פרשת נצבים וילך | סוד חתימת השנה לקראת הפתיחה בראש השנה

הימים הללו של סוף השנה הם בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחילה' – כל תיקון, הזקוק בירור מכל השנה כולה, הכל מתנקז אל הרגעים האחרונים הללו.

כשם שֶׁאָמָּן המעצב כלי יקר ערך משקיע את מרב הדיוק והזהירות במגע הפטיש האחרון ובחותם הסופי, כך בדיוק נדרש מן היהודי בשעות הללו: להיות מרוכז, מיושב בדעתו, ולצחצח את פנימיות הלב בחרטה, בתשובה ובשמחה של מצוה.

כאשר סוגרים את השנה בטהרה, בעמל נקיות וצחצוח הנשמה, הרי הם מניחים את ה'פלומבה' הזכה ביותר. ומתוך אותו חותם טהור, נפתחים למעלה שלשת הצינורות העליונים של בני, חיי ומזוני, וממטירים עלינו ועל כל בית ישראל שפע רב, חיים טובים, בריאות איתנה וגאולה שלימה.

 

הדיו שבעין…

בפרשת השבוע, פרשת וילך, אנו פוגשים את המצות עשה התרי"ג והאחרונה בתורה – המצוה לכתוב ספר תורה, כמו שנאמר: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (דברים לא, יט). עם מצוה זו נפרד משה רבינו, מעם ישראל קודם הסתלקותו.

נתבונן נא בסדר הזמנים הנפלא של כתיבת התורה:

ספר 'משנה תורה' – חומש דברים, נכתב על ידי משה רבינו במשך שלשים וששה ימים תמימים, מראש חודש שבט ועד יום ו' באדר.

ביום ו' באדר יצא משה רבינו וביאר ודרש את כל חומש דברים בפני כל ישראל. היתה זו תוכחה מגולה מלאת אהבה, שבה העמיד את עם ישראל בגבהם הנכון, הציב בפניהם את טעויות העבר, והכין אותם לכניסה לארץ הקודש.

והנה, ביום ז' באדר – היום שבו נתבקש משה רבינו להסתלק לבית עולמו – התרחש נס גלוי ומבהיל:

משה רבינו נטל יריעות קלף בכמות עצומה, וכתב ביום אחד בלבד שלשה עשר ספרי תורה שלמים!

בימינו, כתיבת ספר תורה יחיד אורכת כעשרה חדשים עד שנה, ואף אצל סופר חרוץ ומהיר ביותר שאינו עוסק בשום דבר אחר, הדבר לוקח לכל הפחות כחצי שנה. ואיפה הזמן הנדרש לתפירת היריעות, להגהות ולבדיקת האותיות? אולם משה רבינו, בכח אלקי עליון, סיים לפני שקיעת החמה שלשה עשר ספרי תורה מושלמים, שנים עשר ספרים חילק לכל אחד משבטי ישראל, והספר השלשה עשר הונח בארון העדות לצד לוחות הברית.

כיצד עלה בידו לכתוב בעוצמה כזו?

אבא עטרת ראשנו, רבי יורם מיכאל זצ"ל, היה חוזר ומבאר: משה רבינו כתב את ספרי התורה בדיו שטבל מתוך ה'שחור שבעין' שלו!

פירוש הדבר: הוא כתב אותם מתוך מסירות נפש מוחלטת של אהבת ישראל.

כאן הונח היסוד העמוק לכל מנהיג בישראל, כי מנהיג אמיתי הוא רק מי שנפשו בכפו למען העם, ומוכן למסור את חייו ועיניו עבור כל יהודי. להנהיג את עם ישראל זו המלאכה הקשה והתובענית ביותר בתבל, ואי אפשר להחזיק בה ללא מסירות נפש עילאית.^[1]

 

היצירה – סוד היחודיות של בני האדם

כדי להבין את גדולת ההשגחה הפרטית של הבורא על כל אדם ואדם, נתבונן על הפסוק: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִי"ם עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו).

נתבונן במשל מעולם התעשיה הגשמי:

אדם שנכנס כיום למפעל המייצר כלים חד פעמיים, רואה כיצד המכונה פועלת. היצרן מביא כוס לדוגמא, ומייצר תבנית מדוייקת שלה. מצידה אחד של המכונה שופכים שקים של חומר גלם – פתיתי פלסטיק זעירים, המכונה מתיכה את הפתיתים, משכפלת את התבנית, ומצידה השני יוצאות מיליון כוסות.

כאשר נבחן מיליון כוסות אלו, נגלה שכולן זהות לחלוטין! אותה תכולה, אותו הקוטר, אותו הגובה ואותו הצבע. זהו טבעה של מכונת בשר ודם – להעתיק את אותה התבנית שוב ושוב ללא שום שינוי.

אולם הקדוש ברוך הוא, להבדיל, אינו פועל כטבע המכונה! הוא ברא את האדם הראשון, וממנו הוליד מיליארדי בני אדם לאורך כל ההיסטוריה.

וראו איזה פלא עצום: לכולם יש את אותו המבנה הבסיסי – גולגולת, מצח, שתי עינים, אזנים, אף, פה, שינים, רמ"ח אברים ושס"ה גידים – ואף על פי כן, אין פרצוף אחד בעולם הדומה לפרצוף חברו!

אפילו אצל אחים תאומים זהים, אם נתבונן בעיון נמצא מאות הבדלים – בקול, ברמיזה, במבט, ברגש ובסגנון הנפש.

יתירה מכך, טביעת האצבע של האדם היא יחודית לחלוטין. אין שני בני אדם בכל כדור הארץ שיש להם את אותה טביעת אצבע, ואף באותו אדם עצמו – אין אצבע אחת הדומה לאחותה!

חכמה מופלאה זו ניכרת אפילו בפרטי הגוף הזעירים ביותר: בגוף האדם ישנם מיליוני זקיקי שיער, ואמרו חז"ל (בבא בתרא טז.) יסוד מבהיל: אין שתי שערות יונקות מגומא אחת.

וכידוע, אילו היו שתי שערות יונקות מגומא אחת, היה האדם מתעורר באותו רגע בְּעִוָּרוֹן מוחלט. והנה, ברוך ה' מיליארדי בני אדם רואים עין בעין, מפני שהבורא משגיח על כל שערה ושערה בנפרד!

 

רוממות ההשגחה הפרטית

חכמה אלקית זו אינה שמורה רק לאדם, אלא היא טבועה בכל חלקי הבריאה:

חוקרים ומדענים נטלו מיליוני גרגירי חול ובחנו אותם תחת מיקרוסקופים במעבדות משוכללות, וגילו תגלית מרעישה: אין גרגיר חול אחד בעולם הדומה לגרגיר חול אחר! לכל גרגיר וגרגיר ישנה צורת גביש יחודית משלו.

כיוצא בו, בחנו גדולי המדע מיליוני פתיתי שלג הנופלים מן השמים, ומצאו כי אין שני פתיתי שלג בעלי מבנה זהה – לזה שלש צלעות, לזה שלשים, ולזה צורה הנדסית יחידאית שלא תחזור על עצמה לעולם.

אם הקדוש ברוך הוא מעניק תשומת לב אין סופית לכל פתית שלג ולכל גרגיר חול שאינם בעלי בחירה – כלום לא יתן את לבו ודעתו לדאוג לפרנסתך, לבריאותך ולמחסורך?!

הבה נתבונן עוד בנעשה בתוככי גופנו בכל יממה:

בכל 42 שעות מתחלפים בגוף האדם מיליארדי תאים! תאים זקנים ומתים נושרים ויוצאים דרך הזיעה, השיער והנקבים, ותחתם צומחים תאים חדשים ורעננים.

האם האדם נדרש להפעיל מאמץ מיוחד כדי שהמנגנון האדיר הזה יפעל?

כלל וכלל לא!

אתה ישן במטתך, ובורא עולם מחדש את גופך כבריאה חדשה.

 

כתיבת ספר התורה כמקור האמונה

מתוך ההתבוננות זו בנפלאות הבריאה וברוממות ההשגחה הפרטית, נבין מדוע בחר משה רבינו לחתום את התורה הקדושה דוקא במצוה לכתוב ספר תורה.

כאשר היהודי אוחז בקולמוס או קשור לספר התורה, הוא מתחבר מחדש אל אותו הדיו שבעין של משה רבינו, אל מסירות הנפש ואל מקור האמונה הזכה. הוא מבין שכשם שהתורה נכתבה בדיוק נמרץ ואות אחת מעכבת את כולה, כך כל פרט ופרט בחייו מושגח ומודד מן השמים באהבה אין סופית.

וכאשר האדם משליך את דאגותיו על ה' יתברך, מתוך דביקות בתורה ובמצוות, נפתחים לפניו כל שערי הברכה, החיים והפרנסה בריוח ובשמחה.

 

התקדשות הלב לקראת ליל כ"ה באלול

הנה אנו עומדים בעיצומם של ימי ההכנה המסיבית והמכרעת לקראת יום הדין הגדול של ראש השנה, והשבוע אנו פוסעים אל תוך נקודת השיא של ימים אלו – עת נקדים את פני התאריך המקודש והנורא כ"ה באלול.

