פתח דבר
בית המקדש השני עמד על מכונו בסך הכל 024 שנה, אך למרות זאת, למרות הזמן הקצר, מגילות שלימות לא יספיקו לתאר את כל מה שעבר על העולם בכלל ועל עם ישראל בפרט באותן שנים.
היו אלו שנים עמוסות משא לעייפה, עמים ותרבויות עלו וירדו, הציצו מן הארץ והתייבשו…
ובתוך כל הבלגן ששרר אז, אחת התופעות הנפוצות, היתה סחר בבני אדם.
קבוצות מאורגנות היו יוצאים לפשיטה, שובים גברים נשים וילדים ומוכרים אותם לסוחרי עבדים…
ולכן כשנתפשטה הידיעה שבעיר מודיעים נשבתה אשה אחת, לא היה הדבר אמור לעורר רעש.
אך מכיון שלאחר שנשתחררה היא נישאת לכהן, ונולד להם תינוק, וקראו שמו יוחנן, החלו המהומות…
שהרי אשה שבויה אסורה להתחתן עם כהן, ואם נולד לה בן (מהנישואין הללו) הרי הוא חלל.
ולכן נפוצה השמועה שיוחנן הקטן הרי הוא חלל.
חכמי ישראל נתיישבו על המדוכה, ולאחר בירור יסודי התברר שאמו לא נשבתה כלל וממילא הבן כשר לכתחילה! ובלשון הגמרא (קידושין סו.): ויבוקש הדבר ולא נמצא…
מעלתו של יוחנן כהן גדול
יוחנן הקטן גדל וגדל… עד כי גדל מאוד, והוא נתמנה להיות כהן גדול!
וכבר אמרנו שתקופת בית המקדש השני הצטיינה באירועים היסטוריים, ובתנודות מהירות מאוד.
ומספרת לנו הגמרא הקדושה (יומא ט.) שאחת מאותן תנודות שקרו באותן שנים, היתה, שכל כהן שנתמנה לְמִשְׂרַת כהן גדול מת באותה שנה (חוץ מארבעה כהנים).
וזה לשון הגמרא:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה" (משלי י, כז)?
'יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים' – זה מקדש ראשון שעמד 014 שנה ולא שימשו בו אלא 81 כהנים גדולים! (ממוצע כל כהן שימש כ-32 שנה).
'וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה' – זה מקדש שני שעמד 024 שנה ושימשו בו יותר מ-003 כהנים, צא מהם ארבעים שנה – ששימש שמעון הצדיק. ושמונים – ששימש יוחנן כהן גדול. עשר – ששימש ישמעאל בן פאבי. ואחת עשרה – ששימש רבי אלעזר בן חרסום (11+01+08+04), מכאן ואילך (972 השנים הנותרות חלקי 003 כהנים) צא וחשוב כל אחד ואחד לא הוציא שנתו!
והסיבה לכך ששום כהן לא השלים את שנתו מפני שהם היו רשעים, והתקיים בהם הפסוק: 'וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה'.
ומציינת הגמרא שבתוך החושך הגדול והנורא הזה צצו להם כמה דמויות פלא, ארבעה כהנים שעליהם נאמר: 'יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים', כהנים שהיו קדושי עליון ומשרתי מעלה.
ומתוך הארבעה הללו, הכהן שזכה להאריך ימים ביותר היה יוחנן כהן גדול. היראה העצומה שנתגלתה בלבו גרמה לו להאריך ימים והוא זכה לשמש בתור כהן גדול במשך שמונים שנה!
ובנוסף ליראה הנוראה, הקדושה העצומה, ומדרגת רוח הקודש אמיתית שהיו לו, הוא זכה שכל הנהגת העולם נמסרה בידיו…
במשך שמונים שנה!
אך לא רק זאת! במשך אותן שנים הוא נתמנה להיות מלך!
ובהעלותו על כס המלוכה הוא קיבל שם נוסף: 'ינאי המלך'![1]
ואז, קרה דבר נורא…
מאיגרא רמא לבירא עמיקתא
יוחנן כהן גדול, שזכה להיכנס לפני ולפנים במשך שמונים שנה, שזכה להיות מלך ישר ונאמן – פרק עול ונעשה צדוקי!
והגמרא הקדושה (קידושין סו.) מגלה לנו את סיבת ההתדרדרות, וז"ל:
מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים. ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל, אמר להם:
אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש (בגלל שהיו עניים), אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו.
והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו.
והיה שם אחד, איש לץ, לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו, ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך לבם של פרושים עליך (התלמידי חכמים שיושבים אתך כאן בסעודה, מקפידים עליך).
ומה אעשה? (איך אפשר לברר את זה?).
הקם להם בציץ שבין עיניך (תלבש את הציץ, וכבר תראה מה יקרה).
וינאי (שהוא יוחנן) לבש את הציץ, היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמו, ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך:
ינאי המלך אתה משמש גם כמלך וגם ככהן גדול. רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן (שהרי אתה כהן חלל).
דווקא כאן, במסיבה המפוארת הזאת, של מלוחים (אייכס…) על שולחנות זהב, עמד זקן אחד וזרק לינאי מלח על הפצעים…
התגובה של ינאי היתה נוראה, באותו רגע הוא הצטרף לצדוקים, והרג את כל חכמי ישראל, והיה העולם שמם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה… (עכ"ד הגמרא).
ברגע אחד הפסיד יוחנן כהן גדול עבודת חיים של שמונים שנה! הפסיד לגמרי![2]
וכשמתבוננים לעומק מגלים שהסיבה שגרמה לינאי להתרסק, היתה 'חלישות הדעת'. כשהזכירו לו מה שעבר עליו בילדותו – למרות שאין לזה שום השלכה מעשית – חלשה דעתו והוא איבד שליטה…
ובוודאי שהדברים דורשים הסבר…
אך לפני שנסביר נשאל עוד שאלה…
למה נזכר שמו?!
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, חנוכה – מאמר ז) אמר, וז"ל:
עומדים אנו בימי החנוכה הקדושים. ימי החנוכה אמנם מותרים בעשיית מלאכה כימות החול, ואין בהם כל חיוב של קידוש וסעודה, אך אף על פי כן, העוצמה הגדולה של האור הגנוז שנמצא בהם רבה היא עד מאוד.
בנוסח 'על הנסים' שתיקנו רבותינו הקדושים להוסיף בתפילת העמידה ובברכת המזון בימי החנוכה, נאמר: 'על הנסים… שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול…'
בנוסח זה ישנה לכאורה פליאה גדולה: לפי דברי חז"ל (ברכות כט.), יוחנן כהן גדול המוזכר כאן שימש בכהונה גדולה במשך שמונים שנה, ובסוף ימיו פרק עול ונעשה צדוקי, והרג את כל חכמי ישראל![3]
ומאחר ובסוף ימיו נעשה יוחנן רשע גמור, מתעוררת הפליאה, מדוע הכניסו רבותינו הקדושים את שמו בתוך נוסח התפילה של חנוכה יחד עם שמו של מתתיהו בנו ושאר החשמונאים הצדיקים?
ולפני שנשיב נקדים…
טרם בוא הגאולה – החושך מתגבר ביותר
בתלמוד ירושלמי (ברכות פ"א ה"א) מסופר:
באחד הלילות צעדו יחדיו רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא, ובדרך הילוכם נכנסו לבקעת ארבל, ובעודם הולכים בבקעת ארבל נתגבר החושך של הלילה ביותר, ואז מתוך החושך הגדול, החלו להפציע קרניה של אילת השחר…
פנה רבי חייא לרבי שמעון ואמר לו: כך היא גאולתן של ישראל קודם הגאולה מתגבר החושך ביותר, ואז מתחיל האור להתגלות בהדרגה.
וכך אמר רבינו הגר"א (והובאו דבריו בספרו אבן שלמה, פרק יא – אות ה), וז"ל: הגאולה מכונה בשם 'בוקר', כמו שכתוב: "אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה" (ישעיה כא, יב), וכן מכונה בשם 'לידה', כמו שכתוב: "כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן" (שם סו, ח).
וכמו שקודם שמתחיל להאיר היום הוא מחשיך ביותר, וכן ההרה כשמתקרב הלידה כואבת יותר מכל ימי הריונה, כשיושבת על המשבר, כן קודם הגאולה יכבד הגלות יותר מכל הגלות… (עכ"ל הגר"א).
ולא רק בגאולה הכללית זה כך…
על כל יהודי לדעת, שהמהלך של הגאולה הפרטית של האדם הוא כמו הגאולה הכללית. וכמו שקודם אור הגאולה הכללי מתגבר החושך ביותר, כך גם אצל כל אדם ואדם קודם שזוכה לגאולתו הפרטית, מתגבר עליו החושך והאפלה, קטנות הדעת ומרירות, ואז, הוא זוכה לגאולה!
וכתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א,[4] וז"ל:
דע אחי, שגם בני עליה, אי אפשר להם שיעמדו במדרגה אחת, כי 'הַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב', ומסתלקין המוחין והאור והחיוּת והדביקות, וכל אחד מישראל יש לו עליה וירידה…
שמתגרה בו היצר, ומפיל עליו עצבות ומרה שחורה, עד שמטמטם לבו כאבן, ואינו יכול להתחיל בשום דבר קדושה, וטועם בזה כמעט טעם מיתה…
עצה היעוצה שלא לייאש עצמו, ויקיים: 'ציפית לישועה', כי כמו שיש גאולה כללית בימות המשיח, "יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג), ומקודם ביאתו מתגברין החושך והיסורין, כן הוא לכל אדם פרטי, שמקודם התגלות הגאולה – 'קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ', וכן קודם שבת ויום טוב,[5] מתגברין החשכות וחלישות דעת וביטול, עד שנחשב בעיני עצמו בזוי ונבזה, נמאס, וסובר שאין לו חלק לא בעולם הזה ולא בעולם הבא חלילה.
ובזכות האמונה שאינו מייאש עצמו, ומאמין ויודע שגם בהסתרה ובחושך זה, שם כבוד אלהות"ו יתברך, אלא שהוא בהסתרה גדולה, ויקיים: "וְחִכִּיתִי לַה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ"[6] (ישעיה ח, יז) –
ונותן לב להבין ולדעת, כי בכל המדרגות אינו נפרד חלילה ממנו יתברך, אלא שהוא בהסתרה, ואז עושה יחוד ומעלה מיין נוקבין מעומקא דתהומא רבה עד רום המעלות, 'וּפִתְאֹם יָבוֹא הָאָדוֹן' – וברגע יבוא לו גאולה, ואור וחיוּת, עד שיכול להתבטל ממציאות, וכל זה על ידי אמונה שמאמין ומצפה לישועה, ויודע שגם שם בחשכות, השם יתברך אתו, עמו, ובזכות אמונה יגאל ויצא מחושך לאור, וזהו מצות עשה: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶי"ךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב) – דייקא, ממקור הטומאה, גם שם היה ה' אלהי"ך עמך. וברגע בא לך אור הגאולה!…
ונבאר את הדברים…
בקע את המסגרת!
כתב הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א, וזתו"ד:[7]
כל אדם מורכב מחמישה ממדים, והם: שכל, רגש, מחשבה, דיבור, ומעשה.
שכלו של האדם הוא שורש הקומה וממנה משתלשלים שאר הרבדים.
שכלו של האדם היא בעצם שורש עולמו הפנימי, שכן העולם הפנימי עצמו הוא חלק הרגש שבאדם, שהרי כפי אופן גילוי הרגש שבאדם כך הוא חווה את עולמו הפנימי.
וממילא מובן ששכלו של האדם היא 'סוד החותמת'.
החותמת הזו היא המקבעת את צורתו, תוחמת את כחו, ומגבילה את יכולותיו.
החותמת הזו היא הנותנת יציבות ובטחון לאדם. ובה ועל ידה האדם חש שהוא מוגן בתוך עולמו הפנימי!
והמציאות הוכיחה: אדם חושש ופוחד להכיר תודעה אחרת. אדם חושש ופוחד מהבלתי מוכר!
אך, הקב"ה, אב הרחמן, רוצה שהיהודי יתקדם הלאה, יעלה ויתעלה ויזכה לתכליתו.
הקב"ה רוצה שאדם יבקע את החותמת התוחמת את כחותיו, ויתקדם הלאה מדרגה אחר מדרגה.
וכך עלה ברצונו יתברך שהדרך לכך תהיה על ידי שאדם יחוה 'חלישות דעת'.
כחה של חלישות דעת היא כל כך גדולה, שיש בכחה לבקוע את החותמת ולהביא את האדם למדרגה חדשה.[8]
והטעם לכך, כי חלישות הדעת היא נקודת 'האין' בין ה'יש' הקודם, ל'יש' החדש. וכאשר זוכים להתחזק בזמן חלישות הדעת, מצליחים לבקוע את המסגרת של 'היש', ולהתקדם לכיוון היש החדש…[9]
אך כשלא זוכים ומתרסקים, זה מסוכן מאוד, וחלילה אפשר לאבד את הכל כמו שקרה לינאי המלך, רח"ל…
ונסכם: ישנם שני מצבים, מצב גלות ומצב גאולה.
ולפני שעוברים ממצב הגלות למצב הגאולה, מתגבר החשכות וחלישות דעת וביטול, עד שנחשב בעיני עצמו בזוי ונבזה, נמאס, וסובר שאין לו חלק לא בעולם הזה ולא בעולם הבא חלילה…
ואם הוא יזכה להתחזק ולעמוד איתן, הוא יזכה לבקוע את המדרגה שעמד בה ויזכה למדרגה חדשה. וחוזר חלילה…[10]
תיקונו של יוחנן כהן גדול
יוחנן כהן גדול (ינאי המלך) לא זכה לעמוד בנסיון חלישות הדעת, וזה גרם לו להיות צדוקי.
והדבר הראשון שהוא עשה בתור צדוקי היה לעבור על הפסוק: "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז, ב). ונבאר…
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, חנוכה – מאמר ז) אמר, וז"ל:
בנוסח 'על הנסים' ישנה לכאורה פליאה גדולה: לפי דברי חז"ל (ברכות כט.), יוחנן כהן גדול המוזכר כאן שימש בכהונה גדולה במשך שמונים שנה, ובסוף ימיו פרק עול ונעשה צדוקי. ומאחר ובסוף ימיו נעשה יוחנן רשע גמור, מתעוררת הפליאה, מדוע הכניסו רבותינו הקדושים את שמו בתוך נוסח התפילה של חנוכה יחד עם שמו של מתתיהו בנו ושאר החשמונאים הצדיקים?
תירוץ נפלא לכך אנו מוצאים בדברי הגה"ק רבי ברוך ממעז'יבוז' זיע"א (בוצינא דנהורא – ד"ה חנוכה), וז"ל:
כשאדם עובר עבירה ורוצה לשוב בתשובה, אין לו תשובה כי אם באותו מעשה. ובמה נעשה יוחנן צדוקי – שדרש: "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז, ב) כמדרש הצדוקים – להביא אש מבחוץ. והתיקון של יוחנן היה בימי חשמונאי, שעל ידם נעשה נס חנוכה.
ביאור דבריו הקדושים: כחלק מעבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, היה עליו גם להקטיר קטורת בתוך קודש הקדשים. לפי דעת רבותינו הקדושים הכהן הגדול היה נכנס לתוך קודש הקדשים כשבידו מחתה מלאה גחלי אש, ובהיותו בתוך קודש הקדשים היה עליו לפזר את סממני הקטורת על גבי הגחלים, ועל ידי זה היה כל הבית מתמלא בעשן הקטורת.
לעומת זאת, הצדוקים הרשעים שמיאנו לקבל עליהם את דעת החכמים הקדושים, סברו שהכהן הגדול היה צריך לפזר את סממני הקטורת על גבי הגחלים עוד בהיותו מחוץ לקודש הקדשים, ורק לאחר שהעשן כבר עלה, עליו להיכנס כך לתוך קודש הקדשים.
כאמור, יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה במשך שמונים שנה. במשך כל השנים כמובן נהג כדעת החכמים הקדושים והקטיר את הקטורת בהיותו בתוך קודש הקדשים. אולם בסוף ימיו פרק עול ונעשה צדוקי, ובהגיע יום הכיפורים, כאשר ניגש, מתוקף תפקידו ככהן גדול, להקטיר את הקטורת, נהג לפתע כמנהג הצדוקים, והקטיר את הקטורת עוד בהיותו מחוץ לקודש הקדשים. נמצא שפגמו של יוחנן היה מה שהקטיר קטורת בחוץ לא בפנים.
לדאבון לב, יוחנן עצמו נפטר מן העולם בהיותו צדוקי, וטרם הספיק לעשות תשובה ולתקן בעצמו את חטאו. אולם הכלל בשמים הוא, שגם אם אדם עשה מה שעשה ונפטר ללא תשובה ותיקון – אם השאיר אחריו בנים צדיקים, יש להם כח על ידי מעשיהם הטובים לתקן את הפגמים של אביהם, ולהקל מעליו את עונשי הגיהנם, ואף להכניסו לגן עדן, כפי שאמרו חז"ל (סנהדרין קד.): 'ברא מזכי אבא'.
ומכיון שיוחנן זכה להותיר אחריו בן יקר וצדיק – מתתיהו – היה כח במעשיו הטובים של מתתיהו בנו לתקן את כל הפגמים שלו.
אלא שבעבודת התשובה והתיקון ישנו כלל גדול, כלשון רבי ברוך ממעז'יבוז' לעיל: 'כשאדם עובר עבירה ורוצה לשוב בתשובה, אין לו תשובה כי אם באותו מעשה'. ומכיון שפגמו של יוחנן כהן גדול היה בכך שהקטיר את הקטורת בחוץ ולא בפנים, על כן התיקון שלו על ידי מתתיהו בנו היה צריך להיות בדומה למעשה שלו. וכאשר ניצחו מתתיהו והחשמונאים את היוונים הרשעים, ותיקנו להדליק חנוכיה דוקא בפתח הבית מבחוץ ולא מבפנים, בזה תוקן פגמו של יוחנן שהקטיר את הקטורת בחוץ ולא בפנים.
בהמשך דבריו מוסיף רבי ברוך ממעז'יבוז' ומביא רמז נפלא ליסוד האמור בדברי הגמרא (שבת כא:): 'הניח חֶנְוָנִי את נרו מבחוץ חֶנְוָנִי חייב. רבי יהודה אומר, בנר חנוכה פטור'.
