היונה חיפשה מנוח
ביום רביעי, י"ז חשון, שנת 1656 לבריאת העולם, החל לרדת גשם. בתחילה הוא ירד בנחת, והבריות הרימו עיניהם לשמים ושאפו אל קרבם את ניחוחו.
אך במהלך היום משהו השתנה…
לפתע, מבין נקיקי הסלעים החלו לפרוץ סילונות של מים… ומהים הכחול החלה להישמע נהמה גדולה… גלי הים החלו לסעור בקצף, גלים גלים הסתערו בזעם על חופי הים…
בשמים נפתחו הארובות, והגשמים החלו לרדת בחוזק ובזעף…
המבול החל!
בהתחלה עוד ניסו כמה מ'השחיינים' להיאבק בזרימת המים, אך בסוף גם להם נגמר האויר… מדת הדין גבתה את חובה מיושבי תבל…
ובין זרמי המים החזקים, על גבי מים שאין להם סוף, שטה לה תיבה קטנטנה ובה שהו נח ובני חסותו…
והמים לא פסקו לרגע, וכמו שנאמר: "וַיִּגְבְּרוּ הַמַּֽיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם" (בראשית ז, כד)…
במהלך כל אותה תקופה ארוכה, טבל העולם כולו בתוך מקוה אחד ענק,[1] ושאב משם בחזרה את הטהרה והקדושה שנעלמו ממנו בתקופת אנשי דור המבול…
ובא' בתמוז, החלו להיראות סימני גאולה! בא' תמוז נראו סוף סוף 'ראשי ההרים'![2]
ארבעים יום חלפו, ובי' באב,[3] פתח נח את חלון התיבה ושלח את העורב. וכידוע, העורב לא רצה לבצע את שליחותו…
נח המתין שבעה ימים, ואז, בי"ז באב שלח את היונה.
היונה יצאה לשליחות, לחפש פיסת אדמה בו ינחתו, אך לא מצאה, ולכן שבה אל נח…
כעבור שבעה ימים, בכ"ד אב שלח את היונה פעם שניה, והפעם היא חזרה אל נח, 'והנה עלה זית טרף בפיה'.
וכעבור שבעה ימים, בל' אב שלח את היונה בפעם השלישית, והפעם היא לא חזרה אליו…
וכשראה נח שהיונה לא שבה, הוא הבין שהיא מצאה מנוח…
ואותו היום, ל' אב, היה יום שבת…
שנים ארוכות חלפו מאז (יותר מ-3000 שנה), והגיעה תקופת 'הראשונים', אשר האירו בתורתם ובקדושתם את שמי העולם.
ואחד מהמיוחדים שבהם היה רבי יהודה הלוי. והנה, באחד הפעמים שבהם הוא למד את פרשת נח, נחה עליו רוח אלהי"ם, והוא חיבר את שירו המפורסם העוסק בקדושת השבת. ובו נאמר: 'יום שבתון… יונה מצאה בו מנוח, ושם ינוחו יגיעי כח'.
וכדרכם של ראשונים שבתוך מילותיהם הקצרות גנזו חכמות רמות, גם בשיר הזה גנוזים וטמונים להם סודות נעלמים…
וברשותכם, אנו רוצים להתמקד במילים הראשונות של השיר: 'יום שבתון אין לשכוח זכרו כריח הניחוח'…
וכך הוא הפירוש המילולי של המשפט הזה: 'את יום השבת אסור לשכוח, כי זכרו חשוב לה' כריח ניחוח של קרבן'…
והקושיא צצה לה מאליה:
וכי זו המעלה של השבת שהיא חשובה כקרבן?! והרי השבת שקולה כנגד כל מצוותיה של תורה! וכמו שאמרו בירושלמי (נדרים פ"ג ה"ט), וז"ל:
'בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה!
בתורה, דכתיב: "עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (שמות טז, כח). וכתיב: "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת" (שם פסוק כט).
בנביאים, דכתיב: "וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ" (יחזקאל כ, כא)… וכתיב: "אֶת־שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ" (שם פסוק יג)…
בכתובים, דכתיב: "וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ" (נחמיה ט, יג)… וכתיב: "וְאֶת־שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָּ לָהֶם" (שם פסוק יד)…
ואם כן צריך להבין מה הכוונה במשפט הזה?
ולפני שנשיב נקדים…
מהרהוריו של מורה…
אליהו ישב ליד שולחן הכתיבה, פתח את יומן המורה, נטל את העט והחל למלאות את השורות…
הוא לא זוכר מה הוא הדבר שגרם לזכרונות שלו לטפס מירכתי זכרונו ולכבוש את מוחו ומחשבתו, אך יהיה הדבר אשר יהיה, הוא מצא את עצמו נכבש בידי הזכרונות…
הוא רואה את עצמו בראשית הכשרתו כמורה, יושב בשיעור ומקשיב לקול המדריך:
הדבר הראשון שעליכם להכיר – הסביר המדריך – כיצד פועל המוח.[4]
המוח הוא החומר הכי מזוכך ודק שבגוף האדם, והוא הכלי לכח השכל, שהוא הכח הכי נעלה שבנפש.
ובנקודה זו טמון ההבדל שבין בני האדם.
ישנם אנשים שחומר המוח שלהם הוא מגושם, ולכן אין בכחם להשיג ולהבין דברים מופשטים, אלא רק סברות פשוטות ביותר.
וישנם מי שחומר המוח שלהם הוא מזוכך ודק ביותר, ולכן ביכולתם להשיג סברות עמוקות ודקות.
ותפקידכם כמורים לזכך ולעדן את חומר המוח של תלמידכם. לגרום לכך שכל תלמידכם יהיו בעלי מוח זך ומזוכך, עד שיצליחו להבין סברות עדינות עמוקות ומופשטות…[5]
והדרך לכך – סיים המדריך את דבריו – ללמוד עם התלמידים מתוך התמדה עניינים שבערכם, ועל ידי ריבוי השקידה וההתמדה בזה מזככים ומעדנים את חומר המוח שלהם, עד שסוף סוף נעשה המוח מזוכך מספיק להיות כלי לשכל עמוק זה…
והזכרונות המשיכו לצוף…
היום הראשון שלו בתלמוד תורה… הוא פסע נרגש לתוך הכיתה. מולו ישבו כשתילי זיתים, תלמידי כיתה ו'.
שעות ארוכות הוא היה יושב ומכין את הגמרא שהוא אמור ללמד למחרת… שעות רבות של מחשבה הוא השקיע כיצד לגרום להם לחוש בטעמה הערב של התורה…
אך למרות כל ההשקעה הוא חש שהוא לא הצליח כמו שהוא רצה…
אמנם, תלמידיו הבינו את החומר וידעו אותו, אך בכל זאת הוא לא הצליח לגרום לכך שהם יחושו בטעמה הערב של הגמרא…
אליהו התנער מזכרונותיו ומצא את עצמו שוב ליד שולחן הכתיבה…
והוא קם והלך אל רבו…
הנדרש – טעם בלימוד
אליהו נכנס לביתו של רבו ושפך את לבו. 'איך אני יכול לגרום לתלמידים שלי בכיתה לחוש בטעמה הערב של הגמרא?'
רבו הקשיב ושתק. ולאחר מכן פתח וקרא:[6]
'אחת מברכות השחר עמם אנו פותחים את היום, כוללת תפילה מיוחדת: 'והערב נא ה' אלהינ"ו את דברי תורתך בפינו'. אנו מתחננים בפני בורא עולם שנזכה לחוש בטעמה המתוק והערב של דברי התורה.
העריבות והטעם המתוק, אינם חלק אינטגרלי מהעבודה עצמה. גם אדם שעוסק בדברי תורה מבלי ליהנות מקיים את המוטל עליו ונוטל שכר. ובכל זאת, התחושה האישית, הטעם הטוב, המתיקות והעריבות – הופכים את הכל למשהו אחר, הרבה יותר עצמי ופנימי. אנו מבצעים את המלאכה לא רק בגלל ש'כך צריך לחיות' אלא בחשק ותענוג עם טעם טוב בפה.
בחינוך, הדבר נכון שבעתים וכפל־כפליים. אם אנו רוצים להנחיל ערך חינוכי כל שהוא לילדים, עלינו להתחבר לערך הזה, לאהוב אותו ולהאמין בו – וביחד עם הענין עצמו להעביר גם את התחושה, את התענוג והמתיקות שאנו מרגישים באותו ענין.[7] חשוב מאוד להקדיש ולהשקיע מאמצים גדולים על מנת לחנך את ילדינו מתוך עריבות ומתיקות. הרי אנו נמשכים אחר דברי מתיקה, ילדינו לא כל שכן? ברגע שנמתיק ונאהיב עליהם את המצוות והערכים החשובים, הם יתחברו אליהם בעוצמה ובאהבה רבה'…
אתה מבין? – שאל הרב. ברגע שאתה עצמך תחוש באמת בטעמה של הגמרא, תוכל להעביר את הטעם הזה לתלמידיך…
'יאמין לי הרב!' – קרא אליהו – 'אני מתייגע בכל כחי על הגמרא! אז למה אני לא מצליח להעביר להם את הטעם?'…
הנדרש – אותיות חקיקה
'לפני שנעמיק במושג יגיעה' – אמר הרב – 'בוא ונלמד יחד את הפסוק: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת־מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַֽעֲשִׂיתֶם אֹתָם"' (ויקרא כו, ג).
והרב ניגש לספריה, שלף משם את הספר אמרי נועם,[8] פתחו בפרשת בחוקותי (מאמר א) והחל לקרוא:
פרשת בחוקותי פותחת באומרה: 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת־מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַֽעֲשִׂיתֶם אֹתָם…', ובהמשך לכך התורה מפרטת את השכר הגדול שהקב"ה מבטיח לתת לעם ישראל אם יקיימו זאת.
רש"י בפירושו לפסוק זה מלמדנו שמה שנאמר כאן: 'אם בחוקותי תלכו', אין הכוונה להליכה בדרך מצוות התורה, שהרי על כך כבר אומרת התורה בפירוש: 'ואת מצוותי תשמרו', אלא כוונת הפסוק היא: 'שתהיו עמלים בתורה'.
ומבאר הרבי מליובאוויטש זיע"א (ליקוטי שיחות – תרגום חופשי, חלק ג עמוד 276): כי בנוסף לכך שתיבת 'בחוקותי' היא מלשון חוקה, היא גם מלשון חקיקה. וההבדל בין כתיבה לבין חקיקה הוא, שכשכותבים אותיות בדיו על קלף, הדיו והקלף לא הופכים למציאות אחת, אלא נותרים שני דברים שונים, רק שהם דבוקים זה לזה, ולכן גם ניתן להפריד אותם זה מזה. לעומת זאת, כשחוקקים אותיות על גבי סלע, האותיות הופכות להיות מציאות אחת עם הסלע, ולכן גם לא ניתן להפרידן ממנו בשום אופן.
וזהו שאומרת התורה: 'אם בחוקותי תלכו', כלומר: צריך שדברי התורה שאנו לומדים יחקקו בלבנו, ויהפכו להיות חלק בלתי נפרד מעצם מציאותנו – כדוגמת האותיות הנחקקות על הסלע, ולא שישארו נפרדים מאתנו – כדוגמת הדיו שעל גבי הקלף.
