פרשת משפטים | מעלת פרשת שקלים וענין מחצית השקל

בן לעולם נשאר בן

מעשה במושל, שבנו הסתפח לְחֶבְרָה רעה, התהולל והידרדר, ופרק עול ורסן. לא עזרו התוכחות, ולא הועילו האיומים. הכל ריננו על מעשיו, ואין קץ לבושה שהעטה על אביו ועל מעמדו…

לא ארכו הימים, ונתפס עם חבריו בגניבה. העיר רגשה וסערה, נשאה עינים למשפט העתיד להיערך למחרת.

בליל המשפט חמק השופט לארמון המושל. התקבל בפליאה.

לא נעים – התנצל בפני המושל – אבל בנך…

אני יודע – קטע המושל את דבריו – גדולה החרפה!

באתי לשאול, מה אגזור עליו?

המושל השתאה, ענה בהקפדה: אתה השופט! אין משוא פנים בדין! אדרבה, משום שבן המושל הוא, ומכיון שהוזהר והותרה פעמים אין ספור, חמור מעשהו בכפליים!

אבן נגולה מעל לבו של השופט, אף שתמה מה ראה המושל להתאכזר על בנו, שהרי בכל זאת בנו הוא. אבל שמח שלא הוגבל, ושהצדק ימוצה עד תום.

למחרת, גזר על בני החבורה מאסר שנה וארבעים מלקות כל אחד, ואילו לבן המושל גזר מאסר שנה וששים מלקות, וגם זה רק לאחר תוכחה ארוכה ונוקבת…

הכל סחו בשבחו של השופט שלא נשא פנים, והמושל שיגר לו אות הצטיינות, כהוקרה על אומץ לבו ושפיטתו בלא מורא וחת.

הנידונים ספגו את המלקות וריצו את תקופת מאסרם. שוחררו, וכעבור שבוע נעצרו בשנית. הפעם, באשמת שוד מזויין שבמהלכו נהרג בעל החנות. עונש, שגזר דינו מוות לכל הנאשמים…

העיר היתה כמרקחה, והשופט נחרץ: מחר יחרוץ דינם. הן יד חופשית לו, למצות הדין עד תום.

באישון לילה התדפק על דלתו של השופט, מזכירו של המושל, והודיע בשמו: לא איכפת לו כיצד, בנו ישוחרר!

אבל…

אין 'אבל!' כל דרך, כשרה!

השופט יצא מביתו והלך לבית הסוהר, לחקור את בני הכנופיה. ב'היסח דעת' שכח לנעול אחריו את השער….

בבוקר סערו הרוחות: הנערים חמקו בעד השער שלא ננעל. השופט ננזף, ונשא עלבונו בדומיה.

בלילה, זכה המושל לביקורו. 'איני מבין', התמרמר השופט המושפל. 'בפעם שעברה באתי מיוזמתי, שאלתי האם לפעול לזיכוי, וננזפתי. הודעת שאין משוא פנים, אף תמהת לבואי. מה נשתנה עתה, שלפתע נמוג הדין והתפוגג המשפט, ונצטויתי לשחרר בכל מחיר?

והמושל ענה: איך לא תבין! בני זה סורר ומורה, מידרדר לתהום, וכל נסיונותי לבולמו ולעוצרו, להשיבו לדרך הישר, כשלו…

משנתפס בגניבתו, שמחתי. אמרתי: אולי המלקות ילמדוהו לקח, אולי המאסר ישפיע לטובה. אולי יתן אל לבו, יערוך חשבון נפשו, יתנתק מחבריו הרעים וישוב לנהוג כשורה. לפיכך, הוריתי לך לנהוג בו בכל חומרת הדין.

תקותי נכזבה. אך שוחרר, וחזר לסורו. אילו היה צפוי לעונש מלקות כפול, למאסר ממושך שבעתים, החרשתי. אולי בכך יתעשת. אבל הוא חבר לשוד מזויין והרג את הנפש. צפוי הוא למיתה –

בכל זאת, בני הוא!

מוכן אני לייסרו, כדי להטיבו. אך איני מוכן – לאבדו…^[1]

 

אהבת הקב"ה לעם ישראל

המושל אוהב את בנו בלי ספק. אך מה יקרה אם הוא ימרוד בו? מה יקרה אם הבן יגייס חיל שכירים, יפרוץ לארמון ויהרוג את כל בני משפחתו, האם גם אז הוא ימשיך לאהוב אותו?

לא בטוח!

אך ישנו אב אחד שבכל זאת ימשיך לאהוב את בנו, תמיד ובכל מצב! וזה אבא רחמן שבשמים!

וכמו שאנו מברכים בכל יום: 'ברוך אתה ה', אוהב את עמו ישראל'.

הקשר^[2] שבין הקב"ה לעם ישראל הוא קשר שבין אב לבנו, כפי שאומר הכתוב: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶ"ם" (דברים יד, א). הקב"ה אוהב את עם ישראל לא רק בגלל מעלותיו העצומות, למרות שגם זו סיבה מספקת לכך שה' יאהב את עמו ישראל…

אולם לאמיתו של דבר, שורש האהבה הוא מעל לכל סיבה. הקב"ה אוהב את עם ישראל משום שהם בנים שלו!

משום כך, אהבה זו עומדת במלוא תוקפה גם כאשר מעלותיו של היהודי אינן קיימות באופן גלוי, כדברי הגמרא (קידושין לו.): 'בין כך ובין כך אתם קרויים בנים'. ולכן אומר הקב"ה: 'להחליפם באומה אחרת איני יכול' (רות רבה, פתיחה – אות ג).

אהבה זו היא כמו אהבתו של האדם לעצמו. בני ישראל הם בניו של הקב"ה, ואהבת הקב"ה אליהם היא אהבה של אב לבניו – אהבה שאינה מותנית בשום תנאי ואינה תלויה בשום דבר!

אהבתו הבלתי תלויה של הקב"ה לכל יהודי (גם כפרט) מוצאת ביטוי גם בהלכה בענין טומאת אוהל.^[3] טומאה זו נוהגת, כידוע, רק במת מישראל, ולא במתי אומות העולם. נשאלת השאלה: מה דינו של מומר?

ובכן נפסקה ההלכה (שו"ע, יו"ד – סימן שעב סעיף ב), שגם מומר מטמא באוהל. הרשב"א (הובא בביאור הגר"א – שם ס"ק ד) מביא בקשר לכך את מאמרו של רבי מאיר במסכת קידושין: 'בין כך ובין כך אתם קרויים בנים', ומוכיח מכך שאפילו על המומר אומר הקב"ה שהוא בנו!

הלכה פסוקה זו מוכיחה שהאהבה של הקב"ה לכל יהודי אינה תלויה בשום תנאי, אלא היא כמו אהבתו הבלתי ניתנת לערעור של האב לבנו!

 

השוכן אתם בתוך טומאתם!

וכך היה רגיל לומר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, אחרי מות – מאמר ב):

בפרשת אחרי מות נאמר: "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז, טז), ומבאר רש"י (שם) שכוונת הפסוק היא שהקב"ה משרה את שכינתו בתוך עם ישראל אף על פי שהם טמאים.

ואף בשעה שהגלה הקב"ה את עם ישראל מארצם, גלתה שכינתו עמהם, כמו שאמר רבי שמעון בן יוחאי בגמרא (מגילה כט.): בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו – שכינה עמהן. גלו למצרים – שכינה עמהן, שנאמר: "הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם וגו'" (שמואל־א ב, כז), גלו לבבל – שכינה עמהן, שנאמר: "לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה" (ישעיה מג, יד).

בנוסף לענין השראת השכינה בתוך כללות עם ישראל אף בהיותם טמאים, לימדנו מורינו הבעל שם טוב הקדוש שהפסוק: 'הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם' בא ללמדנו שגם בנוגע לכל יהודי בפרטות – הקב"ה שוכן בתוכו אף בהיותו עושה מעשים אשר לא יעשו.

כי בפנימיות לבבו של כל אחד ואחד מישראל ישנו ניצוץ קדוש וטהור שנחצב מאורו יתברך ממש (אור החיים הקדוש – ויקרא כו, יא), בבחינת: "חֵלֶק אֱלוֹ"הַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב), וניצוץ זה קשור בבורא יתברך בחבלי עבותות האהבה. ואותו ניצוץ קדוש שבפנימיות לבבו של כל יהודי נרמז באות יו"ד, כיון שהיא האות הראשונה של שמו של הקב"ה. ולכן התואר 'יהודי' מתחיל ביו"ד ומסיים ביו"ד, וגם עצם היגוי תיבת 'יהודי' נגזר מהאות יו"ד.

יתירה מזאת: שמו המלא של ה', שם הוי"ה ב"ה, נרמז בתיבת 'יהודי', שהרי שלשת האותיות הראשונות של תיבה זו (יהו) הן שלשת האותיות הראשונות של שם ה', ומשתי האותיות האחרונות (די) מתקבלת אף האות האחרונה של שם ה' (האות ה') כאשר נניח את האות י' בחללה של האות ד'. וכל זה בא לרמוז על גודל איחודו של הניצוץ הקדוש שבפנימיות לבבו של כל יהודי עם ה' יתברך.

וגם אם אדם ירבה לחטוא ולפשוע ח"ו, יש בכח חטאיו הרבים לפגום ולטמא רק את חיצוניות נשמתו בלבד, אך לא את הניצוץ הקדוש השוכן בפנימיות לבבו, כי לשם אין מגיע רושם החטא כלל, ולעולם הוא שלם בקדושתו וטהרתו.

וזהו שנאמר: 'הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם'. כלומר, שבתוך תוכם של כל הפגמים והטומאות שאדם עשה ישנה נקודה פנימית טהורה שלא נפגמה כלל, ועודנה שלימה בתכלית עם הקב"ה, ובה הוא שוכן.

