משוש כל הארץ…
סיפר המגיד הגה"צ רבי שבתי יודלביץ זיע"א, וז"ל:[1]
היה זה כאשר רבי לייבל'ה איגר זצ"ל, נכדו של רבי עקיבא איגר זצ"ל, 'סטה' מעט מדרך החינוך אותה ספג בבית אביו וסבו הגדולים, והחל נוטה לדרך החסידות – תוך שהוא בורח מעירו ומביתו, אל קוצק, ממלכת החסידות.
לאביו הדגול של רבי לייבל'ה, רבי שלמה איגר זצ"ל, כאב עד מאוד הצעד אשר עשה בנו. הוא היה מהמתנגדים לדרך החסידות, ועל טיבה של ממלכת קוצק, על הקדושה והטהרה אשר שלטה בה – מעולם לא עמד. עתה, כאשר הובהר לו כי בנו מוצא כדי חייו בקוצק, ואינו מתכוין לנטוש את דרך החסידות – פנה אל אביו הגאון רבי עקיבא איגר, אשר רבי לייבל'ה היה מקורב אליו ביותר, בבקשה כי ינסה להפעיל את כח השפעתו על נכדו ולהניאו מהצעד 'המשונה'.
הגאון רבי עקיבא איגר נענה והחליט לשגר ציר נאמן לקוצק, והורה לו לתהות מעט על קנקנה וּלְדַוֵּחַ לו על הנהגות אלו ואחרות אשר ימצא בה.
יצא השליח לדרכו והגיע אל קוצק, אולם שבועיים של שוטטות סביב בית המדרש החסידי, לא העניקו לו אפילו תמונה חלקית באשר למהותה הפנימית של ממלכה זו.
הוא ראה את החסידים החוגרים בחבל במקום החגורה, הוא ראה את אלו המניחים עלה של כרוב על ראשם במקום כיפה, אולם מעבר לכך – לא ראה מאומה… על הפנימיות, על העמקות, על הקדושה והטהרה – לא הצליח לעמוד.
למעשה השליח לא ידע את נפשו. מחד – ביקש להימנע בכל מחיר מלהביא דברי מלשינות אל רבו, ולעורר מהומה ומחלוקת סביב הנהגותיה של חסידות זו. אולם מאידך, הלא שלוחא דרבנן הוא, וכיצד יוכל לחזור מבלי להביא עמו תשובה ברורה ותיאור חי של המתרחש בחדרי חדריה של ממלכת קוצק?
בלית ברירה, משהבין השליח כי בכחות עצמו לא יוכל לתהות על קנקנה של חסידות זו, נמנה וגמר בדעתו להיכנס אל הרבי בכבודו ובעצמו, ולשאול אותו באופן ישיר איזו תשובה עליו להשיב למשלחו, תשובה אשר לא יהיה בה משום שינוי מן האמת חלילה – אולם מאידך לא תגרור מחלוקת בעקבותיה.
אכן זאת למודעי, כי לא היה זה כה פשוט להיכנס אל האדמו"ר, השרף הקדוש מקוצק. היו חסידים אשר המתינו חדשים ושנים עד אשר זכו להיכנס אל הקודש פנימה, ומכל מקום, כיון שמסר השליח את זהותו של משלחו – עלה בידו להתקבל על ידי הצדיק לשיחה ביחידות מקץ שבועיים של המתנה בלבד.
עומד לו השליח בחדרו של הרבי. מתבונן בפניו הלוהטות כלהבת אש, לבו נמס בקרבו, ובקושי הוא מצליח לגמגם ולהסביר את מטרת בואו:
'רבי קדוש, רבי צדיק, שלוחא דרבנן אני!' – מסביר השליח. 'נשלחתי על ידי הגאון רבי עקיבא איגר, בכדי לתהות על טיבה של חצר קוצק אליה הצטרף זה לא מכבר נכדו, רבי לייבל'ה!' והוא מוסיף ומבקש: 'אנא רבי, אמור לי מה אשיב למשלחי! אינני רוצה לעורר מחלוקת חלילה, אינני רוצה להצית להבה, מבקש אני רק למלא את שליחותי באופן הוגן – מבלי לפגוע באי־מי מהצדדים! על כן, יורה לי הרבי מה לומר – ואעשה כדבריו מבלי לסטות ימין או שמאל!'
הבה ואספר לך סיפור – פתח הרבי ואמר: היֹה היה פעם בארץ ישראל, בתקופת בית המקדש, יהודי זקן אשר התגורר בקצה ארץ ישראל. כפרי היה היהודי, בעל משק של בהמות, ואת כל יומו עשה בטיפול בבעלי החיים השונים.
עד עתה, למרבה הבושה, טרם מצא את הפנאי לעלות לירושלים, אל בית הבחירה, להביא קרבן לפני אלקיו במקדשו, ולהיראות לפניו, אולם לעת זקנותו – מבקש הוא לזכות לעלות לירושלים לכל הפחות פעם אחת בחייו לראות ולהיראות, ולהביא קרבן לפני האלקים בביתו.
כל אחיו היהודים עלו לרגל כבר פעמים רבות מספור, בשלשת הרגלים לפחות, ואילו הוא איננו יודע אפילו כיצד נראה בית המקדש! אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה!…
וכשהכפרי הזה קלט את מצבו העגום, מיד קם והחליט לצאת לדרך… כשאת הטיפול בבהמותיו הפקיד בידי פועליו, והוא עצמו לקח בידו את צרור כספו ויצא לדרך.
אך דא עקא, שמאחר ולא עלה מיודענו מעולם לבית המקדש, וכמעט לא יצא מכפרו מימיו – חסר היה אף את הידיעה הבסיסית באשר לדרך בא עולים ירושלימה. לפיכך, על כל צעד ושעל נאלץ להזדקק לעזרתם של עוברי אורח, ולברר איזה דרך תובילנו אל מחוז חפצו.
אלא שעד מהרה התברר לכפרי המסכן, כי אין זה כה פשוט לברר אודות הדרך העולה ירושלימה… התברר לו כי בירור שכזה כרוך בבזיונות כבדים… שכן כל אדם אליו פנה כדי שיורה לו את הדרך – הביט בו בזלזול והפטיר: 'מי זה ואיזה הוא אשר איננו יודע את הדרך לבית המקדש? הלא כל ילד מכיר את הדרך על בוריה!'…
אולם מה היה בידו לעשות? מאחר וסוף סוף לא הכיר את הדרך – נאלץ להזדקק לסיועם של עוברי דרכים, ולשלם את המחיר הכרוך בכך – הבזיונות הרבים…
מכל מקום, התברר לאותו כפרי שהשלב הראשון של הנסיעה מתחילה בעכו. שם יוצאות להן עגלות המובילות לכל רחבי הארץ.
לאחר צעדה מפרכת בת מספר ימים – הגיע הוא לעכו, ופנה לתחנת העגלות המרכזית, כדי להבטיח את מקומו בעגלה הראשונה היוצאת ירושלימה.
אלא שכאן הזדמן לכפרי להפגין את בורותו לפני כל… שכן עגלות ישירות מעכו לירושלים – פשוט לא היו בנמצא… הדרך ירושלימה עברה דרך חיפה, כאשר מעכו היה צורך להצטרף לעגלה חיפאית, ומחיפה – לתפוס מקום בעגלה העולה ירושלימה…
ושוב לעגו הכל למיודענו והעלו את בורותו על נס, ושוב זלזלו בו, על שקשיש כמותו טרם מכיר את הדרך העולה בית ה' – הדרך המוכרת היטב לכל דרדק, עד שכמעט גמר בדעתו לשוב אל מקומו ולוותר על רעיון העליה לירושלים המסב לו כה הרבה בזיונות…
לבסוף חכך בדעתו שנית, והחליט כי מאחר וכבר יצא לדרך, מן הראוי להוציא את התוכנית אל הפועל, על אף הקשיים והבזיונות הכרוכים בה.
עלה הכפרי על העגלה הנוסעת לחיפה, בחיפה כבר ידע לגשת ישר אל תחנת העגלות ולתפוס את מקומו בעגלה העולה ירושלימה, וכך, מקץ שבועות של טלטלות בדרכים – עמדו רגליו של מיודענו בשערי ירושלים.
אלא שסאת בזיונותיו טרם נתמלאה. כאשר הגיע לירושלים – התברר לו כי אין זה כה פשוט להגיע לבית המקדש עצמו בין סבך סמטאותיה הפתלתולות של ירושלים העתיקה… לשם כך נדרש הוא לעזרתם של עוברי אורח, אשר שוב לעגו לו על חוסר ההתמצאות ברחובות אותם מכיר כל ילד יהודי על בוריים…
אבל המאמץ השתלם. לאחר שעה קלה עמד מיודענו הכפרי בשערי בית המקדש, הביט בערגה אל עבר המקום המקודש ביותר, ולבו התמלא ברגשות קודש ובצפיה דרוכה להציג את כף רגלו בהר הבית.
אלא שאז התברר לו כי מוקדם מדאי לתכנן תוכניות מעין אלו… 'אדוני הנכבד, אתה בוודאי טמא מת, וככזה – לא נוכל להניח לך להיכנס אל בית המקדש בטרם תעבור סדרת הזאות מאפר הפרה האדומה, וטבילה לאחר מכן!' – הבהירו הלויים השומרים מחוץ לשערי הבית, ואילו הכפרי, כלום ברירה היתה בפניו? לאחר שעשה את הדרך הארוכה ועמד בכל התלאות והבזיונות – בוודאי יקדיש את שבעת הימים הנחוצים לשם היטהרות מטומאתו!
וכך עברו על הכפרי שבעה ימים בהם היזו עליו מאפר הפרה ושלחוהו אל המקוה להיטהר מטומאתו, ואז, לאחר כל ההכנות – זכה סוף סוף לעבור בעד שערי הזהב הגדולים, להיכנס אל מתחם הר הבית, ולראות כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם.