והיינו כי 'חֶנְוָנִי' – אותיות 'יוחנן'. ורומזת הגמרא, שחטאו של יוחנן היה בזה שהניח את נרו מבחוץ, דהיינו שנתן אש על הקטורת מחוץ לקודש הקדשים, כסברת הצדוקים, ועל כך נתחייב בבית דין של מעלה. ומוסיפה הגמרא, שרבי יהודה פוטר בנר חנוכה. והיינו שרבי יהודה בא לרמוז שתיקונו של יוחנן היה על ידי שבנו מתתיהו היה שותף בתקנה להדליק נר חנוכה בחוץ, ועל ידי זה פטרו את יוחנן מהדין בשמים.
בנוסף לכך: עיקר הכפירה של הצדוקים הרשעים היא לא בדברי התורה שבכתב, אלא דוקא בדברי חכמינו הקדושים בתורה שבעל פה. נמצא שבכך שיוחנן כהן גדול נעשה צדוקי בסוף ימיו, ונהג כמנהג הצדוקים בענין הקטורת כנ"ל, פגם בעיקר בחובת השמיעה והציות לדבריהם של חכמי ישראל בתורה שבעל פה. לכן תיקון פגמו של יוחנן היה בזה שבנו מתתיהו היה שותף בתקנת חכמים לכל עם ישראל לדורי דורות לקיים את מצות הדלקת נר חנוכה.
ולכן מברכים אנו על מצות הדלקת נר חנוכה: 'אשר קידשנו במצוותיו וציונו להדליק נר חנוכה', אף על פי שלא מצינו בתורה שה' ציוה על כך, כיון שה' ציוה אותנו לשמוע לכל אשר יורו לנו חכמי ישראל, כמו שנאמר בתורה: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז, יא) – נמצא שכאשר חכמינו הקדושים מצוים אותנו לעשות דבר מה, הרי זה כאילו הקב"ה בעצמו ציוה אותנו לעשות זאת.[11]
וכדי ללמדנו שמתתיה השתתף במהלך התיקון לאביו, לכן תיקנו בנוסח ההודאה: 'בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול'.[12]
מתי תגיע כבר הגאולה הפרטית?
ונחזור על הדברים בסגנון נוסף:
לפעמים נגזר על אדם שיעבור ימי חושך, ימים של נסיונות, ימים של אפלה. וחייבים לדעת שלמרות שהנפש סובלת באותם ימי קושי, באותם ימי נסיון ואפלה, זו היא הדרך היחידה להתחשל ולגדול!
כי זה הוא הכלל: אף פעם לא יפתחו לאדם שערי אורה אם לא שלפני כן יקדמו לזה ימים של אפלה. וככל שהחושך שאדם יעבור יהיה גדול ועמוק יותר, 'וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ', גם האור שיבוא אחר כך בסמוך ונראה, הוא יהיה גדול ועתיק יותר…
אך כאן עומד האדם ושואל, כמה זמן צריך לצעוד בחושך?
ומצאנו בפסוק הראשון של פרשת השבוע, פרשת מקץ, את התשובה לכך. וכך נאמר: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר" (בראשית מא, א)…
וברשותכם נרחיב…
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, מקץ – מאמר א) אמר, וז"ל:
על הפסוק הפותח את פרשתנו: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר" (בראשית מא, א), מסמיך המדרש[13] את מה שנאמר בספר איוב: "קֵץ שָׁם לַחֹשֶׁךְ" (איוב כח, ג), ומסביר המדרש: זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפלה בבית האסורים. כיון שהגיע הקץ, חלם פרעה חלום.[14]
בתחילת דרכו של יוסף הצדיק עברו עליו שנים רבות של יסורי גוף ונפש קשים ביותר. כבר מגיל שבע עשרה נרדף יוסף על ידי אחיו, עד שלבסוף נהגו בו באכזריות רבה, עקרו אותו מחיק אביו וביתו החם, ומכרו אותו לידיהם של פושעים ורוצחים. בהמשך לכך הורד יוסף למצרים והתגלגל לבית האסורים, ושהה שם במשך שתים עשרה שנה.
מי יכול לתאר את הצער העצום שֶׁלִּוָּה את יוסף בכל יום ויום ובכל שעה ושעה בשנים הקשות הללו. אך גם ליסוריו הקשים של יוסף נקצב זמן בשמים, כיון שזוהי מדתם של היסורים – מצד אחד רעים וקשים הם, אך מצד שני גם נאמנים להניח לאדם בדיוק בזמן שנקצב להם בשמים ולא מתעכבים אפילו רגע אחד נוסף, כמו שנאמר: "וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים" (דברים כח, נט), ופירשו חז"ל (עבודה זרה נה.): 'רָעִים' בשליחותן 'וְנֶאֱמָנִים' בשבועתן – שבשעה שמשגרים אותם על האדם, משביעים אותם שלא ילכו אליו אלא ביום פלוני, ולא יצאו ממנו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית ועל ידי רופא פלוני ועל ידי תרופה פלונית, וכאשר מגיע זמן זה מיד הם יוצאים.
וזוהי המשמעות של פתיחת פרשתנו: 'וַיְהִי מִקֵּץ' – לאמר, שבשלב זה הגיע הקץ לחושכו וסבלו של יוסף, כמאמר: 'קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ', ומכאן ואילך החלה עלייתו של יוסף ממדרגה למדרגה וממעלה למעלה עד רום המעלות. וכשם שירידתו של יוסף היתה על ידי חלומות, שהרי בגלל החלומות שחלם שנאוהו אחיו ושלחו בו את ידם – כך גם עלייתו של יוסף היתה על ידי חלומות, בזכות שסייע הקב"ה ביד יוסף לפתור את החלומות של שר המשקים ושר האופים (עליהם קראנו בסיום הפרשה הקודמת), ולאחר מכן את חלומותיו של פרעה, פתרון מושלם, עלה לגדולה ונעשה מלך על כל מצרים, שהיתה מעצמת העל של אותה תקופה, וממילא נעשה מלך על כל העולם.
וראה זה פלא, בכל סיפורו של יוסף אנו נתקלים בששה חלומות: שני חלומות שחלם יוסף בתחילת פרשת 'וישב', שני חלומות שחלמו שר המשקים ושר האופים בסוף פרשת 'וישב', ושני החלומות שחלם פרעה בתחילת פרשתנו 'מקץ' – אשר ששה חלומות אלו הם כנגד ספירת היסוד, שהיא הספירה הששית (מתוך שבע הספירות התחתונות, שהן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות), המכוונת כנגד יוסף הצדיק כידוע. והודות לששת החלומות הללו זכה יוסף הצדיק למלוך מעת עומדו לפני פרעה בהיותו בגיל שלשים, עד עת פטירתו בגיל מאה ועשר, במשך שמונים שנה – כמספר תיבת 'יסוד'.
זוהי דרכם של בני ישראל – תחילתה יסורים וסופה שלוה. לכן על דרכם של בני ישראל נאמר: "וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם" (משלי ד, יח). כלומר, כשם שאור היום לא מאיר ברגע אחד, אלא בהתחלה ישנו חושך חזק מאוד, ולאחר מכן האור מתחיל להאיר מעט מעט, וכך הוא הולך ומתחזק עוד ועוד עד שבצהרי היום הוא מאיר בשיא תוקפו – כך דרכם של בני ישראל.
הכלל העולה: כל אחד כפי התכלית שאליה הוא צריך להגיע, כך הוא המסלול שהוא צריך לצעוד בו.
וכשיגיע לתכליתו הוא יזכה שיתקיים בו: 'קֵץ שָׁם לַחֹשֶׁךְ'.[15]
מצאתי דוד עבדי…
יוסף הצדיק עבר שנים ארוכות של חלישות דעת מאחיו, מפוטיפר ואשתו, משר המשקים ששכח אותו…
למרות זאת הוא עמד איתן, והתחזק בכל כחו, וכמו שנאמר: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ" (בראשית לט, ב), ואמרו במדרש:[16] 'אִישׁ מַצְלִיחַ' – 'גבר קפוז', ופירש מתנות כהונה (שם): 'צוהל ושמח ולב טוב'.
ומכיון שכך הקב"ה העלה אותו למלוכה, שכך היא דרכו יתברך. וכמו שאמרו בספר הזוהר הקדוש (מקץ דף קצח ע"א – בתרגום לעברית), וז"ל:
בוא וראה, כשהקדוש ברוך הוא מתרצה מהאדם, הוא זוקף אותו על כל בני העולם ועושה אותו הראש של הכל, וכל שונאיו נכנעים תחתיו.
את דוד המלך שנאו אחיו, דחו אותו מהם – הקדוש ברוך הוא הרים אותו על כל בני העולם. בא חמיו – ברח מלפניו, הקדוש ברוך הוא הרים אותו על כל מלכותו, וכולם היו כורעים וסוגדים לפניו. ואת יוסף דחו אחיו, אחר כך כולם כרעו והשתחוו לפניו, זהו שכתוב: "וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה" (בראשית מב, ו)… (עכ"ד הזוהר).