ובפנימיות לבו של כל יהודי הוא מאמין בה' יתברך באמונה שלימה, ואפילו מוכן למסור את נפשו על קידוש ה' ולסבול עינויים קשים ובלבד שלא לכפור בה' ח"ו.

כל יהודי אוהב את הקב"ה מעומק לבו וחפץ לדבוק בו ובתורתו, אלא שיצרו הרע מבלבל ומטעה אותו, ומכניס בלבו רוח שטות (סוטה ג.) ומפתה אותו לעבור על רצון הבורא, אך אין זה רצונו האמיתי כלל וכלל…

מכל האמור צריכים אנו ללמוד, עד כמה יש להיזהר שלא לזלזל בשום יהודי ח"ו כמאמר חז"ל (אבות פ"ד מ"ג): אל תהי בז לכל אדם. משום שבכל יהודי יש נשמה קדושה שבתוכה שורה אורו של הקב"ה.

צריך לדעת בבירור שאין הבדל בין זלזול ביהודי לבין מחיקת שם ה'. יש לכבד כל יהודי באשר הוא, ולראותו כבן חביב ואהוב של הקב"ה. וכן אמרו חז"ל (שם פ"ג מ"ד): חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִי"ם עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו).

אסור לאדם לבוז לזולתו אפילו בלב בלבד. וכל כך חמור הדבר עד שפסק הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג מי"ד) שהמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא. ואל יטעה האדם לחשוב שהמתכבד בקלון חברו זהו דוקא מי שמבייש את חברו בפני אנשים וכיו"ב, אלא הכוונה היא שהוא עורך את מעשיו הטובים וחכמתו למול מעשה חברו או חכמתו, ומסיק מכך שהוא מכובד וחברו בזוי, כמבואר בהמשך דברי הרמב"ם (שם פ"ד ה"ד).^[4]

הוי אומר, שאף על בזיון הזולת בלב בלבד ניתן לאבד את כל העולם הבא, וכל שכן מי שמבזה את חברו בפני בני אדם, כמאמר חז"ל (סנהדרין קז.) ש'המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא'…

 

מתנה ושמה 'תשובה'!

אהבה של הקב"ה לבניו אהוביו היא כל כך גדולה, עד שרצה שיזכו לטוב הנצחי והמושלם. ומכיון שזה תלוי בנקיון הנשמה, לכן ברא את האפשרות של התשובה.

כאשר יהודי מהרהר בתשובה, מתחרט על מה שעבר, וצועק בלבו: נכון חטאתי! אך לא אחטא עוד!^[5]

נשמתו מיטהרת ומזדככת!

וכאן ברצוננו לכתוב:

אחד העבירות החמורות ביותר הוא פגם הברית. וכשאדם נכשל בה חלילה, נכבית כל הלהט והשמחה שבנפשו… והוא נהפך להיות איש כבוי, קר ואפל…

והקב"ה ברחמיו הרבים, בנוסף למתנת התשובה, העניק לנו ששה שבועות שבהם אפשר לטהר את הנפש בתכלית.

ששה שבועות שמתחילים ממוצאי שבת של פרשת ויחי עד מוצאי שבת של פרשת משפטים.

ואת התקופה הזו כינו בשם: 'ימי השובבי"ם', שהם ראשי תיבות של השש פרשיות שבששה שבועות אלו: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים.

והטעם שדוקא הפרשיות הללו נבחרו, כי בפרשיות אלו מבוארים כל ענייני הגלות של בני ישראל וכל ענייני גאולת מצרים, עד שבני ישראל הגיעו לומר: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), כמו שמפורש כתוב זה בפרשת משפטים.

וכמו שבפרשיות הללו סרו מנפשות ישראל כל המסכים המבדילים, כך גם בימינו אלו אפשר להסיר את כל המסכים והחלודה מעל הנפש…

ובסיום הששה שבועות – ביום האחרון של תקופת השובבי"ם – קוראים בתורה פרשת משפטים…

בשבת זו (שבת פרשת משפטים) מסתיימת 'תקופת השובבי"ם', תקופה בה השתדלו עם ישראל לחזור בתשובה.^[6]

תקופה בה הם ציפו לצאת מכל התאוות שלהם, מכל פחיתות החומר – ולזכות לקדושה. ומכיון שכך, ביום האחרון (של השובבי"ם) זוכים ומתעלים…

ולפני שנבאר למה זוכים, נקדים…

 

קריאת ארבע פרשיות

כתב הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פי"ב ה"א), וז"ל:

משה רבינו תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה. ועזרא תיקן שיהו קורין כן במנחה בכל שבת… (עכ"ל).

מתקנת משה רבינו אנו קוראים בכל יום שבת בבוקר את פרשת השבוע של אותו שבוע.

והנה שנים רבות חלפו מאז, ולחכמינו הקדושים נתגלה ענין הארבע פרשיות. והיינו שכתוספת לקריאת התורה של פרשת השבוע, תיקנו חז"ל עוד ארבע קריאות בשבתות הסמוכות לפורים, ואלו הן: שקלים, זכור, פרה, החודש.

וכתב המשנה ברורה (סימן תרפה – ס"ק א), וז"ל:

אבאר בקיצור ענין ארבע פרשיות. והוא, חז"ל תיקנו לקרות ארבע פרשיות בשנה, מראש חודש אדר עד ראש חודש ניסן, לזכרון ארבעה דברים, והם אלו:

הראשונה היא 'פרשת שקלים' – לזכרון מצות מחצית השקל, שהיו מחוייבים ליתן ללשכה לקרבן התמיד בכל שנה.

השניה היא 'פרשת זכור' – לזכור מעשה עמלק… וכדי להקדים זכירת מחיית עמלק לעשייתה, לכן קוראים פרשת זכור קודם פורים.

השלישית היא 'פרשת פרה אדומה'… שכן היה שריפתה במדבר סמוך לניסן כדי לטהר בה את ישראל מטומאת מת, ובכך הם יהיו טהורים ויוכלו לעשות הפסח בזמנו…

הרביעית 'פרשת החודש', וקוראים אותה בשבת הסמוך לראש חודש ניסן, כדי לקדש חודש ניסן, דכתיב בתורה: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב), אבל אין זה עיקר הקידוש, כי עיקר הקידוש הוא בעת ראיית הלבנה שמקדשין אותו הבית דין, ואין הקריאה הזאת אלא מדרבנן…

 

ארבע פרשיות – סולם העליה

כאמור, ארבע פרשיות הללו נקראות בציבור בין ראש חודש אדר לראש חודש ניסן, לזכרון ארבעה דברים.

אך כדרכם של דברי תורה, שיש להם רובד לפנים מרובד, פשט, רמז, דרש וסוד. כך גם בענין הזה.

והענין הוא, שכדי לזכות להארה העצומה המתגלת בליל הסדר,^[7] צריכים לעבור כמה וכמה שלבי 'כיבוס'.

ולכן תיקנו לקרוא ארבע פרשיות בחודש שקודם לפסח, שעל ידי קריאתן תלך ותתטהר נפשם של עם ישראל.

על ידי קריאת ארבע פרשיות הללו, זוכים בסופו של דבר לייחד את כל ארבע האותיות של שם הוי"ה, ובכך מעניקים לנפש את הכחות הדרושים לקבלת ההארה של ליל הסדר.

וברשותכם נרחיב:

הגה"ק רבי פינחס מקוריץ זיע"א (אמרי פינחס, חלק א – עמוד סה), אמר כך: הייתי רוצה להגיע כבר לארבע פרשיות כדי להתראות עם ה' יתברך.

וביאר הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א (תוך הנחל, שמות – עמוד רלג), וז"ל: והנה בשיחה זו מונחת עמקות נפלאה מאוד, כי מרומז בה, שהארבע פרשיות הן מכוונות כנגד הארבע אותיות של השם הוי"ה ברוך הוא,^[8] וכנגד הארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, וכשזוכים לקבל אותן בקדושה ובטהרה כראוי, זוכין להתראות עם השכינה הקדושה כביכול.

כי כל הארבע פרשיות הן דרך והילוך לפסח, שיזכה האדם לצאת מכל מיני קטנות המוחין ולבוא לדביקות השם יתברך, עד ששום חושך בעולם לא יהיה יכול להחשיך ממנו אורו יתברך, ואפילו אם נדמה לו שהוא בתוך תוקף קושי שעבוד מצרים, גם משם יכול להתהפך הכל לטובה ולצאת משם לחירות עולם. ולכן דייקא לפני פסח תיקנו לנו ארבע פרשיות אלו, כדי שנזכך עצמנו בכל אחת מהן עם אות אחת של השם הוי"ה ברוך הוא, עד שנזכה להתראות עם השכינה הקדושה בבחינת פנים אל פנים… (עכ"ל).

והנה לעולם (בשנה לא מעוברת) קוראים את פרשת שקלים ביום האחרון של השובבי"ם, שהוא פרשת משפטים. כי על ידי הזיכוך שעברו נשמות ישראל בימי השובבי"ם, הם זוכים להארה מאות אחת של שם הוי"ה…

ומשם הם מתקדמים הלאה, עד שבפרשת החודש הם זוכים שכל ארבע אותיות שם הוי"ה מאירות ומשפיעות עליהם…

ומכח ההארה של שם הוי"ה נעשים ראויים לקבל את האור העצום המתגלה בליל הסדר.

ועתה נתמקד ברשותכם בפרשה הראשונה, פרשת שקלים…

 

שבת פרשת שקלים

כאמור, כתב המשנה ברורה שהטעם שקוראים 'פרשת שקלים' לפני פורים, מכיון שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו בית דין מכריזין באחד באדר על השקלים…^[9]

ונבאר את הדברים:

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מקריבין בכל יום קרבן תמיד של בוקר וקרבן תמיד של בין הערבים.

