במנוחתו לא ישכנו ערלים…
מעשה זה, שגור היה על לשונו של הגה"ק רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, מחבר ספר 'תולדות יעקב יוסף'. אותו, נוהג היה לספר בשבתות, לפני שומעי לקחו, כדי לאלפם בינה, עד היכן מגעת מעלתה של אכילה לכבוד שבת.
וזה הוא הסיפור:[1]
כאשר הוזמן הגה"ק רבי נח, לקבל על עצמו את כהונת רבנותה של העיר ראשקוב, היה עדיין עני מרוד, עד כי אפילו את הוצאות הדרך לשם לא השיגה ידו. בא איפוא ונועץ עם בעל ה'תולדות', אם לקבל את ההצעה אם לאו? נענה בעל ה'תולדות' והשיב לו:
'אם יֵאוֹתוּ בני ראשקוב להבטיחך עשרה זהובים לשבוע בשכרך – קבל את ההצעה וסע'.
הואיל ונענו בני ראשקוב לדרישה, עמד רבי נח, מכר את כל אשר לו, צר את מעט הכסף בידו, וַיֵּצְאוּ, הוא ואשתו, הלוך ונסוע ראשקובה. וקיבל רבי נח על עצמו, בלי נדר, כי למרות עניותם הקשה, לא יהנו, לאורך כל המסע, ממתנת בשר ודם.
מספר שבועות ארך המסע, שכן יותר משנסעו נאלצו לכתת את רגליהם רגלי, מחוסר דמים לשכירת עגלה.
כשבועיים לפני הגיעם ראשקובה, גילה רבי נח, כי נגמר לו כל הכסף. בלית ברירה, גמר בלבו, כי לקראת שתי השבתות הבאות יֵעָנֶה להזמנה לסעוד על שולחנם של אחרים, ואילו בשאר ימות השבוע ימשיך בקבלתו ולא יזדקק למתנת בשר ודם, גם אם יצטרך חלילה לרעוב.
ביום ששי עם בוקר, הגיעו (רבי נח ואשתו) לכפר אחד, וסרו למעונו של החוכר היהודי במקום. הלה קיבל את פניהם בסבר פנים יפות וניאות לאכסנם בשבת בצל קורתו ללא תשלום.
אך מכיון שביתו של החוכר היה בית מזיגה כפרי, והאוירה בו היתה מלאה בקלות ראש, לא התאים הדבר לרבי נח, והוא רצה להמשיך בדרכו.
אמר לו החוכר:
אם יש את נפשכם לסמוך על הנס, עשו כפי הבנתכם! אולם זאת אוכל לומר לכם, כי בדרך הטבע, אין לכם כל סיכוי להגיע לעוד אכסניא יהודית כל שהיא, בטרם רדת החשיכה וליל התקדש שבת.
הואיל ושמע רבי נח כך, נכנע ואמר: 'אם גזירת הבורא היא – נקבלה באהבה!'
כיון שראה החוכר כי נוגע הדבר בנפשו של האורח, חכך בדעתו, והשמיע הצעה נוספת:
'אם עדיפה לכם הבדידות על פני קורת הגג, נכון אני להציע לכם את הגורן אשר בחצרי, אולי תכשר זו בעיניכם יותר מהשהייה בביתי'.
אימץ רבי נח את ההצעה, וקיבל את הגורן אשר תחת כיפת השמים למשכן: בה ישב ולמד, בה התפלל, בה הציע לעצמו מצע ללינה, ובה גם התכוין לסעוד את סעודת השבת אשר תותן לו מאת בעל הבית.
בליל שבת, בטרם הסבו החוכר ובני ביתו לסעודה, יצא החוכר הגורנה, וחילה את פני אורחיו, כי לפחות את הסעודה יֵאוֹתוּ לסעוד עמו בביתו על שולחנו.
במשך כל השבת – סח החוכר – הבית שלי ריק מכל איכר! ושום רגל גוי אינה דורסת בו!
רבי נח קיבל את ההצעה, אך ביקש: אם הדבר לא מפריע לך, אני מעדיף לשבת לבדי בקצה השולחן.
בחפץ לב – נענה החוכר, ומיהר למלא אחר בקשת האורח.
הסבו החוכר ובני ביתו בקצהו זה של השולחן הארוך אשר ניצב בחדר האורחים, ואילו רבי נח היסב בקצהו השני של השולחן אשר הגיע למעשה עד קצהו השני של החדר.
לאחר שקידשו על היין ובצעו את החלות, הועלתה על השולחן קערה כפרית, אשר הכילה דג מבושל לכבוד שבת.
נטל הכפרי את הדג, וחילקו לשני חלקים: את החלק האחד הניח לפניו, עבורו ועבור בני ביתו. ואילו את החלק השני שיגר אל שולי השולחן מקום אשר רבי נח היסב בו לבדו.
לפתע, עוד בטרם היה סיפק בידי מי מן המסובים לגעת במנתו, נשמעו נקישות על הדלת. בני הבית, זקפו גבותיהם בתמהון. מזה שנים ארוכות, מאז חוכרם את בית המזיגה, הרגילו את איכרי הכפר, כי בשבת אין להשיג אצלם אפילו טיפה אחת של משקה, ולוא אף בעד כל חללי דעלמא. מיהו, אם כן, האמור להקיש על דלתם בעיצומו של ליל שבת?
לאחר שהייה ארוכה, ומשלא חדלו הנקישות, קם החוכר מן השולחן וניגש בצעדים הססניים אל הדלת. משנפתחה זו, כמעט שלא קרס תחתיו מתעלף, מרוב התרגשות.
על הסף ניצבו לא אחרים מאשר הדוכס והדוכסית, בעלי הכפר, בכבודם ובעצמם. אלו, אשר מהם חכור היה בית המזיגה הנוכחי. מאז התגוררם במקום, טרם זכו החוכר ומשפחתו לביקור 'ממלכתי' כגון זה.
חלפנו במקום במרכבתנו – אמר הדוכס בנימה ידידותית – והחלטנו לערוך ביקור קצר, ב'ממלכתו' של חוכרנו היהודי! נזכרנו, כי הלילה, שבת היא לכם, האיכרים אינם פוקדים את הממזגה, ובמעונכם שוררים שקט ושלוה האמורים להתאים לביקורנו. ובכן, הנה באנו.
בעוד הדוכס מדבר ומדבר… מיהרה החוכרת לקום ממקומה, וכהרף עין ליקטה את כל מנות הדג מן השולחן, ושבה לערוך אותם על פני מגש נכבד ששלפה מאי שם, בין חביוני המעון. אף היא מיהרה והביאה חלות מן הַמְּזָוֶה, מילאה צלוחית יַי"שׁ (ראשי תיבות: יַיִן שָׂרוּף, יֵין שָׂרָף) מן החבית, וערכה את השולחן מחדש לפני האורחים.
בינתים הספיק החוכר להתעשת מן ההלם שאחז בו, והזמין את הדוכס ואת הדוכסית להסב אל השולחן, ולטעום ממאכלי השבת הערוכים עליו. נענו הללו ברצון להזמנה, והחלו פוסעים אל עבר השולחן.
כל אותה העת, ישב רבי נח בקצה השולחן, אחוז דביקות ותפוס שרעפים, מבלי להבחין כלל במתרחש בבית: הוא לא שמע את הנקישות שעל הדלת, לא הבחין באורחים הבלתי קרואים שהופיעו, ולא חש בהתרגשות הרבתי שאחזה בבני הבית. גם כאשר הסב כבר הדוכס בראש השולחן ומגש הדגים הונח לפניו, לא נע רבי נח ולא זע. עדיין שרוי היה בעולמות עליונים, ולא חש כלל בסובב אותו.
הדוכס מצידו – להבדיל אלף אלפי הבדלות – לא חנן אף הוא, אפילו במבט אחד את האורח היהודי שישב בסוף השולחן. אפשר, כי באפלולית ששלטה בחדר הגדול, לאורם של נרות השבת בלבד, אף לא הבחין בו כלל.
ואולם, ברגע בו הושיט הדוכס את המזלג שבידו, ונעצו באחת מחתיכות הדג שנחו לפניו על המגש, פלט, לפתע, רבי נח צווחה חדה ונוקבת, אשר הקפיאה את דמם של כל הנוכחים. עוד רגע, ורבי נח שרוע היה על הארץ, מתחת לשולחן, שרוי בעלפון כבד…
מים! מים! – פרצו זעקות מפיות בני הבית הנוכחים.
החוכר עצמו, החל מטפל באורח שנתעלף, ולאחר עמל רב הצליח להרימו מתחת לשולחן ולהשיב את רוחו.
רבי נח, אשר רוחו זה עתה שבה אליו, סירב לנוח על הספה שהוצעה לו, ושב לשבת על מקומו בירכתי השולחן. שוב שקע בשרעפיו, שוב נתלהב בדביקותו, ושוב הרקיע במחשבותיו אל העולמות העליונים.
