
וביאר הבעל שם טוב זיע"א,[22] שהמילה 'דומה' ('דומה כמי') פירושה: נדמה לו. והקשה, שמשמעות דברי הגמרא משמע, שמי שדר בארץ ישראל נדמה לו שיש לו אלו"ה. וכל מי שדר בחוץ לארץ, נדמה לו שאין לו אלו"ה.
והקשה שלכאורה הדברים לא מובנים (ראה בהסבר שהסברנו למעלה).
וביאר כך (שם):
כאמור, ארץ ישראל הוא המקום שבו האדם מתעלה ומשיג השגות חדשות, השגות שגורמות לו לעלות למדרגה חדשה, ולפני שהוא עולה הוא מוכרח להיזרק, ולכן נדמה לו שאין לו אלו"ה.
מכיון שהרבה פעמים (לפי מהירות עבודתו) הוא נזרק, ובשעה שהוא נזרק הוא חש בחושך והקליפות מסובבים אותו, ואז הוא מתייאש מעצמו, וחושב שאין לו סיכוי והוא אבוד מהעולם הזה ומהעולם הבא…
ובאותם רגעים מרים נדמה לו שאין לו אלו"ה, שהקב"ה התייאש ממנו, ולא חפץ יותר בקשר עמו…
ולעומתו, מי שגר בחוץ לארץ, במקום שאין בו לא תנועה ולא תזוזה, מקום שבו הכל סינטטי, ממילא הוא לא מתקדם כלל. ומכיון שהוא לא מתקדם ונשאר תקוע במדרגתו, הוא לא 'נזרק' ממנה.
וכל עבודת ה' שלו זורמת על מי מנוחות. הוא לא חש חושך ומרירות, הוא לא מתמודד עם בעירת התאוות והמדות הרעות.
ומכיון שכך, הוא בטוח בעצמו שהוא צדיק וקדוש. נדמה לו שיש לו אלו"ה, וששומעים את דבריו בשמים…
והאמת – מסיים הבעל שם טוב – שהכל דמיונות! מי שלא מתקדם בעבודתו, מי שהחיים שלו סינטטים, הוא כלום!
ונעבור לשאלה השניה…
לא אמות כי אחיה…
דוד המלך בתהילותיו התחנן וצעק לה' יתברך: "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַֽאֲסַפֵּר מַֽעֲשֵׂי יָהּ" (תהלים קיח, יז). וביאר הבעש"ט (שם):
המושג 'מיתה' הוא מושג רחב, והוא שייך גם בגשמיות וגם ברוחניות.
והנה, המושג 'מיתה' ברוחניות, פירושו: נפילה מהמדרגה שבה נמצא האדם.
ולפי זה נבין את בקשתו של דוד המלך. וכך הוא ביקש: רבונו של עולם! אני יודע שלפני כל עליה חייבת להיות ירידה, שפירושה 'מיתה'. אך אני מבקש ממך, תן לי לעלות ממדרגה למדרגה בלי ליפול באמצע.
תן לי עליה רצופה, ללא הפסק באמצע![23]
קרוב לעלות השחר הסתיימה הסעודה הרביעית, הנוכחים בירכו ברכת המזון[24] וניגשו להתכונן לתפילת שחרית…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. אחת המצוות ששקולות כמו כל התורה כולה היא מצות ישוב ארץ ישראל. ומצוה זו היא מצות עשה מהתורה, שציונו ה' יתברך לשבת בה ולרשת אותה. והיא חביבה מאוד בעיני ה' ולכן הוא משגיח עליה תמיד, ומעוצם אהבתו אלינו העניק לנו אותה במתנה.
ב. צריך לדעת כי קדושתה של ארץ ישראל היא נוראה ועצומה מאוד. וכל המציאות של ארץ ישראל היא מציאות אחרת לגמרי! ואין לנו שום תפיסה בקדושתה!
ג. הגם שמצות ישוב ארץ ישראל היא מצוה רמה ונישאה ושקולה ככל התורה כולה, היא מצוה שקל מאוד לקיימה ושכרה עצום ונישא, והמקיימה זוכה לטהר ולקדש את כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. אך כדי לזכות ולקיימה בשלימות צריך מלבד התנאי הבסיסי שהוא לגור בארץ ישראל, עוד כמה תנאים חשובים.
ד. ואלו הם: מעשה, דיבור, כוונה, מחשבה (ועתה לא נבאר אותה), ורעותא דליבא. ולכן, כל הרוצה לקיים את מצות ישוב ארץ ישראל בשלימות, צריך להיזהר בכל הרבדים הללו.
מעשה – לגור בארץ ישראל. דיבור – לדבר רק טוב על ארץ ישראל, ולשבח ולפאר את כל הדברים הגדלים בה. כוונה – צריך לכוין בישיבתנו בארץ ישראל שאנו מקיימים מצוה. רעותא דליבא – היא רגש השמחה, להיות שש ושמח בכך שזוכה לקיים רצון בוראו.
ה. כאשר אדם דר בארץ ישראל ומכוין לשם מצות ישיבת ארץ ישראל שהיא מקום קדושה, אזי גם אם לפעמים הוא חוטא, זכות מצות ישוב ארץ ישראל תגרום לכך שיתעורר לבו בתשובה שלימה על כך. וממילא בזכות ישיבת ארץ ישראל כל ימיו של האדם בתשובה.
