טוב או רע?
האש שנאחזה בפתילה העלתה שלהבת מאירה. הָאֵם הניחה בזהירות את הגפרור הדולק, עצמה עיניה וביקשה רחמים.
כבר כמה חדשים ששעת הדלקת נרות שבת הפכה להיות זמן של השתפכות הנפש לפני ה'. כל רגשות הכאב והאכזבה התנקזו בעומדה לפני ה' באותה שעה קדושה, דרך דמעות עיניה ורחשי שְׂפָתֶיהָ…
כשיוסי, בן הזקונים, נכנס לישיבה קטנה, צפו לו כל רבותיו עתיד מזהיר: עִם שכל וכשרונות כמו שלו הוא עוד יהיה אחד מגדולי ישראל…
ויוסי לא אִכזב, בחשק ובהתלהבות הוא 'הסתער' על הגמרא הקדושה וגמע בצמאון בלתי נתפס דף אחר דף…
הזכרונות המשיכו לצוף:
כל כך התרגשה בשעה שעמד מתחת לחופה, וכה שמחה בשעה שנולד לו בן, ולה נכד חמוד, אדום לְחָיַֽיִם…
ראשי הכוללים בעיר רבו עליו, 'יוסי מתאים לכולל שלנו'… 'הכולל שלנו מותאם לו ככפפה ליד'… יוסי נכנס בסופו של דבר לכולל עיון, וגם שם הוא המשיך להשקיע את כל חייו וישותו בדפי הגמרא הקדושה…
כחות הטומאה חגו שם, סביבו, והביטו עליו בעינים רעות. 'מה זאת אומרת, לדהור כך ישירות אל הספירות העליונות? מה הוא חושב לעצמו???'… והם החלו בטוויית רשת קורי העכביש…
יוסי ישב ליד הגמרא וניגן את המילים הקדושות… וכרגיל, גם הפעם, הוא חש כיצד המילים עוטפות אותו בחום ואהבה, ופניו להוטות בדביקות… ולפתע, הוא חש כיצד חודר לתוך מחשבתו 'מחבל' עם 'נשק' דרוך…
'יוסי, אשריך, אתה יושב פה בתוך חדר קטן, ליד סטנדר, ובעצם אתה מקיים את כל המציאות! אם העולם היה יודע מי אתה היו סוגדים לך!'
'יוסי, אתה חייב להתחיל להעריך את עצמך! הרי אתה הכי חכם, הכי צדיק, הכי מבין! העולם חייב להכיר אותך'…
תחושת הגאוה הזו היתה לגביו תחושה חדשה, ויוסי שמעולם לא אחז בכלי נשק – מעולם לא למד את ספר הזוהר הקדוש ואת תורת החסידות – לא ידע כיצד מתמודדים עם התחושה האפלה הזו…
והוא 'נלכד' ברשת. בהתחלה זה התבטא בהליכה בגב זקוף ואף למעלה, אך אט אט זה התדרדר, ותחושת הישות והגאוה מילאו את כל אישיותו (של יוסי), הוא זלזל בכל סביבתו, ראה את חולשותיהם וחסרונותיהם, ורגש העליונות ההרסני לא הסתפק רק בחבריו ושכניו אלא המשיך לטפס ולהעפיל עד שגם רב העיר 'התגלה' כמלא חסרונות וחסר ערך…
ויוסי התחיל לבזותו ולרודפו. כל הזדמנות שמצא הוא ניצל רק כדי לבזות ולהשמיץ, לרמוס ולרסק…
הָאֵם עמדה מול הנרות ונהרי דמעות זולגים מעיניה: יוסי! הבן האהוב שלה נעשה רודף לצדיקים!…
כמה דיברה אתו, כמה התחננה אליו שיפסיק, אך הוא באחת – אני חייב לגרום לרב הזה שילך הביתה…
והיא שעוד מחלב אִמָּהּ ינקה אמונת חכמים דאגה מאוד לגורלו. מאמרי חז"ל המדברים בחומרת העוון הנורא הזה – בזיון תלמידי חכמים, וסיפורי צדיקים הממחישים את גודל העונש שמקבלים בעקבות כך מילאו את כל תודעתה…[1]
דפיקות נשמעו מכיוון הדלת, הבעל נכנס לבית, ולתדהמתו הוא רואה את אשתו עומדת ליד נרות שבת ובוכה.
'הדלקת בזמן?', שאל בחשש.
'כן', השיבה רפויות.
'זאת אומרת שאת עומדת כבר שעתים ליד הנרות?!'
'כן! תפילה זו התקוה שלי!'…
סעודת ליל שבת הסתיימה, והבעל אמר לאשתו, ברחוב הסמוך מתגורר תלמיד חכם גדול, נלך אליו…
'הבן שלי' – פתחה האם ואמרה – 'היה טוב כל כך ועתה נעשה רע. רע גמור!'
פניו של הרב הרצינו באחת: 'אסור לומר כך' – גער באשה – 'הבן שלך הוא טוב!'
'איך הוא טוב אם הוא כל כך חוטא, ופוגם בכל רגע בכל המציאות הרוחנית והגשמית. איך???'[2]
הרב הסתכל עליהם בעיניו הטובות וחזר ואמר: 'את חייבת להכיר את האמת, הילד שלך הוא טוב!'
'למה?' שאלה.
'כי כך ציוה אותנו השם יתברך!' ואני ארחיב…
והנה הסנה בוער באש
עבודתו של משה רבינו את בוראו כמוסה מאתנו, אין איש יודע באיזה נתיבות נעלמים הוא צעד, כיצד זיכך את חומרו, באיזה חוזק יד השתמש כדי להתקרב לה'.
בראשית חייו אנו מוצאים שהשתתף בצער של הזולת, וכמו שנאמר: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם"… (שמות ב, יא). ופירש רש"י 'וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם' – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. והשתדל בכל כחותיו להקל על עם ישראל ובזכותו הביא להם פרעה מנוחה ביום השבת.
וכשהיה בן שמונה עשרה יצא אל אחיו וראה איש מצרי מכה יהודי, הרג את המצרי והציל את היהודי, פרעה גזר עליו שיהרג בחרב.
משה הצליח לברוח ומגיל שמונה עשרה ועד גיל שמונים לא מפורט מה עבר עליו פרט לזה שהיה רועה את צאן יתרו במדבר, שנאמר: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת־צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת־הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר"… (שם ג, א).
ומצאנו לרבינו אברהם בן אדונינו הרמב"ם שכתב בספרו המספיק לעובדי ה' (פרק ההתבודדות), וזתו"ד: ואדון הנביאים משה עבד ה' ושלוחו 'הָיָה רֹעֶה אֶת־צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ', ומעמיק לחדור המדברה בשעת רְעִיָּה…
ולא היה זה מפני שחסרו מקומות מרעה בסביבות מדין, אלא שחיפש מקומות רחוקים מכל בני אדם ששם יוכל להיכנס מהחיצוניות אל הפנימיות… כי על ידי השתקת המציאות החיצונית אפשר לזכות להשראת השכינה בקרבו ממש.
ולכן הלך למדבר כדי לשקוע במדת ההתבודדות הפנימית ובשאיפה להשגת ההתגלות שאת מהותה לא יבין איש מבלעדיו… וכך זיכך את עצמו עד אשר נתקדש גופו ועלה למדרגה יותר גדולה ממלאכי השרת. ושם זכה להתגלות הנבואה הראשונה שלו, וכמו שנאמר: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שם פסוק ב)…
בשיחה שמסר הגאון הרב מרדכי אורי הלוי אנגלמן שליט"א אמר כך:[3]
נכד הבעל שם טוב, בעל הדגל מחנה אפרים (פרשת שמות ד"ה וזה יש לומר שמרומז) מפרש את הגילוי הראשון של משה רבינו בעומדו על יד הסנה, כסיפור שחוזר על עצמו בחייו של כל יהודי ויהודי.
לפעמים בחור עומד בתפילה או לומד סוגיא עם הראשונים והאחרונים, אבל הוא מרגיש שזה לא הולך, זה לא זה.
הוא משתדל להבעיר בעצמותיו אש של תפילה, אש של תורה, אש של עבודת ה', אבל האש אינה מתלקחת בקרבו. 'וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל'. האש אינה אוחזת בו והקוצים שלו נשארים כפי שהיו בסנה בלי להישרף ובלי להתכלות.
הבחור עומד ושואל את עצמו: 'מה עשיתי רע כל כך שהאש לא נדבקת בי? הרי אני מתייגע ומשתדל, לומד בשטייגן, אבל בכל זאת 'הַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל' והאש אינה חודרת בעצמותי. "מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שמות ג, ג)?…
הבחור עומד להתייאש ולהיכנס לדכאון. להסתכל במראה ולומר לעצמו: 'אני באמת בהמה גסה, אני שור וחמור יחדיו!'
ברם על מחשבות כגון אלו ציוה הקב"ה את משה: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שם פסוק ה). זכור שהקדושה אינה ממך והלאה. הקדושה לא נמצאת במקום אחר. הקדושה אצלך ובקרבך. 'הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא'.
הקדושה נמצאת בתוכך, בתוך המחשבות שלך ובתוך הרגשות שלך.
הקדושה נמצאת בתוך חיי היום יום שלך עם המבוכות ועם כל האתגרים. עם העליות ועם הירידות, עם מצבי הרוח ועם התסבוכים, עם האתגרים ועם הקשיים, עם רגעי הנפילה ואפילו עם רגעי היאוש.
בשום מצב אל תחשוב שהקדושה האלקית אבדה ממך.
הטעות הטרגית ביותר שיהודי יכול לעשות היא להדחיק ולשכוח שהמקום אשר הוא עומד עליו אדמת קודש הוא.
את התובנה הזו עלינו ליצוק בלב ילדינו.
לטעת בהם את התחושה שאפילו אם מעדו ונכשלו, אל להם לחשוב לרגע שהאישיות הפנימית שלהם שלילית ומקולקלת. שה'אני' האמיתי שלהם מלוכלך ומזוהם, שה'אני' שלהם טמא ובהמי. עלינו ללמד אותם שהמקום אשר הם עומדים עליו אדמת קודש הוא. עלינו להחדיר לתודעתם שכל ילד הוא טוב וחיובי, טהור וקדוש מיסודו…
אמון כמנוע לצמיחה…
עלינו לדעת – המשיך הרב והסביר לָאֵם הבוכיה – החיים מלאי נסיונות! אדם אינו בוחר את הנסיונות, אלא נבחר אל הנסיונות!