וכן היו מקריבים שאר קרבנות ציבור (כל אחד בזמנו).

והנה לצורך קניית קרבנות הציבור היה כל יהודי ויהודי נותן פעם בשנה 'מחצית השקל' (שזה בסביבות 9 גרם כסף טהור), ובכסף שאספו מכל ישראל היו קונים את קרבנות הציבור,^[10] ובכך נעשה כל יהודי שותף לכל הקרבנות שיקריבו במשך כל השנה.

ומכיון שהכסף הזה היה צריך להגיע לבית המקדש קצת לפני ראש חודש ניסן,^[11] לכן היו מתחילין לעורר את האנשים חודש לפני, וכבר בראש חודש אדר היו מפרסמים את מצות 'מחצית השקל'.

כך היה כל זמן שבית המקדש היה קיים. אך עתה, שבעוונותינו הרבים חרב מקדשנו ושמם היכלנו, אי אפשר לקיים את המצוה הזו.

אך אף על פי כן, נהגו כיום לתת כסף זכר למחצית השקל. וזה לשון הרמ"א (או"ח, סימן תרצד – סעיף א): יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר, ומאחר ששלש פעמים כתוב 'תרומה' בפרשה (שמות ל, יג-טו), יש ליתן ג' (מטבעות)… (עכ"ל).

ויש שנוהגים לתת שווי של 9 גרם כסף טהור, כמו שהיו נותנים בזמן בית המקדש, אך צריך להיזהר לומר: 'זכר למחצית השקל'.

ואת הכסף הזה צריך לתת למוסדות של תורה ולישיבות שמגדלים בהם תלמידי חכמים, ש'מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד (ברכות ח.).

וכל המשתדל להיות עושה ומעשה להרים קרן התורה ולומדיה יזכה לראות בהרמת קרן ישראל. וכמו שאמרו (בבא בתרא י:): 'במה תרום קרן ישראל? ב'כִּי תִשָּׂא"…^[12]

וברשותכם נסכם:

גם בזמן הזה אשר בעוונותינו הרבים בית המקדש טרם נבנה, צריכים אנו לקרוא את 'פרשת שקלים' בשבת שלפני ראש חודש אדר (הסמוך לניסן),^[13] וכן לתת לצדקה 'זכר למחצית השקל'.

 

כפרה על חטא העגל

והנה למרות שמצות מחצית השקל היא מתרי"ג מצוות,^[14] בתורה הקדושה לא הובאה מצוה זו במפורש,^[15] ומה שנאמר בפרשת כי תשא: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (שמות ל, יג), זה כדי לכפר על חטא העגל.

וברשותכם נרענן את הזכרון…

במעמד הר סיני שמענו את עשרת הדברות, ולמחרת עלה משה למרום להוריד את התורה. 04 יממות הוא שהה שם…

ובינתים, למרגלות הר סיני, עבדו עם ישראל על עצמם ללא הרף.

בעמל וביגיעה נוראה – קידשו וטיהרו את עצמם.

במורא ובסילודין הכינו עצמם לקראת המדרגות הגדולות והעצומות העתידות לבוא אליהם בסוף היום ה-04.

וביום האחרון, ביום ה-04 (ב-י"ז בתמוז), סמוך ונראה לקבלת הקדושה, התגברה עליהם הטומאה, והם נכשלו בעגל…^[16]

ובשמים, פנה הקב"ה למשה ואמר לו: "לֶךְ רֵד – כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות לב, ז)!… ומשה רבינו ירד למחנה ישראל ובידיו לוחות הברית, וכשראה אותם עובדים לעגל שבר את הלוחות.

ולמחרת, ב-י"ח בתמוז, שרף את העגל ודן את החוטאים, וב-י"ט בתמוז עלה חזרה למרום כדי לנסות ולבטל את הגזירה.

אולם זה לא היה פשוט בכלל…

משה רבינו בעל הנשמה האדירה והקדושה, האדם שזכה לכל המעלות והמדרגות, וזכה להיות 'מורשה חתימה',^[17] לא הצליח למצוא דרך למתק את הדינים ולעורר רחמים…

ומשה רבינו החליט: יהיה מה שיהיה, אני לא זז מכאן עד שאני שומע: 'סָלַחְתִּי'!…^[18]

ואז, ב-כ"ט אב, כעבור תשע מאות וששים שעות רצופות של בכי ותחנונים… הורדת נחלי דמעות של אש, ואלפי לימודי זכות על עם ישראל! נתגלה הקב"ה למשה (ראה רמב"ן שמות לג, יז) ואמר לו: "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (שמות לד, א).

ולמחרת בראש חודש אלול עלה משה רבינו לשמים לקבל לוחות שניים, וכעבור ארבעים יום – ביום הכיפורים – נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו: 'סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ', ומסר לו לוחות שניים.^[19]

ולמחרת, ב-י"א תשרי^[20] פנה הקב"ה למשה רבינו ואמר לו: "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה'" (שם ל, יב) – עם ישראל חטאו בעגל, והם צריכים לכפר על נפשותיהם! (שקלים פ"ב ה"ג).

וכאשר שמע זאת משה רבינו נתיירא, אמר: "עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ" (איוב ב, ד)… אמר רבי מאיר, נטל הקב"ה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראהו למשה ואמר לו: 'זֶה יִתְּנוּ'!… (ילקוט שמעוני, כי תשא – רמז שפו).

וכך היה!

כל יהודי מבן עשרים שנה ומעלה, הביא מחצית השקל,^[21] וביחד זה הצטרף לסכום של מאה ככר, ובזה יצקו את אדני המשכן.^[22]

והקב"ה אמר למשה: "וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שמות ל, טז)…

והנה למרות שהציווי על נתינת מחצית השקל היה מצוה חד פעמית כדי לכפר על חטא העגל,^[23] למדו חכמינו הקדושים שהיא מצוה הנוהגת לדורות, כאמור לעיל…

 

הכפרה לא הושלמה!

כדי לכפר על מעשה העגל נצטוו ישראל לתת מחצית השקל, אך אף על פי כן הנזקים שנוצרו בעקבות החטא הנורא הזה היו עצומים ונוראים, ועד ימינו אלו עוד לא התכפר העוון הזה…

וזה לשון הגמרא הקדושה (סנהדרין קב.):

אמר רבי יצחק, אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר: "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם" (שמות לב, לד)…

כלומר, בכל פורענות שבאה לעולם בכל דור ודור, ויתירה מזאת, בכל צער וצער שבא על האדם בזמן מן הזמנים, ישנו חלק מסויים של כפרה על חטא העגל שנעשה לפני כמה אלפי שנים.

וכתב הגה"צ רבי שמחה בונם סופר שליט"א,^[24] שזו הסיבה שנצטוו לתת מחצית השקל דוקא, כדי לעורר את בני ישראל שחטא העגל עוד לא התכפר לגמרי.

והנה למרות שפשט הפסוק: 'וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם', הוא כפירוש רש"י (שם), וזה לשונו:

'עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עוונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העוונות ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל'.

מצאנו להגה"ק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, ה'שפע חיים' מצאנז זיע"א, שביאר כך:^[25]

והאמת שאפשר לפרש את הפסוק הזה לטובה, שהמכוון בזה לפקוד דבר זה עליהם ללמד זכות לדורות עולם, שאם דור דעה כבני דור המדבר אשר ראו עין בעין את נסי ה' ונפלאותיו במצרים ועל הים, וכשנתן להם הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים וראו שהוא יחידי,^[26] ושמעו 'אָנֹכִי' ו'לֹא יִהְיֶה לְךָ' מפי הגבורה, ושתו מים מבארה של מרים, ואכלו לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו…^[27]

ו"בְּכָל זֹאת חָטְאוּ עוֹד וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו (תהלים עח, לב), "עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות לב, ח), הלא דבר זה מורה בעליל על תוקף כחה של הטומאה…

וכאשר המקטרגים באים וטוענים על בני ישראל שאינם מתנהגים כהוגן ואין עושים רצונו של מקום, אנו טוענים: וכי טובים אנחנו מהראשונים שחטאו לפני המקום, והלא דור המדבר שהיו דור דעה גם כן נכשלו וחטאו על אף כל הנסים והנפלאות שראו, ואם כן, אנו שחיים בהסתר פנים גדול כל כך, איך נוכל להתגבר על היצר…

וזהו אומרו: 'וּבְיוֹם פָּקְדִי' – כשיתעורר קטרוג בשמים לפקוד עליהם עוונותיהם, 'וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם' – שבני דור דעה אשר שמעו 'אָנֹכִי' ו'לֹא יִהְיֶה לְךָ' מפי הגבורה חטאו ו'עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה', ומה יעשו הללו אחרי שלשת אלפים שנה שעברו מאז, ואחר רוב גזירות ושמדות שניתכו על ראשם בגלות החל הזה שנמשך כבר אלפיים שנה…^[28]

ויותר מזה…

 

עתה הכל שונה!

בפרשת 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ', נאמר: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם. וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם" (דברים יא, טז-יח)…

וביאר הגה"ק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זיע"א:^[29]

דהנה כל זמן שהיו בני ישראל שרויים על אדמתם בארץ ישראל, והשכינה הקדושה האירה מכבודה, במשכן שילה, בנוב ובגבעון, ובבית המקדש בירושלים,^[30] היו בית דין של מעלה מדקדקים במעשיהם והיו דנים אותם לפי ערך עצמם.

ואז היה אפשר למצוא בהם חסרונות ולומר שהם לא עובדים את הבורא כראוי. ואז היה מקום למקטרג למצוא בהם עוולות וחסרונות, והיה צורך להזהירם: 'הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם'…

אבל כאשר הגלה הקב"ה את ישראל בין האומות ונתקיים: 'וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם', מאז החלו לשקול את מעשיהם לעומת מעשה שכניהם הגויים ואז כבר נפסק הקטרוג מעליהם לגמרי מבלי פוצה פה ומצפצף, כי לעומת שפלות הגויים ראו כולם כי בני ישראל טובים והגוניים המה.