ו. כל המבזה את ארץ ישראל עונשו חמור! הן בביזוי של דיבורים רעים, והן בביזוי של התנהגות רעה – כחוקות הגויים.
וכל המבזה את ארץ ישראל בדיבור הרי הוא כזורק את המתנה הכי יקרה של הקב"ה וודאי שעונשו חמור. ומי שמבזה במעשים 'זוכה' שהארץ מקיאה אותו. או שהארץ מגרשת את החוטא לחוץ לארץ. ולכן כל מי שעוזב את ארץ ישראל נקרא 'יורד', שיורד מקדושתו. או שהוא ממשיך להתגורר בארץ, אבל בלבו נכנסת שנאה לארץ, לעמו, ולכל המציאות הסובבת אותו.
ומאידך הזוכה לשמור על קדושתו זוכה וגר בארץ ישראל מתוך השלמה פנימית.
ז. צריך לדעת שאין שום יאוש בעולם כלל! והעיקר שהאדם ידע לחזק עצמו בכל מה שאפשר, אפילו אם יעבור עליו מה שיעבור, וגם אם נפל למקום שנפל, רחמנא ליצלן, מאחר שמחזק עצמו במה שהוא, עדיין יש לו תקוה לשוב ולחזור אליו יתברך!
ח. קודם שאדם זוכה לעלות למדרגה חדשה עליו לעבור ולהתמודד עם עם כל מיני חשכות, צער ועגמת נפש. ולמרות הכל להשאר תקיף וחזק בעבודתו. ורק אז, אחר שעובר כל זאת, האדם זוכה למדרגה ולתורה חדשה.
הערות שוליים:
[1] אמנם בספר בית ישראל (רוזי'ן – עמוד יב) הובא כך:
'אמר הרה"ק רבי ישראל מרוזי'ן, העולם אומרים כשמדברים במוצאי שבת קודש מהבעש"ט היא סגולה לפרנסה. וכשמדברים מהרה"ק רבי זושא מאניפולי, ומאחיו הרה"ק רבי אלימלך מליזנסק – מאחד מהם היא סגולה ליראת שמים, ומאחד מהם סגולה לבנים.
ואני אומר, כי לאו דוקא מהצדיקים הנ"ל, ולאו דוקא במוצאי שבת, ולאו דוקא לדברים הללו.
אלא, מכל הצדיקים, ובכל זמן שמדברים מהם, הוא סגולה לכל דבר…
[2] עבודה שגרמה לו, בסופו של דבר, להיפטר מן העולם, בשנת תק"כ.
[3] והדברים נוראים ומבהילים! שהרי מדובר ברשעים ואפיקורסים, חוטאים ומחטיאים, ולמרות זאת בכה הבעש"ט אחריהם על שאבדה תקותם ונעקרו משורש החיים [ולמרות שתמיד אפשר לחזור בתשובה, כאן, מסתמא, שהם בעצמם, כבר לא ירצו לחזור בתשובה]…
בשיחה שמסר הגה"ק הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, ה'שפע חיים' זיע"א אמר כך (שפע חיים – דרשות חומש רש"י, עמוד תיג):
כשאומרים בתפילת שמונה עשרה, את ברכת 'ולמלשינים ולמשומדים אל תהי תקוה', אסור לכוין על אנשים מסויימים, שהם מינים ואפיקורסים. על האדם להתפלל על כלליות המינים והאפיקורסים, בלי שום כוונה על אדם מישראל, והשם יתברך כבר יודע מי בכללם.
אסור לאדם להרהר ולחשוב מחשבות רעות על אנשים מישראל, גם אם הרבו לפשוע, ואם הוא יכוין בעצמו מי מין ומי אפיקורס, הוא בכלל המעכבים את הגאולה ונחשב כמקלל את הרבים.
אם אדם מישראל מדבר ומהרהר דברים רעים על יהודים אחרים שחטאו, עולה השטן לקטרג בשמים ממעל על אותו יהודי חוטא, וטענתו בפיו שיש לו עדים נאמנים מתוך בני ישראל שגם סוברים כמוהו. וכשמבקשים בשמים לראות את העדים, מביא השטן את נשמת אותו יהודי שדיבר לשון הרע, שיעיד יחד עמו!
ואוי לאותה בושה וכלימה שיש לנשמה שמעידה יחד עם השטן על בני ישראל וגורמת קטרוג.
והתורה הקדושה צווחת: "אַל תָּשֶׁת יָֽדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס" (שמות כג, א) – תיבת 'חָמָס' נוטריקון: חבר ס"מ! עלינו לדעת שיהודי שמקטרג ומספר בגנותו של אדם אחר, נהיה חבר עם הס"מ!
בשעה שהס"מ מקטרג בשמים על בני ישראל, ושומע שיש יהודי בעולם שגם סובר כמוהו, הוא טוען שיש לו עד נוסף שמסייע בעדו…
על הזמן של עקבתא דמשיחא כתב הנביא: "וּבָעֵת הַהִיא יַֽעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ וְהָֽיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא" (דניאל יב, א)…
ופירש רש"י, שיהיה אז קטרוג גדול כל כך, עד שגם מלאך מיכאל, סניגורן של ישראל, ישתתק ולא יהיה בפיו מענה לשון.