ובני זוג החפצים שביתם יהיה משכן לשכינה הקדושה, עליהם לדעת שאסור לברוח מהתמודדויות, אסור לברוח מהמציאות, לטמון את הראש בחול ולומר 'שלום עליך נפשי'… אלא אדרבה – 'לפום גמלא שיחנא' (ככל שהגמל חזק יותר, מעמיסים עליו יותר!), וככל שעתידו של אדם גדול ורחב יותר, צפוי הלה לנסיונות גדולים ועצומים יותר, והחכמה היא לדעת ולהתמודד עם הנסיונות הבאים, ולצפות ולייחל לישועת ה' יתברך.
ואחד מהנסיונות הגדולים של ההורים הוא נתינת אמון בילדיהם.
הורים לא יודעים להפריד בין המעשה לאישיות![4] הורים מתקשים להתמקד בטוב שבילדיהם ולשדר כלפיהם אמון והערכה.
ובשמים זה נחשב ככשלון…
לאהוב ילד אין פירושו רק בחיבוקים ונשיקות, אלא העיקר הוא לתת מענה לצרכי נפשו שהם חשובים יותר מצרכי גופו.
והצורך העיקרי והחשוב ביותר הוא תחושת האמון!
האמון יוצר קשר נכון בין ההורים לילדיהם ומאפשר פתיחות וקבלה. כשאנחנו משדרים לילדינו וגם לעצמנו, שאנו מאמינים בהם וביכולותיהם, אנו מחזקים את הדימוי החיובי שלהם בעיני עצמם ומעצימים את השאיפה והיכולת שלהם למצות את הכחות שניתנו להם מהשמים.
ולכן גם את חייבת דבר ראשון להאמין בטוב שבבנך!
'זה קשה לי מאוד – אמרה הָאֵם – כל כך הרבה צפיות היו לי ממנו, בחלומות הוורודים שלי ראיתי אותו ככרטיס הכניסה שלי לגן עדן! ועכשיו… עכשיו בחלומות השחורים שלי אני רואה אותו 'מטביע' אותי במדור השביעי של הגיהנם'…
'אף על פי כן, זו לא דרך 'לשרוף' את 'הגשרים', ורק על ידי אהבה וקירוב הדעת אפשר לפעול'…
'אבל איך אפשר ליצור אליו הערכה פנימית?'…
'יש לכם זמן' – שאל.
'כן' – השיבו.
'אם כן נתחיל מההתחלה…
רעים עם תעודה!
בגיל 130 שנה קיבל אדם הראשון מהשם יתברך מתנה יקרה ונפלאה – נולד לו בן ויקרא את שמו שת. וכשהיה שת בן 105 הוליד את אנוש… (ונמצא שאנוש נולד בשנה ה-235 לבריאה).
שלשים ואחת שנה חלפו מאז, ובשנה ה-266 לבריאה החלו בני האדם לעבוד עבודה זרה.[5]
והדור הזה שכפר בקב"ה נחקק בשמו לנצח – 'דור אנוש'.
בסופו של דבר אנשי 'דור אנוש' מתו, ובמקומם, צצו כפטריות אחרי הגשם אנשי 'דור המבול'.
לא ידועה לנו שנת קו התפר – השנה שבה התחלפו הדורות, אבל אין כל ספק, שהתחלופה הזו היתה גרועה מאוד. אנשי דור המבול חטאו מתוך השלמה פנימית וישוב הדעת,[6] ובכך העצימו את הרוע…
ויותר מזה, דור המבול הפליאו כל כך להרשיע, עד שהצליחו בחטאם להשחית את כל המציאות!
וכתב הגה"ק רבי שלום נח ברזובסקי זיע"א (נתיבות שלום, בראשית עמוד לו), וז"ל:
מחמת חטאם של דור המבול הושחתה כל הבריאה, שכטבע האדם הנמשך אחר חבריו, כך מושפעים גם כל טבע האדם וטבע הבהמה וטבע כל הבריאה ממעשי בני האדם, ועד שהפגם התפשט על כל הבריאה והרעיל את כל חלקי הבריאה, אף את אלו שאינם בני בחירה.
וכמו שנאמר: "וַיַּרְא אֱלֹקִיםאֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה" (בראשית ו, יב) – שכל הבריאה נשחתה, והטעם: "כִּי הִשְׁחִית כָּל־בָּשָׂר אֶת־דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (שם). וההשחתה חדרה בכל הבריאה מרום 15 אמה מעל ההרים הגבוהים ועד עומק 3 טפחים באדמה ובכל החיות והבהמות, הכל נשחת. כי אילו היה דבר אחד שלא נשחת הרי היה הקב"ה משאירו, וכמו הדגים שבים.
והוא על דרך מגיפת הרעלה מחיידקים מסוכנים רח"ל, שיש אשר האדם עצמו מורעל ואינו מזיק לסובבים אותו, ויש אשר מדביק כל הנוגע בו ומתקרב אליו, ויש מגפה חמורה מזו שחיידקי המחלה ממלאים גם את האויר עד שכל אויר המקום מורעל, ואז אפילו מי שרק נכנס לשם ניזוק ונהפך הוא עצמו למשחית. ועל דרך זה במובן רוחני יש זוהמארח"ל שהיא כמגפה, ההולכת ומתפשטת ומרעילה את כל סביבותיה, ואפילו את הדומם והאויר ואת עומק האדמה.
וזהו אומרו: 'וַיַּרְא אֱלֹקִיםאֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה' – שכל הבריאה הוערלה והושחתה, עד שהגיעה ההשחתה אפילו לנבראים שאין להם יצר הרע.[7]
וכיון שכל הבריאה נשחתה ונזדהמה לא היה די בהענשת בני האדם, ועצה אחת היתה "וַיִּֽמַחאֶת־כָּל־הַיְקוּם" (שם ז, כג), למחות לגמרי את כל הבריאה ולבנות בריאה חדשה, זה היה התיקון היחיד לבריאה…
וישאר אך נח…
כאמור הרוע השפיע על כל המציאות, על ההרים ועל הבקעות, על החיות והעופות, ועל כל הבריאה.
ובתוך כל הבלגן הנורא הזה, ניצבו בגאון ובעוז ארבעה אנשים: נח, שם, חם ויפת,[8] ועבדו את בורא העולם בכל כחם.
ארבעה אנשים ששמרו על עיניהם ולבם מכל משמר, ושהצליחו ליצור סביבם הגנה מכל כחות הטומאה…[9]
ובטח אתם שואלים את עצמכם איך הצליח נח להנצל מרעל האויר ששרה בכל המציאות. אז דעו לכם שהוא ניצל בזכות התורה!
נח הצדיק עסק בתורה הקדושה בכל כחו! נח יצר לעצמו סדרי לימוד, וקבע כמות הספקים ('חובות' בלשונו של הגה"ק רבי חיים קניבסקי זיע"א) לכל יום ויום, וזה מה שנתן לו כח לעמוד נגד סערת התאוות שאיימה לבלוע אותו חי![10]
וזה לשון הגה"ק רבי שלום נח ברזובסקי זיע"א (נתיבות שלום, בראשית – עמוד מד):
"אֶת־הָֽאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט) – שמלבד שהיה צדיק תמים, גם יצר סביבו אוירה של אלקות, עד שהיכן שהתהלך, אֶת־הָֽאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. ואוירת הקדושה שאפפה אותו הגינה עליו שלא יוזק מכל האוירה הטמאה מסביב.
והדרך לזה הוא רק על ידי התורה הקדושה, שהיא הֲוַי מושלם המקיף את כל מציאות האדם. דהנהבענין לימוד התורה יש עצם מצות תלמוד תורה, שהיא מצוה ככל המצוות, ויהודי הלומד תורה הרי הוא מקיים מצוה זו.
ומלבד זה ישנו ענין מיוחד בתורה, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ג ה"ו): 'מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים', שזהו ענין מיוחד בתורה שלא יסיח דעתו ממנה, שלקיים המצוה כראוי ולהיות מוכתר וכו' צריך שלא יסיח דעתו ממנה, שאז כולו נמצא וטובל באויר של התורה, ועל ידי זה הוא יוצר מסביבו אויר של קדושה המטהר את כל הטומאה שמסביב.
וזו היא המדרגה המיוחדת שבתורה יותר משאר המצוות, שכל המצוות בכחם לטהר רק את הטומאה הפנימית, אך התורה בכחה ליצור קדושה מקיפה המטהרת את כל האויר והסביבה.
וכלשון חז"ל (ברכות ח.): 'אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד', שהתורה יוצרת ארבע אמות קדושות וטהורות סביב האדם השקוע בה בכל מהותו…[11]
ובאמת אם היו אנשי דור המבול עוסקים בתורה גם הם היו ניצולים מכחות הטומאה, אך הם לא רצו ללמוד!
וכך דרשו במדרש:[12]
"מֶֽלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַֽעֲמִיד אָרֶץ" (משלי כט, ד) – אלו ישראל, שנאמר: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" (שמות יט, ו). "וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה" (משלי כט, ד) – אלו דור המבול שלא היו עושין את הדין…
אמר רבי אחא ביקש הקב"ה ליתן להם ארבעה דברים: תורה ויסורין ועבודת קרבנות ותפילה – ולא ביקשו (ולא רצו), שנאמר: "ויאמרו לאל סור ממנו" (איוב כא, יד) – אלו היסורין. "ודעת דרכיך לא חפצנו" (שם) – זה תורה. ו"מה שדי כי נעבדנו" (שם פסוק טו) – אלו הקרבנות. "ומה נועיל כי נפגע בו" (שם) – זה תפילה.
אמר להם הקב"ה: מי גרם לכם שתאבדו מן הערב של העולם הזה ומן הבוקר של העולם הבא, מפני שלא קיבלתם את התורה!…
שורש השרשים – בזיון חכמים!
בהיות נח בן 480 שנה התגלה אליו הקב"ה והודיע לו: "קֵץ כָּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָֽלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת־הָאָרֶץ. עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּֽעֲשֶׂה אֶת־הַתֵּבָה" (בראשית ו, יג-יד)… ומאותה עת, במשך 120 שנה, הוכיח נח את בני דורו, אך הם סירבו לשמוע לו!