ולכן צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות,^[31] דטובה גדולה היתה לישראל מכך כי אז ראו גם חושבי רעתם ד'מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל', שבכל מצב שיהיה עדיין הם הבריאה המעולה שבעולם…

וזאת אסור לשכוח לעולם, ותמיד יש להזכיר ולומר (ברכות ז:): ראו מה בין בני (ראובן בנה של לאה) לבין חמי (עשיו הרשע שהיה בנו של יצחק חמיה).

ואם זה היה כך בכל הדורות, על אחת כמה וכמה בדור שלנו! שכל יהודי ויהודי בדור שלנו 'קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ'!^[32] כי מתקופת אברהם אבינו ונמרוד הרשע עוד לא היה דור שניכר בו ההבדל הגדול כל כך בין יהודי לגוי כמו הדור הזה שבימינו…

 

[1] מעיין המועד – בין המצרים (עמוד קג) לגאון רבי שלום מאיר ולך שליט"א.

[2] קטע זה הוא מספר מחשבת החסידות (חלק א – עמוד 09) לגאון החסיד רבי יואל כהן זיע"א.

[3] גופה של יהודי מת הנמצאת בבית, מטמאת את כל אשר בבית.

[4] ובענין זה נספר:

אחד האנשים המופלאים ביותר בדורנו היה הגה"צ רבי אשר פריינד זיע"א. בספר אודותיו (ר' אשר – עמוד 063), הובא המעשה הבא:

אברך המתגורר באנטוורפן הגיע לארץ, כאן ביקר אצל האדמו"ר מגור בעל ה'לב שמחה' וקיבל ממנו תפוח גדול אדום ויפה, כמנהגו של הרבי מגור.

משם הלך לטבול במקוה של בעלזא ברחוב אגריפס. בשעה שנכנס למקוה שם את התפוח על אדן החלון. מישהו כנראה חמד את התפוח הגדול והיפה ולקח אותו. בשעה שיצא האברך מהמקוה חשכו עיניו. זה מאוד היה איכפת לו. מן המקוה הלך לביתו של רבי אשר שהרי מכבר נמנה הוא על חסידיו. רבי אשר רק ראה אותו ומיד החל מחפש בעגלת הפירות. שלף משם תפוח יפה מאוד ונתן לו באומרו: הרי אתה מחפש תפוח, הרי לך תפוח ממני!…

שנה אחת בפרוס חג הסוכות הגיע אותו אברך לירושלים. בערב החג אחרי הצהרים חצה את כיכר הדוידקה, ושם עצר אותו בחור מסכן לבוש בכיפה קטנה ומכנסים קצרות שהחזיק דלי מלא הדסים ושאל אותו בשפה רפה, האם ירצה לקנות ממנו הדסים. לא היה לו זמן פנוי, הוא מיהר לרבי אשר, מה גם שבאכסניא שלו כבר המתינו הדסים מהודרים. הוא ענה מעט בגסות 'יש לי', ולא עצר אפילו להביט בהדסים.

משם רץ 'בנשימה אחת' לביתו של רבי אשר ברחוב דון יוסף הנשיא.

רבי אשר ראה את האברך ומיד אמר לו בחיוך מסתורי: הו, הרי אתה נראה כמו איזה בחור עלוב עם מכנסים קצרות בכיכר הדוידקה…

וכבר אמר הנביא, וז"ל: "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ" (שמואל־א ב, ל) – ופירש בספר אהבת אבות (פ"ד מ"א), וז"ל:

'כִּי מְכַבְּדַי' – המכבד את הבריות, סימן שיודע להעריך את הזולת, שהוא חלק אלו"ה ממעל, ועל כן הוא מכבדו מצד האלקות שיש בתוכו, ועליו נאמר: 'כִּי מְכַבְּדַי' – מי שמכבד את הקב"ה, כביכול, הוא יתברך מכבדו חזרה.

ולהיפך – מי שמבזה את הזולת, כביכול, את הקב"ה הוא מבזה…

[5] עלינו לדעת, שכל שינוי ומעשה טוב שאדם עושה, וְלוּ הקטן ביותר, יש לו משמעות עצומה ונוראה בעולמות העליונים והוא פועל רבות ונצורות, ולא עוד, אלא אפילו רצון טוב לא הולך ריקם, ומטהר את נפשו של האדם.

וכלשון רשב"י הקדוש בזוהר (תרומה דף קנ ע"ב – בתרגום לעברית): ואין רצון טוב שנאבד מלפני המלך הקדוש, ומשום כך אשרי אותו מי שמהרהר הרהורים טובים לרבונו. שאף על פי שלא היה יכול לעשות אותם, הקדוש ברוך הוא מעלה את רצונו כאילו עשה…

[6] וכאן נכתוב פנינה:

כתב בספר מסילת ישרים (ריש פרק כו), וז"ל:

ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחילתו עבודה וסופו גמול, תחילתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו: שתחילתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו, והוא מה שאמרו רז"ל (יומא לט.): אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה. מלמטה מקדשים אותו מלמעלה… (עכ"ל).

מבואר שעיקר העבודה על הקדושה היא ההשתדלות.

והנה, בכל התנ"ך כולו לא מופיעה המילה 'השתדלות', זולת בפסוק: "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כה), ותרגם אונקלוס (שם): 'ואשתדל גברא עימיה, עד דסליק צפרא'.

אז מה זה 'וַיֵאָבֵק'? 'ואשתדל'. אם כן, מהי השתדלות? מאבק.

הקדושה, ראשיתה השתדלות, פירוש: כדי לזכות לקדושה חייבים להילחם! במלחמה חייבים להיות גבורים. אסור לגלות חולשה, גם לא במחשבה!

ועלינו לדעת שעיקר המלחמה הוא במימד הרגש.

היצר הרע תוקף את מימד הרגש בכל צורה ואופן אפשריים, ועל אופן מלחמתו אפשר להמליץ את הפסוק: "יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג" (תהלים קז, כו).

לפעמים היצר בא לאדם וממלא את לבו בתחושת רוממות: מי ישוה לך ומי ידמה לך, איזה לוחם גבור ואמיץ אתה, לוחם ללא חת.

ולפעמים היצר בא לאדם, ולוחש לו בדאגה: מה יהיה אתך? כל כך הרבה זמן אתה מנסה להשתפר, להתקדם, להצליח… ולא יוצא ממך שום דבר!

תראה בעצמך, איזה חלשוש אתה, כל מאכל טעים מעורר את מיצי הקיבה שלך, כל תמונה לא צנועה גורמת לך להרהורים… ובלשון הרע אתה מתקרב למקום הראשון…

אתה אפס אפסים, מציאות לא מוצלחת. די, מספיק, היכנע כבר…

כל הרגשות הללו, הם כלי מלחמתו של היצר הרע!

ויהודי צריך לדעת שהוא חייב ליאבק!

כאשר היצר הרע רוצה להגביהו – הוא חייב לבזות את עצמו. וכאשר היצר הרע רוצה להשפילו – הוא חייב לרומם את עצמו, ולצעוק בלבו: 'אני חלק אלו"ה ממעל! חלק מהבורא יתברך! מעולם לא נפרדתי ממנו, מעולם לא התרחקתי, ולכן כהרף עין אני יכול לחזור בתשובה! לזכות ולהיות אדם חדש!'

וזה סוד 'פרה אדומה', שמטהרת את הטמאים, ומטמאה את הטהורים… (ראה בעל שם טוב על התורה, פרשת חוקת – אות א).

וברשותכם נעתיק מספר חכימא דיהודאי – הגראי"ל שטינמן זצ"ל (עמוד 994). וזה לשונו:

נכנס תלמיד חכם אחד להרב שטינמן ושוחח עמו בסוגיא מסויימת בש"ס.

כשסיימו לברר את הסוגיא פנה התלמיד חכם להרב שטינמן וביקש לשאול משהו.

'בבקשה, שאל בני שאל' – הסתכל עליו הרב אהרן ליב בשמחה של מצוה.

והוא שאל: עם ישראל בהיותם במצרים לא שינו את שמם, לשונם ולבושם, בדרך כלל כאשר מתדרדרים ברוחניות משנים את הבגדים, והם לא שינו כלום! אם כן, משמע שנשארו בדרגה גבוהה. ואם כן, כיצד זה מסתדר עם מה שנאמר שעם ישראל במצרים הגיעו עד מ"ט שערי טומאה?!…

האם היכרתם את ידו הצנומה של רב אהרן ליב, היד הצנומה, שמלבד עצמות לא ראו בה, העור הצפוד על היד – כמו ניילון דקיק העוטף שק עצמות.

כף היד הזו החלה לדפוק על השולחן.

כף יד המלומדת מלחמות.

בתחילה הוא דפק עם כל חמשת האצבעות. כדרכו נקישות מלאות בישוב הדעת. אחר כך שוב הרהר והתכופף מעט לעבר השולחן, ונקש על השולחן – כגנרל שדופק בעת החלטה לצאת לקרב. דפיקות החלטיות ובנחישות. וכה אמר:

וכי מ"ט שערי טומאה הכוונה ל… עבירה פלונית אלמונית כזו ואחרת?

מ"ט שערי טומאה, הכוונה ברגשות! ברגשות רעים! ישנם יהודים בעלי מעלה, אך ברגשות יתכן שהם… מ"ט שערי טומאה. מ"ט שערי טומאה! (נכשל ברגש של כעס וברגש של גאוה – בדברים איומים עד שפיכות דמים ועוד) כבוד, תאות ממון.

