פרשת נשא | מקור הברכות – ברכת כהנים

אין עוד מלבדו

השבת (י"ד סיון), תחול הילולתו של הגה"ק רבי חיים מוולאזי'ן זיע"א. רבי חיים, הוא האיש אשר זכה והקים את ישיבת 'עץ חיים' בוולאזי'ן, הישיבה שממנה התפשטו כל הישיבות שבימינו.

זכה רבי חיים, ובצדק, לתואר 'אבי הישיבות' בימינו.^[1]

והנה ספרו הידוע ביותר הוא הספר נפש החיים, וברשותכם נלמד כמה מילים ממנו (שם, שער ג – פרק יב), וזה לשון קדשו:

ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר:

הלא ה' הוא האלהי"ם האמיתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל…^[2]

ישנם שתי מערכות העובדות בו זמנית, המערכה הגשמית שבתוכה נמצא האדם, והמערכה השמימית שבה מושגח האדם.

ולעתים במערכה השמימית מתעוררים קטרוגים על האדם, ומדת הדין תובעת להעניש את האדם, ומכך 'נוחתים' על האדם קשיים ויסורין…

ומגלה לנו בעל ההילולא רבי חיים מוולאזי'ן, שאם האדם יתחזק באמונה ובבטחון, שהוא בידים של הקב"ה הטוב והמטיב, ואין שום מציאות בעולם שיכולה להרע לו, אזי יתבטלו כל הדינים והקטרוגים וימשכו עליו רחמים וחסדים!^[3]

וברשותכם נרחיב…

 

ההשפעה ההרסנית של כח הראיה

אחד הפסוקים שחייבים לדעת אותם, הוא הפסוק: "כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ" (קהלת יב, ה).

בפסוק זה מבואר, שבשעה שעלה ברצונו יתברך לברוא את בני האדם, ברא קודם כל מקום שבו יוכלו להתגורר, והוא הכדור שלנו – 'כדור הארץ'. ולאחר שברא את ה'כדור' ברא את בני האדם והניחם בתוכו.

והנה למראה עינים שטחי, כל בני האדם מסתובבים באותו עולם, נושמים את אותו אויר, רואים את אותם נופים, טועמים אותם טעמים…

כך זה נראה לעינינו…

באה התורה הקדושה ומגלה לנו: דעו לכם, זה לא נכון! לכל אדם ואדם יש עולם פרטי משלו. מדותיו ותפיסתו השכלית הן יוצרות עולם.

חיי האדם הם לא בעולם החיצוני הנראה לעינינו, אלא אך ורק בעולמו הפנימי. האדם שוהה כל כולו בתוך עולמו הפנימי, שם הוא נמצא, שם הוא חי.

עולמו הפנימי הוא עולם שלם. עולם עם אטמוספירה משלו, עם נופים ומקומות, ועם דמויות ואנשים.

האויר שהוא נושם הוא האויר שנמצא בתוך חלל עולמו, הנופים שהוא רואה הם נופי עולמו, ויחסו לדמויות והאנשים שסביבו, הם כפי מה שמצוייר בתפיסת עולמו…

לעולם אין שני אנשים המתגוררים באותו עולם! אנשים עומדים אחד צמוד לשני, והם נמצאים בשני מקומות שונים, לגמרי!…

ואחרי שהבננו את זה, מגלה לנו התורה הקדושה דבר נוסף:

וכך היא מגלה, "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי" (דברים יב, ל) –

דעו לכם: לכח הראיה יש יכולת לשנות לאדם את עולמו הפנימי. כאשר אדם רואה מציאות מסויימת, אפילו אם בשכלו הוא מבין שהמציאות הזו מעוותת, המציאות שהוא ראה, מחלחלת בעל כרחו לתוכו, וגורמת לו לתנודות…^[4]

ונמשיך במהלך…

 

היזהרו מן הטעות!

אדם מסתובב בעולם, ימים ושנים, ובמהלכם הוא נפגש עם נגרים, קבלנים, ושאר בעלי מקצוע.

והוא רואה אותם בעבודתם, כיצד הם מכינים את המוצר, כיצד הם מלטשים אותו ועושים לו גימור.

ורואה שלאחר שהם סיימו, הם משווקים אותו, ומאז אין להם שום קשר אל המוצר.

והראיה הזו מחלחלת לתוכו, ומשפיעה לו על האמונה. והוא חושב, נכון שבששת ימי בראשית ברא הקב"ה את העולם, אך לאחר שגמר לבוראו, הוא שִׁוֵּק אותו (את העולם) ואין לו יותר קשר אליו.

וזו טעות גדולה מאוד!

וזה לשון הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א (תניא, שער היחוד והאמונה – פרק ב):

והנה מכאן תשובת המינים וגילוי שורש טעותם הכופרים בהשגחה פרטית ובאותות ומופתי התורה, שטועים בדמיונם הכוזב, שמדמין מעשה ה' עושה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו.

כי כאשר יצא לצורף כלי, שוב אין הכלי צריך לידי הצורף, כי אף שידיו מסולקות הימנו והולך לו בשוק, הכלי קיים בתבניתו וצלמו ממש, כאשר יצא מידי הצורף.

כך מדמין הסכלים האלו, מעשה שמים וארץ.

אך טח מראות עיניהם ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו שהוא יש מיש רק שמשנה הצורה והתמונה, מתמונת חתיכת כסף לתמונת כלי, למעשה שמים וארץ, שהוא יש מאין… (עכ"ל).

ישנו הבדל מהותי בין מעשה ידיו של הקב"ה לבין מעשה ידיו של בשר ודם! ונבאר…

 

הקב"ה מהוה מחיה ומקיים בכל רגע

בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, נח – מאמר ו), אמר כך:

עלינו לדעת כי שלימות האמונה, מורכבת מארבעה יסודות:

היסוד הראשון הוא האמונה האמיתית במציאותו של הקב"ה, וכמו שכתב הרמב"ם בפתיחת הלכות יסודי התורה: 'יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון'.^[5]

היסוד השני, להאמין באמונה שלימה שהעולם אינו קדמון אלא הוא מחודש ונברא, ומי שחידש וברא אותו זה הקב"ה.

ובאמת, עצם האמונה בכך שהעולם הוא מחודש כבר מחייבת להאמין במציאות הבורא שחידש אותה, שהרי לא יתכן שיהיה דבר מחודש מבלי שיהיה מי שחידש אותו, כי לחדש ולברוא את עצמו בוודאי הוא לא היה יכול. ומי שחידש וברא את העולם זה הקב"ה.

היסוד השלישי להאמין באמונה שלימה שלא קדם שום חומר כל שהוא לבריאת העולם שממנו הקב"ה ברא את העולם, בבחינת 'יש מיש', אלא הוא ברא את העולם מֵאַיִן ואפס, בבחינת 'יש מֵאַיִן'.

והיסוד הרביעי להאמין באמונה שלימה, שגם לאחר שהקב"ה ברא את העולם הוא לא הניח אותו חלילה וחס בידי בני האדם ללא השגחתו, אלא הוא משגיח עליו בכל עת ומנהיג אותו כפי רצונו, ואין שום תנועה בעולם שנעשית ללא הסכמתו ורצונו של הקב"ה.

ויתירה מזאת אומר מורינו הבעל שם טוב הקדוש, שמאז שנברא העולם הקב"ה בכל רגע ורגע ממש מחיה ומהוה כל פרט ופרט בבריאה ובורא אותו מחדש, ואם חלילה יחדל הקב"ה, וְלוּ לרגע אחד בלבד, להחיות ולהוות נברא כל שהוא, מיד הוא יחזור להיות אין ואפס כפי שהוא היה מתחילה ותתבטל מציאותו מן העולם.

ובדרך זו מפרש הבעל שם טוב הקדוש^[6] את הפסוק: "לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" (תהלים קיט, פט) – והיינו כי כל פרט ופרט, וכל נברא ונברא הנמצא בעולם – דומם, צומח, חי ומדבר – כולם נבראו בעשרת המאמרות שבהם נברא העולם, ואותו מאמר של הבורא שברא את אותו נברא שב בכל רגע ורגע ואומר לו להיבראות שוב גם ברגע הבא, ואם ח"ו יחדל הקב"ה לומר את אותו מאמר ישוב הנברא להיות אין ואפס כשהיה קודם שנברא.

וכמו כן בנוגע לרקיע – אותו דיבור ומאמר של ה' שאמר בראשית הבריאה: "יְהִי רָקִיעַ" (בראשית א, ו), עודנו עומד וניצב בשמים ואומר להם שוב ושוב: 'יְהִי רָקִיעַ', 'יְהִי רָקִיעַ', 'יְהִי רָקִיעַ' וכו' ללא הרף, ומהוה ומחיה אותם בכל רגע מחדש, ואם ח"ו יחדל הבורא לומר לרקיע מאמר זה מיד ישוב הרקיע להיות אין ואפס כשהיה קודם שנברא. וזהו: 'לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ (הדיבור 'יְהִי רָקִיעַ' שאמרת בראשית הבריאה, עודנו) נִצָּב בַּשָּׁמָיִם' (ומחיה ומהוה אותם בכל רגע שלא יתבטלו מן העולם).

