הבטחה על גלגלים
בשבועון 'מרוה לצמא' (פרשת אחרי מות קדושים – שנת תשפ"ג, עמוד 36) הובא הסיפור הבא:
הנייד שלו מצלצל. שורת מספרים בלתי מוכרת מרצדת מול עיניו. הקידומת מוזרה.
הוא לוחץ על מקש המענה ומיד מתחרט. כי קול גרוני ממלא את אזנו.
'נעלם לך משהו, אהה???'
הוא נאלם דום.
מי זה?! מנין הוא יודע?!
הבוקר יצא הרב ק' לנתניה, נוהג ברכב הנאמן של הישיבה. ברכב הזה היו יוצאים לבנקים, לסידורים, לביקורי חולים או לליווי אורחים.
הרכב, האמת, לא היה שייך רק לישיבה, כי 'זכרון מיכאל' היה רק מוסד אחד מתוך 'המרכז לחינוך תורני זכרון יעקב'. הגאון רבי שלום מאיר יונגרמן, המייסד, הקים גם כולל אברכים, מתיבתא, ישיבה קטנה, גני ילדים, תלמודי תורה ובית ספר.
והרכב, הרכב היקר ששירת את מוסדות התורה, נעלם ואיננו.
לזמן קצר החנה אותו הרב ק', וכשחזר כבר היתה החניה שוממה.
הוא הגיש תלונה בתחנת המשטרה של נתניה, אבל גם שם לא נתנו לו הרבה סיכויים.
בקושי רב שב לזכרון יעקב, ועכשיו מתקשר אליו ישמעאלי אלמוני.
'המכונית שלך נעלמה.
אה???'
'ככ… כן'.
'ואתה רוצה לקבל אותה?'
'בוודאי'.
'אז תשמע טוב טוב מה שאני אומר לך'.
הרב ק' עוצר את נשימתו.
'המכונית שלך נמצאת אתי כאן. בטול כרם.
יש לנו בֹה (פֹה) משחטת רכבים טובה, בצ'יק צ'ק מפרקים מכונית.
תיכף יבואו עובדים שלי ויפרקו אותה לחלקים.
ככה, בחלקים, יותר שוה למכור.
אם אתה רוצה לקבל את המכונית שלך שלימה, תתן חמשת אלפים דולר.
לא דולר אחד פחות'.
חִוֵּר כולו מבקש הרב ק' הארכת זמן.
הישמעאלי נותן ארכה קצרה להפליא. 'למה, העובדים כבר בֹּה (פֹּה). רוצים להתחיל…'
הוא ממהר אל חדרו של ראש הישיבה ושוטח לפניו את השאלה.
המכונית היקרה שלהם נגנבה… אי אפשר בלעדיה…
ועכשיו מציע אותה הגנב בחמשת אלפים דולר. האם יגייסו את הכסף???
פניו של הגאון רבי שלום מאיר לובשות חומרא.
חזור אל המספר ואמור לערבי כך:
'אם לא תציב עד סוף היום את הרכב שלנו בדיוק במקום שממנו גנבת אותו, כי אז…'
הרב ק' עוצר את נשימתו.
'כי אז אתה ומשפחתך לא תשארו זמן רב בחיים…'
מה?! – הרב ק' חושב שלא שמע היטב – שהוא? יאמר לערבי? מילים כאלה?! בררר…
'הרכב שייך לישיבה קדושה' – ממשיך הרב יונגרמן – 'ואם הוא יעז לפרק אותו, הרי יתפרקו לו הידים והרגלים…
זהו, עכשיו תתקשר'.
מה עושים? מה עושים??? אצבעותיו של הרב ק' מרחפות על הלחיצים.
הוא לא מסוגל להעביר את המילים הללו לפרא האדם שמעבר לקו.
בסוף האצבעות מקישות מעצמן.
חזקה עליהן מצותו של ראש הישיבה.
עוד רגע והקול הגרוני מתרונן:
'איפה אתה שם את הכסף?! למה, אין לנו סבלנות'.
בשינים נוקשות משיב הרב ק':
'אם לללֹא… תחחחזיר את הרכב… אֶה…
אתה והמשפחה שלך תמותו…
בבבבתוך זמן קצר'.
'מה?!' – שאגה אדירה – 'מה אתה מדבר שמה???'
'אההה… ואם… תפרקו אותו, אז…'
'אז מה?!'
'אז הידים והרגלים שלך יתפרקו', מסיים הרב ק' באומץ.
'חה – חה…' מתברר שקולו הדהד מתוך הרמקול אל רחבי המשחטה הטול כרמית, כי כל העובדים מתגלגלים שם מצחוק.
'שמע, אדון יהודי, עכשיו זה רציני רציני. בתוך שעה אם אין כסף אין רכב'.
טאק.
שעה חולפת. שעתים. השמש שוקעת על זכרון יעקב.
בלילה מתעורר הנייד בצלצול. המספר מטול כרם מופיע בו שוב.
הפעם הקול רועד ולוחשני.
'אֶה… שמתי לכם את הרכב בחניה בנתניה בדיוק באיפה שלקחתי אותו.
תבואו… תבואו לקחת אותו מהר, מהר… אני מבקש'.
הרכב מחכה בנתניה, חונה בשלוה, שלם ומוגן.
אף אחד מן הפריטים הרבים שבתוכו אינו חסר או ניזוק.
עד היום אין לרב ק' מושג מה קרה לידים ולרגלים של הישמעאלי.
הוא רק זכה לראות בחוש איך 'רגלי חסידיו ישמור'…
הסיפור הזה מזכיר את הסיפור שסיפר לי אבא מארי עט"ר בילדותי, שפעם נכנס ערבי לבנק ניגש אל הפקידה וביקש למשוך כסף.
ענתה לו הפקידה: 'אין לך כסף בחשבון'. אבל הערבי המשיך בתוקף לעמוד על שלו. וכשראתה הפקידה שצרתה צרה קראה למנהל הבנק.
בא המנהל ושאל את הערבי: 'מה רצונך?' ענה לו: 'למשוך כסף'. סטר המנהל על לחיו של הערבי ואמר לו: 'אין לך כסף', ומיד פנה הערבי ללכת. והנה פונה אליו הפקידה בשאלה: 'הלא אני אמרתי לך את זה כמה פעמים ולמה למנהל הקשבת ולי לא?'
ענה לה הערבי: 'את אמרת, המנהל הסביר…'
וזו מעלתו של האדם שהוא מבין דרך המוח ולא דרך הגוף.
ועתה אחרי הסיפורים הללו נתחיל בשיחה…
כי מן המים משיתיהו…
ביום רביעי, ז' אדר, שנת 2368 לבריאת העולם, בשעה תשע בבוקר (בערך) נולד לעמרם ויוכבד בן ויקראו את שמו 'טוב'.[1]
ומכיון שבאותה עת התנהל מרדף מנהלי אחר כל תינוק שנולד, וכמו שנאמר: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל־עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל־הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א, כב), לקחה יוכבד את בנה טוב והצפינה אותו במשך ג' חדשים…
ואז החלו החיפושים להתגבר, ולכן הכינה לו תיבה העשויה מגומא, והניחה אותו בין קני הסוף שבשפת הנילוס. ואותו היום (שבו הונח משה בנילוס) היה ו' בסיון! אותו היום שבו עתיד משה לעלות לשמים ולקבל תורה.
באותה עת הגיעה בתיה, בתו של מלך פרעה, לרחוץ ביאור – "וַתֵּרֶא אֶת־הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת־אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת־הַיֶּֽלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שם ב, ה-ו)…
חלפה תקופה – "וַיִּגְדַּל הַיֶּֽלֶד… וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ 'מֹשֶׁה' וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּֽיִם מְשִׁיתִהוּ" (שם פסוק י).
וכתב הגה"ק רבי שמשון הירש זיע"א (שם), וזתו"ד:
מבואר בפסוקים שבתיה הצילה את משה מתוך הנילוס, ומכיון שלא ידעה את שמו, קראה לו: 'משה' – שהרי 'מִן הַמַּֽיִם מְשִׁיתִהוּ'.
ולכאורה השם משה לא תואם לפעולת ההוצאה מן המים, ויותר מתאים היה לקרוא לו 'משוי' – שפירושו: 'מי שנמשה מתוך המים'?
אלא באמת לא היתה כוונתה לקרוא לו על שם הפעולה, אלא כוונתה היתה להזכיר לו כל הזמן, 'זכור! אתה חי רק בזכות הרחמים שריחמתי עליך, ולכן גם אתה תמיד תתנהג כך, תמיד תהיה בעל לב רך, וקשוב ליסורי הזולת, ותהיה נכון תמיד להיות מושיע בעת צרה, להיות מושה אחרים מצרותיהם'…
נו, זו השגה של מצרית… אך בוודאי שמשה רבינו לא היה צריך לתזכורת הזאת! משה רבינו נולד עם מדרגה נעלית וגבוהה לאין ערוך!
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, שמות – מאמר ג), וזתו"ד:
בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור (סוטה יב.), אור רוחני וזך, ויוכבד אמו זכתה לראות אותו,[2] וכמו שנאמר: "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" (שמות ב, ב).