אולם למרבה אכזבתו, לא הבחין הכפרי במאומה… עיניו לא צדו אלא את עשן הקרבנות, את הכהנים הרצים יחפים, בלי נעלים ובלי גרבים – רק סכינים בידיהם, ושוחטים קרבנות אשר דמם ניגר ארצה… למעשה, התקשה מיודענו לעמוד על ההבדל בין המקדש לבין בית המטבחיים בכפרו…
בארציותו ובשפלותו, לא עלה בידו לחוש אפילו מעט מהקדושה העילאית השוכנת תדיר בבית המקדש. כל אשר השיגה דעתו הוא מראה הכהנים היחפים, העשן והדם…
'נו…' – הטעים הרבי מקוצק – 'מה נאמר על כפרי בער, מגושם וארצי זה? הלא אומלל הוא בלי ספק, ואיש לא יוכל להושיעו, שכן מי שאינו מבין ומרגיש בעצמו את הקדושה שבאויר, את הרוממות השולטת ברמה – לא יוכל להבין מאומה אף אם יסבירו לו באר היטב באותות ובמופתים'…
זהו הסיפור – סיים הרבי, והוסיף לומר לשליח: אף אתה, צר לי לומר, דומה בדיוק לאותו כפרי… אתה יושב לך שבועיים בחצר הקדושה, בתוככי ים של רוממות, ואינך מרגיש מאומה… אינך מבחין אלא בחבלים הקשורים למתני החסידים, ובעלי הכרוב שלראשם… ובכן, כלום יכול אי־מי להסביר לך טיבה של קדושה וטעמה של רוממות? לא ולא! מה שלא עלה בידך להרגיש – לא תוכל להבין אפילו יסבירו לך ימים ולילות!' – סיכם הצדיק, ושילח את השליח מעל פניו…
סיים הרב שבתי יודלביץ את סיפורו ואמר: הסיפור הזה הוא תשובה לאחת מהתעלומות הגדולות שבחיינו! מדוע איננו מרגישים באמת את צער החורבן?
והתשובה פשוטה: קהות חושים וחוסר הרגשה!
אך השאלה מדוע אנו נמצאים במצב כזה ירוד של קהות חושים וחוסר הרגשה? ואחרי הסיפור הזה גם התשובה לכך פשוטה! –
אילו עיקר מעלתו של בית המקדש היתה בתועלת גשמית זו או אחרת, אשר נמשכת ממנו לכל איש יהודי – נקל היה לחוש בחסרונו ולכאוב את אבדנו, אולם בית המקדש, הלא כל כולו היה רוחניות. כל מעלתו היתה בשפע אשר נשפע מחמתו, בתועלת הרוחנית אשר נמשכה ממנו לכל איש יהודי!
על טיבה של רוחניות זו, של קדושה זו אשר שררה בבית הגדול והקדוש הזה, על רוממותו הנשגבה – אין אנו יכולים לעמוד בחושינו הארציים. לפיכך, קשה לנו אף לראות את חסרונן של כל אותן מעלות טובות…
עתה ברשותכם נתחיל מההתחלה…
מנחמים ואינה מתנחמת…
במדרש איכה רבה הובא כך:[2]
כאשר הודיע הקב"ה לירמיה הנביא על החורבן הקרב ובא, עמד ירמיה והחל לשפוך לבו כמים לפני בורא עולם:
רבונו של עולם! התבטאת בחמש לשונות של כעס על ישראל, והן: עזיבה, שכיחה, מאיסה, קציפה, וגעילה. אנא ממך אב רחמן מתק מעל עמך ישראל את הלשונות הללו!
ממשיך המדרש ואומר:
עזיבה ושכיחה, שנאמר: "לָֽמָּה לָנֶֽצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים" (איכה ה, כ).
מאיסה וקציפה, שנאמר: "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד" (שם פסוק כב).
געילה, שנאמר: "הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת־יְהוּדָה אִם בְּצִיּוֹן גָּֽעֲלָה נַפְשֶׁךָ" (ירמיה יד, יט).
ה' יתברך קיבל את תפילתו, ושלש לשונות, מאיסה, קציפה וגעילה, התמתקו –
מאיסה, שנאמר: "כֹּה אָמַר ה' אִם יִמַּדּוּ שָׁמַֽיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָֽקְרוּ מוֹסְדֵי אֶֽרֶץ לְמָטָּה גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל־זֶֽרַע יִשְׂרָאֵל עַל כָּל־אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם ה'" (שם לא, לו).[3]
קציפה, שנאמר: "כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶֽצַח אֶקְצוֹף" (ישעיה נז, טז).
געילה, שנאמר: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶֽרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם" (ויקרא כו, מד).
אך שתי הלשונות, עזיבה ושכיחה, לא התמתקו, וכאשר ראו עם ישראל ששתי הלשונות הללו לא התמתקו, התרעמו ואמרו: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי" (ישעיה מט, יד)…
והתרעומת הזו המשיכה להדהד שנים רבות! וכך גילו לנו חז"ל הקדושים (ילקוט שמעוני, ישעיה – רמז תמג):
לעתיד לבוא יתגלה הקב"ה לנביאים ויאמר להם:
בבקשה מכם! לכו ופייסו את עמי ישראל על כל תלאות הגלות שעברו עליהם! וכמו שנאמר: "נַֽחֲמוּ נַֽחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶ"ם" (ישעיה מ, א).
מיד מתכנסין כל הנביאים והולכים לעם ישראל לנחמם…
ממשיך המדרש ומגלה:
הנביא הראשון שהלך לנחמם היה הושע, וכך אמר להם: הקב"ה שלחני לנחמכם. אמרו לו: מה בידך? אמר להם: "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל" (הושע יד, ו), אמרו לו: אתמול אמרת לנו "הֻכָּה אֶפְרַֽיִם שָׁרְשָׁם יָבֵשׁ פְּרִי בַל יַעֲשׂוּן" (שם ט, טז), ועתה אתה אומר לנו כך, לאיזה נאמין לראשונה או לשניה?
הלך יואל לנחמם, אמר להם: הקב"ה שלחני לנחמכם. אמרו לו: מה בידך? אמר להם: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס" (יואל ד, יח), אמרו לו: אתמול אמרת "הָקִיצוּ שִׁכּוֹרִים וּבְכוּ וְהֵילִֽלוּ כָּל־שֹׁתֵי יָיִן עַל עָסִיס כִּי נִכְרַת מִפִּיכֶם" (שם א, ה), ועכשיו אתה אומר כן, לאיזה נאמין לראשונה או לשניה?
ממשיך המדרש ואומר, לאחר מכן הלכו עוד נביאים לנחם את ישראל, והם: עמוס, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה, חגי, זכריה, מלאכי – אך אף אחד מהם לא הצליח לנחמם!…
מכיון שכך, פנה הקב"ה לאבות העולם וביקש מהם: אנא מכם! לכו נחמו את עמי ישראל!
הלך אברהם ואמר להם קבלו ממני תנחומין… הלך יצחק ואמר להם: קבלו ממני תנחומין… הלך יעקב ואמר להם קבלו ממני תנחומין… הלך משה ואמר להם קבלו ממני תנחומין…
אך, בסופו של דבר, אף אחד מהם לא הצליח לנחמם!
מיד הלכו כולם לפני הקב"ה ואמרו: רבונו של עולם, אינם מקבלים מאתנו תנחומין! כי הם טוענים, בלב מורתח ובדמע: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי"[4] (ישעיה מט, יד)…
וצריך להבין את טענתם של ישראל.
ומצאנו בגמרא הקדושה (ברכות לב:) שביארה את טענתם כך:
'ותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני' – היינו עזובה היינו שכוחה? אמר ריש לקיש: 'אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם! אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני!'
אך עדיין לא מובן, מהי הטענה? איזו אשה אחרת נשא הקב"ה? ומהו פירוש שהוא לא זוכר את מעשינו?
ולפני שנמשיך, נשאל עוד שאלה…
תשלום או מתנה?
פרשת השבוע, פרשת עקב, מתחילה בפסוק: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַֽעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶי"ךָ לְךָ אֶת־הַבְּרִית וְאֶת־הַחֶֽסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֶיךָ" (דברים ז, יב).[5]
והנה כשמתבוננים בפסוק הזה רואים לכאורה סתירה. וכך הקשה הרבי מליובאוויטש:[6]
בתחילת הפסוק נאמר: 'והיה עקב תשמעון… ושמר ה' אלהי"ך לך את הברית', ופירש רש"י: 'אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון, אזי, ה' אלהיך ישמור לך את הבטחתו'.
ומובן שהשכר המופיע בפסוק הזה (ובפסוקים הבאים אחריו) הוא תשלום, ולא טובה! תעבדו – תקבלו!
ואילו בסוף הפסוק נאמר: 'ושמר ה' אלהי"ך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך'. ומשמע שהשכר שנקבל הוא בגלל שהקב"ה עושה לנו טובה! האמת לא מגיע לכם, אבל מה אעשה ונשבעתי לאבותיכם – ולכן תקבלו!
ולתוספת הסבר:
בהשפעה מלמעלה ישנם שני אופנים:
א. השפעה הניתנת משום שהאדם זכה לה על התנהגותו הראויה.
ב. השפעה הניתנת למי שאינו ראוי, מפני חסדו של הקב"ה, וזו ההשפעה שאותה מבטיח הקב"ה לעם ישראל, כאן, במילים הללו: 'ושמר ה' אלהי"ך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך', ובגין השבועה הזו יש לתת לבני ישראל כל טוב אף כאשר אינם ראויים לכך ח"ו! –
כדוגמת שני אוהבים נאמנים הכורתים ביניהם ברית, שמשמעותה שאף אם במשך הזמן תהיינה הפרעות שעלולות לגרום בדרך כלל להיפך האהבה, בכל זאת לא תחלש אהבתם –
וכך גם השבועה, שהיא החלטה חזקה ביותר לקיים את הדבר שעליו נשבעו: שאף אם יהיו מניעות ועיכובים רבים וסיבות הגיוניות שלא לקיים דבר זה, בכל זאת יקיים הנשבע את שבועתו בלי להתחשב בכל זה ולמרות כל העיכובים.