ומבאר אדמו"ר הזקן בספרו הקדוש שער היחוד והאמונה (פרק ב, וכן באגרת הקודש סימן כה) שאין הדבר דומה כלל לאומן שיוצר כלי מסויים, אשר לאחר שיצר את הכלי הרי הכלי מתקיים מעצמו ואין הוא צריך לאומן שיחיה אותו כדי שיתקיים, וההבדל הוא:

אומן שיוצר כלי אינו בורא אותו מאין ליש, שהרי עצם החומר שממנו נוצר הכלי (כגון זכוכית, מתכת, עץ וכדומה) כבר היה קיים קודם לכן, והאומן רק עיצב את צורתו בלבד, ולכן הכלי יכול להתקיים גם ללא האומן. מה שאין כן בנוגע לבריאת העולם, אשר לפני הבריאה לא היתה שום מציאות של חומר, והקב"ה ברא את העולם מאין ואפס, על כן גם לאחר שנברא העולם לאמיתו של דבר הוא אינו מציאות אמיתית כלל וכלל, ובכל רגע הוא שואף מצד עצמו לחזור לאין ואפס שממנו הוא נוצר, ורק הקב"ה הוא זה שמחיה ומהוה אותו שוב ושוב בכל רגע ממש ומונע ממנו להתבטל מן העולם.

למעשה – מה שצריכים אנו ללמוד מכל האמור הוא, עד כמה צריך כל אדם ואדם להתחזק באמונה האמיתית בבורא העולם ובכך שהוא מנהיג את העולם ומשגיח על כל דבר ודבר שנעשה בעולם, ושום דבר אינו נעשה בעולם שלא ברצונו והסכמתו. ועל דבר זה איננו צריכים שום ראיות, כיון שאמונתנו היא אמונה תמימה ופשוטה ללא שום צד של חקירה ופילוסופיה חלילה. וידועים דברי המהר"ל מפראג זיע"א שהיהדות בכלל, והאמונה בפרט, מתחילות היכן שהשכל וההגיון נגמר.

ומכיון שמאמינים אנו שכל מה שקורה בעולם הרי הוא מושגח על ידי הקב"ה בהשגחה פרטית, אם כן, אין לנו להתרעם ולכעוס על שום אדם אשר לכאורה הזיק לנו בצורה כל שהיא וכדומה, כיון שלאמיתו של דבר אדם זה אינו אלא שליח ההשגחה העליונה, והקב"ה הוא זה שהחליט שכך יהיה. ובכלל, בנוגע לכל דבר צער שקורה לנו, עלינו לדעת שמי שהחליט שכך יהיה זהו אך ורק הקב"ה ולא אחר.

ומכיון שמאמינים אנו שהקב"ה הוא זה שהביא עלינו את אותו צער, מחוייבים אנו לקבלו באהבה ובשמחה, שהרי כך לימדנו רבי עקיבא (ברכות ס:) שכל מה שה' עושה – לטובה הוא עושה. ורבי עקיבא למד זאת מרבו הקדוש נחום איש גם זו, אשר היה נקרא כן ('איש גם זו') על שם שתמיד היה רגיל לומר על כל דבר לא טוב הבא עליו: 'גם זו לטובה' (תענית כא.).

ומבאר אדמו"ר הזקן בתניא (ליקוטי אמרים – פרק כו) שגם מה שנראה לעינינו הגשמיות כדבר לא טוב, האמת היא שהוא טוב מאוד, ואפילו עוד יותר ממה שנראה לנו טוב, כי מה שבפשטות נראה לנו טוב יורד ומשתלשל אלינו מעלמא דאתגליא (העולם הגלוי, בחינת ו"ה שבשם הוי"ה), ומה שלא נראה לנו טוב, זהו דבר טוב שיורד ומשתלשל אלינו מעלמא דאתכסיא (העולם המכוסה והנסתר, בחינת י"ה שבשם הוי"ה), ולכן הטוב שבו מכוסה ונסתר, ומה שיורד מעלמא דאתכסיא הרי הוא גבוה ונעלה פי כמה וכמה ממה שיורד מעלמא דאתגליא.

ומוסיף אדמו"ר הזקן (באגרת הקודש – סימן יא) שכאשר אדם מאמין שגם היסורים שבאים עליו בוודאי הם לטובה, ולכן הוא מקבלם באהבה ובשמחה – על ידי זה הוא ממתיק מעליו את כל הדינים וגורם שהם יהפכו לדברים טובים ממש, ולא רק באתכסיא, כי אם גם באופן גלוי ונראה…

וזו הסיבה שכאשר אדם קובע בלבו לאמר: 'הלא ה' הוא האלהי"ם האמיתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא'… אזי בזכות האמונה הזו, מתמתקים כל הדינין ונמשכים חסדים גלויים…

ועתה, ברשותכם, נעבור לפרשת השבוע…

 

סכנה ושמה 'תלונה'

כידוע ב-ט"ו בניסן שנת 8442 לבריאת העולם יצאו עם ישראל ממצרים והחלו במסעם… וכעבור 44 יום הגיעו למדבר סיני, ושם (בהר סיני) זכו וקיבלו את התורה.

והנה למרות שמעמד הר סיני הסתיים, בכל זאת הם לא המשיכו בדרכם, אלא המשיכו לשהות למרגלות הר סיני כמעט שנה שלימה!

ובפרשה שלנו מובאת התזוזה הראשונה מהר סיני, וכך נאמר: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ… וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי…"^[7] (במדבר י, יא-יב).

ב-כ' באייר של השנה השנית מיציאתם ממצרים עזבו את מדבר סיני והחלו להתקדם לכיוון ארץ ישראל.

והנה עד עתה, קצב ההליכה של עמוד הענן ההולך לפני עם ישראל היה י"ב מיל ליום, אך באותו יום (כ' אייר) הלך עמוד הענן 63 מיל… ועם ישראל רצו אחריו…

הנשימה שלהם נעתקה, והם החלו להתלונן…^[8]

הקב"ה מיהר את ההליכה כי הוא חפץ שהם כבר יזכו להיכנס לארץ,^[9] אך הם, במקום להודות – התלוננו! וכמו שנאמר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'" (שם יא, א)…

התלונה הזו שנבעה מההרגשה, 'שכל העולם נגדנו, ורוצה רק את רעתנו', גרמה צער גדול להקב"ה, ומדת הדין תבעה עונש! והוא הגיע: "וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" (שם).

אש ירדה מן השמים ושרפה את כל זקני ישראל! את אותם הזקנים שליוו את עם ישראל מבשורת הגאולה ועד עתה!^[10] וזה שנאמר: 'וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה' – בקצינים (הזקנים) שבמחנה!

משה רבינו ראה את הנזק שנגרם, ומיד חגר מתניו ועמד בתפילה לפני צור שוכן מעונה, עד שהצליח למתק את הדינים, והאש שקעה…

עם ישראל עוד לא התאושש מפטירת הזקנים, וכבר הגיעה תלונה שניה!^[11] וכך נאמר: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (שם פסוקים ד-ו).

כלומר, הערב רב התלוננו על כך שכל הזמן הם אוכלים אך ורק מן, ומתחשק להם לאכול גם בשר ושאר מיני מטעמים.

וגם התלונה הזו גררה בעקבותיה עונש…

בעקבות התלונה הזאת (ומה שהיא גררה בעקבותיה כמבואר בפסוקים) מצוה הקב"ה את משה:

"אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם" (שם פסוקים טז-יז) –

הזקנים הראשונים נפטרו, ועתה אסוף מכל שבטי ישראל שבעים זקנים, ואני אאציל מרוחך עליהם, ונשאו אתך במשא העם!…

 

ארבעת חלקי הנפש הבהמית

לאחר שמתו הזקנים הראשונים, התגלה הקב"ה למשה רבינו וציוה אותו, לך אסוף זקנים חדשים ואני אאציל עליהם רוח נבואה.

ולפני שנמשיך עם הזקנים, נעתיק כמה מילים מספרנו חלב הארץ חלק הנפש (הנמצא עדיין בכתב יד), וכך כתבנו:

כתב המקובל האלקי רבי חיים ויטאל זיע"א בספרו שערי קדושה (חלק ג – שער ב) שבנפש הבהמית ישנם ארבעה ממדים, והם המרכיבים את הנפש. ואלו הם: נפש הדוממת, נפש הצומחת, נפש החיה, ונפש המדברת.

ועבודתו של היהודי לתקן ולזכך את כל רבדי וממדי נפשו.

וברשותכם נרחיב:

גוף האדם מורכב מארבעה יסודות, והנפש הדוממת היא המאחדת ומחברת את היסודות להיות אחד.

ובנוסף נפש זו אוצרת בתוכה את כל הַחֲוָיוֹת שאדם חווה כל ימי חייו. הן את חֲוָיוֹת הכשלונות, והן את חֲוָיוֹת ההצלחות…

ומכיון שבדרך כלל רוב הַחֲוָיוֹת שאדם חווה הם חֲוָיוֹת של כשלונות, לכן הקומה הזאת היא קומה 'חנוקה'.^[12]

הנפש הצומחת – היא האחראית על צמיחת גופו של האדם. והיא נחלקת לשלשה חלקים שהם: חלק הזן (והוא נחלק לחמישה כחות), חלק המגדל, וחלק המוליד (וגם בו קיימים חמישה כחות).

