פרשת עקב | מעלת ברכת המזון – שפע הפרנסה לאדם

אסון ושמו 'שנאה'

רק בשבוע שעבר ישבנו על הארץ ובכינו על חורבן בית המקדש השני.

החורבן היה קשה ואכזרי, אך לא נותרה ברירה, העוונות שהיו באותם דורות עלו וקטרגו ותבעו דין, ובשמים נפסק הדין – להחריב את בית המקדש.

אך למרות שכחות הדין ניצחו, הם לא קיבלו רשות לבצע את הדין בפועל. עד שהגיע מעשה אחד, מעשה שהיה ה'מכה בפטיש', והוא שגרם להוצאת גזר הדין לפועל.

והגמרא הקדושה (גיטין נה:), מגלה לנו מה היה אותו המעשה, וכך היא אומרת: 'אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים'. כלומר: בגלל המעשה שאירע עם שני היהודים 'קמצא' ו'בר קמצא' נחרבה ירושלים.

מי הם קמצא ובר קמצא, וכיצד בסיבתם נחרבה ירושלים? ממשיכים חז"ל ומספרים:

בירושלים דאז התגורר יהודי אחד חשוב ונכבד. הוא אהב עד מאוד יהודי אחד ששמו 'קמצא', ושנא עד מאוד יהודי אחר ששמו 'בר קמצא'. ביום מן הימים עשה היהודי הנכבד סעודה גדולה וחשובה והזמין לסעודתו אנשים רבים, וביניהם רבנים ותלמידי חכמים גדולים וחשובים שחיו באותה תקופה.

בין היתר, שלח היהודי הנכבד את משרתו להזמין לסעודתו את קמצא אהובו. טעה המשרת ובמקום להזמין לסעודה את קמצא, הזמין את בר קמצא. כשהגיע בעל הסעודה לסעודתו ולתמהון עיניו ראה שם את בר קמצא, התלקחה אש השנאה בקרבו. ללא כל היסוס הוא ניגש ישירות לבר קמצא, ובכעס גדול ציוה עליו להסתלק מן המקום תיכף ומיד.

בר קמצא הסמיק מבושה. כיצד יקום ויצא לעיני כל האנשים שבאולם?! מרוב בושה התחנן בר קמצא לבעל הסעודה שיניח לו להשאר בסעודה ובתמורה לכך ישלם לו את דמי האוכל והשתיה שיאכל וישתה. משלא הסכים לכך בעל הסעודה, הוסיף בר קמצא והציע לשלם לו את דמי חצי מהסעודה. ומשגם לכך לא הסכים בעל הסעודה, הציע בר קמצא שישלם לו את דמי כל הסעודה כולה ובלבד שיניח לו להשאר בסעודה ולא יבייש אותו לצאת לעיני כל.

אך בעל הסעודה עמד בעקשנותו, ולא נרגע עד שתפס את בר קמצא בחוזקה וגררו החוצה לעיני כולם. בר קמצא נפגע מן המעשה עד עמקי נשמתו. כמובן, הוא נפגע עד מאוד מחוסר רגישותו ומצורת התייחסותו של בעל הסעודה כלפיו, אך מה שגרם לו את עיקר הצער והכאב היא העובדה שמעשה זה אירע לעיניהם של חכמי ישראל שנכחו באותה סעודה והם כלל לא מחו ביד בעל הסעודה.

מרוב כאבו, החליט בר קמצא להעליל על היהודים עלילה קשה לפני הקיסר הרומאי. הוא הגיע לקיסר ואמר לו שהיהודים מתכוונים למרוד בו.^[1] הקיסר שאל אותו מנין לו שכך באמת מתכוונים היהודים לעשות, והשיב לו בר קמצא שיוכל להיווכח בכך על ידי שישלח ליהודים קרבן ויבקש מהם להקריב אותו בבית המקדש לזכותו, ואם לא יסכימו היהודים להקריב את קרבנו של הקיסר, הרי זה סימן מובהק שאין הם חפצים בהמשכיות מלכותו וכוונתם למרוד בו.

הקיסר קיבל את עצתו של בר קמצא. הוא שלח ביד בר קמצא עגל משובח כדי שימסור אותו ליהודים ויבקש בשמו להקריב זאת בבית המקדש. מה עשה בר קמצא? בדרכו לבית המקדש הטיל מום בשפתו העליונה של העגל, ויש אומרים שהטיל מום בעפעף עינו של העגל, כדי לפסול אותו מלהיקרב על גבי המזבח.

כשהגיע עגלו של הקיסר לידי הכהנים בבית המקדש, לא ידעו מה לעשות. מצד אחד היה העגל פסול להיקרב על גבי המזבח מפני היותו בעל מום, אך מצד שני הבינו הכהנים שמפני דרכי שלום עם הקיסר יתכן שמוטב לעבור על ההלכה ולהקריב את קרבנו. לבסוף נהגו כדעתו של רבי זכריה בן אבקולס הכהן שלא להקריבו כדי שלא יטעו הבריות ויחשבו שבעלי מומים קרבים על גבי המזבח.

או אז מצא לו בר קמצא את ההזדמנות אשר לה ציפה. הוא מיהר להודיע לקיסר שהיהודים מסרבים להקריב את קרבנו, ואות היא כי יש בכוונתם למרוד בו. מתוך כך שלח הקיסר את צבאו הגדול לצור על ירושלים ולהילחם בה, וכעבור שלש שנים של מצור כבד נכנעו אנשי ירושלים, נבקעו החומות, פרצו האויבים לתוך העיר והחריבו אותה, וביום תשעה באב לעת ערב שרפו את בית המקדש…

 

רשעותו של בר קמצא

לפי המבט שלנו על הסיפור, מתעוררת בקרבנו תרעומת גדולה על בעל הסעודה. למה אתה צריך להתעקש כל כך? אדם מוכן לשלם לך את דמי כל הסעודה – מדוע אתה מסרב? סירובו העקשני גובל בטיפשות וברשעות גם יחד. מגיע לו, לבעל הבית – כך נראה לנו – סטירה לפרצוף.

אבל להגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א היתה הסתכלות אחרת, וכך הוא אמר בשם רבו הגה"צ רבי אליהו לופיאן זיע"א:^[2]

'אם אני הייתי שם – הייתי נותן את הסטירה דוקא לבר קמצא! הוא רשע מרושע, שונא ישראל אמיתי!'

מהו המשפט הראשון שבר קמצא הוציא מהפה לאחר שהוצא מהסעודה? אמר: 'הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה – שמע מינה קא ניחא להו'. המשפט הראשון שלו היה: 'הרבנים אשמים!'…

טוב, בסדר! מצאת את האשמים, הרבנים. אז מה אתה עושה עם זה? הולך ומלשין על כל היהודים בפני הקיסר! השתגעת? הרי אתה יודע היטב שבמוצא פיך 'מרדו בך היהודים' הינך חורץ את גורלם של כל אחיך למיתה! אתה מודע לכך שאף אחד לא יוכל להנצל מידיו של המלך!

רשע מרושע ממש!

אין איפוא כל פלא בכך שרבנן לא מחו על גירושו של בר קמצא מהמקום. סופו הוכיח על תחילתו שהוא אדם שפל שבשפלים, רשע מרושע, שראוי להשליכו מן הסעודה ולא לשבת במחיצתו.

אף על פי כן, ולמרות כל זאת, קיבל בר קמצא סייעתא דשמיא עצומה, והוא הצליח להיפגש עם קיסר רומא פנים אל פנים (לא פעם אחת אלא פעמיים), ולגרום לו להניע את כל צבאו למלחמה נגד ירושלים!

והגמרא הקדושה (גיטין נז.) התפלאה: 'איך רשע כמותו קיבל כזו סייעתא דשמיא?'

והשיבה כך:

'תניא, אמר רבי אלעזר: בוא וראה כמה גדולה כחה של בושה, שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו'.^[3]

הבושה שביישו אותו גרמה להקב"ה להתייחס אליו ולרצונותיו!

 

כחה של חשדנות

ששים ושתים שנה חלפו מחורבן בית המקדש השני, ואז קם יהודי בשם שמעון בר כוזיבא והכריז על עצמאות.

בר כוזיבא, שהלהיב בגבורתו, הצליח במשימתו, ורבבות חיילים גבורים ואמיצי לב הצטרפו לצבאו, והוא בחר בעיר ביתר הבצורה כמרכז לממשלתו ולמלחמתו.

במשך שלש שנים האיר כוכבו של בר כוזיבא וגברה ידו עד שגדולי הדור כמו רבי עקיבא וחבריו הכירו בו כמלך המשיח.

ומלכות רומי לא ישבה בשקט ושלחה את מיטב לוחמיה להכניע את המורדים.

שלש שנים ומחצה צר אדריינוס קיסר על ביתר, והיה שם רבי אלעזר המודעי (שהיה דודו של בר כוזיבא). וכל אותם הימים היה רבי אלעזר המודעי מתפלש בשק ובאפר, בוכה ומתפלל: 'רבון העולמים, אל תשב בדין היום! אל תשב בדין היום!'

והתפילות הועילו, ואדריינוס התייאש והחליט לחזור לארצו, מובס…

בא כותי אחד ואמר לו ברמיזה:^[4] 'אדוני, אל תלך. שכל זמן שהתרנגול הזה (רבי אלעזר המודעי) מתפלש באפר אין אתה כובש אותם. אלא המתן לי, ואני אעשה שתכבשנה היום'.

מיד דחק אותו הכותי את עצמו דרך ביב המים (שעוברים שם המים המזוהמים מתחת לחומה) ונכנס לתוך העיר.

