לא נעים להכיר!
ישנן דמויות שהרושם שהן הותירו על הסביבה לא נמחה גם כעבור שנים רבות!
נו, באמת, אתם רוצים שנפרט את כל ה'יצורים' הללו?! זה בלתי אפשרי! אך, על דמות אחת, אין ביכולתנו לדלג…
הכינוי 'מר ביקורת' שהודבק לו במהלך השנים הוכיח את עצמו במהלך ההיסטוריה…
'מר ביקורת' לא הניח לשום אדם לעבור לידו בלי שיחטוף ממנו ביקורת, לעתים רק במחשבותיו, ולעתים לא מועטות – גם בדיבוריו…
אני, באופן אישי, השתדלתי להתרחק ממנו, 'ביקורת' אף פעם לא היה הדבר האהוב עלי.
אך, יום אחד, נפגשתי עמו, לבד, פנים מול פנים…
והוא כהרגלו נעץ בי את עיני הנץ הטורפות שלו, והתחיל להטיח בי ביקורת…
המחשבה הראשונה והטבעית היתה פשוט להתעלם, 'אם אנסה להוכיח אותו, הוא יתעצבן ובטח יבזה אותי עוד'…[1]
אך אחר כך התגברתי והחלטתי לשאול אותו שאלה: 'אמור לי בבקשה, למה אתה כל הזמן משקר?'
הוא נעץ בי עינים תמהות ושתק. ולאחר מכן אמר: 'הרבה אנשים הוכיחו אותי במהלך השנים על כך שאני מעביר ביקורת תמידית על אנשים, הם טענו שזו מדה רעה הנובעת מצמצום המחשבה ומתפיסה מעוותת של המציאות,[2] אך מעולם לא אמרו לי שאני שקרן!'
'איך הגעת לשקר?!' – שאל בתמיהה מר ביקורת.
'אני רואה – אמרתי – שאנחנו לא משדרים על אותו הגל, אז אני מציע שקודם כל ניישר קו. אמור נא לי בבקשה מה אתה יודע על שקר, ואחר כך אראה אם יש לי להוסיף על דבריך'.
ומר ביקורת הסכים והחל להסביר…
ולהפתעתי הרבה הוא דיבר כמעט שעה ללא הטחת ביקורת! וכך הוא הסביר….
מדבר שקר תרחק
בפרשת השבוע, פרשת משפטים, נאמר: "מִדְּבַר שֶֽׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּֽהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע" (שמות כג, ז).
בפסוק הזה נצטוינו במצות עשה להתרחק ככל יכולתנו מן השקר.[3]
וכתב בספר החינוך (מצוה עד), וז"ל:
'כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללה בבית כל אוהביו, מפני שהשם אל אמת וכל אשר אתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמיתיים כמו שהוא אל אמת, ולהיותם מרחמים כמו שידוע שהוא רחום, ולהיותם גומלי חסדים כמו שהוא רב החסד.
אבל כל מי שמעשיו בהיפך מדותיו הטובות והם בעלי השקר, שהם בהיפך מדותיו ממש, כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא היפך מדותיו, והיפך מדת הברכה שהיא בו – היא המארה והקללה, והיפך השמחה והשלום והתענוג שהם אתו – היא הדאגה והקטטה והצער, ולכן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב: 'מִדְּבַר שֶֽׁקֶר תִּרְחָק'.
והנה התורה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו, מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות. ומצד הריחוק הזהירתנו שלא נטה אזנינו כלל לשום דבר שנחשוב שהוא שקר, אף על פי שאין אנו יודעים בבירור שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (חולין מד:): 'הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו'…
אמת – רק אחת!
כתב הגאון הרב יוחנן דוד סלומון זיע"א (בעין יהודית, חלק ה – עמוד 449), וז"ל:
ה' אלקים אמת ושמו אמת, ושקר הוא תועבת ה'. ה' ברא את המציאות, את ההויה כולה, ואף מקיים אותה ומחיה את ברואיה בכחו הבלתי מוגבל.
שקר הוא היפוכה של המציאות. הוא מתעתע באדם בדיווח לא נכון על המציאות. כל אמירה לא־נכונה עומדת היא בניגוד למציאות, בניגוד לקב"ה שחותמו אמת.
הגדול בשקרים, שהנביא קורא לו 'הבל' ו'מעשה תעתועים', הוא עבודה זרה המכחישה את הבורא הכל־יכול.
כל אמירה של שקר יש בה משהו של אישור לעבודה זרה והכחשת אלקי אמת. אלקים עשה את האדם ישר, ואילו בעל לשון־שקר ופי־תהפוכות עִוֵּת את יסודות נפשו הטבעיים.
אין פלא איפוא שה' שונא אותו. "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶֽגֶד עֵינָי" (תהלים קא, ז) – אומר הקב"ה בתהלים, והרי ה' "עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל־הָאָרֶץ" (דברי הימים־ב טז, ט), אז איפה יתחבא אותו דובר שקרים?
אדם שאינו מדקדק במה שהוא מוציא מפיו, מנפיק לעצמו בדרך כלל היתרים שונים לפני מעשה, והצדקות לאחר מעשה. 'זה שקר קטן', אומרת אחת ההצדקות, 'זה לא הזיק לאיש, אמנם קצת לא דייקתי, אז מה?'
לפי הגישה הזאת, הקריטריון הקובע מהו שקר הינו אך ורק הנזק הכספי הנגרם על ידו. כביכול, אם לא הגיע הדבר לבית דין לענייני ממונות, אין שם שקר חל עליו.
האומנם?
והתשובה היא: לא!
גדרי האמת שהתחייבנו עליהם, הם מיסודות הנפש, וכוללים ומקיפים הם כל מילה היוצאת מפי האדם, שתהא תואמת את המציאות הפיזית אשר מחוצה לנו,[4] ואת המציאות הנפשית הפנימית שלנו, זוהי הדרישה מכל אדם!
ונרחיב יותר…
אמת בכל תהלוכי החיים
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר, וז"ל:[5]
בפרשת בהר נאמר: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵֽאֲחֻזָּתוֹ" (ויקרא כה, כה), וביאר רבינו חיים בן עטר (האור החיים הקדוש) זיע"א: פסוק זה ירמוז ענין גדול והערה ליושבי תבל.
'כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ' – כשהתחתונים מטין מדרך הטוב, מסתלקים ההשפעות, ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בהתחתונים.
לפי דברי האור החיים הקדוש, מה שנאמר בפסוק: 'כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ', חוזר על הקב"ה הנקרא אח של עם ישראל, כמו שנאמר: "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי" (תהלים קכב, ח).
וכוונת הפסוק היא, שכאשר עם ישראל מטים מדרך הטוב ח"ו, הם גורמים שהקב"ה נעשה כביכול מך ורש, וכמי שאין בכחו להושיע אותם ח"ו (רש"י – מגילה יא.). כי כל ההשפעות העליונות תלויות במעשיהם של עם ישראל כאן למטה בעולם הזה התחתון, וכשחלילה יש אצל עם ישראל חולשה רוחנית – ממילא מסתלקים ההשפעות ומתמסכן עמוד הקדושה.
מלשון האור החיים הקדוש שכתב: 'כשהתחתונים מטין מדרך הטוב', נמצינו למדים, ראשית כל, שלא רק כשאדם עובר עבירות חמורות הוא גורם לסלק את ההשפעות העליונות ולמסכן את עמוד הקדושה, אלא גם כאשר הוא רק נוטה מעט מהדרך הטובה לדרך שלילית, כגון: שהוא שוקע בכל מיני תאוות, מתרשל מעמל התורה, לא משתדל כראוי לשמור על קדושת עיניו וכדומה, גם דברים אלו גורמים לסלק מהעולם את השפע העליון, ומונעים מהקב"ה להושיע את עם ישראל.
והנה הקב"ה ציוה אותנו בתורתו הקדושה: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו, יח) – משמע שהישר הוא הטוב. לפי זה ניתן לפרש שמה שכתב האור החיים הקדוש בלשון קדשו: 'כשהתחתונים מטין מדרך הטוב', כוונתו לרמוז על נטייתם של בני האדם מדרך האמת לדרך השקר, אשר נטיה זו היא הגורמת להסתלקות ההשפעות והתמסכנות עמוד הקדושה.
לצערנו רוב אנשי העולם אינם חפצים בדרך האמת. הסיבה לכך היא, כפי שכתב רבינו המאירי (בית הבחירה – אבות פ"ד מי"ב): 'האמת היא כבדה, על כן נושאיה מעטים'.[6]
כלומר: טבעם של בני אדם שאינם אוהבים לשאת על גבם משאות כבדים. גם האמת היא משא כבד עד מאוד.
כל אדם נתקל במשך חייו בכל מיני מצבים שאם יוציא שקר מפיו, או יְדַוַּח לרשויות פרטים שקריים וכדומה, יוכל להרויח הרבה כסף. במקרים אלו וכל הדומים להם, צריך ללכת בדרך האמת, הגם שעל ידי כן יהיה לאדם הפסד כספי גדול.
רוב העולם אוהבים את דרך השקר כיון שהיא קלה ונוחה, ומניבה רווחים גדולים לפחות בתחילתה. אולם כאן בדיוק נמצא הדגש – דרך השקר עשויה להניב רווחים גדולים אך ורק בתחילתה, אולם סופה של דרך זו מרה כלענה, כפי שנאמר במרגניתא דרבי מאיר (הובאה בראשית חכמה שער היראה, פרק יב – אות לד): 'המרמה בדרכיו מתאבל בסופו'.
צא ולמד מלבן הרשע שניצל את תמימותו של יעקב אבינו עליו השלום ורימה אותו בכל דרך אפשרית, כפי שאמר לו יעקב: "זֶה־לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּֽחֲלֵף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶֽׂרֶת מֹנִים" (בראשית לא, מא). לכאורה, על ידי רמאותו של לבן, הצליח להרויח כסף רב 'על חשבון' יעקב אבינו, ונעשה עשיר גדול.
אולם מה יצא לו מכך בסופו של דבר? חז"ל במדרש (בראשית רבה, פרשה עד – אות טז) אומרים, שלאחר שיעקב אבינו עזב את ביתו של לבן, באו שודדי לילה לביתו של לבן, גזלו והשחיתו את כל רכושו, והותירו אותו ערום וחסר כל.[7] לעומתו, יעקב אבינו שנהג תמיד ביושר ובהגינות, התברך משמים בשפע גדול ועצום, כמו שנאמר: "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַֽעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַֽחֲמֹרִים" (בראשית ל, מג).
לאמיתו של דבר, אילו כל עונשם של האנשים שמרמים ומשקרים את הבריות היה מסתכם בכך שהם יהיו עניים מרודים, היה זה טוב מאוד בעבורם.