ובנפש הזו מושרשים כל המדות – הטובות והרעות.

הנפש הזאת נקראת בלשון הזוהר 'נפש הגוף'. נפש זו אחראית על תפקוד הגוף הגשמי ועל כל המצב הפיזי, כגון: צורך לאכילה, לשינה, לאשה וכו'…

הנפש הזאת נהנית ממה שיש לה, אך אם אין לה הנאה זמינה היא לא תטרח לחפש – כי הנפש הזו אינה יוזמת את הרע.

הנפש השלישית היא נפש החיה, והיא האחראית על המון פעולות. ובכלליות היא נחלקת לשני כחות: חיצוניות ופנימיות.

החיצוניות נחלקת ל-ב' כחות, והם: תנועה^[13] ומרגיש.

וגם הפנימיות נחלקת ל-ב' כחות, והם: המדמה^[14] והמתעורר.

וכתב בספר עץ חיים (שער נ – פרק י) שחיבור שני הכחות, כח המרגיש וכח המתעורר, יוצרים את נפש המתאוה.

וכאן בנפש המתאוה מתרחשת המלחמה בין היצרים.

וזה לשון הזוהר (מדרש הנעלם, וירא דף קט ע"ב): כשאדם שוכב על מטתו בלילה, נפש המתאוה היא המעוררת ליצר הרע ומהרהרת בו, והוא דבק בכל הרהור רע… וההרהור הזה חודר ללב ודבק בו…

ונפש המתאוה ממשיכה עד שהיא מעוררת את כח הגוף, והגוף קם וחוטא…

ונסכם: כאשר כח המתעורר רוצה איזה דבר, הוא מעורר את כח המרגיש ואזי כל אברי הגוף הן האברים הנגלים והן האברים הנסתרים גומרים ופועלים את רצון כח המתעורר…^[15]

ונמשיך בדרכנו…

 

המתעורר וכח המדמה

הנה התבאר שבפנימיות של נפש החיה ישנם שני כחות והם: כח המדמה וכח המתעורר. והתבאר שתחילת הסתתו של היצר הרע הוא בכח המתעורר.

ועתה נחדד יותר:

לכח המתעורר יש מנוע פנימי המניע אותו והוא כח המדמה.

לכל אדם יש שאיפות ורצון להשיג תענוג חדש בכל עת, ולכח המדמה יש יכולת ליצור תדמית של הרצון הזה.

ובמילים אחרות: הרצון להשיג עונג 'זורם' ל'כח המדמה', ו'כח המדמה' יוצר ציורים דמיוניים הממלאים את ישותו…

וכח המדמה הוא המעורר את כח המתעורר… ומשם הדרך למעשה קצרה מאוד.^[16]

והנה כח המדמה הוא הכח המרכזי בגדילתו של האדם או להיפך חלילה.

כאשר משתמשים בו בצורה לא נכונה, אפשר ליפול בכל היצרים הכי קשים, בכל המקומות הכי אפלים… עד שהאדם עצמו מתפלא ושואל את עצמו: איך יכול להיות שהגעתי למקומות שכאלו… איך הגעתי לשפל מדרגה שכזה?!

איך יכול להיות שתעתוע דמיון (כמו סרט) יגרום להחריב בית בישראל? איך יכול להיות שתעתוע דמיון יוציא את האדם משני עולמות?…

אך לעומתו, אדם הזוכה לזכך את כח המדמה שלו, הוא יוכל להגיע עם הכח הזה עד מדרגה של רוח הקודש ואפילו למדרגות הנבואה. כמו שנאמר אצל הנביאים: "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב, יא) – מלשון מדמה.

 

העליות בכח המדמה

מבואר שכח הנבואה נמצא בכח המדמה, וזה שנאמר: 'וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה'.^[17]

נביא זה אדם שבירר את כח המדמה שלו בתכלית, ובכך נעשה כח המדמה שלו כלי להכיל את הנבואה.

וכיצד מתגלת הנבואה בכח המדמה?

ביאר הגה"ק רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א (כתם אופיר – אסתר ד, יג), וז"ל:

דע כי התנאי הראשון להשגה הוא 'התפשטות הגשמיות' – ועניינו שיסיר את כל מחשבותיו לגמרי, והכח המדמה שלו יפסיק להרהר בשום ענין מענייני העולם הזה, וכאילו יצתה נפשו…

ואז יהפוך כח המדמה את מחשבותיו, לדמות ולצייר, ולדבק נפשו בעולמות העליונים בציורי השכל, ואז עולה ממש בעולמות עליונים, דהיינו שעולה רוח השכלי והמחשבה שלו, ויעלה מעולם לעולם בשורש נפשו אשר שם היא חקוקה, עד שהגיע אור השכל וציור דמיונו, אל מקור השכל, מקור העליון, ואז יחוקקו כל ציורי ומהות כל האורות במחשבתו, בציור גמור, ורואה את כל היכלות המלאכים במשמרתם, והכל על ידי כח המדמה, שנתפס בשכלו של נפש המשכלת, להתעורר לידבק בציורי עולמות עליונים עד שרואה אותם ממש…

ואחר כך יהיה מייחד ביחודים, ויכוין לקבל אור עשר ספירות מאותו הנקודה אשר שורש נשמתו משם… וכו' וכו'

ויכוין ביחודים להוריד האור הזה ממדרגה למדרגה עד שיגיע האור והשפע אל נפשו השכלית שבגופו, ומשם תגיע האור אל כח המדמה שבו, ושם יצטיירו העניינים שראתה נפשו השכלית, ציור גשמי, שגם הכח המדמה שבגוף הגשמי, יראה אותן הארות והיכלות, כמו שראתה אותם נפשו השכלית, ואז יצטיירו על ידי כח המדמה, עד שעינו הגשמית תראה גם כן הדברים הרוחניים, כאילו רואה אותן בעין ממש… וכו' וכו'.

 

השפעת הנבואה על ידי משה רבינו

כאמור הקב"ה פנה למשה רבינו וציוה אותו: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יא, טז) – זקנים שכח המדמה שלהם מבורר והם ראויים שתחול עליהם רוח הנבואה.

וממשיך הקב"ה ואומר: רוח הנבואה שתחול עליהם לא תהיה רוח חדשה (ממקור הנבואה), אלא מהרוח שיש לך! וכמו שנאמר: "וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם" (במדבר יא, יז).

וכך אמר הגה"ק רבי שמואל יהודה מינץ זיע"א:^[18]

'באותה שעה עשה הקב"ה למשה רבינו מקור וכלי מחזיק כל הנבואה בכללה. וכל הנביאים שנתנבאו אחרי כן – בין בדור ההוא, בין בדורות הבאים – כולם קיבלו שפע נבואתם ממשה רבינו והיו כענפים היונקים מן השורש.

ועל כן תרגם אונקלוס (שם): 'וְאָצַלְתִּי' – 'וארבי', שפירושו התפשטות. כי נבואת משה כוללת הנבואה כולה ומתפשטת היא אל שאר הנביאים'…

ולמרות שכל הזקנים קיבלו את אורם ממשה רבינו, ממשה לא נחסר דבר! וזה לשון הגה"ק רבי שבתי הורוויץ זיע"א:^[19]

הנה לשון 'אצילות' – הוא מלשון: 'וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ', והענין הוא כי מנבואת משה רבינו ממש, מהשפעת צינור נבואתו ומכחו ממש, היה נשפע הנבואה לשבעים זקנים, עד שהוא היה הצינור הגדול שנתפשטו ממנו שבעים צינורות נבואה לשבעים זקנים, והוא עליו השלום לא היה חסר דבר אלא כמדליק נר מנר ואין הנר הראשון חסר דבר בהדלקת הנר השני, וכן אין תוספת ויתרון אור לנר הראשון לאחר שהדליק את הנר השני וככחו אז כחו עתה ולא נשתנה הנר בשום דבר…

הציווי הסתיים, ומשה רבינו החל לאסוף שבעים זקנים…

 

איך מותר להתנהג כך?!

מהלך אסיפת הזקנים לא היה מהלך פשוט כלל… וכך אמרו בגמרא הקדושה (סנהדרין יז.):

בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יא, טז), אמר משה: כיצד אעשה? הרי ישנם 21 שבטים, וכידוע המספר 07 לא מתחלק ב-21. ואם כן, איך אדע כמה זקנים לקחת מכל שבט?

ולכן החליט לעשות הגרלה:

משה לקח 27 פתקים, על 07 מהם כתב את המילה זקן, ושני פתקים השאיר ריקים. ולאחר מכן הוא אסף ששה זקנים מכל שבט (6 כפול 21 שוה 27), ואמר להם: בואו והרימו פתק, מי שיצא לו המילה 'זקן' הקב"ה בחר בו.

מעשרה שבטים יבחרו בסך הכל 06 זקנים – ששה זקנים לכל שבט.

ומשני שבטים יבחרו 01 זקנים – חמישה זקנים לכל שבט.^[20]

ואותם שנים שיעלה בידם פתק ריק, זה סימן שהקב"ה לא בחר בהם.

וכידוע כחו של משה רבינו היה עצום מאוד, ועל ידי שכתב את המילה 'זקן' על כל פתק ופתק הוא המשיך את הנבואה לשבעים הזקנים!^[21]

ההכנות הסתיימו וההגרלה החלה…

שבעים זקנים הגיעו (במקום 27) והרימו (כל אחד) פתק.

