פרשת נח – בהירות הדעת ומנהיגות בכח עמל התורה

מדוע נח יצא מהכלל…

רב בית הכנסת קרא בפעם הרביעית את דברי המדרש:^[1]

"וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית יד, יג), מדוע נקרא אברהם 'עִבְרִי'? אמר רבי יהודה: 'כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד'! –

אברהם אבינו חי בדור הפלגה, ואנשי אותו הדור, כולו, היו נגד האמונה שלו בבורא יתברך (שהרי אז כולם עבדו עבודה זרה), והוא עמד יחיד באמונתו, כנגד כולם!^[2]

מצחו של הרב נחרש קמטי מחשבה: אני לא מבין, מה עם נח? הרי גם נח עמד יחיד נגד כל העולם, ואם כן מדוע עליו לא נאמר 'נח העברי'?

וכדי שיהיה בטוח בקושייתו, לא התעצל, קם ניגש לספריה, פתח את הספר מסילות אל הנפש (כרך יא – עמוד 34^[3]) וקרא:

תעתועיהם של אנשי דור המבול נמשכו והלכו משך הרבה מאות בשנים, ואולי כאלף שנה, מתחילת לידתו של מתושלח שמת שבעה ימים קודם למבול. וכשמת הוא – עדיין נמצאו אז אחרים בני גילו ששטפם המבול.

ברם, עיקר תוקף רשעתם היה בשלש מאות השנים האחרונות שלפני בוא המבול.^[4]

שנים אלו היו מבורכות מאוד, וכל צינורי הברכה והשפע שבשמים היו פתוחים ומריקים עליהם תדיר.

עולם יפה, ללא יסורים וללא מחלות, ללא שכול וללא מוות. וכאשר היה מגיע זמנו של האדם להיפטר, היה מתעטש, ומת בנחת ללא יסורים.

ומכיון שראו כך, החלו ללכת אחרי יצרם הרע, והפכו את הרשע והחמס – לדרך חיים! ואת הכפירה בה' – לידיעה!

ואיוב קרא להם 'מורדי האור' שמרדו בה' יתברך. וזה לשונו: "הֵמָּה הָיוּ בְּמֹרְדֵי אוֹר לֹא הִכִּירוּ דְרָכָיו וְלֹא יָשְׁבוּ בִּנְתִיבֹתָיו" (איוב כד, יג).^[5]

והנה, בתוך כל העולם הזה המלא רוע, הסתובב לו איש צדיק, בעל לב אוהב ורחום, זך וישר ושמו נח. "אֶת הָאֱלֹקים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט).

הוגי הדעות של התקופה ההיא, ומנתבי הדרך, נתמלאו בזעם על 'יצור' משונה זה, המעז לעבוד את ה' יתברך.

חדדו הם את עטיהם המושחזים^[6] והחלו לבצע 'רצח אופי', ביזו והשמיצו את נח ללא גבולות וניסו להראות שהוא מחוץ לגדר האנושי, וכך נאמר: "לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל" (איוב יב, ה).

וכך ביארו במדרש (בראשית רבה פרשה ל אות ז): 'לַפִּיד' – פירושו הכרזה. ונח היה מכריז ומוכיח לדורו, ואומר להם: חזרו בתשובה, ואם לא, ה' יביא מבול.

'בּוּז' – כל דורו ביזו אותו וקיללו אותו וצחקו על תמימותו, ואמרו לו: עליך יבוא המבול.

ואז… חמש שנים לפני המבול מת למך – אביו של נח. וכעבור חמש שנים מת סבו של נח – מתושלח.

נח הפך ל'בדיחה'. הוא אומר שיבוא עלינו מבול, ובינתים המבול בא על משפחתו…

חַה… חַה… חַה…

ומי יעמוד בסוד מצחקים…

נח הוצרך להמון כחות נפש, להתמיד בצדקו, ולהמשיך ללכת בתומו… (עכ"ל המסילות).

ואם כן – סיכם הרב לעצמו – אם גם נח הלך כנגד כל העולם, צריך להבין מדוע לא נאמר עליו 'נח העברי'?…

 

נקודת ההבדל בין הדורות

הרב החל ללמוד במרץ את פרשת נח, אולי יזכה וימצא תשובה. ובאמת בסוף הפרשה, בהגיעו לפסוק: "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (בראשית יא, ט), מצא את התשובה בדברי רש"י.

וכך כתב רש"י:

'וּמִשָּׁם הֱפִיצָם' – וכי איזו (עבירה יותר) קשה, של דור המבול או של דור הפלגה?

(פשוט שמעשיהם של דור הפלגה היו חמורים יותר, שהרי דור המבול) לא פשטו יד בעיקר (לא נלחמו בה') ואלו (דור הפלגה) פשטו יד בעיקר להילחם בו.

(ואם כך, צריך להבין מדוע עונשם של דור המבול היה חמור יותר, וכמו שמצאנו שאנשי דור המבול) נשטפו (ומתו), ואלו (דור הפלגה) לא נאבדו מן העולם (אלא רק התפזרו בעולם)?

(ומשיב רש"י) אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם^[7] לכך נאבדו, ואלו (אנשי דור הפלגה) היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם שנאמר: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (שם פסוק א), למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום!… (עכ"ל רש"י).

מבואר בדברי רש"י, שנקודת ההבדל בין הדורות היה תהומי. דור המבול היו קבוצה עצומה של אנשים יחידים, שאין שום קשר בין אדם לאדם, אלא כל אחד עסוק במילוי תאוותיו, וזהו!

ואילו דור הפלגה היו קבוצת אנשים מאוחדת, עם רצון משותף! וכמו שנאמר: 'וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים' – 'וּדְבָרִים אֲחָדִים' פירושו: רצון משותף (רד"ק כאן).

ולפי הדברים הללו הקושיא מיושבת:

על נח אי אפשר לומר 'נח העברי', שהרי לא היתה מציאות ש'כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד'! –

לא היתה מציאות של 'כל העולם', אלא רק מציאות של אין ספור יחידים הסוחבים, כל אחד ואחד, לכיון אחר!^[8]

וממילא, אי אפשר לשבח את נח בזה.

והדבר היחיד שבו אפשר לשבח את נח, שהוא שמר על קדושתו, צדקתו ותמימותו!^[9]

ברוך ה' – חשב הרב – ענינו על שאלה אחת, אך עתה צריך להבין: איך באמת הצליח נח להתמודד כנגד כל התאוות הללו?!…

 

וישאר אך נח…

דור המבול היו שטופים בתאוות כמו סוסים, ובתוך כל הבלגן הנורא הזה, עמד נח כצוק איתן כנגד כל רוחות הסערה הללו, ושמר על קדושתו!

ואת הכחות לכך הוא קיבל מהתורה הקדושה!

נח הצדיק עסק בתורה הקדושה בכל כחו! נח יצר לעצמו סדרי לימוד, וקבע כמות הספקים ('חובות' בלשונו של הגה"ק רבי חיים קניבסקי זיע"א) לכל יום ויום, וזה מה שנתן לו כח לעמוד נגד סערת התאוות שאיימה לבלוע אותו חי!^[10]

וזה לשון הגה"ק רבי שלום נח ברזובסקי זיע"א (נתיבות שלום, בראשית – עמוד מד):

"אֶת־הָֽאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט) – שמלבד שהיה צדיק תמים, גם יצר סביבו אוירה של אלקות, עד שהיכן שהתהלך, אֶת־הָֽאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. ואוירת הקדושה שאפפה אותו הגינה עליו שלא יוזק מכל האוירה הטמאה מסביב.

והדרך לזה הוא רק על ידי התורה הקדושה, שהיא הֲוַי מושלם המקיף את כל מציאות האדם. דהנה בענין לימוד התורה יש עצם מצות תלמוד תורה, שהיא מצוה ככל המצוות, ויהודי הלומד תורה הרי הוא מקיים מצוה זו.

ומלבד זה ישנו ענין מיוחד בתורה, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ג ה"ו): 'מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים', שזהו ענין מיוחד בתורה שלא יסיח דעתו ממנה, שלקיים המצוה כראוי ולהיות מוכתר וכו' צריך שלא יסיח דעתו ממנה, שאז כולו נמצא וטובל באויר של התורה, ועל ידי זה הוא יוצר מסביבו אויר של קדושה המטהר את כל הטומאה שמסביב.

וזו היא המדרגה המיוחדת שבתורה יותר משאר המצוות, שכל המצוות בכחם לטהר רק את הטומאה הפנימית, אך התורה בכחה ליצור קדושה מקיפה המטהרת את כל האויר והסביבה.

וכלשון חז"ל (ברכות ח.): 'אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד', שהתורה יוצרת ארבע אמות קדושות וטהורות סביב האדם השקוע בה בכל מהותו…

וזה כחה של תורה…

ונח למד יום אחר יום, בהתמדה נוראה, וכך הוא עלה ונתעלה, עד שזכה והתקיים בו דבריהם הקדושים (אבות פ"ו מ"א): כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה… ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים!

נח התעלה והתרומם גבוה גבוה מעל כל המעשים, וממקומו הגבוה בגבהי מרומים, כל תאוות העולם היו נדמים בעיניו כערימת בוץ, חסרי כל טעם ותוכן.^[11]

ופשוט שתאוות העולם לא היו נחשבים בעיניו לנסיון!…

חיוך התפשט על פני רב בית הכנסת, איזה יסוד נפלא! ובהשגחה פרטית הוא מתאים כפתור ופרח, לדרשה שאני צריך למסור השבת בבית הכנסת…

 

רבינו הגה"ק הרב עובדיה יוסף זיע"א

השבת – פתח הרב ואמר – הוא יום ההילולא ה-21 של מרן הרב עובדיה יוסף זיע"א, וברשותכם ברצוני לספר מעט מפרקי חייו:

לפני כמאה וחמש שנה, בתאריך י"ב בתשרי תרפ"א, החל מרן את חייו כשהוא נושא את השם – עובדיה יוסף עובדיה. הוא נקרא בשם 'עובדיה יוסף', על שם שני צדיקים שחיו בעיר הולדתו בגדד שבעיראק: רבי עבדאללה סומך ורבי יוסף חיים בעל ה'בן איש חי', ואילו שם משפחתו היה – 'עובדיה'.