אולם דא עקא שעל דרך השקר נאמר: "יֵשׁ דֶּֽרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַֽחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת" (משלי יד, יב), וכן נאמר: "עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּֽחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ" (ירמיה יז, יא). כלומר: אם נקצבו לאדם מאה שנות חיים, והוא נוהג עם הבריות ברמאות ושקר, יצטרך לעזוב את העולם בגיל חמישים, בר מינן. ואם נקצבו לו רק שבעים שנות חיים, יצטרך לעזוב את העולם כבר בגיל שלשים וחמש, בר מינן. האם לא חבל לו על חייו?!
והאמת היא, שאילו כל עונשם של הרמאים היה מסתכם רק בקיצור ימיהם, גם זה היה טוב מאוד בעבורם, שהרי אילו היו ממשיכים לחיות בעולם, בוודאי היה הקב"ה מביא עליהם יסורים קשים ומרים, שבעת מדורי גיהנם ממש, כפי שראוי לבוא עליהם על הצער העצום שגרמו לבריות.
נמצא, אם כן, שזהו חסד גדול בעבורם מה שהקב"ה לוקח אותם מן העולם בחצי ימיהם וחושׂך מהם את כל הצער הזה.
אולם דא עקא שכל האמור הוא רק בעולם הזה, אך בנוסף לעונשי העולם הזה, הם יענשו בחומרא גם בעולם הבא, ובבואם למעלה לשמים יופתעו לראות שאין להם שום חלק באלה"י ישראל, כמו שנאמר: "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶֽגֶד עֵינָי" (תהלים קא, ז). וכן אמרו חז"ל (סנהדרין קג.), ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה: כת לצים, כת שקרנים, כת חניפים, כת מספרי לשון הרע (וסימנם: ראשי תיבות 'חשמל').
על כן, לעולם יקפיד אדם בכל נפשו ומאודו להוציא מפיו אך ורק דיבורי אמת. וכן כשנדרש ממנו לְדַוֵּחַ לרשויות המדינה דבר מה, יְדַוַּח אך ורק את האמת הצרופה, גם אם על ידי כן יפסיד הרבה כסף או טובות הנאה כל שהן, כיון שאין שום היתר לגזול כספים מהמדינה, ומי שעושה כן עתיד לתת על כך את הדין בשמים.
עלינו לדעת שמי שרגיל להוציא מפיו שקרים הרי הוא מנתק את עצמו מהקב"ה! כיון שמדתו של הקב"ה היא אמת, כמו שנאמר: "וה' אֱלֹהִי"ם אֱמֶת" (ירמיה י, י), וכן חותמו של הקב"ה הוא 'אמת' (שבת נה.), ולכן רק מי שזהיר ביותר שלא להוציא מפיו אפילו מילה אחת של שקר זוכה להיות דבוק בה', אך מי שרגיל להוציא מפיו דברי שקר מיד מתרחק מה'.
וזהו שנאמר: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז), ופירש הגה"ק רבי זושא מאניפולי זיע"א שמדיבור אחד של שקר נעשה האדם מרוחק מה' בתכלית. וכן בעולם הבא בוודאי שלא יזכה לעמוד לפני ה', כמו שנאמר: 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'. ולא בחינם כתב הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א ב'ספר המדות' (ערך אמת – אות כא): 'טוב לאדם שימות משיחיה ויהיה שקרן בעיני בני אדם'.
וכשבא הקב"ה לברוא את העולם חיפש דבר חזק ומוצק ביותר אשר עליו יוכל להעמיד את כל העולם, ולא מצא דבר חזק ומוצק יותר ממדת האמת ועליה העמיד את כל עולמו. ורמז לנו זאת הבורא יתברך בכך שפתח את פרשת בריאת העולם בפסוק: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי"ם" (בראשית א, א), שהוא סופי תיבות 'אמת', וכן חתם את פרשת הבריאה בפסוק: "בָּרָא אֱלֹהִי"ם לַֽעֲשׂוֹת" (שם ב, ג), שהוא סופי תיבות 'אמת', וכל זאת כדי ללמדנו שכל הבריאה כולה עומדת על מדת האמת.
ועל כן מדת האמת צריכה להיות נר לרגליו של האדם ולהנחות אותו בכל פרק וענין בחייו, והדבר מתחיל בתוך ביתו הפרטי של כל האדם:
בראש ובראשונה צריכה להיות מדת אמת בין הבעל לאשתו. כל בעל ואשה חייבים להיות אמיתיים וכנים זה עם זה, ולעשות כל צעד בחיים מתוך שיתוף פעולה מלא והסכמה הדדית, ואסור לאף אחד מהם להעלים דבר מה מבן זוגו.
וכל זמן שהבעל והאשה נוהגים באופן זה, יהיה ישובם נאה ומשובח והזוגיות ביניהם תפרח ותשגשג לאורך ימים ושנים בטוב ובנעימים וגם עד זקנה ושיבה. אך כאשר מתחילים בני הזוג להעלים דברים זה מזה ולעשות מהלכים שונים מאחורי הגב – עם הזמן אהבתם הולכת ודועכת עד שאובדת לגמרי, ומכאן ואילך הדרך לפירוק הבית לגורמים קצרה ביותר.
לאחר מכן צריכים ההורים להנחיל את מדת האמת לילדיהם היקרים ולהרגילם שלא להוציא מהפה אפילו מילה אחת של שקר. ויסבירו לילדיהם היקרים שגם אם לכאורה במקרים מסויימים אמירת האמת תהיה עשויה לגרום להם הפסד כל שהוא, בכל זאת יאמרו אך ורק את האמת, כיון שהעיקר הוא לזכות להיות דבוק בה', ומוטב לומר אמת ולהפסיד אך להשאר דבוק בה', מאשר לומר שקר ולהרויח אך להתנתק מה' לדראון עולם.
כמו כן, דרכם של ילדים קטנים לספר על עצמם או על חבריהם מעשים שלא היו ולא נבראו מעולם. כמובן הם לא מספרים זאת מתוך כוונה לשקר אלא פשוט הדמיון שלהם פורה ביותר והם כל כך שקועים בו עד שנדמה להם שכך היה באמת. אך אף על פי כן מוטב שההורים ימעטו קצת לילד את הפוריות הדמיונית הזאת ויעמידו אותו מדי פעם על דיוקם של הפרטים שהוא מספר ועל אמיתותם כדי שלא יתרגל במשך הזמן לשקר ולבדות מלבו דברים שלא היו ולא נבראו.
וכן בשאר תחומי החיים: לפעמים נדרש מהאדם לְדַוֵּחַ לרשויות על פרטיו האישיים והכנסותיו החדשיות וכדומה, ויודע הוא שאם ישקר קצת וימסור פרטים לא נכונים או ינפיק תלושי שכר לא אמיתיים יוכל להרויח הנחה במסים וכל כיוצא בזה – ידוע ידע שאין זו כי אם עצת היצר הרע הרוצה להרחיק אותו מה' על ידי דיווח של שקר, ולכן לא ישמע לו אלא יְדַוַּח אך ורק פרטים אמיתיים גם אם משום כך יצטרך לשלם הרבה יותר כסף, כי בכך יזכה להשאר קרוב לה'.
וכן במשא ומתן, יש לזכור שביום הדין השאלה הראשונה שישאלו את האדם בשמים היא: 'האם נשאת ונתת באמונה?' (שבת לא.), ולכן תמיד יהיה משאו ומתנו של האדם באמת ויושר. ואם יש לו דבר מה למכור לא יסתיר מהקונה את המומים שבו, וכן לא יפקיע את מחיר הסחורה הרבה יותר ממה שהיא שוה באמת. וכן הקונה לא יפציר במוכר וידחוק בו עד שיעשה לו הנחה מוגזמת במחיר הסחורה, כי כשם שאסור למוכר להונות את הקונה כך גם אסור לקונה להונות את המוכר.
וגם אם יראה האדם אנשים אחרים שמשקרים ומרמים במשא ומתן ובזכות זה לכאורה הם מרויחים ומתעשרים מאוד – לא יתפעל מכך כלל, כי ראשית כל בהנהגה זו הם מאבדים את הקשר שלהם עם הקב"ה, ובנוסף לכך, בכל הכסף שהם הרויחו בשקר ובמרמה אין שום ברכה, וסופו ללכת לאיבוד בכל מיני יסורים קשים ומרים, ואף לקחת מהם את חייהם, כמו שנאמר: "עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו" (ירמיה יז, יא), ה' יצילנו.
וכל אדם שמשאו ומתנו באמונה, ונזהר שלא להוציא מפיו אפילו מילה אחת של שקר, זוכה שהקב"ה שולח משמים מלאכים שילוו אותו ויסייעו בידו לזהות כל אדם שבא לרמות אותו ובכך להנצל ממנו, וכן להרגיש בכל עסקה שאינה מוצלחת ולמשוך ידו ממנה, ועל ידי זה לעולם לא יבואו עליו הפסדים.
וכן בשידוכים: מי ששומע לעצתם של יועצים, או אפילו רבנים, שאומרים לו להסתיר מהצד השני בשידוך את המומים והחסרונות שיש בו עד לאחר שיווצר קשר חזק בינו לבין המשודך או עד לאחר החתונה הרי הוא חוטא לה' ומתרחק ממנו בתכלית, ובסופו של דבר, כאשר יוודעו לצד השני כל המומים שהסתיר מהם, גם יצטרך לשלם על כך ביוקר בכך שיראה את כל ביתו מתפרק לנגד עיניו. אולם הדרך הנכונה היא לדבוק במדת האמת ולגלות לצד השני בשידוך את כל החסרונות שיש בו בצורה הברורה ביותר, ולא יחוש כלל שמא מחמת כן יתבטל השידוך.
אדם צריך להאמין באמונה שלימה שכבר ארבעים יום קודם יצירתו הכריזו בשמים מי היא בת זוגו או מי הוא בן זוגה (סוטה ב.). וכן אמרו חז"ל (מועד קטן יח:): 'מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים (למדים אנו כי) מה' אשה לאיש. מן התורה – דכתיב: "וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר" (בראשית כד, נ). מן הנביאים – דכתיב: "וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָֽדְעוּ כִּי מֵה' הִיא" (שופטים יד, ד). מן הכתובים – דכתיב: "בַּֽיִת וָהוֹן נַֽחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת" (משלי יט, יד) – וממילא אם אכן הם זיווג משמים, גם אם יגלו לצד השני שיש במשודך כל החסרונות שבעולם, הוא יחפוץ להתחתן עמו בכל מחיר.
במשך השנים פגשתי אנשים רבים מכל שכבות העם: רבנים, מקובלים, אנשי עסקים, אנשי צבא, ראשי שלטון בכירים, וגם 'עמך ישראל' פשוטים, וראיתי בבירור שכל מי שדרכו היתה 'לעגל פינות', להעלים דברים, לשקר ולרמות, גם אם בהתחלה ההצלחה האירה לו פנים, בסופו של דבר הפסיד הכל.
מאידך, כל אלו שהאמת תמיד היתה נר לרגלם, גם אם הם היו רחוקים ביותר מקיום תורה ומצוות, הקב"ה היה בעזרם והצליח את דרכם בצורה מופלאה ביותר. ובכל פעם שזיהתי אנשים מסוג זה, מיד דבקתי בהם, ויחד עמם הצלחתי גם אני.