על פי המובא בדברי המדרשים ובחכמת הפנימיות, יום כ"ה באלול אינו עוד תאריך בלוח השנה, אלא הוא היום שבו נברא העולם בששת ימי בראשית! זהו היום הראשון לבריאה מאין ליש, שהרי יום ראש השנה, א' בתשרי, הוא היום הששי לבריאה שבו נברא נזר היצירה – אדם הראשון.

בשעה שאנו נכנסים אל תוך קדושת יום כ"ה באלול, מתחיל מחדש בנין הבריאה כולה לשנה הבאה. זהו זמן נורא ומסוגל מאין כמוהו, שבו כל יהודי שרגש אלקי פועם בקרבו חייב לחבר את נשמתו אל המקור העליון, לנצל כל שעה תמימה לתורה, לתפילה ולצדקה, ולסגור את חובות העבר מתוך לקיחת אחריות אישית וחרטה גמורה.

עבודת התשובה האמיתית אינה תנועה חיצונית של רעש ופרסום, אלא היא דורשת מן היהודי עבודה פנימית, שקטה, עמוקה ונקיה של תכלית הלב.

 

מפת הדרכים לשחזור הבריאה

עומקם של שבעת הימים הללו העומדים כעת בפתח ביתנו, מקבילים בדיוק נמרץ לשבעת ימי בראשית הראשונים, שבהם נברא היקום מאפס מוחלט:

כ"ה באלול: היום הראשון לבריאת העולם – יום בקיעת האור הראשון מתוך החושך.

כ"ו באלול: היום השני לבריאת העולם – שבו נמתח הרקיע והובדל בין מים למים.

כ"ז באלול: היום השלישי לבריאת העולם – שבו נקוו המים ונראתה היבשה ותדשא הארץ.

כ"ח באלול: היום הרביעי לבריאת העולם – שבו נתלו המאורות הגדולים בשמים.

כ"ט באלול: היום החמישי לבריאת העולם – שבו נבראו דגי הים ועוף השמים.

א' דראש השנה: היום הששי לבריאת העולם – שבו נברא אדם הראשון, שהוא נשמת הבריאה כולה.

ב' דראש השנה: היום השביעי לבריאת העולם – שהוא בחינת השבת הראשונה של היקום ושורש כל המנוחה והקדושה.

רבותינו המקובלים מגלים לנו סוד עצום ונורא: בכל ראש השנה מחדש, חוזר עולם האצילות לקדמותו, כפי שהיה בתחילת הבריאה ממש!

כל הגלגלים, כל המערכות וכל העולמות הרוחניים שבים אל שרשם, אל מקורם ואל 'נקודת האפס' שלהם. מי שמנצל את שבעת הימים הגורליים הללו כראוי, אינו עוסק רק בתיקון נקודתי או בתיקון חטא פרטי, אלא הוא בונה ומשרטט בפועל את כל מסלול החיים, הבריאות, הפרנסה והנחת של השנה החדשה עבורו ועבור בני ביתו!

כעת נפרט את הכוונה בעבודה וההנהגה המעשית לכל יום:

כ"ה באלול: כנגד היום הראשון – יום בקיעת האור, כפי שנאמר: "יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג) – ביום זה נעשה הבדלת האור מן החושך.

הכוונה בעבודה: בקיעת אור התשובה וגירוש החושך.

הנהגה מעשית: ביום זה נוהגים ללמוד את התיקון המיוחד שסידר מרן הבן איש חי (לשון חכמים, חלק ב – סימן ב) לליל כ"ה באלול. בעבודת הלב, על ידי שיכוין האדם להאיר את נפשו באור התורה והתפילה, ויקבל על עצמו להתרחק מכל חושך של כעס, עצבות או מחלוקת. זהו יום של התחלה חדשה, שבו מביטים קדימה באופטימיות ובאמונה.

כ"ו באלול: כנגד היום השני – יום מתיחת הרקיע, כפי שנאמר: "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם" (בראשית א, ו).

הכוונה בעבודה: הבדלה בין הקודש לחול והצבת גדרות.

הנהגה מעשית: ביום השני נבראו הדינים (ולכן לא נאמר בו: 'כִּי טוֹב'). הכוונה ביום זה היא להמתיק את הדינים על ידי הגברת הרחמים. על האדם להציב גדרות ברורים בין תאוות העולם הזה לבין עבודת ה' – לשמור היטב על קדושת הדיבור, לפרוש במעט מהבלי הזמן, ולעסוק בנתינה מתוך עין טובה כדי לשבור את מדת הקפדנות.

כ"ז באלול: כנגד היום השלישי – יום היבשה והאילנות, כפי שנאמר: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא… עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי" (שם פסוק יא).

הכוונה בעבודה: צמיחת פירות המצוות וגמילות חסדים.

הנהגה מעשית: ביום זה נאמר פעמיים 'כִּי טוֹב'. הכוונה ביום זה היא לפעול בחינת: 'עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי' – להרבות בצדקה ובחסד בגופו ובממונו. יתן צדקה בריוח לעמלי תורה ולעניים הגונים, ויעזור לזולת בסבר פנים יפות. מעשי החסד של יום זה משרטטים את צינורות הפרנסה והעושר, בבחינת 'מזוני' לשנה כולה.

כ"ח באלול: כנגד היום הרביעי – יום תליית המאורות, כפי שנאמר: "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם… אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" (שם פסוק יד).

הכוונה בעבודה: תיקון העינים, המוחין והארת הנשמה.

הנהגה מעשית: השמש והירח הם בחינת עינים ומאורות הנפש. ביום זה יכוין האדם במיוחד על שמירת העינים וקדושת המחשבה. יזהר שלא להביט במראות אסורים, וימלא את שכלו במחשבות זכות של תורה ומוסר. שמירת המאורות ביום זה פותחת את צינור החכמה והבריאות, בבחינת 'חיי'.

כ"ט באלול: ערב ראש השנה, כנגד היום החמישי – בריאת הדגים והעופות, כפי שנאמר: "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף" (שם פסוק כ).

הכוונה בעבודה: כיסוי מן העין (סגולת הדגים), זהירות במאכלים, ושתיקה.

הנהגה מעשית: הדגים שבלב ים מכוסים מן העין ואין עין הרע שולטת בהם. בערב ראש השנה, שהוא יום חותם השנה, יכוין האדם להתנהג בצניעות, לשמור על שתיקה מוחלטת מדברים בטלים, ולבלום את פיו בשעת מריבה.

כמו כן, ביום זה עושים התרת נדרים, מרבים בבכי של געגוע באשמורת הבוקר, ומכינים את הגוף והבגדים לכבוד המלך.

א' דראש השנה: כנגד היום הששי – בריאת אדם הראשון, כפי שנאמר: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (שם פסוק כו).

הכוונה בעבודה: המלכת הקדוש ברוך הוא בשמחה ובביטול.

הנהגה מעשית: יום זה הוא יום בריאת האדם ויום המלכת הבורא על היקום כולו. הכוונה המרכזית ביום זה היא ביטול הישות והגאוה, על ידי שאנו עומדים בתפילה בשמחה עצומה, מקשיבים לקול השופר הפשוט מתוך דמעות של התרגשות וכיסופים, וזועקים מקירות הלב: 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו. ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלה"י ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה'.

ב' דראש השנה: כנגד היום השביעי – שבת הראשונה של היקום, כפי שנאמר: "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (שם ב, ב).

הכוונה בעבודה: מנוחת הנפש, קדושה עילאית וחיתום הדין לטובה.

הנהגה מעשית: יום זה מגלם את תכלית המנוחה והשלימות של האמת האלקית. יכוין האדם לשבות מכל דאגה, הרהור חומרי או פחד מהדין, ויהיה שרוי בבטחון גמור בהקב"ה. מרבים באמירת תהלים ברצף, עוסקים בתורה ובסעודות החג מתוך שמחה וטוב לבב, וממשיכים עלינו ועל כל ישראל חותם של חיים, שלום, בריאות, בני ומזוני לכל השנה החדשה הבעל"ט.

 

'אתם נצבים היום כולכם'

במיעוט הימים שנותרו עד ליום הדין, נקרא בפרשת השבוע: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (דברים כט, ט).

בכינוס זה ביקש משה ביומו האחרון להכריז לדורות עולם: 'התורה הזו שאני מותיר אחרי, איננה נחלתם הבלעדית של יחידי סגולה או אנשי שררה, אני מוסר אותה לכל כלל ישראל, ולכל יהודי באשר הוא יש חלק ונחלה בתורה הקדושה!'. משה רבינו חיבר באותו היום את כל נשמות ישראל זו לזו וקשר אותן אל התורה, שהיא מקור הישועה והחיות הנצחי שלהן.

'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם – כֻּלְּכֶם'!^[2]

כל אחד ואחד במעמדו, ניצב ועומד לפני מלך מלכי המלכים, ועליו להתבונן על עצמו – ובכל פנימיותו, לא למחצה לשליש ולרביע!

ברם, רבותינו דורשי רשומות דרשו והאירו את הפסוקים הללו על העמידה הנוראה שלנו לפני מלך מלכי המלכים ביום ראש השנה. כפי ששורר המשורר^[3] בחרדה: 'ה' מי לא יירא מיום דין הנורא.