והאור שראתה היה 'אור האחדות'!
וברשותכם נרחיב:
כידוע הפעם הראשונה שמוזכר בתורה המושג 'כִּי טוֹב' הוא בבריאת האור, וכמו שנאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִי"ם אֶת־הָאוֹר כִּי טוֹב" (בראשית א, ד).
אך לא רק זה, הפעם הראשונה שמוזכרת בתורה האות ט', היא במילה 'טוֹב'.
והנה אם נכתוב את האות ט' כמו שהיא נשמעת, היא תכתב כך: 'טי"ת', וזה בדיוק הגימטריא של המילה 'אחדות'.
ללמדנו שהאור והטוב של העולם הוא ענין האחדות, ובו תלוי קיום העולם!
וגם אצל משה מוזכר המושג 'כִּי טוֹב' ללמדנו (סוטה יב.) שכבר מלידתו של משה רבינו היתה טבועה בעומק עומק נשמתו מדת האחדות ואהבת ישראל!
וזה אשר העלה אותו למדרגות נשגבות…
משה – הרועה הנאמן
כידוע, לכל אדם ואדם ישנה את הנקודה הפרטית – הנקודה שהיא 'דם התמצית' של כל עבודתו הרוחנית.[3]
ואשרי אדם שזוכה להכיר את הנקודה המיוחדת לו.
והנה, בספר הזוהר הקדוש מכונה משה רבינו בתואר 'רעיא מהימנא' – שפירושו: 'הרועה הנאמן'! והיינו שזאת היתה הנקודה המרכזית בעבודתו הרוחנית של משה רבינו – למסור את כל אשר לו מנפש ועד בשר למען עם ישראל!
ובוודאי, ככל שחלפו השנים, הלכה השגתו של משה רבינו וגדלה, עד שהגיעה לשיאה.
וברשותכם, נמשיך לסקר בקיצור נמרץ את מאורעות חייו עד יומו האחרון:
לאחר שמשתה בתיה את משה מן המים, הכניסה אותו לתוך ארמונו של אביה, פרעה. ודאגה שיקבל מעמד מרומם ומכובד. ובאמת, בתוך זמן קצר מאוד הפך משה לאחד הדמויות החשובות והמרכזיות ביותר בארמון פרעה.
ודוקא שם, בין קירות מעוטרים בזהב ויהלומים נוצצים, כשסביבו שורצים מאות משרתים מחכים למוצא פיו… גדלה קומתו הרוחנית של משה…
אין בידינו פרטים על אותן שנים, ועל הנסיונות הקשים שהוא עבר שם. אך פשוט, שאלו היו השנים הקשות ביותר, שנים שבהן הדם בוער, וכחות הנעורים בשיא עוצמתם, ודוקא באותן השנים שהה משה בתוך הארמון של המלך החזק ביותר באותה תקופה…
כל נסיונות העולם דפקו על פתחי עולמו הפנימי… 'משה! פתח לנו' – הם התחננו.
אך משה לא נכנע, ובגבורה עילאה, כאריה תקיף אשר לא ישוב מפני כל, עמד איתן בפני כל הנסיונות!
ועולמו הפנימי הלך והתעצם, הלך והאיר… וגם על זה אין לנו פרטים, אך מה שבטוח שמי שמעולם לא חש בגילוי האור, לא יצליח לדמיין אפילו קמצוץ מֵחֲוָיַת האור שבעולם הפנימי…
אך, למרות זאת, למרות החיים הסוערים שעברו עליו בתוך עולמו הפנימי[4] – משה רבינו חש בחסרון…[5]
והוא קם ויוצא מתוך עולמו הפנימי, ויוצא החוצה לחוש ולהרגיש את עולמם הפנימי של עם ישראל.[6] שנאמר: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב, יא).
ופירש רש"י: 'וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם' – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן (שמות רבה, פרשה א – אות כז).
עוד הוא מסייע לאחיו, ולפתע הוא רואה "אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב, יא), ומשה מזדעזע ומחליט ל'העביר' אותו דירה – "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שם פסוק יב)…
יום העבודה הסתיים ומשה חוזר לארמון…
למחרת שוב יוצא משה מהארמון לשטח הבניה, והנה הוא רואה מרחוק ענן אבק, וידים צצות מתוך האבק… משה מתקרב והנה הוא רואה שני יהודים – דתן ואבירם – רבים!
ומשה שוב מזדעזע ואומר: 'רשע, למה תכה רעך'! והתגובה לא איחרה להגיע – "וַיֹּאמֶר מִי שָֽׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּֽאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי" (שם פסוק יד)… עכשיו נלך ונספר לפרעה מלך מצרים שאתמול הרגת מצרי!
"וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" (שם), וזה לשון רש"י הקדוש (שם): עתה נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראויים לכך! כי כאשר יש פירוד לבבות – אין קיום לכלום!
בעקבות המצרי ההרוג ('וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי') נאלץ משה לעזוב את מצרים ולברוח למדין…
חלפו שנים ארוכות, ובאחת הפעמים שבהם שהה משה במדבר סיני, ראה תופעה מופלאה לנגד עיניו:[7]
באמצע שום מקום, עומד לו שיח יבש וקוצני, ולשונות האש האדומות מלחכות אותו ללא הרף… ובכל זאת השיח הקוצני והקטן לא נשרף!
השאלה ריחפה באויר: 'מה המסר המסתתר פה? בשביל מה צריך לשדד את מערכות הטבע?'
והקב"ה לא מתעלם מהשאלה ומבאר את המסר: "וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שם ג, ה).
משה! אתה חושב שאין הם ראויים להיגאל בגלל פירוד הלבבות שביניהם! ולכן אגלה לך עוד נדבך במעלתם של עם ישראל:
דע לך, בתוך כל יהודי בוערת אש אלקית, אש הוי"ה, חלק אלו"ה ממעל ממש! אך בגלל קושי הגלות, וטומאת העולם, לעתים מתכסת הפנימיות הזו בערימת חול ועפר.
אך זה כלום!
'שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ' – אסור להתמקד בחיצוניות. חייבים להתבונן פנימה!
פירוד הלבבות שביניהם זה דבר חיצוני, רק תסיר את הקליפה, העטיפה, ונוכחת לדעת כי גם המקום אשר אתה עומד עליו 'אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא', למרות שהמקום הזה נראה מדבר שומם, אבל באמת הוא בוער באש קודש – וכך גם עם ישראל בתוך תוכם בוערת אש האחדות![8]
ומכיון, שבתוך לבבם פנימה הם מאוחדים, ואב אחד לכולם – והוא מלך מלכי המלכים – ראויים הם לגאולה!…
משה יוצא לדרך, ופרעה מתחיל לחטוף שבע מכות כסדר: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד…
וכאן מסתיימת פרשת וארא.
חדר לפנים מחדר…
והפרשה הבאה, פרשת בא, פותחת בפסוק: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה בֹּא אֶל־פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת־לִבּוֹ וְאֶת־לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (שמות י, א).
והשאלה ידועה: הרי משה רבינו נמצא כאן, ופרעה נמצא שם. ואם כן, צריך לומר: 'לך אל פרעה', ולמה נאמר: 'בוא אל פרעה'?
ובספר הזוהר (בא דף לד ע"א) ביארו כך (בתרגום ללשון הקודש):
'מאי בוא? אלא שהכניס הקב"ה את משה חדרים לפנים מחדרים במדרגות החיצונים, עד שהגיע אל תנין אחד שהוא עליון ותקיף, שכמה מדרגות טמאות משתלשלות ויוצאות ממנו'…
וביאר הגה"ק רבי מרדכי יוסף מאיזביצא זיע"א, כך:[9]
עתה, אחר שהסתיימו שבע המכות, וניצני הגאולה החלו מתגלים, החליט הקב"ה שהגיע הזמן להוסיף למשה רבינו עוד נדבך בהכרת נפשו של יהודי!
ולצורך כך הוא אמר למשה: משה, בוא עמי ואכניסך לתוך היכלות כחות הטומאה, ומשם אתן לך להתבונן על עם ישראל.
וכך למד משה באותה שעה…
וזה לשון קדשו (של רבי מרדכי יוסף):
הענין בזה כי באמת האבות (אברהם, יצחק ויעקב) בגודל עבודתם קבעו קדושה בעולם, וביחוד בבניהם קבעו קדושה עצומה מאוד.
אכן בגלות מצרים נקטן ונצטמצם הקדושה, עד כדי כך, שמבחינה חיצונית נראה היה שאין הבדל בינם לבין המצרים! וכדאיתא במדרש:[10] 'אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית וכו".
אכן השם יתברך בעצמו יודע את לב ישראל, ולכן הכניס את משה רבינו אידרין בתר אידרין (חדרים לפנים מחדרים) להראותו שישראל בשרשם המה דבוקים בה' יתברך. ואילו לעכו"ם בשרשן אין להם שום חיים!…
וזה שעייל ליה אידרין בתר אידרין להראות לו שורש החיים של ישראל שמקושר בשורש…
כולו סג יחדיו…
לאחר הגילוי הזה, 'נחתו' על פרעה שלש מכות, והן: ארבה, חושך, ומכת בכורות. ולאחר מכן יצאו עם ישראל ממצרים.