ובזכות זה שאדם ידבוק תמיד בדרך האמת, יזכה שהקב"ה ישתוקק להשרות את שכינתו הקדושה בתוך ביתו, כמו שכתב הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה ט אות ג): כי על ידי אמת הקב"ה חומד מלמעלה לשכון עם האדם.[8] וכשיזכה שהשכינה הקדושה תשרה בתוך ביתו, ממילא גם יזכה להתברך בכל מילי דמיטב הן בגשמיות והן ברוחניות, שהרי בכל מקום שהשכינה מצויה – גם ברכתו של ה' מצויה, על דרך שנאמר: "בְּכָל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת־שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ, כא).
'אתה מבין' – סיים מר ביקורת את דבריו – 'שקר זה כשאומרים או מתנהגים ההיפך מן האמת'.
'אך כשאני אומר ביקורת' – המשיך ואמר – 'אדרבה, אני נדבק באמת, שהרי אני לא מחניף לאיש, ואומר לו בדיוק את מה שאני חושב עליו!'…
קדושתו של שמשון
'סיימת?' – שאלתי.
'כן! סיימתי, ואין לך מה להוסיף!' – אמר־קבע.
'טוב, תשמע' – אמרתי כמתעלם – 'אני מסכים עם ההגדרה שהגדרת: שקר זה כשאומרים או מתנהגים ההיפך מן האמת'.
'אך אני לא מסכים' – המשכתי – 'עם המחמאה והפרגון שהענקת לעצמך. אני לא מסכים שיש קשר בין הביקורת שלך למדת האמת!'
'למה אתה לא מסכים?' – התפלא מר ביקורת.
'אביא לך דוגמא כדי שתבין' – אמרתי – 'אחד מהדברים שאתה מרבה להעביר עליהם ביקורת, זה על הדיבור בבית הכנסת. ולמרות שזה חמור מאוד מאוד לדבר בבית הכנסת, כשאתה מעביר ביקורת על כך אתה מדבר דברי שקר!'
'אני לא מבין מה אתה רוצה ממני' – אמר.
'לפני שבועיים' – אמרתי – 'ראיתי אותך מדבר בבית הכנסת עם יהודי מבוגר. אתה! שכל הזמן מוכיח, דיברת בבית הכנסת!'
מר ביקורת פרץ בצחוק: 'ומכאן החלטת שאני שקרן?! מה הקשר בין הכשלון שלי למילים שיוצאות לי מן הפה'…
'נו' – נאנחתי – 'כבר אמרתי בהתחלה שאנחנו לא משדרים על אותו גל. ובכל זאת אני אנסה להסביר. וברשותך נתחיל עם שמשון הגבור':
בעיר צָּרְעָה הסמוכה לבית שמש התגורר יהודי משבט דן ושמו מנוח. וכך נאמר: "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה" (שופטים יג, ב).
ואמרו במדרש:[9] 'וַיְהִי' – כל מקום שנאמרת אצל הצדיקים המילה 'וַיְהִי' בא ללמדנו שאותו צדיק שקול כשלשים ואחד צדיקים (כמו הגימטריא של המילה 'וַיְהִי').
'אִישׁ אֶחָד' – כל מקום שנאמר 'אֶחָד' גדול הוא.
'וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ' – כשמזכירים בתנ"ך שם של צדיק כותבים 'וּשְׁמוֹ…' ואז מזכירים את שמו הפרטי, ואילו כשמזכירים רשעים כותבים את שמם הפרטי ואחר כך את המילה 'שמו', לדוגמא: "גלית שמו" (שמואל־א יז, ד), "נבל שמו" (שם כה, כה).
כי מנוח ענק שבענקים היה, וקדוש שבקדושים.
וכאשר הגיע לתקופת השידוכים זכה והתחתן עם אשה מיוחסת משבט יהודה ושמה הַצְלֶלְפּוֹנִי, והיא מוזכרת בספר דברי הימים: "וְאֵלֶּה אֲבִי עֵיטָם יִזְרְעֶאל וְיִשְׁמָא וְיִדְבָּשׁ וְשֵׁם אֲחוֹתָם הַצְלֶלְפּוֹנִי" (דברי הימים־א ד, ג).
החתונה הסתיימה, מנוח ואשתו חזרו לביתם וחיכו לתינוק שיבוא… השנים חלפו…
ואז פנתה הַצְלֶלְפּוֹנִי לבעלה מנוח ואמרה לו: הבעיה היא בך! בגללך אני לא יולדת. ומנוח השיב: את אשמה בכך! ולא אני!
ובלבה של הַצְלֶלְפּוֹנִי נבט שורש קטן של תרעומת על בעלה… 'בגללו אני לא יולדת'…
יום אחד יצאה הַצְלֶלְפּוֹנִי לסידורים בתוך העיר, ובעודה מתהלכת ברחובות, והנה נגלה אליה… "אִישׁ הָֽאֱלֹהִי"ם… וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָֽאֱלֹהִי"ם נוֹרָא מְאֹד…" (שופטים יג, ו), "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן…" (שם פסוק ג).
והיינו, שהמלאך הודיע לה שהיא עקרה ולא בעלה מנוח, ולכן לא ילדה, שנאמר: 'הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה', ומגלה לנו המדרש שהסיבה שהמלאך גילה זאת כדי לסלק את התרעומת מלבה על בעלה, ובכך יהיה ביניהם שלום בית אמיתי!
האשה רצה לבעלה נרגשת וסיפרה לו על המראה האלקי שזכתה לו. ומנוח בתגובה: "וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל־ה' וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָֽאֱלֹהִי"ם אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה־נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד" (שם פסוק ח).
ואמרו במדרש: 'וַיֶּעְתַּר' – לשון תפילה. ולמה נמשלה תפילת צדיקים ל'עתר' – בימינו זה נקרא 'קלשון' – לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום כך תפילתן של צדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים.
והקב"ה שמע לתפילתו של מנוח… למחרת אותו מקרה יוצאת אשתו לשדה, ובעודה שם, והנה שוב מתגלה אליה מלאך האלהי"ם, הַצְלֶלְפּוֹנִי רואה אותו ורצה בזריזות לקרוא לבעלה, שנאמר: "וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא בַיּוֹם אֵלָי" (שם פסוק י).
ומנוח הולך עם אשתו לפגוש את המלאך. ושואל המדרש: הרי הַצְלֶלְפּוֹנִי כבר קיבלה הדרכה מפורטת מהמלאך, ולמנוח זה היה חסר ולכן הוא התפלל, ואם כן מדוע המלאך בא שוב לְהַצְלֶלְפּוֹנִי ולא למנוח? ומתרץ המדרש: כדי לחבבה בעיניו! שתתחזק בלבו ההערכה והאהבה אליה, שהרי בכח צדקותה זכתה פעמיים לגילוי מלאך.
מנוח מגיע ופונה אל המלאך: אדוני, אתה התגלית לאשתי, והדרכת אותה איך להתנהג עם הילד שיוולד לנו, אבל אני חושש אולי בגלל שאשתי התרגשה היא לא קלטה טוב את דבריך, ולכן אני רוצה שתאמר לי שוב את הדברים, שנאמר: "עתה יבוא דבריך מה יהיה משפט הנער ומעשהו" (שם פסוק יב).
והמלאך עונה לו: אם היית יודע באיזו אשה זכית! דע לך כל מה שהיא אמרה לך – זה מדוייק בתכלית! שנאמר: "ויאמר מלאך ה' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה תישמר" (שם פסוק יג) – וזה לשון המדרש: 'אשר אמרתי אל האשה' – לחלוק כבוד לאשה ולחבבה בעיניו.[10]
מנוח שמע את דברי ההדרכה שאמר לו המלאך, ואז אמר לו: שימחת אותי והחיית את נפשי, ואני רוצה להזמין אותך לארוחת צהרים, אשחט לך גדי עיזים משובח…
והמלאך ענה לו: "אם תעצרני לא אוכל בלחמך ואם תעשה עולה לה' תעלנה" (שם פסוק טז)…
ומנוח לקח את גדי העיזים, שחט אותו וערך אותו על הצור, והמלאך הוציא אש מהצור, ואז… "ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה' בלהב המזבח… ולא יסף עוד מלאך ה' לְהֵרָאֹה אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא" (שם פסוקים כ-כא).
"וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָֽרְכֵהוּ ה'" (שם פסוק כד)…
שמשון היה נקי לגמרי מכל חמדות העולם הזה, והיה קדוש, טהור ומופשט מכל חיזו דעלמא, עד הקצה האחרון!
שמשון מצד תוקף קדושתו ופרישותו מענייני הגופניות היה כמופשט מהגוף לגמרי, והיה בעל מדרגות מופלאות, נשגבות ונדירות.
ובנוסף לכל מעלותיו זכה שהיה כח בידו להעלות ולרומם את כל הנפשות האבודות – גם נפשות שהיו שבויות בידי הרוע שנים ודורות, כבויות וגוססות – הוא ידע לגחון אליהם, להרימם מאשפתות, לנקותם ולצחצחם, ולהחזיר אותם חזרה למקומם האמיתי, אל ה' האלקים![11]
אך, בסופו של דבר, כעבור עשרים שנה הצליחו הפלשתים להתגבר עליו,[12] והם שבו אותו, עִוְּרוּ את עיניו ואסרו אותו בבית הסוהר.
ויהי היום, ערכו הפלשתים מסיבת הוללות בבנין, "וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם וַיֹּאמְרוּ קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית הָֽאֲסוּרִים וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם וַיַּֽעֲמִידוּ אוֹתוֹ בֵּין הָעַמּוּדִים" (שם טז, כה).
"וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל־הַנַּעַר הַמַּֽחֲזִיק בְּיָדוֹ הַנִּיחָה אוֹתִי וַֽהֲמִישֵׁנִי אֶת־הָעַמֻּדִים אֲשֶׁר הַבַּֽיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם" (שם פסוק כו).
"וְהַבַּֽיִת מָלֵא הָֽאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְשָׁמָּה כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְעַל הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן" (שם פסוק כז).
"וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל־ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהִי"ם זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָֽאֱלֹהִי"ם וְאִנָּֽקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" (שם פסוק כח)…
הקב"ה קיבל את תפילתו, ושמשון קיבל בחזרה את כחו, "וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת־שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּֽיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ… וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּֽיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל־הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ, וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵֽאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו" (שם פסוקים כט-ל)…
'איזה קדוש' – מִלמל מר ביקורת לעצמו. 'אך מה קשור הסיפור הזה לנושא שאנו מדברים עליו'…
'חכה' – אמרתי – 'עוד לא גמרתי'…
מי נתן לו את הכח?
כאמור, שמשון התפלל לה' שיזכור אותו ויחזיר לו את הכח. ובגמרא הקדושה (סוטה י.) שאלו, איזה דבר ביקש שמשון שה' יזכור לו?