ואם כך, הפסוק לא מובן: שהרי שמירת הברית והחסד 'אשר נשבע' צריכה להיות, לכאורה, בכל מצב, ואם כן מדוע תולים זאת ב'עקב תשמעון'. ומצד שני: במצב של 'עקב תשמעון', כאשר בני ישראל מקיימים אפילו את המצוות הקלות שאדם דש בעקביו, אז מגיע להם שכר בזכות – ואם כן, מדוע זקוקים לברית לחסד ולשבועה?…
ולפני שנשיב נקדים…
אדם! כדאי לך להיכנס לגן עדן
בגמרא הקדושה (יומא נד:) ביארו את סדר בריאת כדור הארץ, וכך ביארו:
בתחילה ברא הקב"ה את ירושלים עיר הקודש, ואחר כך הדביק סביבה גושי עפר ונתפשטה הארץ לכל צד, עד שנוצר כדור הארץ שאנו מכירים.
ואחר שנגמרה בריאת העולם עם כל מרכיביה ברא את האדם. וכתב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה – פ"ב ה"ב) שהקב"ה יצר את תבנית האדם בהר המוריה, הכניס בו רוח חיים והעמידו על רגליו.
אדם עמד על רגליו, הודו והדרו הבהיקו את כל סביבותיו, והקב"ה רצה להכניסו לגן עדן. לכן החל לשכנע אותו ולהסביר לו כמה טוב ונעים בגן עדן, וכמו שנאמר: "וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִי"ם אֶת־הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו). ופירש רש"י, וז"ל: 'ויקח' – לקחו בדברים נאים ופיתהו ליכנס.
והנה, כאשר למד הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זיע"א את דברי הרש"י הללו, התמלא בפליאה עצומה, והקשה:[7]
פלאי פלאים. גן עדן לפניו והוא זקוק לפיתוי?! היתכן? מי פתי לא ירוץ אל התענוג הזה, אשר אין לו כל משל ודמיון? והקב"ה צריך לפתותו?!…
והתשובה היא כן! בוודאי! הקב"ה היה מוכרח לשכנע את האדם להיכנס לגן עדן! ונבאר את דברינו:
גן עדן אין פירושו מקום פסטורלי עם עצים מלבלבים וכו'! לא! בכלל לא!
גן עדן זהו מקום מסוגל לחוות בו חֲוָיָה נפשית של אלקות, חֲוָיָה פנימית של תענוג – 'להתענג על זיו השכינה'! וְהַֽחֲוָיָה הנפשית הזו היא גן עדן.
וכאשר ברא הקב"ה את האדם הוא אמר לו: דע לך, אני רוצה שמכח עבודתך בלימוד התורה ובקיום המצוות תזכה לַֽחֲוָיָה הנפשית הזו. וזו הסיבה שאני רוצה להכניס אותך לגן עדן, כי כאן יהיה לך ישוב הדעת לעבוד אותי כראוי![8]
וכך אמרו בילקוט שמעוני (בראשית – רמז כב):
'ויניחהו בגן עדן לְעָבְדָהּ' – שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה, והלא כל האילנות נצמחים מאליהן? או שמא תאמר יש בו מלאכה בגן עדן להשקות את הגן והלא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן?
אלא 'לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ' – לעסוק בדברי תורה ולשמור מצוותיה!…
ודברי המדרש הללו צריכים עיון: איך דברים אלו מעבדים ומשמרים את גן העדן? הלא לכאורה, את האדם המה מעבדים ומשמרים, שעל ידי קיום התורה ומצוותיה, האדם עצמו עולה ומתעלה. אך מה עניינם לעיבודו או לשימורו של גן עדן.
ללמדך, כי גן העדן מקבל את תוכנו, רק מן העיבוד והשימור. ללא תורה, ללא מצוות עשה ולא תעשה, אין זה גן עדן. רק על ידי ה'לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ', מקבל גן העדן את צורתו ומהותו. המצוות והזהירויות, הן המה העושות את גן העדן, וקובעות את דמות דיוקנו.
גם אותו גן עדן שלא חסר בו מאומה, אשר היה בו בכל מכל כל, אינו ראוי לשמו, ללא ל'לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ'…
אין גן עדן, ללא שהאדם יוצרו לעצמו במו ידיו. אין מושיבים אף לא את אדם הראשון בתוך גן עדן חיצוני ערוך ומתוקן. אין זה גן עדן. גן עדן הוא אך שהאדם בנאו, נטעו, עשאו ויצרו לעצמו.
איך בונים גן עדן? איך יוצרים אותו?… – על ידי 'לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ'. על ידי מצוות וזהירויות, ולימוד תורה!
ללא 'לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ', אין רואים 'גן עדן'… וכשאין רואים גן עדן, זקוקים לפיתוי, כדי להודיע כי מקום זה, בצירוף 'לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ', אמנם יהיה גן עדן…
לכן לקחו את אדם הראשון בדברים… פיתו אותו… להודיע לו מה זה גן עדן, ואיך זוכים לו.
לפני הפיתוי, לפני ה'לקחו בדברים', אמנם אין רואים את גן העדן…
השטן עומד לשטנו, ועושה כל מאמץ, שלא יווכח האדם במקומו הטבעי, שלא יראהו, כדי שלא יקיים את משימתו ומצותו…
והקב"ה מפתה אותו, 'ויקח ה' אלהי"ם את האדם ויניחהו בגן עדן'…
מסיים הרב ברוך מרדכי אזרחי זיע"א את דבריו ואומר:
גן עדן זה, פרושׂ הוא לרגליו של כל אחד ואחד, כאן, בעולם הזה. ובלבד, שתדע איך לקבוע את צורתו המיוחדת. שתדע, כי הגן עדן שלך, מקבל את צורתו ותכונתו האמיתית, רק על ידי 'לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ'. כי אין גן עדן, אם אינו פרי עמלך ועבודתך.
גן עדן חיצוני, אינו בנמצא. לא כאן בעולם הזה, ולא שם בעולם הבא. אתה, במו ידיך, עושה את הגן עדן שלך. תן דעתך שלא תחריב ולא תקלקל את עולמך…
נקודת ההבדל בין אדם לבהמה
בסופו של דבר, הנחש הצליח להחטיא את האדם והוא אכל מעץ הדעת. ובעקבות החטא התחדש המושג הנורא – רגש גאוה!
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, וזתו"ד:[9]
קודם שחטאו אדם וחוה האירו עליהם שני שמות קדושים והם: השם שד"י והשם אדנ"י. השם שד"י האיר עליהם מבחוץ והשם אדנ"י האיר עליהם מבפנים.
אך לאחר שחטאו נוצר נזק נורא ואיום – משני השמות הקדושים הללו הסתלקה האות דל"ת, ובכך נוצרו שתי מילים חדשות, מהשם שד"י נוצרה המילה 'יש', ומשם אדנ"י נוצרה המילה 'אני'[10]…
וזה שהתנצלה חוה ואמרה: "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַֽנִי וָאֹכֵל" (בראשית ג, יג) – הנחש הוא שגרם לאנושות את המושג 'יש' ו'אני' (ביחד 'השיאני', ה-יש אני), הנחש הוא שהטיל באדם את זוהמת הגאוה…[11]
ומכיון שהתגלה בתוכו רגש גאוה, השתנתה הַֽחֲוָיָה הנפשית של האדם,[12] והוא כבר לא יכל להגיע לשלימותו בגן עדן, ולכן הוא גורש מגן עדן לעולם הזה, כדי ששם, מתוך עמל ויגיעה, הוא יזכה לזכך את ישותו כפי שהיה בתחילתו.
וכתב הגה"ק רבי דובער, האדמו"ר האמצעי מחב"ד, וז"ל:[13]
ידוע בענין ההפרש שבין אדם לבהמה, דאף על פי שהבהמה למטה מן הדעת – שאין בה דעת כלל, והאדם הוא בר דעת בחינת מְדַבֵּר. מכל מקום אנו רואים שיש בבהמה בחינת הביטול לאין יותר מבאדם, לפי שיש בהם בחינת הביטול של היש אל בחינת האין ביותר, על כן אין להם בחירה כלל!
מה שאין כן האדם שיש לו כח בחירה לבחור בין טוב לרע, ולהיות מורד בקונו – לבחור ברע ולמאוס בטוב, שזהו מצד בחינת הפירוד והישות שיש בו, דהיינו על ידי הדעת שבו שנמשך מעץ הדעת טוב ורע שחטא בו אדם הראשון על ידי נחש הקדמוני… על כן נמשך דוקא בנפש האדם בחינות הפירוד ויש, היפך הביטול…
עבודתם של אבות העולם
אחר חטא עץ הדעת והגירוש מגן עדן, נעלמה הבהירות, והקליפה החלה משלחת זרועותיה… וממנה התפשטו הררי החושך וגבעות האפלה…
מאות שנים בער רגש הישות בלבבות בני האדם וזה גרם להם לרגשות מעורבים, חוסר ודאות, פיזור הדעת ואיבוד עשתונות…
והקב"ה אמר:[14] עד מתי יהא העולם מתנהג באפלה? תבוא האורה! ולכן הוא שלח לעולם את נשמתו של אברהם אבינו, נשמה שהשיגה את 'הנקודה!' את נקודת תמצית המציאות! "כִּי ה' הוּא הָֽאֱלֹהִי"ם אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד, לה)!
אברהם אבינו זכה לזכך את רגש הישות, וכמו שהעיד על עצמו ואמר: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז). ומכיון שכך זכה ללב נאמן, וכמו שמעידה התורה ואומרת: "וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם. וּמָצָאתָ אֶת־לְבָבוֹ נֶֽאֱמָן לְפָנֶיךָ" (נחמיה ט, ח)…
עבודתו של אברהם היתה מתוך אהבה אמיתית לבורא. וכמו שכתוב בנביא: "אַבְרָהָם אֹֽהֲבִי" (ישעיה מא, ח), ומכח אהבתו הנפלאה, כיסופי הלב, וגעגועי הנפש פרסם את אלקותו יתברך בעולם.