הוריו היו אנשים פשוטים, והוא היה בנם הבכור. אביו, יעקב, היה צורף ועסק במסחר בתכשיטים, אך אהבה העצומה שלו לתורה וללומדי התורה היתה לשם דבר. הוא נהג לרקוד ולשיר בכל כחו בשמחת תורה ואף הוצמד לו כינוי שמעיד על כך – 'יעקב גַלֵה' – על שם השיר 'גלה גלה זיו הודי' אותו נהג לזמר בעוז.

ואכן, רבי יעקב זכה יחד עם רעייתו ג'ורג'יה לגדל בן גדול בתורה, כפי שאומרים חז"ל (שבת כג:): 'דרחים רבנן – הוו ליה בנין רבנן', כלומר: האוהב תלמידי חכמים, יהיו לו בנים תלמידי חכמים.

במשך השנים נולדו במשפחת עובדיה יתר אחיו של מרן – אהרן, שושנה, אסתר, אליהו, מרגלית, נעים ואברהם.

מרן אמנם נולד בבגדד, אבל את רוב שנות ילדותו חי בארץ הקודש – כבר בהיותו כבן ארבע שנים עלתה משפחת עובדיה לירושלים, וקבעה את משכנה בשכונת 'בית ישראל'.^[12] יוסף הקטן החל ללמוד בתלמוד תורה 'בני ציון' שבשכונת הבוכרים, ועד מהרה התבלט בשקידתו הנדירה ובכשרונותיו המיוחדים.

עוד לפני גיל בר מצוה, עבר מרן ללמוד בישיבת פורת יוסף אצל הרב עזרא עטיה, ועשה בה חיל. הוא בלט בגאונותו ובד בבד גם בהתמדתו, וכבר בשנים אלו בעודו רך בשנים – החל לחבר את ראשוני ספריו.

כבר בגיל תשע כתב בשולי הספר 'ראשית חכמה' את הערותיו שהיו לחיבור של ממש. ובטרם הגיע למצוות חיבר עם שני חבריו ספר בשם 'מחברת העתקת חידות'…

בהיות מרן עלם כבן 81, התבקש על ידי הרב יעקב דואק למלא את מקומו במסירת שיעור יומי בהלכה על הספר 'בן איש חי'. השיעור נמסר בפני קהל מאזינים בוגרים ואף קשישים בבית הכנסת 'אוהל רחל' של עולי פרס בשכונת 'בית ישראל'. כך עמד מולם בחור צעיר, אך עם גודל שקידתו וגאונותו – היה כבר בגדר תלמיד חכם מופלג ובקיא בש"ס ובפוסקים.

מרן סיכם את הנלמד בשיעורים אלו בכתביו, ושנים רבות לאחר מכן נדפסו הדברים בספרו 'הליכות עולם'.

שנתים לאחר מכן, כשהיה מרן כבן עשרים, הסמיך הראשון לציון הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל את מרן לרבנות ולדיינות – 'ידין ידין'.

במשך מספר שנים הלך מרן והתעלה בתורה בישיבת פורת יוסף. בשנים אלו חלפה על עם ישראל שואת יהדות אירופה ומושבותיה, ולאחריה – החלו לסעור הרוחות בארץ הקודש לקראת הקמת מדינה יהודית. בשכונת מגוריה של משפחת עובדיה, צעירים רבים הצטרפו לארגוני הלוחמים המחתרתיים, ושנים מאחיו של מרן פעלו במסגרת ארגון האצ"ל…

לעומתם – הלך וגדל מרן בתורתו, וכשהגיע לפרקו והוא בחור מופלג בתורה ומעוטר בכל מדה טובה, נשא לאשה את מרגלית פטאל, בתו של רבי אברהם הלוי שעלה מחלב. החתונה התקיימה בשנת תש"ד – בשלהי מלחמת העולם השניה, ונחגגה בתוך בית ספר בשכונת הבוכרים.

במשך השנים רשם מרן את שמו השני 'יוסף' כשם משפחה כדי לוותר על הכפילות בשם עובדיה, וכך נקראה המשפחה על כל בניה וצאצאיה 'משפחת יוסף', כיוסף הצדיק שלא שלטה בו עינא בישא.

בתחילת דרכו היה מרן רחוק מענייני הנהגה וכל עתותיו הוקדשו ללימוד התורה, אך השמד הרוחני שעבר על בני עדות המזרח שעלו ארצה לא נתן לו מנוח. כבר כאברך צעיר טרח ועשה כמיטב יכולתו כדי לשנות את המצב, כשאיפתו שלא פסקה – 'להחזיר עטרה ליושנה'.

רוב ככל העולים מארצות המזרח בשנים אל היו זכים ותמים באמונתם ומדקדקים במצוה קלה כבחמורה. למרבה הצער, מחוסר היכרות עם הנעשה בארץ – שלחו משפחות רבות את הילדים לבתי הספר המקומיים, ולרוב – היו אלו בתי ספר ממלכתיים שדרכם רחוקה מאוד מחינוך לתורה ולמצוות.^[13]

וכך, בשנים בהן קיומם של מוסדות כמו מעין החינוך התורני עוד לא היה אף בגדר חלום – היה האברך הצעיר הולך מבית כנסת לבית כנסת, מוסר שיעורי תורה ומשדל את בעלי הבתים התמימים לשלוח את ילדיהם לתלמודי תורה ולישיבות קדושות.

ואמנם, זמן לא רב לאחר נישואיו כבר נקרא מרן אל ההוראה – והוא החל לשמש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתקופה זו השיב לשאלותיהם של רבנים ספרדיים מכל רחבי הארץ והעולם וכן רבנים אשכנזיים מירושלים, וכבר אז ניכרה בפסיקותיו ותשובותיו דרכו המיוחדת בפסיקת הלכה – עזות דקדושה, היצמדות לגופה של הלכה,^[14] ולרוב – פסיקה כשיטת מרן ה'בית יוסף'. בתפקידו זה כיהן כשנתים עד אשר בשנת תש"ז שלח אותו הרב הראשי – הרב עוזיאל – לשליחותו הבאה.

הקהילה היהודית במצרים של אותה תקופה לקתה ברפיון רוחני שפשה בכל שכבות הקהל – החל מהמון העם כולל המנהיגים והנכבדים, ואפילו אצל הרבנים שבמקום. מרן הגיע למצרים והחל לכהן כסגן הרב הראשי, הרב נחום אפנדי, וכאב בית דין, והוא כבן 72 שנים בלבד.

במצרים היו באותן שנים יהודים רבים מאוד, ומרן פעל רבות כדי להרים את המצב הרוחני מהשפל שהיה בו. הוא עמד בראשותה של ישיבת 'אהבה ואחוה' בקהיר, חיזק בדרשותיו את העם, והחיל שינויים במערך הכשרות.

בשלב כלשהו האשימו השלטונות את מרן בריגול לטובת מדינת ישראל הצעירה, והוא היה נתון למעקב, לעתים אף פרצו לביתו כדי לאתר חומרים מפלילים. למרות זאת המשיך במאמציו לחזק את הקהילה, עד שפעולותיו בענין הכשרות לא נשאו חן בעיני בעלי זרוע בקהילה, עד שהתפטר מתפקידו, ולאחר שנה שב ארצה.

שנתים אלו הותירו את חותמן במרן לאורך עשרות שנים – בדרשותיו הרבה להזכיר את שעבר עליו בארץ מצרים, וכן – דרך הפסיקה שלו הושפעה רבות מהפעילות שנדרשה שם בתחומים הלכתיים שונים.

משהשלים את שליחותו במצרים, שב מרן לירושלים. מאחר וב'כולל' של ישיבת 'פורת יוסף', קיבלו באותה תקופה רק צעירים, פנה ללמד תקופה קצרה עבור פרנסתו בתלמוד תורה 'סאטמר' ובהמשך פנה ל'כולל בני ציון' של רבה של ירושלים – הרה"ג ר' צבי פסח פראנק זצ"ל.

ב'כולל' זה למד מרן בחברותא עם הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, שלימים היה מראשי ישיבת פונוביז'. מרן היה אומר שהחפץ ללמוד דרכי ה'למדנות', שילמד מרבי שמואל – כי סברתו ישרה וכי הוא זוכה לכוין לדברי הראשונים ז"ל.

במקביל, חזר רבינו גם אל כס הדיינות, ועתה בבית הדין האזורי בפתח תקוה. אב בית הדין היה המרא דאתרא – הגאון הרב ראובן כץ זצ"ל בעל שו"ת 'דגל ראובן', ומרן כיהן כדיין יחד עם הרב ישעיהו משורר, ובהמשך עם הגאון הרב שלמה קרליץ זצ"ל, אחיינו של מרן ה'חזון איש'.

לאחר כשמונה שנים, בשנת תשי"ט, שב מרן לירושלים, ושוב נקרא לשמש כדיין. כעת כיהן בבית הדין יחד עם הג"ר אליעזר יהודה וולדינברג זצ"ל בעל השו"ת 'ציץ אליעזר'. כעבור כחמש שנים מונה מרן כדיין בבית הדין הגדול לערעורים, יחד עם הגאון הגדול הרב יוסף שלום אלישיב זצוק"ל, והגאון הרב בצלאל זולטי זצ"ל בעל 'משנת יעב"ץ', לימים רבה של ירושלים.