והשיבו כך:
אמר רב, אמר שמשון לפני הקדוש ברוך הוא: 'רבונו של עולם! זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל, ולא אמרתי לאחד מהם, העבר לי מקל ממקום למקום!'
שמשון הזכיר בדבריו לה' שני דברים טובים שעשה:
א. שעשרים שנה הוא שפט את ישראל ביושר ולא לקח שוחד מאף אחד.
ב. מעולם הוא לא נהנה משום אדם. שום הנאה! ואפילו הנאה קטנה ביותר כגון להחזיק לו את המקל לשניה אחת…
והנה הדברים הללו שהוא בחר לומר לזכותו מעוררים תמיהה. הרי שמשון הצדיק זכה כל ימי חייו לעבוד את בוראו במדרגות גבוהות ונשגבות,[13] עד כדי כך שאמרו עליו בגמרא הקדושה (שם): 'אמר רבי יוחנן, שמשון על שמו של הקדוש ברוך הוא נקרא, שנאמר: "כִּי שֶֽׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִי"ם" (תהלים פד, יב)… מה הקדוש ברוך הוא מגין על כל העולם כולו, אף שמשון מגין בדורו על ישראל!'[14]
ואם כן מדוע עתה כשהוא נמצא בצרה, הוא מתעלם מכל מעלותיו הנוראות ומכל פעליו הנשגבים (כמבואר באריכות בספרי פנימיות התורה) ובוחר להתמקד במעלות שנראים, לכאורה, כְּשׁוּלִיִּים לעוצם מדרגותיו?
'אתה מבין את השאלה?' – שאלתי.
ומר ביקורת נענע ראשו בְּאֵלֶם (בשתיקה)…
דובר אמת בלבבו
ולפני שנשיב, נקדים:
השנה, שנת תרח"צ (1937 למניינם), וחניכי ישיבת 'כנסת ישראל' – סלבודקא, התאספו יחד בעיר סלבודקא שבליטא לאסיפת חיזוק.
על מדרגות ההיכל עמד הגה"ק רבי אברהם גראדזינסקי זיע"א והעביר את שלהבת אור התורה לדורות הבאים. וכך הוא אמר:[15]
רגילים אנו לבאר את מדת השקר כשינוי מן האמת, אם זה בדיבור או במעשה. אך עלינו לדעת שההגדרה הזו מתאימה רק לחיצוניות האדם, והיא לא אמיתיות הענין!
אמת ושקר – הוא בפנימיות האדם!
אם פנימיות הלב מתאים למעשה שהוא עושה הרי זו אמת, ואם לאו הרי זה שקר.
ונרחיב יותר:
התאמת הלב עם המעשים, מדרגות רבות יש בה. כי אין התאמה מספיקה אם תצורף המחשבה למעשה, או ההכרה וההבנה למעשה, או אפילו הרגשת הלב למעשה, אלא צריך שיתאים הרצון למעשה!
ולא מקצת רצון אלא כולו.
אי אפשר לקרוא את מעשיו הטובים של האדם בשם אמת אלא בשעה שכל כחות נפשו, כל מדות ונטיות הלב, כל חכמה ודעת שבו, כולם יתאימו עם הדבר שעושה.
חסרון כל דהו ברצון הלב, ישר או בעקיפין, חסרון הוא באמת!
אמת זו היקף גדול יש בה, כי מקיפה היא את כל מעשי האדם ומחשבותיו, דיבורו וכל תנועותיו, אין לך נדנוד יד ורגל שלא יהא בו אמת ושקר כפי התאמת התנועה עם מגמת הלב וחפצו.
אמת זו עמוקה היא עד מאוד, כעומק לב האדם ומחבואיו, מסתרי הלב ומצפוניו, כן עומק האמת הזו וכמעט שאי אפשר לעמוד על סוף תכליתה.[16]
וחכמינו הקדושים הגדירו אמת זו בלשונם הזכה: 'תוכו כברו'!
תוכו כברו הגדרתה שאין חילוק בין פנימיות האדם לחיצוניותו![17]
'כעת אתה מבין' – פניתי למר ביקורת ושאלתי – 'אמת היא המדרגה המאירה בלב, ואם אתה מסוגל לדבר בבית הכנסת, סימן שאין מדרגת 'קדושת בית הכנסת' מאירה בלבך, וממילא כשאתה מוכיח הרי אתה משקר.
ולא רק זאת, אלא כל פעם שאתה מוכיח מישהו, ואין אותה מדרגה מאירה בלבך הרי אתה נכשל בשקר!'
וכבר גילו לנו חכמינו הקדושים שהמילים של האדם הם נולדים מן השכל, אך המנגינה של המילים, המנגינה שבה נאמרים המילים, הם נולדים מהאמת המאירה בלב.
ומכיון שלבך רחוק מכל מדרגה אמיתית, המנגינה שיוצאת מפיך בשעת תוכחה, מעבירה חלחלה וסלידה בלב השומעים, ולכן הם מוכיחים אותך למה אתה מוכיח אותם…
והנה בוודאי – המשכתי ואמרתי – ישנן אין סוף מדרגות בענין זיכוך הלב, וכאיש גבורתו.
ושמשון הצדיק זכה לנקודת האמת בשלימות שאין שלימות אחריה![18] ולכן כשהיה בעת צרה בחר להזכיר את המעלה הכי נשגבה שלו – מדת האמת!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. כשבא הקב"ה לברוא את העולם, הוא חיפש דבר שיהיה חזק ומוצק ביותר אשר עליו יוכל להעמיד את כל העולם, ולא מצא דבר חזק ומוצק יותר ממדת האמת. ועליה העמיד הקב"ה את כל עולמו.
ורמז לנו זאת הבורא יתברך בכך שפתח את פרשת בריאת העולם בפסוק: 'בראשית ברא אלהי"ם', שהוא סופי תיבות 'אמת', וכן חתם את פרשת הבריאה בפסוק: 'ברא אלהי"ם לעשות', שהוא סופי תיבות 'אמת', וכל זאת כדי ללמדנו שכל הבריאה כולה עומדת על מדת האמת. ועל כן מדת האמת צריכה להיות נר לרגליו של האדם ולהנחות אותו בכל פרק וענין בחייו.
ב. כל אדם נתקל בימי חייו בכל מיני מצבים שאם יוציא שקר מפיו, או יְדַוַּח לרשויות פרטים שקריים וכדו', יוכל להרויח הרבה כסף. במקרים אלו וכל הדומים להם, צריך ללכת בדרך האמת, הגם שעל ידי כן יהיה לאדם הפסד כספי גדול.
ג. רוב העולם אוהבים את דרך השקר כיון שהיא קלה ונוחה, ומניבה רווחים גדולים לפחות בתחילתה. אולם כאן בדיוק נמצא הדגש – דרך השקר עשויה להניב רווחים גדולים אך ורק בתחילתה, אולם סופה של דרך זו מרה כלענה.
ד. צריך לדעת, שכל מי שרגיל להוציא מפיו שקרים הרי הוא מנתק את עצמו מהקב"ה! כיון שמדתו של הקב"ה היא אמת, וכן חותמו של הקב"ה הוא 'אמת'. ולכן רק מי שזהיר ביותר שלא להוציא מפיו אפילו מילה אחת של שקר זוכה להיות דבוק בה', אך מי שרגיל להוציא מפיו דברי שקר מיד מתרחק מה'.
ה. בראש ובראשונה צריכה להיות מדת אמת בין הבעל לאשתו. כל בעל ואשה חייבים להיות אמיתיים וכנים זה עם זה, ולעשות כל צעד בחיים מתוך שיתוף פעולה מלא והסכמה הדדית, ואסור לאף אחד מהם להעלים דבר מה מבן זוגו.
וכל זמן שהבעל והאשה נוהגים באופן זה, יהיה ישובם נאה ומשובח והזוגיות ביניהם תפרח ותשגשג לאורך ימים ושנים בטוב ובנעימים וגם עד זקנה ושיבה. אך כאשר מתחילים בני הזוג להעלים דברים זה מזה ולעשות מהלכים שונים מאחורי הגב, כאן מתחילה הדרך לנפילה חלילה.
ו. לאחר שבני הזוג בנו את עצמם בדרך האמת, הם צריכים להנחיל מדה זו לילדיהם היקרים ולהרגילם שלא להוציא מהפה אפילו מילה אחת של שקר. וצריך להסביר לילדים היקרים שגם אם לכאורה במקרים מסויימים אמירת האמת תהיה עשויה לגרום להם הפסד כל שהוא, בכל זאת יאמרו אך ורק את האמת, כיון שהעיקר הוא לזכות להיות דבוק בה', ומוטב לומר אמת ולהפסיד אך להשאר דבוק בה', מאשר לומר שקר ולהרויח אך להתנתק מה' לדראון עולם.
ז. בזכות זה שהאדם דבק תמיד בדרך האמת, הוא זוכה שהקב"ה משתוקק להשרות את שכינתו הקדושה בתוך ביתו, כי על ידי אמת הקב"ה חומד מלמעלה לשכון עם האדם. וכשיזכה שהשכינה הקדושה תשרה בתוך ביתו, ממילא גם יזכה להתברך בכל מילי דמיטב הן בגשמיות והן ברוחניות, שהרי בכל מקום שהשכינה מצויה – גם ברכתו של ה' מצויה.
הערות שוליים!
[1] שזו טעות חמורה לכשעצמה. וחכמינו הקדושים (אבות פ"ו מ"ו) שיבחו מאוד אדם שאוהב לשמוע תוכחה, כי היא המאירה את עיני האדם ומעמידה אותו על הגובה הנכון.
ובענין זה סיפר הגאון הרב משה קלצקין שליט"א (ביני לבני, חלק ב – עמוד 132), וז"ל:
יצחק נכנס לבית, אמו קיבלה אותו בשמחה ובסבר פנים יפות, והגישה לו לאכול ארוחת צהרים.
יצחק התיישב לאכול ואמו התיישבה לידו. 'יצחק, איך היה היום בתלמוד תורה?'
'אני לא אוהב את המלמד שלי הוא שקרן!'
הָאֵם, שהכירה את המלמד כאדם אחראי ורציני, התפלאה לשמוע הגדרה קטלנית זו והחליטה לחקור את הילד, מה הם השקרים שאמר המלמד בכיתה. והילד סיפר: 'המורה, כבר כמה פעמים הבטיח שנצא לטיולים שונים, והוא בכלל לא מקיים. פשוט שקרן!'