ואמרו במדרש (ילקוט שמעוני, ישעיה, רמז תקז), שהקב"ה יאמר למיכאל, נשתתקת? ואין אתה מלמד סניגוריא על בָּנַי?! חייך שאני מלמד ומדבר עליהם בצדקה ומושיען! שנאמר: "אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ" (ישעיה סג, א)… בזכות מצות הצדקה, שעם ישראל עושים זה עם זה – אגאל אותם!
ומעודי תמהתי, אם יהיה לבני ישראל זכות נתינת צדקה, למה לא יאמר זאת מיכאל בעצמו, עד שהשם יתברך יהיה מוכרח לגלותו?
ועוד קשה, שכמתבוננים בלשון הפסוק – 'וְהָֽיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא' – רואים שהקטרוג שיהיה אז, יהיה חמור יותר מכל הקטרוגים שהיו מימות עולם! יותר מהקטרוג שהיה בחורבן בית ראשון ובית שני, ויותר חמור מהקטרוגים שהביאו את מסעי הצלב ואת השואה! וצריך להבין מה יהיה אז הפגם הגדול שיגרום קטרוג נורא כזה?
והאמת, שהפגם המיוחד בדור עקבתא דמשיחא, שיגרום לקטרוג הגדול – יגרם מהקטרוגים שהיהודים בעצמם יקטרגו אחד על השני!
בימים מקדם, בכל הדורות ובכל המצבים, לא היו יהודים שהצדיקו את אומות העולם והרשיעו את אחיהם בני ישראל. בכל הדורות עשו הצדיקים ככל יכולתם להצדיק את בני ישראל, שיצאו זכאים בדין. לשם כך סיגפו עצמם, ערכו גלגולי שלג ושרפו ידיהם באש, במטרה להמתיק הדינים מעל בני ישראל.
הצדיקים עמדו לפני הקב"ה וטענו: גם אם עמך, בני ישראל, לקויים בכמה עניינים, הרי לעומת אומות העולם הם צדיקים גמורים! שהרי אומות העולם הם 'חתיכת' רוע, אכזריות ורשעות 'מהלכת'!… ואילו עמך ישראל, עם קדושך, מלאים טוב, מלאים קדושה וטהרה, ובלבם בוערת אש אהבתך…
בעקבתא דמשיחא יהיה קלקול גדול, שיהיו יהודים שיראו על כלל ישראל כל דבר רע.
והמלאך מיכאל? המלאך מיכאל ישתתק בלי מענה לשון ויעמוד דום, כשיראה את השטן ושרי האומות מביאים עמם את רשעי בני ישראל שיעידו יחד עמם על שפלותם וחטאיהם של כלל ישראל וימצאו בהם כל מום וכל פגם. אמנם, אז יאמר השם יתברך למיכאל, חייך שאני מלמד ומדבר עליהם בצדקה ומושיען, כי גם במצב כזה, יש בהם את המעלה של היותם נותני צדקה! גם כשבני ישראל שרויים בדחקות, מפרישים מממונם לצורכי עניים ודלים, בלי לחפש תירוצים ואמתלאות להיפטר מסיוע לנשברי לב… ולכן הם ראויים לגאולה!
[4] וגם הצדיקים הללו, חפצים שילמדו מהם כיצד לעבוד את השם. ובענין זה מסופר (אספקלריה המאירה, חלק ב – עמוד תקלח):
באחד מימי אותה שנה (שנת תר"י, שהיתה שנתו האחרונה בעולם הזה) של הגה"ק רבי מאיר מפרימשלאן זיע"א, נענה רבי מאיר והתאונן בנימה נוגה:
כאשר מאיר יהיה בשמים, ידברו אודותיו ויספרו ממנו סיפורים – פלוני יספר: 'מופת כזה הראה מאיר!' ואלמוני יאמר: 'נס כזה חולל מאיר!'…
אולם, איש מהם לא יתן על לב לדבר ולספר, כיצד נכמר לבו של מאיר בקרבו, כאשר אמר: 'נשמת כל חי', לפני הבורא, יתברך שמו!…
[5] וזה לשון המדרש (ויקרא רבה, פרשה ט – אות ג):
אמר רבי ישמעאל בר רב נחמן, עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב: "לִשְׁמֹר אֶת־דֶּֽרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג, כד), 'דֶּֽרֶךְ' – זו דרך ארץ, ואחר כך: 'עֵץ הַחַיִּים' – זו תורה.
[6] קטע זה מבוסס על מה שכתב בספר הפרשיות (במדבר ב – עמוד תלג), לגאון רבי אליהו כי טוב זיע"א.
[7] ראה באורך בספר שערי קדושה (חלק א – שער א) למקובל האלקי רבי חיים ויטאל זיע"א.
[8] הנה יש כמה מצוות שאמרו חז"ל ששקולות ככל התורה כולה, והן: מצות ציצית, גמילות חסדים, ישיבת ארץ ישראל, מצות מילה, מצות צדקה, פרה אדומה, שמירת שבת, ומצות סוכה (ראה באורך בספר אור גנוז, חלק ב – עמוד רח, להגה"ק רבי שלום מוסקוביץ זיע"א).
ושתי מצוות (מהרשימה הזו) חלות על היהודי, ואין ביכולתו לבטל אותן, והן: שבת וברית מילה. יהודי שנימול לעולם ישאר מהול. ושבת קבועה בזמן.
[9] חלילה לחשוב שאם היא שקולה כנגד כל המצוות, אז היא במקום כל המצוות. וממילא לא צריך לשמור שבת, לא צריך להקפיד על אוכל כשר, לא צריך להקפיד להניח תפילין, העיקר ישיבת ארץ ישראל.
