כחם של תלמידי חכמים…
השיעור השבועי בפרשת השבוע החל. הרב פתח את החומש בפרשת משפטים, וקרא: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א).
והנה, הביאור הפשוט לפסוק הזה, הוא כדברי רש"י שכתב, וז"ל: אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר, שכיון שנאמר: "וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" (דברים לא, יט), די לי שאשנה להם הפרק וההלכה פעמיים או שלש פעמים עד שידעו אותם על בוריים ותהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואולם איני מטריח את עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר: 'אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם' – שתסדר ותגיש לפניהם את המשפטים, מפורשים ומבוארים בסברתם ובטעמם כסעודה המוגשת על שולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם.
אך עדיין – המשיך הרב ואמר – יש לדקדק למה נאמר: 'אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', לכאורה היה מתאים יותר לומר: 'אשר תלמד אותם'?
ומצאנו להגה"ק רבי אברהם יעקב מסדיגורא זיע"א שביאר,[1] שבמילים: 'אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', גילתה לנו התורה הקדושה את כחם של התלמידי חכמים.
את התורה הקדושה 'תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', והם יפרשו את הפסוקים וכוונתם!
מאותו רגע שאמר הקב"ה בנוגע לתורה הקדושה: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" (שם ל, יב), פירוש הדבר שהקב"ה לקח את התורה מהשמים והפקיד אותה ביד חכמי ישראל האמיתיים שבכל דור ודור, ונתן בידם את הסמכות והיכולת להחליט ולפסוק בכל מה שנוגע לתורה הקדושה ומצוותיה כפי ראות עיניהם ומיטב הבנתם, וככל אשר יפסקו חכמי ישראל למטה, כך גם יפסקו למעלה בשמים.[2]
הקב"ה נתן לחכמי ישראל את כח ההכרעה, והם המכריעים היחידים בכל המציאות כולה!…
וכבר מצאנו בגמרא הקדושה (בבא מציעא פו.) סיפור הקשור לזה. וזה הוא:
באחד הימים פרצה בשמים מחלוקת בין כל המלאכים לבין קודשא בריך הוא, מה יהיה הדין אם יש לנו ספק מה נראה קודם, הבהרת או השיער לבן? (סוגיא זו קשורה לדיני צרעת, וכמבואר באריכות בפרשיות תזריע־מצורע, ואנו לא נרחיב בזה כעת).
קודשא בריך הוא אמר טהור, וכל המלאכים אמרו טמא.
הרוחות סערו, כל צד הביא ראיות מכל חלקי התורה, הרי הרים נעקרו בפלפול ונטחנו זה בזה…
אך מכיון שכח ההכרעה ניתן לתלמידי חכמים החיים עדיין בעולם הזה, לא יכלו להכריע!
באותו זמן חי בעיר פומבדיתא שבבבל (וכיום הוקמה על חורבותיה העיר פלוג'ה), האמורא רבה בר נחמני שהיה בקי מאוד בהלכות הללו, וכמו שהעיד על עצמו ואמר (שם): 'אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות'.
ומכיון שכך שלחו מהשמים שליח להביאו.
באותו זמן רבה היה מתחבא באגם מפני גזירת המלכות,[3] ולא פסק פיו מלגרוס משניות, ולכן המלאך לא היה יכול לתופסו. מה עשה המלאך? הבהיל את רבה על ידי שהשמיע רעש בין הקנים, עד שנשמע קול רעש גדול.
מהבהלה הפסיק רבה ללמוד למשך כמה שניות, והסתובב לראות מה מקור הרעש, מיד חטף המלאך את נשמתו… ומשמים סיבבו שהמילה האחרונה שאמר היתה 'טהור', ובזה הכריע כסברת קודשא בריך הוא שבספק יש לטהר.
יצאה בת קול ואמרה: 'אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהור'…
הרב – הרים יוסי (אחד המשתתפים הקבועים בשיעור) את ידו – איזה סיפור מרגש, האם יש לרב עוד סיפור כזה?
כן – השיב הרב – אך לפני כן אצטרך להקדים…
כחו של רבי ישראל סלנטר
צופה הקב"ה לדורות ומעניק בכל תקופה לעם ישראל גאון עולם וצדיק, המאיר בתורתו ובמעשיו ככוכב מזהיר וכמגדל אור את שמי היהדות.
אחד מאותם אנשי מופת, היה הגה"צ רבי ישראל סלנטר – מייסדה של תנועת המוסר.
וכך נכתב עליו:[4]
גדולתו העיקרית של רבי ישראל, מצאה את ביטויה ביחסיו אל הבריות. כל תשומת לבו התרכזה, איך לגרום נחת רוח ולהטיב עם הזולת וכיצד להיזהר לבלי לפגוע בכבודו או בממונו, ולבל הסב לו צער ואי נעימות.
דרכי תהלוכתו והנהגתו בחלק התורה שבין אדם לחברו, היו בתכלית הזהירות והזריזות, למעלה להשכיל להפליא מאוד, הן ב'סור מרע' והן ב'עשה טוב'. כל דרכיו היה שוקל בפלס ומאזני משפט בחלק 'חושן משפט' כמו בחלק 'אורח חיים' ו'יורה דעה'.
היו מספרים עליו עובדות מופלאות בשטח זה שבין אדם לחברו, אשר היו מעוררות השתוממות רבה. מעשים רבים יצאו גם לפרסום רחב בעיתונים ובספרים וזכו לתיאורים ספרותיים, אשר מצאו הד חזק בעולם.
הסופרים עשו מהמעשים האלה מטעמים רבים והרימו אותם על נס לסמל ומופת לאצילות מוסרית עליונה. אולם רבי ישראל לא ראה באותם המעשים – מדת חסידות או מוסריות מיוחדת. הוא ראה בהם מצוות אלמנטריות והלכות פשוטות, הלכות 'חושן משפט' רגילות. אלא שבמשך הדורות, מפאת טלטולי הגלות הארוכים, נשכחו והוזנחו. הוא היה מתאונן מאוד על בני דורו, לרבות 'היראים והלומדים' שאינם מדקדקים בהלכות אלו, והיה תמה עד כמה התרחקו ממושגי התורה השלמים. היה רגיל לציין שכשם שאמרו חז"ל (זוהר, אידרא רבה – נשא דף קלד ע"א) שהכל תלוי במזל אף ספר תורה שבהיכל, כן יש מזל שונה לארבעה חלקי 'שולחן ערוך', שחלקי 'אורח חיים' ו'יורה דעה' נתקבלו בציבור ואילו חלק 'חושן משפט' הוזנח ונעזב…
ורבי ישראל סלנטר קיבל על עצמו להאיר בחזרה את עיני ישראל, בהלכות גזל ונזיקין, רגישות לזולת וחובת ההטבה.[5]
כל ימי חייו היו קודש להלכות אלו, עד שהגיע היום… ביום ששי כ"ה שבט, ערב שבת קודש פרשת משפטים תרמ"ג (1883 למניינם) שאז נלקח לבית עולמו…
ותלמידו הסבא מקלם הספידו כך:[6]
אדונינו מורינו ורבינו הגאון רבי ישראל סלנטר, האיר עיני הגולה ברוב חקירותיו ועיוניו בדיני ממונות גזל ונזיקין, אשר ממש יחיד היה בזה בדורות הללו לפי השמועה… ולכן נפטר בפרשת משפטים. ואפשר נתבקש בישיבה של מעלה להכריע על איזה דין בפרשה הנ"ל כמו שמצינו ברבה בר נחמני…
ובא לקבורה בפרשת תרומה, ציווי המשכן שנתמשכן על כלל ישראל, כידוע מאמרם ז"ל על זה…[7] זכותו יגן עלינו, ויבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונזכה לאחוז בדרכיו בדקדוקי גזל ונזיקין…
הרב סיים את דבריו ואמר:
מבואר בדברי הסבא מקלם, שגם רבי ישראל סלנטר זכה להכריע את הדין, כמו רבה בר נחמני…
זהירות מאיסור גזל
מכיון שהשבת (יותר מדוייק: מוצאי שבת) היא ההילולא של רבי ישראל סלנטר, שהתריע רבות על הזהירות מהגזל, ברצוני – המשיך הרב ואמר – להקריא לכם את דבריו של הגה"ק רבי יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (הובאו באמרי נועם ויקרא – מאמר ז) שאמר, וז"ל:
הקרבנות שהקריבו בבית המקדש הובאו משני סוגים: מהבהמות ומהעופות. והנה בנוגע לקרבן עולה הבא מן העוף, מצוה התורה ואומרת: "וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן" (ויקרא א, טז). והיינו שצריך להשליך את מעיו של העוף ואסור להקריבם על גבי המזבח.
רש"י בפירושו לפסוק זה מביא את דברי המדרש, שהטעם שבעולת בהמה מותר להקריב את מעיה על גבי המזבח, ואילו בעולת העוף אסור, משום שהבהמה אינה אוכלת אלא באבוס בעליה ולא מן הגזל, ולכן נאמר בה: "וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר" (שם פסוק ט). אבל העוף ניזון מן הגזל, ממה שמוצא בשדות זרים, ולכן נאמר במעיו: 'וְהִשְׁלִיךְ', כיון שאכל מן הגזל.
והגם שאכילתו של העוף מועטת ביותר, וממילא גם גזילתו מועטת ביותר, בכל זאת מעיו נמאסו מלהיקרב על גבי המזבח, כיון שעוון הגזל, וְלוּ המועט ביותר, שנאוי עד מאוד אצל הקב"ה, כמו שנאמר: "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה" (ישעיה סא, ח).
וכן אמרו חז"ל (סנהדרין קח.) לגבי דור המבול שאף על פי שהיו משוקעים ביותר בעוון העריות ושאר עוונות, בכל זאת הקב"ה האריך אפו עמם ולא חתם את גזר דינם, אך כאשר פשטו ידיהם אף בעוון הגזל מיד נחתם גזר דינם, להימחות מן העולם.
דבר זה בא ללמדנו עד כמה צריך כל אדם להיזהר מעוון הגזל כדי שלא ידחה מלפני הקב"ה. אלא שעשוי אדם לטעות ולחשוב כי מה לו ולעוון זה, וכי גנב הוא?! הרי ברור לו שמה שנאמר בפרשת קדושים: "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (ויקרא יט, יא), כלל לא מדבר אליו.
אולם האמת היא שטעות חמורה בידו, כי פעמים רבות שאדם גוזל ואינו יודע כלל שהוא גוזל. על דרך משל, אדם שהינו שכיר יום במקום עבודה מסויים, ושעות עבודתו הן משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהרים, עליו לדעת שבשעות אלו הרי הוא כמו עבד ממש של מעבידו, ואסור לו כלל לעסוק בעניינים אחרים שאינם שייכים לעבודתו כדי שלא לגזול את מעבידו.