מיהו אדם זה? – שאל הדוכס את החוכר, לאחר ששב זה ונתיישב לימינו.
אינני מכירו! – השיב החוכר בתום – אורח זר ועני הוא, אשר נקלע לבית מלוני בערב שבת, והואלתי לארחו בצל קורתי. יותר מכך אינני יודע!
משכו הדוכס והדוכסית בכתפיהם בתמהון, גם החוכר ובני ביתו עשו כן, ושבו לשיחתם עם אורחיהם הרמים.
הואיל ונרגעו הרוחות, נטל שוב הדוכס את המזלג בידו, הושיטו ונעצו בחתיכת הדג שלפניו.
בִּן רגע, חזרה צווחה כעין קודמתה ופילחה את הדממה. עוד רגע, והאורח מוטל היה שוב מעולף מתחת לשולחן…
יהודי חולה הוא זה! – מלמלה הדוכסית בחרדה – מי יודע אם אין מחלתו מדבקת!…
ובעוד החוכר ניגש לטפל באורח המתעלף, קמו הדוכס והדוכסית ממקומותיהם, נפרדו בחטף ממארחיהם, ועזבו את המעון כבורחים מפני דליקה…
לאחר כל אותה אנדרולומוסיא, שוב לא נגע איש במנות הדג שבמגש, ואלו נותרו עזובות על השולחן. גם רבי נח, אחר ששב לעשתונותיו, סירב להמשיך בסעודה, בירך על המזון, ושב אל משכנו אשר בגורן…
כחצות הלילה, בעוד רבי נח יושב בגורן והוגה בתלמודו לאור הלבנה, הופיעה החוכרת ביללה, והזעיקה אותו להיכנס אל הבית.
בעלי נוטה למות – יבבה נואשות – ומבקש כי תואילו לומר אתו את הווידוי…
מיהר רבי נח לקום ממקומו, הניח מידו את הספר, ואץ אל הבית פנימה. עם היכנסו, ניצב על סף חדרו של החולה, ובקול גדול הכריז:
'הריני מקבל על עצמי, לאכול את הדג בסעודת שחרית של שבת, ולתקן את הנשמה המגולגלת בו!'
לאחר מכן, ניגש אל החוכר, אשר שכב גוסס על מטתו, ואמר לו:
הקטרוג עליך, אכן גדול ועצום למאוד, וכבר נקנסה עליך מיתה. אך מְקַוֶּה אני, כי אוכל עוד בסייעתא דשמיא, להצילך! ברם דבר זה מותנה, כי תקבל על עצמך בקבלה גמורה ובפה מלא, כי מהיום ולעולם, לא תתן עוד לגוי לטעום ממאכלי שבת קודש!
'מקבל אני זאת על עצמי בקבלה גמורה, ואף אמסור את נפשי על כך!' – הבטיח החוכר בשארית כחותיו.
תוך שעה קלה הִרְפָּה חוליו ממנו, והוא קם והתהלך בחוץ על משענתו.
תדע – נם לו רבי נח, לאחר שובו של החוכר לאיתנו – כי בדג זה, מגולגלת היתה נשמה, המצפה לתיקונה זה יותר ממאה שנה. רק עתה, לאחר נוע ונוד ארוכים מבלי מצוא מנוח, זכתה להתגלגל בדג זה, ולעלות על שולחן שבת קודש, כדי להגיע על ידי כך אל תיקונה. מן השמים אף נסתבבו הסיבות כי אגיע הלום לסעוד על שולחנך כדי לסייע בתיקון הנשמה ובהעלאתה אל מקומה…
ובעוד אני טרוד במחשבותי ושקוע בעבודתי הקשורה לאותו תיקון, לא נחה הסטרא אחרא ולא שקטה, והביאה הלום את הדוכס ואת הדוכסית, בנסיון להפריעני מכוונותי ומעבודתי…
ברגע, בו תקע הדוכס את המזלג בבשר הדג, השמיעה לפתע הנשמה שבדג, זעקה כה גדולה ומרה, עד כי כמעט פרחה נשמתי מקרבי מרוב בהלה.
'אוי גיוואלד' – צעקה הנשמה – 'הנה עומד הגוי הזה לטעום מן הדג, ותוחלתי להגיע לתיקון נכזבה!'
מרוב חרדה והשתתפות בצערה, נפלטה אף מפי צווחה נוראה, ונפלתי מתעלף.
וכבר סבור הייתי, כי נצחתי את ה'קליפה', ושוב לא יהין הדוכס לנגוע בדג, אלא שגבר אגרופם של המקטרגים על אותה הנשמה, ושוב חזר הדוכס לנעוץ את מזלגו בדג שלפניו. הזעקה שהשמיעה הנשמה בפעם השניה, קשה היתה פי כמה וכמה מן הראשונה – לא יכולתי לשאת את כאבה ויסוריה, ושוב נפלתי מתעלף…
לאחר שנמלטו הדוכס והדוכסית מן הבית, לא אביתי עוד להסתכן באכילת הדג, שכן נוכחתי לדעת כי מלחמה קשה נטושה סביב תיקון הנשמה הזו, וכי ידם של המקטרגים עליה עדיין חזקה. לפיכך משכתי ידי מן האכילה, ואמרתי לעצמי, כי אני את שלי כבר עשיתי בכוונות וביחודים שכוונתי ויחדתי למען תיקונה של הנשמה.
על הדבר הזה חרה בך אפה של הנשמה, ועלתה והרעישה נגדך את הפמליא של מעלה, על אשר הגשת לפני גוי ערל מן המאכלים שנתבשלו לכבוד שבת המלכה, ונגזרה עליך מיתה.
הואיל וראיתי כך, הבטחתי מיד, כי אשלים את אכילת הדג בסעודת שבת שחרית, וממך דרשתי לקבל על עצמך, לבלתי תת עוד לנכרי ממאכלי השבת. בכך הומתקו הדינים מעליך, והקטרוג נגדך הושבת!
מעתה היה זהיר ושמור לקיים את הבטחתך, ומינה אל תזוע לעולם!
ממעשה זה תלמדו לדעת – מסיים היה בעל התולדות את סיפורו – עד כמה שגבה מעלתם של מאכלי השבת, ומה עצומים המה התיקונים, בעליונים ובתחתונים, אשר ניתן לבצע באמצעותם!…
תוקף ועוז יהודי!
הצדיק, רבי נח, תבע מאותו יהודי, שמעתה ועד עולם לא יתן ממאכלי השבת לגוי. 'ומה יקרה אם אותו דוכס יחזור שוב לביקור?'
זה לא משנה! אסור אז אסור!
מיהודי תובעים שילך בדרך התורה הקדושה, גם אם הדבר דורש עוז רוח, ונפש חזקה עמידה בלחצים!
ואפילו אם בעקבות כך תיווצר התנגשות עם כל בני העולם, התביעה לא משתנה! מהיהודי תובעים שיעמוד איתן כנגד כל המפריעים![2]
וכאשר זה לא כך, כאשר יהודי מוריד את הראש, ונכנע לכל אותם מפריעים הרוצים למונעו מעבודת השם, הוא נענש, ואותם מפריעים מקבלים כח לשלוט עליו!
וזו היתה הסיבה לשעבוד מצרים! וכמו שנאמר: "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִי"ם לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ" (דברים ד, לד).
כשבני יעקב ירדו למצרים, האירה בהם האלקות במוחש. עבודת השם שלהם היתה מלאה בשמחה, חיוּת וחשק.
אך האוירה מסביב היתה שונה לחלוטין.
במצרים שררה הטומאה, כל מה שעניין את תושביה היה רק: כישופים, אוכל, נשים וכסף. והתאוות הנוראות הללו עיצבו את תרבותם…
וההתנגשות החלה!
מחד עמדה האוירה הרוחנית, הטהורה והאצילית. וכנגדה עמדה אוירה עלובה, דכאונית, השמה את האדם במרכז, וכל השאר הבל!
ובני יעקב ניצחו! הזלזול באוירה המצרית היה מוחלט!
אך כאשר חלפו השנים, וצאצאי יעקב נתרבו, החלו להתגלות סימני כניעה ראשונים! כניעה לאוירה המצרית!
הכניעה הולידה הערצה ומהערצת הטומאה הזו,[3] השתעבדה הנפש שעבוד מוחלט…
כל האישיות של צאצאי בני יעקב נבלעה בתוך האישיות המצרית, כמשל העובר הנעלם בתוך מעי אמו.
הנפש נבלעה בתוך הנפש המצרית, עד שכבר לא ניכרה המציאות שלה כלל! ולכן כשרצה הקב"ה לגאול אותם, הוא הוצרך 'לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי'!
כך זה היה אז בגלות מצרים, וכך זה גם היום!
ההערצה לכחות טומאה, גורמת לנפש שתשעבד לאותם כחות, ובכך היא מאבדת את מציאותה והופכת לסמרטוט!
