מעלתו של רבי מאיר
סעודת ליל שבת קודש הסתיימה, ויוסי התיישב ליד נרות השבת ונרות חנוכה, והחל ללמוד הלכות חנוכה מתוך הספר הקדוש בן איש חי (פרשת וישב – שנה ראשונה).
שעה ארוכה לקח לו הלימוד, ובסופו של דבר הגיע להלכה האחרונה (הלכה כח), והוא קרא בקול:
'ירבה בסעודת שבת של חנוכה, יותר משאר שבתות, וכל שכן אם חל בו ראש חודש גם כן, וכן ירבה בראש חודש טבת, שהוא בתוך ימי חנוכה בשביל פרסום הנס, ומנהגנו להדליק שמן למאור לכבוד נשמת רבי מאיר בעל הנס זיע"א, ביום ראש חודש טבת'…[1]
יוסי עצר את קריאתו והרהר לעצמו: מזמן רציתי להתעמק בתולדות חייו של רבי מאיר בעל הנס, אך עדיין לא מצאתי זמן, זהו! עכשיו אני מתחיל!
הוא ניגש לספריה, הוציא את הספר מאיר בת עין, המרכז בתוכו את כל העניינים הקשורים לרבי מאיר, פתחו והתחיל לקרוא (סנהדרין לח:):
'אמר רבי יוחנן, שלש מאות משלות שועלים היו לו לרבי מאיר, ואנו אין לנו אלא שלש (משלי שועלים): "אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה" (יחזקאל יח, ב), "מֹאזְנֵי צֶֽדֶק אַבְנֵי צֶֽדֶק" (ויקרא יט, לו), "צַדִּיק מִצָּרָה נֶֽחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו" (משלי יא, ח)'.[2]
[פירוש: רבי מאיר הצליח לחבר 300 משלי שועלים, ואילו רבי יוחנן הצליח לחבר רק 3 משלי שועלים].
מצחו של יוסי נחרש קמטים: אני לא מבין, מה הקושי להמציא משלי שועלים?! ואם לכל אדם זו לא בעיה, על אחת כמה וכמה לחכמי התלמוד שהיו בקיאים בכל החכמות ובכל טבעי סדר הבריאה, ואם כן, מדוע אמר רבי יוחנן שהוא לא הצליח לחבר יותר משלש משלים?
כמעט מאליו נדדו עיניו של יוסי אל הערת העורך שבתחתית הדף, וקראו:
מצאנו להגה"ק רבי אהרן מסטרשלא זיע"א (שערי היחוד ואמונה, פתח ומבוא השערים – דף ו), שכתב כך:
והנה הטעם שרבי יוחנן חיבר רק 3 משלים ולא יותר, כי 'משל' – עניינו שהוא מכיל בתוכו את כל פרטי החכמה שבנמשל, ואותם צדיקי עליון, זכו והשיגו מנסתרות החכמה, ומעמקי הקבלה, ואת השגתם הלבישו בתוך המשל.[3]
וגילה רבי יוחנן את גודל מעלתו של רבי מאיר, שזכה ועמד על שרשי הקבלה האמיתית בעומק רב, ולכן זכה להמציא שלש מאות משלים…[4] (ראה הערה).
עיניו של יוסי התמלאו דמעות, והוא נשא פניו למעלה…
מה יהיה אִתי?
רבונו של עולם: כמה חכמה נתת לראשונים, מתי גם אני אזכה לטעום מעט מאותה חכמה?…
ושוב הוא חש את אותה תחושה כואבת של חוסר אונים. 'זה רק סתם חלום, שלא ניתן להשגה!'
ובפעם ה-101 הוא פתח את הספר הנפלא חלב הארץ (חלק ב – עמוד 456, מהדורת תשפ"ג) וקרא:
הנה נודע כי מדת החכמה הנשגבה נחלקת לכמה חלקים ואלו הן:[5]
א. חכם בחכמת התורה.
ב. חכם בכל חכמות הטבע, [שעליהם אמרו חז"ל הקדושים (ברכות נח.) שהרואה חכמי אומות העולם החכמים בחכמות העולם, מברך: 'ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם'].
ג. חכם בהנהגתו עם הבריות ובדרך ארץ.
והנה החלק הראשון שבמדת החכמה – שהוא חכמת התורה נחלק לששה עשר חלקי לימודי התורה. א. ידיעת התנ"ך (תורה נביאים וכתובים) בעומקו והיינו בפירושיו, טעמיו ונקודותיו. ב. ידיעת כל הששה סדרי משנה עם פירושיה. ג. ידיעת כל אגדות התורה הקדושה. ד. ידיעת כל חלקי הרמב"ם הטור והשולחן ערוך עם פירושיהם. ה. ידיעת דרכי העיון בים התלמוד והתוספות. ו. יודע להוציא ולהעלות הלכה למעשה מהש"ס (בבלי וירושלמי) והפוסקים. ז. חכם בחכמת הקבלה. ח. יודע חכמת הדרושים. ט. ידיעת חכמת הכתיבה הכוללת את חכמת המליצה. י. ידיעת חכמת השירה בכל שעריה ונתיבותיה. יא. ידיעת חכמת הצירוף. יב. ידיעת חכמת ספר יצירה (המיוחס לאאע"ה) עם כל פירושיו ובכללה להיות בקי ברל"א שערים. יג. ידיעת חכמת השרטוט (היינו חכמת הפרצוף). יד. חכמת ידיעת שרשי שמות המלאכים (היינו קבלה מעשית).[6] טו. חכמת ידיעת שיחת עופות, חיות ובהמות וכן שיחת דקלים, אילנות, רוחות, שדים, וכדו'. טז. ידיעת חכמת הפרכוס [פרפור וידיעת אברים], (כגון אשר לרב האי גאון וכדו').
החלק השני שבמדת החכמה – שהוא ידיעת חכמות העולם הזה, ונקרא 'חכמת הטבע' נחלק אף הוא לכמה חלקים. א. חכמת ההגיון והמבטא הכוללת את כל חכמת הדקדוק ונועם המליצה. ב. חכמת החשבון, הגימטריא והמדידה הכוללת את חכמת המספר, תשבורת ואלגברה, ובכללה חכמת גורל החול, וכתב מרן החיד"א הקדוש (בספרו מדבר קדמות, מערכת ח – אות יח) שהיודעה על מתכונתה כרבינו אברהם בן עזרא, מצא חכמה. ג. חכמת השיעור ובכללה חכמת הגיאוגרפיה. ד. חכמת הניגון והמוזיקה. ה. חכמת האלקות. ו. חכמת הרפואה ובכללה חכמת הטבע, ז. חכמת הכימיה. ח. חכמת ידיעת הצמחים והמחצבים. ט. חכמת התכונה והיינו ידיעת מהלך גרמי השמים שהם ידיעת התקופות והמזלות. י. חכמת הקסם והכישוף. יא. חכמת המשקלות שהיא חכמת המכניקה. יב. חכמת הראיה והאופטיקה. יג. חכמת הציור.
החלק השלישי שבמדת החכמה – שהוא חכם בהנהגתו עם הבריות ובדרך ארץ, כמו שמנו רבותינו הקדושים בכמה מקומות, כגון (אבות פ"ה מ"ז): שבעה דברים בחכם וכו', וכן (שם פ"ב מ"ט): איזהו חכם הרואה את הנולד וכו'. צריך שיהיה בקי בשתי מסכתות המיוחדות לזה, ואלו הן מסכת דרך ארץ רבה, ומסכת דרך ארץ זוטא, וכן בשאר המקומות במשנה, בתלמוד ובראשונים שמוזכר בהם הלכות דרך ארץ, ודברים רבים בענייני הנהגות האדם ונימוסיו, בהליכותיו בינו לבין עצמו ובינו לבין חברו, בדיבורו, במאכלו, במלבושו, בלכתו בדרך, במשאו ומתנו וכל כיוצא באלו, ומצאנו לחכמינו הקדושים עליהם השלום שהפליגו בשבח דרך ארץ, ואמרו (ברכות סג. לפי גרסת רבינו בעל הראשית חכמה בריש פרק דרך ארץ): דרש בר קפרא, איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה? הוי אומר: זו דרך ארץ, שנאמר: "בְּכָל־דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג, ו).
ומלבד כל האמור, מצינו לרבותינו שמנו כלאחר יד עוד כמה וכמה חכמות נשגבות אשר אין מצויות בינינו כלל, וכדבריהם בגמרא הקדושה (סוכה כח.): [שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהן ראויים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו, ושלשים מהן ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון, עשרים בינונים, גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי]. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא, ומשנה, גמרא, הלכות, ואגדות, דקדוקי תורה, ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים, וגזירות שוות, תקופות, וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת, ושיחת שדים, ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול, ודבר קטן, דבר גדול – מעשה מרכבה, דבר קטן – הויות דאביי ורבא, לקיים מה שנאמר: "לְהַנְחִיל אֹֽהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא" (משלי ח, כא), ומסיימת הגמרא: וכי מאחר שקטן שבכולן כך, גדול שבכולן על אחת כמה וכמה, אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל שבשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שהיה פורח מעליו מיד נשרף…[7]
ממשלי הכבשׂים!
מחשבותיו של יוסי המשיכו להלום במוחו, 'אף על פי כן, אסור לי להתייאש. אני גם אנסה למשול משל, ואחר כך לבאר אותו'.
ומתוך התת מודע צץ ועלה משל כבשׂים שקרא בעבר הרחוק, וזה הוא:
איכר אחד סיפר לשכנו:
'הכבשה הלבנה שלי נהדרת. נותנת חלב בשפע, כל יום, בלי בעיות!'
קטע אותו השכן:
'והכבשה השחורה? לא נותנת?'
'השחורה? גם'.
'הכבשה הלבנה הולכת למרעה בצייתנות, אף פעם לא ניסתה לברוח'.
'והשחורה?'
'השחורה? גם'.
'הכבשה הלבנה נותנת צמר משובח ורך, אין כמוהו לטיב וליופי'.
'והשחורה?'
'השחורה? גם. הכבשה הלבנה היא' –
'רגע', תמה השכן, 'אם שתיהן אותו דבר, למה אתה מספר כל הזמן על הכבשה הלבנה?'
'פשוט' – חייך האיכר חיוך מאושר – 'כי הכבשה הלבנה היא שלי!'