וכך מספרים חז"ל (תענית כג.) על אבא חלקיה נכדו של חוני המעגל שכשהיה העולם צריך לגשם היו החכמים שולחים אליו שיתפלל על כך כי היתה תפילתו מקובלת בשמים. ופעם אחת הוצרך העולם לגשם ושלחו אליו זוג חכמים לומר לו שיבקש רחמים על העולם. כשבאו זוג החכמים לשדה ששם הוא היה עובד לצורך פרנסתו מצאוהו עודר בשדה, ואמרו לו שלום, אך הוא אפילו לא סיבב את פניו אליהם, ורק בסיום עבודתו מילא את מבוקשם, וזאת משום שהיה שכיר יום, וחשש שמא על ידי שישיב להם שלום, יתבטל ממלאכתו ויגזול את מעבידו.
וכן ישנם שרוצים להגדיל את ההכנסה החודשית שלהם, ולשם כך הם מוצאים עוד עבודות שונות. אלא שהבעיה היא שהעבודה שבה הוא עובד מסתיימת בשעה ארבע, ואילו העבודה הנוספת שהוא רוצה לקחת לעצמו מתחילה בשעה שלש, וכיצד יעשה? וברגע זה מתחיל המבדק האמיתי אם אדם זה הוא ישר ונאמן או שמא יצר הגניבה גובר עליו.
אדם ישר מיד מבין שלא ניתן לקבל את העבודה הנוספת על אף הפיתוי הגדול שבזה, שהרי בשעה שלש הוא עדיין מחוייב למעביד שלו. אך מי שיצר הגניבה כבר השתלט עליו, מצליח בדרכים מחוכמות 'להיעלם' מהעבודה בשעה שלש ו'להרויח' גם את העבודה השניה.
ומכל שכן אם מלאכתו של האדם היא מלאכת קודש, כגון רב בישיבה או מלמד בתלמוד תורה וכל כיוצא בזה, שאז האחריות הרובצת על כתיפיו הינה גדולה בכפל כפליים, שעליו להיזהר ביותר בדבר זה, ואסור לו בשום אופן לאחר לעבודתו אם לא באונס גמור, וכן אסור לו לעסוק בדברים נוספים על חשבון זמן עבודתו עם התלמידים, ובאם הוא עושה כן, לא רק שגזלן הוא, עוד זאת שעליו נאמר: "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה" (ירמיה מח, י).
כמו כן אברך שלומד בכולל, וסדרי הלימוד בכולל הם משעה פלונית עד שעה פלונית, אסור לו בשום אופן לעסוק באותן שעות בשום דבר שבעולם מלבד בסדרי הלימוד הקבועים. וכן אסור לו לאחר או להיעדר מהכולל אם לא באונס ממש, שהרי תורתו אומנותו, ומלאכתו – מלאכת שמים היא, ומעבידו הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו, ועל כן חלילה לו להתרפות במלאכתו.
על כל אדם לדעת, שאפילו פרוטה אחת בלבד שהוא הרויח שלא ביושר יש בכחה לסלק מביתו את כל הברכה, וגם להביא על הבית צרות רבות ובעיות קשות. ועוד יותר מכך, כשאדם מכניס לביתו ממון שבא לו שלא ביושר וקונה בו אוכל לילדיו, דבר זה גורם שיכנסו בלב ילדיו היקרים הרהורים רעים וספיקות באמונה, ועל ידי כן הם עוזבים את דרך ה' ופורקים עול ח"ו, וגורמים צער רב להוריהם.
ולכן כל מי שנגעה יראת ה' בלבו, אם ידוע לו שקיבל בחודש מסויים משכורת שאינה מגיעה לו לפי האמת והיושר מכל סיבה שהיא, יוציא מהחשבון את הסכום שלא מגיע לו, וילך ויחזירנו לבעליו. ובזכות מסירות נפשו כדי שלא להיכשל בעוון הגזל,[8] הקב"ה יבטל מעליו כל גזירות קשות ורעות, וישפיע לו ישועה וברכה והצלחה בכל ענייניו…
הרב – יוסי ניגב דמעה מעינו – אתה מפחיד אותי!
בוודאי – אמר הרב – צריך לפחד ולרעוד מאוד מהגזל. שהרי החטא הזה חמור מאוד, ותשובה לא מועילה לו, עד שיחזיר את הגזילה אשר גזל.
ואדם שלא החזיר את הגזילה, אחרי שימות, מיד ידאגו לו לְשִׁחְזוּר (לגלגול). מהשמים ישחזרו אותו בגוף אחר. וכמו שכתב החיד"א (מורה באצבע, סימן י – אות שכא), וז"ל:
'הגזל ענפיו וסעיפיו ופארותיו והטעאות היצר… רבו כמו רבו לא יכילון מגילות. וכל זמן שגזל בידו אין תפילתו נשמעת… והוא צריך לבוא בגלגול, ואין הפרש בין רב למעט כי על הכל יביא האלהי"ם במשפט'…
סוד עונש הגלגול
ובהשגחה פרטית ממש – המשיך הרב ואמר – בפרשת משפטים, בפרשה בה חלה ההילולא של רבי ישראל סלנטר, אנו לומדים על סוד הגלגול.
שכאמור פרשתנו פותחת בפסוק: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א). ובזוהר הקדוש (משפטים דף צד ע"א) הובא הסברו של רבי שמעון בר יוחאי שביאר את הפסוק הזה כך:
פתח רבי שמעון ואמר: 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', תרגום: ואילין דיניא די תסדר קדמיהון, אילין אינון סידורין דגלגולא.
והיינו, שכאן גילתה לנו התורה הקדושה את סוד הגלגול.
ובשיחה שמסר הגה"ק רבי יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, משפטים – מאמר א) אמר, וז"ל:
פרשתנו פותחת באומרה: 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', ומתרגם אונקלוס: 'ואילין דיניא די תסדר קדמיהון'.
לפי הפשט, הקב"ה מצוה בזה את משה שיסדר לפני עם ישראל את משפטי ודיני התורה באופן ברור יחד עם טעמו של כל דבר עד שיבינו אותם היטב.
אך בנוסף לדרך הפשט, אומר רבי שמעון בר יוחאי בזוהר הקדוש (משפטים דף צד ע"א) שבפרשתנו רמוזים כל סודות גלגולי הנשמות לצורך תיקונם, וכוונת התורה באומרה: 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם' היא, שמשה ילמד לעם ישראל את המשפטים והדינים שצריכה הנשמה לעבור בשמים בסודות הגלגול כדי לבוא על תיקונה. ובלשון הזוהר: 'אילין אינון סידורין דגלגולא, דינין דנשמתין דאתדנו כל חד וחד לקבל עונשיה'.
וביאור הדברים: כל נשמותיהם של עם ישראל נחצבו ממחצב הנשמות שתחת כסא כבודו של ה' יתברך, ושוכן בתוכם חלק מאורו יתברך, בבחינת: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ" (דברים לב, ט) – כלומר, יש חלק מה' יתברך בתוך עמו.
ומכיון שקדושת הנשמה עצומה עד מאוד והיא מאירה יותר מאור השמש, על כן צריך האדם לשמור עליה היטב שלא תתלכלך בשום פגם ח"ו ולהחזירה לה' יתברך לאחר אריכות ימים נקיה וטהורה כפי שקיבל אותה ממנו ביום לידתו, כמו שנאמר: "וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִי"ם אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז).
וכן אמרו חז"ל (שבת קנב:) בלשון קדשם:
תנה לו כמו שנתנה לך, בטהרה – אף אתה בטהרה. משל למלך בשר ודם שחילק בגדי מלכות לעבדיו. פִּקְחִין שבהן קיפלום והניחום בקופסא. טיפשים שבהן הלכו ועשו בהן מלאכה.
לימים ביקש המלך את כליו, פקחין שבהן החזירום לו כשהן מגוהצין, טיפשין שבהן החזירום לו כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת פקחין וכעס לקראת טיפשין.
על פקחין אמר: 'ינתנו כלי לאוצר והם ילכו לבתיהם לשלום', ועל טיפשין אמר: 'כלי ינתנו לכובס והן יתחבשו בבית האסורים'.
אף הקב"ה – על גופן של צדיקים אומר: "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" (ישעיה נז, ב), ועל נשמתן הוא אומר: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים" (שמואל־א כה, כט), על גופן של רשעים הוא אומר: "אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים" (ישעיה מח, כב), ועל נשמתן הוא אומר: "וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע" (שמואל־א כה, כט).
מצד אחד רצון הקב"ה שכל נשמה תחזור לכור מחצבתה ולא תלך לאיבוד ח"ו, כמו שנאמר: "וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל־ב יד, יד), אך מצד שני לא ניתן בשום אופן לקבל את הנשמה כפי שהיא מטונפת בעוונות ועליה לעבור תיקון כדי שתשוב לטהרתה כבתחילה. ולשם כך לפעמים צריכה הנשמה להתגלגל שוב לעולם כדי לתקן את מעשיה.
גלגול בצורת אדם יכול להיות עד שלש פעמים ולא יותר, כמו שנאמר: "הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר. לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים" (איוב לג, כט-ל), ואם תוך שלש פעמים טרם זכה האדם להשלים את תיקונו, מעתה עליו לחזור בגלגול בצורת בעלי חיים. כפי שמבאר באורך האור החיים הקדוש (בראשית א, כו), שאם נותר לנשמה לתקן דבר קטן ביותר, הקב"ה מחזיר אותה לעולם בגלגול של דג, שזהו התיקון הקל ביותר באופן יחסי, כיון שהדג לא טעון שחיטה כדי להיות מותר באכילה אלא עצם אסיפתו מן הים מתירה אותו.
ולכן צדיקים שצריכים תיקון קל ביותר, פעמים רבות מתגלגלים בדגים. ולכן ישנו ענין גדול לאכול דגים בסעודות השבת, ומה טוב שיהיה הדבר בכל שלשת סעודות השבת, כדי לסייע לצדיקים המגולגלים בדגים להגיע לידי תיקון מושלם, בכך שהם עולים על שולחן השבת שנאמרים עליו דברי תורה ושירות ותשבחות לה' ונאכלים לשם מצות עונג שבת.
ואם הנשמה צריכה תיקון גדול יותר וגם גלגול בעופות הטהורים לא מספיק לה, הקב"ה מגלגל אותה באחת מן הבהמות הטהורות שתיקונן קשה יותר מזה של העופות, כיון שבשחיטת העוף די בשחיטת רובו של סימן אחד בלבד, ואילו בשחיטת הבהמות צריך לשחוט רוב שני סימנים (חולין כז:).
ולמטה מהגלגול בבעלי חיים ישנו גלגול בדומם וצומח, ותיקונם הוא בכך שהם עולים לאט לאט מבחינת דומם לבחינת צומח בכך שהאדמה מגדלת את הצומח, ואחר כך מבחינת הצומח לבחינת החי בכך שבאים בעלי חיים ואוכלים את הצמחים והם נעשים חלק בלתי נפרד מגופם, ואחר כך מבחינת בעל חי בלתי מדבר הם עולים לבחינת מדבר על ידי שבא אדם ושוחט אותם ואוכל אותם בברכה ראשונה ואחרונה.