כיון שמצא את רבי אלעזר שהיה עומד ומתפלל (ושפתותיו נעות בתפילה), עשה את עצמו כאילו לוחש באזנו של רבי אלעזר. מיד הלכו הרואים ואמרו לבן כוזיבא: 'דודך רבי אלעזר רוצה להשלים עם אדריינוס, ולמסור העיר בידו!'

וישלח בן כוזיבא ויביאו לאותו הכותי, אמר לו: 'מה אמרת לו?'

אמר הכותי: 'אם אומר לך – יהרגני הקיסר, ואם לא אומר לך תהרגני אתה, מוטב שאהרוג את עצמי ולא יתפרסמו סודות המלך'.

היה בן כוזיבא סבור בדעתו שביקש רבי אלעזר למסור את המדינה, שלח בן כוזיבא והביאו את רבי אלעזר.

אמר לו: 'מה אמר לך אותו כותי?' אמר לו: 'איני יודע מה לחש באזני, הייתי עומד בתפילה ולא שמעתי כלום'.

'ומה אמרת לו?' אמר לו: 'כלום!'

נתמלא בן כוזיבא כעס, בעט בו ברגלו בעיטה אחת והרגו…

יצתה בת קול ואמרה: "הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה" (זכריה יא, יז) –

אמרה הבת קול לבן כוזיבא: אתה שברת זרועם של ישראל וסימת את עין ימינם, לפיכך 'זְרוֹעוֹ' של אותו האיש (בן כוזיבא) 'יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה'…

מיד גרמו העוונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא. הביאו ראשו אצל אדריינוס אמר מי הרגו לזה? אמר לו כותי אחד: אני הרגתיו! אמר לו: לך והביאהו אצלי.

הלך והביאו ומצאו נחש כרוך על צוארו.

אמר אדריינוס אילולא אלקים הרגו לזה מי היה יכול להורגו…

ואותו היום שנלכדה ביתר היה ט' באב (תענית כו:). ומאז נסתיים נסיונה של כנסת ישראל למרוד בכובשיה, ומאז חדלה להתקומם נגד צורריה, והתחילו ימי גלות ונדידה מחוץ לגבולותיה…

צבאו של אדריינוס נכנס לביתר, והרג באכזריות נוראה מאוד (כמבואר בדברי חז"ל בכמה מקומות), אנשים ונשים וטף, עד שהלך דמם הרב ונשפך לים הגדול הגם שהיה במרחק רב משם.

ואכזריותו של אדריינוס לא התקררה, והוא אסר לקבור את הרוגי ביתר.

שנים ארוכות מאוד היו מושלכים בבזיון על הארץ, ובכל אותן שנים היו העובדי כוכבים משקים את כרמיהם מדמן של אותן גופות ולא הוצרכו כלל לזבל את שדותיהם…

 

מכנה משותף – הזלזול

בית המקדש השני חרב ב-ט' באב, והדבר שגרם לחורבנו בפועל היתה הבושה שביישו את בר קמצא.

כעבור 56 שנים, ב-ט' באב, נחרבה ביתר, והדבר שגרם לחורבנה בפועל היתה החשדנות שחשד בר כוזיבא ברבי אלעזר המודעי.

כשמתבוננים מגלים שלשני החורבנות הללו היה מכנה משותף – הזלזול בזולת!^[5]

וברשותכם נרחיב:

הקב"ה שברא את בני האדם, ברא כל אדם עם אישיות משלו, עם מיוחדות משלו, עם פרצוף שונה, עם דעות, כשרונות וטבעים שונים אחד מהשני.

והקב"ה בורא הכל, ציוה אותנו בתורתו הקדושה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח).

אהבה אמיתית, פירושה כבוד אמיתי.

כל דבר ודבר על פני האדמה ראוי לתשומת הלב שלנו ולכבוד, וכל אדם הוא כמו יהלום. יהלום יכול להיראות מלוכלך, אולם מתחת לאבק ולבוץ מצויים יופי וחן שאין דומה להם. היהלום יקר הוא, בלי קשר למראהו החיצוני, ובלי קשר למה שסובב אותו. כך עלינו להתייחס לכל אדם שאנו פוגשים. עלינו לכבד את ערכו הפנימי ולהקדיש את עצמנו לסייע לו בכל האמצעים הדרושים –

אם הַשִּׁכְבָה החיצונית שלו נראית מלוכלכת, עלינו לעודד אותו לנקות את עצמו. אם יש לו קצוות חדים, עלינו לסייע לו, לחנך אותו ולהעניק לו את הכח ללטש את עצמו באמצעות גישה למשאבים הפנימיים שלו.

זהו הרעיון האמיתי של אהבה – להעריך כל אדם ואין זה משנה מה הוא או היכן הוא נמצא, ולעזור לו להיות לאדם הטוב ביותר. כפי שאמרו חכמינו (ברכות י.): "יִתַּמּוּ חַטָּאִים" (תהלים קד, לה) – ולא חוטאים. אין זה חכמה לאהוב אדם בגלל דבר טוב שעשה עבורך, צריך לאהוב אהבה אמיתית בלי שום תנאי!

אינך חייב לקבל את בחירותיו של אדם אחר, ואינך חייב ללמד את ילדיך את הבחירות האלו, אבל אתה חייב, עם זאת, לקבל את האדם עצמו. גם אם אתה דוחה את הפילוסופיה של קבוצת אנשים מסויימת, אל לך לדחות את האנשים.

'אהבה' – אין פירושה לחנוק מישהו בדברים שלדעתך טובים בשבילו. 'אהבה' – פירושה להוקיר את הנפש של העומד מולך. האהבה דורשת רגישות עליונה כלפי כל אדם, החל במשפחתך וכלה בעולם כולו. פירושו של דבר להתעלות מעל טווח הראיה הצר שלנו וללמוד לאהוב את כולם בלי קשר לרקע שלהם, בלי קשר לחינוך, לאישיות או למזג…^[6]

אך כאשר האדם מזלזל במציאות הזולת, הרי הוא מסוגל לבייש ולבזות אותו,^[7] ואפילו להרוג אותו…

ולפני שנמשיך נעצור לרגע…

 

מעלת ט"ו באב

בשיחה שמסר הרבי מליובאוויטש אמר כך:^[8]

בגמרא נאמר שישראל מונים ללבנה ודומים ללבנה. וכמו שהלבנה מתמעטת והולכת ואז חוזרת ומתמלאת, כך ישראל יש להם תקופות של עליה ותקופות של ירידה.^[9]

זו הסיבה לכך שהרבה מחגי ישראל הם ב-ט"ו בחודש, כמו פסח וסוכות – כי ביום זה שיש מילוי הלבנה, הלבנה בהתגלות לגמרי – ולכן גם מזלם של ישראל מאיר יותר.

בכל ט"ו לחודש משתקף בתוך הלבנה אורה של השמש בשלימות, ולכן היא מאירה כל כך.^[10]

כך זה בכל ט"ו לחודש, חוץ מתאריך אחד, והוא: ט"ו באב!

חכמינו הקדושים גילו לנו שב-ט"ו באב, האור הבוקע מהלבנה זה האור העצמי שלה! האור שנקנה בה באופן עצמאי!

ולכן מעלתו של יום ט"ו באב, גבוה מאוד! וכמו שאמרו במשנה (תענית פ"ד מ"ח): 'אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב (ט"ו באב) וכיום הכיפורים'!

דוקא בחודש אב שבו היתה הירידה הגדולה ביותר – של תשעה באב, דוקא בו התגלה הקשר הפנימי שיש בין הקב"ה לעם ישראל.

העונש שקיבלו עם ישראל נבע מתוך עוצמה כבירה של אהבה שאוהב הקב"ה את ישראל. דוקא בגלל האהבה העצומה והפחד להפסיד את הקשר עם ישראל, הוא יִסֵּר אותם – שלא יברחו ממנו!

וכאשר הגיע ט"ו באב, שאז הלבנה בשלימות, התגלה מהות הקשר בין הקב"ה לישראל, שהקשר הוא קשר עצמי – ואז התגלה האור העצמי של ישראל!^[11]

ומכיון שב-ט"ו באב מתגלה האור העצמי של עם ישראל, ולכן ביום הזה מתגלה ביתר שאת וביתר חדות מעלתו של כל יהודי ויהודי.

מתגלה שכל יהודי ויהודי ראוי הוא לכבוד ולהערכה.

ולכן דוקא ביום הזה הקפידו מאוד שלא לבייש, וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (תענית כו:):

אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות:

בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה – "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" (משלי לא, ל), ואומר: "תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ" (שם פסוק לא)…^[12]

ונחזור למהלך…

 

ביבנה תיקנו 'הטוב והמטיב'

שנים ארוכות חלפו מחורבן העיר ביתר, והגופות היו עדיין מושלכות בבזיון, והדבר ציער מאוד את עם ישראל.

עם ישראל חוו על בשרם את כחה האפל של הזלזול בבני אדם…

עד שהגיע ט"ו באב, ואז ניתן לישראל הרשות לקבור את הרוגי ביתר.^[13] ובאותו היום תיקנו את ברכת 'הטוב והמטיב'.^[14]

וברשותכם נבאר:

בפרשת השבוע – פרשת עקב, מצוה אותנו התורה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶי"ךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, י). והיינו שנצטוינו בזה לברך ברכת המזון לאחר אכילת כזית פת. ובעוד שחיובן של שאר ברכות הנהנין שאנו מברכים לפני כל אכילה ושתיה אינו אלא מדרבנן, חיובה של ברכת המזון הינו מן התורה.

ברכת המזון אשר לפנינו מורכבת מארבע ברכות: 'ברכת הזן, ברכת הארץ, ברכת בונה ירושלים, וברכת הטוב והמטיב'. שלשת הברכות הראשונות חיובן מן התורה, והברכה הרביעית, ברכת 'הטוב והמטיב', נתקנה מאוחר יותר בזמן חכמי המשנה, לכן חיובה אינו אלא מדרבנן.