כי לך יאתה גדולה וגבורה, באתר די זקוקין דנורא, מי יעמוד בסוד ה".

ביום ראש השנה, כל באי עולם עוברים לפני הבורא כבני מרון – החל מראשי העם ועד לחוטבי העצים ושואבי המים. כולם עומדים במסדר אחד, ללא שום מחיצות ופלאים, לפני הקדוש ברוך הוא ובית דינו.

משום גודל השעה, חובה עילאית וקדושה מוטלת על האדם להיות מרוכז וממוקד כולו בחודש זה באיכות של עבודת ה', ולא בכמות שטחית בלבד.

רק על ידי הנהגה זו הופך האדם להיות כלי קודש מזוקק וטהור, הראוי שהקדוש ברוך הוא ישרה שכינתו עליו. וכאשר יפתחו שערי שמים ברגעי השיא – בראש השנה, ביום הכיפורים וביום הושענא רבה – הוא יעמוד לפני כסא הכבוד, ויצא זכאי לחלוטין בדין לחיים טובים, לשלום, לשפע ולגאולה שלימה.

 

התיקון בשורש המזל העליון

כזכור, מבואר בחכמת האמת כי כלל השפע המשתלשל לעולם עובר דרך שלשה צינורות עליונים: בני, חיי ומזוני (זרע של קיימא, בריאות ואריכות ימים, ופרנסה בריוח).

והנה, אמרו חז"ל במסכת מועד קטן (כח.): 'חיי, בני ומזוני – לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא'.

רבי שמעון בר יוחאי בספר הזוהר הקדוש (אידרא רבה – נשא דף קלד ע"א) הרחיב יסוד זה ואמר: הכל תלוי במזל העליון, 'ואפילו ספר תורה שבהיכל'!

נתבונן נא במציאות המוכרת לכל בר בי רב בבית המדרש:

ישנו ספר תורה פלוני, שמשום מה בכל שבוע ושבוע מוציאים דוקא אותו מן ההיכל, ואפילו בשבוע שבו לא תכננו להוציאו, פתאום מתרחשת תקלה או שאלה בספר האחר, ומיד רצים להוציא שוב את הספר הזה, והוא תמיד הנשלף והנבחר בראש.

ומאידך, ישנו ספר תורה מהודר וקדוש השוכן בהיכל, שאף פעם אין מוציאים אותו! וכבר כשהציבור מחליט להוציאו, פתאום נתקעים עם איזו קושיא, מתעוררות שאלות הלכתיות, ונאלצים להחזירו לארון.

זוהי מציאות מוחשית שאנו רואים בעינינו. ואם אפילו ספר תורה קדוש תלוי במזלו – על אחת כמה וכמה שכל ענייני האדם החומריים והרוחניים תלויים בשורש המזל!

משום כך, אשרי האדם המתעורר בחרדת קודש בימים אלו של שלהי חודש אלול, ומשפר ככל יכולתו את מעשיו ודרכיו. בכך הוא מעורר את כף הזכות לפני כסא הכבוד, ופועל למתק את כל הגבורות והדינים מעליו ומעל בני ביתו לכל השנה הבאה.

עבודה זו נעשית על ידי סדר תשובה נכון, בהשתפכות הנפש בתפילה, בשמיעת קול השופר, ובעמידה איתנה בכל מטלות הקודש. הכח, המעלה וההשלכות של הימים הללו הם עצומים ורבים עד למאוד, ומהם יִמָּשֵׁךְ לנו אור של חיים, ברכה, עשירות וגאולה שלימה.

המתקת הדינים בשורש המזל העליון ביום ראש השנה היא מזעקות הלב הרוחניות והעמוקות ביותר בעולמה של הקבלה והחסידות.

רבותינו הקדושים, בראשם האר"י הקדוש והבעל שם טוב, הניחו יסוד ברזל בעבודת ימי הדין: 'אין הדין נמתק אלא בשרשו'.

פירוש הדבר: בעולם הדין התחתון, אין טעם להילחם בדינים או להתעצב מול גזירות קשות, שכן העצבות רק מגבירה את הדין.

הדרך היחידה להפוך דין לרחמים, חולי לבריאות, ודחק לפרנסה רחבה – היא להעלות את המחשבה והלב אל שורש הדינים במקורם העליון, שם בשורש העליון אין שום דין כלל, אלא הכל רחמים פשוטים וזכים!

 

המשכת השפע מהעליונים בשעת תקיעת שופר

כדי להבין את עוצמת הזמן, עלינו לדלג אל נקודת הסוף של חודש אלול, שכן פעמים כאשר התמונה שלימה ומלאה, משכיל האדם להתבונן לפרטי פרטים ולתפוס בדעתו את כללותה.

בהגיע השעות האחרונות של חודש אלול – היינו בעיצומו של יום כ"ט באלול, ערב ראש השנה – אנו עומדים ברגעים הדרמטיים ביותר של ציר הזמן, נניח, דרך משל, שזמן שקיעת החמה ונעילת השנה נקבע לשעה שש בערב.

בדיוק חצי שעה קודם לכן, סביב השעה חמש וחצי, בעת שהנשים מדליקות נרות והגברים מתכנסים בבתי הכנסיות בחרדת קודש, מתרחש תהליך רוחני מבהיל בשמים, כלל השפע הרוחני והגשמי שהושפע לעולם במשך השנה החולפת, מסתלק מן הארץ ועולה למעלה דרך שלשת ה'צינורות' – בני, חיי ומזוני!

ברגעים אלו, נותר היקום כולו ללא חיות פנימית עצמית, והבריאה כולה נכנסת אל מצב הנקרא בחכמת הרזים בשם 'דורמיטא' – מעין שינה רוחנית, תרדמה מוחלטת שבה השפע הישן הסתיים והשפע החדש טרם ירד.

מצב זה של תרדמה ו'שינה' נמשך לאורך כל הלילה וצפרא דיומא של ראש השנה, וכל הבריאה כולה תלויה על בלימה.

זמן זה הוא עד לאותו רגע נשגב בבוקרו של יום א' בתשרי, שבו עם ישראל מתעורר בקדושה, מברך את הברכות, ובעל התוקע משמיע את קולו של השופר.

בכח תקיעות השופר, נבקע הרחם העליון ונמשך אור חדש, שפע אלקי חדש לחלוטין שלא היה כמותו מעולם, היורד ומחיה את העולם לשנה הבאה!

בכל ראש השנה נקבע מחדש גורל כל היקום כולו לפי מעשיהם של בני האדם, מי לשלום ומי למלחמה, מי לרעב ומי לשובע וכו'.

זהו הזמן בו נפתחים שערי הנסים למעלה מדרך הטבע. גם אם ישבו שלשים רופאים מומחים ופסקו על פי חוקי הפיזיקה שאדם מסויים אינו מסוגל להביא ילדים לעולם, הרי שאם יצא דיבור מפי החכם – פתאום המערכת משתנה והאשה נפקדת.

כיצד אירע הדבר? מכח תקיעת השופר הבוקעת את השערים העליונים וממשיכה את השפע מחדש לעולם.^[4]

גזרה חכמתו יתברך, שבראש השנה נפקדה שרה אמנו, בראש השנה נפקדה רחל, ובראש השנה נפקדה חנה הנביאה. אין זה פלא שאנו קוראים בהפטרת היום את תפילת חנה, שכן ביום זה נפתחים שערי פקידת העקרות וכל סוגי הישועות בסוד שלשת ה'צינורות', והשומע את צעקת בניו – משיב להם ברחמים וכותבם לחיים טובים ולשלום.

 

התעוררות מדת הנתינה

עוד עלינו לדעת, כי בחודש זה מתעוררת מדת כח הנתינה והצדקה ברוחב לב וללא שום גבול. ודוקא בחודש אלול מתעוררים הלבבות של ישראל ביתר שאת לעסוק בענייני צדקה וחסד, וממהרים לפתוח את ידם לעזור לעניים.

על מצות נתינה זו בעיצומם של ימי הדין, אמר עזרא הנביא לעם ישראל: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ – כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם!" (נחמיה ח, י).

על הנהגה זו נביא משל קולע:

בנוהג שבעולם, להבדיל, אדם בשר ודם שנשפט בבית המשפט על עבירות חמורות, והשופט עומד ודן אותו חלילה לגזירת עונש מוות בתליה בר מינן, האם תראה את אותו נאשם, ברגעים שלפני גזר הדין, כשהוא עומד נינוח באמצע הרחוב, ואוכל לתיאבון מנת בשר עסיסית?! הרי אדם זה נידון לתליה, וכיצד מסוגל לשבת ולאכול ברוגע?! הלא מרוב פחד וחרדה הגרון שלו אמור להיות חנוק, ואין הוא מסוגל להכניס פירור לפיו!

אם כן, כיצד אנו, עם ישראל, עומדים ביום ראש השנה – שהוא יום הדין הנורא שבו ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני המלך, וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, מכל מקום אנו עומדים ומבשלים סעודות, ואוכלים בשר שמן, ושותים יין משובח ומשקאות מתוקים, ואין אנו גוזרים על עצמנו צום ותענית כלל?!