והקשה ביותר שבכל הגלגולים הוא שתתגלגל נשמת האדם בבעלי חיים שאינם טהורים ושאר שקצים ורמשים למיניהם שאז כמעט ואבדה תקותו, שהרי אין מציאות שיזכה להיאכל על ידי עם ישראל הקדושים בברכה כדת וכדין כיון שהוא אסור באכילה. ובגלגול מסוג קשה זה נענשים רק הרשעים שהמירו את דתם וכדומה.
וצריך לדעת שהנפש המגולגלת בבעל חי יודעת ומרגישה שהיא שוכנת בתוכו מחמת הגלגול, וכן היא יודעת היטב מה הסיבה שבגללה נענשה בכך ומה עליה לתקן. הנפש המגולגלת היא ממש אדם שהוכנס בתוך גופו של בעל חי והוא מוכרח להתנהג כבעל חי – ללכת על ארבע כבעל חי, ולאכול מזון של בעלי חיים וכו' – אף שבאמת הוא אדם, ואין לך צער גדול מזה כפי שמבין כל בר דעת.
ולכן צריך להיזהר ביותר שלא לצער בעלי חיים, וכפי שאמרו חז"ל (שבת קכח:): 'צער בעלי חיים דאורייתא' (צער בעלי חיים הוא איסור מן התורה), ומכל שכן שאסור להרוג אותם כל זמן שהם לא מזיקים לבני אדם, משום שיתכן שבאותו בעל חי מגולגלת נשמתו של איזה יהודי לצורך תיקונה, ולכן צריך להיזהר שלא לצער אותו בחינם, שהרי די לו בעצם הצער הגדול שיש לו מכך שהוא שוכן בתוך בעל חי ואין להוסיף צער על צערו…[9] (עכ"ל האמרי נועם).
והדמעות מעיניו של יוסי תפסו תאוצה…
הגזל הפתח לטומאה
וברצוני להוסיף עוד נקודה – אמר הרב – בספר ליקוטי מוהר"ן (קמא – תורה סט) מבואר שעל ידי גזל וגניבה, נפתחים לאדם כל שערי הסיאוב והטומאה.
וזה לשון קדשו:
'כל אדם ואדם כאשר הוא בא לעולם, הוא בא עם בת זוגו המיוחדת לו, ועם סכום ממון הקצוב לו, שיהיה לו בזה העולם. וכמה פירות, היינו בנים שיהיו לו בזה העולם. והם בחינת אילן וענפים ופירות'.
והוא ממשיך להאריך בדיבורים בוערים כלפידים, וברשותכם אנו נביא את דבריו בלשוננו:
משפחה מורכבת בכלליות משלשה מרכיבים: אבא, אמא וילדים. ובתורה זו ממשיל רבי נחמן את המשפחה לאילן.
שורש האילן הוא אב המשפחה.
גזע האילן היא האם.
ומהגזע יוצאים ענפים שהם אור נפשה של האשה, ודרכם (דרך הענפים הללו) משתלשל ומגיע לבעל הממון שקצבו לו מן השמים (קודם לידתו).[10]
ועל הענפים גדלים פירות שהם הילדים.
ונמצא, שאור נפשה של האשה שזה הממון ממנו יונקים הילדים[11] (ושם האריך רבי נחמן וכתב שהגוזל ממון פוגע בילדי הנגזל, אך מכיון שאלו דברים מבהילים מאוד, לא הבאנו אותם. ומי שיש לו לב חזק, יעיין שם[12]).
ודע, שעל ידי זה שגוזל את חברו הוא בא להרהורים. כי בוודאי הוא מתדבק ונכסף לאשת חברו שגזלו, על ידי הממון שנטל ממנו, שהוא אור נפשה כנ"ל. וכן היא מהרהרת אחריו, על ידי שמשך אותה אליו, על ידי שמשך לעצמו אור נפשה.
ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין פא.): 'היורד לאומנות חברו, כאילו בא על אשת איש', שנאמר: "וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וגו'" (יחזקאל יח, ו). כי הוא בא ומטמא ממש אשת רעהו, על ידי הגזילה כנ"ל.[13]
ולפעמים, יאבד הגזלן בת זוג שלו על ידי הגזילה, כי מאחר שנתן עינו בממון חברו, היינו באור בת זוגו, אם כן, הוא ממאס בשלו, ופונה את עצמו משלו, ואינו רוצה בחלקו, בממון שלו, באור בת זוג שלו, על כן היא גם היא פונה את עצמה ממנו, ומתרחקת ממנו, כמו שהוא התרחק את עצמו, ופנה ממנה. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי – ברכות פ"ט ה"ה): 'משל לאשה שהיא ממתנת לאיש, כל זמן שהיה בדעתו להינשא לה, היתה יושבת וממתנת לו, כיון שהפליג את דעתו ממנה, אף היא הלכה ונישאת לאחר. על כן אם אין להגזלן אשה, יוכל לאבד בת זוג שלו…
וגם יוכל הגזלן לפעמים לגזול מחברו, אפילו הבת זוג של הנגזל. והכל לפי תוקף וחוזק תאותו וחשקו והתגברותו על ממון חברו בהרהור ובמעשה, עד שאפשר שיתגבר ויקח גם בת זוג של חברו הנגזל. כי מאחר שהתגבר וגזל ממון חברו, שהוא אור נפש בת זוגו כנ"ל, על כן לפעמים נמשכת היא בעצמה גם כן אחר הממון שגזל זה הגזלן מבעלה. ועל כן לפעמים הגזלן גוזל גם אשת חברו, על ידי הממון שגזל ממנו בידים, או על ידי חמדה…
כי דע, כי גם על ידי חמדה ותאוה והשתוקקות שיש לו לממון חברו, גם על ידי זה יוכל לגוזלו, כי המחשבה יש לה תוקף גדול. ועל כן יוכל להיות שיהיה להאדם ממון גזילה, אף שלא גזל כלום בידים. וזהו האיסור הלאו החמור שבעשרת הדברות, "לֹא תַחְמֹד" (שמות כ, יד), כי החמדה בעצמה הוא איסור חמור מאוד רחמנא ליצלן, כי יש כח בהחמדה לגזול ממנו ממונו, ונפש בניו ובנותיו כנ"ל.[14]
והנה, לפעמים הגזלן הוא בבחינת ממאס באשת נעורים, וחומד אשת חברו כנ"ל. ולפעמים רוצה בשניהם, שרוצה את ממונו, וחפץ גם בשל חברו. וזה בחינת: 'מכניס צרה בתוך ביתו'…
הרב הרים את עיניו והביט בשומעים, וזה שאמרנו שהגוזל פותח לעצמו אין סוף תהומות של טומאה וסיאוב…
היום הזה מסוגל לתשובה
מדבריו הקדושים של רבי נחמן מברסלב למדנו – המשיך הרב ואמר – שכל גזלן וגנב, הוא אדם הפוגם ביסוד.
ובסגנון אחר: אין שום מציאות בעולם שאדם שהוא גנב, שהוא שומר על עיניו ומחשבתו (וממילא הוא פוגם גם בבריתו).
ומכיון שהשבת, בהשגחה פרטית, הוא היום האחרון של תקופת השובבי"ם, לכן אין יום מתאים יותר מזה היום לחזרה בתשובה על הגזל והעריות.
וברשותכם נבאר:
הנביא ירמיה התנבא פעמיים באותו הפרק: "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיה ג, יד וכן שם פסוק כב), וביאר רבינו האר"י ז"ל (שער רוח הקודש – דף יז ע"א), שכאן גילה לנו ירמיה, שישנם 42 יום בשנה, שהם מסוגלים מאוד לתשובה.
והימים הללו רמוזים במילה: 'שׁוֹבָבִי"ם', שהיא הראשי תיבות של כל ששת השבועות של הפרשיות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים (וששה שבועות כפול שבעה ימים בשבוע, שוה 42).
בימים אלו ניתן סיוע מיוחד מן השמים לכל מי שחפץ להתקדש שאכן יצליח בכך. והטעם לכך:
כי בפרשיות אלו מבוארים כל ענייני הגלות של בני ישראל וכל ענייני גאולת מצרים, עד שבני ישראל הגיעו לומר: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), כמו שכתוב מפורש בפרשת משפטים.
וכמו שבפרשיות הללו סרו מנפשות ישראל כל המסכים המבדילים, כך גם בימינו אלו אפשר להסיר את כל המסכים והחלודה מעל הנפש…[15]
וכאמור השבת הזו, שבת פרשת משפטים, היא היום האחרון של השובבי"ם, ובוודאי – המשיך הרב ואמר – שכל אחד השתדל בימים הללו, וחזר בתשובה כפי כחו.[16] ולכן עתה ברצוני להוסיף לכם ידיעה נוספת…
עיר של רמאים…
בסיום שבעים שנה לחורבן בית המקדש הראשון, החל עזרא הסופר לארגן את עלייתם של היהודים בחזרה לארצם.
ואמרו חז"ל (קידושין סט:): 'לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה', והיינו שבאותה עליה הצליח עזרא לברור מבין כל יושבי בבל, את אותם אנשים שהיתה בעיה ביחוסם, ולהעלות אותם עמו.[17]
ובבבל נשארו רק היהודים שיחוסם ברור, ללא שום ספיקות.
אלא שבחלוף השנים ואורך הגלות, החלו גם בבבל, לצוץ כל מיני בעיות. עד שהגיע למצב שהיו כמה וכמה מקומות בבבל, שנהפכו למקומות רשע.
ובגמרא הקדושה ציינו את זה בכמה מקומות (ובכל פעם מקומות אחרים), ואנו נביא כעת את דברי הגמרא הקדושה (חולין קכז.):
אמר רב פפא, בשמתא – בנידוי יהיו אנשי נרש, שרשעים הם. תרביה משכיה ואליתיה – החלב והעור עם הבשר והאליה (הכוונה שכל מציאותם היא חתיכת רשע)…
אמר רב גידל אמר רב, נרשאה נשקיך – אם נשק לך אחד מאנשי נרש – מני ככיך! מנה את שיניך להיווכח אם לא חסר מהם. לומר לך שכולם גנבים.
ואם אחד מיושבי נהר פקודאה לוייך – נתלוה עמך בדרך, מגלימא שפירא דחזי עלך! הוא עשה זאת כי ראה אותך לבוש בגד נאה, ורוצה הוא לגונבו ממך.
ואם אחד מאנשי פומבדיתאה לוייך – אשני אושפיזך! שנה את אכסנייתך שלא ידע היכן אתה לן, שגנבים מומחים הם.