חלילה לחשוב כך! זו שטות גדולה, זו בורות גדולה. כמובן שזו לא הכוונה. הכוונה שהמעלה שלה כנגד כל המצוות, אבל זו לא במקום, זו לא תחליף, זו תוספת…
[10] לפני הרבה שנים למדתי בירושלים חברותא עם תלמיד חכם אחד חשוב מאוד. היינו לומדים בלילות בקביעות. ולילה אחד עסקנו בסוגיא זו, והוא סיפר לי:
פעם אחת בצעירותי כשלמדתי בישיבה, ישבנו כמה חברים בחצר של הישיבה, ושוחחנו. אחד החברים פתח שקית גרעינים, והגיש לכולנו. המשכנו בשיחה ותוך כדי כך פיצחנו את הגרעינים ואת הקליפות זרקנו לארץ…
פתאום עבר לידנו ראש הישיבה, יהודי ישיש. וכשהוא ראה את המחזה (הנורא) החל לרעוד כל גופו: איך אפשר לזרוק ברצפה של ארץ ישראל? זה ארץ ישראל, זה המקום של השכינה!…
המשיך אותו חכם ואמר לי: מאז עברו כמעט ארבעים שנה, ועד היום זעקתו מהדהדת לי באוזן…
[11] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר, וז"ל: עלינו לדעת כי ארץ ישראל חביבה מאוד לפני הקב"ה, ולכן השגחתו עליה תמיד, וכמו שנאמר: "אֶֽרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶי"ךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶי"ךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַֽחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב).
ומעוצם אהבתו אלינו העניק לנו אותה במתנה.
ולכן, כאשר חזרו המרגלים ודיברו נגד ארץ ישראל, חרה אף ה' עליהם, ולא אבה לסלוח להם על כך בשום אופן, והמיתם במיתה קשה ומשונה, כמו שכתוב: "וַיָּמֻתוּ הָֽאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'" (במדבר יד, לז)… ועל שאר העם ששמעו דבריהם ונכנסו אל לבם, נגזר למות במדבר ולא לזכות להיכנס לארץ.
והסיבה שנגזרה עליהם שלא יכנסו לארץ, נבעה משני טעמים:
א. כי בכך שדיברו נגד הארץ נכנסו לגדר 'שוטים'! שהרי הגדרתו של שוטה היא: 'המאבד כל מה שנותנים לו' (חגיגה ד.) – ומכיון שמאסו במתנה זו והשליכו אותה אחר כתיפם, נכנסו לגדר שוטים.
ב. בכך שביזו את המתנה, ביזו גם את נותן המתנה – מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולכן עונשם היה רע ומר.
שנים חלפו, והלקחים שהופקו מחטא המרגלים נחקקו בלבבות היהודים. וארץ ישראל נהפכה להיות חמדת הלבבות, הארץ שתפסה מקום מרכזי בלבו של כל יהודי ויהודי.
ועדים רבים לכך מצאנו בדברי חז"ל הקדושים, והנה מעט מזעיר:
בגמרא הקדושה (כתובות קיב. ואילך) אמרו שרבי אבא היה מנשק את העפר והסלעים של ארץ ישראל מרוב שחיבב את הארץ, ורבי חנינא היה מסיר את מכשולי הדרכים מחמת חיבת הארץ, שהיתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים שבה. ועל רבי אמי ורבי אסי אמרו שכאשר השמש היתה מגיעה למקום שבו הם היו יושבים ולומדים, היו קמים משם ויושבים בצל, ובימי הצינה היו עומדים מן הצל ויושבים בשמש, וכל זאת כדי שלא יבואו חלילה להתרעם על ישיבת ארץ ישראל.
ומספרים חז"ל בילקוט שמעוני (דברים – רמז תתפה): מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאין חוצה לארץ, והגיעו לפלטוס וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהן וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהן וקראו את המקרא: "וירשתם אותה וישבתם בה. ושמרתם לעשות" (דברים יא, לא-לב), אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה!
ואהבה זו (של ארץ ישראל) אסור שתשאר אהבה מופשטת!
ולכן ישנה חובה על כל יהודי ויהודי להשתדל בכל יכולתו לקבוע את דירתו דוקא בארץ ישראל גם אם יצטרך לשם כך לוותר על עשירות וגדולה וכבוד ושאר תענוגי העולם הזה המצויים לו בארץ העמים בשפע, ובמקום זאת לעבוד בעבודה קשה ולהתפרנס בצמצום בארץ ישראל, כיון שעדיפה פרוטה אחת ששורה עליה ברכתו וקדושתו של הקב"ה בארצו הקדושה מאלפי דינרי זהב ששורה עליהם טומאת ארץ העמים.
לא טוב הדבר שעושים כמה וכמה מאחינו בני ישראל יושבי ארץ הקודש, שמשאירים את משפחתם בארץ, ויוצאים (לבדם) לחו"ל לתקופות ממושכות כדי להתפרנס בריוח. במעשה זה הם גורמים לעצמם נזקים חמורים: הם הורסים לעצמם את שלום הבית עם נשותיהם, מאבדים את הקשר עם ילדיהם וממילא החינוך שלהם מתדרדר וכו'. הרבה אנשים חזרו לביתם לאחר תקופה ארוכה ששהו בחו"ל ולא מצאו עם מי להמשיך לחיות, כי נשותיהם וילדיהם כבר מצאו לעצמם מקום אחר רח"ל. ונוסף על כל זאת, הרי אין שום ברכה באותו כסף שהם מרויחים בארץ העמים.