התשובה היא: מפני שכך ציונו הנביא עזרא! אנו אוכלים ושותים מתוך בטחון מוחלט ואמונה שלימה בחסדיו וברחמיו המרובים של אבא שבשמים, שאנו יודעים שיוציא את דיננו לזכות, ויקרע רוע גזר דיננו.

אך עם זאת יש כאן עומק עצום, אכילת המשמנים ושתיית הממתקים בראש השנה, הם הביטוי העילאי של האמונה השלימה שלנו בה' ושמחת יום זה אינה גורעת מאתנו אפילו כמלוא נימא מחרדת הדין, אף שאנו משקיעים את כל עוצמת כחותינו בעבודת הנפש ביתר שאת וביתר עוז, אך מותירים מעט אכילת בשר ושתיית יין מצד מצות האמונה.

ומתוך אותה אמונה, ציוה הנביא תנאי: 'וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ' – רוץ ועזור, תמוך וסייע בידם של קשי היום, העניים והנזקקים שאין ידם משגת לקנות צרכי חג.

וכפי גודל הצדקה והנתינה בימי חודש אלול, כך יגדל הכח העצום בשמים למתק את הדינים.

 

התפילה והדמעות ביום ראש השנה

אמנם לכאורה, מצינו בעבודת יום ראש השנה: מצד אחד, יום טוב שבו נפסק להלכה שאסור להתענות או להצטער, ועלינו לאכול מעדנים, ללבוש בגדי חג ולשמוח, על פי הפסוק: "אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים… כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח, י), ומאידך, זהו יום דין נורא שבו נפתחים ספרי חיים וספרי מתים, וכל רזי עולם נחשפים לפני מלך מלכי המלכים, וממילא הלב מתעורר לבכי ולבדק בית עמוק.

נשאלת השאלה: כיצד ניתן לשלב בין בכי ודמעות ביום ראש השנה לבין חובת השמחה?

איך מתיישבים הדברים יחד?!

רבינו הבעל שם טוב לימד יסוד נורא: העצבות היא הכלי של הדין, ואילו השמחה היא הכלי של הישועה.

ועל כן בישוב סתירה זו, יש להבחין בין סוגי הבכי והדמעות:

דמעות של עצבות ומרה שחורה: דמעות הבאות מתוך יאוש, עצבות ודאגת החומר – דמעות אלו מגבירות את הדין.

דמעות של כיסופין והתרגשות: דמעות הנשפכות מתוך התעוררות הלב, אהבת ה', ויראת רוממות על כך שזכינו לעמוד לפני המלך – דמעות אלו באות מעולם הבינה, והם כצינור עצום להמתקת הדינים.

חז"ל אמרו במסכת ברכות (לב:): מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר: "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי" (איכה ג, ח), ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר: "שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ" (תהלים לט, יג).

הבעל שם טוב שאל: אם שערי דמעה לא ננעלו לעולם, מדוע צריכים כלל שערים לדמעות?

והשיב במשל נפלא:

כאשר מלך בשר ודם בונה ארמון, הוא מתקין שערים ומנעולים כדי למנוע מזרים להיכנס. אך כאשר מגיע בנו אהובו של המלך, כשהוא בוכה ומתרפק על אביו – השומרים אינם מעזים לנעול את השער בפניו.

כאשר יהודי עומד בראש השנה, שומע את קול השופר או זועק: 'אבינו מלכנו', ולבו נשבר בקרבו מרוב כיסופים להשם יתברך – הבכי הזה הוא הדרגה הגבוהה ביותר של השמחה. זהו בכי שמנקה את הנשמה, מטהר את הראיה, וממלא את האדם באור ובתקוה חדשה.

צריכים לדעת, כי השערים קיימים עבור מי שבא בטענות או בתפילה יבשה בלי הרגש כלל, אך בכי של בן אהוב – בוקע את כל המנעולים.

ברם, הבעל שם טוב חילק באופן חד וברור בין שני סוגי דמעות בראש השנה:

הוא הזהיר מפני בכי הנובע מיאוש, מדאגות חומריות – 'מה יהיה עם הפרנסה שלי?', 'איך אסתדר?', או מתחושת מרה שחורה ומחנק נפשי.

בכי כזה נובע מן הנפש הבהמית, דמעות אלו אינן ממתקות את הדין, אלא אדרבה – הן יוצרות כלי קיבול לדינים נוספים, שכן העצבות היא הצינור של כחות הדין והקטרוג. על בכי כזה אומר הזוהר הקדוש (תיקוני הזוהר, תיקון ו דף כב ע"א) 'כולהו צווחין בצלותין ביומא דכיפורי ככלבים הב הב לנא מזונא וסליחו וכפרה וחיי כתבנו לחיים ואינון עזי נפש ככלבים' [כולם זועקים בתפילות יום הכיפורים ככלבים, הבה לנו מזון, סליחה,כפרה וחיים כותבנו לחיים והינם עזי נפש ככלבים].

לעומת זאת, הדמעות הרצויות בראש השנה הן דמעות של געגועים, התרגשות וקרבת אלקים. אלו דמעות הנשפכות מתוך התבוננות בגדולת הבורא, מתוך שמחה על כך שאנו בניו של המלך, ומתוך התעוררות פנימית עמוקה של הנפש האלקית השואפת להתנקות מכל חטא וחוצץ ולשוב לאבינו שבשמים.^[5]

 

בכי בלתי מתוכנן – סימן משמים

יסוד מבהיל נוסף שלימד הבעל שם טוב הקדוש עוסק בהתעוררות הבכי הפתאומית במהלך התפילה:

אם אדם עומד בתפילת ראש השנה, ופתאום באמצע פיוט, פסוק או תקיעת שופר, נופלת עליו בהתעוררות פתאומית רוח של בכי ודמעות שאינו יכול לעוצרן – יהא יודע שבאותה שעה ממש דנים אותו בבית דין של מעלה!

הבעל שם טוב גילה כי הנשמה למעלה מרגישה שבעולמות העליונים עוסקים כעת בְּדִינָהּ, והדבר מקרין באופן סגולי על הנפש למטה ומעורר אותה לבכות.

מה עליו לעשות באותה שעה?

לא להתנגד לבכי ולא ליפול לעצבות, אלא לנצל את אותם רגעים יקרים מפז: לשפוך את הלב לפני ה' בבכי של חרטה, אהבה וביטול, ולהחזיק במחשבה זו: 'רבונו של עולם, הריני מסור בידך, מחול לי והמליך אותך עלי'. הבכי הבלתי מתוכנן הזה, שמגיע בהתעוררות מלמעלה, הוא המפתח להפיכת גזר הדין מחושך לאור וממדת הדין לרחמים גמורים.

 

כח הדיבור – הגשר בין עולם המחשבה לבין עולם המעשה

כל עוד האדם רק חושב את מחשבותיו בתוכו פנימה, אין שום בריה בעולם שיכולה לדעת ולהשיג מה מתחולל בלבו. על כן, הטביע הבורא באדם כלי נמוך וחיצוני יותר – הוא כלי הדיבור. בכח הדיבור של האדם ממש לברוא מציאות.

תפקידו של הדיבור – לשמש כגשר מופלא, המתוח בין עולם המחשבה, שהוא עולם רוחני וגבוה, לבין פעולת המעשה החומרי.

מי שיודע לדבר נכון, לדבר בנחת, בטוב ובקדושה, זוכה לקנות את בחינת המלכות בנפשו, כדברי הזוהר הקדוש (תיקוני הזוהר, הקדמה – דף יז ע"א): 'מלכות – פה'. המלכות האמיתית של האדם איננה נתונה בריבוי כספו, ולא במצב חשבון הבנק שלו, אלא המלכות נתונה מכח הפה של האדם.

הכל תלוי ועומד אך ורק על כח הדיבור!

ובמקום אחר אמרו חכמים, כי פיו של האדם מעיד עליו כאלף עדים מי הוא ומה הוא, האם צדיק הוא או רשע, חכם או טיפש, ולאן פניו מועדות. הכל ניכר בפה, הכל תלוי בדיבור, והכל עומד על מדת הקדושה שיש בשפתיו.

הדיבור יכול לגשר על פני כל התהומות והפערים, אך זאת בתנאי מוחלט אחד: שהדיבור יהיה דיבור נכון, נקי ומיושב. וכדי שהדיבור יהיה נקי, הוא מוכרח להיות מושפע ומודרך מתוך מחשבה נקיה וטהורה. כאשר מחשבותיו של האדם שרויות בקדושה, הרי שגם הדיבור היוצא ממנו יהיה נקי וטהור מאליו.

אבל, כאשר מחשבותיו של האדם רצופות לכלוך ומלאות בזימה, בתאוות שפלות ובמראות אסורים – הרי זה מן הנמנע שיצא מפיו דיבור נקי וקדוש.

האדם לעתים אינו מרגיש כלל כיצד במחשבותיו המקולקלות הוא מכשיל את עצמו בדיבורו, ונופל למקומות קשים ומרים.