אך כיצד זוכים לדרגה זו שדברי התורה יחקקו על הלב, ויהפכו למציאות אחת עם הלומד? כדי לענות על שאלה זו מפרש רש"י שמה שנאמר כאן: 'אם בחוקותי תלכו', פירושו: 'שתהיו עמלים בתורה'.
והכוונה בזה היא, שרש"י דקדק בלשונו וכתב: 'שתהיו עמלים בתורה', ולא כתב: 'שתהיו לומדים תורה' וכיו"ב, כדי ללמדנו שרק כאשר האדם יעמול ויתייגע בלימוד התורה בכל כחו – רק אז יזכה שדברי התורה יחקקו על לבו ויהפכו להיות חלק בלתי נפרד ממציאותו, מה שאין כן אם ילמד את התורה ללא מאמץ ויגיעה מיוחדים.
לפי זה יבואר גם מה שאומרת התורה בהמשך פרשתנו שבשכר ההליכה בחוקות ה' – "וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" (ויקרא כו, י). והיינו על פי המבואר בדברי חז"ל (חגיגה יב.) שהאור הראשון שברא הקב"ה בעולם היה האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, ומפני הרשעים שהיו עתידים להיות בעולם עמד הקב"ה וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא (ועל שם כך הוא נקרא 'האור הגנוז'), ובמקום האור הראשון ברא את האור המצוי לפנינו.[9]
ומבאר הבעל שם טוב הקדוש, שאין כוונת חז"ל שבגלל הרשעים הפסידו גם הצדיקים את האור הגנוז, אלא כוונתם היא שהאור הראשון נגנז בתוך התורה הקדושה, וכל צדיק שעמל וייגע בתורה, ולומד אותה בקדושה וטהרה, הקב"ה מאיר לו מתוך התורה שהוא לומד את האור הגנוז, ועל ידו הצדיק יכול לצפות ממש מסוף העולם ועד סופו.[10]
וכן מצינו שכשהיה הבעל שם טוב הקדוש רוצה לראות או לדעת דבר מה, היה פותח את ספר הזוהר במקום כל שהוא ולומד בו בקדושה עצומה, והיה מתגלה לו האור הגנוז שבתורה, ועל ידו יכל לראות ממש מסוף העולם ועד סופו.
ואותו אור ראשון שנברא בעולם ונגנז נקרא 'ישן', כיון שהוא ישן וקדום. ואילו האור המצוי בעולם נקרא 'חדש', כיון שבריאתו היא חדשה ביחס לבריאת האור הקדום.
וזהו שאומרת התורה: 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ' – יתקיים בכם: 'וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ'. כלומר: אם תהיו עמלים ויגעים בלימוד התורה הקדושה עד שדברי התורה יחקקו בלבכם ויהפכו להיות חלק בלתי נפרד ממציאותכם כנ"ל, על ידי זה תזכו שהקב"ה יוציא מתוך התורה את האור הישן – האור הגנוז – במקום האור החדש והמצוי, ויגלה לכם אותו, ועל ידי זה תוכלו לצפות מסוף העולם ועד סופו.
למעשה, עלינו ללמוד מן האמור, עד כמה ראוי לכל אדם להשתדל ביותר להקדיש בכל יום זמן ניכר ללימוד התורה, כיון שאין לנו דבר בעולם שיש בכחו לקשור ולחבר בינינו לבין הקב"ה כלימוד התורה…[11]
הרב סגר את הספר והחזירו למקום, ואז פנה לאליהו ואמר: עתה אפשר להמשיך הלאה, לבאר את המושג 'יגיעה'…
התכלית שכל של תורה…
וברשותכם נחזור:
כוונת התורה הקדושה באומרה: "אם בחוקותי תלכו" (ויקרא כו, ג), היא: שדברי התורה שאנו לומדים צריכים שיחקקו בלבנו, ויהפכו להיות חלק בלתי נפרד מעצם מציאותנו – כדוגמת האותיות הנחקקות על הסלע.
והדרך לכך, היא על ידי יגיעת ועמל השכל, בכל הכחות, עד התכלית! עד שנזכה לכך ששכלנו יהפך להיות שכל של תורה![12]
וכאן נעצור לרגע ונספר:[13]
הרב מפוניבז' זיע"א היה רגיל לספר שכאשר כבשו הרוסים במלחמת העולם הראשונה את עירו של הרב מטבריג, הם מצאוהו יושב ולומד בשעת לילה מאוחרת. מיד חשדו בו בריגול, משום שהיתה חובת האפלה ואצלו דלק אור. בנוסף, הוא יהודי, ולא זו בלבד אלא שהוא עוד רב, הוא ער בלא סיבה, על אף שהעיר כולה ישֵׁנה…
אם לא די בכל אלו, הרי שהוא יושב מול ספר ישן ומקולף, שוודאי אינו ספר קריאה. מן הסתם אינו אלא ספר אותיות צופן שבאמצעותם הוא משדר לאויב… האותיות המחוקות בכריכה, שהעידו כי מדובר בפירוש הרמב"ם, לא אמרו להם דבר.
המפקד הרוסי היה נחוש בדעתו להוציאו להורג ביריה, אך מאחר שהיתה חשובה לו התדמית החיצונית, הוא נתן לו שתי הוראות:
א. שיצא החוצה מביתו, כדי שהיריה לא תעיר את רעייתו שישנה ולא תגזול ממנה את שארית שנת הלילה.
ב. שינצל את חמש הדקות הקרובות לכתיבת מכתב פרידה.
אמר לו הרב: אתה מוכן לתת לי חמש דקות? אם כן, אבקש ממך לעשות בהן משהו אחר.
'מה תרצה לעשות בהן?' – הסתקרן המפקד.
'אתה לא תבין' – היתה תשובת הרב.
המפקד התעקש: 'אין דבר בעולם שיהודי יבין ורוסי לא!'
הרב הסתכל בו, ובטח חשב: רוסי שוטה!…[14] אך מכיון שלא היתה לו ברירה, הסביר: 'אני עסוק כעת בלימוד הרמב"ם והתעוררה לי בדבריו שאלה. אם תתן לי חמש דקות אני יצליח בעזרת ה' להגיע לאיזהו פשט ברמב"ם, וכשאפגוש את הרמב"ם בעוד זמן קצר, אוכל לומר לו את הפשט שיצא לי'…
הרוסי התבונן בו בחמלה. הוא היה משוכנע שפחד המוות שיבש את דעתו.
'אמרתי לך שלא תבין', אמר לו הרב, ולא נותרה לו ברירה אלא להסכים…
בסופו של דבר, כעבור שתים או שלש דקות החלו הגרמנים להמטיר ארטילריה כבדה, והרוסים המבוהלים ברחו. הרמב"ם הציל את המצב.
זאת היתה התורה בליטא – אמר הרב מפוניבז' – אלו היו המושגים. המוות לא שיחק אצלם כמו פשט ברמב"ם…
כעבור כמה שנים מפטירתו של הרב מפוניבז'. סיפר הגה"ק רבי חיים קניבסקי את הסיפור הזה לגאון הרב אליהו מן שליט"א…
רבי אליהו שמע את הסיפור והתפלא: כיצד אפשר להבין זאת? הלא הגמרא עצמה אומרת (מגילה כח:): 'דשמעתא בעא צילותא' (כדי להעמיק בלימוד צריך ישוב הדעת)! איך יתכן שאדם שעומד למות בעוד חמש דקות, מסוגל להגיע לפשט ברמב"ם?
במקום תשובה הסתכל עליו רבי חיים במבט מוזר. הוא התבונן בו כאילו נפל מכוכב אחר, כאילו מעולם לא למד דף גמרא, וצריך להסביר לו באיזה צד רש"י ובאיזה צד התוספות. 'מה הקשר' – הוא שאל, 'אם הולכים למות אי אפשר ללמוד בעיון?! למה זה אמור להפריע?'…
מול תמיהתו הגדולה חש רבי אליהו מן שלא בנוח – איך הוא אינו קולט דבר כזה פשוט? כיצד אינו מבין שזה לא מפריע?
רבי חיים הוסיף ואמר: הרי כל הסיבה שרצו להרוג אותו, היתה משום שהוא ישב ולמד, אם כן לא יתכן שתורה תפריע לתורה… (עיי"ש בהמשך הדברים).
ועכשיו, אחרי הסיפור הזה, נמשיך הלאה…
שורש הכל – ביטול!
בשיחה שמסר הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א, אמר כך:[15]
על משה רבינו נאמר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה" (במדבר יב, ג).
התורה משבחת את משה רבינו רק ברגש אחד: הענוה!
התורה אינה משבחת את משה על חכמתו הרבה וכו' אלא רק על היותו עניו מאוד. הענוה היא מקור של שמחה, כמפורש: "וְיָֽסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה" (ישעיה כט, יט). ככל שהאדם עניו יותר, כך הוא מוסיף שמחה.
כאשר שאלו תלמידי האר"י ז"ל את רבם: במה זכית לרוח הקודש שלך? הוא ענה: בזכות שמחה של מצוה!
מובא בחסידות[16] שהאר"י ז"ל הוא גלגול של משה רבינו, ומרוב ענוותנותו לא רצה לגלות לתלמידיו שהוא־הוא משה רבינו, ושזכה למה שזכה בזכות מדת הענוה שלו, ולכן אמר להם שהסיבה היא 'שמחה', שהיא דבר התלוי בענוה – 'וְיָֽסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה'.
שמחה תלויה לגמרי בענוה. הלב מקבל ממקור השמחה שבמוחין (מספירת הבינה) ונעשה כלי לגילוי השמחה – "נתתה שמחה בלבי" (תהלים ד, ח) – עד לגילוי השמחה במעשה, שה'מעשה הוא העיקר', בשמחה של מצוה.
משה רבינו זכה שרגש הענוה התגלתה בכל עשרה כחות נפשו בשלימות! – ענוה בחכמה, ענוה בבינה, ענוה בדעת, ענוה בחסד וכו' – כולו ענוה. ככל שכולו ענוה גם מתמלא כולו בשמחה.
ולמרות כל מה שנכתב, עלינו לדעת, שעיקר הצלחתו של העניו היא ברכישת הדעת!
וברשותכם נרחיב:
מבואר באריכות בחסידות, שהדבר העיקרי המעקם את השכל וגם את הלב הוא חסרון בהתמסרות גמורה לתורה.
יתכן שהאדם לומד כל חייו, וגם יודע הרבה מאוד, ובכל זאת נשאר 'עקום', מפני שלא התמסר ללימוד התורה – ישנה דעת התורה וישנה דעתו.
לכל אדם שכל משלו, איך שהוא חושב, ויש גם 'השכל של התורה'. עיקר התיקון של לימוד התורה נעשה רק כאשר האדם יכול לוותר, כלומר, לבטל את שכלו שלו בפני השכל של התורה.