והיינו כפי שמבואר בגמרא (ברכות מח:) שמשה רבינו תיקן לעם ישראל את ברכת הזן – באותה שעה שירד להם מן מהשמים. ויהושע בן נון תיקן לעם ישראל את ברכת הארץ – כאשר הם נכנסו לארץ.

ודוד המלך ושלמה בנו תיקנו לעם ישראל את ברכת בונה ירושלים – דוד תיקן לומר 'על ישראל עמך ועל ירושלים עירך', ולאחר שבנה שלמה את בית המקדש הוסיף שיאמרו גם 'ועל הבית הגדול והקדוש'. ושלש ברכות אלו חיובן מן התורה.

ומאוחר יותר, בזמן חכמי המשנה, בעקבות הרשות שניתנה לקבור את הרוגי ביתר, נתקנה הברכה הרביעית, ברכת 'הטוב והמטיב' –

'הטוב' – כנגד הנס שאירע להם שלא הסריחו גופותיהם במשך כל אותן שנים שהיו מושלכות בחוצות. 'והמטיב' – כנגד מה שניתנה רשות לקבור אותם. ולכן חיובה אינו אלא מדרבנן.

ומכיון שבפרשה הזו נצטוינו על ברכת המזון, נכתוב כמה מילים…

 

הברכה היחידה מן התורה…

בכל יום ויום צריך היהודי לברך מאה ברכות.

ואמרו בספר הזוהר (לך לך דף עז ע"א) שרצונו של הקב"ה שיזכרו במציאותו, וידעו שהוא המחיה המהוה והמקיים, עשה עושה ויעשה לכל המעשים…

ומכיון שידע שהעולם שברא מלא במניעות ובמסיחי דעת למיניהם הגורמים לשכחה, לכן מסר על ידי נביאיו את הסוד של המאה ברכות, ועל ידן יזכרו במציאותו יתברך.^[15]

וכבר התבאר שכל הברכות הן מדרבנן, ורק ברכה אחת היא מדאורייתא – ברכת המזון.^[16]

ואם כן, בוודאי שיש בכחה של ברכת המזון להזכיר לאדם את מציאות הבורא – להאיר בלבו של האדם את האמונה הטהורה בהקב"ה.

וכחה גדול כל כך, עד שאפילו על ידי שמיעתה בלבד, היא יכולה לעורר את האמונה! וכך סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א (שאל אביך ויגדך, חלק ג – עמוד סח):

צפונות הן דרכי ההשגחה, ולפעמים, גם בעבודתו של יהודי העוסק בחקר כתבי יד עתיקים, מסתתרת לה שליחות עלומה של הצלת נפש יהודית, בלי שהאיש עצמו יהיה מודע לכך, וכך אכן אירע לאותו אברך, שמומחיותו היא בכתבי יד עתיקים, ולרגל עבודתו זו הוא מזדמן לעתים קרובות לספריות אוניברסיטאיות ובתי עקד ספרים, כאשר הודות לברכת המזון שבירך בקול רם – נסללה דרך ההצלה של אחת העובדות בספריה אוניברסיטאית מציפורני השמד וההתבוללות רח"ל.

את הסיפור סיפר לי תלמיד חכם חשוב, ששמע זאת מבעל העובדא עצמו, שלרגל עבודתו הוא מבלה לפעמים שעות ארוכות בספריה, שם הוא מעיין בכתבי יד עתיקים, לשם העתקה או השוואת נוסחאות. כדי שיוכל לסעוד את נפשו, הוא נהג להביא עמו מזון מביתו ולסעוד במקום.

והנה, פעם אחת, אחרי שאכל את סעודתו והתחיל לברך ברכת המזון, וכדרכו מעט בהרמת קול, כדי להשמיע לאזניו – הקשיבה לכך הספרנית, ואחרי ששמעה אותו אומר 'שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד', פנתה אליו בכעס ואמרה לו: קודם כל אסור לאכול ולשתות בשטח הספריה… ולא רק שאכלת אלא עוד הרעשת ובירכת ברכת המזון בקול רם, אבל בנוסף לכל זה אתה בכלל לא יודע לברך! בברכת המזון אין את המילים 'ולא נכשל'!…

ענה לה האברך כי כך קיבל מאביו ולכן הוא מברך בנוסח זה, אבל הבטיח לה כי יברר את מקור הנוסח הזה. הוא חזר לעבודתו ובלכתו מן הספריה הזכירה לו הספרנית את הבטחתו.

בדרך לביתו תהה בינו לבין עצמו, מה הענין שיכולה לגלות נערה חילונית בנוסח של ברכת המזון, ברם, גמר אומר בנפשו, כי לאחר שנתן הבטחה עליו לקיימה. הוא החל לחפש בסידורים את מקור הנוסח, עד שלבסוף מצא באחד הסידורים נוסח זה של 'ולא נכשל', עמד וסימן בסידור סימן עגול מסביב למילים הללו, ושלח לה לספריה כדי לקיים בזה את הבטחתו.

לא עברו ימים רבים והנה הגיעה לביתו הזמנה לחתונה. הוא עיין בה אבל לא זיהה, לא את צד החתן ולא את צד הכלה. הלך ושאל את בני ביתו שמא מכירים הם את אחד מהצדדים, אבל גם הם לא ידעו ולא הכירו. נמלך בעצמו ואמר, מה יכול אני להפסיד אם אלך ואברך ברכת מזל טוב לחתן וכלה שבונים בית חדש בישראל, אולי שם אגלה את התעלומה, על מה ולמה הוזמנתי.

כשהגיע, ראה שאינו מכיר אף אחד מהמוזמנים, מכל מקום אמר 'מזל טוב' למחותנים והחליט ללכת. ברגע שכבר עמד לצאת מהאולם פנה אליו אחד מן הסועדים ושאל אותו אם שמו הוא כך וכך, וכשענה בחיוב, שמח האיש שמחה גדולה, ואמר לו: הכלה רוצה לדבר אתך.

דבר זה הפתיע אותו, ואמר לעצמו, הנה כנראה לא בא למקום לחינם, ואין כאן טעות כפי שחשב בתחילה, אבל בכל זאת מה לי ולכלה שאינני מכיר… עודו עומד ומהרהר וכבר עמדה הכלה לידו. בירך אותה בברכת מזל טוב, והיא שאלה: האם אתה זוכר אותי?…

ומשלא נזכר שוב שאלה: האם אתה זוכר את הספרנית בספריה שביקשה ממך לברר את מקור הנוסח של 'ולא נכשל'? מיד נזכר בדבר, והיא המשיכה ואמרה: אני זו הספרנית… כמובן שהיה נדהם לכל מה שמתרחש, בראותו שמדובר בחתונה שנערכת לפי כל הדקדוקים של שומרי תורה ומצוות, בעוד שהוא זוכר שאותה ספרנית לא נראתה כשומרת תורה ומצוות…

כמובן שהוא שאל לפשר האירועים ומשלוח ההזמנה אליו, ועל זה השיבה הכלה בסיפור מרגש ומרטיט עד מאוד…

נולדתי בבית דתי, וגם את חינוכי קיבלתי בבית ספר דתי. במרוצת הזמן פניתי עורף למוצאי ולחינוכי, נעשיתי חילונית גמורה, ובמסגרת עבודתי כספרנית בספריה הכרתי ערבי משכיל. התפתיתי ונמשכתי אחריו עד שהוא הציע לי להינשא לו, ברם, למרות שהייתי חילונית, עדיין נרתעתי מצעד כה מרחיק לכת, עד כדי ניתוק מוחלט מהדת היהודית, וגם לא רציתי להיקרע ממשפחתי.

הערבי העלה הצעה להגר לאמריקה, שם התהליך לא יהיה כרוך ביסורים כה רבים. הוא ביקש ממני תשובה עד יום מסויים, ואני לא ידעתי את נפשי איך מתמודדים עם הענין הקשה והמסובך הזה.

והנה, הגיע היום שבו הייתי צריכה להשיב תשובה לערבי, התלבטויות, חששות וספיקות… סחרחורת עזה תקפה אותי…

יצאתי מביתי הולכת לאט, ועברתי ליד תיבת הדואר, ובזוית עיני קלטתי מכתב הנושא את שמי, מתוך הרגל שלפתי אותו ופתחתיו… והנה המילים: 'ולא נכשל לעולם ועד' מוקפות בעט אדום זוהר – כמו יצאו מתוך דף הסידור ועמדו מולי. צועקות, מתריעות, מתחננות ובוכות… 'ולא נכשל'…

חנוקה רצתי חזרה לביתי ושם פרצתי בבכי, הדמעות נבעו כמעיין, מנקות את הזוהמא, מסלקות את הטומאה… שעות חלפו עלי בבכי ובחרטה…

הטלפון צלצל והערבי שאל להחלטתי, ואני עניתי לו עזות: אני יהודיה, לך לכל הרוחות!…

מכאן התחיל אצלי תהליך מחשבתי עמוק, עד שהחלטתי לחזור בתשובה. כך גם הכרתי את החתן שלי שגם הוא בעל תשובה, והנה יום זה הוא היום המאושר בחיי, שברוך השם – לא נכשלתי.