וזה לשון החתם סופר:[13]
"נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (שם פסוק ט) – בכל דורותיו וזמנו היה תמים, שפל רוח, מבלי להוכיח ולמחות בהם ובמדרש מאשים אותו על זה, אמנם במאה ועשרים שנה האחרונים בבנותו התיבה כל זמן עסקו בבנין, מיחה בהם יום יום והוכיחם על פניהם'…
אך אנשי דורו בזו לאישיותו ובזו לדבריו!
וכך נאמר בספר איוב: "לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַֽׁאֲנָן נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל" (איוב יב, ה).
'לַפִּיד' – פירושו הכרזה. ונח היה מכריז ומוכיח לדורו, ואומר להם: חזרו בתשובה, ואם לא ה' יביא מבול.
'בּוּז' – כל דורו ביזו אותו וקיללו אותו וצחקו על תמימותו, ואמרו לו: עליך יבוא המבול.[14]
ואז… חמש שנים לפני המבול, מת למך – אביו של נח. וכעבור חמש שנים מת סבו של נח – מתושלח.
נח הפך ל'בדיחה'. הוא אומר שיבוא עלינו מבול, ולבינתים המבול בא על משפחתו…
חַה… חַה… חַה…
ומי יעמוד בסוד מצחקים…[15]
ונמצא, סיים הרב את דבריו, שעיקר הסיבה לכך שהם נאבדו היה על ידי שביזו תלמידי חכמים…
'אתה רואה' – התפרצה הָאֵם – 'כשמבזים – נאבדים! והבן שלי…'
'רגע, רגע, סבלנות, עוד לא סיימתי'…
מנח ועד שעבוד מצרים
המבול הסתיים, שוב התמלא העולם, והמאבק בין הטומאה לקדושה התחדש… והגיע לשיאו עם הולדתו של אברהם אבינו… מרגע שאברהם אבינו נולד החלו כחות הטומאה לאבד מכחם…
ואחריו הגיעו, יצחק אבינו ויעקב אבינו, והם הצליחו לברר את ענף נשמות הקדושה (מתוך כחות הטומאה), ולהוריד לעולם את נשמות השבטים הקדושים.
וכל אותם צדיקים עסקו בתורה בכל כחם ובכך הם זכו להנצלמכחות הטומאה, שכאמור כחה של התורה גדול כל כך שהיא יוצרת סביב האדם ארבע אמות של תורה קדושה ואלקות.
ובשנת 2238 לבריאת העולם ירדו עם ישראל למצרים והתיישבו במחוז גושן.
בהתחלה המשיכו עם ישראל לעמול בתורה, אך אט אט בחלוף השנים חלה ירידה בהתמדה, והחולשה הזו הפילה את עם ישראל לזרועות הטומאה… ופרעה שינק את חיותו מהם (מכחות הטומאה) קיבל כח לשעבד את עם ישראל ולהופכם לעבדים…
נכון, אתם צודקים. לא כל עם ישראל השתעבדו, שבט לוי שהמשיך לעסוק בתורה בכל כחו ניצול מציפורניו של פרעה…[16]
וכך חלפו השנים…
תלמוד מביא לידי מעשה
כך עלה ברצונו יתברך שבשנה ה-2448 לבריאת העולם יקבלו עם ישראל את התורה. וכשעמדו רגליהם למרגלות הר סיני, זכו ונטהרו, וכל הזוהמא שנדבקה בהם מימות עולם סרה מהם והשכינה העליונה שרתה עליהם בשלימות. ושם, במעמד מתן תורה קיבלו עם ישראל את כח המעשה!
במעמד הר סיני קיבלו עם ישראל כח למשוך ולהוריד את אור התורה משרשה העליון עד למטה, עד לעולם שלנו.
וליתר ביאור:
בשיחה שמסר הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א אמר כך (ראה הערה):[17]
כל כוונתו יתברך בנותנו לנו את תורתו הקדושה היתה כדי שימשכו אורות התורה ויתפשטו למטה, היינו לתוך תת ההכרה שלנו, בחינת השבה אל הלב, ואז באים (דברי התורה) אל תכליתם ומביאים לידי מעשה ממש. כמובא בגמרא הקדושה (יומא פו.):
'שיהא קורא ושונה, ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו: אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה… ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר: "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג)!
ובזה עושה קידוש השם גדול ומביא את הקדושה לידי שליטה (וממילא הסטרא אחרא מתגרשת ומתרחקת), ומתקיים בו: 'שם שמים מתאהב על ידך', ובזה מתקיימת תכלית הבריאה.
ונרחיב יותר…
יניקת הטומאה מן התורה
בספרו הנורא אדיר במרום (עמוד עז, מהדורת הרב יוסף ספינר) כתב הגה"ק רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל זיע"א, כך:
'ואודיעך בזה סוד גדול מאוד. עיקר התלמוד הוא המעשה, כי רז"ל אמרו (אבות פ"ד, מ"י): 'אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך'. והוא סוד מה שאמרו גם כן (כתובות נט:): 'שהבטלה מביאה לידי שיעמום'…
והרמח"ל מאריך בסוד הנעלם הזה, ואנו נכתוב כמציץ מן החרכים (בלשוננו):
בתחילת הכל האציל הקב"ה את אור התורה ובה ברא את כל הבריאה, ואור התורה הזו מאירה בגילוי בעולמות העליונים, כל עולם ועולם לפי בחינתו ומדרגתו.
וזהו באמת עיקר כוונתו יתברך, שאור התורה יתפשט ויאיר בכל העולמות.
אך מכיון שהקב"ה רוצה בעבודת האדם, לכן 'סידר' שאור התורה יהיה תלוי ביד התחתונים.
אם התחתונים ילמדו תורה ויקיימו מצוות, הם ימשיכו את אור התורה בכל העולמות. ואם חלילה הם יחטאו, הם יגרמו לאור התורה להשאר 'בטל', שהרי אור תורה לא יכול להתפשט מעצמו.
וזהו אומרם ז"ל: 'אם בטלת מן התורה' -אור תורה תמיד קיים, אך להתפשט הוא לא יכול מעצמו, וזקוק למעשי בני האדם. ואם האדם (מכח פגמיו) גרם לאור להתבטל (והיינו, שלא משך אותו למטה).
אזי: 'יש לך בטלים הרבה כנגדך' – הסטרא אחרא הנקראת 'בטלה' ו'שיעמום' (שגעון ותמהון לב) מתחזקת לשלוט למטה.
'והקליפות (הסטרא אחרא) עצמם נקראים בטלה, כי מציאותם ושליטתם מן הבטלה של האורות העליונים. ולכן הבטלה מביאה לידי שיעמום, כי בטלת האורות היא ממש הנותנת מקום שליטה לסטרא אחרא, שהיא השיעמום'…
ונמצא שכאשר האדם חוטא (וממילא מונע את התפשטות אור התורה) הוא מעצים את כחות הטומאה עד לאין שיעור!
ויותר מזה:
עיקר יניקת כחות הטומאה מן הקדושה הוא דוקא מן התורה והמצוות שאנו עושים עם פגמים גדולים. וזהו מה שכתבו בספרים הקדושים, כי הסטרא אחרא והקליפות יונקים את חיותם מניצוצות הקדושה שנפלו לרשותם.[18]
וזהו עיקר הכח שקיבלנו בהר סיני – סיים הרב את דבריו – למשוך את אור התורה לעולם המעשה.
'רגע!' – אמרה הָאֵם – 'אני לא מבינה מה כל זה קשור ליוסי?!'
ניצוצות קדושה בתוך הקליפות
מאותו יום בו קיבלו עם ישראל את התורה, ידעו כולם שההתמודדות היחידה נגד הטומאה היא על ידי לימוד התורה. כאשר עוסקים בתורה יוצרים הגנה הרמטית מסביב הלומד…
ונקודת הבחירה היתה האם ללמוד או לא.
והנה במשך אלף שנה (בערך) היתה הקדושה בתוקפה ולמדו תורה הרבה לשם שמים, ומכח זה לא היתה רשות לסטרא אחרא לשלוט בניצוצות הקדושה של התורה עצמה.
אך אחרי אלף שנה, החל מעט רפיון (לעומת הדורות הקודמים), וזה גרם לכך שנוצרה מחלוקת בין חכמי ישראל.[19]
וזה גרם להתפתחות אמונות כוזבות כתוספת לתורה הקדושה, אבל רשות לסטרא אחרא לסלף את התורה עצמה לא היתה עד יש"ו (ימחשמו וזכרו) שהיה תלמידו של רבי יהושע בן פרחיה, כי עד הדור ההוא לא השתמשו עובדי עבודה זרה בתורה כלל.
אך, עם השנים, כשרבו הגזירות והצרות, ואומות העולם היכו והרגו, התעללו וגזלו, ללא רחמים וללא שמץ חמלה, נחלשו הלבבות עוד ועוד, ושקידת התורה בטהרתה הלכה ונעלמה…
ויניקת כחות הטומאה מן התורה הקדושה הלכה והתגברה, עד שנוצרה תופעה מוזרה שלא היתה מעולם – נוצרה תנועה ארורה הנקראת 'ביקורת המקרא'. תנועה של כופרים המשתמשים בקדושה עצמה כדי לבסס את כפירתם.
תנועה של זייפנים גסים וחצופים עד מאוד שֶׁמֵּעֵזִים 'לבקר' – כביכול – את המקרא וכל התורה כולה, ובשכלם המתעקם ממש על ידי מדותיהם ותאוותיהם הם יורדים אל חיצון־חיצוניותה של התורה על מנת להתפקר בה כרצון תאותםהנשחתה.
ואנו עומדים ותמהים: איך נהיה הדבר הזה? מה להם ולתורה? הרי בלאו הכי הם אומרים שאינם מאמינים בה?
אלא שהרפיון בלימוד תורה למעשה בדורות האחרונים גרם שהסטרא אחרא השיגה אחיזה באור התורה עצמה ובאופן זה זורעת כפירה והשחתה, ועל ידי 'הבטלה' גרמנו שתיזון הכפירה מהתורה עצמה. אוי לאותה בושה!…
יוסי הוא טוב!