ומכיון שמבואר בדברי הזוהר שיוסף הצדיק ודוד המלך עברו מסלול זהה, ולכן נתבונן מעט במסלול חייו של דוד המלך:
הכל החל בגלל הצמד חמד – בלק ובלעם. כאשר הם ראו את עם ישראל חונה ליד גבול מואב, הם איחדו כחות וניסו להשמיד את עם ישראל על ידי קללות.
הם לא הצליחו! לכן החליטו להחטיאם בחטא האיום והנורא. חטא שנתפרסם לימים בכינוי 'חטא בנות מואב'.
בעקבות כך יצאו עם ישראל למלחמה נגדם – בלק ובלעם נהרגו בחרב.
ואז נתגלה הקב"ה למשה רבינו וציוה אותו, כל גוי שמתגייר כהלכה יכול להתחתן עם בת ישראל, אולם גר עמוני או מואבי אסור לו ולצאצאיו (עד עולם) לשאת בת ישראל! אסור, לעולם! וכמו שנאמר: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם" (דברים כג, ד).
חלפו שנים רבות מאותו ציווי, ורות בתו של עגלון מלך מואב התגיירה והתחתנה עם בועז, ונולד להם בן ויקרא שמו עובד, ולעובד נולד בן ויקרא שמו ישי.
ישי היה צדיק קדוש ונורא, והגמרא הקדושה (שבת נה:) העידה עליו שכל ימי חייו – מרגע הלידה ועד רגע הפטירה – לא חטא אפילו פעם אחת!
ישי התחתן עם נצבת בת עדאל ונולדו לו שבעה בנים. יום אחד ישב והתבונן בפסוק: 'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה" והזדעזע, הרי סבתא שלי – רות – היא מואביה, ולפי זה יוצא שבני לא כשרים לבוא בקהל.
[דבר זה לא נכון להלכה, כי התורה אסרה דוקא את הזכרים ולא את הנקבות, וזה לשון הגמרא (יבמות עו:) 'עַמּוֹנִי' – ולא עמונית. 'מוֹאָבִי' – ולא מואבית. והרי רות היא מואביה שהתחתנה עם ישראל וממילא כל צאצאיה כשרים לבוא בקהל ללא פקפוק. אך בדורו של ישי עדיין לא היתה מבוררת ההלכה, ולכן ישי חשש שמא יש בזרעו שמץ פסול].
ורצה שלפחות אחד מבניו יהיה מותר בלא ספיקות להינשא לבת ישראל, ולכן יִחֵד לעצמו שפחה, וחשב לשחררה אחר כך, וכך הוולד יהיה כשר.
קרא ישי לשפחתו ואמר לה: בתי, תקני עצמך כדי שתכנסי אלי בגט שחרור.
הלכה השפחה ואמרה לִגְבִרְתָּהּ אשת ישי, הצילי עצמך ונפשי ואדוני מגיהנם. אמרה לה: מה טעם? שחה לה את הכל. אמרה לה: בתי מה אעשה שהיום שלש שנים שפירש ממני. אמרה לה השפחה: אתן לך עצה, לכי ותקשטי עצמך, היכנסי את ואני אצא, ואז נתעברה נצבת אשת ישי…
וכתב הגאון רבי אליהו כי טוב זיע"א בספר התודעה (פרק כט), וז"ל: ויהי כמשלש חדשים ויראו בניו כי הרתה אמם ויאמרו לישי אביהם: ראה, אמנו הרה לזנונים, ואנו רוצים להורגה, אותה ואת העובר שבמעיה! אותה שעה נצטער ישי צער גדול מאוד ולבו חלל בקרבו, וכך אמר לבניו: הניחו לה שתלד, ולא תוציאו לעז עליכם, ויהיה הוולד מאוס ועבד לכם, וכדי שלא יתערב הבן שיוולד בישראל, אף על פי שלא יפרסמו 'פסולו', אמר כן, שיהיה 'מאוס ועבד'…
תינוק היה דוד, וכבר עמד על דעתו וידע כל אשר אתו. עד שהיה מוטל בעריסה לחשה אמו באזניו: טהור אתה בני, קדוש מרחם, ואף אמך כך – אל יפול לבך עליך ביסוריך המצפים לך. קבל אותם באהבה וחסה בה' – אל תבוש לעולם… ואזני דוד שומעות…
גדל מעט, ועיניו ראו את המחיצה המבדלת בין כל אחיו לבינו. סבר וקיבל…
ריחקוהו ולא נתרחק. מאסוהו ונתחבב. ידע על שום מה מרחקים אותו, לשם שמים כוונתם. אף הוא הוסיף עליהם אהבה בסתר לבו. כי אמר, לא אותי מתעבים, אלא את העוון, והרי העוון מתועב בעיני כבעיניהם.
ראה כל העם שאחי דוד מרחקים אותו, אמרו: דברים בגו. תרבות רעה בתוך ביתו של ישי…
כיון שלא היה אדם בכל העם שידע למה דוד מרוחק מכל אנשי ביתו, היו נותנים לבם לשער עליו הרבה דברים שלא היו בו, והיו טופלים עליו אשמות רבות. תחילה מספק, וכיון שלא היה מי שיכחיש, נעשו הספיקות ודאיות, וכל איש ישראל 'ידע' את דוד כי ב'רע' הוא. וכבר לא היה איש חושש לפגוע בכבודו של דוד, שהכל אמרו: בושתו של דוד – כבודו של בית ישי הוא. יודעיו מקרוב שנאוהו, אנו על אחת כמה וכמה!
דוד גדל והתפתח, ואז קראו לו אביו ואחיו ואמרו לו: קח את הצאן, ולך רעה אותו במדבר יהודה! וכוונתם היתה שכאשר הוא יסתובב במדבר יהודה, תבוא איזה חיה רעה ותגמור את העבודה…
לילה אפל, דוד מסתובב עם צאנו במדבר יהודה, ולפתע הוא רואה מתוך האפלה עינים צהובות מביטות עליו, וכמחץ מקשת זינקו עליו ארבעה אריות רעבים… וזו היתה ההיתקלות הראשונה, ובהמשך הגיעו גם דוב שכול וגוריו…
אלא שהם לא טרפו את דוד אלא להיפך דוד היכה אותם והרגם – "גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם [את] הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ" (שמואל־א יז, לו – ראה שם במפרשים)…
ומסע הבזיונות של דוד המשיך: כשהיה חוזר דוד לבית הוריו, היו עורכים שני שולחנות אחת לכל בני המשפחה ואחד לדוד, שם, בפינת הבית ישב בדד ואכל את סעודותיו. וכך תיאר דוד את הרגשתו: "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" (תהלים סט, ט) – בבית הורי הייתי שפל ובזוי, משוקץ ומתועב…
ודוד, ברח אל ה' יתברך, והשיח לפניו את כל לבו, בתפילות לוהטות ככבשן, בצעקות וזעקות, בבכי ותחנונים… ובין תפילה לתפילה למד את תורת ה' באהבה וחשיקה, בדביקה וחפיצה, והיה מדיר שינה מעיניו ועסק בתורה בשקידה עצומה…
וכך עברו עליו עשרים ושמונה שנה! ואז, נתגלה הקב"ה אל שמואל הנביא וציוהו: "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ" (שמואל־א טז, א).
שמואל הגיע לבית לחם והודיע לזקני העיר שהוא בא לזבוח זבח לה', וביקש מהם שיצטרפו אתו לזבח. בחרו באולם גדול ומתאים למעמד נשגב זה, שם הוזמנו נכבדי העיר וגדוליה, וגם ישי ובניו הוזמנו.
"וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: לֹא בָחַר ה' בָּאֵלֶּה! וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי, הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?" (שם פסוקים י-יא), אמר לו ישי: תמו. אמר לו שמואל: הקב"ה אומר לי 'לֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי' ואתה אומר תמו? אמר לו: "עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן" (שם פסוק יא). אמר לו: שלח והביאהו, "כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה" (שם), כלומר למרות שהזבח כבר זבוח והשולחן ערוך והכל מתוקן לסעודה, שמואל לא מוכן להתחיל בסעודה עד שדוד יגיע.
קרא ישי לאחד הנערים ופקד עליו: רוץ אל הצאן ואמור לדוד שתיכף יבוא הנה, שמואל וכולנו מחכים לו, הנער רץ כחץ מקשת ובא אל דוד כשהוא מתנשם בכבידות, ומוסר לו את השליחות.
דוד מסר לנער את מקלו ותרמילו וביקשו שישגיח על הצאן עד שיחזור. דוד סר אל ביתו כדי להחליף את בגדיו, כי אין לבוא לפני הנביא בלבוש שק. כבואו, מתפלאה אמו: באמצע היום באת? מה קרה? שח לה הכל. אמרה לו, אם כן, גם אני הולכת עמך. שם בבית הוועד יושבים כולם דרוכים ומחכים. אלו לאלו מתלחשים: למי מחכים? מפה לאוזן מוסרים: מחכים לרועה של ישי. פליאה בעיני כולם. 'וישי ובניו עומדים ברתת ואימה, אמרו: לא בא שמואל אלא לבזותנו, ולהודיע לישראל שיש לנו בן פסול!'
כשנכנס דוד 'הבזוי', לא קם אף אחד מפניו. כשנתקרב אל שמואל וראהו שהוא אדמוני, נתיירא ואמר: אף זה שופך דמים כעשיו! פתאום אומר הקב"ה לשמואל: 'משיחי עומד ואתה יושב?! קום מְשָׁחֵהוּ כי זה הוא!'