לצד תפקידו בבית הדין, בשנים אלו גם עמד מרן בראש ישיבת המתיבתא הגדולה, ואז ייסד את ישיבת 'אור התורה' – לאברכים ספרדיים מצויינים. אמנם ישיבה זו נסגרה כעבור זמן קצר, אך היא הייתה ראש וראשונה לרבות מסוגה שהקים מרן ברבות השנים – ישיבות ספרדיות מצויינות שמתוכן יצאו פארי עולם התורה הספרדי.

למרות פעילותו הרבה – בבית הדין לערעורים, בראשות הישיבה – ידוע כי בשנים אלו למד מרן מתורת הנסתר אצל הרב מרדכי שרעבי.

לאחר שנים אלו בהן כיהן מרן כדיין לצד דיינים ורבנים אשכנזיים רבים, הוא נבחר לכהן כרב הראשי בתל אביב-יפו, לצד הרב שלמה גורן. גם במהלך שנות הדיינות וגם בשנות הרבנות – לא חת מרן לפסוק הלכה בשונה מהפסיקה האשכנזית שרווחה אז בכל מוסד רשמי. היו אלו למעשה השנים בהן החלה למעשה לחזור עטרה ליושנה.

תוך חמש שנים נבחר שוב מרן לרבנות ראשית – וכעת, הרבנות הראשית לישראל, ושוב לצד הרב שלמה גורן. למרות שנשמעו אז קולות מתנגדים, גדולי הדור ובראשם הגאון רבי יוסף שלום אלישיב תמכו במרן בפומבי, והוא הוכתר גם כ'ראשון לציון'.

עתה, במסגרת תפקידו, פעל מרן במלוא עוזו להנחיל לכל העם הלכה פסוקה וברורה, ואכן – כל שכבות הציבור קיבלו בצימאון את דבריו. בפסיקותיו התגלה גודל ועוצם בקיאותו בכל חלקי התורה, ומכח זה לא חת להתיר כאשר מצא לכך בסיס רחב. בדרכו זו – בלטה תמיד לעין כל נחישותו ועוצמתו של מרן שלא בוש מפני המתנגדים באשר הם, והעיקר שתתקיים ההלכה…

 

כחה של תורה

המתבונן בחייו של מרן, רואה שכל ימי חייו הוא חי מתוך בהירות עצומה. לא היו לו שום ספקות או התלבטויות, תמיד היה בהיר וברור לו מה צריך לעשות!

ובהירות הדעת – היא מדרגה רוחנית גבוהה מאוד!

ונבאר את דברינו:

הקב"ה ברא את עולמו בצורה כזו שבכל דבר ודבר יש 'אור וכלי'.

ה'אור' הוא החיות האלקית השורה בתוך הדבר.

וה'כלי' הוא הדבר שבו ועל ידו מתגלה החיות הזו.

ולדוגמא: אדם חי, מורכב מנפש וגוף. ה'אור' – הוא חיות הנפש, וה'כלי' – הוא הגוף שבו מתגלה חיות הנפש.

וגם שכלו של האדם מורכב משנים, מאור וכלי. ה'אור' – הוא עצם כח השכל, וה'כלי' – הוא המוח הגשמי, הנראה לעין.

וכך זה בכל הבריאה. כי זהו כלל בסיסי בתורת הקבלה: אור רוחני לא יכול לשרות ולהתגלות ללא כלי שיכיל אותו.^[15]

וחוסר בהירות הדעת היה הפגם הראשון שהיה. וכמו שכתב הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ה – עמוד 59), וז"ל:

במדרש (בראשית רבה, פרשה כא – אות ב) אמרו: "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי" (משלי כד, ל) – זה אדם הראשון.

וצריך עיון, וכי אדם הראשון חטא בעצלות? אדרבה הרי הוא חטא במעשה (שהרי אכילה זה מעשה)?

אבל יש עצלות ויש מתינות. המתון – בעל ישוב הדעת ואינו ממהר להחליט ולעשות. והעצל – מתעצל מלהתיישב, ובבהילות ממהר ועושה. מהירות זו היא פרי עצלות המחשבה.

כוונת המדרש: שאדם הראשון, לפי גודל ערכו, לא התיישב כדבעי לפי עשייתו ונתבלבל הענין כולו.

אם אדם הראשון היה מצליח להחזיק בבהירות הדעת הוא לא היה חוטא! אך מכיון שלא הצליח נפגמה כל המערכת.

ונבאר יותר:

אצל כל ברואי העולם, מציאותם מתאימה לרצונם (וזה נקרא החיבור ל'אני'). ולכן כל בריאה שמחה במה שהיא, שמחה בחייה ובמהותה.

וגם אצל האדם, קודם החטא, היה כן. קודם החטא האיר אצלו ה'תוכן', התכלית. וכל מעשיו היו מתוך ישוב הדעת מוחלט, בהתאמה בין השכל לרצון.

אך אחר החטא, התפתחה באדם ידיעת הטוב והרע, ונוצרו סתירות ותמיהות שאי אפשר ליישבן, הסתר בלי גילוי – בלי תכלית נראית.

והסתירות הללו, החילוק בין השכל לרצון, גורם לאדם להיות נע ונד בתוכו, חסר ישוב הדעת, מבוהל ומבולבל – 'תוהו ובוהו מהלך על שתים!'

ומאז עיקר העבודה לחזור ולזכות שוב בישוב הדעת.

וישנה דרך אחת בלבד, לחזור למצב של 'קודם החטא' והיא על ידי שקיעות בלימוד התורה, כי על ידי הלימוד יזכה האדם לעולם ברור, להתחבר עם ה'אני' שלו!…

רק על ידי לימוד התורה הקדושה אפשר לזכות לבהירות הדעת!… (עכ"ל).

וכמו שכתב הגה"צ רבי שלמה וולבה זיע"א (עלי שור, חלק ב – עמוד פז) וז"ל:

כל ענין לימוד התורה הוא בירור סוגיות הש"ס, וזה כל עבודת הישיבות הקדושות להקנות לתלמידיהן דרך לימוד, לברר סוגיות לאמיתתן, ומה נפלאים דברי רבינו הגאון רבי ישראל סלנטר נוחו עדן שכתב, המחשבה קודמת למעשה, הלימוד קודם למעשה, קניית דרכי הלימוד הוא הפתח להיכנס בדרכי עבודתו יתברך (אור ישראל – מכתב יח).

וצריך להבין לכאורה – מה ענין דרך הלימוד לעבודת השם? אך הנה, כל ענין עסק התורה הוא בירור סוגיות ממש עד הלכה למעשה, ומבירור הסוגיות הולך ובונה התלמיד חכם לעצמו, עולם ברור בעבודתו ובכל ענייניו, באשר זוהי כל תכלית התורה הקדושה, לברר את העולם ולהאיר מחשכיו. אנשי התורה חיים גם כאן בעולם הזה בעולם ברור… (עכ"ל).

הרב עובדיה יוסף, זכה כל ימיו ללמוד את התורה הקדושה מתוך שקיעות ועמלות,^[16] ולכן זכה לשיא בהירות הדעת!

בהירות שהולידה דור שלם הצועד בעקבותיו!

ואשריו ואשרי חלקו!

 

הסתלקות מרן פאר הדור זצוק"ל

ונסיים בדברי ההספד שנשא אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, על מרן זיע"א.

וזה לשון אבא מארי (אמרי נועם, לך לך – מאמר י):

סיבבה ההשגחה העליונה שהסתלקותו של פאר הדור והדרו, מורינו ורבינו עטרת ראשנו וציץ תפארתנו, גאון הגאונים, פוסק הדור, מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל מן העולם אירעה דוקא בשבוע פרשת לך לך (יום שני ג' במר-חשון תשע"ד) כיון שכל הדברים הנזכרים לעיל שייכים בו להפליא:

למרן זצוק"ל היתה שקידה עצומה בתורה. משחר ילדותו ועד ליומו האחרון בעלמא הדין מרן לא ביטל אף רגע מחייו, אלא כל עתותיו היו קודש ללימוד התורה החל משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הקטנות של הלילה. לא פעם קרה שמרוב שקידתו והתעמקותו של מרן בלימוד התורה פשוט שכח לאכול ולישון כמה ימים.^[17]

פיו של מרן לא פסק מלמלמל בדברי תורה אף בלכתו בדרך וכן כשהיה נוסע למקומות שונים בארץ כדי למסור שיעורים, ממש כמו שנאמר: "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו, ז). משום כך זכה מרן לקדושה נפלאה שהיתה חופפת עליו תמיד, ושכינה היתה מדברת מתוך גרונו, וכל מעשיו והוראותיו היו ברוח הקודש ממש.

ויחד עם זאת מרן שמר על קדושתו בצורה נפלאה, וכן שמר היטב על קדושת עיניו ולא היה מביט חוץ לארבע אמותיו, ולכן זכה להשגותיו הנפלאות בתורה הקדושה, והיה כל תלמודו בבחינת 'אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא' (יומא כו.), והתקיים בו מה שנאמר בדוד המלך ע"ה: "וה' עמו" (שמואל־א טז, יח) ודרשו חז"ל (סנהדרין צג:) 'שהלכה כמותו בכל מקום'. ולא רק בתורת הנגלה וחלק ההלכה מרן הגדיל עצה והפליא תושיה, כי אם גם בתורת הסוד, ואדרבה, חכמתו בתורת הסוד גדולה מחכמתו בתורת הנגלה עשר ידות, אלא שמחמת גודל צניעותו וענוותנותו של מרן הסתיר זאת מעיני העולם.