התלמיד חכם לא הבין מה שאזניו שומעות – 'וכי ברגשות בלבד אפשר להגיע לטומאה עמוקה כל כך לעומקי הגיהנם, לטומאה בתוך טומאה, הלא ראש הישיבה אומר כאן היום חידוש גדול…' – פרצה התמיהה מפיו ללא מתכוין – 'וכי יכול להיות שזה הפשט במ"ט שערי טומאה שבמצרים?!'

הלא מעשים בכל יום כך! הלא מעשים שבכל יום! – אמר רב אהרן ליב ולא יסף, כמי שאומר, וכי זה חידוש? הרי זו מציאות שבכל יום!…

[7] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, פסח מאמר ד) אמר, וז"ל:

ידועים דברי רבותינו המקובלים אשר בכל שנה ושנה כאשר מגיע מועד כל שהוא ממועדי ה', ואפילו חנוכה ופורים שאינם אלא מדרבנן, חוזרות ומאירות בעולם אותן ההארות שהאירו בעולם בפעם הראשונה שאירע מועד זה, גם אם הוא היה לפני מאות ואלפי שנים.

הדבר נרמז במה שנאמר במגילת אסתר: "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר" (אסתר ט, כח) – כלומר, אותם האורות שהאירו בעולם באותם הימים שאירעו בהם המועדים, חוזרים ונזכרים ונעשים ומאירים בכל דור ודור ובכל שנה ושנה בהגיע התאריך של אותו מועד.

מטעם זה בכל שנה בהגיע ימי בין המצרים מחוייבים אנו על פי ההלכה לנהוג מנהגי אבילות וצער על חורבן בית המקדש, אף על פי שהחורבן אירע לפני קרוב לאלפיים שנה, משום שבכל שנה ושנה בהגיע אותם תאריכים בשנה שבהם אירע תהליך חורבן הבית, חוזר וניעור בכל העולמות העליונים אותו צער שהיה ברגע החורבן ממש, ועל כן צריכים אף אנו להתאבל על כך כאילו נחרב הבית ברגע זה ממש.

מאידך, בכל שנה ושנה כאשר מגיע תאריך מסויים שבו אירע דבר שמח לעם ישראל, ומלכות הקדושה גברה על מלכות הקליפה, ויד ישראל היתה על העליונה בזכות הנסים הגלויים שעשה ה' עמהם, חוזרות וניעורות בכל העולמות העליונים אותן הארות ואותה השמחה שהיו ממש בזמן שאירע הדבר לפני מאות ואלפי שנים.

לכן בהגיע תאריכים אלו בשנה, מחוייבים אנו להרבות בהם בשמחה ובמשתה כדי להיות שותפים באותה שמחה שיש באותו רגע בכל העולמות, וליהנות מן ההארות הנשגבות שיורדות לעולם באותה העת.

לאחר הקדמה קצרה זו נפתח לפנינו צוהר קטן כדי להבין, וְלוּ במעט בלבד, עד כמה גדולה ונשגבה קדושתו של ליל הסדר – כיון שבהגיע לילה זה בכל שנה ושנה, החל מרגע התקדש ליל החג ועד עלות השחר, מאירות בעולם אותן ההארות העצומות שהאיר הקב"ה על עם ישראל בלילה קדוש זה לפני אלפי שנים בהיותם במצרים, בזמן שהיו עורכים את ליל הסדר הראשון בעולם, אוכלים מקרבן הפסח ומתכוננים ליציאתם ממצרים למחרת.

בתוספת עומק: ידוע שעם ישראל בהיותם במצרים כבר היו שקועים בארבעים ותשעה שערי טומאה, וכמעט ששקעו אף בשער החמישים של הטומאה, שהוא קשה ואפל יותר מכל ארבעים ותשעת השערים שלפניו גם יחד, ואם חלילה היו עם ישראל נופלים אף לשער זה לא היתה להם תקומה לעולמי עד ח"ו. לכן הזדרז הקב"ה וקירב את קץ גלותם ומיהר להוציאם ממצרים בטרם ישקעו בשער זה.

מכיון שעם ישראל היו שקועים כל כך עמוק בשערי הטומאה, ואף על מפתנו של שער החמישים של הטומאה כבר עמדו – כדי להצליח להוציאם מעומק אפל זה הוכרח הקב"ה להאיר עליהם באותו לילה קדוש הסמוך ליציאתם ממצרים אור כל כך עצום של קדושה, הכולל בתוכו לא רק את הארתם של ארבעים ותשעה שערי הקדושה, אלא גם את הארתו של שער החמישים של הקדושה.

ולפי האמור לעיל שכל ההארות שהאירו בליל פסח שהיה במצרים חוזרות ומאירות בכל שנה ושנה בליל פסח, נמצא שבכל שנה ושנה בליל הסדר הקב"ה מאיר על עם ישראל בחינה מסויימת של הארה מאותה הארה עצומה של שער החמישים של הקדושה, ומהארה עצומה זו נוטפות אלו טיפות קדושות לתוך לבותיהם של עם ישראל הקדושים העורכים את סדר ליל הסדר כהלכתו בקדושה ובשמחה, וכמובן, כל אחד זוכה לקבל ולהשיג מהארה זו כפי ה'כלים' שהכין בלבו לפני פסח.

[8] כאמור ארבע הפרשיות מכוונות כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא. ובענין זה מצאנו שתי שיטות:

שיטה ראשונה של הגה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א (קדושת לוי, פרשת כי תשא – ד"ה או יבואר), שכתב כך:

ארבע פרשיות – שקלים, זכור, ופרה, והחודש. הנה הן מרומזות כנגד ארבע אותיות הוי"ה, בצירוף כזה: הוה"י… 'שקלים' – הוא נגד ה"א אחרונה… 'זכור' – הוא נגד הוא"ו… 'פרה' – הוא נגד בינה שהוא אימא עילאה, היינו ה"א ראשונה. ו'החודש' – הוא נגד היו"ד שהוא חכמה שבזה נתחדש העולם…

ושיטה שניה היא של ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר זיע"א (ישמח ישראל, פרשת כי תשא פרשת פרה – אות ג), שכתב כך: פרשת 'שקלים' – כנגד יו"ד, 'זכור' – כנגד ה"א ראשונה, 'פרה' – כנגד וי"ו, ו'החודש' – כנגד ה"א אחרונה.

[9] וזה לשון המשנה (שקלים פ"א מ"א): באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. בחמישה עשר בו קורין את המגילה בכרכין…

ופירש רבי עובדיה מברטנורא (שם), וז"ל:

באחד באדר משמיעין על השקלים – בית דין שולחים בכל ערי ישראל ומכריזין שיביאו שקליהן. לפי שבאחד בניסן צריך להביא קרבנות ציבור מתרומה חדשה, דכתיב: "זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (במדבר כח, יד), חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, וילפינן 'חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה' דהכא, מ"רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב), הלכך מקדימין שלשים יום דהיינו מאחד באדר להכריז שיביאו שקליהם.

[10] וזה לשון הרמב"ם (שקלים פ"ד ה"א):

תרומת הלשכה (שהיתה ממעות מחצית השקל) מה יעשה בה? לוקחין ממנה תמידין של כל יום והמוספין וכל קרבנות הציבור ונסכיהם והמלח שמולחין בו כל הקרבנות, וכן העצים אם לא הביאו עצים ולא מצאו אלא בדמים, והקטורת ושכר עושיה ולחם הפנים ושכר עושה לחם הפנים, והעומר ושתי הלחם ופרה אדומה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית שקושרין בין קרניו, כל אלו באין מתרומת הלשכה.

[11] וזה לשון הרמב"ם (שקלים פ"ד הי"א):

משיגיע ראש חודש ניסן אין מקריבין קרבנות הציבור אלא מתרומה חדשה, ואם לא באה החדשה לוקחין מן הישנה…

[12] כך כתב הגה"ק רבי עובדיה יוסף זיע"א (שו"ת יחוה דעת, חלק א – סימן פו).

[13] שבת פרשת 'משפטים' בדרך כלל היא השבת שלפני ראש חודש אדר. בשבת שלפני ראש חודש אדר (ובשנה מעוברת – בשבת שלפני ראש חודש אדר שני) תיקנו חז"ל (מגילה כט.) להוציא שני ספרי תורה: בספר התורה הראשון קוראים שבעה עולים בפרשת השבוע, ובספר התורה השני המפטיר קורא את 'פרשת שקלים' (שבתחילת פרשת 'כִּי תִשָּׂא') העוסקת במצות נתינת מחצית השקל לבית המקדש.

[14] וזה לשון הרמב"ם (ספר המצוות, מצוות עשה – מצוה קעא): מצוה ה-171 (מתוך תרי"ג מצוות), היא שציונו לתת מחצית השקל בכל שנה…

[15] ודעת הגר"א שהיא הלכה למשה מסיני, וזה לשון קדשו (אדרת אליהו – שמות ל, יג): 'והשקלים לקרבנות לא נכתבו בתורה והיא הלכה למשה מסיני ומרומז במה שאמרו חז"ל'.

[16] דוקא כאשר הגיעו עם ישראל ועמדו סמוך לפתח הקדושה התגברה עליהם המלחמה, כי כך היא הדרך שביום האחרון של הנסיון אז מתגבר היצר הרע מאוד… (סיפורי מעשיות – מעשה א, להגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א).

[17] שנאמר: "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב, ז).

[18] משה רבינו מסר את נפשו פשוטו כמשמעו בשביל עם ישראל, וזו מדרגה גבוהה מאוד ואנו רחוקים ממנה, אך אף על פי כן, יש בכחו של כל יהודי להועיל ליהודי אחר, רק אם ירצה.

ובענין זה מסופר בספר האמנתי כי אדבר (חלק א – עמוד פ) לגאון הרב משה טולידאנו שליט"א, וז"ל: הרבנית טורק ע"ה היתה אשה צדקת, אוהבת ישראל ומלאת רוך ורחמים. ומכיון שכן היו נשים רבות שאהבו לשהות בקרבתה.

