מה קרה בסוף?
בשיחה הקודמת (מסילות פרשת כי תבוא), למדנו באריכות את הפסוק: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה…" (דברים כו, ה).
'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי' – זה לבן הרשע, ששינה את שמו (מאוחר יותר) לבלעם בן בעור.
וביארנו באריכות את ארבעת הפעמים בהם ניסה לבן/בלעם לאבד את עם ישראל,[1] וכיצד הוא נחל מפלה בשלש הפעמים הראשונות, ורק בפעם הרביעית, אחרי שהקים מטה כללי לגיוס בנות… הוא הצליח!
בעקבות החטא הנורא הזה מתו רבבות מבני ישראל, ובלעם השתחווה והודה לאלהים שעזר לו להרוג יהודים…
עד כאן כתבנו בשבוע שעבר, אך לא ביארנו מה קרה בסוף עם בלעם, כיצד הסתיימו חייו?
ועתה נמשיך במהלך…
לאחר שהחטיאו בנות מדין את עם ישראל, התגלה הקב"ה למשה רבינו וציוה אותו: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר לא, ב)…
משה רבינו הודיע על ה'מבצע', ולוחמי ישראל החלו לנהור מכל קצוות המחנה למשה רבינו…
הלוחמים התייצבו, ומשה רבינו אמר להם: אני צריך מכל שבט אלף איש, ונערוך בדיקת 'התאמה'…
מכל הלוחמים נבחרו שנים עשר אלף איש בעלי תורה, קדושים וטהורים, שמורים מכל חטא ועוון, ובראשם התייצב פינחס בן אלעזר הכהן, והם יצאו לדרך…
"וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (שם פסוק ז).
הלוחמים מתקדמים, מטהרים בית בית… ולפתע מגלים את בלעם בן בעור מתנדנד להנאתו על ערסל בגינה פרטית…
בלעם הרים את עיניו וראה את לוחמי ישראל באים מולו "וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן… וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ" (שם פסוק ו)…
על פני בלעם נראו אותות שביעות רצון: סוף סוף החיים מתחילים להיות מעניינים… עד עכשיו התעסקתי עם אנשים דלי יכולת, סוף סוף לוחמים ברמה…
הגיע הזמן להשתמש בידע שלמדתי בפקולטה לקסם וכישוף…
לנגד עיניהם הנדהמות של לוחמי ישראל, החל בלעם אט אט לעלות למעלה – לפרוח באויר… במעופו בקע בין להקת ציפורים, ומכיון שהתעייף – שכב לנוח על ענן בהיר…
מפקד המבצע פינחס בן אלעזר הכהן, ראה את בלעם פורח באויר, ומיד פרש כנפים ועלה לרקיע…
המלחמה נעצרה. כל הלוחמים הניחו את נשקם לארץ, הרימו עיניהם למעלה, והביטו… המרדף התחיל…
וכך אמרו במדרש (ילקוט שמעוני, פרשת מטות – רמז תשפה):
אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: כשהלך פינחס למדין הוא וכל חיילותיו שהלכו עמו, כיון שראה בלעם הרשע את פינחס עשה את שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה למעלה מפני שהוא משתמש בשם המפורש…
אף פינחס כיון שראהו פורח ועולה, אף הוא עושה שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה אחריו, עד שמצא את בלעם עומד ומשתטח לפני כסא הכבוד, מיד נתן עליו פינחס ציץ של הקב"ה ותפשו והורידו והביאו לפני משה, ודנוהו בסנהדרין, והרגוהו! שנאמר: "וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם"[2] (במדבר לא, ח)…
מה הוא עשה שם?
במהלך בריחתו מפינחס, הצליח בלעם לעבור שטח עצום – בלתי נתפס במחשבה. שכן מכדור הארץ ועד כסא הכבוד ישנו מהלך של 0057 שנה![3]
וכשהגיע לשם, הוא השתטח לפני כסא הכבוד.
וכתב המקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא מקארקא זיע"א (מגלה עמוקות – אופן לה), שכאשר השתטח בלעם לפני כסא הכבוד זכה וחזר בתשובה.
לכן כאשר הגיע פינחס, לא ידע מה לעשות עם בלעם, שהרי אין דבר העומד בפני התשובה,[4] ועתה הוא בעל תשובה!
לכן לא נותרה לו ברירה, והוא משך את בלעם והוריד אותו בחזרה לארץ. כאן העמיד אותו בפני בית הדין וסיפר להם מה שקרה.
ויצא מפי משה ובית דינו לדון אותו בארבע מיתות בית דין, לפי שהמית 42 אלף מישראל, "וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (עמוס א, יא) שגרם כל צרות של ישראל!
וכשמתבוננים בזה מתמלאים בהתרגשות נוראה: בלעם רדף את ישראל בכל כחו (כמבואר באריכות בחוברת של שבוע שעבר), ובנוסף הוא 'בירך' את ישראל (כמבואר בפרשת בלק), וכל ברכותיו נהפכו לקללות (חוץ מאחת)[5]!
שונא ישראל אמיתי, טמא ומושקץ, בעל עין רעה, רוח גבוהה, ונפש רחבה… ואף על פי כן, בכמה דקות של תשובה, הוא הצליח לטהר עצמו, עד שהצדיק הקדוש פינחס בן אלעזר לא ידע מה לעשות עמו! –
ומשה רבינו היה צריך להטריח את כל חברי הסנהדרין, שיתאספו וידונו מה לעשות עמו! ורק אחרי דיונים והתלבטויות הכריעו את דינו!
ומכאן נלמד כמה עצום כחה של התשובה!
איך אפשר להגיע לכסא הכבוד?
בלעם השתטח לפני כסא הכבוד וחזר בתשובה! ופינחס, גם הוא זכה להגיע לשם, ומשם משך את בלעם למטה.
ואנו לומדים את הדברים ומתמלאים בכיסופים: האם ישנה דרך, גם לאנשים פשוטים כמונו, לעלות ולהגיע לכסא הכבוד?
לפני 083 שנה, ביום ב' פרשת בשלח שנת ת"ה (5461.6.2 למניינם), ישב המקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי הי"ד, והתבונן בדברי הגמרא (יומא פו.), 'אמר רבי לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (הושע יד, ב).
וגילו לו מהשמים,[6] שאם כותבים את המילים 'כסא הכבוד', כך: כ, כס, כסא, כסא ה, כסא הכ, כסא הכב, כסא הכבו, כסא הכבוד –
יעלה הכל בגימטריא 317, בדיוק כמנין המילה 'תשובה'! וזה שנאמר גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד.
ואם כן מצאנו עצה: נחזור בתשובה ונגיע לכסא הכבוד.
אך מה זה תשובה? איך אפשר לדעת אם הפעולות שאנו עושים נחשבים כתשובה?
עוצמתו של יום…
בז' באדר שנת 8842 לבריאת העולם, מלאו למשה רבינו 021 שנה שלימות. ומשה רבינו אומר לעם ישראל: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן־מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם[7] לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַֽעֲבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים לא, ב).
ומכיון שזה היה יומו האחרון, התגלו לו באותו יום דברים נוראים ונפלאים מאוד!
וזה לשונו של הגה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זיע"א (אגרא דכלה, פרשת וילך – ד"ה 'ויאמר [משה] אליהם'):
הנה ידוע דכל הצדיקים מעלתם היותר גדולה הוא בשעת פטירתם, ואם כן מדרגת משה גם כן באותו היום היתה מדרגה היותר גדולה מכל ימי חייו, ומה שלא היה יכול להשיג כל ימי חייו השיג ביום ההוא!
באותו היום הוא זכה לכינוי 'איש האלהי"ם'!
כל ימיו היה מצפה להשגה זו, וה' יתברך השיבו: "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג, כ), רק בשעת פטירתו.
וכן מצינו לבוצינא קדישא הרשב"י שאמר ביומו האחרון: 'אסהדנא עלי דכל יומא דקאמינא תאיבנא למיחמי יומא דא'… (אידרא זוטא – האזינו דף רצא ע"ב).
וכן שמעתי ממגידי אמת, שהרב הקדוש הבעש"ט זלה"ה, אמר בשעת פטירתו: 'כעת אני יודע למה נבראתי וכוונת בריאתי!', והמשכילים יבינו… (עכ"ל האגרא דכלה).[8]
באותו יום מרומם, לימד משה רבינו לישראל ארבע פרשיות, והם: ניצבים, וילך, האזינו וזאת הברכה.
ובפרשה הראשונה, פרשת ניצבים, לימד משה רבינו את ישראל 'פרשת התשובה',[9] ובה הוא לימד כיצד עושים תשובה (ראה הערה).[10]
וברשותכם נתבונן בה…
הנצרך – התחדשות
בפרשת התשובה נאמר כך: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל, א-ג).[11]
וביאר רבינו עובדיה ספורנו זיע"א, וז"ל:
'וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ' – תהיה תשובתך כדי לעשות רצון קונך בלבד. וזו היא התשובה שאמרו ז"ל שמגעת עד כסא הכבוד.
'וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם' – לא מצות אנשים מלומדה כמו שעשית קודם לכן.
מבואר בדבריו הקדושים, שישנה דרך לדעת אם הפעולות שעשינו נקראים תשובה, וזה על ידי בדיקת התוצאה.
אם בעקבות התשובה התחדשנו באישיותינו, סימן שהתשובה היתה נכונה! אם בעקבות התשובה נעשינו אנשים חיים ומעשינו נובעים מלב ורגש, לא כמצות אנשים מלומדה, סימן שהתשובה אמיתית!