מיד קם שמואל והצמיד נשיקה חמה למצחו של דוד. ישי כשראה זה קם אף הוא, וכל הנאספים קמו אף הם. ושמואל לקח את קרן השמן וימשח אותו בקרב אחיו. ונתמלא האולם קול תרועה ושמחה: יחי המלך! יחי המלך!
מבחוץ נשמע פתאום קול בכי מחריד, נצבת בת עדאל, אם דוד, מתייפחת בבכי, כל העשרים ושמונה שנות עלבונות ובזיונות שלה ושל בנה, מצאו פורקן בזרם דמעות שפרצו מעיניה, דמעות גיל. עכשיו נפתרה התעלומה, פוענח הסוד, הנביא גילה זאת, דוד איננו בן פסול, אלא קדוש לאב קדוש, קדוש בכל מיני קדושה וטהרה.
וכלפי האחים אמרה האם: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים" (תהלים קיח, כב) – 'הַבָּנִים' כתיב, אי בן שמאסו אותך אחיך, "הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (שם). ובניה כמתנצלים אמרו לה: "מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת (מכוסה) בְּעֵינֵינוּ" (שם פסוק כג), (ילקוט המכירי, תהלים פרק קיח – אות כו).
הסעודה עברה ברוב פאר וחגיגיות. דוד ישב בין שמואל ובין ישי. לא הסבו שני גדולי עולם ישי ושמואל, עד שישב דוד ביניהם. הסעודה הסתיימה, ויקם שמואל וילך אל ביתו הרמתה, ודוד שב אל צאנו, אל מקלו ואל תרמילו.
נתבונן נא, מה התחולל בלבו של דוד באותה שעה… ראה זה פלא, המתה האם, רגש האב, סערו האחים, וכל העיר כמרקחה. רק אחד נשאר שליו ורגוע, לא המה, לא רגש, לא התגאה ולא התפעל, היה זה דוד בעצמו. "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי" (תהלים קלא, א). 'לֹא גָבַהּ לִבִּי' – 'בשעה שמשחני שמואל למלך!' – לא לפני בשר ודם הוא משיח לבו, אלא לפני ה' חוקר לב ובוחן כליות. "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי" (שם פסוק ב) – כיונק זה שיורד ממעי אמו ואינו יודע גדולות (ירושלמי – סנהדרין פ"ב ה"ד). כשם שצריך גבורה עילאית להתגבר על ארבעה אריות ושלשה דובים ביום אחד (ילקוט שמעוני, שמואל־א – רמז קכז) – כן צריך עוד יותר גבורה לשלוט על הלב! ודוד שלט על לבו. הצדיקים לבם ברשותם.
ומה היה יחסו של דוד אל אחיו שונאי נפשו, במשך עשרים ושמונה שנות עלבונות וכלימות? בוודאי לא מדד מדה כנגד מדה, לא הקפיד ולא נשא טינה בלבו על מישהו, כי אחרת לא היה זוכה למלכות, כי הרי אליאב הבכור היה הגון למלכות ואהוב לה' ועל הקפדה אחת שהקפיד על דוד נפסל ונמאס, על כרחך שדוד אף הקפדה אחת לא היתה לו. וכשם שעל קיללת שמעי בן גירא אמר: "ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד" (שמואל־ב טז, י), כן התנהג כל ימיו – 'ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל', ואין לי מה להקפיד.
והבזיונות המשיכו בטונות… וכך אמר דוד: "רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם עָצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב" (תהלים סט, ה)…[17]
הצד השני של המטבע…
עד עתה למדנו שבקיעת החותמת היא על ידי חלישות דעת. אך כאן אנו חייבים לעצור ולהדגיש – אסור באיסור מוחלט לגרום לזולת חלישות דעת.
כל מה שנכתב עד עתה, עוסק ביהודי המקבל חלישות דעת.
אך יהודי הגורם חלישות דעת לחברו, צריך לדעת שהוא גורם נזק עצום ורב, והוא גורם לנפשו להתרסק ולהתמעך…
ולכן צריך להיזהר מאוד מאוד מגרימת חלישות דעת.
ויותר מזה: לפי מה שנתבאר לעיל ששכלו של האדם הוא שורש הקומה, כאשר מחלישים דעת מזעזעים את כל הקומה…[18]
וכל הנפילות במחשבה דיבור ומעשה שיגרמו לאותו אדם, יזקפו לאותו מחליש דעת!
ונסיים בפנינה:
בשנים האחרונות התפרסם מנהג שחתן בר מצוה מסיים במסיבה שלו מסכת גמרא. והנה למרבה הפלא רוב החתנים מסיימים את מסכת תענית.
ואפשר לומר שמשמים סיבבו את זה כך, מכיון שבמסכת תענית מופעים שבעה מקרים[19] של גרימת חלישות דעת והתוצאה שיצאה מכך.
וזה המסר הראשון שרוצים להעביר לנער ביום בו הוא מתחייב במצוות – היזהר מלגרום חלישות דעת לזולת!
[1] 'ינאי המלך' – הוא יוחנן כהן גדול, כמבואר במסכת ברכות (כט.) בדעת אביי, וכן למדו הרמב"ן והרשב"א (חידושי הרשב"א – קידושין סו.), וז"ל:
'והרמב"ן נר"ו הקשה מה ראו להקפיד ולערער עכשיו על כהונתו יותר ממה שהקפידו עליו שמונים שנה ששימש בכהונה גדולה'… עיי"ש ותבין.
[2] לאחר שנפטר יוחנן כהן גדול, שהתה נשמתו היכן ששהתה, עד שכעבור 003 שנה (בערך) נתגלגלה נשמתו ביהודי אחד שנקרא אלעזר בן דורדיא (ליקוטי תורה להאר"י ז"ל, תהלים – פרק לב).
והפרטים היחידים הידועים עליו הם המובאים בגמרא הקדושה (עבודה זרה יז.), וכך מובא שם:
בזמן חז"ל היה יהודי אחד ושמו אלעזר בן דורדיא, ליהודי הזה היתה חולשה נוראה, כל אשה שראה ברחוב חשב שהיא אשתו…
פעם אחת שמע שאי שם באחד האיים הרחוקים יש אשה מופקרת הלוקחת כיס דינרין בשכרה. הלך לנמל, שכר ספינה, ויצא לדרך הארוכה…
כשהגיע לשם, אותה אשה קיבלה פניו ומיד הפיחה, הריח הנורא התפשט בחדר, ואז יצא מפיה המשפט הבא: כשם שהפיחה הזו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה!
המשפט הזה זִעְזַע את כל ישותו, נתגלה לו עוצם פחיתותו וגודל ריקנותו… הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה" (ישעיה נד, י).
אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה" (שם נא, ו). אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה" (שם כד, כג).
אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם" (שם לד, ד).
אמר: אין הדבר תלוי אלא בי! הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה, עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא…
כל זה מבואר בליקוטי תורה להאר"י ז"ל. אמנם בספר הגלגולים (פרעמישלא, שנת תרל"ו – פרק סה) כתב, וז"ל:
בן רבי גדליה הלוי, יהודה ז"ל שנפטר, הוא יוחנן כהן גדול צדוקי, ועתה מתחיל לבוא פעם הזו הראשונה בגלגול אדם, ועד עתה היה מגולגל בבהמות וחיות!
[3] אין אנו יודעים בדיוק על מעלליו של ינאי המלך… אין אנו יודעים כמה רשעות וטומאה כלולים במילים: 'ונעשה צדוקי' –
אך מספיקה העובדה שהוא הרג את כל חכמי ישראל, כדי להעמיד אותו בין האויבים הכי גדולים של עם ישראל! שכן הפוגע בחכמי ישראל הוא פשוט מקעקע את יסוד הבנין של עם ישראל רח"ל.
הפוגע בחכמי ישראל הוא גוזל את כח הקיום מעם ישראל!
ובענין זה נרחיב:
הגמרא הקדושה (בבא בתרא ג:) מספרת: אחר שהצליחו החשמונאים לבטל את קליפת יון, וקבעו לדורות את ימי החנוכה, עלו הם למלוכה. שנים ארוכות שימשו החשמונאים כמלכי ישראל. וביום אחד בהיר, בפתע פתאום, חוסל בית המלוכה הזו…
וכיצד הוא חוסל?
לאחד ממלכי בית חשמונאי היה עבד בשם הורדוס, יום אחד הוא שמע בת קול מהשמים שאומרת: כל עבד שימרוד כעת יצליח במרדו!
קם הורדוס והרג את כל שושלת בית חשמונאי, ולא נשארה מהם אפילו נפש אחת. ואחר שהרג את כולם, הרג גם את כל חכמי ישראל, והשאיר רק את בבא בן בוטא (וגם בו הרשע הזה התעלל, וְעִוֵּר אותו).
[ינאי המלך הרג את חכמי ישראל, ואחרי 301 שנים הרג הורדוס שוב את כל חכמי ישראל].
יום אחד צף בלבו הרע והאכזר (של הורדוס) טיפת הרהורי תשובה, והוא ניגש לבבא בן בוטא וביקש תיקון: הרגתי את כל חכמי ישראל, איך אני יכול לתקן את זה?