יש אדם שתמיד רוצה שהתורה תאמר כמו שהוא חושב. הוא דתי מאה אחוז, ולא יסטה מהתורה בכהוא זה, אבל כל הלימוד שלו חותר להמשיך את התורה אל תוך השכל שלו, שהתורה תתאים לשכל שלו. זה לימוד עקום. יתכן שהוא הגאון הכי גדול, אך כל מה שלמד, מילדותו ועד היום הזה, היה בצורה עקומה – כל הלימוד בא להתאים את התורה לשכל שלו, הוא אף פעם לא ביטל את שכלו לדעת התורה.
היושר של השכל תלוי אך ורק ביכולת האדם לבטל את דעתו בפני דעת התורה. צריך להרגיש ש'אני רוצה להתקרב לדעת התורה', על דרך תלמיד היושב לפני רבו ומרגיש את עצמו 'כלום', 'שום דבר', לגבי הרב. הוא רק מתפלל ומבקש מהקב"ה שיצא מהטיפשות שלו ויקבל מהרב את השכל האמיתי…
היהודי הוא בעצם חכם – "עם חכם ונבון" (דברים ד, ו) – וסופו שהשכל הפנימי שלו יתגלה לו. האדם לא יגיע אף פעם לשכל האמיתי של עצמו אם לא יוותר ויבטל את השכל הראשוני שלו.
בלשון חכמי התלמוד נקרא שכל ראשון 'הוה אמינא'. אפילו הרב האמיתי תמיד מוכן לוותר על סברתו הראשונה בשביל סברא טובה יותר. הוא יודע שהמחשבה הראשונה שלו בענין עלולה להיות מוטעית. הוא יודע שאיכות תפיסתו את הענין מיד היא עדיין תפיסת ה'אני', ולכן היא עלולה להיות מוטעית. לכן תמיד יש לו נטיה נפשית לוותר על סברתו הראשונה ולקבל את השכל האמיתי.
צריכים לדעת שה'הוה אמינא' של ה'ענוים', התנאים והאמוראים, שכל אחד מהם הוא בחינת משה רבינו, נכתבה לדורות ואינה בגדר טעות. אפילו שבהמשך הסוגיא עוזבים את הסברא הראשונה, הרי היא בגדר דברי תורה ה'עניים במקומן ועשירים במקום אחר'. כלומר, בסברא ראשונה זו יש אמת, רק צריך לדעת לאן האמת הזו שייכת. אם זו היתה טעות מוחלטת היא לא היתה נכתבת בגמרא כלל.
ככל שיהיה אדם רחוק מרגש ענוה כך הוא יהיה רחוק מהתאחדות שכלו עם שכל התורה עד הפיכתם למהות אחת!….[17]
ועתה נעבור לפרשת השבוע…
התכלית – נו"ן שערי בינה
פרשת השבוע, פרשת עקב, פותחת במילים: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַֽעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (דברים ז, יב)…
ופירש הגה"ק רבי חיים בן עטר, אור החיים זיע"א (שם ד"ה ואפשר), שכאן גילתה לנו התורה הקדושה שמי שילמד תורה בענוה 'שישיג ויבין חמישים שערי בינה'!
וזהו שרומזת התורה באומרה: 'עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן', והיינו שבזכות שתנהגו במדת הענוה, ותעשו עצמכם כעקב, 'תִּשְׁמְעוּן', תשמעו – נ', כלומר שתזכו להשיג את חמישים שערי הבינה.
ולזה גם כוונו חז"ל (אבות פ"ד מט"ו) באומרם: 'והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים', והיינו שלא רק בחברת פחותי ערך ושפלים (שועלים) אל תשתדל להיות ראש, אלא אפילו בחברת אנשים קדושים ותלמידי חכמים (אריות) תמיד תתרחק מן השררה והכבוד, ותמעיט את עצמך, ותהיה בבחינת 'זנב' בלבד, ועל ידי שתעשה את עצמך בבחינת 'זנב', ותתנהג בענוה, תזכה להשיג ולהבין חמישים שערי בינה כנ"ל, כרמוז בתיבת 'זנב' – שהיא ראשי תיבות: 'זה נון בו'.[18]
ונרחיב עוד…
אחד מתלמידי הגר"א המפורסמים, היה הגה"ק רבי יצחק אייזיק חבר זיע"א. והוא אשר זכה להעלות על הכתב הרבה מדברי רבו הקדוש.
ומצאנו לו (לרבי יצחק אייזיק) שכתב כך, וזתו"ד:[19]
ענוה מרמזת על התורה, ולכן בתוך המילה 'ענוה' נכללת כל התורה.
ע' של ענוה – הם ע' פנים של תורה.
נ' של ענוה – הם נ' שערי בינה.
ו' של ענוה – הם ו' סדרי משנה (וממנה מתפשטת כל התורה שבעל פה).
ה' של ענוה – הם ה' חומשי תורה.
וכל מי שהוא עניו ביותר, התורה מתגלה לו ביותר…[20]
ונמצא, שעל ידי גילוי רגש הענוה, בכל קומת גוף האדם, זוכה האדם לגילוי אור תורה! וזהו המסר שלמדנו השבוע מפרשת השבוע…
וכדי לחדד את ההבדל, נביא את הקצה השני, המוזכר גם הוא בפרשתנו, פרשת עקב…
העונש הגדול – שכחה
בהמשך הפרשה נאמר כך: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶי"ךָ הַמּוֹצִיֽאֲךָ מֵאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (דברים ח, יד).
ובספרנו חלב הארץ (חלק ב – עמוד 255, מהדורת תשפ"ג) כתבנו כך:
עלינו לדעת, שהסיבה שבגינה נמנעת מן האדם הזכות להתאחד עם התורה, היא רגש הגאוה המקננת בקרבו ומשכיחה ממנו את מציאות ה' יתברך.
הגאוה שבלב האדם היא אשר מרוקנת מקרבו כל זיק של אלקות, בבחינת הכתוב: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהי"ך" (דברים ח, יד).
אין שום רגש המשכיח את מציאות ה' מלב האדם כמו מדת הגאוה. וכמו שהרחיבו חכמינו הקדושים בגמרא (סוטה ד:) ואמרו: 'כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה, וכאילו בנה במה'.
כלומר שבמקום להיות עסוק בעבודת הבורא יתברך, עסוק הגאותן בבנין במה ומזבח לפולחן עצמו, שהרי לא יתכנו שני מרכזים לעיגול אחד, ועל כן אצל הגאותן תפוס מרכז אישיותו על ידי מחשבות והגיגים אודות ישותו העצמית,[21] עד אשר מחשבת האלקות נדחקת לגמרי החוצה. ולפיכך אמרו רבותינו הקדושים כל המתגאה כאילו דוחק רגלי השכינה, ומסתלקת מן העולם ואומרת אין אני והוא יכולים לדור יחד בעולם, ומורד במלכות שמים, ומתעטף בטליתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שנאמר בו: "ה' מלך גאות לבש" (תהלים צג, א), וגונז בקרבו אפיקורסות וחסרון גדול באמונה התמימה בחי העולמים ברוך הוא וברוך שמו.
ואמרו רבותינו הקדושים זכרונם לברכה בגמרא הקדושה (סוטה ה.): כל שיש בו גסות הרוח נקרא 'תועבה', שנאמר: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז, ה). ואמרו עוד (שם): בשמתא (בנידוי) מאן דאית ביה (גאוה), וראוי לגדעו כאשירה, ואין עפרו ננער (בתחיית המתים, והיינו שאינו קם רח"ל), ושכינה מייללת עליו, ושקול כעובד עבודה זרה, וככופר בעיקר, וכאילו בא על כל העריות כולן, וכאילו בנה במה, ואפילו יַקנה להקדוש ברוך הוא שמים וארץ כאברהם אבינו, לא ינקה מדינהּ של גיהנם, וסופו מתמעט, ונאסף מן העולם שלא בזמנו רח"ל, ומשכח תלמודו (תוספות ישנים – יבמות קה.), והיא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המדות (ארחות צדיקים – תחילת שער הגאוה), ואם המלך שהוא מורם מכל העם הוזהר שלא להיכשל בעוון הגאוה ורוממות הלב, שכן הכתוב מכריז ואומר: "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז, כ), כל שכן כל שאר בני אדם שצריכים להיזהר מעוון זה ביותר (רמב"ן על התורה שם).
ואפילו ירבעם בן נבט שהיו כל חכמי דורו (למעט אחיה השילוני) נחשבים לפניו כעשב השדה ולא היה בתורתו שום דופי (סנהדרין קב.), והיה שונה מאה ושלשה פנים בתורת כהנים (שם קג:), נענש ונטרד מן העולם הזה והעולם הבא, וכל זה לא היה אלא מפני גסות הרוח שהיתה בו.
ומגונה היא רגש הגאוה עד מאוד, לפי שהיא שורש להרבה עבירות, הן הקשורות בבין אדם למקום ברוך הוא, והן הקשורות בבין אדם לחברו. בן אדם לחברו – לפי שגורם להזיק לחברו ולשנאותו, ומכשילתו בעוונות רבים, כגון: לשון הרע, רכילות, הוצאת דיבה, שקר, כעס, ועוד כהנה וכהנה איסורים רבים רח"ל. ובין אדם למקום – שכן כתיב: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהי"ך" (דברים ח, יד). והיא מן העבירות החמורות המאבדות ומכלות הנפש, שנאמר: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז, ה), ומה יועיל לאדם כל קנין כספו ורוב עושרו וגנזי מרומיו אם הוא נתעב בעיני ה' יתברך (שערי תשובה, שער ג – אות לד).
ולפיכך צריך כל אדם להסיר מנפשו רגש הגאוה, ולהתרחק ממנה עד תכלית קצה האחרון, וכמו שכתב אדונינו המורה הגדול רבינו הרמב"ם (הלכות דעות פ"ב ה"ג), שהגאוה היא מן המדות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בדרך בינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד אל הקצה האחר, שאין דרך הטוב שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה מאוד, ולפיכך ציוו חכמים: 'מאוד מאוד הוי שפל רוח' (אבות פ"ד מ"ד), ועוד אמרו שכל המגביה לבו כופר בעיקר, שנאמר: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהי"ך" (דברים ח, יד)…
ומי לנו גדול ממשה רעיא מהימנא קדישא, שלמד תורה מפי הגבורה, ועלה למרום שלש פעמים משך זמן של ארבעים יום וארבעים לילה, ונהג כשרפים, אראלים ותרשישים, והושלם בכל מעלות השכליות, ובכל מעלות המדות, והיה אב בתורה, אב בחכמה, ואב בנבואה, וקיבל ישירות מפי הגבורה, והיה ה' יתברך מדבר עמו כדבר איש אל רעהו, והתעלה אלף ידות למעלה ממדרגת כל נברא, ולא הוצרך למנהגי בשר ודם כאכילה, שתיה, שינה, סיכה, אשה וכו' כלל. ועם כל זה לא נשתבח בשום אחד מאלו הדברים אלא רק במדת הענוה המעטירה, וכלשון הכתוב: "והאיש משה 'עניו מאוד' מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג), נמצאת למד שאין לך מדה גדולה בעיני ה' יתברך יותר מן הענוה! שהיא במעלתה למעלה מכולן…
וראה שם בחלב הארץ, מה שהארכנו עוד.