'והשחורה?'
'השחורה?! גם'…
אהבת יעקב ליוסף
משל יש, אך מה הביאור שבו?… המחשבות המשיכו לסעור במוחו, ולפתע קפץ בהתרגשות, איזה פלא! המשל הזה כל כך שייך לימי החנוכה! ממש כפתור ופרח!…
הוא עצם את עיניו והחל לסדר במחשבתו את הרעיון שצץ, ומיד עם צאת השבת, בסיום ההבדלה נטל דף ועט והתיישב לכתוב, וכך הוא כתב:
שרשיו של עם ישראל נטועים בשלשה אבות העולם: אברהם יצחק ויעקב, ובארבע אמהות: שרה, רבקה, רחל, ולאה. וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (ברכות טז:): 'תנו רבנן, אין קורין אבות אלא לשלשה, ואין קורין אמהות אלא לארבע'.
ליעקב אבינו נולדו י"ב בנים, י"ב שבטי־יה, והם: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון, גד, דן, אשר, נפתלי, יוסף, ובנימין.
י"ב שבטי־י"ה הללו, היו קדושים ומובדלים מכל ענייני עולם הזה, וזכו להיות מרכבה לשכינה! ומכיון שכך, כל זמן שהם חייו, לא היה אפשרות לשום הווה בעולם לשלוט עליהם או על אחד מצאצאיהם.
ורק לאחר שנפטרו כולם, העלים הקב"ה את ההגנה שפרשׂו על צאצאיהם, וממילא ניתנה האפשרות לפרעה מלך מצרים להשתלט על עם ישראל.
אך הקדמנו את המאוחר, וברצוננו לחזור לימי הראשית:
בפרשת ויצא מבואר שיעקב אבינו נשא ארבע נשים, והן: לאה רחל בלהה וזלפה,[8] ומהן נולדו לו תוך שבע שנים, עשרה בנים ובת אחת.
מלאה נולדו ששה בנים ובת אחת ואלו הם: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, והבן הקטן (מכל העשרה בנים) – זבולון, והבת – דינה.
מבלהה נולדו שנים: דן ונפתלי.
מזלפה נולדו שנים: גד ואשר.
והנה בהיות הבן הבכור ראובן בן שבע שנים (בערך) והבן הקטן זבולון בן תשעה חדשים (בערך). נולד לרחל אמנו בנה יוסף. נקל לתאר את התרגשותה של רחל, אחר שבע שנות עקרות זכתה להיות לאם!
כאשר נולד יוסף התפעלו הכל מיופיו הגדול, מאורו הבהיר, מאותו אור קדומים שחפף והאיר עליו, אור כעין אותו אור שעליו נאמר: "בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).
ולתוספת ביאור:
חז"ל הקדושים תיארו את יופיו של יעקב אבינו, וכך אמרו (בבא בתרא נח.):[9] תואר הפנים של שרה אמנו היה התואר פנים היפה ביותר שנברא בעולם, ואם נרצה להעריך את יופי פניה של שרה לעומת שאר בני האדם, הרי הוא כיחס של קוף בפני אדם!
וממשיכה הגמרא ואומרת: ויופי פניה של שרה בערך לחוה כיחס של קוף בפני אדם! ויופיה של חוה בערך ליופי של אדם הראשון כיחס של קוף בפני אדם! אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם!… וממשיכה הגמרא ואומרת: יופיו של יעקב אבינו מעין יופיו של אדם הראשון!
והנה על יוסף הצדיק נאמר: "כִּי בֶן־זְקֻנִים הוּא לוֹ" (בראשית לז, ג), וצריך להבין איך נאמר על יוסף כך, והרי בנימין הוא הבן זקונים?[10]
ובמדרש מצאנו,[11] וזה לשונו: 'כִּי בֶן־זְקֻנִים הוּא לוֹ' – שהיה זיו איקונין שלו דומה ליעקב.[12] והיינו שהיה דיוקנו וצורתו ודמותו דומה ליעקב.
ומכיון שהיה ליוסף זיו איקונין של יעקב, ממילא היה עליו זיוו והדרו של אדם הראשון, וכמאמר חז"ל:[13] עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, תשעה נטל יוסף, ואחד כל העולם כולו.
יוסף גדל, וראה שרק הוא בודד ללא אח מאם… שבע שנים וחצי (בערך) של בדידות עברו עליו, ואז אמו רחל פנתה אליו ואמרה: יוסף, עוד מעט יהיה לך אח!
וב-י"א חשון שנת 2207 לבריאת העולם, אחזו את רחל חבלי לידה, ובשעה טובה הבן הי"ב של שבטי־י"ה, בנימין, יצא לאויר העולם, ורחל? נפטרה! עלתה לשמים!
יוסף, בן השבע וחצי נותר שוב בודד ללא אם, ועם אח קטן בן יום…
יוסף ממשיך לצמוח ולגדול וגם אהבתו של יעקב אליו הולכת וגדלה מיום ליום, וכך איתא במדרש (שיר השירים רבה, פרשה ח – אות ו): "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַֽהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה" (שיר השירים ח, ו) – 'כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַֽהֲבָה', אהבה שאהב יעקב ליוסף…
אסון ושמו 'כתונת פסים'!
בעקבות האהבה שאהב את יוסף, הכין לו בגד מיוחד ושמו 'כתונת פסים'. בגד העשוי מצמר משובח, ושוויו 40 גרם כסף טהור.
וכך נאמר: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת־יוֹסֵף מִכָּל־בָּנָיו כִּי בֶן־זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית לז, ג).[14]
והנה למרות שארבעים גרם כסף טהור זה לא הרבה כסף בכלל (כיום שווי 40 גרם הוא 133 ש"ח כולל מע"מ) ההעדפה הזאת גרמה לאחים לשנוא את אחיהם יוסף, וכמו שנאמר: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל־אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָֽכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (שם פסוק ד).
וזה לשון הגמרא הקדושה (שבת י:): 'אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים'!
וברשותכם, נתעמק מעט:
תורתנו הקדושה היא תורת חיים, וההוגה בה כראוי, זוכה לתקן ולהאיר את עולמו הפנימי, עולמו שלו.
כאשר למדו האמוראים הקדושים, רבא בר מחסיא, רב חמא בר גוריא ורב, את המעשה עם כתונת הפסים, הם הבינו שכאן טמון פרק יסודי מאוד בחינוך: 'לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים!'
לא משנה מה הסיבה, לא משנה הסיטואציה, אסור בשום אופן להראות עדיפות לילד אחד יותר משאר הילדים.
ולא. אין כוונתנו בתחום הרגשי, שאסור לאדם לגלות רגשות לילד אחד יותר משאר הילדים, שהרי זה פשוט כל כך שזה אסור באיסור מוחלט, עד שאין צורך כלל לכתוב זאת![15]
אלא כוונתנו היא שגם בתחום היבש, התחום המעשי, אסור להעדיף אחד על השני. יש להתייחס לצרכי הילדים במדה שוה, להיענות לצרכיהם בצורה מכובדת, ולא להפלות ביניהם, לדוגמא: כאשר ילד אחד ('הכבשה הלבנה') צריך מעיל מיד קונים לו, ואילו כאשר הילד השני ('הכבשה השחורה') צריך, דוחים אותו, ורק אחרי שמרטו לו את העצבים – קונים!
הורה שבהרגשתו הפנימית ובהתנהגותו החיצונית, מבדיל בין ילד לילד, עליו לדעת שהוא הורה גרוע! והוא חייב לעמוד בתפילה לפני הקב"ה, לצעוק ולהתחנן ולשפוך דמעות כמים, אולי יחוס אולי ירחם, והוא יתרפא מחולי נפשו…
כל הורה חייב לאהוב את כל ילדיו בשוה! אהבה אמיתית שלא תלויה בשום דבר! אסור לגרום להבדלי מעמדות בין הילדים!…
ילד חייב להרגיש שהוריו הם נקודת האחיזה שלו בעולם. הוא חייב להרגיש שהוריו תמיד אתו, אוהבים ומעריצים, מכבדים ומתפללים! וזו חובה גמורה!
ההיענות לצרכי הילדים, ההקשבה, היחס והכבוד, חייבים להיות במדה שוה… בשום אופן לא תתכן התייחסות ומענה לאחד, ולשני התעלמות או הזנחה.
אסור! אסור שתהיה 'כתונת פסים' כזו בשום משפחה.
ואם זה קיים, אם הורה גילה בעצמו שדבר זה מצוי אצלו, זה הזמן לעבוד על כך, להתחיל לשים לב אל הנשמה המופקדת בידו, ואל כל הנשמות במדה שוה.
שחס ושלום לא ימעל בתפקידו ויעשה עוול באוצרותיו…
כמה מצער לשמוע על ילדים בכל גיל, גם כאלו שהקימו בתים, שחוו בילדותם תחושת 'הכבשה השחורה' –
השריטה בנפשם עמוקה עד מאוד וההשלכות על ההתנהלות בחייהם ניכרות בעוצמה… והנזק גדול!
ונמשיך עם הכתונת פסים…
אסון ושמו 'מכירת יוסף'!
באחד הימים הלכו אחיו של יוסף לרעות את צאן אביהם בשכם והתמהמהו מלשוב, יעקב אביהם, דאג לשלומם ולכן שלח את יוסף לבדוק מה קורה.
יוסף הגיע, והם פשטו את כותנתו וחיפשו דרך כיצד להיפטר ממנו, ולפתע הם ראו אורחת ישמעאלים, והם ניגשו אליהם והציעו: אולי אתם רוצים לקנות אותו?
'כמה כסף אתם דורשים?'
והאחים השיבו: עשרים סלע! והישמעאלים הסכימו, והעסקה התבצעה לרצון שניהם. כמו שנאמר: "וַיִּמְכְּרוּ אֶת־יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת־יוֹסֵף מִצְרָֽיְמָה" (בראשית לז, כח).
ואמרו במדרש (פרקי דרבי אליעזר – פרק לח), וז"ל: 'ומכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף (והיינו ב-400 גרם כסף טהור), וכל אחד ואחד נטל שני כספים (והיינו 40 גרם כסף טהור, כמחיר הכתונת פסים!) לקנות מנעלים ברגליהם, שנאמר: "עַל מִכְרָם בַּכֶּֽסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּֽעֲבוּר נַֽעֲלָיִם" (עמוס ב, ו)'.