ובבא בן בוטא השיב: דע לך, חכמי ישראל הם העינים של עם ישראל, דכתיב: "וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה" (במדבר טו, כד)!
לתקן את מה שפגמת אי אפשר, זה אבוד! אבל תרופה חלקית אני יכול לתת לך, גם בית המקדש הוא 'עיני העולם', לך תבנה את בית המקדש מחדש. והורדוס שמע לעצה ובנה את בית המקדש השני מחדש.
כל יהודי שמחובר ומקושר לצדיקים, הן צדיקים שחיו בדורות הקודמים, והן צדיקים שחיים בדורותינו – יש לו עינים!
אך יהודי או יהודיה שאין להם אמונת חכמים, וכל שכן שהם מֵעֵזִים לפתוח את פיהם, ולבזות את חכמי ישראל, הרי הם כְּעִוְרִים המתהלכים באפלה! וכל ימי חייהם הם עושים טעויות לאלפים, חוטאים ומחטיאים, ואין בכחם לשפר את מדותיהם ולשנות את התנהגותם!
ובמאמר מוסגר: אסור, באיסור מוחלט, לראות מערכונים המבזים את הצדיקים הקדמונים, אבות העולם, הנביאים הקדושים, ויורדי המרכבה. וכן אסור לראות מערכונים המבזים את תלמידי חכמים והאברכים שבימינו! וכל מי שראה פעם בחייו מערכון כזה, צריך לדעת שנשמתו נפגמה לאורך ולרוחב, ולכן הוא חייב לקרוא כל חייו סיפורי צדיקים! כל הזמן יחפש אחרי ספרים העוסקים בסיפורי צדיקים שנכתבו בידי תלמידי חכמים בעלי אמונת חכמים, ויקרא בהם בשקיקה!…
[4] בספרו נתיב מצותיך (נתיב אמונה, שביל א – אות ו).
[5] וכתב עוד הגה"ק רבי יצחק אייזיק בספרו נתיב מצותיך (נתיב אמונה, שביל ד – אות ב), וז"ל: עצה היעוצה, אמונה שלימה, ששם אתו עמו אלה"י ישראל, כי "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר" (ישעיה סג, ט), כי באמת ענין התגברות החושך והעצבות – הוא עצמו גלות מצרים, "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם" (שמות א, יד) – שהוא גלות הנשמה, במרה שחורה בעצבות, ולפעמים טועם בזה טעם מיתה, כי מתענוגי עולם הזה נפרש, וטעם אור וחיוּת עריבות אור עליון נסתלק ממנו, והרי לו מרירות מוות.
וכל זה גלוי לפני א"ל עולם, ויחזק עצמו וידבר לא"ל רכות ויבכה לפניו. ואמר מרן אור ישראל הרב ישראל בן אליעזר: "אָנֹכִי אָנֹכִי" (ישעיה נא, יב) – כשתדע ש'אָנֹכִי' הוא 'אָנֹכִי' בכל תנועה, ואין עוד, "הוּא מְנַחֶמְכֶם" (שם) – בוודאי, וזהו עצמו יציאת מצרים, האור הנמשך מתוך החושך הזה.
ובפרט בערבי שבתות וימים טובים, שהם נקראים 'ערב' (א.ה. ליום ששי בבוקר קוראים 'ערב שבת') שהם החושך של שבת ויו"ט, כדי שיבוא אחר כך יתרון האור – מתוך החושך, בהירות של שבת ויו"ט… עיי"ש.
[6] כמה צריך לחכות! כמה צריך לקוות! ובענין זה מסופר (דורש טוב, סוכות – עמוד תרסו):
אחד הרבנים מסר שיעור לקבוצה של בעלי תשובה. באותו שיעור הם התחילו ללמוד מסכת מגילה. באמצע השיעור נכנס בחור שנראה חילוני גמור, והתיישב.
הרב אמר: 'מגילה נקראת… והלה שואל: 'מה זה מגילה?'.
הרב הסביר לו: 'מגילה היא קלף'.
'מה זה קלף?'.
'עור של בהמה'.
'מה קשור עור של בהמה למגילה?'.
'מעבדים את העור, עושים ממנו קלף, ועל הקלף כותבים את סיפור המגילה'.
והרב ממשיך: 'בי"א, בי"ב, בי"ג, בי"ד, בט"ו…
התקפת שאלות… הבן אדם לא יודע כלום. אבל היה לו רצון, הוא רצה להבין. הוא לא התבייש לשאול. נשאר הרבה פעמים אחרי השיעור, מוסיף לחזור ולשנן את מה שלמד.
כעבור כמה שבועות הוא החל להגיע עם חולצה לבנה. והתעניין אצל הרב על חליפה וכובע…
הרב אמר לו: 'אסור לרוץ מהר מדאי… הרב שך אמר: מי שגדל במהירות, כמו הערבות, גם מתייבש במהירות'…
אך הלה לא מוותר: 'הרב! אל דאגה. אני יציב!'
כעבור חודש וחצי הוא מצלצל לרב: 'אני עורך סיום מסכת בבית של אבא שלי. שהרב יבין: אם רוצים להביא דוגמא ל'כופר' – אפשר להביא את אבא שלי… על כל פנים, את הסיום אני עושה בביתו, ואני מעוניין שהרב יבוא לסעודת המצוה'.
רבותי! מדובר על בחור שלפני חדשיים לא ידע מה זו מגילה, וכעבור חדשיים הוא עושה סיום על מסכת מגילה!
כח הרצון!
אך בכך לא תם הסיפור… כמעט ולא התחיל…
למען האמת, הרב פחד לבוא לסיום. הוא פחד שהאבא 'יאשים' אותו בחזרתו של בנו בתשובה… אך כיון שהבחור הבהיר לו שהוא לא יקרא את הסיום לפני שיראה את הרב מגיע – לא נותרה לו ברירה.
הרב הגיע. קבוצה גדולה של בחורים מהמדרשיה כבר ישבו שם. עוד כמה שכנים, עוד כמה מתפללים מבית הכנסת ובסך הכל ציבור גדול.
והנה האבא של הבחור נכנס. מבטו קשוח. ראשו – גלוי. וללא אומר ודברים מתיישב על אחד הכסאות.
הבחור החל לקרוא את קטע הסיום, ולאחריו נשא דרשה בת ארבעים דקות, מתובלת במדרשים ובמאמרי חז"ל, מרתקת ומפליאה את כל שומעיה.
היה זה ממש בבחינת נס גלוי. בחור שלפני חדשיים לא ידע צורה של דף גמרא, מצליח לרתק, במשך ארבעים דקות, קהל של אנשים שקראו ושנו, ביניהם תלמידי חכמים!
כשסיים את הדרשה, אמר: 'וכעת אני מכבד את דודי, אח של אבא לשאת את דבריו'.
'ההורים שלנו היו ניצולי שואה'. פתח הדוד את דבריו. 'הם התחתנו בגיל מבוגר ונולדו להם שני בנים. אחי הבכור, היושב כאן לצידי, יענקל'ה. ואני – השני.
בתלמוד תורה יענקל'ה היה מצטיין הכיתה. את הישיבה קטנה סיים כעילוי הישיבה. כל ראשי הישיבות הגדולות רצו בו. אבא ואמא היו גאים בו. אבא היה נוהג לומר: 'הבן הזה הוא הנחת שלי… הוא גם 'העולם הזה' וגם 'העולם הבא' שלי'… ובאמת הוא הצטיין בכל: בתפיסה מהירה וחדה, בהתמדה, ביראת שמים ובמדות טובות.
בשיעור ב' של הישיבה הגדולה – החלו הבעיות. משהו קרה. מיום ליום חלה התדרדרות, עד שיום אחד הוא הודיע לאבא: 'עזבתי את הדרך. אני עוזב את הבית'.
עקבותיו נעלמו. הוא לא יצר כל קשר עם ההורים, מטוב ועד רע.
בכל יום ששי, בהדלקת נרות, היתה אמא מתפללת עליו, בבכיות נוראות, במשך ארבעים דקות!
אבא חשש לבריאותה וניסה להרגיע אותה: 'החיים לא נגמרו, יש לנו בן נוסף…' אך היא המשיכה!
במשך שמונה עשרה שנה היתה אמא מתפללת עליו! כל יום ששי ארבעים דקות! אבל שום דבר לא זז… יענקל'ה איננו.
אמא חלתה במחלה, וכעבר תקופה קצרה נפטרה.
אבא הרגיש שזוהי צוואתה של אשתו: להמשיך ולהתפלל, ואכן במשך שבע וחצי שנים נוספות, היה הוא מתפלל מדי יום ששי, בהדלקת הנרות, ארבעים דקות לחזרתו בתשובה של יענקל'ה.
עד שגם הוא נפטר.
הצוואה – עברה אלי! אני המשכתי בתפילות. מדי יום ששי אני מתפלל על אחי הבכור…
כבר עברו שלשים שנה של תפילות, ולא היה נראה שהתפילות פועלות משהו. לא הלויה, לא שבעה, לא קדיש, הבן אדם נעלם. אין כל קשר.
והנה היום אני מקבל טלפון. אופיר בנו של יענקל'ה, עושה סיום מסכת… ואני שומע אותו נושא דרשה במשך ארבעים דקות… ואז אני קולט: התפילות לא שבו ריקם! גם אם היה נראה שהן אינן פועלות – אין להתייאש. אסור ליפול!'