בשיחת העדכון הקרובה סיפרה הָאֵם למלמד על טענותיו של בנה בהוסיפה את סברתה, כי המלמד ודאי עושה זאת כדי לדרבן את הילדים ללמוד. ואף שסיפרה זאת בחיוך ובעדינות כדי שלא לפגוע, בכל זאת התכוונה לרמוז למחנך שבדרך זו משיג הוא תוצאות הפוכות, מכיון שהילדים רואים אותו כשקרן, וערך הבטחותיו יורד…
עתה הגיע תורו של המלמד להתפלא: 'אני?! אני הבטחתי להם טיולים?! והלוא בעקרון נוהג אני שלא להבטיח פרסים, ואם אני עורך טיול – אני עושה זאת בהפתעה, כתגמול על העבר, ולא כתמריץ וכאמצעי דרבון. מה גם שהכיתה לומדת היטב ומצליחה יפה גם בלי זה! תמוה מאוד!'
מכיון שבכל זאת הואשם על ידי הילד, הבין המחנך כי יש דברים בגו, אולם לא הצליח להבין, מנין נובעת טעות זו. לאחר מספר ימים, עם סיום הלימודים, פנה המלמד אל תלמידיו ושאלם: 'האם הבטיחו לכם טיול ולא קיימו את ההבטחה?'
והנה מתברר לו, שאותו ילד אינו יחיד בהאשמתו. עוד ילדים טענו, שהמלמד הבטיח להם טיול!
התברר, שהיה זה כאשר למדו על מקומות שונים, כגון בית הבד וכדומה, המלמד פלט בדרך אגב כי בהזדמנות כאשר יצאו לטיול אולי יגיעו למקום זה וזה כדי שיראו זאת במוחש. יתכן שאף התגנב ללבו איזה שהוא רצון לבקר שם עמם אי פעם, אך מובן, שלא היתה זו לא הבטחה ולא תוכנית, אך הילדים, כמו ילדים, שמחו להוסיף על דבריו צבע ודמיון, והדמיון שהופרח לחלל האויר קרם עד מהרה עור וגידים, והנה הילדים כבר ראו את עצמם עולים לאוטובוס, מפליגים בין שדות ויערות אל מקומות קסומים ונפלאים… וכאשר בושש החלום מלהתגשם הפך המלמד לשקרן…
[2] התורה הקדושה היא הנותנת את ההסתכלות הנכונה על המציאות. ולכן חשוב שכל יהודי יהיה קשור בתלמיד חכם, שמכח עמלו בתורה, שכלו הגשמי התאחד עם התורה הקדושה, וכל עצותיו על פי ה' יתברך, ויתייעץ עמו לפני כל מהלך משמעותי בחייו…
ובענין זה נביא סיפור משעשע שסיפר הגה"צ רבי שלמה לווינשטיין שליט"א (ומתוק האור – יצחק אבינו, עמוד תפט), וז"ל:
הסדר הוא החכמה וההגיון העומד מאחורי המהלכים. בענין זה מספרים משל נחמד –
שנת בצורת היתה בג'ונגל, ודוב אחד מדובי היער סבל ממצוקת רעב קשה. כשגבר סבלו החליט ללכת לגן חיות. 'למה אתה עושה דבר כזה?' התפלאו כל החיות, 'אתה מכניס את עצמך מרצון לתוך בית כלא!'
'נכון, כלא', אמר הדוב, 'אבל לכל הפחות יש שם אוכל מסודר'.
הוא בא למנהל גן החיות, וביקש: 'אני רוצה להיות אצלכם בכלוב הדובים'.
אמר המנהל: מצטער, אנחנו לא צריכים דוב. המשרה כבר מאויישת. אבל אם כבר באת – יש לי רעיון בשבילך. חסר לנו קוף!'
'איך אהיה קוף?' תמה הדוב, 'הרי אני דוב'.
'אל דאגה', אמר המנהל, 'זה לא כל כך מסובך. נשים לך חליפה של קוף, ונלמד אותך להיות קוף'.
לדוב לא היתה ברירה והוא הסכים. הוא עבר קורס מזורז, שכלל לא היה פשוט עבורו. במאמץ גדול למד לטפס על הגדרות, למחוא כפים, ולהתיז מים על הילדים. לא היה קל, אבל מה לא עושים בשביל הפרנסה? בסופו של דבר הוא נהיה קוף.
הדבר הגרוע ביותר מבחינתו היה בערב. אחרי יום שלם של עבודה קשה הביאו לו בננה. מה יעשה עם בננה? בסופו של דבר התרגל גם לזה. הבננה היתה עדיפה מכלום, והיא לפחות הזינה אותו.
אחרי שבועיים של עבודה קשה ומעט אוכל, הוא החליט לעשות מעשה. בשש בערב, כאשר כל המבקרים עזבו את גן החיות, הוא יצא מהכלוב והלך לחפש מעט אוכל. הלך לפה, הלך לשם, ולפתע ראה את כלוב הדובים. נכנס לשם במהירות, והנה הוא רואה איזה דוב, שוכב כמו בר מינן.
ניגש ושאל אותו: 'אחי, מה קורה?'
אמר לו: 'אני לא אחיך!'
'אל תסתכל עלי ככה. אני לא קוף. אני דוב אני. רק שהלבישו לי חליפה של קוף'.
'ואני', אמר הדוב שמולו, 'אני לא דוב, אני קוף'.
'אם אתה לא דוב, מדוע אתה נמצא בכלוב של הדובים?'
'זה התחיל לפני שנתים. היה רעב בגונג'ל והחלטתי לבוא לפה. אלא שהמנהל אמר לי שבדיוק הם לא צריכים קוף אלא דוב. לכן שמו לי חליפה של דוב, ולימדו אותי לשבת בלי לעשות כלום. הבעיה שלי היא האוכל, תראה את הערימות כאן. אין לי מה לעשות עם כל כך הרבה אוכל'.
עיניו של הדוב־הקוף התעגלו בתמהון: 'ככה? אז בוא נתחלף'.
'אתה צודק מאה אחוז', אמר הקוף־דוב, וכבר למחרת בבוקר הלכו למנהל גן החיות.
בבוקר הם קבעו פגישה אצל המנהל, פנו ואמרו לו בכל הכבוד הראוי: 'תראה, התברר לנו שיש עיוות מסויים. מדוע יהיה בגן חיות קוף בתחפושת דוב, ודוב בתחפושת קוף? בוא נחליף'.
'לא יקום ולא יהיה!' צעק המנהל, 'כך בדיוק זה ימשך. אני לא מקבל עצות מאף אחד. ככה תמשיכו'.
פנה הקוף־דוב ואמר לו: 'סלח לי אדוני המנהל, אבל אתה מדבר כמו חמור!'
אמר המנהל: 'אההּ… איך ידעת?'
מה קרה? לפני שלש שנים היה רעב בגונג'ל, ולחמור הרעב לא היה מה לאכול. הוא החליט לבוא לגן חיות, ושם אמרו לו שלא צריכים חמור, הם זקוקים דוקא למנהל…
כך נראה עולם שאין בו סדר.
[3] כתב הגה"ק רבי ישראל מאיר מראדין זיע"א (חפץ חיים, פתיחה – עשין, באר מים חיים אות יג): על ידי שקר עובר על מצות עשה לדעת הסמ"ג (עשין קז), ועל כל פנים איסורא דאורייתא הוא לכל הדיעות.
[4] כתב הגאון הרב משה קלצקין שליט"א (ביני לבני, חלק ב – עמוד 132), וז"ל:
איתא בגמרא הקדושה (סוכה מו:): 'אמר רבי זירא, לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר: "לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶֽׁקֶר" (ירמיה ט, ד).
[פירוש: לא יבטיח אדם לבנו הקטן דבר מה ולא יעמוד בהבטחתו, היות ובכך הוא מלמד את בנו לשקר, שנאמר: 'לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶֽׁקֶר'].
עולמנו עלמא דשיקרא הוא, ולא עלמא דקשוט, ולכן, לפני שאנו בודקים את מצב השקר אצל ילדינו, נבדוק את מצבנו שלנו לענין זה, וקרוב לוודאי שנגלה, כי פעמים רבות מדאי נתפסים אנו בשקרים שונים כלפי חניכינו: אומרים לילד, שהשעה מאוחרת, כדי שימהר ללכת לישון, ופתאום מתגלה לנו, שהוא מטיב לקרוא את השעון. וכדומה לאין סוף, מֵאִי דיוקים קלים עד לשקרים של ממש.
לפני שאנו ניגשים להקניית הישג בתחום ערכי כל שהוא, עלינו להגדיר תחילה את הגבולות שלנו באותו תחום. ולכן לענין זה נשאל את עצמנו: האם ברור לנו עד היכן משנים אנו בדברינו למען השלום? כיצד נגדיר גבול זה? האם אי נעימות קלה, אף היא נחשבת כ'למען השלום'?
עד מהרה נגלה, כי בתחום זה קשה עד מאוד להגדיר גבולות, מאחר שאיש איש ותחושותיו הסובייקטיביות. אצל האחד דגדוג קל הינו בגדר 'צורך גדול', ואילו אצל האחר עקיצה קטנה היא כבר 'בלתי נסבלת', מה גם שבנושא זה עלינו גם לשער מה תהיה תגובת הצד האחר למשמע האמת – כמה יכאב לבו, ועד כמה יעלב.
הרי שהמסקנא היא, שהבעייתיות בהגדרת גבולות השקר קיימת גם אצלנו, המבוגרים. כך קורה, שמבטיחים לילדים הבטחות שונות – ושוכחים לקיים, או שסומכים על כך שהילד שכח. אלא שהילד אינו ממהר לשכוח אנו נשכח הרבה לפני שהוא ישכח…
ישנם הנוהגים כך לעתים רחוקות, אך ישנם הורים, שכאשר נקלעים הם למצוקת משמעת, הם מבטיחים לילדים פרסים על ימין ועל שמאל, עד שאין באפשרותם לעמוד בהבטחותיהם, ולמוֹתר לציין את גודל ההרס שבכך מבחינה חינוכית.
הגרוע מזה הוא כאשר ילדנו מגלה אצלנו שקרים גלויים:
החבר מתקשר ומביע את רצונו לבקר את דוד – ואמא אומרת לו, שדוד כבר לבוש בפיג'מה. ובה בעת הוא משחק עדיין, ואפילו לא אכל ארוחת ערב. הָאֵם לא התכוונה אלא לומר, שהוא כבר מתכונן לישון – אבל הילד שמע שקר מפורש.
הוא שומע את אמא מספרת לאבא על עיכובים שהיו לה, בשעה שהוא ראה את אמא משוחחת כשעתים עם השכנה בחדר המדרגות…
או המענה הידוע בטלפון: 'אבא אמר, שהוא לא נמצא'…
כיצד איפוא נשאף לראות את פירות טיפוחינו מושלמים במדת האמת, כאשר אנו מדגימים להם את: "שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה" (ירמיה ט, ה)?!…
[5] שילבנו את דבריו משני מאמרים, והם: אמרי נועם (בהר – מאמר ג), ואמרי נועם (שלח לך – מאמר ג).
[6] וזה ציטוט לשונו (על ענין האמת): ואמרו חכמי המוסר 'האמת כבד – על כן נושאיו מועטים'.