ואז החלה תקופת הנהגתו של משה שנמשכה 40 שנה. ובמשך כל אותם 40 שנה התגלתה שוב ושוב מסירות נפשו של משה עבור כל יהודי ויהודי.
וזה לשון קדשו של רבי נחמן מברסלב זיע"א:[11]
ועיקר התשובה הוא בחודש אלול, כי הם ימי רצון, שעלה משה לקבל לוחות אחרונות ופתח דרך כבושה לילך בה.
והדרך שעשה משה הוא כך, שמשה קשר את עצמו אפילו לפחות שבישראל ומסר נפשו עליהם, כמו שכתוב: "וְאִם אַֽיִן מְחֵנִי נָא" (שמות לב, לב).
וזה פירוש: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה וכו'" (שם לה, א), שמשה היה מאסף ומייחד ומקשר את עצמו עם כל ישראל,[12] אפילו עם הפחות שבפחותים. וזה פירוש: "כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו" (תהלים נג, ד), אפילו כשאני רואה אחד מישראל, ש'סג' מכל וכל מהקדוש ברוך הוא, אף על פי כן צריך אני שנהיה 'יחדיו' – צריך לייחד ולקשר עמו, כמו שעשה משה.
כי יש בחינת אלקות אפילו בדיוטא התחתונה, אפילו בעשרה כתרי דמסאבותא, לקיים: "ומלכותו בכל משלה" (שם קג, יט). וזה בחינת חיריק, כמו שכתוב (בתיקוני הזוהר, תיקון י – דף כה ע"א): 'ובחיריק לאנחתא לה לתתא, להמליך לה על תתאין'. נמצא שבפחות מישראל יש בו בוודאי איזה אלקות, ועל ידי זה אני יכול להיות יחדיו עמו, וזה: 'כולו סג יחדיו'!…
ואז, בסיומם של הארבעים שנה, הגיע היום…
עוצמתו של יום…
בז' באדר שנת 2488 לבריאת העולם, מלאו למשה רבינו 120 שנה שלימות. ומשה רבינו אומר לעם ישראל: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן־מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַֽעֲבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים לא, ב).
ומכיון שזה היה יומו האחרון, התגלו לו באותו יום דברים נוראים ונפלאים מאוד![13]
וזה לשונו של הגה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זיע"א (אגרא דכלה, פרשת וילך – ד"ה 'ויאמר [משה] אליהם'):
הנה ידוע דכל הצדיקים מעלתם היותר גדולה הוא בשעת פטירתם, ואם כן מדרגת משה גם כן באותו היום היתה מדרגה היותר גדולה מכל ימי חייו, ומה שלא היה יכול להשיג כל ימי חייו השיג ביום ההוא!
ובאות היום הוא זכה לכינוי 'איש האלהי"ם'!
וכל ימיו היה מצפה להשגה זו, והשם יתברך השיבו: "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג כ), רק בשעת פטירתו.
וכן מצינו לבוצינא קדישא הרשב"י שאמר ביומו האחרון: 'אסהדנא עלי דכל יומא דקאמינא תאיבנא למיחמי יומא דא'… (אידרא זוטא – דף רצא ע"ב).
וכן שמעתי ממגידי אמת, שהרב הקדוש הבעש"ט זלה"ה, אמר בשעת פטירתו: 'כעת אני יודע למה נבראתי וכוונת בריאתי!', והמשכילים יבינו… עיי"ש.
ואחר ההקדמה הזו נמשיך:
פרשת נצבים פותחת בפסוק: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם" (דברים כט, ט)…
ופירש רש"י: 'אַתֶּם נִצָּבִים' – מלמד שכינסם משה לפני הקב"ה ביום מותו להכניסם בברית.
ומבואר בדבריו הקדושים, שמשה רבינו אמר ביומו האחרון ארבע פרשיות, והם: נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה.
ואנו נתמקד כעת בפרשת נצבים…
חי ה' אשר עמדתי לפניו
כאמור, ז' באדר היה יומו האחרון של משה בעולם הזה. יום שבו השגותיו הקדושות הרקיעו לשחקים… ובאותו יום, המילים הראשונות שבהם פתח את דבריו לעם ישראל היו: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם" (דברים כט, ט).
ומצאנו להגה"ק רבי יהודה אריה ליב, ה'שפת אמת' מגור זיע"א, שכתב כך:[14]
דעו לכם – פתח משה ואמר – שאתם נצבים – עומדים, לפני ה' יתברך לעולם! כי הכלל, ישראל לעולם עומדין לפני הקב"ה.
והעמידה הזו קיימת לעולם, באותה עוצמה ובאותה קִרבה!
והראיה לכך, שבתורה הקדושה, תורת אמת, נכתבו המילים: 'אתם נצבים'! ואם היה זמן מסויים של הפסקה, שבו עם ישראל יתרחקו מה', לא היה נכתב בתורה הפסוק הזה! שהרי על התורה נאמר: "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד" (משלי יב, יט).
הקב"ה קשור עִם עַם ישראל לעולם ועד![15]
אך לפעמים קורה, ויהודי חוטא ועובר על רצון ה' יתברך, ואז קורה שעל ידי טומאת חטאיו מתרבה משא החומר והגשמיות על אור הנשמה ואין היא יכולה להאיר. ואזי הוא חושב שה' התרחק ממנו.
אך האמת היא שרק הוא התרחק! ולכן החזרה בתשובה תלויה בו, וכמאמר חז"ל:[16] 'לירושת אבותי אני חוזר'.
ממשיך משה רבינו ואומר לעם ישראל, אין אתם יודעים את מעלתו של איש היהודי, ואת עוצם חיבורו ואחדותו עם הבורא יתברך.
ואפילו אם חלילה הפליא היהודי להרשיע, עד שגרם במעשיו הרעים לכך: ש"וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת־כָּל־הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶֽצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל־אֶרֶץ אֲחֶֽרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט, כו-כז)…
אף על פי כן, אם היהודי יחזור בתשובה הוא ימתק הכל, וברגע ידבק בו יתברך.
ומשה רבינו המשיך ולימד את 'פרשת התשובה'…[17]
והיסוד המרכזי הוא: 'אין שום יאוש בעולם כלל'![18] וכמו שנאמר: "אִם יִהְיֶה נִדַּֽחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶי"ךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ" (שם ל, ד).
ויש הרבה מה להרחיב בזה, אך עתה אנו רוצים להתמקד בפסוק: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינ"וּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַֽעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (שם כט, כח)…
אך לפני כן עוד נקודה אחת…
יסוד הכל – לימוד תורה!
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר כך (אמרי נועם, נצבים – מאמר ב):
ביומו האחרון של משה רבינו בעולם, הוא כינס את כל עם ישראל, מהגדולים והחשובים ביותר שבעם ועד הפחותים ביותר שבהם, ודיבר באזני כולם.
ובתוך דבריו הקדושים אמר כך: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָֽבְךָ לַֽעֲשׂתוֹ" (דברים ל, יא-יד).
ולפירוש רש"י, ש'הַמִּצְוָה' האמורה כאן היינו לימוד התורה, ומשה רבינו התכוין להעביר בכך מסר חשוב ויקר לכל אחד ואחד מעם ישראל עד סוף כל הדורות, שהתורה הקדושה לא רק שאינה מכוסה ואינה רחוקה משום אדם מישראל, ואפילו מהפחות שבפחותים, אלא היא קרובה אליו ביותר, ומיד כשירצה לאחוז בה היא תפתח לפניו את שעריה, תגביה ותרומם אותו, ותושיע אותו בכל המצטרך לו הן בגשמיות והן ברוחניות.
ויותר מזה: לכל יהודי יש חלק ממשי בתורה הקדושה, שהרי ישנה הקבלה מלאה בין התורה לישראל!
בתורה ישנן שש מאות אלף אותיות.
ובישראל ישנן שש מאות אלף נשמות (נשמות כלליות).
וכל נשמה מושרשת באות אחת בתורה הקדושה! ומשם היא יונקת ומקבלת את חיותה.
ולכן אין מציאות כזאת של יהודי הרחוק מן התורה! כל יהודי הוא חלק מהתורה הקדושה, אלא שלפעמים זה נעלם ממנו. וצריך להזכיר לו זאת.
ולכן כל יהודי, אפילו רחוק ביותר מדרך התורה והמצוות, כאשר הוא נקלע לשיעור תורה, או שמזדמן לו לשמוע דברי תורה אמיתיים בכל דרך שהיא, הוא נזכר בתורה הקדושה, והדברים מחלחלים לעומק לבו ועושים עליו רושם עצום.
לכן יש להשפיע על כל יהודי לבוא לשיעורי תורה וכן להוסיף בקביעות עתים לתורה כפי יכולתו, וזאת אפילו אם לעת עתה הוא רחוק ביותר משמירת התורה והמצוות בפועל, כי גדול כח התורה הקדושה להאיר אור עצום בנשמתו ולפעול בה גדולות ונצורות עד שבסופו של דבר יזכה לעשות תשובה שלימה.