עתה כבר הבין האברך מה לה לנערה חילונית התעניינות כה מפתיעה בנוסח המדוייק של ברכת המזון, ואין זה אלא שכך הקדים הקב"ה רפואה למכה…

יש כח בברכת המזון להזכיר לכל אדם היכן הוא בעולם…

ונלמד כמה הלכות…

 

מצות ברכת המזון

כאמור, בפרשתנו התורה מצוה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶי"ךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, י), והיינו שנצטוינו בזה לברך ברכת המזון אחר אכילת פת. וסגולות רבות ונפלאות ישנן במצוה זו:

ראשית – שפע הפרנסה של האדם תלוי במדת הכוונה שהוא משקיע בברכת המזון, כדברי ספר החינוך (מצוה תל) ש'כל המברך ברכת המזון בכוונה מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו כל ימיו, ויהיו מצויים לו מזונותיו בכבוד'.^[17] ולפי דבריו הקדושים יובן גם מדוע הסמיכה התורה למצות ברכת המזון את הפסוק: "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (שם פסוק ט), וזאת כדי לרמוז לנו שבזכות מצות ברכת המזון ישפיע לנו הקב"ה שפע של פרנסה ומזון עד בלי די, בבחינת: 'לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ'.^[18]

סגולה נוספת יש בברכת המזון בכוונה, לשמור את האדם מכל נזק, כמובא בדברי הפוסקים (ב"ח, סימן קפה – בשם התשב"ץ קטן) שבכל שלשת הברכות הראשונות של ברכת המזון, שרק הן חיובן מן התורה, לא נזכרת אות פ' סופית, לפי שכל מי שמברך ברכת המזון בכוונה, אין שולט בו לא אף ולא שצף ולא קצף (שיש בהן אות פ' סופית).

והיא שעמדה לעולם כולו בימיו של אברהם אבינו, שאף על פי שרוב ככל בני דורו היו עובדי עבודה זרה ומכעיסים לפני המקום ב"ה, בכל זאת התקיים העולם בזכות שהיה אברהם אבינו מאכיל בביתו כל עובר ושב, ולאחר מכן מלמדו לברך להקב"ה על המזון שאכל, כמובא בגמרא (סוטה י.) שהיה אומר לכולם: וכי משלי אכלתם? משל אלה"י עולם אכלתם. הודו ושיבחו ובירכו למי שאמר והיה העולם.

ולמעלה מכל זאת: כשאדם מברך ברכת המזון בכוונה גדולה, הדבר משפיע שפע רוחני עצום על נפשו, וזאת על פי דברי המהרח"ו (שער רוח הקודש – עמוד לד) שכתב: גם אמר לי מורי (האר"י) ז"ל, כי עיקר השגת האדם אל רוח הקודש תלויה על ידי כוונת האדם וזהירותו בכל ברכות הנהנין, לפי שעל ידם מתבטל כח אותם הקליפות הנאחזים במאכלים החומריים ומתדבקים באדם האוכל אותם, ועל ידי הברכות שעליהם הנאמרות בכוונה הוא מסיר מהם הקליפות ההם ומזכך החומר שלו, ונעשה זך ומוכן לקבל קדושה.

ואם כך נאמר על ברכות הנהנין שכל חיובן אינו אלא מדרבנן, כל שכן שנכונים הדברים גם לגבי ברכת המזון שחיובה מדאורייתא.

ועל פי זה יובן מה שנאמר לגבי בועז: "וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ" (רות ג, ז), ומיד אחר כך מסופר שם על הנסיון הגדול שהיה לו עם רות בגורן, ואיך שעמד בו בגבורה גדולה ולא נכשל. ונסמכו הדברים זה לזה כדי ללמדנו שבגלל שבועז בירך אחר אכילתו ברכת המזון בכוונה גדולה – כפי שפירשו חז"ל (ילקוט שמעוני, רות – רמז תרד) שמה שנאמר: 'וַיִּיטַב לִבּוֹ', היינו שבירך ברכת המזון בכוונה גדולה – ממילא הוסרו ממאכלו כל הקליפות, ונזדכך חומרו, ומכח קדושה זו עמד בנסיון הגדול שבא לו לאחר מכן.

וברשותכם נכתוב כמה הלכות הקשורות לסעודה…

 

זה השולחן אשר לפני ה'

לפני אכילת פת צריך ליטול ידים, ונטילת הידים שלפני אכילת הפת היא סגולה לפרנסה בשפע. לכן 'על נטילת ידים' – ראשי תיבות 'עני', לרמוז שמי שמזלזל בנטילת ידים יבוא לידי עניות (שבת סב:). מאידך, 'מים' – ראשי תיבות 'מלא ידינו מברכותיך מעושר מתנות ידיך', לרמוז שמי שנוטל ידיו עם הרבה מים יזכה לברכה ועשירות, כפי שהעיד רב חסדא על עצמו שבגלל שהיה מקפיד ליטול ידיו עם מלוא חפנים של מים לכן נתנו לו מן השמים מלוא חפנים של ברכה ועשירות (שם).

לכן כשאדם מזדמן לסעודה כל שהיא, לא יתעצל לקום למקום הברז וליטול ידיו, לאכול פת, ולבסוף גם לברך ברכת המזון בשמחה גדולה, כיון שנטילת הידים לפני אכילת הפת וברכת המזון לאחר אכילת הפת, הן שני צינורות עיקריים שדרכם הקב"ה משפיע לאדם את שפע הפרנסה.

נתבונן לרגע: הרי אילו היו אומרים לאדם שבמרחק מאה מטרים מהמקום שבו הוא יושב מונחים שני מפתחות שבאפשרותם לפתוח לפניו את כל שערי הפרנסה, בוודאי שהיה רץ לקחת אותם משם בכל מחיר שבעולם. מדוע, אם כן, מתעצל הוא לקום ליטול ידים ולברך ברכת המזון, הלא אלו הם שני מפתחות הפרנסה?!

כדי שאדם יזכה להפיק מברכת המזון את מלוא השפע הגנוז בה, עליו לברך אותה בכוונה גדולה ובמלוא הריכוז, ולא להתעסק בשום עיסוק חיצוני בזמן שהוא מברך. אדם שמפנה את השולחן וכיו"ב בשעת ברכת המזון ממש מזלזל בברכה הקדושה, ולמעלה מכך, במי שאותו הוא מברך וממנו הוא מבקש את בקשותיו – מלך מלכי המלכים הקב"ה.

והפתרון הטוב ביותר לכל ההפרעות החיצוניות למיניהן בשעת ברכת המזון הוא – לברך את ברכת המזון מתוך הסידור או מתוך הברכון, כמו שכתב בספר פלא יועץ (ערך ספר): 'ומה טוב ומה נעים שיאמר כל התפילות וכל הברכות מתוך הספר, שזה מועיל לכוין במה שאומרים'. צריך לנעוץ את העינים בתוך האותיות הקדושות ולא להסירן משם עד תום הברכה. יש לדעת שבכל מילה ומילה בברכת המזון גנוזים אורות נפלאים ושפע עצום, ולכן יש לדקדק לקרוא את כל המילים של הברכה ולא לדלג אפילו מילה אחת בלבד כיון שזהו הפסד עצום.

כמו כן, יש להקפיד שתהיינה על השולחן שאריות של לחם בשעת ברכת המזון, כמו שפסק מר"ן השולחן ערוך (סימן קפ – סעיף א): 'אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון', והוסיף (שם בסעיף ב): 'כל מי שאינו משייר פת על שולחנו (בשעת ברכת המזון) אינו רואה סימן ברכה לעולם'.

וכדי לבאר זאת, מביא הגה"ק רבי יעקב חיים סופר זיע"א (כף החיים – שם אות א) את דברי הזוהר הקדוש (לך לך דף פח ע"א ותרומה דף קנז ע"ב) שהברכה של הקב"ה אינה שורה אלא על דבר שיש בו ממש ולא על דבר ריק. ולכן אם השולחן ריק ואין עליו לפחות חתיכת לחם לא יכולה לשרות עליו הברכה של ה', על כן יש להקפיד שתהיה על השולחן חתיכת לחם בשעת ברכת המזון כדי שתשרה עליו הברכה. וסימן לדבר, מה שנאמר על שולחן לחם הפנים: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה, ל).

בנוסף לכך: יש להקפיד שיהיה על השולחן מלח בשעת הסעודה, וגם בכך יש סגולה לפרנסה, כיון ש'לֶחֶם' – עולה בגימטריא שלש פעמים שם הוי"ה, וכן 'מֶלַח' – עולה בגימטריא שלש פעמים שם הוי"ה, ושניהם יחדיו עולים בגימטריא שש פעמים שם הוי"ה כמספר 'יוֹסֵף' – כדי לרמוז שמי שמקפיד שיהיה על שולחנו בשעת ברכת המזון לחם ומלח, יזכה תמיד לפרנסה בשפע גדול כיוסף הצדיק, שאפילו בזמן שבכל העולם כולו היה רעב גדול, מחסני התבואה של יוסף היו מלאים כל טוב, והיה מוכר תבואה לכל אנשי העולם, כמו שנאמר: "יוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ, הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ" (בראשית מב, ו).

ועוד טעם להנחת מלח על השולחן, משום שאמרו חז"ל (ברכות נה.): 'כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו'. כלומר, גדול כחו של השולחן לכפר על עוונותיו של האדם ממש כפי שהמזבח בבית המקדש היה מכפר על עוונותיהם של ישראל.

וכמו שלפני הקרבת קרבן על גבי המזבח היו הכהנים מפזרים על הקרבן מלח, כמצות התורה: "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶי"ךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ, עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, יג) – כך גם על גבי השולחן, הדומה למזבח כאמור, יש להקפיד שיהיה תמיד מונח מלח.

ובנוסף לכל זאת, ראוי שכל אדם ישתדל לומר דבר תורה קטן על שולחנו. ניתן לומר משנה אחת או הלכה אחת, ומי שגם את זה לא יודע, יכול לומר אפילו פסוק אחד. כי על ידי שאומרים דבר תורה על השולחן, השולחן נהפך להיות שולחנו של הקב"ה, וכל מי שאכל עליו כאילו אכל משולחנו של הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"ג): שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר: "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" (יחזקאל מא, כב).