הנשמות המשיכו להדרדר כלפי מטה, ובשנת 1770 (בערך) גברה הקליפה… ובמרחבי אירופה החלו להסתובב יהודים שנפלו לכפירה רח"ל, והחלו לבזות את כל קדשי ישראל בכלל ואת לומדי התורה בפרט…
והאמת שלא היה להם משהו ממשי להציע (שהרי כבר איזה תענוגים היו באותם ימים, וגם אותם תענוגים שהיו לא היו כל כך זמינים)… אך למרות זאת 'הצליחה' הקליפה 'לנגוס' פה ושם…
והנה כעבור מאה שנה (שנת 1870 בערך) עמד הגה"ק רבי ירוחם ליבוביץ זיע"א על גבי התיבה בישיבת מיר, ואמר את הדברים הבאים (דעת תורה, במדבר עמוד קמז):
דורנו הוא דור חשוך ואפל, ואין רואים בו שום אור, והאוירה הכללית של 'המשכילים' (כינוי לפורקי העול) הוא לבזות לומדי תורה בבזיונות קשים, ולמרות זאת ובכל זאת הבני תורה מתאמצים ועומדים על מעמדם.
ורבי ירוחם המשיך לספר בגודל מסירות נפשם של בחורי ישיבה. ואז סיים ואמר:
כיום בדורותינו הכה אפלים, אף עם כל מיעוט גדלותנו, הננו צדיקים גמורים! כיום (לפני יותר ממאה שנה!) הנה בני ישיבה הם גדולים יותר מאלה הגדולים אשר מדור שלפנים!
ולכן דוקא מדורנו יכול לצמוח המשיח!
המשיח לא הגיע מהדורות הקודמים מהמובחרים במאורי אור, אלא הוא יגיע דוקא מדורנו מדור חושך ומעורפל בכל אפלה, כי הגדול הדור של הדור חשוך הוא ראוי להיות המשיח!…
ואם יניקת הקליפה מהקדושה היתה בימים ההם כל כך – אמר הרב – מה אפשר להגיד בימינו?! את צריכה להבין עם אלו כחות יוסי מתמודד. עם כחות טומאה שהצליחו לינק מן התורה הקדושה.
והגם, שהאחריות עבור תוצאות גלותן של ניצוצות הקדושה בתוך הקליפות מוטלת על לומדי התורה המתרשלים להביא את תורתם לידי מעשה, ומבטלים בזה את אורות הקדושה מהשפעתם האמיתית, כמו שכתב הרמח"ל, ועל ידי זה מוסרים את האורות ההם ביד הסטרא אחרא המחללת את שם שמים על ידם…
אך אף על פי כן עליך להבין את עוצמת ההתמודדות, עוצמה שלא היתה כמותה מעולם!
וכך ביאר הריי"צמליובאוויטש זיע"א[20] את הפסוק: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה" (במדבר יב, ג) –
כי משה ראה ספרו של אדם הראשון וראה שיהיה דור בעקבות משיחא שלא יהיה בהם השגה אלקית, והיינו שההשגה שלהם אינה נחשבת להשגה כלל, ובפרט לגבי השגת משה שאינה נחשבת למאומה, וגם שלא תהיה להם עבודה אמיתית במוח ולב רק יהיה קיום המצוות בפועל ממש.
וגם עבודתם תהיה במסירות נפששיהיו להם כמה מניעות ועיכובים בגוף ונפש בריבוי העלמות והסתרים, ובכל זאת הם יעמדו נגד כל מונע ויקיימו המצוות במסירות נפש ובדרך נסיון.
וראה את נעיצת ההתחלה שבזה דוקא, מבחינת פנימיות ועצמות אין סוף, וזה הביא אותו לשפלות: הרי הם גדולים בהרבה ממני!…
ובזכותם, בזכות הדור האחרון, הוא זכה לשלימות הענוה!
ומכיון שכך – סיים הרב את דבריו – את צריכה לנטוש את הדרך של מציאת החסרונות בילדך, ולהתמקד בטוב שבו ולשדר כלפיו אמון והערכה, ואז, בעזרת השם, יתרכך לבו והוא יהיה מסוגל להקשיב לך.
והאמת, זו סייעתא דשמיא שהגעתם דוקא השבת, כי השבוע היה סיום השבעה של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, שהתאפיין בזה.
אבא, הרב יורם, מעולם לא ראה יהודי מכוער! תמיד, ובכל מצב הוא ראה את הטוב שבו, וכמלאך האומר לו גדל הוא העניק לו־ובו אמון ותקוה!
במהלך שלשים שנות הנהגתו נפגש הרב יורם כל יום עם בני אדם, מהם אנשים שנפגש עמהם בקביעות בכל יום, ומהם אנשים שהוא נפגש אתם רק לעתים רחוקות, וזה לא שינה לו – כל אדם שנפגש עמו, הוא נתן לו אפשרות לגשת אליו ולשוחח עמו, והוא זיע"א הקשיב לו באמת – ובעת ההקשבה הרגיש המשוחח בנהרות של אהבה אמיתית הזורמים מלבו של הרב לתוך לבו – ואחר כך היה הרב משיב לו במאור פנים, תשובה שירדה והשתלשלה מלמעלה – מהיכלות ועולמות שלמעלה…
כל אדם שזכה ונפגש עם הרב, לעולם לא שכח את החויה הזו, את נעימות ההרגשה שישנו יהודי צדיק בעל מדרגה שאוהב אותי כמו שאני, ואני חשוב בעיניו!
ויהודים מכל צבעי הקשת, מהעולמות האפורים ביותר המסתובבים עם דם על הידים ועד יהודים מהעולמות השקופים והבהירים ביותר, עולמות של יחודים וכוונות, של המתקת דינים והמשכת ישועות – חיפשו את קרבתו, והשתוקקו להיות במחיצתו.
מעולם, מעולם, לא התעייפו האנשים להיות במחיצתו, והגם שבכל שבת הוא היה מוסר במשך השבת ארבעה שיעורים (ערב, בוקר, צהרים, ובמוצאי שבת) שבסיכומם הכללי היו מתפרשׂים על כשבע שעות! היו האנשים מופיעים בכל השיעורים, שבת אחר שבת!…
כל אחד שבא עמו במגע הרגיש כמה הוא יקר ואהוב על הרב, כל אחד היה בטוח שהוא בין האנשים הכי קרובים וקשורים לרב.
לא היתה זו אהבה ערטילאית, היתה זו אהבה שהביאה לתוצאות. הוא חפץ והשתוקק באמת! שלכל יהודי יהיה טוב. באמת. והוא האמין בו באמת, ובכך פתח לו את השער להיכנס פנימה!…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. הדרך להנצל מכל האוירה הטמאה שבעולם, זה רק על ידי לימוד התורה הקדושה.
וזו היא המעלה המיוחדת שיש בתורה על פני שאר המצוות, שכל המצוות בכחם לטהר רק את הטומאה הפנימית של האדם, אך התורה בכחה ליצור קדושה מקיפה המטהרת את כל האויר והסביבה שסובבים אותו.
ב. ובלבד שהאדם יהיה מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים – והכוונה, שלא יסיח דעתו ממנה כלל, שאז כולו נמצא וטובל באויר של התורה, ועל ידי זה הוא יוצר מסביבו אויר של קדושה המטהר את כל הטומאה שמסביב.
ג. כל כוונתו של ה' יתברך בנתינת התורה לעם ישראל, היתה כדי שימשכו אורות התורה ויתפשטו למטה, היינו לתוך תת ההכרה שלנו, לתוך תוכנו ממש באופן שישפיעו על כל המציאות שלנו.
אדם כזה שחי את התורה בכל גופו כל צעד שלו זה קידוש ה' גדול שהוא מביא את הקדושה לידי שליטה (וממילא הסטרא אחרא מתגרשת ומתרחקת), ומתקיים בו: 'שם שמים מתאהב על ידך', ובזה מתקיימת תכלית הבריאה.
ד. החיים מלאי נסיונות! אדם אינו בוחר את הנסיונות, אלא נבחר אל הנסיונות! והדבר נוגע בכל שלב בחיים הן כשהאדם רווק, הן כשהוא נשוי והן כשהוא הורה לילדים.
לכן בני זוג החפצים שביתם יהיה משכן לשכינה הקדושה, עליהם לדעת שאסור לברוח מהתמודדויות, אסור לברוח מהמציאות, אלא אדרבה – ככל שעתידו של אדם גדול ורחב יותר, צפוי הלה לנסיונות גדולים ועצומים יותר, והחכמה היא לדעת ולהתמודד עם הנסיונות הבאים, ולצפות ולייחל לישועת ה' יתברך.
ה. ולכן אחד מהנסיונות הגדולים בחיים של זוג כאשר הם כבר הורים לילדים הוא נתינת אמון בילדיהם.
לאהוב ילד אין פירושו רק בחיבוקים ונשיקות, אלא העיקר הוא לתת מענה לצרכי נפשו שהם חשובים יותר מצרכי גופו. והצורך העיקרי והחשוב ביותר הוא תחושת האמון! האמון יוצר קשר נכון בין ההורים לילדיהם ומאפשר פתיחות וקבלה. כשאנחנו משדרים לילדינו וגם לעצמנו, שאנו מאמינים בהם וביכולותיהם, אנו מחזקים את הדימוי החיובי שלהם בעיני עצמם ומעצימים את השאיפה והיכולת שלהם למצות את הכחות שניתנו להם מהשמים.
ו. ילד שעושה חלילה טעות, עלינו להיזהר מאוד במילים שאומרים לו, אסור להדביק לו סטיגמה. משום שמהסטיגמה הזאת לבסוף הוא יהפוך להיות כזה.
מוטל עלינו להוקיע את המעשה החמור אך לא את הילד המתוק והקדוש שמעד, והיינו, לייחס את הגערה למעשה עצמו, ולהסביר שהמעשה שעשה הוא חמור מאוד ואסור לעשות זאת. אבל לא לייחס את זה למהות של הילד.
ז. ולכן הדבר החשוב ביותר הוא לעודד ולשבח ולרומם את הילד היקר. אם הוא קיבל מאה במבחן זה לא מובן מאליו, הוא התייגע על זה. יש ילד ששבעים שלו זה כמו שבע מאות של אחר. חייב ללמוד להכיל אותם, להבין לנפשם, להעצים מעשיהם, להעריך ולהוקיר כל התקדמות, להוליד בהם חשק, זו העבודה העיקרית שלנו, זה רצון ה', ועלינו לשים אותה בראש מעיינינו, ולפניו נעבוד תמיד.
ח. השבת היא סיום 'השבעה' של אבא הרב יורם זיע"א, ואחד הדברים הכי בולטים אצלו היה שמעולם הוא לא ראה יהודי מכוער! תמיד, ובכל מצב הוא ראה את הטוב שבו, וכמלאך האומר לו גדל הוא העניק לו־ובו אמון ותקוה!