ואחריו עמד בנו יצחק אבינו, ועבד את בוראו ביראת הרוממות, בהרגשת הלב הברורה כי הוא עיקר וחיוּת כל העולמות והכל לפניו יתברך – כאין. וכמו שכתוב: "וּפַֽחַד יִצְחָק" (בראשית לא, מב). והוא זכה שאפרו צבור על גבי המזבח.
ובשנת 2108 לבריאת העולם נולד יעקב אבינו. והוא החל לעבוד את ה' במדת התפארת, שהיא כוללת גם את מדת האהבה וגם את מדת היראה. וכמו שנאמר: "וְיַֽעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז) – 'יושב אוהלים' – שני אוהלים, שעבד את בוראו בשתי המדות, יראה ואהבה.
ויעקב זכה למדרגה עליונה ביותר, הוא זכה לבחינת אַֽיִן עליון, להיות ממש מרכבה לאין סוף!…[15] וזכה לזיכוך הרגש בשלימות, וכמו שאמר: "קָטֹנְתִּי" (שם לב, יא)…
וליעקב נולדו י"ב בנים, קדושים וטהורים, שגם בלבם התגלתה האמונה בבהירות נפלאה. וכמו שהם העידו על עצמם בעת פטירתו של יעקב אביהם…[16]
אך, אחרי שהם חזרו מקבורתו של יעקב החלה שוב קליפת נחש הקדמוני לשלוח את זרועותיה… ובהירות הלב נעלמה…
וכך דרשו חז"ל את הפסוק: "וַיְחִי יַֽעֲקֹב בְּאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (שם מז, כח)…
וברש"י: 'למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם'…
וכתב הגאון רבי יצחק שרפהרץ בספרו הגיון לב (עמוד נ), וזתו"ד: עיניהם ולבם של ישראל הוא מעלתם הרוחנית והוא השפע האלקי היורד עליהם בעובדם את אלקיהם… פטירתו של יעקב אבינו יצרה מסך בין בני ישראל לאלקות, ומעלתם הרוחנית של עם ישראל כהתה…
ורגש הישות שוב התגלה…
קבלת התורה בזכות הענוה
בדרשה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, בהעלותך – מאמר יא) אמר:
משה רבינו זכה למדרגת הנבואה הגדולה ביותר, וכמו שנאמר בפרשת בהעלותך: "עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל־בֵּיתִי נֶֽאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט"[17] (במדבר יב, ז-ח).
והטעם לכך: כי ההבדל במדרגות הנבואה תלוי במדת הביטול של הנביא בפני הקב"ה, וככל שהנביא היה בטל לה' יותר מחברו, כך הקב"ה היה משרה עליו את רוח הנבואה יותר מחברו.
ומשה רבינו שזכה לביטול וענוה שאין כדוגמתם בשום אדם בעולם, זכה למדרגת הנבואה הגדולה ביותר.
ואפילו ביחס לאבות הקדושים היה משה רבינו יותר בטל לה', שהרי אברהם אבינו אמר: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), ויצחק אבינו גם היה בבחינת אפר, כי מאז העקידה הקב"ה העלה עליו כאילו אפרו צבור ומונח על גבי המזבח, ויעקב אבינו אמר: "קָטֹנְתִּי" (שם לב, יא), ודוד המלך אמר: "אנכי תולעת ולא איש" (תהלים כב, ז), והרי גם לעפר ולאפר ולאדם קטן ולתולעת, בכל זאת ישנה איזו מציאות כל שהיא, והם אינם בטלים באופן מוחלט. אולם משה רבינו אמר: "ונחנו מה" (שמות טז, ז), כלומר, אני אין ואפס וכמו אויר שאין לו שום ממשות (חולין פט. וראה בפירוש הר"ן – נדרים ח:), ולכן זכה משה רבינו להיות אב לכל הנביאים.
וזהו שאמרו חז"ל (זוהר – רעיא מהימנא, פינחס דף רלב ע"ב) על משה רבינו: 'שכינה מדברת מתוך גרונו של משה'. והיינו שמשה היה כל כך בטל במציאות לפני ה' עד כדי כך שאפילו הגרון שלו היה בטל לדיבור של השכינה, וכמו צינור בלבד להעביר דרכו את דבריה, והיא היתה מדברת את דבריה מתוך גרונו… (ע"כ דברי אבא זיע"א).
ומכיון שמשה רבינו זכה לשיא הענוה, לכן הוא הצליח במעמד הר סיני לגלות בקרב כל ישראל את רגש הענוה.
וכך כתב הגה"ק רבי חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א (נחל קדומים, פרשת יתרו – אות יד):
בט"ו בניסן 2448 שנה לבריאת העולם יצאו 12 שבטי־יה ממצרים. במשך 44 ימים הלכו במדבר, כל שבט ושבט לבדו, ובמהלך הילוכם בקושי נפגשו. אבל בשעה שהם חנו במדבר והקימו את מחנה ישראל, נפגשו השבטים אלו עם אלו, והפגישה הזאת גרמה לביקורת אחד על השני.[18]
ואז הגיע א' סיון, ובני ישראל ניצבו ועמדו למרגלות הר סיני. ושם נודע להם שעל ההר הזה הם יקבלו את התורה ממשה רבינו.
בני ישראל נעמדו על עומדם והתבוננו בזמן (חודש סיון), במקום ('נגד ההר') ובנפש (משה רבינו), ואז, בפעם אחת, נקלט בלבם האור הנורא – אור אחדות ישראל! וממילא, אחר שהאור נקלט זכו להיות 'כאיש אחד בלב אחד'!
ונבאר יותר…
למרגלות הר סיני התבוננו עם ישראל בשלשת ממדי הבריאה, שהם: זמן, מקום, ונפש, ולמדו מכך ענוה.
הזמן – היה בחודש סיון, וכמו שנאמר בתחילת הפרק: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי (חודש סיון) לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶֽרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (שמות יט, א).
וכתב החיד"א[19] שחודש סיון מורה על ענוה. שהרי 'סיון' (126) גימטריא 'עָנָו' (126).[20]
ועוד שחודש סיון מזלו תאומים המורה אחדות כמו תאומים שיצאו מבטן אחת בשעה אחת, וגם הוא מורה הענוה, שאין לאיש להתגדל על חברו, אלא הרי הוא כמוהו, והיו תואמים ויחדיו יהיו תמים.
המקום – היה 'נגד ההר'. בני ישראל עמדו והתבוננו בהר סיני, ולעיניהם התגלה הר לא מרשים במיוחד – הר לא גבוה, נטול צמחיה מלבבת וריחנית, המוקף בחולות, חולות וחולות…
והבינו שהקב"ה לא חפץ בהרים גבוהים ש'ראשם בשמים' כהר הכרמל ותבור, אלא דוקא בהר פשוט, נמוך ושפל.
והנפש – היה משה רבינו. האדם היחיד שזכה לענוה בשלימות, וכמו שהתורה העידה עליו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה" (במדבר יב, ג).[21]
ומכיון שזכו לענוה, יכלו לקבל את התורה…
ולפני שנמשיך נעצור לרגע…
התכלית – נו"ן שערי בינה
פרשת השבוע, פרשת עקב, פותחת במילים: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַֽעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (דברים ז, יב)…
פירש רבינו חיים בן עטר, בעל האור החיים זיע"א (שם ד"ה ואפשר), שכאן גילתה לנו התורה הקדושה שמי שילמד תורה בענוה 'שישיג ויבין חמישים שערי בינה'!
וזהו שרומזת התורה באומרה: 'עקב תשמעון', והיינו שבזכות שתנהגו במדת הענוה, ותעשו עצמכם כעקב, 'תשמעון', תשמעו – נ', כלומר שתזכו להשיג את חמישים שערי הבינה.
ולזה גם כוונו חז"ל (אבות פ"ד מט"ו) באומרם: 'והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים', והיינו שלא רק בחברת פחותי ערך ושפלים (שועלים) אל תשתדל להיות ראש, אלא אפילו בחברת אנשים קדושים ותלמידי חכמים (אריות) תמיד תתרחק מן השררה והכבוד, ותמעיט את עצמך, ותהיה בבחינת 'זנב' בלבד, ועל ידי שתעשה את עצמך בבחינת 'זנב', ותתנהג בענוה, תזכה להשיג ולהבין חמישים שערי בינה כנ"ל, כרמוז בתיבת 'זנב' – שהיא ראשי תיבות: 'זה נו"ן בו'.[22]
ונרחיב עוד…
אחד מתלמידי הגר"א המפורסמים, היה הגה"ק רבי יצחק אייזיק חבר זיע"א. והוא אשר זכה להעלות על הכתב הרבה מדברי רבו הקדוש.
ומצאנו לו (לרבי יצחק אייזיק) שכתב כך, וזתו"ד:[23]
ענוה מרמזת על התורה, ולכן בתוך המילה 'ענוה' נכללת כל התורה.
ע' של ענוה – הם ע' פנים של תורה.
נ' של ענוה – הם נ' שערי בינה.
ו' של ענוה – הם ו' סדרי משנה (וממנה מתפשטת כל התורה שבעל פה).
ה' של ענוה – הם ה' חומשי תורה.
וכל מי שהוא עניו ביותר, התורה מתגלה לו ביותר…[24]
ונמצא, שעל ידי גילוי רגש הענוה, בכל קומת גוף האדם, זוכה האדם לגילוי אור תורה![25]
וכאמור, מכיון שבמעמד הר סיני זכו לענוה, יכלו לקבל את התורה…
שני סוגי עבודה
במעמד הר סיני זכו עם ישראל שהאלקות האירה אצלם בגילוי, ובכך הם זכו לחוש חיוּת, אור ותענוג בעבודתם! שהרי התענוג הוא תוצאת גילוי האור!
וכך כתב הרבי מליובאוויטש:[26]
כאשר יהודי מקיים מצוות בזמן שאלקות מאירה אצלו בגלוי, מתוך תענוג בעבודתו, מעורבת בכך מציאותו שלו, ואין מתבטאת כל כך התבטלותו כלפי הקב"ה.