[7] שנאמר: "וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר… וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ" (בראשית לב, א). וביארו במדרש 'לִמְקֹמוֹ' – לסורו, מלמד שנכנסו לסטים בתוך ביתו והיו מקרקרים בו כל הלילה. ופירש המהרז"ו: 'מקרקרים' – מדלגים. והוא שמחה וריקוד של שלל, ונעשה עני כמו שהיה קודם שבא אליו יעקב.
[8] עם ישראל הם אמת! וכמו שנאמר: "כֻּלֹּה זֶֽרַע אֱמֶת" (ירמיה ב, כא), והאמת הזו, הטבועה עמוק עמוק בתוך הניצוץ האלקי שבהם, היא שנתנה להם את הכח והחוזק לעמוד איתן נגד כל נסיונות העולם!
האמת הזו, היא שהולידה בהם זקיפות קומה נגד כל אותם עלובים המורדים בהשם ובתורתו!
ובענין זה הובא מעשה בספר בסוד עבדיך (חלק י – עמוד מ) לגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א, וז"ל:
לקראת יום הכיפורים של שנת תקי"ח, התקבצו ובאו המוני חסידים מז'יבוז'ה, כמדי שנה בשנה, כדי לעשות את היום הקדוש במחיצתו של אור ישראל, הבעל שם טוב הקדוש, ולזכות להתפלל את התפילות הקדושות יחד עמו.
בין הבאים, בלטו רבני ערים רבים, מהם מפורסמים ללמדנים חריפי מוח ולדרשנים מופלגים, אשר שמותיהם הלכו לפניהם בקרב ישראל. לאלו, נתייחד מקום מיוחד של כבוד בתוך כל הקהל, וגם אכסניות נאות הוכנו בעבורם, כיאה וכיאות לכבודם של תורה ולומדיה.
בערב יום כיפור, נהוג היה כל הקהל הקדוש להתאסף לפני מעונו של הצדיק, ולעבור לפניו בַּסָּךְ (בתוך ההמון), כדי להתברך מפי קדשו לקראת היום הגדול הממשמש ובא. באותה שנה, משהגיעו ראשוני הקהל לפני הבעל שם טוב לקבל את ברכתו, מצאוהו יושב בראש מורכן, כולו אפוף צער וחרדה, ומעיניו נשקפות תוגה ודאגה אין קץ. אימתה ופחד ירדו על הנוכחים.
משהחל הקהל עובר לפניו, בירך הבעל שם טוב רק אדם אחד או שנים מביניהם, ומיד קם ממקומו, יצא מן הבית, ורמז לכל הקהל הקדוש שהיה נוכח במקום, לבוא אחריו לבית הכנסת הגדול של העיר.
כאן, עלה הבעל שם טוב על הבימה אשר לפני ארון הקודש, הסב פניו אל הקהל, והחל משמיע בפניהם דברי מוסר וכיבושין, כאשר לא הסכין מעודו. קולו ניסר בחלל כשאגת ארי, מעיניו הטהורות פיכו נחלי דמע ללא הרף, בכיותיו הרקיעו שחקים, כשכל הקהל מחרה מחזיק אחריו. איברא (האמת), עדיין לא נודע לאיש, מה כל הרעש, ובשל מה הסער הגדול הזה עליהם.
משסיים את דרשתו חוצבת הלהבות, החזיר הבעל שם טוב את פניו אל ארון הקודש, נפל כשפניו אל תוך הפרוכת, ובקול בוקע שחקים זעק לאמר:
'ויי, ויי! רוצים לקחת את התורה הקדושה מידינו! את התורה שבעל פה רוצים לגזול ממנו – ואנה אנו באים?! האיך נוכל להתקיים בין האומות, אפילו חצי יום, ללא שהתורה הקדושה תהיה עמנו?!'…
כל הקהל געה בבכיה נוראה. רק עתה החלו להבין, כי סכנה איומה מרחפת על תורת ישראל, וכי מתאמץ הצדיק לבטלה.
מאוחר יותר, נודע טיבה של הגזירה. היתה זו הלשנה חמורה של כת הפרנקיסטים הארורה – בראשותו של הרשע יעקב פרנק משרידי מאמיניו של שבתי צבי, שם רשעים ירקב – לפני המלכות הפולנית, על אודות התלמוד הבבלי. בסיועם של אנשי כמורה נוצרים, חפצו הללו להשיג צו מלכותי, אשר יורה על שריפת התלמוד, רחמנא ליצלן, בכל רחבי מדינת פולין, עד בלתי השאיר שריד ופליט.
את מעשיהם השפלים, עשו הפרנקיסטים במחשך, וכסבורים היו, כי יהיה בידם להפתיע את ציבור שלומי אמוני ישראל עם צאת הגזירה, עוד בטרם יהיה סיפק בידם להפעיל שתדלנות כל שהיא לביטולה. אמנם, הבעל שם טוב הקדוש ידע את כל אשר נעשה, ואת יום הכיפורים הועיד כיום מלחמה, להכניע את הסטרא אחרא, לסתום את פיות משטיניה ומקטרגיה, לקרוע את רוע הגזירה ולהעבירה מן העולם.
לאחר שסיים הבעל שם טוב את דרשתו בבית הכנסת הגדול, הורה לסיעת הרבנים האורחים, אשר ישבה לפניו במזרחו של ההיכל, להשאר על מקומותיהם לאחר צאת הקהל, שכן ברצונו להשמיע דברים בפניהם לבדם.
או אז, החל זורק בהם מרה בדברים קשים כגידים, על כי חלק גדול מן הקטרוגים הקשים, המתוחים עתה על עם ישראל, אינם באים אלא בגינם.
'הפלפולים של סרק ושל הבל' – קרא הצדיק מנהמת לבו – 'אותם הנאמרים לשם הידור והתייפות של בעליהם, מבלי שתהא בהם כל זיקה לתורת אמת – הם המה אשר היו בעוכרינו! בגללם מתוחה עלינו מדת הדין! בהם מצאו להם המקטרגים בקעה להתגדר בה!'…
מששב לביתו, היה כולו כאש להבה, בבחינת: 'וסביביו נשערה מאוד'. ניכר היה בעליל, כיצד מדת הדין מתוחה באופן איום ונורא, וחיתת אלקים נפלה על כל הסובב. כל כך, עד שאפילו הרבנים האורחים שנתארחו בביתו, קמו ויצאו להם מרוב חרדה…
בינתים, הגיעו לאזניה של הרבנית הצדקת, הדים מדברי הכיבושין שהטיח הצדיק, קודם לכן, בפני הרבנים. היא חגרה, איפוא, בעוז מתניה, נכנסה אל הקודש פנימה, ופתחה בתוכחת מוסר, על מה שנראה היה, לכאורה, כפגיעה בכבודם של האורחים.
מיד, התייצב הבעל שם טוב הקדוש על רגליו, נשען על השולחן כשראשו מורכן, והכריז: 'הנני מוכן ומזומן לקבל תוכחה!'…
תיכף לאחר מכן, שיגר שליח להזמין לפניו את הרבנים האורחים, ופייסם.
את תפילת 'כל נדרי', התפלל הבעל שם טוב בבית מדרשו שלו, בנוכחות תלמידיו המקורבים בלבד. את האורחים, שיגר להתפלל בבית הכנסת הגדול, ביחד עם שאר אנשי העיר.
לפני 'כל נדרי', שוב השמיע הבעל שם טוב דברי כיבושין, הפעם, לפני החבריא קדישא שהתפללה עמו. לאחר תפילת ליל יום הכיפורים, הפטיר ואמר למקורביו ברוח נכאה, כי הקטרוג עוד הולך ומתחזק…
ביום הכיפורים עם שחר, הלך הבעל שם טוב להתפלל בבית הכנסת הגדול של העיר, בצוותא עם כל הקהל הקדוש. אמנם, כל היום, האיץ בבעלי התפילה שלא להאריך יותר מדאי, בכדי שיוכל להתחיל בתפילת נעילה בעוד היום גדול. בתפילה זו, נוהג היה הבעל שם טוב הקדוש לעבור בעצמו לפני התיבה, ומצפה היה, כי אז יעלה בידו, בסייעתא דשמיא, להכריע את הכף לטובה – וגבר ישראל.
לפני תפילת נעילה, עלה הבעל שם טוב שוב על הבימה, ופתח פעם נוספת בהשמעת דברי כיבושין, אשר שברו את לב העם לרסיסים. מיד לאחר מכן, החל בתפילתו, אשר נמשכה שעות ארוכות. במהלכה, נראו ממנו תנועות נוראות עד מאוד, אשר העידו על עליית נשמה ועל פעולות רמות ונשגבות, שלא בעלמא הדין.
בחרדת קודש, עקבו המתפללים אחרי עבודתו הנוראה של הצדיק, כשהכל ממתינים בצִפיה דרוכה, לראות ולשמוע איך יפול דבר.
עם תום התפילה, נשתנו גווני פניו של הצדיק מן הקצה אל הקצה. תוגתו נתחלפה בשמחה גלויה, בת שחוק הופיעה על חזותו, ופניו לא היו לו עוד. בקול רווי גיל בישר הבעל שם טוב לקהל, כי הגזירה חלפה הלכה לה, בסייעתא דשמיא.
'יהיה לנו השנה נס', אמר, 'כבימי מרדכי ואסתר!'
'אמנם', הוסיף, 'רושם מה נותר ממנה, מן הגזירה, אך מאמין אני, בעזרת השם, כי אין מקום לדאגה!'
במוצאי יום הכיפורים, סח הבעל שם טוב באזני מקורביו, את השתלשלותו של מאבק האיתנים, אשר נטוש (מתחולל) היה בינו לבין המקטרגים, ואת הכחות העילאיים ביותר אשר נאלץ היה להפעיל, כדי לבטל את הגזירה.
'בדרכי בשבילין של מעלה', סיפר, 'פגשתי, בתוך 'היכל' אחד, תפילות בנות חמישים שנה, אשר עד היום הזה, טרם מצאו את דרכן לעלות ולבוא למקומן הנכון. עתה, לאור הכוונה הרבה בה התפלל הציבור את תפילות יום הכיפורים – כוונה, שנבעה מרוב דברי הכיבושין שהושמעו בפניהם – זכו גם התפילות ההן להצטרף ולעלות עם תפילותינו. נטלתי אותן, איפוא, עמי, בכדי להעלותן. אולם, בהמשך הדרך, מצאתי עצמי ניצב בפני שער נעול, אשר ה'מנעול' שתלוי עליו, גדול היה כגודלה של מז'יבוז' כולה'…
כדי לפתוח את ה'מנעול', נעזר הבעל שם טוב ברבו הידוע, הנביא אחיה השילוני (כמובא ב'תולדות יעקב יוסף' פרשת בלק) ובמשיח. גם שניהם, מסופקים היו אם יוכל לפתוח את הסגר, אולם, אישרו, כי אם אכן יעלה הדבר בידו, כי אז מובטחת ישועה גדולה לכלל ישראל.