ובכלל דומה היה מרן זצוק"ל לאברהם אבינו ע"ה שבו עוסקות פרשיות אלו, כי כמו שבימיו של אברהם אבינו שמו של ה' לא היה נודע כלל בעולם, ואברהם אבינו היה מסתובב בעולם ומפרסם את האמונה בבורא, "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (בראשית כא, לג) שהיה מקריא לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב (סוטה י:), והרגיל את שמו של הבורא בפי הבריות (רש"י – בראשית כד, ז), כך גם מרן:

בצעירותו של מרן היתה היהדות הספרדית מדולדלת ביותר וניתן היה לראות בני תורה ותלמידי חכמים ספרדים ספורים בלבד, ומרן בגודל חכמתו וקדושתו היה מסבב בכל ערב מעיר לעיר ומישוב לישוב במסירות נפש של ממש עד השעות הקטנות של הלילה ומרביץ תורה בעם ישראל, ומדריכם בדרך הסלולה בלימוד הגמרא וההלכה, עד שבזכותו התרבו בני התורה הספרדים לאלפים ולרבבות, ונפתחו ישיבות וכוללים רבים בארץ לבני תורה ואברכים ספרדים ההולכים לאורו ולאור פסקיו הקדושים.

וכמו שאברהם אבינו היה עניו כעפר הארץ, כאומרו: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), כך גם מרן – הענוה היתה נר לרגליו, ועל אף גודל חכמתו וגאונותו היה יורד גם אל שכבות העם הנמוכות ומוסר להם שיעורים פשוטים בהלכה ובהגדה, ומשלב בתוכם סיפורי צדיקים המושכים את הלב,^[18] והכל במתק שפתים ובבדיחותא ובמאור פנים, ובכך זכה לקרב לאבינו שבשמים מאות ואלפים מעם ישראל הפשוטים, ובהמשך הזמן נעשו בניהם של אותם יהודים פשוטים לבני תורה ותלמידי חכמים מופלגים עד שהתמלאה כל ארץ בתורה בזכות פועלו של מרן זצוק"ל.

היתה למרן אהבה עצומה לכל אחד ואחד מישראל. בכל פעם שבא יהודי וסיפר לפניו את צרתו, מרן הרגיש צער יותר מבעל הצרה בעצמו, ופעמים רבות אף הזיל דמעות יחד עמו, וביקש עליו רחמים מרובים מלפני ה' שיושיע אותו. מרן אהב באופן מיוחד אנשים תמימים ופשוטים. מרן חיבב את הענוה ונמיכות הרוח שיש באנשים אלו, ולכן בכל פעם שבא לפניו אדם פשוט הוא קיבלו בשמחה גדולה ובמאור פנים והקדיש לו מזמנו היקר כדי לשמוע אותו, לתת לו עצה ולברך אותו.

כל זמן שמרן זצוק"ל היה חי בעולם הוא הגין על כולנו הגנה עצומה מפני כל אויב ואורב, ובזכות תורתו וקדושתו נמנעו מעל כל עם ישראל הרבה סכנות, פיגועים וגזירות קשות, אך עתה שהוא הסתלק מאתנו אנו חסרים את שמירתו המעולה. והעצה היחידה שנותרה לנו היא: ללכת בדרכיו של מרן זצוק"ל ולדבוק במדותיו הקדושות, וכן להוסיף עוד בלימוד התורה בכלל, ובספריו הקדושים בפרט, ועל ידי זה מרן ישפיע עלינו מאורו אף בעת הזאת, וזכותו העצומה תגן בעדנו ובעד בני ביתנו ובעד כל עם ישראל.

מובא בזוהר הקדוש (אחרי מות דף עא ע"ב) שצדיק שנפטר לבית עולמו 'בכולהו עלמין אשתכח יתיר מחייוי'. כלומר, לאחר פטירתו של הצדיק הוא מצוי בכל העולמות הרבה יותר מאשר בחייו. כושר הפעילות שלו חזק ויעיל פי כמה עשרות פעמים מאשר הוא היה בעודו חי.^[19]

כשהצדיק נמצא למעלה בשמים יש לו כח לפעול ישועה בעבור אלו שקשורים בו פי כמה וכמה פעמים ממה שהיה לו כח בעודו חי בעולם הזה. כי בהיותו בעולם הזה המגבלות של הגוף והעולם הפריעו לו קצת, ואילו לאחר פטירתו, אין שום דבר שמגביל אותו ומונע ממנו לפעול כפי רצונו. לכן כל מי שהיה קשור במרן זצוק"ל בחייו, או שנקשר בו לאחר פטירתו מן העולם דרך ספריו הקדושים וכדומה – אם רק יזכיר את שמו של מרן בשעת צרה, מיד הוא יחלץ לעזרתו ויושיע אותו.

לדוגמא, אם אדם נקלע לבעיה קשה, והוא אומר בפיו: 'הרב עובדיה, אני צריך אותך' – אם הוא באמת היה קשור בו בחייו, או שנקשר בו לאחר פטירתו, תיכף ומיד מרן רבינו עובדיה יעזוב הכל בשמים ויחלץ לעזרתו. לפני זמן מה היתה אשה אחת בחדר לידה שתהליך הלידה שלה הסתבך ביותר. מעומק לבה היא צעקה: 'הרב עובדיה, תעזור לי, תושיע אותי' – וכהרף עין הכל הסתדר וכעבור דקות ספורות התינוק יצא בריא ושלם. כי בשמים ממש רועדים משמו וזכרו הקדוש של מרן רבינו עובדיה זצוק"ל, ולכן מיד כשמישהו מזכיר את שמו לישועה, ממהרים בשמים לסייע לו.

ויהי רצון שזכות מרן תעמוד לנו ולכל ישראל, ונזכה לגאולה ברחמים, אמן.

 

 

 

 

[1] בראשית רבה (פרשה מב אות ח).

[2] כתב בספר אגרת הקודש (הודפס בסוף ספר נועם אלימלך – ד"ה נידון המחלוקת), וזתו"ד: אחרי שהפיל נמרוד את אברהם אבינו לכבשן האש ויצא בשלום… התפרסמה בעולם הידיעה: שהכופר הגדול בעבודה זרה ניצל מהאש של נמרוד…

עברו שנים, אברהם אבינו מגיע לארץ ישראל, ונתהוה רעב… ואמרו יושבי המקום ההוא מחמת שזה המין (הכופר) בא אצלנו אירע לנו מקרה זה, ולכן הלך למצרים כדי להשקיט את הרעש לבל יתפשט הרעש, ויגרם חילול ה' חלילה…

[3] מסילות, שנת תש"פ – פרשת נח.

[4] ראה בספר הפרשיות (פרשת נח – עמוד קב) להגאון רבי אליהו כי טוב זיע"א.

[5] וזה לשון רש"י (שם): 'המה' – הרשעים האלה הם דור המבול שמרדו באור…

[6] כל אדם מוכרח שיהיה הוא תלמיד, כל דעה שהוא קורא, בעיתון או בכתב עת, כל דעה שהוא שומע, ברדיו או ברחוב – הופכת אותו לתלמיד ואת בעל הדעה למורה דרך.

ואשרי אדם שנזהר מלהיות תלמיד של אנשים רקים וחלולים…

בהקשר לכך סיפר הגאון רבי אליאב אדרי (בנועם שיח, בראשית – עמוד עה) וז"ל: פעם, זמן רב לפני הסלולארי, מוכרח היית לעבור דרך המרכזנית. זו היתה יושבת במשרד מבודד, והיתה מחייגת ויוצרת את הקשר המבוקש.

המרכזנית שבה עוסק סיפורנו, מעולם לא התלוננה על תנאי עבודתה, לדידה היוותה עבודה זו חויה נעימה. היא למדה לזהות את קולותיהם של המתקשרים, ולהבחין בין מתקשר לחוץ למתקשר רגוע.

בין המתקשרים היו כאלו שניצלו את זמינותה של המרכזנית בכל עת, כדי לדעת את השעה המדוייקת. וכך שימש השעון הגדול בפינת המשרד לרבים וטובים לדעת את השעה.

בין המתקשרים הרבים היה אדם, שמדי יום, כאשר התקרבה השעה לחצות היום, היה הלה מתקשר, ובטרם הרימה את השפופרת, כבר ידעה במי מדובר.

שלום לך גברתי, התוכלי לומר לי את השעה ה-מ-ד-ו-י-י-ק-ת? ותודה מראש.

בדרך כלל היתה התשובה לאקונית: השעה חמש דקות לפני שתים עשרה.

הדבר חזר על עצמו דבר יום ביומו. חורף וקיץ, סתיו ואביב, משך עשרות בשנים ללא הפסק.

הגיע היום, המרכזנית המסורה, הזקינה, עומדת היא לפרוש מעבודתה ארוכת השנים.

נותר לה עוד יום אחד, אחרון. התרגשות לא מעטה אחזה בה. היא השתדלה לענות למתקשרים ביתר אדיבות וסבלנות מאי פעם, נפרדה ממי שחשבה שמתאים להיפרד, וחכתה בכליון עינים לטלפון הקבוע סמוך לחצות, הוא לא אכזב: שלום לך גברתי, התוכלי לומר לי את השעה ה-מ-ד-ו-י-י-ק-ת? ותודה מראש.

סליחה על הסקרנות שאני מגלה, אך היום הוא יומי האחרון בעבודתי, ומאוד הייתי רוצה לדעת מי אתה, ומה מניע אותך להתקשר מדי יום באותה שעה?

ודאי את יודעת, כי מדי צהרים מצלצל הפעמון שבמגדל הכבאים בשעה שתים עשרה בדיוק?!

יודעת ושומעת.

ובכן – המשיך האיש כשבקולו נשמעת גאוה סמויה – אני הוא זה שמצלצל בו מדי צהרים, ולשם כך עלי לדעת את השעה המדוייקת.