ואפילו בזמן בית המקדש, כאשר היתה אלקות בגלוי – 'ליראות', והיתה ראיית אלקות, וכדרך שבא לראות כך בא ליראות – והראיה הזו גרמה להשתחואה 'בבחינת פנימיות', ל'בטל רצונך מפני רצונו' – ורצונו העצמי של היהודי התבטל לחלוטין! אך בכל זאת עדיין זה לא היה הביטול שאליו מצפה הקב"ה, שלמרות שהביטול שבזמן הבית מקיף את האדם כולו עד שאין לו רצון וחפץ אחר כלל, אך בכל זאת מכיון שההתבטלות הזאת נובעת מגילוי אור, לכן היא אינה התבטלות מוחלטת, כי הביטול עצמו קשור במציאותו של האדם![27]
האדם מרגיש את האור המאיר בתורה ובמצוות, וממילא נוצר אצלו הבדל בין מצוה אחת לאחרת: המצוות הקשורות ל'ראש', שאצלן מאיר אור נעלה, חשובות יותר בעיניו, והוא מהדר בהן יותר מאשר במצוות הקשורות ל'עקב'.[28]
ונסכם: כאשר האלקות מאירה בלב היהודי בגילוי, כמות הביטול שבו היא מושלמת, מכיון שהיא מקיפה את האדם כולו, עד שמגיעה למצב שאין לו רצון וחפץ אחר כלל.
אך לעומת זאת, בזמן הגלות, כיון שהאלקות נסתרת ואין 'ליראות', ממילא אין גם 'להשתחוות', וההשתחואה הקיימת בכל זאת היא רק 'בבחינת חיצוניות', שיש לו 'רצון אחר ומחשבה אחרת בפני עצמו' והוא רק 'מכניע את הגוף שלא ימרוד' –
אך החסרון הזה הוא בעצם מעלה!
ההכנעה בזמן הגלות, כיון שאינה קשורה למציאות האדם, היא התבטלות אמיתית.[29] ומכיון שקיום המצוות הוא מתוך קבלת עול, מפני ציווי האדון, אז הוא מקיים את כל המצוות באותו אופן, כי מצד המצוה כמצוה, כרצון ה', אין הבדל בין 'קלה שבקלות' לבין 'חמורה שבחמורות'.[30]
עתה נשוב להשיב על השאלות ששאלנו…
רצוננו לראות את מלכנו!
כאמור, הגמרא הקדושה (ברכות לב:) ביארה את טענתם של כנסת ישראל כך: 'רבונו של עולם! אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני!'
ושאלנו, מהי הטענה? איזו אשה אחרת נשא הקב"ה? ומהו פירוש שהוא לא זוכר את מעשינו?
ומצאנו להגה"ק רבי חנוך זונדל זיע"א (בספרו עץ יוסף על עין יעקב) שביאר כך:
עם ישראל נמשלו לאשה, והקב"ה לאיש, ומעמד החופה התרחש במעמד הר סיני. וכך אמרו בגמרא הקדושה (כתובות ז:):
כשאדם מארס אשה, צריך לברך:
ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין. ברוך אתה ה', מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין.
'מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין' – הנישואין של הקב"ה עִם ישראל התרחשו בהר סיני.
ומכיון שהבעל מחוייב לתת לאשתו: שאר, כסות ועונה! לכן מאותה עת התגלה הקב"ה לישראל והאיר להם פנים!… בכל תפילה, לימוד וקיום מצוה, הם חשו באורו יתברך, ונפשם התענגה בתענוגים רוחניים עליונים ובהירים!
כל שערי שמים היו פתוחים בפניהם, והם הכירו את כל הדרכים והשבילים להורדת אור, חיוּת ושפע…
אך, אחרי חורבן בית המקדש הכל השתנה – הקב"ה גירש את ישראל מעליו, וסילק שכינתו לעליונים.
מעת החורבן, כביכול, הקב"ה נשא לאשה את המלאכים! ומאז, נוצר כעין הסתר פנים… והקשיים והתמודדויות הרוחניים הלכו והתגברו מיום ליום![31]
וזהו שטענו ישראל להקב"ה:
רבונו של עולם, התחושה שלי היא שאתה גם עזבתני בידי שונאים בגולה, וגם שכחת אותי – אתה לא מעניק לי הרגשה שאתה קרוב ושומע תפילה! עתה בגולה אני חשה בהסתר פנים סמיך!…
וגם – ממשיכים ישראל ואומרים בדמע – אם מלאכי השמים, הם 'אשה שניה', אין לך לשכוח אותנו, את ה'אשה הראשונה'! ואפילו אם עזבת אותנו אל תשכח אותנו, אלא המשך להאר לנו פנים, בחיוּת ותענוג בלימוד תורה ובקיום המצוות…
ואחר שהבננו את הטענה, עלינו לחפש תשובה. ומצאנו לרבי מליובאוויטש שביאר כך:[32]
למרות שהיתה לישראל מעלה עצומה בזמן שחשו חיוּת, תענוג ושמחה, בלימוד התורה ובקיום המצוות, אך בכל זאת הם עדיין לא יכלו לזכות לתכלית!
כי כך עלה ברצונו יתברך, שכל ההשפעות המושפעים על האדם והעולם, יגיעו דוקא על ידי עבודה, ושהעבודה תהיה מעין ההשפעה!
והנה, כאשר ישראל עבדו את בוראם מצד הרגשת האור המאיר ומתגלה – ההשפעה שנמשכה מכך, היתה כעין זה.[33]
והיינו שהאור האלקי שהתגלה היה במדרגה הנקראת 'אור השייך לנבראים' (והוא אור השייך לסדר ההשתלשלות).
שהרי בשעה שעלה ברצונו יתברך לברוא עולם, צמצם את אורו באופן שהנבראים יוכלו להשיגו, והקב"ה חפץ שהעולם יגיע לתכליתו – "וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת־מוֹרֶיךָ" (ישעיה ל, כ), ולכן אט אט סילק את אורו, עד שהגיע הדור האחרון – הדור שלנו, שבו כל רגשות הקודש נעלמו, והעבודה היא מתוך הכנעה וקבלת עול!
בעבודה של הדור האחרון לא מעורבים שכלו ומציאותו של האדם, כי כל המצוות, הן הקלות והן החמורות, שוות הן בהרגשתו!
ומכיון שכן, ההשפעה הנמשכת מהעבודה הזו, היא כעין זה – השפעה שלמעלה מכל ההגבלות והצמצומים, והיינו דרגת אלקות הנעלית מצמצום, שהרי שם 'לית מחשבה תפיסא ביה כלל'.
ועל גילוי האלקות הזה, המתגלה מתוך הכנעה וקבלת עול, התנבא ישעיה ואמר: 'ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך'![34]
ממשיך הרבי מליובאוויטש (שם) ואומר: ועתה יובן הפסוק הראשון של הפרשה: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַֽעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶי"ךָ לְךָ אֶת־הַבְּרִית וְאֶת־הַחֶֽסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֶיךָ" (דברים ז, יב).
'והיה עקב תשמעון' – 'עקב' הוא הזמן של 'עקבתא דמשיחא', ואז תהיה העבודה של 'תשמעון' – מתוך הכנעה וקבלת עול!
ואזי בזכות העבודה הזו, ובצירוף השבועה שנשבע הקב"ה לאבות העולם, שהוא ינחיל לבניהם את העולם הבא (שהרי סוף סוף האור הזה הוא מעל סדר ההשתלשלות ולכן צריך גם את השבועה), נזכה לקבל השפעה בלתי מוגבלת, השפעה שמעל גדרי ההשתלשלות, ובכך נזכה להביא את הבריאה לתיקונה, במהרה בימינו, אמן!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. על ידי גילוי רגש הענוה, בכל קומת גוף האדם, זוכה האדם לגילוי אור התורה! כי הענוה מרמזת על התורה, ולכן בתוך המילה 'ענוה' נכללת כל התורה.
ע' של ע נוה – הם ע' פנים של תורה. נ' של ענוה – הם נ' שערי בינה. ו' של ענוה – הם ו' סדרי משנה (וממנה מתפשטת כל התורה שבעל פה). ה' של ענוה – הם ה' חומשי תורה.
וכל מי שהוא עניו ביותר, התורה מתגלה לו ביותר…
ב. הדבר העיקרי המעקם את השכל וגם את הלב, הוא חסרון בהתמסרות גמורה לתורה. יתכן שהאדם לומד כל חייו, וגם יודע הרבה מאוד, ובכל זאת נשאר 'עקום', מפני שלא התמסר ללימוד התורה – ישנה דעת התורה, וישנה את דעתו.
לכל אדם שכל משלו, איך שהוא חושב, ויש גם 'השכל של התורה'. עיקר התיקון של לימוד התורה נעשה רק כאשר האדם יכול לוותר, כלומר, לבטל את שכלו שלו בפני השכל של התורה.
ג. יש אדם שתמיד רוצה שהתורה תאמר כמו שהוא חושב. הוא דתי מאה אחוז, ולא יסטה מהתורה בכהוא זה, אבל כל הלימוד שלו חותר להמשיך את התורה אל תוך השכל שלו, שהתורה תתאים לשכל שלו. זה לימוד עקום. יתכן שהוא הגאון הכי גדול, אך כל מה שלמד, מילדותו ועד היום הזה, היה בצורה עקומה – כל הלימוד בא להתאים את התורה לשכל שלו, הוא אף פעם לא ביטל את שכלו לדעת התורה.
היושר של השכל תלוי אך ורק ביכולת האדם לבטל את דעתו בפני דעת התורה. צריך להרגיש ש 'אני רוצה להתקרב לדעת התורה', על דרך תלמיד היושב לפני רבו ומרגיש את עצמו 'כלום', 'שום דבר', לגבי הרב. הוא רק מתפלל ומבקש מהקב"ה שיצא מהטיפשות שלו ויקבל מהרב את השכל האמיתי…
ד. עלינו לדעת, שהסיבה שבגינה נמנעת מן האדם הזכות להתאחד עם התורה, היא רגש הגאוה המקננת בקרבו ומשכיחה ממנו את מציאות ה' יתברך.