 

[1] אדם שמסוגל ללכת ולהלשין על יהודי, ובכך לגרום לו נזק בממון או בנפש, הוא אדם אבוד, ובשמים לא רוצים עמו שום קשר ולכן משלמים לו את כל שכרו בעולם הזה, כדי שלא יצטרכו להיפגש עמו בעולם השכר.

ובענין זה נספר (ירושלים של מעלה, חלק ב – עמוד 741, לגאון רבי מנחם מנדל גרליץ):

בימים ההם של מלחמת העולם הראשונה צץ בירושלים בר נש בשם 'לייבקה מביאליסטוק', שמכר את נשמתו לשטן והפך למלשין.

הוא הלשין בפני השלטון התורכי על אברכים המשתמטים מן השירות הצבאי כדי שיגייסו אותם, ואלו שעלה בידם להתחבא מהג'נדרמים התורכיים, היה הוא מגלה אותם ומוסרם לשלטונות. עשרות אברכים נמסרו על ידו, ומהם שנשלחו לחזית המלחמה ולא חזרו משם, בהשאירם נשים אלמנות או עגונות.

נקל לתאר את הפחד, שתקף את יהודי ירושלים מפני אותו מלשין, ויתר על כך, בר נש זה הכיר את כל המבואות והסימטאות של ירושלים, ולא היה מחבוא שאפשר היה להסתתר ממנו.

ילידי ביאליסטוק, שהתגוררו בעיר העתיקה והכירוהו עוד מעירם, היו מספרים דברים שונים כיצד הגיע אדם זה לשפלותו האיומה. יש שאמרו, כי אמו היתה מתהלכת בשוק בגילוי שער ראשה, ומשום כך נענשה בבן כזה. אחרים סיפרו, שבבית הוריו היו מתלוצצים על אותן הנשים שיצאו מחוץ לעיר כדי לעמוד בשעה שהגוי חולב את בהמותיו, כמובא בהלכה, וליצנות זו היא אשר הולידה את ה'תכשיט' הזה.

באחד הימים, כאשר ישב לו לייבקה להנאתו ליד ה'קישלה' (תחנת המשטרה) בעיר העתיקה ליד שער יפו ושתה קפה תורכי ביחד עם קבוצת ערבים, נפל פתאום מכסאו ומת. השלטון, שהלה היה מקורב אליו, פקד לערוך לו הלויה ממלכתית גדולה, ואסרו על היהודים לפתוח את חנויותיהם בו ביום.

באותו יום נפטר בירושלים אחד מהצדיקים הנסתרים, בשם רבי ברוך פינצ'יק מעיר וויטצען אשר בהונגריה, שעליו העיד הגאון רבי ישעיה זילברשטיין, שהוא טהור מעבירות כתינוק בן שנה.

החוק התורכי חייב בימים ההם לערוך הלוית המת בשעה קבועה ביום, כלומר: כל ההלויות שבאותו יום היו צריכות להיערך באותה שעה בלבד, וזאת – כדי למנוע התקהלויות תכופות, שאינן רצויות בעתות מלחמה, ומשום כך יצא, שהלויתו של רבי ברוך, ולהבדיל הלויתו של אותו מלשין, היו צריכות להיערך באותה שעה.

הענין הובא לפני אחד מחכמי ירושלים, והלה הורה, כי אסור לערוך את הלויתו של הצדיק רבי ברוך יחד עם הלויתו של אותו רשע, ומשום כך יש לוותר על כבודו של רבי ברוך, ובלבד שלא תיפגשנה ההלויות זו בזו. ואמנם הלויתו של הצדיק הנסתר נערכה בחשכת הלילה, כשרק עשרה אנשים מה'חברא קדישא' משתתפים בה, ואילו הלויתו של המלשין הרשע נתקיימה בכבוד.

שבועיים חלפו, ובסעודת ראש חודש שהתקיימה בבית מדרשם של חסידי טשרנוביל, הסביר האדמו"ר רבי מוטלה את פשרן של שתי ההלויות, וכך הוא הסביר:

לפני זמן רב הוציאה הממשלה התורכית צו האוסר להוציא את המת בידים אלא בעגלה בלבד. יצא הרב המקובל רבי נחמן אנג'יל (מראשי המכוונים בבית הכנסת בית אל) על פני כל בתי הכנסיות שבעיר, הפסיק את קריאת התורה ותבע מן המתפללים לעשות כל מה שאפשר כדי לבטל את הגזירה. בדרכו הופיע גם באותו בית כנסת בו התפלל רבי ברוך פינצ'יק וביקש להשמיע את דבריו, והנה התפרץ שם מחוצף אחד וביישו ברבים…

רבי ברוך, שהיה כפי הנראה תפוס במחשבותיו, לא שם לבו למתרחש ולא מחה על בזיון התלמיד חכם, ואף שאחר שנודע לו כל הענין הצטער מאוד על שלא מחה כדת וכדין, לא ניתן להשיב את הנעשה.

שוב מעשה, ובימי המלחמה, כשהיה פעם מחסור חמור בירושלים בעצים להסקה, הופיעה יום אחד חבורת חיילים תורכיים ופרקו את הסוכה של בית ה'הכנסת אורחים' הירושלמי ונטלו את העצים בטענה, כי הצבא זקוק לעצים להסקה ולבישול, וצערם של העניים שלא היה להם היכן לסעוד את לבם בחג, היה גדול מאוד…

הגיעו הדברים לאזניו של לייבקה מביאליסטוק, ומשום מה נתעוררה אצלו באותה שעה הנקודה היהודית שבנפשו החוטאת, ומיד רץ אל הפחה, ודרש להחזיר את קרשי הסוכה. השתדלותו הועילה, הקרשים הוחזרו, הסוכה הוקמה מחדש, ולעניי ירושלים היתה הרווחה.

זה מה שקרה עם שתי ההלויות – סיים רבי מוטלה את דבריו – הצדיק הנסתר קיבל את עונשו בעולם הזה על ידי זה שנערכה לו הלויה צנועה וחשאית, ואילו הרשע קיבל את שכרו גם הוא בעולם הזה על מצותו, וזכה להלויה מכובדת…

[2] דבריו הובאו בספר דורש טוב – בין המצרים (עמוד תסב).

[3] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, ימי בין המצרים – מאמר ד) אמר, וז"ל:

מעשה זה של קמצא ובר קמצא בא ללמדנו מסרים חדים וברורים:

ראשית: עלינו ללמוד ממעשה זה עד כמה יש להיזהר שלא לבייש שום יהודי, שהרי על כך נחרב בית אלקינו, כפי שחתמו חז"ל (גיטין נז.) את המעשה של קמצא ובר קמצא באומרם: 'בוא וראה כמה גדולה כחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו'.

לפי דברי חז"ל (סנהדרין קז.) אדם שמלבין את פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. לכן אמרו חז"ל (בבא מציעא נט.): 'נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים'.

כלומר, אם נקלע אדם למציאות שבה הוא עומד לבייש יהודי אחר ברבים, והדרך היחידה להנצל מכך היא להשליך את עצמו לכבשן של אש, מוטב לו להפיל את עצמו לכבשן האש אף על פי שהוא יודע שממתינים לו בבית אשה וילדים ואם הוא ימות ח"ו אשתו תתאלמן ובניו יתייתמו, ובלבד שלא יבייש את אותו יהודי ברבים. כיון שאם יבייש אותו ברבים יאבד את כל חלקו בעולם הבא…

ואם למיתה אדם מחוייב למסור את עצמו בעבור כבוד הזולת, כל שכן שמחוייב הוא להפסיד ממון, כבוד, תפקיד וכל כיוצא בזה ובלבד שלא לבייש או לפגוע ביהודי כל שהוא ח"ו. כי כשמביישים יהודי נגרם לה' יתברך צער גדול ביותר, ונענשים על כך בחומרא רבה.

ואפילו כשרוצים להפריש אדם מאיסור כל שהוא מתוך כוונה טהורה להציל את נשמתו מפח יקוש, צריך לשקול כמה וכמה פעמים כיצד לומר לו את הדברים באופן שהוא לא יתבייש ויפגע, כפי שמצוה התורה: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז), ומפרש רש"י (שם): 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' – לא תלבין את פניו ברבים. ומוסיף על כך הרמב"ם (הלכות דעות פ"ו הלכות ז-ח) שגם כשאדם מוכיח את חברו בינו לבין עצמו (ולא ברבים), אסור לו לומר לו דברים שיגרמו לו צער ובושה, אלא אך ורק דברים נעימים שימשכו את לבו לקבל את תוכחתו.

יש להתייחס לכל אדם בכבוד, ואפילו לגוי, ולא לבזות שום נברא של ה', כמאמר חז"ל (אבות פ"ד מ"ג): 'אל תהי בז לכל אדם'. מי לנו גדול וקדוש כרבן יוחנן בן זכאי אשר אמרו עליו (סוכה כח.) שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזירות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים וכו', ובמקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו – 'שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק' (ברכות יז.), אלא היה מכבד כל אדם שבעולם ומקדים לו שלום.

ונצור בלבך את דברי אביי בגמרא (שם): 'לעולם יהא אדם ערום ביראה, 'מַעֲנֶה רַּךְ מֵשִׁיב חֵמָה' (עפ"י משלי טו, א), ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות'.