ההנהגה הנכונה היא לחיות אך ורק בארץ ישראל ולעבוד באיזו עבודה שה' יתברך יזמן לו גם אם הריוח שבה מועט, כיון שבכך יוכל לשמור היטב על ביתו ולפקח על חינוך ילדיו – שזהו הריוח הגדול ביותר, ומה גם שבמעט שירויח לפרנסתו תהיה ברכה גדולה.
ועלינו לדעת כי השכר על כך גדול: כל יהודי שזוכה לאהוב בכל לבו את ארץ ישראל, וזוכה לקבוע דירתו בארץ ישראל, וליישב אותה – סועד וסומך את השכינה הקדושה, וגורם לה' יתברך נחת רוח עצום, ואין לשער את גודל השכר שהקב"ה ישלם לו על כך לעתיד לבוא. אשרי הזוכה!
[12] הביא דבריו תלמידו הגה"ק רבי יעקב יוסף מפולנאה זיע"א (בן פורת יוסף, פרשת וישב – ד"ה ונ"ל דכתבתי במ"א).
[13] הרי מעלתה של ארץ ישראל כל כך עצומה, עד שצריך זיכוך גדול מאוד כדי 'להתאחד' עמה, ואם כן, איך יתכן שחוץ לארץ גדול יותר???
ובענין זה סיפר הגאון הרב שלמה יוסף זווין זיע"א (סיפורי חסידים, תורה ב – עמוד 129), וז"ל:
ארץ ישראל לפני מאתים שנה. יהודים יושבים בה במסירות נפש של ממש כשהם מוקפים באויבים וחיים בחוסר פרנסה משווע.
שם, בחוצה לארץ התארגנו יהודים לשלוח להם כסף למחיה. אחד מאותם יהודים היה הגה"ק רבי שמואל אבא מזיכלין זיע"א שבכל שנה ושנה היה שולח סכום כסף רב לארץ ישראל ומלבד זאת היה שולח כסף רב לבנים של הגה"ק רבי משה מללוב זיע"א.
פעם אחת בא איש אחד מחסידי זיכלין שהיה בארץ ישראל, והביא אתו מכתב לרבי מזיכלין מאת אחד מרבני ירושלים, ובמכתב הוא מתלונן על כך שהרבי שולח הרבה כסף לבנים של הגה"ק מללוב. ושואל, מה היתרון להם משאר עניי ארץ ישראל, הלא הם מבלים את הזמן בלא כלום?
קרא הצדיק מזיכלין את המכתב, ואמר: 'במשך הזמן תתברר לאותו רב האמת'. והנה חלף זמן נוסף שוב הגיע מכתב מאותו רב להצדיק מזיכלין, וכך היה כתוב:
'שבועות אחדים לאחר שכתבתי אותו המכתב, והנה בחלומי איש הדור פנים, פניו מאירות ומבהיקות באור בהיר, חן ואצילות מופלאה קורנת ממנו. ניגש אלי, נעץ בי את עיניו הקדושות, ואמר לי: 'איך מלאך לבך לכתוב מכתבים לצדיקים ולדבר סרה על בניו הקדושים של רבי משה מללוב?' השבתי לו בחלומי: 'הלא אני רואה בהם כמה חסרונות'.
השיב לי הזקן: 'כאשר אדם לא זוכה לענוה אזי הוא רואה חסרונות בכל דבר, אבל כאשר זוכים לענוה אז מוצאים בכל דבר מעלות. ואת זה לימדוּ יהושע וכלב לעם ישראל בשעה שהאמינו לדברי המרגלים: "טובה הארץ מאוד מאוד" (במדבר יד, ז) – הארץ היא טובה מאוד ומה שאתם לא משיגים זאת זה בגלל שחסר לכם 'מאוד מאוד הוה שפל רוח'! (אבות פ"ד מ"ד).
הקיצותי מחלומי ונזכרתי במכתב שכתבתי להרב מזיכלין, והתחלתי להשריש בקרבי מדת הענוה ומאז והלאה הנני רואה בבני רבי משה מללוב כל מיני מעלות ויתרונות, ואני מתחרט מאוד על מה שכתבתי עליהם'.
[14] ומכיון שהקדוש ברוך הוא, הוא המהוה, המחיה והמקיים את כל הברואים כולם בכל רגע ורגע, ובלעדיו אין שום מציאות, אם כן פשוט שכל העולם כולו בטל לגמרי במציאות להקב"ה. ואין שום מציאות בלעדיו כלל, וזה שנאמר: "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד, לה).
ובענין זה סיפר הגאון רבי מנחם שטיין שליט"א (הובא בספר דורש טוב – הגדה של פסח, עמוד 470), וז"ל:
השתתפתי בכנס של מחנכים, רבנים ומנהלים בבני ברק ודיברתי בפניהם על ענין האמונה בבורא ועל היסוד שקבע רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל, שאדם שיקבע בלבו – כי ה' הוא האלקים! ואין עוד מלבדו שום כח בעולם כלל! הקב"ה דואג להסיר מעליו את כל הכחות והרצונות בעולם שלא יוכלו לפעול עליו מאומה.
כשסיימתי קם ממקומו אחד המחנכים, יהודי כבן ששים, וביקש את רשות הדיבור.