מכירת יוסף לישמעאלים גרמה ליוסף לירד למצרים, והירידה הזו של יוסף למצרים, היא היתה תחילת גלות מצרים!
ונמצא שגלות מצרים התחילה בעקבות היחס המעודף שהעניק יעקב ליוסף! וכמו שאמרה הגמרא (שבת י:): 'בשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים!'
לאחר שהישמעאלים נטלו את יוסף והסתלקו להם, התיישבו האחים הקדושים וחיפשו מוצא: 'מה נאמר לאבינו כשישאלנו היכן יוסף?'
בסוף שחטו גדי עיזים וטבלו את כתונת יוסף בדם,[16] שלחו אותה ליעקב ואמרו: "זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (בראשית לז, לב), ויעקב אומר: כן כן, זה כתונת בני – "חַיָּה רָעָה אֲכָלָֽתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (שם פסוק לג).
והטעם שהפסוק חזר פעמיים על אותה מציאות, שהרי 'חַיָּה רָעָה אֲכָלָֽתְהוּ' שוה במשמעותו ל'טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף', כדי ללמדנו את רגשות יעקב, שבמילים: 'חַיָּה רָעָה אֲכָלָֽתְהוּ' מתאר את הצער על אבדן בנו היקר יוסף. ובמילים: 'טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף' מתאר את זוועת המאורע – יעקב רואה בעיני רוחו את יוסף הולך בדרך בשליחותו ופתאום שומע מאחריו שאגת אריה מקפיאת דם ולפני שמספיק להתאושש מזנק האריה על יוסף, קורע את ורידי צוארו, חותך את בשר גופו ואז יושב לאיטו ומתחיל ללעוס ולאכול את יוסף עד שלא נשאר מיוסף שום חלק הראוי לקבורה אלא רק כותונת ספוגה בדם, בלבד![17]
ונסיים את החלק הזה של השיחה, בדברי הרמב"ם זיע"א (הלכות נחלות – פ"ו הי"ג), וז"ל: 'ציוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו, אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף!'
ולפני שנמשיך הלאה, עוד כמה מילים…
האדם – 'עולם מלא'!
בפרשת בראשית ביצירת האדם נאמר: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִי"ם אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶֽלֶם אֱלֹהִי"ם בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א, כז)…
והנה בפסוק זה טמונים סודות נשגבים ורזי רזין, וטיפה מן הים מהסודות שבפסוק הזה מבוארים בספר הקדוש והנורא עץ חיים (שכידוע כולו פירוש על הפסוק זה).[18]
ונבאר את אחד מן הדברים הטמונים בפסוק הזה:[19]
הקב"ה בורא העולם הוא 'יחיד ומיוחד', והוא 'אחד ואין יחיד כיחודו, נעלם וגם אין סוף לאחדותו'.[20]
ושאנו אומרים שהקב"ה ברא את האדם 'בְּצֶֽלֶם אֱלֹהִי"ם' – אנו מתכוונים לומר שבכל איש ואיש הוא הטביע גם כן מעין יחודיות מופלאה שכזו.
כשם שאין פרצופיהם של בני האדם שוים, כך אין דעותיהם שוות. למרות שכל בני האדם דומים זה לזה במבנה, בכל זאת קיים בכל אחד ואחד מהם גם שוני ממשנהו, ושוני זה כשם שהוא מופיע בחיצוניות כך הוא קיים גם בפנימיות, בתכונות ובדעות.
כל אדם הינו אישיות מיוחדת בפני עצמה ולעולם אינו העתק של אחר.
'לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא', לאמר, יכול היה הקב"ה להתחיל את בריאת המין האנושי במספר רב של בני אדם, ואף על פי כן הוא העדיף לברוא את אדם הראשון יחידי, כדי להעמידנו על העקרון, שאכן כל בן אדם יחודי הוא בתבל.
יחודיות זו שבכל אדם מלאת תוכן ומשמעות היא, ועושה אותו בכך ל'עולם מלא', עולם שאין תחליף לו.
מה משמעותית היא העובדה שבלשון הקודש, שפת התורה, אין למילה 'אדם' נטיה ברבים, אין 'אדמים'. הרי זה בא ללמדנו כי אכן כל אדם עולם מלא בפני עצמו הוא, ושני לו – אין!…
ביודענו זאת, נבין טוב יותר את דברי הכתוב: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶֽלֶם אֱלֹהִי"ם עָשָׂה אֶת־הָאָדָם" (שם ט, ו) – הנוטל נפשו של האדם, לא 'מספר' בין אלפי מספרים הוא ביטל, אלא אחד שהוא יחיד ומיוחד ושהוא עולם מלא, ואין לך מעשה חמור מזה…
והמיוחדות שיש בכל אדם הוא דבר כל כך מיוחד שאדם לא צריך שום דבר זולתו![21]
ואם כן, כמה עלוב הוא האדם, שמתמקד באחד מילדיו, ומפלה את השאר, בין לטובה ובין לרעה, כי זה מראה ומגלה שאין לו שום הבנה ותפיסה ביחודיות האדם!
ועתה נמשיך בדרכנו…
עונש המכירה – גלות יון!
המכירה שמכרו האחים את יוסף גרמה במהלך הדורות לצרות בצרורות. ודפי ההיסטוריה מלאים בזה.[22]
ועתה נתמקד בצרה אחת מתוך אותו מכלול צרות, צרה ושמה 'מלך יון'!
כתב המקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא מקראקא זיע"א (מגלה עמוקות, פרשת מקץ – ד"ה 'ויהי מקץ' (הדיבור השני)), וז"ל: 'בימי מלך יון נפרע חטא של 'יוסף' (בגימטריא 156) בגימטריא 'מלך יון', ובגימטריא 'אנטיוכס"…
הכח של היוונים להחשיך את עיניהם של ישראל, נבע ישירות מחטא מכירת יוסף. ולפני שנבאר כיצד, נצטרך להקדים. וברשותכם נתחיל:
שנים ארכות, קשות ומרות, השתעבדו בני ישראל תחת המגף המצרי, עד שהגיעה עת הגאולה והם יצאו ממצרים. חמישים יום חלפו והם זכו ועמדו למרגלות הר סיני, ושם, הקב"ה העלה אותם לגדולה, וכמו שנאמר: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל־הָעַמִּים כִּי לִי כָּל־הָאָרֶץ" (שמות יט, ה), "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶֽכֶת כֹּֽהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שם פסוק ו).
הגדולה הזו לִוְּתָה אותם כל ה-40 שנות הליכה במדבר, ולכן כאשר רצה הקב"ה לתאר אותם, תיאר אותם במילה 'ראש', וכמו שנאמר: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶֽלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַֽחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, ה) –
כל אותו בני הדור היו במדרגה עליונה כעליונות הראש לגבי הגוף.
אחר כך הגיעו דורות השופטים, והנביאים, ודור אנשי כנסת הגדולה, ובכל הדורות הללו היו היהודים בעלי מדרגות נוראות, והיה לבם פתוח לרווחה, וכל רגשות הקודש: אהבה ויראה, אמונה ובטחון, תמימות ושפלות – האירו בלבם באור עצום ונורא!
ונתמקד בתקופת אנשי כנסת הגדולה:
חיים יפים ופורחים היו לעם ישראל בארץ הקודש בתקופת 'אנשי כנסת הגדולה'. הכל היה נפלא, הן בגשמיות והן ברוחניות. לאחר שנים של צער ותלאות, חשבו היהודים כי הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה.
אך לא…
כי הנה התרגשה עליהם – מזרעו של עשיו – צרה צרורה:
מלכות יון החלה משתלטת על העולם!
היה זה בשנת ג' אלפים תמ"ב.
צבא עז נפש היה הצבא היווני. הוא כבש מדינה אחר מדינה, ובכל מקום שאליו הגיע השליט את התרבות היוונית. האזרחים בארצות הכבושות חוייבו לקבל על עצמם את דת יון.
היתה זו דוקא תרבות קורצת. היוונים דגלו בפיתוח הגוף, ולשם כך הקימו אצטדיונים וגימנסיות, כדי שבני הנוער יתאמנו בתרגילים גופניים המחזקים את השרירים. בנוסף לכך, הם העריצו את השירה ואת המחקר העיוני…
בהשפעתה ערכו חקירות מדעיות, המציאו המצאות טכניות, פיתחו ענפי אומנות שונים, ועוד. אולם השפעות חיוביות אלו הועמדו בצל על ידי ההשפעות השליליות שלה, על ידי התרבות היוונית התעורר ביתר שאת פולחן האלילים, הותר רסן התאוות, התגברה הסגידה לגוף, הפקירות ופריקת יצרים היו לדבר חיובי ורצוי, והמוסר האנושי הידרדר עד מאוד.
גלות יון החלה…
הַמִּתְיַוְּנִים בעיני היוונים
כאמור, השעבוד תחת המגף היווני נוצר מפגם המכירה. ומכיון ששורש המכירה נוצר מחטא ה'העדפה', שיעקב תפר ליוסף כתונת פסים ובכך יצר הרגשה אל אחיו שהוא מעדיף את יוסף –
לכן גם היוונים קיבלו את כח ההעדפה, והם הכריזו בריש גלי: אנו לא כמו האומות שהיו עד עתה, שהיו שונאים כל יהודי, רק בגלל שנולד לאם יהודית.
אנו לא שונאים יהודים באופן גורף, אלא אנו שונאים רק יהודים שומרי תורה ומצוות!
יהודי שיקבל על עצמו את התרבות שלנו, אפילו אם הוא וצאצאיו ימשיכו להיות יהודים, אנחנו נאהב אותו!
אנו, פשוט, מעדיפים יהודים מִתְיַוְּנִים!
היוונים לא הסתפקו בדיבורים, אלא הוכיחו את זה גם במעשים![23]
היוונים שלטו בארץ 180 שנה (כמבואר במסכת עבודה זרה ט.), ששה דורות של כפיית תרבות זרה, מתנכרת.
בתחילה ב'פה רך', בהטבות מפליגות לַמִּתְיַוְּנִים, ופתיחת שערי השלטון בפניהם. בבניית אצטדיונים, עריכת מופעים, תחרויות אתלטיקה וספורט, מְרוֹצִים והתגוששיות. עד כדי כך הגיעו, שבנו אצטדיון ענק בירושלים, עיר הקודש והמקדש, עיר התורה והיראה, עיר הסנהדרין הגדולה, ופיתו את פרחי הכהונה לערוק ממשמרתם כדי לחזות בתחרויות הספורט!