ולכן – המשיך משה רבינו ואמר – כשרצה הקב"ה לגאול אתכם, הוא הוצרך לגלות את ידו…
לקחת לו גוי מקרב גוי!
נפשם של צאצאי בני יעקב היתה מובלעת בתוך הנפש המצרית, וכדי לגאול את נפשם, הוצרך הקב"ה לגלות את ידו ולהכות בארץ מצרים, וכמו שנאמר: "וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (שמות ז, ד).
גילוי ידו של הבורא פעלה את ההפרדה בין הנפשות.
אך מכיון שעיקר כחה וגבורתה של היד שנתגלתה אז,[4] היתה רק כדי להבדיל בין נפש לנפש, לחתוך באזמל מנתחים, על מנת למלט את נפשות ישראל מקרב נפשות המצרים. לכן זה לא השפיע על פנימיות נפשות ישראל.
האור שבו נגלה הקב"ה על ישראל במצרים, אור עצום היה. אור שאין לו ישוב בכלי הנפש, כי הוא גדול ומרומם הרבה מכפי מדתם. אור כזה מקיף את הנפשות מבחוץ – מגונן עליהן ומכה באויביהן, מושך אותן אליו ומגביהן מעלה מעלה, אולם אל הנעשה בתוכן פנימה איננו חודר!
כולל הוא הגילוי הזה את כל אורות הגאולה, אך כל כלי שיכינו עבורו – לא יכילנו. המציאות הפנימית דוממת ומתבטלת, הכחות והחושים כולם מרוכזים בנוכחות הנוראה, "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִי"ם אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד, לה)!
ולכן, משום כך, כאשר תמה פעולת ההצלה הנמרצת הזו, מצאו ישראל את עצמם בדיוק באותו מצב בו היו קודם לכן, אך בהבדל אחד – קודם היו משועבדים תחת יד מצרים, וכעת הם נתונים תחת ידי ה' יתברך. הבדל שאין מהותי ממנו, ועם זאת – מבחינה פנימית כביכול לא היה בו כדי להושיע…
ומכיון שכן, כאשר הגיעו כעבור ששה ימים לגדות ים סוף, שוב התגלתה (אצל חלק מהם) הכניעה למצרים…
על גדות ים סוף
למרגלות ים סוף, שוב מצאו ישראל את עצמם עומדים פנים מול פנים מול האויב האכזרי, פרעה הרשע…
והם נעמדו אובדי עצות… 'מה עושים עכשיו?! לאן מתקדמים?!'.
הים שלפניהם – נראה בלתי ניתן לחציה.
מאחריהם המצרים – אשר עושים את דרכם בחיל כבד לעברם ופרעה בראשם, ומטרתם ברורה לְמַדַּי – להחזיר בכח את עם ישראל למצרים…
משני צדדיהם משתרע מדבר ענק ולוהט… מדבר שאי אפשר לעוברו, שכן הקדוש ברוך הוא זימן אל המדבר חיות רעות בכדי שתמנענה מבני ישראל כל אפשרות לנוס המדברה…
הפחד היה מוחשי, זכרון העינויים צף ועמד מול העינים, מעביר רטט חלחלה בַּגְּוִיּוֹת…
איבוד העשתונות היה עצום, וּבְלִיל קולות החלו להישמע.
באותה שעה, נחלקו בני ישראל לארבע קבוצות:
הקבוצה הראשונה טענה, כי אין מנוס אלא לקפוץ אל הים כדי שלא ליפול בידם של המצרים שבוודאי ינהגו בהם באופן אכזרי יותר…
הקבוצה השניה טענה, כי יש לשוב מצרימה, ולקוות לרחמיהם של המצרים אשר יֵאוֹתוּ לקבלם בחזרה כעבדים ולהותיר להם את נפשם לשלל.
הקבוצה השלישית טענה, כי יש להילחם במצרים.
ואילו הקבוצה הרביעית טענה, כי יש לצווח כנגד המצרים, בתקוה שיהא בקול הרעש העצום כדי להרתיעם ולהפחידם – ואולי יועיל הדבר והם ישובו לאחריהם…
משה רבינו לא הסכים עם שום קבוצה! שום עצה לא מציאותית!…
ישראל הרימו את עיניהם ביאוש, ולפתע ראו את חיילי פרעה יושבים במרכבותיהם המכושפות, מביטים אל מחנה ישראל וצוחקים צחוק פראי… הלב נעצר מחרדה, העינים נלטשו באימה…
בני ישראל הרימו עיניהם לשמים, והחלו להתוודות[5] על כל חטאיהם, עוונותיהם ופשעיהם…
באותם רגעים מרוממים ונעלים נבקע הלב, ובני ישראל עשו תשובה אמיתית. מעומק הלב באמת!
כל אותם שרידי ההערצה לתרבות המצרית, נמחו ונאבדו בזרם הדמעות הטהורות שבקעו מהלב המורתח…
ומכיון שישראל נשתחררו סופית מכל רגש הכנעה והערצה לתרבות המצרית, איבדו המצרים כל אפשרות שליטה![6] ובמהירות שיא, מצאו כל המצרים את עצמם שותים מים מלוחים…
השיעור הראשון בצאתם ממצרים
ברשותכם, נעמיק עוד:
שרשה של הגלות היתה ההערצה שהעריצו ישראל את התרבות המצרית, ההערצה שגרמה להם להיטמאות בכל מיני טומאות.
ומכיון שהגאולה היתה על ידי אור עליון ונשגב, אור שאין יכולת לכלי הנפש להכיל אותו, לכן הטומאה שהיתה בלבבות לא נפרדה מהם גם בצאתם ממצרים.
ומכיון שכך התעוררה בשמים מדת הדין, הקליפות החלו להמות ולהרעיש… והדינים התגברו…
מדת הדין ניגשה לפני הקב"ה וטענה: 'מה ההבדל בין ישראל למצרים? למצרים יש טומאה בתוך הלב, וגם לישראל יש! ואם כן, אם גם ישראל כמצרים, מדוע שישראל יגאלו?!'
טענותיה של מדת הדין התקבלו, ומכח טענותיה השתלשלו מן השמים רגשות של אומץ וגבורה ונכנסו לתוך לבו של פרעה. והוא קם, אסף את חייליו ויצא לקרב…
התנודות שהיו למעלה, בשמים ממעל, הם שגרמו לפרעה לצאת לקרב!
אך כשישראל ראו את פרעה וחילותיו מתקרבים, הם נבהלו וחזרו בתשובה, ובכך נתנו כח למדת הרחמים, והיא ניגשה לפני הקב"ה וטענה:
'רבונו של עולם! עם ישראל חזרו בתשובה שלימה! כל שרידי הטומאה נמחו, ועתה לבם של ישראל פונה רק אליך!'[7]
ושוב, התנודות שהיו למעלה, בשמים ממעל, הם שגרמו לים להיקרע בפני ישראל!
וזה היה השיעור הראשון שלמדו ישראל בצאתם ממצרים:
כל מה שקורה בעולם שלנו זה השתקפות של המציאות בעולמות העליונים.[8] ולכן, כאשר רוצים לשנות את המציאות בעולם שלנו, צריך לשנות את המציאות בעולמות העליונים!…
שלשה סוגי שפע
מכיון שהתברר לנו, שכל המציאות הקורית בעולם הזה, היא בעצם נובעת מהמציאות הקיימת בעולמות העליונים. בוודאי מוטל עלינו לדעת כיצד ניתן לשנות את המציאות של מעלה…
והנה, למה שנוגע אלינו, לחיים הפרטיים שלנו, הוא הרצון לחיות חיים טובים בגשמיות וברוחניות.
'חיים רוחניים' – כאשר זוכים לקיים מצוות מעשיות, לקבוע עתים לתורה, לעסוק בתיקון המדות, באהבת ישראל, ובעבודה שבלב.[9]
'חיים גשמיים' – בכלליות כאשר יש שלום.[10] ובפרטיות, הם שלשה סוגי שפע: בריאות ואריכות ימים, ילדים טהורים וזכים, ופרנסה בריוח.
ובלשון הגמרא הקדושה (מועד קטן כח.): 'חיי בני ומזוני'.
והנה חשוב מאוד בעיניו יתברך השפע הגשמי, ולכן הוא פתח את תורתנו הקדושה בזה! וכמו שנאמר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" (בראשית א, א) –
וביאר הגה"ק רבי ירחמיאל זיע"א:[11]
'ראשית' צריך להיות לאדם בני חיי ומזוני. כי תיבת 'ברא' סובלת שלשה פירושים:
'ברא' – הוא בן. 'ברא' – בריאות, הוא חיי. 'ברא' – פירושו: 'בר' – מזון.