ממשיך הספורנו: 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ' – שלא תסתפק בזה, ושלא תמנע מזה נפש המתאוה בהכירך גודל הענין.
על ידי תשובה אמיתית, באה ההתחדשות, וכאשר חשים בה, גם הנפש המתאוה (הנפש הבהמית) משתוקקת לכך.
ונרחיב ונבאר:
כתב הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ב – עמוד 051), וז"ל:
'כל חייו של האדם הם שאיפה ממושכת להשיג את אשר יחסר לו. ובהשיגו את מבוקשו ירגיש מעין חידוש, כי מבחין הוא שהשיג דבר חדש שעד עתה היה חסר. וככל שירבו הרגשי התחדשות אלו כן תתעצם בקרבו הרגשת החיים'…
כל ההנאות כולן בנויות על חידוש והתחדשות! ולכן כל זמן שהאדם אינו רגיל בהנאה מסויימת היא ערבה לו והוא נהנה ממנה כי היא חדשה, אך מיד עם התרגלותו אליה היא כבר אינה ערבה לו, והוא כבר אינו נהנה ממנה!
אך גם אם ישנו בהנאות העולם הזה איזה שהוא מימד של התחדשות [וזה בתנאי שהוא עוד לא הספיק להתרגל אליהם], תחושת ההתחדשות היא זמנית, יום, יומיים, ולפעמים שבוע. ולא יותר!
אדם כזה, שתענוגות העולם חשובים בעיניו וממלאים את כל עולמו, יגלה בסופו של דבר, שחוץ מכמה סיפורים לא נותר בידו מאומה!… בסופו של דבר הוא מגלה שהוא לא השיג כלום! לא סיפוק ולא שמחה… כלום!
ולא רק זה, אדם שהתרגל כבר להנאה מסויימת ואיבד את רגש ההתחדשות שבה, הוא יתחיל לחפש חֲוָיוֹת חדשות שיסעירו את רוחו… והרבה פעמים הַֽחֲוָיוֹת הללו נמצאים באיזורי הדמדומים של החיים, בשטחים האפורים שבהם, כמו: סמים, שכרות, והימורים…
ומי שנופל לשם בוודאי איבד את ההנאה האמיתית…
כל זה במימד הגשמי. אך במימד הרוחני, זה לא כך!
הרוחניות היא אין סופית, ובכל רגע ורגע, אדם עולה למקום חדש. מקום בו נפשו לא היתה מעולם!
מכיון שכך, הוא חש בכל פעם בהנאת ההתחדשות.
אך זה בתנאי שהנפש לא חטאה ופגמה, כי כאשר היא חוטאת אזי היא 'נכבלת' במאסר רוחני, ואין היא פנויה ומשוחררת לחוש ב'הרגשים'.[12]
וכאשר חוזרים בתשובה כראוי, משחררים את הנפש מבית כלאה, ושוב היא יכולה לחוש בהנאת ההתחדשות…
ראש השנה – כח ההתחדשות
כל יהודי עובר במהלך השנה נסיונות רבים, ובין אם זכה לעמוד בנסיונות או חלילה לא זכה – ישנם רגעים שהוא כבר מרגיש עייף ומותש…
והקב"ה אב הרחמים העניק לנו במתנה את ראש השנה כדי לחדש את כחותינו, לתת לנו אפשרות לפתוח דף חדש…[13]
וזה שנאמר בפרשתנו: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהיכֶ"ם: רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ – מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ"[14] (דברים כט, ט-י).
וביארו רבותינו[15] שהפסוק הזה מדבר על ראש השנה. 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם' – זה ראש השנה. ובאותו היום, ראש השנה, עומדים לפני הקב"ה כל עם ישראל, מהמדרגות הגבוהות ביותר – צדיקי הדור, ועד המדרגות הנמוכות ביותר – פשוטי כלי עץ.
וכולם עומדים לפני ה', ומסתתרים מתחת כנפיו, וזה נותן לנשמות כחות להתייצב מחדש, להתחזק ולקבל רצונות וחשק חדשים!
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, ראש השנה מאמר ב):
בכל שנה ושנה בערב ראש השנה, בשעה שהלבנה מתכסה, מסתלק האור שהאיר בעולם והחיה אותו בשנה שעברה וחוזר לשרשו, וכך נותר העולם במצב ביניים (בבחינת עילפון וחוסר הכרה) עד למחרת. ועל ידי התקיעות שאנו תוקעים בשופר וכן התפילות הקדושות שאנו מתפללים, נמשך ויורד לעולם האור של השנה החדשה, ואור זה הוא 'אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה'.
מכיון שביום ראש השנה מתחדש לגמרי האור שמאיר ומחיה את העולם, על כן כל מציאות העולם הינה חדשה לגמרי, וגם האדם יכול לחדש את עצמו לגמרי. זאת אומרת שיש בכח תשובתו של האדם ועבודתו הרוחנית ביום ראש השנה, אם הם יוצאים מעומקא דליבא, להפוך את האדם לבריה חדשה ממש, בבחינת מה שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב ה"ד): 'אני אחר, ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים'.
על כן, עוד קודם ראש השנה וכהכנה אליו, צריך כל אדם לפשפש במעשיו ולקבל על עצמו להשתדל בכל יכולתו שלא לשוב בשנה הבאה על המעשים הבלתי רצויים שעשה בשנה שעברה ולשוב בתשובה אמיתית שלימה. ובזכות תשובתו האמיתית והשלימה יזכה שהקב"ה יאיר בנפשו את האור החדש והנעלה של השנה החדשה.
ונכתוב כמה מילים…
הלילה האחרון – ליל זכור ברית
עד עתה התבאר שבראש השנה, נידונים כל באי עולם, ומכיון שכך עלינו להתכונן, וזה מתחיל מהיום האחרון שבשנה…
ליום האחרון של השנה יש משמעות גדולה לכל הדברים הנעשים בו, ולכן כאשר אדם חוזר בתשובה ביום הזה, ומתפלל ומקיים מצוות יש יכולת בידו לתקן את כל השנה החולפת.
והנה, ביום ראשון בערב יתחיל היום האחרון של השנה, ולכן, כאשר הוא בא להתפלל ערבית, ידע שזו תפילת ערבית האחרונה של השנה, ויגש אליה ברצינות ובכובד ראש.
ואחר תפילת ערבית מתחילה העבודה של הלילה האחרון של השנה, הנקרא 'ליל זכור ברית' (כך הוא נקרא בסדר הסליחות כמנהג האשכנזים).
וכתב הגה"ק רבי משה טייטלבוים זיע"א, וז"ל:[16] בזו הלילה הנשאר יפשפש במעשיו, וישים אל לבו הטוב, גודל מריו, ויתחרט בחרטה גדולה, ויפול מלא קומתו ארצה בינו לבין קונו, ויזעק מרה: אוי לי מה עשיתי, כזאת וכזאת עשיתי, והנני מתחרט בחרטה גדולה מאוד ומאוד באמת ובלב שלם…
ויקבל עליו בכל לב שלא ישוב עוד לתעתועיו כל ימי חייו, ויהיה אצלו כיתד שלא תמוט, ויתוודה בבכי גדול, ויבקש מחילה וסליחה ממלך מוחל וסולח, ומה שצריך תיקון – יתקן, כפי אשר יגיד לו רופא נפשות, וגם בין אדם לחברו יתקן, אז יהיה קונה עולמו בשעה אחת ויגיע לחפצו במעט זמן אשר ישאר בידו… עיי"ש.
וכך נהגו צדיקים רבים – בלילה האחרון של השנה היו ניעורים כל הלילה, או לפחות מחצות לילה ועד האשמורת. ובאותו לילה היו מתבודדים, מדברים עם ה' ומבקשים ומתחננים ממנו שיאיר להם את העינים, ויזכה אותם להבין מה מוטל עליהם לתקן, ובמה הם צריכים להשתפר…
וגם אדם שעדיין רחוק מהמדרגה הנוראה הזו – לבלות לילה שלם בהרהורי תשובה וחשבון נפש, בכל זאת לא יזניח את 'העבודה' הנוראה הזו, ולפחות ישתדל לפנות לעצמו כמה דקות, שבהם הוא ישהה לבדו – ללא פלאפון, וללא כל דבר שיכול להסיח את הדעת – ויתבונן בשנה שחלפה עליו, בנקודות המרכזיות שבה… אם הוא יודע שהיו כמה טעויות, יסדר אותן.
אחד מהדברים שעוזרים מאוד לאדם לצאת זכאי בדין, זה איך הוא נכנס ליום הדין. אם רואים בשמים אדם שנכנס בכובד ראש ולבו נכנע,[17] גם אם עשה כל הרעות שבעולם, הקב"ה מוחל לו.
ואז מגיעה אשמורת הבוקר…
חשיבות התרת נדרים
באשמורת הבוקר ילך לבית הכנסת לאמירת הסליחות, ואחר כך יתפלל לה' ברגש ובהתלהבות את תפילת שחרית האחרונה של השנה.
לאחר מכן מנהג ישראל קדושים לעשות בערב ראש השנה מיד אחרי תפילת שחרית התרת נדרים.
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, מטות – מאמר א) וז"ל:
פרשת מטות פותחת במצות הנדרים, כמו שנאמר: "זה הדבר אשר ציוה ה': איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ב-ג).