הארץ הוצפה בתרבות יוונית גורפת: הערצת היופי, העוצמה, הגמישות. האדרת הנעורים והכֹחניות. פסלים, עיטורים, גילופים, ציורים. מחזאות, שירה, זמרה. ספרות, אומנות, פילוסופיה. מליצה, דקלום, רטוריקה. אִגרוף, סיוף, זריקת דסקוס, משחקים אולימפיים. חנגאות ומשתאות, ימי איד עליזים.
לַמִּתְיַוְּנִים נפתחו כל השערים וניתנה להם דריסת רגל בכל המקומות. ודבר זה יצר קנאה אצל קלי הדעת, ורבים וטובים נסחפו אחריהם…
והחושך הלך והתגבר…[24]
שני סוגי חשכות
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, חנוכה – מאמר א), אמר כך:
עיקר רצונם של היוונים היה לבטל מעם ישראל את קדושת הגוף. קדושה השייכת למדת יוסף הצדיק, שהיא שמירת היסוד. וכדי לרמוז זאת, סיבבה ההשגחה העליונה שחג החנוכה לעולם יחול בסמוך לקריאת פרשת 'וישב', שבה מסופר על עמידתו האיתנה של יוסף בנסיון אשת פוטיפר, ושמירתו על קדושתו. וסימן לדבר: 'יוסף' – עולה בגימטריא 'מלך יון' וכן 'אנטיוכס', לרמוז שהיוונים הרשעים היו מתנגדים למדת יוסף, וביקשו לעוקרה מישראל.
וזהו גם שמובא בדברי חז"ל (בראשית רבה, פרשה ב – אות ד) שאמרו היוונים לעם ישראל: 'כִתבו על קרן השור אין לכם חלק באלה"י ישראל'.
והיינו שעיקר כוונתם של היוונים היתה לעקור מעם ישראל את מדתו של יוסף הצדיק שנמשל ל'שור', כמו שכתוב על יוסף: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" (דברים לג, יז), וכן לאבד מהם את בחינת משיח בן יוסף שהוא בחינת 'קרן', כמו שכתוב: "וְיָרֵם קֶֽרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל־א ב, י), ובזה לעקור גם את חלקם של ישראל באלה"י ישראל בעולם הבא.
לכן גזרו היוונים שלא למול את הבנים, ובכך חשבו לאבד את קדושתם של בני ישראל. וכן גזרו שכל בת ישראל שעומדת להינשא תצטרך להיבעל להגמון תחילה ורק אחר כך תוכל להיכנס לחופתה (הר"ן לשבת י. בדפי הרי"ף), ובכך חשבו לאבד את קדושתן של בנות ישראל.
וכנגד שתי גזירות אלו דרשו חז"ל במדרש (בראשית רבה שם) על הנאמר קודם בריאת העולם: "וְהָאָרֶץ הָֽיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ" (בראשית א, ב), 'חֹשֶׁךְ' – זו יון, וכן דרשו במדרש (בראשית רבה, פרשה מד – אות יז) על הנאמר בברית בין הבתרים: "וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה" (בראשית טו, יב), 'חֲשֵׁכָה' – זו יון.
והיינו שכנגד מה שחשבו היוונים להחשיך את אור קדושתם של בני ישראל במה שגזרו שלא ימולו את הבנים נקראה יון 'חושך' בלשון זכר, וכנגד מה שחשבו היוונים להחשיך את קדושתן של בנות ישראל נקראה יון 'חשכה' בלשון נקבה.
היוונים מגבירים לחץ…
אך למרות התפשטות הַהִתְיַוְּנוּת, היו עדיין רבים מאוד מבני ישראל ששמרו על קדושתם, ועבדו את ה' יתברך בכל לבם ובכל נפשם!
וכך חלפו השנים, עד שבשנת ג' אלפים תקפ"ה לבריאה (175 לפה"ס), עלה לשלטון אנטיוכוס אפיפנוס. אנטיוכוס אפיפנוס ראה את עצמו כאפוטרופוס לתרבות היוונית הוא חילק ביד רחבה כספים להקמת מבנים ופסלים בערי יון.
וכך הלכה והתפשטה התרבות היוונית בין הארצות…
שאיפתו היתה שגם היהודים יקבלו עליהם תרבות זו, אולם בשלב ראשון הוא לא ניסה לעשות זאת בכח אלא בדרכים עקיפות. גם הוא כקודמיו העדיף את שיטת ה'העדפה'. כל מי שֶׁיִּתְיַוֵּן, יזכה לכבוד ועושר.
אך ללא הצלחה! המוני יהודים נשארו נאמנים לה' אלקים עושה שמים וארץ!… ואז, בשנת 3616 לבריאת העולם, קרא אנטיוכוס אפיפנוס, לסגניו – ניקנור, ברגיס ופוליפוס, ואמר להם: בכל המערכות שניהלתי בחיי, לא נתקלתי בעם קשה עורף כזה, בעל מסירות נפש כזאת!
אני מבקש מכם לצאת לארץ ישראל ולהשליט בה את תרבות יון בכח!
הצבא היווני האדיר הגיע לארץ ישראל והחלו במבצעי חיסול. היהודים שלא הסכימו להפר את בריתם ואת תורתם נהרגו בעינויים קשים ומרים…
רבים מהיהודים ברחו למדבריות והתחבאו בנקיקים ובמערות, וגם שם המשיכו לעבוד את אדון עולם…
ואז הבינו היוונים שבית המקדש הוא הנותן כח ועוז ליהודים, ולכן החליטו לחללו…
ב-כ"ה בכסליו, שנת ג' אלפים תרכ"א, השנה המאתים ושלש עשרה לבנין בית המקדש, נכנסו היוונים לבית המקדש.
מה נורא היה המחזה בבית המקדש, עת עלו היוונים בכבש עם הפסלים והבמות, נכנסו אל העזרה והעמידו צלם על המזבח…
אחדות דקדושה!
באותה עת נדלקה בלב מתתיהו בן יוחנן כהן גדול אש רוחנית שהלכה וגברה ונהפכה ל'להבה', "וְהָיָה בֵית יַֽעֲקֹב – אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף – לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו (מלכות יון) – לְקַשׁ, וְדָֽלְקוּ בָהֶם וַֽאֲכָלוּם, וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו, כִּי ה' דִּבֵּר" (עובדיה א, יח).
מכיון שכל מלחמת היוונים היתה מכח ההעדפה, לכן מי שנלחם אתם היו דוקא שבט לוי שאצלם לא היה שייך כלל העדפה, ואצלם כל ישראל היו שוים!
וכמו שכתב הרמב"ם זיע"א (הלכות שמיטה ויובל – פי"ג הי"ב), וז"ל: ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַֽעֲקֹב וְתוֹרָֽתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג, י), וכו'…
שבט לוי חש ברגש אחריות כלפי כל יהודי ויהודי, ורגש האחריות הזו הולידה בלבו אהבה אמיתית לכל יהודי בשוה[25] (ראה הערה).
ובכח 'האחדות' דקדושה יצאו למלחמה ב'העדפה' דקליפה, והקב"ה סייע בידם והם היכו ביוונים מכה אחר מכה! וכשראה 'בגריס' שר הצבא של מלך אנטיוכוס את כל הצלחות החשמונאים, בא לפני אנטיוכוס ואמר לו: 'דע לך אפילו אם תביא את כל צבאך להילחם עם החשמונאים לא תוכל להם כי 'מאריות גברו ומנשרים קלו', ואם תשמע לעצתי גייס צבא מכל מדינות מלכותך כדי להילחם אתם', וכך הצליחו לארגן עשר מיליון ושש מאות אלף חיילים, מתוכם חיילים רוכבים על פילים וחלקם על סוסים עם כלבי ציד וצלפים וחיילי קומנדו וחיל רגלי רב מאוד.
וכשהגיעו לארץ ישראל שלחו לומר לחשמונאים: 'שוטים – אתם רוצים להילחם אתנו, הרי אין לכם שום אפשרות לנצח, וגם האלקים שלכם לא יכול להילחם בנו כי אם ירצה להורגנו במבול – כבר נשבע לנח שלא יביא.
ואם ישלח לנו את גבריאל שיהרגנו על ידי שירתו וכמו שעשה לחיילי סנחריב – אנחנו נמרח גופנו בדם חזירים וסוסים ואזי גם גבריאל לא יוכל לנו'.
וכששמעו זאת עם ישראל, הרימו עיניהם לשמים, ותלו את כל בטחונם רק בו יתברך!
באותה שעה תפס הקב"ה את כל המלאכים הממונים על אומות העולם וקשר אותם בחוטים של אש בוערת, ואמר להם: 'כל אחד צריך להרוג את בני אומתו – ואם אדם אחד ישאר חי נפשכם תחת נפשו!' וכל המלאכים נכנסו לפחד וחלחלה שמיום שברא הקב"ה אדם על הארץ לא היתה כזאת, ומיד ירדו כל אותם מלאכים והיו תופסים את כלי הנשק של היוונים ושותפיהם ומכניסים אותם בלבם, והתקיים הפסוק: "חַרְבָּם – תָּבוֹא בְלִבָּם, וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה" (תהלים לז, טו).
ומכיון שבני חשמונאי היו כהנים ולא יכלו להפשיט את הגופות ולקחת את השלל באו המלאכים ופשטו את גופות החיילים והביאו את כל השלל לבתי היהודים. וגם בגריס נהרג, ואנטיוכוס הפסיד וברח חזרה לביתו…
יוסי (זוכרים אותו? זה מתחילת החוברת), סיים לכתוב את המהלך, מחה דמעה סוררת, והמשיך וכתב:
עד עתה התבאר שעיקר מלחמת היוונים היתה מכח ההעדפה דקליפה, ונס חנוכה נעשה מכח האחדות.