הגאוה שבלב האדם היא אשר מרוקנת מקרבו כל זיק של אלקות, בבחינת הכתוב: 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלהי"ך'.
ה. אין שום רגש המשכיח את מציאות ה' מלב האדם כמו מדת הגאוה. שהרי, הגאותן, במקום להיות עסוק בעבודת הבורא יתברך, הוא עסוק בבנין במה ומזבח לפולחן עצמו, ומכיון שלא יתכנו שני מרכזים לעיגול אחד, לכן מרכז אישיותו של הגאותן תפוס על ידי מחשבות והגיגים אודות ישותו העצמית, עד אשר מחשבת האלקות נדחקת לגמרי החוצה.
ו. לכן החמירו רבותינו הקדושים ואמרו, כל שיש בו גסות הרוח נקרא 'תועבה', וראוי לגדעו כאשירה, ואין עפרו ננער (בתחיית המתים, והיינו שאינו קם רח"ל), ושכינה מייללת עליו, ושקול כעובד עבודה זרה, וככופר בעיקר, וכאילו בא על כל העריות כולן, וכאילו בנה במה, ואפילו יַקנה להקדוש ברוך הוא שמים וארץ כאברהם אבינו, לא ינקה מדינהּ של גיהנם, וסופו מתמעט, ונאסף מן העולם שלא בזמנו רח"ל, ומשכח תלמודו.
עוד הוסיפו ואמרו, שהיא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המדות. ואם המלך שהוא מורם מכל העם הוזהר שלא להיכשל בעוון הגאוה ורוממות הלב, שכן הכתוב מכריז ואומר: 'לבלתי רום לבבו מאחיו', כל שכן כל שאר בני אדם שצריכים להיזהר מעוון זה ביותר.
ז. לפיכך צריך כל אדם להסיר מנפשו רגש הגאוה, ולהתרחק ממנה עד תכלית קצה האחרון, וכמו שכתב אדונינו המורה הגדול רבינו הרמב"ם, שהגאוה היא מן המדות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בדרך בינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד אל הקצה האחר, שאין דרך הטוב שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה מאוד, ולפיכך ציוו חכמים: 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'…
הערות שוליים:
[1] הובאו דבריו בספר דורש טוב (בין המצרים – עמוד רנז).
[2] איכה רבתי (פרשה ה – אות כ), לפי גרסת הרוקח (הודפס בספרו 'ספרי ר"א מגרמייזא', חלק ב – עמוד רה), ושילבנו בפנים את דברי רבי יהושע בן אבין, וגם את דברי רבי יהושע בן לוי.
[3] 'אם ימדו שמים' – כמה גובהם. 'גם אני אמאס בכל זרע ישראל' – כלומר, כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו, כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו.
[4] זה לשון האבודרהם (סדר הפרשיות וההפטרות):
אומר המדרש על דרך צחות, כי תיקנו לומר בתחילת הפטרות הנחמות, 'נחמו נחמו עמי' – כלומר, שהקב"ה אמר לנביאים: 'נחמו נחמו עמי'.
על זה משיבה כנסת ישראל: 'ותאמר ציון עזבני ה". כלומר, איני מתפייסת מנחמת הנביאים…
[5] בפסוק הבא נאמר כך: "וַֽאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָֽנְךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ" (דברים ז, יג).
לפני 57 שנה, בט"ו באב תשכ"ז, התגלה להגה"ק הרב יצחק צבי ברנפלד זיע"א (מישרים מגיד – פרשת עקב) חידוש בפסוק הזה, וזה הוא:
בפרשת קורח נאמר: "חֵלֶב יִצְהָר" (במדבר יח, יב), ואילו בפסוק שלנו נאמר: 'ויצהרך', בלי תוספת המילה 'חֵלֶב'. והטעם לכך כי 'חֵלֶב יצהר' עולה בגימטריא 'משה'…
והנה את ספר דברים אמר משה – ואהרן הדליק את המנורה, שלו גדול משל שאר נשיאים, ושל משה 'חֵלֶב יצהר' עוד גדולה ממנו, ומשה בטוב עינו, בירך את ישראל משלו, ומשלו נתן להם…
והיום ט"ו אב, שלא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים וכט"ו באב. ובשניהם נתנו חלק לעזאזל, כי ג' פעמים 'עזאזל' כתיב בפרשת אחרי מות (בפסוקי הגורל וההעמדה, ולא חשיב את הפסוק: 'והמשלח את השעיר לעזאזל'), וג' פעמים עזאזל הוא 'משה', כי זכותו וזכות התורה עשתה שנהפוך הוא, שיצאו ממוות לחיים ביום הכיפורים וגם בט"ו באב, ולא היתה שליטה לאלהים אחרים שהוא כחושבנא ['משה'] הנזכר, כי התורה מתישם עד כדי אבדן…
[6] ליקוטי שיחות – תרגום חופשי (חלק ט – עמוד 72).
[7] ברכת מרדכי – מהדורת גנות (הקדמה לחומש בראשית – מאמר מוסר וישיבה).
[8] אמרו בזוהר הקדוש (זוהר חדש – איכה דף קיא ע"א) שהטעם שהכניס הקב"ה את האדם לגן עדן, כדי שיהיה לו מנוחת הגוף והנפש ואז יוכל להשיג ולדעת את החכמה והתורה.
[9] בצור ירום (חלק יב – עמוד 260, מהדורת תש"פ).
[10] וזה לשון המקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא זיע"א (מגלה עמוקות, פרשת יתרו – ד"ה 'אני חותנך'):
מבואר בפירוש הראב"ד לספר יצירה על 'הנחש השיאני' שנסתלקו שני דלתי"ן מרזא דתרין שמהן שד"י אדנ"י, שמכח הזוהמא של נחש גרמו סגירות שני דלתות, שהם שני שערים העליונים, שעליהם אמר דוד בגלגול של אדם: "פִתחו לי שערי צדק" (תהלים קיח, יט) – 'לי' דייקא, אותם שערים שננעלו בשעת חטא של אדם הראשון פתח הוא אחר כך…
[11] וזה לשון ספר יושר דברי אמת (קונטרס ראשון – אות ג): 'כי הגבהות מזוהמת הנחש וס"מ אשר לנצח יאבדו, והמה יאבדו, ואנחנו בני ישראל נעמוד'… עיי"ש.
[12] וזה לשונו של הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ד – עמוד 32 והלאה):
אחת ההבחנות הפנימיות שבנו היא הבחנת מציאות ה'אנוכי' שלנו, שהיא הרגשת הווייתנו העצמית.
ה'אנוכי' מרגיש את מציאותו כיחידה בפני עצמה, נפרדת מכל הויה אחרת.
זו הרגשה פנימית עמוקה אצל כל אדם, ומחמתה דבר טבעי הוא לו להרגיש – על כל פנים בתת הכרה – שהוא קודם לכל אדם.
ה'אנוכי' שואף תמיד לסיפוק רצונותיו ולמילוי חסרונותיו, וכשהוא משיגם אנוכיותו מתחזקת עוד יותר.
כשמגיע אדם למדה זו הרי הוא עלול לרדוף כבוד ולהתכבד בקלון חברו ולבוא לידי כל המדות הרעות והגרועות…
הרגשה זו מכסה ומאפילה גם על הכרת בוראו, כי אינו רוצה להתבטל אליו, ומרגיש את עצמו ואת שאיפותיו כרשות אחרת נפרדת ממנו יתברך, והרי זה כעבודה זרה ממש בלבו של אדם…
[13] תורת חיים – וישלח (אות ג).
[14] מדרש בראשית רבה (פרשה ב – אות ג).
[15] אנחנו, פשוטי עם כמונו, לא יודעים מה זה השראת השכינה, וגם לא טעמנו מעודנו לחלוחית של אור או איזה ניצוץ, ואפילו לא ניצוץ קטן…
אבל הצדיקים שזכו שהחושים שלהם זכים מאוד, העינים שלהם טהורות באמת, המוח שלהם קדוש, הלב שלהם נקי, האזנים שלהם, החוטם שלהם… והכשירו את גופם להיות ראויים, הם חווים את המקומות האלו, והם טועמים לחלוחיות של אור…
וכאשר זוכים לכך, אזי חשים שכל הנאות העולם הזה על כל סוגיו וטעמיו, מראיו וגווניו, הם חסרי משמעות! חִוְרִים ודלוחים וחסרי טעם…
ויותר מזה:
נדמיין לעצמנו שאנו מצליחים לקחת את כל הרגעים המתוקים של כל בני האדם שחיו במשך כל שנות עולם, מהדור הראשון ועד הדור האחרון, ולרכז את כל הרגעים המתוקים האלו לסוכריה אחת, שזה בוודאי מתיקות בלי סוף…
ולאחר מכן נעמיד בפני הצדיקים, שזכו וטעמו מאורה של השכינה, את הבחירה: או גילוי שכינה או את הסוכריה הזו…
בוודאי, וללא שום ספק, הם יבחרו בגילוי שכינה!…
[16] בעת פטירתו של יעקב, אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלהינ"ו ה' אחד" (דברים ו, ד) – אמרו, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד (פסחים נו.).
[17] הגה"ק רבי מנחם מנדל זיע"א כונה בשם ה'שרף' מקוצק. וכינוי זה היה ראוי לו, איש פלא היה, יצור נדיר שאינו יודע עייפות לעולם, מלא התלהבות דקדושה, חותר בלי הרף לשלימות, אין הוא מפסיק מהתלהבותו אפילו לשניה אחת, כאילו התקפלה בתוך לבו שלהבת של אש הבוערת ומסעירה ואינה יודעת מנוחה לעולם.
התאמצותו בעבודת ה' למעלה מבינת אנוש, אין הוא אוכל כמעט, ואינו ישן כמעט, מסתפק במנוחה של רגעים מספר ביממה, לומד בלי שיעור ומתבודד בלי גבול, תמיד אחוז שרעפים וכל כולו להבה של התלהבות עצומה. מלאך ולא אדם…
אך מאותה עת שאכל אדם הראשון מעץ הדעת, נגזר על כל בני אנוש שלא יחיו פה לנצח.