כאן נמצאת הנקודה המרכזית של עבודת האלול,^[6] וזהו חבל ההצלה המגשר על פני כל המשברים. כאשר הדיבור הוא נכון וטוב, יש בכחו לברוא מציאות חדשה, ליצור עולמות ולבנות את בניינו הרוחני ואת ביתו, וכאשר נעשה בצורה נכונה ומיושבת, נחסכים מן האדם ומן הסובבים אותו אלפי צרות, מועקות ומדנים.

בתורת החסידות מבארים סוד נפלא בענין זה, על פי הפסוק: "מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ" (תהלים קו, ב), המילה 'יְמַלֵּל' – פירושה לפורר, לכתת ולשבור, שואל הכתוב, כיצד יכול היהודי לפורר, למוסס ולשבור את הגבורות והדינים התקיפים השוררים בעולם בשלהי השנה?

התשובה היא: 'יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ' – על ידי שיקרא וישמיע בפיו את כל תהילתו ואין לך תהילתו של קודשא בריך הוא יותר מקריאת ספר תהלים כולו ברצף!

שירת דוד המלך ע"ה בוקעת מעולם העשיה והיצירה ומעפילה עד לרומו של עולם האצילות, ושם היא מפוררת את כל הדינים הקשים והופכת אותם לרחמים גמורים.

 

יום הילולת מרן החפץ חיים

בהשגחה פרטית מופלאה, בליל כ"ד באלול חל יום הילולתו של רבינו, נר ישראל, רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצוק"ל, בעל ספר חפץ חיים.

עליו ועל כיוצא בו ניבא דוד המלך עליו השלום ברוח הקודש: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב? נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהלים לד, יג-יד). מרן החפץ חיים זכה להאריך ימים וחי קרוב למאה שנים תמימות בעולם הזה, וזכותו הכבירה תגן עלינו ועל כל ישראל.

והנה, לאורך כל מאה שנות חייו, מעולם לא נכשל אפילו בדיבור אחד מיותר!

התבוננו נא בעוצמה הרוחנית הנדירה הזו – אדם שחי בעולם הזה מאה שנה, ופיו נותר טהור, נקי ומזוקק ללא שום רבב של פגם הדיבור.^[7]

אבא עטרת ראשנו, רבי יורם מיכאל זכר צדיק לברכה, פתח לנו פעם צוהר להבנת דמותו של החפץ חיים ואמר לנו:

העולם הרחב נוטה לחשוב בטעות כי החפץ חיים היה אדם שתקן, אחד כזה שאינו מוציא הגה מפיו. ברם, האמת היא הפוכה בתכלית! החפץ חיים היה האדם שדיבר הכי הרבה בדורו!

פיו לא פסק מלדבר אפילו רגע אחד. כל היום כולו היה שופע ומשמיע דברי תורה, יראת שמים, קדושה ומוסר, וחיזק את נפשות עמך ישראל. הוא אמר עתידות מבהילות ברוח קדשו, וכל דיבור ודיבור שיצא מפיו נתקיים בדייקנות מפליאה.^[8]

אלא מאי? עם כל ריבוי הדיבור העצום הזה, מעולם לא נכשל בדיבור אסור – לא בלשון הרע, לא באבק לשון הרע, ולא בשמץ של רכילות או דברי הבאי!

זהו כח אדיר המבטא את תכלית השלימות של כח הדיבור באדם.

אמרו חז"ל (חולין פט.) על הפסוק: "הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן" (תהלים נח, ב) – שואלים חכמים: מה היא אומנותו היחידה של האדם בעולם הזה? שיעשה עצמו כאילם!

'אילם' – לשון אי אלם (היינו, חוסר כח לעשות רע). כלומר, שימעט האדם בכל דיבור מיותר, וישמור על כל אות וכל הגה היוצאים מפיו. מדוע? מפני שזהו עיקר מציאותו של האדם עלי אדמות! כל מה שיעבור על היהודי במשך ימיו, וכל ההשפעות שיגזרו עליו מן השמים, תלויים ועומדים במדת שמירת פיו ובכח השתיקה.

עלינו לדעת, כי פעמים רבות, על ידי שתיקה אחת קטנה בשעת מריבה, יכול האדם לפעול בשמים שימחלו לו כל החטאים והעוונות שחטא מיום הולדתו ועד אותו היום!

נתאר לעצמנו אדם העובר בזיון קשה, הכפשת שם נורא, או שמזלזלים בו ונוהגים עמו בהתנהגות שאינה הוגנת ולא מכבדת – והוא, תחת להשיב מלחמה שערה ולחרף את מחרפיו, בוחר לבלום את פיו, שותק כאילם, ואינו לוקח את הדברים אל לבו!

לא יאמן איזה פלא עצום ואיזו טהרה אדירה הפעולה הזו מחוללת בנפשו של האדם במרומים. אילו היינו משיגים ומבינים בעיני בשר את ערכו של הזיכוך הזה, היינו מחפשים בכל יום ויום ממי נוכל 'לקנות' בזיונות וצער, כדי לזכות לכפרה ולרוממות כזו.

 

כיצד הבזיון מרומם את הנפש

כדי להמחיש את האופן שבו הבזיון והצער מגדלים את קומת האדם, נתבונן במנגנון שיגור של החלליות:

כידוע, כדי שחללית תוכל לבקוע את אטמוספירת כדור הארץ ולהגיע אל החלל החיצון, מרכיבים עליה כמה וכמה טילי דחף.

בעת השיגור, יורים ומפעילים את הטיל הראשון. הטיל הזה אמנם נשרף, מתפוצץ ומתכלה בדרך, אך בכח הפיצוץ העז הוא מעיף את החללית לגובה אדיר במרומים!

כעבור כמה מאות קילומטרים, ניתק הטיל הישן, ומופעל הטיל השני – המעניק לחללית דחף נוסף ומטיס אותה אל מעל לעננים.

כן הוא הנמשל בענייננו:

כדי לגדל ולרומם את היהודי למדרגות עליונות, מעבירים עליו מן השמים 'רוח' של בזיון, מריבה או עגמת נפש. האנשים המבזים אותו סבורים בטעות כי הם דוחים אותו, משפילים אותו ומחריבים את שמו.

אך האמת, אותו בזיון אינו אלא כטיל הדחף המתפוצץ, שמכחו נזרקת נשמתו של המוכה אל גבהים רוחניים שאי אפשר להגיע אליהם בשום עבודה אחרת!

 

הבלימה בשעת המריבה – כפתח לשנה החדשה

זהו בדיוק הלקח הגדול שלמדנו מיוסף הצדיק עליו השלום. כאשר עמד מול אחיו לאחר כל השנים הקשות, היסורים והבור של בית האסורים, אמר להם: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִי"ם חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" (בראשית נ, כ).

אמר להם יוסף: 'אתם לא רציתם אותי כחבר ואח קטן שלכם, וניסיתם להרחיק אותי, והנה, בדיוק מכח אותן פעולות – קיבלתם אותי כמלך שליט על כל כדור הארץ!'

וכי הדברים לא התרחשו כך בפועל? בוודאי שכן! בסופו של דבר באו כולם ונפלו על פניהם והשתחוו לפניו.

האם יוסף עבר שנים קלות? הלוא הוא עבר מסכת יסורים מרה מנשוא! אך יוסף הצדיק ידע את הסוד הנורא: לבלום את הפה בשעת מריבה, לשתוק ולראות את יד ה' המכוונת את הכל לטובה.

זוהי העבודה הנדרשת מאתנו לאורך כל ימות השנה כולה, וביתר שאת וביתר עוז בימי חודש אלול וערב ראש השנה. שכן בשעות הללו של ערב ראש השנה, אנו סוגרים וחותמים את חשבון השנה החולפת, ופותחים את השערים לקבלת השפע, החיים והברכה לשנה החדשה והמאושרת הבעל"ט.

 

עבודת אלול – יצירת כלי קיבול בנשמה

בסיום הדברים, נביא כאן משל נפלא הממחיש את עבודת חודש אלול.

מעשה בעיר גדולה שבה אירעה תקלה חמורה בתשתית, ומי הביוב התערבבו במי השתיה, מחוסר ברירה, שכרו עשרה קבלנים שעבדו 42 שעות ביממה כדי להקים תשתית צינורות חדשה לחלוטין. העיר כולה היתה כמרקחה.

כדי שלא יגוועו התושבים בצמא במהלך שבוע העבודות, הציבה המלכות עשרים נקודות של מאגרי מים ענקיים, והכריזה כי כל תושב רשאי לבוא וליטול מים ללא הגבלה, בתנאי שיביא עמו את כליו שלו.

מי שהביא עמו כוס קטנה, מילאו לו כוס, ונותר חסר בהמשך השבוע, מי שהביא דלי, קיבל מלוא הדלי, ומי שהיה פיקח והביא עמו עוקב מים ענקי, מילאו לו את העוקב כולו. מצד המלכות אין שום מגבלה בכמות המים – המגבלה היחידה היא בגודל הכלים שהתושב הכין מראש.

זוהי עבודת התשובה בחודש אלול!