יום אחד – סיפר בנה – נכנסה לביתנו בת ישראל בגיל השידוכים וביקשה לשוחח עם הרבנית. הן החלו לשוחח, ולמרות שהנערה הגיעה במטרה לשפוך את לבה, היא לא הצליחה לדבר…

הרבנית טורק לא נכנעה, ובחכמת החיים שהיתה לה היא הצליחה בסופו של דבר להעניק לה תחושה אמיתית, שכאן אוהבים אותה ורוצים בטובתה.

זרם דק של דמעות מלוחות ירד מעיניה של הנערה… ואט אט היא החלה לספר: באתי בקשרי שידוכין עם בחור ישיבה בן טובים, אלא שמועד החתונה לא נקבע מעולם, מאחר ששנינו לא ידענו מנין נמצא את מקורות המימון המינימליים הדרושים לחתונה…

ככל שחולף הזמן – המשיכה הנערה ולחשה בעצבות – גוברים בי החששות כי השידוך עלול להתבטל…

הרבנית טורק הביטה בה בעיניה הטובות ואמרה בהחלטיות: הסרי דאגה מלבך, אני לוקחת הכל עלי!

במרץ נעורים, החלה הרבנית טורק ע"ה לגייס רבנים, עסקנים ובני משפחה, כדי לבנות חורבה אחת מחורבות ירושלים.

בסייעתא דשמיא, עלה בידה לארגן תוך זמן קצר דירה למגורי בני הזוג, וגם אולם לעריכת החתונה, זמרים ומתנדבים לעריכת 'שבע ברכות' בכל יום משבעת ימי המשתה…

והנה שבועיים לפני מועד החתונה הרגישה הרבנית טורק בחושיה העדינים כי יש משהו שמעיק על הנערה, והיא ניגשה בפשטות אל הנערה ושאלה אותה: 'ה'אולם' שארגנו לך מוצא חן בעיניך או שמא את חפצה להתחתן באולם יוקרתי יותר?'

הנערה לא השיבה, והרבנית הבינה…

הרבנית החלה בהכנות קדחתניות ליציאה מן הבית. שאלתי אותה – ממשיך ומספר בנה – אמא, לאן את הולכת?

אני הולכת לאולם פלוני בבני ברק, מן המכובדים שבאולמות.

אבל אמא – אמרתי – בעונה זו של חדשי הקיץ כל האולמות הוזמנו זה מכבר, ואין כל סיכוי למצוא אולם פנוי. ובכלל, מנין ילקח הסכום העצום למימון החתונה במקום כה מפואר, ומי אמר שיש להיענות לכל בקשה של הכלה, אפשר להסביר לה ש…

עוד אני מדבר והמונית למטה כבר צפרה, אמא נכנסה למונית ונסעה… לא חלפה שעה ארוכה ואמא התקשרה. הרמתי את הטלפון והיא שחה בפשטות מדהימה:

הגעתי לאולם וניגשתי למנהל, כשהוא שמע על התאריך אמר: לא תאמינו, אבל רק לפני שעה התקשרו אלי וביטלו את החתונה שהיתה אמורה להיערך באותו ערב… ולכן אני מוכן לתת לכם את האולם (ללא אוכל) בחינם…

השמחה שהיתה בחתונה הזו היתה משהו רוחני מאוד… ונחקקה בלבי לשנים רבות…

[19] וזה לשון רש"י (שמות לג, יא): ב-י' בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד, כ), ומסר לו לוחות האחרונות.

[20] כתב הרמב"ן (שמות ל, יב), וז"ל: ציוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה, והם הביאו אליו הכופר נדבה עם כל שאר הנדבה בבוקר בבוקר…

[21] וכאן נכתוב פנינה:

כתב הרמב"ם (הלכות שקלים פ"א ה"ה): 'חצי השקל שהיה בימי משה רבינו היה משקלו מאה וששים (גימטריא ק"ס) שעורה'. וכתב הגה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זיע"א (בני יששכר, מאמרי חודש אדר – מאמר שקל הקודש דרוש ה):

ענין מחצית השקל הוא, ליתן איש כופר נפשו לה', הוא סוד פדיון נפש הנמסר ממקובלים הקדמונים לעשות פדיון נפש במנין ק"ס מטבעות מנין כס"ף, ומנין 'כִּי הָאָדָם עֵ"ץ הַשָּׂדֶה', והוא סוד חשבון השם הנכבד: י' פעמים ה', ה' פעמים י', ו' פעמים ה', ה' פעמים ו', בחשבון הזה שם הוי"ה במספר ק"ס…

ובענין זה נספר (נהר יוצא מעדן – עמוד שיט, לגאון רבי מרדכי גרליץ שליט"א):

אחד מתלמידיו הנאמנים של המגיד ממזריטש, היה רבי יוסף ממזריטש שעבד לפרנסתו כמלמד.

ומכיון שהיה צדיק גדול, מצאו בו בני מזריטש כתובת מרכזית לכל דבר שבנאמנות, וכל השלשת ממון שנדרשה להיעשות בעיר בין שותפים או בין בעלי דינין הושלשה לידו.

באחד הימים החליטה הממשלה לפסול חלק מן המטבעות הרשמיות אשר נהוגות היו במדינה ולהוציאן מכלל שימוש. דבר זה גרם לרבי יוסף מבוכה גדולה והביאו במיצר. שכן רבים מן הכספים שהיו מושלשים בידיו נמנו באותן המטבעות, ולא תמיד ניתן היה לברר בוודאות באלו סוגי מטבעות הפקידו המשלישים את כספיהם.

מצב זה אילץ את רבי יוסף – אשר היה כבר אז זקן ותשוש, להתדיין עם המשלישים לפני בוררים מוסכמים שונים, אשר הכריעו בכל ענין וענין לגופו.

בין המשלישים אשר כספיהם מונחים היו ברשותו של רבי יוסף, נמנתה גם אשת רב העיר מזריטש. בעוד בעלה, הרב, יושב היה על התורה ועל הרבנות כשהוא נעדר מכל שמץ מושג בענייני ממון, מנהלת היתה אשתו, הרבנית, את כלכלת הבית ביד רמה, תוך שהיא שולחת את ידה במסחרים נכבדים בסכומים לא מבוטלים. ומכיון שכן, זו היתה אחת מהבעיות הסבוכות שהיו לרבי יוסף בהקשר לפסילת המטבעות.

רבי יוסף ניגש אליה וביקש ממנה לבוא ולהתדיין לפני הבוררים, אך היא סירבה לשמות שהציע, ודרשה שהמגיד ממזריטש יהיה הבורר.

משום כבודו של רב העיר ניאות המגיד לבקשה והסכים להכריע בנושא המסובך.

לאחר ששמע המגיד את הענין לאשורו ופסק את פסקו לשביעות רצונם של שני הצדדים, קמה הרבנית והלכה לה, ואילו רבי יוסף נותר עוד לשבת בחדרו של המגיד.

נענה המגיד ואמר לו: תדע לך, כי הרבנית הזו, אשת רב העיר, מצויה בסכנה חמורה, וכמעט אפשר לומר שהיא כבר לאחר יאוש!…

נחרד רבי יוסף למשמע הדברים, אך הואיל ולא יכול היה לירד לסוף דעתו של המגיד, כמס את הדברים בלבו והחריש.

למחרת הגיע שליח דחוף מבית רב העיר אל מעונו של רבי יוסף, ובקשה בפיו כי יֵאוֹת להגיע במהירות אל בית הרב.

רבי יוסף לא התמהמה, וכבואו, שמע כי הרבנית מקשה לילד. בקשתה היתה איפוא מרבי יוסף כי ילך בשמה אל המגיד כדי שיעשה בעבורה 'פדיון נפש'.

לאחר היסוס, ומאחר והכיר באופייה החזק, החליט רבי יוסף לגלות לרבנית עצמה את דבריו של המגיד ביום אתמול. אף הוא הוסיף ואמר לה:

לפי דבריו אלו של המגיד, אין לכאורה טעם כי אלך לבקש ממנו לערוך פדיון נפש, שכן, כפי שהשתמע מדברי קדשו, מדובר בגזירה אשר בדרך הטבע לא ניתן לבטלה. ואולם – המשיך רבי יוסף ואמר – אם תיאות הרבנית למסור לי את המפתח של קופתה, ותרשה לי להוציא משם כמה ממון שארצה לצרכי צדקה, אהיה מוכן לנסות לפעול אצל המגיד, כי אף על פי כן יֵאוֹת לערוך את הפדיון, ובתקוה כי הדבר יועיל!

כוונתו של רבי יוסף היתה, כי על ידי נתינת צדקה מחוץ לדרך הטבע – ניתן יהיה לפעול בעבור הרבנית ישועה, אשר תהיה גם היא מחוץ לדרך הטבע.

על אתר מסרה הרבנית את מפתח קופתה לפני רבי יוסף, והעניקה לו את רשותה לעשות בתכולת הקופה כפי ראות עיניו. אף היא הוסיפה לו מטפחת גדולה, כדי לצרור בתוכה את הסכום אשר ימצא לנכון ליטול מתוך הקופה.

רבי יוסף לא התמהמה, פתח את הקופה והוציא מתוכה מאה וששים אדומים (מטבעות זהב, והטעם למספר 061, כמנין 'צֶלֶם'). הוא צרר את האדומים במטפחת, ויצא אל ביתו של המגיד. הואיל ושמע המגיד את מבוקשו, נענה ושאל:

'לשם מה באת?! הרי גיליתי לך אתמול את המצב לאשורו!'

השיב רבי יוסף:

הבאתי עמי לימוד זכות גדול מאוד בעבורה: היא מסרה לי את מפתח קופתה ונתנה לי רשות על כל ממונה, להוציא לצרכי צדקה ככל שאחפוץ! הבאתי עמי, איפוא, סכום עתק של מאה וששים אדומים לשם עריכת פדיון נפש!