וזאת כפי שלימדונו חז"ל (איכה רבה, פתיחה – אות ב) שאומר הקב"ה: 'הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב'. כלומר, יש לקרב ללימוד התורה גם יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, כיון שיש כח עצום בתורה להשיבו לדרך הישר.
ומה שנקטו חז"ל בלשונם: 'המאור שבה', ולא 'האור שבה' וכדומה, זהו כדי ללמדנו ענין נפלא במעלת התורה הקדושה. והיינו כי ישנה בחינת 'אור', וישנה בחינה נעלית ממנה הנקראת 'מאור', כי המאור הוא מקורו של האור וממנו האור יוצא. ועל דרך משל, קרני השמש הן בחינת 'אור', וגוף השמש, שממנו הקרנים יוצאות והוא מקורן, הוא בחינת 'מאור'.
וכמו כן ברוחניות: אור הקדושה שנמצא בעולם הוא בחינת 'אור', והקב"ה, שהוא מקור האור והקדושה וממנו הם מושפעים לעולם, הוא בחינת 'מאור'. וזהו שרמזו חז"ל בלשונם: 'המאור שבה מחזירן למוטב', והיינו שבתוך אותיותיה של התורה הקדושה שוכן הקב"ה בכבודו ובעצמו, שהוא בחינת המאור, ולא רק האור שלו בלבד, ולכן גדול ועצום כח התורה לקרב את האדם לבוראו יותר מכל דבר אחר.
והנה, לפירוש רש"י שמה שנאמר כאן: 'כי המצוה הזאת…', מדובר על מצות לימוד התורה כנ"ל, הרמב"ן לעומתו (דברים ל, יא) מפרש שהפסוק מדבר על מצות התשובה.
ובאמת אין כל סתירה בין הפירושים, כי תשובה אמיתית היא רק זו שנלוה עמה לימוד תורה, שהרי התורה הקדושה היא המדריכה את האדם בדרכי התשובה ומלמדת אותו איזה מעשים לקרב ואיזה מעשים לרחק, ובלא לימוד התורה האדם הוא כְּעִוֵּר המגשש באפלה ואינו יודע כלל באיזו דרך ישכון אור, ובוודאי שלא יוכל לזכות לתשובה אמיתית ושלימה.
על כן עיקר הכל הוא שיאחוז האדם בלימוד התורה, ובזה יזכה לתשובה שלימה, וכמובא במדרש (ויקרא רבה, פרשה כה – אות א), וזה לשון קדשו: 'אם נכשל אדם בעבירה, חייב מיתה בידי שמים. מה יעשה ויחיה? אם היה למוד (רגיל) לקרות דף אחד – קורא שני דפים, ואם היה למוד לשנות פרק אחד – ישנה שנים'.
ועתה נחזור לפסוק: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינ"וּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם" (דברים כט, כח)…
איך עושים תשובה?
אנו קוראים ובטח חושבים: איזו מתנה נפלאה נתן לנו ה' יתברך! מתנה ושמה – 'תשובה'!
גם אם קלקלנו, עָוִינוּ ופשענו – הקב"ה לא הסיר את אהבתו מאתנו, והוא מחכה ומצפה לנו שנשוב בתשובה.
אבל מה פירוש לחזור בתשובה? איך חוזרים בתשובה?
והאמת, שתשובה זה מדרגה רוחנית, וכמו כל מדרגה רוחנית המתחלקת לאין סוף מדרגות, כך גם התשובה מתחלקת לאין סוף מדרגות.
וככל שיתקדם האדם הלאה ויטפס בסולם התשובה, כך יפתחו בפניו חדרים והיכלות מלאים באור ובערבות נפלאים.
אך בכלליות מתחלקת התשובה לשתי מדרגות כלליות, והן הנקראות: תשובה תתאה ותשובה עילאה.
וכך כתבו בחסידות מבוארת:[19]
'תשובה' – היא לשון השבה. כי עניינה של 'תשובה' הוא להשיב את הנשמה הקדושה אל הקב"ה, למצבה הקודם שהיתה קשורה לאלקות. וב'השבה' זו יש שתי מדרגות – 'תשובה תתאה' ו'תשובה עילאה'.
'תשובה תתאה' – משיבה את הנפש למצבה שקודם החטא. שכן החטא גרם לירידה ופגם מסויים בנשמה, ולפירודה מאלקות, ועל ידי תשובה נכונה (בשבירת הלב ומרירות הנפש על החטא) מתנקה הנשמה מהפגמים, והיא חוזרת להתאחד עם הקב"ה, כמו במצבה לפני החטא.
ואילו 'תשובה עילאה' – משיבה את הנשמה למדרגתה שהיתה לה קודם ירידתה למטה לעולם הזה, לאותו מצב ראשוני שהיתה מאוחדת בו יתברך בתכלית היחוד!
ונרחיב יותר:
בשיחה שמסר הגאון החסיד הרב יואל כהן זיע"א, אמר כך:
'תשובה עילאה':
אין עניינה לתקן את הפגמים שנוצרו על ידי החטאים ולהחזיר את האדם למצבו כפי שהיה קודם החטא.
אין היא תשובה על חטאים.
התשובה עילאה אדרבה, היא מתחילה רק אחרי שנטהר האדם מחטאיו (על ידי ה'תשובה תתאה').
יתירה מזו: אפילו צדיק שלא חטא מעולם ועול מלכות שמים עליו בשלימות שייך לתשובה זו.
כיון שגם הצדיק, ביטולו ושעבודו לקב"ה בתור נשמה למטה בעולם הזה, אינו דומה כלל ליחוד נשמתו עם הקב"ה למעלה לפני ירידתה למטה להתלבש בגוף הגשמי. שהרי קודם ירידתה, היתה הנשמה מאוחדת עם הקב"ה לגמרי. ואילו לאחר ירידתה למטה היא נעשית בבחינת 'מציאות'. עצם הירידה גורמת לאיזה שהוא נתק.
אמנם כל 'מציאותו' של הצדיק היא עבדות וביטול אל אדונו הקב"ה עד שאין לו מאומה לעצמו, אבל סוף סוף למרות הביטול הנעלה, הוא עדיין מציאות בפני עצמו. מה שאין כן לפני ירידתה למטה היתה הנשמה מיוחדת לגמרי עם הקב"ה.
יתירה מזו: גם בהיות הנשמה למעלה יש כמה דרגות:
לאחר ה"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּֽים" (בראשית ב, ז) – הנשמה כבר מציאות של התפשטות, ובדוגמת מציאות ההבל שנעשה על ידי נפיחת האדם.
ואילו לפני ה'נפיחה' הנשמה אינה מציאות כלל לעצמה, אלא מיוחדת בעצמותו יתברך כדבר אחד ממש, כשם שבבן אדם להבדיל לפני נפיחתו ההבל אינו קיים כלל, וכל מציאותו מתחילה רק לאחרי הנפיחה. (דרגה זו נרמזת באות יו"ד שבשם הוי"ה המורה על הקשר העצמותי (שלמעלה מהתפשטות) של יהודי באלקות).
וזהו עניינה של עבודת ה'תשובה עילאה': להביא את הנשמה כפי שהיא כאן למטה, ליחוד נעלה שכזה באלקות[20] כפי שהיתה עוד לפני ה'וַיִּפַּח'!
שכל ורגש – שני ממדים
והנה הפסוק הזה מרמז לשתי מדרגות התשובה:
"הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינ"וּ" (דברים כט, כח) – זה תשובה עילאה.
"וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם" (שם) – זה תשובה תתאה.
והענין שכדי לזכות לתשובה עילאה חייבים לזכך ולטהר את הנפש מכל טומאותיה [שזה תשובה תתאה], ולאחר מכן להעמיק את השכל בתורה ובאלקות.
ומכיון שגופו של האדם כבר זך וטהור, אזי הוא זוכה שנפתחים לו 'פנימיות המוח והלב', וממילא מה שהוא לומד מאיר בתוכו ותופס את לבו, עד שכל מהותו מתרוממת לדרגה שאודותה הוא מתבונן.
ואילו תשובה תתאה היא ארבעה שלבי התשובה, שהם: חרטה (לב נשבר), וידוי, עזיבת החטא וקבלה שלא ישוב אליה לעולם.
ועיקר התשובה הזו היא במחשבה, דיבור ומעשה.
אם כן, יוצא לסיכום, שהתשובה עילאה היא במוחין, ואילו תשובה תתאה היא בגילוי הנפש.
ועל כך נאמר: 'הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינ"וּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ' – 'הנסתרות' הן שכלו של האדם, שאין איש זר יודע ומשיג מה שמתחולל שם.
ואילו 'הנגלות' הן גילוי הנפש – שהרי הם נגלות לזולת (וגם המחשבה נקראת כאן 'נגלות', שהיא שייכת ללבושי הנפש, ואין כאן מקום להרחיב).
ונמשיך בדרכנו הלאה…
'הנגלות' – עבודת כל אדם!