ועתה נחזור לשאלה ששאלנו…
זכרו – כריח ניחוח
בתחילת השיחה הבאנו את מילות השיר: 'יום שבתון אין לשכוח זכרו כריח הניחוח'… וביארנו את המילים כך: 'את יום השבת אסור לשכוח, כי זכרו חשוב לה' כריח ניחוח של קרבן'…
והקשנו, וכי זו המעלה של השבת שהיא חשובה כקרבן?! והרי השבת שקולה כנגד כל מצוותיה של תורה! ואם כן צריך להבין מה הכוונה במשפט הזה?
וכדרכם של קושיות שצריך לפצח, צריך לחפש את הנקודה שעליה מתבססת הקושיא.
ואחר החיפוש מצאנו: הקושיא התבססה על כך שהמילה 'זכרו' מוסבת על השבת. ואם זו הנקודת ההנחה, מי אמר שזה כך? אולי המילה 'זכרו' מוסבת על אותו יהודי ש'לא שוכח' את יום השבתון?
ובאמת מצאנו להגה"ק רבי אברהם איגר זיע"א שביאר כך:[22]
יהודי שזכה להתאחד כל כך עם קדושת השבת, עד כדי כך שהוא לא מסיח את דעתו מקדושת השבת אפילו לרגע, והוא והשבת נעשים כמהות אחת, ממילא מתקיים בו: 'יום שבתון אין לשכוח'. יהודי כזה לא יכול לשכוח את השבת![23]
אזי הוא זוכה, וממנו (מאותו יהודי) בוקע ועולה ריח גן עדן. וזהו 'זכרו כריח הניחוח' – שהוא ריח גן עדן המופיע בפתיחת שערים…
הרב סיים את דבריו, ושתיקה השתוררה בחדר…
'הרב' – אמר אליהו לאחר כמה דקות – 'נתת לי עבודה לעשרים שנה!'…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. על ידי גילוי רגש הענוה, בכל קומת גוף האדם, זוכה האדם לגילוי אור תורה! כי הענוה מרמזת על התורה, ולכן בתוך המילה 'ענוה' נכללת כל התורה.
ע' של ענוה – הם ע' פנים של תורה. נ' של ענוה – הם נ' שערי בינה. ו' של ענוה – הם ו' סדרי משנה (וממנה מתפשטת כל התורה שבעל פה). ה' של ענוה – הם ה' חומשי תורה.
וכל מי שהוא עניו ביותר, התורה מתגלה לו ביותר…
ב. הדבר העיקרי המעקם את השכל וגם את הלב הוא חסרון בהתמסרות גמורה לתורה. יתכן שהאדם לומד כל חייו, וגם יודע הרבה מאוד, ובכל זאת נשאר 'עקום', מפני שלא התמסר ללימוד התורה – ישנה דעת התורה, וישנה את דעתו.
לכל אדם שכל משלו, איך שהוא חושב, ויש גם 'השכל של התורה'. עיקר התיקון של לימוד התורה נעשה רק כאשר האדם יכול לוותר, כלומר, לבטל את שכלו שלו בפני השכל של התורה.
ג. יש אדם שתמיד רוצה שהתורה תאמר כמו שהוא חושב. הוא דתי מאה אחוז, ולא יסטה מהתורה בכהוא זה, אבל כל הלימוד שלו חותר להמשיך את התורה אל תוך השכל שלו, שהתורה תתאים לשכל שלו. זה לימוד עקום. יתכן שהוא הגאון הכי גדול, אך כל מה שלמד, מילדותו ועד היום הזה, היה בצורה עקומה – כל הלימוד בא להתאים את התורה לשכל שלו, הוא אף פעם לא ביטל את שכלו לדעת התורה.
היושר של השכל תלוי אך ורק ביכולת האדם לבטל את דעתו בפני דעת התורה. צריך להרגיש ש'אני רוצה להתקרב לדעת התורה', על דרך תלמיד היושב לפני רבו ומרגיש את עצמו 'כלום', 'שום דבר', לגבי הרב. הוא רק מתפלל ומבקש מהקב"ה שיצא מהטיפשות שלו ויקבל מהרב את השכל האמיתי…
ד.עלינו לדעת, שהסיבה שבגינה נמנעת מן האדם הזכות להתאחד עם התורה, היא רגש הגאוה המקננת בקרבו ומשכיחה ממנו את מציאות ה' יתברך.
הגאוה שבלב האדם היא אשר מרוקנת מקרבו כל זיק של אלקות, בבחינת הכתוב: 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלהי"ך'.
ה. אין שום רגש המשכיח את מציאות ה' מלב האדם כמו מדת הגאוה. שהרי, הגאותן, במקום להיות עסוק בעבודת הבורא יתברך, הוא עסוק בבנין במה ומזבח לפולחן עצמו, ומכיון שלא יתכנו שני מרכזים לעיגול אחד, לכן מרכז אישיותו של הגאותן תפוס על ידי מחשבות והגיגים אודות ישותו העצמית, עד אשר מחשבת האלקות נדחקת לגמרי החוצה.
ו. ולכן החמירו רבותינו הקדושים ואמרו, כל שיש בו גסות הרוח נקרא 'תועבה', וראוי לגדעו כאשירה, ואין עפרו ננער (בתחיית המתים, והיינו שאינו קם רח"ל), ושכינה מייללת עליו, ושקול כעובד עבודה זרה, וככופר בעיקר, וכאילו בא על כל העריות כולן, וכאילו בנה במה, ואפילו יַקנה להקדוש ברוך הוא שמים וארץ כאברהם אבינו, לא ינקה מדינהּ של גיהנם, וסופו מתמעט, ונאסף מן העולם שלא בזמנו רח"ל, ומשכח תלמודו.
ועוד הוסיפו ואמרו, שהיא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המדות. ואם המלך שהוא מורם מכל העם הוזהר שלא להיכשל בעוון הגאוה ורוממות הלב, שכן הכתוב מכריז ואומר: 'לבלתי רום לבבו מאחיו', כל שכן כל שאר בני אדם שצריכים להיזהר מעוון זה ביותר.
ז. ולפיכך צריך כל אדם להסיר מנפשו רגש הגאוה, ולהתרחק ממנה עד תכלית קצה האחרון, וכמו שכתב אדונינו המורה הגדול רבינו הרמב"ם, שהגאוה היא מן המדות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בדרך בינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד אל הקצה האחר, שאין דרך הטוב שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה מאוד, ולפיכך ציוו חכמים: 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'…
הערות שוליים:
[1] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א הסביר: שטהרת העולם היתה צריכה להיות דוקא על ידי מקוה.
דהנה ישנה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי מה יהיה הדין אם בריה האסורה באכילה (הכוונה בעל חי שלם, כגון עכבר או גו'ק) נפלה לתוך תבשיל של היתר, האם יש אפשרות שבריה שלימה תתבטל בהיתר או לא?
לדעת התלמוד הבבלי (חולין ק.), הבריה לא מתבטלת ולכן אפילו אם נפלה לתוך תבשיל המכיל בכמותו פי אלף מהבריה – התבשיל אסור באכילה.
ואילו לדעת התלמוד הירושלמי (תרומות פ"י ה"ה), בריה מתבטלת אם יש בתבשיל פי תשע מאות ששים ממנה – גימטריא תתק"ס – והגמרא מביאה שם סיפור על עכבר שנפל לסיר ענק והיה בסיר פי אלף מהעכבר והתירו את התבשיל באכילה.
להלכה אנו פוסקים כדברי הבבלי (וכמו שכתב הבית יוסף (יורה דעה – סוף סימן ק)), אך למרות זאת, לענין טהרת גוף האדם אנו פוסקים כירושלמי, ולכן אדם נטהר במי מקוה!
וכך שנינו במסכת מקוואות (פ"א מ"ז): 'מקוה שיש בו ארבעים סאה – בו טובלין ומטבילין'.
והיינו שמקוה הכשר לטבילה צריך שיהיה בו ארבעים סאה מי גשמים.
והנה בסאה יש ו' קבין, ובכל קב יש ד' לוגין, ואם נכפיל את הקבין בלוגין נמצא שיש בסאה כ"ד לוגין. ונמצא לפי זה שבארבעים סאה ישנם תתק"ס לוגין.
ועל ידי טבילת האדם במקוה, הוא מתבטל מבחינתו הקודמת ומקבל מהות חדשה.
ממשיך אבא מארי ואומר: וכך היה הענין במבול, שהקב"ה הטביל את העולם כולו במקוה…
[2] וכך נאמר: "וְהַמַּֽיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָֽעֲשִׂירִי בָּֽעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים" (בראשית ח, ה).
ובתרגום יונתן: 'ומיא הוו אזלין וחסרין עד ירח עשירַי, ירח תמוז, בתמוז בחד לירחא, אתחמיאו רישי טוריא'.
[3] כל הקטע הזה מבוסס על דבריו של הגה"ק רבי יהושע הורוויץ, ה'עטרת ישועה' זיע"א (מובא בספר אמרי נועם (הורוויץ) – עמוד טו, מהדורא חדשה).
[4] עיין בקונטרס 'מהותם של ישראל במשנת החסידות' (עמוד 127) לגאון החסיד הרב יואל כהן זיע"א.
[5] בגליון 'מעיינותיך' (גליון 17 – עמוד 29) הובא הסיפור הבא:
באחת מנסיעותיו של הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי הגיע לעיר 'טערקעשא מאהלאב', ועל מה שקרה שם, סיפר רבי פינחס רייזעס שהתלוה לרבי שניאור זלמן באותה נסיעה:
כאשר הגיע רבי שניאור זלמן לעיר קיבלו אותו בכבוד גדול, וביקשו ממנו שידרוש בבית המדרש הגדול. רבי שניאור זלמן דרש בבית המדרש הגדול בפלפול עצום בנגלה ונסתר ותוכחות נוראות, והיה שם עם קדוש רב מאוד וגדולי עולם.
הדרשה הסתיימה, כל השומעים היו אחוזי התפעלות…
בסוף בית המדרש עמדו שני תלמידי חכמים מופלגים ודיברו ביניהם, פתח הראשון ואמר: הנה הרב הזה הוא גאון אמיתי בנגלה ובנסתר. וחברו השיב לעומתו: ומה בכך אם הוא גאון אמיתי, אבל הבעל שם טוב – שגילה את החסידות – היה איש פשוט לגמרי ולא היה לו יד ושם בנגלה כלל.
לרבי שניאור זלמן היה חוש שמיעה הפלא ופלא, ושמע כל זה אף שהוא עמד ליד ארון הקודש והם דיברו בסוף בית המדרש. וכאשר שמע את דבריהם הצטער מאוד. וביקש רשות לדבר שוב, וכך אמר:
אחי, אל תאמרו כך, שהבעל שם טוב היה איש פשוט ולא היה לו שם ויד בנגלה. אלא דעו לכם שהבעל שם טוב היה בקי וחריף מאוד מאוד, ואופן השכלתו בלימוד הנגלה היה ממש מהות השכלות אביי!!!
ואם תרצו אומר לכם דרוש ששמעתי ממורי הקדוש המגיד ממזריטש כפי ששמע ממורו הבעל שם טוב, אך אבקש מכם: העמיקו לשמוע, כי עמוק עמוק הוא!