הואיל ושמע המגיד כן, הורה להזמין אליו החדרה שנים מגדולי תלמידיו, הלא הם: הצדיק הקדוש רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, והצדיק הקדוש רבי יהודה לייב הכהן מאניפולי, אשר שהו באותה העת במזריטש, ובצרפו את רבי יוסף אף הוא עמהם, ביקש מהם כי ילכו למקוה ויטבלו בכוונות וביחודים מיוחדים שמסר להם, למען ביטול הגזירה מעל הרבנית והצלת חייה. שכן, מן המגיד בעצמו נבצר בעת ההיא לטבול במים, בגין מחלת רגליו.

אמנם, אף המגיד בעצמו הצטרף אל שלשת התלמידים והלך ביחד עמם לבית הטבילה, ובשעה שהם ירדו הַמַּיְמָה לטבול, ניצב הוא מבחוץ כעומד על גביהם, וניצח על מלאכת הקודש השמימית.

לאחר שסיימו התלמידים הקדושים לטבול סדרה ראשונה של טבילות, על פי כוונות ורזים מיוחדים, המועילים לביטול גזירות ולהמתקת הדינים, נענה המגיד ואמר:

עדיין לא פעלתם!

והשלשה חזרו לטבול מחדש.

כך חזר הדבר על עצמו כמה וכמה פעמים, עד אשר חש רבי יוסף – אשר היה כאמור, קשיש וסב – כי השהייה הארוכה במים הצוננים פוגעת בבריאותו. הוא נשא איפוא את קולו וקרא:

רבונו של עולם! הב לנו את חיי הרבנית במתנה, שאלמלא כן, הריני מסתכן בנפשי!…

לאחר מספר סדרות טבילות נוספות, נשמעה אנקת רווחה מפיו של המגיד, והוא הכריז בחדוה:

תודה לא"ל עליון! פעלתם! הרבנית תלד שלישיה, והיא והילדים ישארו בחיים, בריאים ושלמים!…

עם שובם אל בית המגיד, הורה המגיד לאשר על ביתו, להכניס את המשקה המיוחד אשר הוכן בעבור רבי יוסף. מסתבר, כי בטרם צאתם ללכת אל המקוה, ציוה המגיד לבשל משקה מסמי מרפא מיוחדים בעבור רבי יוסף המלמד. שכן ידע המגיד מראש, כי הפעולה לא תושג בקלות וכי הטבילה תארך זמן רב. הוא חשש איפוא, לבריאותו של רבי יוסף הקשיש, ודאג להכין בעבורו שיקוי מרפא מבעוד מועד. ואכן, מיד עם סיום שתיית המשקה חש רבי יוסף בחום גדול המתפשט בגופו והצינה אשר אחזה בו חלפה כלא היתה.

המגיד נפרד לשלום משלשת התלמידים, הודה להם על המאמץ הגדול שעשו, ואגב כך אמר:

'עכשיו יתעורר בוודאי רעש גדול בעיר, על דבר הרבנית הנמצאת בסכנה, וְשׂוּמָה עלי איפוא להסתגר עד לאחר שהכל יעבור בשלום'.

ואכן בדיוק כך היה. המגיד הסתגר בחדרו, כשהוא מצוה לגבאי שלא להכניס שום אדם לחדרו. בינתים, החלה העיר כולה לרעוש ולגעוש, על דבר שלומה של הרבנית, המונים צבאו לפני מעונו של המגיד בדרישה להיכנס ולהזכירה לפניו, אך הדלת נעולה היתה מבפנים ולא נפתחה.

רק לאחר שנתקבלה הבשורה המרנינה, כי הרבנית ילדה שלשה ילדים בריאים ושלמים, וכי גם לה עצמה שלום – פתח המגיד את דלת חדרו, ואיחל 'מזל טוב' בקול מתרונן…

[22] וכמו שנאמר: "וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן" (שמות לח, כז).

ובתרגום יונתן (שם פסוק כה): 'וכסף מנייני דבני ישראל דיהבו בזמן דמננון משה גבר פורקן נפשיה, מאה קנטרין ואלפא ושבע מאה ושובעין וחמש סלעין בסלעי קודשא'.

[23] וכך כתב אור החיים הקדוש (שמות ל, יב-יג):

אמרו רבותינו הקדושים, כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו, כי בחינת הרע מהותה היא אל ארץ תביט כי שפלה היא, ובחינת הקדושה היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות…

והנה להיות שמצוה זו (מצות מחצית השקל) באה אחר מעשה העגל, וכמו שדייק הכתוב באומרו: "וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (שם פסוק טז), ואמרו זכרונם לברכה (מדרש רבי תנחומא, כי תשא – אות ט): מכאן שנצטוה למנותם אחר מעשה העגל, והוא מה שאמר: 'כִּי תִשָּׂא' – לשון נשיאות ראש, על דרך אומרו: "יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ" (בראשית מ, יג), שהוא לשון מעלה, ש'תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' שראשם נמוך לצד חסרונם במעשה העגל, והוא אומרו: 'לִפְקֻדֵיהֶם'…

ומכיון שעל ידי מעשה העגל שהוא (חטא השקול) כנגד כל התורה כולה, סובבו הפרדת השכינה בשרשי בחינת כל נשמות ישראל, לזה ציוה ה' שיתנו מחצית השקל שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם לשוב לייחדם יחד…

[24] הובאו דבריו בספר חשב סופר (חלק גוילי אש – עמוד קנח).

[25] שפע חיים – תורה ומועדים (חלק ט – עמוד ג).

[26] וכמו שנאמר: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִי"ם אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד, לה).

[27] בסוף פרשת השבוע נאמר: "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִי"ם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כד, יא), ופירש הגה"ק רבי פינחס מקוריץ זיע"א (אמרי פינחס, חלק א – עמוד סה), וז"ל:

כי כל מה שהאדם יותר קרוב לה' יתברך הוא ממעט באכילתו, וכשיצאו ישראל ממצרים באו למדרגה עליונה שלא יכלו לאכול כלל, והוצרך הקב"ה להוריד להם מָן מִן השמים, ובשבת שבאו למדרגה גבוהה יותר כתיב: "וְהָיָה מִשְׁנֶה וגו'" (שמות טז, ה) – משונה בטעמו כדי שיתקבל יותר.

[28] כתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא (נתיב מצותיך, נתיב אמונה, שביל ו אותיות ח-י), וזתו"ד:

עם ישראל שרשן מכנסת ישראל. וכאשר הם זוכים לעשות את כל מעשיהם במחשבות קדושות אזי הם פועלים תיקונים נוראים בכל העולמות.

והיצר הרע מכיר בעוצמה הנוראה שיש למחשבה של יהודי, ולכן עושה הכל כדי לבלבלה!

וכדי לבלבלה הוא רודף אחר ישראל, בכמה רדיפות ודחקות וגזירות רעות, עד שלא נותן להם רגע של ישוב הדעת, ומגודל הצער והעצבות גוברות עליהם תאוות עולם הזה, ואינם יכולים לשבור התאוות לגמרי…

ואזי מגודל ההסתרה נופלין משורש אמונה ובטחון, ושמים בטחונם בסיבה ובהנהגות עולם הזה, במשא ומתן ובשאר דברים, ומחמת גודל צערם, נשכח מהם לרגע שסיבת כל הסיבות ומנהיג הכל, הוא הבורא…

ולפעמים מחמת רוב הצער ובלבול הדעת, עושה איזו חנופה ושקר… ובאמת זה רק דבר חיצוני שהרי בכל רגע מוכן כל איש ישראלי למסור גופו ונפשו והונו ורכושו לה' יתברך, אלא שמרוב צרות וחשכת הגלות, סובר על הרע שהוא טוב, ושגם זה הוא רצון הבורא, ועושה איזה דבר מכוער, אבל הוא על ידי בלבול הדעת, שִכּוֹרֶת מרוב צרות…

וסיפר רבי חיים ויטאל ששאל את רבו האריז"ל: מדוע אתה משבח אותי כל כך, ואני מכיר את מצבי, ויודע אני שיחסית לדורות הראשונים, אני לא נחשב כלום!

וכך ענה לו האריז"ל: דע, כי גדלות הנפש אינה תלויה כפי מעשה האדם הנראה לעינים, כי בוחן לבות וכליות השם יתברך, וכפי הזמן והדור שלנו, מעשה קטן בדורנו שקול ככמה מצוות בדורות ראשונים! כי בדורות האלו הקליפה והרע גובר מאוד ומאוד עד אין קץ ועד אין שיעור, מה שאין כן בדורות הראשונים, ואם היית חי באותם דורות היו מעשיך וחכמתך נפלאים ונעלים מכמה צדיקים הראשונים תנאים ואמוראים…

ומעתה בִּן אחי, אם בימי מרן האר"י היתה התגברות הקליפות כל כך, מה נאמר ומה נדבר בזמן הזה המר, בוודאי יש לנשק לכל מי שבשם ישראל יכונה, ולעורר עליו אהבה וזכות…

וכל חטאי עם ישראל הם בסיבת העבד המוסרח – היצר הרע, שכל כך גובר ברשעות שלו, ובצרות וביסורים, עד שנסתלק הדעת…

וכל הרשעים שבמדינה הזאת, ובפרט במדינת אשכנז, נשבע אני בחיי עולם, שכולם אנוסים, כתינוק שנשבה לבין הנכרים, ובלי דעת ידברו, וכולם מוכנים ברגע אחד לשפוך דמם כמים, על קדושת שם הגדול באהבה ובשמחה, ובלב שמח במחולות וריקודין… (עכ"ל).

ואם כך כתב האדמו"ר מקאמרנא בימיו (לפני כ – 002 שנה), מה הוא היה כותב בימינו?!