ובכ"ב שבט תרי"ט הגיע ובא יומו האחרון של השרף מקוצק…
וכך מתואר בספר בית קוצק (עמוד צו), לרבי יהודה אריה ליב לוין זיע"א:
הגיעה השעה האחרונה. עת הגסיסה. דִּֽמְמַת־מָוֶת השתררה בחדרו של ה'שרף'. ליד המיטה יושב האדמו"ר הרי"מ מגור וסביב לקירות נדחקים בדומיה בני הרבי וכמה מגדולי התלמידים. בחוץ – שאון אדיר, זעקות מחרידות ובכיות מרעידות מתערבות יחד כקול סופה איומה, מחדר סמוך נשמע קול בכיה, אשתו הרבנית ובנותיו מייללות בקול.
השרף שואל: מה הבכי? עוברים מחדר אחד לשני…
כחותיו האחרונים עוזבים אותו. קול הנחלש והולך משמיע דבריו בשקט ובבהירות: "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל־בֵּיתִי נֶֽאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב, ז-ח)…
על שלשת המילים האחרונות הוא חוזר פעמים הרבה: 'תמונת ה' יביט'… 'תמונת ה' יביט'… 'תמונת ה' יביט'…
האדמו"ר הרי"מ מגור מתכופף אליו יותר ויותר, כאילו רצה לשאול מה פירושם של הדברים? השרף מבחין כנראה, ממשיך ואומר:
'תמונת ה' יביט'… משה רבינו קיבל מתנה מהקב"ה שיוכל להביט במבט אלקי… שיוכל להציץ לתוך לבותיהם של בני ישראל…
קולו הולך ונחלש, והוא מדבר בלי הרף ואומר: אני בחור ישיבה, הולך ישר לבית המדרש הגדול…
שפתיו מוסיפות לנוע, האדמו"ר הרי"מ מגור מתכופף יותר ויותר מעל למטתו, אלה העומדים בחדר אינם קולטים כבר כל הד…
ולפתע האדמו"ר הרי"מ קם. השרף חדל מלדבר. מושיט ידיו לראשו ומכסה בכיפתו הגדולה את עיניו. פניו בוערות כלפידים וידיו נופלות על המיטה. עת ההסתלקות באה…
[18] וזה שכתב רש"י (שמות יט, ב): כל החניות בתרעומות ובמחלוקת.
[19] אהבת דוד (דרוש טז לשבת כלה – ד"ה וזה רמז).
[20] כתב החיד"א (שם), וז"ל: שם אדנ"י כשנכתב בריבוע (כזה: א', א"ד, אד"נ, אדנ"י) הוא בגימטריא 126 – כמנין 'עָנָו', כי העניו הוא מרכבה לשכינה.
[21] עוד אנו עסוקים בענוה, נזכרנו בסיפור:
ישב הגה"ק רבי צבי הירש מזידיטשוב זיע"א במסיבת חסידיו וסיפר: לפני דור חי צדיק אחד, שהיה גאון גדול ובעל מעמד מכובד, שחשש מאוד מיצר הגאוה, ולכן שלח את השמש שלו לשוק לקנות עז.
השמש חזר עם העז, ושאל את הרב: להזמין את השוחט?
לא, אני צריך אותו חי.
בשביל מה כבוד הרב?
והרב הסביר: אני מאוד פוחד מרגש הגאוה, לכן אני רוצה לרכב על העז כמה דקות בכל יום, כדי להנמיך את רגש הישות.
חששו בני ביתו (של אותו גאון) מחילול השם העלול להיגרם, והיו מגיפים את התריסים באותה שעה שהיה הרב רוכב על העז…
רבי צבי הירש סיים את שיחתו וחסידיו התפזרו…
בחצות הלילה קם רבי צבי הירש כהרגלו לתיקון חצות, ולפתע שמע רעשים בוקעים מעליית הגג.
פנה רבי צבי הירש למשמשו וביקש: עלה נא לעליית הגג וראה מהו מקור הרעש.
עלה המשמש, וכעבור שעה קלה חזר וסיפר, שהחסיד פלוני, רוכב שם על עז…
שלח הרבי לקרוא לו ושאלו: היתכן, לעורר כזה רעש באישון לילה, בחצות?
ענהו אותו אדם: שמעתי מהרבי על מנהג טוב, ואימצתי לי אותו!
שאלו הרבי: נו נגיד, אבל למה בבית שלי?
ואותו חסיד השיב: רציתי שהרבי ידע שיש לו חסידים בעלי ענוה… (החכמה מאי"ן – עמוד קפא, לגאון רבי יוסף ליפשיץ).
[22] וראה עוד בספר אמרי נועם (עקב – מאמר א), לאבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א.
[23] מובא בספר עמודי התורה (אור תורה – אות סא).
[24] וכתב הגאון רבי צבי וייספיש בספרו דברות צבי (חלק יד – עמוד רפג), וזתו"ד:
ההבדל בין 'שער' ל'פנים', שכל 'שער' הוא ענין חדש לעצמו, כל שער עוסק בענין אחר, וכל שער מרומם מקודמו, ודבר זה מקביל בתוכנו לבחינה של תורה שבכתב, שכל תיבה ותיבה שבה, יש בה עניינים חדשים.
ואילו 'פנים' הם בחינה של התפשטות והרחבה של ענין אחד, שבעים פנים באותו ענין. וזה מקביל לבחינת תורה שבעל פה, שהיא רק הרחבת התורה שבכתב, אבל אין בה בחינה של תורה חדשה, ושערים חדשים, אלא כולה הסבר והעמקת התורה שבכתב…
[25] וכדי לחדד את ההבדל, נביא את הקצה השני, המוזכר גם הוא בפרשתנו, פרשת עקב…
בהמשך הפרשה נאמר כך: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶי"ךָ הַמּוֹצִיֽאֲךָ מֵאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (דברים ח, יד).
ובספרנו חלב הארץ (חלק ב – עמוד 255, מהדורת תשפ"ג) כתבנו כך:
עלינו לדעת, שהסיבה שבגינה נמנעת מן האדם הזכות להתאחד עם התורה, היא רגש הגאוה המקננת בקרבו ומשכיחה ממנו את מציאות ה' יתברך.
הגאוה שבלב האדם היא אשר מרוקנת מקרבו כל זיק של אלקות, בבחינת הכתוב: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהי"ך" (דברים ח, יד).
אין שום רגש המשכיח את מציאות ה' מלב האדם כמו מדת הגאוה. וכמו שהרחיבו חכמינו הקדושים בגמרא (סוטה ד:) ואמרו: 'כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה, וכאילו בנה במה'.
כלומר שבמקום להיות עסוק בעבודת הבורא יתברך, עסוק הגאותן בבנין במה ומזבח לפולחן עצמו, שהרי לא יתכנו שני מרכזים לעיגול אחד, ועל כן אצל הגאותן תפוס מרכז אישיותו על ידי מחשבות והגיגים אודות ישותו העצמית, עד אשר מחשבת האלקות נדחקת לגמרי החוצה. ולפיכך אמרו רבותינו הקדושים כל המתגאה כאילו דוחק רגלי השכינה, ומסתלקת מן העולם ואומרת אין אני והוא יכולים לדור יחד בעולם, ומורד במלכות שמים, ומתעטף בטליתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שנאמר בו: "ה' מלך גאות לבש" (תהלים צג, א), וגונז בקרבו אפיקורסות וחסרון גדול באמונה התמימה בחי העולמים ברוך הוא וברוך שמו.
ואמרו רבותינו הקדושים זכרונם לברכה בגמרא הקדושה (סוטה ה.): כל שיש בו גסות הרוח נקרא 'תועבה', שנאמר: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז, ה). ואמרו עוד (שם): בשמתא (בנידוי) מאן דאית ביה (גאוה), וראוי לגדעו כאשירה, ואין עפרו ננער (בתחיית המתים, והיינו שאינו קם רח"ל), ושכינה מייללת עליו, ושקול כעובד עבודה זרה, וככופר בעיקר, וכאילו בא על כל העריות כולן, וכאילו בנה במה, ואפילו יַקנה להקדוש ברוך הוא שמים וארץ כאברהם אבינו, לא ינקה מדינהּ של גיהנם, וסופו מתמעט, ונאסף מן העולם שלא בזמנו רח"ל, ומשכח תלמודו (תוספות ישנים – יבמות קה.), והיא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המדות (ארחות צדיקים – תחילת שער הגאוה), ואם המלך שהוא מורם מכל העם הוזהר שלא להיכשל בעוון הגאוה ורוממות הלב, שכן הכתוב מכריז ואומר: "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז, כ), כל שכן כל שאר בני אדם שצריכים להיזהר מעוון זה ביותר (רמב"ן על התורה שם).
ואפילו ירבעם בן נבט שהיו כל חכמי דורו (למעט אחיה השילוני) נחשבים לפניו כעשב השדה ולא היה בתורתו שום דופי (סנהדרין קב.), והיה שונה מאה ושלשה פנים בתורת כהנים (שם קג:), נענש ונטרד מן העולם הזה והעולם הבא, וכל זה לא היה אלא מפני גסות הרוח שהיתה בו.
ומגונה היא רגש הגאוה עד מאוד, לפי שהיא שורש להרבה עבירות, הן הקשורות בבין אדם למקום ברוך הוא, והן הקשורות בבין אדם לחברו. בן אדם לחברו – לפי שגורם להזיק לחברו ולשנאותו, ומכשילתו בעוונות רבים, כגון: לשון הרע, רכילות, הוצאת דיבה, שקר, כעס, ועוד כהנה וכהנה איסורים רבים רח"ל. ובין אדם למקום – שכן כתיב: 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלהי"ך'. והיא מן העבירות החמורות המאבדות ומכלות הנפש, שנאמר: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז, ה), ומה יועיל לאדם כל קנין כספו ורוב עושרו וגנזי מרומיו אם הוא נתעב בעיני ה' יתברך (שערי תשובה, שער ג – אות לד).