כלומר: התורה הקדושה מזהירה, שמי שנדר או נשבע לעשות דבר מה לא יחלל דבריו ויעשה אותם כדברי חולין שאין בהן כל חשיבות, אלא ככל היוצא מפיו ימהר לעשות.
וממה שנקטה התורה במצוה זו הלשון 'זה הדבר' (בה"א הידיעה), משמע שענין הנדרים וקיומם גבוה עד מאוד בשרשו למעלה יותר משאר המצוות, וממילא גם אי קיום הנדר פוגם במקום עליון ביותר, וחמור הוא עד מאוד. לכן רוב ככל בני האדם, ואפילו הרחוקים מתורה ומצוות, יראים ביותר מלעבור על נדר או שבועה, וזאת משום שנשמתם הקדושה חשה את גודל הפגם שבכך, ויראה ממנו עד מאוד.
כי כשאדם נודר לעשות דבר מה והוא מתעכב מלקיים את נדרו, נברא בשמים מזיק נורא המקטרג עליו בכל עת וגורם לו נזקים רבים בכל תחומי החיים. ואפילו אם אדם זה בעל זכויות רבות ועוסק בתורה וכו', אין די בכל אלו בכדי להגין עליו מן הקטרוג הגדול הרובץ עליו על עיכוב קיום נדרו.
כל זמן שאדם מאחר לשלם את נדרו מהפכים בשמים בזכויותיו וחובותיו, ופנקסו מתבקרת, ומלאכים מלמדים עליו חובה ומזכירים עוונותיו, שנאמר: "ואחר נדרים לְבַקֵּר" (משלי כ, כה). ואפילו המצוות והמעשים הטובים שעשה הולכים לאיבוד, שנאמר: "למה יקצוף האלקים על קולך וחיבל את מעשה ידיך" (קהלת ה, ה), 'מעשה ידיך' – אלו מצוות ומעשים טובים שבידך (מדרש רבי תנחומא, וישלח – אות ח).
לכן נהגו אבותינו זהירות גדולה בנדרים, ואם נדרו צדקה לבית הכנסת בעת עלייתם לתורה בשבת ויום טוב, הזדרזו לשלם את נדרם מיד בצאת השבת או החג, ולא איחרו זאת אפילו עד ליום ראשון, מפני גודל יראתם מלאחר את תשלום נדרם.
זהו גם הטעם למנהגנו לעשות התרת נדרים בציבור בערב ראש השנה, וכן בערב יום הכיפורים, ושוב מתירים את הנדרים באמירת 'כל נדרי' שבליל יום הכיפורים. וזאת משום שידעו רבותינו הקדושים שאם חלילה רובץ על האדם נדר כל שהוא, דבר זה עשוי לעורר עליו קטרוגים גדולים, ולעכב את תפילותיו בימים נוראים אלו של ראש השנה ויום הכיפורים, ולא יזכה ח"ו להחתם לחיים. לכן מרבים בעשיית התרת נדרים בימים קדושים אלו כדי שלכל יהודי תהיה הזדמנות להתיר את נדריו, ואז תעלה תפילתו לרצון יחד עם תפילותיהם של כל בית ישראל…
ולאחר התרת נדרים ימשיך בדרכו הקדושה…
מעלת קברי הצדיקים…
מובא בפוסקים (רמ"א, סימן תקפא – סעיף ד ובמפרשים שם), מנהג טוב ויפה, ללכת בערב ראש השנה אל בית הקברות, ובפרט קברות הצדיקים, ולהרבות שם בתחינות.
וכתב הגה"צ רבי שמחה בן ציון רבינוביץ שליט"א (פסקי תשובות, חלק ו – עמוד קצו) וז"ל: המנהג מדור דורים להתפלל בקברי אבות ובקברי הצדיקים ולבקש מהם שיעוררו רחמים וימליצו טוב בעד החיים, והמבקש רחמים במקום מנוחת הנפטר מעורר נפש הנפטר להרבות תחינות בעולמות העליונים עבורו, כי המתים יודעים ומצטערים בצער החיים, ואלמלא תפילות המתים על החיים לא היה לחיים קיום בזה העולם.
וזכות גדולה הוא להשתטח על קברי צדיקים ובפרט בערב ראש השנה, ועל ידי זה יכולים לזכות לתשובה באמת ולינצל מכל הצרות בגשמיות וברוחניות. וקודם תפילתו על הקבר יפריש צדקה וידליק נר לעילוי נשמת הצדיק השוכן שם,[18] ויניח יד שמאלו על הקבר, ולפני עזיבתו יאמר: יהי רצון שתהא מנוחתו של פלוני פה בכבוד וזכותו יעמוד לי… עיי"ש.
וחשוב להגיע לקברי צדיקים כשהוא טהור מכל טומאה ולעשות תשובה שלימה, כדי שתעלה תפילתו, וגם כדי שיהיה כלי ראוי לקבל את הברכה של הצדיק.
וכמו כן כדאי להגיע לפני חצות היום, שאז הוא עת רצון גדול יותר.
ולפני שהוא מגיע הביתה, יקפוץ לספר… מנהג יפה להסתפר בערב ראש השנה. וטוב שיהיה מוקדם – בחצי הראשון של היום (בן איש חי, שנה א – נצבים אות ג).[19] אם אדם יודע שיש לחץ אצל הספר, אז גם יום – יומיים לפני זה טוב…
למה? – כי שיער הראש נקרא מותרות הדינים, וסימן יפה להעביר את מותרות הדינים מעל הראש.
ועכשיו כדי להמשיך בהתעלות יחזור לביתו…
איש חסד נמדד בעיקר בביתו!
בערב ראש השנה, בעת אשר מתכוננים למשפט, עלינו לדאוג לצבור כמה שיותר זכויות. ואין לך זכויות יותר גדולות – לבני זוג נשואים – מאשר לכבד את בן זוגו…
וכתב הגה"צ רבי שלמה לוונשטיין שליט"א (ומתוק האור, נישואין – עמוד תשח) וז"ל: הקב"ה מצוה אותנו: "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיה נח, ז) – כשאתה זוכר את כולם, זכור את מי שקרוב אליך באמת! זכור את הקרובים שלך, את אשתך ובניך, שבהתנהגותך כלפיהם נמדדת מדת החסד שלך!
העולם אומרים בשם רבי חיים ויטאל זצ"ל: עיקר תביעת האדם היא, על איך שהתנהג בביתו עם אשתו!…[20]
יבוא אדם לפני הקב"ה ביום הדין – ראש השנה – עם רשימה ארוכה של חסדים: סבר פנים יפות לבני אדם, סיפורי עזרה בעבודה, תרומות שתרם לזולת, אנשים בצרות שבאו לשפוך אצלו את לבם… הוא יספר שלא היה לו חבר שנקלע לבעיה ולא נתן לו כתף…
אבל בשמים יחפשו האם ברשימה הזו מופיעה במקום הראשון אשתו, זו שנושאת את שם המשפחה שלו ואמורה להיות אצלו קודמת לכולם. אם כן, הרי הוא באמת איש חסד, ובאמת הלב שלו חם לילדים של הקב"ה. אבל אם אשתו אינה נמצאת שם, הרי שלא חסד מעניין אותו, כי אם כבוד וגאוה. והוא מחפש שיאמרו: 'איזה אדם צדיק זה', ותו לא…
סיפור הגיע לטיפולו של הגאון רבי נחום דיאמנט שליט"א, והוא העיד בפה מלא, שאם לא היה נוכח בו, היה לו קשה להאמין, שהוא אכן התרחש במציאות, וכך הוא מספר ('זכו' – עמוד 31):
אשה פלונית התקשרה אלי פעמים רבות כדי לבכות באזני על רוע מזלה: בעלה הוא אחד מגדולי בעלי החסד, ושמו הטוב הולך לפניו. בכל מקום שאליו היא הולכת, מריעים להם אנשים בהתפעלות: 'מה, את אשתו של פלוני? איזו זכות! כזה צדיק'!…
כולם מלאים הלל ותשבחות – מספרת האשה – אבל אני, כשאני שומעת אותם, מרגישה כאילו מישהו דוקר אותי בסכין חדה. משום שהחסדים שלו מכוונים לכל העולם, אך מי אתי? לי אין בעל, ולילדים אין אבא…
הכרתי את הכאב כמעט מכל צדדיו, משום ששמעתי ממנה את התוכן הזה פעמים רבות, כל פעם מנקודה אחרת.
יום אחד היא הרימה טלפון, ומיד פרצה בבכי. הבכי היה מר מאוד. האשה בכתה ובכתה, והתקשתה להירגע, לבסוף אמרה: אינני יכולה יותר!…
מה הפעם?
האשה צריכה לשכב לפני לידה. אין זו הפעם הראשונה ולא השניה, וכמובן – הבעל אינו עוזר, מן הסיבה שרבים צריכים לו, ואין לו זמן מיותר בשביל אשתו.
הפעם החליטה האשה, שלא כבעבר, שלא איכפת לה. אין לה כח למריבות הללו, שילך לחסדים שלו, והיא תנסה להסתדר איך שהוא.
אבל באותו יום היא קמה חלשה, ולכן החליטה בכל זאת לבקש. בקשתה היתה שיחזור הביתה בשעה שתים עשרה בצהרים, כדי לקבל את הילדים ולהאכיל אותם. הבעל השיב שבסדר, אין בעיות, והיא נשמה לרווחה – סוף סוף היא רואה שגם לו ולחסדיו יש איזה קו אדום…
בעשרה לשתים עשרה – הוא מרים אליה טלפון: אני נורא מצטער, לא אוכל להגיע.