ממשיך הפסוק ואומר: "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם" (דברים כט, ח) – העבודה הנדרשת מכל אדם, יהיה מי שיהיה, זו העבודה הנגלית.
שהמחשבות שהוא חושב יהיו מחשבות כפי רצון התורה.
הדיבורים שהוא מדבר יהיו כפי רצון התורה.
והמעשים שהוא עושה יהיו כפי רצון התורה!
ועל ידי כל מחשבה טובה, דיבור מאיר, ומעשה מתוקן – האדם עושה נחת רוח ליוצרו, ושכרו מובטח!
ישנם אנשים הסובלים מהתופעה הנקראת 'ריבוי אורות' – תופעה, שאחת מהסימפטומים המובהקים שלה, הוא התחושה: 'או הכל או כלום!'
ומכיון שאי אפשר לעשות הכל – לכן הם לא עושים כלום!
ועל האדם להפנים לתוכו את מילות הפסוק הזה: 'וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם' – כמו שלא דורשים מכל אדם להגיע לתשובה עילאה, כך גם לא דורשים ממנו לעשות יותר מכחותיו!
מה שדורשים מאתנו זה: 'וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם' – כפי הכחות, כפי היכולות, כפי התנאים!
אך כדי שאדם לא ירמה את עצמו נדרש לכך 'יראת שמים'.
ונרחיב ביראת שמים…
עיקר העבודה – 'יראת שמים'
עלינו לדעת שרצונו יתברך שמו, לפתוח לכל איש ישראל שערי תורה, לגלות לו צפונותיה, להראותו יופיה, זיוה והדרה, להטעימו ממתיקותה, ולהשביעו מִטּוּבָהּ.
שהרי הקדוש ברוך הוא הוא הטוב האמיתי,[21] ומטבע הטוב – להטיב! והקב"ה שברא את העולם ומלואו, את ההנאות והמטעמים, את הפאר והיופי, את המתיקות והעריבות, הוא אשר יודע שההנאה האמיתית, המתיקות העריבה, הפאר והיופי המשובבי לב נמצאים רק בתורה.
ומכח אהבתו לעמו, עם ישראל, בחר בהם והעניק להם את תורתו הקדושה, כדי שיעסקו בה.
אולם, כדי שאדם יזכה לכך שהתורה תסכים לגלות פניה אליו, להטעימו מאור פניה, עליו לעבוד עבודה נפשית, להתכונן הכנה רבתי לפני הלימוד.
וכך כתב הגאון הקדוש רבי חיים מוולאז'ין זיע"א בספרו נפש החיים (שער ד – פרק ה), וזתו"ד: כאשר אב מחלק תבואה לבניו, הוא מחלק ונותן לכל בן כפי תכולת הכלים שיש לו. שהרי אף אם ירצה האב ליתן לבנו הרבה, אם לא יהיה לבן להיכן להכניס את התבואה, איזו תועלת תהיה בנתינה?
כן הוא יתברך שמו, ידו פתוחה (כביכול) להשפיע תמיד לכל איש מעם סגולתו, רוב חכמה ובינה יתירה, ושתתקיים אצלו ויקשרם על לוח לבו, להשתעשע אתה בבואו לעולם המנוחה ותלמודו בידו.
אמנם הדבר תלוי בכלים שהכין האדם, והכלים זה היראת שמים. ולפי אוצר היראה שתִקדם אל האדם – כן ה' יתן לו חכמה ותבונה ברוב שפע, כפי שתחזיק אוצרו.
ואם לא הכין האדם אף אוצר קטן, שאין בו יראתו יתברך כלל ח"ו, גם הוא יתברך לא ישפיע לו שום חכמה כלל, אחר שלא תתקיים אצלו, כי תורתו נמאסת ח"ו, כמו שאמרו חז"ל. ועל זה אמר הכתוב: "ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קיא, י)…
ולכן כדי שתוכל התורה להתקיים בידו, צריך להכין עצמו קודם לימודה, והיא ההתבוננות בעומק הדעת, כלשון התניא (פרק מא): 'והנה ה' ניצב עליו, ומלא כל הארץ כבודו, ומביט עליו, ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך'…
ונרחיב עוד…
'יראה' – הכנה ללימוד
במדרש[22] דרשו על אהרן הכהן את הפסוק: "וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי" (מלאכי ב, ה) – שקיבל עליו דברי תורה באימה ביראה ברתת ובזיע… ומכיון שכן זכה והתורה התקיימה בידו.
וכתב הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק (לב אבות – עמוד קע), וז"ל: צריך שתדע, אהובי, בני! שאי אפשר להגיע לקנין התורה, אלא כשנכנסת בו אימה ויראה מנותן התורה. כי באמת התורה היא חכמתו יתברך, וכשאדם נכנס בתוך – כביכול – חכמתו יתברך, עליו ללמוד באימה ויראה ברתת ובזיע, ואל יקל בעיניך דבר זה, כי רבים פרקו עול על ידי שלמדו תורה בקלות הדעת, וחשבו שהתורה היא חכמה בעלמא, ועל ידי זה – רחמנא ליצלן – פרקו עול לגמרי. כמו שראינו ושמענו בדורות הקודמים, שרבים חללים הפילה, אפילו תלמידים מצויינים, שלמדו תורה ופלפלו בה בסברות וכו', עם כל זאת, מאחר שכל הלימוד לא היה באימה וביראה, ברתת ובזיע, על ידי זה לבסוף פרקו עול לגמרי.
ולכן אם אתה רוצה לזכות לקנין התורה, עליך להתאזר באימה וביראה מנותן התורה, לדעת בשעה שאתה לומד את התורה הקדושה, אתה לומד חכמתו יתברך, והוא יתברך נמצא אתך בעת הלימוד. אמרו חכמינו הקדושים (שמות רבה, פרשה לג – אות א): אמר הקב"ה לישראל, מכרתי לכם תורתי, כביכול, נמכרתי עמה, שנאמר: "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב). והבן למעשה.
מצות היראה – בסיס לכל התורה
ה' יתברך ברחמיו הרבים זיכנו לכתוב את סדרת הספרים הנפלאה חלב הארץ, ובאחד החלקים שעדיין בכתב יד הארכנו לבאר את מצות היראה כפי שהתבארה בדברי רבותינו.
וכתבנו שם, וז"ל: הנה התבאר כי 'יראת שמים' הינה יסוד כל היהדות, ויסוד הנפש, כחה, יופיה ועוז הדרה לפני מלכהּ העליון ברוך הוא. והיא הבסיס והיסוד ללימוד התורה הקדושה, וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (ברכות כב.), וזה תוכן דבריה: כאשר התגלה הקב"ה על עם ישראל בהר סיני ומסר להם את התורה, עמדו עם ישראל באותה שעה באימה וביראה וברתת ובזיע, וכך קיבלו את התורה. ממשיכה הגמרא שם ואומרת, אף כל יהודי שלומד תורה, צריך ללמוד אותה באימה וביראה וברתת ובזיע, כאותה מדרגה שהיו עם ישראל במעמד הר סיני…
וטעם הדבר, לפי שבשעה שאדם לומד תורה, אז הקדוש ברוך הוא לומד כנגדו, כדאמר רבי חלפתא איש כפר חנניה במשנה מסכת אבות (פ"ג מ"ו): אפילו אחד שעוסק בתורה שכינה כנגדו, שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא).
נמצינו למדים כי הכל תולה הכתוב ב'יראת שמים', וכל התורה אינה מועלת לאדם אלא ביראת שמים, והיא יתד שהכל תלוי בה, והיא לבדה עומדת לאדם לעולמי עולמים. וכן דוד המלך העיד: "יראת ה' טהורה עומדת לעד" (תהלים יט, י). וכן שלמה המלך העיד ואמר: "והאלהי"ם עשה שייראו מלפניו" (קהלת ג, יד), וכתיב: "טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו" (משלי טו, טז).
אולם, כאשר יש לאדם תורה הרבה, אך חסר הוא מן היראה, אין תורתו מועלת כלום. כדאמר להו רבה בר רב הונא לתלמידיו (שבת לא.), כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לאדם שקנה דירה חדשה ומפוארת מהקבלן, והקבלן מסר לו רק את המפתחות של החדרים הפנימיים ואת המפתח של דלת הכניסה לא מסר לו, ואיך יכנס פנימה?!…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. מעלתם של עם ישראל אין לשער. ובהם בחר הקב"ה שיעמדו לפניו לעולם! ללא הפסק וללא רפיון! באותה עוצמה ובאותה קִרבה שהיתה להם במעמד הר סיני! ומכח בחירתו נקשר הקב"ה עִם עַם ישראל לעולם ועד!
ב. לפעמים קורה, ויהודי חוטא ועובר על רצון ה' יתברך, ואז קורה שעל ידי טומאת חטאיו מתרבה משא החומר והגשמיות על אור הנשמה ואין היא יכולה להאיר. ואזי הוא חושב שה' התרחק ממנו.
אך האמת היא שרק הוא התרחק! ולכן אם הוא יחזור בתשובה הרי הוא מוצא את עצמו באותו מקום כפי שהיה בתחילה.