למשמע דבריו של הדוד – לא נותרה עין אחת יְבֵשָׁה… לא היה אחד מבין הנוכחים שלא היזיל דמעה…
וגם יענקל'ה… גם עיניו החלו לדמוע. דמעות טהורות, דמעות של תשובה… כעבור מספר חדשים התקיימה חתונתו של אופיר. אי אפשר לתאר את השמחה הגדולה לראות אב ובנו מחובקים ורוקדים בצוותא, שניהם כבעלי תשובה שלמים.
את זאת צריך לדעת כל יהודי: לא להתייאש. להמשיך ולהתפלל. להעתיר. להתחנן. גם אם לא נראה שינוי – הקב"ה רוצה לראות את הרצון, את ההשתדלות, את המלחמה. בסופו של דבר שלשים שנה של תפילות החזירו את הבן, וגם את אביו, בתשובה שלימה.
אנחנו אומרים בתפילת שמונה עשרה, שהקב"ה 'קונה הכל'. גדולי החסידות מפרשים שהכוונה היא שהקב"ה מקבל מאתנו את כל התפילות, את כל המצוות, גם אם הן 'סוג ג'… גם אם הן תהיינה בלי טעם ובלי ריח – הקב"ה 'קונה' אותן…
כשאדם הולך לשוק הוא קונה ירקות מסוג א' לאכילה או מסוג ב' לבישול. את העגבניות מסוג ג' שבני אדם לא קונים אפילו לבישול – הירקן זורק…
אבל הקב"ה 'קונה הכל'… הוא 'קונה' כל מה שיהודי יכול לתת.
[7] ספר התניא (שער היחוד והאמונה – פרק ח).
[8] היסוד הזה מופיע בעשרות מקומות בספריו של הגה"ק רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א. ונביא מקום אחד (זוהר חי, פרשת שלח – דף קסח), וז"ל:
הצדיק כשיש לו חלישות דעת הרבה, עד שנעשה אַיִן ממש בטל ומבוטל, אז יאיר עליו הארה גדולה אור חדש מתוק האור וטוב, אז נעשה בריה חדשה ממש ואינו מרגיש בענייני עולם הזה.
[9] הגה"ק רבינו יצחק אייזיק יהודה יחיאל סאפרין האריך בענין הזה, ונעתיק מה שכתב בהקדמתו לפירושו היכל הברכה:
וידוע מה שעשו להקדוש מופת הדור מוהר"ר לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל… שהיו מחלישין דעתו מאוד אין שיעור, ובשנת תקנ"ג מרוב חלישות דעת הרבה נפל ממדרגתו מענין מרה שחורה, והיה מתפלל בתוך סידור קטן במהירות וניתק מעט דעתו, כידוע כל זה.
ואילולי המגיד הקדוש מקאזניץ תלמידו שעזרוֹ הרבה (לא היתה לו תקומה, חלילה), ובוודאי לא היו מניחין את אותו צדיק מן השמים ליפול ממדרגתו חלילה, אלא שגם בשמים ממעל בשנה הזאת היה עליו קטרוג, שהתגרה עצמו עם שרי מעלה בשנה הזאת, על כן לא היתה אפשרות (מהשמים) לעזור לו.
ושנה לאחר מכן, בשנת תקנ"ד, כבר חזר למדרגתו הגבוהה באור מופלא, ובמדרגות גדולות, אש שורף להבת שלהבת…
וכן כמה ראינו בזמננו שעל ידי חלישות הדעת הרבה נפלו וירדו, שלא היה כח נשמתם לסבול. כמו שהיה ברב סמוך לעיר הגדולה, והיה תלמיד מרן רבינו אלימלך ועוד גדולי ישראל.
וגם אצל מרן איש אלקי הקדוש מורינו ורבינו חיוּת נפשנו משיח ה' הרב ישראל בעל שם טוב, היה מעשה על ידי חלישות דעת שהחלישו דעתו מאוד וכו', עד שנזדמן ברגע אחד מגדולי תלמידיו ועמד לפניו באימה כדרכם, ואמר לו רבי ומורי והחזיר לו וכו'…
[10] וזה לשון הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה כה אות ה):
ובזה טועין החסידים הרבה, שפתאום נדמה להם שנפלו מעבודת ה', ובאמת אין זה נפילה כלל, רק מחמת שצריכין לעלות ממדרגה למדרגה, ואז מתעוררין ומתגברין מחדש הקליפות, שהם התאוות והבלבולים והדמיונות והמחשבות והמניעות כנ"ל, על כן צריכין להתגבר בכל פעם מחדש לחזור ולהכניע ולשבר הקליפות והמניעות וכו' שבכל מדרגה ומדרגה מחדש, אבל באמת אין זה נפילה כלל!
[11] בספר ומתוק האור – פניני רבי חיים קניבסקי (עמוד תשח) הובא הסיפור הבא:
לבחור אחד היו כאבי ראש עזים. עשו לו בדיקות וגילו לו גידול במוח, השם ירחם. הוא ניגש, מבוהל כולו, לרבי חיים ששאל אותו: 'אתה לומד שלשה סדרים?' ומשהשיב הבחור בחיוב, אמר לו: 'אל תעשה כלום! לא בדיקות ולא טיפולים!'
הבחור חזר לישיבה שלו בירושלים. ראש הישיבה פגש אותו ושאל: 'התחלת טיפולים?'
'הייתי אצל רבי חיים קניבסקי, והוא אמר לי לא לעשות כלום'.
'אתה נורמלי?' שאל אותו ראש הישיבה. 'רבי חיים קניבסקי הוא בדרגת בטחון כזאת גדולה שהוא מאמין בה', אבל אתה לא בדרגה הזאת. אנחנו מכירים אותך. אתה חייב לעשות טיפולים'…
הבחור הלך ועשה טיפול ראשון, ולאחריו הרגיש נורא ואיום.
הוא מיהר לשוב לרבי חיים, שאמר לו: 'אמרתי לך לא לעשות טיפולים'.
'אבל ראש הישיבה שלי אמר לי כן לעשות'.
'אם כך, תיגש אליו ותבקש ממנו שיברך אותך'.
הבחור סיפר לראש הישיבה את מה שאמר לו רבי חיים, וראש הישיבה תפס מונית ספישל לבני ברק, ניגש בוכה כולו לרבי חיים ואמר: 'כבוד הרב! חטאתי, עויתי, פשעתי. הייתי צריך לומר לו לשמוע בקול הרב'…
נענה רבי חיים ואמר לו משפט נוקב:
אמונת חכמים שהיתה לבחור כשאמרתי לו שבזכות שישב וילמד שלשה סדרים לא יצטרך שום טיפול, היא זאת שהיתה גורמת לו לרפואה. כשאתה לקחת לו את אמונת החכמים – לקחת לו את הרפואה!
ראש הישיבה והבחור, התחננו וקיבלו על עצמם שמעכשיו הוא לא עושה שום בדיקה ושום טיפול, אלא אך ורק מתחזק בשמירת סדרי הלימוד ובאמונת חכמים שזה מה שיביא לו את הישועה.
כשהבחור הגיע לגיל שידוכים הוא הסתפק אם לספר שהיה לו גידול במוח. הוא ניגש פעם נוספת אל הקודש פנימה, ורבי חיים השיב לו: 'אתה לא צריך לספר כי אין לך כלום'.
הוא לא עשה אפילו בדיקה שתוודא שאין לו כלום! הוא האמין בלב שלם שאם רבי חיים אומר שלימוד של שלשה סדרים מביא את הישועה – אין צורך בשום דבר יותר מזה.
[12] דברי רבי ברוך ממעז'יבוז' הם שיטה שלישית (ראה הערה 2).
[13] בראשית רבה (פרשה פט – אות א).
[14] כתב בספר דיבורי מוהרא"ש (מקץ – עמוד קצג), וז"ל: איתא במדרש (בראשית רבה, פרשה פט – אות א): "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים" (בראשית מא, א). "קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ" (איוב כח, ג) – זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה.
עלינו לדעת, כי לכל דבר בעולם יש את הזמן המדוייק שלו! בדרך כלל, אדם שעוברות עליו צרות שונות, הוא חושב: זהו זה! לי תמיד יהיה חשוך, אני אף פעם לא אצא מהצרה שלי…
למשל, בחור רווק חושב: אני אף פעם לא אתחתן! אבל אם יתבונן בדברי המדרש הללו – יתחזק לבבו, שלכל דבר יש סוף, ויבוא הזמן הטוב, שתזכה לצאת מהצרות. כי הקב"ה עוזר – 'קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ' – זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה, כל אדם מקבל את שלו, יבוא הזמן שלך וגם אתה תצא מזה!
[15] בשיחה שמסר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זיע"א (והגדת, בראשית – עמוד 545) אמר, וז"ל:
המדרש (בראשית רבה, פרשה פט – אות א) פותח בפרשתנו: "קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ… אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת" (איוב כח, ג), זמן נתן לעולם, כמה שנים יעשה באפלה. שכל זמן שיצר הרע בעולם (והיצר הרע קרוי 'אֶבֶן נֶגֶף' (סוכה נב.)) 'אֹפֶל וְצַלְמָוֶת' בעולם, נעקר יצר הרע מן העולם (לעתיד לבוא (שם)) אין 'אֹפֶל וְצַלְמָוֶת' בעולם. דבר אחר: 'קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ', זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפלה בבית האסורים. כיון שהגיע הקץ, חלם פרעה חלומו.