אנשי פומבדיתא היו רמאים כל כך עד שנהפכו להיות סמל הרמאות![18] וכמו שכתב רש"י (כתובות פב. ד"ה 'פומבדיתא רמאה'), וז"ל: 'פומבדיתא קרי להו רמאה'.
וכאן ברצוני – המשיך הרב ואמר – לכתוב כמה מילים על העיר פומבדיתא:[19]
העיר פומבדיתא שבבבל, היתה עיר מסחר גדולה ויפה, שבתיה מהודרים ורחובותיה נקיים.
פומבדיתא היתה מהערים הראשונות בהן התיישבו גולי ציון וירושלים, ועל כך מכונה בגמרא בכינוי 'גולה' סתם (ראש השנה כג:), שכוונתם לומר: מרכז הגולה, בירת הגולה היהודית בבבל.
למרות שפומבדיתא היתה אחת משלש מרכזי התורה הגדולים והחשובים בבבל, ובה שכנה ישיבת 'פומבדיתא' שהיתה מגדל אור תורני לכל העולם כולו. תושבי העיר עצמם היו גרועים מאוד, והתפרסמו כרמאים וכגנבים מומחים!
ולכן יעץ רב משרשיא לבניו (הוריות יב.): 'תיבו אקילקלי דמתא מחסיא ולא תיבו אפדני דפומבדיתא' (מוטב לכם לדור באשפה של העיר מתא מחסיא, מאשר לדור בארמונות של פומבדיתא)…
וכך הלכו אנשי העיר והרשיעו…
מעלתו של רמי בר תמרי
והנה בגמרא הקדושה (חולין קי.) הובא כך:
רמי בר תמרי[20] היה אחד מתלמידי ישיבת פומבדיתא, ופעם אחת בערב יום כיפור הוא הגיע לעיר סורא.
ומכיון שבערב יום כיפור ישנה מצוה דאורייתא לאכול, הוא חיפש ומצא את העטינים של הפרה הנקראים בארמית 'כחלי'.
והנה בסורא החמירו שלא לאכול את העטינים מחשש איסור בשר בחלב, ואילו בפומבדיתא התירו.
אנשי העיר סורא שראו את רמי בר תמרי אוכל את העטינים, הביאו אותו לדין לפני רב חסדא.
והגמרא ממשיכה שם ומתארת באריכות גדולה את הדין ודברים שהיה ביניהם.
ומצאנו להגה"צ רבי שלום וייס (תורת שלום, פרשת שמות – עמוד שמז), שביאר כך: רמי בר תמרי שהיה מפומבדיתא רצה, בערב יום כיפור, להמשיך טהרה לבני עירו, הן טהרה מטומאת הגזל והן מטומאת הזנות (שכרוכה יחד עם הגזל).
ואת הטהרה מהזנות הוא המשיך על ידי שאכל את ה'כחלי'.
ויובן על פי מה שכתב המקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופלי הי"ד:[21] בספר משלי נאמר: "כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד" (משלי ו, כו).
דע כי יש שני קליפות טמאות הנקראות: 'רמך כחל', והם הממונים על הזנות. וזה סוד המילים: 'כִּכַּר לָחֶם' בחילוף אותיות 'רמך כחל', שבגלל שהתפתה לקליפות הללו נענש והגיע לעניות נוראה שאפילו 'כִּכַּר לָחֶם' אין לו.[22]
וכאשר אדם עושה תשובה יכוין בתפילת שמונה עשרה, במילים: הוי"ה המחזיר שכינתו לציון' – סופי תיבות: 'נוהר', והוא השם המכניע את שתי הקליפות הללו שלא יחטיאו אותו עוד פעם, והוא סוד: "וְנָהָר (אותיות נוה"ר) יֹצֵא מֵעֵדֶן" (בראשית ב, י)…[23]
וזו הידיעה שרציתי להוסיף לכם – אמר הרב. ונסיים את המהלך: רמי בר תמרי לקח את שמו 'רמי' וצירף לזה 'כחלי', ויצא יחד 'רמך (אם תחבר את שתי היודי"ן) כחל', והוא בקדושתו עמד נגדם וביטלם![24]
והקב"ה יאיר עינינו בתורתו.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. הקב"ה ברחמיו הרבים העניק לנו במתנה את ה'תשובה'. גם אם יהודי הרבה לחטוא ולפשוע, יש בכחה של תשובה אמיתית לכפר לו על כל חטאיו, עוונותיו ופשעיו. ולהציב אותו פנים מול פנים עם עצמות אין סוף ברוך הוא!
וכמו שאמרו חז"ל: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד!
ב. יוצא מן הכלל הוא עוון הגזל, שכן כל זמן שהוא לא החזיר את הגזילה לנגזל, לא התכפר לו חטאו.
ואם הוא ימות ועוון הגזל בידו הוא יחזור בגלגול כדי להשיב את הגזילה לצאצאי היורש.
ג. ולכן צריך להיזהר מאוד מהעוון הנורא של הגזל, מפני שזה דוחה את האדם מלפני הקב"ה. אלא שלפעמים האדם עשוי לחשוב ולטעות שבינו לבין הענין של גזל אין שום דבר שהרי אין הוא גונב חלילה, אך אולם האמת היא שטעות חמורה בידו, כי פעמים רבות שאדם גוזל ואינו יודע כלל שהוא גוזל. וכמו למשל שכירים שעובדים בעבודה מסויימת ובמשך שעות העבודה שלהם מתעסקים בכל מיני עיסוקים שונים וזה על חשבון העבודה. ובזמן שהם מקבלים כסף על שעות העבודה אלו ואין הם מנצלים את הזמן כראוי.
וכל שכן אם מלאכתו של האדם היא מלאכת קודש, כגון רב בישיבה או מלמד בתלמוד תורה וכו', שעליו להיזהר ביותר בדבר זה, שאסור לו בשום אופן לאחר לעבודתו אם שלא באונס גמור, וכן אסור לו לעסוק בדברים נוספים על חשבון זמן עבודתו עם התלמידים.
וכן אברך שלומד בכולל, אסור לו בשום אופן לעסוק באותן שעות של סדרי הלימוד שלו בשום דבר שבעולם מלבד בסדרי הלימוד הקבועים. וכן אסור לו לאחר או להיעדר מהכולל אם לא באונס ממש.
לכן צריך לדעת, שאפילו פרוטה אחת בלבד שאדם הרויח שלא ביושר יש בכחה לסלק מביתו את כל הברכה, וגם להביא על הבית צרות רבות ובעיות קשות.
ד. ולכן אחת הנקודות הבסיסיות ביותר בחינוך הילדים היא להוליד בלבם רתיעה מופלגת מפני אבק גניבה וגזל, אף של פחות משוה פרוטה… ובזכות זה יזכה האדם שיתקיים בו: 'וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ', אמן כן יהי רצון.
הערות שוליים:
[1] עקבי אבירים (שנת תשנ"ה – עמוד קלא).
[2] ובענין זה נספר (עדת צדיקים – עמוד 30):
בעיר אוסטרהא היו שני אנשים סוחרים שותפים, והיו אוהבים זה לזה כל ימיהם. פעם אחת שמעו כי דוכסה אחת קיבלה בירושה אלפי חתיכות בד טוב, והיא אינה יודעת מחיר המקח, ועל כן יכולים לקנות ממנה בזול.
ויסעו שני השותפים לדוכסה, ובבואם שמה הגידו למשרתה כי שני יהודים רוצים לקנות ממנה כל הסחורה בתשלום טבין ותקילין. והדוכסה ההיא לא ראתה מעולם פני יהודי. כי ישבה ברוסיה במקום אשר שם לא נמצאו יהודים, והיא לא עסקה במסחר מעולם, ועל כן היה אצלה יהודי בבחינת זר ולא רצתה להניח ליהודים להיכנס לביתה, וגם לא רצתה לראותם כלל. אך מאחר והיה ברצונה למכור את הסחורה, פסקה את המקח על ידי נאמן ביתה, וכאשר השתוו במקח, נתנו היהודים את הכסף לבא כחה וילכו ליטול את הסחורה.
ויהי כאשר הביא לה הפקיד את הכסף, חקרה אותו על טיבם של היהודים, כי אבותיה סיפרו לה כי המה שודדים וחומסים ומלאים תחבולות, והרגו את משיחם. ויאמר לה נאמן ביתה: שקר הדבר שאמרו לך אבותיך, היהודים המה כיתר בני אדם, והמה ישרים במסחרם, נמצאים בהם צדיקים וחסידים, וגם נמצאים בהם אנשי עוול כבשאר האנשים.
כשמוע הדוכסה את דבריו, התאוותה לראות פניהם, ותצא לפני הפתח ותסתכל בהם. והיה אחד מהם יפה תואר מאוד. וכאשר ראתה אותו הדוכסה, ותתפעל מאוד על רוב יופיו, ותשלח ותקרא אותו ותדבר אליו, והוא היה יודע לדבר בלשונה ותתענג הדוכסה מאוד ממנו. אחרי כן בערה בה אהבתה אותו עד לחולי. והשותפים התמהמהו בחצרה איזה ימים, כי היו צריכים למדוד את הסחורה ולשכור עגלות להוביל את הסחורה.
ויהי היום, טרם נוסעם מהמקום ההוא, ראו כי לא יספיקו העגלות אשר שכרו להוביל את כל הסחורה, ויסע אחד השותפים לעיר הסמוכה לשכור עוד עגלות, ואילו השותף השני, יפה התואר, נשאר שם להעמיס הסחורה על העגלות. כאשר שמעה הדוכסה כי אחד הסוחרים נסע לעיר אחרי העגלות ואילו היפה תואר נשאר שם, ותשלח אחריו ותגלה לו כי חולת אהבה היא בגינו והאיש לא נעתר לה, אבל היא החזירה לו את כל הכסף אשר לקחה מהם תמורת הסחורה ובלבד שיעשה רצונה. ויתגבר יצרו עליו ויצר הממון ויתפתה ועשה חפצה, וכאור הבוקר הלך לסחורתו, ובין כך וכך בא שותפו עם שאר העגלות ויטענו את הסחורה על העגלות ויסעו לדרכם שמחים וטובי לב.
ויהי בהיותם בדרך, נזכר האיש מה שעשה ומה שעבר עליו, ויתחרט מאוד ויתעצב אל לבו, ויאנח האיש באנחות גדולות מאוד. ויאמר לו שותפו: למה זה נפלו פניך? הלא ב"ה הסחורה אשר קנינו אותה היא בזול מאוד, יותר מאשר דִּמִּינוּ בנפשנו, ובעזר האל נרויח בסחורה ממון רב ומה הן האנחות? וידחהו בתירוצים שונים. אולם כאשר לא פסק האיש מלדאוג ונאנח על המעשה אשר עשה, ויפציר בו שותפו כי יגיד לו פשר הדבר, כי הבין שלא דבר ריק הוא, ולא בכדי נאנח הוא, ויגלה לו שותפו את כל אשר נעשה עמו, וכי לקח את הסחורה חינם בלא פרוטה, ויראה לו את כל הכסף, ועתה הוא מתחרט ודואג מאוד. וילעג עליו שותפו ויאמר לו: בעד סכום מעות כזה יכול אתה להרבות צדקה ומצוות, ותשובה מועילה לכל העבירות, ואילו השותף לא קיבל תנחומין, ובכה הרבה על המעשה אשר עשה.