ונכדו הגה"ק רבי שרגא יאיר מביאלעזביג זיע"א, הוסיף ואמר שגם לפי הדרש, צריך שיהיה לכל יהודי בני חיי ומזוני, שהרי תיבת: 'ברא' – גימטריא: 'בני חיי מזוני'.
ומכיון שנתבאר שכל המציאות שבעולם שלנו משתלשלת מהמציאות בעולמות העליונים, לכן אם רוצים לשנות את המציאות כאן, חייבים לשנות את המציאות שם.
לכן עלינו לברר האם ישנה דרך לשנות את המציאות שם, ולהמשיך לכאן את שלשה סוגי השפע: בני, חיי, ומזוני…
ולפני שנמשיך נקדים…
אור חדש על ציון תכין
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר, וזתו"ד: המשנה (ראש השנה ב.) אומרת: 'באחד בתשרי ראש השנה לשנים' – תחילת שנה היא ב-א' בתשרי. ושואלת הגמרא (שם ח. עפ"י שוטנשטין): למאי הלכתא? – בנוגע לאיזו הלכה אומרת המשנה שיש למנות שנים מאחד בתשרי?
והשיב רב נחמן בר יצחק ואמר: כוונת המשנה היא, שאחד בתשרי הוא ראש השנה לשנים לענין דין, שבו דן הקב"ה את כל באי העולם וגוזר מה יקרה להם במשך כל השנה עד תשרי הבא, דכתיב: "עֵינֵי ה' אֱלֹהֶי"ךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב), משמע שמראשית השנה נידון מה יהא בסופה של השנה.
וביתר פירוט:
בכל שנה ושנה בערב ראש השנה, בשעה שהלבנה מתכסה, מסתלק האור והחיוּת שהאיר בעולם בשנה שעברה וחוזר לשרשו, וכך נותר העולם במצב בינים (בבחינת עלפון וחוסר הכרה) עד למחרת.
ועל ידי התקיעות שאנו תוקעים בשופר וכן התפילות הקדושות שאנו מתפללים, נמשך ויורד לעולם האור של השנה החדשה, ואור זה הוא: 'אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה'.
ומכיון שביום ראש השנה מתחדש לגמרי האור שמאיר ומחיה את העולם, על כן כל מציאות העולם הינה חדשה לגמרי, וגם מציאות האדם מתחדשת בו. מה שהיה – היה. וביום ראש השנה נידון בו האדם, ונגזר עליו כל מה שיהיה עמו במשך כל השנה הבאה בכל תחומי החיים לפרטי פרטים.
והנה השפע שנגזר על האדם בראש השנה וביום הכיפורים נגזר, אך זה עדיין לא מספיק,[12] וכדי שהשפע יגיע לאדם עצמו, צריך שירד וישתלשל מדרגות רבות מעולם לעולם ומהיכל להיכל עד שיתעבה ויהפך להיות שפע מוחשי, כגון: פרנסה, זיווגים, ורפואה.[13]
וישנן שתי דרכים להוריד את השפע: אחת על ידי תפילה ואחת על ידי ברכה.
ונתחיל בתפילה…
כחה של תפילה
כבר ביארנו כי בימי הדין (בעשרת ימי תשובה) נמשך על נפש האדם כל השפע הראוי לבוא לו באותה שנה. אך השפע (שנגזר עליו) עדיין מתעכב בשמים, ולא יורד, עד שאדם יתפלל.
ובכל יום שאדם מתפלל תפילת שמונה עשרה הרי הוא ממשיך על עצמו את השפע המוכן לו לאותו יום.
וליתר ביאור:
על ידי התפילה שמתפלל האדם לפני ה' יתברך הרי הוא עולה (מלמטה למעלה) ומתקרב אל הקב"ה, וכפי שיעור כוונתו הוא זוכה ויורד על נפשו השפע מלמעלה למטה, שנמשך חסדו יתברך במילוי בקשות האדם בברכות אמצעיות, וכן על ידי התפלה נמשך אור אלקי (שפע רוחני) בנפש האדם המתפלל.
אך לא רק זה, לא רק שפע שנגזר עליו כבר יש בכח התפילה למשוך, אלא אפילו אם לא נגזר על האדם שום שפע (או שפע מועט) לאותו יום, יש בכח התפילה להמשיך שפע חדש! שפע שלא נגזר עליו בראש השנה!
וזה פירוש הנוסח: 'יהי רצון מלפניך' – אנא ה', אני מבקש ממך שתשנה את רצונך ותשפיע עלי שפע חדש!
אך למרות מעלתה של התפילה שיש בכחה להמשיך לא רק את השפע שנגזר עליו אלא אפילו להמשיך שפע חדש (שלא נגזר עליו כלל בראש השנה), בכל זאת יש לה 'חסרון' (כביכול) שמכיון שהמתפלל מבקש מהקב"ה, ישנו מצב שהבקשה לא מתקבלת מיד, וצריך להרבות בתפילה עד שתתקבל בקשתו.
ועתה נעבור לדרך השניה, דרך הברכה…
'ברכה' – הורדת השפע למטה
'ברכה' היא מלשון 'בריכה' מלאת מים. יש צורך לפתוח את הברז כדי שהמים יגיעו לקצה האחר. וכמובן, רק אדם שנמצא סמוך לבריכה יכול לפתוח את הברז ולגרום למים לזרום לצד השני.
כך גם בנמשל, בעולמות העליונים, יש בריכות של שפע. לפעמים, נקצבה לאדם מדה מסויימת של טובה – חיים, בריאות, פרנסה או שפע רוחני, אבל הברז סגור וההקצבה נשארת למעלה, במקור, ולא יורדת למטה.
כאן נכנסת לתמונה הברכה. צדיק, המתמצא בעולמות עליונים ונמצא סמוך ל'בריכה', מעניק את ברכתו ועל ידי כך הוא פותח את ה'ברז' וההשפעה נמשכת למטה.[14]
ל'ברכה' יש גם משמעות נוספת: מלשון 'וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים' – הורדת הגמלים למטה על ברכיהם. כך גם הצדיק, 'מְבָרֵךְ' – מבריך וממשיך למטה את השפע המצוי למעלה ואפילו כאשר המבורך אינו ראוי לשפע רב כל כך, הוא מקבל את השפע המצוי במקור.
כל זה אפשרי בתנאי שהוקצב למבורך שפע מסויים, והבעיה היא רק לגבי ההענקה וההמשכה מלמעלה למטה.
והנה הגם שלברכה יש 'חסרון' ביחס לתפילה, שהרי היא (הברכה) לא יכולה להמשיך שפע חדש (שלא נקצב על האדם), אך בכל זאת יש לה 'מעלה' (יותר מהתפילה) שהברכה מתקיימת מידית ובוודאות (ולא כמו התפילה, שלפעמים צריכים להתפלל כמה פעמים), שהרי הברכה היא בדרך ציווי.
ואחרי שהבננו את ההבדל בין תפילה לברכה, מוטל עלינו להתבונן: האם ישנה דרך להמשיך גם שפע חדש וגם שיגיע אלינו בוודאות?
והתשובה לכך היא: כן! לברכת כהנים יש את הכח לכך. ולפני שנבאר מדוע, נרחיב…
לברך את עמו ישראל 'באהבה'
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, נשא – מאמר ו) אמר, וז"ל:
בפרשתנו קוראים אנו על ציווי הבורא לאהרן ולבניו ולזרעו אחריו עד סוף כל הדורות לברך את עם ישראל בברכת כהנים.
לאמיתו של דבר, כבר בתחילת פרשת שמיני שבספר ויקרא אנו מוצאים שאהרן הכהן מברך את עם ישראל בברכת כהנים עוד קודם שנצטוה על כך, כפי שהתורה מספרת שם שאחר שסיים אהרן להקריב את קרבנותיו ביום השמיני למילואים, שהוא יום הקמת המשכן, "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם" (ויקרא ט, כב), ומפרש רש"י שבירכם בברכת כהנים – 'יְבָרֶכְךָ, יָאֵר, יִשָּׂא'.
אלא שבפרשת שמיני, אהרן הכהן בירך את עם ישראל מיוזמתו האישית ורצונו הטוב, והתנוצצה בו רוח הקודש לברך את העם בנוסח זה דוקא, ולאחר שעשה זאת מרצונו הטוב, מאוחר יותר הקב"ה הפך לו את הדבר למצוה וזכות, ואף העניק זאת לכל זרעו אחריו, כפי שבא הציווי על כך בפרשתנו. וכדי להבין מהיכן צמח בלבו של אהרן הכהן הרצון הטוב הזה לברך את עם ישראל, יש להקדים:
בפרשת 'כי תשא' שבספר שמות אנו קוראים על חטא העגל. כאשר משה רבינו התעכב בהר סיני, פנו העם לאהרן הכהן ודרשו ממנו בתוקף: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (שמות לב, א), ואהרן הכהן התרצה להם ועשה להם את העגל.