ג. יהודי מחובר ומאוחד עם הבורא יתברך. ולכן, אפילו אם חלילה הפליא היהודי להרשיע, עד שגרם במעשיו הרעים לטמאות את נפשו, אף על פי כן, אם היהודי יחזור בתשובה הוא ימתק הכל, וברגע ידבק בו יתברך.
ד. 'תשובה' היא לשון השבה. כי עניינה של 'תשובה' הוא להשיב את הנשמה הקדושה אל הקב"ה, למצבה הקודם שהיתה קשורה לאלקות. וב'השבה' זו יש שתי מדרגות, 'תשובה תתאה' ו'תשובה עילאה'.
'תשובה תתאה' – משיבה את הנפש למצבה שקודם החטא. שכן החטא גרם לירידה ופגם מסויים בנשמה, ולפירודה מאלקות, ועל ידי תשובה נכונה (בשבירת הלב ומרירות הנפש על החטא) מתנקה הנשמה מהפגמים, והיא חוזרת להתאחד עם הקב"ה, כמו במצבה לפני החטא.
ואילו 'תשובה עילאה' – משיבה את הנשמה למדרגתה שהיתה לה קודם ירידתה למטה לעולם הזה, לאותו מצב ראשוני שהיתה מאוחדת בו יתברך בתכלית היחוד!
ה. עלינו לדעת שרצונו יתברך שמו, לפתוח לכל איש ישראל שערי תורה, לגלות לו צפונותיה, להראותו יופיה, זיוה והדרה, להטעימו ממתיקותה, ולהשביעו מִטּוּבָהּ.
שהרי הקדוש ברוך הוא הוא הטוב האמיתי, ומטבע הטוב – להטיב! והקב"ה שברא את העולם ומלואו, את ההנאות והמטעמים, את הפאר והיופי, את המתיקות והעריבות, הוא אשר יודע שההנאה האמיתית, המתיקות העריבה, הפאר והיופי המשובבי לב נמצאים רק בתורה.
ומכח אהבתו לעמו, עם ישראל, בחר בהם והעניק להם את תורתו הקדושה, כדי שיעסקו בה.
אולם, כדי שאדם יזכה לכך שהתורה תסכים לגלות פניה אליו, להטעימו מאור פניה, עליו לעבוד עבודה נפשית, להתכונן הכנה רבתי לפני הלימוד. והכנה נעשית על ידי שהוא מעורר בתוכו יראת שמים.
ו. 'יראת שמים' – הינה יסוד כל היהדות, ויסוד הנפש, כחה, יופיה ועוז הדרה לפני מלכהּ העליון ברוך הוא. והיא הבסיס והיסוד ללימוד התורה הקדושה, ואם היא חסרה – הכל חסר!
ולכן כאשר יש לאדם תורה הרבה, אך חסר הוא מן היראה, אין תורתו מועלת כלום. כדאמר להו רבה בר רב הונא לתלמידיו: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לאדם שקנה דירה חדשה ומפוארת מהקבלן, והקבלן מסר לו רק את המפתחות של החדרים הפנימיים ואת המפתח של דלת הכניסה לא מסר לו, ואיך יכנס פנימה?!…
וה' יזכנו ליראת שמים באמת!
הערות שוליים:
[1] וזה לשון ספר יוחסין (מאמר ראשון):
משה רבינו עליו השלום הוא השביעי לאבות הקדושים. ביום השבת נולד אחר ל"ז שנים למיתת לוי, שנת אלפיים ושס"ח ליצירה, ביום רביעי שבעה ימים לאדר, שלש שעות מהיום כאשר כתב רבי אברהם בר חייא הספרדי.
[2] הגאון המקובל הרב יעקב עדס שליט"א הביא בספרו תורת אברהם (עמוד שמז והלאה) את תולדות חייו של הגה"ק הרב אברהם חיים עדס זיע"א (שמקצת מתורתו כונס בספר הזה – תורת אברהם).
ושם (בעמוד שנא) העתיק מהספר פרי עץ הגן של הגה"ק רבי יעקב קצין זיע"א שכתב, וזה לשונו:
חובה קדושה עלי לספר אודות צדיק זה, רבי אברהם חיים עדס. אזני שמעו ולא זר!
ימים אחדים לפני יום הכיפורים, בשנת תרפ"ד, בהיותי מסדר לפניו משטר ומערכת עליית פרצופים הקדושים על ידי תפילות וכוונות יום הכיפורים לפרטיהן, הייתי מתעצם ברעיוני ומצמצם שכלי להבין קושט דברי אמת וסדר מעמד ועליית הפרצופים באופן סבריי המתיישב על שכל האנושי.
ענה צדיק זה ואמר לי: בני! זה הסדר האמיתי מבלי פקפוק בעולם! כי יש הנני רואה ומביט בעיני השכל ממש אני רואה כל האורות וכו' (כמובן שאורות כאן אין הכוונה לדברים גשמיים כמו אור בעולם הזה שיש לו מראה וכו' אלא הכוונה למציאויות רוחניות בלתי נתפסות בדעתנו) מסודרים למעלה לפני כסדר שאמרתי לך בלי שום הבדל בעולם!
כה היו דברי קודש צדיק זה זיע"א, ודבריו אלו הם מעטי הכמות ורבי האיכות וכו' לתאר לנו את גודל ורוממות וקדושת וכו' והדרת אותה הצורה הקדושה אותה התמונה הטהורה אספקלריא המאירה סמל הענוה החסידות הקדושה זיע"א.
ממשיך הרב יעקב עדס שליט"א וכותב:
ובהיות שסיפור זה למביני דבר הוא ממש מבהיל הרעיון יותר משאר סיפורים בענייני רוח הקודש, ושמעתי מאנשים גדולים שאלמלי שכתוב סיפור זה מאדם מוסמך לא היו יודעים שבכלל היה בדורות האחרונים דבר כזה, לכן ראיתי לנכון לכתוב כאן, שיש לידע שכותב הסיפור רבי יעקב קצין זצ"ל אף שהיה די צעיר בשעת המעשה ובשעת כתיבת הדברים, אבל כבר אז היה נחשב לתלמיד מובהק של עמודי עולם מראשי המקובלים בירושלים של אז, וגם לימד קבלה למקובלים חשובים בגיל מבוגר, וגם היה עובר כחזן בסידור הכוונות אצל רבי חיים שאול דוויק זצ"ל, שבלא דרגה גבוהה בהבנת הקבלה ודיוק גדול מאוד בדברים אי אפשר היה לו לקבל אצלו תפקיד חשוב מאוד זה, ובפרט בגיל צעיר…
[3] וכמו שמצאנו במשנה (אבות פ"ב מ"ח): 'חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך.
ממשיכה המשנה ואומרת, הוא היה מונה שבחן: רבי אליעזר בן הורקנוס – בּוֹר סוּד שאינו מאבד טיפה. רבי יהושע בן חנניה – אשרי יולדתו. רבי יוסי הכהן – חסיד. רבי שמעון בן נתנאל – ירא חטא. ורבי אלעזר בן ערך – מעיין המתגבר.
כאן גילה לנו רבן יוחנן בן זכאי את הנקודה המיוחדת שהיתה בכל אחד מתלמידיו.
[4] החיים הפנימיים של משה היו חיים סוערים, מלאי התמודדויות, מלחמות ונצחונות… חיים שבהם בכל רגע נלחמים על כיבוש חלקים חדשים בנפש, והפיכתה להיות כלי ראוי לגילוי אורו יתברך.
[5] שהרי עיקר חיות הנפש היא על ידי קיום מצות אהבת ישראל, וכאשר היא חסרה, האדם חולה רוחנית!
וכך כתב הגה"ק רבי שניאור זלמן זיע"א (תניא, אגרת הקודש – סימן לא), וזתו"ד:
כידוע, מקום משכן הנפש הוא בכבד. מקום משכן הרוח הוא בלב. ומקום משכן הנשמה הוא במוח.
והנה הרוח (שמשכנה בלב) מתלבשת בתוך הדם היוצא מהלב, אל כל האברים. וסובב סובב הולך הרוח חיים והדם תוך תוך כל האברים והגידים המובלעים בהם וחוזר אל הלב.
ואם סיבוב והילוך הרוח חיים הלז הוא כהלכתו, תמידי, כסדרו המסודר לו מחיי החיים ב"ה (ברוך הוא) – אזי האדם בריא בתכלית. כי כל האברים מקושרים יחד ומקבלים חיותם הראוי להם מהלב על ידי סיבוב הלז.
אך אם יש בגוף אבר או גיד מקולקל, אזי הוא מונע ומעכב או ממעט סיבוב והילוך הדם עם הרוח חיים המלובש בו, וזה גורם שנפסק או מתמעט הקשר הלז המקשר כל האברים אל הלב על ידי סיבוב הלז – ואזי נופל האדם למשכב וחולי ה"י (ה' ישמור).
וממשיך בעל התניא ואומר: וככה ממש על דרך משל –
כידוע, שהקב"ה מחיה בכל רגע ורגע את כל המציאות. והנה אורו יתברך מכונה בשם 'שכינה' (והיינו שהוא שוכן בתוך המציאות).