במהלך שלשים שנות הנהגתו נפגש כל יום עם בני אדם, מהם אנשים שנפגש עמהם בקביעות בכל יום, ומהם אנשים שהוא נפגש אתם רק לעתים רחוקות, וזה לא שינה לו – כל אדם שנפגש עמו, הוא נתן לו אפשרות לגשת אליו ולשוחח עמו, והוא הקשיב לו באמת – ובעת ההקשבה הרגיש המשוחח בנהרות של אהבה אמיתית הזורמים מלבו של הרב לתוך לבו – ואחר כך היה הרב משיב לו במאור פנים, תשובה שירדה והשתלשלה מלמעלה – מהיכלות ועולמות שלמעלה.
כל אדם שזכה ונפגש עם הרב, לעולם לא שכח את החויה הזו, את נעימות ההרגשה שישנו יהודי צדיק בעל מדרגה שאוהב אותי כמו שאני, ואני חשוב בעיניו! ויהודים מכל צבעי הקשת, מהעולמות האפורים ביותר ועד יהודים מהעולמות השקופים והבהירים ביותר, עולמות של יחודים וכוונות, של המתקת דינים והמשכת ישועות – חיפשו את קרבתו, והשתוקקו להיות במחיצתו.
ט. מעולם, לא התעייפו האנשים להיות במחיצתו, והגם שבכל שבת הוא היה מוסר במשך השבת ארבעה שיעורים (ערב, בוקר, צהרים, ובמוצאי שבת) שבסיכומם הכללי היו מתפרשׂים על כשבע שעות! היו האנשים מופיעים בכל השיעורים, שבת אחר שבת! כל אחד שבא עמו במגע הרגיש כמה הוא יקר ואהוב על הרב, כל אחד היה בטוח שהוא בין האנשים הכי קרובים וקשורים לרב.
לא היתה זו אהבה ערטילאית, היתה זו אהבה שהביאה לתוצאות. הוא חפץ והשתוקק באמת! שלכל יהודי יהיה טוב. באמת. והוא האמין בו באמת, ובכך פתח לו את השער להיכנס פנימה!
זכותו יגן עלינו אמן.
הערות שולים:
[1] בשעה טובה לרבקה אמנו נולדו תאומים, שני בנים, עשיו ויעקב. ואי שם בעולם, בחרן הרחוקה נולדו ללבן שתי בנות לאה ורחל.
לא ידוע מי היה הראשון שהגה את הרעיון לשדך את הגדול לגדולה (והיינו לאה לעשיו) ואת הקטן לקטנה (והיינו יעקב לרחל) אבל מני אז רעיון זה התקבל במוסכמות החברה, ודובר בפי כל.
לאה שמעה על הרעיון, והחוירה, לבה החל מפרפר באימה, זיעה קרה בצבצה בפניה, הפחד שיתק את גופה והחליש את כח החיים. לאה עשתה את המוטל עליה ובלב נשבר החלה לזעוק לשמים. לשפוך את נפשה בתפילות נוראות ובתחינות עצומות לפני צור שוכן מעונה. שיבטל את הגזירה.
חלפו שנים יעקב הגיע לחרן, ודרש להתחתן עם רחל, לאה בכלל לא בתמונה. רוח החיים שבלבה של לאה כמעט כבה, 'ומה אתי, הצילוני מידי עשיו'…
ברוך אתה ה' שומע תפילה, הגיע ליל החתונה, יעקב אבינו בעל רוח הקודש הברורה, האדם שרואה בכל עת מראות עליונים, את כל מה שקורה בעולמות עליונים וטמירים, ניגש לקדש את רחל ולא רואה שזו לאה… לא חולפת שנה ולאה זוכה לחבוק בן קדוש וטהור.
הדבר הכי טבעי – לערוך מסיבת הודיה, לשבח ולהלל לקב"ה על כל הטובות, על ההצלה מעשיו, על הנס בליל החתונה ועל הבן שהפך אותה לאמא.
לאה רואה את הבן – ראובן – ולבה החל מפרפר באימה, לכן נוקטת בעמדה ברורה 'על בן כזה אני לא מוכנה להודות לה'!'
בחלוף זמן קצר נולד בנה השני – שמעון. כולם שמחים, ולאה לא מוכנה להודות לה'! הפעם נולד בנה השלישי – לוי – זכתה וילדה ליעקב שלשה בנים, ולאה לא מוכנה להודות לה'!
ומצאנו לאחד מגדולי הראשונים (מבעלי תוספות שאנץ) הרב יצחק הלוי בספרו פענח רזא (פרשת ויצא – כט, לא בשם רבינו יעקב), שפִענח את התעלומה, מדוע לאה לא היתה מוכנה להודות לה'.
לאה שהיתה אחת האמהות של כל עם ישראל, היתה בעלת רוח הקודש ברורה וראתה כל מה שיקרה במהלך הדורות. וכשנולד ראובן ראתה שיוצאים ממנו דתן ואבירם שיחלקו על משה רבינו, וכשנולד שמעון ראתה שיצא ממנו זמרי שיחלוק על משה רבינו, וכשנולד לוי ראתה שיצא ממנו קורח שיחלוק על משה רבינו.
לאה אמנו בהנהגתה הנדירה הנחילה לכל הדורות – על ילדים שחולקים על צדיקים אסור להודות!
אבל כשילדה את יהודה ראתה שממנו לא יצאו ילדים שיחלקו על משה רבינו ועוד שיודה על מעשה תמר, אמרה: "הפעם אודה את ה'" (בראשית כט, לה).
וזה לשון הפענח רזא – ואם תאמר מה ראתה שלא הודית עד עתה? ויש לומר דבג' לידות הראשונות ראתה שלשה רשעים יוצאים מהם, כדאיתא במדרש, ילדה ראובן – ראתה דתן ואבירם, שמעון – ראתה זמרי, לוי – ראתה קורח, אבל כשילדה יהודה ראתה שיודה על מעשה תמר.
[2]סיפר הגאון הרב מרדכי גרליץשליט"א (בסוד עבדיך, חלק ד – עמוד קנג, הועתק ברשות המחבר), וז"ל:
בכל ערב ראש חודש, היו השלוחין יוצאים ברימנוב, מטעם רב העיר, הגה"ק רבי מנחם מנדל, כדי לבקר את המדות, המשקלות והמאזנים, אשר בידי החנוונים. לא היו השלוחים פוסחים על שום חנות ועל אף דוכן שבשוק, ומדקדקים היטב בשיעורי המדות, שלא יהיו בהן פחת וחסר ושתהיינה מתוקנות כדת של תורה. שכבר נפסקה הלכה בטור ובשולחן ערוך (חושן משפט, סימן רלא – סעיף ב): 'חייבים בית דין להעמיד ממונים שיהיו מחזרים על החנויות, וכל מי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזנים מקולקלים, רשאים להכותו ולקונסו כאשר יראה לבית דין'. היה, איפוא, אותו צדיק מקפיד לבקר הענין בעירו בכל חודש וחודש.
כך בכל ענייני העיר, נוהג היה הרבי את רבנותו ביד רמה, ועינו פקוחה וצופיה על כל החיים, לפלס מעגלי עדתו בנתיבות התורה והמצוה, לבלתי סור מהן ימין ושמאל. הרבה תקנות תיקן להם, לבני קהילתו, והרבה גדרים גדר להם. ומן המפורסמות הן, עמידתו התקיפה והקפדתו הרבה על כל תג ותג ועל כל קוצו של מנהג ישראל, ואין צריך לומר – של דבר ה', זו הלכה.
פעם אחת, הטיל הרבי שליחות מצוה זו, של ביקור מדות ומשקלות, על תלמידו משרתו חביבו, רבי צבי הירש הכהן, אשר לימים אף מילא את מקומו. וכדי שלא יהא מהלך לבדו, צירף אליו עוד אחד מבני היכלו, לקיים מה שנאמר: "טוֹבִים הַשְּׁנַֽיִם מִן הָאֶחָד" (קהלת ד, ט).
יצאו הַשְּׁנַֽיִם במצות רבם, ופניהם מועדות אל השוק. קידמו החנוונים את פניהם בחיבה, ובפרט, אותן פנים חדשות של רבי צבי הירש 'משרת' שבאו לכאן, אשר כולם רחשו לו הערצה אין קץ, ולזכות נחשב להם ביקורו בחנותם…
עד זה לא מכבר, לא ידעו הבריות כלום ממהותו המסותרת של משרת הרבי. על אף גילויי הקִרבה המופלגים שהראה לו הצדיק, לא תלו זאת אלא בצדקת הצדיק בלבד, המבקש לרומם בדרך זו את קרנו של משרתו – צבי הירש ששימש כשוליית חייטים לשעבר ובא לחסות בצל התורה והיראהד ולהסתופף בחצרות בית ה'. אולם איש לא העלה על דעתו כל עיקר, כי יש בו בעלם צבי הירש בעצמו, סיבה כל שהיא כדי שתהא קִרבת הרבי היתירה הולמתו.
גם אחר תפילתו הלוהטת, רבת ההתלהבות ואפופת הדביקות, מפטירין היו בביטול ובלגלוג. משמגיע היה בהתלהבותו לכלל 'התפשטות הגשמיות', ומתחיל להרים קולו, להניף ידיו ולהטיח ראשו בכתלים, היו חיוכים שובבניים מופיעים על שפתותיהם של הנוכחים, וקריצות עינים קונדסיות משתלחות ביניהם מאיש לרעהו. איברא, אף אותם ששקועים היו בתפילתם, ואין לבם מתפנה להיתול ולשחוק של בטלה, לא היו סבורים כי יש ממש בהתנהגותו של הנער המשרת, אלא שמבקש הוא לחקות את תנועותיו נוראות ההוד של הרבי הקדוש בתפילתו.
ואולם, ביום אחד נשתנו פני הדברים. מעשה היה, ושינה את דעתם של הבריות מן הקצה אל הקצה. היה הדבר בעטיים של כמה נערים קלי דעת וחסרי לב, אשר אמרו לטמון פח למשרת התמהוני, וללמדו לקח על תנועותיו המוזרות בשעת תפילה. תנור ברזל כרסתני עתיק יומין ניצב היה בהיכל בית המדרש, אשר מזה זמן רב עבר עליו הכלח וחדלו להסיקו, אחרי שתנור הָדוּר נאה בנוי אבנים ירש את תפקידו. בסמוך לאותו תנור ברזל קבע צבי הירש מקום לתפילתו, עליו נוהג היה לסמוך עצמו בשעת תפילה, ללפתו בשתי ידיו ולהטיח את ראשו בדפנותיו בכל עוז. מה עשו אותם נערים מנוערים? הלכו והסיקו את התנור לפני התפילה, וכאשר הגיע זמן תפילה, היה כולו לוהט כתופת, וצבי הירש לא ידע ולא התבונן.