והנה, בכל שנה ושנה חוזרת ההארה ומתגלת בלבבות, ונמצא שבימי חנוכה יש כח ביד ההורים לטהר את לבם מטומאת ההעדפה, ולעלות ולהתעלות בשלבי הטהרה, עד שיזכו ויגיעו שכל ילדיהם יחשבו אצלם כ'כבשים לבנים'!…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. האדם הוא הבריאה המופלאה ביותר, כי רק על האדם נאמר: 'וַיִּבְרָא אֱלֹהִי"ם אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶֽלֶם אֱלֹהִי"ם בָּרָא אֹתוֹ'.
'צֶֽלֶם אֱלֹהִי"ם' – פירושו, שכמו שהבורא הוא 'יחיד ומיוחד', והוא 'אחד ואין יחיד כיחודו', כך גם האדם!
כך עלה ברצונו יתברך, לברוא את האדם 'בְּצֶֽלֶם אֱלֹהִי"ם', שכל אדם ואדם יהיה בעל יחודיות מופלאה שכזו.
ב. למרות שכל בני האדם דומים זה לזה במבנה, בכל זאת קיים בכל אחד ואחד מהם גם שוני ממשנהו, ושוני זה כשם שהוא מופיע בחיצוניות כך הוא קיים גם בפנימיות, בתכונות ובדעות. כל אדם הינו אישיות מיוחדת בפני עצמה ולעולם אינו העתק של אחר.
יחודיות זו שבכל אדם מלאת תוכן ומשמעות היא, ועושה אותו בכך ל'עולם מלא', עולם שאין תחליף לו.
ג. הידיעה הזו היא אבן היסוד בחינוך הילדים, כל הורה חייב לדעת שגם ילדו נברא 'בְּצֶֽלֶם אֱלֹהִי"ם', וממילא לכל ילד יש את המיוחדות שלו, את היהלום הפרטי שהוא גונז בעצם מציאותו!
ד. הורה שבהרגשתו הפנימית ובהתנהגותו החיצונית, מבדיל בין ילד לילד, עליו לדעת שהוא הורה גרוע! והוא חייב לעמוד בתפילה לפני הקב"ה, לצעוק ולהתחנן ולשפוך דמעות כמים, אולי יחוס אולי ירחם, והוא יתרפא מחולי נפשו…
כל הורה חייב לאהוב את כל ילדיו בשוה! אהבה אמיתית שלא תלויה בשום דבר! אסור לגרום להבדלי מעמדות בין הילדים!…
ילד חייב להרגיש שהוריו הם נקודת האחיזה שלו בעולם. הוא חייב להרגיש שהוריו תמיד אתו, אוהבים ומעריצים, מכבדים ומתפללים! וזו חובה גמורה!
ההיענות לצרכי הילדים, ההקשבה, היחס והכבוד, חייבים להיות במדה שוה… בשום אופן לא תתכן התייחסות ומענה לאחד, ולשני התעלמות או הזנחה.
אסור! אסור שתהיה הפליה ואפליה כזו בשום משפחה.
ה. וכך פסק הרמב"ם (הלכות נחלות – פ"ו הי"ג) להלכה, וז"ל: 'ציוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו, אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף!'
ו. בימי חנוכה מאיר אור הגנוז, ומכח האור הזה, אפשר לזכות ולהגיע למצב כזה, שההתייחסות תהיה לכל הילדים בשוה!
הערות שולים:
[1] כתב הגה"ק רבי חיים אליעזר שפירא, האדמו"ר ממונקאטש זיע"א (דברי תורה, מהדורא תניינא – אות מה), וזתו"ד:
מבואר בדברי המקובלים (ספר קרניים – מאמר ו, ובמפרשים שם), ששורש בני עשיו הוא טומאת הכלבים, ולכן יש לבני עשיו קשר נפשי לכלבים, ועיקר התחברותם ושעשועם הוא רק עם כלב.
והנה בחודש טבת מתגבר כחו של קליפת כלב, וזו הסיבה שבחודש הזה חלין ימי אידיהם של הנוצרים (מאמיני אותו האיש רחמנא ליצלן).
וכנגד אותה טומאה נוראה, עומד רבי מאיר בעל הנס ומבטל אותה (וכמבואר באריכות רבה בספר קרניים שם), ולכן מדליקים נר בראש חודש טבת לעורר זכותו של רבי מאיר ולבקש ממנו: עמוד לפני כסא הכבוד, ובקש רחמים להעביר קליפת כלב והתלויים בו מן העולם.
[2] עיין ברש"י (ד"ה 'אבות יאכלו בוסר') שהאריך במשל, וזתו"ד:
מעשה שהיה בשועל ערמומי, מאותם נוכלים חכמים שתורת המרמה היתה נר לרגליהם. יום אחד פגש בזאב תמים, והחליט לנצל את תמימותו כדי להשיב לו כגמולו על מעשה קודם.
'ידידי היקר' – פנה השועל אל הזאב בחיוך מתחנף – 'הן ודאי ידעת כי אצל אחינו היהודים מתקיימות בשבתות סעודות מלכים של ממש. מאכלים משובחים, בשרים ודגים, כיד המלך! ואני, בזכות היכרותי עמם, מוזמן תדיר לסעוד על שולחנם'.
הזאב, שריר התאוה כבר החל מתעורר בו, הקשיב בענין רב. 'ומה עלי לעשות כדי להשתתף בסעודה שכזו?' שאל בהתלהבות.
'פשוט מאוד' – השיב השועל – 'בוא עמי בערב שבת, נסייע להם מעט בהכנות, ובתמורה נזכה להשתתף בסעודה המפוארת'.
מה שהזאב התמים לא ידע הוא שהשועל הוביל אותו היישר אל המלכודת. כשניסה להיכנס לחצר, קיבלו את פניו בעלי הבית במטר מהלומות ומקלות. בזעם עצום פנה הזאב אל השועל: 'בוגד שכמותך! רימית אותי!'
השועל, בארשת תמימות מעושה, השיב: 'אה, כנראה הם עדיין זוכרים את אביך המנוח, שפעם אחת, כשהוזמן לסעודה, אכל כל נתח טוב שמצא, ולא השאיר דבר לאחרים'.
'מה?!' – זעק הזאב בתדהמה – 'וכי בשל חטאי אבי עלי לשאת בעונש?!'
'אכן כן' – השיב השועל בנימה פילוסופית – 'אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה', 'אבל', הוסיף במהירות בראותו את הזעם המתגבר בעיני הזאב, 'אל דאגה! אראה לך מקום אחר, שם תוכל לאכול לשובע נפשך'.
הוביל השועל את הזאב אל באר עמוקה. מעליה ניצב מתקן עץ, ועליו חבל שבקצותיו שני דליים Y כשהאחד עולה, רעהו יורד. השועל, בתחכומו, קפץ אל הדלי העליון. משקלו גרם לו לרדת אל תחתית הבאר, בעוד הדלי השני עולה למעלה.
'מה אתה עושה שם למטה?' שאל הזאב בסקרנות.
'הוי, אחי!' – קרא השועל בהתלהבות מעושה, 'איזה שפע יש כאן! גבינות משובחות, עגולות כירח מלא!' והצביע על בבואת הלבנה המשתקפת במי הבאר.
'אבל כיצד אוכל לרדת?' – שאל הזאב בלהיטות.
'פשוט היכנס לדלי העליון', יעץ השועל, וכך עשה הזאב. כובד משקלו הוריד אותו למטה, ובה בעת העלה את השועל למעלה.
'היי! כיצד אעלה מכאן?' – זעק הזאב בחרדה משהבין את המלכודת.
והשועל, בחיוך של נצחון, ציטט בארשת חכמים: 'צַדִּיק מִצָּרָה נֶֽחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו', והלא כך כתוב: 'מֹאזְנֵי צֶֽדֶק'… ומי שאוכל בוסר Y שיניו תקהינה!…
[3] וזה לשונו: דע כי מי שרוצה להסביר חכמת הוי"ה וידיעתו על פי משל, מוכרח מקודם להבין עצם החכמה ולעמוד על שרשה על פי קבלתו אשר קיבל מרבו, וכל אשר יחכם יותר ויעמוד על שרשה יותר מצד עצם חכמתו, יכול למצוא גם כן משל מצד הבריאה…
[4] והמשיך רבי אהרן מסטרשלא זיע"א (שם) וכתב, וז"ל:
שלמה המלך המשיל 3000 משל, וכמו שנאמר: "וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל" (מלכים־א ה, יב), ונאמר: "וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶֽלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּֽעַת אֶת־הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה" (קהלת יב, ט).
ורבי מאיר המשיל 300 משל, ורבי יוחנן המשיל 3 משלים.
והמשלים הללו נאמרו על שלשת עולמות: בריאה, יצירה, עשיה.
והשגתו של שלמה היה בבחינת אלפים, ושל רבי מאיר היה בבחינת מאות, ושל רבי יוחנן היה רק בבחינת יחידות, ומכיון שכך, רבי יוחנן יכל להמציא רק שלש משלים, ודי למבין, והבן.
[5] כך כתב החיד"א זיע"א בספרו מדבר קדמות (מערכת חי"ת – אות יז).
[6] הצדיק רבי מסעוד אדרעי זיע"א, אחד מהצדיקים שחיו בדור האחרון, היה בקי מאוד בקבלה מעשית. ולאחר פטירתו יצא עליו ספר הנקרא הצדיק מראש פינה, ובו נראה גודל בקיאותו בזה.
ונביא שני סיפורים (שם עמוד 223):
סיפור זה לא שמעתי מפי אחרים, עד ראיה הייתי לו, ואף פעיל ומתווך – אומר הרב ציון דדון – ומעשה שהיה כך היה:
בשנת תש"ח, בחודש אלול, היה הדבר. זכור לי התאריך בבירור, כיון שהשכמנו באותם ימים לסליחות.
בעיר קזבלנקה בה התגוררנו, גר דודי הרב מסעוד אדרעי בשכנות קרובה יותר לדודי שמעון, אחי אבא זלה"ה. באחד הלילות, בשעה אחת אחר חצות, קיבל שכן שגר בקומה מעלינו הֶתְקֵף של הרוח שהיתה מגולגלת בו, וְהֶתְקֵף השגעון שלו עורר את כל בני הבית משנתם. הכל קמו על רגליהם והצעקות נשמעו למרחק רב.
בין לבין הרים הבחור ארון בגדים שמשקלו עולה 200 ק"ג, וזרקו מן הגג למטה, אל הרחוב. הכובד היה למעלה מכחו, אך מתוך שגעונו לא שת לבו לכך. הארון הכבד נשבר לחתיכות, והבחור המשיך בהשתוללותו, כשצעקותיו מעירות את כל דיירי הרחוב משנתם.