כאשר ראה שותפו כי הוא אינו מקבל תנחומין, אמר לו: אם אני אקנה ממך העבירה, מה תתן לי? כשמוע האיש את דברי שותפו, לא הניחו לדבר הרבה, ויאמר לו: הא לך כל המעות אשר קיבלתי ממנה, ועוד אוסיף לך רבע הסחורה, ובלבד שתקנה את העבירה ממני. ויאמר לו השותף: הנה שותפים אנו בסחורה, נהיה שותפים גם בעבירה, ואת המעות נחלק לשניים שוה בשוה. וימאן האיש ויאמר לו: אם רצונך לקבל עליך את העבירה, לא אקח מאומה מסחורה נוסף על המעות אשר קיבלתי מהדוכסה. ותתגבר אצל השותף תאות הממון, ויאמר: יהא כדבריך, ויתקעו כף ביניהם על העבירה שקנה השותף בקבלת קנין גמור.
ובבואם לעירם, לאוסטרהא, האיש אשר קנה את העבירה מכר את הסחורה והרויח בה הרבה, ויהי לעשיר גדול מאוד. ויהי לימים, מת האיש אשר קנה את העבירה, וכאשר עמד לפני בית דין של מעלה לתת דין וחשבון על כל מעשיו, חישבו לו במנין עבירותיו גם את העבירה עם הדוכסה. ויאמר האיש: לא היו דברים מעולם. ויאמרו לו: הלא אתה קנית את העבירה משותפך? ויטען האיש: למה יענישוני על עבירה אשר לא עשיתיה, והלא רק ממון נטלתי ואילו עבירה לא עברתי. אחר רוב טענותיו, ניתנה לו רשות שיעמוד לדין תורה עם שותפו, ויבוא המת בחלום אל האיש ויזמינו לדין תורה. ויחרד האיש מאוד ולא ידע מה להשיבו, והמת לא שקט ולא נח ויבוא בכל לילה, והזמינו לדין, עד אשר חלה האיש.
ובעת ההיא, היה אב בית הדין באוסטרהא, הגה"ק רבי שמואל אליעזר אידליש, המהרש"א זיע"א. ויפצר החולה בבני ביתו שישאוהו במטתו אל בית הרב, ויבך מאוד ויספר לו את כל המעשה מראש ועד סוף, ועתה הוא נוטה למות, כי בכל לילה בא אליו שותפו לתובעו לעמוד בדין, ועל כן הוא מבקש עצה מן הרב מה לעשות שם בפני בית דין של מעלה.
ויען המהרש"א זצ"ל ויאמר לו: אל תפחד, לך לביתך, וכאשר יבוא אליך המת, אמור לו בשמי כי התורה, לא בשמים היא, ואם ירצה לעמוד בדין עמך, יבוא ותעמדו לפני, כי גם פה יש בית דין חשוב. ואם לא ירצה, אמור לו כי אחרימו, וירפה ממך. ויעשה כן החולה, וכאשר בא אליו המת, הגיד לו את דברי המהרש"א, וירפה ממנו. אחר כך, חזר שוב אליו בחלום הלילה, ואמר לו: בוא עמי לפני המהרש"א. ויאמר לו: המתן לי עד שאחזור לאיתני, ואז אעמוד בדין עמך, ויגביל לו לחולה זמן שלשים יום, ואחר החודש, יעמדו לפני המהרש"א.
ויהי כאשר עבר הזמן ונתרפא האיש, וילך אל המהרש"א, ויספר לו כי ביום פלוני יעמוד עמו המת לדין לפניו. ויצו המהרש"א לשמשו כי יאספו פה את כל הקהל למען יקחו מוסר. וקבע המהרש"א מקום בבית המדרש שבו יעמדו לדין, למען לא יתערב המת עם החיים ולא יזיקם.
וביום הדין, שיגר המהרש"א את השמש לבית העלמין לקבר המת, להגיד לו כי הגיע היום המוגבל אשר בו צריך לעמוד לדין. ויבוא המת וגם החי, וכל הקהל נאסף בבית המדרש. ויטען החי לפני המהרש"א לאמר: הנה אנכי התחרטתי על המעשה אשר עשיתי, ובכיתי מאוד מאוד. וסיפר כל המעשה מראש ועד סוף, ועל כן, אם לא היית קונה ממני העבירה, הייתי חוזר בתשובה, וגם הייתי הולך אצל הרב ללמדני דרכי תשובה, אבל עתה, כאשר אתה קנית ממני העבירה, וקיבלת את כל הכסף אשר קיבלתי עבור העבירה, וגם הוספתי לך מהקרן שלי, גמרתי בלבי כי אין העוון עוד חל עלי כלל, ועתה, למה באת אלי להחרידני בטענה ותואנה, הלא קנית ממני העבירה בקנין גמור ושלם, ועשינו על זה תקיעת כף!
משסיים דבריו, החל המת לטעון ואמר: אמת, כי הסכלתי עשות בקנותי מאתך העבירה, אבל אנכי עשיתי זאת רק כדי להפיג צערך, ובאמת לא כן דִּמִּיתִי, ותמיד חשבתי להחזיר לך המעות, ונשתכח הדבר, ואתה, מעות אני חייב לך, ולא להיענש עבור העבירה שלך, כי איך יענישוני על עבירה שלא נהניתי ממנה, הלא אתה הוא זה אשר עשית העבירה ואנכי אלקה עבורך?
בכל אותו דיון, לא ראו את המת, כי עשו מחיצה בינו ובין החיים. אחר כך טענו עוד החי והמת לפני המהרש"א עד שנסתיימו טענותיהם. אז אמר המהרש"א: צדקו דברי החי מדברי המת, כי מנע אותו מלעשות תשובה עד כה. ועל כן מקח נשאר מקח, ושוטה נותר שוטה, כי לא די אשר לא נתן תודה לה' יתברך כי הצילו מהחטא, אבל קנה עוד חטאים זרים לספות על חטאתו.
כשמוע המת את הדבר הזה, נתן קולו בבכי גדול לפני כל העם ויאמר: הלא חכיתי כי יצא בצדק דיני, יען כי הוא חי, ויש בידו לעשות תשובה אבל המת מה יעשה? אוי לי כי כבר אין מניחים אותי עוד לעמוד פה, כי אומרים לי: כבר נפסק דינך מהרב הקדוש.
וינחמו המהרש"א ויאמר לו כי הוא יעשה תיקון לנשמתו, ויקל מעליו את העונש. וגם יתן תשובה לאיש החי, למען יקלו גם מעליו בעונשו, אבל הדין כבר נפסק, כי הצדק עם החיים.
כאשר פסק הרב מלדבר, שמעו העם תיכף קול בכי גדול, ובמקום אשר עמד שם המת, נראה להם כי עולה משם עשן גדול ונעלם הנפטר מעיניהם…
[3] וכך הובא שם בגמרא (בבא מציעא פו.):
יום אחד בא מלשין אחד לפני המלך ואמר לו: יש אדם אחד מהיהודים (ושמו רבה בר נחמני) שהוא מבטל שנים עשר אלף איש מישראל חודש בקיץ וחודש בסתיו (בניסן ותשרי), שאז הם מתקבצים לשמוע דרשות על ענייני פסח והחגים, ועל ידי כן הם משתמטים מלשלם את המס החודשי, שכשבאים שלוחי המלך לגבות את המס הם אינם נמצאים בביתם.
שלח המלך שליח לתפוס את רבה בר נחמני ולא הצליח למצוא אותו. משום שהוא ברח ממקום למקום, מפומבדיתא לאקרא, ומאקרא לאגמא, ומאגמא לשחין, ומשחין לצריפא, ומצריפא לעינא דמים, ומעינא דמים בחזרה לפומבדיתא…
ובינתים מעגל החיפושים הלך והתרחב…
והנה שליח המלך שחיפש את רבה נקלע לאותו פונדק שרבה התחבא בו, ובעלי הפונדק קירבו לפני השליח שולחן, ונתנו לו לשתות שתי כוסות של משקה, ומיד לקחו לו את השולחן, והם לא ידעו שיש סכנה בדבר שהשדים מזיקים את מי ששותה 'זוגות', ואכן השליח ניזוק שפניו התעוותו ונהפכו לאחור.
אמרו בעלי הפונדק לרבה: כיצד נוכל להצילו, שאנחנו יראים שהרי שליח המלך הוא.
אמר להם רבה: החזירו את השולחן לפניו ותתנו לו עוד כוס לשתות כדי לבטל את ה'זוגות' וקחו מיד את השולחן ממנו ועל ידי כן יתרפא.
עשו לו כן והוא אכן התרפא.
אמר השליח: אני יודע שכאן מתחבא אותו אדם שאני מחפש אחריו.
חיפש אחריו בפונדק ומצא אותו.
אמר השליח לבעלי הפונדק: אני חוזר מכאן ובגלל שרבה הציל אותי לא אגלה את מקום המצאו גם אם יהרגו אותי. אבל אם ייסרוני ביסורים ולא אוכל לעמוד בהם רק אז אגלה.
הביאו את רבה לפני השליח והוא הכניס את רבה לתוך חדר ונעל בפניו את הדלת, כדי שבינתים לא יברח.
התפלל רבה וביקש רחמים ונעשה לו נס והקיר של החדר התמוטט והוא ברח לאגמא.
התיישב רבה על גזע של דקל קצוץ ולמד…
ואת שאר הסיפור כתבנו למעלה.
[4] תנועת המוסר (חלק א – ריש פרק לא), לגאון רבי דוב כ"ץ.
[5] ונספר שלשה סיפורים (תנועת המוסר – שם):
גאון אחד טייל פעם עם רבי ישראל ברחובות העיר והחזיק את מקלו תחת בית שחיו בצורה אלכסונית שקצהו בלט לחוץ. רבי ישראל העיר לו, שיש בזה דין 'מפריח קוצותיו ברשות הרבים' שחייבים עליו משום בור המזיק.