כאורבים לטרפם נתיישבו הנערים מאחורי גבו של משרת הרבי, וציפו בכליוןעינים לרגע בו יפיקו את זממם. איש מלבדם לא ידע את הסוד הכמוס עמדם ואת התעלול החמור שיצא מתחת ידם, והם יכלו לצפות במתרחש מקרוב באין מפריע. אלא שלמרבה הפתעתם ותדהמתם, התעלול הסתיים אחרת ממה שתכננו…
צבי הירש התחיל בתפילתו הבוערת, וכרגיל נשמתו 'פשטה' מעליה את הגוף העכור… רוחו נסקה אל על לשמי מרומים והוא איבד כל קשר למציאות הגשמית… וברגעי יחוד מרומים ונשגבים אלו החל גופו מאליו לאחוז בתנור הברזל הלוהט בשתי ידיו, ואף להטיח בו את ראשו כדרכו…
שום הגה של מורת רוח לא נשמע מפיו וידיו לא סלדו מדופן הברזל המלובנת באש, צלקות כְּוִיָּה פרחו על מצחו ועל פניו, והוא לא חש מאומה כאילו הם לא בקעו מגופו אלא מגופו של אדם אחר…
נחרדו הנערים הפוחזים ממחזה עילאי שכזה, ולא ידעו את נפשם מרוב פחד ואימה. רצו וסיפרו להוריהם את אשר אירע, ומשלא האמינו אלו למשמע אזנם – נחפזו ובאו לחזות במו עינם. לא יצאה שעה מועטת, עד שרעשו אַמּוֹת הַסִּפִּים של בית המדרש מן המעשה, והכל שחו בנוראותיו של רבי צבי הירש משרת.
מאותו יום ואילך, לא הרהרו עוד בני העיר אחר תנועותיו של רבי צבי הירש ולא דנוהו עוד כמחקה את רבו. שכבר גלוי וידוע היה לפניהם, שכל מעשיו קודש וכל תנועותיו בלתי לה' לבדו המה. החלו בני רימנוב להוקירו, ורחשו לו חיבה והערצה, אבל הוא עצמו לא חש בכך ולא כלום. המשיך לשרת את רבו באמונה רבה, כמשרת פשוט ונחות אשר אינו בוחל בשום מלאכה, ואף בפני עם הארץ לא רם לבבו ולא גבה, כי אם נשאר כשהיה – ענוותן, שפל ברך ונפשו כעפר לכל.
ובכן, היו שני השלוחים יוצאים ונכנסים מחנות לחנות, ומתקבלים בכל מקום בואם בסבר פנים יפות. החנוונים זריזים להביא לפניהם את המדות ואת המאזנים ואת המשקלות לבדיקה, זהירים למלא אחר מוצא פיהם ללא עוררין וכל דבריהם כדברי אלקים חיים. יש והם פוסלים מדה פלונית שנחסרה קמעה מחמת שימוש מרובה, ויש שהם דוחים אבן משקולת שנפגמה. בין כך ובין כך מקבלים עליהם החנוונים את הדין באהבה, וממהרים להעביר את המדה הפסולה מן העולם.
מחנות לחנות, הגיעו לחנותו של ר' יהודה לייב, סוחר עשיר ובר אוריין, משבעת טובי העיר, אשר תורה וגדולה היו לאחדים על שולחנו. אותה שעה עסוק היה בעל החנות במשא ומתן עם אחד הקונים, ומפני יוהרא – רגש גאוה, שנזרקה בו, לא נחשבו בעיניו השלוחים להפסיק מענייניו ולהיטפל אליהם. ציוה עליהם את אחד ממשרתיו להגיש להם את המדות ואת המשקלות ולמלא כל מבוקשם, ואילו הוא גופו לא פנה אליהם ולא חננם אפילו במבט אחד.
עשו השלוחים את שלהם, ביצעו את מלאכתם באמונה, ביקרו, בדקו, מדדו ושקלו, ומשמצאו הכל כשורה, נפנו להמשיך בדרכם. בעומדם על הסף לצאת, הבחין רבי צבי הירש בכלי מדידה שבצבץ מאחורי הדלת. מיד גחן אליו ונטלו, ולפליאתו הרבה, היתה זו מדה פגומה וחסרה שאסור להשהותה.
שב רבי צבי הירש על עקבותיו, ניגש אל בעל החנות, והעיר לו, בתור שליח בית דין על המכשלה אשר תחת ידו.
'הו!' – הרים הסוחר את קולו המתקלס והלועג – 'הינהו בעל המציאות הלזה! מציאה גדולה מצאת לך – כלי המשמש לעצור בעד הדלת שלא תסגר! חה־חה־חה'…
לא נרעש רבי צבי הירש מן הזלזול ולא נפחד מן העזות, רק נשאר עומד על מקומו שליו ושאנן והשיב לאמר:
'כבר שנינו בגמרא (בבא בתרא פט:) ונפסק להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן רלא – סעיף ג): 'אסור לאדם שישהה מדה חסרה או יתירה בתוך ביתו, ואפילו היא עביט של מימי רגלים!' ובעוד מילתו על שפתיו, הטיל את כלי המדידה ארצה, ורמס אותו ברגלו הדק היטב.
'הו־הו־הו, הביטו וראו!' – החל הסוחר קורא בקולי קולות, כדי שישמעו גם העוברים והשבים בשוק ההומה – 'הגם צבי הירש בלמדנים?! גם לו כבר שיג ושיח בדברי תורה! תלמיד חכם חדש צמח לנו!'…
לקול קריאתו, התאספו ובאו תגרים, בעלי מלאכה, עגלונים וארחי פרחי, ומילאו שחוק פיהם על שני הבטלנים שהסתבכו בחמתו של עשיר־תלמיד־חכם. שני השלוחים מיהרו להסתלק מן המקום, והועידו פניהם אל עבר החנויות הבאות, כדי להשלים את חוק תפקידם עד תום…
משסיימו את שליחותם, חזרו ובאו לפני הרבי.
'העבר הסיור בשלום?' – הפנה הצדיק את שאלתו אל תלמידו משרתו הנאמן, רבי צבי הירש – 'הנמצאו כל המשקלות מתוקנות כדת?'
'הן!' – השיב רבי צבי הירש בענוות רוחו – 'הכל היה כשורה. ושארית ישראל לא יעשו עוולה!'
'ומה אומר אתה?' – פנה הצדיק ושאל את השליח השני.
גמגם הלה מעט בלשונו, כִעכע בגרונו, והניח לרבי בית אחיזה בדבריו להבין, כי לא הכל הלך למישרין.
פנה הרבי שוב לעברו של רבי צבי הירש, וביקש לידע במה הדברים אמורים. פרש ה'משרת' ידיו לצדדין, הניע ראשו אנה ואנה והעמיד פנים כמי שאינו יודע מה מבקשים. בעיניו הוא, היה הכל כשורה, הכל נמצא על צד היותר טוב, ואין נפשו יודעת מה עוון או מה סירכא (פגם) נמצאו שם.
הואיל וראה הרבי כי מפיו של זה לא יוציא מאומה, שב ופנה אל השליח השני, ודלה מפיו דברים כהווייתם – דבר דבור על אפניו – מעשה שהיה האיך היה.
כיון ששמע הצדיק כך, חוורו פניו הטהורות כסיד, עיניו הזכות התמלאו בצער ובכאב ומכל ישותו ניבט זעזוע קשה ועמוק המסעיר את נפשו. הוא הזעיק אליו מיד את שמש הקהילה, וציוהו לילך ולהקהיל את כל יושבי העיר, למקטנם ועד גדולם, לבית הכנסת, שכן דברים העומדים ברומו של עולם יש לו לדרוש בפניהם.
כחץ מקשת אץ השמש לככר השוק, תוך שהוא נוטל עמו בדרכו את החצוצרה הכבדה מבית ועד הקהילה, טיפס ועלה על דוכן של סדקית שניצב ברחוב, והריע תרועה עזה אל תוך השאון (ההמולה) שמסביב.
כרעם ביום בהיר נחתה התרועה על ראשם של הבריות, ולא יצאו רגעים מועטים עד שהיו כל בני השוק עומדים צפופים מסביב לשמש הקהילה, כמהים לדעת מה חדשות נושא הוא עמו בכנפיו. ניצב לו השמש בראש הדוכן כמלך בגדוד, סקר בהנאה את הקהל הרב ההולך ומצטופף סביבו וצמא למוצא פיו. משהיה כבר הקהל גדול ורב דיו, פתח והשמיע להם את שציוהו הרבי להשמיע.
חיש מהר עשתה לה השמועה כנפים בכל העיר. החנוונים נעלו את חנויותיהם, התגרים כינסו את סחורותיהם והעמיסום על העגלות, בעלי המלאכות הניחו כלי מלאכתם מידם והגיפו דלתות סדנאותיהם, ונהירה רבתי מכל פאתי העיר החלה אל עבר בית הכנסת.
בשעה היעודה כנוסים היו כל בני הקהילה, הקטנים והגדולים, בהיכל בית הכנסת העירוני, אשר מלא היה ודחוס מפה אל פה. אף המבואות והעזרות גדושות היו, באין יוצא ובאין בא. רבים צבאו על הדלתות ועל החלונות – ועיני כולם נשואות אל מורם ורועם העומד לשאת את דברו.
עלה הצדיק על הבמה, סקר בעינים אבהיות רחימאיות את בני עדתו המכונסים סביבו כצאן, ופתח לתאר בפניהם את חומרת אותו העוון של מדות שאינן כתיקונן. כל כך עד שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות כא.): 'קשה עונשין של מדות יותר מעונשין של עריות!'
לאחר שהשמיעם את הוד קולו ודברות קדשו אלו בלהבות אש, עבר לתנות באזניהם את עוונו הגדול מנשוא של המבזה תלמיד חכם ושליח בית דין. והיו הדברים בוערים כלפידים, עולים עד רום שמים ויורדים ונוקבים עד תהום רבה, עד שהבין אותו עשיר־למדן, ר' יהודה לייב, כי בשלו הסער הגדול והנורא הזה, וכי בשביל אותו בזיון שביזה הוא היום את רבי צבי הירש משרת, חרד הצדיק את כל החרדה הגדולה הזאת.