דבר נוסף שעלינו ללמוד מהמעשה של קמצא ובר קמצא הוא, שאצל הקב"ה העיקר הוא שתהיה לאדם אהבת הזולת ורגישות לכבודו. וכשחלילה חסרה לאדם מדה זו, ובנוסף לכך גם גורם צער לזולת, מבחינת הקב"ה מומלץ מאוד שאדם זה יסגור את כל ספריו, יפסיק את לימודו וילך הביתה, בבחינת מה שנאמר: "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִי"ם מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ" (תהלים נ, טז). כי לימוד שמעורבת בו שנאת הבריות אינו שוה מאומה בשמים. אין להקב"ה שום נחת ממנו. אדרבה, הוא גורם צער גדול להקב"ה, ולכן העדרו טוב יותר מהמצאו.

עלינו לדעת שהמעלה והחשיבות של האדם בשמים אינה נמדדת לפי כמות הידע שלו בתורה או לפי החומרות וההידורים שהוא מחמיר ומהדר במצוות, אלא לפי מדת אהבת הבריות שיש לו וגודל זהירותו בכבוד כל אדם, כיון שכל מה שהקב"ה רוצה מאתנו זה שנאהב את הזולת ונהיה זהירים מאוד בכבודו, כמובא בתנא דבי אליהו רבה (פרק כח), וזה לשון קדשו:

'וכך אמר להם הקב"ה לישראל: בָּנַי אֲהוּבַי! כלום חסרתי דבר שאבקש מכם?! ומה אני מבקש מכם – אלא שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראים זה מזה'.

לכן צריך כל אדם לטהר את לבו מכל רגש של שנאה כלפי אדם כל שהוא מישראל כדי שהקב"ה יסכים להשרות את שכינתו בתוך לבו. יש לדעת שכל מי ששונא אדם מישראל, כביכול שונא את הקב"ה על שברא אותו, ושונא את אברהם יצחק ויעקב שיצא מהם אדם זה.

ובעוד שבשאר העבירות אין אדם עובר עליהן אלא באותה שעה שהוא עובר עליהן, שנאת חינם נמצאת בלב תמיד, וממילא בכל רגע ורגע הוא עובר על איסור: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז), ומבטל מצות עשה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (שם פסוק יח). ולא נתארך קץ הגלות אלא לסיבת שנאת חינם. ולא זכה משה רבינו לכל מעלותיו אלא על כך שהיה אוהב את עם ישראל ומצטער בצרתם, כנזכר כל זה בדברי המהרח"ו בספרו שערי קדושה (חלק שני – שער רביעי).

וכך כתב הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א לקהל חסידיו (תניא – אגרת הקודש, סימן כב):

'אהוביי ידידיי, נא ונא לטרוח בכל לב ונפש לתקוע אהבת רעהו בלבו, "וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" (זכריה ח, יז) כתיב, ולא תעלה על לב לעולם, ואם תעלה – יהדפנה מלבו כהנדוף עשן, וכמו מחשבת עבודה זרה ממש… וה' הטוב, המברך את עמו בשלום, ישים עליכם שלום וחיים עד עולם'.

מדבריו הקדושים של בעל התניא אנו למדים שברגע שיש לאדם מחשבה רעה על יהודי מצבו לא טוב, ועליו לדעת שהוא מצער מאוד את הקב"ה. כשאדם חושב רעה על יהודי אחר, כל השפע שיורד לו מהשמים לא הולך אליו אלא אל הסטרא אחרא. מאידך, מדברי אדמו"ר הזקן גם נוכל ללמוד שמי שנזהר ביותר לסלק מלבו את שנאת הבריות הרי הוא אהובו וידידו של אדמו"ר הזקן, וגם זוכה להתברך מאדמו"ר הזקן בשלום וחיים עד עולם.

כמו כן לימדונו חז"ל (ראשית חכמה, שער היראה – פרק יב אות מו) שביום הדין ישאלו כל אדם: 'האם המלכת את חברך עליך בנחת?' – כלומר, האם התבטלת בפני חברך ועשיתו כמלך עליך? ואם בהמלכת החבר עסקינן, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאסור לבוז לו או לגרום לו צער ונזק ח"ו.

לכן הדור שהיה חביב על הקב"ה יותר מכל הדורות היה זה דורו של רבי יהודה בר אילעאי, כפי שאמרו חז"ל (סנהדרין כ.): "שֶׁקֶר הַחֵן" (משלי לא, ל) – זה דורו של משה ויהושע. "וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (שם) – זה דורו של חזקיה. "יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" (שם) – זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי.

כלומר: על אף מעלתם העצומה של בני דורו של משה רבינו שזכו לראות את מעמד הר סיני ולקבל תורה מפיו של משה רבינו כפי שקיבלה מפי ה', ובני דורו של יהושע שזכו ללמוד תורה מפיו של יהושע תלמידו של משה רבינו. וכן על אף מעלתם העצומה של בני דורו של חזקיה המלך, אשר כולם, מגדול ועד קטן ללא יוצא דופן, היו יושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והוגים בתורה הקדושה עד שכל ארץ ישראל התמלאה תורה ו'בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ. מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה' (סנהדרין צד:) – בכל זאת, מעלתם של בני דורו של רבי יהודה בר אילעאי היתה גדולה משלהם. ומדוע? מה היה כל כך מיוחד בבני דור זה?

מוסיפים חז"ל (שם כ.) ומסבירים שזה היה המיוחד אצלם: 'שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה'.

כלומר: בני דורו של רבי יהודה בר אילעאי 'התברכו' בעוני גדול מאוד עד כדי כך שאפילו במה להתכסות לא היה להם, וכל ששה תלמידים היו מתכסים בבגד אחד ועוסקים בתורה.

ונשאל את עצמנו: הרי במציאות בגד אחד לא יכול להספיק לששה אנשים. כיצד, אם כן, הצליחו בדורו של רבי יהודה בר אילעאי להתכסות ששה תלמידים בבגד אחד?

אך התשובה לכך היא, שבדורו של רבי יהודה בר אילעאי היתה בין התלמידים אהבה גדולה מאוד, וכל אחד ויתר לחברו ואמר לו: 'תשתמש אתה בבגד ואני כבר אסתדר' – כמדת החסיד האומר: 'שלי שלך ושלך שלך' (אבות פ"ה מ"י) – ומכיון שכך, הספיק הבגד לכל ששת התלמידים, ויתירה מזאת, הבגד נעשה מיותר לגמרי, שהרי אף אחד מהתלמידים לא רצה להשתמש בו כדי שיוכל להשתמש בו חברו. ומכיון שהם עסקו בתורה מתוך אהבה עצומה זה לזה, והיו מכבדים זה את זה וממליכים את חברם עליהם, לכן תורתם עלתה כריח ניחוח לה' יותר מכל דור אחר… (עיי"ש בדבריו מה שהאריך).

[4] כך איתא בירושלמי (תענית פ"ד ה"ה).

[5] הרגישות לזולת בכלל, ולבני ביתו בפרט, היא המבדילה בין אדם לבהמה!

ובענין זה אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (והובאו דבריו בצור ירום – אגרת התשובה, חלק ג עמוד קיא), וז"ל:

אסור ליהודי לזוז מהקו הזה שנקרא 'כבוד הבריות' – על זה בנויה כל תורתו של ה' יתברך.

וכמו שמצאנו שבמשך עשרים וששה דורות מבריאת העולם עד מתן תורה לא היתה תורה, ואם כן, על מה העולם התקיים אז? הרי אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ! ועונה המדרש (ויקרא רבה, פרשה ט – אות ג) שהעולם התקיים על 'דרך ארץ' – והיינו על כבוד הבריות.

אברהם אבינו היה מכבד את הבריות, הוא היה נפגש עם אנשים רשעים מאוד, כמו לוט, נמרוד ותרח, והוא היה נוהג בהם בכבוד. הוא לא הסכים אתם בשום דבר, אך את האי ההסכמה שלו הוא העביר בדרך ארץ וכבוד.

אברהם אבינו היה איש הגיגים, איש מחשבה, איש בדיחותא, הוא ידע להסתדר עם כל אחד. הטוב לב שלו נשפך מעצמו, הוא עשה ארבעה פתחים לביתו, כך שמכל צד שיבוא אורח, הוא ימצא את הפתח, ולא יצטרך לטרוח ח"ו.

בברכת אבות חותמים: 'מגן אברהם'. בברכת האורח מברכים את בעל הבית: 'ויהיה כשולחנו של אברהם אבינו עליו השלום'. כשמלים את הבן מברכים: 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'. למה האחרים לא מוזכרים?

אלא חשוב להקב"ה כיצד האנשים מסתכלים על העולם – העולם עומד על כבוד הבריות. ולכן דנה הגמרא (ברכות מג:) כיצד צריך לנהוג כאשר ניצבות בפני האדם שתי אפשרויות או לבייש אדם, למחוק את הכבוד שלו, לפגוע בו, ובכך להמשיך לחיות או להימנע מלבייש את האדם אולם במחיר שיזרקו אותו לתוך מדורת אש, ובנוסף לכך שכאשר ימות הוא ישאיר את אשתו אלמנה ובניו יתומים.

מכריעה הגמרא, שיקפוץ לתוך המדורה הדולקת, ובשעה שהאש אוכלת את בשרו ושותה את דמו – יתן הודאה לה' שהציל אותו מלבייש אדם!!!

ובענין זה נספר (בין הדגים לזמירות, חלק ב – עמוד 131, לגאון רבי זלמן רודרמן שליט"א):

השמועה הטובה פשטה בניקלשבורג במהירות ועוררה גלים של שמחה והתרגשות. אורח דגול עומד לבוא לעיר – הגאון הגדול רבי יעקב לוברבוים, בעל 'החוות דעת' ו'הנתיבות' ורבה של ליסא. נודע כי הגאון ישהה בניקלשבורג שלשה ימים, זאת לפי הזמנת רב העיר, הגאון רבי מרדכי בנט.