המרכזנית נזעקה: והלא משך כל אותן שנים, כוונתי את שעוני בהתאם לצלצול הפעמון…

רבים הם האנשים שמהלך חייהם, מכוון על פי 'שעונו' של הזולת, על פי צו אופנה כל שהוא, על פי גחמה זמנית של מאן דהוא או על פי דעה שחלפה ואיננה עוד.

רק זה הנצמד אל המקור, אל האמת הנצחית, יכול להיות בטוח ששעון חייו אכן פועל נכון.

[7] אמרו במדרש (בראשית רבה, פרשה לא – אות ה):

כך היו אנשי המבול עושים, היה אחד מהם מוציא קופתו מליאה תורמוסים, והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציאו מהם בדין.

היינו שמגודל רשעתם עשו זאת, שגנבו פחות מצרכם, שלא לשם ריוח, אלא רק כדי לריב עם חבריהם…

[8] כתב הגה"צ רבי גדליהו שארר זיע"א אור גדליהו (בראשית עמוד טו ד"ה 'קץ כל בשר'). וזתו"ד: הקב"ה מתאר לנח את חטאם של דור המבול, במילים האלו – "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם" (בראשית ו, יג).

וענין ה'חָמָס' הוא – שכל הגבולות היטשטשו, ולא הכירו בשום גבול ואפילו בגבולות המוכרים והטבעיים שבין אדם לחברו.

כי יסוד ענין עוון המבול היה ההתפשטות של הרע בלי שום צמצום, עד שלא הכירו בשום גבול ולכן באו לידי גזל ממש, שאף הגבולים שבין אדם לחבירו לא הכירו, כי לא רצו לצמצם עצמם כלל, אלא נטלו הכל לעצמם, וזה הוא באמת יסוד ענין גזל, שגם הגבולים שבין אדם לחבירו – מה שזה שייך לאדם פרטי, גם זה בטלו, ולא רצו לצמצם את עצמם כלל, אלא נטלו הכל לעצמם…

[9] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, פרשת נח – מאמר א), וז"ל:

לאחר שבסיום הפרשה הקודמת התורה הקדושה סיפרה על לידתו של נח, פותחת התורה את פרשתנו בשבחו של נח ואומרת: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" (בראשית ו, ט). בפסוק זה התורה מזכירה שלש מעלות יקרות ונשגבות שהיו לנח, והם: 'צדיק', 'תמים', ו'היה בדורותיו'.

ביאור מעלות אלו:

צדיק – מדת 'צדיק' לעולם מורה על יושרו של האדם והגינותו בענייני ממון, כמו שנאמר: "מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק, והין צדק יהיה לכם" (ויקרא יט, לו) ועל שם כך נקרא נח 'צדיק', משום שהיה זהיר ביותר בנקיות ממונו מכל חשש גזל, ולא נטל מן הזולת אפילו פרוטה אחת שלא ביושר. והגם שכל בני דורו של נח היו לקויים בכך ביותר, כמו שכתוב: "כי מלאה הארץ חמס מפניהם" (בראשית ו, יג) עד שאמרו חז"ל (סנהדרין קח.) שלא נחתם גזר דינם להיכחד במי המבול אלא על הגזל, בכל זאת נח לא הושפע מהם אלא הנהיג את עצמו ואת בני ביתו בדרך האמת והיושר.

תמים – מדת 'תמים' מורה על שלימות קדושת הברית של האדם, וכמו שאמרו חז"ל (נדרים לא:) שעל אף כל מעשיו הטובים של אברהם בכל זאת לא קרא לו הקב"ה תמים עד שנימול, ונעשה שלם בבריתו. ועל שם כך נקרא נח 'תמים', משום שנח נולד מהול (מדרש רבי תנחומא, פרשת נח – אות ה), ומאז שמר ביותר על קדושה זו, וגם הנחיל זאת לבניו אחריו, ולא הושפע מבני דורו שפגמו ביותר במדה קדושה זו…

היה בדורותיו – מדה זו מורה על כך שנח היה שומר ביותר על קדושת לשונו, ולא היה מדבר לשון הרע ורכילות על שום אדם, ואילו בני דורו היו לקויים בענין זה ביותר, והיו משלחים לשונם לכל עבר, ומדברים בגנותו של כל אחד ככל העולה על רוחם, ולכן נגזר עליהם להימחות במי המבול, כיון ש'מבול' הוא ראשי תיבות של הפסוק: "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא). לעומת זאת, נח ששמר ביותר על קדושת לשונו ניצל מהמבול.

ודבר זה נרמז במדות המיוחדות שציוה הקב"ה את נח לעשות לתיבה, כמו שנאמר: "וזה אשר תעשה אותה, שלש מאות אמה אורך התיבה, חמישים אמה רוחבה, ושלשים אמה קומתה… ואל אמה תכלנה מלמעלה" (בראשית ו, טו-טז):

והיינו כי שלש מאות האמות שבאורך התיבה עולים כמספר האות ש', וחמישים האמות שברוחבה עולים כמספר האות נ', ושלשים האמות שבקומתה עולים כמספר האות ל', והאמה שבגגה שהיא בת ששה טפחים עולה כמספר האות ו', ומצירוף כל אלו עולה תיבת 'לשון' – לרמוז ששמירת הלשון של נח היא זו שגרמה לו להינצל ממי המבול.

ובאמת ישנו קשר ממשי בין קדושת הלשון של נח לבין קדושת בריתו, וזאת על פי המבואר בספר יצירה (פ"א מ"ג) שבגוף האדם ישנן שתי בריתות המכוונות זו כנגד זו, והן: ברית הלשון וברית המעור (היסוד). וכל זמן שהאדם שומר על לשונו בקדושה גדולה ונזהר שלא לדבר דברי שקר ונבלה ולשון הרע ורכילות, הקב"ה מסייע בידו לשמור גם על קדושת היסוד, אך אם חלילה פוגם האדם בברית הלשון ומדבר בה דברים אשר לא כדת, מסתלקת מעליו השמירה וסוף שיבוא לפגום אף בברית השניה.

ומכיון שנח שמר היטב על לשונו וקידש אותה כראוי, ממילא זכה לסיוע עצום מן השמים להישמר גם בענין קדושת היסוד.

[10] וזה לשון הזוהר הקדוש (נח דף נח ע"ב):

'תא חזי, כיון דאתייליד נח חמא עובדיהון דבני נשא דאינון חטאן קמי קודשא בריך הוא, והוה גניז גרמיה ואשתדל בפולחנא דמאריה, בגין דלא למיהך באורחייהו. וכי תאמר במה אשתדל? בההוא ספרא דאדם וספרא דחנוך והוה אשתדל בהו למפלח למריה'.

תרגום: בוא ראה, כיון שנולד נח, ראה את מעשי בני האדם שהם חוטאים לפני הקדוש ברוך הוא, והיה גונז עצמו ועסק בעבודת ריבונו כדי לא ללכת בדרכם. ואם תאמר, במה הוא עסק? באותו ספר של אדם וספר של חנוך. והיה עוסק בהם לעבוד את ריבונו.

וכן כתב רש"י (בראשית ז, ב), וז"ל: 'הטהורה' – העתידה להיות טהורה לישראל, למדנו שלמד נח תורה.

[11] בספרנו חלב הארץ (חלק ג – עמוד 901) כתבנו כך:

כידוע, האדם מורכב משני חלקים, מגוף גשמי ומנפש רוחנית. והנה הנפש של האדם היא מציאות רוחנית המכילה בתוכה כחות ויכולות עצומים.

ולמרות ריבוי הפרטים, אפשר לצמצם את כל גילויי הנפש לשתי נקודות עיקריות, והן: התפשטות וכיווץ.

ונפרט יותר:

מקום משכן הנפש היא במוח האדם, ומשם היא נמשכת ומתלבשת בדם שבלב, ומשם היא מתפשטת עם הדם בכל גוף האדם ומחיה אותו. וכמו שנאמר: "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג).

ומכיון שבדם מתגלה הנפש, עלינו לדעת מהו הכח החזק ביותר שבנפש, וממילא נדע מה הכח החזק ביותר הזורם בדם.

והנה גילו לנו רבותינו הקדושים שהכח החזק ביותר שבנפש הוא כח התענוג (ובלשון המקובלים נקרא 'כח התענוג ההיולי')…

ונמצא ששורש כל חיותו של האדם הוא התענוג. שכאשר הנפש מתענגת מאיזה דבר היא משפיעה אור וחיות לאור החכמה שבמוח, ומשם זה מושפע, דרך הלב והדם, לכל אברי הגוף.

ותנועה זו נקראת התפשטות.

ואילו כאשר הנפש חשה בדבר מסויים ההיפך מהעונג, הרי היא מכנסת את שפעה לתוכה, ודבר זה גורם לכל אברי הגוף לחוש ריחוק מהדבר הזה.

ותנועה זו נקראת כיווץ.

וכאשר האדם נמצא במצב של כיווץ הרי הוא מרגיש עצבות ומרירות…

וממילא מובן ששאיפת האדם לזכות לשמחה ותענוג!

והנה כאשר מביטים על כל תאוות העולם בעינים טהורות, רואים כי אין יכולת בתאוות העולם ובתענוגיו להביא את הנפש לתנועה של התפשטות!…

לעולם – גם עם כל תאוות העולם – תשאר הנפש בהרגשת חוסר, בהרגשת ריקנות וחוסר סיפוק… בתהיה ובגעגוע למשהו. משהו אחר…

כל תאוות העולם גורמים לדכאון ועצבות, מרירות וכעסים, ואז מחפשים איזה שהיא דרך בכל זאת לזכות לשמחה, ובסופו של דבר נופלים לסמים, שתיה חריפה וסיגריות…

[12] בארץ הקודש לא שב אביו לעסוק בתכשיטנות, והמצב הכלכלי בבית הורע עד מאוד. רק לאחר זמן מה מעלייתם ארצה, הצליח האב לפתוח חנות מכולת על מנת לפרנס את המשפחה. וגם אז הדברים לא כל כך זרמו. ואף על פי כן, למרות העוני הגדול, מרן לא שת לבו לכלום, ולמד בהתמדה עצומה יומם ולילה. כפשוטו.

בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, פרשת ויצא – מאמר ב), וז"ל:

חכמינו הקדושים הבטיחו לנו (אבות פ"ד מ"ט): 'כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר'.

ואין לנו דוגמא יותר מתאימה לכך מאשר מרן פאר הדור ותפארתו רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל אשר בילדותו סבל בביתו עוני ומחסור כפי שלא ניתן לשער. שמענו מפי קדשו של מרן שבילדותו היתה אמו שולחת אתו ללימודים פיתה ועגבניה בלבד, כיון שיותר מכך פשוט לא היה. פעם אחת לכבוד יום הולדתו היא הפתיעה אותו והוסיפה לו על מנתו הקבועה גם לֶבֶּן אחד, ומכך היה לו אושר עצום.

עוד סיפר מרן שמכיון שלהוריו לא היתה אפשרות לרכוש לו חליפה חדשה, לכן אביו קנה לו חליפה ישנה שעברה כבר למעלה מעשר ידים, וכולה היתה מלאה טלאים על גבי טלאים, וגם מכך היה לו אושר גדול. ועל אף העניות הגדולה הזאת היה מרן יושב ועוסק בתורה באהבה ובשמחה.

הישיבה שבה מרן היה לומד בצעירותו היתה רחוקה ממקום מגוריו מרחק גדול מאוד. לשם כך היה אביו נותן לו בכל יום סכום כסף קטן שיספיק לו כדי לנסוע באוטובוס הלוך וחזור. אך מרן היה הולך ברגל את אותה דרך ארוכה הלוך וחזור, הן בימי הקיץ הלוהטים והן בימי החורף הקפואים והגשומים, ואת אותן פרוטות היה חוסך אחת לאחת כדי לרכוש ספרי קודש משומשים שנצרכו לו ללימודו.

גם לאחר נישואיו של מרן סבל עוני ומחסור כפי שלא ניתן לתאר, אך אף על פי כן משקידת התורה מעולם הוא לא הרפה. מספרים שמרוב עוני לא היתה למרן ולרבנית אפשרות לרכוש ארון בגדים להניח בו את בגדיהם. במשך תקופה ארוכה הרבנית חסכה פרוטה לפרוטה עד שהצליחה לצבור סכום הגון שניתן לרכוש בו ארון בגדים. כמובן לאושרה ולשמחתה לא היה גבול. אלא שבאותו יום חזר מרן מבית המדרש כשדוק של עצב נסוך על פניו.

הרבנית לא היתה רגילה לכך משום שמרן היה מטבעו אדם שמח ביותר, ולכן שאלה אותו לפשר עצבותו. מרן סיפר לה שכעת סיים בעזר ה' לכתוב את ספרו הראשון, אך אין לו את הכסף הדרוש לשלם לבית הדפוס להוציאו לאור עולם. הרבנית הוסיפה לשאול מהו הסכום שנדרש לכך, ומרן נקב בסכום כמעט זהה לאותו הסכום שהיא אספה לצורך רכישת הארון.

ללא שהייה הלכה הרבנית לחדרה והוציאה את כל חבילת הכסף שאספה, נתנה אותה למרן והאיצה בו למהר לשלוח את ספרו להדפסה. מתחילה מרן לא רצה לקבל זאת ממנה כיון שידע כמה היא הצטערה עד שאספה את הסכום הזה, אך הרבנית לא ויתרה – 'כמו שהסתדרנו עד עכשיו ללא ארון בגדים כך גם נמשיך להסתדר, אבל את הוצאת הספר אסור לעכב', אמרה. לבסוף נענה מרן להפצרותיה ולקח את הכסף לבית הדפוס, וזכה העולם כולו להתבשם מספר הבכורה של מרן – שו"ת 'יביע אומר' חלק ראשון.

ובזכות שמרן קיבל על עצמו את נסיון העוני באהבה ובשמחה ולא מש מעסק התורה בשום אופן, לכן כעבור כמה שנים היה הקב"ה בעזרו ופרסם את גדולתו וחכמתו בעולם ועיטרו אותו במשרות רבניות מכובדות ביותר כנאה וכיאה לאדם גדול קדוש וחכם כמרן זצוק"ל והושפעה לו משמים גם פרנסה בשפע רב, והתקיימה בו הבטחת חז"ל 'כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר' כנ"ל.

[13] באחד משיעוריו סיפר מרן הרב עובדיה יוסף זיע"א, פגשתי את מלך המשיח ושאלתי אותו: 'למה אתה לא מגיע לגאול את עם ישראל?'

והמשיח השיב: מיליון ילדים יהודים בישראל לא יודעים תורה, אפילו לא יודעים פסוק אחד של 'שמע ישראל, ה' אלקינו, ה' אחד'… (עכ"ל של הרב עובדיה זיע"א).

וכשלא יודעים תורה, אין כלום!… אין שום חיבור אמיתי להקב"ה, והנפשות סובלות… ומי שבלבו בוערת אש אהבה לישראל לא יכול להישאר אדיש!

מי שרואה את השריפה הנוראה המשתוללת ברחובות, שריפה באש התאוות והמדות רעות, חייב להתמלא ברחמים ולעשות ככל יכולתו להאיר את העולם כולו באור התורה!

[14] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, אחרי מות – מאמר א), וז"ל:

הלל הזקן היה רגיל לומר: 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (אבות פ"א מי"ב), וביאר הרבי מליובאוויטש זיע"א, וז"ל:

'ומקרבן לתורה' – עליך לקרב את הבריות אל רצון התורה על ידי שתגלה בפניהם את יופיה של התורה ויוקר מצוותיה, עד שמתוך כך יחפצו לקיים את כל מצוות התורה כהלכתן. אולם אסור לך בשום אופן לקרב את התורה לרצונם של הבריות על ידי שתנהג בה בפשרנות ותקצץ חלקים ממנה עד שהיא תמצא חן ותהיה לרוחם של הבריות חלילה.

על אותם רבנים וחכמים בעיניהם שדרכם לנהוג בכל פעם בפשרנות ולהשפיל את התורה ולקצץ ממנה כדי שתהיה לרוחם של אנשי הדור, רמזו חז"ל (סוטה מט:) באומרם שלפני בוא הגואל יהיו פני הדור כפני הכלב. והיינו כי דרכו של הכלב לצעוד בראש לפני אדונו, אך בכל פעם שהוא מגיע לפרשת דרכים מיד מסובב הוא את פניו לאחור לראות להיכן יפנה אדונו ההולך מאחוריו, ולשם ילך אף הוא.

וכמו כן ממש אותם מנהיגים, הנקראים 'פני הדור', שתמיד מנסים למצוא חן בעיני הבריות – למראית העין הם צועדים בראש וכל העם מאחוריהם, אך בכל פעם שמתעוררות בקרב בני הדור בעיות רוחניות הדורשות תיקון, מיד הם מסובבים את פניהם לאחור לראות מהי דעת הקהל ומה ימצא חן בעיניהם, ולפי זה הם נוהגים, גם אם זה גובל ב'קיצוצים' בתורה הקדושה ובמצוותיה. נמצאת אומר שאכן 'פני הדור כפני הכלב'.

וכמו כן בנוגע לכל אדם: אסור לאדם לעשות לעצמו פשרות והקלות בעבודת ה' ולקחת לעצמו רק את מה שמתאים לו ומוצא חן בעיניו בתורה הקדושה חלילה, אלא חובתו היא לקבל עליו את עולו של הבורא ועול תורתו הקדושה במלוא הכח והעוז ובמסירות נפש ממש, ולקיים את כל מצוות התורה לפי כל הלכותיהן ודקדוקיהן מבלי לוותר ולהתפשר אפילו על קוצו של יו"ד…

[15] בשיעור שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א בספר התניא (בצור ירום, ליקוטי אמרים – חלק ט עמוד 48) אמר כך:

בספירות הקדושות ישנם אורות וכלים: האור הוא בלי גבול ביחס לכלי (שהרי הכלי עצמו מוגדר בגדר של חכמה או חסד וכדומה), וכדי שהאור יכנס בתוך הכלי המוגבל של הספירה עליו להצטמצם.

נמצא ש'אור' מבטא מצב של התפשטות, ואילו 'כלי' מבטא מצב של צמצום.

ולמרות זאת עם כל מעלתו הגדולה של האור מאשר הכלי – אם אין כלי, אין גם אור. כלומר, כדי לזכות להשיג אור אלקי חייב להכין כלי שיהיה ראוי לקבל את אותו אור, אך אם לא יהיו לאדם מספיק כלים לקבל את האור, הוא לא יוכל לזכות לכך בשום פנים ואופן. המונח הבסיסי ביותר בתורת הפנימיות הוא, שכדי לזכות להשיג אור צריך להכין כלי, בבחינת 'כלי מחזיק ברכה'.

דוגמא לכך: כולנו ברוך ה' יודעים להתפלל, אך רק מעטים ממש יודעים גם לכוין את הכוונות של התפילה. בכל זאת, בעצם זה שאנו מוציאים מפינו את המילים של התפילה בצורה ברורה ומושלמת, אנו יוצרים כלים רחבים, ובתוך אותם כלים הקב"ה ממלא לנו שפע של אור, וככל שאנו מרבים יותר בתפילות, כך אנו יוצרים הרבה יותר כלים, וממילא גם הקב"ה משפיע לנו הרבה יותר אור…

[16] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, האזינו – מאמר ה), וז"ל:

כל יהודי חייב לשאוף לכך שיהיו דברי תורה מחודדים בפיו, שכל מה שלמד יהיו אגור בזכרונו. וכמו שדרשו חז"ל (קידושין ל.) את הפסוק: "ושננתם לבניך" (דברים ו, ז) – שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד, ופירש רש"י (שם): חזור עליהם ובדוק בעומקם, שאם ישאלך אדם לא תצטרך לגמגם, אלא שתוכל לומר מיד.