אמו האלמנה של הבחור הביטה ביאוש במתרחש ולא היה לאל ידה לעשות כלום, אך אני מיהרתי אליה, ואמרתי לה בזו הלשון: 'דודי רבי מסעוד יוכל להושיע את בנך'. בכתה האלמנה ואמרה: 'אבל כסף לשלם לו אין בידי', אך אני הרגעתיה ואמרתי לה שדודי אינו נוטל כסף מאיש תמורת העזרה שהוא מושיט.
רצתי כחץ מקשת, ובשעה שתים בלילה הגעתי לביתו של הדוד.
דפקתי על דלתו של הצדיק והוא פתח לפנַי את דלת חדרו מיד. רגיל היה באנשים הבאים לבקש את עזרתו גם בשעות הקטנות של הלילה. כאשר שמע במה המדובר, מיהר להתלבש ושנינו שבנו אל הבית.
כאשר נכנס הצדיק אל ביתו של המשוגע, פנה אליו בערבית מוגרבית, השפה השולטת בכפרנו, ואמר לו קשות: 'הרגע מיד, ולא, אחרים אותך!'
כל הנוכחים עמדו מולנו פעורי פה, ושערם סמר מפחד. אני לא חששתי כלל. כבר ערכתי היכרות עם כחו של דודי הצדיק. לפתע פתאום דיבר קול מגרונו של הבחור, כאילו כפאו שד ואמר: 'קחו אותו מפה (כשהוא מתכוין אל הצדיק!) מי הביא אותו הנה בכלל'…
אך דודי לא שעה לדבריו ושאל אותו בתוקף: 'מדוע אתה מציק לבחור הזה, ובגללך הוא התגרש פעמיים?' (וכל הדברים הללו נאמרו ברוח הקודש, שכן דודי לא הכיר את הבחור ואת קורות חייו). ענה לו הקול מגרונו של הבחור: 'אדם זה הלך אחר חצות ליד בית המטבחים ודרך על בְּנִי… לכן אני לא התחשבתי בו. ולמרות שהוא חתן בשנתו הראשונה כעסתי עליו. ועתה, אין מה לעשות…'
מיד הגביה הצדיק את קולו וגער: 'רצונך שאמסור אותך ל… (וכאן נקב שם מוזר ביותר), או שאחרים אותך?'
כאשר שמע הרוח את שמו של הפלוני, מיד החל לצרוח ולצעוק: 'אנא, אני מתחנן לפניך, לא, לא, אל תמסור אותי לאף אחד!'…
הנמיך הצדיק את קולו ואמר: 'אם כן, בוא נעשה פשרה. אתה תחדל להציק לבחור ואני בתמורה, ארפא את בנך שנפצע… אני אתפלל עליו והוא יהיה בסדר. ועתה, התצא אם לאו?'
ענה לו הקול: 'בסדר, אצא מעיניו'. אמר הצדיק: 'אוי לך אם תצא מעיניו'. 'בסדר, אצא מאפו או מנחיריו' – השיב הרוח. 'אוי ואבוי לך' – קרא רבי מסעוד. 'אני אֹמַר לך מאיפה לצאת. אתה תצא מאצבעו הקטנה שברגלו השמאלית'.
כאשר שמע הקול את דברי הצדיק, החל לצעוק בשנית: מדוע אתה גורם לי צרות, לא אוכל לצאת משם. אני מבקש ממך. תן לי מקום רחב יותר. אצא מן האצבע הגדולה'.
אך הצדיק סירב, ואמר בהחלטיות: 'אתה תצא מהיכן שהוריתי לך לצאת…'
קיצורו של דבר, עשרים איש ואשה שנכחו בחדר האזינו לדו השיח הנורא הזה, ולבסוף ראו כולם, ואני בתוכם, את רגלו של הבחור כשהיא מתרוממת באויר. נשמע קול נפץ עז, חלון החדר נפתח בחבטה, והבחור נרגע ונרדם, כאילו נח לאחר קרב קשה.
הצדיק נטל כוס מים, אמר מה שאמר ונתן לבחור לשתות. לאחר ששתה פקח את עיניו והתבונן סביבו בתמהון: 'מדוע כל השכנים פה, אמא?' שאל חלושות.
'קום ולך אל בית הכנסת, והודה לקב"ה שהצילך מיד אכזר' – אמר לו רבי מסעוד, ואילו אלי פנה, וביקש: 'אם יש צורך בעתיד, קרא לי תמיד, כי הצלת נפשות ועשיית חסד זמנה תמיד, בכל שעה ובכל עת'…
כל הנוכחים הסתכלו על הצדיק ביראת הכבוד, כאילו מלאך בא ביניהם ונישקו את בגדיו. אמו של הבחור כרעה על רגליה וביקשה לנשק רגליו, רבי מסעוד ביקש מחילה, נישק את המזוזה ופנה ללכת לביתו.
שלש שנים חלפו מאז, והנה סייע הצדיק במעשה נסים נוסף. ליד ביתי התגוררה ילדה טובת מראה עם הוריה. כל השידוכים שהציעו לה, היו מתבטלים על ידי הבחורים, שהיו בורחים מביתה כמפני אש. פעם אחת אפילו עמדה להיכנס לחופה עם חתנה, וכמה שעות לפני כן ברח הבחור מן הכפר.
דודי ואני ידענו את הסיבה, אך לא כאן המקום לפרטה. יום אחד הלכה הנערה מביתה אל המכולת, ולפתע פתאום, ללא כל סיבה הנראית לעין, החלה להתגלגל בבוץ ובחול, בפראות רבה נשכבה על הקרקע, וכל בגדיה נקרעו מעליה מעוצמת הגלגולים.
קהל רב התאסף ובא למשמע הקולות המוזרים שיצאו מפיה. הם החלו לכסותה בבגדים, שכן נערה צנועה בת טובים היתה, וכעת לא היתה מודעת למעשיה.
אני הקטן, בשכלי החלש ניגשתי אל הוריה של הנערה והצעתי להם לקרוא לדודי שיצילנה. הוריה אמרו לי שאין בידם כסף לשלם לצדיק, אך אני מיהרתי להרגיעם באומרי שרבי מסעוד אינו נוטל כסף שכר טרחתו.
רצתי אל בית הכנסת והזעקתי את דודי אל מקום ההתקהלות. רבי מסעוד הגיע מהר אל ביתה של הנערה, כי קרובי משפחתה כבר לקחוה לשם. כאשר דרכו רגליו של הצדיק על מפתן החצר, נתקלו עיניו בבור הביוב, הסתכל בו ואמר בינו לבין עצמו: 'השם יצילנו – רח"ל'… מיד ניגש אל החדר שהבחורה נמצאת בו, וראה ששה אנשים הנלחמים עמה להרגיעה, ללא הצלחה כלל. אמר להם הצדיק: עִזבו את הנערה לנפשה.
הבחורה ראתה את הצדיק, ולפתע יצא קול מתוך גרונה: 'למה באת לכאן. לך מפה. אני כאן שולט ואני אעשה צרות לכולם!'
הצדיק לא התרגש מן האיומים ושאל בתוקף: 'מדוע באת להציק לנערה ולסכל שידוכיה, הרי כבר הגיעה לפרקה ועליה להינשא'.
שפתי הנערה נעו, וקולה נשמע בשקט: 'אני פלוני, בן משפחה פלונית ואני גר בסביבה עם משפחתי, ואני יוצא יום אחד לעסקי, ולפתע הבחורה שופכת על ראשי מים דלוחים ומסריחים… על כן אני מעניש אותה עתה…'
מיד הזכיר הצדיק שם קדוש, וכאשר עלה השם על דל שפתיו, מיד נרגעה הנערה והחלה בקול שקט להתחנן על נפשה: 'עִזבו אותי, רחם עלי'… אך הצדיק המשיך בשלו, והויכוח נמשך ונמשך שעה ארוכה. עד אשר אמר הצדיק בתוקף: 'אם לא תצא מיד, אחרים אותך ולא תצא מן החרם לעולם!'
אמר הרוח: 'בסדר, אבל אני דורש פיצוי על העלבון'.
'מהו הפיצוי?' שאל הצדיק. והקול שב וענה: 'הנערה תיקח תרנגול לבן, ותשחטהו על החור בקיר הכניסה, שם שפכה את המים עלי, וכל הדם יהיה בחור הזה, ואת התרנגול תזרקו על הגג ולא תהנו ממנו…'
ומיד לאחר מכן נשמע נפץ קל, רגלה השמאלית של הנערה הונפה אל על בכח, ומיד נרגעה. הרב נתן לה לשתות מעט מים שלחש עליהם דבר מה, ופנה אל קרובי משפחתה ההמומים והנרגשים באומרו:
'תנו לה לנוח, למסכנה זו, מלחמה קשה עברה עליה…'
אמה של הנערה ניגשה אל הצדיק: 'צריך לשלם לרב משהו?' אך הרב סירב לקבל שכר כהרגלו, נשק על ראשי והלך…
[7] והקשה הגה"ק רבי אריה ליבש הלברשטאם בספרו אריה שאג (חלק ה, עמוד כה – אות נב), וזתו"ד:
אם בשעה שיונתן בן עוזיאל היה עוסק בתורה כל עוף שהיה פורח עליו היה נשרף, מגודל להט ולהב אש תורתו, שהיתה עולה ובוקעת ממנו, אם כן, מה היה קורה כאשר הלל הזקן, רבו, היה לומד תורה?
ותירץ כך, כתיב: "וְהַצְנֵעַ לֶֽכֶת עִם אֱלֹהֶי"ךָ" (מיכה ו, ח), וכתבו בספרים הקדושים שיבקש אדם רחמים מן ה' יתברך שיזכה להסתיר מעשיו הטובים, כי אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, והקדושה והשכינה אוהבים צניעות ואינם סובלים פרסום.