במיוחד רבה היתה התכונה בקרב למדני העיר, שציפו לרגע בו יעמוד האורח על בימת בית המדרש וישא פלפול תורני מלא חריפות ועתיר בקיאות, כיד גאונותו בתורה הטובה עליו.

לכך הצטרפה גם המחשבה המרגשת על המפגש הצפוי בין שני ענקי התורה ופוסקי הדור – רב העיר ואורחו – כמו גם על האפשרות לראותם מתנצחים זה עם זה בתורה.

פרנסי הקהל אף הם לא ישבו בחיבוק ידים. הם התכנסו לאסיפה מיוחדת שדנה בסדרי קבלת הפנים לגאון. הוחלט כי כל יהודי העיר, למגדול ועד קטן, יצאו אל שעריה ושם יקבלו את רבה של ליסא בכבוד ההולם את גדולתו בתורה.

במשך כל ימי הציפיה היתה ניקלשבורג כמרקחה. הכל דנו ועסקו, איש איש מנקודת מבטו, בנושא אחד – הביקור הצפוי. אפילו הרוזן של ניקלשבורג, שכל ענייני העיר התנהלו על פיו, יצא מגדרו והורה לאנשי המשטרה לשלוח לשער העיר 'משמר כבוד' של פרשים רכובים על סוסים אבירים.

היום הגדול הגיע…

כל יהודי ניקלשבורג – אנשים, נשים וטף – יצאו אל הכניסה לעיר כדי לקדם את פני האורח הדגול. שני ברושים רעננים ניטעו בפתח והפכו לשער חי של כבוד. שלט ברכה מאיר עינים נמתח מצד אל צד: 'בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה' בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה".

מרכבת האורח נעצרה והקהל הרב החל מצטופף סביבה. ראשון עלה אליה המרא דאתרא, רבי מרדכי בנט שהתחבק באהבה רבה עם האורח. אחריו ניגשו הדיינים וראשי הקהל.

לפתע הגיח הגאון מתוך המרכבה. קריאת 'שלום עליכם'! רמה ונרגשת פרצה באחת מפי הכל. אחר כך עברו האנשים בסך והושיטו לאורח יד לשלום. ממרחק מה ניצבו הנשים, מביטות במחזה המרנין ומנגבות מעיניהן דמעות של התרגשות. הילדים הקטנים נופפו בדגלונים מיוחדים שהכינו לכבוד המעמד – לומדים פרק בכבוד התורה וחכמיה.

יומו השני של הביקור היה היום המרכזי שהכל ציפו לו. זהו היום שבו עתיד הגאון לשאת דרשה תורנית בבית המדרש הגדול של ניקלשבורג. שמש המרא דאתרא תלה על לוח המודעות מודעה עם נושא הדרשה ומראי המקומות, לעיון מוקדם.

זה היה חג של ממש ללמדנים. החל משעות הבוקר המוקדמות הם עסקו בסוגיא המדוברת, רעננו את זכרונם, חידדו את ידיעותיהם – מכינים עצמם כראוי לדרשת האורח הגאון.

שעה ארוכה לפני תחילת השיעור כבר התמלא בית המדרש עד אפס מקום.

ההמון הוסיף להתקבץ ולצבוא על החלונות. גם אנשי העמל ופשוטי העם הגיעו – מבקשים לקחת חלק בַּחֲוָיָה הרוחנית המיוחדת.

שביל נפער בקהל הצפוף שעה שהגאון מליסא עשה את דרכו אל מרכז בית המדרש. דממה מוחלטת השתררה במקום כשטיפס ועלה על גרם המדרגות הקטן שהוליך אל הבימה.

פני הגאון הפיקו זיו ועיניו סקרו את הקהל סביב. הוא פתח את דבריו בשקט ובמתינות. אולם מרגע לרגע עלה טון דיבורו וקצב הרצאת הדברים נעשה סוער יותר. מילותיו קלחו מפיו בשטף מפעים. גמרות 'נזרקו' לחלל האויר, שאלות ותשובות בהלכה 'התעופפו', ראשונים 'הוטחו' זה בזה והדברים האירו כנתינתם מסיני.

טובי הלמדנים של ניקלשבורג נאלצו לאמץ ראשם כדי לעקוב אחר שטף הדביקות והסברות העמוקות. גם המרא דאתרא עקב בענין רב אחר מהלך הדברים.

לאחר כמחצית השעה נשברה לפתע השתיקה. 'זה כבר ממש חידוש עצום! חידוש עצום', נשמע קולו של רבי מרדכי בנט. המילים נאמרו לא בנימה של התפעלות כי אם של השתוממות.

'מאי משמע?' שאל הגאון האורח.

'מה תעשו עם הירושלמי?' השיב לו רבה של ניקלשבורג בשאלה תוך שהוא מפנה להלכה מסויימת בירושלמי. לרגע נדם הגאון מליסא והקהל כולו הסיק מכך כי דברי הירושלמי מציבים סימן שאלה על כל יסוד חידושו של האורח.

כעבור רגע הֶחֱוָה האורח בידו תנועה שפירושה אינו ברור – 'נניח לזה כרגע' או אולי 'עוד חזון למועד' – והמשיך במשאו. אולם מאותו רגע והלאה נעדר ממנו הברק שאפיין אותו קודם לכן. הדברים נאמרו בקצב מהיר יותר, כאילו כדי לצאת ידי חובה. לאחר שעה קלה סיים האורח את משאו וירד מהבימה.

אוירה כבידה של אי נוחות עמדה בחלל. גם רבי מרדכי בנט עצמו היה ער לכך וחש עצמו אשם בה. העיר ניקלשבורג נבוכה.

מיהר רבי מרדכי בנט לאכסניא שבה התארח רבה של ליסא כדי לפייסו. אולם זה הביט בו כלא מבין. 'יסיר נא כבוד תורתו דאגה מלבו', אמר האורח, 'אין בלבי עליו דבר וחצי דבר'.

נחמץ לבו של המרא דאתרא בקרבו. הוא חשש כי הגאון מליסא אכן נפגע ממנו, אך מבקש להעביר על מדותיו. התחנן לפניו שיאמר לו בפה מלא כי סולח הוא לו. אולם רבה של ליסא התעקש באומרו כי כלל לא נפגע ועל כן אין על מה לסלוח.

השעות הבאות היו שעות קשות לרבי מרדכי בנט. כל הלילה לא הצליח לעצום את עיניו מרוב צער. למחרת בבוקר יצא רבי מרדכי בקריאה לכל בני קהילתו, ללוות את האורח גם בצאתו מהעיר. בכך קִוָּה לפצותו על הפגיעה בכבודו.

המון רב הלך אחר מרכבתו של הגאון מליסא. רגע לפני שיצא את העיר, ניסה רבי מרדכי בנט פעם נוספת לפייס את אורחו. 'ידידי אהובי', פנה אליו בקול נשבר, 'יסלח נא לי כבוד תורתו, בטרם ישוב לעירו. מאז אתמול, איני מוצא מרגוע לנפשי. יסלח לי עתה, שכן אם לא עכשיו אימתי!'

הביט הגאון מליסא ברבה של ניקשלבורג וחייך בנועם. 'יעלה נא כבודו אל המרכבה ונשוחח כמה דקות לבדנו', אמר. עלה רבי מרדכי אל המרכבה.

פתח רבי יעקב מליסא ואמר: 'אתמול, כאשר הקשה כבודו על פלפולי מדברי הירושלמי, לא חלשה דעתי. אליבא דאמת, דברי הירושלמי שהזכיר, הם רק בשלב ההוה אמינא של הסוגיא, אך במסקנא הדברים משתנים ואינם סותרים עוד לדברי. לכן לא נכלמתי וממילא אין כבודו זקוק לבקש מחילה'.

לשמע הדברים הנכונים, לא ידע רבה של ניקלשבורג את נפשו. 'אם כך, מדוע לא אמר לי זאת כבוד תורתו בשעת מעשה?!' הקשה.

הביט בו האורח במבט תָּמֵהַּ: 'וכי יעלה על הדעת שאני אסתור את דברי המרא דאתרא בנוכחות כל בני עירו?! חלילה לי מלעשות כן. מוטב יחשבו שאני שגיתי ואל יהרהרו אחר רבם!'

נפרד רבי מרדכי בנט מאורחו בהתרגשות רבה ובתחושה עמוקה של תודה והערכה.

אך עזבה המרכבה את המקום, טיפס ועלה רבי מרדכי בנט למקום גבוה ומשם פנה ודיבר אל כל בני קהילתו. סיפר להם על תוכן שיחתו עם הגאון מליסא.

'המבינים אתם? תשובה ניצחת היתה על לשונו אולם הוא נמנע מלאומרה – רק כדי לא לביישני!' אמר רבי מרדכי בנט ודמעות הציפו את עיניו. 'הגאון הגדול בעל 'החוות דעת' ו'הנתיבות' הפליא את כולנו בחידושיו ובגאונותו בתורה', המשיך רבה של ניקלשבורג, 'אך יותר משלימדנו בדיבורו, לימדנו בשתיקתו. בכך העניק לכולנו שיעור גדול עד כמה עלינו להיזהר בכבוד הזולת. ולדרגה נפשית ורוחנית גבוהה כל כך יכול להגיע רק מי שעמל באמת בתורה'…

[6] כך כתב הגאון רבי סימון יעקבסון (הדרך לחיים של משמעות – עמוד 27).