בימים אלו, אנו יוצרים ומכינים את הכלים הרוחניים בנפשנו. בראש השנה ובימים הנוראים, השפע העצום יורד מן השמים לכל ימות השנה הבאה. מי שהכין כלי קטן – יקבל שפע מצומצם, ומי ששיבר את לבו, והפך את לבו לכלי המוכן לשפע – זוכה שהקב"ה ימלא את כל כליו בשפע רוחני.

 

[1] בקונטרס אספקלריה המאירה (דברי זכרון ופרקי חיים לאבא מארי, מאמר הרוצה להחכים ידרי"ם – ילמד דברי רבינו יורם מיכאל) הרחבנו בזה כך:

אבא, מופת הדור, רבי יורם מיכאל אברג'ל זכותו תגן עלינו, היה רגיל לדרוש על המצוה הזאת כשהיא סמוכה למצוה הראשונה. וכך היה אומר: 'נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן'. המצוה ה-316 היא לכתוב ספר תורה, והמצוה הראשונה היא "פְּרוּ וּרְבוּ" (בראשית א, כח) – להתחתן מגיל שמונה עשרה לחופה, כדי לזכות להוליד ילדים לעבודת השם.

והיינו, שמצות כתיבת ספר תורה ומצות 'פְּרוּ וּרְבוּ' קשורות זו בזו, ונועץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן. כשם שהמצוה הקדושה היא לכתוב ספר תורה, והיא קשורה מאוד למצוה הראשונה, כך מי שמוליד ילדים צריך שיוליד אותם קדושים כמו ספר תורה.

הן אמת, שקודם לכן, לפני הרבה מאוד שנים, כל מה שנקרא 'תורה שבעל פה' היה אסור לכתוב. מה שמותר לכתוב זה רק את התנ"ך – תורה, נביאים וכתובים, מה שנקרא 'תורה שבכתב'. ולכן היה גם תוקף מהותי מאוד למצוה הקדושה הזאת, לכתוב ספר תורה, שזה היה הקשר הנצחי של כל יהודי עם התורה הקדושה. אבל, הביאו רבותינו הפוסקים, מעת שהותרה המלאכה של כתיבת חידושי תורה – יש לנו גמרא, יש לנו ש"ס, יש לנו פוסקים, ראשונים ואחרונים, יש לנו הלכה למעשה.

פעם כל זה לא היה כתוב, כל זה היה על הלשון. כל רב, מקסימום היה כותב ראשי פרקים, נקודות לעצמו, וזהו, והיה צריך להעביר את זה לתלמידים, והכל היה עובר בעל פה, ככה במשך הרבה מאוד שנים. לא היתה שום ידיעה בכתיבה, זולת כתיבה של תנ"ך – תורה, נביאים וכתובים.

עכשיו שניתנה הרשות לכתוב חידושי תורה, אדרבה, יש בזה מעלה יתירה ומצוה גדולה, יש אומרים שזה סניף למצוה הזאת של כתיבת ספר תורה. כך שמעתי ממורינו ורבינו רבי יששכר מאיר, ראש הישיבה שלנו – ישיבת הנגב, איפה שאבא למד, ועשרים שנה אחריו גם אנחנו למדנו שם.

כפי שאמרתי, אנחנו גדלנו אצל מורינו ראש הישיבה הגאון רבי רבי יששכר מאיר זצ"ל. הוא היה מגדולי חכמי אשכנז של הדור הקודם, והוא למשל, היה לו מנהג מעניין: הוא לא היה מתחיל שום שיעור בישיבה בלי הקלטה. עוד לא היה מפותח הנושא של ההקלטות, אז היה מקסימום טייפ מנהלים, 'ווקמן' כזה, אם אתם זוכרים, עם קלטות. עד שלא היה לידו 'ווקמן' עם קלטת מופעל, הוא לא היה מתחיל את שיעורו.

יום אחד ניגשתי ושאלתי אותו: 'למה? מה הדגש?' ואם לא תהיה הקלטה? הוא סבר שהיום, כשיש הקלטה, הנה, תראה כמה גאונים היו בעולם ונפטרו כבר, ואנחנו שומעים שיעורים שלהם. איך שומעים היום שיעורים של אבא הרב יורם, של הרב עובדיה, של הרב מרדכי אליהו, של הרבי מליובאוויטש, של כל מיני גאונים שלפני הרבה שנים נפטרו מהעולם? בגלל שהיו להם הקלטות. אתה רואה שההקלטה הזאת היא תיעוד – "לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים" (ירמיה לב, יד).

אתה שומע בן אדם שנפטר לפני כמה שנים, ואתה חושב שהוא עוד חי. הכל חי, אתה רואה שההקלטה הזאת עשתה הנצחה לתורה שלו. אז הוא סבר, שכל השיעורים שמקליטים, זה סניף של המצוה הקדושה הזאת לכתוב ספר תורה.

עוד הוא אמר לנו, שבהקלטה הזאת יש עוד תועלת, שמחר אפשר לכתוב ספרים מתוך ההקלטה הזאת. אם מחר אתה רוצה ספר בהלכות שבת, מתוך ההקלטות תוציא ספר בהלכות שבת, מתוך ההקלטות תוציא ענין של תפילין, ועוד כיוצא בזה.

נמצינו למדים עד כאן, שאמנם יש מצוה גדולה לכתוב ספר תורה, אבל פעם, שהיה רק ספרי תורה ולא היה שום דבר אחר, אז היתה יותר חשיבות למצוה הזאת. אבל היום, שיש לנו גם תורה שבעל פה, שתורה שבעל פה הותרה להיכתב, יש מעלה גדולה בכתיבה של תורה שבעל פה.

אומרת הגמרא במסכת שבת (קה.): 'אנא נפשי כתבית יהבית'. ה'אָנֹכִי' – הנפש של האדם מתגלה בכתב. אדם כותב, כל הנפש שלו נמצאת בכתב.

זה אחד הטעמים שאמר לי אבא לפני הרבה שנים, למה אסור לקרוא כתב של אדם אם הוא לא ממוען אליך. כי כשאדם כותב, לא הוא כותב, הנפש שלו כותבת.

אדם כותב, כל הנפש שלו מתגלה בכתב. ואם המכתב לא ממוען אליך, אל תיגע בו. לפעמים אדם כותב לאשתו איזה מכתב, איזו מילה טובה, אל תקרא את זה. לא קשור אליך. מה שקשור אליך, יהיה ממוען אליך. אם לא ממוען אליך, אל תקרא. כי אדם שכותב את הנפש שלו הוא כותב.

ובפרט בכתיבה קדושה כזאת, שאדם כותב את נפשו, והכתיבה הזאת איפה היא נמצאת? היא נמצאת בהיכל הקודש, היא נמצאת בהיכל שממנו עם ישראל עומד, תורה, וממנו יוצאת תורה לעולם. לכן אשרי אדם שנותן לבו על המשמעות של המצוה הזאת.

אבא מארי את כל התורה שהעביר ומסר, הוא דיבר לכל שכבות העם…

כל זה למעשה רמוז במצוה הקדושה הזאת: "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" (דברים לא, יט), 'שִׂימָהּ בְּפִיהֶם' – כמו: "אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א), אומר רש"י (שם): 'כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם'.

כל מגמתו היתה לדאוג לדורות הבאים לעבודת השם בהרחבת הדעת, מתוך ניצול הזמן, מתוך יראת שמים, מתוך יראת ה' טהורה, מתוך רגישות נכונה וטהורה לחינוך הילדים היקרים. להעמיד כולם בדרך ישראל סבא, ברוח התורה הקדושה, לא להתבלבל ממשב רוח שברחוב.

בעיניו העמוקות הוא צפה את משב רוח של הרחוב שלנו, זה לא משב רוח שהיה ברחוב שלפני עשרים שנה. הרחוב היהודי של היום זה לא הרחוב שהיה לפני עשר ועשרים ושלשים שנה, בכלל ובכלל לא.

היום המשבי רוח מאוד קשים מכל מיני כיוונים של אומות העולם, של הגויים. הנסיונות שהיו מצויים פעם בעולם, זה לא הנסיונות שמצויים בימינו אנחנו, בתקופות שלנו. זה דור אחר לגמרי, זו תקופה אחרת, אלו זמנים אחרים.

בני נוער של היום מתנסים בנסיונות שלא התנסו בהם אנשים מימי נח וקודם לכן.

זה תורה שהיא באה מהשורש למעלה, היא נוגעת בכל שורש ובכל נפש ונפש, והתורה עצמה מתכווננת במוח של כל אחד בהתאם לנפש של כל אחד, בהתאם לכלים של כל אחד. וזה אסור לפספס.

[2] בספר שפתי שלמה (פרשת נצבים – עמוד צו) מבאר נפלא את הפסוק: "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה, וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (ישעיה ס, ח):

מדרך הטבע, העבים (העננים) אינם נעים מעצמם, הם זקוקים לרוח סערה חזקה שתדחוף אותם ממקום למקום, כמאמר חז"ל (ילקוט שמעוני, ישעיה – רמז תפד): 'מים קשים – עב סובלן, עב קשה – רוח מפרתו'. לעומת זאת, היונה פורחת בכח עצמה – היא עפה אל קינה מתוך תשוקה פנימית, ללא שום גורם חיצוני שמכריח אותה.