חז"ל בגמרא (סנהדרין ז.) מגלים לנו שלפני שעם ישראל ניגשו לאהרן, קודם לכן הפנו את דרישתם לחור בנה של מרים, ומכיון שסירב להם, מיד שחטו אותו למוות. וכשראה אהרן הכהן את מה שעשו לחור, חשש שאם יסרב להם יהרגו גם אותו. לכן החליט להתרצות להם ולעשות להם את העגל.
ואל יטעה אדם לחשוב שאהרן הכהן נהג כך משום שפחד על חייו ולא היה בו כח מסירות נפש כחור. חלילה לנו להעלות על דעתנו מחשבת הבל שכזו כנגד קדוש ה' מכובד אהרן הכהן הגדול.
אך ההסבר לכך הוא: כי אהרן הכהן חשש שאם יסרב להם ויהרגוהו, יתקיים בהם מה שנאמר: "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָ"י כֹּהֵן וְנָבִיא" (איכה ב, כ), שהרי הוא היה כהן וחור היה נביא, ואז לא תהיה לעם ישראל תקנה לעולמי עד (ראה סנהדרין שם). לכן העדיף לשמוע לעם, אף שידע שיקבל על כך נזיפות קשות ממשה, ויענש על כך בחומרא גדולה, ויהיה מנודה לשמים, ובלבד שתהיה לעם ישראל תקנה.
וכפי שחשב אהרן הכהן כן היה. כשירד משה רבינו מהר סיני וראה את אשר אירע, נזף באהרן קשות ואמר לו: "מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה" (שמות לב, כא). ונגזר עליו שימותו כל ארבעת בניו, כמו שנאמר: "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ" (דברים ט, כ), ואין 'השמדה' אלא כילוי בנים, כמו שנאמר: "וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל" (עמוס ב, ט), אלא שתפילת משה עליו הועילה שמתו רק שנים מבניו ונשארו שנים (רש"י שם), והיה עליו כעס גדול בשמים – אך אף על פי כן, אהרן הרגיש בתוככי לבו שמוטב שיבואו עליו כל היסורים הללו ובלבד שלעם ישראל תהיה תקנה.
וכאשר הוקם המשכן, וציוה משה רבינו את אהרן הכהן לקחת "עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" (ויקרא ט, ב) ולהקריבו כדי לכפר על מעשה העגל שעשה (רש"י שם), משסיים אהרן להקריב את חטאתו, נשא את כפיו ובירך את עם ישראל באהבה אין קץ. וזאת כדי להראות שמגודל חיבתו ואהבתו לעם ישראל מרוצה הוא לקבל עליו כל יסורים שבעולם, ואף מסירת נפש ממש, אם דבר זה יועיל לעם ישראל ויביא להם טובה.
וכשראה הקב"ה את האהבה העצומה שהיתה בלבו של אהרן הכהן לעם ישראל בשעה שבירכם – אהבה מתוך מסירות נפש ממש – החליט לקבוע לו זאת למצוה, ואף המשיך את כח אהבתו ועינו הטובה גם על זרעו אחריו, ונתן להם את הכח לברך את עם ישראל.
ומכיון שמה שזכו הכהנים לברכה זו הוא מגודל אהבתו של אהרן הכהן לעם ישראל, לכן מוכרחים הכהנים לברך את עם ישראל באהבה דוקא, וכאומרם בברכה: 'וציונו לברך את עמו ישראל באהבה'.
וכן מבואר בזוהר הקדוש (נשא דף קמז ע"ב) שכהן שחלילה אינו אוהב את הציבור או שהציבור אינם אוהבים אותו, אסור לו בשום אופן לשאת את כפיו ולברכם, כיון שאין בברכתו כל תועלת, והלואי שלא תזיק.
כי סוד הברכה תלוי בטובת עינו ואהבתו של המברך לעם ישראל, כמו שנאמר: "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ" (משלי כב, ט), ודרשו חז"ל (סוטה לח:): אל תיקרי 'יְבֹרָךְ', אלא 'יְבָרֵךְ'.
כלומר: רק מי שהוא טוב עין ויש בלבו אהבה אמיתית לעם ישראל, יכול הוא לברכם, וחזקה על ברכתו שתעלה למרום ותעשה פרי טוב. אך אם חלילה אין עינו של המברך טובה על עם ישראל, והוא לא אוהבם אהבה שלימה, אסור לו לברך בשום אופן, ואם בכל זאת יתעקש לברך – הרי הוא מכעיס את ה'.
והנה לפני שהכהנים נושאים את כפיהם הם מברכים: 'ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, אשר קידשנו בקדושתו של אהרן, וציונו לברך את עמו ישראל באהבה'. וכן בזמן שהיה בית המקדש קיים, לפני שהיו הכהנים אוכלים תרומה או זבחים בבית המקדש, בנוסף לברכת הנהנין הקבועה לכל מאכל, הם היו גם מברכים: 'אשר קידשנו בקדושתו של אהרן, וציונו לאכול תרומה'.
ודבר זה הוא פלא גדול, שהרי בברכה זו אנו באים לברך את הבורא 'אשר קידשנו במצוותיו וציונו…', וכיצד יתכן שבאמצע ברכה המיוחדת לה' נכנס פתאום שמו של בשר ודם – 'אשר קידשנו בקדושתו של אהרן, וציונו…?!'
אלא שרצו חכמינו הקדושים, מתקני הברכות, ללמדנו שמי שאוהב את עם ישראל בכל לבו, ומוכן למסור את נפשו עבור טובתם של ישראל, כבודו שקול לכבוד הבורא, והקב"ה מוכן לקבוע את שמו של אותו אדם בתוך ברכה המיוחדת לו יתברך.
ועתה נבין מדוע ברכת כהנים היא הברכה המושלמת…
חסד עליון ללא הגבלות
בשעה שציוה הקב"ה לאהרן (ובניו) לברך את עמו ישראל, נתן להם כח להמשיך שפע מהמקום הגבוה ביותר (הנקרא 'ורב חסד') במהירות דרך כל העולמות באין מונע ומעכב (שזה כחה של ברכה, כמוסבר).
והשפע שהם ממשיכים הוא שפע חדש, שלא נקצב על האדם בראש השנה (שזה כחה של תפילה, כמוסבר).
ונמצא שלברכת כהנים יש את שתי המעלות: גם את מעלת התפילה (שפע חדש), וגם את מעלת הברכה (שהיא בדרך ציווי).
וכך כתב בספר ללמוד איך להתפלל (חלק א – עמוד קיח):
בברכת כהנים קיימות שתי המעלות גם יחד:
ביכולתה לחדש את השפע – תפילה, וקיימת ודאות שהוא יגיע למתברך. כדברי חז"ל (תענית כג.): "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ" (איוב כב, כח) – צדיק גוזר והקב"ה מקיים. כלומר, אפילו כאשר הקב"ה אומר דבר אחד, והצדיק אומר דבר הפוך – דברי הצדיק מתקיימים.
לכאורה, כיצד יכול צדיק לחלוק על הקב"ה? מהיכן ביכולתו לקחת שפע חדש אם לא מהקב"ה?
אלא שבענין זה 'הקב"ה' – היינו סדר ההשתלשלות, מקור הנבראים. ואכן על פי סדר השתלשלות, אין שפע ב'בריכה', לפיכך בא הצדיק (שבענייננו הצדיק הוא כל כהן מזרעו של אהרן), ובכחו (שהרי ה' נתן לו כח לכך) להגיע לדרגות גבוהות שלמעלה מסדר השתלשלות, למעלה מה'בריכה' ולגזור שיווצר שפע חדש, שאינו מצוי במקור. והשפע הזה, הבלתי מוגבל, ירד למטה אל היהודי.[15]
אלו הן שתי המעלות שבברכת כהנים: ראשית, נמשך שפע חדש כמו בתפילה. ושנית, כיון שהצדיק, הכהן, עומד למעלה, הברכה יורדת באופן ודאי ליהודי המתברך.
ומכאן נלמד כמה ראוי לכל יהודי ויהודי לטרוח ולחפש מנין שבו מברכים ברכת כהנים, ובכך יזכה לכל הברכות, ובאופן ודאי!
[1] אמוני עם סגולה (חלק ב – עמוד נא) לגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א.
[2] וזה לשון הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – השמטה לליקוטי תניינא):
"אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" (יחזקאל לג, כד) – שאברהם עבד השם רק על ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם, וזהו: 'אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם'.
וכן כל הרוצה ליכנס בעבודת השם, אי אפשר לו ליכנס כי אם על ידי בחינה זו שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת: 'אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם', כאילו הוא יחיד בעולם כנ"ל…
[3] וזה לשון המדרש (שיר השירים רבה, פרשה ב – אות ו), רבי יהושע בשם רבי חנן אמר: 'גוי מקרב עם', 'ועם מקרב גוי', אין כתיב כאן. אלא "גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" (דברים ד, לד), שהיו אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלין בלורית ואלו מגדלין בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים.