[7] סיפר הרבי הריי"צ (מובא בספר השיחות, ה'תש"ה – עמוד 211), וז"ל:

הגאון החסיד רבי יצחק אייזיק מהומיל היתה לו קרבת הדעת מרבו בעל התניא, ופעם אמר לו (בעל התניא): 'רבי יצחק! עליך לחיות הרבה שנים, מפני שעליך לפעול הרבה דברים'…

רבי יצחק אייזיק היה בעל לב טוב והיתה לו התפשטות הלב, אבל לא יכול היה לסבול יהודים פשוטים. פעם כשדיבר עם מישהו, ניגש אליו בעל העגלה שהיה מסיע חסידים אל בעל התניא, ואמר לו משהו. התרעם עליו רבי יצחק אייזיק וקרא לו 'בעדיוק' (איש פשוט ביותר)…

הדברים נמסרו לבעל התניא. קרא לו בעל התניא ואמר לו:

'בסוד הנשמות הינך עם הארץ גמור, בעל העגלה נעלה ממך בכחות הגלויים, וקל וחומר – בכחות הנעלמים, כשהוא אומר: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' שותקים המלאכים. כשרוצים להחביא משהו צריכים ללמוד מגנב, גנב מחביא דברים לא במקום גלוי וגם לא מאחורי מנעול, כי אם בתל עפר, ולאחר זמן הדבר מזריע'.

רבי יצחק אייזיק אמר: 'הענין של ביטול הזולת ניטל ממני מיד, ועל 'עיבוד' הענין יגעתי במשך ששים שנה'…

[8] היום יום המבואר (ט"ו מנחם אב – עמוד 096).

[9] ללבנה ישנה מחזוריות קבועה – בימים הראשונים של החודש היא הולכת וגדלה בכל יום ויום. עד שהיא מגיעה, באמצע החודש, למלוא כחה ועוצמתה.

ואז, מתחילים ימי הירידה, והלבנה הולכת ומתקטנת, עד שבסופו של דבר היא נעלמת לחלוטין.

ולתופעת ההיעלמות מהעין אנו קוראים 'עיבור', שהיא נעלמת מהעין כעובר במעי אמו.

וישראל הקדושים נמשלו ללבנה, יש תקופות שהיהודי חש שהוא עולה ומתעלה בכל שניה ורגע, נפשו הולכת ומתבססת… ולפתע, מתחילים ימי הירידה… כשלונות ומרירות… עד שהוא חש שהוא נעלם לגמרי! – אין לו שום מציאות והויה…

ולתחושה הזו אנו קוראים 'עיבור'.

ויהודי חייב לזכור את הנאמר בנוסח של ברכת הלבנה: 'וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שגם הם (ישראל) עתידים להתחדש כמותה'…

[10] ביום הרביעי של בריאת העולם נבראו השמש והירח והכוכבים. וכמו שנאמר: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִי"ם אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים" (בראשית א, טז).

באותו יום ברא הקב"ה גם את המציאות הרוחנית של השמש והירח, וגם את המציאות הגשמית. וכמו שביאר רבינו בחיי (שם), וזה לשונו:

'וַיַּעַשׂ אֱלֹהִי"ם אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים' – אלו הרוחיים, 'אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן' – אלו הגופיים, והם: חמה ולבנה.

וכאמור, השמש נקראת 'הַמָּאוֹר הַגָּדֹל', והלבנה נקראת 'הַמָּאוֹר הַקָּטֹן', והטעם לכך, כי רק לשמש העניק הקב"ה אור, ומהאור של השמש קיבלה הלבנה את אורה.

ונמצא שהשמש משפיעה, והלבנה מקבלת. וכלל בידינו: המשפיע נקרא 'גדול', והמקבל נקרא 'קטן'… (עיין בבבא מציעא יב:).

[11] ומכיון שבישראל התגלה האור העצמי שלהם, לכן גם בלבנה התגלה האור העצמי שלה.

[12] וזה היה מנהג קדום עוד מימי בית המקדש הראשון, וכמו שתרגם יונתן את הפסוק: "דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא מַר לָהּ" (איכה א, ד) –

'בתולתהא ספדן על די פסקו למיפק בחמשא עשר יומין באב וביומא דכיפוריא די הוא בעסרא יומין בתשרי לחינגא בחינוגין'…

[13] וזה לשון האבודרהם (ברכת המזון):

ביתר היתה עיר גדולה לאלהי"ם והיו בה אלפים ורבבות מישראל, ואחר כך גברה מלכות רומי עליהם ולכדום ונהרגו כולם ואז נגדעה לגמרי קרן ישראל ונשארה נבלתם מאכל לעוף השמים זמן רב, והיתה חרפה גדולה לישראל בדבר. עד שישבו רבן גמליאל ובית דינו כמה ימים בתעניות ובזבז אוצרות אבותיו עד שניתנה להם רשות לקוברם…

[14] וזה לשון הגמרא הקדושה (תענית לא.):

רב מתנה אמר, (ט"ו באב הוא) יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה, אותו יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו ביבנה 'הטוב והמטיב', 'הטוב' – שלא הסריחו, 'והמטיב' – שניתנו לקבורה.

[15] והנה לפי היסוד הזה נוכל לפתור אחד מהספיקות הגדולים, שכמעט כל אדם נתקל בו במהלך חייו.

האם להיות שכיר או עצמאי?

ולפי האמור, התשובה ברורה: עצמאי עדיף! שהרי לעצמאי יש הרבה מאוד אפשרויות להיזכר בהקב"ה.

שכיר יודע – לא משנה אם העסק מצליח או לא, בעשירי לחודש המשכורת שלי תופיע בחשבון. וממילא כמעט ולא יוצא לו להיזכר בהקב"ה…

אבל אצל עצמאי הדברים לא כך: בשעה תשע הוא פותח את החנות, וכעבור חצי שעה מסכים סוף סוף 'זבוב' להיכנס לחנותו…

אחרי שהתיז עליו כמות נכבדה של 'קיי־005' מתיישב מותש על הכסא וחושב: מה יהיה?…

המחוגים צועדים במרץ, השעה כבר שתים… והוא עדיין לא מכר אפילו פריט אחד!

דמעה מלוחה בצבצה… רבונו של עולם, אתה יודע כמה הוצאות יש לי, שכירות תשע אלף שקל, ואני צריך לשלם לשלשה פועלים… חשמל וארנונה…

רבונו של עולם, אני עוד לא פותח את החודש, ואני כבר צריך כל כך הרבה כסף… וכבר אשתי הכינה אותי, 'החודש, אתה יודע, סיכמנו שמחדשים סלון'… וגם הבן הזה בוכה כבר יומיים על כאבי שינים, בוא נראה מה התוצאות אצל הרופא שינים…

רבונו של עולם, רחם עלי שלח לי פרנסה…

ולפתע… עומדת אשה אחת בפתח החנות ומספרת: בת הזקונים שלי בשעה טובה מתחתנת ואני צריכה לקנות לכל הנכדים שלי…

ברוכה הבאה, כמה נכדים יש לך?

עשרים ושמונה, כן ירבו.

העסקה הסתיימה, האשה שילמה במזומן, ויצאה.

הסוחר הרים עיניו למרום ואמר: 'רבונו של עולם, אין כמוך בעולם'…

מגיע השעה חמש, עוד פעם שעתים ריקות. 'רבונו של עולם, נו'…. שכח כבר את הריוח של הבוקר, זהו, זה כבר הגיע לכספת, עכשיו הכיס ריק מה יעשה… עוד פעם לוקח ספר תהלים, פרק – שנים… הסגולה עובדת, מתחילים להיכנס לקוחות…

נמצא שהעצמאי 'נזכר' כל הזמן בהקב"ה.

ולעומתו אדם שהוא שכיר, והמשכורת שלו קבועה, הוא לא חש את הלחץ, וממילא אין לו הרבה אפשרויות להיזכר בהקב"ה… הוא לא רץ לקרוא תהלים, יש לו כתבה יותר מעניינת בידיעות, בעיתון של הבוקר, משהו בחדשות, משהו בגלובוס, מישהו זז, מישהו התעטש… נו נו…

[16] כך היה אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א רגיל לומר: אם תקח אלף פעמים תפילת נעילה, עם כל המשקל, זה עוד לא יעמוד מול ברכת המזון אחת. כי תפילת נעילה מדרבנן וברכת המזון מן התורה.

[17] וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, עקב – מאמר ג):

בהשגחה פרטית ענין זה נכתב בספר החינוך דוקא במצוה ת"ל, כיון שחמש פעמים שם 'אלהי"ם' – עולה בגימטריא ת"ל. ונרמז בכך, שעל ידי שאדם זהיר לברך ברכת המזון בכוונה שלימה, בזה הוא ממתיק מעליו את כל הדינים הנכללים בחמישה שמות אלהי"ם (כנגד חמשת הגבורות) הגורמים לעיכוב ועצירת שפע הפרנסה, וממילא פרנסתו תמיד תזרום בשפע ומזונותיו יהיו תמיד מצויים לו בכבוד, בבחינת: 'לֹא תֶחְסַר' לו פרנסתו, אלא 'כֹּל בָּהּ' – ברכה ושפע.

[18] נוסף על כך: בברכה הראשונה של ברכת המזון – 'ברכת הזן' – מוזכר פסוק הפרנסה: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהלים קמה, טז), אשר בו נרמזים שלשה שמות קדושים אשר על ידיהם הקב"ה מוריד את שפע הפרנסה לעולם. והיינו כי בראשי התיבות של 'פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ' – נרמז השם הקדוש פא"י, וכן הם הגימטריא של השם הקדוש סא"ל, ובסופי התיבות של 'פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ' נרמז השם הקדוש חת"ך, וכן הוא הגימטריא של תיבת 'וּמַשְׂבִּיעַ' שבפסוק. על כן ראוי ונכון לכוין היטב בשמות קדושים אלו בשעה שאומרים פסוק זה בברכת המזון וכן בתפילה, ובזכות זה יזכה האדם שתמיד תהיה פרנסתו מצויה לו בריוח ובכבוד.