לא נעים לי – פתח – מעולם לא סיפרתי את הדברים שאני רוצה לספר כעת, אבל יש כאן כמאה רבנים שמנחילים ענייני אמונה לאלפי ילדים, וחושבני שתהיה תועלת מן הדברים.
מדי יום חמישי בערב אני רגיל להניח על השולחן בסלון או במטבח כחמש מאות שקלים, ואשתי קונה בהם כל מוצרי המזון הדרושים לה לשבת כולל עופות ודגים, אך באותו שבוע לא היתה ברשותי אפילו אגורה אחת לתת. ניסיתי ללוות סכום כסף כל שהוא, אבל לא הצלחתי להשיג מאומה. השעה התאחרה, השעון כבר הורה על שמונה בערב – ולי עדיין אין שום פתרון באופק. חששתי מאוד לשתף את בני הבית במצב, לא רציתי ליצור אוירת פחד של עוני, אבל היה לי ברור, שתוך זמן קצר תגענה השאלות, ובפי אין אפילו תשובה אחת.
הדבר היחיד שהחזיק אותי ברגעים הקשים הללו היו דבריו של רבי חיים מוולאז'ין, שכבר מתקופת נישואי הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי. שנים ארוכות אני עובד על עצמי כדי לבטל בלבי את ההתפעלות מקשרים או פרוטקציות למיניהן, מפרופסורים או עורכי דין מוצלחים במיוחד, ומחדיר בלבי את האמונה שהכל בידי שמים, כשהקב"ה לא רוצה – לא תעזור שום השתדלות שהיא, וכשהוא רוצה – הדברים מצליחים גם כמעט ללא השתדלות.
נכנסתי, איפוא, לחדרי, נעלתי אותו, כיביתי את האור והתחלתי לבכות: 'אין עוד מלבדו'. בחוץ סברו בני הבית שכנראה נכנסתי ללמוד, אך אני עמדתי שם והתרכזתי באמונה מוחלטת ששום כח בעולם אינו פועל מבלעדי רצון ה' – לא פצצות, לא מחלות, לא מוות ולא עניות. אתה זן ומפרנס לכל – אמרתי ובכיתי – מביצי כינים, שהם הבריות הקטנות ביותר, ועד קרני ראמים. אתה נותן לחם לכל בשר, מאן דיהיב חיי – מי שנותן לי פעימות לב, יהיב מזוני – נותן לי את האמצעים להתקיים. לא לחכמים לחם, וכל מזונותיו של אדם קצובים לו ושום השתדלות לא תעזור.
חשבתי על כל אותם דברים שאנו מסתמכים עליהם: קרן מכבי וקרן פנסיה וביטלתי אותם מכל וכל – אין בהם ממש, רק אתה יתברך שולח, דואג ומפרנס.
שהיתי שם כעשרים דקות, במהלכם שמעתי שני צלצולים בדלת שאחריהן נפתחה דלת ביתי פעמיים. לא יחסתי לכך משמעות מיוחדת.
כשיצאתי קיבלו את פָּנַי הילדים: 'אבא, שמעת מה קרה לנו?' והילדים סיפרו בהתרגשות שני ספורים בלתי שגרתיים שהתרחשו בהפרש של כמה רגעים:
הצלצול הראשון היה ממשפחת לוין בקומה הרביעית. אמם סיפרה כי בתם הנשואה שמתגוררת באופקים ילדה תינוק שבועות ספורים לפני תאריך הלידה… התינוק, ברוך ה', בריא ושלם במשקל טוב. בליל שבת הקרוב יתקיים 'שלום זכר' וסבא וסבתא, כמובן, מוזמנים. אלא, שהתעוררה בעיה אחת – בבית משפחת לוין מוכן כל האוכל לשבת כבר ביום חמישי בצהרים, ומאחר שאין הם רוצים לסחוב עמם סירים בנסיעה הארוכה, הם שואלים אם אנו מסכימים להשתמש באוכל שהם הכינו לשבת…
חלפו כמה דקות – וצלצול פעמון נוסף בדלת. רומני סוחב אחריו שתי עגלות עמוסות כל טוב, משלוח מ'שפע מהדרין'. התברר, שהחנות ערכה מבצע, שכל מי שיקנה באמצע השבוע קניה מעל מאה שקלים יכנס להגרלה, שבה ירויח הזוכה מזון לשתי שבתות על חשבונם.
זכיתם, הודיע הרומני, ובטרם היה סיפק ביד מישהו להגיב, כבר החל לרוקן שקיות בפתח הכניסה.
המחנך מחה מעל מצחו זיעה בלתי מורגשת, ופרץ בבכי: 'כך, בדיוק, התרחשו הדברים'.
ללמדנו, כי הקִרבה שלנו אל הבורא יתברך היא הקובעת אם נהיה נתונים להשגחה פרטית או במעגל רחוק יותר, אם נהיה נתונים למקרים, לסטטיסטיקות, לחיידקים ווירוסים למיניהם, זרוקים כמו קין – או נתונים ישירות בידיו הטובות והאוהבות של הבורא יתברך.
[15] וכפי שביאר הגאון הרב חיים מנחם קרמר שליט"א (נעימות נצח, חלק ו – תורה מט סעיף א).