ואז אמר משפט, שקרע את לב אשתו. מה הסיבה שאינו יכול להגיע? – יש כאן איזו אשה מסכנה שצריכה לשכב לפני לידה, ואין מי שיעזור לה…
באמרה מילים אלו שוב פרצה האשה בבכי תמרורים. אשה מסכנה, שצריכה לשכב לפני לידה, ואין מי שיעזור לה…
מעשה כהווייתו.
אם מישהו מכם היה שואל את אותו יהודי: וכי הדם של אשתך פחות אדום מדם הגברת שעזרת לה? האם ילדיך חשובים פחות מילדיה של האשה הזרה? – מה היה עונה? בערך כך: עזוב שטויות, אשתי סתם משחקת! אתה בטוח שאיננה יכולה לקום?!
ואינו יודע, באיולתו, כי בהתנדבות הזו לכל העולם כולו, תוך הזנחת בני ביתו, הוא מעיד, כי אין הוא איש חסד כלל וכלל. הוא איש רודף כבוד, המחפש רק שירות ותשבחות ממקורות זרים, ואינו באמת דבק במדותיו של הקב"ה!…
וכדי להגיע עם זכויות לראש השנה, יגש האדם לביתו ויעזור לאשתו בהכנות לחג, ובוודאי שיכבד אותה בדיבורים משיבי נפש…
וכן, האשה תנהג כבוד בבעלה, ותאיר לו פנים, וכך ירבו זכויותיהם ליום הדין.[21]
ואז, יכין צעדיו לבית הטבילה….
יטהר עצמו…
מצוה על כל אדם מישראל,[22] לטבול במקוה טהרה של ארבעים סאה בערב ראש השנה ובערב יום כיפור לתוספת טהרה. ובכח הטבילה במקוה לשנות את האדם מן הקצה אל הקצה, ולהביא את האדם לטהרה גדולה ולתשובה שלימה. וכפי שאמר הגאון הקדוש רבי יוסף חיים זוננפלד רבה של ירושלים: אם טבילה במקוה הופכת גוי ליהודי, אז כל שכן שהיא מחוללת פלאות בנפשו של אדם שנולד יהודי…
המקוה משבית את כל הקליפות מהנפש, ומסלק את כל המזיקים מעל האדם.
כתוב בהאר"י הקדוש (ספר הליקוטים, פרשת וזאת הברכה – פרק יא), שכאשר אדם נכשל בחטא העצום – חטא הכעס, אזי גורם לעצמו אין ספור נזקים, ונשמתו מסתלקת ממנו! ובאותו זמן נורא – הסתלקות הנשמה – מחיים אותו כחות טומאה…
אך, אדם שטובל במקוה מתוך תשובה שלימה והכנעה, משיב את הנשמות והחלקים שנסתלקו ממנו.
לכן גם אדם שכל השנה לא רגיל לטבול, טוב שיזהר בערב ראש השנה לטבול במקוה טהרה, כדי להכין עצמו להיות כלי קדוש וטהור לפני יום הדין הנורא.
בספרנו חלב הארץ (חלק ו), הבאנו באריכות את 'כוונות הטבילה', ואשרי אדם המכוונן. והנה דעת הבן איש חי (שנה א, פרשת נצבים – אות ג), שצריך לטבול בראש השנה חמש טבילות, ובכל אחת מהן לכוין כוונה שונה:
טבילה ראשונה – יכוין להיטהר מכל טומאה.
טבילה שניה – יכוין לתיקון עוון הכעס, ולהשיב כל חלקי הנשמות שנסתלקו בעוון הכעס.
טבילה שלישית – יכוין להמתיק הדין והגבורה בחסדים.
טבילה רביעית – יכוין להפשיט בגדי החול ולהסיר מלבושים הצואים מעל הנפש, ויכוין – תכלה שנה וקללותיה.
טבילה חמישית – לקבל עליו הארת קדושת היום, ויכוין – תחל שנה וברכותיה…
ההכנות האחרונות…
השמש מתקדמת בצעדי ענק, לכיוון כניסת היום הקדוש. זמן תפילת מנחה ממשמש ובא…
תפילת מנחה הזאת – מעלתה רמה ונישאה – היא התפילה האחרונה של השנה, ואשרי הזוכה להתפלל את התפילה הזאת בכוונה גדולה.
היה אומר אבא עט"ר רבי יורם מיכאל ע"ה, שמכיון שהיא התפילה האחרונה של השנה יש לה כח גדול מאוד.
במשך השנה החולפת, היו הרבה ימים יפים, אבל גם ימים קצת קשים. היו הרבה ימים מתוקים, אך לפעמים גם ימים קצת מרים…
ובגלל מרוץ החיים, וסער הרגשות, האדם החסיר כמה תפילות, או שהתפלל אך לבו בל עמו…
ועתה, יש לנו הזדמנות נפלאה בתפילה הזו שהיא התפילה האחרונה, לתקן את כל התפילות ולהשלים את כל החוסרים. ולכן טוב שאדם יזהר שלא ללכת לבתי כנסת שנוהגים להתפלל בלחץ בעשר דקות לפני השקיעה… כמו תפילה של גנבים, ככה זריז ולגמור. טוב לאדם להשקיע בתפילה הזאת.
אבא זכור לטוב, היה מתפלל אותה באחת וחצי בצהרים ברוב עם, מאות אנשים היו באים. והוא היה משתדל להיות כבר אחרי טבילה במקוה (של החג), לבוש בבגדים של החג, מוכן ומזומן ליום הקדוש. זו תפילה חשובה מאוד ויש לה כח גדול מאוד. אשרי אדם שזהיר בתפילה הזאת.
ושנזכה כולנו להכתב ולהחתם לחיים טובים ולשלום.
[1] ניסה לאבד את יעקב אבינו, את בני ישראל במצרים, את ישראל בין יציאת מצרים למתן תורה, ובשיטים.
[2] בגמרא הקדושה (סנהדרין קו:) אמרו:
"הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם" (יהושע יג, כב) – אמר רב: שקיימו בו (בבלעם) ארבע מיתות, סקילה ושריפה הרג וחנק.
ופירש רש"י: הרגו אל חלליהם – מיתות הרבה משמע, שתלאוהו והציתו אש תחת הצליבה, וחתכו ראשו ונפל לתוך האש.
תלייה היינו חנק, חתיכת הראש הרג, כשנפל לארץ סקילה, כשנפל לאור היינו שריפה.
[3] כתב מגלה עמוקות (אופן לה), וזתו"ד: לאחר חטא מי מריבה נשבע הקב"ה שמשה רבינו לא יכנס לארץ הקדושה. כאשר שמע משה את השבועה, מיד חגר עצמו בכלי מלחמה רוחניים, והחל במלחמה…
מלחמה שפתחה במילים: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (דברים ג, כג).
והטעם שהוא פתח במילה 'וָאֶתְחַנַּן', כי המילה הזו עולה בגימטריא 515, שזה 005 ועוד 51, וזה מרמז על 51 פעם 005 שנה, שיש בין כדור הארץ לכסא הכבוד.
וטעם זה המספר, לפי שבאותו זמן (באמצע השנה ה – 04 להליכתם במדבר) נשתטח בלעם תחת כסא הכבוד… שהוא במרחק 51 פעם 005 שנה…
והמשיך וביאר סודות נעלמים, אשרי הזוכה ומבין.
[4] וזה לשון התלמוד ירושלמי (פאה פ"א ה"א): הרי שהיה אדם רשע גמור כל ימיו ובסוף עשה תשובה, הקב"ה מקבלו. מה טעם: "ובשוב רשע מרשעתו וגו'" (יחזקאל לג, יט).
אמר רבי יוחנן ולא עוד אלא כל העבירות שעשה הן נחשבין לו כזכיות. מה טעם? "ואהלות קציעות כל בגדותיך" (תהלים מה, ט) – כל בגידות שבגדת בי הרי הן כמור ואהלות וקציעות.
ונרחיב בעניין זה:
ישב הגה"ק רבי ישראל, המגיד מקוז'ניץ, במסיבת חסידיו וסיפר להם מעשה מופלא על בעל תשובה. וזה הסיפור:
מעשה בשני בחורים בני גיל אחד – סיפר הרבי – שהיו ידידים בלב ונפש. יומם ולילה ישבו בבית המדרש ועסקו בתורה. אהבה שאינה תלויה בדבר אהבו איש את רעהו ואחד לא קינא בכשרונותיו ובידיעותיו של חברו. יחד למדו, שאלו והשיבו בלי קנטור, שמעו והוסיפו ידע בלי קנאה, חידשו זה לזה בדברי תורה ואהבתם איש לרעהו עלתה ככל שעלתה הבנתם בתורה.
ראה השטן את התנהגותם של שני הרעים שאין בה פגם והחליט לסכסך ביניהם. כשלא הצליח, לא התייאש וניסה להחטיאם בדרך אחרת. הכניס בראשם רעיון לקרוא וללמוד גם מתוך ספרים אסורים. רצון עז השתלט על שני הידידים לדעת יותר ויותר מתוך אותם ספרי חכמה המביאים אדם לידי כפירה. בתחילה הניחו את משנתם רק לשעה קלה וקראו באותם ספרים אסורים, אך במשך הזמן גברה התעניינותם בספרים אלו, הזניחו את עיסוקם בתורה והקדישו את כל זמנם לספרים שהתורה אוסרת לקרוא בהם. והשטן שמח בנצחונו, וכדרכו של שטן כשהוא נטפל לאדם והאיש נכנע לו אינו מרפה ממנו עוד ומוסיף לגרור אותו מעבירה לעבירה, כך היה גם עם שני הבחורים. כשטעמו טעמה של כפירה, הקלו ראש בקיום המצוות, עד שהפסיקו לקיימן.