ראה ר' יהודה לייב כי כלתה אליו הרעה, הבין כי גיהנם פעורה תחתיו וכי חרב חדה מונחת לו בין ירכותיו, החל מתיירא לנפשו ולגורלו – כי יגור מפני האף והחימה – וגמר בלבו לעלות אל הבמה ולבקש מחילה בפני קהל ועדה – אולי יחוס, אולי ירחם, ושב ורפא לו. חלץ, איפוא, את נעליו, עלה אל הבמה יחף רגלים כנזוף, ובראש מורכן ביקש סליחה ומחילה על עוונו.
גזר הצדיק על ר' יהודה לייב קנס של חמישים אדומים וציוהו לילך ולפייס את רבי צבי הירש על הבזיון שביזהו.
'אך זאת עוד עלי להשמיעך', הוסיף הרבי והכריז לעיני כל העדה, 'אם ביקשת להטיל דופי בלמדנותו של צבי הירש משרתי, תדע לך, כי עדיין אין אתה בטוח שיהיה הראש ישיבה שלך לעתיד לבוא, בעולם העליון, תלמיד חכם כמוהו!'…
כהלומי רעם נותרו כל הנאספים על עומדם למשמע דברי הרבי האחרונים: על כח צדקותו וקדושתו של ה'משרת' כבר ידעו מן המעשה בתנור הברזל, אך על כחו בלמדנות, לא שמעו עד כה ולא כלום. והרי יודעים הם, כי מפיו של רבם הצדיק לא תצאנה גוזמאות, וכל דבריו שקולים בפלס.
משהחל הקהל הרב לצאת מבית הכנסת ולהתפזר לדרכו, ביקש ר' יהודה לייב מסיעת מריעיו לגשת עמו לפייס את רבי צבי הירש על עלבונו.
אחרי רוב חיפושים, מצאוהו מסוגר בחדרו, ספר התהלים בידו, והוא קורא מתוכו מזמורים־מזמורים בבכיות, בצעקות ובשפך דמע לרוב. מקרטע בידיו וברגליו, מטיח ראשו בכותל, וזועק ומשווע כמבקש רחמים על חולה מסוכן שאבד שִׂברו, לא עלינו. ניגשו אליו וביקשו להרגיעו קמעה. אחזוהו בשתי ידיו, הושיבוהו על הספסל ותבעו ממנו לספר להם, על מה ולמה ה'תהלים', הצעקות והבכיות.
השיב להם רבי צבי הירש לפי תומו:
'חרד ורותת אני, שלא תמתח, חס ושלום, מדת הדין על ר' יהודה לייב, בטרם יבוא לפייס את רבינו, הילכך שופך אני שיח ומעורר עליו רחמים!'
אמרו לו: 'תנוח דעתך! כבר פייס את רבינו, ועכשיו לא בא אלא לפייס אף אותך!'…
'אותי?!' – נרתע ה'משרת' לאחוריו – 'חס ושלום! מי אני ומה אני כי יבוא לפייסני?! כנגדי לא חטא ולא עוול מאומה! העיקר שחזר בו ופייס את רבינו, כדי שלא יבולע לו, חלילה, בגין מדת הדין!'…
כשדעתו נוחה עליו, הניח רבי צבי הירש את ספר התהלים מידו, מחה את דמעותיו, ויצא, כלא היה דבר, להמשיך את מלאכת משרתותו בבית הצדיק…
[3]להאמין בילדינו (עמוד 165).
[4]ילד שעושה טעות, לדוגמא: חלילה לקח עפרון מקלמר חברו, זה בוודאי מעשה לא טוב, אולי אפילו חמור… כשההורה ניגש להוכיח אותו, עליו להיזהר מאוד במילים שהוא אומר, אם יקרא לו 'גנב', יפגע בתדמית האישית שלו וידביק לו סטיגמה – 'אני גנב!' אל תתפלא שמחר מעפרון זה כבר יהפוך להיות אופניים ומחרתים זה יהיה רכב מפואר…
מוטל עלינו להוקיע את המעשה החמור אך לא את הילד המתוק והקדוש שמעד, והיינו, לייחס את הגערה למעשה עצמו, ולהסביר שמעשה הגניבה הוא חמור מאוד ואסור לקחת או לנגוע במה שלא שלנו. אבל לא לייחס את זה למהות של הילד בכך שאומרים לו שהוא גנב. הוא רק לא שלט ביצרו, כמו נהג שסטה מן הדרך לשוליים – מיד צופרים לו הנהגים שנמצאים לידו ומעוררים אותו לשוב אל המסלול.
יש ילדים שסובלים, לכאורה, מבעיות של קשב וריכוז, הנובעים בדרך כלל מקצרים במוח, והנה, אם תבחן את רמת היכולת השכלית של הילד לעומק, תגלה שמוחם חזק ובריא להפליא, אלא שבגלל הסטיגמות שהדביקו לו ההורים מגיל צעיר, בגלל ההערות והעקיצות, הגערות וההתראות בלי חשבון… הם צמצמו, כיווצו, אטמו וסתמו את כל כלי החשיבה שלו, וגרמו לנפשו להיות מכווצת, מאויימת ומפוחדת גם מקול ציפור, ופשוט שאינם בעלי בעיות קשב וריכוז אלא בעלי נפש מכווצת, מפוחדת ומאויימת…
ולכן הדבר החשוב ביותר הוא לעודד ולשבח ולרומם את הילד היקר. אם הוא קיבל מאה במבחן זה לא מובן מאליו, הוא התייגע על זה. יש ילד ששבעים שלו זה כמו שבע מאות של אחר. חייב ללמוד להכיל אותם, להבין לנפשם, להעצים מעשיהם, להעריך ולהוקיר כל התקדמות, להוליד בהם חשק, זו העבודה העיקרית שלנו, זה רצון ה', ועלינו לשים אותה בראש מעיינינו, ולפניו נעבוד תמיד.
[5]פענח רזא (בראשית ו, ג ד"ה 'והיו ימיו').
[6]כתב הגאון רבי ישראל יעקב קלפהולץ זיע"א (אוצר אגדות התורה, חלק א – עמוד פ), וז"ל:
אנשי דור המבול חיו חיי רווחה ונוחוּת, כי השפיע עליהם רבונם רוב טוב ושפע ברכה והצלחה. לא ידעו כל יגע ותלאה וכל מיחוש ומחלה ויסורים, ולא קינן בלבם כל צל של דאגה לעתידם ולפרנסתם. שכן אחת לארבעים שנה זרעו, ומן התבואה שצמחה נתפרנסו משך ארבעים שנה.
רַבֵּי כח היו, ענקים וזריזים, עד שהיו עוברים מקצה העולם ועד קצהו בשעה קלה. וכח רב היה במתניהם להיאבק עם האריות והנמרים אשר קמו עליהם, ויכלו לעקור את ארזי הלבנון על שרשיהם. והיו נשותיהם יולדות להם ששה בנים בפעם אחת, והנולדים קמו מיד על רגליהם והלכו ודיברו בלשון הקודש.
ומעשה היה באשה אחת אשר ילדה בלילה וביקשה את אחד מבניה הנולדים להעלות אור בנר. מיהר הילד לקיים מצות אמו והלך לתור אחר שביב אור. בדרכו פגע בו שר השדים וביקש להורגו נפש, אולם בו ברגע קרא התרנגול את קריאתו ושר השדים נבהל מאוד ולא נגע לרעה בילד. פנה השר אל הילד ואמר לו: 'לך ואמור לאמך שתברך את אותו תרנגול אשר קרא ומנע ממני מלהמיתך'. שחק הילד וענהו: 'לך אתה ואמור לאמך כי תברך את אמי אשר לא כרתה את חבל טבורי, שאילולא זאת הייתי שולח בך יד להורגך'…
כיון שבני דור המבול חיו ברוב טובה ושפע והיו גבוריכח וחזקים בגופם, מרדו בקונם ובעטו בו וסרו מדרך הישר. וירע הדבר מאוד בעיני הקדוש ברוך הוא ויאמר: 'גוזרני שמהיום ואילך יעבדו כל שנה את האדמה. יזרעו, יקצרו, ויעמדו לפני בתפילה, כדי שאמטיר להם גשמים בעתם'. ועדיין לא הענישם הבורא והמתין להם שמא ישובו מדרכם הרעה. ובני האדם לא שתו לבם והוסיפו למלא את תאוותיהם ורצונותיהם, ולא זו בלבד אלא הוסיפו חטא על פשע ומילאו את הארץ במעשי זימה ותועבה.
עוד עוון אחר היה בידם שהקפיץ עליהם את הפורענות, שהיו שטופים בגזל. אנשי דור המבול רמאים וערמומיים היו, חוטפים וגוזלים ממון בדרך שאין יכולים להוציאו מהם בדין. כיצד היו עושים? היה הירקן מביא תיבה מלאה ירק למכור בשוק, היו הכל באים אצלו. זה נוטל עלה ושני עלים, פחות משוה פרוטה, וזה נוטל עלה ושני עלים, עד שלא נשתייר לו ולא כלום.
קצף ה' מאוד וחמתו בערה בו ומיד חתם את גזר דינם למחותם מעל פני האדמה, כי שונא זימה וגזל הוא ולא יאריך אפו לחוטאים בחטאים מגונים אלו. ועוד אמר הקדוש ברוך הוא: 'בני האדם שאננים הם ובוטחים בעצמם כי נתתי להם חיים ארוכים והם זוכים לראות בנים ובני בנים חמשה וששה דורות. מעתה אמיתם ויהיו מצטערים בגופם ולא ישמחו יומם ולילה'.
[7]בשיחה שמסר הגה"צ רבי שלמה לוונשטייןשליט"א אמר (ומתוק האור, בראשית א – עמוד קצד), וז"ל:
הארץ נשחתה – זו היתה המציאות! שהרי בדור המבול האנשים התעללו אחד בשני, גזלו חמסו רצחו ונאפו, וההשחתה ניכרה לעיני כל! ואם כן מדוע מדגישה התורה שה' ראה כי הארץ נשחתה?
וביאר הגה"ק רבי יחזקאל אברמסקי זיע"א, כי הכתוב בא להדגיש לנו ולומר, כי רק אלקים ראה זאת, רק הוא הבחין בכך שהארץ הולכת ונשחתת.