[16] וזה לשון הגה"ק רבי נתן מברסלב זיע"א (ליקוטי הלכות, הלכות תפילת המנחה – הלכה ז אות כב):
'ועל כן צריכין להבין מרחוק, מי שיש לו לב להבין מדעתו, בכתבי האר"י ז"ל ובזוהר הקדוש, ובספרי מפרשיהם, ובספרים שיצאו לאור בדורות אלו, שכל סודות הקבלה, הכל נאמרו על בחינת 'צלם אלקים' שנברא בו האדם. וכל הצמצומים של בחינת חלל הפנוי, הכל נעשה עם כל אדם, בכל זמן, כפי מדרגתו'…
ובספר שיח שרפי קודש (ברסלב, חלק א – אות תרו) הובא, וז"ל:
רבי נחמן מברסלב זכרונו לברכה, קרא פעם אחת לספר עץ חיים בשם ספר מוסר, ואמר בזה הלשון (מתורגם מאידיש): 'איזה ספר מוסר יקר הוא'…
[17] ונחזור שוב:
בריאת העולם היא מצב של חידוש, 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית', וכך גם אצל היהודי, בניית הלב היא מצב של חידוש, כל מדרגה חדשה שהוא משיג, הרי זה חידוש…
[18] בענין זה סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זיע"א (הובא בספר להגיד, בראשית – עמוד 239), וז"ל:
השתתפתי באחד מהסמינרים שנערכו לבעלי תשובה. בסיום הסמינר נכנס לאולם איש צעיר ומצלמה בידו. הוא פנה אלי ואמר: אני איש עיתונות ובאתי לראיין את המשתתפים.
כידוע, בסוף הסמינר, עולים מספר משתתפים ומספרים על חֲוָיוֹתֵיהֶם ומסקנתם. אחד מהדוברים היה אחד מאנשי הבידור המרכזיים בארץ שהשתתף גם הוא בסמינר, והוא סיפר על עוצמת הַחֲוָיָה שֶׁחָוָה, והודיע שברצונו להתחיל חיים חדשים, חיי יהדות, בקיום התורה והמצוות.
בסיום דבריו ניגש אליו העיתונאי ואמר: זה מעניין מאוד המהלך שאתה עושה, מאיפה הכח לוותר על המעמד, הכבוד והכסף? זה ממש מסירות נפש!
ואותו אדם השיב: למעשה שלי אתה קורא 'מסירות נפש'?! מסירות נפש אמיתית יש רק לנער חרדי היושב בישיבה ולומד תורה בהתמדה ובטהרה!
והעיתונאי התפלא: אני לא מבין מה אמרת.
והוא הסביר: בימי חיי הספקתי להכיר את 'העולם הזה' טוב, לטעום ממטעמיו, וליהנות מהסחורה שהוא מציע. וגיליתי, שאין ל'עולם הזה' שום דבר להציע. מאחורי כל הנוצץ הזה מסתתר חור ריק ואפל, ריקני מכל אושר ושמחה.
מתחת לכל המעטה הסוחף והמושך הזה, מסתתרת מועקה כבדה, חוסר סיפוק, תחושה תמידית שחסר לנפש משהו מבפנים…
התחושה הזו לִוְּתָה אותי שנים ארוכות, וניסיתי בכל מיני דרכים למלאות אותה, ולא הצלחתי…
אחרי כל דבר שעשיתי שמעתי קול פנימי הלוחש בתוכי: זה לא זה!…
וכאן, בסמינר, גיליתי אור! גיליתי שיש בתוכי נפש של יהודי, המתמלאת רק על לימוד תורה וקיום מצוות. וכבר בזמן הקצר ששהיתי כאן, כבר הספקתי להרגיש את אותה הרגשה מופלאה של: שובע נפשי.
אותה הרגשה מופלאה שיש בשביל מה לקום בבוקר!
אז תגיד אתה – המשיך אותו איש ואמר – איזו 'מסירות נפש' צריך כדי לברוח מֵ'הַבִּצָּה' העכורה הזו?!…
אבל נער חרדי שכל ימיו גדל בתוך מסגרת של תורה ומצוות. שכל ימיו גדל בתוך האור, בתוך המאור הגדול, הוא לא יודע שהוא בתוך האור, וכשהוא מביט אל עבר 'הרי החושך' הוא מתמלא בסקרנות, הוא חושב ששם, ב'הרי החושך' יש דברים 'נוצצים'… והדמיונות שלו כבר מפליגים למחוזות אחרים…
ואם הוא בכל זאת מצליח להתגבר על הדמיונות, ולהמשיך ולשבת בתוך עולמה של תורה, הרי הוא בכל שניה ושניה מוסר את נפשו על קידוש שם ה'!…
והתפעלתי מאוד מתשובתו – סיים רבי יעקב גלינסקי את סיפורו.
[19] בספר תהלים נאמר: "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" (תהלים קיט, סב), ומצאנו להגה"ק מאוסטרובצא זיע"א שביאר כך בספר אור תורה (קונטרס משמרת כהונה – עמוד לג):
הנה 'לַיְלָה' רומז על חשכתו של אדם, לא עלינו, כגון שהוא ירד מנכסיו וכדומה.
בתחילת הלילה דרכו של האדם שהוא מחזק את עצמו, ומעודד את עצמו, כי זוכר הוא עדיין את יום העבר שהיה טוב.
כמו כן בסוף הלילה, כידוע שאין חשכות יותר מלפני אור השחר, וזה שנאמר: "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ" (ישעיה נח, ח) – כביכול צריכים לבקוע את החושך, בכל זאת אדם מתעודד ומתחזק בבטחון, הנה עוד מעט אור השחר יאיר לי דרכי.