יהודי הקהילה שראו בגדולתם ואחר כך בהדרדרותם של הבחורים, נזפו בהם ורצו לעצור בעדם מהדרדרות מוחלטת. אך שני הבחורים היו שקועים בחטא עד צוואר, עזבו את עירם, הסתובבו ימים רבים במקומות שאין איש מכיר אותם, התערבו בגויים, למדו ממעשיהם עד שרצו להיות כמותם והמירו את דתם.
לימים נפרדו שני הידידים וכל אחד מהם הלך לדרכו. ידידותם לא פסקה, אך הזמן והמרחק הרחיקו איש מרעהו עד שלא ידעו ולא שמעו זה על זה דבר.
אחד מהבחורים סיים את לימודיו הגבוהים בהצלחה, נשא אשה והוליד בנים ובנות, הצליח מאוד בעסקיו ונעשה עשיר גדול, בעל רכוש רב. ערים וכפרים היו שייכים לו, משרתים רבים מילאו כל בקשה ודרישה שיצאה מפיו, ונראה היה שלא חסר לו דבר, בתקופת הקיץ התגורר היהודי המומר באחד מהכפרים שלו, ויצא בכל יום רק לשעה שעתיים אל העיר הקרובה כדי לנהל את עסקיו.
באחד מימי הקיץ החמים, אחרי שסבל בנהר הסמוך לביתו המרווח, יצא העשיר רכוב על סוסו כשכלבו רץ לפניו, לטייל בחורשות שסביב הבית וליהנות מעולם נאה זה שחייו בו היו מאושרים. לפתע נעלם הכלב מעיניו ורק את קול נביחתו שמע, והקול היה מוזר ומפחיד. במהירות רכב העשיר בכיוון הקול וראה את הכלב עומד ונובח מול גופתו המרוטשת של יהודי. מבוהל ונרגש ירד העשיר מעל סוסו, התקרב אל הגופה והזדעזע למראה הפצעים שעוד שתתו דם. גוי הרגו, ללא ספק, הירהר העשיר, ולבו, לב יהודי חם, התעורר בקרבו. זכרונות העבר הציפוהו ורגשות נוחם וחרטה מילאו את לבו. בזהירות הרים את המת, הניחו על סוסו ונהג את הסוס העירה. שם מסר את המת לידי החברה קדישא ואחר חזר לביתו. גופת היהודי שאתו עשה חסד של אמת, לא משה מנגד עיניו של היהודי המומר, ומחשבות החרטה והצער לא נתנו לו מנוח. לשוא ניסה להתנהג כרגיל בחברת בני־ביתו האהובים עליו, מחשבותיו היו למעלה מכח רצונו. רגשות הצער על שעזב את אמונת אבותיו ואת התורה הקדושה, אימללו אותו עד שהחליט ללכת אל הרב היהודי, לגולל בפניו את פרשת חייו ולבקש ממנו דרך לחזור לחיק האמונה…
בשעת לילה מאוחרת דפק היהודי על דלתו של הרב. למראהו, מראה פריץ עשיר ונכבד, הופתע הרב. והפתעתו גדלה כשדיבר אליו הפריץ בשפת היהודים וסיפר לו בבכי את כל קורותיו עד היום שבו מצא את גופת היהודי. ומאז, הוסיף המומר כשהוא חונק את בכיו, אין לו עוד מנוחה, מתחרט הוא מעומק הלב על חטאיו ורוצה להיות שוב יהודי ירא שמים ושומר מצוות. הרב ניסה לדחותו מחשש שמא פיו ולבו של האיש אינם שווים, ולא רצה למלא את בקשתו. אך המומר בשלו, לא הרפה, בכה והתחנן על נפשו ונשבע שלא ייצא מחדרו של הרב עד שישוחח אתו ויראה לו דרך תשובה. אחרי הפצרות ותחנונים השתכנע הרב ברצינות כוונותיו של האיש ויעץ לו לחזור לביתו, למכור את רכושו ולהפכו לכסף מזומן. וכל זאת יעשה בלי שיחשדו בו שיש בכוונתו לעזוב הכל ולהסתלק, וכשיהיה בידו סכום כסף גדול יבוא אליו שנית.
ברגשות תודה ושמחה יצא היהודי מבית הרב, חזר לביתו, עשה כעצת הרב והצליח להפוך חלק ניכר מרכושו לכסף מזומן. ועם צרור כספו הגיע שוב, באחד הלילות החשוכים, אל בית הרב. הפעם קיבל אותו הרב בסבר פנים יפות, נתן לו כתובת של רב באחת הערים הרחוקות מעירו ומסר בידו מכתב אל אותו רב ובו פירוט קורותיו של העשיר ובקשה לעזור לו, ללמדו תורה ולהורות לו דרך תשובה.
בלי היסוס עזב העשיר את עושרו, ביתו ומשפחתו, ונסע למקום שאליו שלחו הרב. שם מצא מרגוע לנפשו. רב העיר קירב אותו אל התורה והמצוות ולימד אותו את דרכי התשובה. והוא, היהודי המומר, הקשיב בדריכות לכל מילה היוצאת מפי הרב, קיבל עליו עול תורה ותשובה, דיקדק במצוות, התענה הרבה לתיקון נשמתו והפך לבעל תשובה גמור. למרות שהביא עמו סכום כסף גדול, לא נהנה מכספו, אלא הסתפק במועט, חי חיי צער והשקיע את כל כחו ונפשו בלימוד התורה. בזכות התורה שלמד בצעירותו רכש לו במהירות את כל המדות הטובות שמנו חכמים בבעלי תשובה ושמו התפרסם כלמדן מופלג וכצדיק גדול. ידיעותיו בתורה וענוותנותו הרבה קירבוהו אל הבריות, למרות שאיש לא ידע מאין בא ואיש לא הכירו.
כשקרבו ימיו של רב העיר למות, וכל ראשי הקהילה וחשוביה עמדו סביב מטתו ושאלו מי ימלא את מקומו, רמז להם הרב על בעל התשובה, וכולם הסכימו לכך בלב שלם.
גם בשבתו על כס הרבנות התנהג בעל התשובה בצניעות ובענוה והנהיג את עדתו בתבונה ובדעת. אהבת האמת, החסד והרחמים איפיינו את דרכו ובעיני עדתו היה כמלאך אלקים. שמו התפרסם בכל ערי הסביבה ומכל מקום נהרו אליו יהודים לבקש את עצתו. חולים ביקשו שיתפלל בעדם וגדולי תורה קבעו הלכה כמותו.
באחד הימים הגיע לעיר אדם חולה שרוח רעה נכנסה בו ועינתה אותו יומם ולילה. ראו היהודים את האיש והביאוהו לבית הרב כדי שיבקש עליו רחמים. 'מה אני ומה כחי?' אמר הרב לשליחי המצוה. 'הבה נתאסף כולנו בבית הכנסת, נתפלל עליו בציבור ובזכות תפילת רבים ישלח ה' רפואה שלימה לחולה'.
כל הקהל ובראשם הרב התאספו בבית הכנסת ועמדו בחרדת קודש סביב רבם הנערץ. והרב, לא חולל נפלאות, אלא עורר את העם לתשובה ואמר יחד אתם את כל ספר תהלים בבכי ובהתלהבות עצומה. אחר כך ניגש אל החולה וקרא בקול: 'ברשות הקהל הקדוש הזה, ובזכות תפילת רבים ותשובתם הנני גוזר על הרוח הרעה שנכנסה בגוף זה להסתלק ולשוב למקום שמשם באה'.
דממה שֹררה בבית הכנסת ולפתע נשמע קול מפחיד ואיום: 'מי אתה שאשמע בקולך?' קראה הרוח מתוך גוף החולה. 'הלא רשע אתה כמוני, בבית־מדרש אחד למדנו, בדעה אחת היינו לתורה ולחטא. יחדיו שקדנו על התורה ועל ספרי הכפירה, סרנו מהדרך הישרה ותעינו עד שיצאנו מכלל ישראל. איך מעז אתה לצוות עלי לצאת מגופו של האיש הזה? הלא מעשיך אינם טובים ממעשי!'
תדהמה ופחד אחזו את הנאספים, כנזופים עמדו כולם ולא העזו להביט בפני רבם. אך הרב לא הרכין ראשו, הביט ישר בפניו של החולה, עלה על הבמה ואמר לקהל עדתו בקול גדול: רבותי, יהודים יקרים! כל מה ששמעתם כעת, אמת ונכון. מודה ומתוודה אנוכי, חטאתי, עוויתי ופשעתי, אך כל זה היה ואיננו. הקדוש ברוך הוא הבוחן כליות ולב, יודע זאת והוא יוציא דיני לאור. לא נבראה התשובה אלא בשביל עוברי עבירה, וידו של הקדוש ברוך הוא פשוטה לקבל את השבים אליו. חכמינו ז"ל אמרו: 'תשובה עושה מחצה ותפילה עושה הכל' (ויקרא רבה, פרשה י – אות ה), ואני בשתיהן אחזתי, והוספתי עליהן תורה וצדקה. התחרטתי בלב שלם על כל חטאי, וחברי זה המצפה לרחמי שמים, מת כנראה, לפני שחזר בו. נפטר מהעולם בלי שזכה לעשות תשובה. ולכן רשאי אני לגזור עליו לצאת מאיש זה. והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו.