ובספרים הקדושים כתבו שֶׁהַמַּסְוֶה ששׂם משה רבינו על פניו היה שיהיה ביכולתו להסתיר את קרני האורה של פניו – בלבו בפנים. ונודע המעשה ברבי בצלאל (אחיו של המהר"ל מפראג) שאליהו הנביא היה נגלה אליו בקביעות ומלמדו תורה. ופעם אחת קרה מקרה ונתוודע הדבר להרמ"א (בעל השולחן ערוך) וביקש מרבי בצלאל שיבקש מאליהו הנביא שיבוא גם אליו ללמדו תורה. והשיב אליהו ז"ל לרבי בצלאל: דע, הוא גדול כמותך, והטעם שאני לא מתגלה אליו כי בטבעי אינני יכול לסבול שרוולים רחבים (והיינו בגדי הרבנים של אותה תקופה).
וזה גם התשובה למה ששאלנו, הלל היה יותר גדול מן תלמידיו הקדושים, ובשעת לימודו שום עוף לא נשרף! וכל זה מפני שהיה ביכולתו להסתיר עבודתו, שהאש שלו לא יתראה ולא יבוא החוצה, ושלא ירגישו ושלא יכירו בקדושתו והתלהבותו, וזהו גדלות הצדיקים שיכולים להסתיר עצמם מעין רואים, שלא יבחינו במעשיהם ובלימודיהם וכו', ובאופן כזה להתעלות עד לרום פסגתם ולהשיג רוח הקודש, וכל המדרגות העצומות והנוראות…
[8] לאה ורחל היו אחיות, וזלפה ובלהה היו שפחותיהם. וכדי לזכור נתנו סימן, והוא: 'ברז"ל' – בלהה שפחת רחל, זלפה שפחת לאה.
[9] וזה לשון הגמרא: הכל בפני שרה כקוף בפני אדם. שרה בפני חוה כקוף בפני אדם. חוה בפני אדם כקוף בפני אדם. אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם… שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון.
ובזוהר הקדוש (קדושים דף פג ע"ב) ביארו את יופיו של אדם הראשון, וז"ל: ותנינן, שפירו דאדם קדתירא דקיטרא עילאה, מזיהרא דנהרא. ופירש הגאון המקובל רבינו דניאל פריש זצ"ל (פירוש מתוק מדבש, שם), וז"ל: למדנו כי יופיו של אדם הראשון היה מן הכסא של הקשר העליון, כלומר מפרצופי האצילות שהם כסא לאור אין סוף ברוך הוא, שהם קשורים יחד מזוהר המאיר באצילות, שהוא סוד נרנ"ח דאצילות שניתן בו בשעת בריאתו, ומהם האיר אור פניו.
[10] יוסף נולד ליעקב בגיל תשעים ואחת, ובנימין נולד ליעקב כאשר היה בגיל תשעים ותשע.
[11] מדרש רבי תנחומא (פקודי – אות יא).
[12] וזה נוטריקון המילה 'זקונים' – זיו איקונין.
[13] מדרש החפץ (פרשת וישב – בראשית לט, ז) לרבינו זכריה הרופא.
[14] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, וישב – מאמר ב) אמר, וז"ל:
כאמור, מחמת אהבתו של יעקב אבינו לבנו יוסף, עשה לו "כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית לז, ג). אכן, לא היתה כותונת זו פשוטה ורגילה אלא מיוחדת במינה, והיתה ליעקב אבינו כוונה עמוקה ביותר במה שעשה אותה דוקא ליוסף:
כדי לבאר זאת, נקדים את מה שמספרים חז"ל (מנחות מד.) על אדם אחד שתקפו יצרו לדבר עבירה, וטרח כל כך לממש זאת ואף שילם הון תועפות על כך, אך ברגע האחרון, כאשר כמעט כבר נכשל, באו ארבע כנפות ציציותיו וטפחו לו על פניו וגרמו לו לפרוש מן העבירה. משמע מכך שיש כח מיוחד במצות הציצית לשמור ולהציל את האדם הלובשה מפני כל חטא ועוון והרהור עבירה.
ניתן להסביר טעם נפלא לכך, על פי דברי 'רבינו בחיי' (במדבר טו, לח ד"ה ומעתה שמע) שכנפות הציצית מכוונות כנגד המרכבה העליונה, וכמו שבמרכבה העליונה ישנן ארבע חיות הקודש הנושאות את המרכבה, וסך כנפיהם הוא 256, כך גם בציצית יש ארבע כנפות, שבכל אחת שמונה פתילים, וכל פתיל בפני עצמו מורכב משמונה חוטים דקים, וסך כל החוטים האלו הוא 256. ממילא כשאדם לובש ציצית, מאיר הוא על נפשו את אור המרכבה העליונה, וקדושתו העצומה של האור הזה שומרת ומצילה אותו מכל דבר שעשוי לפגום את קדושתו.
לכן כשראה יעקב אבינו שבנו יוסף הוא "יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (בראשית לט, ו), וחש לקדושתו שמא יבוא לידי נסיון מחמת יופיו, ובפרט לפי האמור לעיל (במאמר הקודם) שהתנוצצה ביעקב אבינו רוח הקודש שעתיד בנו יוסף לרדת למצרים – לכן עשה לו כתונת פסים והכניס בה קדושה מיוחדת בדומה לקדושת הציצית, כדי שעל ידי שיוסף ילבש אותה, קדושתה העצומה תגן עליו מכל משמר.
והגה"ק רבי מרדכי אבוזאגלו זיע"א (מעיינות החכמה – עמוד קכח, מהדורת שנת תש"ע), גילה את מהות ההגנה שטמן יעקב אבינו ע"ה בתוך הכותונת, וז"ל:
'והוא סוד שם בן כ"ב אותיות שמסר יעקב אל יוסף ועשה לו כתונת פסים וחקק עליו (את שם בן כ"ב, שהוא): 'אנקת"ם פסת"ם פספסי"ם דיונסי"ם', ומקורם 'טדה"ד' (העולה בגימטריא כ"ב, ואותיות אלו הן האותיות הקודמות לשם הוי"ה) שהוא שם הוי"ה היוצא מגלגולי רל"א שערים'.
וכשמכרו האחים את יוסף והביאו את הכתונת לאביו נאמר: "וַיַּכִּירָהּ, וַיֹּאמֶר: כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָֽתְהוּ" (בראשית לז, לג), ומפרש רש"י שם שהתנוצצה ביעקב רוח הקודש שאשת פוטיפר תתגרה ביוסף. והיינו שכיון שראה יעקב שהכתונת שעשה ליוסף כדי לשמור על קדושתו אינה עמו, מעתה החל לחשוש שמא יבוא לידי נסיון בשמירת הקדושה ולא יעמוד בו חלילה, שהרי חסרה ממנו קדושת הציצית.
אך כתיב: "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶֽרֶץ מִצְרָיִם" (תהלים פא, ו), ופירשו חז"ל (סוטה לו:) שנאמר כאן 'יְהוֹסֵף' בתוספת ה', ולא 'יוֹסֵף' כמו בכל מקום, כדי ללמדנו שהוסיף הקב"ה בשמו של יוסף אות אחת משמו הקדוש, ובזה העיד עליו כי שלם הוא בקדושתו.
והעומק שבזה הוא, שבתמורה לציצית שחסרה ליוסף, האיר עליו הקב"ה את אור שמו הקדוש, והוא שהגין עליו בדוגמת ההגנה של הציצית.
ונרמז הדבר במה שנאמר בפרשת מקץ: "וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ (את יוסף) בְּמִרְכֶּֽבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ… וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מא, מג). והיינו שמה שזכה יוסף למלוך על כל ארץ מצרים הוא מחמת אור קדושת המרכבה העליונה שהאיר עליו משמו של הקב"ה, ממש כבחינת הציצית (כנ"ל בדברי רבינו בחיי), ועל ידי כך הצליח לשמור על קדושתו וזכה למלכות.
וזהו שנאמר: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּֽעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה" (שם מו, כט). והיינו כי יוסף הבין שאביו, יעקב אבינו, חושש שמא נפגמה קדושתו כיון שהציצית לא היתה עמו, ולכן הביא עמו יוסף את אור המרכבה העליונה שזרח עליו מבחינת שמו של הקב"ה, שהוא כדוגמת הציצית ממש – להראות לאביו שבזכות אור זה זכה לשמור על קדושתו הגם שהציצית לא היתה עמו.
על כן צריך כל אדם להשתדל ביותר במצוה יקרה זו, ללבוש ציצית בכל עת ולא להורידה מעל גופו כלל. וכן יש לחנך בזה את הילדים הרכים מגיל שלש שנים ללבוש ציצית ולא לפושטה כלל, ועל ידי זה יהיו שמורים מכל רע. ואם הורים רואים נסיגה מסויימת בהתנהגותו של ילדם היקר או בהצלחתו בלימודים וכיו"ב, נכון לבדוק את הציצית שלו שמא נפסק בה חוט ונפסלה, וממילא הסתלקה השפעת קדושתה מעליו – ומיד כשילבש ציצית כשרה ומהודרת בעזרת ה' תתחדש רוחו ותכנס טהרה בלבו.
וגם לנשות ישראל ישנה שייכות למצות הציצית אף על פי שהן פטורות מלבישתה (שו"ע, סימן יז – סעיף ב) – כדברי מורינו הבן איש חי (שנה ראשונה, פרשת בראשית – אות ד) שעל ידי שהאשה מכבסת את ציציותיהם של בעלה ובניה כדי שתהיינה נאות ונקיות כראוי לתשמיש מצוה, וגם אחרי הכביסה היא מפרידה את חוטי הציצית שהסתבכו בכביסה, ובודקת היטב שכל החוטים שלמים והציצית כשרה – בזה נוטלת אף היא שכר במצוה, וזכות הציצית תעמוד לה למגן וצינה.
ובנוסף לכך, באותה בחינת שמירה וקדושה שזוכה האיש על ידי מצות הציצית – זוכה האשה על ידי שמירת גדרי הצניעות כראוי לבת ישראל כשרה, וככל שתדקדק בזה, כן תגדל מעלתה וזכותה לפני הקב"ה.
[15] כל מי שיש לו מעט שכל בתוך הקופסא המונחת על צוארו מבין: כי כל ילד הוא מתנה מיוחדת, כל ילד הוא עולם בפני עצמו, עם דעה משלו ואישיות עצמית. לעולם לא היה ולא יהיה ילד הדומה לאחיו, ואפילו בתאומים זהים! וכמו שאמרו רבותינו (ברכות נח.): 'כשם שאין פרצופיהן שוין אין דעותיהן שוות'.