המשולים לעבים: אלו האנשים הרחוקים מבית הכנסת לאורך השנה. הסיבה היחידה שמביאה אותם אל בית הכנסת בראש השנה היא 'רוח הסערה' – אימת יום הדין והפחד מהמזל. על כן המשילם הנביא לעבים הנעים רק מכח הרוח.

המשולים ליונים: אלו האנשים הכשרים, המשכימים בכל יום לבית הכנסת ולבית המדרש. הם הולכים מתוך אהבה פנימית וחיבור עצמי, בלא שום סיבה חיצונית. עבורם, בית הכנסת הוא הבית הטבעי – כמו היונה הפורחת בשמחה אל ארובתה.

אמנם, אותם האנשים הבאים לבית הכנסת רק לפרקים, מחמת יום הדין, עשויים לחשוב כי עצם ביאתם ביום זה היא כבר 'ביאה שלימה'. אך הרי קיימא לן ש'ביאה במקצת – לא שמה ביאה'.

את ההבחנה הזו הביא שם לבאר על פי משל ממשלי שועלים:

פעם אחת פקד הלויתן, מלך הדגים, על שני שומרי ראשו להביא לפניו את השועל, לאחר ששמע כי בשרו טעים להפליא. מכיון שהשועל היה רגיל להלך על שפת הים כדי לדלות דגים, קפצו עליו שני הדגים הגדולים, תפסו אותו והביאו אותו אל מצולות הים לפני הלויתן.

כשהובא השועל הערמומי לפני המלך, הבין מיד את הסכנה ואמר: 'אדוני המלך, ידעתי למה הובאתי לכאן. אך חבל שלא ידעתם זאת מראש, כי עבדיך התנפלו עלי בפתע פתאום! הרי עיקר הטעם המשובח של בשרי מונח כולו בלבי – וחבל מאוד ששכחתי את לבי שם ביער… אנא, שלח אותי חזרה ליער כדי שאביא את לבי לפניך!'

והנמשל נוקב חריף:

חלילה וחס שיהיה כך אצלנו!

שלא נבוא אל בית הכנסת ביום הדין בגופנו – ואת הלב נשכח בבית, שקוע בעסקי העולם הזה. ביאה כזו, שאין בה את הלב, אינה שוה מאומה!

זהו עומק פשט הכתוב: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם" (דברים כט, ט).

מזהיר אותנו הכתוב: אמנם באתם רק 'הַיּוֹם' (בראש השנה), אך ראו ודעו שעל ביאה זו להיות 'כֻּלְּכֶם' – שכל כולכם, עם כל הלב, המחשבה והרגש, תהיו נוכחים לפני ה'! שלא תהיה זו ביאה חלקית או חיצונית, אלא ביאה שלימה ומלאה.

ובזכות זו – שנבוא לפניו בלב שלם, נתעורר מקול השופר ונשוב אליו באמת – נזכה כולנו להיכתב ולהיחתם לשנה טובה ומבורכת.

[3] פיוט 'ה' שמעתי שמעך' הוא פיוט לשליח ציבור הנאמר, בנוסח הספרדים, כהקדמה לחזרת הש"ץ בשחרית ומוסף בראש השנה ויום הכיפורים. הפיוט מתאר את גודלו ועוצמתו של הקב"ה, ואת יראתו של החזן מפני עמידה לפניו בתפילה.

[4] על תפקידו האמיתי של השופר, ועל הדרך שבה עלינו להפיק את הלקח הנכון משמיעת תקיעותיו בחודש אלול, יוכל ללמדנו המשל הבא (מבית מדרשו של המגיד מראצקי):

בעיירה אחת, נידחת ומבודדת, חיו תושבים תמימים ונבערים מדעת. יום אחד, החליטו בני העיירה כי הגיעה השעה להתקדם ולהביא אליהם קִדְמָה ותועלת. הם אספו צרור כסף גדול, הפקידו אותו בידיו של אחד מאנשי העיירה, ופקדו עליו לצאת למסע בעולם הגדול כדי לרכוש מכשיר משוכלל שיביא ברכה לכל התושבים.

יצא האיש לדרכו. הוא עבר יַמִּים וארצות, עד שבאחד הַיָּמִים התקרב אל עיר גדולה המוקפת חומה בצורה. עודנו במרחק רב מהחומה, הבחין בעשן שחור וסמיך המיתמר ועולה מתוכה – שריפה פרצה בעיר!

ככל שהתקרב, הבחין באדם העומד בראש החומה וזועק בקול רם תוך שהוא תוקע בחצוצרה. והנה פלא: ככל שהאיש המשיך להריע בחצוצרתו – הלך העשן ונמוג, עד שהאש כבתה לחלוטין.

ההלם וההתרגשות אחזו בשליח: 'איזה פלא!' אמר בלבו בחכמתו המדומה, 'זוהי חצוצרת קסם! בכחה לכבות דליקות ואש משתוללת!'

ללא היסוס, נכנס אל העיר, איתר את התוקע בחצוצרה, ולאחר משא ומתן קצר הצליח לרכוש ממנו את ה'אוצר' היקר במלוא כספו. כשחזר לעיירתו, קיבלו אותו התושבים בצהלות שמחה. הוא הציג לְרַאֲוָה את המכשיר המשוכלל שנרכש במיטב כספם, והבטיח להם כי מילא את שליחותו על הצד הטוב ביותר.

לא עברו ימים רבים, ויום אחד פרצה דליקה גדולה בעיירה.

במקום לרוץ, לדלות מים מן הבאר ולהתגייס למלאכת הכיבוי, רצו כל התושבים בהתרגשות אל ביתו של בעל החצוצרה, כדי לזון את עיניהם במחזה המרהיב של כיבוי השריפה על ידי ה'נגינה'.

האיש נעמד בפתח ביתו, קירב את החצוצרה לפיו והחל לתקוע בקול רם. בינתים, האש הלכה וגברה, התפשטה מבית לבית ואיימה לכלות את העיירה כולה. אך התושבים המשיכו לעמוד שם בשלוה, מצפים ברגע לראות כיצד תרועת החצוצרה תכבה את הלהבות.

עבר שם אורח מחוץ לעיר, וכשראה את האסון הקרב קרא אליהם בחרדה: 'משוגעים! האש אוכלת את בתיכם! מדוע אינכם חשים לכבותה?!'

אמרו לו התושבים בחיוך רגוע: 'אל דאגה, ידידנו. יש לנו חצוצרת קסם מיוחדת. בתוך כמה רגעים היא תכבה את האש כליל'. הם אף סיפרו לו בגאוה מהיכן נרכשה החצוצרה וכיצד ראו בעיניהם שהיא מכבה שריפות גדולות.

תפס האורח את ראשו ואמר להם בתמהון וברחמים: 'אוי לטיפשותכם! הרי החצוצרה מעולם לא כילתה שום אש! תפקידו של התוקע בראש החומה היה להתריע ולהעיר את אנשי העיר שישנו בבתיהם, כדי שירוצו מהר להביא מים ולכבות את הדליקה!

קול החצוצרה הוא רק אזהרה – אך המלאכה היא שלכם! מי שחושב שהחצוצרה לבדה תכבה את האש – אינו אלא שוטה שדברי הבל בפיו!'

עתה נגיע אל הנמשל – לקח השופר של חודש אלול:

משל זה מעמיד אותנו מול המציאות החיונית של חודש אלול.

קול השופר הנשמע בימי אלול אינו 'סגולה קסומה' הפועלת מעצמה, ואינו נועד להנעים את אזנינו. תפקידו של השופר, בדיוק כמו החצוצרה, הוא להריע, להתריע ולעורר!

כשאנו שומעים את קול השופר, עלינו להיזכר שיום הדין – ראש השנה – קרב ובא, וכי אש העוונות מאיימת לכלות כל חלקה טובה.

השופר הוא קריאת השכמה הבוקעת אל קירות לבנו וצועקת: 'עורו ישנים משנתכם! התעורר בן אדם, מה לך נרדם? חדל מעוונותיך ורוץ לחטוף מצוות, מעשים טובים וחשבון נפש!'

אם נקשיב לתקיעה, נתעורר מִשַּׁלְוָתֵנוּ ונרוץ לתקן את מעשינו – רק אז תשיג התקיעה את מטרתה. אך אם נמשיך לשבת שאננים בבתינו, ספונים בעוונותינו, ונחשוב שבעצם השמיעה הפסיבית של קול השופר יתכפרו חטאינו – נהיה דומים בדיוק לאותם בני עיירה נבערים, שלא הבינו כי קול הנגינה נועד רק להבריח את התרדמה, כדי שאנחנו נתחיל לפעול.

[5] בספר תפארת אבות (עמוד מו) מובא סיפור חסידי שסיפר הגר"ש פינקוס זצ"ל, על הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחא זצ"ל. בטרם התמנה למנהיג עדה ולרבי של חסידים, היה רבי בונים עוסק במסחר לפרנסתו. כחסיד נלהב, היה נוסע מעת לעת להתברך ולהסתופף בצילו של רבו הנערץ – 'החוזה מלובלין'.