והוסיפו (במדרש רבי תנחומא, פרשת מקץ – אות א): כל דבר ודבר שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא, בקצבה הוא נותן, לחמה נתן קץ, שנאמר: "וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם" (דברים ד, לב). לארץ נתן קץ, שנאמר: "בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ" (ישעיה מ, כח). ליציאת מצרים נתן קץ, שנאמר: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב, מא). לחושך שם קץ, שנאמר: "קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ" (איוב כח, ג), ואף כשנחבש יוסף קץ שם לו, שנאמר: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים" (בראשית מא, א).
ואספר: בשבת קודש בהעלותך תש"א העלו הרוסים כמאה בחורי ישיבה, ואני בתוכם, על רכבת מסע שעשתה את דרכה לסיביר במשך חודש ימים, עולמנו חשך עלינו. לא ידענו שבכך ניצלנו מהפלישה הגרמנית שהחלה למחרת, ושכל חברינו שהצליחו להימלט מהמצוד וחשבנום למאושרים וברי מזל יספו בידי הצוררים.
שתי נחמות היו לנו. האחת, שהיינו קבוצה מגובשת ועודדנו איש את רעהו. והשניה, שהיו בידינו תפילין וספרים, כל אחד וספרו. גם מגילות אסתר היו עמנו וגם שופרות. בעזרתם חשבנו, נחזיק מעמד באותו גיהנם של שלג.
ונתבדינו, עדיין לא מלאה סאת צרותינו. ביום ראשון לפרשת מטות מסעי הגענו אל המחנה. שם החרימו את כל הספרים, את התפילין הקדושות ואת המגילות והשופרות, ושרפום באש לעינינו!
אללי, שאלי, שרופה באש, לשלום אסיריך!
אין לתאר את תחושת היאוש, את אוירת המשבר, את ההלם שאחז בנו. מה נעשה בלי ספרים, איך נשרוד בלי תפילין, חשנו אבודים. אבל בנוברהדוק אין יאוש! עוד באותו ערב לאחר שעות העבודה המפרכת, אבלים וקודרים נאספנו לוועד של חיזוק באחת הפינות האפלות של המחנה. מחריד להעלות על הדעת מה היה גורלנו אם היינו נתפסים: ארגון מחתרת בתוככי סיביר! העמדנו שומרים להזעיק במקרה שיבחינו בנו, וכל מי שביקש קיבל את רשות הדיבור. בתנאי אחד: הסכנה רבה והזמן דוחק. הוקצתה דקה וחצי לכל דורש.
מכולם, זכורים לי דברי חברי הרציל דרוגוצ'ינער זצ"ל. שִׁמְעוּ מה אמר בדקה וחצי. הנביא אומר: "לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל, נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵאֱלֹהַ"י מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר. הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵ"י עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ" (ישעיה מ, כז-כח).
ותמוה: אדם חושב שה' הסתיר פניו ממנו. מה עונים לו? שה' ברא את העולם. איזו תשובה זו, במה זה מנחם אותו?!
אכן שאלה! ומה התשובה? אלא שאדם הסובל יסורים, סבלו כפול: מלבד יסורי ההווה מתייסר הוא למחשבה שכך ימשיך בלי סוף, מי יודע עד מתי, והאם זה יגמר. למחשבה הזו לבדה, עלול הוא ליפול לזרועות היאוש, ואז אין לו תקומה חלילה. ויותר: עלול הוא לחשוב שכפי שהבורא יתברך אין סוף, נצחי בלי גבול, גם היסורים שהוא מביא כך. לפיכך אומרים לו: אמנם 'אֱלֹהֵ"י עוֹלָם ה", נצחי ובלי גבול, אבל 'בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ', את הארץ ומאורעותיה ברא בגבול ובתחומים. וביכולתו לעשות כן, כי 'אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ'. וגם הצרות שהוא ממיט כך: 'קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ', ועוד נצא מאפלה לאורה!
ודבריו הפיחו בנו טל של תחיה!
והבאים אחריו הביאו סימוכין מכך שהקב"ה חישב את הקץ, וכשמשגר יסורים משביעם מתי יסורו, והם 'רָעִים' בשליחותם 'וְנֶאֱמָנִים' בשבועתם (עבודה זרה נה.), וטל של תחיה הורעף על הקבוצה – איזו התחזקות אפשר לגרום בדקה וחצי!
ולא בסיביר בלבד – אלא כל אדם, בכל מצב, ובכל חושך, ידע נאמנה כי 'קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ' והאור בוא יבוא!
[16] בראשית רבה (פרשה פו – אות ד).
[17] כתב הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א (שיחות מוהרא"ש, חלק ט – עמוד לה), וזתו"ד:
הבזיונות הם לטובת האדם, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והקב"ה אב הרחמן הרוצה בטובת האדם מעניק לו בזיונות, שעל ידי כך יתכפרו כל עוונותיו.
ואם היה האדם יודע את מעלת הבזיונות, ואת גודל התועלת שהוא מקבל מכך שמחרפים ומגדפים אותו, היה שָׂשׂ ושמח מאוד בכל בזיון ו'ירידה' שמבזים אותו ו'יורדים' עליו.
אבל מחמת שבני אדם אינם יודעים את מעלת הבזיונות, על כן כשמישהו 'יוצא' עליהם באיזו 'יציאה' מיד הם נשברים ומתרסקים.
ובאמת, עלינו לדעת, כי אי אפשר להתקדם כלל ברוחניות, בלי שמקבלים הרבה בזיונות! בלי שחשים חלישות הדעת הרבה מאוד! וכך גילה לנו רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה קסא), וז"ל:
המחלוקת מגביה ומרים את האדם, "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ, יט), והנה עץ המונח על הארץ, אי אפשר לו להגביה את עצמו, כי אם על ידי שבאין עליו מים שוטפין אזי המים מרימין ונושאין את העץ, והמחלוקת נקרא 'מים', כמו שכתוב: "סַבּוּנִי כַמַּיִם כָּל הַיּוֹם הִקִּיפוּ עָלַי יָחַד" (תהלים פח, יח)! עכ"ל.
ועל כן צריכים לשמוח מאוד, ולהרחיב דעתו מאוד, בכל בזיון ו'עקיצה' שעוקצים אותו, שבכך מתכפרים עוונותיו, ומגדלים את אישיותו.
[18] ובהקשר לכך, מצאנו להגה"צ רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שסיפר (עלינו לשבח, במדבר – עמוד תמז), וז"ל:
אחד הסיפורים הלא ידועים על מרן החפץ חיים זצ"ל מתאר את הנהגתו בחג הסוכות בשנות מלחמת העולם הראשונה.
החפץ חיים היה אז בעיר סנאווסק, ובמלחמה כמו במלחמה לא ניתן היה להשיג את ארבעת המינים. לא אתרוגים, לא לולבים, לא הדסים, וגם לא ערבות, כלום.
לאחר חיפושים מרובים נתגלה 'סט' אחד של ארבעת המינים מן השנה שעברה. השמחה היתה גדולה מאוד, וכל הקהל נטל את הסט ההוא. (הגאון רבי אברהם פאם זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת', שסיפר את המעשה, מציין שלא ידוע אם החפץ חיים בירך על ארבעת המינים הללו).
כאשר הגיעו ל'הלל', כיבדו כל המתפללים את החפץ חיים שיחזיק בעת אמירת ההלל, את הסט היחידי של ארבעת המינים, כדי שיוכל לנענע בו ב'הוֹדוּ', וב'אָנָּא ה".
להפתעת הקהל, סירב החפץ חיים בתקיפות, וכל הנסיונות לשכנעו לנענע בהלל, עלו בתוהו. מששאלוהו לסיבת סירובו, השיב החפץ חיים כך: אני, הרי, לא האדם היחיד המתפלל כאן. יחד אתי עומדים לומדי תורה נוספים, וחוששני שאם אני אקח לבדי את ארבעת המינים, תיגרם להם חלישות הדעת.
והוסיף: אדם הגורם חלישות דעת לחברו עלול לעבור על כמה וכמה מצוות עשה ולא תעשה, ואילו הנענוע של ארבעת המינים אינו אלא מנהג… אמנם, מדובר במנהג קדום וקדוש, אבל מנהג, ואם אגרום חלישות הדעת לתלמידי חכמים, יֵצֵא שכרי בהפסדי… עיי"ש.
ובאמת, אדם שלא נזהר בכל דרכיו מלגרום חלישות דעת לזולת, הרי הוא רחוק מהאלקות יותר מרחוק מזרח ממערב!
[19] תענית (ט.) חלישות דעת שגרמו לרב פפא, ובעקבות כך נפטרו שלשה חכמים: רב הונא בר מנוח, רב שמואל בר אידי, רב חייא מווסתניא.
(שם ט:) רח"ל מכיסופא דשימי.
(שם כא:) חלש דעתיה דאביי ורבא.
(שם כג.) חוני המעגל חלש דעתיה ומת.
(שם כד.) חלש דעתיה דר' יהודה נשיאה ואתא מיטרא.
(שם) חלש דעתיה דרב נחמן ואתא מיטרא.
(שם כד:) רב פפא חלש דעתיה.