בחרדת קודש ירד הרב מהבמה, והרוח יצאה מהאיש ולא שבה אליו עוד כל ימי חייו.
עד כאן המעשה המופלא, סיים הרב הקדוש מקוז'ניץ את דבריו ואמר: 'בואו וראו עד כמה גדול כחה של תשובה. חכמינו ז"ל (ברכות לד:) אמרו: 'במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד'. ואם כך, מדוע הגיע לאותו צדיק שיתבייש ברבים, לפני כל קהל עדתו שבעיניהם היה צדיק וקדוש? מפני שפגם קטן היה בו, בבעל תשובה זה. עבירותיו היו בגלוי ותשובתו היתה בסתר. איש מלבד הרב והידיד שחטא עמו, לא ידעו שהוא בעל תשובה, ושניהם היו כבר בעולם האמת'… (החוזרים בתשובה – עמוד קפח, לגאון רבי ישראל יעקב קלפהולץ זיע"א).
[5] וזה לשון הגמרא הקדושה (סנהדרין קה:), אמר רבי אבא בר כהנא, כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר: "ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך" (דברים כג, ו), קללה ולא קללות.
[6] ואמרו לו שזה כעין מה שנאמר בתחילת ספר דברים: "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (דברים א, ה).
ופירש רש"י, וז"ל: 'בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה' – בשבעים לשון פירשה להם.
וכתב הרא"ם מזרחי זיע"א, וזתו"ד: פירוש המילה בֵּאֵר, היא באר היטב. ואם נכתוב את המילה 'היטב' כך: ה, הי, היט, היטב – יעלה הכל בגימטריא 07! וזה שכתב רש"י: 'בשבעים לשון פירשה להם'.
[7] ופירש רש"י, וז"ל: 'אָנֹכִי הַיּוֹם' – היום מלאו ימי ושנותי, ביום זה נולדתי ביום זה אמות.
[8] ובמקום אחר ביאר רבי צבי אלימלך מדינוב (אגרא דכלה, פרשת ויחי – ד"ה 'ויקרבו ימי'), כך:
בזוהר הקדוש (ויחי דף ריח ע"ב) מבואר שכל הצדיקים בשעת פטירתם זוכים להשגה גדולה מאוד שלא השיגו כל ימי חייהם.
כי כך היא הדרך, שכל פעולתיו של האדם שעשה כל ימי חייו – רצונות טובים, מחשבות קדושות, דיבורים טהורים ומעשי המצוות – מתאספים ומתרכזים אצלו ביום המיתה. וממילא ביומו האחרון של אדם צדיק, שקידש עצמו כל ימי חייו – מאיר ומתגלה אור גדול ונורא!
[9] כתבו בכמה וכמה מספרי היראים, שצריך לומר בכל יום את 'פרשת התשובה', ובזה מקיים מצות תשובה.
וכתב בסידור האר"י – סידור ר' שבתי (הקדמה לפרשת התשובה), וז"ל: ומצאתי כתוב שיש לכוין תחילה (קודם הקריאה) בשם 'אדנ"י' מלא, כזה: 'אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד' – גימטריא 'תרע"א' (תרגום: שער) והיא תרעא קדמאה לדופקי בתשובה.
[10] עבודת התשובה היא עבודה גדולה ועצומה, ונביא את דבריו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, ניצבים – מאמר ד), וז"ל:
בכל שנה ושנה שבת פרשת 'נצבים' סמוכה ליום הקדוש, יום ראש השנה, שהוא היום הראשון מעשרת הימים הקדושים המסוגלים ביותר לתשובה (ועל שם כך הם נקראים 'עשרת ימי תשובה'), אשר בהם הקב"ה ברחמיו קרוב מאוד לכל קוראיו, ועליהם נאמר: "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו. וראה ראש השנה יח.). לכן בפרשתנו נרמזים עניינים רבים הנוגעים לעבודת התשובה הראויה לכל יהודי, וכן נאמר בפרשתנו: "וְשַׁבְתָּ עד ה' אלהיך ושמעת בקולו…" (דברים ל, ב).
בעבודת התשובה ישנן שתי מדרגות זו למעלה מזו:
המדרגה התחתונה שבעבודת התשובה היא בחינת 'תשובה מיראה', או בלשון הזוהר הקדוש וספרי פנימיות התורה: 'תשובה תתאה' (תשובה תחתונה). והמדרגה העליונה שבעבודת התשובה היא בחינת 'תשובה מאהבה', 'תשובה עילאה' (תשובה עליונה). ושתי המדרגות הנזכרות שבעבודת התשובה נרמזות בפסוק: 'ושבת עד ה' אלהיך'.
כנגד המדרגה התחתונה שבעבודת התשובה, בחינת 'תשובה מיראה', נאמר: 'ושבת', כי היא מסמלת רק את תחילת עבודת התשובה אך לא את תכליתה ושלימותה.
וכנגד המדרגה העליונה שבעבודת התשובה, בחינת 'תשובה מאהבה', נאמר: 'עד ה' אלהיך', על שם שבחינת תשובה זו עולה ומגיעה עד ה' יתברך ממש, ועליה אמר רבי לוי (יומא פו.): גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלהיך" (הושע יד, ב).
וביאור הדברים: כאשר חולאים קשים ויסורים מרים, לא עלינו, פוקדים את האדם, ומחמתם הוא מתעורר לירא מעונשיו של הקב"ה ומחליט לשוב בתשובה כדי שהם יפסקו ממנו, הרי זו 'תשובה מיראה' אשר עליה אמרו חז"ל (יומא פו:) שיש בכחה רק להפוך את הזדונות לשגגות, אך לא לכפרם לגמרי, שהרי גם עוון הנעשה בשוגג – עדיין עוון הוא.
תשובה מסוג זה אינה נחשבת ל'תשובה שלימה', משום שכל כוונתו של האדם בתשובה זו היא שיפסקו ממנו היסורים ולא משום שרצונו באמת להתקרב לה', וממילא מיד כשיפסקו היסורים ותסתלק הסיבה שגורמת לו לעשות תשובה יתכן אף שיחזור לסורו הרע. ובמילים אחרות: בעל תשובה מיראה מחפש את עצמו ולא את הקב"ה.
אך כאשר האדם מפעיל שיקול דעת אמיתי וכנה ומתבונן בגדולתו של הבורא ובאפסיותו של הנברא, וכן ביופיה של התורה הקדושה ומצוותיה הנעימות, וכן בחסדים המרובים שה' עושה עימו בכל יום ויום על אף מצבו הרוחני הירוד, והתבוננות זו מעוררת בלבו אהבה גדולה וצמאון עצום לבורא יתברך ומשום כך הוא מחליט לשוב בתשובה, הרי זו 'תשובה מאהבה' אשר עליה אמרו חז"ל (שם) שלא רק שזדונותיו של אותו אדם מתכפרות לגמרי אלא גם נהפכות לזכויות.
תשובה מסוג זה נחשבת ל'תשובה שלימה' כיון שהיא נובעת מהמקום הכי עמוק שבלב, בבחינת "ממעמקים קראתיך ה'" (תהלים קל, א), וכל כוונתו של האדם היא להתקרב לה' יתברך, וכל שאר עניניו הגשמיים כלל לא מטרידים אותו, שהרי את הבורא הוא מחפש ולא את עצמו.
וכאשר תשובתו של האדם נובעת מאהבת ה' אמיתית וכנה, שום דבר בעולם לא יוכל להניא אותו מעבודת התשובה והוא ימשיך לעלות מעלה מעלה במעלות התשובה עד שתגיע תשובתו עד כסא הכבוד ממש, בבחינת 'עד ה' אלהיך' כנ"ל. ואפילו אם יהיה הדבר כרוך בהפסדים כספיים ובחיי צער, תמיד הוא יקבל את כל הבא עליו באהבה ובשמחה, כיון שברור לו שה' יתברך אוהב אותו ועושה את הכל לטובתו, ומה שחשוב לו זה רק להיות קרוב לה', בבחינת "קרבת אלהים לי טוב" (שם עג, כח).
וכמו שבשאר מצוות התורה משתדל כל יהודי לעשותן בהידור, ועל דרך משל במצות תפילין, כל יהודי ירא שמים משתדל לקנות תפילין מהודרות ויפות ומוכן לשלם על כך ככל אשר ישית עליו סופר הסת"ם, כך גם במצות התשובה, צריך כל אדם לשאוף לקיים את מצות התשובה באופן המהודר ביותר, דהיינו לזכות לשוב אל ה' בבחינת 'תשובה מאהבה', שהיא בחינת התשובה השלימה והמהודרת. ועל כך אנו מתפללים שלש פעמים בכל יום: 'והחזירנו בתשובה שלימה לפניך'…
[11] יהודי עבריין נתפס פעם בארצות הברית בעברה חמורה. עונשו היה כבד מאוד וכלל מאסר בכלא 'אלקטראז', כלא הנחשב לאחד מן הנוראים ביותר ברחבי העולם כולו, עד כי כל מי ששהה שם כשנתיים לא נשאר בשפיותו ויצא מדעתו.
אותו יהודי ריצה שם את עונשו במשך כמה שנים. למרבה הפלא, התנהגותו שם היתה נורמאלית תמיד, ובשחרורו השתוממו כולם מרוחו המחושלת ומחכמתו שרק הוסיפה ורבתה, ולא עוד אלא שעוד החל בשמירת התורה והמצוות.