ולפיכך צריך כל אדם להסיר מנפשו רגש הגאוה, ולהתרחק ממנה עד תכלית קצה האחרון, וכמו שכתב אדונינו המורה הגדול רבינו הרמב"ם (הלכות דעות – פ"ב ה"ג), שהגאוה היא מן המדות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בדרך בינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד אל הקצה האחר, שאין דרך הטוב שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה מאוד, ולפיכך ציוו חכמים: 'מאוד מאוד הוי שפל רוח' (אבות פ"ד מ"ד), ועוד אמרו שכל המגביה לבו כופר בעיקר, שנאמר: 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלהי"ך'…
ומי לנו גדול ממשה רעיא מהימנא קדישא, שלמד תורה מפי הגבורה, ועלה למרום שלש פעמים משך זמן של ארבעים יום וארבעים לילה, ונהג כשרפים, אראלים ותרשישים, והושלם בכל מעלות השכליות, ובכל מעלות המדות, והיה אב בתורה, אב בחכמה, ואב בנבואה, וקיבל ישירות מפי הגבורה, והיה ה' יתברך מדבר עמו כדבר איש אל רעהו, והתעלה אלף ידות למעלה ממדרגת כל נברא, ולא הוצרך למנהגי בשר ודם כאכילה, שתיה, שינה, סיכה, אשה וכו' כלל. ועם כל זה לא נשתבח בשום אחד מאלו הדברים אלא רק במדת הענוה המעטירה, וכלשון הכתוב: "והאיש משה 'עניו מאוד' מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג), נמצאת למד שאין לך מדה גדולה בעיני ה' יתברך יותר מן הענוה! שהיא במעלתה למעלה מכולן…
וראה שם בחלב הארץ, מה שהארכנו עוד.
[26] ליקוטי שיחות – תרגום חופשי (חלק ט – עמוד 72).
[27] האדם הוא מציאות 'יש', ולכן אינו יכול לתפוס ולהשיג את אמיתת ה' אלקים אמת, כיון שאמיתתו היא 'יחודו ואחדותו' המוחלטת ש'אפס בלעדיו' ולכן מציאות 'יש' אינה יכולה לתפוס בו.
יתירה מזו, גם אהבת ה' של האדם היא בבחינת יש (וכביטוי השגור במאמרי חסידות – 'יש מי שאוהב': אהבה היא ביטוי של התפשטות מציאותו של האוהב), ולכן אי אפשר להמשיך אלקות אפילו על ידי אהבת ה'… (להבין ולהשכיל – עמוד 386, למשפיע רבי יואל כהן זיע"א).
[28] כתב המקובל האלקי רבי חיים ויטאל זיע"א (שערי קדושה, חלק א – שער א), וז"ל: מזון הרוחני של הנפש הקדושה נמשך אליה על ידי קיום התורה הכלולה מתרי"ג מצוות כדמיון תרי"ג אברי הנפש… וכל אבר מן רמ"ח אברים ניזון ממצוה פרטית המתייחסת לאותו אבר, וכאשר יחסר לאדם קיום איזו מצוה, גם האבר הפרטי המתייחס למצוה יחסר ממנו מזונו הנמשך לו מארבע אותיות ההוי"ה, כמו שכתוב: "ואתה מחיה את כולם…" (נחמיה ט, ו)…
[29] בדוגמת מעלת ה'עבד פשוט' על ה'עבד נאמן', דאף שעבודת העבד פשוט היא בדרך עול ומשא, כי אינו חפץ בזה באמת כי בשעת מעשה הוא רוצה להיות חופשי, ולא כעבד הנאמן שעבודתו היא בשמחה ותענוג. מכל מקום, עיקר הביטול והנחת עצמותו הוא בעבד הפשוט דוקא! כי עבד הנאמן מכיון שהתקשרותו לאדונו היא מחמת שמכיר מעלת אדונו הרי בהתקשרותו זו מעורבת גם מציאות העבד…
מה שאין כן עבד הפשוט שעבודתו היא מחמת אימה ופחד מאדונו (שהם מכריחים אותו לעבוד את אדונו היפך טבעו ורצונו) הרי זה ביטול לגמרי!…
[30] בשנת תשד"מ (1984 למניינם), בביקורו של האדמו"ר מסדיגורא אצל הרבי מליובאוויטש. סיפר הרבי מליובאוויטש:
ברצוני לספר לכם אודות שאלה שקיבלתי מיהודי הנמצא בברית המועצות – שאלה הממחישה את גודל השתדלותו של יהודי בשמירת התורה והמצוות בתכלית השלימות, למרות כל הקשיים הכרוכים שבזה, ויש בה כדי לזעזע את המתבונן במצב הדברים:
כותב אלי יהודי במכתבו, שלאחרי מאמצים מרובים עלה בידו להשיג משרה כזו שאין בה חשש חילול שבת, כך שגם כאשר ילך לעבודה ביום השבת, לא יצטרך לעשות שום פעולה שיש בה חשש חילול שבת, גם מדברי סופרים וכו'.
ובהקדמה:
המצב במדינה ההיא – שכל אחד חייב שתהיה לו עבודה באופן רשמי, וללא עבודה – עלולים להענישו ולשלחו ל'סיביר'!… אדם שאינו עובד נקרא במדינה ההיא בשם 'פרזיט', שפירושו – אדם שחי על חשבון אחרים, ועל זה יכולים לשלוח ל'סיביר'. ולכן, מוכרח כל אחד ואחד להשתדל להשיג 'משרה רשמית', כי לולי זאת – יתפסו ויענישו אותו תיכף ומיד, היינו, לא רק באופן ש'הפנקס פתוח והיד כותבת' ורק לאחרי משך זמן נפרעין ממנו, אלא מיד למחרת באים אליו ושואלים אותו היתכן שאין לך עבודה רשמית וכו'.
ומכיון שכל המוסדות והמפעלים וכו' שייכים לממשלה – לא קיימת אפשרות שלא לבוא לעבודה ביום השבת!
ולכן, גדולה שמחתו של אותו יהודי על שהצליח להשיג משרה כזו שגם כאשר מופיע לעבודה ביום השבת, אינו עושה שום דבר שיכול להיות בו חשש חילול שבת.
אך דא עקא – ממשיך אותו יהודי במכתבו: מכיון שבמוסד הנ"ל יש עוד יהודים, ומה גם שחבריו (שמחוץ למסגרת המוסד הנ"ל) יודעים שהוא הולך לעבודה בשבת – הרי כלפי חוץ נחשב הוא כמחלל שבת בפרהסיא [ומובן שאינו יכול לספר להם שגם בבואו לעבודה אינו עושה מאומה – כי אם יתפרסם הדבר, עלולים להענישו מפני שמוסיף חטא על פשע: לא רק בגלל שמירת שבת, אלא גם בגלל שמבזבז את רכוש הממשלה על ידי זה שבא לעבודה ואינו עושה מאומה!…], ומכיון שכן, מתעוררת אצלו שאלה בהלכה – האם כדאי ומותר לו לקדש על היין בשבת, דמכיון שלעיני הרואים הרי הוא מחלל שבת בפרהסיא, יתכן שיינו 'יין נסך'!
אמנם יש לו אפשרות לקדש על חלות, אבל ישנו הידור לקדש על היין דוקא. ולאידך – אם דינו כמחלל שבת בפרהסיא שיינו יין נסך, הרי לא הרויח מאומה על יד הידור זה (ואדרבה וכו'), ולכן, שואל במכתבו מה עליו לעשות – לקדש על יין או על חלות?
ועתה נתבונן לרגע בתוכן הדברים:
יושב לו יהודי 'מאחורי מסך הברזל', ולמרות כל הקשיים והסיכונים הקשורים עם שמירת התורה ומצוותיה – מצליח הוא לשמור שבת, להיזהר בתכלית שלא יכשל ח"ו באיסור של מלאכה בשבת (לא רק איסור דאורייתא, אלא גם איסור מדברי סופרים, מוקצה וכיוצא בזה). ולאחרי כל זה – הבעיה היחידה שמטרידה אותו היא: האם יוכל לקיים את ההידור של קידוש על היין!…
ענין זה מטריד אותו כל כך – עד שמעמיד עצמו בסכנה לשלוח מכתב 'מעבר לים' כדי לברר שאלה זו!
האם יש אפשרות לתאר שאלה ובעיה מסוג זה אצל יהודי שנמצא במדינות הרווחה?!… (התקשרות, חוברת קמד – עמוד 12).
[31] וזה לשון רבי חנוך זונדל:
'אדם נושא אשה על אשתו הראשונה' – כוונת ישראל הוא לפי שסילק הקב"ה שכינתו למרום, כדכתיב: "רוּמָה עַל הַשָּׁמַֽיִם אֱלֹהִי"ם עַל כָּל־הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ" (תהלים נז, ו). ועל המלאכים אמרו דבר זה, שהשרה שכינתו בעליונים. וזהו כמו שנושא אשה על אשתו –
לפי שמתחילה היו ישראל כמו אשה על חיבור השכינה שבתוכם. כן הוא עכשיו עם המלאכים בדוגמא זאת…. עיי"ש עוד.
[32] ליקוטי שיחות – תרגום חופשי (חלק ט – עמוד 72).
[33] יותר מזה: באיזו שהיא נקודה, כאשר עבודת האדם היא מצד הרגשת האור, שמעורבת בה מציאותו העצמית, הרי זו סתירה לגילוי עצמותו יתברך!
[34] זה לשון המדרש (ילקוט שמעוני, פרשת חוקת – רמז תשסד):
רבי אומר: אמר הקב"ה! תורעמנין בני תורעמנין הן. אדם הראשון עסוק אני עמו לעשות לו עזר… והוא עומד לפני ומתרעם: "האשה אשר נתתה עמדי" (בראשית ג, יב).
אף יעקב כך עשה לי, עסוק אני עם בנו להמליכו במצרים… והוא מתרעם לְפָנָי: "נסתרה דרכי מה'" (ישעיה מ, כז).
אף בני כך עשו לי במדבר…
אף ציון כך עשתה לי, אני עסוק עמה להעביר את המלכויות מן העולם… והיא מתרעמת לפני ואומרת: 'עזבני ושכחני'!…