ודרש להם פלפול עמוק בבא קמא בהלכה 'פלגא נזקא ממונא', ונמשך הפלפול שלש שעות וחצי.
והמשיך רבי פינחס רייזעס וסיפר: את החצי הראשון של הפלפול הבנתי ותפשתי במוחי, והנה ההשכלות העמוקות ששמעתי בפעם הזה לא שמעתי מעת היותי לאיש ולא ראיתי גם בספרי הקדמונים, שדקות ההשכלות היה כמעט מהות רוחני, והבקיאות יותר הפלא ופלא, כי היה בלול מש"ס בבלי וירושלמי וספרא וספרי… מכל הספרים שבעולם.
ואילו את החצי השני של הפלפול לא היה כלי מוחי יכול לתפוס בפנימיות, ושמעתי רק דרך מקיף.
ואחר סיום הדרוש נתפלאו כל הגדולים ואמרו: זה ממש דרך הלימוד של אביי ורבא.
ורבי שניאור זלמן מלאדי השיב: זהו מהות השכלות אביי דוקא, ולא השכלות רבא, כי השכלתו היתה באופן אחר.
ואברך אתכם, שה' ישמרכם מלהוציא דיבור על שר התורה בנגלה ובנסתר…
[6] תשורה – שנת תשע"ב (קסלמן – עמוד 13).
[7] עמל התורה ויגיעתה היא תכלית הלימוד!
ובענין זה סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א (שאל אביך ויגדך, חלק א – עמוד קמז), וזתו"ד:
את הדרך שעשה גאון הגאונים רבי משולם איגרא מטסמניץ לאותה עיירה קטנה ושכוחה הזרוקה אי שם לא עשה מימיו.
ידיו ורגליו רטטו מהתרגשות, ועיניו לא הפסיקו מלייחל לרגע הנכסף, בו יפגוש את הגאון הגדול המתחבא לו אי שם בכפר נידח, ולומד בו בהתמדה, מבלי שטרדות העיר יטרידוהו.
ולפני שנמשיך, נוסיף קצת רקע:
כידוע, היה רבי משולם איגרא, בעל שכל אלקי זך ורוחני, שכל מהיר יותר מברק, וחד יותר מתער.
וכבר התפרסם הסיפור, שכאשר סיים רבי אריה לייב את חיבורו קצות החושן, בא לקבל הסכמה מרבי משולם, הציץ רבי משולם איגרא בסימן הראשון שבספר וקלט מיד את דרך לימודו של הקצות החושן, הוא סגר את הספר, והחל אומר לו בעל פה, מה מתאים לו (לפי דרך לימודו) לחדש בכל סימן וסימן…
חלשה דעתו של בעל הקצות החושן, ואמר: יש בדעתי לכתוב חלק נוסף, אבל אם אתם יודעים כל כך את דרך לימודי, אחסוך מעצמי את היגיעה, אביא קולמוס ונייר, וכבודו יקריא לי את הדברים שאני אמור לכתוב…
רבי משולם איגרא הבין שטעה, וכדי לכפר על זה, קיבל על עצמו תעניות ארוכות ורצופות עד שהושחרו שיניו מרוב תעניות…
ונחזור לסיפורנו:
ובטח אתם שואלים: איך גילה רבי משולם איגרא את אותו גאון מסתתר?
ואם כן הטו אזניכם ושמעו:
שני יהודים יקרים הסתכסכו ביניהם בנושא ממוני מורכב. ומכיון שלא הצליחו להסתדר, ניגשו לבית דינו של רבי משולם איגרא, ושטחו את טענותיהם…
והיה הענין ההוא קשה ומסובך ביותר, עד שנאלץ לדחות את הפונים אליו ליום המחרת. אבל, משום מה, ליהודים הללו לא היתה אפשרות להתעכב בעיר, ולכן אמרו אחד לשני: בכפר שאליו מועדים פנינו מתגורר רב, נלך אליו ויפסוק לנו הדין, וכך עשו.
הרב של הכפר הזה היה תלמיד חכם אבל ממש לא מצא ידיו ורגליו בדין תורה מסובך כזה, ואמר להם להמתין מעט, נכנס לחדר השני לבדו, ואחרי זמן מועט יצא ופסק להם הדין, כך וכך, והפסק היה לשביעות רצונם ובאו על סיפוקם.
כעבור זמן מסויים, נפגשו שני היהודים עם רבי משולם איגרא, והתנצלו בפניו שלא יכלו להשאר. ואחר ביקשו: יאמר לנו הרב מה הדין?
ורבי משולם אמר להם: כך וכך הוא הפסק, וזה היה בדיוק כמו הפסק שפסק הרב של הכפר!…
בשומעם זאת, הסתכלו זה לזה כאילו בקורטוב של לעג, ושאלם רבי משולם: למה אתם מסתכלים כך זה לזה? ולא יכלו להתאפק וסיפרו לו כל המעשה, וכי הרב של הכפר פסק להם גם כן כך, לאחר שהות של חצי שעה…
כששמע רבי משולם, כי רב פלוני באחת העיירות הקטנות ידע להשיב במשך זמן קצר על כל הענין הקשה הזה, אמר בלבו: 'הלא זה גאון נפלא בדורו וצריך להכיר ולדעת אותו'. ללא היסוס קם ונסע אל אותו רב, בבואו לביתו התעטף ונכנס בחרדה ועמד לפניו בהכנעה רבה, כתלמיד בפני רבו, אחרי זה התיישב עמו בחדרו ושאל אותו: הכיצד ידע הרב לענות על אתר ענין כה מסובך?
השיב לו הרב:
אכן, אמת הדבר, לא ידעתי כלל מה להשיב על הענין, נעשה לי קשה על הלב, ובצר לי – נכנסתי לחדר השני, התייפחתי בבכי וביקשתי רחמים, ואמרתי לפני השם יתברך, הלא אני רב פה בכפר והאנשים לא יודעים להבחין בין דבר קשה לקל, ואם לא אדע להשיב הרי זה חילול ה' ח"ו, ואז ניגשתי לארון הספרים ומן השמים נענו לי שמיד מצאתי בארון הספרים למעלה ספר ישן שבו היה כתוב הכל, וכך פסקתי!…
מששמע זאת רבי משולם איגרא, פנה מיד אל דלת היציאה ואמר לרב בזה הלשון: לבכות?! – לבכות גם אני יודע, אבל על התורה צריך לעמול ולהתייגע, והלך לו!…
ונביא סיפור נוסף שסיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א (שם – עמוד קמה):
הגה"ק רבי שמעלקע מניקלשבורג בא פעם לביקור בלובלין, ובהגיעו לשם באו לפניו ראשי הקהל והזמינוהו להשמיע שיעור בבית הכנסת הגדול, ולאחר שהרבי רבי שמעלקע ניאות לכך, הלכו הללו ופִרסמו מודעות בחוצות העיר על הדרשה.
כאשר נודע הדבר לגאון הגדול רבי עזריאל, המכונה 'ראש הברזל', שהיה מתנגד גדול, רגז על כך ומיד קרא לגבאים ואמר להם: 'היתכן? איך אתם נותנים לחסיד לדבר בבית הכנסת של העיר?'
השיבו הגבאים: מה אנחנו כבר יכולים לעשות עתה? הלא כבר הזמננו אותו, ואם נבטל את ההזמנה – נגרום לו בושה, אלא מה? הרב הלא הוא 'ראש ברזל', יבוא גם הוא לבית הכנסת, ואם הרב יאמר דבר הלכה – יפריך אותו…
שמע רבי עזריאל והסכים לדבר.
ביום המיועד התאסף כל הקהל בבית הכנסת ורבי שמעלקע עלה על הבימה ודיבר בסוגיית יאוש שלא מדעת, במחלוקת שבין אביי ורבא, הוי יאוש או לא הוי יאוש, והוא שאל מאה ואחת קושיות, ובפשט אחד בסוגיא סילק את כל הקושיות…
לאחר הדרשה ניגש רבי עזריאל לרבי שמעלקע והזמין אותו להיכנס עמו לחדר. בהיכנסם, שאל אותו: הפלפול שהשמעתם – האם הוא שלכם, או שמא ראיתם אותו באיזה ספר?
היסס רבי שמעלקע לרגע ולבסוף אמר: הלא אתם המרא דאתרא, אענה לכם. לכשראיתי כי באתם לבית הכנסת הבנתי שאתם רוצים להפריך אותי ולבזות אותי, ואז אמרתי לרבונו של עולם:
שמעלקע עצמו ראוי שיבזוהו, אבל אבי הלא היה אדם גדול, וזקני היה אדם גדול, וכך חזרתי אחורה עד ששה דורות, ואמרתי: אם כן, כלום להם מגיעה בושה כזו שנכדם יסבול בזיונות? מיד שלחו לי משמים את אביי ורבא והם ביארו לי את מחלוקתם…
השיב רבי עזריאל: אם כך, הלא אני צודק. ללמוד אינכם יכולים, אז אתם מביאים את אביי ורבא!…
ורבי עזריאל יצא מן החדר בכעס…
כלומר, הוא האמין לו שהביא את אביי ורבא, זה כן, אבל אם איננו למדן, אין הוא מחשיב אותו משום כך, והוא יצא ועזב אותו!…
ונסיים בסיפור אחרון (אביר הרועים – אות לז):
ה'אבני נזר' מסוכטשוב היה חתנו של הרבי מקוצק.
הרבי מקוצק אהב מאוד את חתנו (הצעיר לימים) והקדיש שעות רבות לחינוכו ולהדרכתו. ולשמחתו הרבה זכה לראות אותו מתקדם בצעדי ענק בדרך העולה בית אל…
שבחים רבים נשמעו מפי הרבי מקוצק על חתנו הצעיר, ברם פעם אחת מתח עליו הרבי מקוצק ביקורת בפני אביו, וכך אמר: 'בנך הוא 'מתפלל' גדול ויש לו כח גדול בתפילה, אך ירא אני שכח התפילה שלו, לא יזיק לכח השכל שלו'.
והיו דברי הביקורת של הרבי מקוצק סתומים וחתומים באלף עיזקאין ולא נמצא מי שיבין את פשר הדברים. שכן כל מי שהתבונן בהליכותיו של העילוי הצעיר לא ראה עליו מבחינה חיצונית שום מעליותא מיוחדת בתפילתו, אדרבא התמדתו ולימודו בלטו עד מאוד והרעישה את העולם.
החליט מי שהחליט להעז את פניו ולגשת את העילוי העצום ולספר לו את דברי חמיו, שמא יסביר הוא את פשר הדברים.
שמע ה'אבני נזר' את דברי הביקורת של חמיו ובתמימות סח ואמר:
אכן, צודק חמי, פעם אחת התקלקל לי השעון, ופסק מלעבוד. דבר שגרם לי לשיבוש גדול בסדרי הימים והשעות. ושיבוש היום גרם לי צער גדול, ומכך קרה שהחלו דמעות לזלוג מעיני… ומיד נענתי מן השמים, וגלגלי השעון חזרו לנוע כדרכם…
משראיתי את כחם של דמעות, אחזתי לי דרך חדשה, שכל אימת שאני נתקל בסברא קשה שאינני מצליח להבין, אני עוצם את עיני ומתפלל… והדברים מתבהרים הפלא ופלא!