וכשיעלה האדם לשמים לאחר אריכות ימים ישאל אותו הקב"ה מה הוא למד בעולם הזה ויבקש ממנו לומר לפניו בעל פה את מה שלמד, ואם חלילה לא יהיה תלמודו שגור בפיו מחוסר שינון וכדומה, בוודאי שלא יוכל להסדיר אותו לפני הקב"ה בצורה הגונה, ותשיג אותו בושה וכלימה.

וכן מבואר בתנא דבי אליהו רבה (פרק א) בלשון קדשו:

מכאן אמרו שיקרא אדם (וישנן תלמודו עד) שיהא תפוס בידו, כדי שלא תשיגנו בושה וכלימה בשעה שאומרים לו עמוד וערוך מקרא שקרית וערוך משנה ששנית.

וכן מבואר בגמרא (פסחים נ.) שרב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי חלה ופרחה נשמתו לשמים ולאחר מכן חזר לחיים, ואחד מן הדברים ששמע בהיותו בשמים הוא שהיו אומרים שם: 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו'. כלומר, אשרי מי שחזר על תלמודו בעולם הזה ושינן אותו היטב עד שהוא תפוס היטב בידו ויוכל להסדיר אותו כהוגן לפני הקב"ה.

וזו היתה דרכו בקודש של מרן פאר דורנו, פוסק הדורות, רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל שכבר מצעירותו היה חוזר על כל סוגיא שלמד עשרות פעמים עד שזכה שכל הש"ס כולו עם כל מפרשיו הראשונים והאחרונים היו שגורים לו על לשונו בעל פה ממש ובבהירות נפלאה שאין כדוגמתה.

מרן תמיד היה מדגיש כי זכה לידע הרחב שלו בים התלמוד והפוסקים לא בגלל שניחן משמים בכח זכרון מיוחד, אלא משום שהיה חוזר על כל דבר שלמד עשרות פעמים.

כדוגמא לכך סיפר מרן שלפני שהלך להיבחן אצל מורו ורבו הגה"ק ר' עזרא עטיה זצוק"ל על מסכת גיטין חזר על כל המסכת ומפרשיה ששים פעמים עד שידע אותה על בוריה, וכן נהג מרן בכל מסכת ומסכת בש"ס.

בכלל, התמדת הלימוד שהיתה למרן היא דבר שלא בנמצא כלל. דוגמא קטנה לכך: סיפר לי אחד ממקורביו של מרן שפעם ליוה אותו באחת מטיסותיו לחו"ל. היתה זו טיסה די ארוכה שארכה כעשר שעות, אולם מרגע שישב מרן על מושבו במטוס ועד לרגע נחיתת המטוס בחו"ל היו עיניו הקדושות של מרן תקועות אך ורק בגמרא שהעלה עמו למטוס. הוא הגה בגמרא וגמע עשרות דפים בזה אחר זה ברצף של עשר שעות ללא שום הפסקת אכילה ושתיה, תנומה, דיבור וכל כיוצא בזה, עד שהגיע הזמן לרדת מהמטוס.

מספרים שבבוקרו של יום הכיפורים של שנת תשס"ב הבחין עוזרו האישי של מרן שמרן נרדם כמה פעמים במשך התפילה וחשש שמא משהו לקוי בבריאותו ולכן בא ושאל אותו על כך. והשיב לו מרן בפשטות שאתמול בלילה, לאחר תפילת ערבית של ליל כיפור והסליחות, הוא נכנס לחדר לימודו והחל ללמוד במסכת יומא, והיה הלימוד כל כך מתוק עד שבלי להרגיש למד במשך כל הלילה עוד דף ועוד דף עד שבבוקר הגיע לדף נג, ולכן הוא מעט עייף. אך לא כאן מסתיים הסיפור:

תיכף במוצאי אותו יום כיפור ביקש מרן מעוזרו שיגיש לו עט ודפים כיון במשך הלימוד של הלילה התחדשו לו הרבה חידושים נפלאים במסכת יומא ובהלכות יום הכיפורים ורצונו לכתוב אותם מהר לפני שישכחו ממנו. הוא הורה לבני ביתו לא להמתין אלא לעשות הבדלה ולפתוח את הצום והוא כבר יצטרף אליהם בהמשך.

אך מרוב מתיקות התורה שהיתה למרן הוא כלל לא שם לב לזמן שעובר ורק בסביבות השעה אחת בלילה הוא סיים לכתוב, עשה הבדלה ופתח את הצום באכילת כמה פלחים של תפוח ותו לא, שהרי הוא כבר היה שבע מהתורה הקדושה, בבחינת: "ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ, ט) כפי שפירש האור החיים הקדוש (ויקרא יח, ב) בלשון קדשו: פירוש, לרוב חשק עבודת הקודש עד שמרגיש בלומדו תורת ה' כאילו אוכל וממלא בני מעיו ממזון טבעי.

בדומה לכך מספרים, שפעם מיד לאחר שיעורו הקבוע של מרן במוצאי שבת בלוין ישב מרן בחדרו והחל לכתוב תשובה ארוכה בהלכה, עד שבא בנו והודיע לו שהגיע זמן תפילת שחרית. מרן יצא להתפלל בבית הכנסת שבביתו ומיד לאחר התפילה המשיך לכתוב. כך היה הדבר גם במנחה וגם בערבית, וכך המשיך מרן לכתוב עד תפילת שחרית של יום שני בבוקר, ורק לאחר אותה תפילה פרש למנוחה קלה. כלומר, מרן כתב כמעט ברצף ממוצאי שבת עד יום שני בבוקר ללא שום הפסקה של שינה ואכילה, והוא כלל לא הרגיש בכך מרוב שהיה שקוע בדברי תורה שכתב והתענג עליהם.

כל מציאותו של מרן היתה לימוד התורה וממנה הוא שאב את כל חיותו.

כמה ימים לפני הסתלקותו של מרן לשמי מרום זכיתי לבקרו בבית החולים בזמן שהוא היה מחוסר הכרה לגמרי. הגעתי לחדרו בסביבות השעה אחת עשרה וחצי בלילה. באותו מעמד היה בידי ספר משניות, ובדיוק הגעתי בסדר הלימוד שלי לסיום מסכת קידושין, וקראתי לפני מרן את המשנה האחרונה של המסכת המתאימה להפליא למשנת חייו של מרן זצוק"ל, וזו לשון המשנה (קידושין פב.):

רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. ושאר כל אומניות אינן כן, כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו, הרי הוא מת ברעב. אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו. בנערותו מהו אומר – "וקויֵ ה' יחליפו כח" (ישעיה מ, לא). בזקנותו מהו אומר – "עוד ינובון בשיבה" (תהלים צב, טו).

אלא שהפלא הגדול הוא שבאותו רגע שקראתי את המילים: 'אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו' – פתאום החל מרן להניע את גופו הקדוש ואת כתיפיו לאחר שכבר מספר ימים קודם לכן שכב ללא שום תנועה. אז הבנתי היטב עד כמה התורה היתה כל חיותו של מרן. גם בזמן שהוא היה מחוסר הכרה לגמרי, ברגע שאזניו שמעו דברי חז"ל המדברים בשבח התורה הקדושה והזוכים לעסוק בה מיד התרונן גופו מאושר והחל לנוע…

[17] בספר לאורו נלך (עמוד כט) הובא: פעם אחת בשנת התשל"ז בא הרה"ג רפאל הלפרין שליט"א לביתו של מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א לברר עמו כמה עניינים אודות ספרו שחיבר על רש"י.

מרן שליט"א שמע את דבריו (בענין הספרים שברצונו לכתוב), והנה בתוך הדברים שאל ר' רפאל את מרן אם חפץ הוא לראות כמה גדול כח הריכוז. ענה לו מרן שליט"א בחיוב, בני הבית שהכירוהו ושמעו אודותיו התאספו סביבו והבחינו במעשיו.

ר' רפאל הוציא מתיקו אבן גדולה, הניחה על השולחן והחל להתרכז בה, לפתע שאג שאגה גדולה הנחית את ידו בחוזקה על האבן ושברה לשני חצאים! בני הבית התפעלו מאוד ממעשהו, אך מרן הרב עובדיה ישב אדיש במקומו כאילו לא אירע דבר… ותיכף פנה לר' רפאל והמשיך לדבר עמו אודות הסוגיא בה היו עסוקים לפני כן.

אחרי שהלכו כולם, שאל המשמש את מרן: הרב, לא התפעל? ומרן ענה: התפעלתי, אך מכיון שילדי היו לידי, חששתי שאם אראה התפעלות, יכנס בלבם הידיעה שיש משהו שאבא מתפעל ממנו חוץ מתורה…

[18] כתב מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו מאור ישראל (דרושים – עמוד יד), וז"ל: שמעתי מפי מורי ורבי, הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל – ראש ישיבת פורת יוסף, שסיפר כי הגאון רבי שלמה לניאדו – בעל שו"ת בית דינו של שלמה, שהיה רבה של חלב (ארם צובה), היה נוהג בראש השנה לעבור לפני התיבה כשליח צבור, כי ניחן בקול ערב, נעים זמירות ישראל, וגם היה תוקע בשופר, וכן היה נוהג מדי שנה בשנה.