ועיקר מקום השכינה הוא בתוך נשמות ישראל.
והשכינה נקראת 'לב', והנשמות נקראות 'אברים'.
וכאשר כל הנשמות (של עם ישראל) דבוקות ומקושרות יחד – אזי סיבוב והילוך החיות וההשפעה (מהשכינה לכל המציאות, והמציאות לשכינה) סובב סובב.
ונעוץ סופן בתחילתן – לקשר ולחבר כולן – כל הנשמות, ועל ידן – כל העולמות, לה' אחד ולדבקה בו יתברך…
ובזה יובן מאמר רז"ל (יומא ט:) כי חורבן בית שני ונפילת ישראל בגלות, והסתלקות השכינה וירידתה לאדום בבחינת גלות כביכול, הכל היה בעוון שנאת חינם ופירוד לבבות, רחמנא ליצלן… עיי"ש באורך סודות נעלמים.
[6] התנאי הראשון של המנהיג הוא ההכרה וההבנה במציאות הזולת, לראות ולהתבונן לתוך תוכו של כל אדם, לחוש למשש ולגעת בתחושת לבו, סערת נפשו, מערבולת רגשותיו…
לקלוט מתנועות גופו של כל אדם – את כל מה שעובר עליו… ולשעבד את הלב והמוח, את כל היכולות והכחות והאפשרויות – כדי לעזור, ולסייע ולהועיל – באמת!
[7] ראה בספר הזכרון (עמוד יד) למרן הגרי"י (רבי יצחק ידידיה) פרנקל זצ"ל.
[8] וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, פורים מאמר ג):
בפנימיות לבבו של כל אחד ואחד מעם ישראל באשר הוא, ישנו ניצוץ קדוש וטהור שקשור בבורא יתברך בחבלי עבותות האהבה. וגם אם ירבה האדם לחטוא ולפשוע ח"ו, יש בכח חטאיו הרבים לפגום ולטמא רק את חיצוניות נשמתו בלבד, אך לא את הנקודה הפנימית שבלבו, כי לשם אין מגיע רושם החטא כלל, ונקודה זו לעולם שלימה בקדושתה ובטהרתה.
על נקודה פנימית טהורה זו שבלבו של כל אחד מישראל נאמר: "ועמך כולם צדיקים" (ישעיה ס, כא), והיינו שאף על פי שמצד מעשיו החיצוניים של האדם לא נראה כלל שניתן לקרותו צדיק – מצד הנקודה הפנימית הטהורה שבלבו, אשר לאמיתו של דבר מעולם לא חטאה, בוודאי שניתן לקרותו 'צדיק'.
ובזה יובן גם מה שנאמר: "השוכן אתם בתוך טומאותם" (ויקרא טז, טז), והיינו שבתוך תוכם של כל הפגמים והטומאות שעשה האדם, ישנה נקודה פנימית טהורה שלא נפגמה כלל, ועודנה שלימה עם הקב"ה בתכלית, ובתוך נקודה זו שבלבו של היהודי שוכן הקב"ה.
בפנימיות לבו של כל יהודי הוא מאמין בה' יתברך באמונה שלימה, ואף מוכן למסור את נפשו על כך, כלשון קדשו של בעל התניא (פרק יח): 'אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב, וסובלים עינויים קשים, שלא לכפור בה' אחד'.
כל יהודי אוהב את הקב"ה מעומק לבו, וחפץ לדבוק בו ובתורתו, אלא שיצרו הרע הוא זה שמבלבל ומטעה אותו, ומפתה אותו לעבור על רצון הבורא על ידי שמכניס בלבו רוח שטות, כמאמר חז"ל (סוטה ג.): 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות', אך אין זה רצונו האמיתי כלל…
[9] מי השלוח (חלק שני – תחילת פרשת בא).
[10] ויקרא רבה (פרשה כג – אות ב).
[11] ליקוטי מוהר"ן (תניינא – תורה פב).
[12] בספר ר' אשר מפי תלמידיו (פרק במשא העם – עמוד 329) להגאון רבי יאיר וינשטוק שליט"א, נכתב כך:
הגה"ק רבי אשר פריינד זיע"א. עד היום מתהלכים אנשים בינינו ששמו הקדוש מעורר בלבותיהם געגועים, כיסופים ותשוקות לזכות להסתופף שוב בצילו הקדוש.
איש פלא היה, בעל גוונין רבים ומופלאים… אך, במיוחד הצטיין כאיש חסד בעל לב רחום וחנון, שידע לרפאות מצוקות, כאבים ומרירות. רבים מאוד האנשים שהיו נכנסים אליו כאובים מיואשים וסובלים, ואחר שיחה עמו יצאו עם כחות מחודשים וחיוך על הפנים…
סיפורים רבים. מאוד. והנה אחד מהם: סיפר רבי יהודה פרוש – בפרוס חג הפסח רבי אשר היה עסוק בתיקון הווילון בביתו. הוא עמד במרומי הסולם ואני עמדתי למטה, בחור צעיר הייתי ועזרתי לו בעבודה. נשמעו נקישות בדלת. שתי נשים חרדיות מכובדות ממוצא הונגרי עמדו בפתח. הם שאלו בסגנון הונגרי – יקי: 'איפה גר רבינר אשר פריינד'.
רבי אשר ענה בחיוך, רבינר פריינד לא גר פה. כשהוא מטעים את המילה 'רבינר'. כלומר, אם זה 'רבינר', זה לא אני. הם המשיכו ושאלו בשנית את השאלה ושוב ענה להם תשובה זהה.
נבוכו הנשים – 'אבל אמרו לנו שכאן גר רבינר אשר פריינד'. רבי אשר ענה: 'כאן לא גר 'רבינר' פריינד, כאן גר… פריינד' כשהוא משמיע כינוי גנאי על עצמו.
שני הנשים פרצו בבכי. הן הבינו שהוא 'רבינר' פריינד אותו הן צריכות, אבל הוא אינו מתייחס אליהן בכובד ראש. הן טענו: 'אנחנו נשים כאובות ועושים צחוק מאתנו'.
רבי אשר גנח ממרומי הסולם לעברי. 'הן מתכוונות ברצינות'.
הוא ירד מהסולם, הורה להן להיכנס לחדרו שם ישב לשמוע את לבן הכאוב.
לאחר עשרים דקות שתי הנשים יצאו מחייכות ושמחות. מרוב התרגשות נכנסו לחדרה של אשתו מרת צביה ע"ה ושאלו אותה: 'כיצד זכית לבעל גדול כזה?'
נכנסתי אל רבי אשר ואמרתי לו: 'תפסתי אותך 'על חם'. לא תוכל להתחבא ממני. במו עיני ראיתי איך נכנסו שתי הנשים לכאן שבורות וכאובות. תוך עשרים דקות הן יצאו מאושרות ושמחות. מה עשית להן? מה אמרת להן?
רבי אשר ענה לי בפשטות. 'פשוט מאוד. היה להם כאב. חלקתי אתם את הכאב ולקחתי חלק על עצמי'.
אבל באים אליך הרבה אנשים כאובים ואתה לוקח מהם את הכאב. איך אתה יכול לשאת כל כך הרבה כאב? שאלתי אותו.
ענה רבי אשר, אני מחלק את הכאב עם שותפים. חלק עם צדיקי הדור החיים, וחלק עם צדיקי הדור השוכנים כבר בעולם האמת…
והפלא הזה המשיך… סיפר נכדו: שאלתי פעם את סבא רבי אשר, נכנסים אליך כל יום אנשים שבורים כחרס. מיואשים, עיניהם חשוכות, פניהם קודרות. הם באים אליך עם כל הצרות שבעולם. הם יוצאים ממך כעבור חצי שעה, רבע שעה, ופניהם צוהלות. וכי ברבע שעה או בחצי שעה פתרת להם בעיות של שנים? ריפאת את כל מועקות לבם? איך אתה עושה את זה?
סבא ענה לי: בחדר שלי, כאן (והצביע אל הרצפה ליד המיטה שלו כמי שמצביע על דבר מוחשי נראה לעין), זורם נהר של אהבה. כל מי שנכנס לחדר שלי אני דולה ממימיו ומשקה אותו. האהבה מרפאה את הפצעים…
[13] ובמקום אחר ביאר רבי צבי אלימלך מדינוב (אגרא דכלה, פרשת ויחי – ד"ה 'ויקרבו ימי'), כך:
בזוהר הקדוש (ויחי דף ריח ע"ב) מבואר שכל הצדיקים בשעת פטירתם זוכים להשגה גדולה מאוד שלא השיגו כל ימי חייהם.
כי כך היא הדרך, שכל פעולתיו של האדם שעשה כל ימי חייו – רצונות טובים, מחשבות קדושות, דיבורים טהורים ומעשי המצוות – מתאספים ומתרכזים אצלו ביום המיתה. וממילא ביומו האחרון של אדם צדיק, שקידש עצמו כל ימי חייו – מאיר ומתגלה אור גדול ונורא!
[14] שפת אמת (פרשת נצבים – שנת תרל"ה).