אבל בני האדם שחיו באותו הדור לא שמו לב לכך. ולא מפני שהשחיתות היתה בהעלם ובדקות, אלא אדרבה, דוקא בגלל שהשחיתות והסיאוב (זיהום) כל כך התחזקו והשתרשו והפכו לנורמה של בני אדם, הם כבר לא הבחינו בה, כי הם פשוט התרגלו לקיומה וראו אותה כחלק מחייהם. ולכן רק אלקים ראה זאת.
אמר אלקים: אם החברה בכללותה מתוקנת, רק ישנם פה ושם פושעים, ניתן לטפל בהם, אבל אם ההשחתה הפכה להיות צורת החברה כולה – אין ברירה אלא להרוס הכל ולבנות עולם חדש – "קץ כל בשר בא לפני" (בראשית ו, יג), והקב"ה הביא מבול לעולם… ורק נח ובניו ניצלו.
[8]וכמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִיםאֶל־נֹחַ וְאֶל־בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר" (בראשית ט, ח)… ופירש רבינו רבי אברהם אבן עזרא זיע"א (שם), וז"ל: 'וַיֹּאמֶר' – על ידי אביהם. ויש אומרים שארבעתן נביאים.
[9]ויצירת ההגנה הזו לא היתה פשוטה בכלל, והיה נצרך לזה הרבה חכמה, רצון ומסירות נפש (והרוצה לקרב מעט את המושגים הללו לשכלו, יקבע זמן ללמוד בספר הנורא אדיר במרום לרמח"ל זיע"א).
וזה לשון רבינו האר"י ז"ל (ליקוטי תורה, פרשת בראשית – ד"ה 'ויחי למך'):
וצריך להבין מדוע בכל העשרה דורות שהיו מאדם ועד נח בכל פעם שנולד בן, בשעת הלידה הוזכר שמו, כמו: "ויולד את מתושלח" (בראשית ה, כא), "ויולד את למך" (שם פסוק כה), אבל כשנולד למתושלח את נח, כתוב: "ויולד בן" (שם פסוק כח) – סתם, ורק אחר כך נאמר: "ויקרא שמו נח" (שם פסוק כט)?
ואמר הר"מ מינץ ששמע מהאר"י ז"ל, כי עד מתושלח היה צדיק אחד בכל דור ודור מאותן עשרה דורות, וכשבא מתושלח היה צדיק גמור וחותך וכורת כל הקליפות בכח חרב פיפיות אשר בידו שהוא שמו יתברך, לכן נקרא מתושלח מלשון: "ואיש שלחו בידו" (דברי הימים־בכג, י), "בשלח יעבורו" (איוב לו, יב), לשון חרב, וכשנולד נח איבד מתושלח כח החרב הזה, והיו הקליפות רבות מאוד לכן נתיירא אז למך לקרוא שם לבנו בעת לידתו עד שיגדיל, ואחר כך: 'ויקרא שמו נח', כי כל מה דאתגלישלטא עליה עינא בישא.
[10]וזה לשון הזוהר הקדוש (נח דף נח ע"ב):
'תא חזי, כיון דאתייליד נח חמאעובדיהוןדבני נשא דאינון חטאן קמי קודשאבריך הוא, והוהגניז גרמיה ואשתדל בפולחנאדמאריה, בגין דלא למיהךבאורחייהו. וכי תאמר במה אשתדל? בההוא ספרא דאדם וספרא דחנוךוהוה אשתדל בהו למפלח למריה'.
תרגום: בוא ראה, כיון שנולד נח, ראה את מעשי בני האדם שהם חוטאים לפני הקדוש ברוך הוא, והיה גונז עצמו ועסק בעבודת רבונו כדי לא ללכת בדרכם. ואם תאמר, במה הוא עסק? באותו ספר של אדם וספר של חנוך. והיה עוסק בהם לעבוד את רבונו.
וכן כתב רש"י (בראשית ז, ב), וז"ל: 'הטהורה' – העתידה להיות טהורה לישראל, למדנו שלמד נח תורה.
[11]וביתר ביאור, כתב בליקוטי מוהר"ן (תניינא – תורה סז), שהצדיקים הם היופי והפאר והחן של כל העולם כולו, בבחינת: "וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (בראשית לט, ו).
ופירוש דבריו: כידוע, כל צדיק וצדיק, לפי בחינתו, זוכה שבתוכו ממש תשרה השכינה הקדושה. ולכן כאשר זוכים להיות בסביבתו של צדיק חשים רוגע וְשַׁלְוַת נפש, תחושה הנובעת מכח הצדיק שנעשה כסא ומרכבה לשכינה הקדושה.
ואדם שזוכה לחוש בתוכו תחושת רוגע ומנוחה, שמחה וישוב הדעת, רואה את כל המציאות באור חיובי, ונמצא שהצדיקים גורמים לכל בני האדם שסביבותיהם לראות ולהבחין ביופי ובפאר של הבריאה.
ובפרט אם זוכה האדם להיות בתוך ארבע אמותיו של הצדיק, שאז הוא נושם אויר גן עדן ממש. וכמו שהביא בספר התניא (אגרת הקודש – סימן כז) בשם ספר עשרה מאמרות – שאויר גן עדן מתפשט סביב כל אדם, ונרשמים באויר זה כל מחשבותיו ודיבוריו הטובים בתורה ועבודת ה' (וכן להיפך ח"ו, מסביבו של אדם החוטא מתפשט אויר מהגיהנם…).
וכשלמדתי עם אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א את דברי התניא האלו סיפר לי שרבינו יואל סירקיש (שחיבר את הב"ח על הטור) זכה לדרגה הזאת, ובשעה שהיה יושב ללמוד היה מתפשט סביבו אויר קדוש מגן עדן, וכל חולה שהיה בארבע אמותיו היה מתרפא, כי אויר גן עדן כולל בתוכו את כל הרפואות.
[12]שמות רבה (פרשה ל – אות יג).
[13]חתם סופר (פרשת נח – ד"ה או יאמר כי בכל דורותיו).
[14]בראשית רבה (פרשה ל – אות ז).
[15]ובענין זה סיפר הגה"ק רבי שמואל בורנשטיין זיע"א (שם משמואל, פרשת נח – שנת תרפ"א ד"ה 'נח איש צדיק'):
לאחר פטירת הגה"ק רבי יעקב יצחק – 'היהודי הקדוש' – החלה נהירה המונית של מבקשי ה' לתלמידו הגה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחא. במחיצתו עלו והתעלו, הזדככו הלבבות והאירו המוחות…
שבת קודש פרשת נח – רבי שמחה בונים – יושב בשולחנו הטהור ומסביבו חסידיו הקדושים. ולפתע, נכנס לחדר אחד מצדיקי הדור, רבי שמחה בונים קיבל פניו בשמחה ואמר לו: ברוך הבא, זכית שנתעברה בך נשמת נח, שב עמנו ודרוש לנו מהפרשה שלכם.
ואותו צדיק דרש כך:
בפתיחת פרשת נח כתב רש"י (בראשית ו, ט): 'בדורותיו', יש מרבותינו דורשים אותו לשבח – כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי – לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.
וצריך להבין מי הוא זה שהרהיב עוז בנפשו לדרוש את נח לגנאי?!
והשיב: שנח עצמו דרש את עצמו לגנאי! 'היש דורשים' – זה נח, שבא ללמדנו, נכון שעכשיו אני מסתובב ברחובות ו'מכתיר' עצמי כ'איש צדיק תמים', אך זה רק בגלל המצב שאני נמצא בו, שלא אפול ברוחי מהבזיונות וההכפשות, שלא אשבר מהלחץ החברתי, שלא אסחף אחר הזרם.
אך, אם הייתי חי בדורו של אברהם היה לי סיוע ממנו, ואז, הייתי חוזר לדרך של הענוה ושפלות הרוח, והייתי מתבונן במיעוט ערכי, והייתי יודע שאני לא נחשב לכלום!
[16]וזה לשון המדרש (שמות רבה, פרשה ה – אות טז): אמר רבי יהושע בן לוי, שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך.
[17]מכתב מאליהו (חלק ד – עמוד 42), ומכאן עד סוף השיחה הדברים מבוססים על דבריו שם.
[18]וזה לשון הרמח"ל (שם):
ותדע, כי על כל הלומד שלא לשמה נאמר: "אֲשֶׁר יַֽעֲשֶׂה פֶֽסֶל וּמַסֵּכָה" (דברים כז, טו), והיינו הלומד לשם גאוה ח"ו, או כיוצא בזה.
וזה סוד הכתוב: "שְׂמָמִית בְּיָדַֽיִםתְּתַפֵּשׂ" (משלי ל, כח). והוא כי כשחידוש אחד של תורה יוצא מפי האדם, הנה הוא בסוד, הבל דלא אתפס. ונוקבא מקבלת אותו, ובכחהידים שלה עושה אותו עשיה ממש, ואז הוא עולה למ"ן. ואז יורד כנגד זה מן הדעת דז"א אור אחד, יוצא בסוד הבל הפה, ואחר כך ביסוד נעשה בכחהידים, ומתחברים זה עם זה, כי היוצא מן הדעת הוא השלימות של העולה מלמטה. ואז הדבר ההוא עולה ונקשר ונחקק קמי עתיק יומין בחכמאסתימא, ואז נקרא הדבר ההוא 'תורה', והיינו ת"ר ו"ה…
אך אם הדבר הוא ח"ו שלא לשמה, אז מקדמת (אסור להוציא בפה) לילי"תונוטלתו ועושה אותו בידיה הרעים, והם ידי השׂממית. ואז נעשה מ"נ טמאים אליה ח"ו, וס"מ מוריד כנגדו טומאה על טומאתה, ואז נקרא הדבר ההוא 'פסל ומסכה'. והוא רוצה ח"ו להתאחז ביסוד מפני השורש הראשון שבו שהוא דבר תורה, וזה קלקול גדול רחמנא ליצלן. וזהו: "פֶסֶל וּמַסֵּכָה… מַֽעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר" (דברים כז, טו) – בסתרו של עולם, דהיינו יסוד שיושב בסתר בתוך נוקבא…
[19]המחלוקת הראשונה שהיתה בין חכמי ישראל היתה בדיני סמיכה ביום טוב, יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסף בן יוחנן אומר לסמוך.
[20]ליקוטי דיבורים (חלקים א-ב, עמוד 144).