ל-86 זקנים יצא פתק וכתוב בו זקן, ל-2 זקנים יצא פתק ריק. ובתוך הקופסא נותרו שוכבים מיותמים שני פתקים וכתוב עליהם המילה 'זקן'…

ממשיכה הגמרא הקדושה ומגלה לנו מי היו אותם זקנים שלא הגיעו לקלפי… וכך היא אומרת:

בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: 'אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ', אמרו אלדד ומידד אין אנו ראויין לאותה גדולה! אמר הקב"ה הואיל ומיעטתם עצמכם, הריני מוסיף גדולה על גדולתכם! ומה גדולה הוסיף להם? שהנביאים כולן (אותם 07 הזקנים) נתנבאו ופסקו, והם נתנבאו ולא פסקו!

מבואר בדברי הגמרא, שכאשר שמעו אלדד ומידד שהם נבחרו להיות מאותם 27 זקנים, הם לקחו צעד אחורה ולא הגיעו להגרלה.

ואנו עומדים ותמהים: הקב"ה חפץ להעניק להם נבואה, והם מסרבים?! הרי על ידי הנבואה זוכים להכיר את מי שאמר והיה העולם?

וכי אין בדחיה הזאת שמץ זלזלול בכבודו של מלך מלכי המלכים?!^[22]

ועוד מבואר בגמרא שהקב"ה שמח מאוד במעשה שלהם והוסיף גדולה על גדולתם, שכל אותם זקנים זכו לנבואה פעם אחת, ואילו אלדד ומידד זכו לנבואה קבועה.

וצריך להבין, הרי דרכו של הקב"ה לשלם מדה כנגד מדה, ואם כן, מה השייכות בין הסירוב לבין שכר הנבואה?

וכשיש שאלה מתבוננים ברש"י, וכתב רש"י (סנהדרין יז.) שהסיבה שהם לא הלכו: 'שנתייראו שלא יעלה בידן חלק'.

נו, הבנתם את התשובה?…

ולפני שנבאר את דברי רש"י, נצטרך ללמוד את דברי הגמרא במסכת יומא…

 

לפטר? אי אפשר…

אחת ממנחות הציבור שהיו במקדש היא 'לחם הפנים'. והיינו, מצוה מן התורה לאפות שתים עשרה חלות ולסדרן בכל שבת על השולחן (שהיה בהיכל), ושיהיו שם ברציפות עד השבת הבאה.

ואפיית הלחם היתה דורשת חכמה מיוחדת מאוד (ולא נאריך כעת), והיתה משפחה ושמה 'בית גרמו' שידעה את סוד הכנת לחם הפנים, אפייתו ורדייתו מהתנור.

ומספרת הגמרא (יומא לח.) שחכמים ביקשו מהם ללמד את הסוד לאחרים, אך הם סירבו.

ולכן חכמים פטרו אותם מתפקידם והביאו במקומם אומנין מאלכסנדריא של מצרים.

האומנין הגיעו והחלו בעבודתם… אך כלום! הם לא הצליחו, הלחם שלהם יצא על הפנים…

וחכמים הבינו שאי אפשר לקחת לבית גרמו את תפקידם וביקשו מהם לחזור.

ובית גרמו השיבו: נחזור בתנאי שתכפילו לנו את המשכורת! וכך היה.

וזו לא היתה המשפחה היחידה שחכמים רצו לפטר. וכך ממשיכה הגמרא ומספרת:

כידוע בכל יום היו מקטירים בבית המקדש קטורת סמים על גבי מזבח הזהב.

והכנת קטורת הסמים היתה דורשת ידיעה מסויימת. והיחידים שהיתה להם את הידיעה הזו, היתה משפחה ושמה 'בית אבטינס'.

חכמים פנו אליהם וביקשו מהם למדו אותנו את השיטה. ובית אבטינס סירבו.

ולכן חכמים פיטרו אותם מתפקידם והביאו במקומם אומנין מאלכסנדריא של מצרים.

האומנין הגיעו והחלו בעבודתם… אך הם נחלו כשלון…

חכמים הבינו שאי אפשר לקחת לבית אבטינס את תפקידם וביקשו מהם לחזור.

ובית אבטינס השיבו: נחזור בתנאי שתכפילו לנו את המשכורת! וכך היה.

 

ובן עזאי סיכם את המסר…

חכמים ניסו לסלק את בית אבטינס ואת בית גרמו מתפקידם, ולא הצליחו… תלמידי חכמים שבאותו הדור סיפרו זאת לתלמידיהם, והם העבירו את זה הלאה לדורות הבאים…

מדור לדור עבר הסיפור הזה במסורה, הלקח נלמד, אך עדיין לא נמצאו המילים הנכונות שיכילו בתוכם את יסודות האמונה והבטחון!…

והנה הגיע שמעון בן עזאי – אחד מהתנאים הקדושים – וכאשר למד את המעשה הזה האיר למולו אור אלקי עצום ונורא… והצליח למצוא את המילים שיכילו בתוכם את יסודות האמונה והבטחון…

וזה לשון הגמרא הקדושה (יומא לח.): מכאן אמר בן עזאי, בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך אין אדם נוגע במוכן לחברו ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא.

וכך פירש רש"י (שם): מכאן – ממה שלא יכלו חכמים לסלק את אנשי בית גרמו ואנשי בית אבטינס לצמיתות ממשרותיהם, אמר בן עזאי: בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך – לא ידאג אדם לומר פלוני יקפח פרנסתי, כי על כרחו הוא יצטרך לך ויקראך לבוא ולשבת במקומך.

ומשלך יתנו לך – לא משלהם יתנו לך מתנה, כי המזונות קצובים לך מהשמים.

ודע לך שאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ואין מלכות של מלך אחד נוגעת בחברתה – במלכותו של מלך אחר אפילו כמלוא נימא! – כחוט השערה.

ועתה נחזור לאלדד ומידד…

 

בשביל מה להשתדל

בלבם של אלדד ומידד התגלתה אמונה חושית, אמונה אמיתית ביוצר בראשית, הרואה צופה ומשגיח על כל תנועה ותנועה…

וכשהם שמעו שמתקיימת הגרלה, הם חשבו לעצמם:

אם היו באים ומודיעים לנו, שהקב"ה בחר בנו להיות מ-07 הזקנים, אזי באמת זו לא דרך ארץ לדחות מתנה שנותנים מהשמים.

אך מכיון שהדבר תלוי בהגרלה, אם כן, כבר אין שום צורך להתאמץ, שהרי כך אמר בן עזאי:

'בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך אין אדם נוגע במוכן לחברו ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא'!

אם זה שלנו, אזי גם ללא שום השתדלות יקראו לנו בשמנו ובמקומנו יושיבונו, ואם נתאמץ זה יראה כאילו אנו לא מאמינים בהשגחה פרטית!

וזה שאמר רש"י: 'שנתייראו שלא יעלה בידן חלק' – אנחנו אמורים ללכת למקום שיש בו שתי אפשרויות, או שנבחר או שלא, וההשתדלות הזאת מיותרת, ואם נלך אנו ניפול ממדרגתנו – ממדרגת האמונה החושית!

והם נתייראו מאוד ליפול ממדרגתם ולכן לא הלכו!

ולאמונה חושית כזו אפשר להגיע רק כאשר כח המדמה מבורר בתכלית! ומכיון שעמדו בנסיון והתגלה לעין כל עוצם בירור המדמה שלהם, לכן יכלו להעניק להם מן השמים נבואה אמיתית, שלא הסתלקה ולא פסקה לעולם!

וברשותכם נסיים…

 

לכשיפוצו מעיינותיך חוצה

הגה"ק רבי יעקב יוסף מפולאנה זיע"א פרסם בסוף ספרו 'בן פורת יוסף' את האגרת ששלח הבעל שם טוב (הבעש"ט) לגיסו הגה"ק רבי גרשון מקיטוב זיע"א.

וזה לשון האגרת:

בראש השנה שנת תק"ז (ואז היה הבעש"ט בן 94) עשיתי השבעת עליית הנשמה כידוע לך, וראיתי דברים נפלאים במראה, מה שלא ראיתי עד הנה מיום עומדי על דעתי.

ואשר ראיתי ולמדתי בהעלותי לשם בלתי אפשרי לספר ולדבר, אפילו פה אל פה, אך בחזרתי לגן עדן התחתון, וראיתי כמה נשמות החיים והמתים, הידועים לי ושאינם ידועים לי, בלי שיעור ומספר, ברצוא ושוב לעלות מעולם לעולם דרך העמוד הידוע ליודעי ח"ן, בשמחה רבה וגדולה אשר ילאה הפה לספר וכבד אוזן הגשמי לשמוע, וגם רשעים רבים חזרו בתשובה ונמחל להם עוונותיהם, באשר שהיה עת רצון גדול שגם בעיני יפלא מאוד שכמה וכמה נתקבלו בתשובה, שגם אתה ידעת אותם, והיה ביניהם גם כן שמחה רבה עד מאוד ועלו גם כן בעליות הנ"ל…

וביקשתי ממורי ורבי שלי שילך עמי, כי סכנה גדולה לילך ולעלות לעולמות העליונים, כי מיום היותי על עומדי לא עליתי בעליות גדולות כמוהו.