[15] כתב רש"י בהקדמתו לשיר השירים, וזה לשונו: ואומר אני, שראה שלמה ברוח הקודש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה, חורבן אחר חורבן, להתאונן בגלות זה על כבודם הראשון, ולזכור חיבה ראשונה אשר היו 'סגולה' לו מכל העמים (שמות יט, ה), לאמר: "אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה" (הושע ב, ט), ויזכרו את חסדיו, ואת מעלם אשר מעלו, ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים.
ויסד ספר הזה (שיר השירים) ברוח הקודש, בלשון אשה צרורה 'אַלְמְנוּת חַיּוּת', משתוקקת על בעלה, מתרפקת על דודהּ, מזכרת אהבת נעורים אליו, ומודה על פשעה.
אף דודהּ צר לו בצרתה, ומזכיר חסדי נעוריה, ונוי יופיה וכשרון פעליה, בהם נקשר עמה באהבה עזה.
להודיעם כי לא מלבו עינה, ולא שילוחיה שילוחין, כי עוד היא אשתו והוא אישהּ, והוא עתיד לשוב אליה.
[16] וזה לשון המדרש (שמות רבה, פרשה לג – אות ז):
'… לירושת אבותי אני חוזר. כך תלמיד חכם שהוא פורש מן התורה, והלך והתעסק בדברים אחרים, אפילו לאחר כמה שנים הוא מבקש לחזור, אינו בוש, מפני שאומר: 'לירושת אבותי אני חוזר".
[17] כתבו בכמה וכמה מספרי היראים, שצריך לומר בכל יום את 'פרשת התשובה', ובזה מקיים מצות תשובה.
וכתב בסידור האר"י – סידור ר' שבתי (הקדמה לפרשת התשובה), וז"ל: ומצאתי כתוב שיש לכוין תחילה (קודם הקריאה) בשם 'אדנ"י' מלא, כזה: 'אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד' – גימטריא 'תרע"א' (תרגום: שער) והיא תרעא קדמאה לדופקי בתשובה.
[18] סיפר הגאון הרב אליאב אדרי שליט"א (בנועם שיח, במדבר – עמוד צא), וז"ל:
האולם הקטן בניו יורק לא ראה מעודו עוצמה כזו של מחיאות כפים…
זה היה בסתיו תשנ"ה. הערב התחיל כמו כל קונצרט לכנור ותזמורת. הכנר המפורסם יצחק פרלמן עלה לבימה מול אלפי צופים. כמו תמיד העליה לבמה עבורו היתה הישג לא קטן. כשהיה בן ארבע לקה בשיתוק מחמת מחלת הפוליו, ומאז יש לו התקן תמיכה וריסון בשתי רגליו והוא הולך בעזרת קבים.
על הבימה הוא צעד לאיטו. הגם שניכר היה כי כל צעד עולה במאמץ רב, הוא פסע אט אט והתיישב במקומו כשהוא מתיר את התקן התמיכה, מעביר רגל אחת לאחור ומושך את השניה לפנים. בשלב הזה הוא נטל את הכנור, הנהן בראשו למנצח והתחיל לנגן.
אלא שלפתע – משהו השתבש.
כשהתחיל להניע את הקשת ולנגן את המחרוזת הראשונה ניתק לפתע אחד ממיתרי הכנור. הצופים שמעו בוודאות את המיתר נקרע. הקול שנשמע היה כשל יריה. עתה הם ציפו לבאות: 'בוודאי הוא יאלץ לקום, להניח על רגליו את התקן התמיכה, לאסוף את הקבים, לרדת מהבמה ולנסות להשיג כנור חילופי, או לחילופין לתקן את המיתר הקרוע. מי יודע כמה זמן נאלץ להמתין, ומן הסתם יוכרז הקונצרט ככשלון'.
אך הוא לא עשה כך. הוא המתין לרגע, עצם את עיניו וסימן למנצח להתחיל שוב. התזמורת החלה לנגן, ופרלמן ניגן מהמקום שבו הפסיק. הוא ניגן בהתלהבות, בעוצמה וברגש כפי שמעולם לא שמע הקהל קודם לכן.
כל כנר מתחיל יודע שבלתי אפשרי לנגן סימפוניה בשלשה מיתרים, אך יצחק פרלמן סירב לדעת זאת.
הצופים ראו אותו מתכוונן, משתנה ומרכיב מחדש את היצירה במוחו. ברגעים אלו, דומה היה כאילו הוא מכוין שוב את המיתרים כדי להפיק מהם צלילים חדשים שלא ניתן היה להפיק מהם בעבר.
כשסיים היתה דממה מפעימה באולם, ואז בבת אחת החל הקהל להריע. היתה התפרצות יוצאת דופן של תשואות רמות מכל פינה באולם. הצופים יצאו מגדרם כדי להוכיח את הערכתם והתפעלותם.
הכנר חייך, ניגב את אגלי הזיעה ממצחו, הרים את קשת הכנור כדי להשתיק את הקהל ואז אמר בקול שקט ומהורהר:
'אתם יודעים, לפעמים זו משימתו של האומן, למצוא כמה מוזיקה הוא יכול עדיין לייצר ממה שנשאר!'…
זו היתה אמירה מלאה עוצמה, אמירה שנצרבה לתמיד בלבותיהם של כל הנוכחים, ולנו כמוסר השכל.
לאחר תקלה, הפסד או כשלון נותר לנו 'מה שנשאר'. האם אנו יורדים מהבימה בצד כושל, נשאבים אל הריק וההפסד ומאמצים אותו כדפוס פסיכולוגי מעיק?
האם אנו מרכינים את ראשנו בפני השוט המכה באגו שלנו?
או שמא אנו מצליחים לייצר מוזיקה חדשה ממה שנשאר, למרות הכשלון?…
[19] ליקוטי אמרים – תניא עם פירוש חסידות מבוארת (חלק ב – עמוד שמו).
[20] כתב הגאון רבי שלום מאיר ולך שליט"א בספרו מעיין השבוע (דברים – עמוד פא), וז"ל:
לא מכבר דִּוֵּחוּ בעיתונים על כפר אלמוני בטיבט בו נפטר תושב בן מאה וחמישים שנה, וסיפרו שחיים שם תושבים בני מאה ושלשים שנה. אבל, בהרהור שני, מה הרויחו? לאכול עוד פנכת (צלחת) אורז, לישון עוד יממה?
אדם בן מאה וחמישים – הוא כמעט בן גילו של רבינו הבן איש חי זצ"ל. יכול היה להכיר את רבינו יעקב אביחצירא זצ"ל, את הגאון הקדוש רבי עקיבא איגר זצ"ל.
הם, שכל דקה מחייהם הוקדשה להתעלות, להתקדשות, להטהרות – עבורם היה זה נפלא, לזכות בעוד שנה. הם התחננו: "לא אמות, כי אחיה – ואספר מעשי יה!" (תהלים קיח, יז).
החיים הם חשובים ונעלים, אם יש בהם תוכן! שאם לא כן – הרי 'רשעים בחייהם קרויים מתים' (ברכות יח:). אמנם, הם מתנועעים ואוכלים. אבל גם מכונית נעה וזוללת דלק. אז היא חיה?
ונספר סיפור: הצדיק רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל שאל את ריעו, הצדיק רבי משה צבי מסרוואן זצ"ל: מה דעתך, היכול אדם לדבוק בבורא בדביקות אמת במשך עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, חמישים שבועות בשנה, שנה אחר שנה?
הצדיק מסרוואן פקפק בכך. זה תובע משאבים רוחניים עצומים, אש להבה המכלה את כל מאגר הכחות.
סבי, רבי אברהם המלאך, היה כזה, אמר הצדיק מרוז'ין.
והוא לא האריך ימים, הפטיר הרבי מסרוואן. בגיל שלשים ושש נפטר.
אבי, רבי שלום מפרוהבישט, היה כזה, הוסיף הצדיק מרוז'ין.
אף הוא לא האריך ימים, ציין הרבי מסרוואן. גם הוא נפטר בגיל שלשים ושש.
אחי, רבי אברהם מפרוהבישט, היה כזה, המשיך למנות הצדיק מרוז'ין.
וגם הוא לא האריך ימים, הזכיר הרבי מסרוואן. נפטר בתחילת שנות העשרים לחייו.
כאן איבד הצדיק מרוז'ין את סבלנותו: האם האדם נברא כדי להאריך ימים – קרא – העצים מאריכים ימים. שנים לאחר שהפסיקו לטעון פירות, לאחר שֶׁיָּבַשׁ לשדם ונשרו עליהם, עומדים הם מצומקים, כמצבות חיות לימי זהרם… האדם נברא כדי למצות עצמו, חי כדי לחיות!…
אדרבה יזכה באריכות ימים, אבל שיזכה למלאם בתוכן, בקרבת אלקים: "ואברהם זקן – בא בימים" (בראשית כד, א), הביא את כל ימיו אתו!… עיי"ש באורך.
[21] וכמו שאנו חותמים בעמידה – בברכת ההודאה: ברוך אתה ה', הטוב שמך, ולך נאה להודות.
[22] ויקרא רבה (פרשה ג – אות ו).