כשהגיע הרב לזקנה ושיבה הודיע לפרנסי הקהל שבאו אל ביתו לבקרו בשבת שלפני ראש השנה, שנבצר ממנו השנה להיות שליח ציבור ותוקע, מפני מצב בריאותו. נענו הפרנסים ואמרו: אולי יואיל רבינו לומר לבנו הרה"ג רבי אפרים – בעל שו"ת דגל מחנה אפרים, שהוא יעבור לפני התיבה ויתקע בשופר. כששמע כן רבי אפרים, בא לפני מרן אביו, ואמר: אבא, אני מוכן למלא את מקומך השנה. נענה הגאון לדבריהם ובירך את בנו להצלחה.

בראש השנה הלך הרב בעל דגל מחנה אפרים לבית הכנסת, ועבר כשליח צבור לפני התיבה. כשעמד לתקוע, נתבלבל קצת בתקיעות אבל תיכף ומיד תיקן לעשות כדת, והנה בבוא ראשי הקהל אל אביו רבי שלמה לבקרו ולנשק ידיו כנהוג, שאל אותם איך היו התפילות? והשיבו בשבח התפילות הנפלאות שהתפלל בנו רבי אפרים כשליח ציבור. ושוב שאל אותם: ואיך היו התקיעות? על זה השיבוהו בשפה רפה, ומתוך תשובתם הרגיש שהתקיעות לא היו תקינות כל כך.

תיכף ומיד קרא לבנו רבי אפרים ושאל אותו על כך, והשיב לו כי היה אומר את נוסח היהי רצון שקודם התקיעות, וכשאמר בו: ושלח מלאכיך הקדושים הממונים על התקיעות, עף אלי אחד מן השרפים והתייצב לימיני, וכשראיתי את המלאך בא ועמד על ידי נחרדתי מפניו ונתבלבלתי…

שחק אביו רבי שלמה לשמע זאת, ואמר לו: אתה הזמנת אותו ואתה מפחד וירא מפניו?!

עד כאן שמעתי (מפי מו"ר ר' עזרא עטיה זצ"ל), ועל כגון זה אמרו: אשרי העם יודעי תרועה.

[19]  בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, פרשת חוקת – מאמר ב), וז"ל:

בזוהר הקדוש (פרשת אחרי מות דף עא ע"ב) אמרו: 'דצדיקא דאתפטר מן עלמא אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי' – צדיק שנפטר לבית עולמו, יש לו גישה לכל העולמות, ויכול להשיג כל מה שצריך בכל עולם עוד יותר ממה שיכל בחייו.

לאחר פטירתו של צדיק אמיתי הוא שט בכל העולמות העליונים כאוות נפשו, ורשאי להיכנס לכל היכל שהוא רוצה, ואין רשות לשום מלאך למחות בידו, בבחינת מה שנאמר: "ועבד חופשי מאדוניו" (איוב ג, יט). ולכן לאחר הסתלקותו, כשהוא נמצא בעולמות העליונים ומתהלך בהם כאוות נפשו, כושר הפעילות שלו מתעצם פי כמה וכמה עשרות פעמים מאשר היה בחייו.

לכן כשאתה קשור בצדיק אמיתי, לאחר שהוא עולה למעלה אתה יכול לקבל ממנו הרבה מאוד סיוע. בכל פעם שתזכיר את שמו הקדוש לבקשת ישועה הוא יחלץ לעזרתך. כשתגיע לציון שלו ותפנה אליו לבקשת עזרה, מיד הוא יתפנה אליך. אין צורך להאריך שם בתפילות. אל תפריע לצדיק יתר על המדה. כמו שהדוור מניח את המכתבים בתיבת הדואר והולך מיד לדרכו, כך תנהג גם אתה בבואך לציון של צדיק – תניח שם את בקשתך בזריזות, תוסיף איזה מזמור תהלים, ומיד תיסע לשלום, ואותו צדיק שאתה קשור בו ימלא את בקשתך.

לאחר הסתלקותו של הצדיק, ממשיך הוא לסייע לאלו שקרובים אליו גם בענייניהם הגשמיים. לדוגמא, אתה רוצה לקנות דירה גדולה כי המשפחה ברוך ה' התרחבה, אתה רוצה לפתוח עסק כלשהו כדי להתפרנס בכבוד וכל כיו"ב, הצדיק מתערב לך מלמעלה ומסייע בקניה או בהצלחת העסק, ואם הוא רואה מלמעלה שהקניה או כל דבר אחר שאתה הולך לעשות לא טוב עבורך, הוא יגן עליך ויפעל שלא תעשה זאת. כי הצדיק מלמעלה רואה נכון מה באמת טוב עבורך ומסייע ומגן עליך.

לא תמיד אנשים יודעים שהצלתם היא בזכות הצדיק, אבל מלמעלה הם פועלים עבור כל מי שקשור אליהם. לדוגמא, אדם נוסע בכביש ונקלע לתאונה קשה מאוד שרק בנסי נסים יצא ממנה חי. יתכן מאוד שמי ששמר עליו באותו רגע ופעל בעבורו שלא יאונה לו כל רע זהו הצדיק שהוא קשור אליו.

צדיק אמיתי מלוה את תלמידיו גם לאחר פטירתו אף מבלי שירגישו, ושומר עליהם בצורה בלתי רגילה. מי שזכה להיות קשור לצדיק, יש עליו שמירה עליונה בכל מקום שהוא נמצא.

אך צריך לדעת שאף על פי שהצדיק שנפטר הוא מגין, לא כולם זוכים להגנה שלו בשוה, אלא כפי מדת ההתקשרות בצדיק כך גם מדת ההגנה שמקבלים ממנו. מי שהיה קשור מאוד לצדיק ההגנה עליו תהיה עליונה ביותר. ועיקר הקשר לצדיק הוא על ידי לימוד תורתו וציות לדבריו.

עיקר ההתקשרות לצדיק לאחר פטירתו נעשית על ידי שאוספים כמה שיותר מהרוחניות שלו ומעבדים את זה בנפש בכל יום מחדש. צריך ללמוד את ספריו הקדושים של הצדיק שוב ושוב עד שהתורה של הצדיק תחדור באדם במדה כזאת שהוא לא יהיה מסוגל לעשות שום חטא שבעולם, אפילו לא הקטן ביותר, ואפילו לא בטעות.

לכן יש אנשים שמתפללים על קברו של הצדיק ותפילתם מתקבלת, ויש כאלה שאין תפילתם מתקבלת – הכל תלוי במדת התקשרותו של האדם לצדיק שעל קברו הוא מתפלל.

אדם שהולך להתפלל על ציונו של רשב"י ורוצה שתפילתו תתקבל – צריך שיהיה לו קשר ללימוד הזוהר הקדוש. אדם שהולך להתפלל על ציונו של האור החיים הקדוש ורוצה שתפילתו תתקבל – צריך שיהיה לו חיבור לספריו הקדושים. אדם שמגיע לציון של הרב עובדיה זצוק"ל – אם הוא רוצה ישועה, עליו להיות מחובר לספריו הקדושים של הרב עובדיה. אדם שטס לאומן לציון ר' נחמן מברסלב זיע"א, יהיה הבדל גדול אם הוא לומד ליקוטי מוהר"ן או לא. לכן אדם שרוצה שהצדיק יענה לו ויסייע לו מלמעלה – צריך להיות מחובר אליו על ידי לימוד תורתו. וכאשר אדם זוכה להתקשרות אמיתית עם צדיק, הצדיק ישמור עליו ויעזור לו בכל מקום שיהיה בעולם.

כאשר צדיק הולך לעולמו, אמנם הוא כבר לא מתגורר בעיר ובבית הגשמיים שבהם הוא היה גר בחייו, אבל בהחלט הוא מתגורר בצורה רוחנית אצל כל אלה שאוהבים אותו, ובא לסייע לכל הקשורים בו ובתורתו, והשפעתו לאחר פטירתו הרבה יותר גדולה מאשר בחייו.

לאחר פטירתו של הצדיק הוא מחלק את ירושתו הרוחנית לאותם תלמידים יקרים שנפשם היתה קשורה בנפשו בעודו בחיים. כל מה שהצדיק עבד ועשה במשך חייו, הוא משאיר במתנה לתלמידיו הקרובים אליו ביותר, כדי שיוכלו להמשיך את הדרך שהוא סלל.

וכגודל התקשרות האדם ברבותיו בעולם הזה, כך הם משאירים לו ירושה רוחנית יותר גדולה. לצדיקים יש הבחנה ברורה מאוד מי עובד אתם ביושר ואמת, ומי חלילה עובד אתם ברמיה. וכאשר אדם עובד עם צדיק ביושר ובנאמנות, לעולם הצדיק לא יעזוב אותו, וגם לאחר שהצדיק יסתלק מהעולם, הוא ימשיך לסייע לאותו אדם מלמעלה.

הצדיק מחלק את ירושתו הרוחנית לאותם תלמידים שקשורים בו בחבלי עבותות האהבה – 'אהבה רבה' דהיינו אהבה גדולה ועצומה, ו'אהבת עולם' היינו אהבה נצחית שאין לה הפסקה עולמית. וכאשר אוהבים את הצדיק במדה כזאת, גם השפעת הצדיק היא בהתאם.

לאחר שהצדיק עולה לשמים, הוא מאיר באופן של 'כמים הפנים לפנים' לכל אלה שהיו קשורים אליו בחייו ואהבו אותו באמת בכל לבם, וממשיך לסייע להם בכל מה שהם צריכים.

האהבה שאדם אוהב את הצדיק, לומד את תורתו, מדליק נר לכבודו ולעילוי נשמתו – כל אלו מוסיפים בהתקשרות שלו עם הצדיק, וכשמתקשרים עם הצדיק באמת הוא משפיע השפעה עליונה וממשיך המשכה מהרוח שלו.