ועליתי מדרגה אחר מדרגה, עד שנכנסתי להיכל משיח ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים וגם עם שבעה רועים, ושם ראיתי שמחה גדולה עד מאוד…

ושאלתי את פי משיח: 'אימתי קאתי מר?'

והשיב לי: 'בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם, ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלימדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה'…

ממשיך הבעש"ט באגרת וכותב: 'ותמהתי על זה, והיה לי צער גדול באריכות הזמן כל כך מתי זה אפשר להיות? (מתי יוכלו כל עם ישראל לעשות יחודים ועליות כמו הבעש"ט?)'…

ומצאנו לגאון המקובל הרב איתמר שוורץ שליט"א שביאר כך:^[23]

'עליה' – פירושה 'בקיעת מחיצה'. כאשר עולים חודרים מעבר למחיצה.

מיום שנחרב בית המקדש נפסקה מחיצה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים.^[24] והמחיצה הזו גרמה להסתר אורו יתברך.

אך על ידי עבודת נפש ועמל תורה, זוכים להבקיע את המחיצה, ולעלות שלב אחרי שלב, עד שמגיעים למדרגה שבה מאירה בלב האמונה הברורה שה' אלקים ניצב עליו בכל מקום ומקום, ולית אתר פנוי מיניה.

כאשר רגש אמיתי של אמונה ביוצר בראשית מתגלה בלב, כל החיים מתנהלים אחרת – במדרגה הזו אין כבר מציאות של השתדלות גשמית! ולכל דבר שאדם נצרך הוא פונה רק אל המציאות היחידה – בורא ומהוה המציאות.

והאמונה החושית הזאת, היא נקודת דם התמצית של תורת הבעל שם טוב.

ובאותה עליית נשמה שערך הבעל שם טוב גילו לו, שיגיע דור שדוקא בגלל שפלותו, הוא יזכה שיתגלה בתוכו סוד האמונה הפשוטה – דלית אתר פנוי מיניה.

מצד האמונה בנפש האדם מורגש בחוש שבכל מקום ומקום, הקב"ה נמצא, וכשם שהוא נמצא בבית קדשי הקדשים, כך הוא נמצא בכל מקום ומקום בעולם, וכשם שהוא נמצא בנשמת הצדיק הגדול, כך הוא נמצא בנשמה של שפלה שבשפלה.

כאשר האמונה הזו, מורגשת בנפש האדם, ואמיתותה נמצאת באתגליא בנפשו, הרי שהוא מאמין שה' יתברך נמצא עמו, ובכך, הוא כביכול מדלג על כל ההשתלשלות.

ועל זה נאמר: "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת" (שיר השירים ב, ח).

מצד שטחיות התפיסה – הרי שיש כאן תפיסה של דילוג, אנחנו מגדירים את זה כדילוג, מחמת שבתפיסת הנברא זה נראה כדילוג. אבל אמיתות פנימיות הדבר – כאשר נגלית נקודת הפנימיות, שהוא יתברך נמצא בכל מקום, בכל זמן, ובכל נפש ונפש בשוה, הרי שלא צריך לדלג בשביל למצוא את הבורא עולם, אלא הוא נמצא כאן, עכשיו… (עכ"ל).

האמונה החושית היא סוד כל היחודים, והיא נקודת דם התמצית של תורת הבעל שם טוב, וכאשר תתגלה האמונה החושית בלבבות ישראל, ויחושו באמת שבכל רגע ורגע הקב"ה מהוה מחיה ומקיים את כל הבריאה,^[25] והוא העושה לכל המעשים – אזי תתקיים ההבטחה: 'יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה'!

 

[1] סיפר הגאון רבי דוב אליאך שליט"א (אבי הישיבות – עמוד 89), וז"ל:

שעה שביקש רבי חיים, והוא באותם ימים היה רבה של העיר וולאזי'ן, לייסד את הישיבה בעירו, וכבר נמלך ושקל את כל צדדי הרעיון והשלכותיו, פנה כהרגלו לשאול בעצת האורים ותומים, אצל הכהן הגדול שבימיו הגאון רבי אליהו מווילנא.

הוא פרס בפני רבו את פרטי השאלה. מנה והזכיר כנראה את נקודות התורפה של הדור, עניינים ידועים בעיקרם, שכבר התריעו עליהם בפומבי, וכתשובה ופתרון להם הציע את הקמת הישיבה. צורך השעה מחייב את יִסּוּד הישיבה, סבר ר' חיים, שכן זו תהוה תריס בפני הרוחות החדשות, ותעמיד צוות של מנהיגים ממשיכי מורשת. הוא דיבר בהתלהבות ובהתפעלות על סגולות הרעיון ומעלותיו, וציפה לתשובתו, הוראתו, האם להקים את הישיבה אם לאו.

אך הנה נכונה לו הפתעה. רבו המובהק, שכל שאלה גדולה וקטנה בסוגיות הכבידות והחמורות ביותר הכריע על אתר, כמעט בטרם שסיים הוא את שאלתו, נשאר הפעם שקוע בשתיקתו ולא הגיב. ר' חיים הכין אל נכון כי לא היתה זו שתיקה כהודאה, ושב על עקבותיו, אל ה'שב ואל תעשה'.

עברו ימים, חלפו חדשים, אך הרעיון הנאצל שכבש את לבו, לא חלף ולא נגוז. אדרבה, ככל שהפך בו והפך בו יותר השתכנע כי הכל בו. מצוקות השעה לא נעלמו בכדי, ונפשו הסוערת לא שקטה באחת. הגיע היום, יש אומרים כעבור שלש שנים, ור' חיים שוב עומד אצל רבו, מבקש אישור לתוכניתו. כבפעם הראשונה כך גם בפעם הזאת הוסיף להטעים, ולהסביר. וכמה מעלות טובות ונכבדות מנה לזכות הרעיון שהגה.

והגר"א הסכים…

מובן שר' חיים לא הופתע מן התשובה, שאלמלא ציפה וקיוה לה לא שב וניסה לקבלה, ובכל זאת לא הניחה זו את דעתו. 'מעיקרא מאי קסבר והשתא מאי קסבר' – אזר הגר"ח עוז ושאל כמתמיה: 'ממה נפשך, אם הרעיון טוב הוא – מדוע נפסל בראשונה, ואם פסול היה מעיקרו, הכיצד הוכשר איפוא באחרונה?'

'רעיון נעלה ונשגב ככל שיהיה – הבהיר לו הגר"א את השקפתו – אם יתערב בו שמץ של מחשבה זרה עלול הוא לכשלון מראשיתו. כאשר באים לייסד מקום תורה, וחסר בכוונת 'לשמה', כמו כן יחסר ויגרע גם בהצלחת המקום. בפעם הראשונה הבעת את מחשבותיך בהתפעלות ובהתלהבות יתירה. חששתי שמא נגיעה כל שהיא מקננת אי שם בלבך. ופוגעת בכוונת הלשם שמים, ולא יכולתי להסכים. מה שאין כן עתה, שבאת והרצית דבריך בניחותא ובישוב הדעת, כאיש העומד מן הצד, היכרתי בך שלשם שמים בלבד נתכוונת. מעתה לא אך מעשיך רצויים כי גם כוונתך רצויה, לפיכך נידון הענין להצלחה'… (עכ"ל).

והגה"צ רבי יעקב גלינסקי זיע"א סיפר (והגדת, בראשית – עמוד 293), וז"ל:

אחד פנה אל הגאון רבי חיים מוולאזי'ן בשאלה: 'גם לנו, בברודי, ישיבה. מדוע שפר חלקה של ישיבת וולאזי'ן והיא משגשגת ופורחת, מאירה לארץ ולדרים, והישיבה בעירנו אינה מצליחה כמותה!'

השיבו בשאלה: 'הזוכר אתה את יום יסוד הישיבה בעירכם?'

'ודאי' – ענה – כל העיר לבשה חג, נאומים הושמעו והמקהלה שוררה, גדול היה כבוד התורה!

ואצלנו בוולאזי'ן – נענה רבי חיים – התעניתי באותו יום. את הישיבה יסדתי בצום ובתפילות…

והענין, שחוזק הבנין כאיתנות יסודותיו!

[2] וזה לשון הבעל שם טוב (בעל שם טוב על התורה, ויצא – אות א): 'כשרוצין ליפרע העונש למי שהוא ראוי לעונש אזי נוטלין ממנו מדרגת הבטחון, על כן ראוי להתפלל לפניו יתברך שיתחזק בבטחון בו'…

[3] סיפר הגאון רבי מנחם שטיין שליט"א (הובאו דבריו בדורש טוב, הגדה של פסח – עמוד 074), וז"ל:

באחת הפעמים שהשתתפתי בכנס של מחנכים, רבנים ומנהלים בבני ברק, דיברתי בפניהם על ענין האמונה בבורא ועל היסוד שקבע רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל, שאדם שיקבע בלבו – כי ה' הוא האלקים! ואין עוד מלבדו שום כח בעולם כלל! הקב"ה ידאג להסיר מעליו את כל הכחות והרצונות בעולם שלא יוכלו לפעול עליו מאומה.