אך 'בחצות לילה', רע ומר לו לאדם, רחוק הוא מן העבר ושכח כבר מזמן את הטוב, ועדיין רחוק מאוד מאור השחר, וקשה לו מאוד בעת הזאת להתחזק ולהתעודד…
בא דוד המלך ע"ה ולימד אותנו, שגם ב'חצות הלילה', גם אז צריך אדם לקוות ולהתחזק, ולהאמין בה' שהוא לבטח לא יעזבנו…
[20] הדברים למעלה משולבים משתי תורות (ליקטי מוהר"ן – תניינא, תורה מ ותורה עח), ואנו לא נטרח לציין זאת שוב.
[21] ממשיך רבי נחמן ומבאר:
ודע, כי מי שזוכה לראות את ההתפארות הזו, שמתפאר השם יתברך בעמו ישראל, אזי גם הוא מקבל בחינת 'פאר' ומוחין מן זאת ההתפארות שרואה, ונעשין אצלו גם כן בחינת תפילין, ונכנסין לפנים כנ"ל, ובוקעין בעינים כנ"ל, ואזי נעשין עיניו גם כן בבחינת 'עיני ה". ואזי בכל מקום שהוא מסתכל ורואה, נעשה שם גם כן בחינת אוירא דארץ ישראל מחכים, כי עיקר קדושת ארץ ישראל הוא רק מבחינת עינים…
[22] הביא דבריו תלמידו הגה"ק רבי יעקב יוסף מפולנאה זיע"א (בן פורת יוסף, פרשת וישב – ד"ה ונ"ל דכתבתי במ"א).
[23] וכמו שמסופר על הגה"ק רבי זושא מאניפולי, שבער בהתלהבות הראשונה בעבודת השם יתברך כ"ב שנים רצופות… (אשר בנחל, חלק יח – עמוד דש).
[24] ברכת המזון היא סגולה גדולה לאדם לזכות לקדושת ארץ ישראל.
ובענין זה סיפר הגה"ק רבי חיים מרדכי מנדבורנא זיע"א (אוצר אפרים, דברים חלק ב – עמוד תתנז), וזתו"ד:
ליד דלת חדרו של הגה"ק רבי אברהם יעקב מסדיגורא, עמד חסיד ישיש אציל והדור פנים, ובכה.
דמעות נוצצות זלגו ונבלעו בתוך זקנו הלבן.
הדלת נפתחה, והחסיד נכנס אל הרבי מסדיגורא. הרבי הביט בו בעיניו הטובות ומלאות האהבה.
והחסיד פתח ושפך את לבו: רבי, בזמן האחרון אני מרגיש שאין לי כח לעבוד את ה', החשק נעלם, ההתלהבות הצטננה, והזריזות נעצרה. רבי, עזור לי.
הרבי מסדיגורא, עצם את עיניו ושקע במחשבותיו. אחר כך פתחן וביקש מהחסיד שיפרט לפניו את סדר יומו.
הרבי שמע, האזין, ואחר כך שאל: האם אתה אוכל לחם בארוחת הערב?
והחסיד השיב: לא. אני אוכל קצת פירות.
והרבי אמר: אכן נודע הדבר כי זו הסיבה לנסיגה הרוחנית שלך.
החסיד התפלא: רבי מה הקשר?
והרבי אמר: אסביר לך. דע לך שאנו מקבלים חיות מקיום המצוות. והנה הרבה מן המצוות אי אפשר לקיימם בלילה. שהרי לילה לאו זמן תפילין, וכסות לילה פטור מציצית, ותפילת ערבית מחלוקת, ויש אומרים שהלילה נברא לשינה ועיקר הלימוד דוקא בשעות היום, ולכן החיות הרוחנית של האדם בלילה היא מועטת.
ואם היית אוכל לחם בארוחת ערב, היית זוכה לברך ברכת המזון, ועל ידי ברכתה היית מושך על נפשך כח וחיות רוחני רב ונורא, והכח הזה היה שומר לך על האיזון הרוחני.
אולם, מכיון שלא בירכת ברכת המזון, האיזון הרוחני שלך הופר, ואיבדת את רגשות הקודש.
ולכן, קבל על עצמך לאכול סעודת הערב בפת ולברך ברכת המזון דאורייתא ועל ידי זה תחזור לכחות נפשך.
המשיך רבי חיים מרדכי מנדבורנא ואמר:
בגמרא ברכות (ד:) אמרו: חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה, אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.
ובאמת, מי שאינו אוכל פת בסעודת הערב כדי שיוכל לברך ברכת המזון עלול ליפול ממדרגתו ח"ו, ובזוהר הקדוש (אידרא רבה, נשא דף קלה ע"ב) אמרו: כל מאן דנחית מדרגא קדמאה דהוה ביה, קארי ביה מיתה, ולכן אמרו בו חייב מיתה, והבן.
ובזה יש לפרש מאמר הכתוב: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהי"ך" (דברים ח, י) – אימתי נעשית נפשו של איש יהודי שבעה מן האכילה, כאשר 'וברכת את ה' אלהי"ך', כי על ידי ברכת המזון דאורייתא זוכה להשביע את נפשו בחיות רוחני והיא הנותנת לו כח לעשות חיל ולעלות במעלות התורה ועבודת הבורא.