ואמר הגאון רבי שמחה קסלר זצ"ל (קובץ בית חיינו, חלק ד – עמוד קמו):
שמעתי ממורי ורבי הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א שאמר כך: גלות במובן הפשוט עניינה עונש גשמי, שהגויים משתעבדים בנו וּמְצֵרִים לנו וגוזרים עלינו גזירות.
אך כידוע, לכל דבר גשמי יש שורש פנימי רוחני… והשורש של גלות גשמית הוא גלות רוחנית, היינו שהגויים הצליחו להשפיע עלינו מהשקפותיהם ודעותיהם והלכי רוחם.
ולכן, רק אם נוצרה בלבנו איזו שהיא הרגשת חשיבות כלפי הגויים שאנו תחת שליטתם, ואנו נכנעים תחתיהם ומושפעים מהם על ידי עליונותם עלינו, באופן שהתחושה שהם חשובים ועליונים קנתה שביתה בלבבנו מבלי משים, רק זה נותן להם את האפשרות לשלוט עלינו בצורה גשמית.
אילו היינו מצליחים לבודד את עצמנו לגמרי מהשפעת הגויים שאנו שרויים בתוכם, לא היתה להם שום שליטה עלינו! וראיה ברורה לזה, שהרי שבט לוי לא היו בשעבוד מצרים, למרות שמבחינה טבעית אין לזה שום הסבר הגיוני. הסיבה לכך היא אחת ויחידה: שבט לוי דבקו בעץ החיים, הבדילו את עצמם מדרכי הגויים באופן מוחלט, והתבודדו בין כתלי בית המדרש. וכיון שכך, לא היתה למצריים שום אפשרות לשלוט בהם ולשעבדם!
נמצא, שעיקר גלות מצרים היתה ההשפעה של המצריים עלינו להחליש את אמונתנו. כל האמונות שהיו אז במצרים, באלילי מצרים, בחכמת הכישוף והאצטגנינות, כל אלו השפיעו וחלחלו אל תוך לבותיהם של בני ישראל, וזה העלה את חשיבותם של המצריים בעיני ישראל, ויחד עם זה החליש וטשטש את יסודות האמונה שהיו מקובלים בידם מאבותיהם, וכך נפלו והתדרדרו למ"ט שערי טומאה…
[4] קטע זה הוא לשון הגאון הרב יצחק גינזבורג שליט"א (לחיות עם הזמן, ויקרא – עמוד קמח).
[5] וכך נאמר: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שמות יד, י).
[6] בקריעת ים סוף נגאל עולמם הפנימי של ישראל מהגלות, ולכן הקב"ה אמר להם: "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות יד, יג) – מכיון שנגאלתם אתם, לא צריך להשתעבד יותר… (והארכנו בזה במסילות אל הנפש – תשפ"ד, פרשת כי תבוא. והרוצה לעיין במקורות הדברים יעיין שם).
[7] בספר הזוהר הקדוש (בשלח דף מז ע"א) דרשו את המילים: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב" (שמות יד, י), [ולא ופרעה קרב] – שהפעולה הזו גרמה ללבם של ישראל להתקרב לאביהם שבשמים!… עיי"ש.
[8] סיפר הגאון הרב שלמה יוסף זווין זיע"א (סיפורי חסידים – תורה ב, עמוד 922), וז"ל:
הרב הקדוש רבי יעקב שמשון מקוסוב זיע"א, היה פעם בדיחא דעתיה טובא, והיה יושב ומספר סיפורים בקול חוצב להבות ובדביקות גדולה, עד שעות אחדות אחר הצהרים. והאנשים שעמדו לפניו לא זזה ידם מתוך ידו, ומרוב הדביקות שכחו לילך לביתם לאכול סעודת שחרית. כשכילה לדבר, קם אחד מן המסובין ואמר:
מה שאמר משה רבינו: "לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי" (דברים ט, ט) – בארבעים היום שעלה למרום, אין זו רבותא כל כך, שמגודל התענוג שהיה לו במה שעיניו ראו ואזניו שמעו דברי אלקים חיים מפי הגבורה, היה שבע, כעין עולם הבא, ש'הצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה'.
השיב לו הרב:
אפשר שמשה רבינו לא התפאר במה שלא אכל ושתה, רק להיפך, היה מקונן על זה, שכמה ניצוצות הקדושה היה יכול להוציא על ידי האכילה והשתיה באלה הארבעים יום, ואלה המאכלים עוד יתבעו ממנו על שלא תיקנם.
וסיפר הרב רבי יעקב שמשון למסובין מעשה בענין זה:
פעם אחת חלה הרב הקדוש רבי מיכל 'המגיד' מזלאטשוב במחלה קשה מאוד, וכל הרופאים שהגיעו לבקרו הרימו ידיהם ביאוש.
ונסע בנו הרב רבי מרדכי להרב הקדוש רבי פינחס מקוריץ שיבקש עליו רחמים.
בהגיעו לרבי פינחס, ועדיין לא הספיק לספר סיבת ביאתו, פתח רבי פינחס ואמר:
תדעו, רבי מרדכי, כי מחלת אביכם הקדוש, מסיבה עליונה היא נובעת! כל ימיו, מזיר אביכם הקדוש את עצמו ממאכלי גבינה, מטעמי פרישות וסילודין, לפיכך, נתעורר עליו קטרוג כבד לעילא, מצד שרשה הרוחני העליון של הגבינה, על אשר מונע הוא ממנה את התיקונים העליונים, הנעשים על ידי הצדיקים בשעת אכילתם.
ובכן, יקבל, איפוא, אביכם, על עצמו, להתיר את נדרו ולאכול מכאן ולהבא מאכלי גבינה – ומיד תסור ממנו המחלה!
וסימן זה יהא מסור בידך לאמיתות הדבר! – הוסיף רבי פינחס ואמר – כבר עתה, בגלותי את שורש המחלה לפניך, הוטב לו, לאביך הצדיק, ובבואך הביתה, תמצאהו כבר יושב על מטתו!
נרעש ונרגש רבי מרדכי, לשמע הדברים המפורשים היוצאים מפיו של הצדיק, ואישר, כי אכן, מנהגו של אביו, מיום עומדו על דעתו, שלא לאכול מאכלי גבינה.
ואכן כך היה, רבי מיכל 'המגיד' מזלאטשוב, התיר את נדרו ושב לאיתנו.
[9] לשון הריי"צ מליובאוויטש (אגרות קודש, כרך ח – עמוד קצז).
[10] בגמרא הקדושה אמרו (ברכות טז:):
רב ספרא, בתר צלותיה אמר הכי (רב ספרא, בסיום תפילתו היה מתפלל כך): יהי רצון מלפניך, ה' אלהינ"ו, שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ובין התלמידים העוסקים בתורתך בין עוסקין לשמה בין עוסקין שלא לשמה, וכל העוסקין שלא לשמה יהי רצון שיהו עוסקין לשמה.
ופירש רש"י (שם – ד"ה בפמליא), וז"ל:
'בפמליא של מעלה' – בחבורת שרי האומות, שכשהשרים של מעלה יש תגר ביניהם, תיכף יש קטטה בין האומות, כדכתיב: "וְעַתָּה אָשׁוּב לְהִלָּחֵם עִם שַׂר פָּרָס" (דניאל י, כ)… (עכ"ל רש"י).
לכל אומה יש בשמים שר הממונה עליה, וגם בין השרים הללו נוצרים חילוקי דעות, וכאשר נוצר חילוקי דעות ביניהם זה משתלשל לעולם שלנו, ופורצות מלחמות בין אותם אומות.
והנה, היחידים שיש להם כח לעשות שלום בין המלאכים, שרי אומות העולם, הם רק לומדי התורה!
עיקר המלחמה היא לא במימד של כדור הארץ, אלא בממדים אחרים, בעולמות רוחניים טמירים ונעלמים. והיחידים שיש להם אישור כניסה לשדה הקרב הזה, הם לומדי התורה!
כל אותם בחורי ישיבות ואברכי הכוללים, היושבים ועוסקים בתורה מתוך עמל ויגיעה ובמסירות נפש, הם הלוחמים באותם שדות קרב נעלמים! ובזכותם, עם ישראל חי!
וזה לשון הגה"ק רבי חיים מוולאזי'ן זיע"א (נפש החיים, שער ד – פרק יא):
ומאז שנשתלשלה וירדה התורה, כביכול ממקור שרשה הנעלם לזה העולם, כמאמרם ז"ל (פסיקתא רבתי – פיסקא ה): בא משה והורידה לארץ, כל חיותם וקיומם של כל העולמות הוא רק על ידי הבל פינו והגיוננו בה.
והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח"ו אף רגע אחת ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותוהו חס ושלום, וכן שפעת אורם או מיעוטו ח"ו, הכל רק כפי ענין ורוב עסקנו בה…
לכן אנו מברכים עליה: 'וחיי עולם נטע בתוכנו', כענין הנטיעה שנטיעתה כדי לעשות פרי להרבות טובה – כן אם אנו מחזיקים בתורה הקדושה בכל כחנו כראוי, אנו מנחילין חיי עד וממשיכים משרשה הנעלם למעלה מכל העולמות, תוספות קדושה וברכה ואור גדול בכל העולמות…
וגם לבנות הנהרסות בתיקונים גדולים, לקשר ולייחד ולהשלים העליונים עם התחתונים, וכל העלמין שקולין ונהירין כחדא, כמאמרם ז"ל בגמרא הקדושה (סנהדרין צט:):
אמר רבי אלכסנדרי: כל העוסק בתורה לשמה, משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנאמר: "אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי, שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי" (ישעיה כז, ה).
רב אמר: כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה. שנאמר: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ" (שם נא, טז).
רבי יוחנן אמר: אף מגין על כל העולם כולו. שנאמר: 'וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ'.
ולוי אמר: אף מקרב את הגאולה. שנאמר: "וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (שם).
וברשותכם נרחיב:
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום – חלק ח עמוד 72, מהדורת תש"פ), אמר כך:
העולם שלנו מאוד נמוך ורדוד. העולם מלא בדברים קשים, באכזבות, בנפילות, ביצר הרע. נסיונות קשים מאוד עוברים על האנשים באמונה, בצניעות, בממון, והכל נראה לאנשים מסובך מאוד, כי העולם הזה, כפי שכותב בעל התניא, הוא 'התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו'.
לכן הדרך להצליח לעבור את העולם הזה בשלום היא פשוט להתעלם ממנו. תשתדל להיות כמו אויר – אל תתקל באנשים קשים, אלא תשתדל לעקוף אותם. אל תנסה לפטור בעיות אלא תשתדל שלא להיכנס אליהם כלל.
גם אם רודפים אותך ופוגעים בך אל תתייחס, אלא תעביר על המדות, ובסופו של דבר תראה שרק אתה תרויח והאחרים יפסידו. אל תנסה לתקן את העולם כי זה לא מציאותי. השי"ת הוא היחיד שיכול לתקן את העולם, והוא יעשה זאת כשיגיע הזמן.
אך האמת היא שעם כל השפלות והקושי של העולם הזה יש בו ברכה גדולה מאוד. ולמה יש בו ברכה? כי מפוזרים בתוכו יהלומים יקרי ערך. מתהלכים בתוכו בני תורה אמיתיים וצדיקים, ומי שזוכה להידבק בהם מרויח את העולם הזה והעולם הבא שלו.
אם יש לך זכות לתמוך באברך, אתה חושב שאתה מפסיד?! וכי אתה מסוגל להבין מה זה להיות במחיצתו של בן תורה אחרי מאה ועשרים?!
הרי בזכות שעזרת לאותו אברך ונתת לו את האפשרות ללמוד תורה מתוך ישוב הדעת תזכה בשמים לדבר עם ה' יתברך, ובשביל דבר כזה היה שוה לך לתת כל ההון שבעולם. וכי יש מחיר למילה אחת של תורה? הרי גם אם נמכור את כל העולם – את אנגליה, את ארה"ב, את כל קנדה, ואת כל שאר המדינות – כולל כל הרכוש שבתוכם, לא נוכל לקנות בו אפילו את האות ב' של 'בראשית', כי כל זה לא מגיע אפילו למחיר התחלתי של אות אחת, שהרי כשעושים מכרז שואלים: 'מי מוסיף', אבל כאשר המחיר ההתחלתי הוא נמוך, אי אפשר למכור.
לכן אסור לבן תורה לרדוף אחרי אנשים שיתרמו לו. לבן תורה אמיתי מגיע שהכל יבוא לו עד הידים. לפי דעה אחת בחז"ל (שבת נו.) חטאם של בני שמואל היה מה שהם היו מבקשים מהאנשים את חלק המעשר שמגיע להם בתור לויים. ומכך מובן שלבן תורה אסור לבקש אפילו את החלק הראוי לו וכל שכן שלא לבקש מתנות. מהותו של בן תורה היא לתת ולא לקבל.
וגם אנשים שזוכים לתרום לבני תורה צריכים לזכור שהם עושים טובה לעצמם הרבה יותר ממה שהם עושים טובה עם אותו בן תורה, כי על ידי תרומתם לתורה נוצר להם קשר עם התורה, ונפתח להם צינור של שפע מן השמים, ומכל מה שישיג הבן תורה על ידי לימודו יקבלו גם הם את חלקם הראוי להם.
מי שבאמת מגין על העולם וגורם שיש לכולם פרנסה ובריאות וכדומה אלו רק בני הישיבות והאברכים הצדיקים שעמלים בתורה יומם ולילה, וכל שאר האנשים שחושבים שבזכותם עם ישראל מוגנים מאויביהם אינם אלא טועים.
ולמה הם דומים? לאותו זבוב שישב על גבי מחרישה גדולה שהיתה חורשת את כל השדה במשך שעות רבות. בסוף היום פגש הזבוב את חברו ואמר לו: 'היום אני והמחרישה חרשנו את כל השדה במשך כמה שעות'. קודם כל הוא מזכיר את עצמו, ואחר כך הוא מוסיף שגם המחרישה עזרה לו קצת.
צריכים אנו לדעת שמי שמאיר את העולם הזה אלו הם בני התורה היקרים, ובזכותם העולם עומד ומתקיים, ולכן צריך מאוד להיזהר שלא לפגוע בבני תורה.
אדם שמנסה להזיז את בני התורה ממקומם ולפגוע בהם, דומה לאחד שזזה לו חוליה בעמוד השדרה, גם אם היא זזה רק מעט זה כבר מספיק כדי שהוא יהיה משותק ומרותק לכסא גלגלים לא עלינו. אסור לגעת לרעה בבני תורה.
צא ולמד ממה שמסופר בנביא שכאשר שלח עוזה את ידו ונגע בארון – מיד: "וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִי"ם עַל הַשַּׁל וַיָּמָת" (שמואל־ב ו, ז). ואם כך דינו של מי שנגע רק בארון של התורה כל שכן מי שנוגע בתורה עצמה ובלומדי התורה.
לכן אסור לשכוח את המעשה הזה של עוזה. מעשה זה מסופר בנביא לא כמעשה שהיה אי פעם. התורה הקדושה היא לא ספר היסטוריה שבא לספר לנו על מעשים שהיו פעם, אלא צריך לקחת מהמעשיות שבתורה לקח ומוסר לחיי היום יום. ומהסיפור של עוזה למדים אנו עד כמה יש להיזהר שלא לגעת בקצה קצהו של כבודה של התורה ולומדיה, וכל שכן שלא להזיק להם חלילה וחס. מעולם לא היה דבר כזה שמישהו ניסה להציק לבני תורה ותלמידי חכמים ויצא מזה בשלום.
וכמו שקרה לקורח, שיצא נגד משה רבינו ופגע בכבודו, סופו היה שהאדמה פתחה את פיה ובלעה אותו ואת כל אשר לו, כך יהיה גם סופו של כל מי שינסה לשלוח ידו בבני תורה ותלמידי חכמים.
יש מספיק מקום בתוך האדמה לכולם, ולכן לא כדאי להימנות עם אנשים אלו שזה יהיה סופם. לפי דברי חז"ל (עירובין כא:) מי שפוגע בתלמידי חכמים יצטרך אחרי מאה ועשרים להיזרק לחבית ענקית מלאה בצואה רותחת בחום של כאלף מעלות ולהשאר באותו מצב כמה מאות שנים – הכל לפי מה שהוא פגע בחכם, לכן צריך להיזהר בזה מאוד.
האברכים ובני הישיבות אינם צריכים את המדינה, אלא המדינה צריכה אותם, כי אם חלילה לא יהיו בני תורה בארץ יהיה כדאי לכל מי שישאר בה למהר למצוא איזה מקלט להסתתר בו מפני הטילים והפיגועים שיהיו, בר מינן.
כל מה שמגין על עם ישראל היושב בארצו מפני הגויים הסובבים אותו וצמאים לדמו, זוהי אך ורק תורתם של בני הישיבות והאברכים. התיקון חצות שהם עורכים, הגמרות שהם לומדים, השותי"ם ושאר ספרי הקודש שהם מחברים, התפילות שהם מתפללים, הם ורק הם, שעומדים לכל כלל ישראל בשעות הקשות, והם המפילים אימה ופחד על כל הגויים החושבים לשלוח בנו יד לרעה ח"ו.
ולכן במגילת אסתר נאמר: "וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדְּכַי עֲלֵיהֶם" (אסתר ט, ג). ודבר זה הוא פלא, הרי מרדכי היהודי היה זקן מופלג וחלש מאוד, ומשום מה היה להם לפחד ממנו?