כשסיימתי קם ממקומו אחד המחנכים, יהודי כבן ששים, וביקש את רשות הדיבור.

לא נעים לי – פתח – מעולם לא סיפרתי את הדברים שאני רוצה לספר כעת, אבל יש כאן כמאה רבנים שמנחילים ענייני אמונה לאלפי ילדים, וחושבני שתהיה תועלת מן הדברים.

אני איש מסודר, מדי יום חמישי אני נותן לאשתי כסף לקניות, ואשתי קונה בהם את כל מוצרי המזון הדרושים לה לשבת.

והנה, הגיע יום חמישי… פשפשתי בכיסים, חיפשתי במגירות, ולא מצאתי אפילו אגורה אחת.

נזכרתי בחברים שלי, אנשים שאני אתם בחברות שנים ארוכות, התקשרתי וביקשתי הלואה… ומשמים לאף אחד לא היה כסף להלוות לי.

מחוג השעון צועד בבטחה קדימה, קרני השמש שוקעות במערב, ואתם גם מצב רוחי… אין לי שום פתרון באופק.

חששתי מאוד לשתף את בני ביתי במצב, לא רציתי ליצור אוירת פחד של עוני, אבל היה לי ברור, שתוך זמן קצר תגענה השאלות, ובפי אין אפילו תשובה אחת.

לבי הלם בפראות, אגלי זיעה שחורים כיסו את מצחי, והדמיונות הפליגו הרחק… ילדים לבושי קרעים ונעלים מטולאות דופקים ביום גשום, ומתחננים לפרוסת לחם…

הדבר היחיד שהחזיק אותי ברגעים הקשים הללו היו דבריו של רבי חיים מוולאז'ין, שכבר מתקופת נישואי הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי. שנים ארוכות אני עובד על עצמי כדי לבטל בלבי את ההתפעלות מקשרים או פרוטקציות למיניהן, מפרופסורים או עורכי דין מוצלחים במיוחד, ומחדיר בלבי את האמונה שהכל בידי שמים, כשהקב"ה לא רוצה – לא תעזור שום השתדלות שהיא, וכשהוא רוצה – הדברים מצליחים גם כמעט ללא השתדלות.

נכנסתי, איפוא, לחדרי, נעלתי אותו, כיביתי את האור והתחלתי לבכות: 'אין עוד מלבדו'. בחוץ סברו בני הבית שכנראה נכנסתי ללמוד, אך אני עמדתי שם והתרכזתי באמונה מוחלטת ששום כח בעולם אינו פועל מבלעדי רצון ה' – לא פצצות, לא מחלות, לא מוות ולא עניות. אתה זן ומפרנס לכל – אמרתי ובכיתי – מביצי כינים, שהם הבריות הקטנות ביותר, ועד קרני ראמים. אתה נותן לחם לכל בשר, מאן דיהיב חיי – מי שנותן לי פעימות לב, יהיב מזוני – נותן לי את האמצעים להתקיים. 'לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם', וכל מזונותיו של אדם קצובים לו ושום השתדלות לא תעזור.

חשבתי על כל אותם דברים שאנו מסתמכים עליהם: קרן מכבי וקרן פנסיה וביטלתי אותם מכל וכל – אין בהם ממש, רק אתה יתברך שולח, דואג ומפרנס.

שהייתי שם כעשרים דקות, במהלכם שמעתי שני צלצולים בדלת שאחריהן נפתחה דלת ביתי פעמיים. לא יחסתי לכך משמעות מיוחדת.

כשיצאתי קיבלו את פני הילדים: 'אבא, שמעת מה קרה לנו?' והילדים סיפרו בהתרגשות שני סיפורים בלתי שגרתיים שהתרחשו בהפרש של כמה רגעים:

הצלצול הראשון היה ממשפחת לוין בקומה הרביעית. בעלת הבית סיפרה כי בתם הנשואה שמתגוררת באופקים ילדה תינוק שבועות ספורים לפני תאריך הלידה… התינוק, ברוך ה', בריא ושלם במשקל טוב. בליל שבת הקרוב יתקיים 'שלום זכר'. ואנחנו נוסעים לאופקים – להשתתף בשלום זכר של נכדנו, אך כבר בישלנו את כל האוכל לשבת ואין לנו מה לעשות עמו האם תרצו לקבל אותו…

חלפו כמה דקות – וצלצול פעמון נוסף בדלת. רומני סוחב אחריו שתי עגלות עמוסות כל טוב, משלוח מ'שפע מהדרין'. התברר, שהחנות ערכה מבצע, שכל מי שיקנה באמצע השבוע קניה מעל מאה שקלים יכנס להגרלה, שבה ירויח הזוכה מזון לשתי שבתות על חשבונם.

'זכיתם', הודיע הרומני, ובטרם היה סיפק ביד מישהו להגיב, כבר החל לרוקן שקיות בפתח הכניסה.

המחנך מחה מעל מצחו זיעה בלתי מורגשת, ופרץ בבכי: 'כך, בדיוק, התרחשו הדברים'.

ללמדנו, כי הַקִּרְבָה שלנו אל הבורא יתברך היא הקובעת אם נהיה נתונים להשגחה פרטית או במעגל רחוק יותר, אם נהיה נתונים למקרים, לסטטיסטיקות, לחיידקים ווירוסים למיניהם, זרוקים כמו קין – או נתונים ישירות בידיו הטובות והאוהבות של הבורא יתברך.

ומפאת חשיבות הענין נספר סיפור נוסף…

בספר נתיבות יושר (חלק ב – עמוד 181) לגאון רבי יהודה כהן, הובא הסיפור הבא:

על דלת ביתו של הגה"ק רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, בעל 'בית הלוי' דפק יהודי וזעק בקריאות נואשות לעבר רבי יוסף דב שיחוש לעזרתו:

המשטרה עורכת עתה פשיטת פתע באיזור החנויות שבו שוכנת חנותי, ומחפשת אחר סחורות שהחזקתן אסורה על פי החוק הפולני. השוטרים עוברים במרץ מחנות לחנות. עוד מעט יגיעו לחנותי… ורק אתמול קיבלתי 'משלוח' מהסחורה האסורה… רבי, מה אעשה?! העונש הקבוע בחוק על עבירה כזו יכול להגיע לעשרות שנות מאסר!

מששמע רבי יוסף דוב את צרתו הוציא מארון הספרים את ספר נפש החיים שחיבר הגה"ק רבי חיים מוולאז'ין, פתחו והראה לו מה שכתוב בפנים (שער ג – פרק יב), וכך נאמר:

בפרשת ואתחנן נאמר: "ה' הוּא הָאֱלֹהִי"ם אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד, לה) – ופירושו, אין עוד מלבדו יתברך כלל, והכל מלא רק עצמות אחדותו הפשוט יתברך, ואין עוד מלבדו שום מציאות כח כלל, לא כחות הטומאה ולא שום כח ושום עולם ונברא כלל.

ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל – כשהאדם קובע בלבו לאמר: הלא ה' הוא האלקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא. כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל.

ואז אמר רבי יוסף דוב לסוחר היהודי, בוא נתעמק בסגולה הנפלאה הזאת בצוותא. לאחר שעתים רצופות של לימוד ועיון הגיעה אשתו של הסוחר ובישרה לו על הישועה. השוטרים הקפדנים דילגו על פני חנותם וכלל לא נכנסו לבודקה.

וכך היה המעשה: השוטרים עברו מחנות לחנות וערכו חיפוש דקדקני אחר סחורות אסורות. כשהגיעו אל חנותו של היהודי, החליטו לעשות הפסקה ולסעוד את לבם. כדי שלא ישכחו היכן פסקו מלבדוק, סימנו את חנותו של היהודי בצבע אדום. כששבו אל עבודתם כעבור מחצית השעה, הסתפקו אם החנות המסומנת היא האחרונה שנבדקה או שממנה עליהם להמשיך כעת את הבדיקה. לבסוף נמנו וגמרו ביניהם שכנראה חנות זו כבר נבדקה והמשיכו בבדיקת החנות הבאה אחריה.

כל אותו זמן ישב בעל החנות והגה בדבריו הקדושים של 'נפש החיים' שהמציאות היחידה היא רק הבורא ואין כח לשום יצור לעשות דבר מבלעדי רצונו יתברך…

[4] וכך כתב הגה"צ רבי ראובן דוב דסלר זיע"א (הובאו דבריו במכתב מאליהו, חלק ד – עמוד 613):

בפרשת ראה מזהירה התורה אותנו פעם נוספת מהחטא הנורא – חטא עבודה זרה.

ובתוך דבריה היא מזהירה מעבודה זרה ששמה 'מולך', שעבודתה היתה בשריפת הבנים באש. וכמו שנאמר: "כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים יב, לא).

והנה, בפסוק הקודם הזהירה התורה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי" (שם פסוק ל).

ולכאורה הפסוק הזה לא מובן.

לשרוף את הילדים באש זה טמטום מוחלט, מאה אחוז נכות נפשית! ומי הוא זה ואיזה הוא שיעשה כך? ואף על פי כן, חוששת התורה שיקומו יהודים ויגידו: 'וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי'!

איך? מדוע חוששת התורה שיהודים בני דעה ירצו לעשות כך גם הם?