וזו סיבת החשש של חמי הקדוש: שבגלל כח התפילה שלי אני לא אתייגע בתורה ובכך אפסיד את קדושת השכל!
עיקר השגת התורה הוא על ידי יגיעת השכל ולא באמצעות הדמעות!…
והטעם לכך מבואר בספר התניא (ליקוטי אמרים – פרק ה), וז"ל:
'הנה כל שכל, כשמשכיל ומשיג בשכלו, איזה מושכל, הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו, והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו. וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו.
דרך משל:
כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה, הרי שכלו תופס ומקיף אותה, וגם שכלו מלובש בה באותה שעה.
והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל, ושמעון כך וכך, יהיה הפסק ביניהם כך וכך.
ואף אם לא היה, ולא יהיה הדבר הזה לעולם, לבוא למשפט על טענות ותביעות אלו, מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה שאם יטעון זה כך וזה כך, יהיה הפסק כך, הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים, הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו, וגם שכלו מלובש בהם!
והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה!'…
[8] לאבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א.
[9] אמרו במדרש (בראשית רבה, פרשה יב – אות ו): אמר רבי יהודה בר סימון, 'אותה האורה שנברא בה העולם, אדם הראשון עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו. כיון שראה הקב"ה מעשה דור אנוש ומעשה דור המבול ומעשה דור הפלגה שהן מקולקלים, עמד וגנזו מהם, שנאמר: "וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם" (איוב לח, טו).
וּלְמַה גנזו?
אלא גנזו לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר: "וירא אלהי"ם את האור כי טוב" (בראשית א, ד). ואין 'טוב' אלא צדיקים, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב" (ישעיה ג, י).
ומנין שגנזו לצדיקים?
שנאמר: "ואורח צדיקים כאור נוגה" (משלי ד, יח). וכיון שראה אור שהוא גנוז לצדיקים שמח, שנאמר: "אור צדיקים ישמח" (שם יג, ט).
מבואר בדברי המדרש, שהקב"ה לקח את האור וגנזו. אלא שיש להבין מה הפירוש 'גניזה'. שאם משמעות הדברים שלקח והחביא אותו, יותר מתאים לקרוא לזה 'הרחקה', והיינו שבתחילה זה בהישג יד ועתה אינו בהישג יד כבתחילה.
אלא שענין הגניזה הוא שהדבר נשאר במקומו ובמצבו כבראשונה אך הוטל עליו מכסה ולבוש, ומעתה נראה לעינים רק הלבוש החיצוני.
ודבר זה קשה יותר מאשר ההרחקה, כי דבר שהוא מרוחק מהאדם מתעוררים בלבו כיסופים וגעגועים לזכות לחזור ולהתאחד. אך כאשר הדבר גנוז ונעלם מעיני האדם נוטה הוא להסתפק בדבר הגלוי ואינו מחפש אחר העומק…
ומצאנו להגאון רבי אברהם צבי קלוגר שכתב בספרו אשיחה בחוקיך (פרשת בראשית – עמוד יג), וז"ל:
יש להבין את משמעות המושג 'גניזה' ברוחניות. כי כאשר גונזים דבר גשמי, הרי זה ריחוק ולא גניזה. כילד קטן שלוקחים ממנו איזה דבר ומניחים במקום גבוה כדי שלא יוכל לגעת. ויש שמצפינים במקום יותר נסתר, שירחק ממנו ביותר. ויש שנועלים איזה דבר במנעול, כדי להרחיק מידי אדם. ויש שמניחים אחורי מנעול כזה שאפשר לפותחו רק ביגיעה ארוכה במשך ימים רבים. אך לכל זה לא יקרא גניזה.
כי גניזה שייך רק בענין רוחני, שלכאורה נראה שהינו גלוי לכל, אך האמת שיכול להיות רחוק עד למאוד מהשגה. כאורו הרוחני של גן עדן, שנתגרש האדם הימנו, והורחק מלהיות נכנס בו – דכתיב: "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג, כד).
ופירשו בספרים הקדושים שמאז החטא, יהודי אינו מבין כיצד להתחבר לאורו של גן עדן, ולזאת יִקָּרֵא שהורחק ונתגרש משם. וזה עומק 'להט החרב' – כי הדלת פתוחה ויוכל ליכנס, אך האמת שנותר בחוץ כי אינו משיג.
וכזה הוא אור צדיקים, שאפשר לבוא, אין מעכב. ברם יכול להיות הכי קרוב ורגע לאחר מכן להיות הכי רחוק. כי אין הדבר תלוי במקום או בזמן אלא בכלי נפשך. ולזאת יִקָּרֵא גניזה…
[10] סיפר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (והובאו דבריו בספר בצור ירום, חלק י – עמוד 167):
משפחת כהן היתה אחת המשפחות העשירות בלונדון וה' חנן אותם גם בילדים. ובאחד הימים נעלם בנם, בני המשפחה החלו בחיפושים עירבו את המשטרה אך שום דבר לא עזר, הבן לא נמצא…
ומכיון ששמעו על הצדיק הקדוש רבי ישראל אביחצירא (הבבא סאלי) נסעו אליו. וכאשר הגיעו ביקשו והתחננו שהרב יושיע אותם.
הבבא סאלי פנה אליהם ואמר: 'בדבר זה אין בכחי לעזור לכם, אך בני הקדוש, בבא מאיר, בוודאי יכול לעזור לכם. אלא לפי מה שאני מכיר אותו הוא לא ירצה לגלות את כחו בזה מפני הענוה הגדולה שבו, לכן תאמרו לו שאני שלחתי אתכם אליו ואני מבקש שיעזור לכם'.
בני המשפחה נסעו לאשדוד והגיעו לביתו של הבבא מאיר באשדוד וכאשר אמרו לו שהבבא סאלי שלח אותם אליו, קם, לקח נייר והחל לשרטט להם את רחובות העיר לונדון ואחר שגמר שרטט באחד הרחובות שרטוט של בנין ובתוך הבנין שרטט שרטוט של דירה ואמר להורים: 'חבורת פושעים חטפה אותו, וכאן בנכם נמצא, שלחו משטרה לשם והכל יהיה בסדר'. ומדבריו הקדושים לא נפל מאומה… זה כחו של אור הגנוז.
[11] בהקדמה שכתב הגה"ק רבי חיים וולאזי'ן זיע"א לספרא דצניעותא עם פירוש הגר"א, סיפר כך:
כי שמעתי מפיו הקדוש – של הגר"א – שפעמים רבות השכימו לפתחו כמה מגידים מן השמים בשאלתם ובקשתם שרוצים למסור לו רזין דאורייתא בלא שום עמל, ולא היטה אזנו אליהם כלל!
ואחד מן המגידים הפציר בו מאוד, עם כל זה לא הביט אל מראהו הגדול, וענה ואמר לו:
איני רוצה שתהיה השגתי בתורתו יתברך שמו על ידי שום אמצעי כלל וכלל, רק עיני נשואות לו יתברך שמו מה שרוצה לגלות לי וליתן חלקי בתורתו יתברך שמו, בעמלי אשר עמלתי בכל כחי. הוא יתברך שמו יתן לי חכמה מפיו דעת ותבונה, שיתן לי לב מבין וכליותי יעשו כשתי מעיינות, ואדע כי מצאתי חן בעיניו, ואיני רוצה אלא ממה שבתוך פיו…
וההשגות על ידי המלאכים המגידים, ושרי התורה, אשר לא עמלתי ולא חכמתי, אין לי בהם חפץ…
[12] וכאן אנו מוכרחים להעתיק את לשונו של הגה"ק רבי ירוחם ממיר זיע"א (דעת תורה, דברים חלק א – עמוד רלח):
'אין אנו יודעים כלל מהו שכל! אנו מורגלים בכל ספק שיוולד לנו להתיישב עם השכל, וכפי אשר יורה השכל כן נעשה. אבל האמת שאין אנו יודעים כלל מהי הוראת השכל, שכל הרי הוא 'הערה אלקית', שכל הוא המגיד לנו רצון ה', הוא המורה לנו רצונו יתברך, וזהו ענין השכל!
אבל אימתי הוא במהותו זה?
רק כשהוא בטהרתו, שכל נקי, צח מצוחצח, טהור מכל סיג ושמץ של נטיה ורצון, שהרי אם יש בו שייכות לרצון כל דהו, כבר מוליכין אותו בדרך רצונו, מראין לו מה שלבו חפץ, 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו', והשכל כבר אינו מגיד כלום את רצון ה'.
ונמצא של'הוראת השכל', צריך שהשכל יהיה צח מצוחצח, וצריך שלב האדם יהיה נקי וטהור מכל שמץ תאוה ומדה רעה, ובלאו הכי, הרי הוא מפסיד את מעלתו וכבר אינו אותו השכל שנתן לנו הבורא יתברך לשאול ולידע ממנו רצונו יתברך…
שמעתי מגדולים בעלי סמכא, שהגר"א ז"ל אמר, שכאשר יהיה לאחד ספק באיזה ענין איך לעשות, ישב ללמוד שלש שעות, ואחר כך כפי אשר יפול במחשבתו הראשונה לאחר הלימוד כן יעשה.
והנה ניסיתי פעם לעשות עצה זו ולא עלתה בידי, ונוכחתי לדעת כי עצה זו היא רק להגר"א ז"ל, כי לו נאה כי לו יאה. שבאמת בשכל הגר"א ז"ל לא היה שום ספק על כל דבר, ולא היה צריך לשום שיקול הדעת, מיד היה יודע איך לעשות! כי בשכלו שלו שהיה צח מצוחצח טהור ונקי איך יש לפניו ספק? ואם אירע פעם אחת שהיה אצלו איזה ספק והיה צריך לשיקול הדעת לעיון והמתנה… עשה עצה זו ישב ללמוד ג' שעות ותיקן את שכלו…
אך אנו עדיין רחוקים משכל זך ומצוחצח כזה…
[13] כפי שסיפר הגה"צ רבי שלמה לווינשטיין שליט"א (ומתוק האור – פניני רבי חיים קניבסקי, עמוד רכח).
[14] כשהיה הרב אלחנן פרץ זיע"א, בערך בן שמונה שנים, היה רגיל לשחק בשבת קודש אחר הצהרים במדשאות הבית הלבן (לא היתה שם אז אבטחה גדולה כמו עכשיו, והיו יכולים ליכנס לשם מתי שרוצים) וכשהיתה נופלת לו – תוך כדי המשחק – הכיפה מעל ראשו, היה נעצר ולא היה ממשיך במשחקו עד שהיה מחזיר את הכיפה בחזרה לראשו.
באחד השבתות ניגש אליו אדם גבוה והושיט לו את ידו. הוא שאלו: מה זה לראשך?
ואלחנן הקטן הסביר, כי זה סימן של הדת שלו.
האיש הוסיף לשאול: היכן הוריך?
ואלחנן ענה שהם לא נמצאים כאן.
אמר לו האיש, כשתחזור לביתך תספר להורים שלך, כי קלווין קולידג' (נשיא ארה"ב באותה עת) לחץ את ידך ואמר למסור להם, שהם מחנכים טוב את בנם על ברכי הדת שלהם, וילדם אכן גאה בדת שלו!