מנהלי הכלא, ששמע התופעה המוזרה הגיע אליהם, התפלאו מאוד ושאלו אותו: 'כיצד הצלחת? אנו רגילים שאנשים יוצאים מכאן כשבר כלי בגופם וברוחם, ואילו אתה רק התחזקת, ולא זו בלבד – אלא אף התקרבת לדתך, והנך יוצא מכאן טוב וחזק יותר מאשר בכניסתך!'
נענה היהודי ואמר: 'בתחילה, כשנכלאתי מאחורי סורג ובריח, מנותק מן החיים, בודד, ללא אשה וילדים, חברים ושכנים, רחוק מכל מה שיכול להציע לי החופש – נשברתי לחלוטין.
אז ביקשתי שיביאו לי תנ"ך המתורגם לאנגלית, שהוא ספר ההוראות של אלקים שנתן לעמו בני ישראל במעמד הר סיני. על אף היותי רחוק מאוד משמירת התורה ומצוותיה, רציתי לחפש שם איזשהו מסר אלקי בעבורי, אולי דרכו אוכל לדעת מה עלי לעשות כדי להשתחרר מהכלא הנורא הזה.
תוך כדי קריאתי בו הגעתי לפסוק בחומש דברים: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה" (דברים ל, א). הרגשתי שהפסוקים מדברים עלי ועל מר גורלי בכלא בין גויים.
המשכתי לקרוא כמהופנט, מגלה את ציוויו של בוראי במצב הזה – "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום, אתה ובניך, בכל לבבך ובכל נפשך" (שם פסוק ב). הבנתי כי עלי לקיים את רצונו, ואז יתרחש הנס "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה" (שם פסוק ג), ואצליח לצאת לחופשי.
מבינים אתם, כבוד מנהלי בית הכלא 'אלקטראז'? יושב לו אדם מנותק מכל אשר לו, והוא מגלה כי הוא בעצם מחובר למערכת אלקית אשר מגדירה את מצבו במילים ברורות ומפורשות ואף נותנת לו תקווה ועתיד.
הייתי רחוק עד מאוד משמירת התורה והמצוות, לפיכך ביקשתי שיקראו בעבורי לרב בית הכלא. כשהגיע, שאלתי אותו איך אדע מה דורש ממני אלקים בעת הזאת.
כתשובה הוא הגיש לי את הספר 'קיצור שולחן ערוך' מתורגם לאנגלית, כדי שאתחיל ללמוד את הלכות היהדות ולדעת כיצד אוכל להתקרב לבורא העולם. ואכן, לאט לאט התחלתי בשמירת התורה ומצוותיה.
עברו כמה שנים של התחזקות, ואני עדיין יושב אסור בכלאי. ערב אחד נשברתי מאוד, התפללתי ערבית ובתפילתי בכיתי לאלקי: 'ריבונו של עולם, חזרתי בתשובה באמת ובלבב שלם, ואם כן, מדוע אני עדיין יושב בכלאי?'
לאחר עשרים וארבע שעות קיבלתי את התשובה. היא לא הגיעה במראה נבואי, כפי שאולי חשבתם, היא הגיעה בתוך מכתב רגיל, שהיה ממוען אלי. אחד מחברי עוד מימי הפשע האפלים כתב לי אותו. בתוך דבריו סיפר כי ה'מאפיה' ('העולם התחתון' – עולם הפשע) עמה עבדתי, הוציאה עלי 'חוזה' – פירוש הדבר הוא עונש מוות שנגזר עלי בעקבות תקרית כלשהי שהתרחשה באחת העסקאות האפלות שנעשו. התקלה גרמה לתפיסתם של כמה חברים, ואני הואשמתי בה. 'אבל בגלל העובדה שאתה עצור', כתב לי החבר, 'הם אינם יכולים להוציא את זממם לפועל'.
הייתי לבדי, אך נעמדתי מיד על רגלי ופצחתי בריקוד מאושר, מודה לאלקי על שהכניס אותי דווקא לכלא זה. ידעתי, כי בשאר בתי הכלא יש שליטה לכוח המבצע שלהם, ואילו לכלא זה, שהוא השמור ביותר בארצות הברית, אין להם כל יכולת חדירה. הבנתי כי כלא זה הוא הצלתי. וראיתי בצורה מוחשית את חסדי ה' יתברך עלי, שהביא אותי לכלא זה אשר התחזקתי בו בשמירת תורה ומצוות, ובזכותו ניצלו חיי.
כעבור תקופה ארוכה התברר לחברי ה'מאפיה' מיהו האשם האמיתי באותו עניין, והם ביטלו את ה'חוזה' שהוציאו עלי. תקופה קצרה לאחר מכן זכיתי להשתחרר מהכלא.
אם כן, אמרו לי אתם, מדוע עלי לצאת מדעתי?!'… (אין עוד מלבדו – חלק ד עמוד 363, לגאון רבי ישי שאול דביר שליט"א).
[12] סיפר הגאון הרב אליאב אדרי שליט"א (בנועם שיח, במדבר – עמוד צא), וז"ל:
האולם הקטן בניו יורק לא ראה מעודו עוצמה כזו של מחיאות כפים…
זה היה בסתיו תשנ"ה. הערב התחיל כמו כל קונצרט לכנור ותזמורת. הכנר המפורסם יצחק פרלמן עלה לבימה מול אלפי צופים. כמו תמיד העליה לבמה עבורו היתה הישג לא קטן. כשהיה בן ארבע לקה בשיתוק מחמת מחלת הפוליו, ומאז יש לו התקן תמיכה וריסון בשתי רגליו והוא הולך בעזרת קבים.
על הבימה הוא צעד לאיטו. הגם שניכר היה כי כל צעד עולה במאמץ רב, הוא פסע אט אט והתיישב במקומו כשהוא מתיר את התקן התמיכה, מעביר רגל אחת לאחור ומושך את השניה לפנים. בשלב הזה הוא נטל את הכנור, הנהן בראשו למנצח והתחיל לנגן.
אלא שלפתע – משהו השתבש.
כשהתחיל להניע את הקשת ולנגן את המחרוזת הראשונה ניתק לפתע אחד ממיתרי הכנור. הצופים שמעו בוודאות את המיתר נקרע. הקול שנשמע היה כשל יריה. עתה הם ציפו לבאות: 'בוודאי הוא יאלץ לקום, להניח על רגליו את התקן התמיכה, לאסוף את הקבים, לרדת מהבמה ולנסות להשיג כנור חילופי, או לחילופין לתקן את המיתר הקרוע. מי יודע כמה זמן נאלץ להמתין, ומן הסתם יוכרז הקונצרט ככשלון'.
אך הוא לא עשה כך. הוא המתין לרגע, עצם את עיניו וסימן למנצח להתחיל שוב. התזמורת החלה לנגן, ופרלמן ניגן מהמקום שבו הפסיק. הוא ניגן בהתלהבות, בעוצמה וברגש כפי שמעולם לא שמע הקהל קודם לכן.
כל כנר מתחיל יודע שבלתי אפשרי לנגן סימפוניה בשלשה מיתרים, אך יצחק פרלמן סירב לדעת זאת.
הצופים ראו אותו מתכוונן, משתנה ומרכיב מחדש את היצירה במוחו. ברגעים אלו, דומה היה כאילו הוא מכוין שוב את המיתרים כדי להפיק מהם צלילים חדשים שלא ניתן היה להפיק מהם בעבר.
כשסיים היתה דממה מפעימה באולם, ואז בבת אחת החל הקהל להריע. היתה התפרצות יוצאת דופן של תשואות רמות מכל פינה באולם. הצופים יצאו מגדרם כדי להוכיח את הערכתם והתפעלותם.
הכנר חייך, ניגב את אגלי הזיעה ממצחו, הרים את קשת הכנור כדי להשתיק את הקהל ואז אמר בקול שקט ומהורהר:
'אתם יודעים, לפעמים זו משימתו של האומן, למצוא כמה מוזיקה הוא יכול עדיין לייצר ממה שנשאר!'…
זו היתה אמירה מלאה עוצמה, אמירה שנצרבה לתמיד בלבותיהם של כל הנוכחים, ולנו כמוסר השכל.
לאחר תקלה, הפסד או כשלון נותר לנו 'מה שנשאר'. האם אנו יורדים מהבימה בצד כושל, נשאבים אל הריק וההפסד ומאמצים אותו כדפוס פסיכולוגי מעיק?
האם אנו מרכינים את ראשנו בפני השוט המכה באגו שלנו?
או שמא אנו מצליחים לייצר מוזיקה חדשה ממה שנשאר, למרות הכשלון?…
[13] בראש השנה מתחדשת כל הבריאה. מדי שנה, בראש השנה, נעשה חדשות לגמרי, רק שהוא מעין שהיה בתחילת הבריאה, אבל בוודאי הוא בבחינת התחדשות נפלאה.
כי זה ידוע, שאין ה' יתברך עושה שתי פעמים דבר אחד, וכן אין שני בני אדם שוין, וכן בכל דור, ובכל שנה, ובכל חודש, ובכל שבוע, ובכל יום, ובכל שעה ובכל רגע נעשה חדשות לגמרי בכל העולמות, מה שעדיין לא נעשה עד עכשיו כלל, כי אין ה' יתברך עושה דבר שכבר היה בכלליות ובפרטיות.