אלא שכאן גילתה לנו התורה סוד כמוס בכחות הנפש, מקור שחיתות נורא, שכל מה שהאדם רואה השחתת אחרים, יתנוצץ גם יתעורר בקרבו הרצון והכוסף לעשות גם כן כזה, ואף כי ידע ויבין עד כמה רע ומר הדבר ההוא וכמה גדולה ההשחתה גם ההפסד, אך כן הוא הטבע, ואם גם לא יאומן כי יסופר, אך כן הוא!

כלל הוא בידינו כי על דבר כחות הנפש לא נוכל לבקש ולשאול 'איך הוא' רק להכיר ולברר 'אם הוא', ואם גם בשום אופן לא נמצא טעם והסבר 'איך הוא' מוכרחים אנו להתחשב בזה שנתברר לנו כי 'כן הוא'.

ונחדד את הנקודה:

ה' יתברך פונה לעם ישראל אהוביו ואומר להם: עוד מעט תזכו ותכנסו לארץ, ושם תפגשו כל מיני 'דמויות' משונות ומוזרות, 'דמויות' אטומות לב ורגש, מושחתות ורעות לב, שיקחו 'אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם ויִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם'.

ואני מזהיר אתכם, סכנה!!! אל תיפלו למקומות האפלים הללו, תיזהרו שלא תיסחפו אחרי הַחֶבְרָה, ותאמרו: כולם עושים ולכן 'אֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי'!

כשרואים פעולה רעה, האדם נכנס לסכנה גדולה עד למכביר כי יוולד באדם הרצון לחקות את מה שהוא ראה.

היאומן כי יסופר, כי התורה היודעת הבל ושקר של האלילים, וחכמה אלקית היתה מלאה אז כמים לים מכסים, איך אפשר שיוולד רצון וכוסף להימשך אחר עובדי האלילים, ורק בטענת: 'אֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי'?

וכי אדם שיש לו דיר חזירים אוכלי טינופת בראותו מעשיהם תיוולד בקרבו תשוקה וחפץ להתענג כמותם באכילת כל דבר מאוס?

אבל התורה הקדושה היודעת מצפוני הכחות של נפש הבהמית שבאדם היא גילתה לנו רז וסוד כמוס הלזה: 'וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי'!…

[5] ישב הצדיק רבי יששכר דוב מבלז זצ"ל מוקף בחסידיו, וסיפר (הובא במעיין השבוע, ויקרא – עמוד תצו, לגאון רבי שלום מאיר ולך זיע"א):

מעשה בשני איכרים, שכנים וידידים, שעיבדו חלקות קרקע וגידלו עיזים. חלבו את העיזים וחבצו את חלבן, ומדי שבוע הלכו לעיר ביום השוק למכור את תוצרתם: מעט ירקות וחריצי גבינה.

פעם, ביום קייצי, השכימו קום ונטלו את מרכולתם. הלכו לעיר הגדולה ומכרו את תוצרתם בריוח נאה. נטלו את צרורות כספם ופנו לשוב לכפרם.

השמש קפחה בעוז, והאיכרים עייפו. חצו בקעה, ואמרו זה לזה: 'הנה עץ ענף, הבה ננוח תחתיו בטרם נמשיך'. נעמה להם מנוחתם, וביקשו להתנמנם. אבל מה יהיה על צרורות הכסף שבידם? הביטו סביב, ואין נפש חיה. רק פרות רועות במרחק. אמרו: לא נשקפת לכספינו כל סכנה.

'האומנם?' – שאל האחד בחשש – 'ואם תבוא פרה ותרחרח, ואם תבלע את שקית הכסף על קִרְבָּהּ ועל כרעיה?'

רחוק החשש, ובכל זאת. החליטו לקשור צרורותיהם לענף העץ. פרות, כידוע, אינן מטפסות על עצים. משעשו כן נחה דעתם, ושקעו בשינה עריבה.

ולא הבינו, שהיכן שיש פרות יש גם רועה.

נער רועים ישב בצילם של שיחים שחצצו בינו ובינם, ולא ראוהו. אך מששמע את קולם עקב אחריהם בעד חרכי העלים, וראה את מעשיהם…

משנרדמו וקול נחירותיהם הרעיד את אזני הפרות, קם בלאט, והתיר את השקיות. נטלן עמו למחסה השיחים. משסקר את תכולתן ברקו עיניו. עשיר הוא, מטמון בידו!

ואז, נבעת. הן יקיצו בקרוב, ומשיראו שהשקיות אינן יחפשו אחר הגנב, ולבטח ימצאוהו! מה יעשה? עלה בלבו רעיון, לא יזיק לנסות.

טמן את המעות בכיסו, ומילא את הצרורות בגללי הפרות שסביבו. שב חרש לעץ, ותלה את השקיות על הענף. חזר לאחורי השיחים, ועקב בדריכות.

הישנים ניעורו, ונשאו מבט מבוהל אל־על. נרגעו, השקיות במקומן. חילצו עצמותיהם, וביקשו להמשיך בדרכם. השיטו יד לשקיות – והן רכות למגע…

תמהו.

ניסו להתירן, והן קלות.

תמהו.

פתחום – והריח היכה באפם. גללי פרות.

הביטו בחרדה סביב, ולא ראו נפש חיה. רק עדר פרות רועה בשלוה.

התיקו מבטם מהפרות אל הצרורות, וניסו להבין את המתרחש.

אמרו: 'אין כל ספק. פרות שם – גללים כאן – הפרות עשו זאת!'

תהה האחד: 'אך מאימתי מטפסות פרות על עצים?'

הוסיף השני: 'ואיך התירו את הצרורות?'

השלים הראשון: 'ומדוע, לאחר שאכלו את המעות, מילאו את השקיות בגללים?'

סיכמו: 'פרות מוזרות', והשלימו עם האבידה…

חייכו השומעים לתמימותם וסכלותם. כולם, מלבד אחד –

בנו בכורו וממלא מקומו, הצדיק רבי אהרן מבלז זצ"ל, עמד לצד אביו ופניו חִוְרוֹת, והוא רותת בכל גופו. ממורא האב, ודאי.

פנה אליו אחד השומעים: 'ראה, כולם מחייכים – מדוע אתה כה רציני?'

'מדוע אני רציני?' תמה לשאלה, 'איני מבין כיצד אתם מחייכים! כשאבא אומר דברי מוסר כה נוקבים, איך אפשר לחייך?'

דברי מוסר?!

ודאי! הרי זה קורה לכולנו: אוצר קטן בידינו. תוכניות שאנו חושבים לממש, עסקים שאנו רוצים לבצע, רווחים שאנו סבורים לנחול. רוקמים תוכניות ופועלים פעולות, והנה מתהפך הגלגל. ולא אחת, לא די שאין רווחים, עוד יש הפסדים. פתחנו שקית מטבעות והנה היא מלאה גללים…

תמהים אנו, משתאים. תוהים מה אירע. מביטים סביב, ומאתרים את הפרות. אהה, עכשיו הכל מובן. כלומר, לא בדיוק. כי פרות אינן מטפסות על עצים ואינן אוכלות מטבעות. אינן מתירות קשרים ואינן ממלאות בגללים. אז אלו פרות מוזרות, מה לעשות.

והפרות הן רק משל.

המתחרים גרמו והשותפים אשמים, תנאי השוק והאשראי, הבנקים והספקים. אויבים וחברים, כבר נמצא במי לתלות את הקולר, למרות שלא הכל מובן ולא הכל מוסבר.

ולא מבינים, שהיכן שיש פרות יש גם רועה!

ולא מבינים, שהרואה צופה, והוא שפועל. עשה עושה ויעשה לכל המעשים. ומשתמש בפרות כהסוואה גרידא, ואוצרנו בידו!

עד מתי נתרץ הכל בדרך הטבע ובמקרה. מתי נבין שהכל, ה־כ־ל, מעשה ידיו!…

[6] בעל שם טוב על התורה (בראשית – אותיות מח-מט).

[7] ופירש רש"י (שם): 'בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי' – נמצאת אתה אומר, שנים עשר חודש חסר י' ימים, עשו בחורב. שהרי בראש חודש סיון חנו שם, ולא נסעו עד עשרים באייר לשנה הבאה.

[8] וזה לשון המדרש (ילקוט שמעוני, בהעלותך – רמז תשכט):

'כך הלכה שכינה בו ביום ל"ו מיל בשביל שיכנסו לארץ, התחילו ישראל מתרעמים לפני המקום'…

[9] וזה לשון רש"י (במדבר י, לג): 'דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים' – מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד.

[10] הם המוזכרים בפסוק: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵ"י אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵ"י אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם" (שמות ג, טז).

[11] וזה לשון רש"י (שבת קטז. – ד"ה 'מאחרי ה"): 'בתוך שלשה ימים למסעם התאוו האספסוף תאוה להתרעם על הבשר כדי למרוד בהקדוש ברוך הוא'.

[12] וכל זמן שאדם לא ירפא את נפשו הדוממת מהכאב שלה, הוא לא יצליח להשיג השגות אמיתיות. ולכן מי שרוצה לעשות תשובה שלימה, חייב לדעת ללמוד לשחרר את העבר.