הגאון יִשֵּׁר את מקלו. אחרי רגעים מועטים שכח והחזיר את מקלו למצבו הראשון. ורבי ישראל נזף בו… כן היה גוער בתלמידים שהיו מטים את העמוד שלמדו עליו, משום אותו טעם של בור ברשות הרבים…
בזמן שהתגורר בפריז, התפלל בשבת תוכחה (פרשת כי תבוא) בבית הכנסת האשכנזי. כשהגיע לקריאת התוכחה, ראה שמחפשים אחרי עני לקוראו לתורה. רבי ישראל הצטער על המעשה הזה, והוא עלה מהר על הבמה, לתמהון הקהל, ובירך ברכת התורה. הקורא לא רצה בשום אופן לקרוא לפני רבי ישראל את התוכחה, שכל קללותיה נאמרו בלשון נוכח. באין ברירה קרא רבי ישראל בעצמו. אחרי הקריאה, הוכיח את הקהל קשות, על שנוהגים לקרוא לתוכחה איש עני. 'אם אתם כן מפחדים מהתוכחה' – אמר רבי ישראל – 'למה אין אתם מפחדים להדאיב לב עני ומדוכא אשר מוכרח לצערו וסבלו הרב, למכור את עצמו בגלל פרוטות אחדות'…
פעם התארח בקובנא בבית תלמידו רבי נפתלי זילברברג. בבוקר, ראה את רבי נפתלי משכים קום ועובר דרך חדרם של שכניו, שעדיין ישנו באותה שעה, כדי להגיע אל המים לשם נטילת ידים של שחרית. רבי ישראל גער בו על מעשהו זה ואמר: הרי נטילת ידים אינה אלא מדרבנן, ואילו גזילת שנתם של אחרים היא מדאורייתא…
[6] הובא בספר בית קעלם (שמות – עמוד שעג).
[7] וזה לשון רש"י (שמות לח, כא): 'הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן' – שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל.
[8] כתב הגאון רבי יוחנן דוד סלומון זיע"א (בעין יהודית, חלק ב – עמוד 70), וז"ל:
סוף סוף הבוס יצא מהמשרד. פניה של המזכירה נהרו. עם אחותה בירושלים לא שוחחה מאז יום אתמול. היא החלה לחייג בלהיטות 02 לפני שיחתה הארוכה והלבבית.
התור היה ארוך, החום היה מעצבן והתיק שבידו הכביד. להניח את התיק החדש והיקר שלו על הרצפה המלוכלכת של התחנה המרכזית לא רצה. הוא השעין אותו בהיחבא על מזוודתו של העומד לפניו. מזוודת עור יקרה על גלגלים היתה זו. מפעם לפעם כאשר בעליה גרר אותה קדימה עם התקדמות התור נאלץ להגביה בזריזות את התיק, אך מיד שב להניחו כאשר הלה חזר ועמד.
לדני היה משעמם. לבדו היה בחצר הגדולה והריקה כי שוב הושלך מהכיתה על ידי המורה. הוא סקר את סככת האופניים. זוג אופניים אחד לא היה נעול. הוא נטל אותם ורכב עליהם לתענוגו ברחבי החצר עד הצלצול של סוף השיעור. אז מיהר והחזירם בזהירות למקומם.
איך הגיע לכיסו הפרקר הירוק הזה, לא הצליח להיזכר. כנראה שנטל אותו ממישהו לרגע לצרכי חתימה, או שאל אותם לרגע ממישהו בדואר כדי להשלים כתובת על מעטפה, ושכח להחזירו. מאחר שלא ידע של מי העט, השתמש בו כבשלו. בבית הסתובבו כמה עטים כאלה ובהם השתמשו ילדיו בבית הספר. הוא אדם ישר, ברגע שמישהו יטען שהעט שלו, כמובן שיחזיר לו מיד.
ניתן להמשיך במעשיות כאלה עד בלי סוף. כל אחד מאתנו רואה, אם הוא שם לב לכך, מקרים רבים כאלה מדי יום. מה השקפת ההלכה על מעשים אלה? דומה שאין כמעט מקום לספיקות.
פקידה המטלפנת על חשבון בעל המשרד בלי ידיעתו, וכמובן בלי הסכמתו, הרי היא גונבת ממנו את דמי שיחת החוץ הארוכה. זאת נוסף לגזילת זמן השיחה, כי זמנה אף הוא משועבד למעבידה המשלם לה משכורת עבורו. כל אחד מאתנו למד אי פעם ששואל שלא מדעת גזלן הוא. כדי להיות גזלן אין צורך להירשם לאגודת הגזלנים ולשלם מס חבר. די בכך שאתה שואל לרגע מכשיר של חברך בלי ידיעתו, משתמש בו, ואפילו מחזירו מיד, וכבר אתה גזלן. שימוש זה אסור גם כשברור לך שכאשר יוודע לחבר על כך ישמח ויגיל מפני אהבתו אותך…
חפץ של מישהו הנמצא אצלך כאבידה או כפקדון אסור בשימוש על ידך, ושליחות יד היא ענין אסור שהתורה עוסקת בו.
'מה קרה לאופניים מזה שרכבתי עליהם כמה סיבובים בחצר?' טוען דני.
'מה שוויו של הדיו שנחסר מהעט כאשר כתבתי בו בלי לשאול רשות מבעליו?' טוען אתה.
שאלות הגנה אלה אינן מגינות, משום שמוקד האיסור הוא עצם לקיחת החפץ בלי רשות בעליו. 'שאילה' זו בלי דעת בעלים היא ההופכת את השואל לגזלן.
בתקופת שביתת רופאים ממושכת בקופת חולים התחייבה הקופה לשלם החזר לכל אחד מחבריה על ביקור אצל רופא פרטי לפי קבלות.
שח רופא פרטי אחד שבתקופת השביתה ביקש ממנו אחד מחוליו קבלה לאחר הביקור, אבל ביקש שלא ירשום את שמו בקבלה. 'מדוע?' שאל הרופא. התשובה המנומקת הסבירה את הענין: 'אני לא חבר בקופת חולים, אבל השכן שלי הוא חבר שם והוא יכול לקבל בחזרה (בחזרה!) את התשלום, אז חבל על הכסף…
מקובל בציבור כמובן מאליו שאין דין גניבה והונאה ממוסד ציבורי וּמֵחֶבְרָה. לכן במקרה של תיקון מכונית לאחר תאונה, תוכל לקבל במקרים רבים קבלה על סכום גבוה יותר מסכום התיקון, 'כדי שלא תפסיד' אצל חברת הביטוח, מאחר שהיא משלמת לפי תנאי הביטוח אך ורק מסכום ההשתתפות העצמית ומעלה.
פלוני מבקש (ומקבל) ממעבידו אישור על משכורת קטנה מן האמיתית כדי שבעזרתה יוכל לקבל הנחה או מענק כל שהוא בגין מצבו הכלכלי הדחוק.
אבי משפחה, בעזרת ילדיו, גוררים ארון בגדים כבד כדי לכסות על הדלת של החדר הצדדי. זאת כהכנה לביקורה של הוועדה האמורה לקבוע את דרגת הסיוע לבעלי מגורים צפופים. איש מהעוסקים בזה אינו מתבייש במעשהו ואינו מסתיר זאת. מדברים ועושים זאת בגלוי בבית, והצאצאים שומעים, לומדים וּמְתַרְגְּלִים את 'תורת החיים' ישר מן המקור. רבים אף מדברים על כך בפומבי, ולעתים עוד מתפארים בזה. ממש חבר גנבים…
מורה נוטל לאחר הרצאה במכון ציבורי חלק מהגיר הצבעוני המונח ליד הלוח. הוא אינו מסתיר זאת מאיש. הוא עוד מסביר לעומדים סביבו: אצלנו בבית הספר אין גיר צבעוני ואני צריך את זה בשביל השיעורים שלי. כלומר לפניך אדם שטובת החינוך לנגד עיניו, אדם מסור לתפקידו.
הכושר לתרץ כל גניבה וגזל הוא מדהים, והתירוצים נשמעים אפילו די הגיוניים למי שאין אמת המדה של ההלכה בידו, למי שמסופק בדבר הרי דוגמא ישר מן החיים:
בנסיעה בין עירונית אחת עצר האוטובוס בתחנת בינים. נערים מוכרי גרעינים עטו על המכונית. אחד הנוסעים שלח ידו מהחלון, קיבל שקיק גרעינים ונפנף בידו השניה בשטר כסף וביקש עודף. הנער המוכר החל לפשפש בכיסיו, ובעוד הוא עונה שאין לו עודף החל האוטובוס לנסוע. הנער רץ אחרי האוטובוס וצעק: זרוק לי בחזרה את הגרעינים! אבל הנוסע צועק לעומתו: עודף! תוך שהוא מנענע את שטר הכסף בידו האחת ואילו ידו השניה אינה מרפה משקיק הגרעינים. האוטובוס הפליג לדרכו כשהנער הצועק מרה נשאר מאחורינו. איש מהנוסעים לא פצה פה, מחוץ ל'קונה' הגרעינים הנ"ל שדוקא כן פתח את פיו ופיצח את הגרעינים להנאתו. לא התאפקתי, ניגשתי אליו ושאלתיו: איך תשלם לנער עבור הגרעינים? תשובתו היתה מידית וללא היסוס: אני אתן את הכסף לצדקה…
הכל 'יודעים' כי ממוסד ציבורי מותר לגנוב, כלומר שהלקיחה אינה גניבה כלל.
והכל 'יודעים' כי צדקה תציל ממוות ועל אחת כמה וכמה מגניבה.
כמו כן כלל מקובל על דעת רבים שגניבה של דבר אשר כמוהו נגנב ממך, אינה בכלל איסור גניבה. ולכן בצבא 'משלימים ציוד', וכל נער בבית הספר יודע שאם נגנבו ידיות הגומי של אופניו, הוא רשאי להסיר ידיות כאלה מזוג האופניים הראשון המזדמן לידו בהעדר בעליו. זהו ה'שולחן ערוך' לפיו נוהגים בחיים.
לעתים נוצר הרושם שיש בכך משום דקדוקי עניות כאשר בודקים בזכוכית מגדלת כל פרוטה האם היא שלי או שלו? ויש השואלים: האם החיים לא היו נוחים יותר אילו היינו ליברליים יותר וחופשיים יותר? אילו כולנו היינו נוהגים לפי הכלל הלבבי והנדיב: 'שלי שלך ושלך שלי'?
קל להיווכח שהיהדות דוחה את הגישה הזאת! בפרקי אבות (פ"ה מ"י) נאמר : 'האומר שלי – שלך, ושלך – שלי, הרי הוא עם הארץ!
דיונים ארוכים הוקדשו בגמרא לבירור בעלות על חפץ בעל שווי מועט. הן בסיפורים בגמרא והן בסיפורים מאוחרים יותר על אנשים גדולים מסופר על זהירות מופלגת בממון הזולת ועל טרחה מרובה להשיב פרוטה שהיתה תחת ידם לבעליה – שהרי התורה הקדושה מחמירה מאוד מאוד בעניין איסור גזל…
ולכן על כל הורה לטפח בלבות ילדיו רתיעה מופלגת מפני אבק גניבה וגזל, אף של פחות משוה פרוטה…
[9] מסתמא שהאנשים הלומדים את הדברים הללו מתחלקים לשלש קבוצות:
אנשים הלומדים ומזדעזעים, ומחליטים: 'מעתה אני מתחיל ללמוד דיני ממונות'.
אנשים הלומדים ונאנחים… ולאחר מכך מתאוששים, וממשיך בדרכם הלאה.