ובעניין זה הובא בספר ומתוק האור (מגילת איכה עמוד רצג):

כשהדליק האדמו"ר מבלוז'וב, רבי ישראל שפירא זצ"ל, נר חנוכה בצריפו שבמחנה ההשמדה 'ברגן בלזן', פנה אליו, לאחר שסיים את הברכות, יהודי שפרק עול תורה ומצוות, ושאלו: רבי, ידוע אתה כאיש חכם ופיקח. מבין אני את רצונך להדליק נר חנוכה, וכן את החיוב לברך את שתי הברכות הראשונות: 'להדליק נר חנוכה' ו'שעשה נסים'. אך כיצד יכול הרבי לברך בשעה גורלית זו את ברכת 'שהחיינו', שעה שאלפי יהודים מתייסרים מסבל, ואילו אחרים מומתים בכל מיני מיתות שונות ומשונות? היש אפשרות לברך כעת, 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'?

הצדק עמך יהודי יקר! – השיבו הרבי מבלוז'וב – אכן גם בלבי עלתה אותה מחשבה בעת שבירכתי 'שהחיינו', ושאלתי את עצמי, מה הטעם לברכה זו בשעה נוראה וקשה שכזו? יגעתי במוחי לחפש הסבר להצדיק את נוסח הברכה.

ואכן – המשיך הרבי – בשעה שבאתי להדליק את נרות החנוכה, הבחנתי שהסתופפו סביבי אסירים יהודים רבים שחלק גדול מהם פרקו עול עוד קודם המלחמה ובאותם רגעים בערה בלבם אותה נקודה יהודית זכה וטהורה, אותה נקודת יהדות נצחית שבלב כל יהודי… ועל אותה התגלות נפלאה של נצחיות ישראל "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם" (שמואל־א טו, כט) בירכתי 'שהחיינו' בשמחה ובלב שלם.

[29] שפע חיים – רעוא דרעוין (חלק ד – עמוד נב).

[30] משה רבינו בנה את המשכן והוא שהה במדבר ל"ט שנה, ואחר שנכנסו עם ישראל לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה (כל אותן שנים שכבשו ושחילקו את הארץ). ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשׂו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה ושס"ט שנה עמד משכן שילה, וכשמת עֵלִי הכהן, חרב.

ובאו לנוב ובנו שם מקדש, וכשמת שמואל – חרב. ובאו לגבעון – ובנו שם מקדש, וכל אותו זמן השכינה היתה שורה ביריעות עיזים…

עד שבא שלמה ובנה את בית המקדש שבירושלים.

[31] וזה לשון הגמרא הקדושה (פסחים פז:): אמר רבי אושעיא, מאי דכתיב: "צִדְקֹת פִּרְזֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל" (שופטים ה, יא)? – צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בישראל שפיזרן לבין האומות.

[32] וברשותכם נרחיב:

באמצע ימי בית המקדש הראשון, העמיד הקב"ה לישראל את הנביא עמוס. נבואותיו נכתבו בספר 'עמוס' – הספר השלישי ש'בתרי עשר'.

והוא מכיל תשעה פרקים. ומאמצע פרק ב עד סוף הספר מובאים דברי תוכחה לעשרת השבטים על שחטאו בעושק, במשא ומתן, גילוי עריות, ועבודה זרה, ועל שעזבו את ה' אשר היעלם ממצרים והוריש מפניהם את האמורי… וגם מתנבא על הפורענות שתבוא עליהם מממלכת אשור…

ופרק ט מתחיל בפסוקים: "רָאִיתִי אֶת אֲדֹנָי נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיֹּאמֶר הַךְ הַכַּפְתּוֹר וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים וּבְצָעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם וְאַחֲרִיתָם בַּחֶרֶב אֶהֱרֹג לֹא יָנוּס לָהֶם נָס וְלֹא יִמָּלֵט לָהֶם פָּלִיט. אִם יַחְתְּרוּ בִשְׁאוֹל מִשָּׁם יָדִי תִקָּחֵם וְאִם יַעֲלוּ הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אוֹרִידֵם. וְאִם יֵחָבְאוּ בְּרֹאשׁ הַכַּרְמֶל מִשָּׁם אֲחַפֵּשׂ וּלְקַחְתִּים וְאִם יִסָּתְרוּ מִנֶּגֶד עֵינַי בְּקַרְקַע הַיָּם מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת הַנָּחָשׁ וּנְשָׁכָם" (עמוס ט, א-ג)…

ותוכן הפסוקים עוסקים בכך שאשור יהרסו את המזבח של בית אל שעשרת השבטים בטחו בו, יהרסו את בתי ישראל, ויהרגו בהם, יגלו אותם, ויפזרו אותם בכל העולם…

ואז באמצע הפרק נאמר: "הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה'" (שם פסוק ז).

ואחר כך מסתיים הפרק בפסוקי נחמה לעשרת השבטים, שידעו שלא עזבתים ולא נטשתים והם עתידים לחזור אחרי ביאת משיח בן דוד.

וכך נאמר: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם. לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת שְׁאֵרִית אֱדוֹם וְכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם נְאֻם ה' עֹשֶׂה זֹּאת… וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם" (שם פסוקים יא-יד)…

והקשה הגה"ק רבי נתן מברסלב זיע"א (ליקוטי הלכות, ראשית הגז – הלכה ד אות ד). וזתו"ד:

'הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וכו". והוא פליאה נשגבה מאוד וכל רואה ישתומם על זה איך יעלה על הדעת שה' יתברך ידמה את ישראל חס ושלום, לבני כושיים הלא כבר בחר בנו מכל עם והבטיחנו שלא יעזוב אותנו לעולם ולא יחליף אותנו באומה אחרת לעולם, כמבואר במקומות אין מספר ואיך יאמר הוא יתברך כדברים האלה על ישראל עם קרובו. וגם בסוף הפרק הזה הוא חוזר ומסיים תוך כדי דיבור לטובה, כמו שכתוב שם: 'בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וכו' הִנֵּה יָמִים בָּאִים וכו' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וכו". ואיך התחיל לגנות את ישראל כל כך להשוותם לשאר העכו"ם חס ושלום?!

והשיב: דע כי כל התוכחות שה' יתברך מוכיח את ישראל וכל הבזיונות שמבזה אותם לפעמים בדרך בזיון הכל לטובה גדולה כדי ללמד עליהם זכות וחסד…

כי לפעמים שישראל מקלקלין מעשיהם מאוד מאוד עד שכמעט אין ניכר מעט דמעט הטוב שבהם מעצם ריבוי הפשעים והקלקולים רחמנא ליצלן, ואם ירצה ה' יתברך ללמד עליהם זכות על ידי מעט הטוב שבהם יתעוררו המקטרגים חס ושלום וימצאו כנגד זה אלפים פעמים להיפך חס ושלום… אז מה עושה הקב"ה בטובו וחכמתו הנפלאה? הוא בעצמו מבזה את ישראל בתכלית הבזיון ואומר עליהם שכבר הם אצלו חס ושלום, כמו כל האומות מאחר שכבר קלקלו כל כך…

ותיכף שה' יתברך מהפך הדבר ואומר על ישראל שהם כמו האומות ממש, אזי תיכף נראה אמיתת הנקודות הטובות שבהם, כי בוודאי בתחילה לא היה נחשב הטוב שבהם כלל עד שכמעט לא היה נראה כלל כי בוודאי לפי קדושת ישראל בשרשם אפילו אם פוגמין כל ימיהם כחוט השערה אחת חס ושלום, הוא גם כן פגם גדול ונורא מאוד, כי ישראל רחוקים לגמרי מעוון חס ושלום ומכל מיני פגמים חס ושלום, מכל שכן כשפוגמים חס ושלום יותר מחוט השערה, מכל שכן וכל שכן כשפוגמים וחוטאים ועוברים חס ושלום עבירות ממש רחמנא ליצלן…

ובפרט כשעוברים הרבה חס ושלום רחמנא ליצלן עד שהעוונות רבו מספר עד שמעט הטוב כמעט אינו ניכר כלל בפרט, כי גם מעט הטוב מעורב בפסולת הרבה בוודאי כשירצה להסתכל על עצם ריבוי הפגמים שלהם לפי קדושת ישראל כמעט אפס תקוה חס ושלום, כי כפי עוצם קדושת ישראל כפי מה שראוי להם להיות בוודאי כמעט אי אפשר לסבול הפגמים שלהם חס ושלום ואין ניכר כלל הטוב שבהם חס ושלום…

אבל ה' יתברך רב חסד ואמת וחפץ בקיום העולם, כי הוא ידע יצרנו מהיכן האדם נלקח והיכן הוא כבוש בזה העולם וכו'. על כן ברחמיו העצומים הוא בעצמו מהפך הדבר ומתחיל להשוות ישראל לכל האומות.

וזהו: 'הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה", ותיכף כשמדמה ומשוה אותם לשאר העכו"ם בוודאי הכל יודו ויאמרו בפה מלא שעדיין יש חילוק רב ונפלא כרחוק מזרח ממערב בין ישראל לבין העכו"ם, כי כנגד העכו"ם נמצא תמיד בישראל כמה מעלות ונקודות טובות לאלפים ורבבות, כי אפילו כשישראל חס ושלום, בדיוטא התחתונה מאוד עדיין אפילו הגרוע שבהם מלא מצוות כרימון, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין לז.) על פסוק: "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ" (שיר השירים ד, ג) – אפילו ריקנים שבך וכו'.

נמצא שדייקא על ידי שמדמה את ישראל לבני כושיים ולשאר העכו"ם על ידי זה דייקא מלמד עליהם זכות, כי על ידי זה נתגלה ומאיר לעין כל הזכות והטוב שבהם, כי כנגד העכו"ם "עַמֵּךְ [ישראל] כֻּלָּם צַדִּיקִים" (ישעיה ס, כא)…