ממילא זה פשוט שההורים המשתמשים בביטויים (באופן קבוע לילד אחד מכל ילדיהם): 'אתה החיים שלי', 'אתה הפרח המיוחד שלי' – שאלו, וכדומה להם, הם משפטים הנאמרים 'לכבשה הלבנה'.
ובצד השני: 'אתה ילד רע', 'אם תשתפר תהיה גרוע' – שאלו, וכדומה להם, הם משפטים הנאמרים 'לכבשה השחורה'.
הרי באפליה הזו, להפלות ילד אחד מבין כל ילדיו, הוא מנביט, מצמיח ומרומם, בתוך ביתו, עץ עבות של שנאה קנאה ותחרות.
ואשרי מי שמוחו עדיין פעיל, ומבין מה שנכתב כאן!
[16] אחת הגזירות הקשות שליוו את עם ישראל במשך כל הדורות היתה 'עלילת הדם', והיינו שאומות העולם טענו שהיהודים לשׁים את המצות של פסח בדם של גויים. והקשה הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן (קובץ מאמרים ואגרות, חלק א – עמוד רנג) שלפי דברי חז"ל (מדרש אותיות דרבי עקיבא – עמוד סו) שלשקר אין רגלים, ולכן שקר לא מתקיים. צריך להבין איך העלילה הזאת מתקיימת כל כך הרבה שנים והרי כל כולה שקר? וביאר, שמכיון שהאחים על ידי שהטבילו את הכותונת בדם גרמו צער גדול ליעקב ובשמים מקפידים מאוד על צער של הורים מזה נגרם העונש הגדול של עלילת הדם!
ולתוספת ידיעה: עלילת הדם הראשונה היתה בעיר נורוויץ' שבאנגליה בשנת ד'תתק"ד (1144 למניינם) על ידי יהודי מומר שהמציא את האשמה הזאת ומאז התפשטה בעיקר בכל ארצות אירופה הנוצרית, אבל גם בארצות המוסלמים היתה קיימת והמפורסמת ביניהן היתה 'עלילת דמשק' בשנת ה'ת"ר (1840 למניינם) היהודים הואשמו ברצח הכומר תומס ומשרתו.
[17] כן פירש הגה"ק רבי שמשון רפאל הירש זיע"א (בראשית לז, לג).
[18] ולכן הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א היה קורא לספר עץ החיים – ספר מוסר. וכך הוא היה אומר: 'איזה ספר מוסר יקר הוא'… (שיח שרפי קודש, חלק א – אות תלו).
[19] כך כתב הגאון הרב משה רייס (אל המקורות, חלק ב – עמוד 243).
[20] מתוך הפיוט 'יגדל אלהי"ם חי'.
[21] בשיחה שמסר רבי יוחנן דוד סלומון זצ"ל (בעין יהודית, חלק ב – עמוד 32) אמר, וז"ל:
ישובים היינו באוטובוס הנוסע באיזור המסחרי של העיר כשאנו סוקרים את שלטי החנויות שבצידי הדרך, מסתכלים ומחייכים.
על דוכן ברוחב חצי כניסה לחדר מדרגות מוצב שלט ענק: מלך הפלאפל! בהמשך, במרחק כמטחוי הושטת שרביט, מעיד על חנות ירקות שלט באותיות קידוש לבנה: מקור הפירות והירקות! לא פחות…
אנו ממשיכים, וממולנו שוב צץ שלט יומרני: מרכז האביזרים לתופרת!… מתקדמים עוד קצת ומגלים את: הסוכנות המרכזית למזגנים!
תארים כמו 'ספק ראשי' או 'סוכן בלעדי' נפוצים ביותר בכל תחום, ורבים מצמידים לפרסומתם ה"א הידיעה, 'המומחה להעברת פסנתרים' או 'הַחֶבְרָה לכח אדם', גם כאשר הם מוקפים בעשרות מודעותיהם הדומות של המתחרים באותו ענף…
האדם העומד מאחורי השם המסחרי בעל האופי היחודי, אפשר בהחלט שאינו סתם נוכל המשתמש בשם ובתואר הזה אך ורק כדי למשוך תשומת לב או להונות את הלקוח. יומרה נפוחה ונועזת זו בתחום הפרסומת המסחרית יונקת את חוצפתה מתוך מקור פנימי ותחושה אמיתית השוכנים בלבו של כל אדם, ומקנים לו הרגשה של יחוד, של מיוחדות, של מישהו שאינו סתם אחד חלקי חמשה מיליארד של יצורי האנוש המתהלכים על פני כדור הארץ.
כולנו למדנו אמנם על אנשים מיוחדים אשר העולם כולו נשען עליהם:
'כל העולם כולו' – אומר הקב"ה – 'ניזון בזכות חנינא בני' (ברכות יז:).
'אילמלא יהושע בן גמלא נשתכחה תורה מישראל' (בבא בתרא כא.), וכדומה לגבי אישים בודדים ומיוחדים בעלי יחוד של מעשים ושל תכונות.
אבל גדולי רוח אלה מועטים הם ביותר, ומה על כל המיליונים האפורים שאינם מתבלטים ואינם משאירים את רישומם בהיסטוריה הנודעת לכל?
לאמיתו של דבר כל אדם אכן הוא יחיד ומיוחד. העובדה שכל אדם יש לו היחוד שלו בפרצופו ובאבריו הגופניים, וכן במערך תכונותיו, רגשותיו, נטיותיו וטעמו האישי, בכל תחומי פעילות אנוש, כל זה אומר דורשני.
כאשר רואים אנו בחלון ראוה של חנות לכלי חיתוך, סכינים מסכינים שונים שאינם דומים זה לזה באורכם ובעוביים, בצורתם ובהשחזתם, מניחים אנו כפשוט מאליו שכל סכין נועד למטרה אחרת, וזו הסיבה לשוני ביצירתם ובצורתם.
אם כל כך פשוט הדבר לגבי אדם המייצר סכינים, על אחת כמה וכמה מקובלת ופשוטה הנחה זו לגבי הקב"ה. הוא ברא אותנו שונים זה מזה משום שתפקידים שונים מוטלים עלינו. יש התאמה בין האדם ו'הכלים' שניתנו לו – לבין התפקיד שעליו למלא.
כל אדם נברא לתפקידו המיוחד השונה מזה של חברו, ועל כן לא יתכן שיהיה דומה לחברו. האדם נברא יחידי בתחילת בריאתו כדי להזכיר ולהמחיש עובדה זו.
אם נשתמש בהמחשה פיוטית, נאמר שתפקידנו, כולנו יחד, הוא ליצור את הכתר של המלך, מלכו של עולם. הכתר של מעלה מורכב ביותר, ומכיל חלקים רבים מאוד השונים זה מזה. כל אדם אחראי לחלק אחד כזה אשר אין שני לו בכתר כולו. במכלול מעשיו בכל ימי חייו בונה האדם, מעצב ויוצר את חלקו המיוחד בכתר, אשר יצטרף אל חלקיהם של האחרים, וְיִצּוֹר את השלימות הראויה לכתר מלכות.
יחודיותו של אדם, של כל אדם, באה לידי ביטוי בכך שהוא, ורק הוא, יכול וחייב ליצור את החלק שלו בכתר, ושום אדם אחר אינו רשאי ואינו יכול לתרום דבר לבניית אותו חלק שלא נועד לו.
נכונה ואמיתית היא אם כן הרגשתו הפנימית העמוקה של כל אדם שהוא יחיד ומיוחד, ושאין הוא כפיל של שום אדם אחר בעולם. לו היו שְׁנַֽיִם זהים כאלה, כי אז היה אחד מהם מיותר. ה' אינו זקוק לכמויות. גם בכתרו של המלך אין חלקים זהים החוזרים על עצמם. איכויותיהם השונות של החלקים מהוות מזיגה מתואמת, אשר כשיושלמו החלקים ויורכבו יהוו כתר עליון, ובו יֵרָאֶה חלקו של כל אחד ואחד פרי עבודת חייו.
מעציב, אם כן, לראות אדם ההופך את תחושת יחוד תפקידו בעולם לגאוה פשוטה שאין שני לו בטיגון פלאפל כה טעים…
[22] באחת משנותיו האחרונות של אבא מארי עט"ר בעולם, נסע לציון של יוסף הצדיק בשכם, וכשחזר סיפר לי: 'נסעתי לציון של יוסף הצדיק לבקש ממנו שיפעל בכחו השמימי שיתוקן פגם המכירה לגמרי… ואזי נזכה לגאולה האמיתית והשלימה ובקרוב ממש, אמן'.
[23] ראה באורך בספר מעיין המועד (חנוכה – עמוד כב) לגאון רבי שלום מאיר ולך שליט"א.
[24] סיפר הגאון רבי מאיר צימרוט שליט"א (דורש טוב – פורים, עמוד לה), וז"ל: פעם אחת הגיע קיבוצניק להתארח בשבת אצל הגה"ק רבי שלמה זלמן אויערבאך זיע"א. אינני יודע איך הוא התגלגל לשם, ומה היו הנסיבות לבואו, אולם מעשה שהיה כך היה…
והנה, האורח שם לב שבליל שבת עושים קידוש על יין, בתוך הסעודה שוב שותים יין, ובסיום הסעודה – ברכת המזון – שוב שותים כוס של יין.
תדהמתו התעצמה כששב וראה את אותה התופעה גם בסעודה שלמחרת: שתיה לפני הסעודה, בתוך הסעודה ובסיום הסעודה… ובכל פעם שותים גביע גדול, שיעור 'חזון איש'…
במוצאי שבת, כשהיה עליו לעזוב את הבית, שאל אותו רבי שלמה זלמן: איך עברה עליך השבת כאן? כיצד תוכל לסכם אותה בקצרה? מה למדת כאן?
ענה הקיבוצניק ואמר: סוף כל סוף הבנתי למה הדתיים לא נוסעים בשבת… שהרי 'אם שותים – לא נוהגים'… אבל למה הם לא מדליקים חשמל – את זה לא הבנתי…
את זה הוא למד! הדתיים 'יודעים' לשתות!….
[25] אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א ביאר באריכות רבה את מעלתו של שבט לוי, את הדאגה והאהבה שלהם בשוה לכל יהודי ויהודי, אך מפני אורך השיחה אין ביכולתנו להביא אותה כאן, והרוצה ילמד זאת בספרו אמרי נועם (במדבר – מאמר ד).