ואנשים הלומדים, ומוחם מעבד נתונים ומתכנן תוכניות כיצד הם יצליחו להשתמש במידע הזה לטובתם האישית. וכמו שסיפר הגה"צ רבי שלמה לווינשטיין שליט"א (ומתוק האור, במדבר א – עמוד רד בשם הרב נבנצל מ'זכרון יעקב'), וז"ל:
גנב אחד נתן את עיניו בסוס טוב שהיה בְּאֻרְוָתוֹ של אֵי־מִי, והחליט כי הטוב ביותר יהיה להעביר את הסוס הגזעי הלזה לרשותו.
עוד באותו לילה הוא מיהר לָאֻרְוָה, נטל את הסוס ויצא לדרך. כאשר הגיע למקום מבטחים וקשר את הסוס כהלכה, נזכר כי לצידו של סוס זה עמד סוס נוסף, שגם הוא נראה לא פחות משובח ממנו, ואם כה בקלות הצליח להעביר לרשותו סוס אחד, אין סיבה שלא ינסה לעשות זאת גם עם הסוס השני.
מבלי להסס, מיהר אל הָאֻרְוָה, אולם הפעם לא נזהר דיו והיכה בדלת. כעבור שניות אחדות נדלק האור, ובעל הבית נכנס בצעדים מהירים אל תוך הָאֻרְוָה והבחין בו.
'מה מעשיך כאן?' – שאל בעל הבית ונתן בו את עיניו המפחידות, 'והיכן הסוס הנוסף שעמד כאן?' המשיך וחקר, כשאינו גורע ממנו את עיניו.
פתח הגנב את פיו ואמר: 'אדוני, רוצה אני לומר לך דבר מה. אמנם חייב אני לציין שדבר סוד זה אינני אומרו לכל אחד, אולם אותך מצאתי ראוי לגלות לפניך את צפונות לבי'.
שם בעל הבית את אזניו כאפרכסת, והגנב המשיך: 'ובכן, דע לך, שבגלגולי הקודם הייתי אדם עשיר, והעסקתי אותך כעובד. אולם מאחר והעבדתי אותך בקושי רב, ואף את משכורתך לא שילמתי בזמן, כאשר כלו ימי ונשמתי עלתה למרומים, נפסק לי שעלי לשוב חזרה לעולם הזה, להתגלגל בגוף סוס שיעבוד אצלך, עד שאשלם לך את כל מה שלקחתי ממך שלא כדין'.
'במשך שנים עבדתי אותך בנאמנות רבה, אולם בלילה זה נגמר התיקון, ואנכי הפכתי חזרה לאדם. זה פשר הסוס שנעלם והימצאי כאן'.
עיניו של בעל הבית נקרעו לרווחה, והוא התבונן באיש מכף רגל ועד ראש: 'מה בפיך?' ספק את כפיו זו לזו, 'בחיי לא שמעתי ולא ראיתי סיפור מופלא כמו זה!'
'אמור לי' – הוסיף לומר לגנב לאחר הרהור קצר, 'האם ברשותך כלי מיטה, שמיכה או כרית?'
'מה פתאום' – השיב הגנב – 'רק ברגע זה נהייתי'.
'אביא לך משלי', הציע בנדיבות, 'ומה בדבר אוכל ושתיה?' המשיך להתעניין.
'אין לי כלום', השפיל הגנב את עיניו, וקיבל בתודה את כל מה שהביא לו, ואף את הבגדים הנוספים שבהם צייד אותו בעל הבית.
הוא צעד לעבר הפתח כשמזוודה גדולה מלאה בכל טוב על גבו, כשבעל הבית נזכר במשהו, הוא טפח על מצחו וקרא: 'איך קוראים לך?'
'בגלגול הקודם', השיב הגנב, 'קראו לי משה'.
'שמע, משה', נפרד ממנו בעל הבית והניח את ידו בידידות על כתיפו, 'אני כה אוהב אותך, ולכן אני מבקש בלב כואב לומר לך את הדברים הבאים: ראה מה קרה לך בגלגול הקודם, בגלל התנהגותך, לכן לפחות כעת שמור על עצמך, שלא יעלה על דעתך לנהוג באופן כה מביש'.
הנהנן הגנב בראשו, ומיהר ללכת לדרכו.
כעבור שלשה ימים, צעד בעל הבית התמים בשוק, והנה לתדהמתו הוא רואה את הסוס שלו עומד למכירה!
נרעש ונפחד הוא מיהר לגשת אליו, וצעק אל תוך אזנו: 'משה, משה! האם כבר שכחת? כה מהר נהיית שוב סוס?!'…
[10] וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות סב:): 'השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה', היינו בלא ממון. כי חומה היא בחינת הממון, כמו שכתוב: "הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ וּכְחוֹמָה נִשְׂגָּבָה"… (משלי יח, יא). ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא נט.): 'אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו'…
[11] וזה שמצאנו במגילת אסתר, שלאחר שעזב המן את המשתה שהכינה לו אסתר, שמח וטוב לב, הוא עבר ליד שער המלך.
שם הוא הבחין במרדכי, שלא קם ולא עשה שום מֶחֱוָה של כבוד כלפיו. המן נתמלא חימה, אבל כבש את כעסו ומיהר אל ביתו…
כדי להרגיע את עצמו, קרא המן לאוהביו ולאשתו והחל לספר להם איזה כבוד גדול העניק לו המלך. הוא סיפר להם גם על עושרו הגדול ובניו הרבים.
וכך נאמר: "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו" (אסתר ה, יא)…
הסדר שבו סיפר המן את הדברים איננו מקרי. תחילה הוא מזכיר את עושרו ולאחר מכן את בניו, כיון שכפי שלמדנו הממון מביא את הילדים, והוא מה שמקיים אותם ומאפשר להם לגדול…
[12] וזה סוד שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא קיט.): אמר רבי יוחנן כל הגוזל את חברו שוה פרוטה כאילו גוזל ממנו נפש בניו ובנותיו'…
[13] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום – חלק ח עמוד 193, מהדורת תש"פ) אמר, וז"ל:
הגמרא (סנהדרין פא.) אומרת שמי שיורד לאומנות חברו [מתחרה בעסק שלו ועושה כל מאמץ לקפח את פרנסתו] נחשב בשמים כאילו בא על אשתו, כי חיותו של האדם תלויה גם באשתו וגם בממונו, ולכן הגוזל מחברו ממון חשוב בשמים כמי שגזל ממנו את אשתו ובא עליה. לכן אף פעם אל תתעסק עם מה ששייך לאדם אחר, אל תתגרה בו ואל תתחרה בו, אלא תתפוס לעצמך פינה אחרת ואל תציק לו כי זה יזיק לך בסוף.
באחד השווקים בארץ היו כמה אחים שהיתה להם 'בסטה' באותו שוק, ובכח הזרוע והאלימות שהיתה בהם השתלטו על כל השוק, ואסרו על כל בעלי הבסטות למכור מה שהם מוכרים, ומי שבכל זאת העז להביא סחורה כמו שלהם קיבל מהם מכות נמרצות.
אך כיון שנאמר: "וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר" (איוב לח, טו), לא עבר זמן והתפרקה כל החבילה. אחד מהם נענש בכך שאשתו עזבה אותו והלכה עם אחד הערבים שהיה מוכר להם סחורה, ואחד מהם נענש במחלת סכרת קשה שגרמה לו להתעוור, ואחד מהם קיבל אירוע מוחי והשתתק. ממעשה זה נלמד מה יהיה סופם של כל אלו שמתנהגים באלימות, ויורדים לפרנסתם של אחרים בכח הזרוע. זה יכול להצליח חודש או שנה ואולי אפילו כמה שנים, אבל כשיגיע היום שהקב"ה יחליט להעמידם במשפט על מה שעשו, לא תהיה להם הצלה מידו ויענשו על כך במלוא החומרא, ויצטרכו לשלם על כך אפילו בחייהם בר מינן, כמו שנאמר: "עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל" (ירמיה יז, יא)…
[14] ועל כן יש איסור אפילו במחשבה לשלוח יד בפקדון, כמו ששנינו בבבא מציעא (מג:): 'החושב לשלוח יד בפקדון'. כי הפלוגתא היא רק אם חייב על זה, כמו השולח יד ממש, אבל איסור יש בוודאי לכולי עלמא…
[15] כתב הגה"ק רבי נתן מברסלב (ליקוטי הלכות, הלכות גילוח – הלכה ה אות ח), וז"ל: וזה בחינת שובבי"ם, שבהם נוהגים הכשרים להתענות ולצעוק לה' יתברך בתפילות וסליחות, כי באלו הימים קורין בתורה בענין גלות מצרים וגאולתם, שהיה על ידי צעקה: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִי"ם מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִי"ם אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִי"ם אֶת בְּרִיתוֹ, אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק, וְאֶת יַעֲקֹב" (שמות ב, כג-כד).
וכמו כן צריכין עתה בגלות הזה, שעובר על נשמות ישראל כל מיני קטנות וירידות, ונכשלים בעוון המר הזה של פגם הברית, על ידי שמתערבים בין אומות העולם. כמו שכתוב: "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם" (תהלים קו, לה), ומתלמדים ממעשי הגויים והולכים בחוסר צניעות, שדבר זה מכניס הרהורים והסתכלויות אסורות בין נשמות ישראל, ועל ידי זה פוגמים בקדושה.
ועל החטא והעוון המר הזה תיקנו את 'ימי השובבי"ם', וזהו: "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִי"ם" (ירמיה ג, יד). שעיקר כל הצרות והגלויות, רחמנא ליצלן, הם על ידי חסרון הדעת, שזהו ענין שובבי"ם, שכל אחד הולך בעולם כמו משוגע ושובב ממש, כמו שכתוב: "וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ" (ישעיה נז, יז), וכשיבין האדם בעצמו כל זאת איך הוא שובב ומשוגע ממש, כי הולך אחרי שרירות לבו, ואינו מסתכל על תכליתו הנצחי, בוודאי יחוס על עצמו ויצעק הרבה לה' יתברך עד שיזכה ברבות הימים לדעת דקדושה…
[16] ובעומדנו בזה מצאנו להגה"צ רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שסיפר (עלינו לשבח, דברים א – עמוד תנט), וז"ל:
יום אחד ניגש אלי יהודי המתגורר כעת בירושלים וסיפר לי כך:
מספר שנים לאחר נישואי קיבלתי הודעה מארה"ב שקרוב משפחה שלי נפטר, והשאיר ירושה ענקית, וגם אני כלול ברשימת הקרובים שנרשמו בצוואתו. לאחר תקופה ממושכת שהצריכה אותי לנסוע כמה פעמים לארה"ב כדי לסדר את המסמכים וכו', קיבלתי לידי כמה מיליוני דולרים.