והתחלת החידוש בכל שנה מתחלת בראש השנה, שהוא הראש והיסוד של כל השנה, שאז כשנכנסת שנה חדשה לגמרי, מתחילות להיות חדשות לגמרי בשנה זו, מה שלא היה נעשה עד עכשיו כלל…
[14] בארם צובא חי יהודי פשוט ועני, אשר מלאכתו היתה שאיבת מים.
כשנפטר אותו עני, השתתף בהלויתו ראש רבני ארם צובא, הרב רפאל שלמה לניאדו, בעל ה'בית דינו של שלמה'. על פי רוב, דרכו היתה ללוות את הנפטר ארבע אמות ולחזור לבית מדרשו, לתלמודו.
והנה, בהלוויה הזו, של אותו שואב מים עני, המשיך הרב ללוות את המיטה עד מקום הקבורה. בהיותם בדרך לבית הקברות, ירד גשם זלעפות, ובקשו ממנו תלמידיו לשוב לבית המדרש, אך הרב לא שעה להפצרותיהם.
בשובו ממצות הלויה, הפציר בנו, רבי אפרים, באביו שיגלה את הסוד, מה מסתתר מתחת לדמותו של שואב המים?
ואביו הצטדק ואמר: גם אני לא יודע מה מסתתר מתחת לדמותו, אך מה אעשה, שבעת שהתחלתי ללות את האיש הזה, נשאתי עיני וארא שמעל למטתו פורחים רבבות רבבות של מלאכים, וכולם שרים ומנגנים את פסוקי ספר התהלים, וביניהם ראיתי דמות מאירה באור עליון ונורא מאוד, וכששאלתי מי הוא, השיבו לי שהוא דוד המלך!
ואיך לא אחלוק לאיש כזה כבוד?!
הבן, רבי אפרים, התפלא מאוד לשמע דברי אביו, והדברים לא נתנו לו מנוחה. ומכיון שגם הוא היה בעל יכולות לא מבוטלות, עשה מה שעשה…
שואב המים התגלה אליו בהקיץ, וסיפר: כל ימי הייתי שואב מים, לא ידעתי ללמוד. אך דבר אחד עשיתי במסירות נפש:
כל יום בסיום העבודה הייתי נכנס לבית המדרש, יושב בפינה וקורא ספר ראשון בתהלים (פרקים א-מא), בכח ובכוונה, מתוך חיבור פנימי ואמיתי לאור האלקי שבפסוקים!
וההתמדה הזו, היום יומית, העלתה אותי לרום המעלות!… (מופת לשבת – דברים עמוד 142, לגאון הרב שמואל שרגא שליט"א).
[15] תניא (אגרות קודש – אגרת יד).
[16] ישמח משה (פרשת נצבים – ד"ה עוד יתבאר 'אתם נצבים').
[17] ימי ראש השנה, ימי הדין הנוראים, תופשים את כל אחד ואחד מאתנו במצב שונה מזולתו, כל אחד, לפי הדרגה של האמונה שלו בנוראות הימים הללו – כן תופש את הנקודה הקדושה הזאת, שבימים אלו, פשוטו כמשמעו, הקב"ה דן את כל באי עולם, ובריות בו יפקדו לחיים וכו', והדברים נוראים ואיומים מאוד.
ההתייצבות לפני ה' אלקים, של כל העם כולו, מחוטב עצך ועד שואב מימיך, היא התייצבות חדלת אונים, אין אחד שיכול להרים ראש ולומר לא חטאתי, בדבר הזה כולם שוים, אך לגבי ההרשעה והזיכוי, יודע התעלומות יודע ברצונו הטהור את מי לזכות ואת מי וכו', ולכן אף שהסקירה האלקית מקפת את כולם ברגע אחד, אבל האישיות הפרטית של כל אחד בפני עצמה, אין איש דומה לזולתו.
מי יכול לתאר ולשער חללה של אימת הדין, כאשר יזכה האדם להכניס בדעתו באמת ובפנימיות את נוראות הענין הזה, יזכה להבין אפס קצהו ממה שמתחולל בעולמות העליונים בארבעים ושמונה שעות הקדושות של ימי ראש השנה הקדושים והנוראים, עצם הידיעה אודות כך, מכנעת את הלב לגמרי ומקרבת אותו אל הדום כסא המלך היושב על כסא רחמים ומוחל עוונות עמו.
עבד שרבו יודע את כל מסתריו, כלום תקנה יש לו? וכי אפשר להסתתר מאור פני מלך חיים, יתברך שמו, בבואו לערוץ את הארץ? דבר אחד ויחיד עוד ניתן לעשות – להתייצב!
העמידה הנכנעת לפני הדר גאון עוזו יתברך בתפילות הקדושות והנוראות הללו, היא עמידה של המתקת הדינים הקשים, היא מנצחת את אלפי חילות של המקטרגים הרעים החפצים בהתעוררות הדינים, אין כמו ענוה ושפלות של מחוטב עצך עד שואב מימך כאשר כולם נצבים לפני ה', בלב אחד כאיש אחד לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם – להמתיק כל דין ולסתום פי שטן מלהסטין ומלהרשיע… (בטאון שארית יעקב נדבורנא, גליון קסה – נצבים תשע"ה).
[18] הרוצה שתתקבל תפילתו בציון של הצדיק. יפריש מעות לצדקה לעניים הגונים או למוסדות תורה וחסד, ויגיד 'אני מפריש המעות האלו לעילוי נשמת הצדיק פלוני'. מהצדקה הזאת נברא מלאך של חסד והמלאך הזה עולה לפני הקב"ה, ועושה לו נחת גדול. וזה גורם שגם לצדיק יש עליה ויש לו תוספת הארה והתבשמות. הצדיק שמח, אומר 'מי גרם לי הנחת הזה'? פלוני שעשה צדקה. אם כך, מה שהוא צריך, אני אעזור לו. ואז הוא כביכול נקשר בבעל הצדקה כדי לעזור לו.
ולא משנה הסכום, משנה הלב. רחמנא ליבא בעי. כוונת הלב היא עיקר העיקרים שבדבר.
[19] וכתב שם: ובעת שמסתפר יכוין להעביר כחות הדינין ולקיים מצות הפאות (וטוב לקרוא לפני התספורת את נוסח הלשם יחוד שהביא רבינו יוסף חיים זיע"א בספרו לשון חכמים (חלק א – סימן נח)).
[20] וראה בשער היחודים (פרק ה), וז"ל: כל המקפיד אפילו על סיבה אינו יכול להשיג השגה. והראיה מאליהו ז"ל שאמר 'אף אני איני נגלה למי שמקפיד'. וביותר צריך ליזהר מלהקפיד על אשתו אפילו לסיבה. וכפי מה שיתרחק מכעס והקפדה כן תהיה השגתו.
ובשער המצוות (תחילת פרשת עקב) כתב: ראיתי למורי האריז"ל שלא היה חושש בעצמו להתכבד במלבושים נאים יותר מדאי, גם במאכלו היה אוכל דבר מועט מאוד, אבל במלבושי אשתו היה זהיר מאוד לכבדה ולהלבישה, והיה מפיק כל רצונה, אף אם לא היתה ידו משגת כל כך.
[21] לכל אחד מאתנו נתן הקב"ה אשה טובה וילדים מתוקים, ולפעמים "יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן" (זכריה ג, ב) – בגלל איזו שטות אדם מבעיר בתוך ביתו אש של מחלוקת שהולכת ומתלקחת עד לב השמים, וצריכים לשתף כל כך הרבה אנשים שינסו לכבות אותה.
לא קשה להדליק מדורה, כל השאלה היא – לאן זה יגיע בסוף. ולכן מיד כשנדלק ניצוץ קטן של מחלוקת מיד יש לכבותו, ולא להניח לו להתלקח למדורה גדולה…
חייבים להיות חכמים! ואחד מתסמיני החכמה היא לא למהר להחריב בית יהודי. לבנות בית לוקח הרבה שנים, ואילו להחריב אותו לוקח רגע אחד – לבנות את ישובי גוש קטיף לקח שלשים שנה, ואילו להחריב אותם לקח בעוונות הרבים מספר ימים. לבנות את מגדלי התאומים בארצות הברית לקח כמה שנים, ואילו להחריב אותם לקח כמה רגעים.
להרוס זה דבר קל מאוד. מורידים על מקום יפה פצצה אחת, וברגע אחד הוא נהפך להיסטוריה.
את יהדות אירופה בכלל, ואת יהדות פולין בפרט, לקח מאות שנים לבנות. היו שם קהילות נפלאות. משם יצאו גדולי התורה והחסידות העצומים ביותר. אך תוך ארבע – חמש שנים הגרמנים הארורים ימח שמם, הפכו את את כל הפאר הזה לאפר.
כשפורצת מריבה המאיימת להשמיד את שלום הבית בין בני הזוג, הם צריכים לדעת שהם עומדים עתה למבחן הגדרה בשמים, האם יגדרו אותם בתור אנשים חכמים או בתור אנשים שוטים…
ואשרי בני זוג שבערב ראש השנה זוכים לשלום אמיתי, ולקבל הגדרה של חכמים!…
[22] בדורות הקודמים גם הנשים נהגו לטבול בערב ר"ה וכיפור לתוספת טהרה (כמבואר בבן איש חי, שנה א – פרשת נצבים אות ג). אמנם בימינו פשט המנהג שהנשים שלא תטבולנה זולת במקום מצוה, על מנת למנוע כל מיני תקלות.