יש את השלב של עזיבת החטא, וידוי, חרטה וקבלה לעתיד, אבל בשביל להשיג מדרגות רוחניות זה לא מספיק, צריכים למצוא את הכח הפנימי להתקדם הלאה וזה רק על ידי שחרור העבר…

[13] כח התנועה כולל בתוכו ארבעה סוגים של תנועה, והם: טבעית, רצונית, בחירית, שכלית.

[14] כח המדמה מתחלק ל-ג' כחות והם: כח המשיג, כח הזוכר, וכח המשער.

[15] ונביא פנינה נוספת: כתב המקובל האלקי רבי חיים די לה רוזה זיע"א (תורת חכם – דף צג ע"א), וזתו"ד: המאכלות אסורות (שאדם אוכל) פוגמים בנפש הצומחת.

עבירות הבאים על ידי תאוה והתעוררות הנפש פוגמים בנפש החיה. עבירות בדיבור פוגמים במדברת. עבירות שבמחשבה (כגון: כעס וגאוה) פוגמים בשכלית.

[16] וגם הדמיונות הפסולים הם אסורים מצד עצמם (ואפילו אם לא יגיעו למעשה), שנאמר: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַֽחֲרֵיהֶם" (במדבר טו, לט).

[17] וזה לשון המקובל האלקי רבי אברהם אבולעפיה זיע"א (אוצר עדן גנוז – עמוד 021):

'ועתה אגלה לך זה הסוד המופלא הנעלם מעיני רוב חכמי דורינו זה… והוא שהכח המדמה הוא הכלי להשגת הנבואה וכל השגותיו דמיונות ומשלים וחידות'.

[18] דרשות מהר"י מינץ (דרוש התשיעי – ד"ה ההקדמה השנית היא).

[19] שפע טל (שער שלישי – פרק ראשון, ד"ה הנה לשון אצילות).

[20] ובאמת בסופו של דבר, השני שבטים שהיו להם רק חמישה זקנים היו: שבט לוי ושבט יששכר, (כך כתב בעל הילקוט האזובי (והובאו דבריו בחומש אוצר הראשונים (במדבר – עמוד קצז) בעריכת הגאון רבי יוסף דב אסיא שליט"א)).

[21] וזה לשון הגה"ק רבי חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א (מראית העין – סנהדרין יז.).:

דמשה רבינו עליו השלום, במה שהיה כותב בידו הקדושה 'זקן', היה מועיל לכל זקן להשפיע לו שפע רב, ומשום הכי כתב הוא עצמו הפתקין… וידיו של משה עושות תיקון גדול לזקנים, 'כָּבְד'וּ מִזֹּקֶ'ן'. אשר כתב משה זקן, זה קנה קדושה ושפע רב!

[22] לפני כמאה שנה באו וסיפרו להגה"ק רבי יששכר דוב מבעלז זיע"א על ההמצאה המהפכנית מעוררת ההתפעלות, המציאו את הפטיפון. אדם מדבר או שר, ומחט חורצת חריצים בתקליט מסתובב עטוי שעוה, וכעבור זמן, אף כעבור שנים רבות, מניחים את המחט ומסובבים את התקליט, ומשחזרים את הדיבור, משמיעים את הצלילים. הפלא ופלא!

הפטיר: אין כל חדש תחת השמש, אני מכיר המצאה זו כבר עשרות בשנים!

השתאו לשמוע.

פתח וסיפר: לעת זקנותו היה סבי, הגה"ק הרב שר שלום מבעלז זיע"א, סגי נהור. מאור עיניו כבה, והיה מתרכז במחשבותיו הנישאות. רעש הילדים המשתובבים בחוץ הפריעוֹ. ביקש מהגבאי לראות מי משחק שם בחצר. יצא הגבאי וחזר: זה נכדו של הרבי.

תקרא לו, נצטוה.

נקראתי אל הקודש פנימה. הושיבני על ברכיו ושאל: 'מה למדתם בחדר?'

עניתי: 'על מחזה הסנה, שליחותו של משה רבינו לגאול את ישראל'.

'והבנת הכל?'

אמרתי: 'האמת, שהתקשיתי'.

שאל: 'במה התקשית?'

אמרתי: 'משה רבינו היה העניו מכל האדם, ובענוותנותו סירב להיות הגואל, אמר: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד, יג). הענוה, מדה משובחת ונעלה. ואם כן, מדוע איפוא כעס עליו הקב"ה, וכמו שנאמר: "וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה" (שם פסוק יד)?'

ליטף לחיי ואמר: 'אומר לך מה התשובה. כשמתבקשים להושיע יהודים, לא מצטעצעים בענוה. אולי אינך מבין זאת עתה, אבל יבוא זמן ותבין'.

יצאתי מהחדר, ופגשתי באבי (הגה"ק רבי יהושע רוקח זיע"א). שאלני: 'מה אמר לך סבא?' ולא זכרתי, פרח ממוחי!

עברו שנים, סבי נפטר ואבי הנהיג את העדה. ברבות הימים נפטר אבי, וחסידים שמו בי עיניהם. נרתעתי, מי אני ומה אני, איך אשב על כסאם הרם של סבי ושל אבי.

חככתי להשיב בשלילה, ואז צפה ועלתה מתהום הנשיה אמרתו של סבי: 'כשמתבקשים להושיע יהודים, לא מצטעצעים בענוה, ויבוא יום ותבין' – וקיבלתי את הנשיאות.

ומה, וכי לא היה 'פטיפון'?! סבי חרץ תקליט והסירו, וכעבור עשרות שנים שב והשמיעו… (והגדת, ויקרא – עמוד 31).

[23] בלבבי משכן אבנה (חלק ח – עמוד מה).

[24] וזה לשון הגמרא (ברכות לב:): אמר רבי אלעזר, מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר: "וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר" (יחזקאל ד, ג).

[25] בספר מורשת אבות (שמות – עמוד 261) להגאון רבי זאב גרינוולד, הובא: הגה"ק רבי אלחנן וסרמן, ראש ישיבת ברנוביץ, היה מחונן באמונה חושית, עמוקה עד מאוד. אמונה זו סייעה לו להתגבר על נסיון קשה שבו הוא הועמד בעת שערך מגבית למען ישיבתו בארצות הברית. וכך היה המעשה:

באחד מלילות שבת דרש רבי אלחנן בין קבלת שבת למעריב באחד מבתי הכנסיות, והציע שהנדבנים יקבלו על עצמם לממן את כלכלת הישיבה, מי למשך שבוע שלם – בשמונים דולר לפי המחירים דאז – ומי שאין ידו משגת ינדוב לפחות דמי כלכלת תלמידי הישיבה ליום אחד. כל הנודב סכום כזה – אמר רבי אלחנן – רוכש לעצמו זכות של שבוע או יום של לימוד על ידי מאות בחורים.

הצעתו היכתה גלים בציבור. הקהל התלהב. העסקה קסמה להם ונראה היה כי ההיענות תהיה גדולה מאוד. אך בשלב זה התקרב רב בית הכנסת אל הדוכן בבקשו להשמיע, כביכול, דברי סיום. משנטל את רשות הדיבור לעצמו דיבר כרבע שעה על נושא שונה לגמרי ובכך טשטש את הרושם הכביר שעשו דברי רבי אלחנן, צינן את האוירה ולבסוף השלים את נאומו בטענה מיוחדת: כל דולר שתרימו למען הישיבה, קודש הוא, אפילו דולר אחד ויחיד!

במקום שמונים דולר עליהם דיבר רבי אלחנן, הפליג הוא בחשיבות הדולר האחד. ובהשפעת דבריו התחייב הקהל כולו ביחד סכום אפסי שהיה בו משום עלבון צורב.

באותו ליל שבת אחרי הסעודה בא ה'רב' עם עוד נכבדים לבקר את רבי אלחנן, כשהוא מנסה להתנצל: מן הסתם נושא אתה בלבך תרעומת עלי בגלל המגבית הזעומה. להפתעת כל הנוכחים חייך רבי אלחנן והשיב לו בפנים מסבירות: תרעומת בשל מה? הנה מחר בבוקר יקראו בתורה: "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" (שמות לא, ב). הבה נתאר לעצמנו את החזיון הזה, עומדים לבנות את המשכן. מן השמים נקרא בצלאל בן אורי לעשותו.

והנה הולך לו משה רבינו במחנה ישראל, פוגש ביהודי ושואל: צריך להקים את המשכן, אולי אתה הוא בצלאל בן אורי? לא – משיב האיש – אנכי ראובן בן יעקב. משה רבינו ממשיך בדרכו, פוגש ביהודי אחר, ושואל שנית: צריך להקים את המשכן, אולי אתה שמך בצלאל בן אורי? לא – מתנצל גם השני – אנכי שמעון בן יעקב.

האם יעלה על הדעת שמשה רבינו יתרעם על היהודי הראשון ועל היהודי השני, מדוע לא נקראו בשם בצלאל בן אורי, ומדוע לא הם אלו המקימים את המשכן? וכי מה בידם לעשות אם לא הם נבחרו על ידי ה' להקמת המשכן כי אם בצלאל דוקא?

מה, אם כן, מקום לתרעומת – סיים ר' אלחנן את דבריו אל ה'רב' – אם בית הכנסת שלכם פשוט לא נקרא להימנות עם בוני התורה בזמן הזה, אם אין לכם הזכות לתמוך במשכן העדות?!