ואמנם כשחזר הביתה והתחיל לספר להוריו שנשיא ארה"ב קלווין קולידג' לחץ את ידו, תיכף הפסיקוהו: מה? גוי לחץ את ידך?! לך מהר ליטול ידיך, ורק אחר כך תמשיך לספר לנו מה הגוי הזה רצה ממך!… (אהל משה – דברים־א לגאון הרב משה שיינערמאן שליט"א).
ולתוספת ביאור:
כתב הגה"ק רבי חיים פאלאגי' זיע"א (רוח חיים, או"ח סימן ד – אות ב), וז"ל: 'הנוגע בגופו של גוי צריך נטילת ידים. וכן הוריתי הרבה פעמים בכמה בני אדם שנוגעים בידי גויים, ואמרתי להם שצריכים נטילת ידים'… עיי"ש טעם הדבר.
[15] שיעורים בספר סוד ה' ליראיו (חלק ב – עמוד קצח).
[16] מאמרי אדמו"ר האמצעי – נביאים (עמוד כז – תחילת ד"ה 'ויספו ענוים בה' שמחה').
[17] יהודי הלומד תורה מתוך התמסרות מוחלטת, זוכה ומתאחד עם התורה. ומי שמבזה אותו – מבזה את התורה!…
ובענין זה סיפר הגה"ק רבי שלום שבדרון זיע"א (והובאו דבריו בספר שאל אביך ויגדך, חלק א – עמוד רנד, לגאון רבי ישראל שפיגל), וז"ל:
רבי מנחם מנדל זקס, שהיה חתנו של החפץ חיים (מזיווג שני), חש יום אחד לפתע כאב באזנו, וכאשר נכנס לביתו, וגיסו, רבי לייב, בנו של החפץ חיים, היה שם, סיפר לו על הכאב שתקף אותו.
החפץ חיים כבר לא היה אז בחיים, ורבי לייב בעצמו כבר היה אז בגיל גבוה.
כששמע רבי לייב על כך, הגיב בנימה של חרדה: מה, האוזן כואבת? מוכרח אתה לנסוע מיד לד"ר שבת, שהיה רופא מומחה וחשוב בווילנא, וכל הגדולים נסעו אליו. ומפני שרופא גדול היה, ביקש גם מחיר גבוה לכל ביקור: עשרה רובל, סכום גדול מאוד.
ענה רבי מנחם מנדל: למה לנסוע לד"ר שבת, שרק גבירים יכולים להגיע אליו? אטול פיסת צמר גפן, אטבול אותה בשמן חם ואשים באוזן, ואז הכאב בוודאי יעבור…
רבי לייב לא הִרפה ממנו וחזר ועמד על שלו: מה אתה מדבר? הרי מדובר באוזן, ואסור להתחכם בדבר כזה, אתה מוכרח לנסוע לד"ר שבת…
תמה רבי מנחם מנדל ואיננו מבין: מה פירוש, לנסוע מראדין לווילנא, וכי מה יש? איזה מיחוש באוזן!…
רבי לייב הבין שאם הוא כל כך מהסס לנסוע לד"ר שבת, כנראה שאין לו כסף, הלך ותחב מיד את ידו לכיסו, הוציא עשרים וחמשה רובל ואמר לו: הא לך הכסף וסע לווילנא!…
עתה כבר לא היתה לו ברירה והיה מוכרח להיענות לו. והנה, מראדין לווילנא נסע אוטובוס פעמיים ביום, פעם בבוקר ופעם לפנות ערב, ומכיון שאת הנסיעה של הבוקר כבר איחר, יצא שעוד עליו להמתין כמה שעות עד לנסיעה הבאה. חזר רבי מנחם מנדל ואמר לרבי לייב: מה כל הרעש הזה? כאב באוזן, וכי מה בכך?
אבל רבי לייב עומד בשלו: האוזן כואבת, צריך לנסוע לד"ר שבת ואסור להזניח.
לא היתה ברירה לרבי מנחם מנדל, ומכיון שכבר נתן לו את הכסף וגם ליוה אותו לאוטובוס, הוא נסע. בדרך ישב וחשב: כיצד אכנס לד"ר שבת, הוא הלא ילעג לי, כואבת לי אוזן – אני עושה נסיעה כה ארוכה?!… חשב וחשב עד שהחליט כי פשוט יספר לו את העובדות כמות שהן, איך שרבי לייב אילץ אותו לעשות את הנסיעה הזו, ולא היה יכול לסרב לו…
רבי מנחם מנדל הגיע לווילנא ומיד סר לרופא ומצא תור ארוך של אנשים עומד וממתין, אבל כשד"ר שבת ראה שבא חתנו של החפץ חיים, הכניס אותו מיד ללא תור, הושיבו על כסא, וכששמע ממנו שכואבת לו האוזן, הגיב מיד כצפוי: ומה, אם כואבת האוזן באתם כל הדרך הזו מראדין לווילנא?…
ואז סיפר לו רבי מנחם מנדל את כל הסיפור. ד"ר שבת בדק את האוזן, והוא, ביחד עם רבי מנחם מנדל הרימו גבות מגודל התמיהה, שכן אבחנתו היתה: אין שום דבר, משהו שגרתי ביותר…
בדרך חזרה חושב לעצמו רבי מנחם מנדל: מיד כאשר אשוב, אגש לרבי לייב ולא אעזוב אותו עד שיגלה לי מה הוא רצה ממני…
וכך הוה. בהגיעו חזרה לראדין וירד מהאוטובוס, ראה שרבי לייב כבר עומד ומצפה לו, ועוד בטרם הספיק להוציא הגה, הקדים ושאל אותו: מה אמר ד"ר שבת? השיב לו רבי מנחם מנדל: מה אמר?! הוא אמר מה שכולם אומרים, שאין כאן כלום, שלא הייתי צריך לבוא, ומה רציתם ממני? תאמרו לי, מה רציתם? וכך המשיך להביע את התמרמרותו על הטִרחה היתירה שגרם לו ועל הבזיון שהיה לו מחמת נסיעה מיותרת זו.
התבונן בו רבי לייב ואמר לו: מה? מה רציתי? כלום יודע אתה כמה פחדתי? אתה זוכר מה קרה אתמול בערב? אמש עמד אחד האברכים ודיבר משהו בגנות אחד מראשי הישיבה, אתה זוכר, ואתם שמעתם ולא מחיתם, אתם זוכרים, נו? והרי למדנו, שפעם אחת שמע רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי, מישהו שזלזל בתלמיד חכם, ורבי אלעזר לא מחה בו, ובשמים התעוררו על רבי אלעזר קִטרוגים, ששמע בזיון תלמיד חכם ולא הגין על כבודו, ולכן נענש ויצאה לו תולעת מאזנו.
וכשאני שמעתי שכואבת לכם האוזן – נרעדתי כולי, מי יודע מה קרה, ולכן שלחתי אתכם לד"ר שבת, עכשיו נרגעתי ברוך השם שהוא אומר שאין כאן כלום!…
[18] וראה עוד בספר אמרי נועם (עקב -מאמר א), לאבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א.
[19] מובא בספר עמודי התורה (אור תורה – אות סא).
[20] וכתב הגאון רבי צבי וייספיש בספרו דברות צבי (חלק יד – עמוד רפג), וזתו"ד:
ההבדל בין שער לפנים, שכל 'שער' הוא ענין חדש לעצמו, כל שער עוסק בענין אחר, וכל שער מרומם מקודמו, ודבר זה מקביל בתוכנו לבחינה של תורה שבכתב, שכל תיבה ותיבה שבה, יש בה עניינים חדשים.
ואילו 'פנים' הם בחינה של התפשטות והרחבה של ענין אחד, שבעים פנים באותו ענין. וזה מקביל לבחינת תורה שבעל פה, שהיא רק הרחבת התורה שבכתב, אבל אין בה בחינה של תורה חדשה, ושערים חדשים, אלא כולה הסבר והעמקת התורה שבכתב…
[21] חכמי ישראל ידעו זאת, והשתמשו בידיעה הזו, לעזור לעם ישראל. ובהקשר לכך הובא הסיפור המרתק הבא (אביהם של ישראל לילדים – עמוד 76, לגאון רבי חנוך ריגל שליט"א):
בשנת תשל"ט, התקוממו הצעירים באירן נגד השלטון החילוני ששלט במדינה, הדיחו את השליט והמליכו במקומו את השייח חומיני ימח שמו, מנהיג המהפכה האיסלאמית. בעקבות המהפכה, נותקו הקשרים הדיפולומטיים בין מדינת ישראל לאירן, וזו הפכה לאויבת הגדולה ביותר של ישראל.
כמה שנים לאחר מכן, התייצבה אשה בבית הדין בארץ ישראל וסיפרה: נמלטתי מאירן לאחר שבעלי התאסלם ולא הייתי מסוגלת לחיות במחיצתו. לפני שנפרדתי ממנו, ביקשתי בתחנונים שיתן לי גט, אך הוא הקשה ערפו וסירב בכל תוקף.
ישבו דיינים בכמה בתי דין ועסקו בעניינה, אך כולם הרימו ידים כאות יאוש ולא הצליחו למצוא קצה חוט של פתרון. היו הדיינים מזילים דמעה ופוכרים ידיהם בעצב, ולבם כואב על האשה הצעירה שלא תוכל לקבל גט.
עד שהגיע התיק לבית הדין הגדול, והגה"ק רבי מרדכי אליהו התבקש לעיין בו. הוא לא התמהמה ומיד נטל נייר מכתבים רשמי, עם סמל המדינה בראשו, והריץ מכתב אל הגאון רבי ידידיה שופט, רבה של טהרן. במכתב הרעיף הרב שבחים על ראשו של אייטולה חומיני וכתב שהוא איש נפלא, לוחם דת ומשרתו של אלקים. הרב ביקש מרבה של טהרן, שיפנה אל חומיני ויבקש את עזרתו בתור איש מאמין באלקים, שבוודאי לא יניח לעוולה כזו שתתרחש.
עשה המכתב דרכו לאירן וכמובן נפל לידיהם של אנשי הצנזורה, ואלו דקדקו בכל שורה, תיבה ואות ונדהמו למקרא השבחים שקשר הרב לראשו של מנהיג המהפכה הנערץ. עד מהרה הועבר המכתב ליעדו – לא למעונו של רבי ידידיה שופט, כי אם לארמונו של אייטולה מוסאוי חומיני בכבודו ובעצמו.
למחרת, נשלחה פלוגת חיילים להזעיק את רבה של טהרן אל ארמון המנהיג העליון של הרפובליקה האיסלאמית. נבעת רבי ידידיה שופט, כי הבין שהגיע קיצו ומבקשים להוליכו אל הגרדום. הוא ביקש כמה דקות להתארגן והזדרז לחדר הפנימי, שם לבש תכריכים מתחת לבגדיו ויצא מביתו בחרדה בלתי מוסתרת.
כאשר הוכנס הרב של טהרן אל הטרקלין הגדול, פנה אליו המנהיג חומיני ושאל: האם מכיר אתה את הרב מרדכי אליהו של מדינת ישראל?