בסופו של דבר, זכה הבעל שם טוב לפתוח את דלתות השער הנעול, והעלה בעדו את התפילות למקומן. מרוב השמחה שנשתררה למעלה, בגין העלאת התפילות, נסתתם פי הקטיגור, והגזירה הרעה נתבטלה כליל. עד שלא נותר אפילו צורך לשאת ולתת, בכדי לבטל את הקטרוגים.
אמנם 'פתיחת המנעול' ההוא, מלאכה כבירה היתה, אשר הרעישה את כל העולמות העליונים…
ואכן, מיד לאחר יום הכיפורים נודע ברבים, כי נכשלה תוכניתם של הפרנקיסטים הרשעים, להשיג את רשיון המלכות לשריפת התלמוד.
ההצעה הנפשעת נדחתה ברוב קולות השרים, ואילו יוזמיה, עוכרי ישראל, נדחו משם בבושת פנים.
ברם, הרושם שנותר מן הגזירה – כפי דברי הבעל שם טוב – גרם לכך, כי שליטה של העיר קאמניץ, הארכיבישוף דמברובסקי, שונא ישראל מושבע, לקח ש"ס אחד בחוזק יד מיהודי תושב עירו, ולאחר ששילם לו את מחירו, העלה את ספרי הקודש על המוקד ושרפם. היה זה ביום ד' במרחשון תקי"ח.
ואולם, נקמת ה' לא איחרה לבוא. על יד המוקד עצמו, עוד בטרם דעכה האש שאחזה בספרי הקודש. החל סוסו של דמברובסקי להשתולל, כאילו אחזה בו רוח תזזית (טירוף ושגעון). הוא לא נח ולא שקט, עד אשר המית את אדונו בריסוק אברים…
הנס הגלוי והמדהים, אשר התחולל לעיני המון נכרי רב, אשר נקהל ובא לראות בשריפת התלמוד הראוותנית, היכה גלים עצומים בכל רחבי פולין. שוב לא היה אף אחד מאנשי השלטון, אשר מוכן היה להטות אוזן קשבת להסתותיהם של הפרנקיסטים, נגד האומה היהודית ותורתה.
אמנם, הרשעים כים נגרש – כי השקט לא יוכלו. גם לאחר כל זאת, לא אמרו הרשעים הללו נואש, ועדיין המשיכו לשנס מתנים, בנסיונות חוזרים ונשנים, להסית אנשי שלטון וכמורה כנגד התלמוד. ולבסוף, עלה בידם לכפות על שלומי אמוני ישראל להשתתף בוויכוח פומבי, אשר נערך בין נציגי היהדות הנאמנה לנציגי הכת הארורה, בנוכחותו של הארכיבישוף מיקולסקי מלבוב.
ויכוח זה, נערך בשנה שלאחר מכן, במשך שלשה ימים, מיום כ"ג עד יום כ"ו בתמוז, שנת תקי"ט, בלבוב.
יועצים וידידים של הארכיבישוף מיקולסקי, טרחו להקדים ולהזכיר לו, את סופו המר של עמיתו, הארכיבישוף דמברובסקי מקאמניץ, על אשר העז לשלוח ידו בתורת ישראל. הדברים, אכן, פעלו את פעולתם על לבו של שליט לבוב, ועם תום הוויכוח – אשר במהלכו גילה יחס אוהד מופגן כלפי נציגי היהדות הנאמנה – ציוה הארכיבישוף, לגלח לכל אחד מן הפרנקיסטים פיאה אחת וחצי זקן, כדי ללמד, שמין בריה בפני עצמם הם – לא יהודי ולא גוי…
גזר דין זה, אשר בוצע בהם תיכף ומיד, גרם להם לפרנקיסטים, להמיר את דתם ולהתנצר. בכך, זכה עם ישראל, להיפטר, אחת ולתמיד, מן הצרות שעוללו לו הללו…
איברא (האמת), התעצמותו של הבעל שם טוב במלחמה רוחנית קשה ומסוכנת זו, עלתה, בסופו של דבר, במחיר יקר ביותר. היכנסו לפני ולפנים בעובי הקורה, 'פתיחת המנעול' וגיוס כל הכחות העליונים, אשר נעשו על ידו לצורך הכרעת המאבק, כרוכים היו בסכנת נפשות של ממש, אותה לקח הצדיק כפי הנראה בחשבון מראש…
וכעבור פחות משנה, בחג השבועות, שנת תק"ך, בהיותו בן 62 שנה (שהרי הוא נולד בח"י אלול תנ"ח), התעלה לבית עולמו…
וזה לשון קדשו של הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה רז): 'אומרים בשם הבעל שם טוב, זכרונו לברכה, שאמר, שנעשו לו שני נקבים בלבו על ידי המעשה של הש"צ ימח שמו. ומזה נסתלק…
[9] במדבר רבה (פרשה י – אות ה). וכל המובא בקטע זה הוא משם.
[10] המדרש מגלה לנו שחלק גדול משליחותו של המלאך היה להרבות אהבה בין מנוח לאשתו! והטעם לכך, כי מכיון שעלה ברצונו יתברך שמהם יוולד שמשון, והרי אי אפשר שיוולד כאשר ישנה מריבה בין בני הזוג, לכן שלח מלאך שיעשה שלום ביניהם…
רק אחרי שיש אחדות אמיתית בין בני הזוג, ישנו אולי סיכוי שיוולדו להם ילדים קדושים. וידיעת ההפכים ידועה…
[11] כתב הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א (ליקוטי מאמרים, ענין שמשון – אותיות עא-עב), וז"ל:
וזה היה גם כן ענין שמשון המיוחד בגבורה היותר עצומה שבכל הנפשות מישראל, ובוודאי הכתוב לא ישבחו אלא בגבורה האמיתית שהיא כבישת היצר, שהיה בו בתולדה ובשרשו, דעל כן היה נזיר אלקים מן הבטן.
וגידול השערות בקדושה כנזיר דנקרא 'קדוש' הוא המורה התגברות הגבורות הקדושות על שונאי ישראל, והוא מזרע דן שנקרא גם כן 'גור אריה', שיש בו גם כן כח הגבורה בעצם… ועל כן חשב גם הוא לתקן הכל, שיבולע הרע מן העולם על ידו לגמרי.
והיינו שיבורר קדושת ישראל והבדלתן מן העמים, אפילו משתקע למקום שמשתקע, אי אפשר שידח לגמרי חס ושלום.
וזהו קדושת שבט דן, המאסף לכל המחנות, ומחזיר כל האבידות והאובדים והנידחים למקורן, ואף על פי שהוא הירוד שבשבטים והיה הענן פולטן (רבי תנחומא, פרשת כי תצא – אות י) כאילו הם חוץ למחנה ישראל, ושאין להם אחיזה גם באור המקיף שהוא מקיף לכל הכנסת ישראל, והיינו לפי שבהם היה מושרש גם כן ענין ההסרה מאחר ה' יתברך, וכמו שאמרו ז"ל (שוחר טוב, מזמור קא – אות ב) על פסוק: "פן יש בכם משפחה או שבט וגו'" (דברים כט, יז) – זה שבט דן, שהם התחילו בפסל מיכה, ואיתא בתנא דבי אליהו (פרק כו) מיכה בעט ב'אנכי' שהוא שורש היהדות… והבועט באמונה נראה כיוצא מכלל הכנסת ישראל וכאילו אינו מזרע ישראל.
אבל זהו רק למראית העין בעולם הזה, שהוא עלמא דשיקרא, שאין האמת ניכרת, אבל ה' יתברך שומר אמת לעולם דלא ידח מהם נידח.
ולפי שמקום היציאה לחוץ היא מצד היושר, שבמקום הירוד וסוף הקומה יש אחיזה לחיצונים, ועמלק הוא שהלך והוציאן מחוץ לענן, כמו שאמרו ז"ל (תנחומא שם), והוא ענין 'רגליה יורדות מוות' הידוע, שכל האחיזה הוא בסוף, בתחתית כל דרגין – מקום הרגלין.
ושמשון דאמו משבט יהודה, שחיברו למקום הראש ונעשה בסוד עיגולין, חשב לגלות אור העיגולין, דאין בעיגול רגלין ומקום יציאה לחוץ ואחיזה לחיצונים כלל. כי כמו שמצד שליטת אדם הבליעל יש שם כח ההסרה מיהדות לגמרי, כך זה לעומת זה בקדושה שם כח ההכנסה לקדושה לגמרי אפילו מקומות היותר ירודים, כשיתגבר כח האדם דקדושה דיבורר שהכל בקדושה וכל שליטת האדם דבליעל היה לרע לו.
וזה כל כח שמשון, דאפילו בעת כשלונו וכשתפסוהו פלשתים עד שגרמו מיתתו, רבו אשר המית במותו מאשר המית בחייו, דגרם בזה ניצוח הרע עוד יותר, ובזה התברר דבר זה יותר, דנפש מישראל אפילו ישתקע במעמקי הקליפות הכל הוא לרע להם, ואפילו מי שאינו יכול לתקן בחייו כלל כי הגיע לגדר חילול ה' דצריך על כל פנים למיתה הממרקת (יומא פו.), סוף הכל במותו יקח הכל, ויאבדו הם וכל אשר להם! ונפשו דקדושה תצא ממאסרה ותשוב לאחוזתה ולמקור חוצבה.
אלא ששמשון חשב לתקן זה בחייו, דאם זכו 'אחישנה', אף על פי שלא הגיע הקץ עדיין, כי נפיש זכותיה, ובגבורתו העצומה יכבוש השאור שבעיסה לגמרי, וממילא יבוטלו גם כן שעבוד כל הגלויות דהא בהא תליא… עיי"ש באורך.
ובמאמר מוסגר שמענו מאבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, ששמשון, לאחר פטירתו, בא שוב לעולם, והוא היה המקובל האלקי רבי שמשון מאסטרופולי הי"ד.
ולאחר זמן מצאנו שכתב כן מפורש בספרו, וזה לשון קדשו בהקדמה שכתב לספרו דן ידין (פירוש על ספר קרניים): 'קראתי שם החיבור הזה 'דן ידין' משני טעמים, חדא, משום ששמי מרומז בו הקטן שמשון שבא מדן… ושאר דברים סתומים ביארתי בספרי הגדול הנקרא 'מחנה דן' על הזוהר בספר בן מנוח שחיברתי'…
[12] שנאמר: "וַיִּשְׁפֹּט אֶת־יִשְׂרָאֵל בִּימֵי פְלִשְׁתִּים עֶשְׂרִים שָׁנָה" (שופטים טו, כ).
[13] כתב הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א (שיעורים והתוועדויות – תשע"ג, חלק ב עמוד רפד), וזתו"ד:
עד ספר שופטים לא מוזכר על שום אדם שזכה ל'רוח הוי"ה'. כתוב רוח אלהי"ם אבל לא רוח הוי"ה.
הראשון שכתוב עליו שזכה לרוח הוי"ה היה עתניאל בן קנז. השני הוא השופט גדעון. השלישי השופט יפתח. הרביעי שמשון הגבור.
וכל הארבעה הללו נמצאים בספר שופטים.