אלא בגלל שהיתה למרדכי קדושה עצומה והוא היה יהודי אמיתי, לכן נפל פחד מוות ממש על כל הגויים. ובדומה לזה נאמר במגילה לעיל מיניה גם בנוגע לשאר עם ישראל: "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם" (שם ח, יז).
כי כשעם ישראל הולכים בדרך הקדושה ודבקים בצדיקים האמיתיים העוסקים בתורה ובתפילה יומם ולילה, נופל פחד עצום על כל הגויים והם לא מסוגלים לבצע את זממם לפגוע בנו חלילה וחס.
לפעמים מצטייר בעיני האנשים שהרבנים והאברכים ובני הישיבות הם עם כזה מצומצם, מוכי גורל, מסכנים וכדומה, ויתירה מזאת יש כאלה שאף קוראים להם: אוכלי חינם, פרזיטים, לא נושאים בעול וכדומה, אוי ואבוי למי שחושב כך.
הרי כל מה שהאנשים חיים ונושמים ומתפרנסים במדינה, זה אך ורק בזכות לומדי התורה! בני תורה הם החיל של הקב"ה, וכל המזלזל ופורש מהם כפורש מן החיים…
[11] הובאו דבריו בספר שיח שרפי קודש (ראקוץ, עה"ת – עמוד יב).
[12] והיינו שהגם שנגזר על האדם שפע, לא תמיד זה מגיע אליו. ויכול להיות שהשפע נעצר באיזה שהוא מקום בשמים.
ובענין זה נספר:
באחת מנסיעותיו של הבעל שם טוב (הבעש"ט) עם חסידיו, הגיעו לאיזה שהוא כפר נידח. הראה להם הבעש"ט באצבעו על בית קטן שבו ילינו הלילה, ויקבלו בו הרבה כסף. תמהו האנשים על המקום, מפני שלא הכירוהו מלפני כן.
הם דפקו על דלת הבית, ובעלת הבית פתחה את הדלת. 'בעלי לא בבית כעת, הוא יחזור יותר מאוחר' – אמרה.
הם ביקשו רשות להיכנס, ונכנסו. מול עיניהם נתגלה בית קטן עזוב ודל, והעוני ניבט מכל פינה.
'במה בעלך עוסק?'
והאשה השיבה: הוא מתפרנס בדוחק רב ממכירת כמויות קטנות של יַי"שׁ שהוא מביא אתו בכל פעם מהעיר הגדולה.
הבעש"ט ותלמידיו התיישבו ליד השולחן וביקשו מבעלת הבית שתגיש להם לחם. והיא ביודעה כי מלבד פת לילדים אין בביתה מאומה, לקחה מהם בכאב לב את מנתם והגישה לאורחים.
כשבא בעל הבית העני וראה את השערוריה שקמה בביתו, וכששמע זעקת הילדים הרעבים, לא ידע מה לעשות.
כשהבעש"ט ראה את בעל הבית הוא ביקש מהגבאי שלו: לך תדרוש ממנו (מבעל הבית) ח"י רובל!
טען בעל הבית שאין לו, אך הבעש"ט בשלו, אתה חייב לתת לי, ואם אין לך, תמשכן את הכרים והכסתות שיש לך, ותביא את הכסף.
משראה בעל הבית שהם לא יזוזו מביתו עד שיביא את הכסף, חיכה עד הבוקר והלך למשכן את מצעיו והביא להם את הסך שדרשו.
לקח הבעש"ט את הכסף ויצא לדרך. ליוו אותו כל משפחת העני, כי חשבו אולי ישוב מדעתו וישיב להם בדרך את המעות, אבל הבעש"ט מיהר לדרכו ומרכבתו נעלמה חיש מהר. חזרו העני ובני משפחתו בצער ובכאב לביתם הקטן, רעבים וצמאים הלכו כל בני הבית לישון על מטותיהם ללא מצעים ושמיכות… תחושת הרעב ליחכה כל אבר וגיד בגופם המיוסר והקפוא…
בעל הבית חש שלבו מתפלץ מכאב וצער, והוא נעמד בפינת הבית, נשא עיניו לשמים ופרץ בבכי מר: רבונו של עולם! תן לי פרנסה!…
באמצע הלילה דפק גוי אחד וביקש ממנו מעט יי"ש לשתות. העני שידע כי אין בביתו יי"ש, הלך בכל זאת אל מקום הכד, לקחו בידו, שטף אותו במעט מים ונתן מזה לגוי לשתות, ולמרבה פליאתו החל הערל לשבח את היי"ש.
שמח העני וחשב שכנראה חסר דעת הוא זה, ולפחות ארויח ממנו מעט מעות לפת. אך מה מאוכזב היה כשאמר לו הערל שהפרוטה לא מצויה בכיסו והוא ישאר חייב לו עבור היי"ש, בלית ברירה נשכב בעה"ב על מטתו ונרדם.
לאחר כשעה שוב דפק הגוי וביקש יי"ש נוסף, אך גם הפעם לא שילם. כן עשה מספר פעמים ובכל פעם ביקש למחול לו על שאינו פורע את חובותיו.
כשבא הגוי בפעם האחרונה, אמר לבעה"ב: 'בשכר סבלנותך הרבה וקבלת הפנים היפה שערכת לי בכל פעם בבואי, הנני נותן לך מטבע אשר מצאתי ואינני יודע ערכו. נסה לפורטו ונדע כמה שוויו'.
לקח בעה"ב את המטבע, העבירו לסוחר ומצא בו סכום העולה על חובו של הגוי, כשמסר העודף לגוי, שיבח אותו הלה על שמצא אותו יהודי נאמן וישר והציע לתת לו עוד מטבע ובשכר זה יקבל ממנו יי"ש נוסף…
מאותו לילה החל מזלו של אותו יהודי לזרוח, וכל אשר עשה הצליח!
במשך הזמן נעשה העני לעשיר גדול, והוא בנה לו אחוזה גדולה ומפוארת.
כמה שנים חלפו מאותו מעשה, והבעש"ט ותלמידיו עברו שוב דרך אותו כפר. ראו התלמידים, כי במקום נבנתה אחוזה מפוארת, ותמהו.
אמר להם הבעש"ט: 'כל זה היה מוכן לאותו עני ששהינו אצלו לפני כמה שנים'. כשהגיעו אל בית העני לשעבר אמר לו הבעש"ט:
'דע לך שכל העושר הזה היה מוכן עבורך כבר לפני שנים רבות, אך מכיון שמעולם לא התפללת באמת על פרנסה, העושר שחיכה לך, נשאר תקוע בשמים. ולכן עשיתי לך מה שעשיתי, וזאת במטרה לשבור לך את הלב. ובאמת, אחרי שהתפללת על פרנסה, השתלשל לך השפע (שהיה מוכן לך) והתעשרת…
[13] כתב הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א (ליקוטי תורה, פרשת קורח – עמוד דף נה ע"ב), וז"ל: אך הענין כי מה שנכתב ונחתם בראש השנה ויום הכיפורים, היינו שנמשך לו חסד על נפשו והחסד ההוא הנמשך מאין סוף ב"ה הוא למעלה עדיין במלכות דאצילות שהיא מקור דבי"ע (ר"ת: בריאה, יצירה, עשיה)… ולכן כדי שיומשך מחסד שבאצילות השפעות הגשמיות בעשיה כצרכי הנפש בגוף. הוא צריך להשתלשל ולירד בהשתלשלות מדרגות רבות בהיכלות דאבי"ע מהיכל להיכל עד שיתעבה להיות חסדו בעניינים גשמיים לרפאות החולה ולברך השנים…
[14] וזה לשון הגה"ק רבי אלימלך מליזנסק זיע"א (נועם אלימלך – ריש פרשת שמיני):
"וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם" (ויקרא ט, כב) – נראה לפרש, דהנה הצדיק הולך תמיד בדביקות ודבוק בעולמות עליונים, רק מחמת שתשוקתו תמיד על טובת ישראל שייטיב להם השם יתברך בכל מיני שפע וברכה, מחמת זה הוא יורד קצת ממדרגתו ודביקותו. אך בכל זאת הוא פועל טוב במה שיורד קצת מהדביקות שעל ידי שרואים בני אדם גודל תשוקתו ותאותו לטובתם הוא מכניס בלבם יראת ה' ואהבתו, שכולם נתעורר לבבם לעבודתו יתברך שמו…
[15] כתב הגה"ק רבי אהרן ברכיה ממודינא זיע"א בספרו מעבר יבק (חלק שפתי רננות – פרק מג), שבברכת כהנים נכללים ג' השפעות של 'בני, חיי, ומזוני', הרמוזים בשם יה"ו, וסדרם הוא כנגד ג' פסוקי הברכה. כזה:
'יְבָרֶכְךָ' – כנגד י'.
'יָאֵר' – כנגד י"ה.
'יִשָּׂא' – כנגד יה"ו…