לאחר שהשיב בחיוב, התבקש להשיב, האם גדול הוא בעיני החכמים היהודים, ומובן שהוא השיב שהרב אליהו גדול מאוד בעיני כל הרבנים והם מוכנים לפעול עמו בצוותא ולהשתדל בשבילו. אזי, הוציא חומיני את המכתב, נפנף אותו בגאוה והכריז ראה מה הרב הגדול שלכם כותב עלי…
שאל חומיני את הרב הראשי לטהרן, מה צריכים לעשות כדי להוציא גט מידיו של אותו בעל, והוא הסביר כי בראש ובראשונה צריכים להביא אותו להסכמה ולרצון לגרש את אשתו בגט כהלכה. הורה חומיני ופלוגת החיילים יצאה לחפש את האיש, ובתוך כמה שעות הביאוהו אל הארמון. כל אותה עת, ישב רבי ידידיה שופט והמתין שיביאו את הבעל המתאסלם, כאשר הביאו אותו הסתגר עמו רבה של טהרן ודיבר על לבו עד שהתרצה לתת גט, שכן גט הניתן בכפיה אינו גט. בין כה וכה הבין האיש, שאין לו ברירה כי חייו היו תלויים לו מנגד, אבל רבי ידידיה רצה שהוא יבין גם כי דבר נכון הוא שלא יאמלל לחינם את אשתו לכל חייה.
משניתנה הסכמתו של האיש ביקש רבי ידידיה להתקשר אל הרב בירושלים ושיחה זו התקיימה באמצעות שיחת ועידה דרך צרפת, הרב מרדכי אליהו הבין מיד שיש מאזינים נוספים על הקו והוא נקט בלשון רמזים, כאשר הדריך את רבי ידידיה שופט בכל פרטי ההלכות הנוגעות לשליחת גט ממדינת אויב. הרב פנה אל האשה וצירף אותה אל השיחה, והוא הדריך אותה כיצד למנות את רבה של טהרן לשליח קבלה, שיוכל לקבל את הגט מבעלה ובאותו רגע היא תהיה משוחררת מכבלי עגינותה. לאחר כמה ימים נשלח אישור בדואר לארץ ישראל, כי מותרת האשה להקים מחדש בית נאמן בישראל…
[22] שבט מיהודה (חלק ב – עמוד קמב).
[23] על הצדיק רבי דוד לייב שווראץ זיע"א אמרו שהוא זכה להתאחד עם השבת. והוא והשבת נעשו אחד. וכמסופר באריכות בספר בחוזק יד.
ונעתיק קטע אחד מהספר הזה (עמוד 47):
הרחובות הסמוכים לשיכון ויז'ניץ (שבבני ברק) מעלים אבק אחרון של חולין, השבת עומדת ממרחק וממתינה על גב הבתים סביב לבני ברק. יהודים נחפזים בדרכם לבית המרחץ, בעלי החנויות מביטים בחוסר סבלנות במאחרים לקנות, הם חוששים שמא השבת תכנס לעיר, והם ימצאו חלילה לא מוכנים. תושבי העיר טרודים בהכנות לקראת שבת, מי בצחצוח בגדים ומי בשטיפת רצפות. המתח בשיאו בהכנה לכבוד שבת. אך כמה פסיעות פנימה – בתוך השיכון, הכל שונה. תושבי המקום כבר החלו לחוש את קדושת השבת…
השבת פוסעת בין הבתים, דופקת על פתחיהם ומוצאת את הילדים מהודרים בבגדי שבת, הנשים מדליקות נרות ומקבלים את השבת…
ממרחק נשמעות צפירות כעוסות של נהגים חפוזים, אך 'בשיכון' איז שוין (כבר נכנסה ומרגישים) שבת. יהודים לבושי שבת זורמים מכל עבר לכיוון בית המדרש – למנחה ולקבלת שבת. האורחים למיניהם עומדים בחלונות להביט בשבת השולטת ברחובות קריה. וכשהד הצפירה הראשונה נשמע מהאופק, ותושבי העיר מתחילים לשפות את החמין, להעמיד כיריים, להטיב את הנרות ולהעמיד תאורה. השיכון כבר עולה על גדותיו ורוחץ כולו בקדושת היום – שאבעס! שאבעס! מי שאזניו כרויות – שומע את הקול הבוקע מבית המדרש הגדול. את הנוסח הנלהב, המצית את שלהבת השבת: "הודו לה' כי טוב. יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר" (תהלים קז, א-ב). מנהג ויז'ניץ.
ר' דוד לייב כבר היה עומד בהיכל ומתחיל עם הציבור 'לכו נרננה לה". המתפללים עוטי שיראין של שבת. בית המדרש היה מלא מפה לפה, מכולם נדף ניחוח של קדושת השבת. הקהל רקד לכבוד שבת, כמנהג המקום. הוא, ר' דוד לייב רקד בצורה אחרת. עם מטפחת:
חוסנו האישי היה מרהיב. הוא גבר בחייו על הרבה יסורים – נפש וגוף. יחד עם חבריו ל'מחנות העבודה' עמד בעוז בין נפתולי השואה. אח"כ חי בגבורה עם מִכסת היסורים שנקצבה לו ממרום. ובכלל, היה ר' דוד לייב גבור מבחינה פיזית, וגבורה זו שירתה אותו במעשיו הטובים. הוא גם שלט על הגוף במיעוט שינה ובמיעוט תענוגות. אבל, כדאי לדעת, כי על אף הכל חולשתו היתה יפה מגבורתו. כשאיבד ר' דוד לייב את כחו, היה זה רגע מרהיב שבעתים. וזה היה בכל כניסת שבת:
ב'ויז'ניץ' רוקדים לכבוד כניסת שבת ב'לכה דודי' מהבית 'והיו למשיסה' עד 'בואי בשלום'. בעבר, כשהיה ההיכל גדול יחסית לקהל המתפללים, כל הקהל יכל לרקוד במעגל, אבל כשהתרבה הציבור, והמקום הגדול נהיה צר מלהכיל את הבאים, רוקדים כולם במקומם. יד נתחבת ליד ורוקדים ש־ב־ת. כך עד היום.
כידוע, הרגלים אינן רוקדות מכח עצמן, אלא בשליחות המוח והלב, והמוח אינו מרקיד את הרגלים בגלל 'מצב רוח' בעלמא, אלא משום ששרשים עמוקים אי שם במוח או בלב מזדעזעים ומרטיטים נימה פנימית ועמוקה עוד יותר, ואז הרגלים אינן יכולות להשאר על הקרקע, הן מתחילות לרקוד. ובשעה פנימית זו רוקד לו היהודי עם מוחו ועם לבבו, עם ידיו ועם רגליו. רגליו למטה, ולבו למעלה. ריקוד ללא לבוש חיצוני, ריקוד שכולו נפש.
זהו הריקוד, שבו הפליג ר' דוד לייב כפי יכולתו.
ר' דוד לייב ראה בעיניו ריקודים רבים, באלפי אלפי חתונות ובשמחות נישואים.
אך זמנו לא היה פנוי להשתתף בריקודים. עוסק במצוה פטור מן המצוה. אבל ב'לכה דודי' של שבת הוא שכח מהכל והפליג בריקוד אחד גדול מכולם.
הוא היה שרוי בערפול חושים. פניו היו בוהקות, לחייו אדומות, ושערות זקנו חדורות בהתלהבות. הוא לא קפץ בסערה, הוא לא זרק את עצמו לצדדים. ר' דוד לייב כמו כולם היה תופס בעומד לימינו ומחזיק בעומד לשמאלו ומפליג בריקוד מקומי, קולו היה שקט ונסתר: 'לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה'. ידיו רתחו. עיניו נצצו מדמעות של דביקות בה', אלא שניסה להטמינן בפנים. את הדמעות. הן היו יותר מדאי אישיות, כדי שיסכים לחלוק אותן עם הסובבים. ר' דוד לייב גם ידע את דברי הט"ז (על דמעות בשבת) וחשש, כי אחרים שיראו את דמעותיו 'יחשדו' בו על לא עוול… יחשבו עליו מה שאין בו. (אלו דברי הט"ז בריש סימן רפח, ברמ"א כתוב: 'וכן מי שיש לו עונג אם יבכה כדי שילך הצער מלבו, מותר לו לבכות בשבת'. מוסיף הט"ז: דאיתא באגדה שמצאו תלמידיו של רבי עקיבא שהיה בוכה בשבת ואמר עונג יש לי, ונ"ל דהיינו שמרוב דביקותו בהקב"ה זולגים עיניו דמעות, שכן מצינו ברבי עקיבא בזוהר חדש (מדרש הנעלם, וירא דף צח ע"ב) שהיה בוכה מאוד באומרו שיר השירים, באשר ידע היכן הדברים מגיעים. וכן הוא מצוי במתפללים בכוונה', עכ"ל). כך ר' דוד לייב – היה גואה בריקוד שטוף דמעות, 'כי כן הוא מצוי במתפללים בכוונה'…
לקראת סיום, ב'בית' האחרון: 'בואי בשלום עטרת בעלה, גם בשמחה ברינה ובצהלה, תוך אמוני עם סגולה', גבורתו הפיזית היתה מתפוגגת. הכל גאה בו, ראשו היה מוטה לאחור, כשפניו כלפי מעלה, זקנו היה מתבדר קדימה, ועיניו כאילו תלויות על משהו שמחוץ לבית המדרש, מפעם לפעם היה משמיע משפט קצר, כמי שאינו יכול להתאפק – 'א־ה שאבעס, א־ה א־ה', היה מתמוגג 'אה ש־ב־ת' היו שומעים אותו גונח משמחה. הוא לא הגביה את קולו.
ואז כשגברה עליו השמחה, כשאפשר היה לחוש, כי הוא מאבד שליטה, ועוד רגע הדמעות תשתפכנה החוצה בעוז, באותם רגעים, מדי שבת בשבתו, היה מוציא מכיסו מטפחת בד. היתה זו מטפחת בד, שבמשך ימות השבוע שימשה אותו לקינוח אגלי זיעה בשעת התרוצצותו לאסוף צדקה. עתה היה עוצר לרגע את עוצמת הריקוד, מוציא את המטפחת מכיסו, פורס אותה בבת אחת על פניו. וממשיך בריקוד… הוא לא היה מסוגל לעמוד על עומדו, רגליו הצנומות הילכו בריקוד לפנים ולאחור, וידיו אוחזות בעומדים לצדדיו.
מי שעמד לידו בפינה הדרומית של בית המדרש הגדול, ראה שר' דוד לייב רוקד את ריקוד חייו. ריקוד נסתר מתחת למעטה של מטפחת קטנה. הכל התקפל תחת פיסת בד זו: כל העבר וכל העתיד גם יחד, החיים והמוות שהלכו בעקבותיו בימי המלחמה בעבור השבת, היו רוקדים עמו יחד. המגן אברהם בהלכות שבת וה'סידורו של שבת' הסתלסלו עמו יחד.
הגבורה הפיזית לא יכלה ל'שבת', השבת היתה מטלטלת אותו אנה ואנה בסילודין: 'בואי בשלום… תוך אמוני עם סגולה' – א־ה א־ה שבת ש־ב־ת.
כך מדי שבת – יצא ר' דוד לייב לקראת השבת…