החמישי הוא שאול. הששי הוא דוד המלך. השביעי הוא יחזקאל. השמיני הוא מיכה. התשיעי הוא יחזיאל, וכמו שנאמר: "וְיַֽחֲזִיאֵל בֶּן־זְכַרְיָהוּ בֶּן־בְּנָיָה בֶּן־יְעִיאֵל בֶּן־מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף הָֽיְתָה עָלָיו רוּחַ הוי"ה בְּתוֹךְ הַקָּהָל" (דברי הימים־ב כ, יד).
והעשירי יהיה מלך המשיח, וכמו שנאמר: "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ הוי"ה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'" (ישעיה יא, ב).
אם כן, יוצא שיש עשרה צדיקים בתנ"ך – מספר חשוב ומושלם – שכתוב עליהם רוח הוי"ה.
ולמרות שישנם עשרה צדיקים שזכו לכך, שמשון היה הגבוה ביותר מביניהם! ולכן, הוא היחיד, שמוזכר בו רוח הוי"ה ארבע פעמים!
ואלו הן:
"וַתָּחֶל רוּחַ הוי"ה לְפַֽעֲמוֹ בְּמַֽחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל" (שופטים יג, כה)…
"וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ הוי"ה וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ" (שם יד, ו)…
"וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ הוי"ה וַיֵּרֶד אַשְׁקְלוֹן וַיַּךְ מֵהֶם שְׁלֹשִׁים אִישׁ" (שם פסוק יט)…
"הוּא בָא עַד לֶחִי וּפְלִשְׁתִּים הֵרִיעוּ לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ הוי"ה וַתִּהְיֶינָה הָֽעֲבֹתִים אֲשֶׁר עַל זְרוֹעוֹתָיו כַּפִּשְׁתִּים אֲשֶׁר בָּֽעֲרוּ בָאֵשׁ וַיִּמַּסּוּ אֱסוּרָיו מֵעַל יָדָיו" (שם טו, יד)…
[14] והוא עמד מול עיניו של יעקב בשעת פטירתו. ונרחיב:
בפרשת ויחי (שבחומש בראשית) מובאים הברכות שבירך יעקב אבינו את בניו. והנה, בנוסף לברכה והשפע העצום שהשפיע יעקב לבניו בברכותיו, בכל ברכה וברכה שבירך יעקב אבינו גנוזים רמזים עצומים על כל אשר יארע עם כל שבט ושבט לדורי דורות עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן.
וכאשר הגיע יעקב אבינו לבנו דן, בירך אותו כך: "יְהִי דָן, נָחָשׁ – עֲלֵי דֶֽרֶךְ, שְׁפִיפֹן – עֲלֵי אֹרַח, הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר. לִישׁוּעָֽתְךָ קִוִּיתִי ה'" (בראשית מט, יז).
יעקב אבינו גילה לבנו דן שזרעו יהיה מעורב בכמה וכמה מלחמות מכריעות במהלך ההיסטוריה… ומעתה הוא מתפלל עליהם שיצליחו במלחמתם.
וכך גילו לנו בספר הזוהר הקדוש (בלק דף קצד ע"ב):
'נָחָשׁ עֲלֵי דֶֽרֶךְ' – זו התפילה שהתפלל יעקב אבינו על שמשון הגבור.
'שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח' – זו התפילה שהתפלל על צליה (והרחבנו בזה במסילות אל הנפש תשע"ט – פרשת מטות).
'הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס' – זו התפילה שהתפלל על עירא חברו של דוד המלך.
'וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר' – זו התפילה שהתפלל על שְׂרָיָה שעתיד לבוא עם משיח בן יוסף.
ועל הפסוק: 'לִישׁוּעָֽתְךָ קִוִּיתִי ה", פירש רש"י: נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו, וסופו לומר: "זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם" (שופטים טז, כח).
[15] והובאו דבריו בקובץ כנסת ישראל – ניסן שנת תרח"צ (עמוד כג).
[16] סיפר הגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א (מעיין האמונה, חלק ג – עמוד רכו), וז"ל:
שמחת תורה בישיבת חברון בעיר האבות. מאות הבחורים שעזבו בתי הוריהם בפולין ובליטא ועלו ארצה להשקיע עצמם בעולמה של תורה, תחמו עצמם בארבע אמות של הלכה בדיבוק חברים ובפלפול התלמידים, והניחו לרגשותיהם לפרוץ חוצה בחגה של תורה, בשמחתה.
רקדו בהקפות עד כלות הכחות, פיזזו במעגלים ושרו בהתלהבות. מה נהדר ומפעים היה המחזה. ראש הישיבה, הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זיע"א עמד מן הצד וסקר את תלמידיו האהובים הששים ושמחים בשמחת התורה, כי היא להם עוז ואורה.
לפתע נדרך: מייסד הישיבה הקדושה, אביהם הרוחני הנערץ של מאות התלמידים, הסבא מסלבודקא שהיה לעת זקנותו המופלגת, טרח ועלה להיכל הישיבה. הגיע, ועמד לצד ראש הישיבה. בא לשאוב נחת.
'ובכן, מה כבודו אומר?' – נשאל על ידי ראש הישיבה.
התשובה כמעט ולא נשמעה ברעם השירה האדירה. בצד עמד שולחן, ועליו ספלוני קפה ועוגות פרוסות. מפעם לפעם פרשו בחורים מותשים, משולהבים ומזיעים, ממעגלי הרוקדים ופנו אל השולחן, ללגום ולנגוס ולהשיב נפשם בטרם ישובו לריקודים ולשירה.
'מי יודע' – אמר הסבא מסלבודקא – 'אולי כל ההתלהבות הרבה היא רק כדי להגיע להתשה שתצדיק את ההפוגה, ותזכה בלגימת הקפה והנגיסה בעוגה'…
ראש הישיבה נדהם. האם אזניו לא הטעוהו. אביהם אוהבם של בני הישיבה, חושד בבני התורה שרוקדים ומפזזים לכבודה, שאין מעייניהם אלא בכיבוד שבהפסקה הקלה?!…
בכבוד ובמורא פנה לסבא ואמר: 'רבי! גם למוסר יש גבול! ופה, נחצה'…
הסבא הנערץ אחז בידו בלא אומר, פנה עמו לארון הספרים. הוציא כרך כבד והניחו על הסטנדר, פתחו והצביע על שורה בגמרא.
ראש הישיבה הביט, וְהֶחֱוִיר.
מסופר שם (מועד קטן כ:), על מר עוקבא – גדול הדור. ששימש אב בית דין, נשיא וראש הגולה. וזכה שפניו היו מאירות כפני משה רבינו.
יום אחד נפטר גיסו, אחי אשתו.
חמיו וחמותו, אשתו וגיסיו, ישבו שבעה.
לכבוד אשתו, חשב לנהוג באבילות. לאות הזדהות, נשיאה בעול. מצד הדין פטור הוא, אינו חייב. אבל 'אשתו כגופו'. היא מתאבלת, יתאבל עמה! אין זו רק אי הנוחות, הישיבה לקרקע. זה איסור לימוד התורה, שמחת חייו וכל עולמו!
אמר לו רב הונא: 'צודנייתא בעית למיכל'.
'צודנייתא', לשון צידה ומזון (סעודת אבלים). לאבלים היו מגישים כעך מיוחד בסעודת ההבראה.
ורב הונא אמר למר עוקבא: 'פעם אכלת צודנייתא והטעם נשאר. והחלטת לנהוג שבעת ימי אבילות, ולהימנע שבעה ימים מלימוד, רק כדי לטעום אותו שוב…
לחשוד בכך את מר עוקבא, הנשיא, אב בית הדין?!'
ודאי שלא. על אשתו חשב, ועל חמיו וחמותו וגיסיו. ובאמת הצטער והתאבל על פטירת הגיס. אבל יחד עם זאת, בתת הכרה, מעבר לסף המודע, ריחף ניחוח הכעך. אור וחושך בכפיפה אחת…
[17] וכאן אפשר להרחיב הרבה מאוד, אך בוודאי אי אפשר, ולכן נביא דוגמא אחת לכך:
בתחילת מסכת אבות (פ"א מ"א) מובא סדר מסירת התורה מדור לדור, וכך הובא שם: 'משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה'.
וצריך להבין מדוע הם קיבלו את התואר 'אנשי כנסת הגדולה'?
וביאר רבי יהושע בן לוי (והובאו דבריו ביומא סט:) שהחזירו עטרה ליושנה! שהחזירו את שבחיו יתברך לפיות הצדיקים. שבמהלך הדורות הלכו ונעלמו חלק מן השבחים (מפי הצדיקים), וכפי שמבאר והולך:
אתא משה אמר – בתחילה בא משה ואמר: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם הוּא אֱלֹהֵי הָֽאֱלֹהִים וַֽאֲדֹנֵי הָֽאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (דברים י, יז).
אתא ירמיה ואמר, נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו?! לא אמר נורא! וכך הוא אמר: "עֹשֶׂה חֶֽסֶד לַֽאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל־חֵיק בְּנֵיהֶם אַֽחֲרֵיהֶם הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (ירמיה לב, יח).
אתא דניאל אמר, נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו? לא אמר גבור!
אתו אינהו – באו אנשי כנסת הגדולה – ואמרו אדרבה זו היא גבורותיו… ואלו הן נוראותיו…
שלמרות השנאה העצומה ששונאים אומות העולם את עם ישראל, בכל זאת עם ישראל ממשיכים להתקיים. ולמרות כעסו על רשעותם של אומות העולם, בכל זאת הקב"ה נוהג עמם, עדיין, בארך אפים…
ממשיכה הגמרא ושואלת: 'ורבנן' – ירמיה ודניאל – 'היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה?' אמר ר' אלעזר, מתוך שיודעין בהקב"ה שאמיתי הוא לפיכך לא כיזבו בו.
אמת גדולה זו שעמד עליה משה רבינו, ראו אותה ירמיה ודניאל, שאם היו אומרים אותה היו מכזבין בו, ולא אמרוה. כי אין הבנתם מגעת להבנת משה רבינו. ולפי שׂכלם הם יש שאלה בדבר – שקר הוא אצלם. והקב"ה שונא את השקר ואוהב את האמת.
מזה רואים אנו את העומק בתורת האמת, הגדרה חדשה במהותו של השקר, כי אין ענין של שקר רק בשעה שאדם מכחיש את מציאות הדבר, אלא אפילו אם הוא מדבר כפי האמת של המציאות, אם אינה נובעת מעומק לבו ונשמתו הרי זה שקר. ואין האמת נערכת לפי הדבר אלא לפי מי שאומרה. ואפשר ששני אנשים יאמרו דבר אחד, עושים מעשה אחד, ואצל האחד הוא אמת ואצל השני הוא שקר…
[18] שהתגלה דוקא בעת שדן את ישראל, וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (סוטה י.): אמר רבי יוחנן, שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים! שנאמר: "דן ידין עמו כאחד וגו'" (בראשית מט, טז).