כח קדושתו של 'החוזה' היה לשם דבר, עיני בדולח היו לו, שבאמצעותן יכול היה לראות למרחוק, לחוות עולמות עליונים ולצפות את העתיד לבוא. באחת ההזדמנויות שבהן הגיע רבי בונים ללובלין, הביט בו 'החוזה' ואמר לו בגזירה ברורה: 'השנה, לפי הגזירה שנגזרה עליך בשמים, אתה תפסיד את כל כספך ומסחרך ירד לטמיון'.

רבי בונים שמע את הדברים הקשים והתמלא חרדה. עברה שנה תמימה, ושוב נסע רבי בונים אל החוזה מלובלין. כשנכנס אל הקודש פנימה, הביט בו החוזה בתמיהה גדולה: והרי לפי הראיה הרוחנית שלו, המסחר של רבי בונים היה אמור להתרסק! אך בפועל, לא רק שהוא לא הפסיד את כספו – אלא עסקיו שגשגו.

שאל אותו החוזה בפליאה: 'הסבר לי, מה עשית במשך כל השנה הזו?'

השיב לו רבי בונים בענוה: 'רבי, מאז שאמרת לי את דבריך, בכיתי ושפכתי את לבי בתפילה לפני הקדוש ברוך הוא בכל יום ויום'.

חייך החוזה מלובלין ואמר לו: 'אכן, כל דברי וכל מה שראיתי בשמים היו נכונים – אך הם נגזרו לפי הנהגת הטבע, מבלי לקחת בחשבון את הדמעות והבכיות שלך. כשאדם מתפלל מעומק הלב, כל החוקים משתנים!'.

המשיך הגר"ש פינקוס כך.

מהסיפור המופלא הזה אנו לומדים יסוד עצום: לכל אדם ישנה קביעת מזל ומסלול חיים מסויים, ובמהלך הטבעי של הנהגת העולם הכל מתנהל לפי אותו מזל. אולם, בכחה של תפילה היוצאת ממעמקי הלב, ובכחן של דמעות תמימות, לחורר את המזל ולהפוך אותו לחלוטין!

שינוי המזל הוא דבר קשה עד מאוד – כמעט בלתי אפשרי במושגים אנושיים (כפי שמבואר בגמרא (תענית כה.) בתשובת הקב"ה לרבי אלעזר בן פדת, שכדי לשנות את מזלו היה צריך 'לברוא את העולם מחדש'). ובכל זאת, כאשר אדם מתפלל מתוך אמונה זכה וידיעה כי הבורא הוא כל יכול ואינו מוגבל בשום חוקי טבע, תפילה כזו בוקעת את כל השערים ואין דבר העומד בפניה.

זוהי גם הסיבה שכאשר נולד תינוק חדש למזל טוב, או כשידידים מלוים זוג צעיר שרק זה עתה נישא, הברכות והתפילות שנאמרות עבורם אינן רק 'מילים יפות'. אלו הן תפילות אמת המלוות אותם, עוטפות אותם, ומחזיקות אותם לאורך כל ימי חייהם. הן אלו שיכולות לפתוח עבורם שערי שפע, שמחה והצלחה – מעל ומעבר לכל מזל.

[6] על תחילת עבודה זו ביתר שאת, כבר כתבנו בספרנו 'במסילות המועדים – אלול' (מאמר טז – כח התשובה למוסס מחיצות הלב, עמוד שפא), ותו"ד כך: על פי חכמת הקבלה, עבודת התשובה של אלול מתחילה מט"ו באב – שהם בדיוק ארבעים יום קודם יום כ"ה באלול – היום הראשון לבריאת העולם. כשם שארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ומכרזת: 'בת פלוני לפלוני', כך ארבעים יום קודם יצירת העולם, יוצאת בת קול ומכרזת על בריאת היקום, וזהו הזמן לעורר את כחה של תשובה.

וכאן, שבים אנו אל יסודו של הבעל שם טוב הקדוש (המובא בתניא, שער יחוד והאמונה – פרק א) על הפסוק: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" (תהלים לג, ו), הדיבור האלה"י של "יְהִי אוֹר" (בראשית א, ג), ו"יְהִי רָקִיעַ" (שם פסוק ו), אינו פעולה חד פעמית שהתרחשה בעבר, דיבור זה ממשיך להיאמר ולהתחדש בכל רגע ורגע ממש, ובשניה אחת שבה יפסק הדיבור חלילה – יחזור העולם כולו לתוהו ובוהו.

מכאן עלינו להבין את מהותו של השפע, הברכה והחיוּת שהאדם זקוק להם אינם כעין העברה בנקאית חד פעמית, ההשפעה ממרום מתחדשת בכל רגע – כהרף עין!

משום כך אמרו חז"ל (ראש השנה טז.), שהאדם אינו נידון פעם אחת בשנה בלבד, אלא נידון בכל רגע ורגע, שנאמר: "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" (איוב ז, יח).

כעת, בבוא חודש אלול, מגיע האדם אל 'התחנה האחרונה' האמורה לסגור את חשבון השנה כולה, זהו הזמן לנקות את הצינורות, לבער את הרע מקרבנו, ולזכות לשנה חדשה ומבורכת.

[7] מרן המשגיח, רבי ירוחם ממיר זצ"ל (בספרו דעת תורה, פרשת ויחי – עמוד רעד), מעמיד אותנו על יסוד עמוק ונוקב בעולם התפילה והברכות:

'כיום, רגילים בני אדם ללכת אצל איש צדיק לבקש ממנו ברכה, מתוך מחשבה מוטעית כאילו לאיש הצדיק ישנה קופסא מלאה בברכות, והם רק מבקשים שישלוף עבורם ברכה אחת מתוכה…

לא כן הוא הדבר!

גם לברכות ישנם חוקים, מהלך ומדרגה: רק מי שכוון, הכין והתאים את עצמו לקבלת הברכה – רק אליו הברכה מגיעה ויכולה לחול עליו. אך בשום אופן לא ישיג אותה מי שאינו מוכן ומותאם לקבלה.

מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל היה רגיל להשיב לבאים אצלו לבקש ברכות:

'מריה דאברהם – רבונו של עולם! מה רבו הברכות הצפונות למי שלומד פרק אחד של משניות! ומה אתם באים אצלי?!'

ברכות אינן נמצאות בקופסאות של צדיקים כדי לחלקן לכל דורש. כדי לזכות בברכה – אדם צריך להפוך בעצמו ל'כלי' המותאם לה'.

[8] בירחון בית יעקב (אלול תשכ"ג, קובץ יב – גליון 25 עמוד 5) לכבוד שלשים שנה להסתלקותו של מרן ה'חפץ חיים', נערכה שיחה מיוחדת עם הרב מפוניבז' זצ"ל, שהעלה ממנו זכרונות רבים:

בין שבילי זכרונותיו הרוטטים, העיר הרב מפוניבז' בעצמו ואמר בקול נרגש את אחד הדברים המופלאים ביותר ששמע בשמו של מרן ה'חפץ חיים':

'הרי זו היתה הכרזתו האחרונה ממש, רגעים לפני הסתלקותו לגנזי מרומים אמר: "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ" (עובדיה א, יז).

את הסיפור המרעיד הזה שמעתי מפי עד מהימן ביותר – נכדו של החפץ חיים, שהיה נוכח בחדר ברגעים המרוממים והגורליים הללו.

היה זה ביומו האחרון של החפץ חיים בעולם הזה. גופו הטהור היה חלש עד למאוד, ומרוב חולשה שתק ולא הוציא הגה מפיו במשך שעות ארוכות. הסובבים עמדו סביב מטתו בדממה מתוחה, נפעמים מרוממות השעה.

לפתע, התעורר הסבא הקדוש מתרדמתו, הביט במקורביו ושאל בקול חלש אך צלול:

'וואָס הֶערְט מען?' (מה נשמע בחוץ?).

חתנו, הגאון רבי משה לונדינסקי זצ"ל, ראש ישיבת ראדין, רכן אליו והשיב בדאגה כי עם ישראל שרוי בצרה גדולה וזקוק לרחמי שמים מרובים, שכן הצורר הנאצי (היטלר ימח שמו) עולה לשלטון ומאיים להרע ולהשמיד את היהודים.

לשמע הדברים הללו, נתעורר החפץ חיים בכחותיו האחרונים. הוא זקף את קומתו הרוחנית, ובשארית כחותיו הכריז בקול חוצב להבות את פסוק הנבואה של הנביא עובדיה, ולא יסף עוד.

'וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה – וְהָיָה קֹדֶשׁ'!

זה היה הדיבור האחרון שיצא מפי קדשו בטרם השיב את נשמתו ליוצרה.

'ולזאת אנו מצפים ומקוים בעזרת השם', הדגיש הרב מפוניבז' ברטט של קודש שרטט בכל גופו, 'שכל הדיבור הנורא הזה יקויים במלואו לעינינו ובימינו! הן חלקו הראשון – שבאדמת ארץ ישראל ('בְּהַר צִיּוֹן') תהיה פליטה ושארית לעם ישראל מכל הצוררים, והן חלקו השני והעיקרי – שיהיה שכון בה הקודש והטהרה'.