הכלל של 'יש לו מנה רוצה מאתים' פעל עלי מיד בתחילת הדרך. החל למן הרגע שהרגשתי עשיר, התחלתי לחפש אפיקי השקעה לכסף, כדי שאוכל להתעשר יותר ויותר. נמניתי על האנשים הטסים בקביעות לחו"ל, נדדתי בין אמריקה לאירופה, ובחיפושי אחרי השקעות טובות הגעתי גם לאפריקה.
גם כאשר חזרתי ארצה לא נחתי לרגע, ולחצתי כל העת על מתווכי נדל"ן שישיגו עבורי קרקעות ומבנים להשקעה, מנדל"ן עברתי למפעלי מזון, ממזון לתחום המחשבים וההיי טק, והצלחתי לחדור לענפים נושאי רווחים, או במילים אחרות: לכאלה שהיו אמורים להניב רווחים…
אבל ההצלחה היתה מאתי והלאה. בכל מה שנגעתי, הפסדתי. שום דבר לא הצליח בידי, כמובן שלכל הפסד היו 'הסברים הגיוניים', אבל במציאות נשארתי ללא כסף, וכדי להציל את עורי נאלצתי ללוות מידידים, עד שהתחלתי ללוות גם מהבנקים ששעבדו לצורך ההלוואות את כל מה שהיה לי.
גם לאחר שמכרתי את כל נכסי הנדל"ן שברשותי, לא נושעתי, והבנקים שעבדו את דירתי הפרטית, וכשלא היה לי מה להשיב הוציאוני מן הדירה, ונשארתי ערום וחסר כל ובעל חוב ענק. מכל הכסף שקיבלתי באותה ירושה, נותרו רק חלומות…
יש לציין, שלאורך כל הדרך נקטתי במספר פעולות וסגולות שהיו אמורות לעזור לי, וגם נתתי הרבה כסף לצדקה, ולמרות זאת לא נושעתי. עוד יש לציין, שבניגוד לאנשים אחרים, לא סיפרתי על ענין הירושה לאף אדם, כך שמן הסתם לא היתה זו עין הרע שפגעה בי, כי אף אחד לא ידע מדבר הירושה הגדולה שנפלה בחלקי.
באחד ממסעותי האחרונים לארה"ב, וכשהייתי כבר במצב ביש, נקלעתי לבית הכנסת ומצאתי בו דף התעוררות עם דברים חוצבי להבות על חשיבותה של שמירת העינים בכלל ושמירת ענייני הקדושה והטהרה בפרט.
הובא שם בשמו של אחד הספרים הקדושים, שאדם שאינו שומר את עיניו ואינו מתנהג בקדושה, אפילו נולד במזל של עשירות, יאבד את כל כספו ויהפך לעני.
ואז הבנתי את הכל, נזכרתי שבמהלך מסעותי לאמריקה ולאירופה, לאפריקה וליתר המדינות שבהן ביקרתי, לא שמרתי על עיני, ונתתי להן דרור, וגם לא נזהרתי ביתר ענייני קדושה.
פרצתי בבכי נסער מאוד, ובלבי פיעם רצון עז לחזור בתשובה שלימה ולתקן את אשר עויתי ופשעתי. קיבלתי על עצמי מספר קבלות בעניינים הנ"ל, והחלטתי לשמור עליהם מכל משמר, ולעמוד בכך ויהי מה, גם אם יתרגשו עלי נסיונות קשים ומרים.
קבלת ההחלטה היתה בצורה כה חזקה, שחפץ ה' הצליח בידי, וזכיתי לחזור בתשובה בעניינים אלו ותיקנתי את דרכי באופן משמעותי ביותר.
וברוך ה' בתוך זמן קצר מאז שקיבלתי עלי להתחזק בכל הנ"ל, ועמדתי בכך, זכיתי שחזר אלי כל העושר הגדול שהיה לי ואף הרבה מעבר לכך. והכל התנהל באורח פלאי ללא כל הסבר או הגיון. ראיתי כיצד הדברים מתממשים לנגד עיני…
[17] והם שבע קבוצות: חללי, גירי, וחרורי, ממזירי, נתיני, שתוקי, ואסופי (כמבואר בקידושין סט.).
[18] וזה מזכיר לנו סיפור:
יום אחד חזר הילד מבית הספר ומכתב בידו מהמנהל, 'הורים יקרים, הינכם מוזמנים באופן מידי לפגישה עמי'. ההורים הגיעו, והמנהל סיפר להם שכמה פעמים תפסו את הבן שלהם גונב מהילקוטים של החברים.
האבא פנה אל בנו ואמר בכעס: למה אתה גונב? תגיד לי מה חסר לך ואני אביא לך מהעבודה…
[19] ראה בכל זה באנציקלופדיה לגיאוגרפיה תלמודית (חלק ב – עמוד 305).
[20] בשער הגלגולים (הקדמה לו) גילה את מקום אחיזתם של האמוראים, ולגבי רמי בר תמרי, כתב כך: 'והמוח העולה בהוד, הוא רב משרשיא, תלמיד אביי. והגבורה, רמי בר תמרי. והחסד, רפרם בר פפא'…
[21] ניצוצי שמשון (משלי – ד"ה 'כי בעד').
[22] והמן הרשע שהיה שטוף בזימה, נענש מהשתי קליפות הללו. וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (מגילה טו:) 'אמר רב פפא וקרו ליה (להמן הרשע) עבדא דמזדבן בטלמי'. ופירש רש"י: 'בטולמי'- בככרות לחם…
[23] וזה לשון החיד"א זיע"א (מדבר קדמות, מערכת ז – אות ח): שם נוה"ר ממונה להכניעם (את הקליפות רמ"ך כח"ל), לכן כשישוב יכוין: הוי"ה המחזיר שכינתו לציון' – סופי תיבות: 'נוה"ר', "וְנָהָ"ר יֹצֵא מֵעֵדֶן" (בראשית ב,י)…
[24] כוחם של הצדיקים גדול ועצום לתקן ולהאיר. וכמו שהיה אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א רגיל לומר (בצור ירום ח"ג פרק יד עמוד 101 וחלק יד פרק מח עמוד 168):
יש הבדל מהותי בין מנהיג אמת לבעלי מלאכה. בעל מלאכה, למשל נגר כשהוא בנגריה – הוא נגר, אבל כשהוא שוהה בביתו הוא אדם רגיל (הוא לא נגר), רופא כשהוא בקליניקה שלו הוא רופא, כשהוא בבית הוא עוזר לשטוף את הבית או לערוך את השולחן, כשהוא ישן הוא בכלל לא רופא.
אבל כשרב צדיק אמיתי ישן הוא גם רב, כשהוא במטבח הוא גם רב, כשהוא הולך בדרך הוא גם רב, כי כל סובביו אצלו בראש, אין שום דבר נעלם ממנו, כל אחד שקשור בו, הוא יודע מה מצבו, ומה שקורה עמו במחשבה דיבור ומעשה, ולכן דרגה של צדיק היא דרגה שלא נותנת לאנשים הקשורים בו ליפול, אפילו הוא רוצה ליפול כיון שהוא שייך לדיוקן שלו…
אצל הצדיקים אין בעיה של 'תפוס' או 'אינו זמין', אלו תשובות של חברות סלולר, לא של צדיקים, הצדיק הוא 'רב קוי' לכל צדיק יש אלפי שלוחות לכל המקושרים בו בכל עת, אין אצלו תשובות כמו 'המתן ותענה לפי התור', לא צריך להמתין כלל, אלא 'טרם יקראו ואני אענה', לפני שאתה מחייג הוא כבר עונה לך, אתה ישן והוא ער ומסתכל עליך.
לפעמים אדם עובר איזה מצב לא קל, הוא קם בבוקר כשהוא מודאג מאוד, אבל פתאום הכל מסתדר – הוא לתומו חושב שהכל הסתדר מאליו, אבל זה לא נכון, הדברים לא הסתדרו מאליהם אלא יש מי שאוהב אותו, 'עוקב' אחריו, שומר עליו, וחוסך ממנו בעיות קשות מאוד שהוא אפילו לא 'חלם' עליהם ולא מודע אליהם כלל.
כיון שצדיק אמיתי מקפיד על שמירת העינים ועל קדושת המחשבה שלו, הוא יכול לראות בו זמנית התרחשויות מדהימות באלפית שניה – שפלוני סובל, ושלפלוני ישנה בעיה מסויימת, ושפלוני עומד להסתלק מן העולם וכו' – ובאותו רגע הוא יכול לעזור לכולם, כיון שהם קשורים אליו, ממילא הוא יכול להשפיע עליהם השפעה אין סופית בכל זמן ובכל מקום בו הם נמצאים בעולם, אף על פי שהם לא מרגישים בזה כלל…
ובענין זה הובא (בית קוצק עמוד ג, לגאון רבי יהודה אריה ליב לוין זיע"א):
הגה"ק רבי דוד מזסלב זיע"א, היה מגדולי תלמידיו של רבינו ישראל, ה'בעל שם טוב'. ולאחר פטירת רבו הקדוש, כינס רבי דוד את בני עירו לבית המדרש, עלה על הבמה פתח ודרש:
בשעה שהגיע זמנו של משה רבינו ליפטר מן העולם, אמר לו הקב"ה: "הן קרבו ימיך" (דברים לא, יד). אמר לפניו: רבונו של עולם! אחר כל היגיעה הזו אתה אומר לי הן קרבו ימיך? 'לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה!'
אמר לו: אי אתה יכול, כי זה כל אדם. אמר משה: רבונו של עולם! דבר אחד אני מבקש ממך לפני מותי, שאכנס ויבקעו כל השערים שבשמים ותהומות ויראו שאין זולתך.
והמשיך רבי דוד, ואמר: תפילת צדיק אינה חוזרת ריקם, תפילתו של משה רעיא מהימנא לא כל שכן. שערי שמים עדיין לא נפתחו והתהומות טרם נבקעו למען יראה כל יצור שאין זולתו, אבל אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא. מפקודה לפקודה ועד לקץ הימין לוקח הקב"ה נשמה קדושה וטהורה מאוצרו העליון, מהיכלו של משה רבינו ומשגרה לעולם השפל, כדי להמשיך בתפילתו ועבודתו של אבי הנביאים עד שתתקבל.
הולכת הנשמה הקדושה הזאת ומרימה קול שאגה אדירה המרעידה עולמות עליונים ותחתונים, קול הנשמע מסוף העולם ועד סופו, שאגה הבוקעת שחקים וקורעת רקיעים ומחרידה את היקום כולו בקריאתה: 'ה' הוא האלקים!'
וממשיכה נשמה קדושה זו, מסתובבת על פני תבל, אוספת סביבה נשמות טהורות ונשמות מפוחמות, התוהות ונפחדות המחפשות דרך, רוחצתן ומזככתן ומטהרתן ומובילה אותן לשביל התורה של משה רעיא מהימנא.
נשמה כזאת היתה נשמת רבינו ישראל בעל שם טוב…
